הביא לבית הדפוס יהודה ארז
כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד,
וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב,
אִם יִתְמַהְמַהּ –
חַכֵּה לוֹ,
כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר.
(חבקוק ב‘, ג’)
דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים
(ישעיהו נ"א, כ')
י“א בטבת תש”ט – 12.1.1949
במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל
דורנו זכה לגדולות ונצורות: יסדנו מדינה יהודית ויצאנו משעבוד לגאולה. הקימונו צבא־הגנה לישראל ונלחמנו בצבאות כל מדינות־ערב ויכולנו להם. שחררנו הנגב והגליל וגאלנו אדמה להתישבות רבתי. העלינו, בפעם הראשונה בתולדות ישראל, למעלה ממאה ועשרים אלף איש בשנה אחת, ופתחנו פתח לקיבוץ גלויות. רכשנו עזרתן וידידותן של שתי המעצמות האדירות ביותר: ארצות־הברית באמריקה וברית־המועצות, והפכנו להיות גורם ממלכתי וצבאי במזרח התיכון ובעולם כולו.
ואף על פי כן, ואולי משום כך, עלי להגיד: אל ירום לבנו. לא בזכותנו בלבד עשינו החיל הזה. אל נהיה שכורי נצחון. עוד לא ביצענו את מלאכתנו והסכנות והקשיים טרם עברו.
לא בזכותנו בלבד עשינו החיל הזה. אנו חייבים תודה למפעל החלוצי של שלושה דורות, ממתישבי פתח־תקוה עד בוני הנקודות הצבאיות בגליל, במסדרון ובנגב בימינו. עשינו מה שעשינו בזכות עשרות דורות של יהודים מעונים ודווּיים, בזוּיים ושׂנואים, גאים ונאמנים ומסורים לחזון היסטורי גדול, שקיימו אותו במשך מאות שנים, בתנאים ובנסיבות שאין להם דוגמה בהיסטוריה העולמית. בלי הכוח המופלא הזה שגילה עמנו במשך אלפי שנים, ואשר אנחנו נושאים את ירושתו ועומדים על שכמו – לא היינו מגיעים עד הלום.
בימים הגדולים האלה נזכור בהערצה את יהדות הגולה, אשר היא סבלה סבל שאנחנו לא ידענו והיא נשאה בלבה אמונה אשר לא היתה קטנה מהאמונה אשר הדריכה את צבאנו במלחמות שחרורנו עכשיו בארץ.
אל נהיה שכורי־נצחון. אל נתימר שאין דבר אשר יבּצר מאתנו, ואין כוח בעולם אשר לא יעמוד בפנינו. מה שקרה השנה הזאת – לא היה בגדר נס. אינני יכול ואולי גם אין לי עדיין רשות לעמוד על תולדות השנה הזאת ולהסביר כיצד ואיך, באילו אמצעים ומאמצים ודרכים עמדנו במערכה הזאת מאז ה־30 בנובמבר 1947, כשנתקפה השיירה הראשונה בדרך לוד, ועד המערכה האחרונה בדרום הנגב.
מובן וטבעי אולי, שלרבים, ולא רק בתוכנו אלא בתוך העם היהודי בעולם, נראה הדבר כמעשה־נס: שאומה קטנה של 700 אלף נפש (בראשית המערכה היינו רק 650 אלף או פחות) עמדה בפני שש אומות המונות כ־30 מיליון. לא היה בזה נס ואסור לנו לסמוך על נס. אין מאתנו יודע אם מבחן הדמים הזה כבר נסתיים. אם כי היום הזה אולי יתחילו שיחות־השלום הראשונות על אחד האיים בים התיכון, אולם הכוחות הצוררים בארצות השכנות וביחוד בעולם הרחב, עוד לא התיאשו ממזימתם להכרית את ישראל בארצו או לכל הפחות לקצץ בגבולותיו. ועדיין אין אנחנו יודעים אם המלחמה האחרונה שנלחמנו בנגב ושנסתיימה, כמו כל המערכות שלנו עד עכשיו, בנצחון צבא־הגנה לישראל, אם זהו הקרב האחרון או לא. כל עוד אין לנו בטחון מלא שניצחנו בקרב האחרון, אל נתהלל.
אולם הדבר העיקרי שעלינו לדעת ועלינו להחדירו לעם, גם לעם היושב כאן בציון וגם לזה המתכונן לבוא, שגם בתוך מדינת־ישראל לא יהיו חיינו חיים קלים ונוחים, וכי אנחנו עדיין עומדים בראשית המאמץ הקשה והממושך אשר הוטל עלינו.
הנני אחד המאמינים, שיש בהקמת מדינה זו משום ראשית הגאולה, אבל כגדול הגאולה כן יגדלו חבליה, ועוד לא נתנסינו, גם במלחמה הזאת, בכל חבלי הגאולה הקשים שהם עוד לפנינו. אולי השליחות העיקרית של תנועתנו היא לחשל את עצמנו ואת העם בארץ ובגולה, לחשל את רצונו, את כוחו לקראת המאמצים הגדולים והגדלים הכרוכים בבנין המדינה ובהגנה עליה.
* * * *
בדברי אעמוד בעיקר על ארבעה ענינים שהם נראים לי כענינים מרכזיים, העומדים לפנינו בתקופה הקרובה. לא אעסוק בהלכתא למשיחא לעתיד הרחוק, אם כי יתכן שכל מה שאנחנו עושים בימים אלה הוא אמנם הלכתא למשיחא, אלא אצמצם את עצמי במה שעומד לפנינו בשנים הקרובות, לתקופת הזמן שבו עומדת האסיפה המכוננת להיבחר ולהתכנס ולכוון את פעולותינו.
ארבעת הדברים הם: בטחון, עליה, התישבות ומדיניות־חוץ; והם כל כך שלובים זה בזה עד שכמעט מהווים בעיה מורכבת אחת, כי אי־אפשר לדון בעניני הבטחון בלי שאר שלושת הדברים, ואין לדבר על עליה והתישבות בלי בטחון ומדיניות־חוץ, ומדיניות־חוץ שאינה משמשת את הבטחון שלנו, את העליה שלנו, ואת ההתישבות שלנו – היא לא מדיניות־חוץ של מדינת־ישראל, אלא של סוכני־חוץ.
ברור, שארבעה תפקידים אלה צריכים להתמלא על בסיס של משטר ממלכתי מסוּים. ואגע במלים אחדות גם במשטר הממלכתי הכרוך במילוי ארבעת התפקידים המרכזיים הללו.
ואתחיל בדבר, שהוא עדיין, לצערי הגדול, הענין הראשון במדינה: ענין הבטחון.
* * * *
יתכן שעוד השבוע יהיו לנו שיחות שלום עם שתי מדינות שכנות בדרום ובצפון. אין להגיד שלשיחות הללו אין סיכויי הצלחה להביא לידי שלום, אבל אי־אפשר לדעת זאת מראש ולהבטיח זאת מראש, באשר שלום בדרך־כלל תלוי בשני צדדים. הפעם, לצערנו הגדול, הוא איננו תלוי בשני צדדים בלבד. אפשר להניח שאילו היינו נשארים לבדנו עם העולם הערבי, בלי התערבות זרה – כבר היה אולי השלום בא מזמן, אם לא עם כולם – הרי לכל הפּחות עם חלק אחד או חלקים אחדים מכריעים. אולם כאן יש גם צד שלישי. אינני רוצה ליצור אשליה שהצד השלישי בלבד הוא הקובע. לא רק אנחנו, אלא גם עמי ערב אינם כלי־משחק בלבד בידי אחרים. על אף מצבם התרבותי, הפוליטי והסוציאלי – קיימת אצלם מידה מסוימת של רצון עצמי, של עמדה עצמית. אולם גם זה נכון שכוחות חיצוניים ממלאים בתוך עמי ערב תפקיד יותר גדול מאשר במקום אחר, אם כי בכל מקום הם ממלאים תפקיד כלשהו.
אין שום אומה בעולם הנהנית מעצמאות מוחלטת, לא רק אומות קטנות כעם היהודי והעמים הערבים, אלא גם אומות אדירות. אחד הביטויים לכך הוא או“ם. לא חשוב כרגע אם לאו”ם יש או אין כוח מכריע ומבצע, אם הוא אֶפקטיבי או פיקטיבי. העובדה שהוא קיים וממלכות רבות, ובתוכן המעצמות האדירות ביותר בעולם, יש להן צורך להיות בתוכו – מראה שיש זיקה הדדית בין כל המדינות. ואם בגדולות כך – בבינוניות ובקטנות על אחת כמה וכמה. וכשם שאין עצמאות מוחלטת אין גם תלות מוחלטת. אנחנו נחטא לאמת אם נראה את עמי ערב כאילו הם תלויים לחלוטין בכוחות חיצוניים. אבל נכון שיש כאן תלות במידה רבה מאוד, שהיא יותר פרי העבר אשר חלף מאשר פרי הצורך וההכרח של ימינו אלה. והגורם השלישי ממלא שלא כדין תפקיד גדול יותר מדי, שאיננו מחויב המציאות בתוך עמי ערב. ולכן קשה לדעת איך יתפתחו הדברים בינינו ובין השכנים אשר אתם אנו עומדים להיפגש השבוע לראשית שיחות שלום.
איש איננו יכול להגיד שאיננו צפויים לקרבות נוספים. אולם גם אילו היינו מתבשרים בימים הקרובים ובשבועות הקרובים – ואינני בטוח שנתבשר כך – שנכרתה ברית שלום בינינו ובין מצרים, סוריה, לבנון, עבר־הירדן, ואפילו גם עם עיראק וסעודיה – גם אז שאלת הבטחון אינה יורדת מעל הפרק, כי נשארת בתקפה המציאות האובייקטיבית שלנו, היחידה במינה בתוך המציאות הערבית.
עובדה אובייקטיבית היא שאנחנו פה מעטים. אמנם הוכח לעולם כולו, מה שהיה ברור לנו מקודם, אם כי לא היה גלוי לעין, שלמרות היותנו מיעוט אנחנו הכוח הדינמי העיקרי במזרח התיכון, וגם כוחנו הצבאי הוא לא קטן ביותר. ודבר שני: הננו כוח ההולך וגדל על־ידי עליה. דבר שלישי: הננו כוח השונה מבחינה כלכלית, תרבותית, סוציאלית וכמעט כל שאר הבחינות האנושיות, מהסביבה המקפת אותנו גם בארצות השכנות וגם ברוב ארצות המזרח.
עובדות אלו כשהן לעצמן אינן מבטיחות מראש יציבות ביחסים שבין כוח קטן זה התוסס, מתפתח וגדל – לבין הסביבה המקפת אותו, אילו גם לא היו כוחות עולמיים שיש להם ענין לדכא ולהצמית את גידולו של הכוח היהודי, הגורר אתו התפתחות כלכלית, התקדמות סוציאלית ותגבורת העצמאות לכל הארצות השכנות. העמים העולים עלינו במספרם יהיו נוטים לפיתוי טבעי להצמית ולהשתיק את גידול כוחנו, אם גם לאחר כמה זמן יגדל מספרנו פי שנים, שלשה וחמשה; כי גם אז הם ישארו מרובים מאתנו פי כמה. הפיתוי יגדל ביחוד אחרי ההיסטוריה של השנה הזאת, ההיסטוריה המופלאה, שאומה קטנטנה הגיפה את צבאות ערב. ולכן שאלת הבטחון תהיה עוד הרבה שנים השאלה המרכזית של המדינה, גם אם יוקם השלום. ואין לנו עדיין שום בטחון שהשלום יוקם בקרוב, או שהוא יוקם בכלל בשנים הקרובות.
אולם דבר הבטחון שלנו לא יוכל להיות ענין צבאי בלבד. על־ידי כוחות צבאיים, אימונם וציודם כשהם לבדם, לא נקיים את בטחון מדינתנו בתנאים ההסטוריים שבהם היא נתונה. כאן אנחנו באים לידי השילוב המוכרח של ארבע הבעיות המרכזיות של חיינו. תנאי ראשון לבטחוננו היא עליה גדולה ומתרחבת במהירות. העליה מחויבת המציאות ההיסטורית גם בלי צרכי הבטחון שלנו; היא נובעת מתוך עצם מהותה של מדינת־ישראל ויעודה ההיסטורי הבלתי־אמצעי. היא נובעת מתוך מציאותו ותנאי מציאותו של העם היהודי. אבל העליה היא קודם כל הכרח של בטחון. לא יתכן לאורך ימים בטחון צבאי שלנו אם במשך שנים אחדות לא נעלה את מספרנו בשיעורים ניכרים, גדולים וגדלים. אינני יכול, מטעמים שאולי יהיו מובנים לכם מאליהם, להיכנס בניתוח מפורט מדוע לא נוכל לסמוך בשנים הבאות – אם יהיה הכרח להילחם שנית – על הנצחונות הצבאיים שהיו לנו השנה. אסור לנו לסמוך על העובדה המפוארת הזאת שצבא־הגנה לישראל, גם בהיותנו רק 700 אלף בארץ, היכה את הצבאות של כל מדינות ערב. אני יודע שצבאנו יהיה מוכשר להכות את האויב גם להבא, אם יהיה הכרח בדבר, אבל אסור לנו לסמוך על כך לאורך־ימים.
והתנאי הראשון לבטחוננו הוא גידול רב ומהיר של מספרנו בארץ. אני חושב את כל הוויכוחים שהיו לנו בעתונות על עליית מאה אלף או מאתיים אלף לשנה לוויכוחים חסרי־שחר. אינני נוקט שום מספר, כי לא בנקיטת מספר נעשים דברים כאלה. אבל אנחנו נעמוד בקרוב, ביחוד אם יתמו המערכות הצבאיות, בפני הכרח של ממדי עליה, שאולי רבים אינם מעיזים עוד עכשיו לחשוב עליהם. והם צורך כפול: גם של היהודים הצריכים לעלות וגם של היהודים הנמצאים בארץ. הכרח הוא שכל יהודי במדינת־ישראל יבין שאיננו עושה חסד לעם ישראל ולעולים, אם הוא עושה מאמץ לעליה גדולה. זהו צורך קיומו ובטחונו.
* * * *
התנאי השני של בטחון הוא איכלוס מהיר של שטחי הארץ הריקים. אין זה חזרה על התנאי הראשון – עליה גדולה. עליה מהירה בממדים גדולים – זו בלבד אינה מספיקה לבטחוננו. העלאת חצי־מיליון יהודים לתל־אביב ולחיפה בתקופה הקרובה אינה מספיקה מבחינת הבטחון. לנו הכרחית תכנית־התישבות שתביא לידי איכלוס מהיר של השטחים הריקים אשר שחררנו, אחרת לא יקוימו בידינו, ואם הם לא יקוימו בידינו – איני יודע אם כולנו נעמוד.
היו לנו אחרי ההפוגה השניה שלוש מערכות גדולות. המערכה של שבעת הימים באוקטובר על כיבוש מעבר חפשי לנגב. לפי החלטות או“ם היינו זכאים לו, אך המצרים סירבו לקיימו, ואו”ם היה נטול־אונים לבצע את החלטתו והיינו מוכרחים להשתמש בכוחנו הצבאי למען קיים בידינו למעשה את הזכות שאו"ם הכיר בה.
היתה מערכה שניה של 60 שעה בגליל, כשגירשנו משם את כנופיות השודדים תחת הנהגתו האבנטוריסטית של השודד קאוקג’י שהציק זמן רב גם לתושבים הערבים וגם לנו.
והיתה מערכה שלישית שנסתיימה ביום הששי האחרון לפני חמישה ימים: המערכה לשחרור הנגב משארית הצבא המצרי, לאחר שמצרים סירבה, בניגוד להחלטות מועצת־הבטחון, להתחיל במו“מ על שביתת נשק ושלום, ופלשה לתוך ארצנו בניגוד למגילת האו”ם, מתוך חוסר אונים של ארגון האומות המאוחדות לכבד את חוקתו היסודית. צבאנו נאלץ לשלוף חרבו להגנת מגילת האו"ם ולשחרור ארצנו.
אולם זו תהיה אשליה מרה אם נחשוב, שעם גירוש הפולשים הזרים מהנגב ומהגליל שיחררנו וגאלנו את הנגב והגליל. אין אנו אומה כובשת, ואין אנו מתכוננים לחיות על חרבנו. אנחנו בוני־ארץ ומחיי־שממה ונחוץ שדווקא בימים אלה – כשהמאמץ העליון שלנו מרוכז בטיפוח הכוח הצבאי שלנו ובהתגוננות צבאית על זכותנו הטבעית להיות עם חפשי בארצו, וכשטובי בנינו ובנותינו לבושים מדי־צבא וחונים במשלטים, והכלים שהם משתמשים הם אווירון־קרב, אניית־מלחמה, תותח ומכונת־יריה, – דווקא בימים אלה נדגיש ונשנן ביתר שאת שאנחנו שבנו לארצנו לא ככובשים אלא כבונים־יוצרים, שבאו לגאול את הארץ מהעזובה והשממה והחורבן שכובשים זרים במשך אלפיים שנה הנחילו לה.
ואם אנחנו לא נצליח לאכלס במהירות את הנגב ואת הגליל – לא תעמוד לנו הגבורה של צבאנו, והדם השפוך יהיה, חלילה, לשווא. לעמים אחרים יש אולי הרבה זמן – לנו אין! בהיסטוריה העולמית כמעט אין דוגמה שעם יגָאל וישוחרר בתנאים אלה המלווים את שיחרורנו וגאולתנו. הזמן אצלנו דוחק. לא בנקל משלימים עם קיומנו העצמאי, גם לאחר הנצחונות הפוליטיים הגדולים שהיו לנו בשנתיים האחרונות בדעת הקהל בעולם, כפי שהיא נתבטאה בעצרת או"ם. ואל נזלזל בנצחונות אלה! אין זה דבר של מה־בכך ש־33 מדינות מכל קצווי תבל, מכל חמשת הקונטיננטים, הכירו בזכותה של האומה היהודית למדינה עצמאית. זה נצחון מדיני ומוסרי גדול, שגם אנחנו וגם הן יכולים להתגאות בו.
אבל קיימים עדיין בעולם כולו שנאה ופחד המלווים את עם ישראל בקרב האומות, לא רק בגולה. היינו מוקפים שנאה ופחד גם כשהיינו עוד יושבים בארצנו. לא אנסה עכשיו להסביר את התופעה היחידה במינה, מדוע שנאו אותנו ומדוע פחדו מאתנו כל העמים. דבר זה קיים כבר למעלה מ־2500 שנה. והשנאה והפחד עדיין לא עברו וכלו מהעולם. וכמה תופעות שהעולם משלים אתן בחיי עמים אחרים – לא ישלים אתן בחיי עמנו. ועלינו לזכור: היתה לא רק מערכה פּוליטית בעולם על הנגב. ושוב לא אנסה להסביר למה זה ועל מה זה. מערכה זו לא נסתיימה; היא לא תסתיים גם אם תבוא כתיבה וחתימה בעצרת האו"ם, שהנגב יקום לנו. הנגב יקום לנו באמת רק כשאנחנו נבנה וניישב אותו.
הוא הדין בגליל. לא ניתנו לנו שנים רבות למלאכה הזאת.
איכלוס מהיר ביותר של שטחים אלה, הוא תנאי לקיום השטחים האלה בידינו. איכלוס מהיר זה אי־אפשר לעשותו בדרכים בהן הלכנו עד עכשיו בארץ. אולם דבר זה חורג מגדר עניני בטחון, ולא אעמוד עליו עכשיו.
* * * *
הדבר השלישי הוא מדיניות־חוץ של שלום. שמח אני וגאה, ככל־יהודי, על חלקו של צבא־הגנה לישראל בכיבושים הפוליטיים והטריטוריאליים של השנה הזאת, אולם יש להזהיר: בטחוננו לא יכון על כוח צבאי בלבד. מסופקני אם גם בטחונן של אומות אדירות בעולם יכון על כוח בלבד לאורך ימים. ואם אין לנו לזלזל בערך הכוח – ואני אחד האחרונים המזלזל בו; עלינו לדאוג מאוד־מאוד לכוח הצבאי שלנו – הרי פחות מעמים אחרים יכולים אנו לבטוח אך ורק בכוח צבאי.
בטחוננו יהיה תלוי במידה רבה במדיניות־החוץ שלנו, אם היא תהיה מדיניות־חוץ של שלום או מדיניות־חוץ של מלחמה. לסעיף זה עוד אשוב לדבר – כי הוא קובע ברכה לעצמו.
* * * *
הדבר הרביעי הנחוץ לבטחוננו – פיתוח תעשיה חקלאית וחרשתית, ימית ואווירית, שתשמש בשעת־הצורך מצע ורקע ומסד לבטחון שלנו. אנחנו נפתּח חקלאות ותעשיה וימאות ואוויריה לגופן, וקודם־כל לצרכי קליטה וקיום כלכלי. אבל בבנין המשק שלנו – לא נוכל להסתפק להבא אך ורק בשיקולים משקיים, עלייתיים והתישבותיים בלבד, אלא גם בשיקולי־בטחון. בעתיד יהיו שני כוחות מכריעים בבנין המשק: האיניציאטיבה החלוצית והאיניציאטיבה הממלכתית. שני אלה יצטרכו להביא בחשבון פעולתם המתוכננת בבנין המשק – החקלאות, התעשיה, תחבורה ימית ואווירית – את צרכי הבטחון, צרכי הצבא וציודו, כי בימינו המלחמה היא טוטאלית ותלויה בכוח התעשיה והתחבורה והטכנולוגיה והמדע – לא פחות מאשר בארגון הצבא. אין פינת חיים בימינו שאין לה שייכות לבטחון. במדינה ניזקק לתכנון במשק גם מתוך שיקולים חברתיים וכלכליים, אולם הבטחון כשלעצמו יחייב תכנון מחושב בבנין הכלכלה – תכנון גם בסוגי המשק וגם בשיכון הטריטוריאלי של המשק. השיקול האיסטרטגי יחייב את המדינה להחליט באיזה משטחי הארץ יבּנו ענפי משק אלה ואחרים ומה הם הענפים הטעונים העדפה וזכות בכורה.
* * * *
והדבר החמישי, בבחינת אחרון־אחרון, בשטח בטחון־הצבא. אנחנו לא נוכל להחזיק צבא גדול בכמותו. טעם אחד: אותם ששה מיליונים יהודים שהיו מועמדים ראשונים לעליה לארץ בשנתיים־שלוש לאחר הקמת המדינה – היטלר השמידם ואינם. טעם שני: לנו ידָרשו כוחות אדירים למפעלי העליה וההתישבות, ולא נוכל להחזיק את טובי צעירינו וצעירותינו במחנות צבא. טעם שלישי: אנחנו אף פעם לא נגיע למספר היריבים הפוטנציאליים בעתיד. היריבים האלה עולים עלינו עכשיו פי ארבעים; וגם אם נגדל פי כמה – יעלו עלינו פי כמה, כי הם מרובים והם מתרבים יותר מאתנו. ומה שלא נוכל להשיג בכמות – עלינו להשיג באיכות. כנראה שיש איזה צדק בהיסטוריה: מה שההשגחה ההיסטורית קיפחה אותנו בכמות – עשתה אותנו לעם קטן – היא העניקה לנו באיכות. אין אנו נופלים ביכלתנו השכלית וסגולותינו הנפשיות מטובי האומות בעולם, ואין שום סיבה לכך שצבאנו יהיה נופל מהצבאות המשובחים ביותר בעולם באיכותם, בחינוכם, באימונם, בידיעתם, ברוחם. להיפך, יש הכרח שהצבא שלנו, ויהא קטן כאשר יהיה, יהיה הצבא המעולה, המשוכלל ביותר באימונו, במשמעתו, בארגונו, בכוחו ובחלוציותו, ועד כמה שהיכולת הכספית, והמשקית־מדעית שלנו מגעת – גם בציודו ובזיוּנו. זהו אחד הדברים אשר התכוונתי אליהם כשאמרתי: “אל נהיה שכורי־נצחון”. סוּפר לי שאחד הנואמים במועצת ההסתדרות הצהיר כאילוּ אין לנו כבר מה ללמוד בשטח הצבאי. אם זה נאמר על־ידי אחד החיילים שלנו, אני בטוח שהוא מביע בזה דעת־יחיד בצבא.
אין לנו להתבייש במבצעים של צבאנו בשנה הזאת וגם לא במבצעים של ההגנה במשך שבעים שנה. אנחנו בוודאי עולים בהרבה דברים על הצבאות שעמדו נגדנו. אבל אוי ואבוי יהיה לנו אם נסתפק בתורה הצבאית אשר הספקנו לרכוש השנה וניוואל לחשוב שאין לנו מה ללמוד עוד. קנה־המידה צריך להיות לא הצבאות הערבים אשר ניגפו בפנינו, – עלינו להשתווֹת לצבאות המשובחים והמעולים שבעולם ולהגיע לשיא המחשבה, האמנות וההתכוננות הצבאית שבדורנו. לצבא שלנו יש עוד ללמוד, וללמוד הרבה, הרבה מאוד, הרבה יותר מאשר כבר למד.
אלה הם חמשת האלמנטים של הבטחון שלנו בעתיד.
* * * *
ועוד שתי הערות בפרשה זו של הבטחון.
אם צבאנו יש לו תפקיד בבטחון המדינה, הרי הוא מוכרח להיות צבא אחיד. לא אכנס עכשיו לבירור מדוע יש אצלנו התפצלות חברתית מופרזת וחולנית כפי שזו מתגלה עכשיו בבחירות לאסיפה המכוננת, ונתגלתה בבחירות קודמות; הרי קיימים אצלנו באופן רשמי ארבעה זרמים בחינוך, ולמעשה – יותר מזה. הרי ילדי זרם קיבוצי אחד אינם נשלחים לזרם קיבוצי אחר, ובכל־זאת מדברים על זרם חינוכי אחד. אינני בטוח אם בכל המשקים יכולים כל אב ואם לשלוח את ילדיהם לאותו בית־ספר…
נעשה נסיון להכניס התפצלות כזו גם בצבא – בבת עינה של תקומתנו. ועלי להזהיר את המדינה: אם הצבא שלנו צריך למלא תפקיד של בטחון, כלומר לשמור על קיומנו ולהגן על גבולות מדינתנו – הוא יכול למלא תפקיד זה אך ורק אם יהיה צבא אחיד; אם הצבא (הצבא כולו, על כל חלקיו בים, באוויר וביבשה, וכל ענף של הצבא ביבשה, באוויר ובים) כולו יהיה כפוף למרוּת אחת בלבד, למרוּת המדינה, ויהיה בו שוויון מוחלט. (זה אולי המקום היחיד שיתכן בו ומוכרח להיות בו שוויון. כל חייל שווה בזכויותיו לחברו החייל, כל יחידה למשניה; אין מעמדות, אין יחסנים ונחותי דרגה). פה אני חייב להזים עלילת־שווא מביישת שניסו להטיל על רובו המכריע של צבאנו, שאינו שייך לחטיבות מיוחדות כביכול, כאילו לא כל חלקי הצבא ולא כל חטיבות הצבא לחמו בגבורה, וכאילו לא לכל החטיבות והיחידות יש חלק בכיבושים ובנצחונות שלנו בגליל ובירושלים, ביפו, בחיפה ובצפת, ברמלה ובלוד, בבאר שבע, בדרום ובנגב. וכאילו כל הגבורה והנאמנות היו מונופּולין של חטיבות אשר מישהו ניסה להדביק על מצחן תו מיוחד…
בכיבושים ובנצחונות המפוארים וגם בכשלונות ובאבידות יש חלק לכל יחידות־הצבא שלנו – לחיל הרגלים, לחיל התותחנים, לכוחות האוויר והים, לחילות ההנדסה והתחבורה ולשירותים הנאמנים המצורפים להם. ואותן החטיבות עצמן שמישהו ניסה להעניק להן מונופּולין של גבורה ויכולת צבאית – הן הראשונות שיכירו בכיבושים הכלליים של צבא־הגנה לישראל ובַגבורה בה נלחמו יחד אתן או בלעדיהן שאר החטיבות בגליל, בדרך ירושלים, בדרום, בנגב ובכל מקום ומקום.
אין דבר העלול לקעקע את משטר הבטחון שלנו מאשר הנסיון האווילי והפּושע להכניס בצבא את ההתפּצלות הפוליטית והמפלגתית, הקיימת בחיינו “האזרחיים”, ואשר גם פה היא מנופּחת ומופרזת למעלה מכל שיעור הגיוני ותקין. ומדוע אחידות זו היא תנאי הכרחי לצבא? – משום שאין כמלחמה וסכנת המלחמה המחייבות מאמץ עליון וטוֹטאלי של כל העם. ולא יתכן מאמץ עליון טוטאלי, אם העם כולו, ללא הבדל, איננו בטוח שהצבא, והצבא כולו, קודש אך ורק למטרה הזאת: בטחון העם, בטחון המולדת, וכפוף אך ורק למרוּת אחת: מרוּת המדינה.
לא תיתכן מלחמה מצליחה, בין בארץ של משטר פלוני או של משטר פלמוני, אם האחראים למלחמה – ויהיו השקפותיהם אשר יהיו – לא ינסו בשעת המלחמה לגייס את מלוא הכוחות שבעם בשביל המאמץ המלחמתי. דוגמה מובהקת נתנה לנו ברית־המועצות, בה הבינו מנהיגיה ומצביאיה לגייס בשעת המלחמה, כשעמדו במערכה לחיים ולמוות, את כל הכוחות שבעם, ומכל השכבות, בעיר כבכפר, והפעילו לשם כך את כל הגאון הלאומי וקשרי המסורת והחיבה לגבורי העם בעבר, נסיכים ומלכים, וכן את כוחות הכנסיה וכל שאר הכוחות העשויים לסייע למאמץ המלחמה. והם שקדו על עקירת כל הגורמים שהיו עלולים להפריד. לכל עם העומד כמונו במלחמת חיים ומוות – אחידות הצבא היא תנאי יסודי ליעילותו וצורך חיוני של הבטחון.
והערה שניה – אין צבא ללא משמעת וללא משטר ונוהג הכרוך במילוי התפקיד הצבאי. אין דבר ארור בעולם כמלחמה ואין דבר שלילי במהותו ובתפקידו כצבא. אבל אם יש הכרח לא יגונה להקים צבא ולעשות מלחמה – הרי הצבא צריך להיות יעיל למען ינצח במלחמה. ויעילות הצבא לא תיתכן בלי משטר ונוהג השונה לגמרי מהרגלינו בחיים “האזרחיים”.
חיינו הציבוריים בנויים על דימוקרטיה, על בחירות, על דיון ובירור והכרעת רוב. בצבא – הכל הפוך: אין שואלים חייל מה הוא רוצה לעשות; הוא אינו בוחר מפקד, אלא ממַנים אותו עליו; אין מכריעים בצבא ברוב, אלא פועלים לפי פקודות מלמעלה. אל תסיקו מדברי אלה שהחייל הוא רובוט. צבא רובוטים לא יצלח, וינגף על נקלה. אם כי אין ערך לצבא בלי כוח פיסי, בלי כלי משחית, הרי כלי־הנשק, גם המשוכללים והמרובים ביותר, אין להם ערך רב אם האדם המשתמש בהם אינו יודע על מה הוא נלחם, ואין לו חזון וערכי חיים שכדאי להילחם ולמות עליהם.
הרוח החלוצית של החייל הוא הנשק החשוב ביותר במלחמה, וכל מה שהחייל הוא יותר אזרח בעל־הכרה וגאה על הקנינים והנכסים והשאיפות של עמו, וכל מה שהוא מזדהה יותר עם הערכים האלה, וכל מה שהוא מכיר יותר בשליחותו ההיסטורית – ערכו הצבאי ויעילותו המלחמתית גדולים יותר. חינוך חלוצי של הנוער, שממנו יבּנה הצבא – הוא תנאי קודם לכושר התגוננותנו ובטחוננו בעתיד. ויותר אולי מאשר בכל צבא אחר הכרחי שצבאנו יבּנה על הכרת יעודו וחזונו ההסטורי של העם – ושליחותו החלוצית של הצבא עצמו. יחד עם זאת, המבנה של הצבא הוא מבנה של הירארכיה ומשמעת; הצבא מקבל פקודה, וכשהוא מקבל פקודה – הוא מבצע אותה גם אם באותו רגע אינו מבין את תכליתה. בלי אחידות ובלי משמעת לא יכּוֹן שום צבא, לא במשטר זה ולא במשטר אחר. כל חבלה באחידותו של הצבא ומשמעותו היא חבלה מסוכנת בבטחון האומה והמדינה.
* * * *
לא אעמוד עכשיו על תפקידים שבדרך־כלל, אני מאמין, אין לגבם עוד חילוקי־דעות רציניים בעם היהודי: תפקידי העליה וההתישבות. אעיר רק הערה אחת או שתים. היה לנו נסיון רב בארגון העליה ובקליטתה, בבנין ההתישבות ועיצובה. אולם הדבר הקשה ביותר שעומד לפנינו עכשיו הוא, שנהיה מסוגלים ללמוד מן הנסיון הגדול, העשיר והמפואר שיש לנו גם בעליה וגם בהתישבות – ולהגיע לשלב חדש, עליון, המצוּוה עלינו בנסיבות החדשות. אנחנו עומדים עכשיו לפני ממדים חדשים בעליה ובהתישבות, והדרכים הישנות אשר הלכנו בהן – הן בלבד לא יסכּנו.
אני רואה כשלון גדול – לפי שעה הוא אינו מכריע עוד – בזה שכמה שבועות אחרי שחרור הגליל, עדיין הוא עומד בריקותו, בשוממותו, בעזובתו, שעה שעשרות אלפי עולים מובטלים יושבים במחנות־עולים.
ואל יאמרו שאין אמצעים. אני סבור שהאמצעים העולים לנו להחזיק אלפי עולים בבתי־עולים הם לא קטנים בהרבה מאלה הדורשים כדי להושיב אותם בכפרי הגליל. קיימת שיגרה שאין אנחנו יכולים להשתחרר ממנה; אין אנחנו רואים בבהירות מספיקה את המציאות החדשה, צרכיה החדשים ואפשרויותיה החדשות. לא נתגלה עוד הכשרון לתאם מיד את השיטות החדשות לצרכים ולאפשרויות הקיימים. כשלון הוא לנו שלא קמו מאה אנשים מהמשקים שלנו להדריך העולים האלה. יודע אני מה מצב המשקים, שטובי בניהם גויסו לצבא, שרבים מהם הופגזו ונהרסו והוטלה עליהם מעמסה לא־אנושית; ואף על פי כן הרי זה כשלון שלא קמו מטובי החקלאים שלנו ולא הלכו לאלפי העולים ולא אמרו להם: בואו אתנו לשממה הזאת ולשטח הריק הזה – נגדל ירקות, נבנה גדרות, נגדל פירות, עזים ותרנגולות, ניטע עצים, נחרוש שדות. דבר זה לא נעשה! ידענו להקים בן־לילה צבא של רבבות, ולא יכולנו להפעיל בן־לילה עשרות מדריכים חקלאיים שילכו עם העולים לאדמה העזובה הקוראת להם. האם משום שזה לא כתוב בהחלטות הוועידה החקלאית שלנו? גם הקמת צבא־הגנה לישראל לא היתה כתובה בהחלטות הקונגרס הציוני. התנאים החדשים והצרכים החדשים מחייבים שיטות חדשות. ואם הדברים אינם יכולים להיעשות בדיוק כמו שנעשו לפני ארבעים שנה בחולדה ובדגניה, יעָשו בדרכים שונות ב־1949, כשאנו עומדים בתוך מלחמה ומקבלים עליה גדולה שלא היתה כמוה, ומשחררים ע"י הצבא שטחים רחבי־היקף. אין אנחנו מסוגלים לשאת זמן רב את החרפה שאחרי שחרור הגליל על־ידי צבאנו, מאוכלס הגליל פחות משהיה קודם.
והוא הדין בנגב, כי התנאים שם הם אחרים לגמרי. בנגב אין האפשרויות הקלות והמבורכות שישנן בגליל. שם דרושה תכונה הרבה יותר גדולה להתישבות. שם אי־אפשר לפעול במהירות כזו כפי שאפשר לעשות בגליל, אבל גם בנֹגב ובמיוחד בנֹגב, ידָרשו דרכים חדשות להתישבות.
* * * *
חברינו בהתישבות, שיש להם זכויות לא פחות גדולות מאשר לצבא־הגנה לישראל, נתבעים עכשיו לשינוי ערכין בראייתם את עם ישראל ואת העליה. עד עכשיו היו כל העולים וכל עם ישראל בחינת רזרבה בשביל דגניה ומשמר־העמק ועין־חרוד ונהלל. גם עד עכשיו לא הבנתי גישה זו, אבל אולי בתנאים הקודמים, כשהעליה היתה מצומצמת וההתישבות קטנה והמעשים שנעשו בארץ היו העיקר, היתה אולי הצדקה פסיכולוגית, לא מוסרית, לגישה זו. כרגע זה מסוכן. כרגע מוכרחים להפוך את הקערה על פיה. המשקים הקיימים צריכים לראות את עצמם כמשמשי העליה ומשרתי העם היהודי. כל מה שקיים בארץ נועד לעליה ולעם היהודי ולא להיפך. ולא יתכן שחומות־סין שהוקמו סביב הצורות והגוונים השונים של התישבותנו לא יובקעו עכשיו על־ידי העליה החדשה, על־ידי עשרות אלפי העולים (בחודש האחרון בלבד עלו למעלה משלושים אלף) שלא הספיקו ללמוד – ואני מקווה שלא יספיקו ללמוד, כשם שאני לא הספקתי ללמוד – מה הוא טיבן המסתורי של המחיצות האלה בתוך התישבותנו. בשנים הקרובות עלינו לקיים מצוה פשוטה ואלמנטרית: להעלות רבבות ומאות אלפי יהודים ולשתלם באדמת ארץ־ישראל, בכל צורת התישבות שהיא, ומותר לבן הקיבוץ המאוחד יחד עם בן הקיבוץ הארצי וחבר הקבוצות והמושבים והכפרים הקואופרטיביים וסתם יהודים – גם אלה יהודים! – לפעול יחד למען העלאת היהודים והשרשתם בארץ ובעבודת האדמה. מה שלא עשתה במשך הרבה שנים התביעה המוסרית שלנו לאחדות החלוצית ולאחדות העובדים, אני מאמין, יעשו ההמונים האלה שאינם יודעים תעתועי הפירודים והפילוגים ופניהם רק לעיקר: לארץ, לעבודה ולעצמאות. האם לא מספיקות בשעת חירום שלוש המצוות הללו?
* * * *
ומלים אחדות על מדיניות־החוץ שלנו. השאלה המרכזית היא: שלום או מלחמה, ולא כעובדה, כהכרח, אלא כמגמה, כדרך. כרוב השאלות של מדיניות־חוץ אין הדבר תלוי אך ורק בנו. לשלום דרושים שני צדדים, אבל במידה שהדבר תלוי בנו, עלינו להבהיר ולקבוע דרכנו: פנינו לשלום כאן בארץ, במזרח הקרוב ובעולם כולו – או פנינו למלחמה? רצוננו הוא גורם מיצער בזירה העולמית, אבל במזרח הקרוב הוא גורם לא מבוטל.
איני יודע אם המלחמה נסתיימה – אבל מהו רצוננו: לסיים אותה לחלוטין ולהביא, אם אפשר, לידי שלום יציב עם שכנינו, או להתמיד במלחמה?
היה זמן שפלג מסוים בתנועת הפועלים הארצישראלית לקח לו במונופולין את “אחוות־העמים”, ובשמה ניסה לשלול מהעם היהודי הזכות למדינה ולעצמאות ממלכתית. כאילו “כוחות המחר” גזרו שאין לעם ישראל אותה הזכות שיש לעם בסיאם, בקוריאה או באיזו ארץ שהיא, – ולמען “אחוות־העמים” יש להמציא בשבילנו משטר מקורי שלא היה לעולמים: משטר נאמנות, משטר דו־לאומי, משטר מנדט בינלאומי, ובלבד שלא יקום חס־ושלום משטר של מדינה יהודית, באשר מדינה יהודית מתנגדת לקידמה, לשלום, ל“כוחות המחר” ולאחוות־העמים.
שר ההיסטוריה היהודית לא נרתע מפני נבואת־השווא של שוחרי “הקידמה”, והמדינה הוקמה, כאילו להכעיס, מתוך ברכת “כוחות המחר”, והיא הוקמה לא ע"י זרים כמתנת חסד־לאומים, אלא בכוחו העצמי של העם היהודי, בכוח יצירתו החלוצית ובתוקף מלחמתו הנועזת. וגם נביאי המדינה הדו־לאומית השלימו כבר עם מדינת־ישראל, – אבל ראה זה פלא: הם אינם מוכנים להשלים עם עמי ערב, והכל– כמובן – מתוך נאמנות לאחוות־עמים, ונימוקם אתם: אין משטרם של עמי ערב מוצא חן בעיניהם. לא אוכל להגיד שהמשטר בארצות השכנות מוצא חן בעינינו; אלא השאלה היא, אם בגלל משטר בלתי־אהוד זה נתמיד במלחמה – או נחתור לקראת שלום עם כל שכנינו, מבלי שים לב למשטרם הפנימי. ושאלה זו אינה שאלת המזרח הקרוב בלבד, אלא שאלת השלום בעולם כולו: הנכונים ורוצים אנו לחזק השלום בעולם – למרות קיומם של משטרים שונים, ובתוכם גם משטרים שאינם מוצאים חן בעינינו, או ניתן יד למחרחרי־מלחמה נגד משטרים שאינם אהודים עליהם?
עוד במועצת המדינה הצהרנו לא פעם, שאנו רוצים בשלום עם מצרים, ובדברים אלה לא היה משום תמרון פוליטי כלפי חוץ, אלא דברים כהוויתם. לצערנו לא מצאו דברינו הד בלב שכנינו, ומכיוון שחשקה נפשם בקרבות דווקא, – נתַנו להם תאוות ליבם, ותהי מלחמה. אבל אני אומר פה, במסיבה פנימית: ידנו מושטת לשלום! אנו מעדיפים שלום על פני מלחמה – גם לאחר שהוכחנו, כמדומני, שאין ידנו על התחתונה גם במלאכת הקרב. כמובן, לא שלום בכל מחיר. אבל אם מחר נראה שמצרים או סוריה או עבר־הירדן או עיראק או לבנון, כולן יחד או אחדות מהן, רוצות בשלום עם ישראל, עם ישראל העצמאית והריבונית – נעשה כל המאמצים למען יבוצע דבר השלום. ואנו רוצים בשלום לא עם עמי ערב שאינם בעולם, עם עמי ערב שדווקא חבריו של מיקוניס או ג’ורג' נצר שולטים בהם בדמיונם. אנו רוצים בשלום עם עמי ערב הקיימים, כמו שהם. הדאגה מי ישלוט בעמי ערב – נניח לעמי ערב עצמם. ואם שליטי עמים אלה יגלו רצון לשלום – ימצאו בתוכנו רצון כן ואמיתי להבנה הדדית וליחסי־שכנות טובים ונאמנים.
ברור שיש לזכור שאנו עומדים עכשיו לא בנובמבר 1947, אלא בינואר 1949; 29 בנובמבר אינו קיים עוד – ואיני מאמין שמישהו יוכל להקים אותו לתחיה. מאז קרו דברים אשר אין למחוק אותם ממפּת ההיסטוריה, – וגם לא מהמפה הגיאוגרפית. נשתנתה מאז המציאות הבינלאומית והמציאות פה בארץ, והגלגל לא יוחזר אחורנית. וכל מי שיאמר: 29 בנובמבר – סימן שאינו רוצה בשלום. אבל על בסיס המציאות הקיימת אנו מוכנים גם לשלום וגם לשיתוף פעולה עם עמי ערב, – והבדלי משטר לא יעמדו לשטן. מי שאינו מוכן לשלום עם שכנו בגלל שינוי־משטר אל ישא שם השלום לשווא. וזאת אשר עושים בתוכנו נושאי־הסיסמא של “אחוות־העמים”.
ואין זו שאלת השלום בינינו ובין הערבים בלבד – זהו מרכז הוויכוח על השלום בעולם. היתכן שלום בין עמים בעלי משטרים שונים?
יש אולי להוסיף שאלה שניה: התיתכן מלחמה בין עמים בעלי משטרים שווים?
ההיסטוריה ענתה על שתי השאלות הללו בחיוב – גם ההיסטוריה הקדומה וגם ההיסטוריה של ימינו. שתי האפשרויות נתונות – ועלינו לקבוע מהי הברירה שלנו, מהו רצוננו. ושוב – אנו יודעים שאין רצוננו אנו בלבד קובע, לא בעולם כולו ולא בפינת־העולם שבה אנו חיים. אך כשם שאין אנו רשאים להפריז בערכנו ובמשקלנו הבינלאומי, ויאה צניעות לישראל, כך אין עלינו לזלזל בערכנו ובמשקל רצוננו.
אפילו בעולם מסוכסך ומטורף זה שבו אנו חיים בימים אלה – יש ערך ומשקל גם לכוחות מוסריים ורוחניים, ובממלכת הרוח נודעת חשיבות לא־קטנה גם לאומות קטנות, אם רק קמה בהן הרוח; ומקומה של ישראל בעולם אינו מוכרח להיקבע אך ורק בפוטנציאל הצבאי והטכני שלה (שאף הוא אין לבטלו בפינה חשובה זו של כדור הארץ) אלא גם, ואולי בעיקר, ע"י משקלה המוסרי והרוחני, זהו משקל איכותי ולא כמותי.
יחסנו לשלום ולמלחמה קובע אולי יותר מהרבה דברים אחרים מוסריים ורוחניים, ובנקודה מכרעת זו, מכרעת לא רק לנו אלא למין האנושי כולו, אסור לנו להניח אף צל של ספק בדבר עמדתנו הנחרצת; ואני אומר: פנינו לשלום! אנו נותנים יד, ובלב שלם ובנפש חפצה, לכל נסיון ואמצעי להגביר השלום בעולם. היתקיים השלום בעולם או תפרוץ מלחמת עולם שלישית? איני מתבייש להודות שאיני יודע לענות על שאלה זו. אני מראש מסתלק מכל פרוגנוזה “מדעית” בענין זה. יתכן, ויתכן מאד. ש“הכל צפוי” – ואף על פי כן – “הרשות נתונה”, ועלינו להאמין בכך ש“הרשות נתונה”; עלינו להאמין שיש ברירה בידי האנושות ובידי המדינות אם לשלום ואם למלחמה.
רק לפני שבועיים שמעתי מפּי בא־כוח של אחד מ“כוחות המחר” שהוא “בטוח בהחלט” שלא ירחק היום וארצות־הברית של אמריקה וברית־המועצות יגיעו ביניהן לידי הסכם. אין אני אחראי לדבר, כי אין הדבר תלוי בנו, והשתוממתי לא מעט לשתי המלים “בטוח” ו“בהחלט”, וביחוד למלה האחרונה, אבל אין לי ספק שהדבר יתכן – אם שני הצדדים באמת ירצו בכך. ולפי שעה באי־כוח שני הצדדים יושבים באו"ם, ומדברים על רצונם לשלום, ואין לי כל יסוד לפסול כנות דבריהם, ואין לשלול מראש אפשרות של שלום, וכל עוד לא נכרתה התקוה לשלום בעולם – חייבים אנו, ואנו אולי יותר מכל העמים בעולם, לתת יד לשלום בין כל העמים, מבלי לבדוק בציציותיהם ובמשטרם.
וכשאנו שוחרים שלום לכל העמים בעולם – אין זאת אומרת שאנו אדישים לכל השאלות המדיניות והחברתיות המנסרות בעולם. לגמרי לא! להיפך, אנו נושאים בלבנו חזונם הלאומי והכל־אנושי של נביאי ישראל, החזון לאחוה, לצדק, לחירות ולשלום. דוקא בימים אלה של נצחון הנשק היהודי, עלינו להרים בכוח ובאמונה דגל החזון – כי רק החזון הנחיל את הנצחון לנשקנו. תנועתנו תיבחן בנאמנותה לחזון. והחזון לא יאכזב – אם לא נתאכזב לו. והחזון אינו מצטמצם בד' אמות של ישראל אלא חל על כל עמי־תבל, ולא יכּוֹנו השלום והצדק והאחוה והחירות לאורך ימים בעם אחד – אם לא יכּוֹנוֹ בכל עמי תבל. אולם לא בכוח זרים יוטל החזון על עמים נחשלים, אלא בתוך כל עם ועם יקומו הכוחות המשחררים, ויבצעו גאולת עמם בדרכם וברוחם ובאמצעיהם הפנימיים. העזרה שעם אחד יכול לתת למשנהו בנידון זה – הוא בהיותו מופת, בהראותו דוּגמת־חיים חדשה, מתוקנת, מאלפת ומושכת.
בדרך השפעה זו על העולם אין הכמות מכרעת, ומשום כך מילאו עמים קטנים תפקידים גדולים בדברי ימי עולם. ומעמדנו המחודש בהיסטוריה האנושית לא יקָבע אלא על־ידי כיבוש־הרוח וחידושי־הרוח שנבצע בשטח המדע, התרבות והחברה. תנאי לכיבושים ולחידושים אלה – עצמאות־הרוח וחירות־המחשבה בתוכנו. כאומה קטנה אין לנו סיכוי להגיע לעצמאות מדינית וכלכלית מוחלטת. ספק אם גם אומה אדירה מסוגלת לכך. אין מפלט בעולמנו זה מתלות הדדית; אולם הסימן המובהק של חירות לאומית היא בעצמאות מוסרית ורוחנית. חירות השיפוט והביקורת וראיית־העולם לא מתוך משקפים של מדינה זרה, אלא מתוך הסתכלותנו הבלתי־אמצעית ושיקולנו המוסרי־הפוליטי מה טוב לעולם ומה טוב לעם היהודי – אלה קובעים מעמדנו כאומה בת־חורין.
* * * *
תנועתנו היתה למה שהיתה אך ורק מפני שמראשית צעדיה, כתנועה של יחידים מעטים, ועד היום הזה – ככוח פועלי עממי המדריך במדינה ובעם, לא היתה משועבדת במחשבתה וברצונה לכוחות זרים, אף לא לכוחות שליטים בתנועת הפועלים העולמית, לא בזו שלפני מלחמת העולם הראשונה ולא בזו שלאחריה, ולא הלכה בשבילה המיוחד ועשתה חשבון עולמה מתוך הסתכלות חופשית בגורל עמה ובנסיבות חייו ההיסטוריות.
וכל הסטיות, הכשלונות והפילוגים בתנועת הפועלים בארץ מקורם היחיד הוא בחוסר עצמאות רוחנית, בשעבוד מוסרי ובתלות מחשבתית שלקו בו חלקים של הנוער ואנשי־הרוח. אלה ששללו כל הימים זכותו של העם היהודי למדינה – באשר מדינה יהודית אינה מקובלת על “כוחות המחר”, ואלה שהתנגדו לגיוס יחידות יהודיות במלחמה נגד היטלר, כל עוד היתה קיימת ברית בין השלטון הנאצי ובין השלטון הסובייטי, הללו מתנגדים עכשיו לשלום עם שכנינו מפני ששכנים אלה אינם כשרים בעיני מי שהוא, והללו עתידים גם להתכחש לכל צורך יהודי – אם צורך זה לא יהיה כשר בעיני האפיפיור של “כוחות הקידמה”.
אנו בני עם המפוזר בכל העולם; שני שלישי העם נמצאים בעולם האנגלו־סאכסי, ושליש – בעולם הסלאבי־סובייטי; וארצנו נמצאת על פרשת־דרכים עולמית. ושתי עובדות אלו בלבד מצווֹת עלינו יחסי שלום וידידות עם כל עמי תבל. מדיניותנו היא לא מדיניות נייטרלית, שלילית, אלא חיובית: מדיניות של שלום. אנו חותרים לקראת יחסי ידידות קודם כל עם שכנינו הקרובים – עם עמי ערב. לא עמי ערב הקיימים בדמיונם של בחורי־ישיבה והוזי־המחר, אלא עם עמי ערב המציאותיים, כפי שהם. לא מפני שאנחנו חסידי המציאות המדינית והחברתית של עמים אלה, אלא מפני שהשלום עצמו הוא כוח מקדם, והשלום דרוש גם לנו וגם להם.
אולם לא רק עמי ערב הם שכנינו. במובן ידוע אין כמעט מדינה בעולם שאינה שכנה למדינת־ישראל. אנו המדינה האחת בעולם שאזרחיה בכוח, אזרחיה בעתיד, הם מחוץ למדינה, ומפוזרים בכל קצווי ארץ. מאבקנו העיקרי לפני הקמת המדינה היה – פתיחת שערי הארץ לכל יהודי הרוצה לעלות. לפני כשמונה חודשים, בארבעה־עשר למאי, ביצענו משימה זו; הארץ פתוחה עכשיו לרווחה לכל יהודי באשר הוא, – אבל לא כל יהודי הרוצה לעלות יכול לעשות זאת, כי בהרבה ארצות שערי היציאה סגורים ואחת המשימות המרכזיות של מדיניות־חוץ שלנו היא לפתוח שערי היציאה. לא נוכל לפתוח שערי היציאה בכוח, לא בסערת מלחמה ולא בדברי קטרוג. היצליחו מאמצינו לשלום עם עמי ערב? היעלה בידינו לפתוח שערים סגורים? אין כל בטחון, אולם אין לנו כל רשות מוסרית ומדינית להתיאש מראש ושומה עלינו לעשות כל המאמצים העשויים להביא למטרה הנכספת. עלינו להימנע מכל פעולה העלולה להפריע לה. כך גוזר עלינו צו קיומנו.
ואם אנו מצוּוִים על יחסי ידידות עם ארצות השערים הסגורים – על אחת כמה וכמה שאנו נתבעים ליחסי ידידות עם ארצות השערים הפתוחים, הארצות שבהן נחיתים רוב בני ישראל, ושרק בעזרתם המתמדת נוכל לבנות המדינה ולהגן עליה. אסור לנו לשכוח אף רגע, שרק בארצות החופשיות והדימוקרטיות, הקיבוצים היהודים מהווים גורם, גם מדיני וגם כלכלי, וגם מי שאינו מעריך את החופש והדימוקרטיה לגופם, אינו יכול להתעלם מערכם המכריע לגבי גורל היהודים בעולם, אם רק אינו מתכחש לגמרי לגורל העם היהודי באשר הוא יהודי.
עצמאות רוחנית, חירות המחשבה וזיקה נאמנה לצרכיהם ההיסטוריים של מדינת ישראל ושל העם היהודי בעולם הן הקובעות את מדיניות־החוץ שלנו. הן גם קובעות את המשטר הפנימי שלנו, משטר החירות והדימוקרטיה.
* * * *
אין שום מפלגה בארץ מופיעה בגלוי בתכנית של משטר טוטליטרי ודיקטטורה. ואם להאמין בשמות – אין בימינו אלה קיימת כלל דיקטטורה בעולם. לפני שלושים שנה היו אנשים יותר גלויי־לב: אז קראו לדיקטטורה – דיקטטורה, והדוגלים בה היה להם אומץ־לב ויושר אינטלקטואלי להגן על שלילת החופש מהעם והטלת רצון המיעוט על הרוב – בנימוקים אידיאולוגים. בימינו אלה קוראים לדיקטטורה – דימוקרטיה עממית, ולממשלת בובות – עצמאות־אמת. ואין כל טעם לריב על שמות. מי שרוצה לדבר בלשון סגי־נהור – יבושׂם לו, אבל אל ישלה נפשו שהוא בנקל ירמה כל שומע. לא השם קובע.
ואסור לנו להתעלם מהעובדה שיש בארץ תנועות ומפלגות, גם מימין וגם משמאל, הנושאות נפשן למשטר של דיקטטורה, למשטר אלמות של שלטון המיעוט, השולל חופש הבחירה והבקורת והוויכוח וההגדרה העצמית מהעם; ואם גם מפלגות אלו הן קטנות בשעה זו – סכנתן גדולה, כי אנו חיים בשעת טירוף עולמי, ולמדינתנו־אנו צפויים זעזועים ומבחנים קשים. עלינו לשאת ברמה ובכוח דגל החירות הפנימית, חירות המחשבה, הבחירה, הביקורת, דגל הדימוקרטיה וההגדרה העצמית, דגל הוויכוח החפשי, זכויות המיעוט והכרעת הרוב. סימנו האמיתי של משטר דימוקרטי הוא שלטון לא רק למען העם, אלא על־ידי העם. כל משטר של אלמות ודיקטטורה, גם אם הוא בא לכתחילה לטובת העם, נהפך מאמצעי למטרה, וכל האמצעים נעשים כשרים למען החזק בשלטון. ראינו אמנם בימי קדם ובימינו אנו מדינות קטנות וגדולות המתקיימות תחת משטר עריצים, אולם מדינת־ישראל היעודה לקיבוץ גלויות, לבנין הארץ ולשלום עם שכנותיה לא תבצע שליחותה בלי חירות פנימית ובלי שיתוף כל העם באחריות לגורל המדינה.
* * * *
ליציבותה הפנימית של מדינתנו צפויה סכנה שניה: ההתפצלות החולנית של הישוב, העלולה להביא לידי משטר של קנוניות. במידה רבה הממשלה הזמנית בנויה על משטר זה. אין בממשלה זו אחריות קולקטיבית. יש אנשים שנמצאים גם בממשלה וגם באופוזיציה. משטר זה פוגע באינטרס הממלכתי. במקום האינטרס של הכלל באים האינטרסים של “צדדים”, וניתנת האפשרות לסחיטות של מיעוטים.
עד כמה ההתפצלות בתוכנו היא מלאכותית מוכיחה העובדה שאפילו בציבור הפועלים יש ארבע רשימות מתחרות. לפני כשלושים שנה יצרנו חזית־פועלים האידיאלית ביותר שיש בעולם – הסתדרות העובדים הכללית. אפילו המרכסיזם הדוגמטי ביותר לא יטען שיש ניגודים מעמדיים בתוך ציבור הפועלים. אולם מעמד הפועלים המאורגן בתוכנו, המתכנס לוועידתו הכללית להחליט, אחרי דיון ובירור חפשי, על דרכו, אינו יכול לחייב כל חבריו בקו מדיני אחד. אפשר להגיד שגם במעמד הפועלים יש ניגודים חברתיים וכלכליים; יש ניגודים בין עובדי הכפר ובין עובדי העיר, בין הפועלים השכירים ובין פועלי משקי העובדים. אולם העובדה הניצחת היא שמקור הניגודים והפיצול של תנועת הפועלים הוא דווקא בסקטור ההתישבותי, וכמו להכעיס – דווקא בגרעין הקיבוצי שבתוכו. לא פועלי העיר, לא פועלי המושבה – אלא אנשי הקבוצה והקיבוץ נפלגו ונתפצלו, והעבירו את הפיצולים והפילוגים לכל רחבי התנועה.
גם בשטח הלאומי הכללי אין יסוד ממשי לפיצול המופרז. אני מאמין שיש ארבעה ענינים מרכזיים המשותפים לכל העם, והם: עליה, התישבות, בטחון ושלום. לא ראיתי בכול עשרים וכמה הרשימות המופיעות בבחירות לאסיפה המכוננת אף רשימה אחת הכופרת באחד מארבעת הדברים האלה. למדינה זו דרושה יציבות־השלטון אולי יותר מלכל מדינה אחרת.
* * * *
הימים הבאים לקראתנו לא יהיו נעימים וקלים ומרוּוָחים, להיפך, צפויים לנו ימים קשים ורבי־תלאות מאין כמוהם, גם אם לא תתחדש המלחמה. שומה עלינו להעלוֹת מאות אלפים בזמן קצר, ליישב במהירות שטחים רחבים, ולהקים מאות ישובים חדשים. המרכז הטבעי והנאמן של העם היהודי בגולה שהיה קשור בכל נימי נפשו למפעל הציוני – נחרב עם השמדת יהודי אירופה, ומרכז הכוח של העם היהודי עבר עכשיו לקיבוץ יהודי חדש, שאינו רואה עדיין שמדינת־ישראל נחוצה גם לו עצמו ולבניו אחריו. המשימות המוטלות על מדינת־ישראל אין לבצען בלי עזרתו והשתתפותו של העם היהודי. מדינתנו הקטנה המונה שבע מאות אלף איש והמוקפת אויבים רבים ואדירים, מחויבת להעלות בזמן קצר ובקצב מהיר מאות אלפים אנשים, – ברובם אנשים עקורים והרוסים בכל המובנים, מחוסרי הון ומקצוע, נטולי תרבות והכשרה; ועליה ליישב אותם בארץ הרוסה וחרבה. והגבולות פרוצים והאויבים מרובים, – וידָרש מאמץ על־אנושי לעליה. להתישבות ולבטחון. מאמץ זה יעמוד במרכז פעולתה של הממשלה החדשה אשר תקום, והממשלה אשר תעשה זאת צריכה להיות שלמה, נאזרת און ואמונה, ומשענה צריך להיות רוב יציב בעם. קנוניה של מיעוטים לא תעשה מלאכה זו.
הסתדרות העובדים עשתה בשלושים שנות קיומה גדולות ונצורות. היו הרבה גורמים לכך, – אולם ברור לי שאלמלא זכתה ההסתדרות בכל השנים האלה לרוב יציב, המאמין ביעודו ויודע את רצונו, לא היינו מגיעים להישגים ולכיבושים הגדולים שהגיעה אליהם תנועתנו הצעירה והקטנה.
המדינה נקראת למעשים גדולים יותר וקשים יותר, ומבלי שרוב העם יתלכד סביב ממשלתו, מסופקני אם גם הממשלה הנאמנה והמוכשרה ביותר תעמוד במבחן. ואני רואה שליחות תנועתנו בשעה זו בריכוז רוב העם סביב שלוש־ארבע המשימות המרכזיות המוטלות עלינו: עליה, התישבות, בטחון, שלום. מדינת־ישראל לא תתקיים “מן היד אל הפּה”, – פעולתה מן ההכרח שתהיה בת טווח רחוק. זה מחייב גם תכנית מרחיקה ראות וגם יציבות ואֵיתנות ממשלתית. ולכן אם גם נצליח לרכז רוב – אסור לנו להגיד: אני ואפסי עוד. אנחנו לא היינו היחידים שבנו הארץ. אנחנו לא היינו הראשונים, – קדמו לנו אחרים, שאמנם שגו לא מעט, אבל הם סללו הדרך לפנינו; ואל נזלזל בפעלם של חלוצים ראשונים אם גם היה פגום. במשך ארבעים וחמש השנים האחרונות נעשתה תנועתנו לכוח המדריך והמכוון בישוב ובציונות, אבל גם בשנים אלה לא אנו לבדנו עשינו כל החיל הזה. אל נקפח זכויותיהם של אישים, חוגים ומפלגות שלא עמדו במחיצתנו ותרמו גם בגולה וגם בארץ חלקם הניכר במפעל מופלא זה שהכשיר את הקמת המדינה. ועוד זמן רב ניזקק כולנו לעזרתם ולהשתתפותם של המוני ישראל בעולם. מדינת־ישראל לא תבצע המעשה שלשמו הוקמה – בכוחותיה היא בלבד. ולמען תזכה בעזרת העם כולו – עליה לרכוש אֵמונו ואהבתו של העם כולו. וגם אילו היינו רוכשים רוב יציב במדינה – לא היינו רשאים לשלוט לבדנו, כי אנו מצוּוים על ריכוזם והפעלתם של כל הכוחות הבונים והיוצרים אשר בארץ ועל ליכודם ושיתופם של כל כוחות העם אשר בתפוצות.
* * * *
אין אנו מפלגה של בחירות, ובכוח הבחירות בלבד לא נפעל. לרבים מאתנו קשה אף היום, כשבועיים לפני יום הבחירות, להשתקע בהמולת־הבחירות, כי אין להשתחרר אף יום מהמעמסה הכבדה המוטלת עלינו גם לאחר שנדם כאילו רעם התותחים. איני מקל ראש בערכן של הבחירות – סוף סוף זוהי הפעם הראשונה בתולדותינו שעם ישראל ניגש לבחור ממשלתו בבחירות דימוקרטיות, ובחירות אלו חשובות לא רק מפני ראשוניותן. בשנים הקרובות יונחו היסודות ותעוצב הדמות של מדינת־ישראל, והבחירות בעוד שבועיים יכריעו לא במעט את גורל השנים הקרובות. עלינו להילחם על רוב יציב, למען נוכל בשנות־המבחן הקשות להוליך ביד בטוחה ונאמנה ספינת ישראל בתוך הגלים הסוערים למחוז חפצה, אולם עלינו להגיד לעם, שגם אם נקבל רוב יציב – נשתף בשלטון כל כוח חלוצי, יוצר ואחראי בישראל.
מלחמת הבחירות, לכל הפחות מצדנו, חייבת להיות אקט מחנך. עלינו להבהיר לעם בארץ ובגולה את החזון ההיסטורי המפעיל אותנו והדרך הקרובה שאנו רוצים לעבור. אם האסיפה המכוננת תתקיים גם ארבע שנים, לא תבצע בתקופה קצרה זו מלוא חזוננו – לא חזוננו בקיבוץ גלויות, לא חזוננו בבנין הנשַמות, ולא חזוננו בהקמת חברת עובדים. הממשלה אשר תיבחר ותתקיים רק מספר שנים תעשה רק חלק ראשון של עבודה זו. אולם עבודה זו לא תיעשה – אם לא יפעם בעושיה החזון הגדול, חזון הדורות של הגאולה השלמה והמלאה. ולעם נבוא בשנים: בתכנית עבודה ממשית לתקופה הקרובה – ובחזון ההיסטורי אשר לאורו עשינו ונעשה עבודתנו.
י״ד בטבת תש״ט –15.1.1949
באסיפת בעלי מקצועות חפשיים
רצה הגורל שמדינת-ישראל תקום מתוך סערת מלחמה, ועם ישראל המשוחרר יתגלה לעולם קודם-כל לא בכושר-היצירה-והרוח, אלא בכושר-מלחמתו ובכוחו הצבאי. בחדשים הראשונים לעצמאותנו חייבים היינו לרכז את כל מרצנו במטרה העיקרית: להדוף אויבינו. בדיעבד, גם זו לטובה. טוב שנדע, ותדע ההיסטוריה וידע העולם, שלא קיבלנו את עצמאותנו מידי אחרים ובמתנה, אלא שילמנו בעדה מחיר עליון, מחיר דם בנינו היקרים ביותר, והקימונו מדינתנו בידינו-אנו ממש.
עכשיו יש התחלה של שיחות-שלום. מצדנו לא נחסוך כל מאמץ להביא לידי שלום, אבל לא שלום בכל מחיר. לא אנו התחלנו במלחמה זו, ולא אנו נוצחנו. אין אנו רוצים בהשפלת אויבינו, ואם יכירו במציאות החדשה שנוצרה על-ידינו השנה – יש סיכוי לשלום. ועוד הרבה שנים נצטרך לתת ממיטב אמצעינו ומאמצינו למען קיים את בטחונה של המדינה. ברם הבטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינת-ישראל יש יעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם ולהתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצווה גם על כך, אבל אין זה העיקר. העיקר הוא גאולת עם ישראל, קיבוץ גלויות.
אפילו בתוך שעת-החירום, בשמונת החדשים הראשונים לקיום המדינה, כשהיינו צריכים להתגונן בפני צבאותיהן של חמש מדינות-ערב ולהקים, בתוך התוהו-ובוהו שהנחילה לנו ממשלת המנדט, סדר ומשטר, שירותים וממשלה – אפילו בתקופה מסוערת זו לא פסק זרם העליה. עם הפסקת הקרבות הוטל עלינו להסיע לארץ המונים גדולים, לשכנם ולהשרישם במשק, בחקלאות, בחרושת, במלאכה, לבנות ערים וכפרים חדשים לקליטת מאות אלפי היהודים שיבואו בארבע השנים הקרובות. כדי שהמונים אלה יקלטו בארץ, הושם עלינו להגשים מפעל התישבותי גם בכפר וגם בעיר, שהוא גדול בהרבה מכל המפעל ההתישבותי שהקימונו משך שבעים השנים האחרונות. נצטרך לשקוד בממדים רחבים ובקצב מהיר על יעור הרים, הפרחת חולות, התקנת השקאה, השבחת קרקעות, בנין בתים למשק, לדירה, לבתי-ספר, לבתי-חרושת, לבתי-חולים, למעבדות. נצטרך להקים תחבורה ענפה מקומית, ארצית, בינלאומית – ביבשה, בים, באוויר, לארגן אכספורט ואימפורט רבי-מידות, לבנות רכבות ולסלול דרכים, ועוד ועוד.
אולם אין זה אלא צד אחד של המטבע. אין אנו מביאים לארץ עדרים של בעלי-חיים שמספיק להעבידם, להאכילם ולשכנם, אלא המוני אנשים יהודים שלא על הלחם לבדו יחיו. אנו מעלים לארץ עם יחיד במינו, מפוזר בכל קצווי תבל, המדבר בלשונות רבות, חניך תרבויות זרות, נפרד לעדות ושבטים שונים בישראל. את כל הציבור הרב והמנומר הזה מוטל עלינו להתיך מחדש, לצקת אותו בדפוס של אומה מחודשת. עלינו לעקור את המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות, החברתיות והלשוניות המפרידות בין החלקים השונים ולהנחיל להם לשון אחת, תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת, חוקים חדשים ומשפטים חדשים. עלינו להנחילם רוח, תרבות, ספרות, מדע, אמנות. עלינו להכניסם למסגרות חברתיות ופוליטיות חדשות, להנחיל להם זיקה לעברנו וחזון לעתיד; עלינו לחנכם לחיי עם עצמאי, לחיים ממלכתיים, לשלטון עצמי, לחירות, לאחדות יהודית, לעזרה הדדית, לאחריות קולקטיבית, ובו-בזמן עלינו לדאוג לבטחונם, לבטחון המדינה וחירותה ומקומה בעולם. ומלאכה זו עלינו לעשותה בתקופה מסוערת ומסוכסכת, כששלום-העולם תלוי בשׂערה ואנו מוקפים צוררים ויריבים.
וזו השאלה העומדת לפנינו: כיצד תיעשה המלאכה הגדולה והקשה הזאת? איך נרים את המשא הכבד הזה, המשקי, הכלכלי, הפוליטי, התרבותי, הארגוני, ואנחנו מעטים. כל העם היהודי הוא עם קטן. בקושי צברנו מעט נכסים בארץ, אך הם לא יספיקו לעליה הגדולה. ואנחנו עם עשוק, עשוק היסטוריה. אין לנו שום ירושה חמרית; ועלינו לעשות בזמן קצר, ובכוחה של מדינה קטנה, מלאכה שלא עשינו מעולם, מלאכה שלא נעשתה אולי על-ידי שום עם אחר. המלאכה הזאת תיעשה רק בתנאי אחד – אם נצליח לגייס גיוס מלא את היתרון האחד שיש לנו: היתרון המוסרי והאינטלקטואלי של העם היהודי.
ההיסטוריה עשקה את עם ישראל מהרבה דברים. לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה, לא היינו עם רב-מספר. לא ניתנה לנו עָצמה מדינית. רק בימינו אלה, אחרי שבעים שנות מאמצים חלוציים, הגענו לראשית עצמאותנו בחלק מארצנו הקטנה. אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים. ובכוח זה עמדנו עוד בימי-קדם נגד מדינות אדירות שעלו עלינו לא רק במספרן, בכוחן החמרי והצבאי, אלא, מבחינות רבות, גם בתרבותן. אין עוד דוגמה בהיסטוריה לעם שגורש מאדמתו ונתפזר בין העמים, ואף-על-פי-כן הצליח לקיים יחודו ועצמאותו משך מאות בשנים. נטוע בנו כוח מוסרי עליון, שלא נמצא בקרב הרבה עמים, וכוח זה הביאנו עד הלום. היו עמים שלא נפלו מאתנו בכוחם האינטלקטואלי. היו גם עמים שעלו עלינו בכמה מענפי התרבות והיצירה האמנותית והמחשבתית. תרבות העם היהודי, כשישב בארצו, היתה חד-צדדית. כוחנו היה גדול, בדת, במוסר, בשירה. אבל כמעט לא היה לנו חלק במחשבה הפילוסופית, במדע, ברוב האמנויות, בארכיטקטורה, בסלילת דרכים. מבחינה זו אולי צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שפיזרם בין האומות. חיינו בתוך עמי אירופה ואפריקה הנחילו לנו גם את הנכסים שחסרו לנו. בנדודינו בעולם ירשנו גם את התרבות החדישה וגם השתתפנו ביצירתה. עכשיו אין אנו נופלים בכוחנו הרוחני משום אומה אחרת. חלק היהודים בכל כיבושי הרוח והמדע בדורות האחרונים אינו קטן מחלקם של הטובים שבעמים.
רק מתוך גיוס מלא של כוחנו המוסרי ויכלתנו האינטלקטואלית נוכל להתגבר על הקשיים העצומים העומדים לפנינו בהגשמת יעודי מדינתנו. פירושו של דבר שמדינה זאת לא תוכל לעמוד רק על המנגנון הממלכתי, על חברי ממשלה, על נבחרי פרלמנט. ניזקק לכל הדברים האלה, אבל באלה בלבד לא נוכל לעשות את המלאכה שלפנינו. שומה עלינו להפעיל את כל המרץ החלוצי הגנוז בתוכנו ולגייס את כל היתרונות שיש ללב ולמוח היהודי; והכוונה אינה רק לאנשי-סגולה מעטים, אשר חוננו בכשרונות מיוחדים ובתכונות בלתי-רגילות. בתוך כל איש ואשה גנוזים כוחות אדירים, ויש רק לדעת להגיע למקורם, לגלותם ולהפעילם. בהקמת תנועה חלוצית בקרב העם גילינו כשרון זה. הנוער שחולל אחת המהפכות הפוריות ביותר בתולדות האדם והקים מפעלי-בראשית– לא היה של עילויים וילדי-פלא, אלא נערים ונערות רגילים. העצמאות אשר ניסינו להקים בסערת מלחמה, אי-אפשר לה שתסתיים בשטח המדיני בלבד. המהפכה הזאת שהתחוללה בבוא עצמאותנו לא תמלא יעודה, אם תהיה מהפכה מדינית וצבאית בלבד. המהפכה המכרעת – היא לפנינו. עלינו להפוך את הארץ, את העם, את כל סדרי חיינו.
מהפכה זו תובעת מכל אחד מאתנו לעשות מחדש חשבון חייו. דרכי חיינו הקודמים, הרגלי מחשבתנו, יחסינו הפנימיים והחיצוניים, המידות והשיטות והממדים הישנים, לא יסכנו עוד. תביעה זו חלה על כל המקצועות: השדה והחרושת, המדע, החינוך, המשפט.
* * * * *
הרי, לדוּגמה, המשפט. אנחנו היהודים ידענו שתי מערכות-חוקים: מערכת החוק העברי שנשאר לנו מורשה מימים קדומים – ומערכת החוקים של העמים הזרים שבתוכם ישבנו. המשפט העברי צמח על קרקע המולדת וינק מתוך מציאותה ורוחה של האומה העברית בהתהוותה, אולם גידולו החפשי נפסק עם אבדן עצמאות היהודים תחת שלטון רומא. אמנם המשפט היהודי לא חדל להתפתח, אולם היתה, זו התפתחות בחלל ריק, כי נעשינו משועבדים לחוק זר. חוק זה, גם אם לא היה עוין ומכוון נגדנו, לא הלם את צרכינו. ויותר מבכל שטחי-חיינו האחרים אנו עומדים בשטח המשפט כאילו לפני לוח חלק. אין אנו יכולים לקיים לאורך ימים את מערכת-החוקים שהנחילה לנו ממשלת המנדט. חוקים אלה לא היו מכוונים למציאות ולהתפתחות שאנו מצווים עליהן במדינת-ישראל. אין אנו אומה חדשה שיצאה לפתע לאור העולם. אנו אומה עתיקת-יומין המחדשת נעוריה. כשם שאנו מושרשים באדמת המולדת, כך אנו מושרשים בקרקע עברנו. לא נהיה אשר נהיה בלי יניקה מתמדת ממקורות חוויתנו העתיקה ובלי היצמדות לשרשי עברנו. אולם כשם שלא נצא עכשיו למלחמה בנשק של צבאות יהושע בן-נון או החשמונאים – כך לא נסדר את חיינו הממלכתיים עכשיו רק בחוקי שאול המלך או בפקודות נחמיה בן-חכליה, הגם שלא כולם נתישנו גם בימינו. המהפכה הלאומית שהתחוללה בימינו מחייבת אותנו למערכת חוקים ומשפטים אשר ימזגו בתוכם את התביעות המוסריות של נצח-ישראל, הצרכים הממלכתיים של תקופתנו והיעוד ההיסטורי של חזון אחרית-ימים. מדינת-ישראל אינה דומה לשאר המדינות בעולם ואין היא רשאית להסתפק בצרכי השעה. מדינה זו לא הוקמה רק בזכות תושביה הקיימים ולמענם. אין היא מטרה לעצמה, אלא אמצעי ליעוד היסטורי של האומה העברית כולה, ומערכת חוקיה צריכה לשמש את יעודה של המדינה לא פחות משהיא צריכה לשמש את קיומה של המדינה. יעוד זה אפשר להגדירו בשני פסוקים קצרים: א) קיבוץ גלויות; ב) ״ואהבת לרעך כמוך״.
קיבוץ-הגלויות הוא יעודנו הלאומי. כל מערכת החוקים במדינת-ישראל צריכה להיות ערוכה לקראת קליטת העליה בחיי הכלכלה והמשק, התרבות והחברה, לקראת מזיגת שבטי-ישראל השבים לחטיבה לאומית ותרבותית אחידה, לקראת הבראתנו הגופנית והמוסרית על אדמת מולדת, וטיהור חיינו מהסיגים והפסולת שדבקו בנו בחיי התלות והנכר בגולה. למדינתנו לא תספיק מערכת חוקים, שמטרתם העיקרית היא שמירת הקיים. הקימונו מדינה דינמית שפניה ליצירה וחידוש, בניה והרחבה, כיבושים ושינויים. משפט המפגר אחרי התפתחות החיים, שאינו אלא סיכום הנסיון והלקח של העבר, לא יסכון לנו. אנו זקוקים למשפט שיקדם את פני העתים, שיהא רואה את הנולד, שיעצב את המתהווה והמתחדש ויפנה דרך לשינוי פני המציאות. המהפכה שבהקמת המדינה אינה אלא הקדמה למהפכה הכפולה שתחול בגורל העם, שיתכנס מפזוריו ויתערה במולדתו, ובגורל הארץ, שתתנער משממותיה. החוק במדינת-ישראל שומה עליו לחנך למהפכה כפולה זו ולפלס מעגלותיה.
קיבוץ הגלויות עומד במרכז חיינו וכל מעינינו. נתונים למצוות הכרוכות בקליטת עולים. גם בטחון המדינה דורש מאתנו מאמצים רבים וממושכים, ועוד הרבה שנים ניתבע להשקיע מיטב מרצנו, אמצעינו ויכלתנו בבנין המדינה ובטחונה. ואולם מדינת-ישראל לא תיבחן בכוחה ובמשקה בלבד – אלא ברוחה ירשנו ירושה גדולה – והיא מחייבת. מרדנו בכל המשטרים, הדתות, החוקים והמשפטים שתקיפי-עולם ניסו להטיל עלינו. שמרנו על יחודנו ויעודנו הלאומי והמוסרי. ובאלה תיבחן מדינת-ישראל. היא תיבחן בדמות המוסרית שתשווה לאזרחיה, בערכים האנושיים שיקבעו את יחסיה הפנימיים והחיצוניים, בנאמנותה, הלכה למעשה, לצו העליון של היהדות: ״ואהבת לרעך כמוך״. בשלוש מלים אלו נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות-המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר מאשר נאמר בשלוש מלים אלו. מדינת-ישראל תהיה ראויה לשמה רק אם משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, יהיה מיוסד על שלוש מלים נצחיות אלו.
״ואהבת לרעך כמוך״ – זה יותר ממצוות החוק. עיקרון חוקי אפשר לפרשו פירוש פסיבי ושלילי: לא לקפּח, לא לגזול, לא לעשוק, לא לפגוע. התורה היהודית לא הסתפקה באלה –לא די בהימנעות מפגיעה בזכויות הזולת. יחסי אדם צריכים להיות בנויים על שותפות גורל, על עזרה הדדית, על זיקת-גומלין, על חברות של שווים, על אהבת-הבריות. רק על יסוד הצו ״ואהבת לרעך כמוך״ תיכון מדינת-ישראל הנאמנה ליעוד האנושי הגדול של היהדות. רק בצו זה ימָצא המפתח לחוקי ישראל ומשפטיה.
לכונן את מדינת-ישראל על צו עליון זה של היהדות –אין זה תפקידם של עורכי-הדין והמחוקקים בלבד. דמותה של מדינת-ישראל לא תעוצב אך ורק על-ידי מחוקקיה; בוני המדינה ומגיניה, אנשי-הרוח בעם, חוזיו ומדריכיו, עושי המלאכה בשדה ובחרושת, בחינוך ובתרבות, – כל אלה יעצבו את דמות האומה; ופני המדינה כפני האומה. ואולם הציבור שעשה את החוק והמשפט למלאכת חייו – ציבור עורכי-הדין, – יש עליו אחריות מיוחדת בעיצוב דמותה של המדינה, ורק עם הקמת מדינת-ישראל ניתנה זכות זו לעורכי-הדין היהודים. כל עוד היו חיינו נתונים לשלטון זר היה תפקידו של עורך-דין יהודי – במקרה הטוב ביותר – לעמוד בפני המדינה הזרה, להגן על אסירי-מלכות מפני חוקים ושופטים זרים, להגן על בייליס, על דרייפוס, להוכיח שהחוק לגבי היהודי אינו צודק או שעיקוף החוק היה בו הכרח, – לא ביצורו של החוק אלא ערעורו, באשר החוק הוא עוין, מתנכל, מַפלה, מקפח. לעורך-הדין היהודי, שפעל כיהודי, לא ניתן לעצב את החוק והמשפט – להיפך, במילוי שליחותו הקשה כיהודי, היה חייב לעמוד נגד המדינה וחוקיה. עם הקמת מדינת-ישראל נשתנה הדבר מיסודו. על עורכי-הדין שומה עכשיו, יותר מאשר על כל חבר-אנשים אחר במדינה, לטעת בקרב ציבורנו, גזוּל-עצמאות משך אלפי שנה, כבוד ויקר למדינה ולחוק, כבוד ויקר לעושי דבר המדינה וחוקיה, כבוד ויקר לשופטי המדינה ושוטריה.
החיים תחת שלטון זר לעתים קרובות תחת שלטון עוין, ערערו בתוכנן את ההכרה המשפטית. השנה היינו עדים לתופעה מחפירה ומעציבה – שוד המוני. לא פושעים מועדים שמלאכתם בכך אלא אנשי-ישוב הגונים מכל החוגים, – בכפר ובעיר, אזרחים וחיילים, לקחו חלק בשוד, וכמעט שלא ראו עוון במעשה מביש זה. אילו אמר מישהו לפני שנתיים שציבורנו מסוגל לעשות מעשה זה – היינו אומרים שזוהי עלילה. אך הדבר נעשה – וברוב עם, ולאו דווקא על-ידי הגרועים שבעם… עובדה זו מוכיחה שעלינו לשקוד לא רק על בטחון המדינה כי אם גם על בטחון החוק. ואם-כי כל אזרח נתבע לשמור על החוק והמשטר החוקי במדינה יכון רק על ההכרה המשפטית של כלל-האזרחים, הרי בשורה הראשונה הגנת החוק מוטלת על עורך-הדין, כשם שהגנת המדינה מוטלת על הצבא.
עורך-הדין במדינת ישראל צריך להיות לא קורא-תגר נגד החוק המקפח במדינה הזרה, אלא המבצר את שלטון-החוק והוקרת החוק בהכרת הציבור. יחסו של הציבור לחוק יבּחן אולי יותר מכל, ביחסו של הציבור לשוטר. היגלה הציבור שלנו כלפי השוטר סירוב, השתמטות, איבה, פחד – או הוקרה, צייתנות, אמון ורצון טוב. מובן, הדבר תלוי גם בשוטר. יש לי יסוד להאמין שהמדינה מצליחה לחנך ולארגן משטרה שאינה נופלת בנאמנותה ויעילותה מהמשטרה אשר במדינות המתוקנות ביותר. וגם הציבור צריך להתחנך ולראות בשוטר – ידיד, עוזר, שליח הכלל ומבצע החוק. עליו לסייע בחינוך העם לראות בחוק לא גזירה אלא ביטוי לרצון-העם, צו שנעשה לטובת הכלל, שאינו מגביל את חירוּת היחיד אלא למען הגן על חירוּת הזולת, כלומר על חירותו של כל אחד ואחד, ואינו מטיל חובה על היחיד אלא מתוך דאגה לצרכי הציבור, כלומר לצרכי כל פרט ופרט. תקפו של החוק הוא לא בענשים הכרוכים בהפרתו, אלא בכבוד שהציבור רוחש לחוק וברצון הכלל לקיימו ולשמרו. העם לא רק יכבד אלא גם יאהב את החוק –אם החוק יהיה נובע מהמקור העברי הנאמן והמבורך ״ואהבת לרעך כמוך!״, אם המשטר הממלכתי והמשפטי והחברתי יהיה בנוי על זיקת-גומלין ועזרה הדדית של כל האזרחים – כיהודים כלא-יהודים – ואם ידעו כולם שבמדינת-ישראל אדם לאדם אינו זאב – אלא חבר ועוזר.
רמתם המוסרית והאינטלקטואלית של עורכי-הדין בישראל תהיה גורם חשוב בעיצוב המשטר המשפטי וההכרה המשפטית בתוכנו. מקצוע עורך-הדין שונה ממקצוע המהנדס, הרופא, המורה וכדומה. עורך-הדין אינו כבול למלאכה אחת – ידו בכל ויד כל בו. הוא בא במגע עם כל חוגי הציבור ועם כל עניני החברה, המשק, המדינה והמוסר; והליכותיו של עורך-הדין, שיחו והתנהגותו, יחסו ומעמדו, כשרו המשפטי והמוסרי – קובעים לא במעט את דמותו המשפטית והמוסרית של הציבור.
* * * * *
התביעות שהמהפכה הלאומית בחיינו מציגה למחנכי הדור, לסופר ולמורה, הן גדולות עוד יותר.
שלושה דורות של חלוצים רבי-פעלים ונאזרי-גבורה, ממייסדי פתח-תקוה ומגיניה ועד בוני מדינת-ישראל ולוחמיה, הביאו אותנו עד הלום. לא בכוח עצמם בלבד עשו חלוצינו מעשה-אדירים זה, אלא בכוח השליחות הנאמנה של דורות. מעפילי-התקופה שאבו ממעין-הפלאים המפכה בהיסטוריה היהודית, מעין-קדומים של סבל וחזון, אשר היו מנת-גורלו של עם ישראל מאז ומעולם. בסבל ובחזון חושלה רוח עמנו, לעמוד בפני כל תלאה ולחתור לקראת הגאולה, גם אם הררי-קשיים ומכשולים נערמו על דרכה. על מעין-פלאים זה, סוד קיומו ונצחו של עם ישראל, שמר הספר העברי. ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר והספר שמר עלינו. עם אבדן עצמאותנו נעקר גם הספר העברי ממקור חיותו, צומצמו אפקיו, דולדל תכנו, והספר העברי נתכווץ בקרן-זוית צרה שנשארה לפליטה לרוח עמנו. והנה קם הפלא. נתחדשה קוממיות ישראל.
המדינה הצעירה – אם-כי שרשיה עמוקים ועתיקי-יומין – צפויים לה עוד מבחנים חמוּרים, והמשימות המוטלות עליה לקיום השלום, לקיבוץ גלויות ולהפריית השממה – מחייבות מאמץ עליון.
אך דווקא מפני שרבים הקשיים וגדולה המעמסה והדרך במעלה-ההר קשה ומסוכנת – אל נתעלם אף רגע ממקור הרוח והחזון ממנו שאבנו ונשאב כוחנו גם בעמדנו בשער מול אויבי-חוץ, גם בהעפילנו לקיים יציאת-גולה וגם כשאנו מנסים להסתער על התרבות ולהניב השממה.
עם שמתערה מחדש במולדתו ומשגיב קוממיותו, שׂוּמה עליו להאדיר כוח ולהגביר חיל, וכל המעשה שעשינו בשבעים השנים של העפלה חלוצית ובשתי השנים של קוממיות – היה לאצור ולהגביר כוח יהודי, ולבנות את חיל ישראל. ואולם מבחננו העליון היה ויהיה מבחן-הרוח. מחרשות וטרקטורים, מעדרים ודחפורים, מכונות וסדנאות, רובים ומקלעים, אווירונים ואניות, שדות ובתי-חרושת, כלי-רכב ומעבדות, רפתות ואסמים, מיתקנים ומקלטים, גדרי-תיל וחפירות-הגנה, כבישים ונטיעות, – בלעדיהם לא נעמוד ולא נתקיים, ועלינו לשקוד על ריבויים ושכלולם בלי-הרף ובלי-ליאות. אבל אלה יעמדו לנו – רק אם יעמוד בנו, בלבנו ובנפשנו, הרוח, אותו דבר מופלא וסמוי מן העין, אשר רק אם הוא פועם בתוכנו וכל עוד הוא פועם בתוכנו, אנו מסוגלים לחיי יצירה והעפלה וגבורה, – חיים שנועדו לנו בדורנו זה, ואשר עלינו להוריש לדורות הבאים.
לא הסופר העברי לבדו מחשל ויחשל רוח זו. אם רוח זו לא תהיה נחלת הכלל, נחלת העם והנוער, – לשווא יעמלו סופרים. אולם הסופר העברי נועד לתת ארשת נאמנה לרוח זו – ובכוח ניבו הגואל והמפרה להאדירה ולהשגיבה. סופרי ישראל יהיו נאמנים ליעודם – לא בהיותם ״סופרי המדינה״ הכפופים לשלטון ונשמעים להזמנות ולהוראות, אלא בהיותם סופרי קוממיות ישראל, הנאמנים רק למצפון ולחזון שבלבם, אשר מתוך חירות עליונה. יאמרו דברם לעם. אז ישוב הספר העברי ויעצב דמות האומה, דמות אומה עתיקה המחדשת נעוריה, המקיימת יחודה הלאומי ורואה עצמה כאזרח-העולם, שכל דבר אנושי אינו זר לו, אומה מושרשת בעבר-קדומים ונושאת נפשה לחזון אחרית-הימים. הספר העברי יאַחה את העבר והעתיד, ימזג את ערכי היהדות והאנושות ישבץ את האדם היהודי בעולם ומלואו וישיב על ראש ישראל הגאוּל את כתר הרוח, מוֹתר האדם.
* * * * *
והספר והסופר לא יעשו שליחותם בלי המורה והמחנך. שום גוף מקצועי בארץ אינו יכול להתברך שהוא מגלם וממצה כשהוא לבדו את כל צרכי האומה. אבל אם יש בישוב גוף אחד שיש לו זכות זו יותר מאשר לגופים האחרים, הרי זה ציבור המורים שבידיו הופקד הדור הצעיר, זאת אומרת, האומה העתידה. אמנם אנו יודעים שאין המורה ובית-הספר הגורם היחיד בחינוך הדור הצעיר. המשפחה העתונות, הספרות, התנועות, מוסדות המדינה ומפעליה, המאורעות בארץ ובעולם – אף הם יש להם חלק לא קטן בחינוך הדור הצעיר, ולפעמים החלק המכריע. אולם בית-ספר מתוקן, ההולם את צרכי הדור והעם, ומורים היודעים את יעודם ומוכשרים לקיימו, מן הדין שהם יהיו בראשי המעצבים את דמותו של הדור החדש. משימת הגורל אשר הוטלה על דורנו, משימה בת שלושה סעיפים – בטחון, עליה והתישבות – מחייבת שעבוד כל חיינו, מאמצינו ואמצעינו לצרכיה, ללא תנאי וללא שיור. אבל שלושתם – גם בטחון, גם עליה וגם התישבות – לא יתכנו בלי תנופה חינוכית גדולה. בטחון מדינת-ישראל אינו תלוי באמצעים חמריים בלבד, – אפילו לא בעיקר – אלא בכשרו של העם כולו לעמוד בשער, בשעת הצורך, להילחם ולנצח. הכשרה זו של העם כולו היא משימה ארגונית, כלכלית וטכנית, אבל בעיקרה זוהי משימה חינוכית. אפילו ארגונו של הצבא במובן המצומצם, הצבא המגויס, הוא ביסודו מפעל חינוכי. ולא יקום בתוכנו צבא, אשר ימלא את תפקידו בתנאים ההיסטוריים שלנו, אם לא ילווה מאמץ חינוכי עצום יותר מבכל צבאות העולם. הצבא מוכרח להיות בית-ספר של הנוער המתבגר, בית-היוצר של אחדות האומה וגבורתה ותרבותה. דבר זה לא יעָשה בלי גיוס כל היכולת המחנכת של העם ושל המורים והמחנכים בו.
העליה ודאי שהיא, קודם-כל, ענין של שיכון ותעסוקה, והיא כרוכה במאמצים וקשיים חמריים. אך גם העליה לא תיקלט בלי מאמץ חינוכי גדול.
למען קליטת העליה נחוץ מאמץ חינוכי גם בקרב תושבי הארץ וגם בקרב העולים. אחד העסקנים הנאמנים של העליה אמר בצדק: כולנו אוהבים את העליה, אבל רק מעטים בתוכנו אוהבים את העולים. כי זאת האמת המרה: זולת מוסדות העליה, בעיקר של הסוכנות היהודית, במקצת גם של ממשלת ישראל, לא נענה עד עכשיו הישוב לצרכי העולים. יוצא מכלל זה חוג אחד – המושבים. לא נענו פועלי העיר והמושבה, המורים, הסופרים, בלי להזכיר חוגים אחרים. מעטים מאוד הלכו למרכזי עולים, פחות מאשר הלכו למחנות בגרמניה אחרי מלחמת-העולם השניה. והישוב שזכה בזכות גדולה זו לקבל מאות אלפים מאחיו העולים, יש לחנכו שידע כי קליטת העליה וקיבוץ הגלויות הם היעוד העליון של דורנו, ואולי המאורע הגדול ביותר בכל ההיסטוריה היהודית, וכי גורל קיבוץ הגלויות תלוי במאמץ של כל אחד ואחד מאתנו. ובקרב העולים דרושה פעולה להקניית הלשון, ידיעת הארץ, הקניית הידיעה על חבלי עליה. ילמדו מה עשו העולים מהפכת הרוח שקדמו להם בעצם ידיהם, איך נפתלו עם שממה, עם משטר עוין בימי תורכיה ועם הקשיים בימי השלטון המנדטורי, ומה יצרו. יש לומר להם שאם-כי הם זכו לעלות למדינת-ישראל, גם הם יצטרכו לעמול, אולי פחות מהקודמים, וגם הם יכולים ליצור מה שיצרו אנשי פתח-תקוה ורחובות, אנשי סג׳רה ועין-חרוד, אנשי נהלל וכפר-ויתקין; ושהם לא רק תובעים אלא גם נתבעים, כמו כל אחד מאתנו.
גם ההתישבות לא תיכון בלי מאמץ חינוכי. יש לחנך את הנוער שלנו, את ילדינו מכל הגילים, שלא ישלימו עם חרפת ההרים הקרחים, והחולות הערירים, צריכה להיות התחרות בין ילד לילד, בין בית-ספר לבית-ספר, מי יטע שטח גדול יותר, מי יהיה מוכשר יותר להשתתף השתתפות פורה ביותר בבנין הארץ. בלי חינוך חלוצי לא תיבנה הארץ העזובה והשוממה.
כיוון שנעשינו, עם הקמת המדינה, אחראים לגורל עצמנו, הרי כל המושגים אשר ירשנו על חינוך, מהותו ותפקידו מוכרחים להשתנות. אנו מן העמים המעטים בעולם שקיימו חינוך כללי משך אלפיים וחמש מאות השנים האחרונות. אולם במשך כאלפיים שנה קיימנו חינוך במסגרת של נכר ותלות. בימי-קדם, בימים הגדולים של יסוד המלוכה בישראל, ראו אבותינו את הדמות האידיאלית של איש-הסגולה, הנועד לַעמוד בראש העם, באדם שמיזג בתוכו את התכונות של דוד בן-ישי: יודע-נגן, גבור-חיל, איש-מלחמה, נבון-דבר ואיש-תואר. החינוך היהודי בגולה לא יכול עוד לטפח דמות רבת תכנים וגוונים מעין זו. המציאות הגלותית דלדלה את תכנו של החינוך היהודי, קיצצה בשרשיו החיוניים והעמידתו על קרע נפשי: קרע בין היהודי ובין האדם, קרע בין החומר ובין הרוח, קרע בין האדם ובין הטבע, קרע בין הציבור היהודי ובין המדינה והשלטון. החינוך נצטמק ונסתגר בפינה אחת. אמנם, גם פינה זו עשתה גדולות, והיא אשר עמדה לנו בתנאים שלא עמד בהם שום עם אחר. אך עם שיבתנו לארץ התחילו כמה קרעים להתאחות, ועם כיבוש קוממיותנו הממלכתית ניתנה לנו האפשרות לחינוך שלם, מקיף, כולל. לא רק חינוך לספר. במדינתנו צריך לעלות ערכו של הספר, אבל עלינו לחנך את הדור הצעיר גם לטבע, לרוח, לחברה, למדינה, לעולם.
עד עכשיו היינו בנים חורגים בכל מקום. עצמאותנו הממלכתית הפכה אותנו לאזרחי העולם, אזרחים שווי-זכויות. אנו בראשית בנין מדינתנו. ועלינו לפתח פיתוח מלא ואינטגרלי את כל הסגולות הגופניות והרוחני של הילד. הספר הניתן עכשיו בידי הנוער שלנו יהיה ספר החיים בכל שפעת גילוייהם, בעיותיהם, תביעותיהם ואפשרויותיהם, ספר עולם ומלואו, זהו ספר של כוח אנושי, ספר של חירות האדם, כפר העבודה היוצרת, ספר החברה המעצבת במו-ידיה את גורלה, ספר העם העצמאי הפועל ברשות עצמו בכל שטחי החיים, הטבע וההיסטוריה, ספר המכשיר את הדור הצעיר להעשיר ולהרחיב בלי-הרף את כל נכסי הרוח והחומר של האומה.
החינוך במדינת-ישראל צריך לתת לנו דור אשר יעמוד בשלוש המשימות האלה שבהן תלוי עתידנו: בטחון, עליה והתישבות. אך לא נסתפק רק באלה. ההיסטוריה של עמנו היא יחידה במינה. אומה זו שחונכה על יעוד היסטורי ועל חזון אחרית-הימים, החינוך שלה חייב להיות מכוון לא רק לצרכי השעה, אלא לעתיד. לא נהיה נאמנים להיסטוריה הגדולה של אומתנו אם לא ניתן לנוער שלנו את החזון הגדול של נביאינו. אנו נושאים את נפשנו למחר ההיסטורי, לא רק מפני הטעם הפשוט והמובן מאליו שיום אתמול חלף ללא שוב, ואין אדם יכול לחיות בימים שעברו, אלא מפני שאנו שוללים לחלוטין את המציאות הקיימת בארץ, בעם ובעולם. אנו אנשי ריבי ומלחמה עם גורלנו ההיסטורי שהיה נחלתנו עד עכשיו; אנו מסרבים להיכנע לו, ולא עוד אלא ברצוננו להשתלט עליו ולעצבו ברוח החזון הפועם בקרבנו. אין אנו משלימים עם גורל הפיזור והנכר של עמנו גם עכשיו, לאחר שזכינו לקוממיות ישראל בארצו. הסכנה הצפויה לעמנו בגולה היא לא רק מרדיפות ומהפליות בלבד, אלא גם ממיתת-נשיקה ומהתרת החישוקים שהחזיקו וקיימו את אחדות ישראל בנכר זה מאות בשנים. אין אנו משלימים עם גורל ארצנו השוממה. אף אין אנו רשאים להשלים עם משטר התחרות האלימות ופחד-המלחמה השורר בעולם. לא נשכון לבטח כל עוד ישא גוי אל גוי חרב ואיש ישתלט על רעהו. אם-כי לא נדם אף פעם לגמרי קול האמת והצדק, והשפעתם בתולדות העמים לא חדלה, ניצח עד עכשיו בהיסטוריה עקרון הרשע – כל דאלים גבר. ולא נדע שליו, לא אנו ולא אומות העולם, כל עוד יהיו יחסי-עמים בנויים על תחרות ואלימות, ולא על זיקה ועזרה הדדית. מכשירי-ההרס האיומים, שכיבושי המדע בימינו נתנו בידי אדם, עלולים לפוצץ את כל התרבות האנושית, ואולי את כדור הארץ עצמו, אם לא תימצא בעוד מועד דרך בטוחה לשלום ולאחדות בקרב העמים ולחירות ושוויון לכל אדם.
* * * * *
אין אנו מתנשאים אף רגע לחשוב שאנו לבדנו, רק ברצוננו אנו, נעצב דמות עתיד חדש, אשר ישנה את פני הארץ, העם והעולם. אין אנו אלא אחד הגורמים המיצערים במערכת הכוחות האדירים הפועלים בעולם. לא רק בהכרעות בינלאומיות, אלא גם בקביעת גורל עמנו אנו תלויים בנסיבות ותנאים שאין לנו שליטה עליהם. אפילו בביתנו פנימה אין אנו פטורים לגמרי מזיקה לגורמים בינלאומיים. ואף-על-פי-כן אין אנו רוצים ואין אנו רשאי לנער מעלינו את האחריות הכבדה לבאות. אנו מעטים וחלשים מבחינת המספר והמשקל החמרי, אבל אין הכמות לבדה הכוח המכריע תמיד בחיי אדם ובתולדות עמים. סלילת אורח-חיים חדש במעגלי ההיסטוריה אינה זכותם המיוחדת של עמים רבי-מספר. לא תמיד היו עמים ברוכי-אוכלוסים מורי-דרך לאנושות. גם בימים אלה עומדים בראש האומות לאו-דווקא העמים המרובים ביותר באוכלוסים. לא סין והודו, אלא אמריקה ורוסיה נוהגות בעולם. בתולדות התרבות האנושית מילאו שני עמים קטנים, יהודה ויוון, תפקיד גדול מכל העמים הגדולים שבימיהם ואחריהם, ועקבות השפעתם לא נמחו עד היום הזה. סגולות הרוח, סגולות נפשיות, מוסריות ושכליות, קובעות בהיסטוריה לא פחות מסגולות החומר, המשקל והמספר. סגולות הרוח מכריעות בשינוי פני ההיסטוריה ובפילוס נתיבות חדשות בהליכות אנוש. ואם נגרע חלקנו לגבי עמים אחרים מבחינת הכמות, לא נפלינו לרעה מאחדים מבחינת האיכות.
אומה קטנה הנאבקה על קיומה בראשית צעדי עצמאותה שומה עליה להכיר את המציאות המוגבלת והכובלת, ולשקול בכל רגע ורגע את האפשר והנמנע, אך אין היא רשאית להיכנע למציאות ולהשלים עמה; ואם עוז-רוחה וכשרה היוצר והלוחם לא בגדו בה –לא תירתע גם מגדולות ונצורות, אף אם הן נראות כרחוקות, קשות ומסוכנות. לא בגזירת גורל עיוור אנו נסחפים בזרם הזמן בלי דעת לאן. יש לנו מחוז-חפץ היסטורי, ואנו חותרים לקראתו כשמצפן החזון מכוון דרכנו, וה״לאן״ משולב ב״מאין״. אין ״יש״ בטבע נהפך ל״אין״, ואין נכס היסטורי הולך לאיבוד. עברנו הוא לא רק מאחורינו – אלא בנו, בתוכנו: אנו צועדים לקראת הבאות לא כלוחות חלקים או כאבק-אדם ללא צורה וללא דמות. לעתיד הנכסף אנו מתקרבים לא בידים ריקות; מורשה גדולה ועתיקה בת אלפי שנים מובלת אתנו שי לבאות. בכל אחת מהתחנות המרובות של נדודינו בגויים נחלנו משהו, שרישומו יוכר בנו לאורך ימים. בכל מגע שלנו עם תרבות העמים, שבתוכם התגוררנו מעט או הרבה, הוספנו נופך לאוצרנו הרוחני. אולם לא בנדודים אלו עוצבה דמותנו. בזו ארץ-המכורה נולדה, גדלה ונתגבשה האומה העברית, וכאן העמידה את נכס-הנצחים שלה, שפירנס את רוחה מאז ועד היום – את ספר-הספרים. מפעלה וחינוכה של האומה העברית יכונו בעתיד על שני אלה: הארץ והספר, ארץ-הצבי וספר-התנ״ך.
השתתפנו ביצירת התרבות המודרנית ולא נוותר על מלוא חלקנו בכל אוצרות הרוח, החכמה והאמנות מכל הדורות ומכל הארצות. לא נחסוך כל מאמץ נפשי, שכלי וגופני למען ננחל את הישגי הטכנולוגיה והמדע הטבעני, הביאולוגי והחברותי ונאדיר את כושר יכלתנו בעבודתנו החקלאית, החרשתית והימית, ובכל ענפי האמנות ומלאכת-המחשבת. אך סדן פעולתנו ההיסטורית ומצפנה הם השנים: הארץ והספר. על סדן הארץ נבנה משק וכלכלה לכל קיבוצי הגלויות. מתוך טיפוח עפר אדמתה, מקורות מימיה, שלל ימיה, מכרות הרריה ואבניה, אוצרותיה הטבעיים, הכמוסים והגלויים, נבנה חקלאות וחרושת ותחבורה ימית ואווירית, אשר יפרנסו. את כל שבי הגולה, ובמאור המוסרי והסוציאלי הגנוז בניב הנצחי של הספר, וביעודי השלום, הצדק והחסד של הנביאים, בבשורת צלם-האלוהים שבאדם ובצו ״ואהבת לרעך כמוך״ – נחנך דורות ונעצב את דמות חברתנו ומשטרנו.
* * * * *
ואולם עלינו להודות: לצורך המעשה הגדול הזה שעלינו לעשות – אין אנו יודעים דיינו לא את הארץ ולא את הספר. מעטות הארצות ומעטים הספרים אשר זכו לטיפול מרובה וממושך ורב-צדדים בידי חוקרים ומפרשים ותיירים, כאשר זכו לו ארץ-הצבי וספר-הספרים. והחיבורים שנכתבו על הארץ ועל התנ״ך בימים קדומים, בימי-הביניים ובימים החדשים כמעט לא יסָפרו מרוב. כותבי יוונית ולטינית וערבית בימים קדומים, וכותבי אנגלית, גרמנית, צרפתית, רוסית, הולנדית ועוד בדורות האחרונים, הנחילו לגו רבבות ספרים ומאמרים על טבע הארץ, מראיה, אקלימה, ישובה, גבולותיה ומלחמותיה. היסטוריונים, תיאולוגים, חוקרי-טבע, תיירים, מצביאים, מיישבים, אישי-מסחר, קונסולים וחופרי-עתיקות מבני כל האומות התרבותיות, ניסו כוחם בתיאור הארץ, ואחרי כל האור הרב ששפכו על פינות שונות, עוד רבה התעלומה. גם החוקרים היהודים המעטים, שנצטרפו למחקר הארץ בתקופה מאוחרת, לא מילאו עדייו את החלל הרב. הסיבה ברורה: רק עם היושב בארצו ושליט בה יכול להכיר ולדעת אותה על בוריה. סיירים וחוקרים זרים שישבו בארץ ישיבת עראי תרמו לא מעט לידיעה חלקית של הארץ, אולם רק ישוב המעורה באדמתו, הנאחז בכל אחת מפינותיה, השורר במרחביה, הריה, עמקיה, וימיה, עובדה ושומרה, –רק הוא מסוגל להגיע עד חקר טבעה, קורותיה וצפונותיה.
ויותר מאשר נכתב על הארץ נכתב על הספר. למעלה מאלפיים ומאתיים שנה מופיעים בלי-הפסק תרגומים, פירושים, מדרשים, מחקרים, ביאורים לתנ״ך, משל בני-ברית ושאינם בני-ברית, ואפשר לומר בלי חשש גוזמה, שאין ספר אחר בעולם שזכה לטיפול כזה מצד מתרגמים ומפרשים וחוקרים. בפרשנות התנ״כית לא קטן חלקם של למדני ישראל. ואף-על-פי-כן עדיין רחוקים אנו מידיעת התנ״ך, מובנו, תורתו, תולדותיו והשתלשלותו. ואין הסיבה נעוצה רק בקשיים הטבועים במהותו של הספר. כמו הארץ, כן הספר אינו נפתח אלא לאלה המעורים באדמת מטעו ובלשונו החיה; וכמעט כל המפרשים, מבני-ברית ומשאינם בני-ברית, לא נתמלאו בהם שני תנאים אלה: לא היו מעורים בארץ אשר על ברכיה נולד הספר, ולשון הספר לא היתה חיה בפיהם. והספר הוא הלשון. אף אחד ממפרשי התנ״ך, כיהודים כגויים, אי-אפשר לו לפרש את פרקי יהושע כפי שעשו זאת עלילות צבא-הגנה לישראל. ובישובינו החקלאיים על גדות הירדן, בעמק ובנגב, נובטים גרעינים ראשוניים שישמשו הסבר חי לכמה מפרשיות הושע, מיכה וישעיהו. רק העם שיאָחז מחדש בארצו ויתערה בנוף המבהיק מכל עמוד של ספר-הספרים, – ולשון הספר תהיה לשונו הטבעית, שבה יהגה ויחלום, ביודעים ובלא יודעים, – רק עם זה יפתח לפניו הספר את סגור-לבו ונפשו הפנימית, ונשמת הספר ונשמת העם יהיו לאחת.
המחקר היהודי של הארץ והספר עודו בראשיתו. מחקר זה לא יעָשה בלי עזרת המדע לכל ענפיו: מדעי הטבע והרוח, היסטוריה, בלשנות, תורת הצמחים, המחצבים, המים, הים, האוויר, וכיוצא באלה. במחקרים אלה תופס מקום מיוחד חישוף העתיקות החבויות בתוך האדמה. אסירי-תודה אנו לארכיאולוגים מאומות העולם שפתחו ראשונה במחקר זה של עתיקות ארצנו: האנגלים, הצרפתים, האמריקנים, הגרמנים שגילו כמת מקדמוניות ירושלים, גזר, שומרון, מגידו, לכיש ועוד, והעשירו את אוצר לשוננו בכתבות מישע מלך מואב, גזר, השילוח, לכיש ועוד, אם-כי ידענו שמאחורי חקירות אלו עמדו לא רק כוונות מדעיות צרופות. הארכיאולוגיה היהודית היא הענף הצעיר במחקר עתיקות הארץ; וכל עוד היתה ארצנו נתונה לשלטון זר, היו תחומי פעולתו מוגבלים ומצומצמים. עצמאות ישראל וכיבושי צבא-הגנה לישראל פתחו אפקים חדשים גם לפני מחקר זה. חלק גדול מארצנו הוא עכשיו ברשות האומה העברית, והתלים המרובים במדינת- ישראל מחכים למעדר החוקר העברי שיגלה צפונות העבר וישפוך אור על פרקי היסטוריה שנטמנו בעפר המולדת. בלי חשיפת הצפונות האלו ישארו הרבה פרקים בספר-הספרים שלנו סתומים וכמוסים, ותולדות ארצנו תהיינה לקויות. גם המדע הארכיאולוגי, כשאר ענפי המדע, יעשה שליחותו המלאה אם לא ישאר נחלת יחידי-סגולה ומומחים בלבד, אלא יהָפך לנחלת כל ישוב חדש בארץ, בנגב או בשפלה, בגליל או בשומרון. כל עובד-אדמה וכל עושה במלאכה יכול וצריך לתרום לפיתוח ענפי-המדע הקרובים למלאכתו, והוא יעשה. זאת, אם כולנו, אנשי המדע ואנשי המדינה, נדאג להנחיל את הישגי המדע לרבים. כל מתישב יוכל להעשיר את הארכיאולוגיה היהודית – אם המומחים והממשלה יעשו יד-אחת להרחיב ידיעת עתיקות הארץ בקרב העם, והנוער יחונך להכרה ולהוקרה של שכיות-העבר הפזורות פה ושם על-פני שטח האדמה או מתחתה.
מדינת-ישראל היא הצעירה במדינות העולם, והיא מוקמת על-ידי אחת האומות העתיקות ביותר ששרדו אחרי חיי ארבעת אלפים שנה. פניה מועדות לעתיד והיא עמוסה מורשת-עבר גדולה ויקרה, ועליה לדעת ברורות לאן ומאין. רק מתוך ידיעה זו תוכשר לקיים את יעודה האנושי ולקיים את יהודה היהודי; כושר-פעולתה בשטחי הכלכלה והבטחון תלוי ביכלתה המדעית והטכנולוגית, אולם מגמת דרכה ועצמאותה תלויות בנאמנותה לערכי-הנצח המוסריים, הצרודים בספר-הספרים. רק עם כיבוש עצמאותנו הממלכתית הוכשרו התנאים לפעולות-מחקר מקיפות, שיחשפו את מלוא האור הזורח בספר-הספרים ויגלו את הברכה הגנוזה באדמת המולדת. ובמדינת- ישראל תפרה חכמת-ישראל – חכמת הטבע וההיסטוריה כאחת.
* * * * *
לחכמת-ישראל במאה וחמישים השנים האחרונות היתה משמעות מיוחדת ומוגבלת: חקר תולדות היהדות וספרותה. אין לקבל את הזלזול שנהגו כמה הוגים וסופרים עברים מימי חיבת-ציון ואילך בענף צעיר זה של מחקר היהדות שבראשו עמדו בעיקר גדולי היהדות הגרמנית – צונץ, גייגר, שטיינשניידר, גראֶץ, דוד קופמן, ואחרים. העובדה שרוב החוקרים האלה נטו להתבוללות, אינה מקטינה ערך המפעל הגדול והמפרה שחכמים אלה הורישו למחקר היהדות. לא רק מפעלו האדיר של ה. גראֶץ, האדריכל הראשון של ההיסטוריה היהודית, החדור כולו גאון לאומי ואמונה בנצח ישראל, אלא גם יצירותיהם של שאר גדולי ״חכמת-ישראל״ אשר לא האמינו כגראֶץ בעתידו של העם היהודי, הם נכס יקר באוצרנו הלאומי, ויש לתרגמן רובן ככולן לעברית למען הבטיח להן השארת-הנפש בתרבות האומה.
אולם במדינת-ישראל אנו נושאים לבנו לחכמת-ישראל אחרת. ב״חכמת-ישראל״ שנולדה בגלות היה ישראל מושא החכמה; תולדות ישראל, ספרותו, פיוטיו היו הנושא. ה״חכמה״ נצטמצמה במחקר עברו של ישראל כעם וכדת. במדינת-ישראל הפך ישראל לנושא החכמה, והחכמה מקפת עולם ומלואו. חכמת-ישראל החדשה מן ההכרח שתכלול כל חכמת הטבע, היקום וההיסטוריה. לא יפקד גם מקומו של מחקר עברנו ותרבותנו – להיפך, בסביבה החפשית של המולדת יתחבר מחקר זה למקורו ויינק משרשיו – אולם הוא יהיה רק אחד הענפים המרובים של חכמת-ישראל זו, שכל גילויי הטבע וההיסטוריה האנושית ורוח האדם יהיו עניניה.
עמנו המשוחרר והעצמאי חייב לפענח תעלומות הטבע ולהשתלט על איתניו וכל אוצרות הרוח האנושי מימי-קדם ועד היום, תרבות מצרים ובבל, סין והודו, יוון ורומא, ימי-הביניים וימינו החדשים. כל שטחי היצירה האנושית-המדעית, הדתית, הספרותית, האמנותית, הפילוסופית, – צריכים להיות נחלת הלשון העברית. מהפכה מדעית, שלא שיערנו היקפה ותוצאותיה לפני עשר שנים, מתחוללת בימינו, ואחריתה מי ישורנה. האדם מתקרב לגילוי צפוני האטום והסודות הטמירים ביותר של מבנה העולם. השימוש המלחמתי שנעשה עד עכשיו בכיבושים המדעיים האלה, יש בו כדי להטעותנו. גילוי סודות האטום אינו חייב לגרור אחריו רק חורבן; הוא מבטיח רווחה ויצירה מוגברת בממדים לא משוערים. דוגמה קטנה דיה לתת לנו מושג על עוצם המהפכה הגנוזה בניצול הכוח האטומי; קילוגרם פחם ששורפים אותו כרגיל, נותן אנרגיה של 8,5 קילוֹואַט-שעה, ואילו אותו קילוגרם פחם, אם יהפכוהו לאנרגיה על-ידי פיצוץ האטום – יתן 25 מיליארד קילוואט-שעה. קשה לנו לתאר בדמיוננו כיצד ישונו תנאי החיים בעולם אם נוכל לרתום כוח האטום לצרכיה החיוביים של החברה האנושית. והנה אנשי-מדע יהודים באיטליה ובסקנדינביה, באנגליה ובאמריקה, ואיינשטיין בראשם, היו שותפים לכיבוש המדעי האדיר הזה. אולם, כדרך כל עבודת אנשי-המדע היהודים בגולה, הפרו כיבושים אלה אך ורק שדות זרים. אין כל סיבה, מדוע לא תשיג ידם של אנשי-מדע יהודים בישראל להנחיל לעמם ולמולדתם כיבושי-טבע אלה ופריים המבורך, ומדוע לא נהיה שותפים שווי-זכויות ועצמאיים במהפכה הטכנית והמדעית המתחוללת בימינו. הגניוס היהודי בנכר, בדמותו של איינשטיין, קבע והוכיח את זהות החומר והאנרגיה. ולא יבצר הגניוס היהודי במולדתו להסיק מזהות זו כל המסקנות המעשיות והשימושיות ולהעמיד לרשות פעולתנו המשקית והתרבותית את האיתנים המופלאים אשר יגבירו ללא-שיעור את יכלתו היוצרת של האדם. רק בכוח השכלול העליון של חינוכנו, ארגוננו ומשקנו, נתגבר על הקשיים העצומים שההיסטוריה והגיאוגרפיה שמו על דרכנו. שומה עלינו להקים משק חקלאי וחרשתי, תחבורה ושירותים ציבוריים על יסוד הכיבושים העליונים במדע הצרוף והשימושי. עלינו להעלות את יעילות עבודתנו ופדיונה עד השיא האפשרי – אחרת לא נעמוד. לא נוכל להתחרות בעמים אחרים במספר, בעושר, בכוח, בצבא. אולם נוכל להתחרות בהם בעליונות הרוח – ברמת התרבות והמדע והטכניקה, שתהיה לא נחלת יחידים, אנשי- סגולה, מומחים ובעלי-מקצוע, אלא נחלת הכלל, נחלת כל עובד בשדה ובסדנה, במשרד ובבית-ספר, בשדה-תעופה ובנמל, ביבשה ובים, על-פני האדמה ובמרומי האוויר. בלי עליונות הרוח מסוג זה לא נפרה השממה, לא נקיים בטחוננו, לא נשמור על מקומנו בעולם, ולא נהיה נאמנים ליעודנו ההיסטורי.
אילו נדרשתי למצות כל מהותה של ההיסטוריה היהודית במלים אחדות, הייתי אומר שלוש מלים: איכות כנגד כמות. תמיד בכל הדורות, מימי יהושע בן-נון ועד מלחמת צבא-הגנה לישראל, עמדנו מעטים כנגד רבים: גם אם נצליח –ואני מאמין כי נצליח –להעלות עוד מיליוני יהודים, נהיה מעטים בפני רבים. ורק אם נהיה נאמנים ליעוד ההיסטוריה היהודית
כ״ח בטבת תש״ט – 29.1.1949
שדר
ערב הבחירות הבעתי משאלה שנהיה כולנו למופת בהתנהגותנו האחראית והמכובדת ביום-הבחירות. זו היתה, כנראה, המשאלה של העם כולו – ולשמחת כולנו היא נתקיימה במלואה. לאחר שחלפה ההמולה הקולנית והמנופחת של המנצחים על התעמולה והגיע תורו של הבוחר עצמו – נתגלתה האחריות, החגיגיות והמשמעת הפנימית הצפונה בעם. בשקט, בסדר, ובהכרת חשיבות המעשה הלך העם לקלפי בהמוניו, כאשר יעשה הדבר רק בארצות מועטות בעולם, מהמתוקנות שבהן. גברים ונשים, אזרחים וחיילים, יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים נהרו לקלפי למלא חובתם למדינה, באחוז גבוה שאינו שכיח בבחירות של ארצות אחרות.
ההשתתפות העצומה בבחירות, שהיתה כללית בכל רחבי המדינה, בכפר ובעיר, במשלטים ובעמדות-הספָר, והטוהר הבלתי-מפוקפק של הבחירות בכללן, – הם סימן של בגרות מדינית ומוסרית. יש להצטער צער רב על שאלפי אזרחים בעלי זכות-בחירה לא קיבלו או לא מצאו את פנקסי-הזהות ולא יכלו על אף רצונם להשתתף בבחירות היסטוריות אלו. אבל אין להאשים איש בכך. אלו היו בחירות ראשונות, זמן ההכנה היה קצר, השעה שעת-חירום, חלק גדול של הצבא נמצא בתנועה, וגם חלק לא-קטן של האזרחים, וביחוד העולים החדשים, עברו ממקום למקום, ויש להתפלא אולי על שהמקרים המצערים היו כל-כך מעטים.
ואנו כולנו חייבים הכרת-תודה עמוקה לשר-הפנים יצחק גרינבוים שניצח על מלאכה קשה ומסובכת זו וביצע את הבחירות במועדן ובסדר מכסימלי. יש להודות למשרד-הרישום ולכל עובדיו הנאמנים ששקדו על המלאכה יומם ולילה וגילו חריצות ומסירות יוצאת מן הכלל; ויש לשבח את ועדת-הבחירות המרכזית והיו״ר שלה, השופט העליון מר דונקלבלום, וכן גם ועדות-המשנה, שלא חסכו כל מאמץ למען הַסדר הבחירות לפי החוק ובסדר הרצוי.
כמה שבועות נמשכה ההתגוששות בין הרשימות המרובות. ברור שלא כולן יכלו לנצח, כמה רשימות גם נחלו אכזבה קשה ומרה, – אבל נדמה לי שרק מעטים לא יסכימו אתי אם אומר שבבחירות אלו ניצחה – מדינת-ישראל.
בחירות אלו הרימו קרן ישראל בעולם, העמיקו בקרב אומות העולם האמת בחיוניותה, יציבותה ורצינותה השקולה של מדינתנו, הגדילו בפנים הבטחון בכוח-עצמה ובידיעת-דרכה, צמצמו וקיצצו במידת-מה את הנטיה החולנית להתפצלות ולהתפלגות יתירה, הקימו בסיס דימוקרטי איתן לממשל ולתחוקה, נתנו תוקף ואישור למעשים הגדולים שנעשו השנה בדרך מהפכנית, ללא סמכות פורמלית, בשטח הצבאי, הבינלאומי והפנימי, והתוו דרך, פחות או יותר ברורה, לבאות.
רק האסיפה המכוננת מוסמכת לפרש הלכה למעשה מסקנות הבחירות ולתרגם אותן לשפת חוקים וקווי מדיניות, פנימית וחיצונית. שום יחיד או קבוצה של יחידים אינם רשאים לקחת לעצמם זכות זו – בטרם הוסמכו לכך מטעם האסיפה הריבונית. לכל אחד מאתנו מותר רק להביע לפי-שעה משאלות, סיכויים. ותביעות, אם נראה לו שיש בדבר זה תועלת לציבור. כאחד מאלה אשתמש בזכותי להעלות ברבים כמה הגיגים על הרכב הממשלה החדשה, ודרכה בימים הבאים.
אם אינני טועה טעות גסה ביותר, נדמה לי שבחירות אלו הטילו עלי להקים ממשלה ולעמוד בראשה. זוהי זכות לא-קטנה – אבל גדולה הימנה האחריות והמעמסה, ואם דבר זה באמת יוטל עלי, אני תפילה שימָצאו לי הכוחות והתבונה למלא שליחות זו כראוי. ודאי שיהיה צורך לבוא בדברים עם נציגי כל הרשימות הבאות בחשבון – ובחשבון באות כל הרשימות הנאמנות לעקרונות הציונות והדימוקרטיה. אולם נראה לי שהדבר יהיה לתועלת הציבור אם אבהיר בפומבי, ועוד לפני התחלת השיחות, מספר תביעות עקרוניות שיוצגו על-ידי חברי ועל-יָדי לכל אלה שירצו לשתף אתנו בממשלה. התביעות שאעמוד עליהן הפעם הן ארבע:
אחריות משותפת על קו מדיניותה של הממשלה מצד כל הרשימות והאישים שישתתפו בה.
מדיניות-החוץ שמגמתה: ידידות וקואופרציה עם ארצות-הברית באמריקה וברית-המועצות ברוסיה; ברית יהודית-ערבית; תמיכה נאמנה באו״ם; חיזוק השלום בעולם.
רוב פועלי בממשלת ריכוז קונסטרוקטיבי.
שוויון אזרחי גמור לאשה – היהודית, הנוצרית והמוסלמית, וביטול כל הפליה שקיימת עדיין בחוקים התורכיים והמנדטוריים השליטים בארץ ביחס לאשה.
אנו עומדים, למעשה, בראשית עיצוב פני המדינה וביצורה. אנו מתכוננים לעליה המונית ומתרחבת ולמפעלי בנין והתישבות רחבי-מידות, ותידָרש מאת הממשלה יזמה מתכננת לכמה שנים. נעמוד בפני בעיות-יסוד במדיניות החיצונית והפנימית שלנו. ניתקל בקשיים עצומים ובמכשולים רבי-סכנה. ודרושה לנו ממשלה יציבה, היודעת דרכה וחותרת לקראת מחוז-חפצה ללא רתיעה, ויש לה התמיכה הנאמנה והמתמדת של בוחריה ושולחיה. זה מחייב שותפות בהכרעה ושותפות בעול ובאחריות. וכל רשימה שנתבעת להשתתף בממשלה חייבת להכריע ולבחור באחת משתי אלה: או שהיא משתתפת בממשלה – ובאחריות קולקטיבית, או שהיא עומדת בחוץ ומשאירה לה חופש להתנגד ולתקוף הממשלה בלי-הרף. האחיזה בשני הראשים לא תיתכן.
מדיניות-החוץ של הממשלה תכריע במידה רבה את גורל הבטחון, המלחמה והשלום, ואפשרויות העליה והבניה הגדולות. והגופים העומדים להשתתף בממשלה צריכים לדעת מראש מה הם קווי-היסוד של מדיניות זו, ואם הם מוכנים לתמוך בקווים אלה בתוך הממשלה ומחוצה לה.
המאמץ הקונסטרוקטיבי לקיבוץ גלויות ומפעלי פיתוח ובנין בחקלאות, חרושת וימאות, מחייב שיתוף של כל הכוחות החלוציים והבונים בממשלה. כל ממשלה ישראלית הנאמנה לשליחותה תראה הכרח לגייס ולעודד זרם הון פרטי מחו"ל ולהפעיל היזמה הפרטית והקואופרטיבית למען פיתוח מהיר של הארץ, שיאפשר קליטה מתרחבת של עליית המונים. כשם שעלינו להציל שארית-ישראל בגולה, כך עלינו להציל שארית ההון היהודי; בלי שניהם לא נבנה הארץ. עם הגברת ההון הלאומי והממלכתי, עלינו ליצור תנאים רצויים לזרם ההון הפרטי והבינלאומי, שעוד שנים לא-מעטות ימצא בארץ שדה-פעולה נרחב ופורה, אבל כל זה יש לעשות במסגרת תכנון ופיקוח ממלכתי. אסור לשכוח אף לרגע שאנו בונים ארץ זו מתוך חזון היסטורי, חזון משיחי לגאולה שלמה ומלאה, יהודית ואנושית, לאומית וסוציאלית, חזון אחרית-הימים של נביאי ישראל בימי-קדם ושל חוזינו הגדולים בכל דור ודור, שאנו קוראים לו בשם חזון ציוני-סוציאליסטי. גם הרצל חזה מדינת-היהודים כחברה שיתופית; הוא רצה לבנות לא רק חברה חדשה אלא גם חברה מתוקנת.
לא בוצע עדיין כל החזון, והגאולה השלמה טרם באה, אולם אנו מאמינים שיקום החזון במלואו, אם גם לא בבת-אחת ומיד, ופעמי הגאולה כבר נשמעו. החזון בהתגשמות החלקית כבר הוליד תמורה עמוקה במבנה-הישוב הכלכלי והחברתי, וסימנה המובהק ביותר של תמורה זו – שאין כמוהו בשום ישוב יהודי אחר בעולם – היא העובדה רבת-המשמעות, שהעובדים בכפר ובעיר, ביבשה ובים, הם רוב הישוב ועומדים בראש הישוב. וזו אינה עובדה סטטית אלא דינמית. ולא מקרה הוא הדבר שרוב נבחרי המדינה הצעירה הם פועלים.
ובממשלה של ריכוז קונסטרוקטיבי, הבנויה על כל הכוחות היוצרים במדינה, מן ההכרח שיהא בתוכה רוב של פועלים. ולא רק למען שקף את המציאות הקיימת אלא למען הבטיח והגביר את מגמת התפתחותה – עיצוב העם היהודי בארצו כעם עובד בן-חורין ושווה-זכויות, ללא מעמדות וללא שעבוד וקיפוח של אדם על-ידי אדם.
לבסוף: מוטלת עלינו חובת-כבוד למחות הכתם המוסרי והמשפטי שהנחיל לנו החוק התורכי והמנדטורי, בשללו מהאשה שוויון מלא וגמור בזכויותיה האזרחיות. ביום הקמת המדינה הכרזנו שמדינת-ישראל תקיים שוויון-זכויות גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין. נהיה נאמנים להכרזה זו.
ההסתדרות הציונית העניקה עוד לפני חמישים שנה, לפני כל שאר ארצות-התרבות, זכות-בחירה שווה לאשה כלגבר. זכות זו קיימת גם במדינת-ישראל. אולם עוד קיימות הפליות ביחס לזכויות האזרחיות של האשה – בחוקים שהנחילה לנו ממשלת-המנדט. וממשלת-ישראל הקבועה תידרש להבטיח שוויון גמור ומוחלט לפי החוק לאשה – בין היא יהודיה, נוצריה או מוסלמיה, על רקע של שוויון-זכויות כללי, לכל איש ואשה ללא הבדל גזע, דת לאום ומין.
נדמה לי שארבע תביעות אלו הן תביעותיו של הרוב הגדול והמכריע במדינת-ישראל, והן מחייבות כל ממשלה שתקום מעכשיו. אולם ברור: האסיפה המכוננת היא שתקבע ותכריע – ודברה הריבוני יקום.
ה׳ בשבט תש״ט – 4.2.1949
בכינוס פועלים ציוני-סוציאליסטי
המשמעות ההיסטורית של הקמת המדינה היא לא רק לאומית אלא גם חברתית. במדינה זו הובטח שוויון האדם, והפועל הועמד במרכז המדינה ובראשה; ואין זה דבר חדש: המדינה נוצרה מתוך עבודה חלוצית משך עשרות שנים, וכל הזמן עמד הפועל במרכז המפעל ובראשו. אבל דווקא עכשיו, כשהגענו למדינה ולשלטון-פועלים במדינה – עלינו לדעת שלא בכוח המדינה לבדה ולא בכוח הפועל במדינה בלבד נבצע השליחות.
אנו זקוקים עכשיו ביתר-שאת מאשר עד כה, לשותפות, לשותפות כפולה: דרושה שותפות בין מדינת ישראלי ובין העם היהודי בתפוצות. קיומה של המדינה, בנינה ובטחונה תלויים בהשתתפות כל העם היהודי, כציונים וכלא-ציונים, במילוי התפקידים המוטלים על המדינה. ודרושה שותפות שניה – בתוך המדינה, שותפות בין הפועל העברי ובין כל שאר הכוחות הבונים שישנם בעם, במידה שישנם. העבודה העומדת לפנינו היא כה גדולה וקשה, והזמן כה דוחק, שאין לנו כל רשות לזלזל בכוחות היוצרים, הקונסטרוקטיביים שישנם בעם מחוץ למעמד-הפועלים.
יש סבורים, מתוך אַנַלוגיה שטחית עם ארצות אחרות, שמראש יש לחלק את העם לשנים: מצד אחד – השלטון, מצד שני – האופוזיציה. חלוקה זו אינה הולמת את המציאות והצרכים ההיסטוריים שלנו בתקופה זו.
בארצות הדימוקרטיה הקלאסית – באנגליה, אמריקה ואבסטרליה (איני מדבר על ארצות בהן שלטת וקיימת רק מפלגה אחת, וכל אופוזיציה לשלטון מדוכאת בחוזק-יד), בעלות משטר דו-מפלגתי, מקיימים גם בהן קואליציה בשעת-חירום ואנו חיים בשעת-חירום, והצורך בריכוז כל הכוחות הקונסטרוקטיביים בעם לא יחלוף גם עם בוא השלום, אם יבוא. המדינה שאנו הקימונו אינה מדינה סטטית אלא דינמית, והדינמיקה של מדינתנו היא בשלושה דברים: א) בגידול מתמיד ומהיר של האוכלוסים על-ידי עליה רבתי; ב) בפיתוח מהיר ונמרץ של המשק בכפר ובעיר ובים; ג) בשינוי מודרג של מבנה החברה ומשטר המדינה – בהעברת המונים לעבודה בחקלאות ובחרושת ובהפיכת העם לעם-עובד.
מדינת-ישראל אינה יכולה להסתפק באוכלוסיה היושבת בתחומיה. יעודה וזכות קיומה של המדינה הם בריכוז העם היהודי בארצו, בקיבוץ גלויות. היא אינה יכולה להסתפק בשטח המצער הבנוי והמפותח. היא נתבעת להפריח כל שעל אדמה, לנצל כל טיפת מים ולפתח כל אוצרות-הטבע הגלויים והגנוזים – לשם יצירת מקורות-פרנסה למיליוני עולים. מדינת-ישראל אינה יכולה להשלים עם משטר הבנוי על ניגודי מעמדות ועל שלטון הרכוש באדם, והיא מצוּוה על הקמת אומה מאוחדת ללא מעמדות, אשר בה ישלוט האדם על הרכוש ועל הטבע.
אין דרך קלה ומהירה לקיים שלושה תפקידים אלה, וכל מי שיתעלם מן הקשיים המרובים – אינו אלא מתעתע.
המדינה אינה מבשרת לנו חיים קלים. אכן, היא פותחת לפנינו אפשרויות עצומות של גידול מהיר והתפתחות רבתי אשר לא יכולנו אולי לחלום עליהם לפני שנתיים או שנה. אבל דווקא אפשרויות אלו יביאו אתן, וכבר הביאו, קשיים רבים שטרם נתנסינו בהם, גם קשיים בפנים וגם סכנות חמורות בחוץ.
לא תהיה לנו עכשיו עליה כאשר היתה, אילו הוקמה מדינת-ישראל לא בשנת 1948 אלא בשנת 1931. היהדות שעמדה אז לעלות ולבנות הארץ – איננה. היא הושמדה. יבואו אלינו רק רסיסים, שרידים הרוסים ומדולדלים, שעברו עליהם כל חיבוטי היסורים של המלחמה והחורבן; ויבואו אלינו ציבורים מארצות-הקדם שהיו מדוכאים מאות בשנים ולא זכו לקבל חינוך, לא ידעו לקרוא ספר, לא הכירו לשוננו – והם מחוסרי-כל, וידָרשו מאתנו מאמצים אדירים לקליטתם.
אנחנו נצטרך לפתח ולבנות הארץ לא כשיש לנו עם בן 17 מיליון, עם הון, עם אמצעים, עם כוחות חלוציים ואינטלקטואליים, אלא לאחר החורבן והשמד, שיחד עם המיליונים שהושמדו הובאה כליה על ההון היהודי באירופה ועל כל כוחות-התרבות, ורק בעולם החדש, מקנדה ועד צ׳ילי, נשארה יהדות שליטה בגופה וברכושה, אבל בניה של יהדות זו לא יבואו בשנים הקרובות אלינו בהמוניהם.
* * * * *
והקשיים שהיו לנו עד עכשיו בבנין התישבותנו, הם כאין וכאפס לעומת הקשיים שיהיו לנו מכאן ואילך, כשנצטרך לבנות שטחים שוממים רחבי-ידים. הכיבושים והנצחונות הצבאיים והפוליטיים מחייבים. אין אנו רשאים להניח הנגב לעמוד הרבה שנים ריק ועזוב. עלינו לבנות במהרה את הגליל ומסדרון ירושלים.
גם התמורות במבנה החברה והקמת משטר של חירות ושוויון, לא נבצע בתנופת-יד אחת ולא בהכרזות ממללות-רברבן. בלי מפעל חינוכי עצום וממושך, אשר יכשיר המוני העולים להמשיך במפעל-היצירה שעמלנו בו עשרות שנים – לא תבוא התמורה.
מעולם לא היינו שותפים לחסידי ההכרזות המכסימליסטיות, לא בשטח הציוני ולא בשטח הסוציאליסטי. המפעל המשולש שעלינו לבצע לא יעשה במקל-קסם ובהבל-פה, אלא בעבודה מפרכת, מתמידה, ממושכת ונאמנה. השליחות שנטלנו על עצמנו אינה קלה, ולא תבוצע בלי שנצליח לגייס כל עזרת העם בתפוצות וכל כוחות-היצירה של העם בישראל. אולם מילוי שליחותנו תלוי לא רק בעזרה חיצונית אלא בתנאים פנימיים – והתנאים העיקריים הם עצמאות ואקטיביזם.
באמרי עצמאות – איני מתכוון הפעם לעצמאות מדינית. זכינו השנה לעצמאות זו – אך היא לא נפלה מן השמים. זכינו לה אך ורק מפני שהיא היתה קיימת כל השנים – בלבנו ובנשמתנו. אלמלא טיפחנו עצמאות פנימית זו מראשית מפעלנו – לא היינו מגיעים למדינה. עצמאות פנימית פירושה – עצמאות מוסרית ומחשבתית, הכושר לראות בעיני עצמנו ולשפוט בשכלנו-אנו, ולהתוות בעצמנו הדרך נלך בה – לפי צרכינו ההיסטוריים ולפי נסיבות חיינו, ללא חיקוי עיוור וללא העתקה מיכנית.
לא שאלנו ערכינו מאחרים. אין לעז אווילי או סילוף מטומטם מהגדרת תנועתנו, תנועת-הפועלים הארצישראלית, כ״ריפורמיסטית״ או ״מהפכנית״. לא ירשנו דרכנו מהסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית, בשעה שזו היתה עדיין מולכת בכיפה בתנועת-הפועלים בעולם, לפני מלחמת-העולם הראשונה, כשמנהיגי המפלגה הזאת ומוריה היו נחשבים לפוסקים האחרונים בהלכות הסוציאליזם; לא העתקנו תכניתו של ״הלייבור״ הבריטי, כשזה עלה לגדולה והשפעתו בעולם גברה; ולא חיקינו דרכי הקומוניזם הרוסי. כבשנו וסללנו דרך לעצמנו – ובדרך זו הלכנו ונלך. אנו בנים לעם שגורלו אינו דומה לגורלו של שום עם אחר, ועלינו הוטלה מלאכה שלא נפלה על שכמו של מעמד-פועלים אחר בעולם.
אנו בני עם מפוזר ומפורד – אך לא עם צועני, ללא עבר וללא עתיד. יחד עם סבל של דורות ירשנו חזון של דורות, והחזון הוא יהודי ואנושי כאחד, והסבל אין דומה לו בתולדות העמים. הוטלה עלינו מלאכת-בראשית. אמנם אין אנו פועלים וחיים בחלל ריק, אין אנו תלושים מהאנושות, וקיימת זיקה בינינו לבין העמים, וקשר בין תנועתנו ובין תנועות-השחרור בכל ארץ. אבל זיקה אינה תלות, וקשר אינו שעבוד. אין אנו כפופים למישהו מחוצה לנו, לא במובן מדיני ולא במובן מוסרי ומחשבתי. צרכינו אנו מכירים יותר טוב מאחרים, ודרכנו נתווה רק בעצמנו. אין לנו כל צורך להכתיב לאחרים. לא נהיה יועצים בלתי-קרואים לא לאמריקה ולא לרוסיה; העמים האחרים ימצאו דרכם-הם לעתיד, אבל דרכנו-אנו, מה טוב לנו ומה רע לנו, והמעשה אשר אנחנו נעשה – נקבע אנחנו ורק אנחנו.
אין זאת אומרת שאין אנו עלולים לשגות, אבל אם נשגה – נתקן בעצמנו את הטעון תיקון.
פילסנו דרך לעצמנו לא מאהבת מקוריות. אנו רוצים וחייבים ללמוד מכל מלמדינו – למען נשכיל. שמחנו ונשמח על כל נסיון חיובי שנמצא במקום אחר, אבל ההיסטוריה היחידה-במינה של עמנו העמידה אותנו במציאות יחידה-במינה, הטילה עלינו תפקידים שלא נמצאו דוגמתם בעמים אחרים, והיינו נאלצים לכתוב בעצמנו הספר שלפיו נחיה. כתיבת הספר רק החלה, ולא תיתם כל-כך מהר, – הלוא הוא נכתב על הרי ארצנו ועמקיה, על האבנים ועל סדן היצירה בכפר ובעיר, ביגיע-כפים ובעבודת-הרוח.
התישבותנו לא נעשתה במתכונת זרה, והסתדרותנו לא נבנתה לפי דוגמאות שאולות. וכל אלה שאינם יודעים אלא לחקות מעשי אחרים – חלקו על שתיהן זמן רב. ויש שעוד מוסיפים לחלוק. במציאות החדשה של המדינה ובקצב המואץ של העליה וההתישבות, נצטרך שוב לפלס נתיבות חדשות שלא הסכנו להן עד כה, ואדוקי-הישן וחנוטי-המחשבה שוב יחלקו עלינו. לא נירתע. נפעל כל פעם לפי הנסיבות והצרכים המתחדשים, ולא ניעגן אפילו למסורת של עצמנו אם אינה הולמת עוד הצרכים והנסיבות החדשים. פנינו תמיד לעתיד, והחולקים עלינו –מחר, מחרתיים ילכו אחרינו; כל החטיבות בתנועת-הפועלים הארצישראלית –ממפ״ם ועד פועלי אגודת ישראל, קיבלו מאתנו רוב ערכי תנועתנו: ערכי העבודה; ההגנה, הדיבור העברי, ההתישבות העובדת, הקבוצה, הקיבוץ, המושב, החלוציות, הקואופרציה העובדת, האיגוד המקצועי, שוויון האשה, הקשר בין חקלאות וחרושת, ברית בין העיר ובין הכפר, וכהנה וכהנה. ו״פועלי-ציון-שמאל״ שנפרדו מאתנו לפני כשלושים שנה, מפני שלא רצו לשבת יחד אתנו בהסתדרות ציונית ״בורגנית״, – יושבים כבר עכשיו יחד עם ״המזרחי״. לא הכל קיבלו תלמידינו מידינו. היו כאלה שנתבדלו בכמה דברים. אלה רצו מדינה תיאוקרטית, ואלה –מדינה דו-לאומית. ובזמן האחרון – ערב הקמת המדינה, דרשו נאמנות בינלאומית. ואף-על-פי-כן אין אנו מתיאשים מהם, ואנו רוצים לשתף כולם בעבודת המדינה.
לא נבדוק בציציות השותפים – אם בכמה דברים דעתם שונה מדעתנו, אולם נקפיד על שמירת עצמאותנו: עצמאות בקביעת המדיניות הפנימית והחיצונית, בסידור היחסים בין הפועל והעם, ביו המדינה והיהדות בתפוצות, בין ישראל ואומות העולם; הקטנות והגדולות של חיינו יודרכו ויכוונו אך ורק על-ידי הצורך ההיסטורי וחזון הגאולה של עם-ישראל, ולא לפי שיקבעו כוחות זרים, בין שהם כוחות ״אתמול״ או כוחות ״מחר״.
עצמאות כוללת גם עצמאות תנועתנו, דרכה וחזונה. עם הקמת מטבח-הפועלים הראשון בפתח-תקוה ויפו לפני ארבעים וחמש שנה, עם יסוד מפלגת-הפועלים הראשונה, עם הכוח המזוין הראשון של ״השומר״ ו״הקולקטיב״ שהוקם בסג׳רה, עם הקבוצה הראשונה שהוקמה בדגניה, עם עתון-הפועלים העברי הראשון, עם הקואופרטיבים הראשונים שהוקמו בחיפה לפני ארבעים שנה ועם האיגוד המקצועי שהוקם ראשונה בירושלים, עם ״המשביר״ וקופת-חולים שנוסדו בתקופת מלחמת-העולם הראשונה, ולבסוף עם הקמת הסתדרות העובדים על מפעליה הענֵפים והמסועפים – קמה ונתבצרה עצמאותה של תנועתנו. אבל עצמאות אין פירושה התבדלות לאומית, כפי שניסו במשך חצי-יובל שנה לפרש ״פועלי-ציון-שמאל״. רק מתוך שותפות אמיצה עם כלל האומה, במדינה ובעם, מתוך נאמנות הצרכים ההיסטוריים של הכלל, שעולים בד-בבד עם צרכי מעמד-הפועלים, מתוך היחָלצות לפני העם, – ישמור הפועל היהודי על מעמדו ומקומו בקרב המדינה והעם, ויעשה שליחות כלל האומה.
אם הפועל העברי זכה להטביע חותמו על המפעל הציוני בארץ, לעצב ההתישבות הציונית בצלמו וכדמותו ולעמוד בראש הישוב וההסתדרות הציונית, ועכשיו – אני מאמין – גם בראש המדינה היהודית, – אין זאת אלא מפני שנטל על עצמו שליחות העם והתמכר בכל יכלתו לביצוע דבר הגאולה והכניס עצמו בעול של מצוות וחובות – בעול של בנין ועבודה, שמירה והגנה, מאבק ומלחמה, קוממיות ועצמאות.
זכינו למדינה – אבל הדברים לא יעָשו בכוח המדינה בלבד. יותר מאשר לפני יסוד המדינה ניזקק להפעיל את הציבור ככוח חלוצי מחנך ומדריך, וכוח חלוצי פירושו כוח שאינו נלחם אך ורק על זכויות אלא מעמים על עצמו חובות, שאינו תובע אך ורק מאחרים, אלא קודם-כל הוא תובע מעצמו. בלי שנהיה ציבור של נתבעים, שהתביעה מתחילה מעצמו – לא נמלא השליחות. מסגרת ממלכתית היא רכוש כביר. מה שלא יכלה לעשות ההסתדרות הציונית בעשר שנים – תעשה המדינה בשנה אחת ויותר. אולם מלאכת המדינה לא תיעשה אך ורק על-ידי נציגים, נבחרים, מושלים, שרים, פקידים – אלא על-ידי הציבור, וקודם-כל על-ידי ציבור-הפועלים, על-ידי המוני העובדים בגופם ובעצמם – בשדה, בסדנה, בבית-המלאכה ליד הבנין, בנמל; העליה תיקלט –אם הפועל יֵדע לפגוש את העולה כאח, וילמד אותו את העבודה, יחנכהו לאחוה פועלית ויהודית ויַקנה לו ערכי תנועתנו. השממה תיבנה אך ורק אם המעפילים הנועזים והחלוצים בתוכנו ילכו לנגב ולהרי הגליל ולמבואות ירושלים. רק תנופה חלוצית לעזרת העולים ולבניו השממה – תבצע את המעשה האדיר שהמדינה יעודה לעשותו: קיבוץ-גלויות.
* * * * *
גם העלאת רמת-החיים ותיקון משטרנו החברתי – לא בכוח החוקים בלבד יקומו. יש ערך רב לחוקים, ומעכשיו אנו בעצמנו נחוקק חוקים שלפיהם נחיה, ונדע לכבד ולהוקיר חוקינו. חוק בישראל – זהו מעכשיו רצון העם החפשי. אבל לא בחוקים בלבד נעשה מלאכתנו החברתית.
בלי העלאת כושר-עבודתו של הפועל, בלי הגברת פריון-העבודה, בלי חינוך ושכלול מקצועי מכסימלי, בלי השבחת טיב העבודה – לא נעלה רמת-חיינו. ובלי שהפועל ילמד לנהל משק, בלי שיבין כל תהליכי הייצור, בלי שיסגל לעצמו אחריות על סידור המשק והצלחתו, – לא נקים חברה חדשה.
רמת-החיים במדינה תהיה תלויה בפריון-העבודה ובכושר-העבודה של הפועל – יותר מאשר בכל גורם אחר. נקבל מהמשק רק מה שניתן לו. יכולת הייצור שלנו תַתנה מצבה הכלכלי של המדינה, ותפוקת-העבודה תַתנה רמת-החיים של הפועל. בהכרזות מהפכניות אין יוצרים משטר חברתי מחודש. גם לא בכיבוש השלטון הממלכתי בלבד. לכך דרוש מפעל חינוכי רב של ציבור העובדים – חינוך מקצועי, משקי, חברתי, חלוצי. זוהי דרך לא-קלה ולא-קצרה – אבל זוהי הדרך הנאמנה האחת המוליכה לקראת המטרה הרצויה. הפעלת רוב מנינו ובנינו של ציבור-הפועלים ככוח חלוצי, עצמאי, מאוחד, ולא רק יחידי-סגולה ונציגים מובחרים, זהו תנאי מוקדם לקיום שלושת התפקידים הדינמיים העומדים לפני מדינתנו.
לפני ארבע-עשרה שנה, בשנת 1935, התכנס הוועד-הפועל הציוני בירושלים, ובו דיברתי על המדינה היהודית שתקום בעתיד, והוספתי אז מלים אלו: ״אני מאמין עכשיו שעתיד זה אינו רחוק כל-כך. כשבאתי לארץ בפעם הראשונה, והייתי אז צעיר בעשרים ותשע שנים מאשר אני היום, לא האמנתי שאראה בעצמי בהגשמת הציונות. עכשיו, לאחר 29 שנים, אני מאמין שאין הדבר מן הנמנע, ואזכה לראות זה בחיי״.
מאז אמרתי דברים אלה עברו ארבע-עשרה שנה. לא נתאכזבתי, המדינה קמה. ואני מעיז עכשיו לקוות שעוד בדורנו נזכה לראות קיבוץ- גלויות וביצוע חזון-הגאולה במלואו. אם ניחָלץ ונעשה – יקום הדבר!
ט“ו בשבט תש”ט – 14.2.1949
בנטיעת יער בשער־הגיא לזכר חללי המלחמה
– – אנו נוטעים יער ועוד ניטע הרבה יערות לקיים משאלתם ורצונם של הלוחמים אשר מסרו נפשם על שחרור מולדתם, הפרחתה ובנינה למען יוכל עם ישראל כולו, על כל גלויותיו, לשוב לארצו קוממיות ולחיות בה חיי חירות ורווחה.
אך לא ביער־עצים אשר ניטע ולא במצבת־אבנים אשר נבנה יחָקק וישמר זכר הגיבורים אשר נפלו על גאולת עמם ומולדתם. בלב העם היהודי, בלב כל בני־ישראל, בדורנו־אנו ועד סוף כל הדורות, יהיה זכר הגבורה והתפארת של הגיבורים אשר העיזו ויכלו.
ואתם הורי הגיבורים, וביחוד אתן אמהות יקרות – האֵם העברית שהיתה תמיד סמל האהבה, הטוהר והנאמנות, ובזכותה עברנו כל מדורות הגלות במשך אלפי שנה, – אנו יודעים מה כבד האבל ועמוק הכאב אשר בלבכם, מה גדולה האבדה אשר אבדה לכם, ואין לה שילומים.
אבל, אמהות ואבות יקרים – אתם זכיתם למה שלא זכו רבבות אמהות ואבות משך כל הדורות, אשר בניהם נרצחו ונטבחו ונהרגו ללא טעם וללא מטרה במשך גלותנו הארוכה. – בניכם היקרים נפלו למען יחיה העם היהודי קוממיות במולדתו הגאולה.
אין בעמנו מעמד של מיוחסים ושל הדיוטים, ואני מאמין שאף פעם לא יהיה. אולם אני בטוח, כשיבואו הדורות הבאים – והם יבואו – לכתוב ספר־היוחסין של הגאולה המופלאה שראשיתה באה בימינו, – יחרתוהו לא בזהב, אלא באהבה ובהערצה, ויבהיקו לעד העלילות האדירות של בניכם ובנותיכם, ושמות האמהות והאבות יתנוססו בראש מגילת־היוחסין, וידע עמנו מי היו אלה שגידלו לנו בנים ובנות לגבורה ולתפארת ולמסירת־נפש, יחיו גם הם וגם אתם בזכרון האומה.
ז' באדר תש"ט – 8.3.1949
בישיבה השביעית של הכנסת הראשונה
אנו מתייצבים לפניכם בחרדה ויראה מפני הקשיים המרובים והעצומים הכרוכים במשימות המוטלות בתקופה זו על מדינת־ישראל וממשלתה: בטחון, קיבוץ גלויות, עיצוב דמות אומה מתקדמת וריבונית.
יתכן שאנו עוברים עכשיו מתקופת ה„גדולות“, תקופת עלילות־גבורה־ונצחון בשטח הצבאי והמדיני שהפכו את פני ההיסטוריה היהודית והארצ־ישראלית וחידשו ימינו כקדם – לתקופת ה„קטנות“, תקופת המאמץ האפור והממושך של בניה משקית ואירגון ממלכתי, שאין בו אולי יפעה וברק וגבורה דרמטית, מלבד עמל מפרך, מתמיד ונאמן: מאמץ לשיכון עולים וקליטתם, להשבחת אדמות נטושות ושוממות והפראתן, להקמת בתי־חרושת ומלאכה והרחבתם, להתקנת כלי־תחבורה ביבשה, בים ובאוויר, לקיום שירותי חינוך, בריאות וביטוח עממי ושיכלולם, לגיוס אמצעים כספיים בממדים אשר לא ידענו עד כה, לבטחון, לקליטת עולים ולשירותי המדינה והאומה.
אך כל מי שסבור, ש„הקטנות“ הנתבעות מאתנו עכשיו הן פחות חיוניות וקובעות־גורל מ„הגדולות“ – טועה טעות מרה ומסוכנת. המבחן הכלכלי והארגוני שנעמוד בו עכשיו אינו נופל בחומרתו ובחשיבותו ממבחן־המלחמה, – אלא שהוא ממושך, ומכמה בחינות קשה יותר.
בתוך סערת המלחמה הקימונו את מדינתנו. בהתקפה זידונית ואכזרית התנכלו אויבים וצוררים לגזול מאתנו לא רק את הזכות לעצמאות ולקוממיות ממלכתית, אלא גם עצם קיומנו וחיינו במולדת. ממבחן־דמים זה יצאנו בשלום ובכבוד, אם־כי לא ברור עדיין, אם פרשה זו נסתיימה לחלוטין. אנו דרוכים לקרב, ואם ניתקף מחדש – שוב נדע לעמוד בשער, אם־כי לא נחסוך כל מאמץ ולא נלאה מכל נסיון להביא לידי שלום של כבוד ובטחון עם כל שכנינו. אל־נא נישלה – גם עם בוא השלום לא נבוא אל המנוחה והנחלה. תפקידנו ההיסטורי רק מתחיל אז במלוא היקפו. הקמת מדינת־ישראל הוא רק שלב ראשון בהגשמת חזוננו ההיסטורי.
דורות על דורות סבלו, עוּנו ומסרו נפשם על אמונתם בחזון אחרית־הימים. אמונה זו לא תכזיב, וחזון אחרית־הימים בוא יבוא. קיבוץ־גלויות הוא תנאי מוקדם לקיום חזון זה בכל תכנו האנושי הגדול. ויעודה הראשון והראשי של מדינת־ישראל בימינו הוא קיבוץ־גלויות. בתשעת החדשים הראשונים לקיום מדינתנו – ובעוד מלחמה לחיים ולמוות נטושה בשערינו – הגיעו ארצה למעלה ממאה וחמישים אלף עולים, כמעט פי־ארבעה מעולי־בבל. וזוהי רק ראשית. כל מה שיש ביכולת אנוש יעָשה, כדי שזרם העליה לא יואט אלא יאדר. אולם עליה היא לא רק הסעת יהודים מארצות־הגולה לארץ. חבלי העליה מתחילים רק פה בארץ, ואל נעצום עינינו בפני הקשיים העצומים והנוראים של חבלי קליטת־עליה. נזכור־נא שעליה זו נוהרת לא למדינה מבוצרת ובנויה ושליווה ומסודרת, – אלא למדינה רכה וצעירה, שקמה בתוך תוהו־ובוהו ואנדרלמוסיה ופורענויות של מלחמות והתנקשויות בינלאומיות, וישובה הקטן והדל צריך לקלוט בזמן קצר עליה, הגדולה מן האוכלוסיה אשר במדינה.
*
לא אעמוד כאן בפרוטרוט על צרכי הבטחון, ואזכיר במלים ספורות בלבד את השירותים החיוביים: חינוך, בריאות, ביטוח סוציאלי, שמירה על רמת־חיים הוגנת, תרבותית, תוך כדי מלחמה ביוקר־החיים ודאגה ליישוב השממה, לקיים עזרה הדדית, להקדים תביעה מעצמך בטרם תתבע מאחרים, להעדיף את טובת הכלל, – וכיוצא באלה, ממצוות יום־יום בחיי אדם וציבור. והמאמץ ידָרש מכל איש, מן היחיד ומן הרבים, מן הפרט ומן הכלל, מכל פועל, חייל, עולה, בעל־מלאכה, חבר קואופרטיב, סוחר, מנהל־עבודה, חנווני, בעל בית־חרושת, פרדסן, פקיד, מכל תא ציבורי כלכלי, חברתי, ותרבותי, מכל איגוד מקצועי, קיבוץ, קואופרטיב, מושב, מושבה, הסתדרות־עובדים, התאחדות בעלי־תעשיה, התאחדות־איכרים, לשכת־סוחרים, עיריה, מועצה מקומית, מוסדות פרטיים וציבוריים, מקומיים וארציים. אני מאמין, שציבורנו מסוגל להיענות לתביעות חמורות. הציבור הוא, לדעתי, פי־כמה טוב יותר מכפי שהוא משתקף בראי העתונות והמפלגות שלנו; אך גם אם הציבור בכללו יענה – אין לעמוד במבחן גורלי זה בלי שהמדינה תכוון את כל יכלתה היוזמת והמסדרת לקראת מילוי שלוש המשימות הגדולות המוטלות עליה, בעזרת כוח האדם והמשק והאפשרויות הכספיות העומדות לרשותה.
שלטון המנדט היה שלטון שלילי וסטאטי. תפקידו היה מניעת עבירות על החוק והקפאת המצב המשקי והחברתי בארץ.
שלטונה של מדינה עברית שומה עליו להיות שלטון חיובי ודינמי: שלטון יוזם, מפקח, מעודד, מתכנן, מכוון ומקדם בכל שטחי החיים הכלכליים, התרבותיים והחברתיים, יוזם מפעלי־פיתוח, מעודד ומטפח הגברת התפוקה, מכוון הורדת יוקר־החיים ומעלה את רמת־החיים, משכלל את הציוד המשקי ואת שיטות העבודה בחקלאות, חרושת ובנין וכל שאר ענפי המשק, מפקח על יבוא ומחירים ושוקד על משיכת הון יהודי ובינלאומי להשקעות פרודוקטיביות, שיסייע לפיתוח מהיר ויעיל של אפשרויותיה הכלכליות של הארץ, הרחבת כוח־קיבולה והעלאת רמת־חייה של האוכלוסיה.
כל אלה מחייבים כלכלה מתוכננת מותאמת לצרכי בטחון, קליטת המונים, פיתוח הארץ ועיצוב דמות מתקדמת ועצמאית לאומה.
לא הזכרתי שאלות מדיניות־חוץ – כי בשטח זה תמשיך הממשלה את הקו, שנקטה בו הממשלה הזמנית והיה כבר לברכה רבה למדינתנו הצעירה.
בשידור לאומה לאחר הבחירות בשעתן – דיברתי לא בשם הממשלה הזמנית, אלא בשם 160.000 הבוחרים, שמסרו את אמונם לחברי ולי. הודעתי בשם חברי ש„יחד עם שמירה נאמנה על הערכים החלוציים והחזון הציוני־סוציאליסטי, שטיפחנו מאז היות תנועתנו, שקדנו ונשקוד על ליכודם וגיוסם של כל הכוחות הבונים והיוצרים, כדי לקדם במשותף את מפעלנו“. כשהנשיא הטיל עלי ביום כ“ה בשבט להרכיב ממשלה, פניתי מיד לכל המפלגות, שלדעתי נמנות במידה מסוימת עם הכוחות הבונים, מ„מפלגת־הפועלים המאוחדת“ ועד „הציונים הכלליים“ – לרבות סיעת־הספרדים, – להרכיב ממשלה קואליציונית. כל המפלגות הסכימו להיכנס לקואליציה, אולם לצערי הרב הציגו מפלגת־הפועלים המאוחדת מצד אחד והציונים הכלליים מצד שני תביעות שאינן מתיישבות לדעתי עם הקמת קואליציה ועם רצון הבוחרים כפי שהובע בבחירות. כל ההצעות שהצעתי למפ”ם נדחו על־ידם, והוקמה לע“ע קואליציה מצומצמת, מורכבת מן הסיעה הספרדית, המפלגה הפרוגרסיבית, החזית הדתית ומפלגת פועלי א”י. לספרדים יש בממשלה זו חבר אחד, לפרוגרסיביים – אחד, לחזית הדתית – שלושה, למפלגת פועלי א"י – שבעה. כל המפלגות האלה הסכימו לארבע התביעות אשר עמדתי עליהן בשידור לאחר הבחירות, והממשלה מורכבת משנים־עשר חברים אלה:
דוד בן־גוריון – ראש־הממשלה ושר־הבטחון; דוב יוסף – שר־הקיצוב־והאספקה; הרב יצחק־מאיר לוין – שר־הסעד; הגב' גולדה מאירסון – שר־העבודה־והביטוח; הרב יהודה־ליב הכהן פישמן – שר־הדתות; אליעזר קפלן – שר־האוצר; דוד רמז – שר־התחבורה; פנחס רוזנבליט – שר־המשפטים; בכור שטרית – שר־המשטרה; זלמן שזר – שר־החינוך־והתרבות; משה שפירא – שר־הפנים־והעליה; משה שרת – שר־החוץ.
בהודעת־מילואים בשבועות או בימים הקרובים אמסור גורל תיקי מסחר ותעשיה, בריאות, חקלאות ומיעוטים. לע"ע אחראית לתיקים אלה הממשלה כולה.
ואלה קווי־היסוד של תכנית־הממשלה המוגשת לכנסת לדיון, להחלטה ולאישור. יש בה עשרה פרקים.
פרק ראשון: אחריות משותפת .
הממשלה מוקמת על יסוד אחריות משותפת של כל חבריה והסיעות המשתתפות בה. האחריות המשותפת חלה על התכנית המוסכמת של הקואליציה ועל החלטות הממשלה. אין אחריות זו מונעת מחברי הכנסת חופש ויכוח על כל הצעה העומדת לדיון וחופש ביקורת על הממשלה אם תסור מהקו שנקבע לה ע"י הכנסת או הקואליציה.
פרק שני: חירות, שוויון ודמוקרטיה .
בחוק שיבסס את המשטר הדימוקרטי והריפובליקני במדינת־ישראל, יובטח שוויון זכויות וחובות גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ולאום; יובטח חופש דת, מצפּון, לשון, חינוך ותרבות; יקוים שוויון מלא וגמור של האשה – שוויון בזכויות ובחובות בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים; תקוים חירות האיגוד וחירות הביטוי בעל־פה ובכתב – מתוך שמירה על בטחון המדינה, חירותה ועצמאותה ומתוך כבוד לזכויות הזולת. בכל מוסדות המדינה, העיריות ושאר הרשויות הנבחרות תתקיים זכות בחירה כללית ושווה ללא הבדל מין, דת, גזע ולאום וללא כל סייג כספי. המדינה תספק את צרכי־הדת הציבוריים של תושביה, אבל תמנע כפיה בעניני דת. שבת ומועדי־ישראל יהיו ימי־מנוחה הקבועים במדינת־ישראל; לשאינם יהודים תישמר הזכות לקיים ימי־מנוחה בשבתם ובחגיהם.
פרק שלישי: מדיניות־חוץ .
מדיניות־החוץ של ישראל תהא מושתתת על היסודות הבאים:
א. נאמנות לעקרונות המונחים ביסוד מגילת האומות המאוחדות וידידות עם כל המדינות השוחרות שלום ובמיוחד עם ארצות־הברית וברית־המועצות.
ב. חתירה לקראת ברית יהודית־ערבית (שיתוף־פעולה כלכלי, חברתי, תרבותי ומדיני עם הארצות השכנות) במסגרת האומות המאוחדות, בלי שברית זו תהא מכוּונת נגד מישהו באו"ם.
ג. תמיכה בכל צעד המחזק את השלום, מבטיח זכויות־אדם ושוויון־העמים בעולם ומגביר את סמכותו וכושר־פעולתו של או"ם.
ד. הבטחת זכות יציאה בכל ארץ ליהודים הרוצים להתנחל מחדש במולדתם ההיסטורית.
ה. שמירה יעילה על עצמאותה וריבונותה המלאה של מדינת־ישראל.
פרק רביעי: בטחון .
חובת־גיוס כללית בגילים ובשיטות שיקָבעו ע"י החוק.
פרק חמישי: עליה .
א. קיבוץ גלויות.
ב. הפניית העליה לכפר ולהתישבות חקלאית לכל צורותיה, הקמת משקי־לימוד והדרכת העולים בעזרת ותיקי החקלאות בהקמת מפעלים התיישבותיים חדשים.
ג. הקניית חינוך מקצועי לעולים, פיתוח המלאכה והקואופרציה בתוכם.
ד. עזרה לסידור העולים בחיי הכלכלה לכל ענפיה.
ה. שקידה על שיכון העולים.
ו. הנחלת הלשון לעולים ומיזוגם בחיי התרבות, הכלכלה והחברה במדינה.
פרק שישי: תכנית־פיתוח .
הממשלה תקבע תכנית פיתוח וקליטה לארבע שנים שתהא מכוּונת להכפלת הישוב במדינה ע"י עליה המונית ופיתוח אינטנסיבי של הארץ, על יסוד של כלכלה מתוכננת, שמגמתה היא:
א. איכלוס מהיר ומאוזן של שטחי המדינה דלי־האוכלוסין ומניעת ריכוז מופרז בכרכים.
ב. שקידה על פיתוחה של ירושלים על־ידי ריכוז מוסדות תרבותיים, לאומיים וממשלתיים בתוכה, ייחוד עבודות מסויימות לירושלים, העברת חלק מהתעשיות אליה, הקמת רשת כפרים וישובים סביבה ובשטחים המחברים אותה עם השפלה ועמק החוף. מאמצים מיוחדים לביצורן הכלכלי של צפת וטבריה.
ג. ביצוע מפעלי־השקאה בעמקים ובערבות הנגב, יעוּר ההרים, יבּוש הביצות, השבחת הקרקע ופיתוח חקלאי בכל חלקי הארץ.
ד. הלאמת מקורות המים, אוצרות הטבע, אדמות האזורים השוממים ושירותים שבהם תלוי בטחון המדינה. שום הפקעה או החרמה לא תיעשה בלי פיצוי מתאים.
ה. פיתוח־חובה של קרקעות מוזנחים – אם ע“י העברה לרשות־הפיתוח של המדינה או ע”י הטלת מסים מיוחדים.
ו. עידוד ההון הפרטי ואימוץ היזמה הפרטית והקואופרטיבית בכפר ובעיר, הקלות מיוחדות להשקעות־הון פרודוקטיביות המסייעות לפיתוח מהיר ויעיל של גנזי הארץ ואפשרויותיה הכלכליות, הקלות להעברת הון יהודי מהגולה.
ז. שקידה על פיתוח משקי־עבודה בכפר ובעיר ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת לכל צורותיהן, מתוך שמירת חופש הגדרה עצמית בבחירת צורת־חיים בהתישבות.
ח. שקידה על שכלול קשרי־הטלפון, הטלגרף והראדיו ופיתוח דרכי־התחבורה ביבשה, באוויר ובים בתוך הארץ ועם חלקי העולם.
ט. מלחמה שיטתית נגד יוקר־החיים, מתוך שמירה על תנאי־חיים הוגנים של העובדים והשכבות העממיות – ע"י האמצעים הבאים:
1. פיקוח יעיל על היבוא ועל המחירים של תוצרת־חוץ ועל הוצאות הייצור והמחירים של תוצרת הארץ בתעשיה ובחקלאות ועל מחירי הובלה ושירותים.
2. צימצום שיעורי הרווחים ודמי־התיווך המופרזים.
3. פיקוח קפדני על השימוש במטבע הזר, עידוד היבוא של אמצעי־ייצור המסוגלים להגביר את כוח־הייצור בחקלאות ובחרושת ולהוריד את הוצאות הייצור, מתן דין־קדימה ליבוא של סוגי־מזון חיוניים, חמרי־דלק, חמרי־בנין, ציוד ואמצעי־ייצור להרחבת המשק;
4. הנהגת משטר־צנע לתקופת־המעבר ע"י קיצוב קפדני במזון, בהלבשה ובשאר המצרכים החיוניים והטלת ענשים חמורים על ספסרות בכלל וספסרות בדירות בפרט, וכן על הפקעת־שערים ומסחר בשוק שחור;
5. רציונליזציה של הייצור ושיכלול הציוד להגברת התפוקה ולהשבחת התוצרת והוזלתה, אירגון השיווק, אימון מקצועי מושלם לפועלים, הרמת פריון־העבודה מתוך שיפור תנאי העבודה ושיכלולה המקצועי, הוזלת האשראי, הרחבת האספקה העצמית והגברת הייצור לשם יצוא.
י. שיקום ענף־ההדרים והרחבתו, שיפור שיטות־העבודה בענף זה ועזרה לשיווקו בעולם.
יא. שימוש רחב בכל אמצעי המדע והטכניקה המשוכללים לקידום משק המדינה והחינוך הכללי והמקצועי ולהגברת התפוקה בכמות והשבחתה באיכות.
יב. הנחות ושיחרורים במסים ובמכס לעידוד השקעות פרטיות וקואופרטיביות במפעלי־פיתוח בחקלאות, בבנין, בחרושת ובימאות, ביחוד בשטחים שוממים ועזובים.
יג. הטלת מסי־הכנסה פרוגרסיביים, מסי־מותרות, מסי־ירושה, ומסי־השבחה עקב העלאת הרכוש לשם הבטחת חלוקה צודקת בנשיאת עול־הבטחון ושירותי המדינה.
יד. קביעת שיטות־מכס וסידור חוזי־מסחר העשויים לעודד ולקדם את התעשיה והחקלאות במדינה.
טו. שיפור מודרג ומתמיד של רמת־החיים, תנאי החינוך, העבודה והבריאות של כל האוכלוסין ללא הבדל לאום, עדה ומין.
טז. עקירת נגע־הבערות, הצפיפות והתחלואה בשכונות־העוני.
יז. סילוק המחיצות העדתיות בחיי החברה והמדינה.
יח. ביטוח עממי מסועף לכל התושבים נגד תחלואה, זקנה, אלמנות ונכות, בשלבים פרוגרסיביים.
יט. הגברת הבניה לסיפוק צרכי־שיכון של העולים וחיסול משכנות־העוני.
כ. דאגה להעלאת הילודה, הענקות והקלות מיוחדות למשפחות מרובות־ילדים.
כא. עידוד התיירות היהודית והכללית, קידום המלונות, סידור שירותי־מודיעין יעילים להפיץ בעולם ידיעות על הארץ, עתיקותיה, שכיותיה ואפשרויותיה הכלכליות.
פרק שביעי: חינוך .
הקמת משרד מיוחד לחינוך ותרבות לשם טיפוח החינוך הכללי של כל ילדי העם, הבטחת רמה תרבותית הוגנת לכל איש ואשה בישראל, הקניית הלשון העברית לכל העולים, הרקת אוצרות התרבות האנושית ללשון העברית, עידוד הספרות, המדע והאמנות, אימוץ המחקר הצרוף והשימושי בכל מדעי הטבע, מיזוג תרבותי וחברתי של כל הגלויות, משיכתם לארץ של גדולי המדע, התורה, הספרות והאמנות היהודית בעולם, הפצת ידיעת המזרח התיכון ועמי־ערב בקרב היהודים, והבטחת חינוך בלשון הערבית לכל אזרחי־המדינה הערבים אגב לימוד השפה העברית.
לכל הילדים והילדות עד גיל שיקָבע בחוק ינתן חינוך־חינם. הביקור בבתי־הספר יהיה חובה על כל הילדים, יורחב החינוך החקלאי והמקצועי, והנוער יחונך לחיי־עבודה. ינתנו סטיפנדיות לילדים מוכשרים להמשיך לימודיהם בבתי־ספר בינוניים וגבוהים. יקָבע מינימום־חובה שיחול על בתי־הספר מכל הזרמים האוטונומיים המוּכּרים וכן על כל שאר בתי־הספר. מינימום זה יכלול בבתי־ספר ליהודים: לשון עברית, היסטוריה עברית וכללית, גיאוגרפיה ארצישראלית וכללית, תנ"ך וספרות ישראל, מדעים, מקצוע עבודה בחקלאות, בחרושת או במלאכה, אימון גופני, אהבת המולדת, ערכים חלוציים, נאמנות למדינה. בבתי־ספר לערבים יחולו שינויים מתאימים במינימום־חובה.
הממשלה תעודד ותטפח תנועות־הנוער החלוציות למילוי תפקידן בהתישבות חקלאית ובכיבושי־עבודה לכל צורותיהם החלוציות.
פרק שמיני: שיקום חיילים .
החוק יבטיח זכות החייל המשוחרר לחזור למקום־עבודתו הקודם – אם לפני התגייסותו לצבא עבד במקום קבוע. למשוחרר תהיה זכות־עדיפות בקבלת עבודה או משרה; מי שנכנס לצבא בלי מקצוע – תינתן לו האפשרות ללמוד מקצוע; המשוחרר יקבל הקלות להתישבות חקלאית בכל צורה שיבחר בה; יקבל אשראי לשיכון ולהתבססות כלכלית; תינתן עזרה והקלה בהמשכת הלימודים לכל מי שהפסיק לימודיו בהיכנסו לצבא; תינתן זכות־קדימה לנכי־מלחמה לסידורם בעבודה ובכל שאר ענפי־פרנסה.
המדינה תדאג לקיום המשפחות שמפרנסיהן נפלו במלחמה או איבדו בה כושר־עבודתם.
פרק תשיעי: חוקי־עבודה .
המדינה תבטיח חופש התאגדות העובדים ותטפח את האיחוד המקצועי הכולל של העובדים במדינה; תקבע מינימום שכר־עבודה במקצועות שונים; תעודד את העיקרון של משא־ומתן קולקטיבי, תבטיח חופש השביתה ותפעיל מנגנון־תיווּך למניעת סיכסוכי־עבודה; תקים בשלבים פרוגרסיביים מערכת מוסדות לביטוח סוציאלי ועזרה הדדית מפני חוסר־עבודה, תאונה, נכות, זקנה, יתמות ואלמנות; תחוקק חוקי־הגנה על שלום הפועלים בבתי־החרושת, תנאים סניטריים והיגייניים בעבודה, ימי חופש ומרגוע; תשווה זכויות הפועל הערבי לזכויות הפועל היהודי תוך פעולה קונסטרוקטיבית להעלאה מודרגת של רמת־חייו, אירגונו, חינוכו ותרבותו לזו של הפועל היהודי.
לנוער העובד תינתן הכשרה מקצועית ויסודרו לו שיעורי־ערב להשתלמות תרבותית.
החוק יאסור העסקת נשים בענפים המזיקים לאמהות, יבטיח חופשת לידה בשכר עם זכות שמירה על מקום העבודה, ימנע עבודת לילה לפועלת־אם, יקיים פיקוח על עבודת נערים מגיל 15 עד 18, ויאסור עבודת־ילדים עד גיל 14 ועד בכלל. יובטח שכר שווה לפועל ולפועלת בעד עבודה שווה.
יפתחו מוסדות טיפול וחינוך לילדי אמהות העובדות מחוץ לביתן.
לשכת־עבודה אחידה תחלק את העבודה למבקשיה ללא כל הפליה עדתית, לאומית, מפלגתית או איזו־שהיא, בהתאם לחוק שיקָבע לשם כך.
פרק עשירי: פקידי המדינה.
הממשלה רואה צורך בשיטת מינוייהם של פקידי המדינה על יסוד בחינות הנערכות על־ידי ועדה בלתי־תלויה.
*
רבותי! יודעים אנו, שיותר קל לנסח תכנית־פעולה רצויה ויפה מאשר לבצעה, ואין אנו מתעלמים כלל וכלל מקשיי הביצוע. הריאליסט אולי יגיד לנו, שהדברים לא ניתנו לביצוע. הנסיון לקיים בבת־אחת שלושה דברים הסותרים כביכול זה את זה: בטחון, עליה גדולה ורמת־חיים הוגנת – הוא בלי ספק נסיון בלתי־רגיל ונועז למדי. הנוכל לשאת את המעמסה המשולשת הזאת – אנו: הממשלה, הכנסת, העם?
התשובה היא: אין ברירה. צו־הגורל הוא. אנו חייבים לשקוד על בטחוננו גם לאחר בוא השלום הפורמלי, כי בו תלוי עצם קיומנו. אנו חייבים להחיש ולהגביר עד קצה גבול האפשרות את זרם העליה, כי קיבוץ־הגלויות הוא תכלית קיומנו וגם תנאי לקיומנו.
אילו קמה מדינת־ישראל בשנת 1937 וגורל העליה והבטחון היה ניתן בידינו, לא היתה יהדות אירופה נשמדת. ובמפעל־התקומה המופלא והמשיחי המתחולל לעינינו זה שבעים שנה, אנו רואים במרכזו את האדם היוצר, הבונה, העובד, המגן, המעפיל והלוחם. הוא הדין במדינת־ישראל. לא הרובה והתותח ומטוס־הקרב הצילו את ישראל – אלה היו גם לאויבינו, – אלא האדם היהודי, אשר אחז ברובה וירה בתותח והטיס את האווירון. לא המחרשה והמעדר והמכונה הקימו ובנו את הישוב, – אלא האדם היוצר, החלוצי, אשר אחז במחרשה ובמעדר ובמכונה והִפרה בעזרתם אדמת־שממה ובנה בתי־חרושת ובתי־ספר ונסך בלב העם והנוער את החזון והגבורה, האמונה והמסירות, אהבת המולדת והאומה, אהבת הצדק, החירות והשוויון.
כושר האדם, רוחו, חזונו, יכלתו היוצרת והלוחמת – זהו המשען והמנוף של כל פעולתנו. במדינתנו ישלוט האדם במשק, ולא המשק באדם. ועלינו שומה לבנות מדינה, חברה ומשק ותרבות שיהיו ראויים לאדם מישראל, שעשה לנו את כל החיל, ועוד ידו נטויה – כי לא דבר־שפתים הוא לו חזון אחרית־הימים של נביאינו.
ואם תשאלו: היש לנו אמצעי בדוק ומנוסה, וביחוד האמצעים המזומנים להתגבר בנקל על הקשיים העצומים הכרוכים בשלוש המשימות המוטלות על מדינת־ישראל בתקופה זו? – אודה על האמת: אין בידינו אמצעי זה. והמלאכה לא תיקל – לא עלינו, לא עליכם, חברי הכנסת, ולא על שולחינו ובוחרינו. יתכן שניכשל לא אחת ולא שתים – ואף־על־פי־כן לא נרתענו ולא נירתע מהשליחות שהוטלה עלינו, כי יש לנו על מה לסמוך. אנו סומכים קודם־כל על מעין היצירה והאהבה הגנוז בעם היהודי באשר הוא. ואם המעין הזה היה זמן רב בחלקו הגדול סתום ונעול, הרי הקמת מדינת־ישראל, מלחמתה הנועזת והמעשה המעפיל והכביר שהיא מבצעת כיום – גוללו את האבן מפי המעין. ובלב העם היהודי כולו, בכל חלקי היהדות, ללא הבדל בין ציוני ולא־ציוני – מחוץ אולי לקבוצות קטנות של מרשיעי־ברית – פועמת עכשיו אהבה גדולה ונאמנה למדינת־ישראל, ויש רצון שלם לעזור לבנינה ולהגנתה. ואם נדע להפעיל את הכוחות העשירים הגנוזים בתפוצות ונצמיד אותם למפעלי העליה והבנין הגדולים שעלינו לבצע – לא נתאכזב.
ואנו סומכים על כוח החלוציות היוצרת הפועם בלב הנוער שלנו בארץ ובגולה, וכוח כזה יש בו כדי להעתיק הרים ולהפריח שממה.
עם הקמת מדינת־ישראל לא חלפה תקופת החלוציות; להיפך, מעכשיו היא תכה גלים ותאדר ותגבר – כאשר לא עשתה אף פעם. כי נמצא סדן לפטיש החלוצי – הרי־הגליל הנטושים וערבות־הנגב השוממות, מבואות־ירושלים ההרוסים וחופי־הים הקוראים לכל עז־נפש וצמא־עלילה: בואו ורדו בנו.
והדבר השלישי שיחולל הפלא – זהו כוח המדע והטכניקה שנצמיד לעבודתנו. בדורנו־אנו מתחוללת אולי המהפכה הגדולה ביותר בחיי אנוש עלי אדמה – מהפכת שלטון האדם בכוחות האיתנים והטמירים שבטבע, בכוח האטום ובכיבוש האוויר והמרחב וצפונות היקום. אין אנו יכולים להשתוות להרבה עמים בכוח, בעושר, במספר ובחומר, אך אין אנו נופלים מאיזה עם שהוא בעולם ביכלתנו האינטלקטואלית והמוסרית, זו הירושה היחידה והגדולה שהנחילה לנו ההיסטוריה היהודית רווּית הסבל, הצער וגבורת־הרוח.
כטובי העמים שבעולם עלינו להביא את המחקר המדעי, הצרוף והשימושי, לשיא יכלתו, אבל לא כנחלת גאונים יחידים ובודדים, אלא כנחלת הכלל, נחלת היוצרים והבונים כולם, נחלת המשק והתרבות שנקים בארץ, נחלת החקלאות והחרושת, הבנין והימאות, החינוך והבריאות. כל המעשה אשר נעשה בחומר וברוח לחיזוק בטחוננו ולהרחבת משקנו, לחינוך בנינו ולקליטת העולים, יבוסס על המסקנות האחרונות והעליונות של המדע הצרוף והשימושי ועל הטכניקה המשוכללת ביותר, כדי שלא ניפול בטיב תוצרתנו ועבודתנו, פריונה, איכותה וסגולותיה – מהאומות המפותחות והחרוצות בעולם. כך אנו רואים את שליחותנו, וננסה למלא אותה באמונה ובמיטב יכלתנו.
כ“א באדר תש”ט – 22.3.1949
בישיבה החמש־עשרה של הכנסת הראשונה
הצעת החוק שאני מתכבד להגיש לפניכם בענין זכות־עבודה של חיילים משוחררים, מכוּונת לקיום הסעיף הראשון בפרק השמיני של תכנית הממשלה אשר נתאשרה כאן לפני כשבוע, הסעיף אומר: „החוק יבטיח זכות החייל המשוחרר לחזור למקום־עבודתו הקודם“. החוק מונח לפניכם ואסתפק בהערות אחדות כלליות ומיוחדות.
הממשלה הזאת רואה שליחותה, שליחות שהוטלה עליה בתוקף בחירות דמוקרטיות וחפשיות בעם ובתוקף הכרעת הכנסת כאורגן עליון של רצון העם במדינה בין בחירות לבחירות, כשליחות לבצע את תכנית־הפעולה שהוגשה לכנסת ביום ז' באדר ואושרה על־ידה אחרי ויכוח ממושך, ביום ט' באדר. הממשלה עומדת לא רק לבצע את התכנית אלא לבצע אותה בדרך דימוקרטית, זאת אומרת על־ידי בירור חפשי ושכנוע בקביעת דרכי הביצוע ועל־ידי בקורת חפשית ופיקוח על שיטות הביצוע והתנהגות המבצעים.
בזאת גלומה ריבונות הכנסת. – ריבונות הכנסת אינה ריבונות של סיעה זו או אחרת, בין של אופוזיציה ובין קואליציה, אלא ריבונות הכנסת בכללה והכרעתה הדמוקרטית, בין פה־אחד ובין ברוב דעות. ריבונות זו מחייבת שרצון הכנסת, הבא לידי ביטוי וגילוי בהכרעה על תכנית־הפעולה של הממשלה ובחירת הממשלה, יעשה ביעילות מרובה ביותר ובקצב מהיר ביותר. ולביצוע תכנית זו, כל עוד הכנסת לא שינתה את דעתה, יש זכות־קדימה על־פני כל דבר אחר שהוא, שאינו אלא רצון של חברים בודדים בכנסת או סיעות בודדות בכנסת, עד שהכנסת בכללותה, ולא רק סיעה זו או אחרת, תשנה את דעתה – אם תשנה את דעתה – ביחס לתכנית־הפעולה שיש לבצע או ביחס למבצעים, כלומר הממשלה, שעליה הוטל הביצוע.
אין לראות כל פגיעה בריבונות הכנסת אם חבר הכנסת או סיעה שלמה מתנגדים לממשלה או מתנגדים לתכנית־הפעולה של הכנסת, אם־כי אושרה על־ידי הכנסת. כי אנחנו חיים במשטר דימוקרטי ולא טוטליטרי, שבו יש לא שלטון של מפלגה אחת אלא דיקטטורה של מפלגה אחת שאינה סובלת כל התנגדות ואופוזיציה. בדמוקרטיה לא רק מותר אלא רצוי שתהיה התנגדות לממשלה ושיחלקו על דעת הרוב. אולם לאחר שדעת הרוב נעשתה חוק, כולנו, כל חברי הכנסת וכל חברי הממשלה וכל אזרח, כפופים לחוק, והפוסק היחיד בכנסת הוא החוק. הוא מחייב את כולנו. לאחר שהחוק נתקבל אין דיון ואין ערעור עליו, אלא אם מבטלים אותו. והחוק במשטר דימוקרטי אפשר לשנות, אבל כל זמן שלא שוּנה הוא מחייב. על פי כך פעלה הממשלה בימים הקצרים של קיומה, והיא תפעל כך – כל עוד הכנסת תעמוד בדעתה זו שנתקבלה עד עכשיו.
*
ועכשיו הערות אחדות בענין הצעת־החוק. הצעת החוק באה להבטיח זכות החייל המשוחרר לשוב לעבודתו הקודמת, או אם החייל מת או נפגע קשה ואין לו כושר־עבודה, להבטיח לאחד מבני־משפחתו הזכות לעבוד באותו מקום. הצעת־חוק זו היא רק סעיף אחד בתכנית שיקום החיילים, שעוד בימי הממשלה הזמנית, בישיבה העשרים־ושבע של מועצת המדינה הזמנית, מסרתי על כך הודעה קצרה כללית בשם הממשלה. חוק זה עוּבד עוד בימי הממשלה הזמנית על־ידי משרד העבודה והבינוי ותוקן במשרד־הבטחון, והוא מוגש עכשיו עם תיקונים להחלטתה של הכנסת.
בגיוס אזרחים לצבא ולמלחמה לוקחת עליה המדינה את האחריות הכבדה ביותר; אולם אני בטוח שאין אף איש אחד בבית הזה אשר יפקפק אם אחריות כבדה זו היתה מוצדקת ומוכרחת. המגויסים – בין אלה מחברי ההגנה ואחרים שנתגייסו וגויסו לפני הקמת המדינה ולפני הקמת צבא־הגנה לישראל ובין החיילים שנתגייסו וגויסו לאחר כך – מילאו את חובתם בכבוד ובהצלחה, וכל אחד מהם רשאי להביט בראש מוּרם דרך הרבה מאוד דורות אל חבריהם בימי־קדם – הלוחמים היהודים בימי יהושע בן־נון, בימי השופטים, בימי מלכי יהודה וישראל, בימי המכבים ובימי הלוחמים נגד רומא וביצנץ.
מה שחיילים אלה עשו הפעם אינו נופל בערכו ההיסטורי מכל מה שעשו קודמיהם. מלאכתם עוד לא נגמרה וגם לא תיגמר כל־כך מהר. גם אם מאמצינו לשלום יצליחו, – והם מצליחים במידה ידועה, ואנחנו מקווים שיצליחו במלוא היקפם – גם אז נצטרך להחזיק צבא עד שישתנה המשטר בעולם כולו ותתקיים נבואתנו ש„לא ישא גוי אל גוי חרב“.
אפס, אם־כי המלאכה של החיילים עוד לא נגמרה, אין זה מוקדם לדון עכשיו ברצינות על גורל החיילים שישתחררו. אינני יכול ואינני רשאי לתת לכם עכשיו מספרים על החיילים אשר כבר שוחררו או עומדים להשתחרר בקרוב. אוכל להגיד לכם שמן החיילים שהשתחררו בחדשים האחרונים פחות מעשרה אחוזים אינם מסודרים, החצי מזה – בגלל פגיעה גופנית ואיבוד כושר־עבודה, ורק חמישה אחוזים אינם מסודרים עדיין בגלל טעמים משקיים וחוקיים.
חוק זה בא להבטיח, במידה שחוק יכול להבטיח זאת, שמי שמשתחרר והיה לו מקום־עבודה קבוע קודם, לא יצטרך לאבּד אף יום אחד ללא עבודה.
אני חייב להדגיש שאין חוק זה וחוקים אחרים שיבואו – לא רק חוקים, גם מעשים שהמדינה חייבת לעשות למען שיקום החיילים – באים לפצות את החיילים על מה שהם עשו. פיצוי זה הוא למעלה מיכלתנו. אין בידי המדינה, עם כל יכלתה, עם כל משקה, עם כל הונה – לפצות את האם ששכלה את בנה או את האשה שאיבדה את בעלה. הפיצוי היחיד לחיילים הוא מפעלם ההיסטורי; שכר־המצוה היחיד – היא המצוה. מה שהחוק הזה וחוקים דומים לו באים לתקן, הרי זה רק למנוע נזק חמרי אשר יגרם לחייל על־ידי זה שהיה נאמן ומילא את חובתו העליונה למולדתו ולאומתו. למנוע הפסד כלכלי – זה ביכלתנו. הפעם, חוק זה בא למנוע את הפסד מקום־העבודה. החוק מעניק לאחד מבני־המשפחה את הזכות לעבוד במקום הזה.
חובה זו להחזיר חייל משוחרר למקום־העבודה שעבד בו קודם, לפני התגייסותו, חלה גם על עסקים פרטיים וגם על עסקים ציבוריים; גם על בית־חרושת ומשרד פרטי וגם על מפעלי המדינה, משרדי הממשלה, בתי־החרושת של הממשלה; גם על מקומות־עבודה של הסוכנות היהודית; של העיריות, המועצות, וגם על קואופרטיבים וקיבוצים. בכל מקום שחייל עבד לפני התגייסותו – שמורה לו הזכות לשוב לעבודתו. זכות זו מגיעה לכל חייל שעבד עבודה קבועה במקום. החוק המוּצע לפניכם חושב לעבודה קבועה שתי אפשרויות אלה: אם החייל עבד ששה חדשים רצופים לפני התגייסותו, בין שעל־פי הנוהג בחוזה ששה חדשים אינם נחשבים עדיין לעבודה קבועה; או גם עבד פחות מששה חדשים, אבל לפי הנוהג במקום או לפי הסכם־העבודה במקום הוא נחשב לעובד קבוע במקום, חייבים להחזירו – אם רק יש אפשרות כזו – לעבודתו הקודמת, בתנאים הקודמים. אם לרגל שינויים בעצם מבנה המקום, בית־החרושת, הקואופרטיב או משרד הממשלה, או משרד הסוכנות, דבר זה הוא בלתי־אפשרי – חייבים להחזירו לעבודה ולתנאים טובים ביותר, ככל האפשר, ביחס לעבודתו הקודמת.
החייל שחוזר למקום־עבודתו חייבים להעסיקו בכל התנאים לא פחות מששה חדשים, אלא אם במשך הזמן הזה עשה עבירה חמורה בסדרי העבודה והמקום. לאחר־כך דינו כדין שאר העובדים במקום, והחוקים וההסכמים בדבר פיטורי עובדים והעסקתם, חלים גם עליו. אולם במשך ששה חדשים אלה יש לו יתרון ועדיפות, ומה שחל על שאר העובדים איננו חל עליו.
החוק הזה רוצה להבטיח, שאם באיזה מקום הוותק מיטיב את תנאי העבודה או את השכר או מעניק זכויות – זמן שירותו של החייל בצבא לא יפחית את הוותק שלו, ויחָשב כאילו כל זמן שירותו בצבא המשיך לעבוד במקום.
הצעת חוק זו, כפי שאמרתי, דנה לא רק בזכותו של החייל המשוחרר לשוב לעבודתו, אלא גם במקרה שהחייל מת או איבד את כושר־עבודתו, זכות־העבודה שמורה לאחד מבני־המשפחה. לבני־המשפחה נחשבים אשה ובעל, בנים ובנות, אב ואם. אם חייל אינו יכול לשוב לעבודתו, יש זכות לאחד מבני־המשפחה, כמובן – אם הוא מוכשר לכך, לקבל מקום־עבודה זה. במקרה שאחדים מבני־המשפחה מתחרים ביניהם על מקום־העבודה – מכריעה בכך לשכת העבודה.
הצעת החוק מקימה גם מנגנון אשר יפסוק במקרה שיש סכסוך בין החייל המשוחרר התובע את מקום־עבודתו, או אחד מקרוביו, ובין המעסיק: אם הוא עבד אצלו או לא עבד אצלו, אם מקום־עבודה זה קיים או לא קיים וכו'. המנגנון מורכב משתי דרגות:
(א) ועדת־תעסוקה של שלושה: אחד – היו"ר הממונה על־ידי שר הבטחון; השני – בא־כוח העובדים; השלישי – בא־כוח המעסיקים; לשר־העבודה יש זכות לשלוח יועץ, אשר יש לו רק דעה מייעצת בבירורים אשר ועדת־התעסוקה מקיימת.
(ב) מוסד שני אשר בו אפשר לערער על החלטות ועדת־התעסוקה. לערער יכול או החייל המשוחרר או ארגונו, או הנתבע, המעסיק, אם זה מעסיק פרטי או הממשלה, או ארגון המעסיקים. הערעור עובר לוועדת־הערעורים שגם היא בת שלושה חברים בשינוי אחד: היו"ר נקבע על־פי המלצת שר־המשפטים והוא צריך להיות שופט בבית־משפט מחוזי. בכל אופן הוא מתמנה שוב על־ידי שר־הבטחון.
הצעת החוק מבטיחה שהערעורים והבירורים בשני המוסדות לא ימָשכו יותר מדי זמן וגם קובעת פיצויים במקרה שהמעסיק, אם זאת הממשלה או מעסיק פרטי, מסרב שלא כדין להעסיק את החייל המשוחרר, והיא מטילה עליו קנס לטובת המדינה וגם פיצוי לחייל המשוחרר על הפסד זמן־העבודה אשר הפסיד לרגל זה שלא קיבלו אותו לעבודה כדין.
הצעת־חוק זו מעניקה סמכות לכל אחד מהשרים, להתקין תקנות ולשחרר חייל משוחרר או נכה מחובות החלים על עובדים אחרים במקרים מסוימים. היא גם מעניקה לשר־הבטחון, על־ידי תקנה שתתפרסם ב„רשומות“, להטיל על מפעלים חובת העסקה של מספר מסוים של נכים, – כמובן – בעבודות שיתאימו להם. הצעת־החוק הזאת תפתור את שאלת התעסוקה של החיילים המשוחררים, אם־כי לא במלואה. כי יש חיילים רבים אשר לא עבדו קודם, והם לא יוכלו ליהנות מחוק זה. יתכן שיהיו גם חיילים משוחררים אשר עבדו לפני־כן באיזה מקום, אבל מקום־עבודתם נסגר או צומצם, ולא תהיה אפשרות להחזיר את החייל לעבודתו. ביחוד לא יהנו מחוק זה עולים שהתגייסו לצבא מיד בבואם לארץ. ואני רוצה שהכנסת תדע שאין החוק הזה פותר את שאלת התעסוקה של חיילים משוחררים במלוא היקפה. זהו רק צעד אחד לפתרון השאלה. בזמן לא־רחוק תכניס הממשלה עוד שורה של הצעות־חוקים אשר תנסה לפתור את השאלה בהיקפה המלא.
כ“ב באדר תש”ט – 23.3.1949
בישיבה השש־עשרה של הכנסת הראשונה
כנסת נכבדה! לאחר ששמענו הרבה מאוד על ריבונות הכנסת מצד אלה המתכוונים באמת לריבונות האופוזיציה, שמענו היום הרבה שיעורים על משטר פרלמנטרי והצעות על שלטון־ועדות שהן בניגוד למשטר פּרלמנטרי.
משטר פּרלמנטרי – יש בו שני סימנים: זיקה הדדית בין הממשלה והפּרלמנט ואחריות קולקטיבית של הממשלה כלפי הפרלמנט.
במשטר פּרלמנטרי אין הפרדה בין הממשלה ובין הפּרלמנט. רק במשטר לא־פרלמנטרי – הממשלה לחוד ובית־המחוקקים לחוד, כמו למשל בארצות־הברית של אמריקה: שם אין קשר בין הממשלה ובין הקונגרס (בתי־המחוקקים הנבחרים). הממשלה באמריקה אינה יכולה להופיע בפרלמנט (בקונגרס) והפרלמנט איננו יכול להביע אֵמון או אי־אֵמון לממשלה, כי הממשלה אינה תלויה בקונגרס, היא נבחרת ע“י העם, כמו שהקונגרס נבחר ע”י העם (אין ממשלה אחרת בארצות־הברית מלבד הנשיא). ולכן שם המגע היחיד בין הממשלה ובין הפרלמנט (שקוראים לו קונגרס) הוא רק ע“י ועדות, שבהן חברי הממשלה, שאינם אלא פקידים עושי רצונו של הנשיא, מופיעים למען הביא דבר הממשלה לקונגרס ולהשפיע ע”י הוועדות על הקונגרס, כי בקונגרס גופו חברי ממשלה אינם יכולים להופיע וגם אינם תלויים בו.
אצלנו יש משטר פרלמנטרי; הממשלה והפרלמנט יש זיקה בלתי־אמצעית ביניהם; הכנסת בוחרת בממשלה, והממשלה עומדת בראש הכנסת. לא תיתכן אצלנו ממשלה שאינה נהנית מאֵמון־הפרלמנט. כי ברגע שחסרה היא אֵמון זה – הממשלה אינה קיימת, עליה להתפטר, ויש להקים ממשלה אחרת. זוהי ועדת הביצוע וההדרכה שהפרלמנט בוחר לעצמו, והוא יכול לבחור לו מפעם לפעם ועדת ביצוע והדרכה אחרת.
במשטר פרלמנטרי הקיים בתוכנו בנויה הממשלה על יסוד אחריות קולקטיבית. אין שום מיניסטר מנהל משרדו על דעת עצמו, מה שאין כן באמריקה. שם שר־החוץ איננו תלוי בשאר חבריו בממשלה, ושר־הכספים איננו תלוי ביתר השרים. הוא תלוי אך ורק בנשיא, ואיננו מחויב כלל להתיעץ עם חבריו, כי הוא מקבל הוראות מהנשיא בלבד.
אצלנו אין לשרים סמכות אינדיבידואלית השאובה ממקור עליון שמחוץ לממשלה. כל שר מקבל הוראות מהממשלה כולה, והממשלה כולה אחראית על כל שר. השר עושה רק מה שהממשלה אומרת לו. במשטר פרלמנטרי כמו אצלנו אי־אפשר לפורר את הממשלה. אפשר רק להחליפה. משום כך התנגדנו ונתנגד לכך, שתהיינה ועדות על־יד השרים שמתפקידן להדריך כל שר ושר. השר לא יקבל הדרכה משום ועדה אלא רק מהממשלה, והממשלה כולה עומדת לרשות הכנסת ורק לרשותה.
האופוזיציה רוצה בסידור הוועדות ליד השרים, להמשיך את המשטר שהיה קיים בימי מועצת־המדינה הזמנית כשכל שר היה מעין פדרציה בפני עצמה וליד כל שר היתה ועדה להדריכו ולנהלו. – דבר זה לא יתכן לאחר שקבענו בחוק אחריות קולקטיבית של הממשלה; הוועדות לא יהיו עכשיו ליד שרים, אלא יהיו מכשירי־עזר לכנסת להתמחות בענינים שונים ולברר אותם למען יעילות פעולת הכנסת. הוועדה איננה לשר – אלא לענין או לענינים. היא אינה נותנת שום הדרכה לשר, הכנסת כולה מדריכה את הממשלה, ואם הממשלה חולקת על דעת הכנסת – היא מתפטרת. יתכן הדבר שהממשלה הזאת לא תקבל החלטה של הכנסת, היא תתפטר והכנסת תבחר אז ממשלה אחרת. משום־כך אנו עומדים על זה שיהיו ועדות לענינים ולא לשרים.
קיימת השאלה: כמה ענינים וכמה ועדות? מספר הועדות נקבע על־ידי מספר חברי הכנסת, ויתכנו גם שיקולים אחרים בקביעת המספר. אולם מספר חברי הכנסת הוא גורם חשוב ומגביל: יש לנו לא יותר מ־120 חברי־כנסת, ויש לנו מספר בלתי־מסוים של ענינים. על־ידי קביעת ועדה מיוחדת לכל ענין – לא תקלו על חברי הכנסת, כי כל חבר ישתתף אז בכמה וכמה ועדות. אם מספר חברי הועדה הוא 15 – ותרצו שבדרך־כלל כל חבר יהיה בוועדה אחת – הרי יש לכם 8 ועדות. ריבוי הוועדות לא יקל על חברי הכנסת. מוטב לרכז כמה ענינים בוועדה אחת מאשר להושיב כל חבר בכמה וכמה ועדות. משום כך הצענו שמונה ועדות מלבד ועדת־הכנסת המטפלת בענינים שאינם נוגעים לממשלה אלא בעיקר לחברי־הכנסת עצמם.
ממשלה זו הוקמה על יסוד של אחריות קולקטיבית; זה הסעיף הראשון בתכניתנו שנתאשרה על־ידי הכנסת הריבונית, והיא מחייבת גם את כל האדונים באופוזיציה המרבים כל־כך לדבר על ריבונות הכנסת. – הריבונות הזאת מחייבת גם אתכם, כלומר גם את הקואליציה האופוזיציונית של ארבע המפלגות: „חרות“, מפ"ם, ציונים כלליים וקומוניסטים! הממשלה אשר הוקמה על יסוד זה, תפעל אך ורק על יסוד זה, ולא תקבל ועדות ליד שרים; והשרים בממשלה הזאת יקבלו הוראות מהממשלה, והממשלה כולה תיזקק לכנסת. אם אינכם רוצים במשטר זה – וזהו משטר פרלמנטרי – בבקשה, תוכלו היום לבחור ממשלה אחרת!
בוועדות שנבחרו, לפי הצעתנו, לענינים – אפשר כמובן לצרף ענינים בצירופים שונים; הצירוף שאנו מציעים אינו תורה מסיני. אבל בין שני ענינים אלה – בטחון וחוץ – שאנחנו דנים בהם, ישנו קשר אורגני. בטחון היא פונקציה של מצב מדיני חיצוני. המדובר הוא לא על בטחון פנימי – שגם הוא, לצערנו, עוד טעון חיזוק אצלנו. כאן אין מתכוונים לבטחון פנימי נגד נסיונות של „פוטש“ ושל הפרת סמכות המדינה וחוקיה על־ידי תושביה. סוג בטחון זה יהיה נדון בסעיף אחר – משטרה. כאן מדובר על בטחון כלפי חוץ, ובטחון כלפי חוץ הוא פונקציה של המצב החיצוני. מדינה שאין לה שום חשש של התקפה בתוקף מצבה האינטרנציונלי – כוחות־הבטחון שלה אחרים. קנדה, למשל, שאינה פוחדת כי שכנתה העצומה – ארצות־הברית – תתקוף אותה – אינה שומרת על גבולותיה, להיפך, היא סומכת הרבה על כוחות הבטחון של אמריקה. אין הצירוף של חוץ ובטחון בא מתוך תחבולה לא לגלות דברים לוועדה, כפי שנאמר כאן. הממשלה הזאת רואה עצמה אחראית מאוד לבטחון ולעיניני־חוץ; אלה הם שני דברים כבדים, אחראיים, אם־כי בשנה זו יהיו לנו אולי דברים עוד יותר חמורים – הענינים הכלכליים. וממשלה זו לא תביא לוועדה דברים אשר תחשוב שטרם הגיעה השעה לפרסומם או לדיון עליהם. ניהול מו“מ – זה תפקיד הממשלה, ולא יהיה שום הבדל אם תהיה ועדה מיוחדת לעניני חוץ או ועדה משותפת גם לעניני־חוץ וגם לבטחון. בשעה שהממשלה תחשוב שאין להביא עדיין את המו”מ לפני הכנסת – לא תביא אותו לפניה. לכנסת יש הזכות להגיד: אין לנו אמון בניהול המו“מ ובמנהלי המו”מ – בבקשה, הסתלקו. נסתלק בלי שום תרעומת, כי יש ריבונות הכנסת. ואין צורך לחשוד בנו שלא נגלה דברים לפני הזמן – באמת לא נגלה דברים לפני הזמן, אם הגילוי עלול, לדעתנו, להזיק לעניני המדינה החיוניים, בין שהם עניני בטחון ובין שהם עניני מדיניות־החוץ. אין שחר לחשש שמחפשים כאן תחבולות למען נוכל להתחמק – אין לנו שום צורך להתחמק. תמיד נגיד את האמת אשר בלבנו. אנחנו מסוגלים כמובן לשגות, הממשלה הזאת אינה מורכבת אלא מבשר־ודם, והיא יכולה לטעות. אבל הממשלה מורכבת מאנשים אחראים, ואם יחשבו שלא הגיע הזמן לספר על מו“מ – לא יספרו, ויגידו שאינם מספרים. אם יהיה צורך יעמידו שאלת האֵמון, והכנסת תוכל להגיד להם: אין לנו אֵמון בכם, בבקשה להפסיק את המו”מ. זוהי זכותה המלאה והבלתי־מפוקפקת של הכנסת. הכנסת – בין בחירות לבחירות – היא שליט המדינה, בידה נתון הפקדון של הנהלת המדינה, ואנחנו רואים את עצמנו רק כשליחי הכנסת. ברגע שהכנסת לא תרצה בנו – נלך ברצון.
וכיוון שהוועדות אינן ליד השרים אלא ועדות־עזר לכנסת, לבירור יותר מעולה של הענינים, אנו סבורים ששני הענינים האלה – בטחון וחוץ – קשורים ביניהם ומהווים קומפלכס אחד.
מצב הבטחון כרוך במצב פוליטי חיצוני – אם עולמי ואם אזורי, ואם שניהם יחד. ולכן רצוי, שחברי הכנסת שיטפלו בבעיית הבטחון, יטפלו לא רק באַספּקט אחד שלה, אלא בכל היקפה. ואנחנו מציעים שתהיה ועדה אחת לשני הענינים יחד.
כ“ו באדר תש”ט – 27.3.1949
(בפגישת סופרים)
דברי־פתיחה
בראשית התישבותנו החדשה בארץ היו חלוצי העבודה וההתישבות החקלאית המעצבים את דמות הישוב. כך היה הדבר בימים הראשונים, בימי מייסדי פתח־תקוה ואנשי ביל"ו, כך היה הדבר גם בימי העליה השניה; הסופרים המעטים שעלו אז לארץ הזדהו כמעט לגמרי עם מפעל העבודה. אחרי מלחמת־העולם הראשונה, כשפרחו התקוות הגדולות בימי הצהרת־בלפור ועם ראשית העליה המורחבת, נעשו נסיונות ללכד את הישוב כחטיבה אחת. עד אז היו לנו, בעצם, שני ישובים: הישוב החקלאי במושבות והישוב העירוני ביפו ובחיפה מזה, והישוב הישן בערים הקדושות – ירושלים, חברון, טבריה וצפת מזה. אחרי המלחמה נעשה נסיון ללכד את הישוב והנסיון הצליח במידה ידועה.
עם ריבוי העליה החלה התפצלות פנימית חדשה – מעמדית וגם אידיאולוגית. נוצר מעמד־פועלים עירוני, קם מעמד בינוני, רבו הסופרים בארץ, נוצרו מוסדות־חינוך גבוהים ומכוני־מדע, וארץ־ישראל היתה למרכז הספרות העברית. גדולי הספרות העברית התישבו בארץ. ואף־על־פי־כן לא רכשו הסופרים ואנשי־הרוח את ההגמוניה בחיי הישוב.
עם הקמת המדינה הועמדנו על סף תקופה חדשה, לא רק בתולדות הישוב, אלא – אני מאמין – גם בהיסטוריה היהודית בכללה. אציין שתי תוצאות הכרוכות במאורע זה, שתי תוצאות שאנו רואים לעת־עתה רק את ראשיתן, ובלי־ספק עוד ישגו בעתיד: א) התחלת קיבוץ גלויות; ב) עליית כוח העובדים בארץ, שהשפעתם בארץ היתה גדולה גם קודם, ונעשו עכשיו הגורם המדריך במדינה.
הישגים היסטוריים אלה והשינויים המתהווים בעקבותם, נושאים בכנפיהם גם קשיים גדולים. אנו עומדים בפני עליה השונה לא רק בכמותה אלא גם באיכותה מהעליה הקודמת. העליה ההמונית שתגיע לארץ עכשיו, לאחר השמדת יהדות אירופה, תבוא בעיקר ממרכזים יהודים מדולדלים בחומר וברוח, שהיו קרועים משך מאות שנים ממרכזי העם היהודי וממרכזי התרבות האנושית; שרידי יהדות אירופה שיעלו – עברו עליהם זוועות המלחמה והטבח וניכרים בהם עקבות החיים במחנות־ריכוז. בליל־הלשונות יגדל מעכשיו, והתהליך של היתוך ומיזוג לאומי יואט ויכבד; צביונו של הישוב עלול להיפגע ודמותו החלוצית תדהה.
הכוח המרכזי במדינה עכשיו – הוא ציבור הפועלים, הנישא עדיין ע"י כוחות חלוציים, שמקורם בעליה השניה ובהתישבות העובדת משך ארבעים השנים האחרונות. כוחות חלוציים אלה הטביעו חותמם, במידה רבה, על התנועה הציונית ועל הישוב, ואני מניח שיטביעו את חותמם גם על המדינה. אבל אסור לנו להתעלם מהקשיים הגדולים, לא רק הכלכליים והפוליטיים, אלא גם התרבותיים והרוחניים, שבפניהם אנחנו עומדים, ואי־אפשר שלא יחרד לבנו לגורל דמותה של האומה. מי הם הגורמים שיעצבו דמות אומה עברית, אחידה, עצמאית, מושרשת בעברה הרחוק והגדול ומצוידת בכלים ובכוחות החמריים והרוחניים לקראת העתיד בעולם הנסער?
הממשלה הקימה משרד לחינוך ולתרבות, אשר יקיים לא רק את מוסדות החינוך ואת היקף החינוך, כפי שהיו קיימים, אלא, אני מקווה, גם יעלה אותם. הממשלה הקימה מועצה מדעית לטפח את המחקר המדעי – הצרוף והשימושי – במדעי־הטבע, במטרה לעשות את ישראל למרכז מדעי גדול בעולם ולרכז בתוכו אנשי־רוח־ומדע מכל התפוצות.
אפס, עיצוב דמות האומה – הדמות הרוחנית והמוסרית – לא יעָשה על־ידי הממשלה, אם־כי הממשלה איננה זרה לגמרי לשאלות הרוח. מתוך הכרח המציאות, יהיו דאגותיה העיקריות של הממשלה גם להבא מרוכזות בשטחים הכלכליים והפוליטיים: בקליטת עליה, בשיכון, בהתישבות, בחוקי עבודה, במסים, בשירותים, בבטחון, ביחסים עם השכנים, עם האו"ם, עם מעצמות עולמיות, ואמצעיה של המדינה לצרכי הרוח: לחינוך, תרבות, אמנות, ספרות ומדע – מן ההכרח שיהיו מוגבלים ומצומצמים.
עד עכשיו הוטל על ראש־הממשלה להתרכז בעיקר בבנין הצבא ובתכנון מלחמתנו. מעכשיו, סבורני, יוטל עליו להתרכז בתכנון כלכלי והתישבותי. ואם־כי חברי ואני רואים את הענינים הפוליטיים והכלכליים כדברים הקובעים בתקופה זו את גורלנו, רואים רבים בתוכנו, וגם אני ביניהם, את המבחן ההיסטורי של מדינת־ישראל לא בכלכלה ובמדיניות אלא במבחן הרוח.
מדינת־ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים. אנחנו צריכים, אמנם, לעשות עוד מאמץ גדול וממושך, למען נהיה, לכל־הפחות, ככל הגויים. ולהיות „ככל הגויים“, כלומר עם נורמלי, בריא, בן־חורין, עצמאי – זה לא דבר של מה־בכך. עם הקמת המדינה הבטחנו את התנאי העיקרי למילוי שאיפה זו. אולם, אני „שוביניסט“ יהודי במידה מספיקה כדי להאמין שלא די להיות סתם ככל הגויים. שום עם, עד כמה שאנו מכירים את ההיסטוריה, לא סבל כל־כך, לא נאבק כל־כך, ולא שילם מחיר רב כל־כך, משך מאות שנים של יחודו, כעם היהודי. אין ספק, שיש סיבה עמוקה ומקור לא־אכזב לתופעה היסטורית זו.
אנחנו מהעמים המעטים בעולם, אשר הטבענו את חותמנו על חלק גדול של התרבות האנושית: על התרבות של העמים הנוצרים והמוסלמים. משך הרבה דורות היינו העם היחידי שהאמין בחזון אחרית הימים. לא יתכן, איפוא, שהחזון אשר בו האמינו, לו ציפו, קיוו וחיכו משך דורות רבים, יכזיב דווקא עכשיו עם קום הפלא הגדול: מדינת־ישראל. אין ספק שדמות האומה, כדמותה של כל אומה ואומה, לא תהיה פטורה מן הזיקה לגורמים כלכליים וחברתיים שיפעלו במדינה. אולם נדמה לי, שיש גם יעוד גדול לאנשי־הרוח בתוכנו – סופרים, אנשי־מדע – בעיצוב דמות זו.
מדינת־ישראל, אני מקווה, לא תהיה אף פעם מדינה טוטליטרית, שבה יקבע השלטון את האמת המדעית, את הסגנון הספרותי, את כיוון האמנות, את דרך הרוח. במדינת־ישראל תהיה חירות גמורה לאנשי־הרוח ואיש לא יכבוש ולא ישעבד את הרוח האנושי. ודוקא משום כך תוטל על אנשי־הרוח אחריות גדולה. החובה צמודה לזכות.
הרחבת העליה תדרוש מאתנו מאמצים גדולים למען עיצוב אחדות האומה. האומה הזאת הולכת ונבנית מקרעי שבטים ויש צורך להתיך את אבק האדם היהודי המפוזר בעולם, שישוב ארצה, בכור העצמאות ומסגרת ההוויה הממלכתית. יש צורך לגבש צביון וסגנון עברי שלא היה קיים, שלא היה יכול להיות קיים בגולה, בתור עם נטול מולדת, עצמאות וחירות לאומית.
יש צורך להחיות ולהגביר את הקשר עם המאור המַפרה שבעברנו בלי להשתעבד אל הירושה החנוטה שעבר זמנה. יש צורך לסול דרך לחזון אחרית־הימים, שגדולי־הרוח באומה האמינו בו תמיד. יש צורך להנחיל את התרבות היהודית והאנושית להמוני עולים, ונדמה לי שלא נִרצה להסתפק בהנאה מנכסים שנוצרו עד עכשיו על־ידי הדורות הקודמים בעם היהודי ובעמים אחרים אלא נרצה גם לתרום תרומתנו־אנו לאוצרות הרוח האנושי.
ומתעוררת השאלה בדבר מקומם של אנשי־הרוח בתהליך הזה של גיבוש האומה וליכודה, עיצוב צביונה ודמותה, השרשת העולים במולדת ובעבר האומה, שיתופם באוצרות הרוח האנושי והיהודי וטיפוח יצירתם העצמאית. כיצד ישתבץ הסופר ואיש־הרוח במאמץ הכללי של המדינה ומה תהיה תרומתו המיוחדת, ואיך תעודד המדינה את פעלו?
שאלה זו צריכה לעמוד, לדעתי, גם בפני אנשי־הרוח וגם בפני אנשי־המדינה.
אני מקווה, שפגישה זו תהיה רק התחלה למגע מתמיד בין אנשי הממשלה, שליחי־העם הנבחרים, ובין אזרחי הרפובליקה החפשית של הרוח, הספרות והמדע היהודי.
בבקשה, מי שדבר אלהים בפיו – ישאהו באזנינו.
דברי סיום
שמעתי באהבה את דברי־הזעם של שטיינמן. הוא קבל מרה: אנחנו הסופרים כותבים במרי לבנו – והדברים אינם משתנים, כאילו אלה שהיכולת בידם אזניהם אטומות. אין זה תמיד נכון וקולע. יש שהסופר רואה אוון – והוא זועק מרה, אבל יתכן שיש מעשה דחוף וחיוני שמשום־מה נתעלם מעיני הסופר – והדבר הדחוף קודם למַה שראה הסופר. איני בא ללמד זכות על השלטון ואינני רוצה לומר שהשלטון עושה תמיד כל מה שיש לעשות. אבל יתכן מאוד שיש לפעמים ראיה חד־צדדית אצל הסופר, והטענה: „למה לא מקשיבים?“ היא אינה במקומה – מקשיבים גם לדברים שהסופר אינו מתריע עליהם, והם קודמים.
שטיינמן חושש שהמדינה עלולה לערער כמה דברים. נראה לי שהחשש של שטיינמן אינו מבוסס. המדינה לא תערער דברים, להיפך: היא תחזק, תגביר ותאדיר. שטיינמן התכוון למפעל הקיבוצי שכאילו בא עד משבר לאחר הקמת המדינה. לי יש בטחון שהמדינה תגביר את המפעל הקיבוצי, תוסיף לו יעוד שלא היה לו עד עכשיו. המדינה פותחת למפעל ההתיישבותי אפקים חדשים, ומרחיבה את סדן היצירה של הקיבוץ. המדינה גם תיצור תנאים לתנופה חלוצית מוגברת; המדינה זקוקה למנוף חלוצי – היא גם תוסיף לו כוח.
פרופ' ברגמן סבור שהמדינה אמנם מילאה חלל ריק, אבל לאחר שהחלל נתמלא הוא עומד ותוהה: מה הלאה? אני חולק על דעת הפרופ' ברגמן: החלל טרם נתמלא – הקמת המדינה היא ראשית ולא אחרית, והחלל שהגלות יצרה – עודו קיים. הונח היסוד למדינה, אבל בנינה רק מתחיל, ויעוד דורנו הוא בנין המדינה ובטחונה. בנין המדינה הוא גם חמרי (משקי) וגם רוחני (מוסרי־חברתי). איני סבור ששאלתנו הבוערת היא מה ניתן ליהדות סקנדינביה. יבואו הנה וייצרו אתנו יחד את התוכן החדש של חיינו. זה התוכן „ההומניסטי“ הנדרש מאיתנו. אם אנו עושים פה את חיי היהודים לחיים מלאים, פורים, בטוחים ועצמאיים – הרי יש בכך תוכן אנושי רב אם רק היהודים הם בכלל האנושות… השאלות המעסיקות לפי דברי הפרופ' ברגמן את יהודי סקנדינביה ספק אם הן מעסיקות גם את עמי סקנדינביה. לעמים אלה יש תוכן בחייהם: הם בונים חיי־תרבות, חיי איכרים ופועלים למופת ולדוגמה; הם מטפחים דימוקרטיה וחירות וקידמה רוחנית וסוציאלית. הם עושים כל זאת לעצמם – ועל־ידי כך לעולם כולו. אנו נבנה את המדינה בדרכנו־אנו – קודם־כל למען כל היהודים שיבואו הנה, ואם יש לנו סגולות נפשיות ושאר־רוח – ואני מאמין שיש – ניצור אולי גם משהו שישמש דוגמה לעולם אם־כי ניצור אותו למען עצמנו.
יעודה של מדינת־ישראל עדיין לא קם. ואם יש חלל ריק – הרי זהו החלל שקיים בגלל מיעוט היהודים כאן. קודם־כל נמלא חלל זה עד אפס מקום – ותוך קיבוץ הגלויות נעצב הדמות החדשה של האומה. מטרת פגישה זו – אף היא לא הושלמה עדיין. יש צורך בהקשבה הדדית, אמנם, אנחנו אנשי השלטון הננו „בורסקים“, ואתם הסופרים ה„בַּשמים“, כי מלאכת הסופר והמשורר – אני מדבר על הסופר והמשורר האמיתי – היא מלאכת עדנה וניחוח, אבל יש צורך גם ב„בורסקי“ העושה במדינה את המלאכה הגסה והקשה – מלאכת השלטון. ואנו זקוקים לכם – כי יש לראות הדברים גם דרך ראייתכם־אתם ולשמוע את טענותיכם – גם הטענות שלא מקבלים. איש־המעשה חייב להקשיב לדברי איש־הרוח שעינו אולי חדה ואזנו דקה יותר ולבו פתוח לרווחה. ואולי יש ברכה לסופר בפגישה עם אנשי־המעשה – הנתקלים בקשיים ובבעיות הנעלמים אולי מאיש־הרוח הפטור מעול הביצוע.
תבוא ברכה על הסופר הרואה עוול – ומרים קול זעקה. יש ברכה בזעקה זו – אם היא זעקת אמת, גם אם אינה נשמעת כאילו מיד. אף דבר־אמת אחד אינו נישא לשווא. אולם הסופר עלול לטעות לפעמים מפני שאינו כפות לחומר העכור, כאשר כפותים לו אנשי־המעשה. איש־השלטון אינו בן־חורין כאיש־הרוח, ובכך יש מגרעת וגם יתרון, לפיכך יש בפגישה עם אנשי־הרוח הזדמנות להשראה הדדית.
איני מקבל את דעתו של יבנאלי, שדרושה עריכה לדברי סופרים. בשטח זה יש לנקוט, לדעתי, חירות גמורה, ללא כל „עריכה“ – אפילו לא „עריכה“ קולקטיבית של סופרים. יאמר הסופר את אשר ישים אלהים בלבבו. ואם לפעמים יפלוט משהו שלא כדין – אין רע. רק מתוך חירות שלמה יהי הסופר לברכה ויתן את הטוב שבנפשו. לא כן השליט. הוא כבול – ומן הדין שיהא כבול – במסגרת חוקים ובמסגרת מציאות. מי שפורץ שתי מסגרות אלו – לא יצלח למלאכתו. אולם באמרי מציאות – איני מתכוון למציאות כפי שהיא קיימת בשעה מסוימת – אלא כפי שהיא רצויה ואפשרית.
דובר כאן על סנהדרין של סופרים. אם הכוונה לכנסת מחייבת של סופרים, מסופקני אם רצוי הדבר. הסופר אף הוא ודאי זקוק לקרקע של גידול ומקורות של יניקה – אבל יכלתו היוצרת היא בתוכו, בייחודו. אם הכונה לפגישת סופרים – ודאי שיש צורך בה. וגם „הצעירים“, נדמה לי, טוב שיפגשו עם „הזקנים“ – כי „הזקנים“ סוף־סוף היו אף הם צעירים ויודעים מלאכת הצעירים, ורק הצעירים עוד לא טעמו טעם זקנים, ואולי יש להם מה ללמוד מהם.
ויסלבסקי הזכיר את מרקוס אורליוס כדוגמה של פילוסוף שליט: נדמה לי שהיתה בראשית ההיסטוריה שלנו דוגמה קלאסית של פילוסוף־שליט: משה רבנו היה הטיפוס האידיאלי שחלם עליו החכם מאתונא. דוגמה זוֹ קשה לחקותה, אבל יש צורך שאנשי־הרוח בימינו ובתוכנו יהיו מעורבים בחיי המציאות והממשות – וישתתפו בעיצוב דמותם הלכה למעשה.
עלינו למצוא דרך לשיתוף הכוחות הגשמיים והכוחות הרוחניים במדינה בעיצוב דמות האומה: גם למען נהיה ככל הגויים כלומר עם בריא, שלם, חפשי, עצמאי, בטוח בקיומו – אנחנו עדיין רחוקים מכל זה מרחק רב – וגם למען נהיה גוי אחד בארץ, הטבוע בחותמו המיוחד והנאמן ליעודו ההיסטורי, לגניוס היוצר החי בתוכו, שעדיין לא בא לידי גילויו המלא.
עולים לארץ עכשיו יהודים שנתנסו בנסיונות קשים – שחיו חיי־זוועה. עולים לארץ יהודים מארצות עוני ועבדות ודיכוי. אל ניבהל.
אין הגרועים שבעמנו גרועים כל־כך. זהו חומר אנושי שיש ביכלתו ליצור חברה ואומה, שתהיה תפארת לעולם. יש בידינו לעשות זאת. הדבר אינו קל. התנאים המלווים שיבת ישראל לארצו ולמולדתו לא היו כמותם לקושי. עוד לא עמד שום עם שבעולם בתנאים שבהם עמד עמנו – ולא שׂרה כמוהו עם הגורל ויכול לו.
הקואופרציה משני הצדדים תהיה לברכה בעיצוב דמות העם. אני מאמין, שכוח העיכול שלנו הוא עצום. אין לפחד משום יהודי ובלבד שיבוא הנה. – אנחנו נשריש אותו. אבל דבר זה ידרוש עבודה רבה, ויש לצרף כוח השלטון וכוח הרוח לא כשני יריבים, אלא כשני שותפים בשליחות היסטורית אחת.
ו' בניסן תש"ט – 5.4.1949
בכינוס הארצי של עתונאי ישראל
נדרשתי לתת סקירה על שלוש השנים האחרונות – מאז נתכנסתם בפעם האחרונה. אין דבר זה קל מכמה טעמים. הקושי הראשון – האכסניה. מי יעיז לספר דברים לשומעים שהם מקור כל החדשות, הנגלות והנסתרות, ובידם הידיעות הנכונות והמדוייקות וגם ידיעות מסוג אחר? ומי זה יתימר להשמיע דבר חדש באזני אלה – ששום דבר לא נסתר מהם והם בעצמם, אם לא ממציאים, הרי לפחות מגלים כל החדשות?
אך יש קושי שני אולי חמוּר יותר; בסקירה על שלוש השנים האחרונות אי־אפשר לפסוח על העלילות האדירות של השנה שעברה – עלילות־הגבורה של צבא־הגנה לישראל וההישגים המופלאים במערכה המדינית. ולא רק שאיני בטוח כי יעלה בידי למַצות כל המשמעות ההיסטורית של עלילות אלו, אלא שחושש אני למסוך בציבורנו רוח־שכרון על הגדולות והנצורות אשר באונו ולחזק בלבנו האשליה המסוכנת כאילו אנו כל־יכולים, וכאילו התגברנו כבר על כל קשיינו וסכנותינו. משום כך החלטתי בלבי להימנע מכל נסיון לספר באזניכם חדשות או לסַכם כיבושי האומה בזמן האחרון, ובמקום זה אנסה לעמוד על הבעיות אשר עמדו לפנינו בשלוש השנים האחרונות ולברר באיזו מידה פתרנו אותן ויכולנו להן, ובאיזו מידה הן עדיין טעונות פתרון בעתיד. בשנים האחרונות עמדנו בשלוש מערכות: מדינית, צבאית וכלכלית. בכל אחת מהחזיתות האלה ארבה לנו סכנת כליון.
*
אויבינו המדיניים – והם לאו־דווקא האויבים בארץ ובארצות השכנות, חרשו מזימה פוליטית, שאילו נתקיימה היתה שמה קץ לתקוות העם היהודי: הם רצו להפוך את ארץ־ישראל למדינה ערבית; לא מתוך אהבה גדולה לעם הערבי או מתוך אמונה בזכותו – אלא למען עצמם: למען המשיך שלטונם בארץ זו בצורה מוסווית. השלטון בתוקף המנדט, שניתן לאנגליה בשנת 1922, נתערער ונפקע. לא היהודים ולא הערבים היו מרוצים מהמשטר. שלטון זה מטעם המנדט גם לא היה נוח: הוא הטיל אחריות בינלאומית ועמד למשפט דעת־הקהל הבינלאומית, גם לאחר שחבר־הלאומים, שהעניק את המנדט לאנגליה, בטל ועבר מן העולם. שלטון מנדטורי לפי מהותו המשפטית הוא שלטון בתוקף שליחות בינלאומית, ובארץ־ישראל נועד לשרת את האינטרסים של העם היהודי ותושבי הארץ הערבים. נתגלגלו הדברים כך שגם העם היהודי וגם תושבי הארץ הערבים התנגדו לשלטון המנדט. והמשכת שלטון זה חייבה מצד אחד החזקת כוח צבאי גדול והוצאות מרובות, שלא לפי כוחה של אנגליה בימינו; שלטון זה גרם נזק מרובה לאנגליה העמוסה לעייפה גם מחוץ לארץ־ישראל, וגם לאי־רצון גובר והולך בדעת־הקהל הבינלאומית בכלל ובאמריקה בפרט. ומשום כך גברה גם ההתנגדות הפנימית באנגליה להמשכת המנדט. עול המנדט נעשה כבד מנשוא. אפילו בשטחים חשובים יותר מארץ־ישראל לאימפריה הבריטית – כגון הודו ובורמה, לא יכלו עוד האנגלים להחזיק מעמד; אנגליה שלאחר מלחמת־העולם השניה לא היתה עוד זו של המאה התשע־עשרה, אפילו לא שלאחר מלחמת־העולם הראשונה. תלותה המדינית והכלכלית של אנגליה באמריקה הולכת וגדלה, ודעת־הקהל באמריקה לא רצתה להשלים עם הרמיה והמעל שבשלטון המנדטורי, שנהפך לרועץ גם לעם היהודי, וגם לערביי ארץ־ישראל. ההוצאות המרובות הכרוכות בהחזקת צבא רב בארץ וההתנגדות הגדלה והולכת בדעת־הקהל האנגלית למשטר הדיכוי בארץ, גזרו דינו של המנדט. אולם מנהלי מדיניות־החוץ של אנגליה עם באֶוין בראשם מצאו דרך יותר נוחה וקלה להמשיך שלטונם בארץ – בלי הוצאות מרובות ובלי עורר דעת־הקהל באמריקה ובאנגליה: על־ידי הענקת „עצמאות“ מדומה למלך או לנשיא ערבי אשר על־ידו ישב „יועץ“ בריטי, כאשר עשתה אנגליה, ועדיין היא עושה, בכמה ארצות אחרות. שלטון מוּסווה זה אינו אחראי בפני חבר־לאומים או ארגון־האומות־המאוחדות, אינו עומד למשפט דעת־הקהל באמריקה ואפילו לא באנגליה, ואין כלכלתו תלויה בהוצאות מרובות ובצבא־כיבוש רב.
שלטון בריטי מוּסווה זה לא יתכן במדינה יהודית, ולכן הדרך הנוחה והפשוטה היא להפוך את ארץ־ישראל למדינה ערבית, עצמאית, כביכול, אשר לא תפריע לשליטים הבריטים לסדר כאן את כל עניניהם כמקודם, וחוּדה של העצמאות המדומה יהיה מכוּון בכל כוחו נגד היהודים. – זו היתה הסכנה המדינית שעמדנו בפניה בשנים האחרונות.
והיתה סכנה שניה: מושכי־החוטים במדיניות־החוץ הבריטית לא היו בטוחים לגמרי שאם יהפכו ארץ־ישראל למדינה ערבית כביכול – תהא מדינה זו בת־קיימא. עצמאות לפלשתינה, – זה היה הצעד הראשון במשחק־השחמט של משרד־החוץ. לאנגליה עצמה היה גם דבר זה לא קל – כי היתה בכל־זאת קשורה בהתחייבות שניתנה פעם לעם היהודי, ולכן באה העצה להפנות סידור בעיית ארץ־ישראל לארגון־האומות־המאוחדות. ארגון זה לא היה קשור לשום התחייבות שניתנה לפני שלושים שנה באישור חבר־הלאומים. ארגון זה לא קיבל משטר המנדטים, אלא דגל בעצמאות לאומות הנחשלות, ומשרד־החוץ הבריטי היה בטוח מראש, שאם בעיית ארץ־ישראל תימסר לאו“ם – הרי הפתרון היחיד שאו”ם מסוגל להחליט עליו הוא מתן עצמאות לפלשתינה, ועצמאות זו פירושה הקמת מדינה ערבית, באשר הערבים הם רוב של שני־שלישים בארץ. מדינה ערבית זו – כך הניחו אנשי משרד־החוץ בלונדון – תהיה נתונה למעשה ל„הדרכה“ בריטית. אולם מדינאים אלה לא היו בטוחים שמדינה ערבית זו תהא בת־קיימא – כל זמן שבמדינה זו ימצא ישוב יהודי כה גדול, הבטוח כל־כך בעצמו, המעורה באדמתו, בכפריו, בעריו, במשקו, בתרבותו, ולא פחות מזה – בהגנתו העצמית. קודם־כל נעשו נסיונות נואשים להרוס ולערער את כוח ההגנה, ולא עלה בידם; אך צבא כיבוש בריטי אינו יכול לעשות כל מה שצבאות־כיבוש של עמים אחרים עושים. דעת־הקהל באנגליה ובאמריקה לא היתה סובלת זאת. וליתר בטחון – באה התכנית לערער ולהרוס מעמדו וקיומו הכלכלי של הישוב המסוכן הזה – על־ידי השלטת אנרכיה ותוהו־ובוהו, על־ידי ניתוק הישוב מהעולם, על־ידי חבלת דרכי התחבורה, על־ידי פלישת כנופיות טרוריסטיות מהארצות השכנות, על־ידי בלוקדה ימית, – ולבסוף על־ידי פלישה של צבאות־ערב שיזרקו במשך זמן קצר ישוב זה לתוך הים. ומשום כך הסירוב העקשני של הממשלה האנגלית לעזור לאו“ם לסדר בדרך שלום העברת השלטון מבעל־המנדט למדינה היהודית, כפי החלטת או”ם.
אלו היו שלוש המזימות אשר נארגו נגדנו. לחורשי מזימות אלו היו בני־ברית בארץ ובארצות השכנות. ביד־חרוצים אורגנה ליגה ערבית – לא למען הקים אחדות העמים הערבים או להגביר עצמאותם, לפתח תרבותם ומשקם; הליגה הערבית אף פעם לא טיפלה באלה; הפעולה היחידה של הליגה היתה הטלת חרם כלכלי על הישוב, הכרזת מלחמה על החלטת או"ם בדבר הקמת מדינה יהודית בארץ – וארגון הפלישה לארץ לאחר שהמדינה הוקמה.
ולא רק עמי־ערב גויסו למטרה זו – לשבור ולעקור הישוב היהודי בארץ. נעשו נסיונות לגייס כל עמי האיסלם. בתעודה הראשונה שפרסם מנהל המדיניות הבריטית הנוכחית בנוגע לארץ־ישראל – בהצהרתו הראשונה של באֶוין על מדיניותו בארץ־ישראל בנובמבר 1945 – נזכרו לא רק הערבים, אלא גם המוסלמים בהודו, כמתנגדים לבית־הלאומי היהודי. באֶוין מנה ומצא שיש בהודו תשעים מליון מוסלמים – לא פחות ולא יותר – המתנגדים ליהודים בארץ.
אלו היו שלוש הסכנות שארבו לנו בשנים האחרונות.
*
באיזו מידה התגברנו על סכנות אלו? אהיה ודאי האחרון להמעיט דמות הכיבושים הצבאיים והמדיניים שהעם היהודי כבש בשנה האחרונה. אין לי כל יסוד למעט תפארת הגבורה וגודל הנצחונות של צבא־הגנה לישראל; ולא היו רבים כמותם בתולדותינו הארוכות מימי יהושע בן־נון ועד החשמונאים, ועד בכלל. גם לא אפחית ערך המהפכה המדינית שנתחוללה בימינו ומשמעותו ההיסטורית של חידוש מדינת ישראל. עברנו בשנים אלה כברת־דרך חשובה. ארץ־ישראל לא הפכה מדינה ערבית – אלא הוקמה מדינה יהודית. לא הושמד הישוב בארץ ולא נזרק הימה. התגברנו על האנדרלמוסיה והתוהו־ובוהו והשלטנו סדר. לפני ימים אחדים הודיע מיניסטר־החוץ הבריטי באמריקה שאף פעם לא רצה שהיהודים יזרקו הימה. לא במקרה הרחיק באֶוין עדותו לאמריקה – ולא אמר דבר זה באנגליה. לנו ידוע משהו ההיפך מזה. המצביאים הבריטיים, שהיו אחראים לגורל הארץ בימים האחרונים למנדט, העריכו אפשרות עמידתנו בפני צבאות הפלישה הערבים – במכסימום של שבועיים. המושלים והמפקדים הבריטים היו בטוחים שבמשך שבועיים לאחר תום המנדט יכנס הצבא המצרי לתל־אביב, הצבא העיראקי לחיפה, והלגיון הערבי לירושלים. דבר זה יש בו כדי להסביר בריחת הערבים מחיפה, יפו וטבריה, שיצאה לפועל בעזרת הממשלה הבריטית. הבורחים התכוננו לשוב בקרוב – לא רק לבתיהם הם, אלא לבתי היהודים בירושלים, חיפה ותל־אביב. מבחינה מעשית גרידא הערכת המצביאים באנגליה היתה אולי נכונה. בידי ה„הגנה“ לא היו הכוחות והאמצעים שניתנו בידי הכוחות הערבים. חיל־האוויר הבריטי והצי הבריטי שׂמו מצור על הארץ ודאגו שלא יגיע נשק מחו"ל לכוחות ה„הגנה“. ובידי הערבים היו טאנקים, תותחים כבדים, מטוסי־קרב – ומפקדים בריטיים, גרמניים, פולניים ואחרים עמדו בראש כמה וכמה מחיילותיהם.
ואין זו אשמת המצביאים והשליטים הבריטיים שכל תכניותיהם נתבדו, ובמקום הגנה־במחתרת יש לנו עכשיו צבא־הגנה לישראל, ומדינת ישראל מכילה עכשיו שטח יותר גדול מאשר הכיל כל שטח המנדט. ולא שנעשה נס והאדמה שבידינו נתפשטה כעורו של הצבי; מבחינה מספרית השטח שבידינו קטן משטח המנדט, אבל מבחינה משקית, מבחינת אפשרויות הקליטה – הוא גדול פי־כמה ממה שהיתה ארץ־ישראל כולה לפני שנתיים, כשכל הערבים עוד ישבו בבתיהם ועל אדמתם. עשרים אלף קילומטר שבידינו עכשיו – ערכם הציוני, כלומר ערכם ההתיישבותי הוא גדול פי־כמה מכל עשרים־ושבעת מיליון הקילומטרים של ארץ־ישראל המערבית, שנמצאו עליו מיליון ומאתים אלף ערבים; שטח זה פנוי עכשיו כמעט כולו להתישבות יהודית חדשה.
נכשלה המזימה. אנו קיימים. אנו עצמאים,. אנו עם שווה־זכויות. כחמישים מדינות באירופה, באסיה, באמריקה ובאוסטרליה הכירו במדינת ישראל, בתוכן גם מדינה מוסלמית אחת. החלה עליה רבתי, ראשית קיבוץ־גלויות. ואף־על־פי־כן, אם אשאל: האם עברו מהעולם ובטלו לגמרי אותן שלוש הסכנות? לא אוכל לענות על שאלה זו בחיוב. וצר לי שגם הפעם יבואו ויטענו נגדי, למה אני מערבב שמחת היהודים, למה איני חוגג הנצחונות המופלאים, למה אני זורע דאגה וחרדה.
שלשום נכרת הסכם שביתת־נשק עם עבר־הירדן, ואם נאמין לעתונים, ובמסיבה זו אני חייב להאמין לעתונים, הרי הביעה אתמול הכנסת ברוב גדול הסכמתה להסכם זה וראתה בו צעד חשוב לקראת בצרון המדינה, ואולי גם מעין אתחלתא דשלום. ואני ודאי לא אחלוק על דעת הכנסת הריבונית, ועל דעת הממשלה שכרתה הסכם זה. אולם עם כל הכבוד שאני רוחש לכנסת ולממשלה – הריני חייב לומר ששלוש הסכנות שנשקפו לנו משך השנים האחרונות – לא חלפו ולא עברו לחלוטין.
אין באמירה זו כדי שלילת הכיבושים המדיניים והצבאיים שהיו לנו בשנה שעברה – ולא היו רבים כמותם בכל 3500–4000 השנים של תולדותינו. מבחינת העבר, מבחינת מצבנו לפני שתים־שלוש שנים, – אין ערוך להישגינו. אולם פנינו למחר ולא לאתמול, ואסור לנו לשבוֹע נחת מכיבושינו בלי לעשות גם חשבון עתידנו. איני יודע אף דור אחד בישראל – מימי אבותינו הקדמונים ועד היום הזה, שהיה עמוס אחריות היסטורית כה כבדה בפני עתידה של אומתנו – כדורנו זה. על דורנו זה לראות את המחר. האתמול הוא מקור־אמונים לנחת וסיפוק כאשר אולי לא היה לנו, אבל לא נהיה ראויים לנחת ולסיפוק אם לא נראה מחרנו ולא נתכונן לו. והדאגה רבה בכל שלוש החזיתות.
בחזית המדינית עדיין לא השלימו אויבינו אתנו. איני מתכוון לאויבים שצבאותיהם חונים על גבולות המדינה. הם אולי פחות מסוכנים ברגע זה ממישהו אחר. יש לאומה היהודית מאז ומעולם אויבים רבים ואדירים, מהם שליטים בחומר ומהם שליטים ברוח. ושני הסוגים אינם רואים בעין יפה עם זה היוצא־דופן ואינו מסתגל למסגרות הקיימות ואינו עונה „אמן“, אלא ממשיך בקשיות־עורף בדרכו המיוחדת. עם כזה אינו אהוב על תקיפי־עולם. אמנם, מאז הוקמה המדינה ענו רבים „אמן“, יש שאמרו זאת בלב שלם ויש בלב ולב. אבל עוד רבים וכן שלמים לא השלימו אתנו ולא הכירו בנו, והם מחכים לשעת־כושר או למדחה מצדנו.
עד עכשיו הכירו בנו חמישים אומות. אבל הערעורים טרם פסקו. מערערים על גבולות, מערערים על עליה, מערערים על ירושלים, ויש שמערערים על עצמאותנו. ואל נשכח אף רגע, שאם־כי ארצנו קטנה – הריהי במובן ידוע טבור העולם ותלפיות שכל העינים פונות אליה. ויש שאיפות ומסורות ומאוויים עוינים – ואל נזלזל בהתנגדות זו. ראיתי בעתון של או"ם תמונה כיצד גלית הבריטי הוכרע על־ידי דוד היהודי – אל נשתעשע באסוציאציות מוכּרות אלה מעבָרנו. באוצר עברנו שמורים זכרונות רבים שצריכים להדאיגנו ולהחרידנו; לא יצאנו עדיין מכלל סכנה – לא מדינית ולא צבאית.
*
רק חדשים מעטים מפרידים בינינו ובין הקרב האחרון בנגב. גם מקרב זה, כמו מכל הקרבות שקדמו, יצאנו וידנו על העליונה. עשינו מאמצים לשלום – במקצת הצלחנו. כרתנו כבר הסכמי שביתת־נשק עם שלושה משכנינו: מצרים, לבנון ועבר־הירדן. אולי נצליח לבוא לידי הסכם גם עם סוריה – רבּת המהפכות. ואולי נגיע פעם גם לידי ברית־שלום. אבל – הסכנה הצבאית לא עברה, ולא תעבור גם אם יהיו לנו אמנות־שלום כתובות וחתומות. אני מניח שגם שכנינו רוצים בשלום, ואם יחתמו על ברית־שלום – יחתמו בתום־לב ובכנות, אבל יש עובדות גיאופוליטיות שאי־אפשר להתעלם מהן. אציין רק אחת – העיקרית. ארצנו קטנה, ואין הבדל אם היא משתרעת משני עברי הירדן או רק ממערב לירדן. גם אילו היו לנו הגבולות האידיאליים – היתה זו נשארת ארץ קטנה לעומת המרחבים העצומים מהר טברוס ועד המפרץ הפרסי מצד אחד, ומהים האטלנטי מצד שני, התפוסים על־ידי עמי ערב. זוהי עובדת־ברזל היסטורית. ועובדת־ברזל היסטורית שניה היא שאין קפאון בהיסטוריה. מה שקיים היום – אין הכרח שיתקיים מחר. משטר רופף ורעוע עלול להתחלף במשטר איתן וחזק. ראינו בימינו תמורות וחליפות מסוג זה. איני מתכוון לתמורות הגדולות ברוסיה – ראינו תמורה מסוג זה בתורכיה. הייתי סטודנט בתורכיה לפני מלחמת־העולם הראשונה, והכרתי היטב המשטר התורכי הנפסד, לא רק מתוך שלטונם בארץ. כאן בארץ כמעט לא ראיתי אף פעם פני תורכי. ראיתי אותם במרכזי ממלכתם – בקושטא. יחד עם העולם חשבתי שזוהי מדינה רקובה ונטולת־תקוה, והמלחמה הוכיחה זאת. תורכיה נפלה. וכשנגמרה מלחמת־העולם הראשונה, בנצחונן של אנגליה, צרפת ואיטליה, הוכרעה תורכיה, והיתה כלא היתה. והנה לפתע, לאחר שהקיץ הקץ על הקיסרות העותמנית, קמה בעם רוח חדשה; הופיע איש שלא ידעו שמו, איזה קצין מסלוניקי, והפיח נשמה חדשה בעם התורכי, התקומם על השעבוד שהטילו עליו המנצחים, הכריע את היוונים שנעזרו על־ידי האנגלים, גירש את כל האוכלוסיה היוונית מאסיה־הקטנה, שישבה בה אלפי שנים, עוד לפני דרוך רגל התורכים שם, ויצרה שם תרבות מפוארת שהאירה מאז לכל העולם – והיום לא נשאר שריד לתרבות יוון וישובה באסיה־הקטנה, והתורכים אשר הושפלו עד דכא וכאילו נכרת זכרם – התעודדו ונעשו אומה בלתי־תלויה, גאה ומכובדת.
ואַל שאננות גם בתוכנו. היו לנו נצחונות מופלאים – אבל אל נתברך בלבנו שבטחוננו שריר וקיים. עוד נצטרך הרבה שנים – מי יודע כמה! – לעמוד על המשמר, ובטחוננו ידרוש מאתנו כוחות ואמצעים למכביר, כי בו תלוי כל קיומנו.
*
ופחות מכול פתרנו את הבעיה השלישית – הכלכלית. אויבינו לא הצליחו להרוס משקנו ולהשליט בחיינו תוהו־ובוהו כאשר רצו. עשינו מלחמה, הקימונו מדינה, ניצחנו, קלטנו רבבות עולים – ומשקנו קיים. והוא אולי חזק היום מאשר היה לפני שנה. אולם נתחייב בנפשנו אם לא נראה ראִיה בהירה ואכזרית כל הקשיים והסכנות הצפויים לנו בחזית זו. אנו כולנו גאים – ובצדק – שמיום הקמת המדינה עלו ארצה יהודים יותר מאשר באיזה דור שהוא בתקופת־זמן כה קצרה. אולם אל נשלה את עצמנו: רבבות אלה שהגיעו ארצה – טרם התערו והשתרשו במשק. וזוהי רק ראשית העליה. יבואו מאות אלפים. עלינו להקים עשרות אלפי בתים ליהודים שהם כבר בארץ – וכמה נצטרך לבנות לבאים? העתונים מודיעים שממשלת־ישראל מעיזה לשאוף להכפלת הישוב במשך ארבע השנים הקרובות. ואני מאחל כמובן לממשלה הצלחה מלאה בשאיפתה זו. ואני בטוח שזהו לא רק רצון הממשלה, אלא רצון האומה כולה. ואיני מתפעל ביותר כשאני קורא בעתונים על אופוזיציות ועל פולמוס מפלגתי ועל מריבות של סיעות בכנסת. אין כל זה אלא קצף שעל־פני גלי חיינו. האמת העמוקה של העם היושב בציון הוא הלהט הנפשי לראות בקיבוץ־גלויות.
אולם להט בלבד אינו מספיק. דרושים כלים כלכליים ואמצעים כספיים, ואנו עומדים כמעט בחוסר־כל. מניין נקבל האמצעים הענקיים הדרושים לקליטת עליה רבתי זו? איך נבנה מאות אלפי הבתים לשיכון העולים? איך נפַתח השממה הרבה אשר גאלנו וכבשנו השנה? איך נבנה התעשיה אשר תקלוט המונים?
בחזית הפוליטית והצבאית עברנו כברת־ארץ לא־קטנה – בהצלחה לא־מועטת. בחזית הכלכלית אנו עומדים בראשית דרכנו – וכל הקשיים, המאמצים, הכשלונות והכיבושים הם רק לפנינו. אין אני מצפּה מכם לתשובה על השאלות הבוערות הללו, – אבל אתם היושבים כאן, המדברים אל העם יום־יום, עליכם לראות כל חומר הבעיה והיקפה – ללא אשליה, ללא טשטוש, ללא העלמה, מתוך אכזריות ואומץ של אמת. תראו אותו בכל אכזריות האמת ובכל אומץ האמונה.
ולאחר שעמדתי על שלוש החזיתות וקבעתי שאף אחת מהסכנות שהיו צפויות לנו לא עברו – ודאי תשאלו אותי: האם יעברו בזמן מן הזמנים? אם עוד צפויות לנו סכנות – היש יסוד להניח שנתגבר עליהן? אודה שהתשובה אינה קלה, ואי־אפשר, לדעתי, להשיב עליה במלה אחת: כן או לא. כי התשובה אינה נתונה מראש, אינה גזורה, אלא תלויה במידת המאמצים, בקצב המאמצים ובתוקף המאמצים אשר נעשה. אחרי שנת־הפלאים שזה עכשיו עברה עלינו, יש רבים שהתחילו להאמין בנסים. לא אכנס עכשיו בבירור פילוסופי־תיאולוגי אם יש נסים אם לא. אם תרצו הרי זריחת החמה בכל בוקר היא מגדולי הנסים; ויכלתי לראות אתכם יושבים לפני היא נסי־נסים. אבל לא לכך מתכוונים אלה שמתנבאים בזמן זה לנסים. ועלי להזהיר אזהרה קשה: אל נסמוך על נסים. אילו סמכנו על נסים לפני שנתים־שלוש; – אלמלא ראינו המתרחש לבוא עלינו ולא היינו מתכוננים במלוא יכלתנו – היינו אבודים. עמידתנו בפני הכנופיות מבני־הארץ ומהארצות השכנות, הקמת המדינה, התגוננותנו בפני הפולשים, צמיחת צבא־הגנה לישראל, ציודו, אימונו ומלחמתו – לא נתרחשו בדרך נס. גם בעתיד לא יתרחשו נסים – אם לא נתכונן ולא נתגייס ולא נגלה היכולת הגנוזה בעם אשר בציון ובעם אשר בתפוצות, ולא נדע להערות כוחות ולהפעילם. ומשום כך איני יכול לענות בפשטות על השאלה, אם נתגבר גם בעתיד על הקשיים והסכנות. נתגבר – אם נעשה מאמץ עליון, אם נדע שטרם ניצחנו בקרב האחרון – לא בחזית הצבאית, לא בחזית הפוליטית וּודאי לא בחזית הכלכלית. החזיתות הן משולבות. פעם מונח מרכז הכובד במערכה המדינית, פעם במערכה הצבאית, פעם במערכה הכלכלית. מעכשיו נעמוד לתקופה ארוכה בחזית הכלכלית – אם־כי אין לי כל בטחון שבשאר החזיתות הכל יהיה כשורה. המלחמה ביוקר החיים, הגדלת כושר־העבודה שלנו, משיכת הון, הבטחת אספקה וציוד, בניה ופיתוח, – אלה הן שאלותינו העיקריות בחזית הכלכלית. נצטרך לבנות הרבה־הרבה בתים. ראיתי שבאמריקה מקימים בית משך יום אחד, ראיתי גם שמקימים בית משך שעתיים. איני יודע מדוע יבּצר דבר זה מאתנו? בניה מהירה דרושה לנו הרבה יותר מאשר באמריקה. הישוב באמריקה אינו גדל בקצב כזה כאשר הוא גדל אצלנו. מדוע לא נוכל לעבוד כאשר עובדים באמריקה? הנגרע שכלנו, מרצנו? – יש להם ציוד משוכלל והנהלת משק יעילה. גם עלינו להצטייד באותם הכלים והמכשירים, וגם עלינו לשכלל הנהלת משקנו – ותפוקת העבודה בתוכנו תעלה.
הקשיים הצפויים לנו עוד הרבה שנים – בכל החזיתות – נוכל להתגבר עליהם רק בדרך אחת: בהתמדת המאמץ.
י“ח באייר תש”ט – 17.5.1949
אין עמים רבים בעולם המונים כעמנו היסטוריה שלהם זה האלף הרביעי – וראה זה פלא: עם עתיק־יומין זה אינו יודע הרבה חגים היסטוריים. עד שהתחלנו לחוג, עם קום התנועה הציונית, את חג החנוכה, כחג לאומי, היה לנו בעצם רק חג היסטורי אחד – חג יציאת־מצרים, ששמרנו עליו כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה.
מיעוט החגים בתולדות ישראל אינו רק מפני שבחיי עמנו רבו הצרות והתלאות הרבה יותר מהשמחות, אלא מפני שעמנו נתיחד בהשקפת־עולם שלא היה דומה לה עד זמננו החדש בכל עמי המזרח והמערב, מצרים ובבל, הודו וסין מצד אחד, יוון ורומא ויורשיהם באירופה מצד שני; עמנו לא צפה כשאר העמים הקדומים לאָחור, לתור־הזהב האגדתי בעבר שחלף ללא שוב, אלא הפנה מבטו לאחרית־הימים, לחזון העתיד שבו תימלא הארץ דעה כמים לים מכסים, והעמים יכתתו חרבותם לאתים, ולא ידרש מאדם כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיו.
לא געגועים מחוסרי־אונים ליפעת־עבר מדומה, אלא ציפיה דרוכה לחזון עתיד מתוקן, מתוך מאמצים מכוּונים לקרב את הקץ הנכסף. זו היתה הפילוסופיה ההיסטורית של עמנו, שנעשתה בימינו לפילוסופיה של טובי האנושות. יתכן שזו הצילה את עמנו מכליון, באשר מנעה את כניעתו לתלאות וצרות שבאו עליו במשך דורות ויובלות, ואמונה זו של עמנו בעתיד לא הכזיבה. טרם בא החזון הגדול במלואו, אבל ראינו השנה את ראשיתו, ואנו יכולים מעכשיו ביתר בטחון ואמונה בכוחותינו לפגוש את העתיד.
אולם דווקא עם בוא ראשית החזון – עלינו להיות נאמנים לתפיסת־העולם של עמנו, ויותר מאשר בכל תקופה אחרת אנו מצוּוים להפנות מבטנו לעתיד ולא לעבר.
טבעי היה שנחוג בשנה גדולה זו כמה ימי־זכרון – זכרון הכרזת המדינה, זכרון שחרור טבריה, שחרור צפת, חיפה, ועוד ועוד. אולם אסור ששמחתנו על הימים הגדולים שבאו עלינו ב־16–18 החדשים האחרונים יעלימו מבני עמנו אפקי העתיד. עלינו לשנן לעצמנו השכם והערב, שמלאכתנו לא הושלמה עם הקמת המדינה ועם הנצחונות במערכה הצבאית והמדינית, וכי הקשיים שנתגברנו עליהם בשנה האחרונה הם אפס קציהם של הקשיים המרובים והחמוּרים העומדים לפנינו בשנים הבאות, והדרך למחוז חפצנו ההיסטורי היא קשה וארוכה.
במה נקדם פני הבאות? – במה נבצע השליחות הגדולה והכבדה שהוטלה עלינו עכשיו, כשהועמדנו על סף הגאולה ועל סף מכשולים קשים וסכנות חדשות הכרוכים בחבלי הגאולה?
בשנַים: בתנופה חלוצית ובכוח המדע. רק אם כל איש מישראל ובראשו הנוער שלנו יחלץ למפעלי־הכיבוש הגדולים הקוראים לנו בנגב, בירושלים, בגליל, במרחבי ימים ובמרומי האוויר, ורק אם נצמיד כיבושי המדע והטכניקה החדישים ביותר למעשה שנעשה במשק, בחינוך, בבטחון ובשירותי הבריאות, – רק בשני אלה נעשה המעשה הגדול והקשה הצפוי לנו בעתיד.
וזוהי החשיבות הרבה של המפעל אשר אנו חוגגים היום את פתיחתו – הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית.
מפעל זה קשור עם אחת הדמויות החלוציות הנהדרות ביותר בתולדותינו – עם הדמות האצילה והיוצרת של הנרייטה סאלד, האשה הראשונה בזמן ובחשיבות בתנועה הציונית, לא רק באמריקה אלא בעולם כולו.
מפעל זה קשור עם אחד הארגונים רבי־הפעלים ביותר בתנועתנו העולמית – עם ארגון הנשים הציוניות „הדסה“ בארצות־הברית של אמריקה, שהטביע חותמו בתולדות הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם ובמפעל ההגשמה הציונית בארץ זה כשלושים שנה, ועשתה את השם „הדסה“ לשם נרדף של מסירות יהודית ואקטיביות ציונית מופתית.
מפעל זה קשור עם המאמץ האינטלקטואלי הגדול לעשות שוב את ציון למרכז התורה והדעת, ולהחזיר לעמנו המשתחרר את תארו הנאה ביותר – תואר עם הספר והרוח.
השנה שעברה עמדה בסימן מלחמה. השנה הזאת עומדת בסימן של קליטת־עליה רבתי, וצרכי הבטחון, השיכון וקליטת העולים העומדים, כמובן, בראש דאגותינו. אולם זו תהיה טעות מסוכנת לחשוב שאנו רשאים בינתיים לדחות „מותרות“ מעין אלה של מוסדות מחקר ומדע ומחלקות חדשות לאוניברסיטה. ציבורנו, העם היהודי והעולם כולו, שמעו על העלילות האדירות של צבא־ההגנה לישראל, אולם לא רבים אולי יודעים שעלילות אלה לא היו אפשריות בלי העזרה הנאמנה והמתמידה של כוחות־המדע – במקצוע הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה, הטכנולוגיה, – שיש להם חלק רב בכיבושים הצבאיים שלנו, ובלי השירות היעיל והמופתי של הרפואה שלנו – הרופאים, האחיות, המנהלים, אשר הקימו לצבא שירות רפואי לדוגמה ושקדו על שלומם ובריאותם של לוחמינו. לאוניברסיטה העברית ול„הדסה“ ולשאר מוסדות המדע והמחקר יש חלק לא־קטן ביכלתו המופלאה של צבא־ההגנה לישראל, ושליחותם טרם נסתיימה.
אולם המדע והרפואה דרושים לא לצבא־ההגנה לישראל בלבד. המשימות ההיסטוריות הכבירות המוטלות עלינו – הפרחת השממה ובנין המשק החקלאי והחרשתי, כיבוש הים והאוויר, קיבוץ גלויות ומיזוגן, עיצוב דמות אומתנו המחודשת כאומה יוצרת, מתקדמת, בת־חורין, שתגלם את חזון נביאי ישראל ומיטב תקוות האנושוּת בדורנו – ידרשו דור בריא, חזק, חסון בגופו וברוחו, דור שיוכל להתגבר על כל קושי ומפגע בכוח שריריו, ביכלתו השׂכלית ובעוז־רוחו המוסרי.
מדע־הרפואה בישראל לא יצטמצם בריפוי חולים ובסעד לנגועים – אלא בחיסון גופו של הדור החדש, בעקירת שרשי המחלה והפגעים וביצירת תנאים לבריאות גופנית ונפשית לכל בני העם, איש ואשה, לכל גיליהם, בכל העדות והשבטים. והמדע בישראל יצייד את החקלאי, הספן, הטייס, הדייג, החרשתן, הבנאי, החייל, המוֹרה – בכל כיבושי־המדע הפיסיים, הביולוגיים, הפסיכולוגיים והסוציאליים, למען יעשה כל אחד את עבודתו במכסימום הפריון והיעילות והחריצות, לא לטובת יחידים ומעטים, אלא לטובת הכלל והציבור. כי רק אם נדע לעבור וליצור ולפעול כמעולים וכמתוקנים בעמים, ולא נרפה ממאמצים גם לעלות עליהם, – רק אז נבצע את השליחות ההיסטורית המוטלת עלינו.
וזכות גדולה היא להסתדרות נשים „הדסה“ שביום ל"ג בעומר, הקשור באחד הפרקים ההירואיים ביותר במלחמת־השחרור שלנו, פרק בר־כוכבא, ובשמם של אנשי־הרוח הגדולים ביותר בתולדותינו, בשמות רבי עקיבא ותלמידיו, – שביום זה היא חונכת בירושלים המשוחררת – לפי־שעה משוחררת למחצה – מחלקה חדשה ורבת־ערך: מחלקת הרפואה באוניברסיטה העברית.
תלמידי האוניברסיטה והטכניון וכמה ממוריהם עמדו בשנה הזאת במערכות צבא־הגנה לישראל, לא רק כחיל־המדע, אלא כטוראים ומפקדים בשדה־הקטל. הצבא עשה בזמן האחרון מאמצים לשחרר עד כמה שאפשר מספר גדול של תלמידים למען חידוש הלימודים באוניברסיטה ובטכניון, ובזה שולם חלק מהחוב שהצבא חייב למוסדות־המדע העליונים.
הסייף והספר ירדו כרוכים לעולם, אולם עם־ישראל הגאול יוכיח לעולם שכוחו של הספר עדיף מכוחו של הסייף, ויחסי עמים וגם היחסים שבתוך עם ועם יש לבנות לא על אלמות ודיכוי אלא על אָשיות הצדק והאחוה והשלום, וכיבושי הרוח והמדע ישמשו לא לטבח ולמלחמה ולשלטון עם בעם – אלא ליצירה ולרווחה אנושית ולשלטון על איתני־הטבע בלבד.
מוסדות המדע והרפואה שנבנו בארצנו יהיו פתוחים לא רק לכל אזרח בישראל בלי הבדל דת, מין ולאום, אלא לכל שכנינו עמי־המזרח, – וחלוצי המדע הישראלי יהיו לברכה בכל הארצות השכנות הזקוקות לא פחות מאתנו למכשירי הרוח והמחקר.
ובשם ממשלת־ישראל אני מברך את הסתדרות „הדסה“ ועובדי האוניברסיטה, שמפעלם החדש הנפתח היום יהיה ראוי לשליחותו הגדולה, כלפי פנים וכלפי חוץ, ועם ישראל בכל תפוצותיו יהיה גאה על התורה מציון שתגלם כאחת חזון־הנביאים מלפנים ושיא המדע בימינו.
כ“ה באייר תש”ט – 24.5.1949
בפתיחת ועידת ההסתדרות
את פתיחת ועידת ההסתדרות הראשונה במדינת־ישראל אפשר לראות כהזדמנות מתאימה לספר על הכיבושים ההיסטוריים, הצבאיים והמדיניים שהיו לעמנו בשנה זו מאז קום המדינה ועד קבלתנו לאומות המאוחדות. לא אעשה זאת, כי נדמה לי, שאין עדיין רשות לגמור את ההלל על מה שנעשה, כי המהפכה ההיסטורית שהתחוללה השנה היא עדיין בראשיתה, והתעודה הגדולה שנפלה בחלקו של דורנו בהישג המהפכה הזאת, רק מתחילה עכשיו. ועלינו לא לראות מה היו הכיבושים והנצחונות, אלא מה המשׂימה המוטלת עלינו ומה הם הקשיים העומדים לפנינו במילוי משׂימה זו. נניח לדורות הבאים את הערכת הימים האלה.
*
אנו חייבים לקבל על עצמנו להמשיך במעשה, אשר הבאנו אותו רק לשלבו הראשון, כי עכשיו הגענו לשלב הקשה ביותר. אמנם, מה שקרה השנה מקל מבחינות רבות על עבודתנו. שוב אין הגבלה מלאכותית, אין הפרעות־זדון, אין כבלים של שלטון זר. אבל משום כך גם המעמסה שהוטלה עלינו כבדה הרבה יותר מאשר היתה, והיא תלך ותכבד, כי מעכשיו כל האחריות מוטלת אך ורק עלינו. רק אנחנו הננו הנתבעים ורק אנחנו נישא באחריות אם ניכשל.
שנה זו נתנה לנו שלטון יהודי, ובתוכו רוב פועלי. שנה זו פתחה לנו את השערים לרווחה בפני כל גולי־ישראל הרוצים לשוב, שנה זו העמידה את אדמת המולדת לרשותנו. אני רוצה להדגים בשני מספּרים את השינוי שהתחולל השנה, לא רק למען עמוד על הכיבוש, אלא למען הבין את המעמסה ואת האחריות.
עליה – בשלושים שנות המנדט מאחרי מלחמת־העולם הראשונה ועד קום המדינה עלו לארץ 420 אלף יהודים, בממוצע 14 אלף לשנה. מאז הוקמה המדינה במשך שנה אחת עלו 213 אלף, כמספר שעלו במשך 15 השנים הקודמות, אבל עלו וטרם נקלטו.
אדמה. – במשך 70 שנות פעולתנו, מאז יסוד פתח־תקוה עד הקמת המדינה גאלנו כמיליון ושמונה מאות אלף דונם אדמה, כ־25 אלפים דונם לשנה בממוצע. עכשיו עומדים לרשותנו למעלה מ־20 מיליון דונם. בקצב שעד הקמת המדינה היו נדרשות 800 שנה למען נגיע לשטח כזה. אבל האדמה שברשותנו ריקה ושוממה.
*
שתי דוגמאות אלו מרמזות מה היא התמורה שהתחוללה, מה הם הסיכויים אשר נפתחו ומה היא המעמסה והאחריות אשר הוטלו עלינו. אנחנו עומדים בראשית המהפכה, והתעודה ההיסטורית הגדולה אשר דורותינו לקחו על עצמם – השגת חזוננו הציוני והסוציאליסטי – הגיעה עכשיו שעתה לביצועה המלא. רק השנה נפתחו לנו האפשרויות הממשיות המחייבות לשני דברים היסטוריים גדולים, אשר חזונם פירנס את מלאכתנו: קיבוץ־גלויות ומשטר סוציאליסטי. ביצוע חזון זה במלואו בדורנו – זוהי התביעה שההיסטוריה מַפנה עכשיו אלינו, ובפתיחה לוועידה זו אני רוצה לעמוד על עקרונות אחדים, שלדעתי הם מַתנים את אפשרות הביצוע. אינני מתכונן למַצות סוגיה זאת, אלא רק לסַמן קווים אחדים, ובראש־וראשונה בענין עצמאותנו. אנחנו כבשנו לנו השנה את עצמאותנו הפוליטית. ואני מדגיש את המלה „כבשנו“, לא מתוך התעלמות מן העזרה הרבה שקיבלנו גם בשנים הקודמות, וביחוּד בשנתיים האחרונות, מכמה וכמה מדינות גדולות וקטנות, במערב ובמזרח, לפני החלטת האומות המאוחדות ולאחר החלטתן, וגם לא מתוך כפיית טובה לעזרה זו שניתנה לנו, אלא מתוך ציוּן האמת הפשוטה שעזרה זו לא היתה עומדת לנו, אילולא היינו מוכנים ומוכשרים להילחם על עצמאותנו.
לא נזכור בזעם ובטינה שהאומות המאוחדות, לאחר החלטתן החגיגית וההיסטורית להקים את מדינת־ישראל, הניחו אותנו לנפשנו, כאשר חמש חברות באומות המאוחדות, המדינות הערביות, הכריזו מלחמה על החלטת האומות המאוחדות, ומה שחמוּר יותר – על קיומנו בארץ זו. רק בעוצם ידינו, בכושר עמידתנו ומלחמתנו כבשנו את העצמאות.
*
אך העצמאות הפוליטית בלבד אינה מספיקה. המדינה היא לא מטרה, אלא אמצעי, המדינה היא לא סוף אלא התחלה, ולמען ביצוע המשימה ההיסטורית אשר מדינתנו צריכה לשמש לה אמצעי ומנוף – דרושה לנו קודם כל עצמאות מוסרית ואינטלקטואלית, שהיוותה יותר מארבעים שנה את תכונתה המיוחדת של תנועת־הפועלים הארצי־ישראלית, שידעה לפרוץ לה דרך חדשה גם בציונות וגם בסוציאליזם. תנועה זו לא הסתפקה במורשה החשובה אשר קיבלה ממוריה העברים, הוגי־הדעות של חיבת־ציון ושל התנועה הציונית, אלא העיזה – בראותה שהתורה הישנה, אשר התנועה הרשמית הנחילה לה, אינה מוליכה למטרה – לָסוֹל לה דרך חדשה, תחילה מתוך בדידות גמורה, מתוך התנכרות של התנועה הציונית, אחר־כך מתוך הנחלת ערכיה לכל רחבי התנועה והטבּעת חותמה עליה. היא גם העיזה, יחד עם המורשה העשירה אשר קיבלה מתנועת־הפועלים העולמית, לפרוץ לה דרך חדשה, לא־מקובלת, כאשר היא מצאה שהתורה המקובלת אינה הולמת את צרכיה ונסיבותיה.
אציין את ההתישבות העובדת – נשמת רוחה של תנועתנו בארץ. שום תנועת פועלים בעולם ולא שום תנועה אחרת לא הלכו בדרך זו. גם מורים גדולים של תנועתנו בזמן הראשון שללו את האפשרות של הקמת ההתישבות העובדת; די להזכיר שני שמות – בר ברוכוב ויוסף אהרנוביץ בראשית תנועתנו.
ולא רק עצם ההתישבות העובדת היה חידוש בתנועת־הפועלים העולמית, אלא דרכי ההתישבות הזאת נשארו עד היום הזה מיוחדות לתנועתנו. לא העתקנו את דרכי התישבותנו משום ארץ, גם לאחר התמורות ההיסטוריות הגדולות אשר התחוללו בעולם וגם לאחר שקמו ממשלות־פועלים בעקבות מלחמת־העולם. עד היום הזה ההתישבות העובדת שלנו טבוּעה בחותם מיוחד, שאין דומה לו בשום ארץ אחרת. ועשינו זאת לא מאהבת המקוריות, אלא מפני נסיבות היסטוריות מיוחדות, שבהן הוטל על הפועל העברי לבצע את שליחותו ההיסטורית, שבלי הדרכים החדשות לא היה מסוגל לבצע אותה. וכוחה של תנועתנו בזה שהיא העיזה ללכת בדרכים לא־מקובלות ואינה כפופה לדוֹגמות מוּסכּמות ויש ביכלתה לכבוש לעצמה דרך חדשה ההולמת את שליחותה.
דוגמה שניה – הסתדרות העובדים. מסופקני אם עד היום הזה יש בארץ אחרת הסתדרות־עובדים דומה להסתדרותנו במבנֶהָ, בכלי פעולתה ובדרכי פעולתה. ושוב, לא מפני אהבת המקוריות אלא מפני הנסיבות ההיסטוריות המיוחדות והתנאים שאינם דומים בשום תנועת־פועלים אחרת. לא לארגן מעמד־פועלים קיים בתוך משק קיים היא נקראה, לא להכין אותו לכיבוש השלטון, לתפיסת המשק למען בצר אותו ברוחו; עליה הוטל מעשה־בראשית – יצירת מעמד־פועלים, יצירת משק חדש.
היינו נאלצים לחשל לנו צורות ודרכים חדשות אשר יהלמו את התנאים ואת התפקידים המיוחדים אשר הוטלו עלינו, ולא נתַנו לכבול עצמנו בהלכות פסוקות ובדוגמאות שאוּלות. ותיקי הסתדרות העובדים, אלה שזכו להיות בועידותיה הראשונות, עוד זוכרים את הוויכוחים, אשר היו לנו עם חברים שבאו אלינו בשם תורות מקובלות בעולם, וניסו לפסול מבנה זה של ההסתדרות. הלכנו בדרכנו־אנו – ואין לנו כל יסוד להתחרט עליה. בזה כוחה המוסרי של תנועתנו.
דוגמה שלישית – היא אולי המקור לאותם שני הדברים אשר הזכרתי. תנועתנו יצרה לא רק מושג חדש, שעדיין אין למצוא לו תרגום בשום לשון אחרת, – כי כל המלים שמנסים להלביש מושג זה, אינן ממַצות כל תכנו – היא יצרה תופעה היסטורית חדשה, שהיום אנו קוראים לה בשם חלוציות, שגם היא בראשיתה נפסלה ע"י חלק מראשוני תנועתנו ומוריה.
בכוח החלוציות ובכוח החינוך החלוצי הפכנו, בניגוד לחוקים מדעיים, כביכול, בני־עיר לבני־כפר, תלמידי ישיבות וגימנסיות – לפועלים, ובני חנוונים – לבוני־שממה. בכוח זה הקימונו קיבוצים ומושבים, חינכנו נוער לעבודה, ליצירה ולמלחמה, ובכוח זה עמדנו במערכה הגדולה השנה. עצמאות מוסרית ואינטלקטואלית זו דרושה לנו עכשיו ביתר־שאת.
היינו למדינה, מעכשיו נופיע על הזירה הבינלאומית, וניתקל בפועל בבעיות עולמיות, לא בספרים או בדיסקוסיות פנימיות, אלא כגורם בינלאומי הקובע יחד עם עמים אחרים גורל השלום והמלחמה בעולם. בפורום הבינלאומי באומות המאוחדות ובצירויות מדינתנו בכל הבירות בעולם, יתָקלו שליחינו בגורמים ובכוחות בינלאומיים על כל הניגודים והסכסוכים הבינלאומיים, וניתבע לקבוע עמדה לא מתוך שעבוד לאינטרסים והוראות זרים, ולא מתוך קביעה שאחרים יקבעו לנו – אלא מתוך ראייתנו־אנו את צרכי אומתנו והצווים השליטים בגורלה ובמעמדה בארץ ובעולם.
אנו חיים בעולם מסוער ומסוכסך, בעולם של ניגודים אמיתיים ומדומים, מנופחים ומוּסווים. ולא נקיים מדינתנו ולא נבצע השליחות ההיסטורית המוטלת עליה, אם לא נדע בתוך הסבך העולמי הזה לראות ראִיה עצמית את הנעשה בעולם, לבור דרכנו אנו מתוך התנאים והצרכים ההיסטוריים שלנו, בלי להשתעבד למישהו ובלי לחקות אחרים. עצמאות אינה דבר אבסולוטי. אין שום עם בעולם עצמאי במאה אחוזים. כל עם יש לו זיקה – פוליטית, כלכלית ומחשבתית – לעולם, לכוחות ולגורמים השונים בעולם. אבל זיקה, ולא שעבוד – לא שעבּוּד מדיני, לא שעבּוד כלכלי ולא שעבוד מחשבתי. לראות בעיני עצמנו, לשפוט בשׂכל ובמצפון שלנו, לקבוע דרכנו מתוך ראיית הצרכים ההיסטוריים שלנו, אשר יביאו אותנו, בתנאינו־אנו, בדרך המוליכה אותנו לקראת חזוננו ההיסטורי, שהוא ביסודו חזון אוניברסלי עולמי. אבל דרכנו אליו, כבני העם היהודי, לא יכול להיות דרכם של בני עמים אחרים. כי דרכנו למשטר סוציאליסטי לא יתכן בלי קיבוץ־גלוןיות ובלי בנין נשַמות הארץ.
*
דרושה לנו לא רק עצמאות פוליטית ומוסרית ואינטלקטואלית. עלינו לבצע גם עצמאות כלכלית. ואל נשלה את עצמנו שעם הכרזת המדינה ועם גילוי יכלתנו להגן עלינו בכוח עצמנו, הבטחנו את עצמאותנו במלואה. בלי עצמאות כלכלית אין בסיס מוצק לעצמאות המדינית. יתר על כן: בלי עצמאות כלכלית לא נבצע לא קיבוץ־גלויות ולא משטר סוציאליסטי.
השנה עלו לארץ 200 אלף – ואין זה המכסימום האחרון. קליטת 200 אלף לשנה מחייבת הון של חצי־מיליארד דולר לשנה, לפחות. היא מחייבת 60–70 אלף יחידות־שיכון חדשות, והקמת 12 או 15 אלף יחידות־חקלאיות חדשות לשנה. באמצעים הפנימיים אין בכוחה של מדינתנו לבצע קליטה זו. כל הכנסתה וכל רכושה הקיימים לא יספיקו לכך.
אולם יש לנו קושי נוסף. מדינה צעירה וקטנה זו מכניסה מיצרכים, חמרים, מכונות וכלים מן החוץ בערך פי־שלושה מאשר היא מוציאה (ההפרש בין האכספורט והאימפורט שלנו הוא כמעט 5 מיליון לירות לחודש). ואם לא נמצא דרך לעצמאות כלכלית – או שנבוא לידי פשיטת־רגל גמורה וכשלון מוחלט, או לידי שעבוד כלכלי גמור לבעלי־הון זרים וממשלות זרות. והדרך היחידה הכלכלית היא האדרת כוח־הייצור שלנו ובממדים גדולים – פיתוח חקלאי וחרשתי בקנה־מידה רחב, הנעשה מתוך הרמת פריון־העבודה, שימוש באמצעי־ייצור חדישים ומשוכללים ביותר ושיטות־עבודה מתוקנות ביותר, אשר ירימו את התפוקה שלנו, יגדילו את היצוּא, יצמצו את היבוא, יוזילו את המחירים. על־ידי כך נצמצם את התלות שלנו בהון זר ובאכספורט, נמשוך לארץ הון־השקעה, נאדיר יכלתנו לבנות את הבתים ולהקים ישובים חקלאיים ובתי־חרושת ונעלה את רמת־החיים. בלי האדרת כוח הייצור והרמת פריון־העבודה והוזלת המחירים – לא נקלוט עליה ולא נהיה עצמאיים.
*
תכנית הצנע אינה אלא הוראת־שעה. צנע הוא הכרח זמני להילחם באינפלציה של ימי־מלחמה ולהוריד המחירים המנופחים. אנו רוצים להוריד יוקר־המחיה ולא רמת־החיים. להיפך, מגמתנו היסודית היא העלאת רמת־החיים בהדרגה ובהתמדה. לנו הכרחית רמת־חיים גבוהה אם אנו רוצים בקיבוץ־גלויות. עלינו לעשות מדינת־ישראל לאבן שואבת, לכוח מושך יהודים לא רק מארצות עניות ומדולדלות. רוב העם היהודי שנשאר לפליטה, חי בארצות עשירות ומפותחות. בלעדיהם לא יקום קיבוץ־גלויות. הם יעלו לארץ לא רק בכוח האידיאולוגיה, ולא רק מתוך השפעה מוסרית, אלא בכוח המושך של חיינו בארץ, בכוחה של עצמאותנו ועשירות חיינו החברתיים והחמריים. אין אנו מתכוננים להתחרות עם שכנינו בתנאי־חיים ירודים, בעבודה זולה, בהסתפקות במועט. אנו רוצים להתחרות בארצות המפותחות והעשירות ביכולת הייצור וכושר העבודה, בפיתוח המדע והטכניקה, בעָצמה האינטלקטואלית והאמנותית, ברמה הגבוהה של חיינו הרוחניים והחמריים.
אנו נעמוד בחלק זה של העולם רק בתרבות גבוהה. גם את בטחוננו ותרבותנו לא נקיים אלא ביכולת־ייצור מכסימלית וברמת־חיים גבוהה, בפריון גבוה ובכיבושי־המדע העליונים. עלינו להגיע לשיא היכולת היוצרת ולאיכות מעולה בעבודתנו. אחרת לא נבצע את המשימה המוטלת עלינו: קליטת מאות אלפים של עולים והפרחת אותם 20 מיליון הדונם העומדים עכשיו לרשותנו.
תנועתנו מראשית ימיה ידעה להפיק מקרבה אותו הכוח המהפכני הקונסטרוקטיבי, שהוא־הוא אשר הביאנו עד הלום, ושאנו קוראים לו בשם חלוציות. אין טעות מסוכנת וחמוּרה יותר מדברי־ההבל שעם הקמת המדינה אין לנו צורך עוד באמצעים חלוציים ובצורות־התישבות חלוציות שבנו את הקיבוץ והמושב.
עם הקמת המדינה הקימונו כלי־ביצוע אדיר, שלא היה בידינו קודם לכן. היו לנו עד עתה שני כלים: הסתדרות העובדים וההסתדרות הציונית. בשני הכלים האלה עשינו פלאות. עכשיו הקימונו כלי חדש, העולה ביכלתו ובאפשרויותיו על כל מה שהיה לנו עד עכשיו. אולם תהיה זאת טעות – וטעות פאטאלית – לחשוב כי רק בכוח הכלי הזה, המדינה, בכוח החוק והמנגנון הממלכתי בלבד, נעשה את מלאכתנו.
עדים אנו לדוגמה מבהילה של חולשת המדינות סביבנו: בצפון, במזרח ובדרום. מדינות אלו, יש להם כוח, שלטון ומנגנון לא פחות מאשר לנו, ומה ירוד מצבן, מצב אוכלוסיהן, צבאן ומשקן. לא בכוח שלטון אפשר לעשות הכל. אין לזלזל באפשרויות הטמוּנות בשלטון עצמי, אבל אין המדינה כל־יכולה, אין היא יכולה לצווֹת על הנוער בארץ, על הנוער במרוקו ובצרפת, ללכת ולהתישב בנגב, ליישב השממה. בלי שנוכל לעורר, לטפּח ולהאדיר את הכוח החלוצי, את התנופה החלוצית של הנוער שלנו בארץ ובגולה, לא יעמוד לנו גם כוח המדינה.
ראינו השנה איזה נוער מבורך הקים הישוב, את גח“ל ומח”ל. ואם־כי דוּבר עכשיו רבות על המשבר בתנועה הקיבוצית והחלוצית, איני יודע עד כמה יש ממשוּת בדיבור זה. ואם אפילו יש איזה משבר חולף, פרי הזעזועים והמתיחות של הימים הקשים האלה, ימי־המלחמה, הרי לא דלל המקור החלוצי, ולתנועה הקיבוצית והמושבית נפתחו דווקא עכשיו – עם ראשית העליה הגדולה ואפשרויות ההתישבות רחבות־המידה – שדות פעולה, כאשר לא היו עד כה. לצורות־ההתישבות החלוציות שלנו נתכנו דווקא עכשיו, עם הקמת המדינה, נצורות וגדולות.
המדינה איננה יכולה לצווֹת על חלוציות. אבל למדינה יש מכשיר אדיר־אונים לסייע לצמיחתה ולגידולה של התנועה החלוצית. המדינה יכולה לחייב, ואני מאמין שהיא תחייב כל נער ונערה, בלי יוצא מן הכלל, מן העיר ומן הכפר, עשירים ועניים, בני פועלים ובני בעלי־בתים, שילכו להכשרה חקלאית למינימום של זמן מסוים. המדינה יכולה ואני מאמין שתעשה זאת, לחייב כל ילד וילדה בישראל ללמוד מקצוע־עבודה. היא אינה יכולה לצווֹת על הנוער היהודי שהוא יתקשר דווקא לקרקע. אבל המדינה יכולה להיות גורם כביר בהפניית העליה לקרקע ולחקלאות. וההתישבות העובדת צריכה לעמוד לרשות המדינה בהפניה זו.
שני גופים כבר עשו משהו חשוב בכיווּן זה: המושבים והקיבוץ המאוחד. אבל מה שהם עשו – אינו מספיק. לא די לסייע לעולים ללכת לכפרים הנטושים. לא די ללכת אל העולים ולהביא אותם אל משקי־הקיבוץ הקיימים. יש לנו בעיה של רבבות עולים, שמוכרחים להפנותם לחקלאות; ויש לנו בעיה של שטחים ענקיים, ולא רק השטחים המצומצמים של המשקים הקיימים, שמוכרחים לעבד אותם ע"י העולים האלה ובתנופה חלוצית רבה של ותיקי ההתישבות והנוער.
ואם ההסתדרות הציונית, חסרת כוח התחיקה ובתקציב דל, כבולה ע"י חוקים של שליטים זרים ועוינים, יכלה, מתוך שותפות עם התנועה החלוצית של פועלי ארץ־ישראל, להקים את המפעל ההתישבותי הזה – הרי לא יבּצר, מתוך שותפות אמיתית חלוצית של המדינה עם הכוח ההתישבותי שלנו, להפנות להלכה ולמעשה את העולים החדשים לעבודה חקלאית, לאו־דווקא במשקים הקיימים, אלא, מתוך הישענות על המשקים הקיימים האלה, כמנוף וכמדריך, להפנותם לשטחים הרחבים העומדים עכשיו ברשותנו. בתנועה התישבותית חדשה של המוני עולים, יגדל הכוח המושך של המפעל ההתישבותי הקיים, לכל צורותיו, והמחסור שלו ברזרבה של ממשיכים, יתמלא מתוך הנער והעולים הצעירים.
עם המהפכה הפוליטית שהתחוללה בימינו ועם הכלי האדיר שהקימונו, לא עברה שעתם של הכלים הישנים ושל אותן הדרכים אשר ידענו עד היום, אלא להיפך: אותם הכלים הישנים צריכים עכשיו להתאזר ולהאדיר תנופתם החלוצית ומאמציהם ההתישבותיים, למען בַּצֵעַ, בשותפות עם הכוח ההיסטורי אשר קם לנו, את המשימה הגדולה והכפולה אשר ראשוני חלוצינו ציפו לה, בלי לחלום שעוד בחייהם יזכו לראות אפילו קצה התגשמות החלום.
זכינו לראשית המהפכה ההיסטורית שלנו. ודורנו זה, אשר ביצירתו החלוצית ובמלחמתו הנאמנה הביא אותנו עד הלום, מותר לו – וגם נראה לי, שומה עליו – להעיז ולהאמין שלא יבּצר ממנו ביצוע המשימה ההיסטורית עד תומה, והחזון אשר ליווה אותנו בראשית צעדינו – עוד יקום במלואו בימינו.
א' בסיון תש"ט – 29.5.1949
בסיכום הוויכוח בוועידת ההסתדרות
חברים, לצערי לא יכולתי להיות נוכח במשך כל הזמן בועידה, אבל לא יכולתי שלא לעקוב אחרי כל מה שנעשה בועידה, וביקשתי רשות להעיר הערות אחדות על שני דברים הנוגעים לעבר, שנדונו בועידה זו, ועל ענין אחד הנוגע לעתיד, שבגללו בלבד כדאי היה לכנס את הועידה.
*
הדבר הראשון נוגע לעבר הוא הרכב הממשלה. נמסר לפועלי ארץ־ישראל סיפור מעשה על הרכב הממשלה, שבצמצומו אפשר לנסחו כך: „לאחר שבן־גוריון נתן תשובה שלילית למפ“ם על כניסתם לממשלה, הלך אצל הגוש הדתי, בא אתם לכלל הסכם פרוגרמטי ושלח את המצע המוסכם בינו ובין הגוש הדתי למפ”ם, עם הזמנה להצטרף למצע מוסכם זה. מובן שמפלגה המכבדת את עצמה אינה יכולה להצטרף בתנאים כאלה לממשלה“. זוהי הגירסה אשר פירסם חברי וידידי מהממשלה הזמנית מרדכי בנטוב. הח' בנטוב לא השתתף בדיונים על הרכב הממשלה, ואינני חושד בו שהוא בדה את הדברים האלה, אשר קראתי לפניכם, מלבו. בלי ספק קיבל הדברים האלה מחבריו, ולא רק הוא אלא רבים בארץ קיבלום כך. ועלי להגיד שבגירסה זו שציטטתי אין אף פסוק אחד נכון. לא נכון שנתתי תשובה שלילית למפ“ם; לא נכון שאחר־כך הלכתי אצל הגוש הדתי ובאתי אתו לכלל הסכם פרוגרמטי; לא נכון ששלחתי למפ”ם מצע מוסכם בין הגוש הדתי וביני; לא נכון שהזמנתי אותם להצטרף למצע מוסכם זה. כל הסיפור הזה הוא בדוי.
ב־24 לפברואר שנה זו חזרתי לתל־אביב אחרי מחלה של שבועות אחדים. באותו יום הוטל עלי מטעם נשיא המדינה, אשר נבחר שבועיים לפני־כן, להרכיב ממשלה. בו־ביום הזמנתי את מפלגת הפועלים המאוחדת. השיחות נמשכו שבוע ימים. כעבור שבוע בדיוק קיבלתי אגרת קצרה, חתומה ע“י ריפטין ובן־אהרון, האומרת: „מועצת מפלגת־הפועלים המאוחדת החליטה בתנאים המוצעים לא להיכנס לממשלה“. החלטה זו נתקבלה במועצת מפ”ם ברוב דעות. היו חברים אשר הצביעו בעד כניסה לממשלה בתנאים המוצעים, ביניהם כמה מראשי המפלגה. אבל במפלגה המאוחדת הולכים בצדק אחרי הרוב, לכל הפחות במפלגתם־הם, אם־כי לא תמיד אחרי הרוב בהסתדרות, אחרי רוב הפועלים; והרוב במפלגתם החליט לא להיכנס בתנאים המוצעים לממשלה.
אמסור עכשיו, מה היו „התנאים המוצעים“. בממשלה הזמנית היו 7 מפלגות: מפּ“ם, המזרחי, אגודת־ישראל, הציונים הכלליים, פרוגרסיביים, ספרדים ומפא”י. אינני זוכר אם גם אז כינו את הקואליציה בשם „קואליציה סוציאל־קלריקלית“, בכל אופן זו היתה קואליציה כשרה מבחינת מפ“ם. כשהוטל עלי להרכיב ממשלה, היתה אצלי החלטה, בהתאם למצעה של מפלגת פועלי א”י, להרכיב ממשלה מכל המפלגות האלה ורק מהמפלגות האלה, והתחלתי ממפלגת־הפועלים המאוחדת.
בממשלה הזמנית היו 13 חברים, שנים למפ“ם, שנים ל„המזרחי“, אחד ל„אגודה“, שנים לציונים הכלליים, אחד לפרוגרסיביים, אחד לספרדים, ארבעה למפא”י. בבחירות נשתנה המצב, ויחסי הכוחות בין מפ“ם ומפא”י היו 5:2. היה נראה שיש לנו צורך בממשלה מצומצמת בת כושר־פעולה, ושאפתי לכך שהממשלה תהיה בת שנים־עשר איש: 1+1+1+2+2+5.
*
מיד לאחר הבחירות שידרתי ב„קול ישראל“ וקבעתי 4 תנאים לממשלה החדשה.
התנאי הראשון היה אחריות קולקטיבית. היה ברור לי, ונדמה לי שהיה ברור לרוב הגדול במדינה, שהמשטר של הממשלה הזמנית לא יתכן: אי־אפשר להיות גם בממשלה וגם באופוזיציה. הממשלה אינה צריכה להיות מורכבת מפדרציה של משרדים אבטונומיים, אלא בנויה על תכנית־פעולה מוסכמת ואחריות משותפת.
הדבר השני – מדיניות־החוץ; הדגשתי שממשלה במדינת־ישראל יכולה לעמוד רק על מדיניות־חוץ השואפת: לשלום – קודם־כל בסביבתה, עם הארצות הערביות, וכן בעולם כולו, ולשם כך שוחרת ידידות עם כל המדינות בעולם – במזרח ובמערב.
הדבר השלישי: רוב פועלי בממשלה. לא למען הגשמת הסוציאליזם על־ידי הממשלה הזאת כאשר ניסה אחד החברים ממפ"ם, ערב הבחירות, לפרש מתוך לגלוג את דברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל שהחזון הציוני־סוציאליסטי יתקיים בימינו. הסברתי אז לאותו חבר מעל דפי „דבר“, שאיש מאתנו איננו כל־כך נאיבי לחשוב שבמשך 4 שנות הממשלה הזאת יגשימו את הסוציאליזם; דרשנו רוב פועלי למען הבטח האופי החלוצי של פעולת המדינה ולמען הבטח כיווּן הפעולה ברוח המצע שלנו.
התנאי הרביעי היה שוויון האשה.
לפני שהזמנתי המפלגות השונות, עיינתי מחדש בכל המצעים של המפלגות הבאות בחשבון הקואליציה. במצעה של מפלגת הפועלים המאוחדת מצאתי שני דברי שאין לקבלם בשום אופן: א) צבא לא־אחיד; ב) מדיניות־חוץ המכוּונת להזדהות עם אחד הגושים היריבים בעולם. הודעתי לחברי מפ“ם שלפי דעתי הכריע רוב העם ורוב ציבור הפועלים נגד דעתה של מפ”ם בשני ענינים אלה. ואשר לתיקים – הנחתי שתהיה ממשלה מצומצמת, בת 12 איש, בתוכם חמישה למפא“י ושנים למפ”ם.
לאנשי מפלגת פועלי ארץ־ישראל הצעתי תיקים אלה: תיק ראש־הממשלה ובטחון, תיק עבודה, תיק משרד־החוץ, תיק האוצר, תיק התחבורה. עד כאן. לאנשי מפלגת־הפועלים המאוחדת הצעתי: תיק החקלאות, עבודות־ציבוריות, קואופרציה, בריאות ושיכון. במשך השיחות היו הצעות שונות ומשתנות, ואני מסתפק עכשיו בגירסה האחרונה והסופית. דרשו ממני תיק פנים או תיק־בטחון. תיק פּנים לא יכולתי לתת – לא היה בידי, בטחון היה בידי – אך מנימוקים שלא אסביר פה, סירבתי. דרשו ממני מנהל למשרד־הבטחון – הסכמתי; דרשו ממני מנהל למשרד־החוץ – לא הסכמתי, כי לא יכולתי להסכים על חשבון מישהו אחר. חברי מפ"ם הלכו למועצת מפלגתם בהצעות אלו ולמחרת קיבלתי את האגרת הקצרה שקראתי לפניכם – שבתנאים אלה הם החליטו לא להיכנס לממשלה.
*
ועוד מלים אחדות על דיונים על מפלגות אחרות ועל המצע: המעשיה שפירסם החבר בנטוב, כנראה מפי חבריו, על מצע מוסכם עם החזית הדתית שנשלח לאחר מעשה למפּ“ם בהזמנה להצטרף לממשלה – אין לה שחר. השיחות שלי עם המפלגות השונות, בתוכן מפ”ם, החלו ב־24 לפברואר ונסתיימו בשנים במארס. עם שתי המפלגות, מפּ"ם והציונים הכלליים, לא הצלחתי לבוא לעמק השווה: „הכלליים“ הציעו לי תנאים אחדים שלא יכולתי לקבל, ולא אעמוד עליהם פה. עד גמר השיחות עם המפלגות לא היה עדיין כל מצע מוסכם.
בשיחות עם המפלגות היו דיונים גם על ענינים פרוגרמטיים. לא כל המפלגות דנו אתי על אותם הענינים. הגוש הדתי שאל על עמדת הממשלה בענין הדת. – קראתי להם את הקטע מנאומו של ז. אהרונוביץ ערב הבחירות. קטע זה כלל שני סעיפים, והוא שוּדר ערב הבחירות: א) המדינה תספק הצרכים הדתיים הציבוריים של תושביה; ב) לא תהיה כפיה דתית במדינת־ישראל. נשאלתי על כשרוּת ושבת. הודעתי שנמשיך במדיניות של הממשלה הזמנית. נשאלתי על שוויון האשה. אמרתי להם: יונהג שוויון האשה בכל מערכת החוקים והמשפטים ללא יוצא מן הכלל, ואם על פי המשפט הרבני, אין האשה נאמנה לעדות או לא מגיע לה חלק שווה בירושה – נעשה חוק אשר יחייב את המשפט הרבני ואת המשפט המוסלמי שמצב האשה יהיה שווה בדיוק למצב הגבר בכל דבר, מלבד מצוות דתיות – אנחנו לא נחייב את האשה להניח תפילין. בנוגע לשאר, הודעתי שאני מנסח תכנית־פעולה שתהא נדונה בממשלה, והתכנית בנויה ביסודה על מצעה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל.
היה לי ויכוח עם המפלגה הפרוגרסיבית בדבר אחד בלבד: הוצע לי שנתחייב על ייצוב שכר־העבודה. עניתי בשלילה. הממשלה לא תקח על עצמה הקפאת שכר־העבודה. שכר־העבודה הוא ענין של ההסתדרות ושל פועלי ארץ־ישראל. ממשלה זו אינה לוקחת על עצמה להחרים את הרכוש ולהטיל חובת־עבודה על כולם ולהנהיג משטר סוציאליסטי, ואין זה עסקה של הממשלה לייצב שכר־עבודה. הממשלה תדאג להורדת יוקר־החיים – בלי לפגוע ברמת־החיים של הפועל. הפרוגרסיביים קיבלו זאת.
המצע נגמר אצלי בכתובים רק בשנים במארס. החברים שניהלו אתי המשא־ומתן – גם חברי מפ“ם וגם האחרים – יודעים באיזו מתיחות עבדתי בימים ההם. הייתי מטופל לא רק בהרכב הממשלה. עוד נשארו ענינים חיוּניים מהתקופה הקודמת, וכשר־הבטחון הייתי צריך לתכנן כיבוש הנגב אשר יצא לפועל כעבור שבוע־שבועיים. והמשא־ומתן עם מפ”ם, החזית הדתית, הפרוגרסיביים, מפלגת פועלי ארץ־ישראל, הספרדים, הציונים הכלליים – דרש לא מעט זמן, ולא היה קל גם לשבת ולנסח נוסחאות בשביל תכנית־הפעולה של הממשלה. ורק בשנים במארס השלמתי הניסוח. הספקתי להראות הנוסח רק למספר חברים במפלגתי ומיד שלחתי המצע לחבר יערי, כשנתכנסה המועצה של מפ“ם. ואני רוצה להגיד לחבר בנטוב, שאין שחר לדבריו שהיה מצע מוסכם עם מישהו מקודם; אף אחת מהמפלגות היושבות עכשיו בקואליציה לא ראתה את המצע לפני הישלחו ליערי. ורק למחרת, לאחר שקיבלתי את התשובה הלאַקונית מריפטין ומבן־אהרון שמועצת מפ”ם החליטה לא להיכנס לממשלה – הזמנתי את כל המועמדים לממשלה (שהם עכשיו בממשלה) והבאתי לפניכם הצעת התכנית. איש מהם לא ראה התכנית ולא היה זה מצע מוסכם לפני ששלחתיה ליערי.
לאחר שהתכנית נתאשרה ע"י הקואליציה, הוגשה לכנסת, וכל הארץ יודעת אותה עכשיו. אם היא טובה או רעה – תשפטו אתם. אם היא לא תבוצע – לא יהיה לה ערך, גם אם היא טובה. ואם היא תבוצע – תחרוץ ההיסטוריה משפטה אם היתה נאמנה לדרך בה הלכנו במשך ארבעים שנה ויותר, הדרך אשר הביאה את הארץ ואת ציבור הפועלים עד הלום.
העובדה שהישוב בארץ, גם מחוץ לפועלים, קיבל את הפרוגרמה – איני רואה בה כל פגם, אלא להיפך: יתרון רב. ואין בזה כל חידוש. אני זוכר את הוויכוחים שהיו לנו עם חברים „שמאליים“ שלשמחתי הם עכשיו חברים בהסתדרות הציונית. חברים אלה עשו את הפילוג הראשון בתנועתנו, מפני שפסלו השתתפות הפועלים בהסתדרות הציונית ועבודת הפועלים בעד הקרנות, מתוך טענה אחת הגיונית מאד: הקרן הקיימת לישראל, וכן קרן־היסוד הנאספת ע“י בעלי בתים, מן ההכרח שהיא קרן בורגנית המשעבדת את הפועל. לא יתכן שהבורז’ואזיה תתן כסף לבנות קבוצות. ואם היא נותנת, ודאי שיש כאן מזימה נסתרת. עצם הישיבה עם הבורז’ואזיה היא פסולה. ומדוע נתנה בורז’ואזיה זו כסף להתישבות העובדת, לקבוצה ולקיבוץ – אין עסקי לברר עכשיו. אך זו עובדה. יש איזה הגיון מיוחד בדברים המתרחשים באומה זו – ובארץ זו. לאחר עשרים וחמש שנה הכירו פועלי־ציון שמאל בטעותם ונצטרפו להסתדרות הציונית. ואין זה דבר חדש שהפועלים בארץ מצליחים להנחיל ערכיהם גם לחוגים אחרים ומדריכים את הישוב ואת התנועה הציונית. וראָיה לכך, חברי מפ”ם, שהחליטו לא להיכנס לממשלה זו, יושבים בהנהלה ציונית שיש בה לא רק „קלריקלים“ אלא גם „פאשיסטים“. והם מוצאים, כנראה, שפה משותפת עם חבריהם מ„המזרחי“ ומהריביזיוניסטים. והם ישבו גם בקואליציה הזאת, בממשלה הזמנית. לממשלה הנוכחית יש יתרון אחד – יש לה פרוגרמה מוסכמת ואחריות קולקטיבית. לא שמעתי עד עכשיו שנתגלה פסול בפרוגרמה; הפסול היחיד שמגלים בכל פעם – זוהי השתתפותם של י. מ. לוין והרב פישמן, אבל הם לא היו פסולים כשהחברים בנטוב וציזלינג ישבו אתם – הם אינם פסולים גם עכשיו.
*
דבר שני – פלמ"ח. בענין זה אעשה מאמץ גדול לא להכניס שום נימה פולמוסית, עד כמה שאפשר, אלא אעמיד עובדות על אמיתותן.
פלמ“ח היה פורמציה שונה מכל הפורמציות האחרות, שהיו בהגנה, בשני דברים: א) היא היתה מגויסת תמיד; כל שאר חברי ההגנה התגייסו רק לעת מצוא. ב) מחצית הזמן – מ־8 עד 12 יום בחודש – בעבודה, ומחצית הזמן – מ־8 עד 12 יום בחודש – היתה קודש לאימונו בנשק. מפני כך היתה החטיבה המאומנת ביותר בהגנה. גם כאשר הקימו עוד חטיבות חדשות, – מקודם פו”ש ואח“כ חי”ש – לא הגיעו לדרגת האימונים והיכולת של הפלמ“ח, כי רק שעות מעטות מזמנן נתנו לאימונים. היחידות של הפלמ”ח, לפני הפלישה ולפני הקמת המדינה, מילאו תפקיד מיוחד, בהגנה על הדרכים, בהגנה על ירושלים, צפת, נקודות הנגב ועוד. וכל מי מהם שזכה להשתתף בפעולה זו – מותר לו להתגאות על כך כל חייו. ראיתי אותם לעתים תכופות בעבודתם. הייתי נוסע לירושלים ורואה איך הם שומרים על הדרכים, חשופים ליריות האויב, באיזו פשטות, צניעות וגבורה התנהגו בכל התנאים ובכל הנסיבות. וכל חיי לא אשכח זאת, כמו שכל חיי לא אשכח את „השומר“ או את הגנת תל־חי.
עם הקמת המדינה ועם הפלישה של צבאות סדירים עברה שעתה של ההגנה; היינו זקוקים לצבא ראוי לתפקידו גם באימונו, גם בציודו, וגם בסדריו. לא היה קל להקים צבא בן־לילה ותוך כדי מלחמה. אבל לא היתה לנו ברירה. היה הכרח לעשות זאת. ואלמלא היו לנו מצד אחד המפקדים הוותיקים של ההגנה והרוח של ההגנה (ואני מונה את הפלמ"ח בתוך ההגנה), ואלמלא היו לנו מצד שני היחידות הצבאיות שלחמו במלחמת־העולם השניה בתוך הצבא הבריטי, ובעיקר הבריגדה העברית – לא היינו מצליחים להקים צבא, ואיני יודע אם מדינה זו היתה קמה. הקמת המדינה והפלישה באו כרוכות יחד באותו יום – והיה הכרח להקים צבא. והצבא היה שלב גבוה מזה של ההגנה על כל הפורמציות שלה, החל מ„השומר“ וסיים בפלמ"ח – גם בציודו, גם באימונו, וגם בארגונו. בתקופה ההיא הוטל דבר הבטחון עלי, לפני פרוץ המלחמה – על־ידי התנועה הציונית, ועם הקמת מנהלת העם והממשלה הזמנית – על־ידי הממשלה הזמנית. כשהוצע לי תיק־הבטחון בממשלה הזמנית התניתי תנאי (בידעי לפני מה אנו עומדים), שאקבל עלי שליחות זו רק אם הצבא שאנו נקים יהיה צבא אחיד, כפוף כולו אך ורק למרות אחת, שוויון פנימי, עם מעמד שווה לכל חייל, לכל יחידה. תנאי זה נתקבל. ורק בתנאי זה קיבלתי עלי את התיק בממשלה הזמנית.
איני רשאי עדיין לספר כל מה שקרה בשנה זו. ואולי יש לי משהו לספר שאיני צריך להתבייש בכך. אבל יש דברים שהשתיקה יפה להם כי הסכנה טרם חלפה. איני יודע אם המלחמה נסתיימה. וגם אם נסתיימה – יש דברים שהשתיקה יפה להם לעת־עתה. ודברי משום כך לא יהיו ממַצים. בתקופה הראשונה לקיומו של הצבא שימשו בערבוביה סדרי ההגנה וסדרי הצבא, אם־כי עשיתי כל המאמצים לקיים משטר חדש – משטר של צבא הכפוף למדינה, ולא משטר של הגנה־במחתרת הכפופה למעשה לעצמה. לפי הרגל ישן כינו יחידות צבאנו בשמות פרטיים. שמות אלה של יחידות, כמו השמות ראובן, שמעון, או לוי לחיילים, לא היה בהם שום תוכן נפרד ומהות צבאית מיוחדת. כל היחידות היו שוות; לכל היחידות ניתן אותו אימון ואותו ציוד. דבר זה אני רשאי וחייב לגלות פה, וזאת חייב כל אדם מישראל לדעת. גם עכשיו אין לנו עוד צבא כהלכה, במובן האמיתי של המלה. על זאת אני עומד בכל השיחות שלי עם אנשי המטה ומפקדי־הצבא. אין מקימים צבא בן־לילה. אבל נעשה מה שאפשר היה לעשות בימים הטרופים ההם, והיחידות בצבא היו שוות זו לזו, ולא ניתן סטטוס מיוחד לשום יחידה, לא בגלל עברה ולא בגלל עתידה. חל שינוי: במקום הגנה בלתי־ליגלית – קם צבא כפוף למדינה. חל שינוי גם בתוך אותה יחידה שנקראה בשם פלמ“ח. לפני הפלישה היתה יחידה זו מורכבת בעיקר מחברים ותיקים של פּלמ”ח אשר קיבלו במשך שנתיים ולפעמים גם במשך שש שנים אימון מוגבר ומאומץ. עם הגיוס הכללי השתנה ההרכב של פלמ"ח. רוב אנשיו היו מגויסים חדשים, כרוב החיילים בכל היחידות האחרות שגויסו מקרוב. רובם היו אנשים חדשים, ולא היה הבדל ביניהם ובין יחידות אחרות, מלבד השם והמסורת. ומסורת ביחידות צבאיות זה דבר חשוב. זוכר אני, כאשר הייתי בגדוד קלעי־המלך בלגיון היהודי, ניסו הקצינים להסביר לי שלא היה בעולם ובאימפריה הבריטית גדוד כל־כך חשוב כמו קלעי־המלך. אותו דבר נאמר, כמובן, בכל גדוד וגדוד, ובצדק. כי כל גדוד צריך להתגאות בשמו, בארגונו, בשירותו ובמעשיו.
אולם אצלנו קרה משהו משונה. נמצא גוף פוליטי מחוץ לצבא אשר לקח עליו אפיטרופסות על חטיבות פלמ“ח. אינני רוצה להיכנס לבירור, מדוע ולשם מה. אבל מוכרח אני לערער בכל כוחי המוסרי על דבר אחד מגונה. עם הכרזת אפוטרופסות זו נעשו נסיונות לייחס כל הכיבושים וכל הנצחונות וכל הגבורה וכל הדם השפוך ליחידות של פלמ”ח. עלי לציין בסיפוק רב, שאנשי פלמ"ח עצמם לא עשו זאת אף פעם. זאת עשו אנשים מחוץ לצבא (אמנם אנשים אלה אינם מחוץ לוועידה הזאת). לסלוף זה אין כפרה. אפשר ללמד זכות על כל מיני יחסים וסימפטיות. אבל אין להפלות בין דם לדם. אציין רק דוגמה אחת.
סללנו בשעת המלחמה כביש לירושלים וניתן לו שם ברברי „כביש הגבורה“. לצערי, לא שאלו אותי על השם. אילו שאלו אותי, לא הייתי מרשה שם כזה. לא משום שלא היתה גבורה בסלילת הכביש הזה, אלא מפני שיש בשם כזה משום צעקנות והתהדרות בגבורה. אין אנו צריכים להשתמש בשמות רברבניים כאלה. אבל מישהו רצה לקרוא לכביש בשם אחר, בשם „הראל“; אילו שאלו אותי, הייתי מתנגד גם לשם זה, כי במתן שם זה יש כוונה לייחס את כל הזכות בעלילות כביש זה לחטיבה אחת של פלמ"ח, ששמה היה „הראל“. יש בכך משום עושק דם שנשפך של חטיבה אחרת שקדמה ל„הראל“, במעשה־גבורה זה, חטיבת־שבע.
היום, 29 במאי, מלאה שנה לאחת המערכות הטראגיות והמכריעות ביותר במלחמה הזאת, – המערכה על לטרון. אתם זוכרים עוד מה קרה לירושלים לפני הפלישה ועם הפלישה: הפגזה, מצור, רעב. אינני צריך להאריך בזאת. פרשת הסבל של ירושלים ידועה לכל אחד. היתה סכנה איומה לקיום ירושלמים והיה הכרח לקחת „נוֹבוֹבּרנצים“ (טירונים), שזה רק ירדו מאניה, יחד עם עוד מאומנים ולשלחם ללטרון. לא היו גם במלחמתנו הרבה מערכות טראגיות ודראמטיות כאלו. לא בהרבה הזדמנויות אחרות נתגלתה גבורה כזאת. ראיתי את הדברים בעיני. בראש המערכה עמד אדם יקר ודגול, לא ארצישראלי, שלצערי הרב נפל. קראו לו – סטון. שמו האמיתי היה מרכוס. חטיבה זו לא כבשה את לטרון, אבל היא הצילה את ירושלים, כי הלגיון מוכרח היה להפנות את כוחותיו שהרעישו את ירושלים – לעבר לטרון. חטיבה זו עשה עוד דבר אחד: פתחה את הדרך שקראו לה „בורמה“. היא כבשה את בית־ג’יז ואת בית־סוסין. אני מניח שיש פה חברים אשר „רכבו“ לירושלים לא בכביש „הגבורה“, אלא בדרך־בורמה, כאשר היו מורידים ומעלים בחבלים ובמיתרים ובכל מיני מעשי אקרובטיקה את המשא, והירידה והעליה במדרון התלול היו בהן משום מעשה־נסים. דרך זו נכבשה תחילה על־ידי חטיבת־שבע.
חטיבה זו נתנה הרבה קרבנות. דמה היה שותת. והיה הכרח לקחת אותה מחזית לטרון. שלחנו למערכה זו חטיבה אחרת – חטיבת „הראל“. גם זו הסתערה על לטרון, נתנה קרבנות, ולא כבשה את המקום. אבל מערכות אלו הצילו את ירושלים.
נזדעזעתי כולי כאשר ראיתי שמישהו רוצה לגזול מחיילים יהודים, ששפכו דמם, את מעשה־גבורתם ולייחס מה שהם וחבריהם עשו – רק ליחידה של פלמ“ח. נסיון זה הולך ונמשך, ועד היום הזה מנסים לייחס את כל מעשי־הגבורה רק לחלק מאלה אשר השתתפו בעשייתם. אני מוכרח להגיד למען האמת: אנשי פלמ”ח לא היו שותפים למעשה העושק והקיפוח הזה. זאת עשו אנשים מהחוץ, אינני יודע למה.
אותה חטיבה שהזכרתי תחילה אין לה להתבייש מפני איזו חטיבה אחרת שהיא במלחמה הזאת, לא במלאכתה בלטרון ולא בשחרור הגליל. מסרתי, במועצת־המדינה הזמנית, ביום 17 ליוני 1948, אחרי המערכה בלטרון, מה שעשתה החטיבה בכיבוש בית־ג’יז ובית־סוסין ואיך החלה סלילת הכביש החדש לירושלים. והנה נמצא עתון, החושב את עצמו לעתון פרוליטרי ולאפוטרופוס של פלמ"ח, ומחק את שמה של חטיבה זו. אבל שם זה, כמו שמותיהן של החטיבות, לא ימָחק מההיסטוריה! לכולן יש חלק בגבורה שגילה צבא־הגנה לישראל. ולכולן חלק בחולשות שגילה, וחולשות נתגלו בכל החטיבות. אני יודע זאת לא פחות ממישהו אחר היושב באולם הזה. אני מכיר גם גבורותיה של כל אחת מהחטיבות וגם ליקוייה.
*
כשהקימונו צבא אחיד ומשטר וסדר צבאי, היה קיים מימי המחתרת דבר שלא הבינותי כל הזמן לשם מה הוא בא – המטה הארצי המיוחד של פלמ“ח. נסיתי להסביר לעצמי הדבר, שאלתי וחקרתי חברים שחייבו קיומו של המטה הנפרד – ולא שמעתי אף נימוק אחד המתקבל על הדעת. מטה זה לא היה בו שום צורך צבאי, לא לגיוס, לא לאימון, לא לציוד, לא לאפסנאות, לא להשתתפות במערכות. במשך חדשים השלמתי עם קיומו, כי רציתי ללמוד ולהבין – עד שנתברר לי ללא צל של ספק, כי אין כל צורך במטה זה לא לצבא כולו ולא לפלמ”ח בפרט, – אלא למישהו מחוץ לצבא. אבל אין הצבא חייב להחזיק מכשיר שאינו דרוש לכלל – לא למדינה ולא לצבא, אלא לאיזה גוף פוליטי. נתברר לי – וזאת אשר הודעתי לא פעם ברבים – שאין הבדל בין חטיבת פלמ“ח ובין חטיבה צבאית אחרת, ולא תיעשה שום הפליה לטובה או לרעה – כי בצבא כל החטיבות שוות. וכל סלף של ציטטות מדברי לא יועיל. שמעתי חבר אחד שציטט כאן דברי שלא היתה להם שום שייכות לענין, ודווקא הפסוק האחד השייך לענין – אותו לא ציטט. הודעתי שכל עוד מצב הבטחון של מדינת־ישראל לא יאפשר הפחתת צבאנו, לא תפורק שום חטיבה של פלמ”ח, כאשר לא תפורק שום חטיבה אחרת, ושהמטה הכללי של צבא־הגנה לישראל ידאג לחטיבות פלמ"ח כמו לכל החטיבות האחרות, וכל דבר שיש בו משום טביעת צביון מפלגתי ליחידה צבאית– הוא פסול ומסוכן. אחת ידעתי: או שיהיה לנו צבא אחיד הכפוף כולו למדינה ורק למדינה, ואז אולי נעמוד; ולא – לא נעמוד. עוד יהיו אצלנו ויכוחים, וברוכים יהיו הוויכוחים על אופי הצבא, מבנהו, חינוכו ודמותו. אבל דבר אחד ברור ולא נתון לוויכוח: עם העומד בסכנה כזאת כאשר עמדנו אנחנו – יוכל להתגונן רק אם יצליח לגייס את כל הכוחות שבעם ויטע הרגשה בלב כל איש בצבא שהוא שווה לכל איש אחר בצבא – במעמד, בזכויות, בכבוד, בהערצה ובחיבה. אחרת – לא יגלה את הכוח הפנימי הדרוש לעמוד במלחמה. אין עומדים בקרב רק על פי צו, גזירה, פקודה ומשמעת. נחוצה רוח, ומבלי שכל חייל ידע שהוא שותף שווה־זכויות־וחובות – אסור לגייס אותו. משום כך ראיתי באחידות הצבא, בשוויון כל החיילים, ביחס שווה לכולם, בביקורת שווה לכולם, בהערצה שווה לכולם, כאשר מגיע להם – תנאי יסודי ליכולת עמידתנו.
*
ניסו לומר, שיש חטיבה אחת – וזוהי פלמ“ח, כמובן – שיש לה מונופולין לחלוציות. כידוע, אני „מפרק ערכים חלוציים“, „מוכר את המדינה לאימפריאליזם“, „משרת את הבורז’ואזיה“ וכו' וכו'. אין בדעתי לסתור השמצה זו, שאיני יודע אם בעליה מאמינים במה שהם אומרים, ולא אגלה פה יחסי לחלוציות, אולם אני קובע עובדה: בצבא לא היתה שום יחידה, פלמ”ח או לא פלמ“ח, שעסקה בדבר אחר מחוץ למלחמה ואימונים. לא היתה שום יחידה בצבא שעסקה בעבודה. מזמן שאנשי פלמ”ח גויסו לצבא לא עסקו עוד בעבודה, לרבות אותו חלק בפלמ“ח שלפני הגיוס עבד במשקים. לא רק הפלמ”ח, אלא גם בני המשקים, בני המתישבים, נעקרו ממקומם ונשלחו לצבא, ואיני יודע שום יחידה צבאית שיש לה מונופולין לחלוציות.
עם כל היותי „אויב מושבע של החקלאות ושל החלוציות“, ידעתי שאיננו יכולים להתעלם, גם בתוך המלחמה, מצרכי ההתישבות. בשם כל ארגוני הנוער נשלח אלי מכתב – זה היה ב־10 לאבגוסט 1948 – ובו כתוב:
„הנידון: חבר גרעיני התישבות ילידי 1931
בקשר לדיון המתנהל בצבא על עתידם של חברי הגרעינים ולאחר התזכירים שנשלחו אליהם, נתקיימה היום פגישת מזכירויות התנועות אשר סיכמה מחדש את עמדת התנועות בעד הקמת מסגרת מיוחדת לגרעינים אשר איננה קשורה לחטיבה צבאית כלשהי, פרט לאימונים – אם יוחלט על כך.
ובאשר לעתידם הקרוב, הוחלט לתבוע את הוצאת הגרעינים למשקי ההתישבות יחד עם הבנות, ובמקרה של המשך אימונים – לשמור על שלימות הגרעינים ולא לפרקם להתמחויות צבאיות בחטיבות השונות.
אנו עוקבים בחרדה אחר התפתחות הדיונים, וחוששים להתפרקות הגרעינים, ומבקשים מכם לדון ולהתערב בדבר באופן תכוף ומידי ולהזמיננו לדיון זה.
בשם תנועות עקיבא, עזרא, מכבי הצעיר, צופים, התנועה המאוחדת, הנוער העובד, השומר הצעיר,
המחנות העולים“.
על מכתב זה עניתי:
„אני מאשר קבלת מכתבכם מים 10 באבגוסט בדבר גרעיני התישבות ילידי 1931. מגמתכם לשמור על גרעיני התישבות לצרכי התישבות קרובה, היא ביסודה נכונה. ומשרד־הבטחון יתן למטה הצבאי הוראות בנידון זה. מובן מאליו שכל עוד לא נסתיימה המלחמה – צרכי המלחמה והנצחון קודמים לכל. אבל בלי הכרח ברור אין לתת לפורר גרעיני־התישבות. ומשרד הבטחון מקבל ברצון את עמדתכם להקים מסגרת מיוחדת לגרעינים, שלא תהיה קשורה לחטיבה כלשהי. יהיה צורך, אחרי חופש של שבוע לגרעיני־התיישבות, להמשיך באימונים במסגרת של נוער חלוצי לוחם, ויאחזו בכל האמצעים לשמירה על שלימות הגרעינים, עד כמה שאפשר בתוך תנאי המלחמה“.
לצערי לא היה הדבר אפשרי במאה אחוזים. היה זה באבגוסט, אחרי ההפוגה השניה, ידעתי כי עוד צפויות לנו מערכות. ואמנם, כעבור זמן באה המערכה הראשונה בנגב, המערכה בגליל והמערכה השניה בנגב. ואף־על־פי־כן נעשו מאמצים, מתוך דאגה להתישבות הקרובה ולנוער החלוצי, לשמור על הגרעינים האלה. ואני שמח לציין שבזמן האחרון מילאו הגרעינים האלה של הנוער החלוצי הלוחם (נח"ל) תפקידים חשובים של עבודה והגנה בנגב.
בשם הממשלה תוכנס בקרוב לכנסת הצעת־חוק אשר תחייב כל נער ונערה בישראל מגיל 18 ללכת לשנת־שירות, אשר בחלקה – רק 3–4 חדשים – אימונים צבאיים, וברובה הגדול – 8–9 חודשים – הכשרה חקלאית. שנת־שירות זו תקיף כל נער ונערה בישראל ללא יוצא מן הכלל. כל הנערים השייכים ומוכנים ללכת להתישבות־ספר, להתישבות של בטחון, ישלחו אחרי שנת־הכשרה למקומות־התישבותם. האחרים ישארו בצבא עוד לשנה של אימונים, פרט לאלה אשר יתנדבו לחיל־האוויר, לחיל־הים או לחיילות אחרים אשר תקופת־השירות בהם היא יותר ממושכת.
*
ומלים אחדות לענין אשר היה צריך להיות הדבר המרכזי בתנועתנו בשעה זו – קליטת עולים בחקלאות. איני יודע, כמה כל באי הבית הזה – אולי מלבד יוצאים־מהכלל מעטים מאוד – מאוחדים אחדות מלאה – ואחדות מלאה היא אחדות לחיים ולמוות – בשאלת־השאלות של קליטת עליה. אולם חוששני שלא רבים מיצו במחשבתם את כל הקשיים האיומים הכרוכים בקליטת עליה גדולה. כאשר הוקמה הממשלה הקבועה התחלתי לעסוק קצת בבעיות אלו. עד אז הייתי נתון כמעט רק לעניני הבטחון, הייתי ראש־הממשלה רק על גבי הנייר; בפועל הייתי שר־הבטחון בלבד. עם הקמת הממשלה הקבועה ועם שינוי התנאים הפוליטיים בארץ במידה מסוימת, נאלצתי לעסוק גם בבעיות אחרות, חוץ מבעיות המלחמה, וקודם־כל בבעיות קליטת העליה. וראיתי בפני איזה קשיים איומים אנחנו עומדים; כי לא באסיפות ולא בהחלטות קולטים עולים – ועלינו לקלוט מאות אלפים עולים בארץ קטנה ובזמן קצר. אולם בכל־זאת לא נבהלתי – אם־כי יש ויש בקשיים האלה כדי להפחיד מפני טעם אחד: ידעתי שאין לנו ברירה, שזה צו הגורל. לא נבהלתי כשם שלא נבהלתי שנה ושנתיים קודם, כאשר ידעתי שאנחנו עומדים בפני התקפה של צבאות־ערב, ולא מפני שהייתי גיבור, אלא מפני שידעתי כי אין לנו ברירה אלא לעמוד בתמצית יכלתנו.
לדעתי, קליטת העליה היא בשבילנו לא פחות מכרעת מאשר הדיפת הצבאות אשר באו להשמידנו. לא נתקיים אם לא נקלוט עליה גדולה. אבל אין זו מלאכה קלה. כל אחת מן הבעיות של קליטת עליה גדולה יש בה מהמכביד מאוד. קודם־כל יש לשכן העולים, ועוד לפני התחלת העליה הגדולה חסרו לישוב הקיים למעלה ממאה אלף חדרים. לכל 200 אלף עולים צריך להקים לפחות 60 אלף יחידות־שיכון. ואם חדר יעלה, כמו עכשיו, אלף לירות, הרי הסכום הדרוש לשיכון עולים בשנה אחת מגיע ל־60 מיליון לירות. והיכן נקים מחנה כזה של בתים? איך נספיק? הנוכל לבנות בקצב עצום ומהיר כזה? ומי ימצא ההון הדרוש? עברו כבר למעלה מחדשיים מאז הקמת הממשלה, והבתים עדיין אינם, ובהבטחות ובמשאלות טובות אי־אפשר לשכּן עולים. ואף־על־פי־כן אני רוצה להגיד לחברים: הטיפול בבעיה הזאת, הברורים, החקירות, החיפושים שנעשו מאז, המשא־ומתן עם כל הגורמים השונים, בארץ ובחו"ל, וביחוד באמריקה, הפיגו הרבה מהמורא הגדול שהיה מוטל עלינו. נתברר תוך הבירורים והחיפושים שיש סיכוי לבנות יותר בזול, ולא על חשבון הפועל; ויש סיכוי לבנות בקצב הרבה יותר מהיר, ובממדים הרבה יותר גדולים, כאשר עוד לא הסכּנו בארץ, כאשר עוד לא ראינו אולי בשום ארץ אחרת, ויתכן שגם נשיג חלק מהאמצעים הדרושים לכך. הבתים עדיין אינם, ויש עוד צורך בבירורים ובחיפושים ובמאמצים ענקיים פה ובגולה כדי שיתקבלו אלפים ורבבות של בתים. ואני מקווה שיגיע הזמן הזה.
בבעיית השיכון יש דבר אחד אשר יקבע את גורלנו בעתיד, וגם יעצב דמותנו החברתית, המוסרית, הכלכלית – בחירת מקום השיכון. הדבר הזה יחרוץ גם את גורל הבטחון; והבטחון – אסור להתעייף מלחזור על זה – גם אחרי הנצחונות שלנו יהווה השאלה החמורה ביותר של קיום מדינת־ישראל. עד עכשיו היינו הולכים אחרי הסטיכיה. היכן היינו משכּנים עולים או היכן החזקנו בתי־עולים? – בסביבת הערים והמושבות הגדולות. הקימונו את השיכון על חוף־הים המערבי. ואם נקים את ששים אלף יחידות־הדיור הראשונות לעולים בצורה כזאת – אנחנו קובעים על־ידי כך את גורלה של הארץ; אנחנו נבנה קרתגה חדשה, נקים משכנות עוני ודלות, לכלוך וזוהמה, בטלה, חטא ופשע, נפקיר את אדמתנו, נעקור את העליה ממקומות־החיוּת שלנו – מעבודת האדמה.
מה ענין חקלאות אצל בטחון?
איני מניח שאין פה אף חבר אחד, היודע קצת את ההיסטוריה של מלחמתנו אשר לא יכיר איזה תפקיד במלחמה הזאת מילאו הישובים טירת־צבי, יחיעם, גוש־עציון, משקי הנגב, המשקים בדרך לירושלים, חולדה, קרית־ענבים, מעלה־החמישה ואחרים. לא היינו מגיעים לצבא־הגנה לישראל בלי עמידת־הגבורה של המשקים. הפרשה הזאת לא נגמרה עדיין, ואם נגיע, חלילה, לפרשה שניה הרי זו תהיה חמורה פי־כמה מהפרשה של 1948. לא נעמוד מבלי שיהיה לנו ישוב חקלאי על גבול הלבנון וסוריה, במסדרון ירושלים ובמרחבי הנגב. גם האדמות לא יעמדו לרשותנו ללא התישבות. לא מספיק לכבוש אותן בחרב; גם הגושפנקה של או"ם לא תספיק לנו. ידעתי, לא נוכל לשלוח להתישבות חקלאית את כל מאתים אלף העולים אשר יבואו אלינו במשך שנה. אבל אם לא נמצא דרך לשלוח אחוז מכסימלי, ומיד, לחקלאות, יקבע הדבר את דמותה וגורלה של הארץ. ומדוע אני עומד על „מיד“? כי לא נוכל להשהות הרבה זמן את שיכון העולים, ולא נוכל להחזיק רבבות אנשים במחנות, גם אם יהיו לנו מחנות כהנה וכהנה. אנחנו מוכרחים לשכּן בהקדם האפשרי את העולים. ואנחנו נתבעים מהתחלה לאזן את איכלוס הארץ על כל חלקיה. לא נחזיק את הגליל ואת הנגב על־ידי יחידות־צבא, אלא על־ידי ישובים אשר יקומו שם במספר מספיק ובמהירות הדרושה. מעולם לא היתה כל־כך הרבה אדמה בידינו כאשר יש עכשיו; ומעולם לא עמדנו בפני המבחן הגדול של יכלתנו לחזור לאדמה. עד עכשיו עשינו התישבות חקלאית טיפין־טיפין, ותלינו את הקולר בשלטון זר; ש„לא נותנים לנו“, „אין אדמה“, „הארץ סגורה, יש גזירות של הספר הלבן“. כיום אפסו כל התירוצים. ההיסטוריה כאילו אומרת לנו: שאפתם להתישבות, ליצירת מולדת, – הנה הזדמנות, תראו את כוחכם!
ומה קרה? – במשך שבעים שנה קם לנו מפעל חקלאי לתפארת, אשר כמוהו לא קם בתנאים כאלה בשום ארץ בעולם; אדמת המולדת נגאלה סוף־סוף, והאדמה זועקת למתישבים כאשר לא זעקה אף פעם, והנה באו מאות אלפי יהודים, ואלה אשר נתנו את חייהם, את כשרונם, את אהבתם לבנין החקלאות, אינם שומעים את זעקת־האדמה. אני פונה לחלוצי ההתישבות החקלאית לא מפני שאני רוצה לשחרר את הממשלה ולהסיר מעליה את האחריות. כשעמדתי אחרי הקמת הממשלה על הקשיים הרבים הצפויים לנו, קינאתי לא־פעם באלה שאינם בממשלה. ואני אהיה האחרון שאשחרר את הממשלה מאיזו אחריות המוטלת עליה כדין, אבל תפקיד זה אינו לשלטון בלבד. התישבות חדשה זקוקה לעזרת המתישבים הוותיקים. אנחנו ביצענו מהפכה גדולה, אבל אין זו אלא הקדמה. אנחנו עוד בראשיתה של המהפכה האמיתית. את השתרשותנו בארץ הזאת כמעט שעוד לא התחלנו. כל מה שעשינו אינה אלא התחלה ראשונה. אבל יש התחלה: הגליל אינו שומם כארץ־אדום בנגב, – יש ישובים חקלאיים בגליל; העמק איננו שומם; עמק־הירדן איננו שומם; שומרון אינה שוממה. – בכל האזורים האלה יש ישובים יהודים. אבל עד עכשיו לא זינק הרצון החלוצי של הישובים האלה ללכת אל רבבות העולים ולהגיד להם: בואו להתישבות אתנו! וכש„עוכר ישראל“ כמוני, הזעיק לפני חדשים אחדים מתוך כאב־לב את אנשי־העמק וקרא תגר על שאננותם – התריעו נגדי שאני מזלזל ופוגע בחלוצים ובהתישבות העובדת. אמנם משהו נעשה: המושבים העבירו מאות עולים לכפרים נטושים; הקיבוץ המאוחד גם הוא התעורר ליזמה, שאינה מספיקה, אמנם, לדעתי; אבל ערכה אינו קטן כלל: הוא רוצה לסדר חבורות־עולים בתוך משקיו. יש להעריך את עוז־הנפש המוסרי שיש ביזמה זו. כי קיבוץ זה, כמו שאר הקיבוצים – חבר הקבוצות והקיבוץ־הארצי – אָמון על דבר גדול מאוד: על עבודה עצמית ועל התישבות שיתופית. והוא מוכן עכשיו להקים חבורות של עולים ולהכניס אותם למשקיו, – גם שלא כחברים, – ולטפל בהם כאילו היו חברים, לספק את כל צרכיהם, ואם, אחרי שנה או תשעה חדשים, לא ירצו להישאר במשק – להעניק להם הענקה כספית בעד עבודתם. כאמור, זוהי התחלה חשובה, אבל לא מספיקה, כי היא מצמצמת מראש את מספר אלה אשר יוכלו ללכת לחבורות אלו. בישיבה עם חברי מזכירות הקיבוץ, בה הודעתי כי הממשלה חייבת לתת כל העזרה הכספית, הפוליטית והמוסרית להתחלה זו, הוכחתי כי הרבה עולים לא ירצו ללכת לעבודה על יסוד השוואת תנאי העבודה. והרי גם ההסתדרות על תאיה השונים עדיין לא הנהיגה חוק־השוואה בתוכה; והקיבוץ רוצה שעולה אשר יצא מהמשק – בין רווק שהמשק הוציא עליו שבעים גרוש ליום, ובין בעל־משפחה שהמשק הוציא עליו שלוש לירות ליום – יקבל אותה הענקה. בעיני הרווק יתקבל הדבר כאילו עבד בשביל בעל המשפחה – כנהוג בקיבוץ, והעולים האלה אינם עוד אפילו חברים בהסתדרות, ותכנית כזו לא תמשוך אלא מספר קטן של עולים.
אנחנו זקוקים עכשיו לתנופה גדולה במשיכת עולים לעבודה חקלאית ולשדה, בהצמדת העליה לקרקע, למקורות היצירה והעצמאות והבנין. איני מפחית את ערך החבורות, ואני מקווה שגם חבר־הקבוצות וגם הקיבוץ־הארצי יהיה שותפים ליזמת הקיבוץ־המאוחד, אבל אין זה מספיק. עלינו להפנות המוני עולים להתישבות חדשה, על־ידי סידור מרכזי־שיכון אזוריים בכל השטחים ההתישבותיים שלנו – בגליל העליון המערבי, בגליל העליון המזרחי, בגליל התחתון, בעמק המערבי והמזרחי, בעמק בית־שאן, בעמק־הירדן, בשומרון, ביהודה, בדרום (בכוונה אינני מכניס ברשימה זו את הנגב), ולשכּן בהם אלפים, ואולי רבבות עולים שיעבדו את האדמה. כי המשק הקיים זועק לידים עובדות, ויש אדמה נטושה וריקה סביב כל המשקים האלה. יש לשמור על הערכים ועל צורת־החיים של הקיבוץ והמושב ואין להטיל עליהם עבודה שכירה בסידור של קבע, אבל יש לדרוש מהם קבלת פועלים זמניים כהוראת־שעה. כשהיה הכרח עזבו אנשי הקיבוץ והמושב את המשקים שלהם והלכו להילחם, ונעשו חיילים, – ועזרה לקליטת עולים בחקלאות, חשובה לא־פחות מהמלחמה. יבואו העולים בהמוניהם למרכזי־ההתישבות אשר יש בהם: א) עבודה זמנית במשקים; ב) אדמה נטושה בסביבה שאפשר לעבד אותה; ג) חברים ותיקים וחלוצים שידריכו אותם בעבודה ובהתישבות חקלאית. אנחנו חייבים לעשות את המפנה הזה, לגלות יכולת ליישב לא רק קבוצות קטנות של חמישים עד מאה משפחות, אלא להעביר לחקלאות בבת־אחת אלפים ורבבות. וזאת לא נעשה בלי העזרה המלאה של המשק הקיים, בלי מלוא תמיכתה של הממשלה ושל התנועה הציונית. שלושת השותפים האלה – אם יעבדו יחד תוך עוז־רוח ותנופה חלוצית – יעשו המעשה הזה.
לא נכון הדבר שהעולים החדשים הם פאראזיטים ואינם רוצים בעבודה חקלאית. כשבאו אליהם שליחים של המושבים ושל הקיבוץ המאוחד – נענו רבים ופנו לקרקע. אין מונופולין לחלוציות לשום חלק של היהדות בעולם. ואני בטוח שאם אנשי־ההתישבות יבואו לעולים לא בריב הכיתתי המנוון אותנו, אלא בערכים החלוציים המשותפים לכולנו, ויקראו אותם לחיי עבודה ויצירה בהתישבות חדשה לכל צורותיה – ימצאו אזנים קשובות; רבים ילכו למשקים הקיימים וידבקו בהם, רבים ילכו למרכזי התישבות חדשות וייצרו נקודות חקלאות חדשות. יהיו גם כאלה אשר יעזבו במשך הזמן את החקלאות וילכו לתל־אביב או לחיפה. לא נפחד אף מזה. כדבר הזה קרה בעבר גם את חניכי „החלוץ“ ותנועות־הנוער. בעליה ההמונית גנוזות אפשרויות עצומות, ואם בכוחות משותפים נדע להדריך עליה זו ולכוונה למסלול ההתישבות – לא נתאכזב.
*
אוסיף עוד מלים אחדות על הערכים הקיבוציים. זכיתי להיות מוכרז כמפרק ערכים חלוציים ומוכר את ההסתדרות לבורז’ואזיה, ואת המדינה – לאימפריאליזם וכיוצא באלה. בזמן האחרון זכיתי להיות מוקע גם כאדם השואף להכניס משטר של עבודה שכירה למשקים הקיבוציים. מי שרוצה להאמין בכך – יאמין. אני אומר לחברים – ויש לי חברים בכל הקיבוצים האלה: גם בקיבוץ המאוחד, גם בחבר הקבוצות, גם בקיבוץ הארצי של השומר הצעיר וגם במושבים – שאין לראות בקיבוץ ומושב אמצעי בלבד למשהו. הקיבוץ והמושב הם מטרה לעצמה, מטרת־חיים של אנשים הרוצים לחיות – לא בעתיד וכהילכתא למשיחא, אלא בחייהם הם לאלתר ובפועל – חיים של שוויון, שותפות ועזרה הדדית מכסימלית. מסכת־חיים זו במציאותנו היא נכס כביר, לא רק מוסרי ופועלי, אלא גם נכס משקי וממלכתי שאין ערוך לו. היא חלק מהירושה הגדולה והעשירה שהמדינה ירשה מהישוב החלוצי – כירושת ההגנה המבורכת והיקרה, כירושת הנוער הנועז והמעפיל, כירושת התרבות העתיקה והמתנערת. נכסים אלה לא יסולאו בפז. אבל אין מטרה שאינה גם אמצעי. האדם הוא ודאי מטרה לעצמו, אבל הוא גם אמצעי לגידול בניו, בשביל עמו, בשביל דורו. וכל דבר הוא בעצם גם אמצעי וגם מטרה, ויש לשמור על משקי הקיבוץ והמושב כמטרה וכאמצעי ויש להפעיל אותם כמטרה וכאמצעי.
מדברים על משבר בחלוציות ובהתישבות העובדת. איני יודע אם המשבר הוא רציני או לא. איני יכול להיות שופט, אבל אני חי בארץ זו, ויושב בתוך עמי, ולמרות כל המעשיות שמספרים לי, איני מאמין שבתוך ציבור זה ובתוך העם היהודי כולו דלל מקור החלוציות. ראיתי מה קרה השנה הזאת: לא יחיד־סגולה, לא איש „השומר“ ואיש הפלמ"ח, אלא כל נער פשוט ממשכנות־עוני הלך להילחם בגבורה. הדור הצעיר נתבע – ונענה. לא דלל מעין החלוציות. ואַל יפחידו אותנו ואַל נפחיד את עצמנו שהעם ההרוס והמדולדל הזה, הבא ממחנות־הריכוז בגרמניה ומושב הדיכוי והעבדות במרוקו – פניו רק לספקולציה וספסרות. רק מי שאינו מכיר את ההיסטוריה היהודית יכול לחשוב ככה. לא נולדנו אתמול: מה שקרה בארץ השנה, מפליא את כל העולם. אבל פלא זה לא צמח השנה, לא נולד עם העליה השניה ולא עם מייסדי פתח־תקוה; זאת היא חוליה בשרשרת־גבורה הנמשכת אלפי שנים; זה בא מקהילה קדושה שבוורמייזא, מתלמידי רבי עקיבא, מלוחמי מסדה. בלי כוח מופלא זה, עמנו לא היה עומד ולא היה מגיע עד הלום. ולא דלל ולא ידלול הכוח המופלא הזה דווקא עכשיו, כאשר בא הדבר הגדול שציפה לו העם. גנוזים בו כוחות אדירים והם יתגלו בנגוע בהם יד אוהבת. והבל הפחד שלא יהיו ממשיכים. אם בכוחות משותפים של משקים אלה, של התנועה הציונית, של הממשלה נעשה מאמץ נאמן להפנות המוני עולים לחקלאות – יפרוץ ויזנוק ממעמקים מקור חלוצי איתן, והנוער המבורך שלנו לא יכזיב. כשם שהתאסף באמונה תחת דגל המלחמה – כך יֵעָנה לדגל היצירה. וכל צורת־חיים חלוצית תמצא את גואליה למכביר. אַל פחד שעל־ידי פתיחת השערים לאחים־עולים יהָרסו מוסדות ההתישבות, והערכים הגדולים של חיי־שותפות שטופחו במשך עשרות בשנים יפורקו. כל כמה שירבה מספר העולים הפונים לחקלאות עובדת בכל צורות שהן, גם מחוץ לקיבוץ ולמושב, אלא סתם לעבוד את האדמה בישראל – יעצם המעין החלוצי, ויבהיקו הערכים המוסריים והחברתיים של התישבותנו העובדת וכוחם המושך יאדר.
יש חוששים שאור המדינה יכהה את יפעת הקיבוץ והמושב. אין טעות גדולה מזו. נהפוך הוא.
*
תנועתנו עשתה במשך ארבעים שנה דבר מופלא שאין דוגמתו בעולם. לא העתקנו, לא חיקינו ולא שאלנו צורות התישבותנו מאחרים. ההתישבות העובדת היא יצירה עצמאית של הגניוס היוצר היהודי ושל ההיסטוריה הטראגית והגדולה שלנו שנעשתה על־ידי שליחה הנאמן – חלוץ העבודה בארץ. יצירה זו היתה עד עכשיו כלואה וסגורה בתחומים צרים. ישובי־העובדים היו איים בודדים, ולא היה מעבר ולא היה גשר בין הקיבוץ והמושב ובין העתיד של הארץ ודמותה הכללית. הקיבוץ והמושב היו מוקפים זרם אדיר הזר לתכנם החברתי. בים־החיים שמסביב לקיבוץ ולמושב שלטו חוקים זרים ומגמות סותרות.
עכשיו הוקמה מדינת־ישראל, וגורל הארץ הזאת, ארגון חייה ועיצוב דמותה, הם בידינו. הפועל היהודי הוא הכוח המרכזי והמכוון במדינת־ישראל. ומדינה זו תשמש גשר ומעבר מהערכים האנושיים היהודיים, הפועליים, הנוצרים במשקי ההתישבות העובדת לעתיד, לעתיד של כולנו.
*
הצטערתי צער רב כאשר אחד החברים כאן יצא ללגלג בפומבי על הסוציאליזם בימינו של ה„מפא"יניקים“. האומנם סבור הוא שלגלוג ירתיע אנשים כמונו? אנו רגילים ללגלוגים אלה. לגלגו לנו כל הסוציאליסטים הגויים, רוב הסוציאליסטים היהודים וגם לא מעט סוציאליסטים ציונים. – כל מה שעשינו זה ארבעים וחמש שנה נפגש בזמנו בלגלוג. אני זוכר איך לגלגו בזמנו על העליה לארץ. אז לא ידעו עוד את המונח „חלוציות“. קראו לזה „ווֹלונטריזם“, שהיה פסול וטריפה מטעם ה„מדע“. אני זוכר איך פגשו אותנו בועד של „חובבי־ציון“ באודיסה, ובאיזה לגלוג פגשו אותנו כאן, בארץ! ולגלגו לנו החלוצים הראשונים – שמעשם החלוצי הראשוני היה למופת לנו. הם לגלגו לנו ואנחנו עשינו את מעשינו. והמעשה היה לא כל־כך רע. היש צורך להזכיר את הלגלוגים של אותו חבר חזן ושאר חבריו לבטלנות שלנו כשנלחמנו על מדינה יהודית? המלגלגים לגלגו והעושים עשו.
ואל־נא חברים, תנסו שוב להפחיד אותנו בלגלוג. אנו מאמינים בחזון הציוני־ סוציאליסטי – ואנו מתכוננים לבצע אותו! איני יכול להראות לכם בשעון ביד מתי נעשה זאת. לא הייתי מעיז להראות בשעון ביד לפני ארבעים שנה, שבחיי אזכה לראות חצי־מיליון יהודים בארץ, אם־כי היה ברור לי שמספר כזה של יהודים יכריע את הגורל. לא הייתי יכול גם להראות בשעון ביד, מתי תקום המדינה היהודית, אם־כי ידעתי שהיא תקום. אַל לגלוג! יכולים אתם לא להסכים לדעתנו ומותר לכם לא להסכים לה; מותר לחלוק עלינו ובחריפות הגדולה ביותר. אבל אין מלגלגים לאמונה של אנשים כאלה. אנו מאמינים בחזון – והחזון יקום! והמדינה הזאת תעשה הדבר, והמשקים שיצרו בבואה קטנה של החזון בהתגשמותו – הם ימלאו יחד עם המדינה תפקיד מכריע. אין אנו מחויבים לעשות את הדבר דווקא כמו בארצות אחרות. איני מודה במונופולין של שום אומה בעולם לחכמה סוציאליסטית. אם אחרים יודעים – גם אנו יכולים לדעת; אם הם עושים על־פי דרכם – אנו עושים על־פי דרכנו־אנו. ולא בדיוק כמוהם, אלא בדיוק כמונו. הקימונו את כליל התפארת של תנועת־הפועלים, את ההתישבות העובדת והקואופרציה הפועלית, וזו תהיה מורה־דרך למאות ולמיליונים שיבואו. ואם העולה החדש אינו הולך מעצמו לעמק – נמשוך אותו בעבותות אהבה ואחוה, ויראה איך יכולים לחיות בכפר, על הקרקע, מתוך שוויון, מתוך שותפות, ואף אם הוא ילגלג – הילד שלו לא ילגלג.
לא בהתישבות בלבד נעשה את המלאכה, אולם חזוננו לא יקום בלי התישבות – והתישבות רבתי, בכוח תנופה חלומית ובכוח אמונה במפעלנו ובעם. מה שאנחנו עושים בארץ הוא יותר מציונות ויותר מסוציאליזם – ומסופקני אם המונח חזון ציוני־סוציאליסטי ממַצה כל תכנה של תנועתנו ומגדיר את מהותו של מפעלנו בכל היקפה ועמקה. אבל הדבר אינו תלוי בשם. אנו נזונים ממפעל חי, גדל ומתרחב ומחזון היסטורי גדול וכולל. נשמור ונקיים את ערכי מפעלנו – ולא מתוך הקפאה והפיכתם למנזרים סגורים אלא, להיפך, נפתח אותם לרווחה לכל יהודי. לא תם החזון – אורו רק מתחיל לבקוע. המדינה היא הבריח המחבר ערכי מפעלנו הקיים עם חזוננו הגדול לעתיד. וילגלגו המלגלגים – אני מאמין שהחזון יקום בימינו.
כ“ב בסיון תש”ט – 22.6.1949
דברי־פתיחה בוועידת הסתדרות הפקידים
לועידה זו יש זכות מיוחדת שלא היתה לועידות הקודמות: בה משתתפים פקידי מדינת־ישראל. ויורשה לי להקדיש הערותי המעטות לענף חדש זה בהסתדרותנו. עלי לעשות זאת כל עוד אני עצמי כלול בענף זה, כי איני יודע מה יהיה בועידות הבאות. הסתדרות הפקידים שומרת על מקום־העבודה של כל אחד מחבריה, אך משום־מה נראה לי שאין זה מענינה לשמור על מקום־עבודתי־אני.
ודאי ידוּבר פה לא מעט על זכויות הפקידים ותביעותיהם. עלי לעמוד הפעם בעיקר על חובותיהם, חובות למדינה ובמדינה.
המדינה בימינו עברה כבר מזמן את השלב הפרימיטיבי שבו היו למדינה שני תפקידי יסוד בלבד: משפט ובטחון. כאשר הגדירו זאת בני־ישראל בוויכוח הקונסטיטוציוני המפורסם עם שמואל הנביא: “ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו”. המדינה המודרנית הרחיבה ומרחיבה משנה לשנה את תחומי פעולתה, ועל משפט ובטחון היא מוסיפה שירותים ציבוריים: חינוך, בריאות, פיתוח, מסחר ותעשיה, העלאת רמת־החיים של האוכלוסין וכדומה.
מדינת־ישראל עמוסה בכל התפקידים של המדינה המודרנית – אולם עליה מוטל עול נוסף, גדול ומרכזי, המהווה את השליחות המיוחדת, ההיסטורית של מדינה זו ומַפלה אותה מכל המדינות בעולם: קיבוץ הגלויות.
ופחות מכל מדינה אחרת בעולם תוכל מדינת־ישראל לפעול בכוח החוק והמנגנון הממשלתי בלבד. גם במדינות אחרות – המדובר במדינות מתוקנות העומדות על דימוקרטיה וחירות – מן ההכרח שהחוק ישָען על רצון העם, והמנגנון הממשלתי יהיה עושה דברו של הציבור. בתוך עם בן־חורין אין כופים חוק על הציבור – אלא העם עצמו עושה את חוקיו ונשמע להם, באשר הוא נשמע לרצון עצמו, לרצונו הקיבוצי. ואין המנגנון הממלכתי שולט בעם – אלא משרת אותו וממלא את צרכיו באמונה.
מידת־הכבוד לחוק היא סימן מובהק לרמת־התרבות והחירות של עם. כל מה שעם הוא יותר תרבותי ובן חורין מחברו – גדול בתוכו שלטון החוק והכבוד שכל איש מאישי העם רוחש לחוק המדינה. והוא הדין ביחס למנגנון הממלכתי, ל“משרתי” המדינה. כל מה שהמדינה מתוקנת יותר – גדולה יותר הנאמנות של פקידיה וגדול האֵמון והכבוד של העם ל“משרתיו” הציבוריים. באשר גם החוק וגם המנגנון עושים רצונו של העם ומטפלים בצרכיו הקולקטיביים.
היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת־ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה.
המשימה הגדולה והקשה של קיבוץ־גלויות וכל מה שכרוך בה – פיתוח הארץ, משיכת הון, העלאת פריון העבודה, טיפוח מפעלי תרבות ובטחון – לא תיתכן בלי התנדבות כללית של כל חוגי־העם ובלי יזמה חלוצית בכל שטחי הפעולה של המדינה, החל מבטחון וגמור בהתישבות; וההתנדבות והיזמה נדרשות לא רק מבני־הארץ אלא מכל העם היהודי שבתפוצות.
ואף־על־פי־כן לא נגרע מערכם החיוני של החוק והמנגנון הממלכתי גם במדינת־ישראל.
רצונו ודרכו של העם במדינה יתגבשו במתן החוקים וביצועם, ודבר המדינה יעָשה בשורה הראשונה ע"י עובדיה, כי המשימה ההיסטורית הגדולה שהוטלה על המדינה מחייבת את עובדיה.
פקידות ציבורית היתה לנו גם בכל ימי גלותנו; היו פרנסים נבחרים ולא־נבחרים. גם להסתדרות הציונית היתה בחמישים השנים האחרונות, ועוד יש לה גם עכשיו, פקידות רבת־פעלים שאין להתבייש בה. היתה פקידות בישוב, בהסתדרות במוסדות ציבוריים ופרטיים, שעשתה את מלאכתה באמונה. עכשיו יש לנו ענף חדש ורב־ערך: פקידות מדינת־ישראל.
כל התכונות והסגולות שנדרשו לפקידות בכל מקום ובכל זמן – כושר־פעולה, חריצות, נאמנות, ־־ ידָרשו גם לפקידות המדינה, אך אלה בלבד לא יספיקו.
גורלנו ההיסטורי הטיל על מדינת־ישראל עול כבד שאין דוגמתו בשום מדינה בעולם, עול משולש כבד מנשוא – בטחון, קליטת עליה והתישבות רבתי, אשר רק מתוך מאמצים עליונים נוכל לעמוד בו.
שלוש משימות אלו הן אולי למעלה מיכלתנו – אבל הן מַתנות את קיומנו, חירותנו וגידולנו, ועלינו לבצען אם אנו בוחרים בחיים ובגאולה. בביצוע זה יבּחן דורנו. מה שאין לעשות בשיגרה – אפשר לעשות בתנופה חלוצית. וכל אחד מאתנו – במדינה ובעם – נתבע ליזמה חלוצית והתנדבות מתמדת למען נהיה ראויים לשעה הגדולה בתולדות עמנו.
ותביעה זו מכוּונת בראש־וראשונה לעושי־דברה הראשונים של המדינה – לעובדיה, הצבאיים והאזרחיים. אף פעם לא נמסר לעובדי הציבור פקדון יקר וגדול כזה, – לא בקהילה בגולה, לא בהסתדרות הציונית, לא במוסדות הישוב והסתדרות העובדים, – כאשר נמסר לידי עובדי המדינה. הנכס הגדול והיקר הזה שנקרא בשם מדינת־ישראל, מחייב את עובדיו. מאלה נדרש יותר מאשר נדרש עד עכשיו מעובדי הציבור. בידיהם הופקדו בטחון המדינה, המפתח לקליטת העולים, פיתוח הארץ ובנינה, שירותי החינוך, הבריאות, הביטוח וכיוצא באלה. בהם גם תלוי כבוד המדינה ויקרה. מה גדולה ועצומה האחריות!
ונודה על האמת: לא ידענו עד עכשיו מלאכה זו, כי לא עשינו אותה זה מאות בשנים, ואיני יודע מה היה כשרנו הממלכתי בימים הקדומים, כשהיינו עומדים ברשות עצמנו. עלינו לעשות עבודה חדשה וליצור כמעט יש מאַין. הרכוש הנפשי, הנסיון המעשי והנכסים האינטלקטואליים שהבאנו אתנו מעבודתנו בישוב, בממשלה זרה ואף במוסדות לאומיים – אינם מספיקים. וכשאני אומר “אינם מספיקים”, אני מתכוון קודם־כל לעצמי ולחברי בממשלה. עלינו להתעלות על עצמנו – מתוך התאמצות חלוצית, מתוך עירוי היכולת הגנוזה החבויה במעמקי נפשנו ומתוך הפעלה מכסימלית של סגולות־רוחנו המוסריות והאינטלקטואליות. מה שעשינו עד כה, לפני קום המדינה, לא מספיק ולא יספיק. אנחנו עם קטן ודל, עמוס צרכים רבים וגדולים. באמצעים מועטים עלינו לבצע מפעלים אדירים. שומה עלינו מאמץ מתמיד, להתקדם במעלה־ההר ולהגיע לפסגה, לשיא. ולאחר שנגיע לשיא נדע ונבין שאין שיא קבוע ועומד, אלא מה שהיה אתמול שיא – אינו היום אלא שלב לשיא חדש, יותר גבוה. על כל אחד מאתנו, בין שהוא עובד בשירות צבאי או בשירות אזרחי, להעלות בלי־הרף ובלי־ליאות את כושר־פעולתו, את פריון־עבודתו, את רמת־ידיעתו, את מידת־חריצותו, ולשפר את טיב מלאכתו ואיכותה.
זוהי אולי תביעה קשה וחמורה. אך אין זו תביעה שהממשלה כנותן־עבודה תובעת מעובדיה, אלא ההיסטוריה העברית היא התובעת זאת מדורנו, הדור שזכה להיות אחרון לשעבוד וראשון לגאולה.
ולא די שהעובד ישרת באמונה את המדינה – ויעשה את מלאכתו מתוך יעילות רבה, חריצות מתמדת, נאמנות שלמה ומאמץ חלוצי. גם מתוך עבודה מסורה כלפי המדינה אין להתעלם אף פעם מהדבר היקר ביותר שעליו עומדת המדינה – האזרח, האדם החי. עובד המדינה, מן ההכרח שיפגש יום־יום בעבודתו למען המדינה עם אנשים חיים, אשר את צרכיהם מספקת המדינה. עובד המדינה נפגש אתו עוד בחו"ל – כשיהודי מבקש רשיון עליה ושואל על אפשרויות קיום ודרכי החיים במולדת. הוא נפגש אתו בנמל, כשהעולה מגיע לחופי המדינה. הוא נפגש אתו במכס ובמחנה; הוא נפגש אתו בקלט ובמחנה־האימונים, כשהעולה הצעיר מתגייס לצבא־הגנה לישראל. הוא נפגש אתו בלשכת־העבודה, במשרדי־הבריאות, כשהוא מחפש עבודה, עזרה רפואית, אפשרות התישבות ועזרה אחרת מאת המדינה. והאדם החי הפונה לעובד המדינה אינו רואה את המדינה כולה – הוא רואה שליח המדינה ועל פיו הוא שופט את המדינה. ועובד המדינה לא יצא חובתו אם רק יהיה נאמן למדינה – ולא יפגוש את האדם החי הפונה אליו כלשליח המדינה – באהדה, באהבה, מתוך השתתפות מלאה והבנה אינטואיטיבית בכאבו, במחסורו, במצוקתו, במרי־שיחו וגם בחסרונותיו ובליקוייו.
מדינת־ישראל נבנית ע"י עם דווּי, פצוע, מדולדל ומשוסע וקרוע לגזרים, – אין לנו עם אחר. וכל יהודי נוטה להרבות בתביעות מזולתו, והוא סבור שהמדינה היא כל־יכולה ועליה לספק את כל צרכיו ומיד, בלי לדעת ובלי להתענין אם יש או אין בידה האמצעים והיכולת. ויש שהוא בא בטענות מופרזות ומופרכות, וגם כאלו שאין להן שחר, וכך עושים רבים, לא אחד, והטיפול בתובעים ובטוענים יש שהוא יגע ומייגע, כאוב ומכאיב.
אולם עובד המדינה לא יהיה נאמן לשליחותו אם יראה באיש הפונה לעזרתו והדרכתו רק אחד המספרים שבכרטיסיה המסודרת שלו – ולא אדם חי על צרותיו וסבלו וצרכיו החיוניים, ולא יפגוש אותו ברעננות נפשית כאילו זהו המקרה היחיד שעליו לטפל בו, ומתוך הבנה מעמיקה במצבו ובמצב־רוחו, גם כשהוא בא בתביעות בלתי־מוצדקות ובלתי־מעשיות. עובד המדינה לא יעשה מלאכתו – בלי אהבת אדם ואהבת ישראל כאחת.
הוטל עלינו לאסוף אבק־אדם שהיה מפוזר בנכר, בסביבה עוינת וזרה, וללכד אותם לחטיבה לאומית, תרבותית וחברתית, ולהשריש אותה במולדת, לא רק במסגרת חוק ומדינה – אלא גם במסגרת אחוה יהודית ואנושית. ושליחי המעשה הזה המוטל על המדינה – עליהם להצטייד ביעילות מלאה, בנאמנות שלמה ובאהבה רבה, למען תצלח שליחותם.
ועובדי המדינה שדברים אלה נדרשים מהם – הם לא רק העובדים המקבלים שכרם מאוצר המדינה והמשרתים במשרדים השונים של הממשלה, – אלא כל עובדי המדינה, כל העובדים במדינה, ז"א העובדים בשדה ובבית־החרושת, בנמל ובשדה התעופה, בצבא ובמשק האזרחי, במשרד ובבית־הספר, במסחר ובמלאכה, בשירות ממלכתי ציבורי או פרטי, עבודת־יד ועבודת־רוח, במישרין ובעקיפין, – כל אלה הם מניחי היסוד של מדינת־ישראל, מעצבי דמות האומה המשוחררת ומבצעי שליחותה ההיסטורית.
ומעומק לבי אני מאחל לעובדי־מדינה אלה שיצליחו לעשות עבודתם ביעילות מכסימלית ובנאמנות מלאה ומתוך אהבה, גם למדינת ישראל – וגם לאדם בישראל, – כי רק באלה נעשה חובתנו, ורק באלה נהיה ראויים לשליחות שנפלה בגורלנו.
ה' בתמוז תש"ט – 2.7.1949
בכינוס ארצי של נוער
כינוס זה היה גילוי רב־אונים של כוחות־הנוער המרוכזים סביב הדרך והדגל של פועלי ארץ־ישראל ומפלגתם. לא התכוַונו לכינוס מפגין, אלא לכינוס מפעיל.
השנה הקודמת היתה שנה של עלילות אדירות ותמורות מהפכניות בתולדות עמנו. אבל ערכן הוא בזה בלבד, שהן פינו את הדרך לעתיד חדש, ועכשיו הגיעה השעה לתביעה גדולה מדורנו, שלא היתה כמותה בשום דור אחר בעמנו בכל אלפי שנות קיומו. ואני רוצה לומר קודם מי הם התובעים, ומאליכם תעמדו על טיב התביעה.
התובע הראשון היא ההיסטוריה היהודית. אני מניח שכולכם, בכל אופן רובכם, למדתם, מי פחות ומי יותר, את ההיסטוריה היהודית, ואני לא אנסה עכשיו לגולל לפניכם את פרקיה. אעמוד קצת לא על העצים, אלא על היער של ההיסטוריה היהודית, על מובנה הכללי ועל פירושה הנכון של המהפכה שהתחוללה השנה מבחינה היסטורית.
הים התיכון, הים הגדול של ארצנו, והעמים השוכנים סביבו, הם־הם שהניחו את היסוד לכל התרבות האנושית. הם שהניחו את היסוד למדע, לטכניקה, למוסר, למשפט, למדינה, לצבא ולכל שאר גילויי התרבות שהם עכשיו נחלת העולם התרבותי. ובתהליך ההיסטורי האנושי הזה תפס ותופס עמנו מקום מיוחד במינו.
החלוצים במפעל זה היו שכנינו בארצות הנהרות הגדולים: בארץ־היאור של מצרים ובארם־נהריים (על שם שני נהרותיה) – בבבל, שבזמן האחרון התחילו קוראים לה עיראק, ואני אוסיף לכנותה בשמה התנכ"י. ברבות הימים הופיעו במערבו של ים התיכון שני עמים אחרים: יוון ורומא. תולדות עמנו במשך אותם אלפי השנים – גם במעמדנו ברשות עצמנו במולדתנו וגם בהימצאנו בגולה – היו מאבק מתמיד בינינו, האומה הקטנה שגדלה וקמה בארץ הקטנה הזאת, על רוחה המיוחדת, תרבוּתה המיוחדת וחזונה המיוחד, ובין השכנים הגדולים. בימים הקדומים יותר היה מאבק זה עם מצרים ובבל, ואחר־כך עם הכובשים שבאו ממערבו של הים התיכון: עם יוון ורומא. והמאבק היה כפול: לא רק בין העם היהודי והעמים הגדולים האלה, אלא גם בתוך העם היהודי – בין אלה שהאמינו באמת המיוחדת, וביעוד ההיסטורי של העם היהודי, ובין אלה שביטלו את עצמם מפני הכוח החמרי והתרבותי של העמים הגדולים הללו. ההבדל בינינו ובין מצרים ובבל היה לא רק בזה שאנחנו היינו עם קטן ואלה היו אימפריות גדולות. הם עלו עלינו בימים ההם – בימי משה, בימי השופטים ובימי המלכים – לא רק בצבאם, במספרם ובכוחם הכלכלי, אלא גם בכמה ענפים מהתרבות האנושית. ניצני המדע הראשונים ממצרים ומבבל באו: האסטרונומיה, הגיאומטריה. גם כיבושים טכניים אחרים (כגון השקאה מסודרת) באו משתי ארצות אלה. משם באה גם ספרות גדולה, שאמנם רק קטעים ממנה נשארו עד היום, אבל הם מעידים על תרבות־רוח גדולה של עמי הארצות האלו. והם עמדו נגדנו לא רק בכוחם החמרי, אלא גם בכוחם התרבותי הגדול. והחל מימי משה, שעמד אחרי יציאת מצרים נגד מתלוננים רבים מישראל, אשר רצו לחזור לסיר הבשר, עד ימי ירמיהו ואחרים, נמשך המאבק הפנימי, שבראשו עמדו נביאי ישראל וגדולי־הרוח היהודים, שלא היו כלל וכלל זרים לעמים הגדולים האלה שנגדם ערכו מערכה. בדברי הנביאים שלנו תמצאו משא לא רק על ישראל ועל העמים הקטנים השכנים, עמון וכנען ועוד, אלא גם משא־בבל ומשא־מצרים ומשא־אשור. כאנשי־רוח גדולים לא היו נביאינו זרים גם לערכי התרבות הגדולה שמצרים, אשור ובבל יצרו בימים ההם. אבל הם האמינו שעם ישראל, – אף־על־פי שקטן־עמים הוא ודל בחומר בארצו הקטנה והדלה לעומת הארצות הפוריות של העמים הגדולים האלה, – נושא בלבו יעוד גדול, אנושי ולאומי כאחד, הטומן בחוּבו אמיתות גדולות, שבשבילן כדאי להילחם וכדאי לעמוד בפני תקיפים ממנו גם בחומר וגם בתרבות.
לא כל חלקי העם נשמעו להם. אינני יודע אם היו בימים ההם בחירות ואם אפשר היה למנות כמה היו נאמנים לעצמאות המוסרית המחשבתית והלאומית של ישראל וכמה היו בעלי אוריינטציה על מצרים ועל בבל. אבל היו אלה ואלה.
•
המאבק הזה נתגבר ביתר עוז בימי הבית השני, משקמו שני עמים גדולים, יוון ורומא, ביחוּד יוון, שירשו תרבותה של מצרים ואף העלו והעמיקו אותה. ואמנם, הם יצרו תרבות מפוארת שלא היתה כמותה לפניה ולאחריה – תרבות עשירה בכל נכסי הרוח האנושית: במדע, במחשבה, בפילוסופיה, בשירה, במוסיקה, בציור, בארכיטקטורה, בפיסול, וגם בבנין מדיני, במוּסר ובחברה. ושוּב היה מאבק לא רק בין העם היהודי לבין שכניו הגדולים, אשר רצו להשתלט עליו ולכבוש אותו ולשעבדו, אלא גם בפנים: בין הנאמנים ליעוד ולרוח העם היהודי ובין “המתיוונים”.
והמאבק הזה לא נפסק גם עם אבדן עצמאותנו, ולהיפך: החריף. כי כל עוד חיינו ברשות עצמנו, יושבים על אדמתנו, היה לעצמאות הרוחנית המוסרית שבאמונת־היעוד שלנו גם משען פוליטי בקרקע שלנו, במולדת ובשלטון העצמי שלנו. אולם לאחר שנעקרנו מהמולדת ניטל גם הבסיס המעט לאותו יעוד לאומי, וההתקפה על עצמאות ישראל גברה. אינני יודע אם ההיסטוריה שלנו הניחה לנו מספרים על הקיבוצים, ביחוד על הקיבוצים הבודדים, אשר נעקרו בדורות שונים מגוף האומה לא ע“י שחיטות וטבח (ואלה – מספרם גדול), אלא ע”י התנכרות ועזיבת העם – מה שהגדירו בשם: שמד – מתוך הקסם וכוח־המשיכה שבתרבויות זרות.
•
ואילו רציתי לציין את ההבדל העיקרי שבין תרבות־ישראל ובין כל שאר תרבויות העמים, שאף הן היו שונות זו מזו (והיו הבדלים בין תרבות־מצרים לבין תרבות־בבל, ובין תרבות־יוון ובין תרבות־רומא, כשם שגם בימינו יש הבדל בין תרבות־יוגוסלביה ובין תרבות־צ’כוסלובקיה), הייתי מגדירו בדבר אחד יסודי: עיני כל העמים ההם היו מופנות לעבר, ל“תור הזהב” מימים קדומים, שעליו סיפרו הלגנדה והמיתולוגיה שלהם, בה בשעה שעמנו, אשר נשאר נאמן לרוח המיוחדת של נביאי־ישראל – עיניו היו נשואות לעתיד, לחזון אחרית הימים. כי העם היהודי לא השלים עם המציאות הקיימת על שעבודה, עבדוּתה, מלחמותיה, על העושק, העוני והעוול שבה, אלא נשא את לבו לעתיד, בו ישלוט משטר של חסד וצדק, של “דעה את ד' כמים לים מכסים” ושל “לא ישא גוי אל גוי חרב”.
לא כל בני עמנו יכלו לעמוד בפני הלחץ הכפול המתמיד והמתגבר, גם לחץ פיזי של רדיפות, בזיונות, עלבונות ולפעמים של טביחות ופוגרומים, וגם לחץ מוסרי של תרבויות גדולות של שליטי־עולם שהיו בהן לא רק ברק חיצוני, אלא גם תוכן פנימי גדול, וחלקים של העם היהודי, נטשוהו, התנכרו לו – השתמדו.
והרי זה אחד מפלאי ההיסטוריה שאין אולי דוגמתו בכל ההיסטוריה האנושית: אומה קטנה הנרדפת כאשר לא נרדפה שום אומה בעולם ופזורה בגויים מאות בשנים, נשארה נאמנה ליחודה וליעודה, על אף הלחץ המתמיד של כוחות אדירים, של העולם כולו.
•
ואם תשאלו, מה קרה בשנה שעברה ומי הביא את הנצחון – הרי אענה: לא אלה אשר הכריזו ב־14 במאי 1948 על הקמת המדינה היהודית; ולא אלה אשר בעצרת האומות כבשו לעם ישראל מעמד שווה־זכוּיות במשפחת העמים; גם לא המצביאים, המפקדים והחיילים, אשר בנשקם ביד כבשו ושחררו שטחי־מולדת, כי לכל אלה היה משהו שקדמם.
אלה שהכריזו על מדינה יהודית ב־14 במאי 1948 – היתה לפניהם מדינה יהודית בפועל, בטרם הוכרז עליה. היא היתה קיימת בארץ, בישוב העצמי הזה המעורה באדמתו, במשקו ובתרבותו, בהנהלתו העצמית, בחזונו. הדבר היה קיים, וההכרה נתבקשה על־ידי המציאות.
גם אלה שכבשו לנו מקום במשפחת העמים – הם מצאו כבר קרקע מוכן. כל העולם כבר ידע שיש עם־ישראל. לא יהודים פזורים בעולם, שיש לחשוש מפניהם ושיש לבדוק אותם בכל שעת־הכרעה: הלנו או לצרינו? זה שנים שבעולם התחילו להכיר שיש אומה יהודית – אומה ככל האומות.
וגם הצבא. בידו היה נשק: רובים וסטנים ובּרנים, תותחים ואווירוני־קרב, מפציצים וחמרי־נפץ. בהם הכה באויב, כבשו, ניצחו.
אבל אם היה דבר מופלא במאורע שקרה לפני שנה – והיה זה דבר מופלא מאין כמוהו! – הרי זה הנצחון של אותם עשרות דורות בישראל, שהיו נודדי־עולם, תלושים, עקורים, ללא פיסת־קרקע, ללא קורטוב של עצמאות, ללא תרבות לאומית, ללא כל סימן של נשק להגנה עצמית, כשחייהם חיי בזיון, דכאון, שעבוד, זרות, שנאה, – ובכל־זאת נשאו האנשים האלה בלבם שגעון־אמונה באחרית־הימים. כי איך אפשר לכנות אחרת דבר שלא היה לו שום אחיזה במציאות אלא בנפש בלבד, ושבכל־זאת העניק הרגשה של אומה עצמאית שחזון לה לעתיד, אשר בגללו כדאי לסבול עקדות, בזיונות, חורבנות ולא להיכנע.
עוד לא היתה דוגמה בהיסטוריה האנושית, שכוח נפשי בלבד, ללא שום אחיזה פיסית, יעמוד כל־כך הרבה מאות שנים. ובכל־זאת הדבר לא היה חזון של משוגעים. כי הנה קם הדבר ויהי, בימינו! והחזון התמוה, שהוא כאילו ריחף בעולם־הדמיון בלבד ושעמד בניגוד לכל חוקי החיים היה למציאות. והכל – בכוח היכולת לעמוד במאבק נגד עולם זר ולשמור על היחוד ועל החזון.
•
המאבק הזה נסתיים כאילו בשנה הזאת בנצחון: ישראל הוא שוב עם עצמאי, ולא רק בלבו, בחלומו ובהזיותיו, אלא במציאות של ממש; שליט על ארצו, חבר שווה במשפחת העמים. ובכל־זאת אני מזהיר בפני אשליה. הנצחון עוד איננו שלם והמאבק המלוונו מאז עוד ימשך.
ואיננו מתכוון למאבק שלנו עם כוחות חיצוניים. גם הוא עוד ימשך, ומי יודע כמה זמן. אני מתכוון למאבק הפנימי. העצמאות, שהוקמה לפני שנה מבחינה פוליטית, צבאית ובינלאומית, טרם הושרשה באותו מקום שרק בו יש ערובה לקיומה: בלבו של עם־ישראל, בלבו של הנוער היהודי, בלבו של הפועל היהודי.
המאבק הולך ונמשך. היום אין מתיוונים ואין “מתמצרים”, כי העמים האלה ירדו מעל הפרק, לפי שעה (אמנם, בשנה זו התנגשנו שוב עם המצרים…). אבל יכול מישהו לעמוד ולתהות: מה קרה בתנועה החלוצית הזאת? מה קרה לפועלי ארץ־ישראל אלה? מה קרה לנוער? הרי אנו אחרי הטבח בו נספו ששה מיליון יהודים. והם נטבחו לא על היות להם אוריינטציה זאת או אחרת, או מפני שהיו חברים במפלגה זו או אחרת, ורק בגלל דבר אחד בלבד: על היותם יהודים.
ובכל־זאת, גם בשעת האסון הגדול, עמד המחנה הקטן והנאמן של חלוצי העם היהודי בארץ כשהוא מפולג. והוא ממשיך בפילוגו גם עכשיו, כשקם הדבר הגדול, אולי הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית מאז ועד היום: הוקמה מדינת־ישראל; הוקם צבא־הגנה לישראל; החל התהליך הגדול של קיבוץ־גלויות; אנחנו מתחילים ליישב שממות הארץ, בממדים שלא הסכנו אליהם. והעובדה שבימים האלה, הנוראים והגדולים כאחד, המחנה החלוצי הוא מפולג, מעוררת בנו המחשבה כי אין זה אלא המשך המאבק שהחל עוד באביב תולדותינו. עוד לא לכולם יש הגבורה המוסרית והאמונה הפנימית באמת שלנו ובכוח שלנו, ויש המוכנים לבקש משען בחוץ.
•
וקרה לחלק של חלוצי ישראל מה שקרה לאותו רב שתקף עליו יצרו לחדש חידושים משלו בתורה ולכתוב חיבור משלו. מה עשה? ליקט דברים יפים שמצא בספרי הגדולים והוסיף עליהם פה ושם קש וגבבא ודברי־שטות משלו והוציא את זה כספר חדש של עצמו. הלך לגדול הרבנים לבקש “הסכמה” לספר. לאחר שעיין הרב בספר, אמר לו למחבר: “החיבור אשר אתה הבאת לי, יש בו דברים יקרים וחשובים”. שמח המחבר ועיניו צהלו. “אבל – המשיך הרב ואמר – הדברים היקרים והחשובים הם לא שלך, והדברים החדשים שלך אינם יקרים ואינם חשובים”…כדבר הזה בדיוק יקרה לאותו חלק בתנועתנו.
זה דורות שחלוצי ישראל יצרו ערכים גדולים, אשר בהם היתה ראשית התגלמותו של החזון הגדול, הלאומי והאוניברסלי של עם־ישראל. כי מאז ומתמיד אי־אפשר היה להפריד בעולם הערכים שבישראל בין זה שהוא יהודי ובין זה שהוא אנושי, שהיו תמיד משולבים יחד. הדורות האחרונים שבאו ארצה הלכו בדרך זו. כל מה שהתנועה הזאת, שכינסה אתכם היום, יצרה בארץ – את העבודה העברית, את ההגנה, את ההתישבות העובדת, את הקבוצה, את הקיבוץ, את המושב, את האיגוד המקצועי, את הקואופרציה העובדת, את הלשון העברית, את חינוך העובדים – הפך לנחלת הכלל. אבל חשקה נפשו של אותו חלק בתנועת־הפועלים, שהזכרתי לעיל, לחדש חידושים, והם כתבו חיבור חדש שיש בו גם דברים עיקריים וחשובים מאז וגם דברים חדשים. אבל הרע בזה שהדברים העיקריים והחשובים אינם חדשים – הם משלנו, והחדשים הם לא עיקריים אלא פסולים. והם פסולים לא רק משום שהושאלו מאחרים. העם היהודי, על אף היותו שוכן לבדד, היה ראשון בעמים אשר הכיר באחדות המין האנושי, כי אב אחד לכולנו – לכל העמים והגזעים, וכי כל אדם נברא בצלם אלוקים. אף האמין בחזון הנביאים שיקום שלום בין העמים, ובוא יבוא משטר שיהיה בנוי על אחוה כל־אנושית. אמנם למדנו גם מאחרים. אבל אלה שקיימו את האומה במשך שלושת אלפים שנה, ואלה שהקימו את המפעל הזה, שלפני שנה היה למדינת היהודים – אף פעם לא חיקו אחרים. ואף הדבר שלמדו מאחרים, הם ידעו למזגו בתוכם ולהתאימו לצרכינו המיוחדים, לרוח המיוחדת ולחזון המיוחד שלנו. אולם, עד היום הזה יש עוד בתוכנו, גם בתוך הציבור החלוצי, שהברק של תקיפי־עולם – ותקיפי־עולם גם מימין וגם משמאל – מעוור את עיניהם, והם הביאו לנו במשך כמה וכמה שנים את התורות החדשות שלהם. כשפרצה מלחמת־העולם והיטלר התגרה בעמים אחרים, והיה ברור שגזר גזירה להשמיד את עם־ישראל, הזעקנו את העם להתגייס נגדו. אבל אנשי השומר הצעיר באו ואמרו: לא, אנו נהיה נייטרליים במלחמה זו, והם גזרו על חבריהם באמריקה ובארץ שלא יתנדבו למלחמה נגד היטלר, כי היטלר…עשה הסכמים עם מישהו. התבטלות זו בפני אחרים הביאה לנו גם את התורה הפסולה ששללה עצמאות יהודית ומדינת־ישראל – גם קטנה וגם גדולה – כפי שהכריזו על זאת בגאוה בקונגרס הציוני בשנת 1937. אותם נושאי הדגל של התיוונות מודרנית הודיעו בשם חלוצי ישראל: אנו מתנגדים גם למדינת־יהודים גדולה, ולא רק לזו של “ועדת־פיל”. והמאבק הפנימי הזה הולך ונמשך.
•
תקומת המדינה העברית העלתה תובע חדש המעמיד בפנינו תביעות שלא נתבעו עד כה. חשבוננו הוא לא רק עם ההיסטוריה היהודית, אלא עם האנושות כולה. כל עוד לא היינו אזרחי מדינה משלנו, לא היתה לנו שום אזרחות, והתואר שלנו היה “מחוסרי־מדינה”. לא היה לנו בסיס, לא היתה לנו אחיזה, היינו זרים, בנים חורגים. עם הקמת המדינה לא זו בלבד שרכשנו לנו אזרחות במדינתנו, אלא גם נעשינו אזרחי העולם. והדבר חשוב לנו לא־פחות מאזרחותנו הישראלית. אנו גאים על שאנו אזרחי העולם. אין לנו שתי מולדות. המולדת שלנו הקטנה היא חלק של העולם הגדול, ואי־אפשר להיות אזרח מדינתנו בלי להיות אזרח העולם. זו היתה האמונה שבחזון ישראל. וכשאנו אומרים אזרחי העולם, אין בזה משום מליצה. כשם שאזרחי מדינה זו, אלה היושבים בנהלל או במשמר־העמק, אינם יכולים להתנכּר ולהתבּדל ממעשים הנעשים במתולה, אילת, ירושלים, מקוה־ישראל ודגניה, וכל מה שחי ופועל ונחוץ למדינה – הרי זה ענינם, כך גם עניני העולם כולו לגבי אזרח מדינתנו. כל מה שנעשה בעולם הגדול – זה עכשיו עניננו. ולא רק מבחינה מוסרית אלא גם מבחינה יהודית. אנו חברים שווי־זכויות במשפחת האומות המאוחדות. אנו נתבעים לדון ולהחליט על כל מה שנעשה בעולם: על אינדונזיה, טריאֶסט, בולגריה, הפיליפינים, הודו, הפרת ההפוגה בין פאקיסטן והודו, החזרת הפליטים המוסלמים מהודו והפליטים ההודים מפאקיסטן וכו' וכו'. כל ענין שבעולם הוא גם ענינה של מדינת־ישראל.
אבל אנו אזרחים בעולם הזה כולו ואני רואים את העולם הזה, את כל עניניו, קודם־כל מבחינת מדינת־ישראל, – ואין אנו מתביישים באותה גישה “פרימיטיבית” ידועה: “איז עס גוט אָדער שלעכט פַאר אידן?”. אבל אין זו השאלה היחידה ואין זו השאלה הממַצה. אנו גם שואלים את עצמנו: “איז עס גוט אָדער שלעכט פַאר דער וועלט?”. כי אם רע לעולם – רע מאוד לנו, אם טוב לעולם – סיכוי כי גם לנו יהיה טוב.
•
והעולם בשבילנו הוא העולם כולו, כל העמים. הנייטרליות שלנו היא לא כפי שהיא משתבשת אצל רבים בתוכנו – להיות אדיש לעולם. פועל יהודי, נער יהודי, אסור להם להיות “נייטרליים” ולהגיד: זה לא נוגע לי. זה נוגע לנו גם בתור אנשים וגם בתור יהודים. יש לנו מדיניות אקטיבית ביחס לעולם ולא פסיבית שבנייטרליות. המדיניות שלנו היא: אנו רוצים בשלום. ושלום – לא לחלק אחד של העולם ולא לעמים מספר בלבד. איננו מאמינים בשלום חלקי. השלום אינו ניתן לחלוקה. אנו רוצים בשלום לכל עמי העולם. איננו מאמינים שהעולם מתחלק לשני חלקים, שאחד מהם הוא שחור משחור, השני – לבן מלבן, או אדום מאדום. לנו יקר לא רק ביאליק ויהודה הלוי, אלא גם משוררי העמים האחרים. רבים מבני־גילי קראו את פּושקין הרוסי לפני שקראו יצירות משוררי עמים אחרים. הם קראו גם את שכּספיר, בּיירון, מיצקביץ'. כל גדולי־הרוח של העולם – משוררים, אנשי־מדע, ממציאים ולוחמי־צדק – יקרים לנו, ואנו רוצים לנחול אותם ולהנחילם לעמנו ולשפתנו.
ואף זאת נדע: ההתגוששות וההתרוצצות הקיימות בעולם אינן רק בין משטרים שונים, אלא גם בין ארצות בעלות משטר דומה. אין אמת בדבר שישנה התרוצצות רק בין המזרח והמערב; ישנה התרוצצות גם במערב עצמו בין מדינה למדינה: יש התרוצצות בין אמריקה לאנגליה ויש התרוצצות בין ארצות אמריקה הלטינית, אם כי כולן מדברות שפניולית. וישנה התרוצצות גם בין ארצות־במזרח. אינני יודע את ההבדל בין המשטר שביוגוסלביה ובין המשטר שבבולגריה. הייתי בבולגריה וראיתי שם את הדימוקרטיה העממית. לא הייתי ביוגוסלביה, אבל אני יודע שהדימוקרטיה העממית שם היא בצלמה כדמותה של בולגריה. פה ושם שולטת מפלגה אחת בלבד ויכולים לבחור רק ברשימה אחת – ובכל־זאת יש התרוצצות ביניהן. אני מודה שאינני יודע על מה. אבל אני יודע שישנה התרוצצות ביניהן ההורסת את שתיהן.
מה עמדתנו לגבי התרוצצויות אלו? – אנו אומרים: שלום! אנחנו מאמינים שיתכן שלום גם בין מדינות בנות משטר שונה, ואפילו בין מדינות בעלות משטר דומה…אנחנו רוצים שיהיה שלום בין העמים, גם בין יוגוסלביה ובין בולגריה, ושלא יריבו ביניהן. אין זו נייטרליות, זו מדיניות של שלום!
•
וכלפי פנים: יש לנו קו שהתווינו אותו כבר בהחילונו לייסד את המדינה – עם ראשית ההתישבות; כי ההתישבות היא היא שהקימה את המדינה. וההתישבות הזאת קיפלה בתוכה ביודעין ובלא־יודעין גם את המאוויים של שחרור לאומי וגם את המאוויים של שחרור סוציאלי ואנושי. הוּקם בארץ משהו שאין דוגמתו בעולם. ההתישבות העובדת – הבנויה לא על תחרות בין אדם לאדם, ולא על שעבוד אדם לאדם, אלא על עזרה הדדית בין עובד לעובד, על שוויון, על שותפות – אינה מפעל בלבד, אלא דרך; ולא רק לנוער היהודי ולעם היהודי, אלא לעולם כולו. אינני יודע אם האחרים ילכו או לא ילכו בדרך הזאת, אבל אין מניעה לכך שגם הם יבחרו בו. אם יהודים מצליחים לבנות משק כזה וחברה כזאת, והדבר קיים זה כיובל שנים והוא מתרחב ומתגבר, – למה לא יוכלו לא־יהודים לעשות בארצותיהם מה שעשו יהודים בארצם?
ותנועה זאת, הנאמנה לחזונות ההיסטוריים של העם היהודי, הקימה בארץ מפעל של התישבות עובדת, שהיא מאמינה כי בו יש מוצא לסבכים ולסתירות ולהתרוצצויות של החברה בימינו. לעומת־זה יש בציבור הפועלים המצביעים על ארץ זרה ותובעים מאתנו: כזה ראה וקדש. רובם של אלה לא היה באותה ארץ. המעטים שהיו שם שללו את סדריה בעודם תושביה. ודווקא ככל שגדל המרחק של זמן מאז עזבוה, כן רבה הערצתם אליה. אבל אם אמנם יתכן הדבר שאפשר להקים סוציאליזם בארץ אחת ויש סוג אנשים המסוגל לעשות את הדבר, אולי אין אנו צריכים להציץ דווקא למרחקים, ואולי ארץ־ישראל היא הארץ הזאת ופועליה הם המסוגלים לעשות את המלאכה הזאת. אינני יודע אם היינו מקוריים בכל. אפשר אולי להוכיח כי כל הדבר המהווה את מערכת המפעל ההתישבותי שלנו – ואני כולל בזה לא רק את הכפר אלא גם את כל משקי־העבודה שלנו: גם את הקואופרציה העובדת, גם את התחבורה הקואופרטיבית, גם את הקואופרטיבים היצרניים, גם את הקואופרציה הצרכנית – אולי אפשר להוכיח כי כל זה כבר נעשה באיזה מקום אחר לפנינו. הנה הקבוצה, – לפני יותר ממאה שנה הוקמו קבוצות באמריקה. הן אמנם לא קראו לעצמן בשם קבוצה. אבל אני רוצה לגלות לכם סוד בלשני, כי לפני 40 שנה לא היה למלה קבוצה אותו פירוש של עכשיו. בשם זה היו מכנים כל דבר מקובץ: קבוצת אנשים, קבוצת סוסים וקבוצת בתים, ולא היה לשם הזה שום תוכן סוציאלי. אבל עוּבדה היא שהוקמו קומונות של חקלאים באמריקה הצפונית לפני יותר ממאה שנה. ואם איני טועה נעשו נסיונות כאלה גם באמריקה הלטינית, לפני יותר ממאתיים שנה, על ידי היזוּאיטים. וקואופרציה ודאי וּודאי שהיתה קיימת בהרבה ארצות. ואף־על־פי־כן אנחנו עשינו משהו מיוחד. ולא מתוך חיקוי לאחרים. לא אוכל עכשיו להיכנס לעניין הזה, ואני גם מניח שאתם יודעים פחות או יותר איך קם מפעל הקבוצה והקיבוץ. לא מתוך תִיאוריה מוכנה מראש ולא מתוך קריאה בספרים על נסיונות כאלה בארצות אחרות הגענו לנסיון נועז זה, אלא הצרכים שלנו במציאות המיוחדת בארץ הזאת והיעוד ההיסטורי שראינו לעצמנו ושלקחנו לעצמנו לבצעו ויהי מה, הם שהכריחו אותנו לעשות את המפעל הזה.
•
ומשום שהוא נבע מתוך צרכי חיינו, והוא נאמן לדרך שבה אנחנו הולכים ולאותו חזון העתיד שלשמו באנו הנה, לכן הצליח מפעל זה וקיבל את צורתו המיוחדת. אנחנו מאמינים בו, ואנחנו יודעים שהוא עשוי להביא אותנו לעולם חדש. ואין אנו אומרים להצטמצם במפעלנו זה במקום מסוים זה או אחר בארץ. שאיפתנו לכונן את כל מדינתנו כך שלא תהיה בה תחרות בין אנשים ולא יהיה בה ניצול ושעבוד של אנשים, אלא שותפות כלכלית ועזרה הדדית בין עובד לעובד בתוך עם שכולו עובד. ואנחנו מעיזים להאמין שזה יתכן גם בתור דרך לעולם כולו, בשינויים מסוימים שיש להתאימם לתנאים שבכל ארץ וארץ. וחובתנו להביא את דבר מפעלנו לעולם כולו. אם איזה עם ירצה לעשות מודיפיקציה ולשנות דבר לשם צרכיו – יהי אלוהים עמו. ואם אנחנו נמצא אצל אחרים דברים שאנו לא עשינו עד כה והם טובים – נלמד מהם. יודעים אנחנו כאזרחי־העולם שיש לנו ללמוד מהרבה ארצות. יש לנו ללמוד מאמריקה, מכוח־העשיה העצום והמופלא שלה שאין דוגמתו בעולם כולו, מכושר־העבודה והכושר הטכני שלה. נלמד ממנה, ונלמד לא רק שכלולים טכניים, אלא גם דרכי חירות האדם לבחור לו את ממשלתו – ולא זאת שמצווים עליו, אלא זאת שהוא רוצה בה – ואת החירות לבקר שליט גם לאחר היבחרו. ואם נמצא אצל הצ’כוסלובקים דברים שיש ללמוד מהם – למוד נלמד מהם ונשבצם במערכת חיינו ויצירתנו, בלי שנשתעבד שעבוד מוסרי ורוחני לא לאמריקה ולא לצ’כיה. נלמד כל הטוב אצל העמים – ויש טוב בכל אומה. אין אומה בעולם שאיננה זכאית להיות סובייקטיבית ולראות עצמה נבחרת. יש יסוד לרוסים לראות את עצמם כאומה נבחרת. יש משהו שהוא מזכּה אותם לראיה כזאת שנתפסו לה לא מהיום, לא מאוקטובר 1917, אלא מזמן ועידן. תמצאו את הראיה הזאת אצל דוסטוייבסקי ואף אצל כמה מקודמיו. ויש אמונה גם לאנשי אמריקה שהם עם נבחר, וגם להם יסוד להאמין בזה, כי יש דברים שרק הם בלבד ביצעום. הם הנהיגו רמת־חיים גבוהה כזאת שאין משלה בשום אומה בעולם, מלבד ניו־זילנד ואבסטרליה. יאמין כל עם שהוא עם נבחר, ובאמת כל העמים בעולם הם נבחרים, ואנחנו נלמד מכל עם. נראה את הטוב ונבחר בו ונראה גם את הרע ונתרחק ממנו.
נראה בכל מקום את האורות ואת הצללים. ויש אורות וצללים בכל העמים וגם אצלנו: אצל היהודים ואצל מפלגת פועלי ארץ־ישראל. גם מפלגת פועלי ארץ־ישראל יש לה לא רק אורות אלא גם צללים, והם כבדים. אסור להתעלם מהם ויש לראותם ולהילחם בהם, ודווקא משום שהמפלגה יקרה לכם. אנחנו לא נקבל את אימרת־הכזב, שיש מצד אחד מלאכי־שרת ומצד שני מלאכי־חבּלה ומקומנו עם מלאכי־השרת.
המאבק הפנימי המוסרי טרם נסתיים: הנוכל לראות ראִיה חפשית את העולם ואת עצמנו? הנהיה בלתי־משועבדים לשום צד העולם? היהיה לנו העוז לראות את הטוב והרע בכל מקום? – במאבק זה תלוי גורל מדינתנו. יש עמים שכל זה לא נחוץ להם – זה ענינם. אבל אנחנו לא נתקיים אלא במדינה שיש בה שלום, חירות ובחירה חפשית. ואנחנו לא נשמור על מקומנו בעולם, אם לא נראה בכל עם את הטוב שבו – ונוקיר את הטוב. ונראה גם את השלילה, אם־כי אין אנחנו חייבים להתריע על השלילה של זרים. בענין זה נקבל את הצו המוסרי של כל גדולי־המוסר ביהדות: מעלות – בקש אצל הזולת, פגימות – אצלך עצמך. חטאים נחפש בתוכנו אנו ונתריע עליהם על־מנת לעקור אותם, ונניח לעמים אחרים לדאוג לעצמם.
•
זכינו בנצחון גדול, שלא זכו לו דורות רבים בישראל, שציפּו לו זה אלפּיים שנה, מאותו דור שגלה מארצנו ועד דור אחרון שהלך להישרף בכבשני מאידנק. ונצחון זה אומר לנו שהבטחון של עם־ישראל באמיתו ובכוחו לא הכזיב, שאדיקותו של עם־ישראל בחזון אחרית־הימים של גאולת האנושות וגאולת ישראל לא הכזיבה ולא תכזיב. ואין לנו שום יסוד היום, פחות מאשר בימי המכבים, להשתעבד לתרבויות זרות ונכריות. החזון הציוני־פועלי־סוציאליסטי שלנו דיו לספקנו, והמפעל אשר עשינו לשם הגשמתו הוא דרך לגאולתנו, ואולי גם לגאולת העולם. ואם תהיה לנו עצמאות שלמה, לא רק פוליטית אלא בנפשנו, אשר ממנה היא נובעת ואליה היא שבה; אם נהיה נאמנים ליעוד שלנו בין העמים, להיות כוח נושא שלום ואמת בין העמים; ואם ניענה לתביעות ארצנו, אדמתה, אווירה וימה, ונגלה את כל היכולת היוצרת החלוצית הגנוזה בנו – קום יקום החזון שלנו.
ז׳ באב תשי"ט — 2.8.1949
בישיבה הששים ושלוש של הכנסת הראשונה
זכות היא לאופוזיציה שדרשה את הויכוח לרגל חתימת הסכם שביתת־הנשק עם סוריה. אולי זוהי שעת־הכושר המתאימה ביותר לבירור ממצה על מדיניות־החוץ שלנו — לאחר שנסתיים הפרק החשוב של חתימת הסכמי שביתת־הנשק עם כל שכנינו הערביים.
זהו גמר פרק — אם־כי אין זה עדיין מחוז חפצנו. אנו רחוקים עדיין ממחוז חפצנו ההיסטורי — גם בשטח יחסי שכנים, גם במעמדנו הבינלאומי, וגם בענינים אחרים לא פחות חשובים, אך חתימת הסכמים עם כל ארצות־ערב השכנות היא תחנה היסטורית חשובה, שיש להעריכה ולעמוד על מגרעותיה או יתרונותיה. כי המאבק שלנו טרם נסתיים, וטוב לדעת מהי כברת הדרך שעברנו — אולי כברה מכרעת — ולאן היא מובילה.
אינני שייך לפסימיסטים השוללים את ערך הוויכוח בכנסת, באשר ידוע מראש מה תאמר האופוזיציה בכל שאלה ושאלה, ומה תענה הקואליציה, ואיך יצביעו שני הצדדים, ושבבית הזה אין יכולת להשפיע ולשכנע זה את זה. אפילו אם זה נכון — ואין אני לוקח על עצמי לקבוע, אם זה נכון או לא — הרי יש ערך מחנך לוויכוחים אלה, באשר אני בטוח שהעם שומע להם ובוחן ודן, וכדאי שהעם ישמע גם דברי־הבקורת וגם ההסברה, איך הגענו עד הלום ובמה וכיצד ולמה; וכולנו צריכים להניח בלב שקט את המשפט בידי העם.
לא בכל דבר אפשר להוכיח את ברכתו בשעת עשייתו, וודאי לא בשטח הפוליטי. כל מערכה, בין מערכה צבאית ובין מערכה מדינית, יש בה לא רק חיוב. מן ההכרח לשלם מחיר בעד כל דבר. ויש שהמחיר קודם במעט או בהרבה להישג, כשם שהחרישה והזריעה קודמות לקציר ולאסיף. ומי שרואה רק את המחיר יכול לטעון שזהו הפסד נקי. אפשר גם לחשוב שהמחיר הוא גבוה מדי. כי אין דבר ניתן בהיסטוריה חינם אין כסף. וכל מה שהדבר גדול יותר — מחירו גבוה יותר. יכול מישהו לעשות חשבון בכמה עלתה לנו המלחמה על דבר שמגיע לנו בלי כל קרבנות — על קיומנו ועל עצמאותנו; ויש בחשבון זה כדי לזעזע אותנו עד היסוד. וכאחד מאלה היודעים היטב את החשבון, אני מזועזע כל הזמן עד. עומק נפשי. ואני אחד המעטים בארץ, שגם בשעת הכיבושים והנצחונות הגדולים — ולא היו בהיסטוריה שלנו הרבה כיבושים ונצחונות כאלה — לא היה לו אף יום אחד של שמחה. לא כשנתקבלה בהתפעלות החלטת האו״ם, לא כששמח כל העם על הכרזת המדינה ולא כשאנו חגונו את הנצחונות הצבאיים שלנו, כי ידעתי היטב בכמה זה יעלה לנו, ולא יכולתי אף רגע להסיח דעתי מהמחיר היקר שאנו משלמים. תמיד ראיתי לפני את אלה, שנקראו לשלם המחיר בדמם. לא זכיתי להכיר כל אחד מהם אך הכרתי רבים. כמה מהם לא אראה עוד לעולם, כי הם נתנו הכל. אך גם רבים שנשארו אתנו — נתנו לא פחות, ואלה הם קודם־כל האמהות והאבות, שבניהם נספו במלחמה. יודע אני, שבעומק לבם הם יודעים שהיה כדאי. ואילו יכולנו לשאול את הבחורים והבחורות שנפלו ואינם — אני יודע מה היתה תשובתם. אך הצער והיגון אינם נפחתים על־ידי כך; להיפך, כל מה שנוער זה היה נאמן ומסור ונועז יותר — גדל יקרו וגדלה אבידתו. ואיני מזכיר כל האבידות הרבות והגדולות ברכוש ובמשק; ואם לא רואים אלא צד זה של מטבע המלחמה — ודאי שהיה כאן הפסד עצום ונורא. אך כל אחד מבינינו יודה, שזה חשבון מסלף ומתעתע, וחשבון כוזב. זה יפגע יותר מכול באלה, שחלקם באבידה גדול יותר.
והוא הדין בכל מערכה ומערכה. הערכה אמיתית תיתכן רק אם שוקלים במאזני־צדק גם המגרעות וגם היתרונות, גם ההפסדים וגם הרווחים.
*
אינני מתרעם על האופוזיציה על שאין היא עושה זאת. אין היא סבורה שזוהי חובתה. האופוזיציה שלנו רואה תפקידה בתיאור פעולות הממשלה בצבעים שחורים וקודרים — ותהי האמת מה שתהיה. כאילו אין הם מסוגלים לראות אלא צד אחד של המטבע, וגם צד זה לאו־דוקא כמות שהוא, אלא כמו שהוא מצטייר בראי עקום של מחפשי־מומים מושבעים. ואין לי כל טענה על שהיא עושה מלאכה זו, ומי שרוצה ונוטה לראות שחורות — ודאי לא קשה לו למצוא אסמכתות מספיקות לכך. ההיסטוריה שלנו, גם זו החדשה ביותר, אינה כולה בוקר אביב מרענן אחד. השאלה היא רק, אם ראיה זו נכוחה היא, ואם תיאורים אלה הולמים את האמת.
ואם־כי האופוזיציה הגדישה בתיאורים חד־צדדיים, אין לקפח את הזכות לוויכוח, כי זה מאפשר לתת תיאור מלא לדרך שעברנו בו עד עכשיו, ולראות ולשפוט אם יש להמשיך בו או לא.
איני יכול להוכיח במופתים הגיוניים, אם הצעד האחרון בדרך זו — ההסכם עם סוריה — יהיה לברכה ואימתי. אינני נביא, ובשטח הנבואה קשה להתחרות עם נואמי האופוזיציה. אך יש אפשרות ידועה לבחון טענות האופוזיציה כלפי העתיד, כי טענותיה הולכות וחוזרות במקרים דומים שהם כבר נחלת העבר, ואפשר לברר ולקבוע, אם נתאמתו הטענות ואם מעשי הממשלה נכשלו והכשילו, — כפי שבישרה לא פעם האופוזיציה — או לא. ולכן אין להסתפק בבחינת הענין הנדון מרגע זה בלבד — בהסכם עם סוריה; הסכם זה אינו אלא חוליה אחת בשרשרת פעולותינו, והקטרוגים, שנשמעו עכשיו בפי האופוזיציה נגד מעשי הממשלה, נשמעו ביתר שאת וביתר חריפות בהזדמנויות קודמות, על כניעה, הסגרת עצמאותנו, השתעבדות ללחץ אמריקני, בזבוז כיבושינו הצבאיים, רפיון וחוסר־כשרון וכיוצא באלה — שמענו לא רק עם חתימת ההסכם עם סוריה, אלא גם בחתימת ההסכם עם עבר־הירדן, עם מצרים; ולא רק בחתימת הסכמי שביתות־הנשק עם שכנינו, כי אם גם בתגובותינו על החלטות מוסדות או״ם; כשנדרשנו באוקטובר ובנובמבר 1948 על־ידי מועצת־הבטחון, לסגת מעמדותינו החדשות בנגב, נאשמנו בהסגרת כיבושינו ובוויתור על הנגב. חטאנו חטא קשה גם בהסכמתנו להפוגה א׳ ולהפוגה ב׳, ועוד לפני־כן שמענו מעתוני האופוזיציה — "המשקיף״ ו״על המשמר״, ו״קול־העם״ ו״חירות״ — את הפזמון השגור על כניעה ונסיגה וכדומה.
ויש לברר, מה נתאמת ומה נתבדה מנבואות האופוזיציה, ואם מעשי הממשלה ומעשי המוסדות של הישוב והתנועה הציונית, שמהם הורכבה אחר־כך הממשלה, הביאו באמת במשך שנתיים לירידה, כניעה ושעבוד — או לתקומה ולבצרון ולהתקדמות.
*
ולפני שאנסה לסכם, לאן הביאה אותנו הדרך שהלכנו בה — אענה על שתי טענות, שנשמעו בוויכוח פוליטי זה. טענה אחת: אמנם נכון, שהיו לנו כיבושים ונצחונות, אך את אלה עשה צבא־הגנה לישראל, ומהי הממשלה שתתברך בהם? טענה שניה השמיע חבר־הכנסת בן־אליעזר, כשציטט מדברי שר־הבטחון — במקרה זה ציטט נכונה — שעוד לפני ששה־עשר חודש היו לנו רק אלף ושלוש מאות רובים. והוא שאל בפתוס ובקטרוג: מדוע לא הכינותם נשק בעוד זמן ולא דאגתם שהנוער לא יצטרך להילחם רק בסטנים?
אענה תחילה על הטענה הראשונה, המשותפת לכל האופוזיציה — שהצבא כבש וניצח, והממשלה בזבזה את הכיבושים ונכנעה. בהפרדה זו שבין הצבא והממשלה יש בלי־ספק מהרהורי לבן של מפלגות טוטליטריות, שהיו רוצות לעשות את הצבא לגוף עצמאי, הפועל על דעת עצמו. היה מישהו בארץ, שניסה להקים ״צבא״ כזה — אך צבא־הגנה לישראל אינו ארגון צבאי ״לאומי״. צבא־הגנה לישראל הוא זרוע־הביצוע של המדינה וכפוף לממשלת ישראל. גם ה״הגנה״ — כשעוד לא קמה המדינה — היתה זרוע־הביצוע של התנועה הציונית והישוב וכפופה למוסדות הלאומיים. צבא־הגנה לישראל לא פעל מעולם — ואני מקווה שלא יפעל לעולם — על דעת עצמו. אולי האדון בן־אליעזר מצטער על כך. ממשלת ישראל עשתה לאל את נסיון חבריו לקיים צבא ״עצמאי״, שאינו כפוף למדינה, ואין איש מעיז עכשיו ללמד זכות — לפחות בפומבי — על נסיונות אלה. צבא־הגנה לישראל מראשית ברייתו אינו אלא שליח המדינה ועומד לגמרי ובהחלט לרשותה, והוא פועל ומופעל אך ורק על־ידי עושה־דברה של המדינה, ע״י הממשלה. כל מה שעשה הצבא בכל הזמנים ובכל הנסיבות, המקומות שבהם פעל והדרכים שבהם נקט — כל אלה נקבעו על־ידי הממשלה ועל דעתה. מר בן־אליעזר ציטט דברי אלוף של צבא־הגנה לישראל שכאילו אמר, שהצבא התנגד להפוגה, אלא שהממשלה החליטה נגד הצבא. לא שמעתי דברים כאלה מפי שום אלוף בצבא־הגנה לישראל, ואיני בטוח אם מר בן־אליעזר הבין מה ששמע. הצבא לא קבע מעולם, אם לעשות הפוגה או לא. אין זה תפקידו. הצבא לא החליט לא בעד ולא נגד. מובן שהממשלה התיעצה עם אנשי המטה, לא רק בענין זה, אלא בכל עניני המלחמה, אך הממשלה לבדה החליטה. לא רק הצבא, אלא גם המטה לא החליט בענינים, שהם בסמכותה היחידה של הממשלה. במדינה דימוקרטית — ואני מאמין שמדינת־ישראל תהיה תמיד דימוקרטית — לא הצבא מחליט, אלא העם ונבחריו, והצבא מקבל הוראות מאת שליחי־העם וכפוף לחוק. לא פחות ממר בן־אליעזר וחבריו מעריך אני את פעלו ומבצעו של צבא־הגנה לישראל ויודע, מהי זכותו בתמורה ההיסטורית שהתחוללה לעינינו. אך אין הצבא אלא מוציא לפועל את ההוראות שהמוסדות המוסמכים של המדינה נותנים לו, ולעולם אין הצבא פועל ולא יפעל על דעת עצמו. מעשי הצבא מודרכים על־ידי הממשלה והיא האחראית להם. אפילו ה״הגנה״, שלא פעלה במסגרת של מדינה, היתה בנויה על עיקרון זה.
*
ומלים אחדות לשאלה השניה — שאלה רצינית וחמורה — מדוע לא התכוננו בעוד מועד למלחמה בצבאות־ערב, ומדוע היו במשך זמן רב רק סטנים בידי הבחורים? אגלה סוד שהיה זמן שלא היו לנו אפילו סטנים. וזהו אחד ההישגים הגדולים של ה״הגנה״, שידעה לארגן ייצור נשק זה. אך מדוע — שואלים — לא ראיתם מראש את הסכנה ולא התרעתם עליה? בשאלה זו אני פונה לאופוזיציה. מתי אמרה אופוזיציה זו, על שני חלקיה, לעם שהוא עומד לפני סכנת פלישה של צבאות־ערב? מתי קראו להתכונן למלחמה כזו — ולא סתם ל״מאורעות״ כפי שהסכינו להם מקודם? אני מבקש שתאמרו, באיזה קונגרס או נסיבה אחרת קראתם אתם לעם להיכון לסכנת פלישת צבאות ערב? ואם לא עשיתם זאת — איני קובל עליכם; אין אתם אשמים כשאינכם מסוגלים לראות הנולד!
אך יודע אני, שעוד בראשית יולי 1945 נזדמנו שני חברים מתוך אנשי הממשלה הזאת אי־שם בכדור הארץ וכינסו מסיבה מצומצמת של ידידים — לאו־דווקא של מנהיגים ציוניים — ואמרו להם, שאולי נעמוד בעתיד הקרוב לפני התקפת־דמים חמורה של העולם הערבי נגדנו, והאמצעים שהיו עד עכשיו בידי ה״הגנה״ לא יספיקו. ועלינו להצטייד. כי לא נוכל להשליך את יהבנו על ציוד שיבוא מן החוץ — אלא עלינו להכשיר את הישוב ואת ה״הגנה״ לייצר בעצמם עד כמה שאפשר מכשירי־התגוננות; כי אסור שנהיה תלויים באספקה מן החוץ, כשנצטרך לעמוד במלחמת חיים ומוות; כי במלחמה זו יהיה תלוי עצם קיומו הפיזי של הישוב, וממילא כל גודל התנועה הציונית והעם היהודי. וקבוצה זו נענתה לתביעה והתחילה בפעולה מתאימה. הוזמן מומחה חשוב מן הארץ והונח יסוד לתעשיית־נשק עצמאית בקנה־מידה שלא ידענו אז, ותעשיה זו מילאה תפקיד לא־קטן במלחמה. מעשיהם של הפורשים הפריעו לא במעט למפעל זה — כי הדבר היה צריך להיעשות כשהיה פה שלטון זר, צבא זר ומשטרה זרה, שלא התיחסו בחיבה יתירה למפעלי־ההגנה היהודים ובודאי לא לנשק היהודי. והיו מעשים של פורשים, שסיכנו מפעלים מסוימים, ולכמה אנשים הנמצאים בבית זה ידועים פרטי הדברים שאני מרמז עליהם.
נכון הדבר, שעד סוף מארס 1948 היו לנו רק 1300 רובים, מלבד הרובים שהיו לישובים להגנה מקומית. לפני שבועיים בערך, ביום־הרצל, נערך מסדר צבאי במגרש גדול בתל־אביב. זה היה מפגן אדיר של נשק יהודי ממינים שונים. כל הנשק שראיתם במסדר הזה לא היה בארץ לפני 16 או 17 חודש. אך הוא לא נפל פתאום מן השמים במשך חדשים אלה. היו דרושים מאמצים ממושכים זמן רב לפני־כן — וכמה מהמאמצים האלה שהנשק הזה יגיע אלינו, גם נכשלו והכזיבו — ולא מאמצי יום אחד, או שבוע אחד או חודש אחד. ויש לזכור, שהיו מאמצים לא רק מצד אחד בלבד, מצדנו־אנו; היו גם מאמצי־נגד, מצד ממשלת־המנדט, ובכוחות אדירים, שהיו מכוּוָנים להכשיל את הזדיינות הישוב. וגם מאמצי־נגד אלה נעשו לא רק בארץ אלא גם בחו״ל, והכוחות שעמדו מאחורי מאמצי האויב היו גדולים ורבים מכוחותינו אנו. הארץ היתה במצב מלחמה, וחוקי שעת־חירום של ממשלה עוינת היו חלים עלינו; כל דרכי היבשה לחו״ל היו חסומות וסגורות בעדנו, ובים היתה בלוקדה. מלוא־השלטון בים היה בידי אלה שרצו להשאיר אותנו ללא מגן וללא נשק ביום הפקודה. וגם האמצעים הכספיים שבידינו היו דלים, ונוסף על כך עשו הפורשים בארץ מעשים, שהזיקו במישרים — אם גם לא היתה כוונתם לכך — להזדיינות הישוב, וע״י פעולה אחת ממין זה נפל אחד ממרכזי הזיון שלנו בידי המשטרה הבריטית.
מטעמי בטחון אי־אפשר עדיין לספר את ההיסטוריה של התכוננותנו למלחמה זו. כשיבוא היום ואפשר יהיה לספר הכל — לא יגָרע מכבודה של הממשלה. ההיסטוריון יקבע, מי פעל בעוד זמן ומי הפריע ומי עמד מן הצד — ואין זה מתפקידי לעשות הפעם את מלאכתו.
*
עלי לברר עוד נקודה אחת בוויכוח, נקודה מרכזית ומכרעת לדעתי, והיא—שאנו הועמדנו ועומדים לפני מאבק מסובך ויחיד במינו, שאין לו אח ודוגמה בשום עם אחר, ושום גזירה־שווה ממלחמות־השחרור של עמים אחרים אינה מתאימה לנו, ויש לראות את בעיותינו וצרכינו ודרכי מאבקנו ביחודם, בנסיבותיהם המיוחדות, במסגרתם ההיסטורית והגיאוגרפית שאין דומה לה, וזהו הקו המפריד בין דרכנו־אנו לבין דרכה או דרכיה של האופוזיציה. ואני יודע אולי לא פחות מאחרים, שאין האופוזיציה גוש אחד, ויש דברים יסודיים החוצים בין הימין ובין השמאל, ושלא הרי מפ״ם כהרי ״חרות״, ואולי גם בתוך מפלגות האופוזיציה עצמן יש חילוקי־דעות בכמה ענינים, אך הדבר המפריד בין דרכנו ובין דרך האופוזיציה בשתי פלגותיה מימין ומשמאל היא, שאנחנו איננו רואים את מאבקנו הלאומי כהעתקה של מאבק לאומי באיזו ארץ שהיא, ואין אנו יכולים לפי הכרתנו לחזור בקלות על מעשי עמים אחרים, ויהיו העמים האלה אשר יהיו, אלא עלינו לסול בעצמנו, מתוך מאמצים עצמיים, מתוך ראיה עצמית, תוך חירות מחשבתית ומתוך היצמדות מלאה ושלמה לצרכים שלנו ולמטרה שלנו את הדרך לעתידנו. אין אנו פוסלים ואין אנו מקדשים דרכם של עמים אחרים. אנו רואים את חובתנו לחפש בעצמנו את הנתיב לגאולתנו ולשחרורנו בתוך חתחתי המציאות וסבכיה, כשם שכל תולדותינו הן יחידות במינן. אנו שללנו ונשלול כל נסיונות מימין ומשמאל להעתיק ולחקות דרכי מלחמתן של אומות העולם, במזרח, במערב, בהודו או באירלנד. אם נעשה עד עכשיו משהו, מהימים הראשונים ועד היום הזה, הוא נעשה מפני שהעושים לא היו כפופים לתורות שאולות מבחוץ, אלא הלכו בשבילם המיוחד ופעלו תוך זיקה לתנאים ולצרכים של ההיסטוריה היהודית. ואם־כי עברנו כברת־ארץ לא קטנה — הרי מאבקנו טרם נסתיים ועוד נכונו לנו מבחנים קשים.
*
המאבק שהיה לנו בשנתיים אלה עם הערבים הוא רק פרק אחד במאבק ההיסטורי הממושך שיש לנו עם כוחות עולמיים אדירים. מאות בשנים, ואולי אלפי שנים, לא השלימו כוחות העולם עם קיומנו ־ ועדיין אינם משלימים. והכוחות הם שונים ומשונים, ויש שהם מתנגדים זה לזה לא פחות משהם מתנגדים לנו, אך הצד השווה שביניהם, שאינם מקבלים אותנו כמו שהננו, והם פוגעים ומתנקשים בקיומנו וברצוננו להיות מה שהננו ואינם מניחים לנו לחיות כפי שהרצון והצורך הטבוע בנו מצווה עלינו לחיות. לא רק היהודים בספרד היו אנוסים. היהודים אנוסים בכל ארצות הגולה — בארץ אחת פחות, בארץ שניה יותר, ובימינו לא פחות מאשר בימים שעברו. אני אינני מכיר אף ארץ אחת, שבה היהודי הוא חפשי באמת להיות כאשר עם לבבו, — גם אם החוק הרשמי אינו פוגע בו. לא בכל ארץ מותר ליהודים להזדהות עם מפעלנו הגואל ועם מלחמתנו המשחררת, אם־כי בלבם פנימה מפרפרת הנשמה היהודית כשם שהיא מפרפרת בתוכנו, והלב היהודי דופק עם כל הלמות לבנו־אנו. גם החירות היהודית, אם לא החירות האנושית, של המוני יהודים שׂוּמה בסד. אין אני מתפעל ביותר, כשאני שומע נואמים חרוצים של מפלגות לוחמות ו״מהפכניות״ בכנסת שופכים אש וגפרית על ממשלות מסוימות, על שאינן עוזרות לנו במידה מספיקה, או גם עומדות לנו למפגע, כי אני יודע, שאותם הנואמים אמיצי־הלב ממלאים פיהם מים כשממשלות אחרות פוגעות בנשמת מפעלנו. איני מוכן ליידות אבן בחבריהם של המהפכנים שלנו החיים בארצות מסוימות, על שאינם מעיזים להילחם נגד ממשלתם, החוסמת את דרכם לארץ ומדכאה את עצם קיומם היהודי והציוני, כי יודע אני מהו מצבם. לא בכל ארץ וארץ כבולים היהודים במידה שווה — אך חופש־הפעולה של היהודים מוגבל בכל מקום ומקום, אם ע״י החוק והמשטרה ואם על־ידי המציאות החברתית והפוליטית. אין ליהודים בגולה שליטה על הכוחות הסובבים אותם ואין ביכלתם לעשות מה שהם רוצים לעשות כיהודים, והם אנוסים, מעט או הרבה. מאבקנו הנשען בהכרח על עזרת העם היהודי בעולם, ומפעלנו שביצועו תלוי בהשתתפות כל היהודים בעולם, אינם יכולים להתעלם ממציאות קשה זו. כל התנועות הדתיות וכל תנועות־החירות שקמו בעולם — גם אלה שינקו לא מעט ממקור היהדות — התיצבו מזמן לזמן כצר לקיומו של העם היהודי; ואם־כי מצאנו בקרב כמה וכמה עמים תמיכה ואהדה לשאיפותינו ולמפעלנו בארץ, גם בארצות המערב וגם בארצות המזרח, גם בעולם הישן וגם בעולם החדש — הרי יש עדיין כוחות אדירים בעולם שלא השלימו אתנו ואינם מכירים בזכות העם היהודי ובזכות היהודי הבודד לחיות כאשר עם לבבו, אפילו באותה המידה שמכירים בזכות זו של עם אחר ושל בן־עם אחר. זהו גודל העם היהודי.
*
גם גורל הארץ הזאת שונה בהרבה מגורלן של ארצות אחרות. לארץ זו יש היסטוריה יחידה במינה, ורק מעטים הם העמים בעולם — אולי פרט לעמי המזרח הדחוק — שאין להם ענין וזיקה כלשהי לארץ זו; ארצנו עומדת במרכזו של סבך סתירות והתרוצצויות עולמיות. קודם־כל הסתירה הטראגית שבינינו ובין הערבים. שום מאורע עולמי לא נשא בכנפיו ברכה לעם הערבי כזו שבשיבת היהודים לארצם. המפעל הציוני הוא על־פי טבע מהותו גורם מקדם, מפתח ומשחרר, לא רק בארץ, אלא בכל הארצות השכנות, ומדינת־ישראל פורחת, חזקה ועצמאית, יכולה יותר מכל גורם חיצוני אחר לסייע לעצמאותם המדינית, לפריחתם הכלכלית ולהתקדמותם החברתית והתרבותית של עמי־ערב. אין אנו זרים וכובשים פה — אלא בני המולדת החוזרים למכורתם. היינו פה לפני הערבים ולפני כל שאר העמים שנשארו בחיים, שחדרו לארץ זו בזמן מן הזמנים. אך הערבים רואים את שיבתנו בפחד ובשנאה, ולא רק עמי־ערב, אלא גם כמה מעמי־אסיה אחרים; עמי־ המזרח שהיו מאות בשנים משועבדים לאירופה, רואים בנו כאילו אנו סוכני השעבוד והניצול של שליטי אירופה – אירופה זו שפלטה אותנו מתוכה וכמעט שהשמידה אותנו בלי שארית. ואף עמי־ערב שכנותינו מסביב, נתפסו לראיה מסולפת זו. זהו סלף טראגי והרה־סכנות, ואל נזלזל בו. האמנתי תמיד ועודני מאמין, הסכסוך בינינו לבין הערבים הוא סכסוך חולף, באשר יסודו באי־הבנה ולא בניגוד־אינטרסים היסטורי. אך הסכסוך הזמני הזה לא יוכרע בכוח בלבד. מנהיגי הערבים טעו בחשבם, שיעלה בידם להשמיד אותנו בדרך זו, לפתור את ״הבעיה היהודית״ בארץ־ ישראל, כשם שעשה היטלר באירופה. אנו ודאי שלא נחזור על הטעות הערבית ולא נחשוב אף רגע, שנפתור ״הבעיה הערבית״ בחרב. שאלת יחסינו עם הערבים אינה מצטמצמת בשטח ערבי ארץ־ישראל — יש לנו ענין עם עמי־ערב, המונים עשרות מיליונים ותופסים את כל החבל המערבי־הדרומי של המזרח התיכון ועד האוקינוס האטלנטי. האם יש בדברי עידוד? כן, העידוד הנאמן ביותר הוא גילוי האמת וחישוף המציאות כמו שהיא, ורואי מציאות זו לא נבהלו מעשות מלחמה בעמי־ערב — ולא נרתעו מהמלחמה עד שניצחו.
במשך הרבה שנים ניסינו לסלק את הקשיים שלנו בעולם הגדול ובעולם הערבי ע״י הסברה ופעולה פוליטית – והפעולה המדינית וההסברה, ברכתה לא היתה קטנה, ואין לנו להתבייש בה או להתחרט עליה. אך בהתקרב שעות ההכרעה בגורל הארץ עם גמר מלחמת־עולם השניה היה ברור, שלא במערכה מדינית בלבד יוכרע הדבר. זה היה ברור, אפילו בשעת הנצחונות המדיניים הגדולים שלנו, כשרוב ועדת או״ם המליץ על הקמת מדינה יהודית, וגם אחר־כך, כשעצרת האומות המאוחדות עצמה, הכריעה ברוב של 35 נגד 11 או 13 — לטובת מדינה יהודית, וברוב הזה נמצאו גם ברית־המועצות וארצות־הברית.
הערבים כידוע הכריזו מלחמה: מלחמה מוסדית נגד האומות המאוחדות, ומלחמה פיזית נגדנו. ושוב ידענו, שאין לנו לסמוך על שום כוח זר שיבוא לעזרתנו, לא מצד האומות המאוחדות, לא מצד ארצות־הברית ולא מברית־המועצות. ידענו, שכל אלה לא ישלחו את צבאן הנה להגן עלינו — אפילו לא להגן על החלטות או״ם. והיינו נאלצים להיכנס בכוחות עצמנו למלחמה זו. ואם הגענו עד הלום, אם אנו קיימים ואנו עצמאים, ומדינת־ ישראל הוקמה ועומדת על תלה — הרי אין זה אלא צבא־הגנה לישראל שעשה המלאכה הזאת. לא נלחם לנו שום כוח זר, שום כוח בינלאומי. בכוחנו היהודי ביצענו את דבר ישועתנו ושחרורנו. בלי הכוח הצבאי הזה היינו אבודים; אלא שיש להדגיש במיוחד — גם בנצחונותינו הצבאיים לא זחה עלינו דעתנו. ידענו שלא בכוח צבאי בלבד יוכרע הדבר, כשם שידענו מקודם, שלא בכוח החלטת או״ם ונצחונות מדיניים בלבד נכריע את הכף.
*
היה ברור מהרגע הראשון, שאנו עומדים לפני מאבק מסובך ומורכב, גם צבאי וגם מדיני, והמאבק הוא לא רק בינינו ובין הערבים; אנו נתונים בשני מעגלים, במעגל קטן של המזרח התיכון, שבו עומדים אנו והערבים, ובמעגל גדול, עולמי, שבו מתרוצצים כוחות אדירים, והתרוצצותם נעוצה גם בארץ וגם במזרח התיכון כולו. ידענו שהוטלה עלינו מערכה משולבת, ואסור לנו לסמוך אך ורק על זרוע אחת, לא על הזרוע־המדינית בלבד ולא על הזרוע הצבאית בלבד, כי כל זרוע גם כשהיא יעילה ומנצחת, כוחה יפה רק באחד ־המעגלים האלה, וגם בו — לא במידה שלמה ולא באופן סופי.
ואם־כי יתכן שפרק אחד נגמר, אך המאבק לא נסתיים כולו, וההתרוצצות סביבנו עדיין נמשכת, ויש ערעורים על מה שנעשה, ועלינו לעמוד — מי יודע עוד כמה — בשער, כדי לקיים את מה שגאלנו ושחררנו. ושומה עלינו לרכוש ידידים והבנה ואהדה גם במעגל הקטן וגם במעגל הגדול גם במזרח וגם במערב, גם בקרב עמי אירופה ואמריקה וגם בקרב עמי אסיה ואפריקה, ובנפשנו הוא לא לעשות לנו אויבים בשום מקום שהוא ולא להרחיק מאתנו לב ידידים, גם אם הם רק ידידים למחצה, לשליש או לרביע. אינני מכיר שום עם בעולם, שהזדהה עם קיומנו ושאיפתנו, ואין שום מדינה שראתה את מלחמת קיומנו ושחרורנו כענין חייה. ואיני מתפלא על כך. לכן מן ההכרח שנסמוך בעיקר על עצמנו — בלי שנתיאש מהעזרה המוסרית והמדינית של עמים אחרים ושל האנושות כולה, ולא נזלזל בעזרה זו, גם אם לא תהיה מלאה ושלמה כפי שהיינו רוצים.
*
ואני מקנא בקלות זו, שחלק מהאופוזיציה נלחם פה נגד ״האימפריאליזם האמריקאי״. אין אנו רשאים לוותר על עזרת אמריקה ורצונה הטוב, — כשם שאין אנו רשאים לוותר על עזרת ברית־המועצות ורצונה הטוב. ואם האופוזיציה סבורה, שאין לנו צורך בעזרת אמריקה — האם מוכנים הם לוותר על חמישה מיליון יהודי אמריקה? אני מודה על האמת, שאינני יכול לתאר לעצמי ביצוע חזוננו ההיסטורי בלי עזרתם והשתתפותם של חמשת המיליונים האלה. האם נקל על מלאכתה הציונית של יהדות אמריקה, אם נעשה את אמריקה לאויבנו? ואנו יכולים לעשות זאת בנקל, אם נכריז השכם והערב, שמלחמה לנו באמריקה, ושאמריקה היתה, הנה ותהיה אויבת וצוררת למדינת־ישראל — כפי שעושים כמה מדבּרי האופוזיציה. איני בטוח לגמרי שהם עושים זאת על דעת מפלגתם כולה. מִלוה מאת ממשלת אמריקה לישראל — מלוה של מאה מיליון דולאר, כפי שניתן לנו למעשה — האם יש לחזור אחריו ולקבלו, או לפסלו ולדחותו? אין זו שאלה היפותטית, שמפלגה מדינית אינה חייבת לענות עליה. זו היתה שאלה אקטואלית שהוצגה בבית הזה, ומפלגה אופוזיציונית חשובה בבית זה לא היה לה אומץ־הלב להצביע נגד ולא היה לה יושר־הלב להצביע בעד. הזקוקות העליה וההתישבות למלוה זה או לא? ואם יש שיקול כנגד, העומד מעל צרכי העליה וההתישבות — מדוע לא הכריע השיקול הזה?
בהפיכת אמריקה לאויבנו — ואין לך מלאכה קלה מזו, — אנו נאבד לא רק את העזרה המדינית והחמרית שאנו זקוקים לה, אלא אנו עלולים לאבד גם את עזרת יהדות אמריקה. אין יהודי אמריקה מוגי־לב, והם יודעים להתנגד לממשלתם בשעת הצורך כאזרחים חפשים ושווי־זכויות, אך אני מכיר יהודים, שאינם פחות אמיצי־לב מיהודי אמריקה — ואף־על־פי־כן אינם מעיזים להתנגד לממשלותיהם, אם־כי ממשלות אלו עושות נגדנו דברים, שהממשלה האמריקאית עדיין רחוקה מלעשותם.
אין אני יודע, אם הנאומים והמאמרים המפוצצים נגד אמריקה פוגעים באימפריאליזם האמריקאי, אך אין ספק שהם פוגעים בענינים החיוניים של מדינת־ישראל, וודאי שאינם מסייעים למאבק המר, שבו אנו עומדים ועוד נעמוד בו מי יודע כמה. לא הייתי מייעץ לעשות ״מלחמה״ כזו — אם־כי זוהי רק מלחמת־דברים — אפילו נגד מדינות וממשלות המציקות לנו הרבה יותר בענינים החיוניים של כל מפעלנו היהודי והציוני, משעושה זאת ממשלת אמריקה. מדיניותה של ישראל כלפי מדינות אלו מוכרחה להיות מדיניות של הסברה ושכנוע וקירוב־לבבות, ולא מדיניות של קטרוג, שטנה וחרחור מדנים. אסור לנו לראות שום ארץ ואומה כאויב לכתחילה שאין לו תקנה, ואסור לשכוח, שאם מישהו מזיק לנו מעט או הרבה, הוא עלול להזיק לנו עוד יותר, ואסור לנו להניח, שבין כך וכך אין לנו מה להפסיד — יש ויש מה להפסיד. איני יודע עם, שמאבקו ההיסטורי הוא ממושך יותר וקשה יותר ממאבקו של העם היהודי. ורק אם נראה את מלוא הקשיים והסכנות — נוכל לעמוד במערכה; וכדי לעמוד במערכה בהצלחה, עלינו לקצר עד כמה שאפשר את קו־החזית, למעט עד כמה שאפשר באויבים, לבודד את השונא העיקרי והמסוכן, להגביר את עזרת הידידים, ולקרב לבבות הנייטרליים. כך פעלנו במערכה הצבאית, כך פעלנו וכך עלינו לפעול במערכה המדינית. ואם הצלחנו בשתי מערכות אלו במידה שהצלחנו — ואף באחת מהמערכות האלה לא הצלחנו בשלמות — אין זאת אלא באשר נשמענו תמיד לצו איסטרטגי זה.
כשהתחילו תיגרות הכנופיות של המופתי ושל קאוקג׳י, והשלטון הבריטי והצבא הבריטי עודם בארץ — נמנענו מכל התגרות וסכסוך עם הצבא הבריטי. והדבר לא היה קל — נדרש מאתנו לשם כך מאמץ מוסרי רב — אך ידענו שהדבר הוא בנפשנו, ועמדנו בו.
ולא רק נמנענו מהסתכסך עם הצבא הבריטי, אלא במחצית השנה הראשונה, מסוף נובמבר ועד פלישת צבאות־ערב, השתדלנו לצמצם את שטחי־המריבה עד כמה שיכולנו, כדי שנוכל לרכז את כוח־המחץ שלנו בנקודה המסוכנת ביותר. ובמידת האפשרות נקטנו בקו זה לאחר הפלישה — לא היה לנו ענין בחיזוק הקואליציה הערבית המלאכותית שאורגנה ע״י כוח זר, חיצוני; להנהלת מלחמתנו ולתוצאות המלחמה יש חלק לא מעט בהתפוררותה של קואליציה זו, שמלכתחילה שירתה רק אינטרסים של מעצמה זרה, ולא היתה מכוונת כלל וכלל לחיזוק העצמאות הערבית ולטובת עמי־ערב.
ממשלות־ערב אחראיות לפלישה זו, שנעשתה בניגוד להחלטות או״ם ובניגוד לכל משפט בינלאומי. אף אחת מהממשלות לא קיבלה מנדט מאת עמה לעשות מלחמה בישראל. לא כל העמים האלה היו ששים לקרב, ולא היה לנו ענין ליצור רושם בעמים האלה, שמדינת־ישראל היא סכנה לעצמאותם או לשלמות ארצם — להיפך, רצינו שידעו, כי אין כל ניגוד אמיתי בינינו ובינם.
*
לעומת־זה ידענו, שבמאמצים מדיניים בלבד לא יסולקו כמה סכנות חמורות הצפויות למדינה או לשטחים חיוניים בתוכה. ובישיבת העשרים, כמדומני, של מועצת־המדינה הזמנית, לפני התאסף עצרת או"ם בפריס לדון על הדו״ח והתכנית של ברנאדוט — הסבירה הממשלה, שאסור לסמוך על גורמים מדיניים בלבד ועל הסברה בעצרת או״ם, ושיש ענינים חיוניים, שלא יושגו בלי התערבות הגורם הצבאי. הדבר היה כחדשיים אחרי ההפוגה השניה, כשגם בדרום ובנגב, גם בגליל וגם בדרך לירושלים היה מצבנו ללא נשוא. האויבים הפרו בצודה גסה את פקודות מפקחי או״ם, ואלה לא גילו שום כוח או רצון לתקן את המצב, והיינו נאלצים להפעיל את הצבא שלנו. ופעולת צבאנו, שהשתלבה עם פעולתנו המדינית בעצרת, הביאה לידי חיסולה של תכנית־ברנאדוט, ושינתה באופן יסודי את המצב בארץ. והצבא הופעל לא מתוך קלות־דעת ופזיזות, ולא מתוך הנחה שאנחנו ואפסנו עוד, וודאי לא מתוך זלזול באו״ם ובדעת־הקהל בעולם. אף רגע לא היינו סבורים שלא איכפת לנו מה תאמר מועצת־הבטחון. אין מדינת־ישראל רשאית לזלזל בכל אלה. אך כששקלנו את כל הסכנות והסיכויים, הגענו לידי מסקנה, שבתנאים הקיימים עלינו לנקוט גם בפעולה מדינית וגם בפעולה צבאית, כי החלטות או״ם ומועצת־הבטחון המופנות נגד הערבים, אינן מכובדות ואינן מוצאות לפועל.
אלא שבכל הפעולות הצבאיות שלנו לא הסחנו את הדעת מהמטרה הסופית של המלחמה — ביצור עצמאותה של מדינתנו וברית־שלום עם העולם הערבי.
עוד לפני היות המדינה, לפני התחלת המלחמה, ועוד לפני החלטת עצרת או״ם של 29 בנובמבר — קבענו, שיש שלושה סעיפים מרכזיים בתכניתנו המדינית, שבהם תלוי כל עתידנו, והם: בטחון, מדינה יהודית, ברית יהודית־ערבית, ושלשתם בסדר החשיבות והדחיפות כפי שמניתי אותם עכשיו. מאז נתבצר בטחוננו, אם־כי עלינו להוסיף לעמוד על משמרתו במלוא כוחנו ואוננו. הוקמה מדינת־ישראל, שבנינה, אמנם, עודנו כמעט בראשיתו, וגם נעשו צעדים ראשונים, ואולי רק מוקדמים בלבד, להנחת יסוד לברית יהודית־ערבית. גם בסערת המלחמה לא שכחנו אף פעם שאיפה זו ובאותה התמדה עקבית שנעשו ההכנות להתגוננותנו במלחמה — באותה התמדה עשינו ועלינו לעשות הכנות לשלום יציב ומכובד. לא ביום אחד נבנה הצבא, ולא הוקם יש מאין. ביום אחד הוכרזה המדינה, אך בנין המדינה לא נעשה ולא יעשה בן־יום. גם השלום בינינו ובין עמי־ערב לא יבוא במפתיע, אלא עלינו לשקוד על בואו — למעננו, למען עמי־ערב ולמען השלום בעולם. אולי אנו רחוקים עדיין מברית יהודית־ערבית, אך כשם שפנינו היו לשלום לפני פרוץ המלחמה — פנינו גם עכשיו לשלום, שלום עם עמי־ערב כולם כמו שהם, ולא עם עמי־ערב דמיוניים, שמישהו היה רוצה שיהיו. וצעד ראשון לקראת שלום הם הסכמי שביתת־הנשק שכרתנו עם מצרים, עבר־הירדן, לבנון וסוריה, כל השכנים שמסביבנו. ביחס לכל אחד ואחד מההסכמים האלה אמרו לנו עתוני ״המשקיף״, ״על המשמר״, ״קול העם״, ו״חרות״ — שזוהי כניעה ונסיגה ובזבוז הכיבושים הצבאיים. נבואות־שחור אלה נתבדו, ואנו יכולים עכשיו לסכם מה נתנו הסכמים אלה ומה הן תוצאותיהם.
קודם־כל בשטח הטריטוריאלי. לפי החלטת עצרת או״ם ב־29 לנובמבר, ניתנו למדינת־ישראל ־14,920,000 דונם. רק כשליש משטח זה היה בידינו ממש. בכל החלק הדרומי, שטח של קרוב לעשרה מיליון דונם, לא היתה לנו כל אחיזה בפועל, ולנקודות החיוניות המכריעות בגוש ארצי זה לא יכולנו לגשת גם בכוח צבאי, מטעמים שלא אעמוד עליהם עכשיו. עכשיו יש ברשות המדינה למעלה מעשרים מיליון דונם (20,662,000), ואנו מחזיקים בפועל בכל רחבי השטח הזה. להלכה גדל שטחה של המדינה רק בחמישה מיליון דונם אך למעשה גדל השטח המוחזק בחמישה־עשר מיליון.
כחמישה מיליון דונם (4,912,000) נכבשו על־ידי הצבא במערכות־קרב במסדרון ירושלים, בגליל המערבי והתיכון, בדרום־יהודה ובנגב הצפוני. כיבושים אלה הרחיבו את גבולות המדינה לעומת הגבולות שקבע לנו או״ם. כחמש מאות אלף דונם (467,000) נוספו בדרכי־שלום – – בהסכמי שביתת־הנשק עם עבר־הירדן ועם סוריה. כתשעה מיליונים דונם עברו לרשותנו והצלחנו להחזיק בהם בפועל בלי קרבות ושפיכת־דמים, בזכות הסכם שביתת־הנשק עם מצרים: כוונתי לקו עין־גדי — אילת ולכל ארץ־אדום.
במערבה של ארץ־ישראל נשארו רק 6,940,000 דונם מחוץ למדינת־ישראל. מצרים מחזיקה בשטח של 258,000 דונם, ועבר־הירדן בשטח של דונם 6,682,000.
הפחדים של האופוזיציה, שהנגב יעזב וכיבושי הצבא יבוזבזו — נתבדו והוכזבו; מה שקרה, היה בדיוק ההיפך: כיבושי הצבא בוצרו והורחבו בזכות הסכמי שביתות־הנשק.
האומות המאוחדות עוד לא נתנו את הגושפנקה לגבולותינו המורחבים — ואל נשלה עצמנו! המערכה טרם נסתיימה; וגם המדינות שהכירו במדינתנו, ואלו הן רוב המדינות בעולם, טרם הכירו בגבולותינו החדשים. אך ראו זה פלא: המדינות הראשונות, שנתחייבו לעת־עתה על הגבולות החדשים של מדינתנו — הן מדינות־ערב. זוהי עובדה — אולי עובדה תמוהה, אך עובדה קיימת. מצרים חתמה והתחייבה על גבולנו הדרומי המערבי, מצפון הנגב ועד אילת; עבר־הירדן חתם והתחייב על גבולנו המזרחי עד הירמוק והירדן; סוריה — על הגבול המזרחי־ מעבר לכנרת ולירדן עד דן; והלבנון — על כל הגבול הצפוני ממטולה ועד ראש־הנקרה.
*
לא אחזור על הוויכוח התפל: מי ויתר למי? נאמר בגלוי ובפשטות: גם אנחנו ויתרנו. ויתרנו לא מתוך לחץ ושעבוד, אלא מתוך רצון להגיע לידי הסכם, כצעד לקראת שלום יציב, ומכל ההסכמים האלה יצאנו ברכוש גדול; פוליטי וטריטוריאלי, דווקא מפני שידענו לוותר, כל ויתור שלנו — אם כלפי מצרים, אם כלפי עבר־הירדן ואם כלפי סוריה — הרחיב את גבולנו וחיזק את מעמדנו בארץ, במזרח הקרוב ובעולם כולו.
אין שחר לציטטה ששם י. בן־אהרן בפי, כאילו אני הצהרתי, שלעולם לא נסכים לפירוז מקומות מסוימים על גבול סוריה. מה שהצהרתי לא פעם היא זאת: או שהסורים יסוגו מרצונם הטוב לעבר הגבול — או שאנחנו נחזירם לשם. ואנחנו שמחים על כך, שלא אנחנו החזרנו אותם, אלא הם בעצמם, מרצונם הטוב, נסוגו מעבר לגבולנו. הפירוז לא יפגע בבטחונה של שום נקודה שלנו. כוחות ישראליים ימשיכו להגן על כל נקודה שלנו באיזור המפורז — וכוחם לא יגרע, אם הם יהיו כוחות המשטרה הישראלית. אני בוטח במשטרה שלנו, כמו שאני בוטח בצבא שלנו, ואני מקווה שגם פחד זה של חברי האופוזיציה יתבדה ויוכזב.
גבולות מדינת־ישראל קוימו עכשיו בהסכמים בינלאומיים עם כל שכנינו הערבים — ואף בדבר זה אין לזלזל, אם־כי אין גם להפריז בערכו. גם בגושפנקה של האומות המאוחדות אין לזלזל, וגושפנקה זו עוד אין לנו, אך הסכמינו עם ארבע מדינות־ערב — אם־כי אלה הם לפי שעה רק הסכמים צבאיים ולא פוליטיים — יש להם משקל בינלאומי ומגבירים את מעמדנו באומות המאוחדות. זהו הערך הפוליטי של ההסכמים.
חשבונותינו עם האומות המאוחדות ועם דעת־הקהל בעולם טרם סודרו באופן סופי. אין אנו מקלים ראש1 בדעת־הקהל בעולם וודאי שאין אנו מתיחסים בזלזול לאומות המאוחדות. ממללי־רברבן יראו בכך חולשה וכניעה ללחץ זר, ואמנם עתוני האופוזיציה — ״קול העם״, ״המשקיף״, ״על המשמר״, ו"חרות״ — נזפו בנו כשנענינו בנובמבר 1948 לתביעות מועצת־הבטחון לסגת מעמדותינו בנגב לא בשלילה שחצנית, אלא בהסברה מנומקת. אנו מתיחסים בכבוד וברצינות למועצת־הבטחון ולאו״ם. הנבואה של העתונים הנזכרים, שאנו עתידים לסגת ולהסגיר את הנגב — נתבדתה. במקום לסגת — התקדמנו, ושליטתנו בנגב גדלה מאז לאין־שיעור; וכל זאת מתוך ״כניעה״ למועצת־הבטחון. היינו סבורים, ועדיין אנו סבורים, שעלינו לכבד מוסדות או״ם, זהו צו מוסרי ופוליטי כאחד. אנו זקוקים לאו״ם כמדינת־ישראל, כחלק מהאנושות. אנו רוצים ומעונינים בהגברת סמכותה, יעילותה וכושר־פעלה של הסתדרות האומות המאוחדות. ועלינו לכבד את המדינות היושבות באו״ם ובמועצת־הבטחון, בין אלו שבמזרח ובין אלו שבמערב. ומועצת־הבטחון, שדרשה מאתנו לפני כשנה נסיגה מעמדותינו בנגב, ישבו בה גם ארצות־הברית וגם ברית־המועצות, וההחלטה נתקבלה על דעת שתיהן יחד. ואף־על־פי־כן ענינו ב״לא״ אדיב, מנומק ורב־כבוד, כי ההחלטה עמדה בסתירה משוועת גם למציאות המדינית והצבאית בארץ, גם לתביעות היושר והצדק וגם לצרכים החיוניים של מדינת־ישראל, ופירושה המעשי של דרישת מועצת־הבטחון לא היה אלא פרס לפולש, שהפיר את כל החלטות או״ם. משום כך אמרנו ״לא״ למועצת־הבטחון. וכשם שענינו באדיבות, כך פעלנו בתקיפות — ולא רק קיימנו את עמדותינו, אלא גם הרחבנו אותן, וההסכם שלנו עם, מצרים שחרר אותנו מהחלטת מועצת־הבטחון וחיזק את מעמדנו כלפי או״ם! והוא הדין לגבי שאר ההסכמים.
*
הרחבת התחומים, צעד לקראת שלום וברית עם עמי־ערב, ביצור מעמדנו כלפי או״ם — אלו הן התוצאות של הסכמי שביתת־הנשק, שפתחו במצרים וסיימו בסוריה. לא היינו מגיעים לתוצאות אלה לולא ידענו גם לוותר. גם מדינה אדירה מוכרחה לוותר. אין שום אומה יכולה לעשות כל מה שעולה על רוחה — יש תלות־גומלין בעולם, תלות של אומות קטנות כלפי גדולות, וגם תלות של הגדולות כלפי הקטנות. ואין עלינו להתכחש לתלות בינלאומית זו ולהתעלם ממנה.
לא כל אויבינו בעולם השלימו אתנו, ועוד צפויים לנו מאבקים קשים, ואולי נצטרך לעמוד נגד תביעות בלתי־מוצדקות או גם נגד פגיעות בענינים חיוניים. אם יהיה הכרח בדבר, נעמוד בשער, אך אין אנו ששים לקרב; מדינת־ישראל אין לה כל צורך להפגין את כוחה וגבורתה — צבאנו עשה זאת במידה לא מעטה. אם־כי לא נירתע כמובן ממלחמה אם שוב יתקיפו אותנו, אך חשבוננו עם עצמנו, עם מסורת עברנו ועם צרכי עתידנו; חשבוננו עם המזרח והמערב; חשבוננו עם העולם וחשבוננו עם עמי־ערב, עמים אלה שישארו לעולם שכנינו הקרובים והמרובים ביותר — כל החשבונות האלה, המוסריים, הפוליטיים והכלכליים, מחייבים אותנו למדיניות של שלום וקירוב־לבבות, ורצונה הנמרץ של ממשלת ישראל הוא, להתמיד במדיניות זו עד כמה שידה מגעת, ולא מתוך חולשה. מאמצי השלום שלנו יביאו פרי רק אם נשמור על כוחנו הצבאי ונשכלל אותו, כדי שיוכל לעמוד בפני כל התקפה בעתיד כפי שעמד בעבר. אך יחד עם טיפוח כוחנו הצבאי לא נחמיץ שום הזדמנות לחזק השלום בעולם וסביבנו, ונחפש מסילות ללב כל העמים, הקרובים והרחוקים.
איני שותף לאלה המצטערים על חדשי הדיון ומו״מ עם סוריה. ודאי שהיינו יכולים להשיג את משמר־הירדן בלי כל מו״מ, ובזמן קצר בהרבה. ונדרש מאתנו הרבה כיבוש־היצר לעמוד במו״מ מייגע וארוך זה. אך כדאי היה לעשות מאמץ זה בשביל הנצחון המוסרי־הפוליטי של השגת משמר־הירדן בלי השתמשות בכוח. גם נצחון זה הרים את קרן ישראל בעולם בלי שיעורר רגשי נקמה ושנאה בלב שכנינו — ואל יהא דבר זה קל בעיניכם.
בדרך זו הלכנו עד עכשיו, ובדרך זו נלך גם להבא. מדינת־ישראל נאמנה ליעודה ההיסטורי, אין לה דרך אחרת.
-
“מקבלים”במקור, צ“ל: מקלים – הערת פב”י. ↩
י“ב באב תש”ט – 7.8.1949
רכבת זו העולה ירושלימה היום, בפעם הראשונה אחרי חידוש קוממיותנו, היא חוליה חדשה ורבת־אונים בשלשלת המאמצים הצבאיים, המדיניים והכלכליים לגאולת ירושלים, ומקשרת כל חלקי המדינה לבירת הארץ בעבותות פלדה ואהבה.
ירושלים היתה נקודת־המוקד של מלחמת שחרורנו מימיה הראשונים. גם תעלולי האויב ואכזריותו וגם סבל הישוב וגבורתו הגיעו בעיר זו לשיאם.
בדם ואש זממו צוררינו לעקור את ירושלים העברית ולהכרית תקוותנו לקוממיות ממלכתית. הגבורה והעבודה העברית עשו לאל מזימות האויב.
בשריפת המרכז המסחרי בירושלים פתחו הפורעים מסע־ההשמדה נגדנו. ברצח ממארב לכל אורך כביש תל־אביב — ירושלים ניסו להצמית התחבורה היהודית ולנתק עיר־העולמים של העם העברי מכל שאר מרכזי הישוב. שמו מצור על ירושלים להמית תושביה היהודים ברעב. פוצצו בית־השאיבה בלטרון להכרית את ישובה בצמא. ומה שלא העיזו לעשות אפילו התליינים הנאצים והפאשיסטים במלחמת־העולם – עשו הצבאות הפולשים של מדינות־ערב בהדרכת מפקדים נוצרים: הפציצו והפגיזו באכזריות ונדאלית את עיר־הקודש של שלוש הדתות.
העולם הנוצרי לא נקף אצבע להצלת ירושלים. קדושת העיר נשכחה מלב. אפילו קול מחאה לא נשמע אז נגד מחללי עיר־הקודש ומחריביה.
אבל נצח ישראל לא שיקר. ההגנה העברית ואחריה צבא־הגנה לישראל הצילו רובה המכריע של ירושלים ושחררוה. בגבורה עילאית עמדו יהודי ירושלים בפני התקפות־רצח, מצור, רעב, צמא, הפגזות והפצצות. כחומת־פלדה של מגן ועזר עמדו המשקים החקלאיים המעטים והבודדים בהרי־ירושלים — בדרום, בצפון, ובמערב. מבצע־נחשון פרץ באגרוף־ברזל את המצור ולכד את הרי־ירושלים במערב. לוחמי לטרון חירפו נפשם למות על הצלת ירושלים המופגזת, ודרך חדשה, דרך הגבורה, נסללה בשפלה, במולדת שמשון, לבירה הנצורה, וכגולת־הכותרת של מאמצי הישועה עד עכשיו באה גאולת כל השטח שדרכה עבדה פעם: רכבת יפו — ירושלים.
את מלאכת הלוחמים והכובשים השלימו הסוללים, וירושלים מקבלת היום את הרכבת העברית הראשונה.
אין זו עוד הרכבת החורגת שהיתה באה הנה מאז נבנתה־מסילת־הברזל שבין יפו ירושלים. זוהי רכבת ישראלית המופעלת כולה על־ידי עובדים יהודים, ומשמשת שלוחה כלכלית ואיסטרטגית לעצמאותנו ולחירותנו. העמק, השפלה וההר שהיא עוברת בתוכם נכבשו ושוחררו על־ידי צבא־הגנה לישראל, ושני קצות מסילתה מהווים חלק של מדינת־ישראל.
אני מאמין שהרכבת תעשה את שליחותה הנאמנה בהרמת קרנה הכלכלית של ירושלים, ובהידוק הקשר ההיסטורי והמדיני בין עם־ישראל ובירתו הנצחית, והעטרה תחזור ליושנה.
י״ב באב תש״ט — 8.8.1949
בקבלת פרס בובליק באוניברסיטה
נשיא האוניברסיטה, הריקטור, חברי הסינט, מורי ורבותי!
לא אעלים מכם התרגשותי הרבה מדברי־ההערכה של שני תלמידי־חכמים, העומדים בראש האוניברסיטה ומהחלטתו של חבר־הנאמנים במוסד עליון זה — להעניק לי פרס־כבוד.
אני מביע הוקרתי הרבה לתורם הפרס מר גדליה בובליק ז״ל, שעשה את האוניברסיטה העברית בירושלים לשופט ובעל הפרס, ובמעשה זה היה מופת לרבים בקביעתו שהאוניברסיטה העברית בירושלים היא מרכז הרוח והסמכות הרוחנית והמוסרית העליונה בכל עניני העם היהודי והיהדות.
ואני מודה מקרב לב לדברי־ההערכה של הפרופיסורים ברודצקי ואסף. אך אם לא יֵראה הדבר כפיית־טובה מצדי, הריני מבקש רשות להביע ספק — ואני אומר זאת בדחילו־ורחימו, ולא מתוך עניוות עשויה — בנכונות פסק־דינכם.
איני רואה עצמי מוסמך לפסוק הלכה לפני חכמי ישראל וראשי האוניברסיטה, בשאלה גדולה של פרשנות היסטורית השנויה עדיין במחלוקת: אם הרבים מפעילים את היחיד או היחיד מכוון את הרבים; אם האישיות המחוננת, החוזה, רבת־הפעלים והרואה את הנולד מוליכה אחריה את הציבור ויוצרת היסטוריה, או אין היא אלא מלווה את צרכי הציבור ומאווייו, ותנאי החיים של הכלל ונסיבות הזמן והמקום הם הקובעים את מהלך הדברים בהיסטוריה. איני יודע אם הלכה זו תוכרע פעם באופן סופי, בכל־אופן לא אעיז לקחת על עצמי הכרעה כלשהי.
אולם ביחס למה שקרה ונעשה בחיינו בשנתיים אלו — אין לי כל ספק בדבר מי היה הגורם המכריע והקובע.
העלילות האדירות והתמורות העמוקות בשנתיים אלו, שהפכו פני ההיסטוריה היהודית, וששינו מיסודו גורל העם והארץ, ויתכן שיהוו מפנה רב־תוצאות גם בהיסטוריה העולמית, — לא בוצעו בכוחם וביכלתם של יחידים ואישים בודדים, אף לא בזכותו של כלל בני־דורנו כשהם בלבדם. לא נעלם ממני, כאשר לא נעלם מאיש מכם, שרבים הם האישים שגילו בתקופת־פסגה זו יכולת מוסרית ומעשית מופלאה, כושר פעולה, מעשי גבורה וחירוף־נפש, שאורם יבהיק עוד הרבה שנים ודורות: חיילים ואזרחים בני הארץ ומתנדבי חוץ־לארץ, בנים ובנות, אמהות ואבות, אנשי עבודה ומדע, חקלאים ועושים בחרושת, מנהלים ועוזרים, יוצרים ולוחמים, ידועי־שם וצנועי הגות ועלילה, כל אלה באלפיהם ורבבותיהם יש להם חלק ונחלה בעלילה ההיסטורית הגדולה.
אך כל מה שעשו בני־דורנו לא נעשה אלא בכוח נצח ישראל ובכוח המורשה הגדולה והמופלאה של העם הגדול והמופלא — המורשה של חזון גאולה, אשר ימיו כימי העם, והמורשה של מפעל עוז וגבורה במולדת אשר שבי־ציון בכל הדורות שקדו על הקמתו, ושלושת דורות החלוצים האחרונים טיפחוהו ושיגבוהו. המעשה הגדול שנעשה בימינו אלה — רק העם היהודי כולו, לדורותיו ולקיבוציו, הוא מחוללו, ועל כל אחד מאתנו לתת שבח והודיה על זכותו להימנות עם בני העם המופלא — שרוחו הגדולה והנצחית גברה על המצוקות והתלאות והביאה אותנו עד הלום.
ויעודו הגדול של מוסד זה, שבצלו התכנסנו היום — לטפח בכל גילוייו הרבים את הרוח הזאת. לא על הרוח בלבד יחיה העם. צרכי ההתישבות והבטחון, קליטת העליה והבנין — רבים ודוחקים; וזמן לא־מעט תוכרח המדינה לרכז בהם את מאמציה העיקריים. אך לא נהיה נאמנים לעצמנו, אם גם בתוך כל הדאגות והתלאות היומיומיות לא נזכור את היעוד הגדול של עמנו — יעוד־הרוח, ולא נשגיב את החכמה והתורה בישראל. אני מאמין שגם ממשלת ישראל ועמה וגם האומה העברית בעולם כולו יראו גם צו־החיים וחובת־הכבוד לטפח את התורה והמדע בישראל ולהפוך את האוניברסיטה העברית למרכז העליון והכולל של חכמת־ישראל בכל ענפי המחקר והמדע האנושיים והיהודיים.
ואשר לפרס: כל אחד מאתנו שעשה משהו בארץ — אין לו שכר גדול מהמעשה עצמו; שכר מצוה — מצוה. ותרשו לי למסור חזרה לאוניברסיטה העברית את דמי הפרס שהענקתם לי — למען יותן לתלמיד־חכם, שלפי דעת האוניברסיטה יכתוב בעברית ההרצאה הטובה ביותר על ״השפעת כתבי אפלטון ודעותיו בספרות העברית ובמחשבת־ישראל״.
ד׳ באב תש״ט — 15.8.1949
בישיבה הששים ושמונה של הכנסת הראשונה
הצעת־החוק על שירות־הבטחון המונחת לפניכם, מחייבת בירור כללי על בעיות הבטחון במידה שאפשר לעשותו בפומבי. מדינת־ישראל נולדה במזל מלחמה, אך פנינו מועדות לשלום. תפקידי־היסוד של המדינה — קליטת עולים, פיתוח הארץ, שירותי חינוך ובריאות מתוקנים, שמירה על רמת־חיים הוגנת — כל אלה חייבים שלום יציב וממושך.
אולם לשלום כמו למלחמה דרושים שני צדדים, ואולי אין עוד עם כעם ישראל, שהסתירה בין שאיפתו הנאמנה לשלום ובין חוסר בטחונו היא חריפה כל־כך. עוד לפני צאתה לאוויר העולם הועמדה המדינה במבחן דם ואש, ויצאנו מן המבחן בכבוד ובנצחון. נצחונות אלה אסור שיביאונו לזחיחות־הדעת ואל־נא נהא שיכורי־נצחון. חתמנו על הסכמי שביתת־נשק עם כל שכנינו, ואנו חותרים לקראת שלום יציב. אך יש לחשוש, שבמקרה טוב ביותר לא יהיה שלום זה אלא שלום מזוין. כל עוד מותרת מלחמה בין עמים — נשקפת לישראל סכנת התקפה ופלישה חדשה, ונתבעת מאתנו כוננות מתמדת.
אין בבית הזה איש המעריך יותר ממני את כשרה, נאמנותה ויכלתה של ההגנה. אך מהרגע שנראתה באופק סכנת המלחמה שבאה עלינו, היה ברור, שבכוחות ההגנה, באמצעיה ובדרכיה בלבד לא נעמוד. ועלי לומר עכשיו לעם: אם חלילה צפויה לנו בעתיד מלחמה שניה, לא נעמוד בכוחות, באמצעים ובסידורים שעמדו לנו במלחמה הקודמת.
קודם־כל יש לעקור מתוכנו טעות נפסדת, אם היא קיימת, שבצבא בלבד נקיים את בטחון המדינה. גורמי בטחון הם מרובים, ואני אעמוד כאן בקיצור רק על העיקריים והראשיים.
גורם ראשון ועליון לבטחוננו הוא עליה־רבתי בממדים גדולים ובקצב מהיר. אין שום מאמץ מלחמתי ובטחוני שידמה מבחינת זו להגברת העליה. העליה היא לא רק מצוה ציונית ודרך ליעודה העליון של המדינה — קיבוץ הגלויות; היא האמצעי היעיל ביותר לבטחון המדינה, ואין דבר העולה עליה מבחינה זו בחשיבותו ובתכיפותו. שום שיקולים כלכליים ומשקיים אינם רשאים להאיט את קצב העליה, וכשם שלא התחשבנו בשום שיקול משקי בהתגוננותנו מפני צבאות־ערב בעבר, כך אסור לו לשיקול כלכלי לצמצם את היקף העליה.
גורם־בטחון לא בהרבה פחות חשוב ודחוף היא ההתישבות והחלוקה המאוזנת של האוכלוסין בשטחי־המדינה השונים. שתי עובדות חותכות ומדאיגות הן הסכנה הגדולה לבטחוננו: א) פחות מ־ 10% של העם היהודי יושב במדינה, פחות מ־ 10% של שטח המדינה מעובד על־ידנו; ב) הריכוז המופרז של האוכלוסין במרכז ישובי אחד סכנה רבה בו לבטחוננו. ועלינו לנהל מדיניות התישבות, שתאכלס את כל חלקי הארץ, עד כמה שאפשר, במידה שווה. העברת עולים לחקלאות במזרח, בדרום, ובסביבות ירושלים, הוא לא רק צורך ביאולוגי ומשקי, אלא הכרח בטחוני. ואין מן הצורך לחזור כאן על חשיבות עמידתם של משקי־הספר (אני מתכוון לחשיבות המלחמתית) בגליל העליון, בעמק הירדן, בהרי ירושלים ובנגב. זה מחייב תכנון ממלכתי של ההתישבות.
התישבות זו, שתבצר את הבטחון, לא תיעשה בלי תנופה חלוצית גדולה. אולם, אין המדינה רשאית לסמוך על היזמה החלוצית בלבד. עליה להגיש מלוא עזרתה להתישבות בכוח החוק, בכוח אמצעיה הכספיים ובכוח התכנון. המדינה צריכה לכוון את ההתישבות וליצור על הגבולות ובשטחי־התורף רשת של ישובי־מגן־ובצרון, שתשמש קו ראשון בהגנת המדינה.
אסור לנו להסיח דעת ממעמדנו הגיאוגרפי היחיד במינו. במקרה של סכסוך עם שכנינו, אין לנו קשר עם העולם דרך היבשה. עובדה חמורה זו מחייבת לשורה של מסקנות: א) שהחקלאות והדייג שלנו יספקו לאוכלוסי המדינה את מזונותיהם: ירקות, פירות, חלב, לחם, דגים ובשר; ב) טיפוח ייצור עצמי של מכשירי־התגוננות, שלא נהיה לגמרי תלויים בחוץ; ג) טיפוח הספנות הישראלית והרחבת קשרי־תחבורה עצמיים בים לכל קצווי תבל. עלינו לשים לב במיוחד לריבוי אניות מסחר בעלות מהירות גדולה, ולחינוך הדור הצעיר להיות יורדי־ים; ד) טיפוח דרכי־התחבורה האוויריים הפנימיים והבינלאומיים, רכישת מטוסי־משא־ותובלה, אימון צוותי קרקע ואוויר במספר רב, ושכלול רשת
בגיוס הכללי שהיה לנו במלחמה הזאת נתברר עד להכאיב, כמה גדול הוא האחוז של בריאות פגומה בקרב הנוער שלנו. אולי רק העליה הבאה עכשיו לארץ היא במצב גרוע בהרבה מבחינה זאת. ההבראה הגופנית של העם, השבחת התזונה של הילדים, שיפור בריאות הנועד והעם, — הם אחד הצרכים החיוניים של הבטחון.
לבסוף — אין לפסוח על גורם אחד עיקרי בשטח הבטחון — על מדיניות־חוץ של שלום, שאיפה נאמנה לשלום עם כל שכנינו, עם כל מדינות העולם, חתירה אקטיבית ליחסי־ידידות עם כל המדינות הגדולות והקטנות במזרח ובמערב, הימנעות מכל נרגנות־מלחמה מאיזה צד ׳שתבוא ובאיזו צורה שתתגלה, עזרה מתמדת לכל צעד המכוון לשלום בעולם ובמזרח הקרוב — מדיניות זו עצמה הוא גורם חשוב בבטחוננו. גם שכנינו תלויים לא מעט בדעת־הקהל בעולם, ובמידה שהעולם כולו יכיר את שאיפותיה האמיתיות של מדינת־ישראל, בה־במידה יגדל בטחוננו. אולם, כל עוד ישנה אפשרות של מלחמה בעולם, לא יקום בטחוננו בלי צבא.
כשהוכרזה עלינו המלחמה, עוד בטרם היינו עצמאיים, וידינו היו עוד כבולות על־ידי שלטון זר ואויב, ובאנו לגייס את כוח־האדם להגנה, לא היו לנו הרבה ברירות. אין בודקים בשעת הסכנה. לא יכולנו אז לשים לב לכמה דברים חשובים וחיוניים, שהם תנאי יסודי לצבא מתוקן. אז ראינו לפנינו רק מטרה אחת ויחידה — להדוף את האויב ולנצחו. עמדו לנו נאמנותו וגבורתו של הנוער העברי, והנסיון שרכשנו בהגנה וביחידות־הצבא והבריגדה במלחמת־העולם השניה. כרגע יש לנו הפוגה ממושכת פחות או יותר, וניתנת לנו האפשרות לבנות את צבאנו מתוך מחשבה תחילה, בלי לחץ דוחק של אויב בשער. ואנו נתבעים לארגן את צבאנו מתוך תכנון שקול, הבנוי על שני יסודות עיקריים: א) הנסיון והמדע הצבאי בעולם בשלביו העליונים; ב) הצרכים והתנאים המיוחדים של מדינת־ישראל ועם־ישראל.
עלינו לעקור ולהרוס את ההנחה המוטעית, שירשנוה מארצות ירודות ומפגרות, שצבא על־פי עצם הוויתו הוא דבר־מה מטמטם, משפיל ומנוון. אמנם, יש צבאות כאלה בעולם, אך הם פרי משטר נחשל וירוד של מדינה, שממילא מקימה גם צבא ירוד. צבא באומה מתוקנת יכול להיות, וצבאנו חייב להיות, גורם מחנך, מעלה ומבריא. הצבא לא יעשה את שליחותו במדינת־ישראל, לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים, אם השירות הצבאי לא יהיה מכוון לקראת העלאת מעמדו הגופני, התרבותי והמוסרי של הנוער. צרכי הבטחון שלנו, וגם צרכי בנין אומתנו, לא יבואו על סיפוקם, אם הצבא לא יהפך לבית־יוצר של נוער חלוצי לוחם, בריא בגופו ובנפשו, יוזם, עז־רוח וכשר־פעולה, קל־תנועה וחרוץ־עבודה, שלא ירָתע מכל קושי ומכל סכנה. אסור לשכוח, שטרם היינו לעם נורמלי. הוותיקים בתוכנו, שנתערו במולדת, בתרבות, בחיי העצמאות העברית עוד לפני קום המדינה, עלולים להתעלם מן העובדה החמורה, שהם אינם אלא אחוז מיצער בעם היהודי, ורובו ככולו של עמנו אינו עדיין מבחינה יהודית אלא אבק־אדם, בלי שפה, בלי מסורת, בלי שרשים, בלי זיקה לחיים ממלכתיים, בלי הרגלי חברה עצמאית. אנו עומדים עכשיו רק בראשית עליה עממית ונתקלים בחבלי־קליטה קשים, שהם לא כלכליים בלבד, אלא גם חברתיים ותרבותיים. עלינו לאחות קרעים שנתהוו בגלות, לקרב לבבות שנתרחקו מרחקי זמן ומקום. עלינו להתיך גלויות ועֵדוֹת מרוחקות בתרבויותיהן, ולעצב מחדש אומה אחידה.
אסור לנו להתעלם, שגם פה במדינה פועלים עדיין כוחות מפרידים ומפוררים. ההתפצלות המפלגתית והאידיאולוגית אצלנו אינה נופלת מזו של העמים הירודים והמקולקלים ביותר. והאטמוספירה המלובנת של ריב המפלגות והסיעות אינה מועילה לאיחוי מהיר של קרעי הגולה. ומלבד בית־הספר, שגם הוא לא נקי לגמרי מהתפצלות זו, רק הצבא יכול וצריך לשמש גורם מלכד ומעלה בעיצוב דמותו החדשה של העם והקלטתו הנאמנה בתרבות ובחברה החדשה הנוצרת במדינת־ישראל. תפקיד חינוכי זה בצבא הוא לא צורך לאומי פנימי בלבד, אלא גם תנאי הכרחי לבטחוננו. צבא־שכירים, שאיננו מעורה בעצמאות העם וחזון עתידו, לא יעמוד במבחן, כשיצטרך להילחם מעטים נגד רבים.
לא רק אנשי־רוח מובהקים, אלא גאוני־מלחמה כחניבעל ונפוליון הכירו בערכו הצבאי המכריע של מותר־הרוח באדם. ולנו דרוש היתרון הרוחני יותר מאשר לכל צבא אחר בעולם, כי אנו מעטים.
החייל שלנו צריך להיות קודם־כל אזרח מדינתו במובן הנעלה של מלה זו, אזרח המושרש במולדת, בעבר האומה בתרבותה ובלשונה, במאמצי יצירתה ובחזון עתידה מן ההכרח שהצבא יושתת על האחוה הלוחמת. הצבא בימינו הוא המסגרת היחידה במדינה, שבו נעלמות כל המחיצות העדתיות, המפלגתיות, המעמדיות והאחדות. כל חייל שווה לחברו במעמדו, בזכויותיו, במזונותיו, בשיכונו, במדיו. אחוה זו אסור שתהיה פורמלית וחיצונית בלבד, אלא יש למלא אותה תוכן חיובי תרבותי, אחוה של יעוד ותפקיד, אחוה של התעלות חברית ותרבותית.
בגיוס ההמוני שבימי המלחמה נפגשו בפעם הראשונה בארץ נערים ונערות מכל שכבות העם ומכל העדות, יוצאי משקים ובתי־חרושת, ויוצאי־שכונות־העוני ושכבות ירודות ודלות. ואז נתגלתה כל התהום, לא תהום אידיאולוגית ופוליטית, שמנפחים אצלנו בריב המפלגות, אלא תהום שבהווי, בין השכבה המנהלת של הישוב לכל מפלגותיה ובין הנוער שנעשק בילדותו מכל אפשרויות של חינוך ותרבות וגדל בתוך בערות, אי־נקיון, חוסר־מידות, ללא ערכי־יסוד יהודיים ואנושיים.
גם הנוער הזה גילה במלחמה גבורה ויכולת מוסרית שהיתה גנוזה בתוכו, אך הצבא לא נתן לו מה שהיה חייב לתת במידה מספיקה. כשקיומנו כולו היה תלוי על כף המאזניים, לא יכולנו להיפנות במידה מספיקה לפעולה חינוכית ותרבותית בצבא. מכאן ולהבא אין כל הצדקה להזנחה כזו, כשאנו באים לסדר את צבאנו מחדש במחשבה תחילה.
חוק שירות־הבטחון המונח לפניכם מכוון להנחיל לצבאנו שתי תכונות־יסוד הדרושות לבטחוננו: כושר צבאי וכושר חלוצי. השנה הראשונה בשירות תוקדש בעיקר לחינוך חלוצי במסגרת צבאית: אחרי אימון צבאי ראשוני של כמה שבועות — מחודש וחצי עד שלושה חדשים — ישלחו השנתונים בני 18 ומעלה, בני הארץ ועולים, נערים ונערות, להכשרה חקלאית, מלווה פעולה תרבותית מאומצת, מכוונת להקנות את הלשון העברית לנוער שלא ביקר בבית־ספר, או שהוצא ממנו מחמת עניו ודחקו, ולטפח בכל הדור הצעיר חושים לשירות, לעבודה משותפת, לעזרת־גומלין, לאחריות, לסדר ולמשמעת, להכרת הארץ, לחיי טבע, לשירות לוחם ויוצר.
ההכשרה החקלאית שתינתן לכל הנוער, לרבות עולים עד גיל 26, שתי מטרות לה: צבאית והתישבותית. לפי דעת מומחים צבאיים שהתיעצתי אתם, וביניהם מומחים חשובים מחו"ל, לא יקום צבא יעיל בארץ זו, שהיא ארץ של עליה, אם הנוער, וביחוד העולים, לא יקבלו קודם־כל חינוך חקלאי שישריש אותם־בחיי־המולדת, ירגיל אותם לעבודה פיסית, יקנה להם את הלשון, הרגלי תרבות וסדר ומשמעת לפני שיכנסו לצבא סדיר. הכשרה בחקלאות תאפשר הקמת ישובי־ספר, שבלעדיהם לא יכּון הבטחון במדינה. ישובי־גבול אלה ישמשו חומת־מגן ראשונה במדינת־ישראל, לא חומת־אבנים, אלא חומה חיה. המדינה איננה יכולה לגזור על חלק מאזרחיה, שילכו ויתישבו על הקרקע ודווקא על הגבולות. אין אדם נעשה חלוץ על־ידי צו מגבוה. את כל החינוך בארץ בבית־הספר ומחוצה לו, בספרות ובעתונות, יש לכוון לכך, שיגדל לנו דור חלוצי, הרואה את יעודו הגדול בהיסטוריה היהודית והאנושית — לבנות את נשמות הארץ, להשתלט על איתני הטבע ביבשה, בים ובאוויר וליצור במולדת משק וחברה ותרבות, שישמשו אבן שואבת לבני־ישראל בכל התפוצות, ודוגמה ומופת לכל העולם.
ההיסטוריה היהודית לא פינקה אותנו. אנו לא ירשנו מן הדורות הקודמים, כפי שירשו עמים אחרים, עושר וחוסן וארצות ואוצרות־טבע. במשך 40 יובלות ידע עמנו רק רדיפות ותלאות. אך דבר אחד הוריש לנו עמנו, דבר עצום ויקר — כוח מוסרי גדול וכושר שכלי מופלא, שאינם נופלים מאלה שבכל עם ועם בעולם. ועלינו להעלות ירושה מוסרית ואינטלקטואלית זו עד שיא יכלתה. עלינו להפרות אותה ולהנחילה לנוער שיגדל פה ויבוא ארצה.
זה שלושה דורות נתגלתה בארץ תופעה יחידה במינה, שאנו קוראים לה בשם חלוציות, שממנה בא לנו כל החיל שעשינו בארץ מזמן יסוד פתח־תקוה ועד הקמת המדינה, והנצחונות הצבאיים על אויבינו. חלוציות אינה נחלת יחידי־סגולה ועילויים, היא גנוזה בנפש כל אדם ואדם. בכל איש ואיש חבויים כוחות וסגולות ואוצרות רוחניים, שרק מעטים מהם באים לידי גילוי הלחץ של צרכים היסטוריים ופעולת־חינוך מכוונת, היודעת למצוא מסילות ללב אדם ולגנזי־נשמתו, מסוגלים להערות, לגלות ולהפעיל בכל איש ואיש את המעיינות המפכים בו בסתר ולהעלות כל אדם לדרגה הגבוהה ביותר של גבורה וחלוציות. כל מפקד צבאי מוכשר יודע סוד זה ובידו להפוך את צבאו המורכב מבני בשר־ודם פשוטים לצבא־גבורים. החוש ההיסטורי שהדריך אותנו בארץ פילס נתיב למעיינות החלוצים, שהיו גנוזים בנוער היהודי בעיירות ליטא, פולניה, גליציה, רומניה ואמריקה. העליה שתבוא בשנים הקרובות תהיה בחלקה הגדול עליה של ארצות־המזרח, ארצות האיסלם, ארצות־אסיה ואפריקה. בארצות אלו לא היה לקיבוצים היהודים במשך הדורות האחרונים אמצעים ואפשרויות לינוק בשפע מאוצרות התרבות האנושית והיהודית, אפילו באותה מידה שניתן ליהודים באירופה.
אך אין יסוד להנחה שיהודי צפון־אפריקה, או תורכיה, מצרים, פרס או עדן — שונים במהותם ויסודם מיהודי ליטא, גליציה ואמריקה. גם בהם גנוזים מעיינות עשירים של יכולת חלוצית, מעיינות של גבורה ויצירה. אם נשקיע גם פה חלק מן המאמצים שהשקענו בנוער היהודי בארצות אירופה — נקבל גם פה את התוצאות המבורכות.
שנת־ההכשרה בחוק־השירות מכוונת לסייע לפעולה החינוכית, שתתן לנו דור חלוצי בונה ומגין. סעיף זה על שנת־הכשרה בחוק־השירות, הוא יחידי במינו, ועד כמה שידוע לי, אין דוגמתו בשום חוק צבאי בעולם, אך לנו הוא צו בטחוננו וקיומנו. סעיף זה משותף גם לנערים וגם לנערות. ישובי־הספר, שעלינו להקים מתוך העפלה חלוצית של הנוער, לא יהיו ישובי־קסרקטין של חיילים, אלא ישובי־משק ככל שאר הישובים שלנו, שבהם יחיה האדם את חייו, יקים ויקיים את משפחתו ויגדל בנים. להקמת ישובים אלה דרושים לנו במידה שווה חלוצים וחלוצות. ותושבי הישובים הללו, העלולים להיות הנתקפים הראשונים בכל פלישה של צבא סדיר, או של כנופיות בלתי־סדירות, מן הדין שידעו כולם, גם הגברים וגם הנשים, לאחוז נשק ולהשתמש בו. משום זה יקדם אימון צבאי ראשוני זה להכשרה החקלאית שתינתן לכל נער ונערה.
ביחס לנשים, פטרנו מחובה זו ארבעה סוגים: אשה נשואה, אשה שיש לה ילד, אשה הרה, ואשה שומרת דת, יהודית, נוצרית או מוסלמית, שהכרתה הדתית מונעת ממנה לשרת בשירות־הבטחון. אלו יהיו פטורות משירות זה. אך רוצה אני להביע תקוה, שלא כל הנשים הדתיות בישראל ישתמשו בזכות־פיטורין זו. תנועות־נוער חלוציות קיימות לשמחתנו גם בתוך בני הנוער הדתי ואלו ידעו להעריך את חשיבות ההכשרה החקלאית בשביל חבריהן וחברותיהן, שירצו להתישב על הקרקע, ובטחוני, שלא יבצר מממשלת ישראל ומצבא־הגנה לישראל ליצור תנאים כאלה בהכשרה ובצבא, שכל נערה דתית תרגיש בהם את עצמה לגמרי בביתה והכרתה הדתית לא תיפגע כמלוא נימה.
בשביל נערים — זה כולל עולים עד גיל 26 — תקופת שירות־החובה היא שנתיים. לאחר שנים־עשר החדשים הראשונים, שיעברו בעיקר בהכשרה חקלאית ובפעולה תרבותית, תהיה השנה השניה מוקדשת כולה לאימון צבאי מאומץ.
במלחמת־העצמאות היינו נאלצים לשלוח טירונים לשדה־הקרב אחרי אימון של שבועות, ולפעמים גם פחות מזה. אך אסור להסיק מן הנסיון הזה — אם־כי הוא היה לא בלתי־מוצלח — שאין ערך לאימון צבאי יסודי. אסור לסמוך על נסים. הפלישה של ארצות־הברית לאירופה במלחמת־העולם האחרונה נתעכבה זמן רב, כי לא רצו לשלוח את חייליה הטירונים לקרב, בלי אימון מספיק.
עלינו לאַמן חייל, שיוכל לפעול גם ביחידות וגם בצוותא. החייל אינו צריך להיות, ואסור שיהיה רק בורג פסיבי ומחוסר כושר־פעולה עצמאית בתוך מכונה צבאית גדולה. גם במלחמתנו הראשונה מילאה הפעולה הפרטיזנית תפקיד חשוב.
צעירינו שבאו בעיקר מן ה״הגנה״ היה להם כושר מיוחד לפעולות פרטיזניות. גם במלחמה בעתיד — אם תפרוץ — לא נימנע מפעולות כאלו. היזמה האישית של כל חייל, כושר התמצאותו בכל מקום, בהר ובשפלה, בעמק ובגיא, בשטח פנוי וסגור, בשדה ובשכונה עירונית, ובכל שעה משעות היום והלילה, בחום ובקור, בסגריר ובמזג־אוויר יפה; הכרת הארץ וסביבתה, כושר תגובה מהירה לכל קושי ומכשול בלתי־צפוי, עצמאות פיסית ורוחנית, — סגולות אישיות אלו הן תנאי הכרחי לכשרנו הצבאי. גם בעתיד יפעלו חוליות קטנות, לפעמים יחידים, גם ביבשה גם בים וגם באוויר. וכל חייל צריך להתחנך כך שיראה את עצמו מפקד על עצמו בכל שעת הצורך. אך בחינוך ואימון אישי לא די לנו.
רק מעטים בצבאנו כרוכים יותר מדי בעברם הפרטיזני. יכלתו של הצבא בימינו עומדת בעיקר על כושר פעולה קיבוצית, מתואמת, של יחידות־צבא גדולות: בגדודים, בחטיבות, בדיביזיות; ולא רק של החיילות, אלא גם בקומבינציה משולבת של חילות יבשה, אוויר וים.
היסוד לחינוך הצבאי מוכרח להיות גם יזמה אישית וגם משמעת ופעולה קיבוצית. בלי משמעת יהפך הצבא לאספסוף מזוין שיש בו סכנה לא רק לבטחון המדינה מבחוץ, אלא גם לקיום המדינה בפנים. האינדיבידואליזם היהודי אינו מקבל בנקל עול משמעת לא מחוץ לצבא ולא בצבא, ועלינו להתגבר על ליקוי זה בתכונתנו. משמעת אין פירושה שלילת החירות האישית. המשמעת מקורה באחריות־גומלין, בשותפות־גורל ובזיקה נאמנה לכלל, למדינה ולאומה. התכונה החלוצית ויסוד המשמעת הם שני עמודי־התווך, שעליהם יעמוד צבאנו, כדי שיעשה בשלמות את התפקידים המוטלים עליו, למען בטחון המדינה ושלומה.
ה״הגנה״, הפלמ״ח והיחידות העבריות בצבא הבריטי הנחילו לצבא־הגנה לישראל שורה של מפקדים נאמנים, נועזים ובעלי־נסיון. אני מציין בשמחה, שרק מעטים סבורים, שאין להם עוד מה ללמוד מן הנסיון, המדע והטכניקה של צבאות סדירים בארצות מתוקנות. מפקדינו רוצים וצריכים ללמוד הרבה גם בשטח הארגון, התכנון והקרבות, והתפקיד הפיקודי בצבא מחייב, שמיטב הנוער וטובי הכוחות החלוציים והמוכשרים שבתוכנו יקדישו את זמנם וחייהם לשירות־הבטחון.
כל מה שנדרש ממפקד־צבא אידיאלי בארצות המתוקנות ביותר, נדרש גם ממפקד בצבא־הגנה לישראל. אך ממנו נתבע עוד משהו חשוב — עליו להיות לאיש מופת ודמות מחנכת. לא די למפקד בידיעות טכניות, מקצועיות ובכושר אדמיניסטרטיבי וקרבי, בנאמנות ומסירות, בגבורה פיסית ומוסרית — שבלעדיהם כמובן לא יצלח שום מפקד — אך החומר האנושי, שממנו נבנה ויבנה צבאנו, והתנאים ההיסטוריים המיוחדים שבהם אנו נתונים, מחייבים, שמפקד בצבא־הגנה לישראל יהיה מחונן בשאר־רוח וישמש בחייו, בהליכותיו בהתנהגותו מופת חי לחייליו. על המפקד מוטלת אחריות עליונה, אחריות כפולה, אחריות לבטחון המדינה ואחריות לחיי חייליו וכבודם. מפקד אמיתי מחנך לא כל־כך בפקודות ובהסברה, אלא גם בדוגמת החיים, בדמותו האנושית, המגלמת בתוכה ערכים מוסריים וחזון־חיים, שכדאי לחיות ולמות למענם. על המפקד לרכוש את אהבת חייליו ואת אמונם. אי־אפשר לצבא בלי פקודה ובלי משמעת, כשם שאי־אפשר לאדם בלי לחם חוקו, אך הגבורה הדרושה לצבא, כשרון חירוף־נפש ונאמנות בלי סוף לחיים ולמוות, מקורם ברוח האדם, ורק מפקד המסוגל בעצם הוויתו, בדמותו המוסדית המעוררת אמון, כבוד והערצה, להערות בקרב כל חייל שלו, את המקורות הגנוזים של מסירות וגבורה, — רק מפקד כזה יצלח לתעודתו. המלחמה הזאת וכן גם עמידת מגינינו בשנים הקודמות, לפני היות המדינה, הוכיחו, שיש בתוכנו החומר האנושי היקר הזה, שממנו יוצאים חיילים ומפקדים למופת.
בחדשים האחרונים, אחרי גמר הקרבות, כאילו פנה הודו, פנה זיוו של צבא־הגנה לישראל. רבים בצבא, ועוד יותר מחוץ לצבא, רואים עכשיו בחיילים כאילו הם הולכי־בטל. זוהי ראיה מסולפת ומסוכנת; שליחותו של צבא־הגנה לישראל לא נסתיימה ולא תסתיים, עד שיקום חזון נביאינו על אחרית הימים שבהם ״לא ישא גוי אל גוי חרב״. השמירה על השלום אינה פחות חיונית מאשר הנהלת קרבות! אנו לא נקיים את השלום במדינת־ישראל בלי צבא חלוצי יעיל, ממושמע וראוי לתפקידו.
שירות־החובה לפי החוק יתן לנו רק טירונים, שחלקם ילכו להתישבות אחרי שנת־הכשרה ראשונה וחלקם ימשיך גם בשנה השניה באימון צבאי בשורות חיל־הרגלים או בחיילות אחרים. שנת־אימון יחידה זו לא תתן לנו את בעלי המקצוע והמומחים הדרושים לחיל־ההנדסה, לחיל־הקשר, לחיל־התחבורה, לחיל־הים ולחיל־האוויר. גם לא את סגל המפקדים הדרושים לכל החיילות והשירותים האלה. שנה אחת מספיקה בקושי להכשיר טירון, שיהא טוראי טוב בחיל־רגלים. אך אנו זקוקים למומחים ולסגל מפקדים, שהכשרתם נעשית במשך שנים. לחיל־האוויר, למשל, דרוש כוח־אדם מאומן ובעל מקצוע, שלהכשרתו בשום אופן לא תספיק שנה אחת. והוא הדין בחיל־הים. לא רק צוות־אוויר המטיס את האווירון ומפעיל אותו — הטייס, הנווט, האלחוטאי, המקלען, המפציץ, לא רק הם דורשים אימון רב, אלא גם הצוות הקרקעי: החשמלאי, המכונאי, המטיאורולוג, איש־הראדאר ואחרים דורשים אימון ממושך, ולפעמים ממושך יותר וקשה יותר מצוות־אוויר. גם יורדי־הים באניות־המלחמה דורשים השכלה ימית והנדסית, שאינה ניתנת בשנה אחת. והוא הדין בכמה חיילות, כמו חיל־מהנדסים, שירות רפואי, אספקה וכו'.
מפקדים ראויים לשמם אינם גומרים בעצם לעולם את חוק לימודיהם ואימוניהם, כי הם חייבים ללמוד ולהשתלם כל חייהם. לימוד זה יבוא בחלקו בבתי־ספר צבאיים מכל השלבים והדרגות שנצטרך להקים במדינה, ובחלקו על־ידי שליחתם של כמה מבין הקצינים המוכשרים ביותר להשתלמות בבתי־ספר גבוהים וקורסים מיוחדים בארצות־חוץ. אנו עומדים במו״מ עם כמה ממשלות במזרח ובמערב בענין זה, ומכמה מהן כבר קיבלנו תשובות חיוביות — לפי־שעה למספר מוגבל של תלמידים. שירות־החובה של שנתיים לא יספיק לכל צרכי הצבא, והבטחון. מן ההכרח, שמלבד אלה שהתחייבו בשירות לפי החוק, ימצאו מתנדבים מקרב טובי הטוראים, שימשיכו בעבודת הצבא, ביבשה, באוויר ובים — משלוש עד חמש שנים וגם יותר. בטחון המדינה מחייב את המעולים והנאמנים ביותר מתוך הנוער, העולים על חבריהם מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית, שיתנדבו לשירות־קבע לצבא־הגנה לישראל, ויראו בעבודה זו שליחות חלוצית עליונה. ונחוץ שגם העם וגם הממשלה יראו את עבודתם באור זה.
זה יחייב שתי שיטות־משכורת בצבא. המשכורת הנהוגה עכשיו לגבי חייבי שירות במשך שנתיים — תנאיה אינם גרועים מן התנאים הקיימים בצבאות העשירים ביותר בעולם, מלבד אולי הצבא האבסטראלי והאמריקאי. אך תנאים אלה לא יספיקו למשרתי־הקבע בצבא: המהנדס, הרופא, המנהל והקצין, שהתנדבו לעבודת־קבע, רשאים וראויים לקבל את המשכורת שמקבלים חבריהם, בני מקצועם, בעלי דרגת השכלתם, בשירות ממלכתי אחר. לפיכך קבעה, ועדת־שלושת־השרים בהתיעצות עם נציגי המטה, דרגת־תשלומים בשביל צבא־הקבע, השונה מזו הנהוגה עכשיו בצבא— בשביל כל הטוראים והסמלים שישארו בשירות הצבא למעלה משנתיים.
לפי זה יהיו כוחות־הבטחון שלו בעתיד מורכבים מסוגים אלה:
א) כוח־קבע מצומצם. כוחות־קבע ביבשה באוויר ובים, שיעבדו מתוך התנדבות, לפי חוזה, במתכונת התנאים של שאר עובדי־המדינה. כוח מגויס זה ישמש בלם ראשון מפני כל אויב שיפרוץ את גבולינו.
ב) טירונים בני 18 ועולים עד בני 26, שבשנה הראשונה יעסקו בעיקר בהכשרה חקלאית, מלבד אלה שיבּחרו לשרת בים או באוויר, ושיתקבלו לשרותים אלה לאחר בחינה פסיכוטכנית – אלא לא יצטרכו ללכת להכשרה חקלאית. הטירונים ימלאו את המקומות, שיתפנו ע"י חיילי־הקבע המשוחררים מזמן לזמן מהצבא.
ג) עתודות (רזרבות). כל אלה ששירתו בצבא, בין שירות־חובה ובין שירות־קבע וישתחררו, ישארו בחיל־העתודות עד גיל 49. מדי שנה בשנה יקָראו לדגל לחדש ולרענן את ידיעותיהם. עד גיל 39 יקָראו ל־30 יום רצופים, ואם יהיה צורך עוד יום אחד לחודש. בגיל 40–49 יקראו לארבעה־עשר יום רצופים בשנה, ואם יהיה צורך – עוד יום אחד בחודש.
ד) ישובי־ספר, החיים על משקם ועבודתם, ושיצוידו, יאומנו ויבוצרו במיוחד לשמש חומת־מגן ראשונה במקרה של התפרצות האויב.
מגמת החוק היא להכשיר את העם כולו להיות בשעת הכורח עם לוחם, לתת לנוער הישראלי ולעולה הכשרה חלוצית וצבאית, לקיים תמיד במגויס כוח־מחץ מספיק להדוף התקפות־פתע ולהחזיק מעמד עד שיגויסו כל הרזרבות, ולעצב במסגרת הצבא דמות אומה מלוכדת, אחידה, שוחרת שלום, בוטחת בכוחה ותופסת את מקומה הראוי לה בחברת העמים.
י“א באלול תש”ט – 5.9.1949
אחרי חוק שירות הביטחון
בישיבה השבעים ושש של הכנסת הראשונה
קודם־כל עלי להביע הוקרתי לוועדת־הכנסת שנענתה לתביעת הממשלה, לדחות את פגרת־הקיץ עד שהכנסת תדון ותחליט בשלושה חוקים: 1. חוק שירות־הבטחון, 2. חוק הנכים, 3. חוק־החינוך.
לא נתקיימו בכנסת ויכוחים רבים שהיו חשובים, רציניים ואחראים כוויכוח זה על חוק הבטחון. ואין פלא. אנו דנים עכשיו בדבר, שבו תלוי לא רק בטחוננו, אלא עצם קיומנו. זה מחייב כל אחד מאתנו לדון על הדבר לגופו. והוויכוח בכללו נותן כבוד לכנסת. אפשר להסכים או לא להסכים לכמה מדברי המתווכחים – אך כמעט כל הנואמים דיברו מתוך אחריות וחרדה לענין. היו כמובן גם יוצאים מן הכלל – ואין להתרעם על כך. היו נואמים אחדים שלא הסתפקו בדיון על ההצעה או בוויכוח על דברי המציע, אלא ראו צורך גם להוציא משפט על המציע עצמו. המציע קיבל גם דבריהם באהבה.
*
פתח בוויכוח ממין זה המתווכח הראשון, חבר הכנסת י. ריפטין, ואחריו החרה־החזיק י. גלילי. ואי־אפשר כמובן לחבר הכנסת י. מרידור שלא יצא בעקבותיהם. אקדיש לדבריהם הערות אחדות, ואנסה אחר־כך לברר השאלות העקרוניות, שנתעוררו תוך כדי הוויכוח.
ריפטין מצא מקום להתגדר בהערה צדדית שלי על חשיבות האימון הצבאי; כשהזכרתי העובדה הידועה, שאמריקה לא שלחה חייליה לקרב עד שהתאמנו כהוגן, הוא נטפל לדברים אלה ועל־פי הסברים פסיכואנליטיים מעמיקים גילה, שאין אני מתכוון כלל לאימון צבאי, אלא באתי להכריע במחלוקת של תקיפי־עולם: מי סייע ומי לא סייע למלחמה נגד היטלר ומדוע נתאחרה פתיחת “החזית השניה”. לא אוכל לומר שהסבר פסיכואנליטי זה של ריפטין הוא ילדותי, – כי חסרות לו שתי תכונות חיוביות שיש לשיחות־ילדים: חן ותום. וחובת האימון הצבאי במקומה עומדת, פשוטה כמשמעה, והאחראים לארגון צבא־הגנה לישראל חייבים לדאוג, שהאימון הצבאי יעָשה במלואו וביעילות.
חבר הכנסת ריפטין לא מצא בדברי גם ערובות מספיקות וממשיות לחלוציותו של הצבא. יש, כמובן לריפטין האפשרות לומר בכנסת ככל העולה על רוחו, כל זמן שהיו"ר מרשה; אך ברצוני להודיע לריפטין במלים ספורות ופשוטות, שאינני מודה בזכותו לדרוש ממני ערובות לחלוציות, ואין אני מוכן ואיני רואה כל צורך לתת לו ערובות כאלו.
ואם ריפטין התכוון לקיום כוח חלוצי מיוחד בתוך הצבא – הרי עלי לומר בדברים ברורים ביותר, שכל עוד אני אהיה שליח המדינה לעניני בטחון, לא יהיו שני מינים של צבא, – אחד חלוצי ואחד לא־חלוצי; יהיה רק צבא אחד ואחיד. בצבא אחיד זה תהיה חלוקה מקצועית: חיל יבשה, חיל־אוויר, חיל־ים, חיל־הנדסה וכדומה, תהיה חלוקה סידורית טאַקטית – חטיבה, גדוד, פלוגה וכו'. אך לא תהיה חלוקה חלוצית ולא־חלוצית, לא תהיה יחידה חלוצית ויחידה לא־חלוצית; במידת יכלתנו, ואיני יודע אם היא גדולה או קטנה, נשַווה לצבאנו אופי חלוצי. לא תהא שום יחידה מיוחסת, שיש לה הפריבילגיה להיות חלוצית, ולא יהיו יחידות אחרות נחותות־דרגה. מהיום הראשון שבו הוטלה מלאכה זו על שכמי, התנגדתי לחלוקה זו, וכל זמן שהאחריות תהיה עלי – אתנגד לה.
הח' ריפטין לא יוכל לשמוע במנוחת נפש את בקרתי על ההתפצלות המפלגתית וריב הסיעות המנופח בתוכנו. בבקורת זו ראה הוא לא פחות ולא יותר מאשר סכנה לחיינו הדימוקרטיים. אני מצטער, שעלי לעמוד על דעתי. איני סבור, שהופעת עשרים ואחת רשימות מתחרות בבחירות לכנסת בארץ קטנה כזו, בתוך ישוב של שש או שבע מאות אלף נפש, היא ביטוי של דימוקרטיה ושל בגרות חברתית, כיהודי אני מתבייש בתופעה חולנית זו. אינני מאמין, שלדימוקרטיה פועלית דרושות חמש או שש מפלגות־פועלים; איני חושב, שארבע רשימות של ציונים כלליים – וריפטין לקח תחת כנפי חסותו גם את הציונים הכלליים – יש בהן משום ברכה ל“כלליות”.
אנו חיים בדימוקרטיה ממשית, ולא בדימוקרטיה “עממית”, ויש חופש לכל אדם להצטרף לכל מפלגה או להקים מפלגה משלו. אך אם מנסים להכניס משטר זה לתוך הצבא ולפצל את הצבא לפי רשימות־בוחרים או ריב־מפלגות – ונעשו נסיונות כאלה – חייבת המדינה לומר: אספו ידיכם! – אם המדינה רוצה לשמור על חירותה ועל קיומה.
חבר הכנסת ריפטין חלק על דברי, שבעיית־הבעיות של צבאנו היא באיכותו העליונה – איכותו המקצועית, הארגונית, החלוצית, המוסרית, האינטלקטואלית. ריפטין שולל זאת. בעיית־הבעיות היא לפי דבריו “עממיות” הצבא.
לא רחוקים הימים, שהמלה “עממי” או “עממיות” היתה “טריפה־ופסולה” בעיני ריפטין וחבריו. בינתיים באה אפנה חדשה לעולם, ומה שהיו קוראים לפנים בשם דיקטטורה קוראים עכשיו בשם דימוקרטיה עממית. כל הכבוד לארצות ההן, שבחרו לעצמן או קיבלו משטר זה. זהו עסקן. אנחנו רוצים בשלום ובידידות עם כל המדינות בעולם בלי שנבדוק בציציותיהן, אך אין אנו רוצים משטר של “דמוקרטיה עממית” בתוכנו, ואין אנו רוצים בצבא “עממי” כזה.
*
חבר־הכנסת ישראל גלילי השמיע באזנינו הרצאה שלמה על חשיבות העצמאות ויעץ לנו, שלא נבנה צבאנו כסניף של מעצמה זרה. עד היום היינו רגילים לשמוע חרדה לעצמאותנו מפי חברי־הכנסת תופיק טובי וש. מיקוניס. אני מצטער, שגם ישראל גלילי נצטרף למקהלה זו. ואם נראה גם לו הצורך להטיף לנו עצמאות – היה מביא ברכה אילו היה מטיף תורה זו למפלגתם של ארם וחזן, אם דעתו אינה כדעת המפלגה זו. כנסת זו אינה זקוקה להטפה ממין זה. והיה טוב, אילו היה גלילי מבהיר, מי היא מעצמה זרה בעיניו. כי אנו איננו רוצים לבנות צבאנו כסניף של מעצמה זרה, אפילו אם ארם יעיד עליה שהיא לא זרה, ולא ברור אם גלילי חולק על דעת חברו ארם או לא; אם הטפתו לעצמאות אין פירושה הזדהות עם אחד הצדדים היריבים בעולם, ושעבוד צבאנו ל“מולדתו השניה” של חזן.
מדינת־ישראל אינה רוצה להיות המכריעה בין שני הרים גדולים; העם היהודי, בניגוד לתופיק טובי ומיקוניס וגרוריהם, רוצה לבנות ולבצר את מולדתו האחת, וממשלת ישראל רוצה, שצבא־הגנה לישראל ידאג לבטחון ישראל, אך ורק לבטחון ישראל ולחיזוק השלום. הצבא לא יחליט במי להילחם ובמי לא להילחם. זהו לא עסקו של הצבא. צבאנו אינו צבא סורי, אצלנו מחליט העם. אנו בונים מדינה דימוקרטית, וצבא דימוקרטי אינו מתערב – כצבא – בהנהלת המדינה. לחייל, כלכל אזרח אחר, יש דעה משלו, ובבחירות הוא מביע דעתו החפשית. אך כלל־הבוחרים ונבחריהם הדימוקרטיים, הם בלבד קובעים את הקו המדיני – והצבא מוציא לפועל את החלטת נבחרי העם. הצבא במדינתנו, כבכל מדינה דימוקרטית, אינו אלא זרוע־הביצוע של מדיניות העם החפשי והפוסק.
מגלילי, שיש לו לא מעט זכויות בתולדות ה“הגנה”, שמענו פה, שיש בצבא “אותות רעים – והם יכולים להדליח בארות”. חושש אני, שלא דייק בדבריו והמעשה הוא הפוך: יש בארות דלוחות מחוץ לצבא ויש סימנים רעים שמנסים להזרים “בארות” אלה לתוך הצבא. המדינה צריכה לעמוד בפרץ ולמנוע הדלחה מסוכנת זו.
כן שמענו מגלילי דברים תמוהים גם בזכות ההתפצלות, ואני שואל: כמה מפלגות דרושות למדינתנו? בארצות־הברית של אמריקה יש כ־150 מיליון נפש, ומספיקות להן שתי מפלגות. באנגליה יש שלוש מפלגות. ואני נוטה להאמין שגם לנו יספיקו 3־2 מפלגות, ולפועלי ארץ־ישראל תספיק, לפי הכרתי, מפלגה אחת בלבד.
גלילי לימד אותנו פרק בסוציולוגיה והסביר, שהתפצלות והתלכדות אידיאולוגית וסוציאלית הן תולדה של ניגודים חברתיים ושל ניגודי מאוויים סוציאליים. אני מרשה לעצמי לפקפק בהסברה “מדעית” זו ביחס להתפצלות הפתולוגית בקרב פועלי ארץ־ישראל, המקיימים 6־5 מפלגות נפרדות. אני מפקפק אפילו בזה, שההתפצלות בקרב הציונים הכלליים והרשימה הירושלמית ורשימה י"ג וכדומה הן פרי ניגודים חברתיים – כאן יש ירושה מעציבה של אנרכיה ובלימה שבחיי עם גמול־מולדת ונטול־עצמאות במשך מאות בשנים. איני יכול להסביר לעצמי, מה הם עשרים ואחד הניגודים החברתיים הקיימים בתוכנו, שהולידו עשרים ואחת רשימות בבחירות. למה יש באמריקה רק שני ניגודים ובתוכנו עשרים ואחד?
עלינו לחסום הדרך בצבא לעשרים ואחד הניגודים של גלילי וריפטין. אם התפצלות וניגודים אלה יחדרו לצבא – לא יהיו לנו לא צבא ולא בטחון.
אם אנו רוצים לסתום את הגולל על בטחון ישראל ועל מדינת־ישראל – נהפוך את צבא־הגנה לישראל לזירת התגוששות בין אידיאולוגיות ומאוויים וניגודים חברתיים של 21 גושי־הבחירות שלנו. אין זה ענינו של צבא להכריע בוויכוחים אידיאולוגיים. לצבא בתורת צבא יש יעוד אחד, ואחד בלבד. ויעוד זה הוא אולי הדבר היחידי המאחד כולנו בלי יוצא מן הכלל – וזה, להגן על קיומנו, עצמאותנו ושלומנו. והצבא יבצע יעוד זה אך ורק אם בצבא לא יהיו כל פיצולים וניגודים חברתיים או אידיאולוגיים.
*
גם הרב הצבאי גיל שמע על רוח רעה בצבא. הוא יודע גם מה שדובר בכינוס הקצינים, שכל המפקדים הם חברי מפלגתו של שר־הבטחון. חוששני, שלא שמע את האמת. נכון הדבר, שבכינוס זה נשאלתי על־ידי קצין גבוה, לא מחברי המפלגה שלי, אם יש מינויים מפלגתיים בצבא? סיפרתי לו, שטענה זו שמעתי לפני כמה שבועות מחבר אחד ציבילי – אף הוא לא חבר המפלגה שלי, ובדקתי הדבר וקיבלתי רשימה של המפקדים הגבוהים בחיל היבשה (הקצין שהציג לי השאלה היה מחיל זה) ומצאתי, שלמעלה מ־50% מהמפקדים, החל ממפקדי גדוד ומעלה, הם חברי אותה המפלגה של הקצין שהציג לי השאלה, פחות מהשליש הם בלתי־מפלגתיים, פחות מהחלק השביעי הם חברי המפלגה של שר־הבטחון. יתכן לטעון, ששר־הבטחון צריך להסתלק בגלל זה; מותר בלי־ספק לחשוב כך – אך מסופקני, אם לשם כך מותר להפיץ שמועות לא־נכונות.
וכאחד הגילויים של הרוח הרעה בצבא, שמענו מפי גלילי מעשה נורא, מעין פילגש בגבעה, שקרה בחיל־האוויר.
“היה זמן – סיפר גלילי – ובחיל־האוויר היו נערכות בחינות פּסיכוטכניות. בחור משלנו שנשאל מהו מקצועו והיה משיב שהוא חקלאי – היה נפסל. הסיבה היא, שיש ספרים בהם כתוב, שהחקלאות היא שם נרדף לבערות, להגבלה שכלית ולקוצר השגה”. ולא נתקררה דעתו של גלילי בחיל־האוויר בלבד, אלא שפך זעמו ולעגו על כל מדריכי צבא־הגנה לישראל וסיים את דבריו בפסוק פתיטי: “ומהספרים הללו כנראה לומדים המעצבים את דמות צבא־הגנה לישראל”.
במקרה או שלא במקרה אני מכיר רבים מאלה המעצבים דמותו של צבאנו, ואף אחד מהם לא שמע מעולם על ספרים אלה, שגלילי מייסד עליהם את ידיעותיהם הצבאיות. גם אני קראתי בחיי קצת ספרות צבאית – ומעולם לא נזדמן לי ספר כזה וגם לא שמעתי שמעו. חבל שישראל גלילי לא נקב בשם הספרים, שעליהם נתחנכו לדבריו מעצבי דמות צבאנו. אך כיוון שלא עלה בידי לגלות עקבות הספרים המסתוריים של גלילי וגם לא את קוראיהם המסכנים, פניתי לחיל־האוויר לברר, אם יש יסוד לסיפור המעשה על פיסול חקלאים בבחינות פסיכוטכניות. פניתי למפקד חיל־האוויר עצמו. אינני יודע, אם הוא מומחה אוניברסלי לספרות צבאית כדובר הצבאי של מפ"ם, אך יודע אני, שבחלוציותו ובאהבת־האמת שלו אינו נופל מישראל גלילי. שלחתי לו שאלות וקיבלתי עליהן תשובות ברורות, אקריא לפניכם השאלות־ותשובות.
השאלה הראשונה: השואלים בחיל־האוויר על מקצוע ופוסלים מקצוע־החקלאות? התשובה: "במיון המועמדים ללמוד טיסה יש ארבעה שלבים: א. בדיקה רפואית (בחיל־האוויר אין סומכים על הבדיקה הרפואית הכללית, כי הטיסה דורשת בריאות ממדרגה ראשונה). ב. בדיקה פסיכוטכנית. ג. בחינה השכלתית כללית. ד. מיון סופי בהתאם לתוצאות הבדיקות מהמבחנים.
“בהופיע המועמדים לבדיקה הרפואית והפּסיכוטכנית אין הבוחנים מתענינים או שואלים על מוצא חברתי או מקצועי. אלה העוברים את שלושת המבחנים הראשונים בהצלחה (או, לפחות, לא בכשלון), מופיעים לפני ועדה הבוחרת מביניהם את המוכשרים ביותר, אך ורק לפי תוצאות המבחנים וההתרשמות שלהם מהמועמד”.
שאלתי שאלה שניה: ההיה מקרה אחד לפחות, שמועמד לחיל־האוויר נפסל בגלל היותו חקלאי? התשובה: “לא היה מקרה כזה”.
שאלתי שאלה שלישית: הישנו או היה בחיל־האוויר קצין שיש לו דעה, שחקלאי הוא מוגבל ובלתי־מתאים לחיל־האוויר? התשובה: “עד כמה שידוע לי לא היה בתל־אביב קצין בעל עמדה שהיתה לו דעה, שחקלאי מוגבל מראש ביכלתו”.
הדבר נעשה עוד יותר מוזר, כשדנים בנערים בני 20־18, שאך זה יצאו מבית־הספר והגדרתם כ“חקלאים” היא בעצם יותר הבעת רצון להיות חקלאים מאשר ציוּן מקצועם בעבר. יתכן שהיה מי שאמר בהלצה, ש“חקלאים”, (וזה במובן האנגלי, הז’רגוני, של המלה “פארמר”) אינם יכולים להיות טייסים טובים. לי על־כל־פנים לא ידוע על דעה כזו בחיל־האוויר שלנו – להיפך, גם בין אנשי מח"ל היתה הערצה רבה ליכלתם וכושר־תפיסתם של בני־ההתישבות.
היתה בעיה ביחס לרמת השכלתם במקצועות המדויקים: במתמטיטקה, פיסיקה וכו', שהיא בדרך־כלל נמוכה מהסטנדרט המקובל בשביל טייסים מלחמתיים, אך הוחלט שלא להקפיד, ולהכניס לימוד נוסף במקצועות הנ"ל בבתי־הספר שלנו.
שאלתי שאלה רביעית: היש ספר, או הידוע לך ספר כזה, המגדיר חקלאים כמוגבלים או כמטומטמים? תשובה: “לא ידוע לי על שום ספר, הקובע את הסטנדרטים למועמדים ללימוד טיסה, המגדיר חקלאים כמוגבלים או מטומטמים או פסולים מראש”.
שאלתי שאלה חמישית: היש יסוד אמיתי או מדומה למעשיה של ישראל גלילי בכנסת? התשובה: “אין כל יסוד אמיתי או מדומה למעשיה של גלילי”. לפי דברי אחד הטייסים נאמר פעם לגלילי, שבקבוצה שעמדה למבחן נפסלו גם “חקלאים”, וזה נכון. אך בין זה ובין האשמתו גדול המרחק. והנה המספרים: עד היום עמדו למבחן כ־270 מועמדים לטייסים לחיל־האוויר. מהם נכשלו לפני קבלתם לקורס ולאחר התחלת אימוניהם – 119, כמעט החצי. בין הנכשלים היו בני־ההתישבות, שמהם נכשלו רק שנים בבחינות לפני קבלתם, וארבעה – לאחר אי־הצלחתם תוך כדי אימונים. מתוך 270 המועמדים היו 18 יוצאי ההתישבות העובדת, מתוכם נכשלו ששה, כלומר, מתוך יוצאי ההתישבות העובדת נכשל החלק השלישי, ומכל האחרים נכשל כמעט החצי.
ועל יסוד הלצה מפי אחד מעובדי חיל־האוויר, בלא בדיקת עובדות, בלא ידיעת הענין, מוציא איש כישראל גלילי, שיש לו זכויות ב“הגנה”, ומקובל בתוך מפלגתו כאיש הבקי בעניני־צבא – משפט לא רק על חיל־האוויר, כי אם על כל האחראים לצבא־הגנה לישראל, ונותן ציונים למעצבים את דמות צבאנו, כאילו הם שואבים השכלתם מספרים נפסדים ומפי אידיוטים שלא היו ולא נבראו.
*
ומלים אחדות לבקורתו האישית של חבר־הכנסת מרידור. הוא קבל על החטא הקדמון של שר־הבטחון, על שעיכב את התקפת צבאנו ב־19 ליולי. התפלאתי לשמוע שאיש כמרידור סבור, שב־19 ליולי חטאתי את חטאי הראשון. ועוד קובל מרידור בסרקזם מר על “הכוננות המזהירה” לפני 15 במאי. בענין זה קצת קשה לי להתווכח עם מרידור מטעם פשוט כי הידיעה וחופש הדיבור בנידון זה לא נתחלקו במידה שווה ביני ובין חבר־הכנסת הנכבד. מר מרידור מדבר על דברים ואינו יודע אותם, ואני יודע דברים ואיני רשאי עדיין לדבר עליהם.
אומַר רק זאת: אין זה לגמרי מדויק להגיד, שההתקפה הצבאית נסתיימה ב־19 ליולי. בוצעו עוד שלוש התקפות אחרי 19 ביולי, והיו להן תוצאות היסטוריות מכריעות. נתקיימה התקפה, לא בלי אחריותו של שר־הבטחון, ב־15 לאוקטובר, התקפה שניה ב־29 לאוקטובר, ושלישית – ב־23 לדצמבר. ואלה שינו פני הארץ וגורלה.
ואשר לכוננות לפני 15 במאי – העובדה שאינה ידועה למרידור (וגם לא לרבים אחרים) אינה מוכיחה שלא נעשתה. והאנשים שיש להם חלק בעבודה זו – ורבים מהם לא שמעתם עד עכשיו אפילו את שמם – העם היהודי חייב להם לא מעט, אך הם מוותרים ברצון על הפרסום ועל הכבוד, כי יש להם נימוקים מספיקים לשמור על הצנעה; פעלם זה שכרם, והם מניחים בנפש חפצה לאחרים לפרסם זכרונות ולהתהדר במעשי־גבורה.
חבר־הכנסת מרידור קבל על גבולות לא־טבעיים, ואילו היינו נשענים, לדבריו, “על מחסום טבעי, על נהר־הירדן” – היינו חוסכים 70% מתקציב־הבטחון. אני מפקפק בגבולות טבעיים, ולא הייתי מייעץ למישהו לסמוך עליהם. הטענה, שצבא בריטי יתכן שימצא בטול־כרם או בחברון, היא טענה, אבל אינה שייכת לענין שבו אנו דנים, כי אילו היה הירדן לגבול – כפי שרוצה מרידור – הרי גם אז היו הבריטים נמצאים במרחק רגעים אחדים מהגבול, בעבר־הירדן. ואיני מאמין, ש“המחסום הטבעי” המדומה היה חוסך לנו משהו בתקציב־הבטחון. אם החזקנו כוחות צבאיים, שעלו לנו בהוצאות לא קטנות, אין זאת מפני צורת הגבולות, – אלא מפני המצב הפוליטי. כל זמן שלא נחתמו הסכמי שביתת־הנשק עם שכנינו, היינו חייבים להיות נכונים לכל. ואם הדבר עלה לנו בכסף – היה הדבר כדאי, לפי מיטב הכרתי. מלחמה אינה מטרה לעצמה אלא אמצעי בלבד. ואם השגנו בהסכמי שביתת־הנשק הרחבת הגבולות וחיזוק הגבולות – אם־כי בלא קרבות – השגנו זאת אך ורק בזכות קיומו של צבא־הגנה לישראל. יודע אני, שבמשך חדשים היתה בצבא הרגשה לא טובה, הרגשה של חוסר מעש, בטלה. ובאותו הזמן לא יכולנו להסביר הכל, אפילו לא לצבא עצמו, אך אני רוצה לציין, שתיקון הגבולות וחיזוקם בנגב, במרכז, במסדרון ירושלים, בקו מסילת־הברזל, בואדי־ערה, בגליל – לא היו נעשים בלי הצבא. הצבא מילא שליחותו בעצם היותו – והשליחות היתה חשובה ורבה.
*
ועכשיו לשאלות העקרוניות, שנתעוררו בוויכוח. אעמוד בעיקר על שתים: הכשרה חקלאית וגיוס־חובה של נשים.
השתוממתי לשמוע, שההתנגדות לחובת הכשרה חקלאית באה דווקא מאיש פתח־תקוה, מחבר־הכנסת י. ספיר. גם בדברי מתווכחים אחרים ראיתי, שלא עמדו על משמעותו המלאה של סעיף זה בחוק שירות־הבטחון, ואנסה להבהיר הדבר במיטב יכלתי.
אצלנו מערבבים שני מושגים שונים, ומזהים בטעות צבא עם בטחון. ודאי שיש קשר בין צבא ובין בטחון, וכל זמן שיש סכנת מלחמה בעולם, מצריך הבטחון קיומו של צבא, אך צבא אינו ממַצה צרכי הבטחון, ובעיית הבטחון היא מקיפה ומעמיקה יותר מבעיית הצבא.
בעיית הבטחון שונה כמעט בכל עם, ולא הרי הבטחון באמריקה כבטחון במדינות אירופה, וכמעט בכל מדינה יש בעיה מיוחדת, אך בעיית בטחוננו היא לגמרי יחידה במינה, ואין לה אחות באומות.
יש עם אחד באירופה, שבעיית בטחונו היא מהפתטיות ביותר – זה העם הצרפתי, שבמשך שבעים השנים האחרונות ראה שלוש פעמים, כיצד פלשה גרמניה לארצו ועשתה בה שמות. אך בעיית הבטחון בצרפת אינה חמורה באותה המידה כפי שהיא פה. גרמניה התנקשה לא פעם בגבולות צרפת, ניסתה וגם הצליחה לקרוע ממנה חבלים שונים, ובמלחמת־העולם האחרונה גם שיעבדה אותה כולה. בעיית הבטחון שלנו – היא לא רק בעיה של גבולות, שלמות המדינה, עצמאותה. בבטחון כרוכה שאלת קיומנו: לחיות או לחדול. אילו חלילה היתה מלחמה זו נגמרת אחרת מאשר נגמרה, לא רק שהיינו מפסידים את עצמאותנו ומדינתנו – אלא שהיינו נעקרים ונשמדים. ומאחר שבעיית הבטחון היא לגבינו בעיית הקיום עצמו – עלינו לראות הדברים כהוויתם, בשרשם, בלא כל חציצה וצעיף.
בטחוננו־אנו נשען לא על ביצורים, לא על נשק ולא על צבא, אלא על דבר אחד בלבד – על העם כולו, על כשרו ומאמצו הכולל, המאוחד, העליון. אם העם כולו בשלמותו ובמלוא יכלתו לא ידע לעמוד במבחן – לא יועיל לו שום מבצר, שום כלי־זיין, שום צבא. וכיוון שהכל תלוי בעם גופו ובעם כולו – חייבים אנו לשאול עצמנו שאלה, ששום עם אחר אינו שואל: האם אנו עם? ובלי לחשוש שיאמרו לי, שאין לי אמונה בעם ואין לי אידיאולוגיה ציונית, אני עונה: עדיין איננו עם. ואין אני מתכוון לתפיסה אידיאולוגית ולמושגים פילוסופיים־סוציולוגיים. אני מתכוון לקיבוץ מלוכד ומעורה במולדתו, בתרבותו, באחדותו, המסוגל לעמוד על נפשו עד אישו האחרון ועד טיפת דמו האחרונה, פשוטם כמשמעם. אני בטוח, שבמשך הזמן נהיה עם כזה, נתערה, נתלכד, נתאחד, נצורף בכור המולדת והלשון והמשק ובהרגשת עצמותנו ושלמותנו, ונהיה עם לא פחות מכל עם אחר בעולם. אלא שתהליך היסטורי זה, המתחיל בתוכנו, הוא ממושך, ואין אנו יכולים לסמוך עליו, כי אין יודע מתי תיפתח הרעה ומתי נעמוד בפני מבחן עליון.
היינו מעטים ועדיין אנו מעטים, אך מאז ערב המלחמה גדלנו בחמישים אחוז בערך. אלא שגם גידול מועט זה הוא מדומה מכמה בחינות. איני מדבר כרגע על הדבר מבחינת קליטת העליה, אלא מבחינת הבטחון. ומבחינה זו נתבונן במה שנעשה בארץ. באים יהודים מכל הארצות – ואין להם שפה משותפת. אין כוונתי לעובדה שאינם יודעים עברית. אלא פשוטו כמשמעו, אין הם יכולים לדבר איש עם אחיו. כשנפגשים ביפו עשרה יהודים, הרי אין איש מאתנו, אפילו לא משה שרת, יכול לדבר עם כל אחד, ואין אף שפה אחת מובנת לכולם. אין עם כזה בעולם. היעמדו אנשים בלי לשון כללית במבחן חמור? ועם זה זר לארץ, והפעם הכוונה לא רק לעולים החדשים, אלא גם לעולים הישנים, וגם לרבים מילדי הארץ. אין עכשיו שם פופולארי וחביב יותר מנגב. אבל כמה תושבים יודעים את הנגב? ואנחנו אולי נצטרך ליהרג על הנגב. רבים סבורים, ודאי, שהנגב הוא מין גן־עדן זב חלב ודבש. וכשישָלחו שמה בפעם הראשונה להגן עליו וימצאו שזה ישימון־תלאובות וצחיח־סלע, יֹאמרו: הכדאי לנו ליהרג בגלל זה? וכמה יודעים את הגליל? את ים־המלח? כל יהודי יודע את ארץ־ישראל של־מעלה, אך לאשרנו הגדול אנו חיים עכשיו בארץ־ישראל של־מטה, ועל ארץ זו נצטרך להילחם. כמה מהתושבים מכירים ארץ זו, מעורים בה וקשורים אליה – כמו שהיא?
*
לרגל מלאכתי אני חייב לדעת מה שנעשה בצבא. בצבא יש יוצאי 55 ארצות. ואין לכם מושג כמה גדולים המרחקים והנכר שבין יוצאי הארצות השונות. בזמן האחרון נתפרסם לגנאי ובלא יסוד דבר המרוקנים. כל המידות המגונות תולים ביוצאי־מרוקו – כי אחדים בתוכם חטאו ועל כל העדה יצא הקצף. אך כדאי שתדעו, כיצד המרוקנים רואים אותנו, את כולנו, כל אלה שאינם יוצאי צפון־אפריקה, ושבפיהם אנו מכונים בשם פולנים. “פולנים” אלה נראים בעיניהם כמתנכרים, עושקי־זכויות, מדכאים, שחצנים, מתרברבים, משוללי רגש יהודי וכו' וכו'. ובקרתם על ה“פולנים” צודקת לא פחות מאשר בקרתנו אנו על המרוקנים, אלא שהמרוקנים רואים את כל האחרים כחטיבה “פולנית” אחת – ואנחנו יודעים את ההבדלים שבין גח“ל ובין מח”ל ובין ילידי הארץ ובין יוצאי ארצות שונות שבתוך אנשי גח“ל ובתוך אנשי מח”ל עצמם.
אילו היה לנו הרבה זמן – אין כל יסוד להיבהל. סוף־סוף כולם בני־ישראל ובמשך הזמן יכירו איש את רעהו, ילמדו, הם או ילדיהם, הלשון העברית, יתערו1 במולדת, יתקשרו זה לזה וכולם יחד עם הארץ, ויהיו לעם אחד לא רק להלכה אלא גם למעשה. אך מי יודע, כמה זמן ניתן לנו ומתי ניקרא לעמוד במבחן?
ושנת ההכשרה החקלאית מכוּונת בשורה הראשונה – לבנין העם, לגיבוש אבק־האדם, המתקבץ מכל קצות העולם, לחטיבה לאומית אחת, לליכוד קרעי הגולה ופיזור השבטים בחישוקי לשון, תרבות, עבודה, משק, ידיעת הארץ, אהבת־מולדת, הכרה הדדית, ידיעת עברנו וחזון עתידנו; בית־הספר לא יעשה זאת – כי רבים באים ארצה לאחר גיל בית־הספר, וגם חוק חינוך־חובה לא יעמוד להם, כי הם למעלה מגיל 14־13; ועולים אלה באים ישר ליפו, ללוד, לרמלה או לסלמה. במשך הזמן יתערו גם במקומות אלה, הם או בניהם, ויושרשו במולדת. בינתיים נשאר העולה אבר מדולדל, מוזנח, מתנכר ומנוכר. ובטחוננו מחייב כי נקח עולים בגיל של 25־18, שעודם מסוגלים לקבל השפעה, ונקנה להם במהירות את הלשון, אם אינם יודעים עברית, וננחיל להם וגם לבן־הארץ שאינו יודע את הארץ – את ידיעת הארץ, ונכניס אותם למסגרת לאומית, בסביבה מחנכת, ונלמד אותם עבודת־האדמה, פעם בגליל, פעם בשומרון, פעם בדרום, כי אינם מוכרחים להימצא תשעה חדשים במקום אחד. נחזק את בריאותם, ונרגילם לסדר, למשמעת, לחיים משותפים, לאחריות הדדית, לחברות יהודית, וכך נבנה עם מאוחד בלשונו, בהכרתו, בעוז רוחו, דבק בארצו ובעצמאותו.
לא נפחדתי מדברי גלילי, שהצבא טבוע בטבע של קרייריזם, בטלה, התהדרות, נחשלות וכו' וכו'. הוא ודאי לא ייחס כל המידות המגונות האלה ל“הגנה” ולפלמ“ח, וה”הגנה" והפלמ"ח היו “טבועים בטבע של צבא”. אני יודע מסגרות אחרות, ציביליות בהחלט, שאפשר למנות בהן כל המידות הטובות שמנה גלילי בצבא. לא המסגרת קובעת – אלא התוכן. אנחנו נמלא את מסגרת־צבאנו בתכנים חלוציים בוני־עם, ואין משען אחר לבטחוננו מלבד העם, ועלינו לעצב דמותו של העם. ולכך מכוּונת ההכשרה החקלאית. ושנה אחת אינה זמן רב ביותר. שלוש או חמש שנים היו כמובן עושות יותר, אלא שאין זה בגדר האפשרות. אך אני מאמין, שגם בשנה אחת אפשר לעשות גדולות – סוף־סוף בחורינו ובחורותינו הם יהודים, ואם נשקיע בהם שנה של עבודה מחנכת, במשק, בחקלאות, בתרבות, בעניני צבא, ונעשה המלאכה בנאמנות, באהבה, בלב שלם ובלב אחד בלי ניגודים אידיאולוגיים וחברתיים, אלא בשלמות ובאחדות חלוצית, – נשנה פני הדור הצעיר ונקים מַסד בריא ובן־קיימא לאומה המתחדשת במדינת־ישראל.
הכשרה זו דרושה לא רק לעולים. גם בבני־הארץ תמצאו כל הניגודים והמרחקים המצויים בגולה. בשכונות־העוני, בפרברים העזובים, ובכמה מקומות אחרים תמצאו כל התופעות, המציינות ריכוזי עולים חדשים. וגם הנוער, שכבר זכה להתחנך בארץ וספג כמה מהערכים החלוציים, זקוק לפגישת־אחים עם העולים ועם בני שכונות־העוני, לא רק באשר יש לו מה לתת להם, אלא גם באשר יש לו מה ללמוד מהם. והכשרה חקלאית במסגרת צבאית, ז"א במסגרת של שירות־חובה לאומי, המיוסדת על סדר, משמעת, אחוה ושוויון, תקרב לבבות, תעמיק הבנה הדדית ותגביר הקשרים עם הארץ ועם הכלל הלאומי. הכשרה זו תבריא הגוף, תחשל הנפש, תיישר עקמומיות, תהרוס מחיצות, תעקור ניגודים מדומים, תגדל נוער חלוצי לוחם.
אם נזכה ונצליח – זה יהי בית־היוצר לעם חלוצי לוחם.
*
והתכלית השניה של הכשרת־חובה לכל נער ונערה בישראל – היא בנין הארץ, בנין השממות. לא אעמוד עכשיו על בעיות בנין הארץ מבחינה משקית־התישבותית וחברתית־מדינית. על כך נצטרך לדון בהזדמנות מתאימה – כי זוהי אחת משלוש־ארבע השאלות המרכזיות של מדינת ישראל! הפעם אני מצטמצם במסגרת בעיות הבטחון. לא יכון בטחוננו אם לא נאכלס כל חלקי הארץ ולא נפתח וניישב כל האדמות השוממות. אין המדינה יכולה לגזור על אזרחיה דווקא התישבות חקלאית, אך עליה להכשיר את הנוער, כל הנוער, מבני־הארץ ומעולים, להתישבות חלוצית על הקרקע! על המדינה לעודד ולטפח התנועה החלוצית למילוי תפקידה בהתישבות ובכיבושי הים והאוויר! חובת הכשרה חקלאית לכל נער ונערה בישראל תשמש מנוף אדיר־אונים להסתערות חלוצית בהתישבות. ההתישבות כעליה היא תנאי מוקדם לבטחון. אין מן הצורך להדגיש שוב התפקיד החיוני שמילאו המשקים במלחמת חירותנו: בעמק־הידדן, בגוש־עציון, בנגב, בהררי ירושלים. לבטחוננו בעתיד ידרשו משקים יותר – ובשטחים חדשים.
*
ובסיום פרשה זו אני רוצה להדגיש נקודה נוספת: כשם שבטחוננו לא יִכּון בלי ישובי־מגן בכל פינות מדינתנו – כך אין להישען בבטחוננו רק על ישובים. גם במלחמת חירותנו לא היינו עומדים בלי צבא, וכל גבורת המשקים לא היתה עומדת להם, לולא היו כוחות־צבא ניידים ביבשה ובאוויר (ובמידה ידועה גם בים), שתקפו את האויב באשר הוא שם, מחצו אותו והדפו אותו מעבר לגבולות מדינתנו. ישובי־מגן הם להגנה סטאטית מקומית. הגנה זו הספיקה לנו בעבר, כשעמדנו נגד כנופיות, ובארץ היה שלטון זר. בעתיד לא ניעגן לדרכי־הגנה אלה. אם יתקפו אותנו ושוב יכפו עלינו מלחמה, לא ננקוט באסטרטגיה דפנסיבית, אלא נעבור להתקפה על האויב – ועד כמה שאפשר בשטחי האויב. אני מקווה שאנו לא נתקוף אף פעם את שכנינו. אך אם הם יתקפו אותנו כפי שעשו הפעם – נעביר המלחמה לשערי ארצם, ואת המלאכה הזאת לא יעשו ישובי־מגן. ועלינו לשכוח את הרומנטיקה של ה“הגנה” – דרכי ה“הגנה” לא יסכנו בעתיד. את המלחמה נעשה לא במיליציה2 מקומית – אלא בצבא מהיר־תנועה ורב כוח־אש המפעיל בממדים גדולים חיילות שונים ביבשה, באוויר, ואם יהיה צורך – גם בים, במבצעים משולבים תוך תכנון ופיקוד אחיד. נזכור באהבה וביקר את מפעלי־ה“הגנה” בעבר – אך בעתיד נפעל בדרכים אחרות, ההולמות את הצרכים והתנאים החדשים.
בעיות הבטחון נוקבות עד התהום. ולא נפתור אותן בתשובות קלות, השאובות מעברנו או שאולות מעמים אחרים. מה שהספיק בעבר ומה שמספיק לאחרים – לא יספיק לנו. כי בעיית בטחוננו היא יחידה במינה. כל מה שיש ללמוד מאחרים ומעברנו – נלמד, אך לא נעמוד במבחן אלא אך ורק אם נראה מצבנו וצרכינו בייחודם ההיסטורי והגיאוגרפי, ונבנה שיטת־בטחון הולמת יחוד זה. לשם כך עלינו לדאוג לא רק לבנין הצבא – אלא גם לבנין העם והארץ. הצרכים שלובים ואין להפריד בין הדבקים.
*
ועכשיו לשאלת האשה במערכת הבטחון. חוששני, שבשאלה זו אהיה איש ריב ומדון לכל הסיעות בבית זה, ואחלוק גם על שומרי־המסורת וגם על דוגלי־הקידמה שבתוכנו.
כשדנים על מקומה של האשה, יש לזכור שני דברים – ושניהם יחד.
הדבר הראשון — היעוד המיוחד של האשה, יעוד האמהות. אין בחיים יעוד גדול מזה. הציונות חינכה אותנו להחשיב ״אילן״ ו״עז״; בנטיעת כל עץ ראינו – בצדק – לא רק מפעל של בנין אלא של תקומה. והתנועה נטעה בלבנו אהבה לשתיל, לעץ, לנטיעה. וכך גם קידשו בצדק את ה״עז״ ולאו־דוקא עז, אלא כל בעל־חי הדרוש לבנין המשק והארץ, וגם כשלמדנו מלאכת הרובה, בימי ״השומר״, לפניו ולאחריו, לא היה זה מתוך זלזול לאילן — אלא מתוך שמירה והגנה עליו. ועלינו מעכשיו לא להפחית, אלא להגביר החשבת העץ. עלינו להרבות עצים בארץ, על כל צדי דרכים, על צלע הר, על כל חול שומם, על כל אדמת־טרשים. העצים יבנו אדמת המולדת, יפרו עפרה וישוו לה הוד ויפעה. אלא ששום עץ ושם בעל־חי לא ידמה לתינוק. אין יצור חשוב, יקר ונעלה כילוד אדם. הוא נזר הבריאה, הוא נצח האנושות, הוא עתיד האומה, והטבע גזר שרק האשה יכולה ללדת ילד. זוהי סגולת האם, ברכתה ויקרה. לכל אחד מאתנו היתה אם – וכל איש יודע שלא היתה נפש יקרה, אהובה ונאמנה בחייו כמו האם. עלינו לתת כבוד ויקר לאמהות, ולהעמיד האשה בתנאים הנוחים והרצויים ביותר כשעליה להיות לאם. עלינו להפחית במידת יכלתנו צער גידול בנים וכאבי אמהות. לא רק הבן חייב בכבוד האם – אלא המדינה כולה, החברה כולה, חייבת בכבוד האמהות ובזכות האם. היש בחיים דבר נאצל וקדוש כאמהות? אין לעשות שום דבר העלול לפגוע באמהות, ויש לעשות הכול, המסייע לאמהות ומקיל עליה.
אלא שיש לזכור גם דבר שני: האשה אינה אשה בלבד, היא גם אישיות, בדיוק כמו הגבר. ולאישיות זו מגיעות כל הזכויות וכל החובות המגיעות לאישיותו של הגבר – מלבד אלו המתיחסות לאמהות. מעבר לאמהות – דין האשה כדין אדם, ואין לגרוע ממעמדה, מזכויותיה, מחובותיה במלוא הנימה. האישיות היא מטרה לעצמה, ולא רק אמצעי לדבר אחר. ולאישיות יש זכויות וחובות, ואין הבדל בנידון זה בין איש ואשה.
בבית הזה יש חברים שיש להם השקפה אחרת. יש להם זכות לדעה שלהם, אך מובטחני שרוב הישוב, רוב העם, מקבלים את העיקרון היסודי, שהאשה דינה כגבר בכל מה שנוגע לזכויות־אנוש, ושמעמד האשה לא יכול להיות ירוד וגרוע ממעמד הגבר בשום דבר שבעולם. אין האשה פסולה לשום שירות, אין היא משוללת שום זכות, ואין היא פטורה משום חובה אלא אם כן הדבר פוגע באמהותה.
האשה היתה שותפת שוות־זכויות־וחובות בתנועה הציונית ובישוב, בכל מפעלי הישוב, גם בבנין וגם בהגנה, גם ביסוּד המדינה וגם בהקמת צבא־הגנה לישראל, ועשתה חלקה במלחמת שחרורנו.
הטענות שנשמעו פה נגד שיתוף האשה במערכת הבטחון – שמענו לפני שלושים שנה מפי “המזרחי”, כשבאנו לקבוע זכות האשה בבחירות לאסיפת־הנבחרים. גם אז טענו בשם המסורת כביכול. ועכשיו יושבים אנשי “המזרחי” ו“אגודת ישראל” יחד עם נשים בכנסת וגם בממשלה. ואין הם יכולים לדרוש מהציבור דבר בלתי־אפשרי: שיַפלה בין מעמד האשה ומעמד הגבר, ולא יכיר בשוויון זכויותיהם וחובותיהם של שני המינים.
אך גם הטענות שנשמעו כאן בשם הקידמה, כביכול, המתעלמות מתפקיד וחשיבות האמהות – החשיבות האנושית והלאומית – אין לקבל. אין להטיל על האשה תפקידים שאינם מתישבים עם האמהות. תפקיד האמהות אינו דבר שיש להתבייש בו – אלא להיפך. לא רק החברות שלנו – כולנו חייבים להרים קרן האם בישראל. אבל הרמת קרן האמהות אינה אומרת הפלית האשה; כל הפליה בזכויות ובחובות מתנגדת להכרה המוסרית של רובו המכריע של ציבורנו – ואין לקבלה.
חברינו מה“חזית הדתית” אינם יכולים לבוא אלינו בשם העבר בתביעה, לגרוע את תפקידה של האשה במערכת הבטחון, בבנין העם והארץ. לא נבנה את עתידנו במתכונת עברנו בגולה, גם לא במתכונת עברנו לפני אלפי שנים. עתידנו לא יתכן בלי שהאשה תמלא בו תפקיד אחראי ואקטיבי בכל שטחי חיינו. שמחתי לשמוע את הדברים האמיתיים של חבר הכנסת אונא, על התנועה החלוצית של “המזרחי”. הוא הכריז בגאון מוצדק, ש“התנועה החלוצית הדתית חוללה מהפכה במעמדה של האשה בחברה הדתית המסורתית – בלי שנפגעה על־ידי כך המוסריות היהודית המסורתית”. והוא גאה בצדק על חברותיו בקיבוצי “הפועל המזרחי”, שעמדו “בכל הנסיבות: במשק ובמלחמה”, ובאומץ־לב מוסרי קבע, ש“יש צורך לתת אימון בנשק לבנות”.
היאמר עכשיו מישהו שנלמד עברית רק את מחצית העם – הגברים בלבד, מפני שכתוב אי־שם שבַת אין ללמדה תורה? הנקים התישבות מורכבת רק מגברים? הנשלול מהאשה הזכות והאפשרות לעבוד בבית־חרושת, במשרד ובמשק חקלאי?
צדק הרב כהנא בתביעתו מאלה שאינם שומרים את דיני השולחן־ערוך, שלא יסתייעו בו לחיוב או לשלילה. לכולנו יש חלק ונחלה ביהדות ובתורת ישראל. ואנו גאים על התיאור שניתן בתנ"ך לאשת־חיל אשר “דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה, היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה, – זממה שדה ותאמץ זרועותיה, – עוז והדר לבושה, – פיה פתחה בחכמה, – ולחם עצלות לא תאכל”. שנת האימונים וההכשרה תחנך נשי־חיל כאלו בישראל.
תורת ישראל היתה תמיד תורת־חיים, ובדבר שיש בו פיקוח־נפש אין מתחשבים אפילו עם קדושת השבת.
אין פיקוח־נפש גדול מצרכי הבטחון. הבטחון מחייב שהאשה תתאמן בשימוש בנשק, כשם שהוא מחייב שתקבל הכשרה חקלאית; בלי שיתוף האשה לא נבנה, לא נפריח השממה ולא נקיים הבטחון.
המלחמה שאנו מתכוננים לקראתה היא מלחמת־מצוה, כפי הגדרתו של הרמב“ם, כלומר מלחמה לעזור לישראל מיד צוררים שתוקפים אותו. במלחמת־מצוה קובע הרמב”ם, שאין המלך, כלומר השלטון הריבוני, צריך ליטול רשות מבית־דין אלא “יוצא בכל עת וכופה העם לצאת ופורץ לעשות לו דרך, אינו מעקם אלא הולך בשווה ועושה מלחמתו, ועושה מלחמה בכל יום ויום, ואפילו בשבת”. וגם על הפיטורין שהתורה פטרה את האיש שבנה בית חדש ולא חנכו או אשר נטע כרם ולא חיללו, או אשר ארש אשה ולא לקחה – אומר הרמב"ם שאלה נאמרו רק על מלחמת־רשות, שקוראים בימינו מלחמה אגרסיבית להרחיב הגבולות, ואילו במלחמת־מצוה, כלומר במלחמת־התגוננות, “הכל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה”, כמו שעשה המלך אסא בשעתו.
חבר־הכנסת שאג טען, שדברי הגמרא והרמב“ם ש”הכל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" חלים על זמן מלחמה, ולא על הכשרה בימי־שלום, אולם מימי אסא המלך, או מימיהם של רב יהודה ורב, שבשמם הובאו בתלמוד הדברים היפים האלה, ואף מזמנו של הרמב"ם, שפסק הלכה כדברי רב – חלו שינויים בהנהלת המלחמות. בימים ההם היתה המלחמה דבר פרימיטיבי ולא דרשה הכנות מרובות ואימון מוקדם – אם־כי גם אז ניצחו אותנו הרומאים מפני שפיתחו את המדע הצבאי והמערך הצבאי יותר מכל העמים שבהם נלחמו. אך המלחמה בימינו היא לכל הדעות מלאכה מורכבת ומסובכת, הדורשת הכנות מרובות ואימון רב, ואי־אפשר לגייס סתם אנשים עם פרוץ המלחמה, אלא חובה לאמן אותם תחילה. ואם “הכל יוצאין” למלחמת־מצוה – יש להכשיר כולם בעוד מועד, ובכלל זה גם הנשים.
אילו היה מצבנו ב־15 במאי כפי שסבור מרידור, בלא כל התכוננות מוקדמת, כי אז היינו אבודים. לאשרנו טעה מרידור בידיעותיו ההיסטוריות ונעשו הכנות זמן רב לפני הפלישה, והכנות אלו הן שעמדו לנו בבוא המבחן.
בנפש חפצה אנו מניחים לחברי־הכנסת ב“חזית הדתית” לקבוע מה יש ומה אין בשולחן־ערוך, אולם מהו פיקוח־נפש בימינו – זאת נקבע כולנו, כי זאת יודע כל אחד מאתנו; זוהי שאלה של עובדה ולא של דין, וכל אחד מאתנו מוסמך לקביעת עובדות־חיים. ואם יש להתגונן – יש להתכונן, ומן ההכרח לשתף את האשה בתכונה.
אומרים לנו שאין מגייסים נשים לצבא בשום אומה שבעולם בימי־שלום. גם אנו איננו מתכוונים לגייס נשים ליחידות־קרב – אם־כי איש לא יוכל להבטיח, שאם חלילה נותקף ונצטרך לעמוד על נפשנו, לא נצטרך לגייס איש ואשה, מנער ועד זקן. אך החוק שלפנינו דן על ימי שלום – והאימון שאנו רואים צורך לתת לאשה, הוא אימון צבאי ראשוני והכשרה חקלאית; האשה לא תהיה חייבת בשירות השנה השניה, שהיא כולה צבאית, אלא אם תתנדב לכך – ורצוי שתתנדב למקצועות מיוחדים: שירות רפואי, קשר, רדיו, טלפון, נהגות, עבודה משרדית וכדומה.
שנת־ההכשרה הראשונה מכוּונת לעצב עם מאוחד קשור לארצו, מוכשר להתישבות ולהתגוננות מקומית. מכל אלה אסור להוציא את האשה.
ויש שואלים: למה תאומן האשה בשימוש בנשק, אם לא תישלח ליחידות־קרב?
יש לזכור, שהמלחמות בימינו אינן עוד מה שהיו בימי־הביניים ואפילו בזמן החדש עד המאה העשרים, כשהמלחמות התנהלו רק בין הצבאות. בימינו מתנהלות המלחמות בין עמים, ואין מבחינים בין חייל ובין אזרח. בהתקפת האוויר על תל־אביב ב־15 למאי ובכל התקפות־אוויר שלאחר־מכן פגעו לא רק בחיילים, אלא גם באזרחיים. המלחמה בימינו היא טוטאלית, וכל ישוב בלי יוצא מן הכלל עלול להיפגע בה. הגברים ימָצאו ביחידות־קרב, וכפי שאני מקווה לא ישבו בבתיהם ובישוביהם – אלא יֵצאו בצבאנו לפעולות אופנסיביות, למחוץ את האויב בארצו־הוא. ואין להניח שהאויב יטמון ידו בצלחת; הוא יתקוף את ישובינו. הנניח את הישוב בטירת־צבי על נשיו – בלי ידיעה וכושר להשתמש ברובה, במכונת־יריה, בנשק אנטי־אווירי ואנטי־טאנקי? היבחין האויב בין גבר לאשה בהתקפתו על הנקודה? כל אשה ההולכת להתישב – חייבת לדעת לאחוז בכל סוגי הנשק הדרושים להגנת המקום, והיא לא תלמד המלאכה בשעה שהנקודה תיתקף והמלחמה תהיה נטושה, אלא עליה להתאמן בעוד זמן; ואסור לשלוח מתישבות לנקודת־ספר – וכל נקודה בארץ היא בבחינת נקודת־ספר, ־ בלי שתדע שימוש יעיל בכל סוגי נשק־מגן, הכולל גם נשק אנטי־אווירי ונשק אנטי־טאנקי.
אני תמים־דעים בהחלט עם אלה שציינו חשיבות הילודה, אך דווקא משום כך יש הכרח בהכשרת נשים – כי לא תהיה ילודה אם ההתישבות החדשה תיבנה על גברים בלבד. ואם אנו רוצים, שהבחורות שלנו בהתישבות יתחתנו וילדו ילדים – עלינו לאפשר להן להגן על עצמן ועל התינוקות שלהן. אנו רוצים, שהתינוקות יחיו והאמהות יגנו עליהם – ואנו צריכים לבנות ארץ ולהקים התישבות בתנאים, שבהם צריכה האשה לדעת להתגונן. זוהי המציאות שלנו – ואנו נקבל באהבה את גזירותיה.
ודאי, כשהרב י. מ. לוין וחבריו חיו בפולין לא היו צריכים לדאוג לסדרי־בטחון, או שהיה נראה להם שאינם צריכים לדאוג לכך. הבטחון היה ענינה של המדינה הפולנית. עכשיו אנו חיים, לאשרנו, במדינתו־אנו, והמכשלה הזאת – וזוהי מכשלה חמורה מאין כמוה – מוטלת עלינו, עלינו בלבד, ועל כולנו. עלינו ללמד הנוער שלנו לבנות נקודות חדשות – ולהגן עליהן. ובשתי המלאכות גם יחד צריכות להשתתף הבחורות שכם אחד עם הבחורים.
מהו מקור התנגדותה של “החזית הדתית”? לא נימוקי דת, אלא נימוקי מוסר, נדייק ונאמר – נימוקי צניעות. איני יודע מדוע סבור הרב י. מ. לוין, שעל דברים אלה אין לדבר ולדון בפומבי? בשאלות מוסריות אין תהום בינינו. יתכן שבכמה דברים לא־עקרוניים שונים מושגינו על צניעות ממושגיכם, אך ביסודו של דבר אין הבדל בינינו. אם הרב כהנא, שכולנו יודעים לכבד אותו, ושאינו נופל בחלוציותו מהחלוצים שלנו, אמר שהוא רשאי וחייב לדאוג לאמו, לאחותו, לבתו – הרי כל אחד מאתנו יכול לומר זאת. גם לי היתה אם, גם לי יש אחות, ויש לי בנות וגם נכדה, יש לנו קיבוצים – ויש קיבוצים ל“הפועל המזרחי” ופועלי־אגודת־ישראל. ואני שואל: בקיבוצים הדתיים שלכם חיים ועובדים יחד בחורים ובחורות – היש פריצות בתוכם? ומהו הפחד שנשלח נערות להכשרה לקיבוץ טירת־צבי או “חפץ־חיים”? מדוע יבולע לצניעותן? אין כל יסוד לחשש זה. כן אינני מבין, מדוע אין אנו חייבים לדאוג לצניעותם של הגברים? סוף־סוף אין אשה יכולה לחטוא בלי גבר. ואם קיבוצי החלוצים הדתיים נאמנים על צניעות הגברים, מדוע לא יאָמנו מבחינת בצניעות גם הבחורות? כלום אין בחורות עובדות ביפו ובתל־אביב? מסופקני אם התנאים המוסריים בתל־אביב עולים על אלה שבקיבוצים, בין דתיים ובין לא־דתיים. ואינני מתכוון הפעם לסנסציות חדשות לבקרים, שעתונינו מזכים אותנו על מעשי־אונס – אלא לחיי יום־יום. דווקא מרכזי־ההכשרה, שיהיו שֹוּמים במשטר מיוחד, יהיו בטוחים הרבה יותר מבחינת הצניעות מאשר כל שכונה עירונית או מושבה שבה חיות בחורות ישראל.
בחורות דתיות ישָלחו למרכזי־הכשרה דתיים, כי המדינה תדאג לא רק לכשרות ולשבת, אלא גם לאטמוספירה דתית בשביל הנוער הדתי, כוונתנו לתת גם לנוער הדתי הכשרה חקלאית, חינוך עברי ממלכתי ואימון צבאי ראשוני, ולא להעביר אותו על דתו. הנוער הדתי ימצא בתוך אקלים דתי בכל תקופת־ההכשרה, והאווירה במקומות אלה תהיה מוסרית מכל הבחינות יותר מאשר בכל מקום אחר שהוא. נדמה לי, ש“הפועל המזרחי” ופועלי־ אגודת־ישראל רשאים להתגאות בחברים כאונא וכרב כהנא – החים בתוך קיבוצים. רמתם היהודית, אפילו זו המסורתית, לא פחתה בקיבוץ, אלא עלתה; בעלות המתח החלוצי, הקיבוצי, מתעלה האדם מכל הבחינות, ומה הפחד משליחת נערות להכשרה בקיבוצים אלה?
הכשרה זו – היא צו לאומי, צו הבטחון, צו של פיקוח־נפש. כשתתקיים הנבואה “ולא ישא גוי אל גוי חרב” לא תתאמן האשה בנשק, אך גם הגבר לא ילמד אז מלחמה.
בהתנגדות זו יש אי־הבנה נוקשה, שאין לה כל הצדקה בצרכי חיינו ובנסיבות חיינו. הסכנות שאתם חוששים להן – הסכנה לצניעות – הן מדומות, הסכנות שאנחנו חוששים להן – התקפת אויבים – הן, לצער כולנו, ממשיות. ועלינו לתת נשק בידי המתישבות שלנו.
הרב כהנא אמר, שיש פסוק מפורש, לא יהיה כלי גבר על אשה“. הפסוק לא התכוון בכך לרובה ולמכונת־יריה. ויש לסמוך על פירוש רש”י. רש“י אומר על פסוק זה: לא אסרה תורה אלא לבוש המביא לידי תועבה”. נותנים לנערה מכונת־כתיבה — ועושים זאת, כמדומני, גם במשרד־הדתות וגם במשרד־הסעד של הרב י. מ. לוין. מדוע אין לתת לנערה מכונת־יריה? אף אחת משתי המכונות האלה אינה מביאה לידי תועבה; יש לנו עדות וראיה מטירת־צבי וגוש־עציון — יש לנו עדותו של אונא, הגאה על חברותיו שעמדו בכבוד גם במשק וגם במלחמה. כולנו גאים עליהן, ואנו רוצים להכשיר כל בת בישראל, כדי שנתגאה בה כולנו: גם כשהיא עובדת וגם כשהיא מתגוננת.
*
שואלים אותי: מדוע יש לפטור מחובה זו אשה נשואה? איני יודע אם אפשר יהיה לפטור אשה נשואה, אם חלילה תפרוץ מלחמה. אך בימי־שלום יש לשחרר, לדעתי, כל אשה נשואה, משני טעמים. הטעם האחד הוא — אנושי; אם נערה בת שמונה־עשרה מתחתנת, יש לתת לה שנה לשמוח עם בעלה. רק פעם אחת בחיים יש לבחורה שנה ראשונה לחתונתה, ורק פעם בחייה היא בת שמונה־עשרה. הטעם השני הוא ציבורי — אין להפריע לאשה נשואה להיות לאם. מישהו טען, שגם הבעל נמצא בצבא — לאו־דווקא; בת שמונה־עשרה אינה מוכרחה להינשא דווקא לבחור בן 18. בעלה יכול להיות בן עשרים ושתים ויותר, שכבר מזמן מילא חובתו לצבא.
אין בתקופת־שלום דוחק בכוח אדם למען הצבא, ואין כל הצדקה להפר חיי־הנישואין של אשה צעירה ואין למנוע ממנה להיות לאם, אם רצונה בכך. ויתכן שגם בחור צעיר שישא אשה — כדאי יהיה לדחות לשנה את שירותו בצבא, כדי שישמח עם אשתו, אך בחור אינו צריך ללדת, ושירותו בצבא לא תמנע ממנו האפשרות להיות לאב.
הרב י. מ. לוין הרים את הוויכוח לרמה גבוהה, לוויכוח על דמותו ומהותו הרוחנית של עם־ישראל. הוא אמר, שוויכוח זה על דמות עם־ישראל, שנתעורר במאתיים השנים האחרונות, לא פסק גם עם הקמת המדינה. הצדק אתו — ואין הרבה בעיות נכבדות ונוקבות כבעיית דמות האומה. אין אנו בונים סתם ארץ ולא מחדשים סתם אומה. קשה להניח, שעמנו היה מתקיים בכל התלאות האיומות שעברו עליו במשך אלפי שנים, לולא ראה לעצמו יעוד גדול ולולא שמר בהתמדה קנאית על יחודו. אני גם מוכן לקבל את תשובתו של הרב לוין לבעיית הדמות: “להיות גוי קדוש” — אם־כי הגדרתי שלי ל“גוי קדוש” תהיה ודאי שונה מזו של הרב לין. בעיני — גוי קדוש הוא עם, שחייו מיוסדים על צדק חברתי ואחוה אנושית. הלל הזקן העמיד תורתנו על כלל אחד גדול: “ואהבת לרעך כמוך”. ובאותה הפרשה שנאמר בה “לא יהיה כלי גבר על אשה” תמצאו כלל גדול שני בתורה “הקם תקים עמו”. זהו צו עליון על עזרה הדדית. אני מאמין, שעלינו לעצב דמות אומה, המגשימה שני הכללים האלה: “ואהבת לרעך כמוך”, ו“הקם תקים עמו”. עם שמקיים שני הצווים האלה — הוא עם קדוש. בעם קדוש לא תיגרע זכותה של האשה — לא כאם ולא כאזרח שווה זכויות וחובות במדינה.
ועליכם לקבל שיתוף האשה בבנין ובהגנה לא כגזירת רוב, אלא כגזירת החיים וקדושת החיים. גזירה ממין זה מקבלים באהבה.
*
ולבסוף מלים אחדות על הצבא. שקלתי למטרפסי מאת החברים גלילי וריפטין על שהעזתי להגיד בפתיחתי לבירור, שהצבא יהיה גורם מחנך ומלכד באומה, ויהָפך לבית־יוצר של נוער חלוצי לוחם. “הצבאות — לימד אותנו י. גלילי — שימשו בעולם קן לנחשלות, לנתינות מדוכאת, לשמרנות מקודשת ולאויב האיום ביותר של העמים”. אני מרשה לעצמי לפקפק באמיתות הכללותיו של גלילי. אני יודע בהיסטוריה צבאות משחררים, גואלים, מקדמים, מהפכנים, שהיו מעוז־מבטחים לחירות עמם; ואני יודע מסגרות לא־צבאיות ששימשו קן לקרייריזם, לבטלה, לניצול, להתהדרות. צבאנו יכול ומוכרח להיות גורם מחנך וחלוצי, ובנו תלוי הדבר שהצבא יעצב דמות אומה שלא תבייש את ההיסטוריה היהודית.
יש לנו הרבה דברים יקרים בארץ: יש לנו ארץ יפה, ים תכלת, אוויר־מרפא, משקים ומוסדות. אך כל אלה לא ישווּ לנכס היקר ביותר שבו נתברכנו — לנוער היהודי. נוער זה — הוא עתיד האומה.
אינני מאמין שנוער זה חלקו מובחר, מיוחס, חלוצי, וחלקו גרוע, נחות־דרגה וקלוקל. אינני מאמין, שיוצאי ארץ זו הם טובים, ויוצאי ארץ אחרת — רעים. איני מאמין שבני חוג זה מעוּלים ובני חוג שני — פסולים. אני כופר כפירה גמורה בכל ההבחנות הללו. חייתי עם הנוער הזה לפני יותר מארבעים שנה, ואני חי אתו עכשיו. ראיתי אותו בראשית ימי בארץ — כדי להרגיע את מרידור וחבריו אומַר לו, שזה היה לא בסג’רה, אלא בפתח־תקוה. אינני מתבייש גם בסג’רה. כשאנשי “חירות” מדביקים בי שם הגנאי סג’רה — איני נפגע, כשם שלא נפגעתי כשאנשי מפ“ם הדביקו בי שם הגנאי בלטימור. אך הזכות הגדולה של סג’רה מגיעה לא לי — אלא לאיש אחד שאני שמח לראותו יושב באולם זה. גם הוא אינו סבור שבסג’רה התחילה ההיסטוריה, אך הוא עשה בסג’רה מעשה היסטורי גדול — הקים את “השומר” ויצר את הכוח המזוין הראשון בעם־ישראל בדורנו. אמנם זו היתה התחלה מיצערה, אך כך התחילו אצלנו כל הדברים הגדולים: ראשיתם היתה מיצערה. והנוער היהודי לא הכזיב — ומידו בא לנו כל החיל שעשינו בעבודה, בהתישבות, בהגנה; ראיתי הנוער היהודי בשנת־הפסגה בתולדותינו, בשנת 1948, ושוב לא הכזיב. הם שינו בעוז־רוחם פני ההיסטוריה היהודית ופני הארץ הזאת; ועשו זאת לא רק בני־הארץ, אלא גם אנשי גח”ל ומח"ל, — יוצאי חמישים וחמש ארצות־הגולה במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, מחמשת חלקי תבל. בכולם נתגלתה גבורה עילאית, גבורה המונית, גבורה של רבבות, ולא של יחידי־סגולה בלבד, וזה לא היה מקרה, זה לא היה רק תופעה זמנית. כאן יש תורשה נאמנה של עם רב־סבל־וגבורה, שאולי לא היה כמותו בהיסטוריה האנושית, עם שנתנסה ביסורים, שלא נתנסה בהם שום עם אחר, ועמד בהם — באשר פעמה בלבו אמונה עמוקה ביעודו הגדול ובחזון תקומתו. אנחנו קצרנו השנה ברינת־נצחון, מה שאבותינו זרעו בדמעה ובדם במשך אלפי שנים.
אני מאמין, שאם נגייס הנוער שלנו לאימונים ולעבודה חקלאית, ונטפל בו באהבה ובאמונה, ונשלח הנערים והנערות מבני־הארץ ומשבי־הגולה למשָקים ולשדה ולמחנות־אימונים ונחנך אותם לעבודה, לסדר, לנקיון, לעברית, למשמעת, לידיעת הארץ, לאהבת המולדת, לעוז־רוח, לכושר קרבי, לנאמנות הברית, לאחוה לוחמת, לעזרה הדדית, להתישבות לאומית, לבנין שממה, לכיבוש איתני־הטבע בים ובאוויר, — ונקרא לזה צבא־הגנה לישראל, יהיה הצבא הזה לבית־היוצר של אומה חלוצית, לוחמת ויוצרת, זקופת־גו, עטורת־גבורה ואמונת־חזון. יש גם לעמים מתוקנים אחרים צבאות שאין להתבייש בהם. אינני יודע כל סיבה, מדוע לא יהיה צבאנו מן הטובים שבכל הצבאות, אם לא הטוב שבהם. אם נרצה — לא יבּצר מאתנו הדבר. ונקים צבא שיהיה לגאון ולתפארת, למעוז־מבטחים למדינת־ישראל המחודשת.
ובסיום דברי עוד הערה אחת: חוק זה אינו ממַצה כל הבעיה. הממשלה תכניס במרוצת הזמן חוקים משלימים — על שיפוט, נוהג, משטר וכו'; התקנות שיעשו לפי חוק זה על־ידי שר־הבטחון — יוגשו לוועדת־הבטחון וגם לכנסת. חברי־הוועדה וחברי־הכנסת יוכלו לעיין בהן. ואם ימצאו בהן דברים הטעונים תיקון — יעירו הערותיהם, או גם יחליטו על שינויים, הוספות ותיקונים. הצבא נבנה בתקופה לא־יציבה ובארץ של עליה, ודרושה גמישות רבה בדרכי הביצוע, ואין לקבוע מראש את כל הפרטים בחוק, ולכן הונח דבר התקנת התקנות בידי הממשלה ולגבי חוק זה — בידי שר־הבטחון. אך הפיקוח העליון נשאר תמיד בידי הכנסת, ואם התקנות של שר־הבטחון לא ירָאו בעיני הכנסת — תוכל תמיד לשנותן או לבטלן. זוהי ממשלה פרלמנטרית — והפיקוח העליון נשאר תמיד בידי המוסד המחוקק.
כ“א באב תש”ט — 16.8.1949
בישיבה הששים ותשע של הכנסת הראשונה
עם קום חזון מדינת־היהודים מעלה העם את עצמות החוזה מארץ־נכר לבירת־הנצח של ישראל.
רק שני אישים בתולדות ישראל — ושניהם בני־יעקב — זכו לכך, שעמם המשוחרר יעלה עצמותיהם ארצה. רווח של כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה עומד ביניהם, מאז יציאת־מצרים, כשהעלו עצמות יוסף בן יעקב, ועד היום הזה.
יוסף היה העברי הראשון שנטרד ממולדתו, ועלה לגדולה בארץ גלותו בהצילו את מצרים מרעב, ונעשה משנה למלך פרעה, אך לא שכח את בית־אביו וארץ־מכורתו, ולפני מותו השביע את אחיו לאמור: “פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה”. — “ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה — יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים — ויקח משה את עצמות יוסף עמו — ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת־השדה אשר קנה יעקב”.
כמאורע יחיד שאין שני לו עומד דבר מותו של המנהיג הגדול, גדול מנהיגי ישראל ונביאיו, משה רבנו.
בן־עמרם לא זכה לבוא ארצה — וגם לא להיקבר בתוכה. אחרי ארבעים שנות הליכה במדבר עלה משה בסוף ימיו “אל הר נבו ראש הפסגה אשר על־פני ירחו. ויראהו ה' את כל הארץ, את הגלעד עד דן. ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון. ואת הנגב ואת הככר בקעת ירחו עיר התמרים עד צוער. ויאמר ה' אליו: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה; הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור. וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב — ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה”.
עצמות החוזה הגדול של ימינו היו טמונות ארבעים וחמש שנים בארץ־נכר — בה הגה הרצל חזון מדינת־היהודים, בה יצר הכלים להקמת המדינה, בה מת, והוא רק בן ארבעים וארבע — בהישבר לבו הכואב והאוהב.
“איני יודע שעת מותי, — כתב בשנת 1898, שש שנים לפני פטירתו — אבל הציונות לא תמות. מימי באזל שוב יש לעם־ישראל נציגות עממית, והמדינה היהודית במולדת תקום”.
ונבואתו נתקיימה. כשהרצל כתב בשנת 1895 את ספרו “מדינת־היהודים”, היה נדמה לו שהוא שומע מעין מַשק־כנפים מעל ראשו. הוא לא טעה. זה היה מַשק כנפי שכינת־ישראל אשר לא סרה מעליו גם לאחר מותו — כי נסתלק הרצל בן־תמותה, שאינו אלא בשר־ודם ככל אדם אחר, אבל נשאר לנצח החוזה והיוצר הממלכתי בחסד עליון, שנועד על־פי ההשגחה להיות בן־אלמוות בתולדות ישראל.
“אין אני מעלה שום רעיון חדש — אמר הרצל בשנת 1896 — להיפך זהו רעיון ישן־נושן, — ובזה דווקא כוחו גדול; שנותיו — כשנותיה של האומה, שמעולם לא פסקה מלטפח אותו, אפילו בימי־האסון המרים ביותר, והוא — הקמתה מחדש של המדינה היהודית”. וזוהי גדולתו של הרצל: רעיון ישן נתלקח בלבו — ובכוח אמונתו, קסמי אישיותו ופעליו האדירים נהפך לרעיון חדש, חי ודינמי, מדליק לבבות, מפיח תקוה ואמונה, מפעיל המונים, זוקף קומת־עם, מארגנו, מלכדו, הופכו לכוח מדיני, לגורם בינלאומי — והרעיון נעשה מציאות.
“אף־על־פי שאין אני לא נביא ולא חוזה חזיונות — הוסיף אז הרצל — הריני מודה שאני מטפּח בלבי את התוחלת והאמונה, שבאחד מן הימים יתלקח עם־ישראל באש התלהבות נפלאה”.
תוחלתו זו באה, ובמו־עינינו ראינו “התלקחות אש התלהבות נפלאה” זו ותוצאותיה המבורכות — בחידוש קוממיותנו ובמלחמת־חירותנו.
הרצל היה כאילו זר להמוני ישראל רוב ימיו ורחוק מתרבות יהודית. אולם יותר מכל אלה שנתחנכו כל הימים בפני־ובפנים, הסתכל עמוקות בנפש האומה ונבכי גנזיה — כי עין־חוזה היתה לו הצופה למרחקים ולמעמקים — ולב גדול היה לו להרגיש בסבל עמו ותוחלתו, כאשר לא הרגיש איש בימיו, ואמונה גדולה מילאה נפשו — אמונה בסבל המשחרר ובגאון האדם ובנצח עמו, ואמונתו הלוהטת דבקה בעם ותהי לכוח יוצר ומהפכני — ומדינת־ישראל קמה.
ואשרינו שהננו מעבירים עצמות החוזה לאדמת־ישראל הגאולה, ומביאים אותן לקבורה בבירת־הנצח שלנו. על־יד קברות המלכים והנביאים תקום מצבת־אבנים לעצמות הרצל, לשארית בן־התמותה.
אולם הרצל בן־האלמוות, מצבתו היא מדינת־ישראל אשר תיבנה ותגדל ותיף באהבת בניה־בוניה.
לא תהלוכות־אבל תהיה הלווית עצמות הרצל לירושלים, אלא מסע־נצחון, נצחון החזון שהיה למציאות.
כ“ג באב תש”ט — 18.8.1949
מורי ורבותי, חברים בציון!
אינני יודע אם במקרה או שלא במקרה כינסתם את ועידתכם בשבוע של הרצל, שבוע שיעמוד בתולדות עם ישראל, כשזכינו להעלות עצמותיו של הרצל לאדמה הגאולה במדינת־ישראל. מאורע זה בצדק מאפיל על כל מה שנתהווה בימים אלה, ובטוחני, שלא תקנאו בגדולת הרצל שהיא אולי העלימה מן הציבור את דבר ועידתכם.
ימים אלה היו כל־כך מלאים הודיה ושבח על מה שקרה באותה תקופה קצרה, מאז הופיע החוזה הגדול של גאולתנו; כי חמישים שנה כיום אתמול בתולדות־ימינו הארוכות. כמעט לא יאָמן מן הדרך שעברנו מאז. כי קשה לבן־זמננו לתאר לעצמו מה היתה ארץ־ישראל לפני יובל שנים, ומה היה מעמד העם היהודי והיהדות בעולם בימים ההם.
בצדק פחד ורחב לב העם, לא רק בציון, אלא בכל התפוצות, לנס הזה שהרצל הוא סמלו, והוא ישאר סמלו תמיד. זכינו לעצמאות ישראל. אולם עכשיו, לאחר שכולנו היינו נתונים לגיל העמוק הזה שרק מעטים כמותו היו לעם ישראל באלפי שנות קיומו, — מהראוי לעשות את החשבון מן הצד השני.
גדולה היא כברת־הדרך שעברנו; גדולים הם הכיבושים שכבשנו וששינו באופן יסודי את מעמדנו. אולם אל ירום לבבנו! עוד רבה הדרך אשר לפנינו. אולי זה אכזרי להפר שמחה שמעטות כמותה בימי תולדותינו, אולם התנועה הציונית היא תנועה אכזרית; אכזרית לא בשאיפותיה במטרתה, אלא בראייתה, בראיית המציאות כמו שהיא, בראיית הסכנות הצפויות לנו. היא חינכה לאומץ־לב להסתכל במציאות האיומה ולא לשגות באשליות.
*
– – – מכאן אני בא לענין, שאינני יודע אם דווקא הוא שייך למסיבה זו, אך הוא שייך לכל חלק מחלקי התנועה הציונית בארץ ובגולה — לפולמוס המפלגות בתוכנו.
אינני מאמין שהיהדות יכולה להתקיים במשטר טוטליטרי, במשטר של שפה אחת ודברים אחדים, ואפילו אם משטר זה יהיה יהודי. חירות האדם, חירות היחיד, חירות הוויכוח, חירות הבקורת, חופש הבחירה — הם תנאי לעצם קיומנו. בארצות שהדברים האלה אינם קיימים, גם אם יש שם יהודים, הם למעשה אינם קיימים. דבר הציונות לא יבוצע בלי חירות מלאה של העם, אשר עליו הוטלה שליחות זו. “רובוטים” שאין הם אלא ממלאים פקודה של מישהו לא יעשו עבודה גדולה וקשה זו. מוטב שיהיה בתוכנו ויכוח נפסד ובקורת לא־צודקת מאשר יסתם הפה וכולנו נפעל מתוך הסכמה כפויה על־ידי טירור של שלטון. ועל־כן — יבורכו חילוקי־הדעות, ויבורך הוויכוח, ונשמור עליו. אולם הדבר הקשה והגדול עוד עומד לפנינו, ולא לשנה אחת. חירות מדינית ונצחון צבאי אפשר להשיג בזמן קצר. אבל מלאכת ביצוע החזון הציוני — קיבוץ גלויות והפרחת הארץ — זה ידרוש מי יודע כמה שנים. דבר זה לא יעָשה אם אנו, בתוך הפולמוס של דעות והשקפות, שיש בו ברכה, יש בו ביטוי לחירותנו, לא נדע להעדיף את המשותף והכללי ולרתום את הכלל כולו למעשה הכללי.
אני יודע שממדים של החזון הציוני, או נשתמש במלה יותר עתיקה ואולי יותר עמוקה — ממדים של גאולה — אינם רק במספר היהודים ובשטח האדמה, כלומר, בדברים שאפשר לספור ולמדוד אותם. כולנו יודעים ממד שלישי שהוא אולי לא פחות חשוב משני הממדים האלה של העם והארץ, ומבחינה ידועה, מבחינה היסטורית, הוא אולי הקובע — ממד הערכים, ממד הרוח. המבחן האמיתי שלנו בהיסטוריה אולי יהיה המבחן הזה.
בממד זה לא נחלק העם רק לפי מאמינים ולא־מאמינים, חרדים וחפשים. ממד זה חוצה גם את המאמינים והאדוקים וגם את הבלתי־אדוקים והחפשים. הדברים המפרידים הם חשובים מאין כמותם והם נוקבים עד התהום, כי התהום הוא רוח האדם, אמונתו, וּודאי שאין לוותר בזה ואין להסתלק מזה. אולם בהיסטוריה, שלא כבתורה, יש מוקדם ומאוחר. תורה יקרה ביותר ומצוות קדושות ביותר — הן לא רק נחלת הציבור היושב כאן. — כל ישראל יש להם חלק בהן; לכולנו יש שרשים עמוקים השלוחים עד לראשית האומה, אך לכל אחד מאתנו יש מוקדם ומאוחר במצוות אלו שעליהן ימסור את נפשו. ותורה זו ומצוות אלו יתקיימו אם קודם־כל יקום ויתקיים העם היהודי, כעם העומד בראשות עצמו.
עוד לא הגיעה השעה להכריע הכרעה סופית בדברים שהם אולי כבשונה של ההיסטוריה שלנו, שלשמם סבלו הדורות מה שסבלו, ואשר לשמם הקדישו בני־נעורינו את חייהם במלחמה זו ובעבודה זו שנעשתה בארץ גם בטירת־צבי וגם ביחיעם, גם בגוש משקי עמק־הירדן וגם בגוש־עציון. כולם מסרו נפשם לא רק על חירות מדינית, אלא על משהו אולי חשוב יותר. ויש דברים יותר חשובים גם מחירות מדינית. אבל אלה יהָפכו למליצה ריקה אם אנו לא נבטיח קודם־כל, ובכוחות משותפים, את גאולת העם. ומזה אנו עדיין רחוקים מאוד.
ודאי שאינני מתכוון להקטין את חשיבות הכינוסים של אתמול ושל שלשום, בקשר להעלאת עצמות הרצל. אך דווקא מה שעבר עלינו השבוע, מחייב אותנו לא רק להסתכל לדרך אשר עברנו, אלא לראות את הדרך שעלינו עוד לעבור. והיא ארוכה וקשה, והיא זרועה מוקשים לא פחות מהדרך שעברנו עד היום. אני אחד המאמינים הגדולים בעתידו של העם היהודי וביכולת המופלאה שלו. זכיתי לראות זאת בעשרות השנים שהיתה לי הזכות לחיות בארץ. ראיתי מה עשו יהודים, איזה כוחות היו גנוזים בהם ואיך המגע שלהם עם אדמת המולדת, עם שרשי העבר ועם חזון העתיד חשף בהם פתאום כוחות עצומים. ואני בטוח כי כוחות אלה חבויים בלב כל יהודי באשר הוא, לא רק באלה שהגיעו לארץ אלא אפילו באלה שעדיין אינם מכירים לא בזיקתם לארץ ולא בזיקתם לעם ולא בזיקתם להיסטוריה היהודית. הרצל היה המופת, וגם הוא לא יצא מתוכנו.
חז"ל הזהירונו לא לסמוך על נסים. ביחוד אסור לסמוך על נסים בתקופה זו שכמעט יום־יום הם מתרחשים לעינינו. הסכנות הצפויות לנו בעתיד — שהן אולי לא קטנות מאלו שכבר נתקלנו בהן — לא יסולקו מאליהם. והעבודה הגדולה והקשה להעלאת מיליוני יהודים ולהפרחת שממות הארץ — לא תיעָשה מאליה. בלי מאמצים גדולים יותר מאשר עשינו עד עכשיו, החזון כולו לא יבוצע. ואם החזון כולו לא יבוצע — אין לנו בטחון שגם החלק הקיים יקום. זה יותר מדי חלש, ויותר מדי קטן, ויותר מדי גדולים ועצומים הכוחות העומדים נגדו. ובלי כל הסתלקות מהערכים המיוחדים של כל קבוצה וכל סיעה בישראל, ובלי לבטל בתוכנו את חילוקי־הדעות ואת הבירור והוויכוח שהוא מפרה את חיינו, אנו מוכרחים עכשיו, יותר מאשר בעבר, לגלות את הכשרון לראות את המשותף ולהירתם יחד במפעל הכללי.
כ“ו באב תש”ט — 21.8.1949
בלשכת המסחר בירושלים
חושש אני שאאַכזב את היו"ר הנכבד — ולא אעשה פה שום הכרזה מדינית. גורל ירושלים וכן גורל מדינתנו כולה — לא יחרץ על־ידי הכרזות חדשות לבקרים, אלא על־ידי מעשים נאמנים, מכוּונים ומתמידים שרק הם מוליכים למטרה הנכספת. דיינו בהכרזה שהוכרזה על־ידי בן־ישי לפני כשלושת אלפים שנה. בקרבות שליד חולדה, לטרון, קסטל ובתוככי ירושלים הוכיחו אנשי ההגנה וצבא־הגנה לישראל, ששבועת אבותינו על נהרות בבל חיה בימינו בלבבות לא פחות מאשר לפני אלפיים וחמש שנה, ואולי דווקא במסיבה זו יש להדגיש במיוחד שבעיית ירושלים אינה פוליטית בלבד — אלא כלכלית וישובית. הכשרת ירושלים למילוי תעודתה במדינת־ישראל מחייבת לא רק פיתוח ירושלים העיר — אלא יישוב כל הדרכים והמבואות המוליכים לירושלים מכל שאר מרכזי הישוב. ובשעה שצבאותינו נלחמו לפני חמישה־עשר חודש, במאי־יוני 1948, על שחרור ירושלים ממצור, היתה המלחמה נטושה לא רק בהרי ירושלים אלא ביתר־שאת בגבעות הנמוכות בשפלה, במולדתו של שמשון הגבור — בסביבות צרעה ואשתאול ולטרון, ותוך כדי סערת הקרבות נעשתה התחלה לדרך־גאולים חדשה המחברת את ירושלים ועמק החוף — הדרך שנקראה בשעתה השם בורמה, והיא־היא, יחד עם צנור־המים החדש שהונח לאורך הדרך החדשה, הצילה את ירושלים מרעב ומצמא. צעד שני לקראת ביצורה של ירושלים היא רכישת אדמת מסילת־הברזל שבין יפו וירושלים והפעלת הרכבת הישראלית. צעד שלישי — הקמת רשת של ישובים חקלאיים במסדרון ירושלים. החזרת עטרת ירושלים ליושנה אינה ענין של מסורת וכבוד לאומי בלבד, — זהו צורך חיוני, תרבותי, ישובי ואיסטרטגי כאחד.
ירושלים נועדה מטעם ההשגחה ההיסטורית להיות מרכז התורה, המדע והרוח בישראל, לא רק במדינת־ישראל — אלא בעם ישראל כולו.
עם העלאת עצמות הרצל להרי ירושלים חושלה חוליה חדשה בשרשרת־היוחסין של קברות המלכים והנביאים והגאונים של עם־ישראל בעיר־עולמים זו. אבל תפארתה האמיתית של ירושלים תהיה לא במצבות לגדולי העם בעבר, אלא בטיפוח רוח האומה בת־האלמוות — בכל ענפי התורה והדעת והמחקר, בהקמת בתי חינוך ומדרש ומדע שיעשו את ירושלים למרכז החכמה והתרבות של עם־ישראל ומקור של השראה רוחנית, כיאות לעם הספר.
ואין תורה בלי קמח. כתר־מלכות בראש ירושלים לא יתכן בלי מַסד כלכלי מוצק לרגליה. עם התקנת דרכי־תחבורה נאותים ובטוחים בין כל חלקי המדינה ובין ירושלים, — בכבישים, במסילת־ברזל ובנתיבי־אוויר — ועם סדורי־איכסון תקינים ונוחים בתוך ירושלים, תהיה עיר־דוד זו שוב לתלפיות ומחוז־חפץ של המוני עולי־רגל ותיירים — גם יהודים וגם לא־יהודים — שיבואו הנה ברבבותיהם מכל קצווי תבל; ורק מעט מאוד ערים בעולם יכולות להתחרות עם ירושלים בכוחן המושך. אבל לא על תיירות בלבד תחיה העיר הזאת. עם הרחבת הבנין וההתישבות החקלאית בסביבת ירושלים — יש להקים בתוך העיר שורה של תעשיות ומלאכות קלות שאין קושי רב בהעברתן ואינן זקוקות לשפע של מים. מלאכת־הדפוס מן הדין שתתרכז בעיקר בעיר זו, וכל בית־ישראל בעולם כולו יראה לעצמו חובת־כבוד להחזיק בביתו ספרי־קודש וחול שנדפסו בירושלים.
עלינו לגול בהקדם את חרפת השממה והקרחה שהעטו כובשים זרים מימי הרומאים ועד התורכים על הרי ירושלים. בתקופת התנ"ך והבית השני הרים אלה היו עטופים יערות וכרמים, ועצי יער ופרי כיסו מדרוני ההרים ופסגותיהם, האֵלה והאלוֹן, הברוש והארז ושאר עצי־יער וגם פרדס רמונים עם פרי מגדים, כּפרים עם־נרדים, נרד וכרכום, קנה וקנמון עם כל עצי לבונה, מור ואהלות עם כל ראשי בשמים. — יפה־נוף זה ששרו עליו משוררי־ישראל הקדמונים, נשחת ונחרב על־ידי כובשים זרים ונודדי־מדבר מאות בשנים, באין יד אוהבת ומחוננת של בני־המולדת אשר דירגו את ההרים, שמרו על עפר אדמתה וטיפחו נטיעותיה. פגעי הטבע — רוחות זלעפות וגשמים סוחפים — השלימו את מלאכת־החורבן שהחלו בה פולשים וכובשים זרים. ההרים פשטו עדיים, ואדמתה הפוריה, באין מחסה עצים, נסחפה בכוח הרוחות והגשמים, ובמקום כבוד היער והכרמל אנו רואים עכשיו מחשׂוף סלעים וקרחת שממה. עלינו להחזיר להרי־ירושלים הגאולים את יפי עציהם וברכתם, והמעט אשר עשינו בקרית־ענבים, מעלה־החמישה ונוה־אילן — עלינו לעשות למאות אלפי הדונמים של ההרים הגאולים. עבודה זו תהיה לברכה גם לסביבת ירושלים וגם לעיר. כיבושינו יקוימו בידינו אם בעקבות החייל המשוחרר מצבא־הגנה לישראל יבוא העובד המַפרה מצבא חלוצי ישראל, שישב לאדמתנו העזובה את פריונה, ולהרים הקרחים — את עציהם ויערם, ונקיף את ירושלים המחודשת בקריות־יערים.
בצדק חרג היו"ר ממסגרת צרכיה ומשאלותיה המיוחדים של ירושלים — ועמד על בעיות כלכליות כלליות ועל חשיבות המסחר. איש לא יתרעם עליו על ראותו בעיות אלו מתוך שפופרת החוג המסוים שאותו הוא מייצג. חוג זה, ככל חוג שהשתתף בבנין הארץ, יש לו חלק בכיבושינו אשר כבשנו עד כאן ואף לו זכות להשמיע את תביעתו ובקרתו — מנקודת־ראותו־הוא.
דורנו זכה למה שציפו והתגעגעו ונכספו עשרות דורות בישראל, לעצמאות ממלכתית, ואין זכות גדולה מזו בתולדות ישראל. אבל זכות זו כרוכה ומותנה בחובה שאינה קטנה ממנה. כדור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה מוטלת עלינו אחריות שלא היתה כמוה זה מאות בשנים. שבע מאות אלף היהודים שהניחו את היסוד למדינת־ישראל — שהוקמה בימינו — הטילו על עצמם מעמסה כבדה, שאין מנוס ממנה: מעמסה של קיבוץ־גלויות. המדינה הצעירה והקטנה שלנו נתבעת לקלוט רבבות ומאות אלפי עולים בזמן הקצר ביותר, ולשכנם, לפרנסם בעבודה, ולהשרישם במשק החקלאי והחרשתי, במלאכה ובבנין, במסחר ובכל משלוח־יד. דבר זה לא יעָשה במשטר של כל הישר בעיניו יעשה, כשם שלא יעשה במשטר טוטליטרי. המעשה הגדול הכבד המוטל על מדינת־ישראל — קליטת עליה רבתי בממדים רחבים ובקצב מהיר — לא יבוצע בלי תכנון ממלכתי מצד אחד, ובלי יזמה פרטית מצד שני. אין סתירה בין שני אלה — אם טובת הכלל לנגד עינינו. גם לפני קום המדינה הלכה יצירתנו המשקית בשני אפיקים: באפיק ההון הפרטי והיזמה הפרטית, ובאפיק ההון הלאומי והיזמה הקיבוצית והקואופרטיבית. ולא מקרה היה הדבר. בנין ארץ נשַמה והחזרת עם מפוזר ומפורד למולדת, לאחר שנגמל בנכר ממקורות־היצירה הראשונים — אינו נעשה רק מתוך מניעי־רווח, אלא נזקק ליזמה ולמסירות חלוצית ולהשקעת הון לאומי שאין עמו כל רווח מסחרי. בלי הון לאומי ובלי יזמה חלוצית זו — לא היינו בונים רוב ישובינו החקלאיים וגם לא היינו מקימים כמה ממפעלי הבנין והחרושת הגדולים בארץ. מאידך־גיסא לא היינו קולטים העליה המתרחבת ולא היינו בונים רוּבה של תעשייתנו בלי ההון הפרטי ובלי היזמה הפרטית.
עם הקמת המדינה אנו זקוקים לשני כוחות אלה ביתר שאת ובהיקף יותר גדול. תקופת החלוציות לא חלפה עם הקמת המדינה — ואדרבה, היקפה ויעודיה גדלו פי־כמה עכשיו, כשהאדמה היא בידינו, ושערי הארץ פתוחים לרווחה, ועלינו להעלות לא מאות ואלפים, אלא רבבות ומאות אלפים כל שנה, ועלינו לבנות לא נקודות בודדות — אלא עשרות ומאות נקודות בכל שנה. כל ראיה חד־צדדית תהיה עכשיו בעוכרינו וכל נסיון לעמוד רק על רגל אחת — יכּשל.
עם קום הממשלה הזאת — הממשלה הנבחרת הראשונה במדינת־ישראל, הכרזנו שבמרכז פעולתנו תעמוד "תכנית פיתוח וקליטה לארבע שנים שתהא מכוונת להכפלת הישוב במדינה על־ידי עליה המונית ופיתוח אינטנסיבי של הארץ על יסוד כלכלה מתוכננת שמגמתה היא — בין השאר: א) “עידוד ההון הפרטי ואימוץ היזמה הפרטית והקואופרטיבית בכפר ובעיר, הקלות מיוחדות להשקעות־הון פרודוקטיביות המסייעות לפיתוח מהיר ויעיל של גנזי הארץ ואפשרויותיה הכלכליות, הקלות להעברת הון יהודי מהגולה”. ב) “שקידה על פיתוח משקי־העבודה בכפר ובעיר ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת לכל צורותיהן, מתוך שמירת חופש הגדרה עצמית בבחירת צורת־חיים בהתישבות”. ג) “הנחות ושחרורים במסים ובמכס לעידוד השקעות פרטיות וקואופרטיביות במפעלי־פיתוח בחקלאות, בבנין, בחרושת ובימאות, ביחוד בשטחים שוממים ועזובים”.
אלה הן הנחות־היסוד של מדיניותה הכלכלית של הממשלה — ומדרך זו לא תסור הממשלה ימינה או שמאלה, — עד אשר תבצע את מלאכתה שהטילה עליה הכנסת. כל מי שרואה לפניו את טובת הארץ כולה, ובמיוחד את צרכי קליטת העליה — אינו יכול לראות בצרות־עין לא פעולת ההון הפרטי ויזמתו ולא פעולת התכנון הממשלתי. בלי פעולה מתוכננת ובלי פיקוח לא נוריד יוקר החיים והמחירים המנופחים, — שהם יותר מכל גורם אחר חוסמים הדרך לזרם ההון — ולא נספק צרכי העליה. בשיכון עולים ובהתישבות חקלאית לא ניעגן להון הפרטי — כשם שבמפעלי חרושת, בנין ופיתוח אחרים — לא נצליח בלי עזרת ההון הפרטי.
לא זה מול זה — אִלא זה ליד זה. הון פרטי בלוית יזמה ממלכתית ותכנון ממלכתי והון לאומי.
ולבסוף הערה אחת על האכסניה ותפקידה במיוחד. היה זמן שהמסחר היה נחשב למקצוע יהודי מובהק. וּודאי לא יצטער איש מכם אם אנו מנסים במולדת לחזור למקורות — לענפי־הפרנסה הראשונים: עבודת האדמה, דיג, מכרות, תעשיה חקלאית, חימית, עבודת־עץ, ברזל וכדומה. אולם לא נסתיים תפקידו המַפרה של המסחר, וכוונתנו קודם־כל למסחר הבינלאומי העברי, אשר יבנה הספנות והתחבורה הימית והאווירית. הברכה הגדולה של ארצנו הם שני הימים המקשרים אותנו עם אפסי ארץ וכל חלקי תבל. בימים קדומים היו חופי ארצנו ונמליה — המולדת של המסחר הימי והשיט הבינלאומי. שבט עברי שנקרא בשם צוֹרים וצידוֹנים היו ראשוני הספנים והשייטים בעולם. יחזקאל הנביא השאיר לנו תיאור מרהיב מגָדלה וחָסנה הימי והמסחרי של צור, — היושבת על מבואות ים — רוכלת העמים אל איים רבים, על הונה ועזבונה, מערבה, מלחיה, חובליה, מחזיקי בִדקה ועורבי מערבה. צור זו — עמה הכנעני אבד ונמחה מעל־פני האדמה, והעיר עצמה נהפכה, כנבואת יחזקאל — “לצחיח סלע ולמשטח־חרמים”. אולם ברכת־הים לא פסה ולא קָטנה, מאז גדל המשק הימי בעולם עם ריבוי הקשרים הבינלאומיים ועם שכלול האמצעים שבידי אדם לחצות מצולות־ים בכלי־שיט אדירים. גאולת ארצנו לא תהיה שלמה אם לא תהיה מלוּוה גאולת־הים. בימי הבית הראשון וגם ברוב ימי הבית השני היינו מנותקים מחוף הים ונמלי הארץ היו בידי זרים. הדבר הגדול והחדש שקרה בימינו שהתנחלנו קודם־כל בעמק החוף — כי שבנו הפעם לארץ ממערב, ולא ממזרח כבימי יציאת־מצרים ושיבת־בבל. החוף אינו גבול הארץ — אלא גשר לים, והים הוא המשכה של המולדת. בים זה צפון במידה רבה עתידו של עמנו. השיט והדיג יפרנסו בעתיד רבבות ומאות אלפים. ערכו של הים אינו כלכלי בלבד — אלא גם פוליטי ואיסטרטגי, ואם היזמה והתנופה של אנשי המסחר יופנו לכיבוש הים ולפיתוח דרכי החיבור הימי, ויבָּנו אניַות וספינות, וחובלים ומלחים יהודים יחצו את מצולות־הימים, והדגל המסחרי הישראלי יתנופף בכל נמלי העולם — ימלא המסחר היהודי יעוד חלוצי וכיבושי גדול בתקומתנו. וברכתי לכם, שביזמתכם ובעזרתכם יהָפכו נמלי־הארץ הבנויים ואשר יבָּנו: חיפה, תל־אביב, יפו, אילת, אשקלון ועוד — למרכזי שיט ודיג עולמיים ולמעוזי כלכלה וחוסן במדינת־ישראל.
י“א באלול תש”ט — 59.1949
בישיבה השבעים ושש של הכנסת הראשונה
מלחמת־החירות של צבא־הגנה לישראל לא היתה כולה זרועה נחת, נצחונות וכיבושים. היה גם צד שני למטבע. שולם מחיר יקר. אינני אומר “שילמנו”, כי אין לי ולכל אלה המסובים בבית זה הזכות להשתמש בגוף ראשון כשמדברים על “המחיר”. שולם מחיר יקר: נפלו מאות ואלפים מתפארת הנוער שלנו. כדאי שכל אחד יקרא את המכתבים, שנתפרסמו מעזבון החללים, כגון מכתביו של רפי מלץ, או של הלל לביא ואחרים — ויהיה לו מושג מיקר הנוער שנלחם ונפל במלחמה זו.
אך החללים הם רק חלק מהאבדות. רבים נשארו לשמחתנו בחיים, אך גם הם שילמו מחיר יקר — אבר מן החי. והערב אני מגיש לכם בשם הממשלה חוק על החוב, נכון יותר — על חלק מהחוב, שאנו חייבים לאלה, שבגופם עזרו לשחרור האומה והמולדת; חוק על תגמול ושיקום לנכי־המלחמה. גם חוק זה אינו ממַצה את כל החובות המוטלים עלינו. אין חוק זה דן בסידורים המוטלים עלינו כלפי משפּחות החללים — על כך תוגש לכנסת הצעת־חוק נפרדת. כן אין חוק זה דן בנכים, שנפגעו עוד לפני היכנסם לצבא־הגנה לישראל, ומספרם לא קטן. ואם־כי לא המלחמה גרמה למחלה, למום או לפגיעה בגופם או בבריאותם של אלה — חובה מוטלת עלינו כלפיהם, וגם בנידון זה תוכנס הצעת־חוק נפרדת, חוק זה דן בצורך הדחוף ביותר — בנכים שנפגעו בתקופת השירות ועקב השירות בצבא־הגנה לישראל. חלקם כבר נשתחררו מהצבא, מספרם קרוב לאלף איש, וחלקם עודם נמצאים בצבא. בין אלה האחרונים יש חולים קשים, הדורשים טיפול רפואי מעולה, והם מקבלים ויקבלו הטיפול הדרוש בבתי־החולים של הצבא. ויורשה לי להגיד בהזדמנות זו, שזכינו לשירות רפואי ממדרגה ראשונה, גם מבחינה מקצועית ומומחית, וגם מבחינת נאמנות ומסירות אישית של עובדי השירות. נענו לקריאתנו רופאים יהודים מומחים מחו"ל, ביחוד מנתחים, מדרום־אפריקה ומארצות אחרות, שיחד עם טובי הרופאים בארץ נתנו את שירותם באמונה ובאהבה ללוחמינו. ולא רק הרופאים הראשיים, אלא כל עובדי השירות: אחיות, רופאים, עובדים ממינים שונים — הצטיינו במסירותם ובעבודתם המעולה והנאמנה. השירות הרפואי היה אולי השירות למופת במדינתנו, והוקרתי והוקרת הממשלה נתונה לכל העובדים. לא אקרא בשמות — כי אין אני יכול לפרט את כל השמות, וזו תהיה הפליה לא־צודקת אם אזכיר אחדים ולא אזכיר חבריהם, אם־כי אלה שעמדו בראש ואירגנו השירות ונשאו באחריותו ראויים להוקרה מיוחדת.
חוק זה אינו דן בטיפול הרפואי המגיע לנכים, אך עלי להודיע, שהממשלה וביחוד משרד־הבטחון רואים חובה לעצמם, לתת את כל הטיפול הרפואי הרצוי והאפשרי לכל נפגעי־המלחמה, בין אלה ששוחררו ובין אלה שעודם בצבא, בין אלה שנפגעו עקב המלחמה ובין אלה שכבר היו חולים לפני היכנסם לצבא.
חולי־הרוח וחולי־השחפת, רובם הגדול אם לא כולם, היו נגועים במחלה עוד לפני הצטרפם לצבא, והם ימשיכו לקבל טיפולם הרפואי בבתי־החולים שהיו עד עכשיו בידי הצבא ועוברים עכשיו למשרד־הבריאות של הממשלה. הטיפול לא יגָרע ולא ישתנה על־ידי כך. המקרים הקשים הנמצאים בבית־החולים המרכזי של הצבא — ישארו בו עד שיבריאו.
בין נכי־המלחמה יש סוגים שונים. יש מקרים קלים, כגון קטיעת אצבעות או אצבע אחת, שאינם מאבדים כושר־העבודה, ויש מקרים קשים וגם חמוּרים. המומחים קבעו אחוזים לדרגות השונות של הפגיעה, וחילקו את הנכים לארבעה סוגים: 1) עד 10%, 2) עד 50%, 3) עד 100%, 4) למעלה מ־100%. גודל התגמול, שהחוק הזה מעניק לנכה, תלוי בגודל אחוז הנכות.
תשלום התגמולים אינו גורע מזכותם של הנכים לשיקום; זכות זו קיימת לכל חייל משוחרר, בריא או נכה, אם ע“י הקניית מקצוע, או המשכת הלימודים, ואם ע”י התישבות, ע"י סידור בעבודה קבועה או סידור בעסק ומסחר. התגמול המגיע לנכה הוא נוסף לשיקום הכללי.
הנכים שלמטה מ־10% אינם מקבלים כל תגמול לפי חוק זה. הנכים עד 50% מקבלים תגמול חד־פעמי, 5 ל“י בעד כל אחוז, ז. א. 250 ל”י בעד 50%, מאתים ל"י בעד 40% וכדומה. מ־50% ומעלה הם מקבלים תגמול תמידי לכל חייהם. הנכים במאה אחוז ומעלה מקבלים תגמול נוסף לכל ימי חייהם, כי הם זקוקים לטיפול מיוחד ולעזר נוסף.
אגף השיקום של משרד־הבטחון דואג לשיכון החיילים המשוחררים, ובשורה הראשונה לשיכון הנכים. ביחס לנכים נקבעה עדיפות בשיכון, וכל החדרים המתפנים על־ידי הצבא מוקדשים בשורה הראשונה לשיכון חיילים נכים. אני מוכרח לומר בצער ובבושת־פנים, שכמה דירות שנתפנו על־ידי הצבא ונועדו לשיכון הנכים — פלשו לתוכן משפּחות חיילים בריאים, שבמקרה נודע להם על פינוי הדירות; הועמדנו בפני הכרח להוציא משפּחות אלו בכוח. הכרח לא נעים, אך עלי להודיע, שאם זה ימשך, לא נירתע מהשתמש בכוח ונוציא הפולשים כדי שנוכל למסור הדירות לנכים.
לא אכּנס עכשיו בפרטי החוק, ואסתפק במסירת תמציתו העיקרית: זכויות הנכה וזכויות בני־משפּחתו, התגמולים לסוגיו השונים והמנגנון שיבצע חוק זה. אתחיל מהסוף.
על־ידי שר־הבטחון יקבָע קצין־התגמולים למטרה זו. הוא יקבע גודל התשלומים לנכים, אך לא הוא יהיה הפוסק האחרון. אם נכה ימצא שהקצין גרע מהזכות המגיעה לו — והמדובר הוא לא על זכות שיכון ושיקום, אלא הזכות המיוחדת של תגמולים, — יוכל לערער בפני ועדה מיוחדת, ועדת־ערעורים. ועדה זו תמוּנה לא על־ידי שר־הבטחון, אלא על־ידי שר־המשפטים, שבראשה יעמוד שופט, ואחד מחבריה יהיה רופא.
נכה מעשרים עד חמישים אחוז יקבל תגמול חד־פעמי, חמש ל“י בעד כל אחוז. מ־50 עד 100 אחוז הוא מקבל תשלום יסודי של 12 ל”י לחודש, שתי לירות לחודש בעד אשתו, שתי לירות בעד כל ילד, בלי כל הגבלה של מספר הילדים. על חשבון התגמול היסודי הוא יקבל תוספת־יוקר, כמו כל שאר עובדי הממשלה.
נכה למעה מ־100% יקבל נוסף על התגמול היסודי גם תגמול מיוחד — 10 לירות לחודש, 2 לירות בעד אשתו, 2 לירות בעד כל ילד — אך המכסימום של התגמול המיוחד, — שלא כתגמול היסודי, — אינו יכול לעלות על עשרים ל"י לחודש.
התגמולים הנ"ל הם גבוהים יותר מאלה שבאנגליה ובאמריקה, חוץ מהתגמולים שהקצינים מקבלים באמריקה. אלה עולים על התגמולים שלנו. אנו איננו מבחינים במתן התגמול ובגדלו בין טוראי לקצין. כל נכה־מלחמה מקבל אצלנו תגמול שווה.
התגמול אינו פוטר את המדינה מהדאגה לשיקום הנכה. אנו נעזור לנכים, כמו לחיילים משוחררים אחרים, ללמוד מקצוע, להמשיך בלימודים, להסתדר בעבודה, בהתישבות או בעסק אחר. אם הנכה יסתדר וישתכר למעלה מ־60% מהתגמול היסודי, ינכו לו עד חצי הכנסתו הנוספת, אך תמיד יקבל לפחות חצי התגמול שלו. אם הנכה ישתכר יותר מפי שנים מהתגמול, יקבל רק רבע התגמול. אך ישתכר כמה שישתכר — יקבל בכל התנאים לפחות רבע מהתגמול, כי צרכיו כנכה יעלו על אלה של חייל משוחרר בריא.
החוק מטיל על שר־הבטחון לקבוע תקנות בדבר שיקום החיילים: בהקניית מקצוע, בהבטחת אחוז מסוים של עבודה לנכים במפעלים ובמשרדים, ובדרכים אחרות. התקנות שיקָבעו בענין זה, יוגשו לידיעת הכנסת — ואם הכנסת תראה צורך לשנותן או לתקנן, תהיה בידה, כמובן, הסמכות המלאה לעשות כך.
אני מציע להעביר את הצעת־החוק לועדת־העבודה, שתגיש את מסקנותיה חזרה לכנסת בהקדם האפשרי.
כ“ב באלול תש”ט — 16.9.1949
בכינוס הנוער ברמת־יוחנן
בכינוס זה אנו מתיחדים עם ההתחלה המקורית, הנועזה והרבולוציונית ביותר של מפעלינו הארצישראלי — עם המפעל הקבוצתי, ששימש משך ארבעים שנה נקודת־מוקד של התקומה היהודית, בארץ ובגולה. במפעל זה התרכזו המאוויים ההיסטוריים שנשא בלבו העם היהודי לגאולה שלמה. מפעל זה שימש מורה־דרך לאלפים ולרבבות מבני דורנו למולדת וחינך אותם לעבודה, לחקלאות, לתרבות עברית, לטיפוח האישיות היוצרת, להעלאת האשה, לחיי חירות, שוויון ועצמאות. כגורם מחנך בעם שלח המפעל הקבוצתי אורו למרחקים, לכל תפוצות הגולה, הקרין פני הנוער בעיירות ובכרכים, העשיר והפרה אותו בערכי־חיים חדשים, יהודיים ואנושיים, והקים בהרבה ארצות — ברוסיה, ארצות־הברית, ליטא, פולין, גרמניה, גליציה, רומניה, אנגליה, דרום־אפריקה, תוניס, אמריקה הדרומית ועוד — דור חדש, נועז, יוצר, חלוצי. מפעל זה שינה פני הציונות הכללית ופילס נתיבות חדשות ונאמנות לבנין המולדת ולעיצוב האומה. הוא שינה נוף בארץ — גם הנוף הפיזי וגם הנוף הרוחני. ואל נחשוש להגיד זאת ברמה ובתקיפות ובאמונה שלמה — מפעל זה שימש וישמש בשׂורת־חיים חדשה לא רק לעם היהודי אלא לאנושות כולה.
*
איני יודע אם מייסדי־הקבוצה הראשונים — ולכם, חברים צעירים, יש הזכות להיפגש כאן עם כמה מראשונים אלה! — ראו מראש כל מה שפעולתם הצנועה והפשוטה על גדות הירדן עלולה לתת לארץ, לעם היהודי, לנוער, לעולם. מסופקני אם הם אפילו חשבו אז, לפני ארבעים שנה, על כך. הם עשו מה שמטרת־חייהם ציוותה עליהם: להידבק בעבודה לאדמת המולדת, לחיות חיי אנשים ישרים, ישרים עם עצמם וישרים עם חבריהם. הם לא חקרו הרבה על המשמעוּת הגדולה הצפונה במעשה הפשוט כביכול והטבעי שהם עשו. רק עכשיו, ארבעים שנה לאחר התחלה מיצערה ועצומה זו, אנו רואים ביתר בהירות מה גדולה הברכה שהיתה צפונה בזרע ההוא שנטמן בנפשות אנשים ובאדמת המולדת, ואולי גם עכשיו אנו רואים רק אפס קָצֶהָ.
בימינו אלה זכינו לגדולות, קמה מדינת־ישראל. אין קשר ישיר, בלתי־אמצעי, בין יסוּד הקבוצה ובין הקמת המדינה. המדינה הוקמה “ברוב עם” — כשבארץ נמצאו כבר למעלה מששים רבוא, וכל העם בגולה צוהל ומריע על אתחלתא דגאולה, ועתונות העולם כולה בישׂרה בואה. כשנוסדה הקבוצה — נדמה לי, לא הודיע אף עתון בארץ על הקמתה, ושבע או שמונה רבבות היהודים בארץ לא שמעו זמן רב שמעה, ואף פועלי ארץ־ישראל, שמנו אז כמה מאות בכפר ומאות אחדות בעיר, — רק מעטים בתוכם ידעו על קיומה.
אך יש שני מקורות משותפים למדינה ולקבוצה — חזון היסטורי ורצון חלוצי. מדינת־ישראל לא הוקמה בארבעה־עשר למאי על־ידי אישים בודדים או מוסדות לאומיים או אפילו אך ורק על־ידי שש מאות אלף היהודים ומעלה שהיו אז בארץ. גם לא דורנו כולו הוא לבדו עשה המעשה הזה — אלא העם היהודי לדורותיו, אשר נשא בלבו בכל הזמנים ובכל הארצות ובכל התנאים חזון התקומה.
זה היה חזון של עם שאינו נכנע לגורלו המר — אם כי המר לו הגורל כאשר לא המר מעולם לשום עם אחר, וההיסטוריה כאילו גזרה עליו כליה.
בכוח החזון והאמונה נתקיים העם בגולה — אבל בכוח אלה בלבד לא נגאל ולא יכול להיגאל. רק עם הצטרפות הרצון החלוצי, רצון ההגשמה, הרצון המפעיל כוחות האדם ויכלתו לביצוע מאווייו וכיסופיו — נפתחה הדרך הממשית לגאולה. רצון זה התלקח מזמן לזמן, נתעורר ודעך, ורק בשבעים השנים האחרונות גבר והלך, התמיד וגאָה והאדיר — וראשית החזון קמה ונהיתה.
בזכות שני הכוחות הנפשיים האלה — אמונה בחזון והרצון החלוצי — הקימונו הקבוצה ובנינו המדינה. ביודעים ובלא־יודעים פעמו שני הכוחות האלה ביוצרי הקבוצה ובוני ההתישבות העובדת. יתכן, שלאנשי הקבוצה לא היתה מלכתחילה שום תיאוריה כללית על פתרון שאלות החברה וקשיי התישבות עם גולה בארץ נשַמה. אולם פעם בלבם חזון ורצון לחיי עבודת־ישרים, לחיי אחוה וחירות. הם האמינו באמת הפשוטה והעמוקה, שאדם לאדם אינו אויב וצר — אלא שותף ועוזר, ושחיי החברה צריכים להיבנות לא על תחרות וריב אלא על עזרה הדדית ושיתוף־פעולה.
צו המעשה היא נשמת היהדות. תורת ישראל לא הושתתה על עקרונות מופשטים בלתי־מחייבים או על אמונה שבלב בלבד, אלא על מערכת חוקים של עשה ולא־תעשה, — למען יחיה בה האדם.
האהבה הגדולה המופלגת שנצטוותה עליה הנצרות — לא חייבה אותה למעשים, ומשום כך נעשתה פלסתר. היהדות מיוסדת על מצוות: על חובת מעשים. ויוצרי הקבוצה כבוני המדינה ינקו ממקורות החזון היהודי המלוּוה צווי־עשיה. תורת המעשה היא תורת החלוציות.
אתם, חברים צעירים, נולדתם במשקי ההתישבות העובדת, ספגתם העבודה יחד עם חלב אמכם; השדה, הגן, העץ, השתיל והעבודה הם טבעכם הראשון, כמעט נשמת אפכם. ואתם אולי לא תבינו מה קשה היה לדור שקדם לכם, לדור שבא מהגולה, מנכר, מהעיירה גמולת־הטבע וגמולת־העבודה — לשוב לעבודת־האדמה, כמה מאמצים נפשיים וגופניים היו דרושים ליהפך לאיש העבודה והחקלאות.
הדרך לעבודה היתה קשה גם מסיבות חיצוניות. בארץ היתה עבודה זולה, משעבדת, זרה למכביר. צרכי הפועל הערבי שחי בכפרו — מועטים, ופועל יהודי לא יכול לעבוד בשכרו ובתנאי־חייו של הפועל הערבי.
היו כפרים עברים בארץ לפני הקבוצה. ומייסדי הכפרים האלה — יש להם זכות גדולה בהיסטוריה שלנו. חברה צעירה מגניגר אמרה, שלכם הצעירים לא תהיה עוד זכות ראשונוּת. אין זה נכון לגמרי. — עוד צפויה גם לכם שליחות ראשונית בכמה מפעלים, ועוד אשוב לכך בהמשך דברי. אולם נכון הדבר שזכות הראשונים היא גדולה מאין כמוה והיא ניתנת רק פעם אחת. וזכות־ראשונים זו נתונה למייסדי פתח־תקוה, ראשון־לציון, ראש־פנה וזכרון־יעקב, גדרה, ועוד. וזכות זו לא תישכח להם אף פעם. אבל ל“ראשונים” קרה אסון — הם לא העריכו כראוי את גורם העבודה בבנין המולדת. סבורים היו שבעלוּת יורידית וכספית בלבד מספיקה — וכך היו סבורים גם טובים ושלמים במחשבת חובבי־ציון בימים ההם. ובכפרים היהודים הראשונים לא מצא הפועל היהודי שום מעמד — עובדיהם היו רובם ככולם ערבים. והקבוצה היתה קודם־כל משען ומשגב לעבודה יהודית חקלאית, ועל ידי־כך — לכפר יהודי עובד. בכוח הקבוצה הוקם הכפר העובד. הקבוצה הכשירה וחינכה אשה עובדת — אשה שותפת בכול לגבר, ושווה אליו בזכויות ובחובות. הקבוצה אימנה את היהודי הלוחם — איש־ההגנה, האיש העובד בזיעת אפו ויוצר שדהו ומשקו, ומגן עליו כאשר תגן אם על פרי בטנה. הקבוצה נתנה לנו תרבות־העבודה, כלומר עבודה תרבותית, מבוססת על כיבושי המדע והטכניקה. בראשית התנועה של חיבת־ציון היו כאלה שנשאו בלבם חלום של הקמת אכר פרימיטיבי, מעין “מוז’יק” רוסי, שאינו משנה מדרכי אבות־אבותיו ומסתפק במועט וחי בדוחק ורחוק מכל אוצרות הדעת והתרבות. הקבוצה התבצרה על עבודה מתוקנת ומשוכללת, נעזרה בכל אמצעי המדע וחתרה לקראת עיצוב טיפוס חקלאי בעל רמה תרבותית — והצליחה. ובעוד הפועל החקלאי ברוב הארצות הוא מהנחשלים והמפגרים בתנועת־הפועלים — היה הפועל החקלאי בארץ למדריך ולמכוון של תנועת־הפועלים, ובמידה רבה גם של הישוב ושל התנועה הציונית. הקבוצה היתה למקור השראה חלוצית בקרב הנוער בארץ ובגולה.
*
עם הקמת המדינה יש רבים הסבורים שעכשיו — כשיש בידינו כלי אדיר־פעלים ורב־יכולת כזה — אין לנו עוד צורך במאמצים החלוציים שהושקעו בקבוצה ובמושב, בשתי הצורות העיקריות של ההתישבות העובדת החלוצית. מעכשיו יעָשה הכל על־ידי המדינה, בכוח מנגנונה, חוקיה, תקציבה, פקודותיה, שלטונה. ואכן גדול ונכבד הכלי הזה — מאין כמוהו. לא ישווּ אליו לא ההסתדרות הציונית ולא הסתדרות העובדים. אני מזכיר רק שני הכלים הגדולים אשר מהם בא לנו כמעט כל המעשה שנעשה בארץ במשך חמישים השנים האחרונות, מחוץ למַה שנעשה על־ידי היזמה הפרטית וההון הפרטי — ולא מעט נעשה גם על־ידיהם. יכלתה ואפשרויותיה של המדינה עולות על יכלתם ואפשרויותיהם של כל המכשירים והכלים הציבוריים אשר היו לנו עד היום הזה. מה שעשתה המדינה בזמן קצר בשטח הקרקע, לא עשו חובבי־ציון, הקרן הקיימת, הבארון, פיק“א וההון הפרטי, — במשך שבעים שנה. צבא־הגנה לישראל גאל בזמן קצר פי־עשרה ויותר מהשטח שנגאל לפניו במשך שלושה דורות. גם בשטח העליה עשתה המדינה בשנה אחת יותר מאשר עשינו קודם לכן בעשר שנים, או גם בחמש־עשרה שנה. ממשלת ישראל עומדת להכפיל הישוב היהודי בארבע שנים, כלומר לעשות בארבע שנים מה שנעשה קודם במשך שבעים שנה. ואלה הם צעדיה הראשונים של המדינה. ואל תשכחו שכוחה היוצר של המדינה היה משותק ע”י המלחמה ועודנו בלום ע"י חוסר בטחון, ונדרשים מאתה מאמצים עליונים להגן על שלום המדינה. אף־על־פי־כן הוקמו לאחר הקמת המדינה ישובים חדשים פי־כמה מאשר הוקמו לפניה בתקופת־זמן קצרה כזו. במשך ארבע השנים, מקווה אני, לא רק נכפיל מספר הישובים בארץ אלא נשלש.
אולם אין טעות מזיקה ומסוכנה מההנחה, שעם הקמת המדינה עברה שעתה של החלוציות. ההיפך הוא הנכון. רק בתוך המדינה יש שכר וסיכוי רב למפעל החלוצי. יש דברים שיעָשו בכוח המדינה ובכוחה בלבד: פתיחת שערי הארץ לרווחה לכל יהודי הרוצה לחזור למולדת, מתן חינוך־יסוד לכל ילד וילדה בישראל, שירותי־בריאות וכדומה. אולם גם העליה והחינוך והקליטה לא יעָשו בלי התאזרות חלוצית ובלי צורות־חיים חלוציות.
*
אדגים בדבר הנראה לכם אולי כקל ביותר — הנחלת הלשון העברית לעולים. אתם שנולדתם בארץ, ועברית היתה שפת־האם שלכם — לא תדעו אולי להעריך הפלא הגדול שנעשה בדורנו בשטח הלשון העברית. אני זוכר עדיין הימים כשאי־אפשר היה לנהל אסיפה בעברית. באחת הוועידות הראשונות של “הפועל הצעיר”, שחברנו המנוח יוסף אהרונוביץ' רצה לנהל אותה בעברית — הצביעו ברוב לבחור יושב־ראש אחר, שינהל האסיפה באידיש. לא מפני שאנשי “הפועל הצעיר” היו אידישיסטים, — להיפך, הם היו “האֶבראיסטים”, כפי שקראו לזה בימים ההם, אבל פשוט לא ידעו עברית ולא הבינו לשון היו"ר. זכורני אסיפות פומביות ביפו (תל־אביב עדיין לא היתה אז) של ציונים כלליים, שבה נאמו מוסינזון ושיינקין, והנאומים היו באידיש. גם בקרב חלוצי העליה השניה, רק מעטים ידעו עברית. והמורה העברי, שנעזר בפועל העברי החלוצי, הנחיל את הלשון לעם — וקם פלא יחיד במינו. כי גם עמים אחרים ששפתם נשתכחה, מנסים לחזור לשפת־מכורתם, כגון האירים, ואינם מצליחים, אם־כי לעזרתם עומדת זה עשרות שנים מדינה אירית אוטונומית, והעם האירי הוא גם קנאי לערכיו הלאומיים, וממשלתו משקיעה אמצעים ומרץ בתחיית הלשון הגאילית — ועדיין העם האירי מדבר אנגלית — לשון מדכאיו ומשעבדיו במשך מאות בשנים. וכאן קמה הלשון העברית לתחיה בלי מדינה — רק על־ידי מאמץ של סופרים, מורים, פועלים וחלוצי העם. זה היה אחד המעשים המופלאים שנעשו בארץ. אבל עלינו לזכור, שהנחלנו עד עכשיו הלשון רק לחלק קטן בעם. אפילו בארץ יש עוד שכונות־עוני, שרבים בתוכן אינם יודעים קרוא וכתוב, ובין העולים מספר יודעי־עברית הוא קטן ונער יספרם. המדינה חקקה חוק חינוך־חובה — אולם חוק זה חל על ילדים בגיל 6—14, ואין בכוח המדינה להנחיל הלשון לזרם העולים אשר לא יבקרו עוד בבתי־ספר עממיים. וזוהי רק אחת הבעיות המרובות של הקליטה.
בלי תנופה חלוצית אדירה, שתהלום הצרכים והאפשרויות שגדלו ועָצמו עם קום המדינה — לא נוכל לשלוש המשימות הגדולות של דורנו: קיבוץ־גלויות, הפרחת השממה, בטחון.
*
כרבע מיליון יהודים עלו ארצה לאחר קום המדינה. מימי יציאת־מצרים לא היה עוד כדבר הזה. אבל אין זה עדיין קיבוץ־גלויות, וגם אלה שעלו כבר טרם נקלטו. המדינה פותחת שעריה לרווחה, נותנת לכל יהודי הרוצה לעלות — ויזה, היא מסיעה ארצה את העולה. אך המדינה לא תוכל בכוח עצמה להפנות העולים לעבודה ולחקלאות. בלי התאזרות מיוחדת של ההתישבות העובדת לכל צורותיה — הקבוצות והמושבים — אשר תפגוש העולים, תקרא אותם לשדה ולעבודת־האדמה, תדריך אותם ותלווה אותם להתישבות המונית — לא יעָשה הדבר. ולנוער המשקים, בחבר הקבוצות ובקיבוצים אחרים, וגם לנוער במושב — עדיין שמורה זכות ראשונות: לפגוש, לקלוט, ולהדריך העליה העממית לקראת התישבות חקלאית.
ותיאַמר האמת המרה: ההתישבות העובדת והנוער שבתוכה לא נענו עדיין כפי יכלתם הגדולה לצרכי קליטת העליה העממית.
כשעולים אלה היו עדיין במחנות גרמניה, באו אליהם טובי הנוער ואנשי הקיבוצים, שעזבו משקיהם והלכו לגרמניה לחיות עם אנשי המחנות ולהביא להם דבר ארץ־ישראל העובדת. והנה באו אנשי המחנות מגרמניה הנה — ושוב הם יושבים במחנות, ואיש אינו פונה אליהם, לא בני העיר, תלמידי בתי־הספר הקשישים והמורים הצעירים, ולא אנשי ההתישבות. עם כל ההתלהבות הערטילאית לעליה — אין הידבקות והיצמדות לעולים. הבשורה הגדולה שהגיעה למרחקים, למחנות בנכר — אינה מלווה העולים הבאים ארצה, למדינתם. זוהי אולי האכזבה הקשה והמרה ביותר שבאה עלינו בימים אלה. תיקון מעוּות זה אינו ביד המדינה — אלא בידכם, בידי ההתישבות העובדת ובידי הנוער החלוצי. עליכם ללכת לעולים, לספר להם מה עשיתם, כיצד בניתם, על מה התגברתם, למַה הגעתם, מה עליהם לעשות ובמה אתם מוכנים לעזור להם. המעטים שעשו זאת — ועשו זאת דווקא אנשי המושבים — היו לברכה רבה. אבל מדוע מעטו העושים?
איני יכול להסכים לדברי החברה מגניגר, שלא ילדי גניגר ולא ילדי דגניה ילכו לנגב. אם אלה לא ילכו — מי ילך? דגניה הוקמה לא על־ידי ילידי־דגניה — אלא ילידי הגולה, ילידי עיירות פולין וליטא. גם גניגר לא נבנתה על־ידי ילידי גניגר. אם כל משק־עובדים לא יפריש מתוכו חלק מהנוער שילך ויקים ישובים חדשים ויעמוד בראש מפעל חלוצי עממי לבנין הנגב והפרחתו, — מי יעשה המלאכה הגדולה הזאת? האם רק יוצאי המחנות מגרמניה, או אולי מרוקו ותימן? האומנם היו דגניה וגניגר רק מטרה לעצמן — ואיני שולל חשיבות הערכים שמטפחים בדגניה וגניגר גם כמטרה לעצמם — ולא גם אמצעי למטרה: אמצעי לקליטת עולים ולהתישבות עממית? הנוכל לבנות הנגב בלי עזרת הנוער המבורך והמחונן שגדל במשקי ההתישבות העובדת?
יש לי אמונה בעולים שלנו, ותהי הגלות שממנה הם באים אשר תהיה: העולים מאירופה ומאפריקה ומאסיה ומארגנטינה — בני פולין ומרוקו, רומניה ותימן, אנגליה ומצרים, הם יצלחו גם לחקלאות והם יסכנו גם לבנין השממה. אולם למען נפרה היכולת של העליה העממית, נדרשים מאמצים חלוציים והדרכה חלוצית של טובי הנוער שלנו.
*
הח' האפט עמד כבר על חומרת בעיית הבטחון. המדינה גילתה יכלתה בגיוס הצבא, ארגונו, ציודו ואימונו. אבל אלמלא נתגלתה רוח הגבורה אשר בנוער שלנו, רוח הגבורה של הלוחמים במשקים, במושבות ובערים, והמתנדבים המרובים שבאו אלינו מכל ארצות הגולה — ממזרח וממערב, מהעולם הישן ומהעולם החדש, שנקראו בשם גח“ל ומח”ל, המתנדבים שבאו אלינו מחמישים וחמש ארצות שונות, והיו שותפים במפעל־הגבורה של חיילי צבא־הגנה לישראל, — אלמלא רוח זו, אני אומר, לא היינו עומדים.
והמערכה לא תמה. ובטחוננו בעתיד תלוי שוב לא רק באמצעי המדינה, תחמשתה וזינה וציודה וסדריה — אלא ברוח ההתנדבות והמסירות והגבורה של הנוער שלנו. רק אלה יבטיחו שלומה של מדינת־ישראל.
בתקופה זו עומדים הבטחון, העליה וההתישבות בראש מאמצינו וצרכינו — כי בהם תלוי הכל. אבל גם בהיותנו עמוסים משׂימות כבדות אלו — שאין לעשותן בלי מאמץ עליון, — אסור שנתעלם אף לרגע קט מהחזון הגדול אשר קסם לנו כל הדורות, ואשר רק אפס קצהו ראינו בימים אלה.
“באין חזון יפָרע עם” — ודווקא מפני גודל המשימה היומיומית ועמסו הרב, — עלינו להגביר אור החזון ולהאציל מרוחו על כל המעשה, אשר אנו עושים. עלינו שומה לעצב דמות אומה עברית מחודשת. רק עם מצפן החזון בידינו נמצא דרכנו בתוך הגלים הסוערים של תקופתנו המסוכסכת. והקבוצה היתה לא רק דרך — אלא גם חזון. החזון הזה יקום אם תקום שותפות מלאה, נאמנה ומתמדת בין המדינה ובין הכוחות החלוציים, כי רק בכוח המדינה אפשר להופך חזון הקבוצה למציאות כוללת ושלטת, ורק מתוך גילוי ועירוי היכולת החלוצית של הנוער והתנדבותו הנאמנה לכל תפקידי המדינה ומשימותיה — תבצע המדינה יעודה ההיסטורי בהגשמת חזון אחרית ימים.
*
חברים צעירים דיברו כאן בגאוה מוצדקת על היותם ממשיכים. זהו אולי הנצחון הגדול ביותר של ההתישבות העובדת שקמו לה ממשיכים מתוכה, מתוך בני המייסדים והיוזמים הראשונים. והמשכת מפעל הקבוצה יש להתגאות בה. אבל, חברי הצעירים, אל תהיו רק ממשיכים בלבד. נועדו גם לכם התחלות נועזות וגדולות. גם אתם נתבעים לפלס נתיבות חדשות, כי זכיתם אתם למה שלא זכו קודמיכם בהתחלתם־הם; זכיתם לעליית־עם, זכיתם למדינת־ישראל, זכיתם לאדמה משוחררת המצפה לעבודה גואלת.
נעשו גדולות בשטח ההתישבות עד עכשיו, גם בכמות וגם באיכות. הוכח הדבר, שרבים מטובי העם לא האמינו לו, שהיהודי מסוגל להיות עובד־אדמה משובח, תרבותי. הוכח שהוא יודע לאַחד חקלאות ותעשיה, עבודת־כפים ועבודת־רוח, ושבהיותו עובד הוא יודע גם להילחם.
אבל אנו עומדים עדיין בראשית מפעלנו ההתישבותי. יישבנו עד עכשיו פחות מהחלק העשירי של אדמת המדינה. יותר ממחצית השטח שומם כולו, ובחלק שומם זה גנוזים אולי האוצרות העשירים ביותר המצויים בארץ. אוצר אחד גלוי וידוע — וגם התחלנו לנצלו במקצת — זהו אוצר ים־המלח. אבל עוד רבים הם האוצרות “טמוני שׂפוני חול” — ועלינו לגלותם ולהפעילם. מפעל הנגב — אולי המפעל הקשה והגדול ביותר מכל מפעלינו בארץ — דורש רוח תנופה ויזמה נועזת ורצון־אדירים חלוצי כאשר לא דרש שום מפעל שנעשה עד היום הזה.
וקורא לנו הים; ועלינו לכבוש האוויר. יש גם חקלאות ימית — כי הים הוא אחד המקורות העשירים ביותר של מזון וחומר גלמי, ובלי שלטון בשני איתני־הטבע הגדולים האלה, בים ובאוויר — לא יהיה לנו בטחון ולא תקום עצמאותנו.
לקראת העתיד שנפתח לנו עם קום המדינה אנו זקוקים להתישבות הכוללת בתוכה גם חקלאות וגם חרושת, גם דיג וגם ספנות, גם תחבורה יבשתית וגם תחבורה אווירית, גם אזרחים וגם אנשי־צבא, התישבות המטפחת בתוכה גם יגיע־כפים וגם כיבושי המדע וערכי התרבות. ולא יבּצר הדבר מאתנו — אם הנוער יעיז ויעפיל ויאדיר המעשים שלמד מקודמיו ולא ירתע מתנופה חלוצית אשר לא הסכּנו לה עד עתה — וידגול בעוז־רוח לעשות החזון למציאות.
אתם בני הנוער — אל תסתפקו במועט: תעיזו לבצע החזון הגדול במלואו.
(שדר)
בפעם השניה אנו עומדים במדינת־ישראל על סף שנה חדשה, וגם הפעם – לא בלי דאגות קשות, חיצוניות ופנימיות.
השׂטנה המתנהלת בצורות שונות זה אלפי שנה נגד היהדות לא פסקה גם אחרי הקמת מדינת־ישראל. במלחמת עצמאותנו מצאנו בעולם לא מעט הבנה, אהדה ורצון טוב, ולעולם לא נשכח את העזרה והעידוד שקיבלנו מידידינו במערב ובמזרח, בעולם הישן ובעולם החדש. אהדה זו סימן טוב היא גם למלחמתנו הצודקת וגם למצפּוּן האנושי. אולם למטבע העולמי יש גם צד שני – לא מעטים בעולם גם שׂוֹטמים וצוררים לאומה היהודית, לחזון גאולתה ויעודה. ואף היריבים אינם מצומצמים בחלק אחד בלבד של העולם. יש מתנקשים בנפש־נפשה של מדינת־ישראל – בזכות היהודים לשוב למולדתם הלאומית, ויש – בלב־לבה של המדינה, בבירת־העולמים של עם ישראל.
ובעוד יד הצוררים נטויה בחוץ – אנו מתלבטים בקשיים פנימיים, ובעיות־היסוד של קיומנו: קליטת עליה, הפרחת השממה, שיכון לעולים ולתושבים ישנים, יוקר־המחיה, משיכת הון – טרם מצאו פתרונן המלא.
אין אנו רשאים עדיין אפילו להתברך, כי שירותי המדינה הצעירה סודרו כבר באופן מניח־הדעת, וכי המנגנון הממשלתי פועל בכל מקום ובכל שעה בטוב טעם.
ועל הכל עומדת בכל חוּמרתה בעיית הבטחון, וצבא־הגנה לישראל נתבע לעמוד על משמרתו ביתר שאת וכושר.
בעצם הקמת המדינה לא נפתרו עדיין בעיותינו ההיסטוריות, אלא רק ניתן בידינו המפתח לפתרונן. ואין זה מפתח־קסמים הפותח מאליו ומיד שערי מנוחה ונחלה. דרך העצמאות זרוּעה מוֹקשים וּתלאוֹת, ומחוֹז־חפצה אין להגיע אליו בלי מאמצים מתמידים וקרבנות מֵתים… עֵדים אלפי החיים הצעירים שנגדעו במלחמת עצמאותנו, ועֵד נֵטל המסים שגדל והולך, בימי המלחמה ולאחריה, – למען שלום המדינה ובטחונה ולמען קליטת העליה, פיתוח הארץ ושירותי הציבור. ואין איש מאתנו מַשלה נפשו שמחר־מחרתים נַשלים מלאכת הבטחון והעליה ותהיה הרווחה.
אנו עומדים בראשית דרכנו החדשה והקשה, – ובעינים פקוחות נראה החַתחַתים אשר לפנינו.
ואף על פי כן: נקדם פני השנה החדשה באמונה מוגברת בכוחנו וביכלתנו. לבנו היום מלא בטחון שנעמוד בפני כל הקשיים ונוּכל להם.
כברת־הדרך שעברנו השנה לא הכזיבה ולא ביישה השנה הגדולה שקדמה לה – שנת־הפּיסגה בתולדות עמנו.
תש“ח היתה שנת יסוד ומפנה, תש”ט – שנת ביצרוֹן והתרחבות, בפנים ובחוץ!
בתחילת השנה החזקנו בפועל רק בחלק הרביעי משטחה של מדינתנו. הגליל המרכזי היה תפוּס על־ידי כנוּפיות קאוּקג’י וצבא לבנון. כל דרום הארץ היה מנותק. הצבא המצרי עמד מצד אחד על קו רפיח–עזה–מג’דל–אשדוד, לאורך חוף הים, במרחק של פחות מארבעים קילומטר מתל־אביב, ומצד שני בקו מג’דל–עיראק־סוידן–פלוג’ה–בית־גוברין, לכל רוחב הארץ, דרומה מבאר־טוביה. כל ישובינו וכוחות־הבטחון שלנו בנגב היו מנוּתקים ממרכזי המדינה, ורק דרך האוויר יכולנו לסַפּק להם מזון. דרום ים־המלח היה מבודד לגמרי. הדרך מהשרון לעמק – ואדי־ערה – היתה בידי העיראקים. דרכי ירושלים היו אבלות – ללא כביש וללא מסילת־ברזל. לעצרת האו"ם שנתכנסה אז בפאריס הוגשה תכנית להוציא הנגב מתחומי מדינת־ישראל.
כששידרתי אשתקד בפעם הראשונה ברכת הממשלה לשנה החדשה, ציינתי, שהימים הקרובים אולי יהיו ימי מבחן והכרעה גם בחזית הצבאית וגם במערכה המדינית, אבל נפגוש הבאות לא באָזלת־יד.
המבחן וההכרעה לא אֶחרוּ לבוֹא.
בי“ב בתשרי שלחנו שיירה לדרום – בהתאם להחלטות או”ם. השיירה נתקפה על־ידי המצרים. מיד ניתנה פקודה לצבאנו לפעול – ונתלקחה מערכה שנמשכה שבעה ימים, מי“ב עד י”ט בתשרי. רוב כוחותינו היו מרותקים לחזיתות אחרות, ורק חלק מצבאנו היה חפשי לפעוֹל נגד המצרים. חיל־האוויר הצעיר שלנו – אשר ביום הכרזת המדינה, חמישה חדשים לפני מערכה זו, כמעט לא היה בנמצא, – גילה במערכה זו את כוחו המופלא. טייסי־הקרב שלנו הנחיתוּ בערב הראשון של הקרבות מַהלוֹמה ניצחת על חיל־האוויר המצרי, השמידו בסיסיו, חיבּלוּ ברוֹב מטוֹסי הקרב והשתלטו על שמי הדרום. ומאז לא חדלו להפציץ מרכזי האויב יוֹמם ולילה: בעזה, במגדל, בעיראק־סוידן, בבית גוברין, בפלוּג’ה, בבאר שבע, חיל־הרגלים וחיל־התותחנים לא פיגרו אחרי חיל־האוויר, ובקרבות הראשונים ניתקו קווי התחבורה והאספקה של המצרים. גם חיל־הים – הצעיר בכוחות הבטחון שלנו, עשה שליחותו במערכה זו, והטבּיע בקרב קצר של רגעים אחדים שתי אניות־מלחמה מצריות על־יד עזה. שוּחררה הדרך לנגב, הובטח חופש התנועה לצבאנו ולישובינו בדרום, ונכבשו בית־גוברין במזרח ובאר שבע בדרום. מערכה זו סתמה הגֹלל על תכנית שליח האו"ם להוציא הנגב ממדינת ישראל.
כשבוע ימים אחרי מערכה זו התלקחו הקרבות האחרונים בגליל, במערכה קצרה ונמרצה שנמשכה פחות משלושה ימים, גִרש צבאֵנוּ את הכנוּפיות של קאוּקג’י שיחרר כל הגליל וחדר ללבנון.
בכ"א בכסלו פרצה מערכה שלישית – מערכת הנגב, שנמשכה שבועיִם. במערכה זו נחרץ גורל הנגב. תבוּסת הצבאות הפולשים היתה שלמה – ובכל ערבות הנגב לא נשאר אך חייל זר אחד. במערכה זו מילא חיל־ההנדסה שלנו תפקיד חיוּני.
נצחונות צבאֵנוּ פתחו הדרך למשא־ומתן עם הארצות השכנות על הסכמי שביתת־הנשק, אשר הבטיחו – במידה שתעודה בינלאומית יש בה כדי להבטיח – את גבולותינו החדשים.
הסכם ראשון נחתם בינינו ובין מצרים בכ“ג בשבט, אחריו נחתם ההסכם עם לבנון בכ”ב באדר; מיד אחריו בא ההסכם עם עבר־הירדן בד' בניסן, ולבסוף ההסכם עם סוריה – בכ"ג בתמוז. בהסכמים אלה לא בלבד שהובטחו גבולותינו – אלא הורחבו במידה ניכרת, ובשטחים בעלי חשיבוּת חיוּנית, כלכלית, פוליטית ואיסטרטגית: במסדרון ירושלים, במרכז הארץ, בדרום העמק.
לפי החלטת עצרת האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 ניתנו למדינת ישראל קרוב ל־15 מיליון דונם. רק כשליש מהשטח היה מוחזק בידינו ממש בראשית השנה החולפת. השטח של המדינה עכשיו הוא למעלה מעשרים וחצי מיליון דונם. כחמישה מיליון דונם נכבשו על־ידי צבאֵנוּ בדרום, בנגב, במסדרון ירושלים ובגליל המרכזי והמערבי. כחצי מיליון דונם נוספו לנו בדרכי שלום – בהסכמי שביתת הנשק.
האומות המאוחדות טרם נתנו את הגוּשפּנקה שלהן לגבולותינו אלה – ועוד צפוּיה לנו בלי־ספק מערכות מדינית על הגבולות, אולם דווקא מדינות ערב שבשכנותנו – מצרים, עבר־הירדן, סוריה והלבנון – חתמו והתחייבו על גבולותינו המורחבים.
הסכּמים אלה פתחו לרווחה הדרך לאֵילת, איפשרו העלָאַת הרכבת לירושלים, והעבירו לרשותנו המַעבר הקצר מהשרון לעמק – וּשני עֶברי ואדי־ערה. פעולותינו הצבאית והמדינית במשך השנה השלימו זו את זו והביאו אותנו עד הלוֹם.
במשך השנה חלוּ שינויים רבּי־סיכּוּיים במעמדה של ירושלים והוּכשרו תנאים ראשונים להחזרת העטרה ליוֹשנה.
ביום ה' בכסלו נחנַך הכביש החדש המקשר את ירושלים עם תל־אביב דרך השפלה, מולדתו של שמשון, וכעבור עשרה חדשים, ביום י“ב באָב, עלתה בפעם הראשונה, מאז החלה המלחמה, רכבת לירושלים – הפעם רכבת ישראלית. מיד עם התקנת התחבורה לעיר הועברו כמה ממשרדי הממשלה לירושלים, והאוניברסיטה העברית פתחה בי”ח באייר פקוּלטה לרפוּאה, והוסיפה מפעל חדש רב־ערך למרכז התרבות והתורה של האוּמה העברית בבירתה הנצחית. ביום כ"ב באָב העלוּ ממשלת ישראל והנהלת ההסתדרות הציונית את עצמות הרצל לירושלים, ולשרשרת הוד־הקדוּמים של קברות המלכים והנביאים בעיר־העולמים נוספה חוּלית־תפאֶרת חדשה – קברו של חוזה מדינת־היהודים בימינו.
במשך השנה נקלטו בירושלים כעשרים־אלף עולים חדשים, הוקמו בתוכה עשרות מפעלי מלאכה וחרושת חדשים, חוּדשוּ כל שירוּתי העיריה, ובסביבות ירושלים הולכת ונבנית רשת מתרחבת של ישובים חקלאיים, ואני מקווה שלא רחוק היום ועיר־העולמים תתפוס מקומה היָעוּד במדינת־ישראל.
השנה הוקם הבסיס הדימוקרטי והחוּקי למדינת־ישראל.
בכ“ד בשבט (25.1.49) נתקיימו בחירות כלליות לאסיפה המכוֹננת, שהשתתפו בהן למעלה מ־440.000 בוחרים, יהודים וערבים (למעלה מ־86% מכל בעלי זכוּת הבחירה). בחירות ראשונות אלו בישראל העלו קרנה של המדינה הצעירה כלפי פנים וכלפי חוץ. טוֹהר הבחירות, האחוז הגבוה של המשתתפים, והתנהגותם המכובדת והאחראית של הבוחרים העידו על בגרוּת מדינית ומוסרית רבה והתווּ דרך לבּאוֹת; בירושלים נפתח בט”ו בשבט הפרלמנט העברי הראשון, וּבפּעם הראשונה בתולדות ישראל נבחר נשיא לריפובליקה עברית. בהתאם לחוּקה שנתקבלה בכנסת הראשונה הוקמה בז' באדר הממשלה הפרלמנטרית הראשונה, ולאחר ויכוח של שלושה ימים הבּיעה הכּנסת אֵמוּן בממשלה ואישרה את קווי־היסוד של תכנית פעולתה.
מדינת־ישראל שנוסדה באופן ריבולוציוני בשנת תש"ח – הפכה השנה להיות ריפובליקה דימוקרטית בעלת משטר פרלמנטרי, שממשלתה נבחרת על־ידי הכּנסת ואחראית לפניה.
בפעולתה נשארה המדינה נאמנה ליעוּדים שנקבעו בהכרזת העצמאות ב־14 למאי 1948:
“מדינת־ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוֹד על פיתוּח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מוּשתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזוֹנם של נביאי ישראל; תקיים שוויון־זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפוּן, לשון, חינוך ותרבות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות”.
מדינת־ישראל היתה פתוחה לעליה יהודית, ובאחד־עשר החדשים בשנת תש"ט עלו כבר למעלה מ־225.000 יהודים. בממוצע 20.466 לחודש. בראשית השנה מנה הישוב היהודי במדינה בקירוּב 697.000 נפש, בסוף השנה עלה הישוב היהודי עד 957.000, גידול של 200.000 נפש.
אסור לנו להשלוֹת את עצמנו כאילו כל העולים נקלטו, שוּכּנוּ וסוּדרוּ בעבודה או במשק. כשבעים אלף עולים עודם נמצאים במחנות־עולים – אולם אין אוּלי דוּגמא שניה בעולם, בימינו אלה או באיזו תקופה שהיא בהיסטוריה, של גידול מהיר ונמרץ כזה של ישוב.
השנה הוקמו 130 ישובים, מהם 58 יוּשבו על־ידי עולים חדשים ו־13 על־ידי חיילים משוחררים. השטח המעוּבּד הוגדל השנה ביותר מארבע מאות אלף דונם, אבל שוב יש לציין ששטח זה אינו מגיע גם עכשיו אף לעשרה אחוזים מהשטח המוּחזק על־ידי מדינת־ישראל. ועוד רבה וקשה הדרך אשר לפנינו – גם בקליטת עולים וגם בבנין הארץ.
השנה נתקבלה מדינת־ישראל כחברה שוות־זכויות במשפחת האוּמות המאוחדות; גם חברוּת זו היא זכוּת וחוֹבה כאֶחָת, ואזרחי ישראל יהיו מעכשיו אחראים לא רק לגורל מדינתם. כאזרחי העולם לא תהא שום שאֵלה אנושית זרה לנו. ויחד עם כל שאר המדינות העצמאיות, הגדולות והקטנות, נישא מעכשיו באחריוּת על יחסי־עמים וזכוּיות־אדם בכל פינות תבל.
על סַף השנה החדשה אנו צופים לקראת עתידנו עֵרים ודרוּכים. אנו מניחים מאחורינו מבצעים, כיבושים, מאמצים ומאבקים – שלא רבּים כמוהם בדברי ימינו הארוכים. אולם המשׂימוֹת הגדולות והקשות אשר לפנינו – עדיין אנו עומדים בראשיתן; ואם המכשולים מבחוץ והקשיים מבפנים הם עצומים – רוחנוּ לא תיפּוֹל. הדור שהגיע עד הלוֹם – לא ירתע מכל קוֹשי, ויבצע שליחותו עד תוּמה, באהבה ובאמוּנה, מתוך בטחון מלא בצוּר ישראל.
ולכל בית־ישראל; לכל תושבי המדינה, בוניה, עובדיה ושוחריה; לכל גלויות עמנו במזרח ובמערב; לכל העולים שהגיעו ארצה ושעומדים להגיע; לכל סופרי ישראל, חכמיו, מוריו, אמניו ויוצרי תרבותו; לכל חברי הכּנסת ועובדי המדינה, נציגיה, שופטיה, שוטריה ופקידיה; לכל החיילים והחיילות בצבא־הגנה לישראל ביבשה, באוויר ובים; לכל פצוּעי המלחמה ונכיה אשר לא חסוּ על גופם ונפשם במלחמת העצמאות; לכל ההורים, האמהות והאבות, אשר שכלו בניהם הגיבורים בשדה הקרב; לכל החלוצים המחוֹננים שממוֹת ארצנו וּמַפרים אַדמתה; לכל ילדי ישראל הנעימים והיקרים – שלוּחה ברכת ממשלת ישראל לשנה החדשה.
תהא השנה החדשה שנת עליה והתישבות, בנין ועבודה, קידמה ובטחון במדינת־ישראל, שנת שלום וחירוּת, פריחה ואחוות־עמים בעולם כולו.
י“ח בתשרי תש”י – 11.10.1949
בפגישה עם סופרים
הפרופ' בובר הציג לפנינו שאלה מיטאפיסית: מדינה זו לשם מה? עליה לשם מה? בנין הארץ לשם מה? עצמאות לשם מה? לשם גאולה? והגאולה לשם מה?
חברנו י. גרינבוים, אם כי הוא אדוק בחילוֹניוּת, הציג שאלה, שאם אינה מיטאפיסית הריהי, אם אפשר לומר ככה, מיטאפּוֹליטית: משיח בא או לא בא?
פרופ' בובר בנסותו לענות על שאלות עצמו הבחין בין שתי עליות: עליית “סוֹלת” ועליה סתם, עליית פליטים. במונח “סוֹלת” מתכוון כנראה הפרופ' בובר למה שאנו קוראים עליה חלוצית, והוא ציין שבתחילה היתה עליה חלוצית, שידעו לשם מה הם באים, עכשיו באים סתם פליטים.
אני מרשה לעצמי לפקפּק בנכונוּת הבחנה חמוּרה זו. לא הייתי פה בזמן עליית ביל“ו. טרם נולדתי אז. אבל זה 43 שנים אני מכיר העליה בכל שלבּיה וסוּגיה. ואני שולל ההבדל היסודי שבין עליה אידיאליסטית ובין עליה מאונס. נדמה לי שגם עליית הביל”ויים היתה קשורה במה שקראו ב“המליץ” בשם: “סופות בנגב”. לפוגרומים שפרצו ברוסיה בשנות 1881־2 יש חלק בעליית ביל"ו.
גם בימי העליה השניה – שאף היא נמנית עם העליה החלוצית, או על ה“סולת” שבפי פרופ' בובר, היו גורמים מכריחים, גורמי מצוקה ואונס; לעומת זאת אין עליה אחת שלא לוּותה חזוֹן. לא היה לנו עוד מקום, עתיד וטעם־חיים בעיירה. כך בא הנה מייסד עין־חרוד – שלמה לביא, כך בא הנה ש. צמח, כך באתי אני. אבל ליווה אותנו חזון. בלי החזון לא היינו הולכים דווקא לארץ־ישראל.
אבל גם עולי מארוֹקוֹ אינם סתם פליטים, אינם אך ורק פליטים. גם עלייתם ארצה, עלייתם למדינת־ישראל, מלוּוה חזון הגאולה. הוא הדין יהודי תימן והוא הדין עולי מחנות העקורים מגרמניה. ההכרח והחזון היו מעורבים תמיד בעליות לארץ – והם מעוֹרבים גם עכשיו. יהודי עוזב הגולה מתוך הכרח ובא הנה מתוך חזון. קשה להפריד למעשה בין שני גורמים אלה.
בהגיון – קל לנתח הנימוקים והמניעים והסיבות שהעלו את היהודים ארצה. מבחינים בין עליה ובין הגירה, בין הצלה ובין גאולה. בחיים, הדברים דבוּקים ומשוּלבים וכרוּכים זה בזה. יהודי מארוֹקו ותימן לא קראו כמונו “המליץ” ו“הצפירה” והמאמרים על חיבת־ציון וציונות, אבל הם ידעו כמונו מה זאת ארץ־ישראל ומה זאת מדינת־ישראל. בצורות שונות טבוע החזון בנשמת כל יהודי במשך כל הדורות ובכל הארצות. יש הבדלים חברותיים בין גלויות שונות, בין גלי עליה שונים, בין יוצאי ארצות וגלי עליה שונים, יש הבדל בין אלה שבאו לפני 70־60 שנה ובין אלה שבאו לפני 50־40 שנה, בין עולי העליה השלישית ובין העולים בתקופת היטלר. בין העולים לפני הקמת המדינה ובין העולים שלאחר כך, אולם בכל העליות האלה שימשו המצוקה והחזון בערבוביה.
אני שולל ההנחה המקובלת כאילו העולים החדשים הם ירודים. בעליה שבימינו שׂפוּנים כוחות יצירה לא פחות מאשר באלה שבאו לפני שלושים או ארבעים שנה. הפליטים שבאו בשנתיים אלה – עשו גדולות. הגדולות היו לעת־עתה רק בשטח אחד – בשטח הצבאי. איני יודע אם היינו יכולים לעמוד בלי “הפליטים” האלה. הם בנו חיל־אויר, הם נתנו חיילי טאנקים. וכשם שהיה חשוב בימי העליה השניה לעבוד כפועל, כ“חרת”, כך היה חשוב הפעם בשביל ההיסטוריה היהודית להיות טייס או טאנקאי; אבל הם יעשו עוד דברים, לא פחות מקודמיהם. הם רק זה הגיעו. לאנשי ביל"ו היה זמן של 70 שנה, לאנשי העליה השניה – 45־40 שנה.
עכשיו אנו יודעים להעריך מה היה יחיאל מיכל פינס, או ברל כצנלסון; גם הם היו פעם נערים לא־ידועים. אני בטוח שבין “המהגרים” האלה, יקומו פינסים וכצנלסונים.
אין הבדל יסודי בין קיבוצי ישראל, ואין הבדל יסודי בין גלי עליה. גם העליה שקוראים לה עליית גראבסקי וגם העליה שקוראים לה עליית היטלר – עשו גדולות. אם הדבר שנוצר בארץ הוא חשוב – הרי יש לכל העליות חלק בו. ברור שאין לדרוש מהעולים שעדיין לא יצאו מהמחנות להראות כוחם. אבל עשרות הישובים שהעולים החדשים כבר בנו בתוך השממה – זהו דבר גדול!
ופרופ' בובר מַקשה: לשם מה? לשם עבודת אדמה? כלום אין זה מספיק להוציא לחם מן האדמה? אין מספיק. לשם עצמאות? שוב אין זה מספיק. לשם גאולת העם היהודי? אף זה לא מספיק. פרופ' בובר מוסיף ושואל: לשם מה? יתכן שיש לו תשובה סופית, אם כי איני בטוח בכך. אני שואל אותו: שאלות אלו – לשם מה? כשאמרתי שהוא שאל שאלה מיטאפיסית, התכוונתי להגיד שהוא שואל שאלות שאין עליהן תשובה, שלא יכולה להיות עליהן תשובה, כי על כל תשובה אפשר להוסיף ולשאול “לשם מה?”, וטוב לאדם שהוא יודע לשאול שאלות שאין עליהן תשובה, בזאת גדוּלת האדם. אבל למען יוּכל בן־אדם להציג שאלות מיטאפיסיות יש צורך שיאכל ויתקיים.
שאלתו של גרינבוים היא מאותו סוג השאלות. יבנאלי ענה: משיח בא, במובן זה שגרינבוים משתמש בו במלה משיח. אני אומר: משיח טרם בא, ואיני מאחל למשיח שיבוא. ברגע שמשיח יבוא – יחדל להיות משיח. כאשר תמצאו כתבתוֹ של משיח בספר טלפונים – אין הוא משיח עוד, גדלוּתוֹ של משיח שאין כתבתו ידועה ואי־אפשר להגיע אליו ואין יודעים באיזה אוטו הוא נוסע ואם הוא בכלל נוסע באוטו, או רוכב על חמור או טס על כנפי נשרים. אבל נחוץ משיח – על מנת שלא יבוא, כי ימוֹת המשיח חשובים יותר ממשיח, והעם היהודי חי בימות המשיח, מצפה לימוֹת המשיח, מאמין בימוֹת המשיח, וזוֹהי אחת הסיבות העיקריות לקיומו של העם היהודי.
כשם שאני כופר בשני סוגים של עולים ובשני סוגים של עליות, כך איני מאמין שהיתה מהפכה ונפסקה, כפי שאמר גרינבוים. “המהפכה” לא נפסקה, היא נמשכת והולכת, אם כי לבשה צורה אחרת. וַדאי שלפני שנתיים גדלה המתיחות – כי היו קרבות, והרבה אימהוֹת היו חרדוֹת לחיי בניהן. גם הקרב עצמו מותח. בלבי ובמוחי תקופה זו חיה כאילו הדברים נעשו רק היום, אולם עכשיו אתם רואים את העבר הקרוב בזוהר שלאחר המעשה, אני זוכר הדברים כמו שהיו, ואני זוכר שעמדו בחורים בעמדות בתל־אביב, והבחורים בעמדות הגנו בנפשותיהם על חיי אנשי תל־אביב – ועל־ידי כך על חיי הישוב כולו.
עכשיו אומרים: לפני שנתיים היתה מתיחות. כן, היא היתה בקרב האקטיב. אין עכשיו מה שהיה לפני שנתיים. אך גם עכשיו נעשים דברים שבעוד שנים ידובר עליהם ברטט הערצה, אם כי עכשיו אין העתונים מקדישים לדברים אפילו שורות מעטות. לפני שלושה־ארבעה שבועות יצאה קבוצת אנשים, ארבעה חיילים מחיל־הנדסה ופועלים אזרחיים אחדים, לערבה, בסביבת פונון, שבו עשה משה רבנו נחש הנחושת (כי היו בה מכרות נחושת לפנים ואולי גם היום), והם הקימו משתלה בשממה, על־יד עין־חוצב, והם נוטעים שם עצים. אין כל מתיחות ודרמטיוּת סביב פעולה קטנה זו. אבל אם אנשים אלה יצליחו – הרי בעוד שלושים או חמישים שנה ירשם הדבר כאחד המפעלים הגדולים של “סוֹלת” ימינו, כי מעשה זה יהפוך מדבר לעדן. גם אז אפשר לשאול: לשם מה? יגדל יער, וירבו עצים, ויקום ישוב, והמדבר יפרה ויפרח, אבל לשם מה? אך אני מעדיף להפריח הנגב ולהושיב בו שני מיליון יהודים, מבלי דעת תשובה על שאלת בובר – מאשר שלא ימָצא יהודי בנגב שישאל השאלה “לשם מה?”.
תקראו לזה מהפכה, תקראו לזה ימי המשיח – אנחנו עומדים בתוך הדבר, והוא לא נפסק ואינו יכול להיפסק – אלא אם חלילה תימחה מדינת־ישראל מעל פני האדמה. לא כל תושבי הארץ עושים המהפכה – גם לפני שנתיים ולפני שנה וחצי לא כולם עשו אותה.
לפני כמה שבועות ירדו בחורי ישראל מחיל־הים לאֵילת והביאו אתם רשתות ומכמרות לדוג דגים במפרץ ים־סוף. ואפשר לשאול: לשם מה? מאז ומתמיד היו יהודים קונים דגים בשוק־הדגים, ואם הולכים לאֵילת ולים־סוף לבקש דגים, תחת לבקשם בשוק־הדגים – יש בזה משום מהפכה או משום ימוֹת המשיח. זהו דבר פעוט לכאורה. בעיני זהו דבר כביר ועצום, ואם יצליח – יהפוך ההיסטוריה היהודית. לשם מה? – ישאלו: רק לאחר שהדבר יצליח אשמח לשמוע שאלה זו.
לפני כארבעה חדשים הלכו מאות נערים ונערות למקום נידח בערבה, שאיני יודע אם נזכר פעם בתנ"ך – היום קוראים לו גדיאן (יש אומרים שזהו עציון) לַסוֹל מסילה במדבר העזוּב והשומם. מעשה פרוזאי, קטן – אך לדעתי זה אחד הגילויים הגדולים של הרוח האנושית. נערים בני שבע־עשרה עשו זאת. התפלשו בעפר, לא התרחצו, שתו מים פחות מבמשׂוּרה (אם כי איני יודע מה זאת משׂוּרה בדיוק), ואולי גם רעבו לפעמים – וכל זה לא בשביל לפתור שאלות מיטאפיסיות עמוקות, אלא בשביל לתקן הדרך לאֵילת לשם מה? איני יודע, אבל זוהי התגלות היכולת העצומה הגנוזה בנוער שלנו, ויש אלפים ורבבות המוכשרים לכך. הם ישנם גם בקרב העולים שבמחנות. עולים אלה שאינם “סוֹלת” הלכו לכפרים הרוסים ונטושים והתישבו בתוכם – הם עשו מעשה בראשית. הם יוצרים – אם כי הם סתם־יהודים.
אני מאמין שכל אדם חונן בשאָר־רוּח. ורק מקרה הוא הדבר שאחד נתן לכך ביטוי וחברו לא הגיע לכך. רבים היו יכולים לכתוב שירים טובים – אבל משום־מה לא נסתייעה מילתא.
השאלה הגדולה העומדת לפנינו היא לא “לשם־מה” – אלא כיצד? כיצד נפעיל עולים אלה, המון המהגרים? כולנו היינו מהגרים פעם. ב“מהגרים” אלה צפונות גדולות: באשר הם אנשים; באשר מאחוריהם עומדת היסטוריה גדולה.
גם העולה ממארוקו שנראה כאילו פרא־אדם, שלא קרא ספר מימיו ואפילו אינו יודע להתפלל – עומדת מאחוריו, בידעים ובלא־ידעים, שכינה של אלפי שנים. ההיסטוריה היהודית וכל אשר בה היא בנפשו ובדמו. והשאלה היא: איך לצרף השכינה שנתגלתה ב“סוֹלת” אל השכינה החבוּיה והסמוּיה הגנוּזה בתוך אלפי העולים – ולגלוֹתה? כל היהודים הם בני מלכים, ויש להם חלק בחזון ההיסטוריה היהודית. זהו הפסוק האמיתי והדימוקראטי ביותר שיש בספרות הפוליטית או המיטאפוליטית שלנו: כל ישראל בני מלכים הם. הם יוצאי בית המלכות שלנו. אומתנו הקיימת זה אלפי שנים ובתנאים אלה – אומה זו עטורה כתר מלכות ועל ראשה זורחת השכינה, ובכל אחד מבניה גנוּזים כוחות־רוח גדולים. איך לגלוֹת ולהפעיל כוח גנוּז זה?
אם גרינבוים, באָמרו משיח, הוא מתכוון למדינה, ושאלתו היא אם יש מדינה או אין – אומר לו: עדיין אין מדינה. המדינה היהודית עוד אינה קיימת. מדינה יהודית של שש מאות או שמונה מאות אלף יהודים היושבים על מיליון וחצי דונם – אין זו מדינה ואין זו יהודית. מה שעשינו עד עכשיו – ביצענו החלק השלילי של הקמת המדינה: עשינו לאַל, התלוּת הפּוֹליטית. רכשנו מפתח העצמאוּת, אך אין זה אלא מפתח בלבד, ואנו עומדים רק בראשית המדינה.
ומוּתר לשאול: מדינה – לשם מה? ואכן הסופר ל. נ. טולסטוי, שהיתה לו מדינה, ומדינה גדולה ונרחבה, שאל בכנוּת שאלה זו, כי לא מצא סיפוק בקיום המדינה כשהיא לעצמה, ומצא תשובה בישו ובאהבת הזוּלת וכו'. גם לנו מוּתר לשאול שאלות אלה, אלא שאנו חייבים לתת תשובה לשאלות קודמות, כי יש מוקדם ומאוחר גם בהיסטוריה וגם בתורה. עלינו להקים תחילה המדינה. איני בא לפסול השאלה; להיפך, אם לא נעמיד לעצמנו שאלות כאלה איני בטוח שנמצא בתוכנוּ די כוחות להקים המדינה ולבנותה. אם לא נרחיק לשאול – לא נקרב כל תשובה. אבל קודם־כל עלינו לבנות מדינה.
בנין המדינה ידרוש כוחות כבירים ועצומים, ובלי עירוּי מַכּסימוּם של יכולת, חמרית ורוחנית, לא יעָשה הדבר. סופרים כאילו לא בונים מדינה – זוהי מלאכתם של העובדים. אך לא על הלחם לבדו יחיה האדם. ואדם זה נקרא יהודי – וַדאי שאינו חי על לחם לבדוֹ, אבל, רבותי, הוא לא יחיה גם בלי לחם.
ולכן – בנין המדינה קודם לכל. וכאן יש מוקדם ומאוחר. במחשבה אולי לא. נביאינו לפני שלשת אלפים שנה חזו דברים שטרם התקיימו, והלוואי שיתקיימו במאה הזאת. הסופרים ואנשי־הרוח שהשאלה “לשם מה?” מעסיקה אותם (ואי־אפשר לאיש בעל שאָר־רוח שלא תעמוד בפניו שאלה כזו) חייבים להשקיע כוחם בטיפוח המדינה. בלעדיהם לא תיעשה מלאכת המדינה. המדינה הזאת לא תיבנה רק בחומר ובנשק. מדינת־ישראל לא תתוֹאר בלי עליונות הרוח. אמנם אין אנו אולי יודעים מה זה רוח. ואין הדברים נתונים להפרדה. חומר בלי רוח – הרי זה דומם, חומר מת. ומאידך גיסא, רוח בלי חומר – עוד לא ראינו מעולם. לנו נחוצים השנַיִם. הכוח המניע הוא הרוח. הרוח הוא המניע גם אצל היהודים שפרופ' בובר קורא להם בשם מהגרים. יהודים אלה מאמינים בימוֹת המשיח, והגיעו ימות המשיח. אולי ראשיתם. אמונת עמנו במשיח מאות ואלפים בשנה – היתה כוח אדיר, וכוח זה לא פחת. הוא קיים, הוא פועם, הוא פועל, הוא מפעיל.
ומלים אחדות לעצם הענין – לקליטה רוחנית או לחינוך העולים. בשלושה דברים תיעשה מלאכה זו: בספר, בבית־הספר ובצבא.
הדבר השלישי אולי יתמיה אתכם, כי צבא זוהי מסגרת לאַמן אנשים להרוג אנשים אחרים. אבל צבא יכול להיות, ואצלנו מן החובה שיהיה, מסגרת חינוכית לנוער, מסגרת לחנך אזרחים להיות נאמני מולדת ועם, שליחי יעוּד וחזוֹן.
ברור שהתפקיד הישיר של הצבא הוא לחנך הנוער והעם לכושר קרבי, שאם מישהו יבוא להרוג אותנו, ידע הנוער להשכּים ולהרגוֹ. אני מנסח זאת במתכוון בצורה בּרוּטאלית, כי לשם כך דרוש צבא. אם הוּטלה עלינו המלאכה הארוּרה הזאת שנקראת מלחמה – הרי נחוץ שננצח ולא ננוּצח. אבל זהו תפקיד הצבא רק לשעת מלחמה. הצבא קיים גם בימי שלום. ובימי – שלום הצבא הוא גורם מחנך: לסֵדר, לעבודה, לדייקנוּת, לידיעת הארץ, לעזרה הדדית, לפיתוח החושים והסגולות הגופניים והרוחניים, לנאמנות ולהקרבה עצמית, לחיי עם ומדינה, לבין הארץ, לחלוציות. הצבא יחנך הגיל המתבגר, גם מבני הארץ וגם מהעולים, שלא יבקרו עוד ברובם בית־ספר.
בצבא נפגש בפעם הראשונה כל הנוער שלנו, משכבות ועֵדוֹת שונות, מתגלות תהומות לא רק בין ילידי הארץ והעולים, אלא גם בין שכבות שונות של בני הארץ גופם. נתגלה שאנו לא עם אחד, אלא קהל עמים שונים. ומדינתנו לא תיכּוֹן – אם קרעים אלה לא יתאַחו. שנת־שירות הראשונה בצבא תהיה מקודשת בעיקר לחינוך ולמיזוג העֵדוֹת ולאיחוּי הקרעים.
כשנפגשנו בפעם הראשונה במסיבת סופרים פרטית, על פי הזמנת ידידי נתן אלתרמן, עוד לפני מסיבתינו הראשונה, בימי הממשלה הזמנית, נשמעו תלונות על הממשלה שאינה עוסקת בתרבות. אמרתי אז דבר שצילצל באזני רבּים כפרדוֹכּס, ש“משרד הבטחון הוא משרד לחינוך ותרבות” (זה היה בזמן שעדיין לא היה בממשלה משרד לחנוך ותרבות). בממשלה הקבועה הוקם משרד לחינוך ולתרבות, אבל גם עכשיו יוסיף משרד־הבטחון לשמש משרד לחינוך – לבוגרים, לחיילים. הצבא בישראל שׂוּמה עליו לתת לנוער חינוך יהודי ואנושי, ולולא דמיסתפינא הייתי אומר חינוך משיחי; בטרמינולוגיה המקובלת אגיד: חינוך חלוצי.
וצבא המגייס כל הנוער, יש בו גם אלמנטים פושעים: גנבים, אנסים. אני מאמין שגם בהם יש ניצוצות של שאָר־רוח. איני מאמין שיש אדם בעולם שהוא כולו פושע, ורק פושע. אין דבר כזה. אין הוא פושע בכל רגע מחייו. לרוב הוא אדם ככל האנשים. גם בטובים שבּנוּ חי פושע, ואני חושש שיש רגעים שכל אחד מאתנו הוא חוטא, אף כי אנו מסתירים או מדכּאים זאת.
אַל נתיאֵש משום אדם. היתרון הרב של הצבא שבו נפגשים כולם כשווים, כל אחד לובש אותם המַדים, מקבל אותו האוכל ועמוּס באותן החובות. והצבא יחנך כל נער ונערה לעבודה חקלאית. לשם מה? שאלה זו היא שלשלת שאין לה סוף, ולכן לא אנסה כלל לענות עליה. אבל פיתוח הארץ יעלה גאונה האנושי של אומתנו שהיתה מושפלת עד שאוֹל, יבצר עצמאותנו, יבנה המדינה.
יחד עם אימוּן צבאי ולימוד עבודת אדמה נַקנה בצבא לכל נער ונערה מינימום של ידיעת הלשון (לאלה שאינם יודעים עברית), מינימום של היסטוריה יהודית ואנושית, מינימום של השכּלה עברית וכללית.
ידָרשו לנו מלוֹנים וספרי־לימוד מיוּחדים המכוּונים לבוגרים ושיש ביכלתם להקנוֹת התמצית ההכרחית בזמן הקצר ביותר. אבל יש עוד משהו שאין לשאוב אותו מספרי־לימוד ומשיעורים, ושאינו תלוי בפרוֹגרמה – אפשר לקרוא למשהו זה בשמות שונים: חזון, רוח־הקודש, שאָר־רוּח, נשמה־יתרה ועוד. דרושים לנו אנשים שיש בהם “משהו” זה, שיבואו לנוער וידביקו אותו ב“מוֹתר האדם”. לשם כך נחוץ מגע ישיר בין העולים, בין החיילים ובין אנשי־הרוח שלנו.
ואנשי־רוח נמצאים לא רק בקרב הסופרים, אם כי איני מתאר לי סופר שראוי לשם זה שאינו איש־הרוח. נחוץ שכל אלה שחוננו בעושר רוחני זה – יפגשו עם הנוער ועם העולים, ואיני חושש להגיד: לא רק למען תת להם אלא גם למען קבּל מהם. אילו היו סופרינו ומשוררינו חיים קצת יותר עם יורדי־הים שלנו, עם טייסינו, עם אנשינו אשר באֵילת ובערבה, מאמין אני שגם הם היו מעשירים את עולמם.
לשאלת פרופ' בובר אין לי תשובה, כי אפשר לשאול אותה בלי סוף. אבל יודע אני: באין חזוֹן יפָּרע עם, ולא רק עם. קליטת־עליה רוחנית וחינוּך ההמונים – זהו מַתן חזוֹן לעם. גם לשלום וגם למלחמה הכרחי חזון. אם נלחמנו וניצחנו אין זה אלא מפני שלבחוּרינו היה חזון. לימי־שלום החזון דרוש פי־כמה. אולי לא מרגישים בכך בירושלים ובתל־אביב, אבל תעברו הארץ, תטוסו בנגב ובגליל, או תעמדו על שפת הים – ותראו מה הם הדברים הגדולים והעצומים שיש לעשות. והם לא יעָשוּ בלי חזון. דרושה ידיעת המקצוע, דרוש הכושר הטכני, דרושה המלאכה, ועל הכל – חזון. ואנשי החזוֹן נתבּעים.
השאלה היא: האם הסופר, המשורר, החוקר – הוא משורר, סופר וחוקר רק בשעה שהוא אוחז העט בידוֹ – או שהרוח מלווהוּ בכל אשר יעשה וילך. ביאליק היה משורר לא רק בשבתוֹ לשולחן ובכתבוֹ שיר. רוח־הקודש ליווה אותו תמיד, ובכל מקום שפגשנו אותו – ברחוב, במסיבת רעים – לא נסתלקה השכינה ממנו.
המלאכה העומדת לפנינו היא קשה מאין כמוה. ולא רק בגלל הסכּנוֹת החיצוניות שעליהן נרמז כאן. היא קשה על פי מהותה הפנימית. קשה גם העם היהודי. אמנם הוא מחונן כמעטים שבין הגויים, אבל הוא לקוּי בכמה תכונות כגרועים שבין האומות. הוא חד־צדדי, מפוּלג, מפוּצל, נוטה להגזמות, אינו מבחין בין העיקר והתפל, והוא מוכן לריב עם חברוֹ על קוֹצוֹ־של־יוד.
גם מבחינה כלכלית וחמרית הדבר קשה מאין כמוהו. זר־לא־יבין יאמַר: – הדבר בלתי־אפשרי. מעמסת הבטחון, עליה רבתי ופיתוח הארץ – לא יתכנוּ יחד. מבלי התעלמות מהקשיים הנוראים אנו יודעים שהדבר יתכן, אולם בלי מאמץ מוסרי עליון הוא לא ייעשה. ואנשי הרוח בתוֹכנוּ אינם רשאים להיחבא אל הכּלים.
בעמנו ספוּנים כוחות אדירים, ועוד נכוּנוּ לו גדולות ונצוּרוֹת. עם זה האמין כל ימיו ביעוּד אנושי גדול הצפוּי לו – אמונה זאת לא תכזיב, בתנאי אחד: אם עמנו ישב על אדמתו לבטח, אז יבואו גם הגדולות.
שום דבר אינו בא מאליו, ויש אינו נוצר מאין. האפשרויות הגנוזות בעם, והן גנוזות בכל חלקי העם, בכל גלויותיו, טעונות הפראָה, ואנשי הרוח שבתוכנו נתבּעים למעשה זה.
ה' בתשרי תש"י – 28.10.1949
בכינוס ארצי של ועדי־הפועלים
חברים, תרשו לי לפתוח הערב את דברי בקריאת מכתב קצר, ששלחתי לחברי ההסתרות בשעת הבחירות לכּנסת (אז קראו לה: האסיפה המכוֹננת) ולוועידת ההסתדרות לפני שמונה חדשים. אמרתי אז לחברי ההסתדרות:
“על שני דברים עומדת תנועתנו מאז היוֹתה, עליהם עומד גם קיומנו ועתידנו: על ה”קטנות" וה“גדולות”. ה“גדולות” – זוהי החתירה הנוֹעזת לקראת ביצוּע חזוֹננו הציוני־הסוציאליסטי: מדינה יהודית, קיבוץ־גלויות, חברת עובדים. ה“קטנות” – זוהי הדאגה היומיומית לצרכי־החיים של האדם העובד ושל העם: בנין בית, נטיעת עץ, עבודה לעולה, תנאי־עבודה הוגנים לפועל ולפועלת, חינוך לילד, ביטוח לזקנה – ועוד אלפי דברים “קטנים” שהם חיי יום־יום ושעה־שעה.
“עשרות שנים טיפלנו ב”קטנות" אלה. בנינו מתוך מאמץ מתמיד ונאמן בית העבודה העברית בארץ: גאלנו אדמה; בנינו ישובים – קבוצות, מושבים, קיבוצים; אירגַנוּ אגודות מקצועיות; נלחמנו על תנאי־עבודה הוגנים, על ביטוח סוציאלי; נאבקנו על עליה, על זכויות פוליטיות, על שוויון האשה; הקימוֹנוּ הסתדרות העובדים על מוסדותיה המסוֹעפים והמבורכים והגענו ל“גדולות” – להקמת מדינת־ישראל, לנצחונותיה הצבאיים וכיבושיה המדיניים.
“גורל המדינה וגורל ההסתדרות כרוּכים זה בזה. יתר על כך: גורלו של הפועל תלוי בגורל המדינה וגורל המדינה תלוי במעמד העובד. עתידנו הקרוב תלוי בכך, באיזו מידה יבין הפועל את צרכי המדינה ותפקידיה ויָטה שכם למילוּי שליחוּתה מתוך ראיית צרכי־השעה וצרכי־הדור, ובאיזו מידה תאזין המדינה לצרכי הפועל ותדע לסַפק אותם באהבה ובאמונה. רק אם נדע גם להבא לשלב ולכרוֹך “הקטנות” ו”הגדולות" – נצליח גם במדינה וגם בהסתדרות. רק פעולה מתוֹאֶמת והרמוֹנית בין המדינה ובין ההסתדרות תבטיח כושר הפעולה וההצלחה של ההסתדרות והמדינה, גם בעניני יום־יום וגם בתפקידי הדור.
“נאמנות ל”קטנות" ואמונה ב“גדולות” – זו היתה ותהיה דרכה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל."
עכשיו, חברים, אתן לכם סקירה קצרה על מה שנתהווה במשך 8 החדשים האלה, או יותר נכון – על הבעיות אשר התעוררו בתקופה זו, ותראו בעצמכם עד כמה גורל המדינה תלוי בפועל וגורל הפועל במדינה, ותבינו שכל המנסה לחַבּל במדינה – מחבּל למעשה בקיומו של הפועל העברי.
באמצע מארס שנה זו, לפני כשמונה חדשים, הצגתי לפני הכּנסת את הממשלה הקבועה הראשונה ותכנית פעולתה. תכנית זו היתה בנוּיה על מַסד אחד: הכפלת הישוב במשך 4 שנים, ועל שלושה עמוּדים: בטחון, קליטת עליה, רמת־חיים הוגנת לפּוֹעלים ולהמוני העם. הדגשתי בכּנסת, שמַעמסה משוּלשת זו היא כמעט למעלה מיכולת אנוש, ולא עוד אלא שכל אחד משלושת התפקידים האלה סותר במידה רבה את היתר: עול כבד של בטחון – מחַבּל בעליה; עליה רבתי – מסַכּנת רמת־חיים. ושלשתם יחד כמעט לא יתכנו. ואף על פי כך, אנחנו חייבים להעמיס על עצמנו שלשתם בבת־אחת ולבצע אותם. כי שלשתם הכרחיים לנו וגם זקוקים זה לזה.
שאפנו למדינה והקמנוּה. אבל לא משיגים מדינה חינם ולא בונים ומקיימים אותה בלי קרבנות. שילמנו כבר מחיר יקר בעד עצמאותנו ועוד נשלם. שילמנו בחיי אלפי בנינוּ ובעשרות מיליונים, הרבה עשרות מיליונים לירות. ועוד נשלם. אויבינו זוֹממים סיבּוב שני, ועלינו להיות תמיד מוכנים ומוכשרים לנצח גם בפעם השניה. בלי הנצחון בעתיד – לא יהיה שום ערך לנצחונות שלנו בעבר. ולכן, שום עוֹל לא יכבּד עלינו למען קיים בטחוננו. אבל בטחוננו לא יוּשג בנשק ובצבא בלבד.
עליה, עליה רבּתי, וּגדלה בקצב מהיר – זהו תנאי הכרחי לבטחון. הסיבּוּב השני, אם יבוֹא, לא יהיה כראשון. גם האויב למד משהו ממַפּלתוֹ. עלינו לדאוג שנהיה חזקים יותר גם בציוּד, באימוּן ובמשמעת, וגם בכמוּת. הכמוּת היא גורם עצום במלחמה. לכן – הכפלת מספרנו בזמן הקצר ביותר! אבל אין זה מספיק.
אין עצמאות פוליטית ואין בטחון בלי עצמאות כלכלית. אם לא נוכל לקיים את משקנו, אם לא נצליח להגדיל התעשיה, להרחיב החקלאות, להקים תחבּוּרה ימית ואווירית מסוֹעפת וּמהירה, אם לא נבטיח מזון, חומר גלמי ואמצעים כספיים מספיקים – לא תעמוד העצמאות הפוליטית ולא יקוּים הבטחון.
ומהו המקוֹר והמַעין של עצמאות פוליטית וכלכלית? עצמאות־החזון, עצמאות מוסרית ורעיונות. עצמאותו של אדם ועצמאותו של עם מַתחילה בלבו ובמוחו, ומהם היא יונקת. רק אוּמה שיש לה חזוֹן עצמאי (ולא רק חזון־עצמאות), רק אוּמה שהיא בת־חוֹרין ברוּחה ובת־חוֹרין בקביעת דרכה ומחוז־חפצה ההיסטורי, רק אוּמה כזו תבצע ותקיים עצמאותה הפוליטית והכלכלית, תילחם עליה ותנחיל לעצמה נצחון.
כל אלה – בטחון, עליה, רמת־חיים הוגנת, ועל הכל עצמאות פוליטית, כלכלית, מוסרית – אינם תלויים אך ורק בפועל. דווקא פה, בכינוס ועדי־פועלים מכל הארץ, עלי להדגיש שהמשׂימות המוּטלות על המדינה בימינו תלויות במאמציהם של כל חוגי הישוב, ללא הבדל. יתר על כן: מאמצי הישוב לבדו לא יספיקו. נדרש מאמץ גדול וממוּשך מכל העם היהודי בתפוצות; לבדנו לא נוּכל לשאת במעמסה הכּבדה – לא של בטחון ולא של קליטת־עליה.
אולם חוט־השדרה, הלוּז של העצמאוּת ושל המאמץ, המשען הנאמן של העצמאות המדינית, הכלכלית והמוסרית והמנוֹף למאמץ ולכוֹננוּת ולדריכות – זהו המעמד העובד. אם הוא יאמַץ ויגבּר – תאַמץ ותגבּר עצמאותנו, אם הוא יכּשל – ניכּשל וניפּוֹל בנוֹפלים.
והקשיים רבּים וגדולים
אציין עוּבדות מרכזיות אחדות שיתנו לכם מושג על הקשיים העצומים הכרוכים בעצמאותנו הכלכלית, כי איני יכול לדבר באסיפה פוּמבּית על בעיות הבטחון והשאלות הפוליטיות הכרוכות בו.
בימי המנדט, כאשר שלטו פה האנגלים, וביחוד בעשר השנים האחרונות דווקא, עד כמה שזה מוּזר, היה לנו יתרוֹן כלכלי. הימצאוֹ של צבא זר גדול, קרוב למאה אלף איש, בארץ, היה גורם כלכלי חשוב לקיום משקנו ולהרחבתו. חיילים אלה, שכּל הוצאותיהם כוּסוּ מן החוץ, – וחלק גדול מכספם הוצא בארץ, – פירנסו במידה רבּה גם התעשיה, גם החקלאות, גם הבנין, גם העבודות הציבוריות שלנו. הצבא הבריטי היה נותן־העבודה הגדול ביותר בארץ, והזרים לתוך משקנו הון רב.
עם קום המדינה נעלם הגורם הזה מן הארץ, ואין איש מתגעגע עליו. אבל גם בזאת יש לנו דוּגמה חותכת לאמת שעלינו לשנן לעצמנו: עצמאות אינה רק זכות אלא גם חוֹבה, וחובה כבדה. לאחר שנעשינו למדינה עצמאית, עלינו להיות סמוכים מבחינה משקית על שולחן עצמנו, ואין זה דבר קל. אנסה לעמוד על קשיים אחדים, ואתעלם לפי שעה מצרכי העליה, המגדילה את הקשיים פי כמה.
אנחנו חיים בארץ קטנה, דלה ובלתי־מפותחת. ארץ זו חסרה כמה דברים הנמצאים בארצות גדולות ועשירות. וגם הרבה מהיש בארץ עודנו גנוּז ובלתי־מנוּצל. רוב צרכינו עלינו לקנות ולהביא מן החוץ, ורק תוצרת מעטה משלנו אנו שולחים החוצה למכירה. בז’רגון הכלכלי קוראים לזה אימפּוֹרט ואכּספוֹרט, או יבוּא ויצוּא. והמאזן בין היבוּא ובין היצוּא הוא לרעתנו – כי היבוא גדול פי כמה מהיצוּא. בשנה הראשונה ליסוּד המדינה, מיוני 1948 עד סוף מאי 1949, הבאנו לארץ כל מיני סחורות בשוֹוי של למעלה מחמישים וארבעה מיליון לירות (54.559.579 ל"י). לעומת זה הוצאנו מן הארץ תוצרת שלנו רק בשוֹוי של משהו יותר משמונה מיליון לירות (8.220.864 ל"י). היה לנו, איפוא, גרעון של למעלה מ־46 מיליון לירות (46.338.715 ל"י). במשך שני החדשים שלאחר זה, ביוני וביולי שנה זאת, עלה האימפורט למעלה מ־15 מליון לירות (15.365.880 ל"י). ולעומת זה הגיע האכּספּוֹרט לפחות מחצי מליון לירות (484.025 ל"י), הגרעון בשני החדשים האלה בלבד הוא למעלה מ־14 מיליון ל"י (14.881.855 ל"י).
כיצד יכולנו לכסות את הגרעון? או יותר נכון – כיצד יכולנו לעשות את הגרעון? כי למען עשוֹת גרעון יש צורך שמי שהוא ילווה לנו. שום ארץ לא תתן לנו תוצרתה אם לא נשלם לה טבין ותקילין. כיצד נכסה הגרעון של ארבעה־עשר חדשים אלה שהגיע לסכום העצום של למעלה מ־61 מיליון ל“י (61.220.520 ל"י)? זה יתכן רק אם יכּנס לארץ זרם גדול של הון. ואמנם מיולי 1948 עד סוף יוני 1949 נכנסו לארץ 60 מיליון ל”י מן החוץ.
המספרים הסתמיים אשר הבאנו אינם מגוללים עדיין כל הפרשה. ויש צורך בפירוּט יתר. והפעם אעמוד רק על מחציתה הראשונה של שנת 1949, מינואר עד יוני. קנינו מן החוץ בששת החדשים האלה בסכום שלמעלה מ־37 מיליון לירות (37.309.239 ל"י), כלומר: בכל חודש למעלה מ־6 מיליון לירות. מכרנו לחו"ל בסכום שלמעלה משבעה מיליון לירות (7.369.222 ל"י), כלומר: בכל חודש במיליון אחד. זאת אומרת, בכל חודש היה לנו גרעון של חמישה מיליון לירות. ומהראוי שתדעו על מה הוצאנו הכסף ולשם מה נעשה הגרעון. במחצית השנה קנינו מזון לאדם ולבהמה בסכום שלמעלה מ־11 מיליון לירות (11.489.000 ל"י). זהו 30.8% מכל היבוא. על חמרי גלם, הדרושים לתעשיה שלנו, הוצאנו כחמישה מיליון לירות (5.066.000 ל"י), כלומר: 13.6% מכל היבוּא. סחורות מוכנות, מכונות, כלים וכל מיני דברים אחרים, אשר אין מעבּדים אותם בארץ, אלא משתמשים בהם כמו שהם, קנינו בסכום שלמעלה מעשרים מיליון לירות (20.393.000 ל"י), כלומר: 54.6% מכל היבוּא. מה זאת אומרת? – בלי זרם הון מהחוץ ובלי מטבע זר לא יהיה לנו מזון, ואין צורך לעמוד על חוֹמר הדבר: לא יהיה לנו חומר גלם, וכמה מבתי החרושת יסגרו; ולא יהיו לנו סחורות מוכנות. זאת אומרת: לא יהיו לנו טרקטורים, צינורות, מכונות, כלים, מכשירים, אווירונים, כלי־רכב, אניות, מכונות־כתיבה, מכונות־תפירה, חוטים, ברזל, עצים לבנין, לחרושת, לחקלאות ולשימוש יומיומי, ולא יהיו לנו עוד אלף אלפי דברים, שבלעדיהם אי־אפשר או קשה להתקיים.
מה הוצאנו לחו"ל במשך 6 החדשים האלה? מזון מתוצרת הארץ הוצאנו בששה מיליון לירות (5.991.556 ל"י), בעיקר פרי הדר ומיצים שונים, שזהו 83.8% מכל היצוּא שלנו. חומר גלם מכרנו בשוֹוי של 28 אלף לירות (28.541 ל"י), לעומת חמישה מיליון לירות שהוצאנו ליבוא. מכרנו סחורות מוכנות, מעוּבּדוֹת (בעיקר יהלוֹמים, שינים תוֹתבוֹת) בסכום העולה על מיליון אחד (1.131.774 ל"י) – 15.8% מהיצוּא, לעומת 20 מיליון לירות שאנחנו קונים בחוץ.
ונשאלת השאלה: איך נוכל להתקיים? איך נוכל להתקיים – פשוטו כמַשמעוֹ? איך נוכל לאכול ולעבוד וליצור ולבנות? כי לעת־עתה אין אנו יכולים לייצר בארץ רוב הדברים שאנו קונים בחו"ל. אפשר להוסיף לקנות בחוץ־לארץ יותר משאנו מוכרים לשם – ועוד זמן רב נהיה מוכרחים לעשות זאת, – רק בשתי דרכים: א) אם יגדל זרם ההון מן החוץ, ויהיה לנו במה לשלם בעד חומר הגלם, המזון, הכלים, המכונות, העצים והברזל ושאר הדברים שאנחנו מביאים. מן ההכרח שיהיה ברור שאם גם יוסיף ההון לזרום לארץ – זה בלבד אינו מספיק, כי אי־אפשר שתמיד יהיה זרם חד־צדדי של הון; חלק מההוֹן מוכרח לזרום חזרה. נצטרך לשלם הכספים, חלקם או מקצתם, שיוּכנסו לארץ בצורה של מילוה או השקעה, ולכן הכרחי גם להגדיל היבוא. ב) הגדלת היצוא: כשם שאנחנו מביאים מחוץ־לארץ חומר גלמי ומזון ותוצרת מעוּבּדת, כך עלינו להוציא לשם תוצרת ומזון וחומר גלמי, למען נשלם בסחורות שלנו מחיר הסחורות שאנחנו מביאים מן החוץ. בלי שני הדברים האלה – אַל תהיה לנו כל אשליה וכל אוֹנאה עצמית – נישאֵר בלי מזון, בלי חומר גלמי ובלי כלים ומכשירים; משקנו יהָרס – ואתו יהרס הכל.
איך נַזרים לארץ הון ואיך יגדל היצוּא? – שאלה זו נוגעת לא רק למדינה ולממשלה, אלא לכל תושב הארץ, וקודם כל לכל פועל, באשר בתשובה הנכונה לשאלה זו תלויה אפשרות עבודתו ושכרו ורמת־חייו של הפועל, והתשובה תלויה במידה רבה בעמדת הפועל, יחסוֹ, תבונתו וכושר עבודתו.
השתחררותנו מתלוּת כלכלית בהוֹן זר, אפשרית רק בהגדלת היצוּא. עלינו למכור לא פחות, ואם אפשר – יותר, מאשר אנו קונים. דבר זה יתכן אם נרחיב ונאדיר הייצור שלנו בחרושת ובחקלאות ובתחבורה ימית ואווירית (כי ייצור כולל גם שירותים של תעבוּרה ותחבורה). בשני דרכים ניצור יותר: אם תגדל התפוקה שלנו, כלומר: יגדל פריון העבודה, ואם יגדל שטח העיבוד החקלאי ונקים מפעלי־תעשיה חדשים ונרחיב שירותי הים והאוויר.
פריון העבודה של הפועל האמריקני גדול פי ארבעה ויותר מפריון העבודה של הפועל שלנו – ומשום כך רמת־חייו גבוהה יותר מרמת־חייו של הפועל הישראלי. ופריון העבודה של הפועל האמריקני גבוה מפריונו של הפועל הישראלי, והסובייטי והאנגלי – לא מפני שבאמריקה מזיע הפועל יותר או עובד יותר שעות, אלא משום ששם משתמשים בציוּד הטכני המשוכלל ביותר; הנהלת העבודה היא יעילה וחסכונית, וחינוכו המקצועי וכושר פעולתו של הפועל הגיעו לדרגה גבוהה.
אם אנו רוצים להעלות פריון העבודה בארץ – ועלינו לעשות זאת באשר זוהי שאלת קיומנו, – עלינו קודם־כל להצטייד במכונות ומכשירי־עבודה יותר משוכללים. בימי העליה השניה היינו חופרים תעלות במעדרים; אבל מכונת־חפירה אחת מפיקה עכשיו תוצרת פי עשרים או גם חמישים מכפי שעשינו אנחנו בכלי־עבודה פרימיטיבי. רוב בתי־החרושת שלנו משתמשים במכונות מיושנות ובשיטות לא־יעילות. גם הנהלת העבודה בהרבה מקומות היא ירוּדה ומרוּשלת וגורמת לבזבוז זמן, כוח וחמרים. גם חינוכו המקצועי של הפועל טעון בהרבה ענפים תיקון ושיכלול, וגם התנאים ההיגייניים שבהם נעשית העבודה, טעונים שיפוּר. הגדלת התפוּקה תלויה בכל הגורמים: בבעלי בתי־החרושת, במנהלי העבודה, בפועלים – ובממשלה, כי בלי התערבות הממשלה, בלי תיכנוּנה, פיקוחה ועזרתה בחידוש ובשיפּוּר תנאי העבודה – לא יוכנסו כל התיקונים הדרושים להגדלת התפוקה. ויש כאן שלושה נתבעים: המעבידים, העובדים, הממשלה. ואם יש שטחים שבהם האינטרס של המעבידים והעובדים מנוגד, – וזהו בשטח חלוקת ההכנסה של הייצור, – הרי בהגדלת התפוּקה מעונינים שני הצדדים, ויותר משניהם מעונינת בכך המדינה, כלומר הכלל הישראלי, כי רק בהגדלת התפוקה נוכל לעמוד בהתחרות העולמית ולהגדיל היצוּא ולשמור על עצמאותנו הכלכלית ואי־תלותנו הפיננסית.
אולם כאן אנו עומדים כאילו בפני מעגל־קסמים. תנאי ראשי להגדלת התפוּקה ולהרחבת הייצור הוא ציוד נוסף – גם לחידושים ולשיכלולים בתעשיה הקיימת וגם להקמת תעשיה חדשה. אבל המכונות הדרושות לכך אינן מיוּצרות בארץ, ויש להביאן מן החוץ, ונחוץ הון זר, מטבע זר – ושוב אנו חוזרים לצורך של הוֹזלת המחירים והעלָאַת כוח הקניה של המטבע שלנו, באשר זהו תנאי חשוב לזרימת הון מהחוץ.
אמרתי שאחד העמודים בתכנית הפעולה של הממשלה הוא טיפוּח רמת־חיים הוגנת לפועלים ולהמוני העם. דבר זה לא יעָשה על־ידי הכרזות או הפגנות – גם אם עתונים מסוּימים ינַפּחוּ מספר המפגינים פי ששה או שבעה. רמת־החיים קשורה קשר אמיץ וישיר עם רמת־התפוּקה.
ההכנסה הלאומית שלנו, של כל תושבי ארץ־ישראל, היא בערך מאתיים מיליון לירות, כלומר: קצת יותר משש־עשרה לירות לנפש לחודש בממוצע. אין זה מתחלק כמובן שווה בשווה; לא כל פועל בעל משפחה גדולה משתכּר סכום כזה לכל נפש, ויש גם פועלים המשתכּרים יותר מזה. יש הבדלים ניכרים בהכנסה בין פועל ופועל, וכמובן שההבדלים הם יותר גדולים בין פועל ובין מעביד; אך מאתיים מיליון אלה, כל כמה שלא יחולקו, וכל כמה שלא יוצאו מכיס אחד ויוכנסו לכיס אחר, צירופם הכללי יהיה לא יותר ממאתיים מיליון לירות. ואם אנו רוצים להעלות רמת־החיים הכּללית, אם אנו רוצים בחינוך־חינם לכל ילד, בביטוח סוציאלי, בשירוּתי־בריאות יותר משוּכללים, בשיפּוּר השיכּוּן וכיוצא באלה; כלָלוֹ של דברֹ: אם אנו רוצים להעלות את רמת־החיים לא של יחידים, אלא של הכלל, של כל העובדים והמוני העם – עלינו להגדיל את ההכנסה הלאומית בכלָלָה, למען נוכל להוציא על צרכינו למעלה ממאתיים מיליון אלה.
לשם כך יש לייצר יותר ולמכור יותר לחו"ל, ולהוֹזיל המחירים בארץ.
גם אלמלא עמדנו לפני בעיית העליה, היינו נאלצים להעלות ערך־הקניה של הכסף, להוֹזיל המחירים, להגביר התפוּקה, להרחיב הייצור, להגדיל היצוּא ולהקטין היבוּא. אבל יש לנו, לאָשרנוּ, עליה והיא היא הבעיה המרכזית של מדינת־ישראל, של עם ישראל ושל פועלי ישראל.
קליטת העליה דורשת ותדרוש מאתנו מאמצים לא יותר קטנים מהמלחמה, – וכל חַבּלָה במאמץ העליה אינה פחות מתוֹעבת ובוֹגדנית מאשר חַבּלה במאמץ המלחמה!
מאז הוקמה המדינה עלו ארצה כשלוש מאות אלף יהודים, כמעט החצי ממספר היהודים שהיו בארץ בזמן הכרזת המדינה. זרם אדיר זה היה עלול בכל ארץ אחרת להביא לחוסר־עבודה המוני, לירידת שכר העבודה ולהבטלת המוני פועלים מהתושבים הוותיקים.
על מדינת־ישראל הצעירה הוּטל למנוע כל התוצאות השליליות האלה, שהיו פוגעות לא רק בישוב הקיים ובעולים, אלא בעצם העליה. והוטל עליה תפקיד חיוּבי: לשכן העולים, להעסיקם בעבודה ולשבּצם בחיים הכלכליים של המדינה, תוך שמירה על מקומות עבודתם של הפועלים הוותיקים ועל רמת חייהם.
לא בּכּל הצלחנו עד עכשיו: לא כל העולים שוּכּנוּ – כמאה אלף עדיין יושבים במחנות. לא כולם סוּדרוּ בעבודה. מלבד תושבי המחנות יש כמה אלפים מובטלים. אולם לפי שעה הצלחנו למנוע כל פגיעה במשק הקיים וגם שוּכּנוּ כשני שלישים של העולים ושוּבּצוּ, פחות או יותר, במסכת משקנו. מסתכלים כלכליים ומדיניים בחוץ־לארץ רואים בדבר זה מעין נֵס, ביחוד לאור הקשיים האחרים שהיו למדינה הצעירה עד עכשיו: מלחמה, ואחר־כך שיחרור חלקי של הצבא, חוסר שירותים מסודרים בכל השטחים וכו'. אולם לא היה בכך משום נס, כשם שלא היה נס במאמץ המלחמתי. סוד ה“נסים” הוא הכרח ונאמנוּת. הוטל עלינו לעשות מה שעשינו, כי היתה זו שאלת חיים וּמוות, ועשינו הדבר מתוך נאמנות ומסירות, ומשום־כך הצליח הדבר פחות או יותר. אבל אַל נטעה לחשוב שמפעלנו בוּצע והוּשלם. אפילו דבר־המלחמה אין לראותו עדיין כנגמר, ואנו נתבעים לדריכוּת וכוֹננוּת מַתמדת. מפעל העליה וַדאי שלא נסתיים, רחוק מאוד מאוד מסיום. ועלינו לראות בעינים פקוחות את הקשיים, ולהכשיר עצמנו לשׂאת בנַטל הממושך.
אעמוד רק בקצרה על הקשיים והצרכים העיקריים. קודם־כל – שיכּוּן לעולים. אפילו אם יעלו מאתיים אלף לשנה – נצטרך לבנות שנה־שנה כששים אלף יחידות־שיכּוּן. במחירים שלפני שנה היה זה דורש כששים מיליון ל“י. כעת, הודות להוֹזלת המחירים ולשיכלול הציוּד, דרושים להקמת ששים אלף יחידות – כשלושים מיליון ל”י. זהו סכום השווה לכל תקציב המדינה לכל שירוּתיה (חוץ מבטחון). חלק ניכר מסכום זה מוּצא בארץ גופא לשכר־עבודה וחמרים הנמצאים בארץ, אך חלק לא־קטן יש להוציא בחו"ל במטבע זר – לקניית עצים, ברזל, זכוכית, פחים וכדומה.
אולם בשיכּוּן בלבד אין קולטים עולים. העולה זקוק לשירותי בריאוּת, חינוך, ועל הכל – לעבודה. על יסוד נסיוננו בארץ חישבו המומחים ומצאו שלקליטת כל עולה דרושים 2500 דולר או 890 לירה, בערך. לקליטת מאתיים אלף עולים נדרשים איפוא חמש מאות מיליון דולר או 178 מליון לירה. ולקליטתם של 250.000 עולים דרושים 625 מליון דולר או 255 מיליון לירה. סכומים ענקיים אלה ידָרשו שנה־שנה – אם נצליח לקיים עליה בממַדים הנוֹכחיים. כל זה – נוֹסף על התקציב הרגיל של המדינה המגיע ל־32,5 מיליון ל"י (חוץ מתקציב הבטחון)!
אין אנו צריכים להיבּהל מהסכומים העצומים הדרושים לקליטת העליה. אולם אנו חייבים לדעת עוֹצם המשׂימה המוּטלת עלינו וּלמַה היא מחייבת אותנו. בהכרזות בלבד על עליה גדולה, לא נצא ידי חובתנו. מי שתובע עליה ואינו נותן יד למאמץ הקשה לקליטת העליה אינו אלא מתעתע; וכל מי שביודעים או בלא יודעים פוגע במאמץ זה – הוא מחַבּל ביוֹדעים או בלא־יוֹדעים בקליטת העליה. כל הקורא להאטת העבודה, להורדת פריון העבודה, להפרעות בהוֹזלת המחירים, בצמצום הרווחים המוּפרזים, בסדרי הצנע, בהוֹזלת הבנין, בהעסקת עולים – אינו אלא מחַבּל בעליה. מאַין יבוא ההון הרב הדרוש לקליטת העליה בחלקוֹ – אבל רק בחלק קטן – יבוא עם העולים עצמם. העלִיה הבּאָה לארץ אחרי מלחמת־העולם השניה ואחרי השמדת יהדות אירופה – ברוּבּה הגדול היא עליה של חסרי־כל. לא כל הארצות מַרשוֹת ליהודים העולים ארצה לקחת אתם את רכושם הדל. והון זה הדרוש לקליטת העליה מן ההכרח שיבוא מן החוץ. נשארו איפוא שלושה מקורות: הון לאומי (מגבּית), מילוה ממשלתי, הון פרטי מן החוץ. יודעי דבר באמריקה מעריכים הכנסוֹת המגבית המאוחדת במאה מיליון דולר או קצת יותר. השנה השגנו מילוה ממשלתי באמריקה בסך מאה מיליון דולר; אין להניח שנשיג מילוה כזה לעתים תכוּפוֹת, אם־כי אין זה מן הנמנע שממשלת־ישראל תוכל – בשעת כּוֹשר – להשיג מילווֹת נוספים על־ידי הוצאת שטרות־חוב לזמנים ארוכים. אולם הסיכוי העיקרי למימוּן העליה הוא זרם הון פרטי, הון השקעות, שיבוא מחו“ל. ז”א שנוסף להון הדרוש לנו למזון, חומר גלמי, כלים ומכשירים ותוצרת מעוּבּדת בשביל הישוב הקיים – ידָרש לנו הון נוסף פי־כמה לקליטת העליה.
ושוב, הון זה לא יבוא במידה מספיקה אם לא נצליח להוֹזיל המחירים, ולא נעלה ערך הכסף שלנו, ולא נגדיל היצוּא שלנו, יצוּא תוצרת החקלאות והחרושת ושירותי הים והאוויר; לשם כך עלינו להכשיר עצמנו להתחרוֹת בתוצרת חו“ל ובשירות חו”ל – ולא ע“י הורדת רמת־החיים, אלא ע”י הגדלת פריון העבודה והשבּחת טיב תוצרתנו ושירוּתינו.
בשוק הפנימי שלנו אנו יכולים להכריח את הצרכנים לשלם מחירים גבוהים, ממחירי השוק העולמי, בעד תוצרת התעשיה והחקלאות שלנו, אבל לא נוכל לעשות זאת בשוק העולמי. תוצרתנו תנצח בשוק העולמי – אם נגדיל התפוּקה ונשפּר איכוּתה.
ומלים אחדות על בעיית־המריבה, שזכתה לפירסום כה רב בימים אלה, שקוראים לה בלע"ז אינדכּס, כלומר: שאלת תוספת־היוקר. מה זה “אינדכּס”? – יש תנוּדה מתמדת במחירי המצרכים, כיסוד להשוואה משמשים המחירים מאבגוסט 1939 – כלומר: התקופה של ערב מלחמת־העולם השניה, והם נקבעים כ־100. לפי זה הגיעו המחירים בזמן הווסד המדינה (מאי־יוני 1949) ל־336. כלומר: בעד המצרכים ששילמנו ערב המלחמה העולמית 100 גרוש – שילמנו ביוני 1948 336 גרוש. אחרי היווסד המדינה הוסיפו המחירים לעלות, ובאפריל 1949 הגיעו לשׂיאָם: האינדכּס עמד אז בסימן של 371, כלומר בעד המצרכים ששילמנו באבגוסט 1939 לירה אחת, שילמנו באפריל 1949 – שלוש לירות ושבעים ואחד גרוש. הממשלה שנבחרה בערך באותו זמן על־ידי הכּנסת אמרה: עד כאן! יש לעכּב עליית המחירים, ולא עוד – אלא שמוכרחים להוֹרידם, אחרת אין לנו תקוּמה, לא לישוב הקיים כבר ולא לעולים החדשים, מטעמים שכּבר הסברתי. ובמקצת הצלחנו. מאפריל עד ספטמבר הוֹרדנו המחירים מ־371 נקודות עד 329, הפחתה של 42 נקודות או 12%. בעד מצרכים ששילמנו באפריל 371 גרוש שילמנו בספטמבר רק 329 גרוש, ואם הוצאתי באפריל 37 לירות ומאה גרוש לחודש – אני מוציא עכשיו (על אותם הדברים) רק 32 לירות ותשעים גרוש, כלומר: בארבע לירות ועשרים גרוש פחות. ואם הוצאָתי הגיעה אז ל־74 לירות ועשרים גרוש – היא עולה עכשיו (בעד אותם הדברים) רק 65 לירות וארבעים גרוש, כלומר: פחות בשמונה לירות וארבעים גרוש, או קימוץ של למעלה מ־11% מכל הוצאוֹתי הקודמות. עם ירידת האינדכּס יורדת תוספת יוקר־המחיה, אולם הפחתת התשלום בעד יוקר־המחיה, היא קטנה מהוזלת המחירים, וההבדל הוא לטובת שכר־העבודה.
באפריל־יוני 1948 עלה שכר העבודה ל־543 נקודות לעומת 100 נקודות באבגוסט 1939 ז"א לעומת כל לירה שפועל קיבל בשכרו ערב המלחמה העולמית, הוא קיבל באפריל–יוני 1948 – 5 לירות ו־43 גרוש, אם כי האינדכּס של יוקר־המחיה היה רק 336 נקודות. באפריל־יוני 1949 הגיע שכר־העבודה ל־677 נקודות; נוספו במשך השנה 134 נקודות, או גידול ב־25 אחוז.
בעליית מחירים אין הפועל נהנה במידה מלאה מעליית שכרוֹ. תוספת ניירות שערכּם הריאלי הולך ויורד – אינה מעלה בהרבה רמת־החיים, יתר על כן – אם תהליך ההתיקרות (או האינפלציה בלע"ז) אינו פוסק, מן ההכרח שרמת־החיים תרד. הממשלה הפסיקה תהליך האינפלציה והיא מנסה להוריד המחירים, להוריד תוספת־היוקר – בלי להוריד רמת־חייו של הפועל, אלא להיפך. הפחתת תוספת־היוקר אינה מדביקה הפחתת המחירים, ולא עוד אלא שבעקב ירידת המחירים מסוגלת הממשלה להעניק לפועלים ולהמוני העם שירוּתים חדשים ומשובחים (כגון חינוך־חינם לילדים, שירות בריאות וכדומה), שלא תוכל לתיתם אם תהליך האינפלציה לא יפּסק.
בהורדת תוספת־היוקר מקבל הפועל בשכרו פחות כסף, אבל הכסף שהוא מקבל ערכו הממשי, כוח קנייתו, גדול מכל הכסף, עם התוספת, שקיבל לפני כך. ירידת המחירים מעלה השכר הממשי ומגדילה כוח הקניה של הלירה.
לצערי אין לי ברגע זה מספרים על המוּעסקים בעבודה שכירה ביוני 1948 – ובחודש זה, ואין אני יודע בדיוק כמה עולים נכנסו מאז למעגל העבודה השכירה. אולם יש בידי השוואה מאַלפת של עובדי התעשיה. במאי 1948 היו עסוקים בתעשיה 128 פועלים, וביולי 1949 – 168 פועלים, לעומת כל 100 פועלים ערב המלחמה, כלומר: תוספת של 40 נקודות או 31.5% מאז נוסדה המדינה. זה מראה שהתעשיה התרחבה במשך הזמן, והעולים לא תפסו מקום הפועלים הוותיקים, אלא נוספו עליהם.
אולם גדל גם חוסר־העבודה. בתחילת 1949 היו 6.469 מבקשי־עבודה בלשכּה, ומספר המובטלים היה 1.081. מאז עלה מספר הפונים ללשכּה עד 22.996, ומספר המובטלים עד 6.898. אולם אין מספר זה ממַצה כל האמת המרה – כי במחנות יושבים כמאה אלף איש, וחלק גדול מהם יש לצרף למספר מבקשי־העבודה. אולם יש לזכור שמראשית השנה נכנסו לארץ למעלה ממאתיים אלף עולים, ואם ננַכּה אלה שיושבים עדיין במחנות – הרי כמאה אלף נשתלבו, פחות או יותר, בחיינו הכלכליים, ומספר המובטלים עלה רק בקצת פחות משבעת אלפים.
אם לסַכּם פּרשת העליה והעבודה עד עכשיו, אפשר להגיד שהצלחנו בשני דברים:
א. בשמירת רמת־החיים של הפועל, למרות זרם העליה ולמרות הורדת יוקר־החיים והקטנת תוספת יוקר־החיים.
ב. בקליטת חלק לא־קטן של העולים, למעלה מששים אחוז. אולם אין להתעלם מהעוּבדה שהשיכּוּן לעולים אלה מקומו בערים ובכפרים נטוּשים, ומקור זה לשיכּוּן כמעט דלל.
אנו יכולים להמשיך בתהליך הוזלת יוקר־החיים – מתוך שמירה על רמת־החיים – עד נקודת־השׂוֹבע, כלומר: עד שהמחירים ידביקו את הרמה העולמית, וערך הלירה שלנו לא יפול במאומה מערך הדולר או ערך הלי"ש או כל מטבע “קשה” אחר בעולם. ורק בתנאי זה יש סיכויים מבוססים לזרם הון שיבטיח קליטה בריאה של העליה, פיתוּח הארץ, הרחבת החקלאות והחרושת ושיכלול שירותי הים והאויר.
עלינו לראות ברורות שיש לפנינו רק שתי דרכים:
א. דרך לא־קלה, דרך מאמצים כוללים, המוליכה להגדלת הייצור, הורדת המחירים, הפחתת תוספת־היוקר שאין עמה הפחתת שכר ריאלי, אלא להיפך, הגדלת התפוקה והיצוּא זרימת הון וקליטת עולים, או –
ב. דרך קלה וחלקלקה, דרך אינפלציה והאטת העבודה, האמרת המחירים, ריבוי השכר הנוֹמינלי שיש עמו הפחתת השכר הריאלי, הפחתת אפשרויות העבודה, ריבוי יבוא ומיעוט יצוא, חסימת זרם ההון, גידול האבטלה, חוסר שיכון לעולים – ועירעור סיכויי העליה וקליטתה.
ואני שואל: מי מעונין באלטרנטיבה השניה, באלטרנטיבה של אינפלציה, אבטלה ומשבר העליה?
לכאורה נראה שאין איש בארץ מעונין בכך. לצערי הרב עלי להגיד שאיני בטוח בכך. אני רואה כוחות מהרסים ומחריבים היושבים בתוכנו ורוצים, ביודעים ובמחשבה תחילה, בהרס משקנו ובהכשלת עלייתנו: וישנם לא־מעטים הנגררים אחריהם בלא־יודעים, באשר אינם מבינים הנעשה בארץ או הולכים שוֹלָל אחרי סיסמאות רמיה של “ציונוּת קלה”.
וכאן אני מגיע לשורש הפולמוס הנטוּש בתנועת הפועלים הישראלית. זהו לא ויכוח בין ימין ושמאל, אף לא בין מפלגות קואליציה ומפלגות אופוזיציה, אפילו לא בין “רפורמיזם” ו“מהפּכנוּת”.
בתנועת הפועלים הארצישראלית יש מקום לנטיות וגוונים שונים, והם גרים למעשה בכפיפה אחת ויכולים וצריכים לגוּר במחיצת מפלגת־מעמד אחת. במפלגת פועלי ארץ־ישראל לא היתה אף פעם שפה אחת ודברים אחדים, ואני מקווה שלא יהיו גם להבא. יש חילוקי־דעות בשאלות תכסיס, בקצב, באמצעים, – וכל זמן שהמטרה היא אחת ונקודת־המוצא היא משותפת, אין חילוקי דעות בגדר של ניגודים מפרידים ומפלגים. הוויכוח האמיתי אינו אפילו בין מפא“י לבין מפ”ם, כי בשתי המפלגות האלו גם יחד יש חילוקי דעות פנימיים, לפעמים בשאלות לא־חשובות ולפעמים גם בשאלות חשובות. ואין זה מפריע לחברים לפעול יחד ולקבל עליהם הכרעת הרוב.
אולם יש בארץ ובעם היהודי ויכוח אחד יסודי, עקרוני הנוקב עד התהום, לא על דרך, אמצעי, תכסיס, קצב, קואליציה, אופוזיציה, אינדכּס וכדומה, אלא על עיקר העיקרים: על נקודת־המוצא ועל המטרה, והוויכוח הוא בין הציונות הסוציאליסטית ובין היבסקציה הקומוניסטית, ותכנו של הוויכוח הוא לא סוציאליזם או קומוניזם, אלא: האם אנו מטרה לעצמנו, ומפני זה אנו עובדים, בונים, לוחמים, פועלים לפי צרכינו ההיסטוריים, מקימים את מולדתנו ועצמאותנו ומגשימים את חזון גאולתנו אנו, חזון הציונות הסוציאליסטית, כחבר שווה־זכויות ובן־חורין במשפחת העמים והעמלים, או אין אנו אלא אמצעי וסוכנים לאחרים, המשרתים אינטרסים זרים ומולדת שניה, ופועלים לפי הוראות מהחוץ, וכל חיינו, מחשבותינו, פעולותינו משועבדים בחומר וברוח לרצון זר, שאין אנו קובעים אותו למעננו ומתוכנוּ, אלא הוא מוטל עלינו בכוח אחרים?
השאלה היא אם אנו דואגים דאגת הפועל היהודי והעם היהודי, – כמו שהרוסים דואגים דאגת הפועל הרוסי והעם הרוסי, והיוגוסלבים או הסינים – דאגת הפועל והעם היוגוסלבי והסיני, – או אין אנו אלא כלי־שרת וסוכנים למי שהוא מחוצה לנו?
וכשאני אומר סוכנים – אין הכוונה לסוכנים בכסף. אין סוכנים אלה מסוכנים ביותר. יש סוכנות אידיאית, יש השתעבדות מוסרית, יש “מה יפית” מתוך התבטלות, יש השתמדות והתבוללוּת והתכחשוּת לשמה, מתוך תלישוּת ועקרוּת ומתוך משיכה לכוח, לתקיפים, למרחב.
ניגוד זה אינו חדש – וימיו כימי ההיסטוריה העברית. תמיד היו בתוכנו נביאי־אמת ונביאי ־שקר; אלה שהאמינו ביעוּד ובחזוֹן של העם היהודי – למרות דלוּתוֹ החמרית, חולשתו הפוליטית, מיעוט מספרוֹ; ויש שנמשכו אחרי הבּרק של התוֹקף והשלטון והתרבות של מצרים או בבל, יוון או רומא, המהפכה הצרפתית וההשכלה המַטמַעת, ולא תמיד אך ורק למען בצע או תועלת־היחיד. אַל נזלזל בכוחות־ההרס שפעלו ועודם פועלים בהיסטוריה היהודית. גדול המתבוללים בהיסטוריה היהודית – שאול התרסי, תלמידו הגדול של ישו, שנהפך ל“פאולוס הקדוש”, – לא היה רודף בצע או קרייריסט. גם לא כל המתבוללים בדורות האחרונים עשו מעשיהם מתוך בקשת הנאתם הפּרטית, – אלא מתוך משיכת מרחבים מצד אחד ומתוך צרוּת מדוּמה של היהדוּת מצד שני.
ואַל יטעה מישהו לחשוב שעם קמת מדינת־ישראל נסתיים “הויכוח” הזה. יתכן שהוא רק מתחיל. ויכוח זה היה קיים בימי הבית הראשון, הוא היה קיים בימי הבית השני – והוא מחריף בימי הבית השלישי, כי הבית השלישי מוקם בתקופה מסוֹערת ומסוכסכת בעולם, כשכוחות אדירים מתאבקים על הגמוניה עולמית, ומשתמשים במלחמתם לא רק באמצעים חמריים ובפיתוּיי־כסף או נשק, אלא גם באמצעים רעיוניים ומוסריים ובפיתויי חזון ומַשׂאֵת. ואם בעולם מטורף זה קשה לקיים עצמאות מדינית וכלכלית לאומה קטנה – קשה אולי עוד יותר לקיים עצמאות מוסרית ורעיונית, עצמאות־החזון והיחוד ההיסטורי. וכאן הוא מקורה העמוק והחבוּי של המחלוֹקת הרצינית, החמוּרה, החמוּרה, המהוּתית הנטוּשה בתנועת הפועלים.
אנו מטרה או אמצעי? דרכנו ומטרתנו נקבעים על־ידינו, בהתאם לצרכינו ושאיפותינו אנו, או על־ידי אחרים רבים ותקיפים שיש להם כאילו המונופולין על “המחר” ההיסטורי?
מצד אחד עומדת הציונות הסוציאליסטית, – מצד שני היבסקציה הקומוניסטית (וגם הקפיטאליסטית, כי יש יבסקציה פלוטוקרטית, אם כי לא בתוך תנועת הפועלים היהודים, אלא בחוגים בורגניים של העם היהודי). בין שני אלה – תהוֹם שאין לגשר עליה, כשם שאין לגשר בין החיים ובין המוות. או זה או זה. בוויכוח זה לא תיתכן שום פשרה ושום השלמה.
דוגמאות אחדות מהעבר הקרוב, שנשכח כבר מלב רבים, והעולים החדשים כלל לא שמעו עליו ואף הנוער שלנו אינו מכיר אותו, ויש מי שמעונין להשכיח ולטשטש אותו – דוגמאות אלה יסבירו יותר מכל את עומק התהום שבין שתי הגישות.
לפני שלוש־עשרה שנה נערכו בארץ התקפות טירוריסטיות על הישוב היהודי, שנעזרו בכספים ובמדריכים של היטלר ומוסוליני והתנהלו ע“י המופתי הירושלמי, חג' אמין אל־חוסייני. פועלי ארץ־ישראל והישוב כולו התגייסו להגנה עצמית, וכל העם היהודי עמד מאחורינו בהתגוֹננוּת זו. אבל נמצאו בארץ בחורים יהודים – לא שכירי המופתי, אלא אנשי היבסקציה הקומוניסטית (אז לא נקראה מק"י, כי השם ישראל או ארץ־ישראל היה פסוּל, וכל הלשון העברית היתה פסוּלה) ושמם היה באידיש פּ. ק. פּ. (פאלשתינישה קומוניסטישה פּארטיי), אשר נתנו את ברכתם ותמיכתם לטירור נגד הישוב, וגם היבסקציה הקומוניסטית באמריקה נקטה עמדה כזו. כנופיות המוּפתי רצחו פועלים, ילדים, נשים, שרפו שדות של קיבוצים, מושבים ומושבות – ו”ריבולוציונרים" יהודים מהיבסקציה בארץ ובאמריקה עמדו לימין הפּוֹגרוֹמשצ’יקים. – לא משום טובת־הנאה פרטית שהיתה להם מרצח יהודים, אלא משום שהיו משועבדים ל“חזון ריבולוציוני עולמי” שראה בטירור של המופתי מרד נגד “האימפריאליזם” וה“שוד” הציוני.
השבוע זכינו להופעה “המהפכנית” של “ועדות הפעולה” שהוקמו ע“י מק”י וכמה מאנשי מפ“ם. ורוב הציבור שלנו, הנוער והעולים, אינם יודעים שגם “ועדת פעולה” זו אינה אמצאה חדשה, אלא רק גלגול חדש של “ועדת פעולה” שהוקמה לפני שבע־עשרה שנה על־ידי אותה מק”י (אז נקראה פ. ק. פּ.), בהשתתפות “השמאל” – אז לא היתה מפ"ם, אבל היתה מפלגת פועלי־ציון “שמאל”, והיה קיבוץ ארצי של השומר הצעיר, שפעל עדיין כקיבוץ־מפלגה.
לשם מה הוקמה אז “ועדת –הפעולה”? לא נגד אינדכּס ותוספת־יוקר, אלא נגד כניסת הקיבוץ המאוחד לנס־ציונה, להגברת העבודה העברית בתוכה.
רבים מהעולים החדשים העוברים מושבה זו, מתפלאים ודאי לראות דבר שאין למצוא בשום מושבה יהודית בארץ – מסגד מוסלמי. לא אספר עכשיו איך זה קרה, אבל רק אוֹמַר שבמושבה זו היה מאבק קשה על עבודה עברית. והסתדרות העובדים, המרכז החקלאי והקיבוץ המאוחד החליטו לשלוח פלוגה של הקיבוץ המאוחד לנס־ציונה; ופועלי־ציון “שמאל”, יוצאי קיבוצי השומר־הצעיר ואנשי הפרקציה1 הקימו “ועדת פעולה” למנוע כניסת הקיבוץ למושבה. נערכו הפגנות והועמדו “משמרות” להפריע לעבודת חברי הקיבוץ המאוחד.
ההסתדרות העמידה אז למשפט את “ועדת־הפעולה”. הייתי אז שליחוֹ של הוועד־הפועל של ההסתדרות במשפט זה. אחד הנתבעים למשפט על ארגון ההפגנות והמשמרות, מונסטר, מיוצאי השומר־הצעיר בגליציה, שהפך בארץ ל“פרקציונר”, הכריז במשפט, שאין ליהודי זכות לבוא לארץ, לעבוד בה, להתישב על אדמה פנויה, וכי הפועל היהודי העולה לארץ אינו אלא משמש הבורגנות היהודית – “רק המעמד הבינוני מעונין בקיום פועלים יהודים כאן”. מונסטר זה, שהתפאר שהיה ארבע שנים בקיבוץ השוה"צ בגליציה ושנה אחת בקיבוץ בארץ, הודה שהפועל היהודי מעלה שכר־עבודה בארץ, אבל השכר הגבוה שהוא מקבל אינו אלא שוחד שמשלמת לו הבורגנות היהודית למען ישרת אותה.
בראשית ארגון הפעולה נגד הקיבוץ המאוחד העלימו שליחי הפרקציה תורתם זו, וכשהלכו יחד עם שליחי פועלי־ציון “שמאל” לאסוף חתימות אצל פועלי נס־ציונה נגד כניסת הקיבוץ המאוחד, נקטו באמתלה של חוסר־עבודה כביכול שיש במושבה, אולם במשפט גילו פרצוּפם האמיתי, ולאחר שניצלו עזרתם של פועלי־ציון “שמאל” בהפגנות ובמשמרות שנכשלו – פירסמו כרוזים בהם השמיצו את פועלי־ציון “שמאל” יחד עם כל שאר המפלגות הציוניות בהסתדרות: “כל פועל צריך לדעת ולהעריך שלכל ההכרזות של השומר־הצעיר ופועלי־ציון על ארגון בינלאומי הן דימגוגיה שפלה המכוּונת לצוּד נפשות. תפקיד מכוֹער במיוחד ממלאים פועלי־ציון שמאל. תחת לחץ ההשראה הריבולוציונית של הפועלים נאלצו להיגרר אחרי הפעולה, אבל כמובן לא על־מנת לעזור, אלא על־מנת להפריעה ולשברה… כל הכעס שלהם הוא רק על זה, שקיבוצי הכיבוש הם של מפא”י ולא של פועלי־ציון".
בכרוז חתום על־ידי “הוועד המרכזי של פרקצית הפועלים” המתריע על “מדיניות־השוד הציונית” נאמר: “בשעה זו אחזה ההסתדרות (הכוונה להסתדרות העובדים) במלחמת הסתה והשמדה מוגברת נגד הפועל הערבי מצד אחד ונגד האגף הריבולוציוני של ציבור הפועלים היהודי, שאינו רוצה להירתם בעגלת השוד והכיבוש של ההסתדרות, מצד שני. המאמרים ב”דבר“, החל מ”דבר היום" וגמור בכל הסיפורים על “קיפוח זכות הפועל היהודי” מלאים דברי הסתה והשמצה נגד הפועל הערבי… היא מגייסת את מחנותיה הפאשיסטיים מהקיבוצים והקבוצות השונים להתקיף את הפועל הערבי. חברים, אַל תפלוּ ברוחכם, אַל תיבּהלוּ מאמצעי הטירוֹר, ממאמרי־ההסתה הפרוֹבוֹקציוֹניים של “דבר” ושל פועלי־ציון “שמאל”. ביצרוּ והרחיבו את חזית־המלחמה נגד ההנהגה הפאשיסטית של ההסתדרות ונגד כנפיות הקיבוצים הפאשיסטיים עוזריה. למלחמה נגד כיבוש העבודה, נגד העליה ונגד כל מגיניה ומַטיפיה מימין ומשמאל!"
מי שקורא לפעמים את “קול העם” או שומע את נאומי אנשי מק"י באספות פומביות בארץ ובארצות “הדימוקרטיה העממית” – יראה שהסגנון לא נשתנה בהרבה…
לזכות היבסקציה הקומוניסטית עלי להוסיף שהם לא היו הממציאים של התורה “הריבולוציונית” המתקלסת בעם היהודי. קדמו להם “ריבולוציונרים” יהודים ברוסיה הצאריסטית לפני שבעים שנה, אשר שלחו ברכתם לפורעים הרוסים שפרעו ביהודי־רוסיה, – וראו בפּוֹגרוֹמים אלה מרד האיכּרים נגד הבּוּרז’וּאזיה, ובדם היהודי השפוך ראו “שמן משחה לגלגלי המהפכה הרוסית”. עד כמה שידוע לי לא הגיע אף פעם ריבולוציונר לא־יהודי לשפלות מחפּירה כזו.
מזוֹכיזם יהודי זה הוא עתיק־יומין, והרבה דם יהודי נשפך בגלל מהרסים ומחריבים שיצאו מאתנו… קסמו להם ליבסקים בכל הדורות האמונות “האוניברסליות” של הנצרוּת, ההשכּלה וההוּמניזם של עמים עשירים, המהפכה והשלטון של ארצות גדולות ותקיפות. חכמת “המסכּן” היהודי היתה בזוּיה בעיניהם, ונתמלאו שנאת־אחים, שנאת־עצמם, בגלל היהדות העקשנית שאינה רוצה לרדת מעל הבמה ההיסטורית, שמוסיפה להאמין ביחוּדה ובחזוֹנה, שאינה מתבטלת מגדלוּתם ומתקיפוּתם של שכניהם הרבים והעצומים, – ושומרים על עצמאותם הפנימית, ומוסיפים ללכת בשבילם המיוחד לקראת יעוּדם ההיסטורי…
ונגע ה“מה־יפית” וה“השתעבדות בתוך מהפּכה” דבק בנו גם בארץ – והוא קיים גם לאחר קום עצמאותנו, שכל כך נלחמו בה היבסקציה וכל גרוריה, ועכשיו נעשו הם ל“מגיניה” ואפיטרופסיה כלפי שליחיה הנבחרים של האומה היהודית…
•
ואם בארץ כך – בגולה לא כל שכן. באחת מארצות הגולה, בת־רב יהודי, שבני משפחתה נמצאים בארץ, מדכאה ומחניקה בחוזק־יד כל גילוי יהודי חפשי, כל הבעה ציונית, כל שאיפה למולדת, ואינה מבחינה בין “ימין” ו“שמאל” בציונות – כי כולם הם בלשון הפרקציה “כנופיות פאשיסטיות” והיא כולאה אותם במאסר, מפרקת משקי־הכשרה של “החלוץ” אוסרת על בנים יהודים להצטרף להוריהם בישראל ועל הורים לנסוע לילדיהם שבמולדת, אונסת רבנים יהודים שישמיצו בבתי־כנסת בימי החג את מדינת־ישראל וממשלתה, למען עקוֹר מהמוני היהודים כל זיק של רצון ושל תקוה לעלות למולדתם בישראל…
זוהי פעולה טיפוסית של “יבסקציה קומוניסטית”. – כי תעלולים אלה אינם מחוּיבי מציאות קומוניסטית גוֹיית. קומוניסטים גוֹיים בצ’כוסלובקיה, פולין ובולגריה ויוגוסלביה אינם עושים מעשים סַדיסטיים אלה והעליה מארצות אלו עד עכשיו היא מוּתרת, אבל אין זה כמובן מן הנמנע שהיבסקים היהודים ישפיעו על חבריהם הגוֹיים לעשות כמעשיהם.
ושליחי היבסקציה בארץ מסייעים בידי חבריהם שבחוץ־לארץ ומביימים הפגנות של מחוסרי־עבודה ומשמיצים את ממשלת ישראל, את הסתדרות העובדים, את “הימין” שבמפ“ם (לפי שעה), מוציאים את דיבּת הארץ, מנהלים תעמולת־זוועה נגד העליה, מארגנים “חוזרים” ו”יורדים" – למען עקוֹר מהמוני היהודים בארצות הדימוקרטיה העממית הרצון והתקוה לשוב למולדתם בישראל – כי “המולדת השניה” קודמת.
ועצוב ומשונה לראות, כאשר היה עצוב ומשונה לראות לפני שבע־עשרה שנה בנס־ציונה, כיצד מפלגת־פועלים ציונית בארץ משתפת פעולה עם יבסקציה זו, – גם כשמעשי החבּלה נוגעים בצפור־נפשה של הציונות: בעליה, בזכות העליה של היהודים בארצות הגולה ובמאמצי קליטת העליה הקשים בארץ…
איני יודע אם מנהיגי מפ“ם נותנים לעצמם דין־וחשבון ברור מהמדרון המסוכן שעליו הם מתיצבים בשתפם פעולה עם היבסקציה, – באיזו צורה שהיא. איני יודע אם חברי מפ”ם בהתישבות הממלאים כמונו מצווֹת החלוציות הציונית־סוציאליסטית – מעריכים כראוי העוּבדה הפאטאלית, שחלק גדול מחבריהם בעיר קשה להבחין ביניהם ובין היבסקציה, ודווקא אלה הם המסוכנים ביותר לציבור הפועלים. היבסקים הגלויים סכנתם לא גדולה ביותר. פועלי ישראל לא הלכו שולל אחרי “הפרקציה” בימים הקשים ביותר, בימי חוסר־עבודה מבהיל, בימי כשלונות ציוניים פוליטיים, בימי חוסר מעשה והתישבות ציונית, – ולא ילכו שולל אחריהם עכשיו, כשקם החזוֹן הגדול בראשיתו, ומדינת־ישראל מודרכת על־ידי פועלים נעשתה עוּבדה היסטורית. הסכנה היא ביבסקים המוּסווים, שרוממות החלוציות בגרוֹנם וחרב החבּלה בידם.
המלך החשמונאי אלכּסנדר ינאי, שבימיו גברה המחלוקת בין הצדוקים ובין הפרושים, אמר לפני מותו לאשתו המלכה: “אל תתיראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס”. פועלי ארץ־ישראל צריכים להישמר מאלה העושים מעשי־זמרי יבסקיים, ומבקשים שכר כפינחס חלוצי.
וכשם שיש יבסקים בשמאל כך יש יבסקים בימין. יש באמריקה “קונסול פוֹר ז’וֹדאיזם”, ובראשו עומד מיליונר יהודי גדול, מאילי הפלוטוקרטיה היהודית, והוא יבסק טיפוסי, יבסק ימני, שמלאכתו היא להשטין בפני ה“פריץ” הזר על נאמני־ציון, ולהוכיח את “נאמנותו” לשליט.
שרשה המוסרי של יבסקציה הוא לא שמאל ולא ימין, – אלא התבטלותו העצמית של יהודי תלוש והשתעבדותו המוסרית לזוהר ולקסם ולכוח של אדירי־עולם, המייצגים כביכול את האוניברסליות האנושית לעומת “הצרוּת” היהודית, כאילו ערכי־אמת וחזון, צדק וחירות ושוויון נמדדים במספר הדיביזיות שהשליט מוכשר לגייס בשדה־הקרב.
אין שתי מולדות לעם, כשם שאין שתי אימהות לאדם. כל המדבר על מולדת שניה – מתעתע או מרמה עצמו. בבנותנו את מולדתנו אין אנו מתבדלים מהאנושות כולה, אלא להיפך. רק דרך הקמת מדינתנו העצמאית אנו נעשים לאזרחי־העולם, ושום דבר אנושי אינו זר לנו. במולדת המשוחררת אנו חדלים להיות מה שהיינו במשך דורות: בנים חורגים לאנושות. קיומנו ועתידנו מעוּרים עכשיו במסכת כל־אנושית. חזוננו ההיסטורי – קיבוץ גלויות ואומה בת־חורין משוחררת מכל תלוּת חיצונית ומכל דיכוי פנימי. ללא מעמדות וללא ניגודים כלכליים וחברתיים – נבצע בדרך ההולמת נסיבות־קיומנו ההיסטוריות, מתוך רצוננו וצרכינו אנו. אנו מאמינים במשטר עולם חדש – משטר של שלום וצדק, שוויון ואחווה אנושית. משטר העתיד לא יקום לאחר שאוּמה תקיפה זו או אחרת תשתלט בעולם בכוח נשקה ותטיל רצונה על המין האנושי, – אלא מפני שהוא הכרח היסטורי פנימי של כל אומה ואומה, של רוב העובדים בכפר ובעיר שבכל ארץ וארץ, ועובדי כל ארץ יקימו משטר זה בצלמם כדמותם, לפי נסיבותיהם ההיסטוריות המיוחדות. חלקנו אנו בחידוש פני העתיד נתרום – כשנבנה מולדתנו אנו בצלמו כדמותו של העם העובד העברי; וזאת אשר אנו עושים. ואולי יש במפעלנו משום דרך ומופת לאחרים: מה שנעשה עד עכשיו על־ידינו בהתישבות העובדת – אין לפי שעה דוגמתו בשום ארץ בעולם. אולם אין כל הכרח שאחרים יגיעו למשטר סוציאליסטי דווקא בדרכנו אנו. כל עם בדרכו הוא. אמונתנו היא שרק עם בן־חורין, להלכה ולמעשה, שיש לו הרשות המלאה לפלס לעצמו דרך לעתיד – יגשים באמונה ובהצלחה חלקו בגאולת העולם. וכל פגיעה בחירות העם, בחירות כלכלית, או מוסרית־רעיונית, מחַבּלת חלקו של העם בגאולת עצמו ובגאולת האנושות.
והיבסקציה על פי מהוּתה וטבעה, ככוח משועבד ומשעבד, היא אויבו של העם ושל מעמד הפועלים. הגדרה שהגדירה מועצת ההסתדרות את ה“פרקציה” לפני יותר מעשרים וחמש שנה הולמת גם עכשיו את היבסקציה – את מק"י וגרוריה; ואלה דברי מועצת ההסתדרות על פרקציית הפועלים:
“חבר־האנשים המתחפּש בשם פרקציית־הפועלים בתוך ההסתדרות הוכיח בכל תכסיסיו ותעלוליו, כי אויב הנהו לעם העברי ולמעמד הפועלים בארץ. המועצה מוקיעה את השׂיטנה נגד העליה והוצאת הדיבּוֹת על תנועת הפועלים העברית, המכוּונת להונאת עולם־הפועלים הבינלאומי”.
מאז נאמרו דברים אלה עבר יותר מחצי יובל שנים. שליש העם היהודי נשמד בינתיים באירופה, נשתנו פני העולם, הוקמה מדינת ישראל, – אולם פרצוּפה של היבסקציה לא נשתנה: הכושי לא החליף עורו. כמו לפני עשרות שנים, הם מתנכּלים גם עכשיו בעליה, מַשׂטינים על מדינת־ישראל ועל תנועת הפועלים העומדת בראשה. וכל הפוסחים על שתי הסעיפים מוכרחים לבחור: עם היבסקציה – או עם נאמני הציונות־הסוציאליסטית.
-
פרקצית הפועלים – הזרוע של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית בהסתדרות העובדים. בציבור הפועלים היה שגור בימים ההם הכינוּי “פרקציוֹנר” לקומוניסטים וגרוריהם. – המע' ↩
ד' בחשון תש"י – 27.10.1949
בתיכנון בטחוננו יש לזכור שצבאנו, – כשיצטרך לפעול, – יפעל בעתיד בתנאים שונים לגמרי מאלה שבעבר, והכשרת הצבא, אירגונו וציודו, יש לכוונם לתנאי העתיד וצרכיו.
הנסיון האירגוני והקרבי של צ.ה.ל. במלחמת הקוֹממיוּת, – אִם כי היה לברכה, – לא יספיק להבא. אנו עלולים לעמוד בעתיד בפני אויב יותר חזק ויותר מסוכן.
שכנינו מתכוננים ל“סיבוב שני”, ויש להניח שיהיו אז יותר מוכנים ומאוחדים. צבאות האויב, יתכן יעמדו תחת פיקוד אחיד, אימונם ישופר, ציודם ישוכלל וירבה. יתכן גם, שבעתיד יגדל מספרו של צבא האויב, ויכלתו הטכנית וכשרונו האיסטרטגי יעלו.
עלינו איפוא להעלות איכותו של צבאנו, איכותו המקצועית, הארגונית, החלוצית, עד שיא היכולת. עלינו להדביק במידת האפשרות שכלולי הציוד והזיון של הצבאות המעוּלים בעולם. עלינו לחנך עם לוחם, ולהכשיר כל איש ואשה, נער וזקן להתגונן בשעת הצורך, מבלי לעקור אותם מחייהם המשקיים.
★
צבאנו צעיר והוקם תוך תוהו־ובוהו ממלכתי וסערת מלחמה, ואין פלא שהיה לקוי באירגונו, משמעתו ואימונו.
לאחר תוֹם המלחמה אין כל הצדקה לפגימות אלה – ויש לעקוֹר אותן מן השורש ללא כל רתיעה. הפיקוד העליון נתבע להשליט בצבא, בכל המרץ ובכל האמצעים אשר בידו, משמעת, חיסכון, יעילות, ולהעלות רמת האימונים הצבאיים, המקצועיים והאדמיניסטרטיביים.
המפקדים – החל ממפקד כיתה וגמור במפקדי חילות ואלופי מפקדות – ישׂאו במלוא האחריות לאימונם, משמעתם, חינוכם, רווחתם של פקודיהם, וכל מפקד יתן את הדין על כל מקרה של חוסר משמעת וחוסר יעילות של פקודיו.
★
היעודים העליונים של מדינת ישראל – קיבוץ־גלויות ופיתוח הארץ – אינם מתישבים עם תקציב־בטחון גבוה שנגזר עלינו במלחמת הקוממיות. בטחונה של המדינה לא יתכן בלי עליה המוֹנית ובלי התישבות חקלאית מתרחבת. (על הגבולות, בערבות הנגב ובמסדרון ירושלים). המדינה חייבת גם בשירותי ציבור מתוקנים, ביחוד בשטחי החינוך והבריאות. גם אילו לא היינו נדרשים למאמצים כספיים ומשקיים גדולים לקליטת עליה, אסור לנו להוציא כספי העם והמדינה על בטחון למעלה מההכרח המוחלט. אין להניח שאפשר ורצוי להוריד רמת־החיים של הצבא, ובוודאי שאין להפחית ציודו. רק בצמצום כוח אדם המשרת בצבא ובמשטר חמוּר של חסכון, אפשר להקל נטל התקציב הצבאי.
בטחוננו מן ההכרח שישען בעיקר על עתוּדוֹת מאוּמנות ומצוּידוֹת ועל ישובים מבוצרים ומלומדי־מלחמה, שאנשיהם ימשיכו בפעולתם המשקית האזרחית בכפר, בעיר, בים, באוויר, בתנאי שאפשר יהיה לגייסם במהירות הגדולה ביותר בשעת הצורך.
הצבא המגוּיס יש להעמידו על מינימום שבמינימום, לשמש בתפקידים אלה:
א. כוח־מַחץ דרוך להדוף האויב עד שיתגייסו העתוּדות.
ב. מסגרת אימונים וקליטה צבאית לנוער המתבגר.
ג. גרעין פיקודי לעתוּדוֹת.
ד. סגל מדריכים ומפקדים לישובים.
ה. משמר המיתקנים הצבאיים והציוד הצבאי.
★
שיטות ההגנה במחתרת ודרכי אירגונה הן נחלת העבר – עבר רב־תפארת של גבורה מוסרית וגופנית. עבר זה חלף לבלי שוב; פני צ.ה.ל. מוּעדוֹת לעתיד: לשיטות־לחימה, למסגרות־אירגון, לציוד ולדרכי־פעולה חדישים ביותר, אשר ישתכללו משנה לשנה, ומחודש לחודש, אבל צ.ה.ל. חייב לטפח בתוכו נכס רב־ערך של ההגנה, שלא עבר זמנו ולא יעבור, וזהו רוח ההתנדבות החלוצית שפעמה בהגנה.
★
יעוּדוֹ הראשוני של צ.ה.ל. הוא בטחון המדינה, אך אין זה תפקידו היחיד. על הצבא לשמש גם מרכז־חינוך חלוצי לנוער בישראל, יליד־הארץ והעולה. על הצבא לחנך דור חלוצי, בריא בגוף וברוח, נועז ונאמן, שיאַחה קרעי השבטים והגלויות ויוכשר למילוי יעודיה ההיסטוריים של מדינת־ישראל מתוך הגשמה עצמית, כבונה המולדת ומיישב שממותיה.
בשנת־השירות הראשונה יַקנה הצבא לכל טירון שאינו יודע עברית ולא קיבל חינוך יהודי וכללי – מינימום של ידיעת הלשון, ההיסטוריה העברית, הגיאוגרפיה הארצישראלית, מעמדו של העם היהודי בגולה, תולדות ההתישבות והקמת המדינה, ויטע בלבו אהבת ישראל ונאמנות למדינה ויעודיה: קיבוץ גלויות, יישוב הארץ ובנינה, עזרה הדדית ואחוה אנושית, ו“ערכי החרות, הצדק והשלום לאור חזוֹנם של נביאי ישראל”.
מינימום של השכלה עברית חוֹבה על כל טירוֹןּ. כמו־כן יקבע מינימום יותר גבוה לכל דרגה – סמל וקצין. העלאה בדרגה לא תיעשה בלי בחינה שתכלול מלבד הידיעות הצבאיות גם המינימום התרבותי.
בהכשרה החקלאית יש לשאוף להקנות לכל טירון גם מקצוע טכני. לעולים ולבני שכונות־עוני שלא קיבלו חינוך מספיק בילדותם, יופחתו שעות העבודה למען יוכלו להשלים חינוכם הכללי בתקופת־ההכשרה.
★
הצבא לא ימלא שליחותו – לא בבטחון, לא בחינוך ולא בהתישבות, מבלי שתשרור בתוכו אחדות מלוכדת ואחוה מוסרית של חברים לנשק. ואין לתת לצבא ליהפך לזירת התגוששוּת פוליטית ואידיאולוגית של סיעות ומפלגות.
צ.ה.ל. מוקם ומופעל במדינה עממית המושתתת על חופש־מחשבה, חירות־אדם וזכות אזרח להצטרף לכל איגוד וגוף כלכלי, תרבותי ומדיני הקיים במדינה כחוק.
אין זה ענינו של הפיקוד לבדוק בדעותיהם של החיילים, ואין הצבא מוסמך לגזור על השקפותיהם של פקודיו. חייל יש לו חופש המחשבה ככל אזרח במדינה, והוא רשאי להצטרף לכל איגוד ומפלגה הקיימים במדינה כחוק.
אולם צבא, באשר הוא כוח מזוּין, עלול ליהפך לקלגס אַלָם המעמיד בסכנה בטחונם הפנימי והחיצוני של המדינה והעם – אִם לא יהא נתון במסגרת משמעת חמוּרה ואם לא יהא כפוף בהחלט לרשות הציבילית במדינה, ואם פעולתו של כל חייל ומשטר־חייו, כל עוד הוא משרת בצבא, לא יהיו מוּסדרים בהוראות הפיקוד והשיפוט הצבאי.
אין הצבא קובע המדיניות, המשטר, החוקים וסידרי הממשל במדינה. אין הצבא קובע על דעת עצמו אפילו את מבנהו, סדריו וקווי־פעולתו, ואין הוא, כמובן, מחליט על שלום ומלחמה. הצבא אינו אלא זרוע הביצוע, זרוע ההגנה והבטחון, של ממשלת ישראל. המשטר במדינה, קווי־המדיניות כלפי־פנים וכלפי־חוץ, הכרזת מלחמה ועשיית שלום, אירגון הצבא ועיצוב דמותו – כל אלה הם בסמכותם היחידה של הרשויות האזרחיות: הממשלה, הכנסת והבוחרים – לפי הכרעת הרוב בבחירות חפשיות. הממשלה נושאת במלוא האחריות לצבא בפני נבחרי העם בכנסת; הצבא כפוף בכול לממשלה, ואינו אלא מבצע הקו המדיני וההוראות שהוא מקבל מהמוסד המחוקק והמבצע במדינה: הכנסת והממשלה.
שבועת־האמונים שנשבע כל חייל מחייבת אותו להעדיף זיקתו לחוקי המדינה ולצווי המפקדים המוסמכים על פני כל זיקה אחרת. אין חייל רשאי לקבל שום הוראה הנוגעת נגיעה ישירה או עקיפה בעניני הצבא, – משום גוף חיצוני, משום אירגון ומפלגה, משום איש ומוסד, אלא ממפקדיו החוקיים.
כל פעולה מפלגתית אסורה בתוך מחנות צבא ומוסדות צבאיים (לרבּוֹת משלט, שטח, בית, חדר־אוכל, מועדון וכל מקום המיועד לצ.ה.ל.).
השתתפות חיילים בבחירות לכּנסת, למועצות עירוניות ולגופים ישוביים נעשית במסגרת הנקבעת על־ידי הכּנסת או רשות מוסמכת אחרת.
אין חייל רשאי להשתתף בכינוס צבאי או באספה של חיילים הנערכים ע“י רשות לא־צבאית או ע”י רשות צבאית לא־מוסמכת.
אין חייל רשאי לדון בפומבי, בכתב או בעל־פה, בשום שאלה צבאית, מחוץ למסיבות צבאיות מוסמכות, אלא לפי הוראות המַטה.
אין חייל רשאי למסור אינפורמציה צבאית לשום איש, אלא למפקדיו המוסמכים.
חופש־המחשבה ומשמעת־הפעולה הם שני היסודות שעליהם מוּשתת המשטר הפנימי בצבא.
ט' בחשוָן תש"י – 1.11.1949
– – – כלאחד מאזרחי מדינת־ישראל ועובדיה, תרשו לי להביע דעה באחת השאלות שהועמדו או צריכות לעמוד בוועידתכם: תרומתכם לאיחוד כל העובדים והפועלים בארץ בהסתדרות־עובדים כללית (או כפי שקוראים לזה – הצטרפות להסתדרות העובדים).
אני רואה בהתפצלות העובדים לפי השקפות פוליטיות ודתיות נזק חמוּר לעניני העבודה והעליה מצד אחד, ולאחדות האוּמה וצביונה המיוחד – מצד שני.
אני יודע ומעריך עמדתכם בשאלת הדת, אולם גם מבחינת השקפתכם הדתית איני משוכנע שאתם מועילים לדת בהתבדלותכם מכל ציבור הפועלים בעניני עבודה וחברה ומדיניות. פעם עשתה זאת אגודת־ישראל ביחס לכלל היהודי, ואיש מהם לא יגיד שחיזקו על־ידי כך את הדת בתוך הכלל. וטוב שהם נוכחו בטעותם ואין הם פורשים עוד מכלל האומה.
איני סבור שיש למזרחי יסוד להצטער על שלא נשמע בענין זה לדעת ה“אגודה”, והשתתף עם ה“חפשים” ו“האפיקורסים” בהסתדרות הציונית. לא העם היהודי, לא הדת היהודית ואף לא העמדה של המזרחי סבלו מזה, להיפך.
בהתבדלותכם מכל מחנה הפועלים בעניני עבודה, חברה, התישבות, קואופרציה, משק ועוד – אתם הופכים בעיני רוב העובדים את הדת לקרדום פוליטי־מפלגתי, ומרחיקים מעליהם המוני פועלים דתיים ומספר יותר גדול של פועלים “מסורתיים” שאינם שומרים אולי כל מצווֹת השולחן־ערוך, אבל אין לראות בהם שונאי־דת; ואתם מסייעים (בלא יודעים) לחוגים אנטי־פועליים להסתייע בנימוקים דתיים כביכול נגד עניני ציבור הפועלים.
העוּבדה שאתם משתתפים יחד עם לא־דתיים בכל אירגון והסתדרות ומפעל, מחוץ למסגרת העבודה והעובדים, קשה להסביר אותה באופן מניח הדעת, ומתקבל הרושם אצל הרבה פועלים שכוחות ריאקציוניים משתמשים בכם לנגח את ציבור־הפועלים המאורגן – בעניני עבודה, זכויות מוניציפליות, מדיניוּת וכו'.
נדמה לי שבהתבדלותכם זו אתם גם מחבלים אחת המטרות הרוחניות שלכם, אִם רוצים לבנות הווי יהודי, ללא כפיה ואונס דתי. (וגם אתם, כמדומני, מתנגדים לכפיה בעניני דת), אִם רוצים לשמור על הצביון היהודי של חיינו, על צביונם של חגינו ומועדינו, שיהיה משותף גם לאלה שאינם מקפידים על השולחן־ערוך, ורוצים לבצר את האחדות היהודית במידה המכּסימַלית – אין דרך יותר מעוּלה משבת־אחים של כל העובדים במסגרת אחת. ברור שזה לא יתכן בלי כבוד הדדי וסוֹבלנוּת הדדית, שאינה כוֹפה בעניין מצפוּן ודת ואינה פוגעת פגיעה גסה ברגשות חברים; ואיני מניח שסובלנות זו וכבוד הדדי זה אין למצוא בתוככם ובתוך המוֹני העובדים בהסתדרות.
אבל אין להתעלם מהעיקר – מהאינטרס המשותף ומהחזון המשותף של כלל העובדים בכפר ובעיר, ומהיעוד החלוצי הצפוי לו, והתבדלותכם, מן ההכרח שפוגעת קשה בעיקר זה ומסלפת בהכרח את דמותכם, וגם דמותם של שאָר האירגונים הנפרדים שנשענים עליכם. איני יכול למצוא שום דבר לא ב“תורה” ולא ב“עבודה” שמחייב או מכשיר אפילו את הפירוד הזה – אלא אִם הסתדרות העובדים חשודה על כפיה בעניני דת ומצפון או אי־התחשבות ברגשוֹת ובצרכים המיוחדים של חבריה הדתיים. – לפי מיטב ידיעתי אין היא חשודה כל כך.
ואם מותר ל“איש מן החוץ” להביע דעה – הייתי מייעץ לוועידתכם בכל הרצינות שתעיינו מחדש, ובלי דעה קדומה, בשאלה חשובה זו.
מדינת־ישראל עומדת בפני מבחנים חמוּרים, וכל פירוד מיותר ובלתי־הכרחי מכביד על מלחמת קיומה הקשה, וביחוד כשפירוד זה פוגע בציבור המהווה בהכרח רוב בנינו ורוב מנינו של העם – בציבור עובדי הכפר והעיר; יותר מדי גדולה אחריותו ההיסטורית של ציבור זה בפני העם היהודי ועתידו, – שירשה לעצמו התפצלות והתפרדות שאין בהן הכרח.
כשם שהשתתפותכם בהסתדרות הציונית לא פוגעת בעקרונות הרוחניים שלכם ולא חייבה את כל ההסתדרות הציונית לקבל השקפתכם המיוחדת – כך אין כל מניעה שהשתתפותכם יחד עם כל שאר העובדים בהסתדרות כללית אחת לא תפגע בעקרונות הרוחניים שלכם ולא תחייב את כל ההסתדרות הכללית בקבלת השקפתכם המיוחדת.
ובתוך ההסתדרות תצליחו בלי־ספק לנטוע בלב הציבור כולו יותר כבוד והערכה לערכי המסורת – מאשר תעשו במחיצה נפרדת.
זכיתי לעבוד עם חבריכם יחד כשהייתי מזכיר הסתדרות העובדים הכללית. ואני שמח שזכיתי לעבוד עם חבריכם בסוכנות היהודית ואחר־כך בממשלה הזמנית והקבועה למדינת ישראל.
יודע אני חילוקי־הדעות, אבל מאמין אני כי גם בקשרים ובאחריות המשותפת, ואני תפילה שהמשותף יתגבר על המפריד, ותמצאו דרך נאותה לשמור מכל משמר על הערכים המיוחדים שלכם ולעבוד שכם אחד עם כל ציבור העובדים בכל אותם הענינים המשותפים לכולם.
י' בחשון תש"י – 2.11.1949
נתכנסנו היום – נציגי העם היהודי בישראל ובחוץ־לארץ ושליחי המדע בארץ ובעולם, להביע הוקרתנו למפעל־החיים וליצירת־הרוח של איש־סגולה, אשר זכה לדבר יקר־המציאות ביותר והבלתי־שכיח אפילו בהיסטוריה הארוכה והמופלאה של עמנו עתיק־היומן: לשאת על ראשו שני כתרים – כתר־מלכות וכתר־תורה.
הנשיא הראשון של מדינת ישראל הוא ראש־המדינה היחיד בדורנו – ונדמה לי בהרבה הרבה דורות – שלא המדינה עשתה אותו, אלא הוא עשה את המדינה. מדינה זו שקמה לפני כשנה וחצי – ד“ר וייצמן עמל על יצירתה מאז היותו נער צעיר, ובמשך יותר מיובל שנים השקיע בבנינה עבודה ברוכה ומאומצת, עבודת־פרך נאמנה ומסורה, גם כחייל וגם כמנהיג, גם כבנאי וגם כאדריכל. עבודה זו לוּותה כיבושים מזהירים וכשלונות מכאיבים. ד”ר וייצמן לא זחה דעתו מהכיבושים ורוחו לא נפלה מהכשלונות.
לפני שלושים ושתים שנה ביום הזה, הגיע ד“ר ויצמן לשיא נצחונו המדיני, – אבל הוא ידע אז, כאשר לא ידע איש אחר בזמן ההוא, שעוד רבה וקשה המלאכה אשר לפניו, ועבודתו המפרכת בעצם רק כאילו התחילה אז מחדש, ולא נפסקה עד היום. ובבוא לפני כעשר שנים הכשלון הטראגי, ונדמה היה שכל מפעל־חייו המדיני נהרס ונחרב – לא נתרופפה אמונתו ולא פחתו מאמציו. וכשסוף־סוף באו גדולות ונצורות, ומדינת־ישראל קמה וד”ר וייצמן העמד בראשה – לא זכה מן ההפקר, אלא קצר ברינה מה שחרש וזרע כל חייו בשקידה ובאמונה.
וכמעט לא יאָמן, שהאיש אשר השקיע כל חייו במפעל הציוני, המעשי והמדיני, והביא את תנועתו ועמו עד הלום – הספיק באותו זמן לעשות עבודה מדעית, אף זו עבודה מתמדת, פוריה ומבורכה, לא דרך־אגב וכלאחר יד – אלא עבודת־יצירה מזהירה, אשר היא לבדה היתה מספיקה למלא חללם של חיי אדם רב־כשרונות ואדיר־פעלים ולהנחיל לו תפארת־חכמה ועולם־הבא מדעי.
בתור כזה שאינו איש־מדע, לא אעיז לנסות ולהעריך את פעולתו המדעית של ד“ר וייצמן, בפרט במעמד זה של גדולי המדע, חבריו, מוקיריו, עוזריו ותלמידיו של ד”ר וייצמן. אבל אני יודע שאנשי־מדע צרופים שאין להם בחייהם אלא החיפוש הנעלה והטהור אחרי אמיתות הטבע וסודותיו הכמוסים – מעריכים את מפעל־חייו המדעי של ד"ר וייצמן לא פחות מאשר אנו, הקשורים יותר לעולם העכור של המציאות הפוליטית, מוקירים את פעולתו המעשית והמדינית בתנועה הציונית.
אולם אודה על האמת: תמיד חשדתי ועדיין חושד אני גם עכשיו, שעבודתו המדעית של ד“ר וייצמן אינה מנותקת לגמרי מזיקה פנימית לשאיפתו ולעבודתו הציונית. אני מאמין שהמניע הציוני של ד”ר וייצמן לא פסל ולא פגם את טיב עבודתו המדעית ואיכותה העליונה, ואני יודע שיצירתו המדעית היתה ותהיה לברכה רבה למעשה הציוני.
המזיגה המבורכת של מדינאות ומדע בפועל־חייו של ד"ר וייצמן טוֹמנת בחוּבּה אחד הסודות של נס הצלחתנו עד כה, היא גם צריכה לסַמן ציוּן־דרך לבאות.
מבחנה העליון והסופי של מדינת־ישראל יהיה מבחן־הרוח. לא רוח בניגוד לחומר, לא רוח כשלילת החַיִל והכוח. היהדות האֲמונה על תפיסה אחדותית אינה מכירה בסתירות מדומות אלה.
אולם לא תצליח פעולתנו – פעולה כלכלית, צבאית ואירגונית, אִם לא תפעם בה רוח האמת והחזון. על מדינת־ישראל להיות מרכז עליון למחקר מדעי, לא שימושי בלבד, אלא גם מדע צרוף, שאין לו אלא בקשת האמת הטהורה – שהיא לפי דברי חכמינו חותמו של הקדוש ברוך הוא.
רק הודות לשאר־הרוח של עמנו בעבר, עמדנו בתלאות האיומות שבאו עלינו בגולה, ורק מתוך הגברת שאר־הרוח בעתיד נקיים היעוד ההיסטורי הגדול של מדינת־ישראל – היעוד שהוֹרישו לנו נביאי ישראל.
זכות גדולה היא למדינת־ישראל שנשיאה הראשון הוא מגדולי הרוח והמדע בימינו.
מפעלי המדע והרוח שד"ר וייצמן עוזר להקימם ולהרחיבם – אני מקווה כי הם יעמדו לנו לקיים זכות זו גם בעתיד. נישׂא ברמה דגל המדע, השלום והאמת, ונעשה את ישראל למאוֹר רוחנו בעולם, ולא יסוּף מאתנו השם המפואר של “עם הספר”.
י“א בחשוָן תש”י – 3.11.1949
אתמול היה יום המדע. היום – יום התעופה וחיל האויר. אלה הם שני שלבּים בסולם אחד, המוּצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ובסולם זה ישראל־סבא, המתנער במלוא כוח־עלומים וביקר חזון־קדומים, מעפיל ועולה למחוז חפצו ההיסטורי.
אנו עומדים עדיין בשלבים הראשונים של המַעפּל הקשה והקוסם. צעדנו הראשון היה – הקרקע. גמוּלי־אדמה מאות בשנים, מנותקים מחיק הטבע – דבקנו מחדש בשובנו למולדת ברגבי עפרה, ובני־עיר היו לעובדי־אדמה ובוֹני־כפרים.
הצעד השני היה לקראת הים. לפני שלוש־עשרה שנה ניסה ה“פירר” הערבי בארץ להצמית הישוב היהודי בחרב, באש וברעב. נמל יפו, שלא ניתנה בו דריסת רגל לספן ולעובד עברי, אִם כי הנמל התפרנס כולו מהובלת נוסעים ומשׂאות יהודים, – הושבּת ע"י המופתי, למען הרעיב הישוב ולמען החניק העליה. אולם מזימת הצורר לא באה, ולא עוד אלא שהפכה מקור יזמה והעפלה ימית לישוב שאינו יודע רתיעה וכניעה: בן־יום הונח יסוד לנמל עברי, וקמו לנו יורדי־ים, דייגים ופורשי מכמורת, תופסי משוט וחובלים יהודים המרחיבים את ממלכת היצירה והעבודה העברית על מרחבי ימים.
גם ההרפתקה הימית של חלוצי ישראל עודה בראשיתה, ועוד נתכנו עלילות לכובשי הים בישראל.
שלטון אדם ביבשה ובים הוא עתיק־יומין, וימיו כימי התרבות האנושית. כעם מנושל ממולדת במשך אלפיים שנה נעקרנו משני המקורות הראשיים האלה של חיי־עם – אדמה וים.
מאמצינו החלוציים להכות מחדש שורש באדמה ולסלול דרכנו בים – הכשירו עצמאותנו הממלכתית. בלי הכפרים היהודיים שבנינו במשך שבעים שנה לא היתה קמה מדינת־ישראל, ובלי עובדי־ים יהודים לא היו נמלי הארץ נשארים בידינו. עתידה של מדינתנו ומלוי יעוּדה המרכזי – קיבוץ גלויות – תלויים באיזו מידה ובאיזה קצב ניישב שטחי־המדינה השוממים, ובאילו כוחות אדם, מדע וטכניקה נִרדֶה בימי ארצנו במערב ובדרום.
הממַד השלישי – האוויר – נכבש על־ידי האדם רק בדורנו־אנו. הנסיונות הראשונים, הנועזים והצנועים כאחד, של חלוצי האוויר בארצנו, דוב הוֹז, בן־יעקב וחבריהם, נבלמו ונכבלו על־ידי השלטון הזר.
ההגנה הבלתי־ליגלית בנתה בתי־מלאכה לנשק ומחסני תחמושת במחבואים, אולם אי־אפשר היה להפעיל אוירונים במחתרת, וגאולת האוויר וכיבושו לא היו אפשריים בלי עצמאות יהודית.
וכאן נכלאנו במעגל־קסמים: האויבים המקיפים מכל צד את ארצנו גייסו את כל כוחותיהם ביבשה, בים ובאוויר להצמית מדינת־ישראל. בטרם קמה, וביום הכרזת העצמאוּת פלשו צבאות ערב לארצנו – ומפציצי האויב הופיעו בשמי תל־אביב.
ה“פרימוסים” שנרכשו בימי המנדט – עשו בחדשי המאורעות שלפני הכרזת המלחמה שליחות גדולה: הם הספיקו מזוֹן לנקודות נצורות (לגוש עציון, ליחיעם, לנגב), הוציאו פצועים ממקומות נידחים שאין בהם עזרה רפואית מספיקה, ובמקרים אחדים שימשו גם מפציצים כנגד כנופיות מקומיות. אולם “פרימוסים” אלה לא יכלו לעמוד בפני מטוסי־קרב של האויב, – ועדיין וַדאי זכורה לרבים השאלה המדאיגה והחמורה שנישאה על שפתי כל הימים ההם: היכן המטוסים שלנו? ימים ושבועות השתוללו מטוסי האויב על שמי הארץ, התעללו בישובינו, פגעו בנשים וילדים, – אולם לא עבר זמן רב וחיל־האוויר הישראלי הופיע, ומיד גילה עליונותו, המקצועית והמומחית, גם בתקופה הראשונה, כשנפל בכמותו מכוח האויב. שליטתנו באוויר הלכה וגדלה, ובקרבות האחרונים בדרום ובנגב מילא חיל האוויר הישראלי תפקיד מכריע: מראשית הפעולות החריב בסיסי האוויר של האויב והשתלט על שמי הנגב.
לפני מלחמת־העולם השניה ובשעתה, ניטשה מחלוקת גדולה על יעודו האיסטרטגי של חיל־האוויר. נמצאו חסידי כוח־אוויר נלהבים שדימו להוכיח שבכוח חיל־האוויר בלבד אפשר לנצח במלחמה. לעומתם טענו חסידי שני החיילות הוותיקים – חיל־היבּשה וחיל־הים, שהחיל האווירי אינו מסוגל למלא אלא תפקידים טקטיים ומסייעים: תפקידי סיור וחיפוי והטרדה.
מלחמת־העולם השניה וכן גם מלחמתנו־אנו, נדמה לי, הוכיחו ששני הקצווֹת טעו. אי־אפשר לשבור רצון האויב וכוח מלחמתו על־ידי הפצצה בלבד, גם אִם היא נעשית בכוחות אדירים וממושכים, כאשר נעשה הדבר תחילה בהפצצת אנגליה – ואחר כך בהפצצת גרמניה.
אולם הוברר ללא כל ספק גם במלחמת־העולם השניה וגם במלחמתנו – שבלי כוח־אוויר עליון אין שום אפשרות ואין שום סכוי לנצח. לא היינו מגרשים הפולש המצרי ולא היינו משחררים הדרום והנגב – בלי עליונותו של חיל־האוויר שלנו על כוח־האוויר המצרי.
ואם מדינת־ישראל קיימת עכשיו וגבולותיה משׂתרעים מדן ועד אילת – יש בכך לחיל־האוויר חלק לא־קטן. לא היינו מקיימים בידינו כמה נקודות בצפון, במזרח ובדרום בלי ה“פרימוסים” לפני הכרזת המדינה, – ולא היינו באים עד הלוֹם בלי חיל־אוויר שנתארגן, ונצטייד בעיקרו תוך כדי המלחמה.
ועוד עוּבדה מרכזית אחת יש לציין: חלוצי האוויר וחילו בזמן הראשון היו בני הארץ, וחלקם של הטייסים הארצישראליים במבצעים ובנצחונות וגם בקרבנות של חיל־האוויר הוא לא קטן. אולם לא היינו מקימים ולא היינו מקיימים חיל־האוויר, שנעשה בזמן קצר לאחד הכוחות המכריעים במלחמת קוממיותנו, – בלי מתנדבי־חוץ, בעלי־מקצוע ובעלי־נסיון שרכשו ידיעתם ונסיונם במלחמת־העולם השניה בצבאות בנות־הברית.
מתנדבים מ־55 ארצות שירתו בצבא־ההגנה לישראל, בכל החיילות: ביבשה, בים ובאוויר; מעולם לא נתגלתה בצורה מוחשית ומובהקה כזו אחדות ישראל, ולא היה כמדומני מעולם גוף יהודי שגילם בתוכו קיבוץ־גלויות מלא כזה שבצבא־הגנה לישראל. ובכל החיילות עשו המתנדבים מחו“ל את שליחותם באמונה ובהצלחה, אִם כי רבים לא ידעו הלשון ולא היו ציוֹנים. אולם בשום חייל לא מילאו מתנדבי חו”ל תפקיד כל כך חשוב, אחראי ורב־ברכה, כבחיל־האוויר הישראלי, – באשר חייל זה דרש יותר מומחיות, מקצועיוּת ונסיון מכל ענף אחר בצבאנו, ובקרב יהודי דרום־אפריקה, אנגליה, אמריקה, קנדה ועוד נמצאו המומחים ורבי־הנסיון אשר התנדבו בגופם למלחמת־השחרור של ישראל בארצו.
אנו חוגגים היום מלאת שנתיים להקמת חיל־האוויר הישראלי. בטחוננו לא יכּוֹן על חיל־אוויר בלבד, אפילו לא על שלושת החיילות של צ.ה.ל. (ביבשה, האוויר ובים). עליה, התישבות, מדע וחינוך חלוצי – ערכם לבטחון אינו קטן מערכו של הצבא. הבטחון לא יכּוֹן גם בלי צבא – ובשורה הראשונה בלי חיל־אוויר בעל איכות עליונה בציודו, באימונו וברוחו.
אולם כיבוש האוויר אינו רק ענין בטחוני בלבד. משק בריא, רמת־חיים גבוהה, תרבות עשירה, עצמאות רוחנית, מדינית וכלכלית לא יתכנו בלי שליטה באוויר, כאשר לא יתכנו בלי שליטה בקרקע ובים.
כעם השואף לשלום, לחירות ולצדק, אנו שוללים כל שליטה אחרת – מלבד שליטה באיתני־הטבע, ולשם שליטה זו עלינו לטפח בנוער ובעם ביתר־שׂאת עוז־הרוח, בריאות־הגוף, כושר־המעשה וחקר־האמת והסגולות הנפשיות והמוסריות של חלוצים ומעפילים – אשר רק בהם ישׂגב עם.
הנוער היהודי בחיל־האוויר ובמלחמה גילה שיש לו התכונות הללו – ועל כך יבורך.
י“ד בחשון תש”י – 6.11.1949
זכויותיה ומפעליה של קרן היסוד בשלושים השנים האחרונות חקוקים על פני אדמת המולדת וגנוזים בנפש הישוב. השבחת האדמה, ייבוש ביצות, התקנת השקאה, יסוּד כפרים פורחים בעמק, בגליל, בשומרון, ביהודה ובנגב, בנין קבוצות, קיבוצים, מושבים ומושבות; מפעלי חינוך ובריאות והגנה ובטחון, שבוצעו על־ידי קרן היסוד, שינו פני הארץ ופני העם, והניחו היסוד לעצמאותנו.
אולם זכות אבות בלבד לא מספיקה. מקומן ועתידן של קרן־היסוד וההסתדרות הציונית – לא יקָבעו על־ידי פעולותיהן וכיבושיהן בעבר בלבד.
נפל דבר בישראל: מדינת־היהודים קמה – ופני כל הדברים שונו; ואין שום מוסד, הסתדרות וקרן ומפעל, יכול להתעלם מהגורם החדש הזה ולהימנע מהסתגל אליו, – כי הוא משמש עכשיו המכשיר הראשי להגשמת הציונות, והוא קובע בריבונותו העליונה כל הנעשה ברחבי המדינה.
קשה להניח שימָצא ציוני בארץ ובעולם, אשר יצטער על התמורה הזאת, אִם כי רבים, גם בישראל וגם בתפוצות, לא הסיקו עדיין כל המסקנות, המוכרחות ממפנה היסטורי זה. ואולי מוקדם עדיין להגדיר את כל משמעותו והיקפו ותוצאותיו של המפנה; יש עוד כמה דברים סמויים מן העין לגמרי, וגם הנגלה והנראה כאילו עודנו לוּטה בערפל של אי־בטחון. אך משתי טעויות יש להזהיר כבר עכשיו:
טעות אחת: שעם קום המדינה עבר זמנה של התנועה הציונית ושל הקרנות הציוניות.
טעות שניה: שגם לאחר קום המדינה תמשיך ההסתדרות הציונית פעולותיה בארץ, כאילו המדינה לא קמה.
אנו מתקרבים למיליון יהודים בארץ – אולי כבר עברנו מספר זה במשהו. זוהי עוּבדה מהפכנית שקשה להגזים בערכּה, ואפשר להגיד בלי חשש של הפרזה, שזה אלפיים ומאתיים שנה – מאז החשמונאים – לא ידעה ההיסטוריה היהודית מאורע חיובי כזה. אבל אסור לשכוח אף רגע שאין זה אפילו עשרה אחוזים של העם היהודי, החי אתנו היום. וקיבוץ גלויות הוא התוכן הנאמן של הציונות, ואם כי מדינת־ישראל תהיה מעכשיו הגורם הראשי לקיבוץ גלויות, הרי משימה ענקית זו היא למעלה מיכולתה של המדינה לבדה, ובלי עזרת העם היהודי וחלוצו הלאומי – החלוץ הציוני – הדבר לא יעָשה.
אולם טועים גם אלה הסבורים שכלפי ההסתדרות הציונית, תפקידיה וסמכותה כאילו לא נשתנה כלום.
בימי המנַדט היה מתפקידה של ההסתדרות הציונית לעצב את מדיניות הממשלה בארץ – במידה שהממשלה המנדטורית היתה נאמנה למנדט ולהתחייבויותיה הבינלאומיות, – ולקדם העליה וההתישבות ברשות עצמה. הסוכנות היהודית נועדה להיות, וגם היתה – במידה שממשלת המנדט לא מָעלה בהתחייבויותיה הבינלאומיות, – מעין מדינה בתוך מדינה, ממשלה בתוך ממשלה. לא תיתכן שום “מדינה” בתוך מדינת־ישראל, ושום “ממשלה” בתוך ממשלת ישראל. רשאי כל ציוני בארץ ובגולה, להתנגד למעשי הממשלה ולתכניתה, והוא גם זכאי ואולי גם חייב לבקר אותה, אִם לפי הכרתו הציונית אין היא עושה המוטל עליה. אולם שום ציוני איננו יכול לכוון את ממשלת ישראל, אלא אִם יעזוב הגולה ויהיה לאזרח הארץ וישׂא בכל החובות והזכויות של אזרח המדינה. כל נסיון ללחוץ על ממשלת ישראל ברוח קרנות או אירגונים ציוניים, מתכחש לעיקר החדש, שעליו עומדת מעכשיו בשורה הראשונה התנועה הציונית: מדינת־ישראל העצמאית, הריבוֹנית והחלוצית.
גם לפני היות המדינה היה הישוב העברי בארץ, בתוקף היותו נוֹשא ההגשמה הציונית, מכוון למעשה ומדריך את התנועה הציונית. התנועה הציונות החלוצית בלי הציונות הקונגרסאית, לא היתה עושה מה שעשתה בכוחות עצמה, ־ אבל הציונות הקונגרסאית היתה נשארת מסגרת ריקה ועקרה אילו לא ידעה מהרגע הראשון להישען למעשה על מגשימי הציונות וחלוציה בארץ.
במדינת־ישראל גלוּם עכשיו הכוח הריבּוֹני של החלוציות הציונית הדינַמית, רבת היכולת והתנופה. כוח זה יעוצב רק על־ידי אלה שמצטרפים במאה אחוז, ללא כל שיור וללא כל תנאי, למעשה־חייו, כלומר שמתישבים בארץ ונעשים לאזרחי המדינה.
אולם כוחה וסמכותה של המדינה – עם היותם רבים וגדלים – מוגבלים: גם המדינה פועלת אך ורק בתוך תחומי ארצה, וסמכותה חלה רק על אזרחיה. אלה בלבד אינם מספיקים לביצוע החזון הציוני – קיבוץ גלויות. ולכן, שיתוף־פעולה אמיץ ונאמן בין אמצעי המדינה ובין הקרנות – הם הכרחיים.
הקמת המדינה הרחיבה אפקיה ואפשרויותיה של התנועה הציונית, – והגבירה צרכיהן ויכולת פעולתן של הקרנות הציוניות. לא בזכות עברה ומעשיה הקודמים, אלא בתוקף משימתה המורחבת בהוֹוה ובעתיד נתבעת קרן־היסוד לגדוֹל ולפרוֹץ ולהגביר פעולה.
וממשלת ישראל אומרת לתנועה הציונית ולקרנותיה: גבּרוּ חיילים! האדירוּ עלילה!
לֹא־תֹהוּ בְרָאָהּ – לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ.
(ישעיה מ“ה, י”ח)
– – וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה
וְנָתַתִּי, מֵרֹאשׁ יֹנְקֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף, וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל
הַר־גָּבֹהָּ וְתָלוּל. בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתְּלֶנּוּ,
וְנָשָּׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶּרִי, וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר, וְשָׁכְנוּ
תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר, כָּל־כָּנָף, בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו
תִּשְׁכֹּנָּה.
(יחזקאל י“ז, כ”ב–כ"ד)
ממשלת מדינת־ישראל חייבת לדאוג לחיי־עולם לא פחות מלחיי־שעה. אין זו מדינה שרירה וקיימת של עם שוכן על אדמתו מימים ימימה. אין גם האדמה בארץ זו מיוּשבת ובנוּיה. זוהי מדינה ציונית, המצוּוה על מעשה־בראשית. והמעשה הוא כפול: קיבּוּץ־גלוּיות ובנין־השממה, שתי משׂימות שאין להן כמעט דוגמה בהיסטוריה, ולא יבוּצעוּ בלי מאמץ עליון, חמרי ומוסרי, בלי תנופה ויזמה נועזת. אבל יש הבדל בין שתי המשׂימות. קיבוּץ־גלוּיות עומד מאחוריו לחץ אדיר של העולים, צרכיהם ורצונם. העליה מוּפעלת בכוחה הפנימי ולא בלבד בכוח עזרה מן החוּץ. בזרם־העליה מתגלה כוח דינַמי של עם צמא מולדת ועצמאוּת. העולים הם גורם פעיל, וקליטת העליה, על כל קשייה העצומים, בנוּיה לא בלבד על כשרון המשק ועזרת העם והמדינה, אלא נשענת בשורה הראשונה על יצר־הקיום וכושר־היצירה של העולים עצמם. ברוח אלה נתגבר במוּקדם או במאוחר על חבלי־העליה.
לא כן הפרחת השממה. המדבּר דומם וקולו לא נשמע, והוא עומד בשממונו מאות ואלפים בשנים, ולא עוד שהוא מתפּשט ומתרחב, ובלי יזמה נמרצת ומתוּכננת של המדינה הציונית אין לו תקנה.
מסוּפּקני אִם ציבורנו, לרבות הציבור החלוצי, ואם התנועה הציונית על מנהיגיה וראשיה, מַשׂיגים ויודעים מה גדולה השממה במדינת־ישראל, מה רבה סכּנתה ומה עצוּמה המלאכה לתיקוּנה. אנו רואים בסיפוּק רב הישובים הירוקים והפורחים, שבנינו לפני היות המדינה ולאחר הקמתה, אין אנו שׂמים לב במידה הראוּיה לגודל השממה והעזוּבה, שנעשו בידי־שמים ובידי אדם: ההרים החשׂוּפים והקרחים בסביבות ירושלים ובגליל, שטחי הטרשים המרוּבּים בשפלה, בעמק ובבקעה, החולות הכבדים והנודדים בעמק החוף, ועל כולם – ערבות הדרום והנגב, שאנו כוללים בשם לא־מדוּיק: הנגב, התופסות כשהן לעצמן למעלה מחציו של כל שטח המדינה.
עד לפני שנה ומחצה לא אנו היינו אחראים לשממה זו. זרים שלטוּ בארץ ונכרים בעלו אדמתה. היתה לנו הכרה מעודדת ומוצדקת, שאם יש בארץ כתמים מוריקים ופורחים – ידינו עשוּם. גאוותנו היתה על הפינות המעטות אשר הפרינו והפרחנו. השאר היה ברשות זרה. השממה שימשה לנו הוכחה לצדקת תביעותינו ההיסטורית.
עם הקמת מדינת־ישראל נהפכנו מתובע לנתבע. מעכשיו אנו אחראים לארץ זו. השממה תובעת עלבונה מאתנו, והעזוּבה הממוּשכת תיזקף על חשבוננו.
שבנו לארץ לא בזכות־אבות בלבד. הוכחנו לעצמנו ולאחרים, שארץ שוממה וחרבה זו אנו בלבד מוּכשרים ורוצים להחיותה, לבנותה ולהיבנות בה. כי רק בזאת ניוושע. עשינו עד כה מעט, השליטים הזרים והבעלים הנכרים לא הניחו לנו לעשות יותר. השלטון הזר והבּעלוּת הנכריה אינם עומדים עוד למכשול לנו, ומעכשיו ניבּחן במעשינו. ובמעשינו בלבד. המבחן יהיה לא צבאי בלבד, אף לא כמה עולים נקלוט. אחד המבחנים – ואולי המבחן המכריע והקובע, – יהיה כמה אדמה נבנה ונַפרה.
חשבוננו עם העולם וחשבון העולם עמנו עדיין לא נגמרו. הכרה זו צריכה להדריך מנוּחתנו. נשמיע באזני עצמנו אזהרה חמורה, ואַל נתעייף משנֵן אותה השכם והערב; עוד יש מערערים על עצם קיוּמה של מדינת־ישראל. ויש מערערים על תחוּמיה המוּרחבים של מדינתנו. אל נזלזל בעירעורים אלה. תשובה הגיונית בלבד, אף תשובה צבאית בלבד, אינה מספּקת. כבודן של תשובות אלו במקומו מונח. אבל כוחן יגדל אִם נשנה פני המציאוּת. עלינו לאַמת הטענה הציונית – הציונית בה"א הידיעה – שאנו בוני הארץ ומחיי השממה. ויותר משיש כאן צורך כלפי חוץ – יש כאן צורך כלפּי פנים, כּלפי עצמנו, כלפי עתידנו. עתידנו מוּתנה ביכלתנו להפרות אדמת מדינה זו. והפראת אדמה – פשוטה כמשמעה: בנין עפר האדמה.
כעם, שחי מאות בשנים בערים ובכרכים ונגמל מהטבע, אנו עלוּלים לשכוח אמת פשוּטה ואֶלמנטרית, שכל צרכי האדם ומחסוריו: מזון, לבוּש, בית, כלים, מכונות, עתונים, ספרים וכל חומר גלמי – באים מהאדמה (לרבות הים). נהיה עצמאים ובטוּחים במידה שנוציא מרבית צרכינו מהאדמה (והים) שלנו. בחיק האדמה גנוּזים מחצבים, שמנים, מלָחים ואוצרות אחרים, ויש לגלותם, לעבּדם ולהכשירם לשימוּשנוּ ולצרכינו המרוּבים. אולם עשרה הגדול והראשי של האדמה – זהו עפרה הפורה, החי, המצמיח עשב וירק ועץ עושה־פרי למינו אשר זרעוּ בו; עפר פורה זה הרוּס וחרב ברוּבם הגדול של שטחי ארצנו, ותקנתו בדרך אחת: בנטיעת עצים. לא באלפים ובמיליונים – אלא בעשרות ובמאות מיליוני עצים. האדמה הפוריה המעטה, שנשארה לפליטה, תספיק אולי בקושי לדורנוּ. עלינו, גואלי הארץ ומשחרריה, לדאוג מעכשיו לדורות הבאים: להגבּיר פּריון אדמתנו בממַדים רחבים. זאת אומרת: נטיעה רבתי. עלינו לנטוע לפחות מאה אלף רבבות עצים על שטח של חמישה מיליון דונם כרבע משטחה של מדינתנו.
★
המרגלים ששלח משה ממדבּר פּארן לתור את הארץ ולראות
"הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה, – – – הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ
עֵץ אִם אַיִן"
(במדבר, י"ג).
נראתה להם הארץ אחרי סיוּר של ארבעים יום, כארץ זבת חלב ודבש. ובספר דברים ניתן לנו תיאוּר הארץ:
"אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנוֹת וּתְהוֹמוֹת יוֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן
וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְּמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא
תֶּחְסַר כָּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ
תַּחְצֹב נְחשֶׁת"
(דברים, ח' ז־ט).
דברים אלו, נאמרו על־ידי עדי־ראיה, שהכירו את הארץ מקרוב וחיוּ בה, ואין ספר נאמן על ידיעת הארץ כספר הספרים. אולם מאז נאמרו הדברים האלה – זה כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה עברו מאז הלכו אבותינו במדבר – נשתנו כמה דברים, והארץ, שאנו חוזרים אליה עכשיו, אינה דומה בתחוּמיה ובמצב אדמתה לארץ, שכבש יהושע בן־נון.
הארץ היעוּדה לא כללה ארץ אדום. משה הזהיר את בני ישראל, שלא יתגרוּ בבני עֵשׂיו היושבים בשעיר, בדרך הערבה, מאֵילת וּמעציון־גבר ועד ים־המלח,
“כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף־רָגֶל, כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר”
(דברים, ב', ה).
ואמנם בני־ישראל פנו ועברו דרך מדבר מואב. וגם על ארץ מואב ציווה משה בני־ישראל לבל יתגרו בם מלחמה,
“כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עֵר יְרֻשָּׁה”
(דברים, ב, ט).
והכיבוש בימי יהושע התחיל לאחר שעברו את הירדן ממזרח, מול יריחו.
מדינת־ישראל עכשיו תחוּמיה שונים לגמרי מהתחוּמים הקדוּמים, וחצי שטחה הוא הנגב וארץ אדום, שאין בו נחלי מים ועיינות ואינו מגדל חיטה ושׂעורה וגפן ותאנה וזית, אִם כי יתכן מאוד, שאבניה ברזל, וידוּע, שמהרריה חצבוּ נחושת בראשית מלכוּת יהודה, ובמפרץ אֵילת על־יד עציון־גבר היה בית־מצרף להיתוּך נחושת לשלמה המלך. בית־מצרף זה נתגלה בשנים האחרונות על־ידי החוקר היהוּדי נלסון גליק.
נשתנו לא התחוּמים בלבד. חל שינוּי עצום באדמת ארצנו גם בגבולות השטח, שנראה לאבותינו כארץ זבת חלב ודבש. כובשים זרים – רומאים וביצנטים, פּרסים וערבים, צלבנים וסלג’וקים, מַמלוכים, מצרים ותוּרכּים – פּלשו לארץ בזמנים שונים בזה אחר זה, דילדלוּ ושיעבדוּ את הישוב והרסו והרחיבו במישרים ובעקיפים עשרה הראשי של הארץ – את אדמתה.
הנוסע לירושלים רואה עוד עכשיו בהרים סימנים בולטים של מדרגות – טיראסות בלעז, – שלא נעשו בידי הטבע אלא בידי אדם. בהרים אלה חי ישוב יהודי צפוף בימים קדומים, ועשה בהרים מדרגות לשמור על עפר ההרים ולעבּד כל שעל אדמה. מדרגות אלו נהרסוּ, והגשמים והרוּחות סחפו לאט־לאט האדמה הדשנה, שהיתה מקור ברכה ליושבי ההרים עזי־הנפש ואוהבי־העבודה, וההרים נחשׂפו ונשמו. על קרחות ההרים האלה עוד נמצאים גיתות עתיקות ובתי־בד, שבהם עבדו יוגבים וכורמים יהודים. עכשיו הם עזוּבים, וההרים קודרים וערירים.
כרמים, גנים, פרדסים, כרמלים, חורשות ויערות, היוּ בימי התנ“ך הדרה וגאונה של ארץ־ישראל. אפילו במדבר־יהודה היו חורשות מרוּבות, ובהן הסתתר דוד בברחו מפני שאוּל. יער הנגב נזכר כמה פעמים בתנ”ך.
דברי הנביאים – ישעיהו, ירמיהו, הנביאים האחרונים וכן משוררי התהילים שופעים שירת היער והחורש.
ביערות המרוּבים ורחבי־הידים בארץ רבצוּ כל חיות־טרף. סיפורי התנ"ך מעידים על דוּבים, זאבים, נמרים ואריות השוחרים לטרף ביערות ארצנוּ.
"עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר, זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם,
נָמֵר שׁוֹקֵד עַל־עָרֵיהֶם, כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף"
(ירמיה, ה', ו)
– ממליץ ירמיהו באחד ממשאיו. גם מיכה מדבר על
"כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר, כִּכְפִיר בְּעֶדְרַי צֹאן, אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס
וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל"
(מיכה, ה' ז).
אין ספק שדיבר כך מתוך נסיון חייו.
עמוס, שהיה בּוֹקר ובוֹלס שקמים ובא מאחרי הצאן להינבא לעמו ישראל, משתמש בדבריו בהרבה משלים מחיי אריות וכפירים, שבלי ספק הכיר אותן מקרוב.
מלחמת־האזרחים הראשונה בישראל – בין אנשי דוד ובין אנשי אבשלום – ניטשה ביער אפרים, “וירב היער לאכל בעם מאשר אכלה החרב ביום ההוא” (שמואל ב', י"ח, ח). ואבשלום עצמו מצא את מותו תחת שוֹבך אֵלָה גדולה, שנאחז בה ברָכְבו על הפּרד.
השפלה – שטח הגבעות המנמיכות והולכות מהרי יהודה עד עמק החוף בסביבות גזר ולוּד – היתה עשירה בזיתים ושקמים. וכשסופר דברי הימים רוצה להפליג בכמות העצומה של ארזים, שהיו לשלמה המלך, הוא אומר:
“וְאֶת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב”
(דברי הימים ב', ט, כז).
בימי המנדט לא היו בשפלה אלא שלושה ישובים יהודים: הרטוב, חוּלדה וכפר־אוריה. בימים קדוּמים היה כאן ישוב גדול, וספר יהושע מונה ארבע־עשרה ערים בשפלה:
אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה וְאַשְׁנָה וְזָנוּחַ
וְעֵין־גַּנִּים, תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם. יַרְמוּת וַעֲדֻלָּם, שׂוֹכֹה
וַעֲזֵקָה, וְשַׁעֲרַיִם וַעֲדִיתַיִם וְהַגְּדֵרָה וּגְדֵרֹתָיִם
(יהושע ט"ו, לג־לו).
כל השטח הזה נכבש בימינו על־ידי צבא־ההגנה לישראל ונמצא בשטח המדינה עד לכיש, מרשה ובית־גוברין בדרום, ועד גזר ושעלבים (סלביט) בצפון. הגבעות ברוּבן הגדול חשׂוּפות וקרחות, אִם כי לא במידה מדכאת כזו של הרי ירושלים.
עמק החוף היה והנהו החלק הפורה ביותר בארץ. מיטב אדמות החוף מכוּסות עכשיו חולות – זרם חולות נישא מהנילוס במצרים ושטף הים מעלה אותו לחופי ארצנו. בהרים הבלתי־מוּגנים נסחף העפר הפּורה על־ידי הגשמים ורוחות והוזרם הימה, ובאדמת עמק־החוף הפוריה משלח זרם הים חולותיו העקרים והנודדים, ועמק החוף נהפך בהרבה מקומות למדבר־חולות.
יותר מכל נפגעוּ שטחי הדרום, שבהם עמדה ערש ההיסטוריה היהודית בימי האבות, ושם התחילו אבותינו הראשונים במפעלי השקאה: חפרו בארות וכשסתמוּן פלישתים ומילאון עפר, שבו וחפרוּ תוך מריבות ושטנות של שכניהם. הבאר הראשונה, שנחפרה בלי ריב, נקראה בשם רחובות – ועדיין שׂרידי רחובות (לא זו שבימינו על־יד ראשון־לציון, אלא זו שנזכרה בתנ"ך מימי יצחק אבינו (בראשית, כ“ו, כ”ב) נשמרים בערבות הנגב. אין זה הישוּב החרב היחיד, שעקבותיו נשארו בנגב בדרומה של באר־שבע. העיר צפת בנגב (לא זו שבגליל, שאין לה זכר בתנ"ך) נשתמרה עד ימינו על רחובותיה, בתיה ובורותיה, אִם כי היא ריקה מאדם ומבהמה, שוממה וערירית, בלי כל נפש חיה; סביבותיה זרוּעות עקבות כרמים ונטיעות, אבל – סגר עליה המדבּר. מדבּר זה מתפשט על פני מיליוני דוּנם מגבול סיני במערב ועד גבול עבר הירדן במזרח.
למעלה מעשרים מיליון דונם נמצאים עכשיו בתחוּמי מדינת־ישראל – כארבע חמישיות של מערב ארץ־ישראל. בשנת יסוּד המדינה – בתש“ח – לא עיבדנו אלה 700.000 דונם. בשנת תש”ט הוּרחב שטח העיבּוּד והגענו עד 1.180.000 דונם בערך. גם הערבים הישראליים עיבדו באותה שנה כ־390.000 דונם, וכל השטח המעוּבּד הגיע ל־1.570.000 דוּנם, כלומר, פחות משמונה אחוּזים של שטח המדינה. עד סוף תש“ט הוּקמוּ 130 ישובים חדשים, ובשנת תש”י עומדים להקים 150 ישוּבים חדשים, ושטח האדמה המעוּבּדת יורחב, ונגיע אולי לעשרה אחוּזים בתחוּם המדינה. אִם נתקין השקאה בדרום – יוסיף השטח המעוּבּד להתרחב, אולם במאמץ הגדול ביותר לא נעבּד בשנים הקרובות למעלה מעשרים אחוּז. וכי יכולים אנו להניח 80 ואפילו 70 אחוז משטח המדינה בשממונו?
מימי משה רבנו הגיעה אלינו אזהרה חמורה:
“פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָׂדֶה”
(שמות, כ“ג, כ”ט).
סכנת השממה גדולה בימינו מזו שבימי משה. על חית־השדה נתווספו בימינו חית־האדם, האויב הגלוי והנסתר של מדינת־ישראל, המצפה לשעת־הכושר הראושנה להכשילנו ולהכריענו. הסכּנות, שאָרבו לנו לפני 14 במאי 1948 ולאחריו, לא חלפוּ, אִם כי הפעם היתה ידנו על העליונה. השממה היא בעלת־בריתם הטבעית של אויבינו, וככל שגדֵלה השממה גדֵלה הסכּנה.
ויש גם סכּנה פנימית: ריכּוּז אוכלוסינו בכמה כרכים ודילדוּל ישובינו במרחבי המדינה.
לפי נתוּני המפקד ב־8 בנובמבר 1948, נחלק הישוב היהודי בארץ: 71.6% בשלושה אזורים עירוניים (תל־אביב, חיפה, ירושלים), 28.4% בכל שאר אזורי הארץ.
אִם ניקח האוכלוסין הבלתי־חקלאיים בלבד נמצא, שהיחס בין האוכלוסין “המרוּכּזים” בכרכים לבין האוכלוסין “המפוזרים” בכפרים ובעיירות היא יחס של 18:82. אין יחס כזה בשום ארץ שבעולם. בשוויצריה היחס הוא כמעט הפוּך. הישוב “המרוכז” הוא 22.2%, “המפוזר” – 77.8%. בבלגיה: “המרוכז” 27.3%, “המפוזר” 72.7%. באנגליה: “המרוכז” 48%, "המפוזר 52%. הדוגמה הקרובה ביותר לישראל היא אבסטרליה, ואפילו כאן הישוב “המרוכז” הוא 64.5%, “המפוזר” 35.5%.
לפיכך קבעה לעצמה ממשלת ישראל בקווי־היסוד של תכנית פעולתה, שהוּגשה לכנסת ואושרה על־ידה בתחילת מארס, 1949 – סעיף מיוחד האומר: “איכלוּס מהיר ומאוּזן של שטחי המדינה דלי־האוכלוסין ומניעת ריכוז מוּפרז בכרכים”.
בשיכון החדש ההולך ונבנה עושה הממשלה מאמצים לשינוי היחס בין האוכלוסין המרוכזים למפוזרים. משלושים אלף יחידות־הדיור הנבנות בשנה זו – מחציתן תהיה במושבות ובנקודות־התישבות בכל הארץ. אחוּז זה ילך ויגדל ביחידות השיכּוּן, שתוּקמנה בעתיד הקרוב. המגמה היא לפזר שלושה רבעים מהיחידות החדשות, שתוּקמנה בשנה הבאה, בכפרים ובעיירות, ממטוּלה ועד אֵילת. ברוּר, שתהליך פיזור האוכלוסין מוּתנה קודם־כל בגורמים כלכליים, כלומר באפשרות תעסוקה ובשיכון.
לא כל ענף־עבודה כלכלי ניתן לקיימו בכל פינה מפינות הארץ. יש תעסוּקה המרוּתקת לאיזור מסוּים: תעסוקה הקשוּרה בקרבת נמל, רכבת, מרכזי שלטון ופקידוּת, תעסוקה מקבּילה לגודל האוכלוסין, כגון שירוּתי מסחר ומקצועות חפשיים.
נטיעת־עצים אינה קשוּרה באחד מהגורמים הנזכּרים, ואפשר לעשותה בכל פינות הארץ – אם יש אדמה מוּכשרה להצמיח עצים. נטיעות יש להן עוד יתרון כלכלי גדול אחד: כוּלן עבודה, וכמעט שאין להוציא פרוּטה על חומר גלמי, שאינו בארץ. ואם לשם קליטת עליה אנו זקוּקים לעבודה זמנית, שתעסיק אלפי עולים עד שיסתדרו בקביעוּת באחד מענפי המשק – הרי אין עבודה הולמת כעבודת הנטיעה, שאינה מצריכה כמעט כל הוצאות נוספות על שׂכר העבודה. עבודה זו תשמש מנוף ועזר להתישבות בשטחים חדשים.
נטיעה רבתי תספק שני צרכים יסודיים של בנין הארץ:
א. תעזור לחזור ולבנות עפר האדמה ותחזיר לארצנו כוח פריונה בהר ובעמק ובערבה, תמנע סחיפת האדמה וחשׂיפת ההרים, תעצור תנוּדת חולות הים, תגדיל הלחוּת ומתינוּתו של אַקלים ארצנו ותסייע לספיגת הגשמים בתוך האדמה.
ב. תקל על הפצת האוכלוסין בכל חלקי הארץ לפי שיקוּלי בטחון וצרכי התישבות ותמנע התרכזות מופרזת בכמה כרכים.
עלינו לנטוע עצים על פני כל הרי ארצנו ומדרונותיהם. עלינו לעטוף בנטיעות את הגבעות ואדמת־הטרשים, שאינם ניתנים לעיבּוּד חקלאי: כל החולות בעמק החוף, כל ערבות הנגב מזרחה ודרומה לבאר־שבע, מצפון הערבה ועד אילת. עלינו גם לנטוע שׂדרות עצים לאורך כל הכבישים, הדרכים, ברחובות הערים והכפרים, סביב בנינים ומיתקנים אזרחיים וצבאיים – ונטיעות מיוחדות לאורך הגבוּלות.
נשיב להרינוּ הדרם וגאונם מימי קדם, לאדמתנו – פריונה, ונעשיר את הדורות הבאים באחד החמרים החיוּניים והיקרים ביותר – בעצים.
היו עד עכשיו התחלות חשוּבות ומבורכות, שנעשו בעיקר על־ידי הקרן הקיימת. בכמה מקומות, ביחוּד בגליל, נשארו יערות עתיקים, שאינם צריכים אלא שמירה והגנה וקצת טיפול. אולם מפעל הנטיעה, שיפריח השממה בממדים מכריעים – עודו לפנינו. והוא מחייב גיוּס יכולת רבה, כספּית ומקצועית, של המדינה והעם. כקליטת העליה ההמונית אין ביכלתה של המדינה בלבד לבצע מעשה כביר זה של נטיעת חמישה מיליון דוּנם.
אולם גיוס כספי ומקצועי בלבד לא יספיק – צריך גיוּס התנדבוּת של כל הנוער כולו. כל הנוער, מגיל רך ועד תקוּפת שירוּתו בצבא ועד בכלל, צריך להתחנך לבנין־הארץ על־ידי הכשרת כל ילד ונער, כל ילדה ונערה לטפל בשתילים ולנטוע עצים. כל נער ונערה בישראל צריכים לדעת מלאכה זו ולעשותה שנה־שנה במשך כמה שבועות בעונת־הנטיעה, מראשית ימות־הגשמים. על יד כל גן־ילדים, בית־ספר עממי ובינוני, בכפר ובעיר, יש לקיים משתלה, וכל החניכים צריכים לעסוק בנטיעה תחת השגחת מדריכים מוּמחים.
יש לעקור המנהג המשוּבּש, שנשתרש אצלנו, שט"ו בשבט הוא יום הנטיעות בבתי־הספר, מתוך הנחה מוּטעית, שיום זה הוא ראש השנה לנטיעות. יום זה קרוב לסוף עונת הנטיעה מלתחילתה. בעלי המשנה, שידעו הארץ וחיי צמחיה ועבודת אדמתה, קבעו אחד בתשרי ראש השנה לנטיעה. השתיל הרך צריך ליהנות מרטיבוּת האדמה כל ימות הגשמים, ולא בסופם בלבד.
הנטיעה על־ידי חניכי בתי הספר צריכה ליעשות לא יום אחד בשנה, אלא במשך שבועות או חדשים, לפחות שעה אחת ביום, ולוּ שעה קלה. כל נער ונערה בישראל צריך לדעת לנטוע בעצם ידיו ולטפח העץ שנטע. זה צריך להיות חלק מהחינוך, שניתן לדור הצעיר – חינוּך לעבודה, לאהבת המולדת ולאהבת הטבע. העץ הוא פאר הטבע, ובו מתגלם יותר מבכל חי, לרבות אדם ובהמה, הכח החיוני המוּפלא והמאריך ימים של הטבע היוצר והמחַיה. יש עצים, כגון ארזי הלבנון, שמאריכים ימים חמשת אלפים שנה ומעלה. מה ידמה לעץ, שראה בחייו את נוח ואברהם אבינו ויהושע בן־נוּן ודוד המלך ויהודה המכבי וצבא ההגנה לישראל והעם היהודי החוזר בפעם השלישית לארצו המשוּחררת – ועדיין הוא שתוּל וצומח ומוריק ומזריע זרע! ומה רב הגאון וההדר, שמשַווים העצים לנוף!
בפואימה האדירה של איוב מוּקדשים לכוח האלמות הנטוּע בעץ הפסוּקים הנהדרים האלה:
כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם־יִכָּרֵת, וְעוֹד יַחֲלִיף, וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל.
אִם־יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרָשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ. מֵרֵיחַ מַיִּם יַפְרִיחַ,
וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ־נָטַע. וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ, וַיִּגְוַע אָדָם ואַיּו?
(איוב י"ד, ז־י')
ניטע עצים בכל כברת־ארץ לא זרועה, ונגוֹל חרפּת השממה מעל אדמת המולדת. תפרח הארץ ותיף,“והיה מדבר לכרמל, והכרמל ליער יחשב”.