רקע
ברל כצנלסון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ־ישראל; תש"ו

1

היה חג2. ההצגה היתה מפוֹארת. שלל צבעים. יפי-ראשים. גדוֹלי הרוּח וּקברניטי הכּלכּלה. תרבּוּיוֹת. מעמדוֹת. זקנה וּבחרוּת. נאמני הסוֹציאליזם ועמוּדי הקפּיטליזם. אישי חיבּת-ציוֹן מיוֹמה הראשוֹן ואישי ההתנגדוּת לציוֹנוּת עד יוֹם אתמוֹל. נכרתה אֲמָנה לנאמנוּת, הוּפגנה מחָדש וּביתר שׂאֵת “המדינה היהוּדית בּדרך”. קו המדיניוּת העצמאית, שהוּחל עם כּרֶמיֶה ו“כל ישׂראל חברים” ונתחדש בּיתר עוֹז על ידי הרצל והקוֹנגרס הציוֹני, נמתח והוּבא עדי הסוֹכנוּת היהוּדית המוּרחבת. מבנה מדיני משוּנה, בּעל זיזים וּבליטוֹת וּפגימוֹת וחריצים. אוּלם גדוֹל ורחב ורב-כּוֹח מקוֹדמיו, וּממילא שלב חדש לכנסת ישׂראל המאוּרגנת. וּבתוֹך בּית המדיניוּת החדש הזה, בּעצם ימי היוָסדוֹ, התנהלוּ קרבוֹת וננחלוֹּ נצחוֹנוֹת. גברוּ “החלשים”, ויתרוּ התקיפים. והיה ויתוּרם גם להם אוֹת לנצחוֹן מוּסרי, לרצוֹנם הטוֹב להיוֹת מנוּצחים: “ניצחוּני אַחי”. ורבּים גם רבּים האוֹתוֹת הטוֹבים: העתוֹנוּת הגדוֹלה נלהבת, כּאשר לא נלהבה לדברי החזוֹן של הרצל. ואנשים פּקפּקנים, חיצוֹניים, מעידים: בּתוֹם לבּם בּאוּ האנשים החדשים, וּרצוֹנם טוֹב לפעוֹל ולעשׂוֹת וּלהגיש שכם.

נכוֹנים הדברים ואמיתיים. אַל נא תראוּ אוֹתם כּדברי הִתפּעלוּת והפרזה. מכּל הדברים אשר טילגרפנוּ אליכם בּעצם “ימי-המשתה” אַל נא תפּילוּ צרוֹר ארצה. גדוֹל היה המעמד, ואוּלי גדוֹל הימנוּ הצפוּן בּוֹ. לא נחזיק את השעוֹן בּיד לקבּוֹע אימתי היא “השעה ההיסטוֹרית”, שעה הרת-תקוּפה. אוּלם יהי אשר יהי גוֹרל העוּבּר הטמוּן בּחיקה של שעה זוֹ – נזעקוּ כּוֹחוֹת, הוּצתוּ לבבוֹת ונרמזוּ חליפוֹת וּתמוּרוֹת בּחיי ישׂראל. כּן, גדוֹל היה מחזה השעה.

האם לא אנשי-בשׂוֹרוֹת אנחנוּ, האם לא עברה רוּח קלה וּמחייכת על פּני הארץ?

אֶל חברים קרוֹבים אני כּוֹתב, ולא אל אנשים חיצוֹניים, ואוֹדה, אני כּוֹתב בּדמע. יין המשתה לא עבָרָנוּ. הסעוּדה לא השׂבּיעתנוּ. ועתה, אחרי המשתה, עצוּב עצוּב החלל. עֶצב ורִיק. בּמה נקַדם יוֹם העבוֹדה של מחר? מה המעשׂה הגוֹאל אשר בּוֹ נסתיימה פּרשת ההרחבה? רבּוּ הנשׂיאים ועצמוּ הרוּחוֹת והגשם אָיֵיהוּ?

ילגלגוֹ עלינוּ המלעיגים, כּי אך אל הבּצע עינינוּ נשׂוּאוֹת. שמענוּ גם שמענוּ. ידענוּ על-פּה כּל מיני דיבּוּרי הקַלסה על “תקציבים”, על “מטוּפּלים”, על מוֹכרים חזוֹן בּעבוּר שַעלים. בּראש זקוּף וּבהכּרת מַהוּתנוּ אנוּ מבּיטים אל פּני ההאשמוֹת הללוּ, הניתכוֹת מפּי אנשי “האצילוּת”3. כּן, אנוּ חוֹתרים אל החוֹף. בּהגשמת החזוֹן חפצנוּ ולא בּטקס אבּירים. בּמשׂחקי רוּח וּבמשׂחקי מדיניוּת לא נפרנס את נפשנוּ. ולא בּדקוֹרציוֹת, ולוּ גם נהדרוֹת. היינוּ כּחוֹלמים. ואנוּ מבקשים את פּשר החלוֹם: הקרקע בּוֹ יתגלם החזוֹן.

ואל הקוֹנגרס הלכנוּ, וּמלה אחת בּחוּבּנוּ: קרקע. לא נמירנה בּ“קוֹאַליציה”, לא נחליפנה בּ“שינוֹי הקוּרס”. לא אל התקציב הקלוֹקל התפּללנוּ הפּעם, לא אל העמסת הנטל הרגיל מכּתפי הציוֹנים הכּוֹשלוֹת לכתפים רחבוֹת יוֹתר, כּי אם אל אוֹתם השטחים הקטנים כּשלעצמם והגדוֹלים בּשבילנוּ, השטחים התלוּיים בּנס, אשר לבּנוּ רוֹטט לקראתם: שמא יאבדוּ לנוּ. בּהרגשה זוֹ הלכנוּ אנחנוּ. בּהרגשה זוֹ הלך אוּסישקין. וגם וייצמן, רב האַשפים של הצגת-הבּכוֹרה הזאת, אשר ידוֹ קָסמה לכל אלה, האם אך למען ה“שלוֹם לרחוֹק ולקרוֹב” בּלבד טרח ויגע והקריב את חֶלבּוֹ ודמוֹ? האם לא דבקה בּוֹ, בּוייצמן, בּביקוּרוֹ האחרוֹן בּירוּשלים, הרגשת העיקר, עיקר-העיקרים, בּרגע זה? האם לא הביא הרגשה זוֹ לידי בּיטוּי בּאִיגַרתוֹ אל מוֹשב הועד הפּוֹעל הציוֹני בּבּרלין, בּמכתב התכנית שפּירסם לקראת הקוֹנגרס הציריכי, בּנאוּמיו בּתוֹך הקוֹנגרס וּבמוֹעצת הסוֹכנוּת? האם לא חזרוּ ונשנוּ ההוֹדעוֹת: לא נזוּז מכּאן בּידים ריקוֹת, בּאפס מעשׂה המשנה תכלית שינוּי את פּני מציאוּתנוּ בּארץ. וּכלוּם לא היה בּידי הנקבּצים כּאן לעשׂוֹת את המעשׂה הזה? גם מבּלי לצפּוֹת לאנשי הסוֹכנוּת המוּרחבת, בּתוֹך “המחצית” הציוֹנית בּלבד היתה די יכוֹלת לבצע מעשׂה רב, אילוּ היוּ הכּוֹחוֹת מוּפנים לכך, אל העיקר. ואילוּ היוּ החוֹם והאוֹר שנתגלוּ בּימי היוַעד הסוֹכנוּת מעוּבּדים ומגוּלגלים לכוֹח דינַמי פּוֹעל, ודאי שהיינוּ מזיזים את ענינינוּ כּמה מעלוֹת. וּודאי שהזיזה הזאת היתה מביאה לידי מעשׂים חדשים.

החוֹם הגדוֹל לא נוּצל. המעשׂה לא נַעשׂה. שעת-הכּוֹשר הוּזנחה. חזרה המעשׂיה הידוּעה מקברוֹ של דויד המלך וּמכּל סיפּוּרינוּ המשיחיים: הרגע הגדוֹל חלף לבטלה. הנס לא נתרחש.

מה המאֵרה הזאת שנשתלחה בּעבוֹדתנוּ, מַהוּ הגוֹרם לנוּ להשקיע כּוֹחוֹת-איתנים של יחידים וחיי-נפש של המוֹנים בּפוּלחן-הבּמה, בּמלאכת-הרֶז’י, בּקישוּטי תפאוּרה, מבּלי שיכּרך בּהם המפעל ממש? האם אסוֹן הוּא אוֹ חטא? מי ימנה וּמי יספּוֹר את אשר עבר עלינוּ ואת אשר עברנוּ בּמשך עשׂר השנים הללוּ, וּמי ימדוֹד וּמי ישקוֹל מה היה בּזה מיצירת סמלים וּמהנפת דגָלים, מהכרזוֹת חיצוֹניוֹת וּפנימיוֹת, וּמה היה מעצם הפּדוּת והבּנין?

ועתה, משהוֹצאנוּ ללא תכלית את הרגע האחד, אין לנוּ אלא לכפּר על חטאינוּ ועל רפיֹונוֹתינוּ בּעבוֹדה קשת-רוּח וּקשת-עוֹרף של ימים ולילוֹת. מחָדש!


אב תרפּ"ט.



  1. ״דבר״, גליוֹן 1293, י״ז בּאב תרפ״ט, 23.8.1929. החתימה: ירוּבּעל. ״ילקוּט אחדוּת–העבוֹדה״, כּרך ב/ עמוד 423. החתימה מלאה.  ↩

  2. מכוּוָן לאסיפת–היסוֹד של הסוֹכנוּת היהוּדית המוּרחבת, שנתקיימה בּציריך מיד אחרי סיוּם הקוֹנגרס הט״ז.  ↩

  3. מכוּוָן, כּנראה, לרביזיוֹניסטים, אשר ז׳בּוֹטינסקי הכתיר אוֹתם בּתוֹאר זה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות