¹

הנציב החדש² לא הסתפק בּדברי בּרכה שיש בּהם משום חוֹבת-נימוּס בּלבד, אלא הכריז בּקוים כּלליים על התפיסה הפּוֹליטית אשר לפיה ינהג. והתפיסה היא תפיסת-בּנין: הנהלה “בּהתאם להוֹראוֹת המַנדט”, מאמצים ל“פיתוּח מקוֹרוֹת עשרה של הארץ”, ולא רק על מנת “להרבּוֹת את עשרם של התוֹשבים הקיימים”, אלא גם בכוַנה מפוֹרשת לאַפשר לארץ “לכלכּל ישוּב גדוֹל יוֹתר”. לא נעלם מן הנציב, כּי “בּשנים האחרוֹנוֹת סבלה הארץ ממַשבּר כּלכּלי קשה”, אוּלם הוּא אינוֹ דן משוּם כּך לחוֹבה את הארץ ואת אוּכלוֹסיה; אַדרבּא, הוּא יוֹדע להעריך את “אוֹמץ-הלב ואת הרוּח הטוֹבה שבּכוֹחם נסבּלוּ התלאוֹת והיסוּרים הללוּ”.

בּרצוֹן ובהכּרת הצדק מקבּל הישוּב העברי, ששמוֹ לא נזכּר כּאן, את זיהוּי מצבוֹ, סבלוֹתיו וּמאמציו עם מצב הארץ, כּי יש לוֹ ההכּרה הגמוּרה, שאָכן, קִדמתוֹ וּפיתוּח הארץ עוֹלים בּד בּבד.

והישוּב העברי העוֹבד והיוֹצר, שגם הוּא לא נזכּר בּפירוּש בּדברים הללוּ, רשאי ליחס מקצת מן הדברים לשבחוֹ, והעיקר – רשאי לקבּל בּקוֹרת-רוּח תפיסה זוֹ של מוֹשל-בּנַאי. הישוּב, אשר בּא לארץ להחיוֹתה משממוֹת-דוֹרוֹת, ואשר הספּיק, על אף כּל התנאים המַפריעים והמַכשילים, להפוֹך כּמה חלקוֹת מסלעיה, מחוֹלוֹתיה וּמבּיצוֹתיה, למקוֹר מחיה לעם רב; הישוּב, אשר כּל מאמציו מוּפנים לעשׂוֹת את הארץ הזאת למרכּז של יצירה משקית ותרבּוּתית וּבית-קליטה להמוֹני העם הנוֹשׂא את נפשוֹ אל ארץ זוֹ כּאל מקוֹר חייו וּבית-עתידוֹ – ישוּב זה אינוֹ רוֹצה בּשלטוֹן השוֹמר על קפּאוֹן ועל עזוּבה, אלא בּשלטוֹן יוֹצר וּבוֹנה.

אין לקפּח שׂכר הכרזה נאה. אוּלם שׂבענוּ הכרזוֹת וצמאנוּ למעשׂים. היהיה הנציב החדש לא רק נאה דוֹרש אלא גם נאה מקיים? היהיה הנאוּם שנשׂא בּיוֹם בּוֹאוֹ לתעוּדה מדינית מחיבת? התהיה תקוּפת השלטוֹן שלוֹ שוֹנה משל קוֹדמיו על ידי עבוֹדת-בּנין מאוּמצת, על ידי סיוּע למאמצי הבּנין של בּוֹני הארץ? זוֹהי השאלה.

למעשׂים, אשר יפתרוּ את השאלה, יש לחכּוֹת. אוּלם כּל עוֹד אנוּ דנים על תכנית הנציב על פּי נאוּמוֹ, אין להתעלם גם מנאוּמוֹ השני, תשוּבתוֹ לברכּת זקן השוֹפטים. הדברים כּשלעצמם טבעיים הם בּפי מוֹשל עליוֹן בּריטי כלפּי פּקידיו וּבני-לויתוֹ בּעבודֹה, ולא אשמתנוּ היא אם בּנוּ הם מעוֹררים חששוֹת כּבדים:

הנציב מוֹדיע כּי מתוֹך נסיוֹנוֹ האַדמיניסטרטיבי הוּא סוֹמך “על מסוֹרת הסבלנוּת והצדק לכל אוּכלוֹסי התוֹשבים, שכּל פּקידי הממשלה חדוּרים בּה בּארצוֹת העוֹמדוֹת תחת שלטוֹן בּריטי”, והוּא רגיל “להישען בּהרבּה על אנשי הפּקידוּת הקיימת”. לפיכך ישָען גם כּאן בּארץ “עליכם, אנשי ממשלת ארץ-ישׂראל בּאֵמוּן רב לגבּי התוֹצאוֹת”.

לדברי הנציב הללוּ יש לנוּ, למוּדי הנסיוֹן המר, להעיר משהוּ:

אֵמוּן זה “בּפּקידוּת הקיימת” אין לציבּוּר הפּוֹעלים, וגם לחוּגים רבּים אחרים. בּמשך השנים של השלטוֹן הבּריטי הוּרגלנוּ לראוֹת בּארץ כּמה חוּגים בּעלי השפּעה בּפּקידוּת, אשר לא התנהגוּ על פּי התכנית אשר עליה הכריז סיר ג’וֹן צ’נסלוֹר, אלא בּניגוּד גמוּר לה: פּקידים אשר עשׂוּ כּל מה שבּכוֹחם להניא את השלטוֹן העליוֹן מהתנהג בּהתאם להוֹראוֹת המַנדט, פּקידים אשר לא עזרוּ לארץ להתגבּר על המַשבּר הקשה, אלא גרמוּ להחמירוֹ, אשר לא סייעוּ לכּוֹחוֹת הבּוֹנים את הארץ, השוֹאפים לאַפשר לה לכלכּל ישוּב גדוֹל יוֹתר, אלא שׂמוּ מכשוֹלים קשים על דרכּם. רגילים אנוּ, לצערנוּ ולהַוָתה של הארץ, בּפגישוֹת עם חוּגים מסוּימים בּפּקידוּת הגבוֹהה והנמוּכה, אשר לא גילוּ כּלל וּכלל “מסוֹרת של סבלנוּת וצדק לכל אוּכלוֹסי התוֹשבים”. ונוֹכחנוּ כּי נציב הוֹלך ונציב בּא וחוּגים אלה בּתקפּם וּבהשפּעתם עוֹמדים, וכמה כּוָנוֹת טוֹבוֹת וּרצוֹנוֹת נאים של נציב עליוֹן מסתרסים וּמשתבּשים על ידי פּעוּלת כּוֹחוֹת-מעצוֹר פּנימיים שבּתוֹך מַנגנוֹן-השלטוֹן עצמוֹ. ראינוּ את ידם של כּוֹחוֹת אלה בּתקוּפוֹת-הבּינַים שבּין נציב לנציב. והאמוּן בּהם נכרת מלבּנוּ. וּלפיכך מעוֹרר בּנוּ בּטחוֹנוֹ של סיר ג’וֹן צ’נסלוֹר “בּפּקידוּת הקיימת” מחשבוֹת נוּגוֹת.

אם בּיוֹם מן הימים, לאוֹר המעשׂים, נצטרך להוֹדוֹת כּי חששוֹתינוּ לא נתאַמתוּ – נשׂמח להוֹדוֹת בּזה. נשׂמח להוֹדוֹת וּלהכּיר כּי אוֹתה שיטה מדינית, אשר בּה דָגַל הנציב ביוֹם בּוֹאוֹ ועליה הכריז בּנאוּם חגיגי כּעל “חוֹבתי הקדוֹשה” – הִתְוְתָה למעשׂה את חיי השלטוֹן בּארץ בּמעשׂי יוֹם-יוֹם.

כּסליו תרפּ"ט.

¹

(לישיבת הועד הפּוֹעל הציוֹני)

שוּב יוֹצאים צירים מן הארץ לשם ישיבה ציוֹנית בּגוֹלה. אכן, מספּר היוֹצאים הפּעם אינוֹ רב. עיפוּ סוֹף סוֹף האנשים מרוֹב נסיעוֹת. וגם העבוֹדה בּארץ, הקלה כּל כּך בּעיני מכַנסי הישיבוֹת בּחוּץ-לארץ עד כּדי לקרוֹע מדי פּעם את העוֹבדים כּאן מעל מלאכתם, אף היא תוֹבעת את שלה ואוֹמרת לעוֹשׂיה: הִיכָּבדוּ וּשבוּ ועשׂוּ את מלאכתכם. לא יִפּלא איפוֹא כּי אוּסישקין ורוּפּין וּבן-גוּריוֹן וקפּלנסקי אינם בּיוֹצאים הפּעם.

מדוּע תכוּפה כּל כּך הישיבה עד כּדי היקָרא בּעצם עוֹנת העבוֹדה הציוֹנית החָרפּית? מדוּע אין לדחוֹתה עד האביב, אשר, כּידוּע, ניתנה הבטחה לקרוֹא בּוֹ ישיבה בּארץ-ישׂראל, הבטחה שאינה מתבּטלת, חלילה, אלא רק נדחית מפּעם לפעם? אין שוֹאל ואין עוֹנה. כּאילוּ בּרוּר כּי ישיבה זוֹ תכוּפה היא, בּאשר נקראה לקבּל את החלטוֹתיה של ועדת השבעה², אוֹ של שתי ועדוֹת השבעה, של הוייצמנית והמַרשלית. אך זה שמוּר בּסוֹד. סוֹד בּפני הקהל הציוֹני; בּפני חברי הועד הפּוֹעל הציוֹני אשר לא קיבּלוּ את טוֹפס המסקנוֹת החדשוֹת, כּדי לעיין בּהן לפני נסיעתם; ויש לחשוֹש כּי הסוֹד הוּא גם בּפני חברי ההנהלה הציוֹנית שבּארץ. הרֶז’יסוּרה הציוֹנית מכינה לנוּ “הפתעה”: הלוַאי שההפתעה תהיה משׂמחת. אבל הלא גם אפשר שתהיה עגוּמה. מדוּע איפוֹא לא ניתנה האפשרוּת ל“המוֹן” הציוֹני את באַחריוּתן של ההחלטוֹת החדשוֹת, ולא לקבּל אוֹתן מידי “סוֹד-יוֹעצים” סגוּר?

שאלה היא, אחת השאלוֹת הרבּוֹת המעוֹררוֹת מחשבוֹת נוּגוֹת על גוֹרל תנוּעתנוּ.

מוֹשב בּרלין א' היה נצחוֹן פּנימי גדוֹל לציוֹנוּת. לפני התכּנסוֹ וּבשעת התכּנסוֹ, בּהלָך-רוּחוֹ, בּהרפּתקאוֹתיו וּבמַסקנוֹתיו השתתף – מאיליו, מבּלי אשר הוּזמן – קהל ציוֹני עצוּם, עֵר ורגיש, מכּל תפוּצוֹת החיים הציוֹניים. הדוֹ הגיע גם אל מעֵבר תחוּמי הציוֹנוּת הפוֹרמלית. הקשיבוּ לוֹ, בּרגש וּבכבוֹד, בּכל תפוּצוֹת העם. נתגלוּ: כּוֹח ההחלטה והאחדוּת של חלקים גדוֹלים וּמכריעים בּתנוּעה, רצוֹן הרחבת המפעל יחד עם שמירת קלַסתר-הפּנים המוּסרי שלוֹ,שלהבת המַצפּוּן הציוֹני התלקחה בּכל עוֹז. התדעך הפּעם?

אין איש מאִתנוּ רוֹצה לשׂים כֵּפים וּמוֹקשים בּפני ספינת הסוֹכנוּת. אוּלם אם יבוֹא מוֹשב בּרלין ב' להוֹריד למען ספינה זוֹ חלק מן המטען הציוֹני, הכּבד מדי בּעיניה – לא נכּיר בּסַמכוּתוֹ. המשקל המוּסרי הרב שהיה להחלטוֹת בּרלין א' אינוֹ ניתן להיפּסל על ידי שינוּי קוֹניוּנקטוּרה לאחר חדשים מספּר. יזכּרוּ זאת חברי הועד הפּוֹעל הציוֹני המשתתפים בּישיבה. אם בּאמת צצוּ בּינתים ויתוּרים חדשים וּנסיגוֹת חדשוֹת, כּי אז אַל נא ימהר המוֹשב לקבּל על עצמוֹ את האחריוּת. ישמע וידע את הדברים “העם” הציוֹני, ויוּבאוּ הדברים להחלטה אל מוֹשב האביב של הועד הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל, שיהיה ודאי רב-עם ורב-משקל.

כּסליו תרפ"ט.

¹

על אדמת המוֹלדת, בּשנת העשׂוֹר לחייך, חרד לבּי לקראתך כּביוֹם נתבּשׂרנוּ: בּמרחק, בּנכר עלתה “הבּימה”.

מדי אֶהגה בּך ודברי הנביא יקוּמוּ ויחיוּ וירוֹנוּ בּי: חסד-נעוּרים, אהבת-כּלוּלוֹת, לכתך אחרי חזוֹן הגאוּלה בּמדבּר, בּארץ לא זרוּעה. זכרנוּ לך. זכרנוּ לך – וּלעוֹלמי עַד לא נשכּח – את שלהבת-הקוֹדש אשר הוּצתה מתוֹכך, את המַשׂוּאה אשר הדלקת לנס-עמים, עדוּת-לא-תכַזב לאש היוֹקדת בּמעמקי הוָיתנוּ ולא תכבּה. זכרנוּ לך את עמידתך, מתוֹך יסוּרים וטלטלה, בּתוֹך זעף נַחשוֹלים בּלב-ים. עדים אנוּ כּיוֹם לתפארת-עלוּמַיך, לתוֹם-יצירתך, למאמצי-רצוֹנך. וגם ליסוּריך, לנדוּדיך וּלרפיוֹנוֹתיך. וּתפילתנוּ: היי לנוּ וּלעצמך לאוֹרך ימים. אַל נא תהיי לנוּ רק זֵכר מפוֹאר למעשׂה-גבוּרה אגָדי. אַת היי לנוּ פּלוּגת-חזיוֹן בּצבא-החזוֹן. אִתנוּ בּהוֹוה, אִתנוּ בּעתיד. אִתנוּ בּאשר אנוּ מתענים ויוֹצרים. משׂגב לאמנוּת חלוּצית-גוֹאלת.

אַל יָסוּף חזוֹן מעל סִפּך, הבּימה! אַל יעזבך ואַל יטשך חסד נעוּריך.

טבת תרפ”ט.

¹

א

אסירי האמוּנה הארץ-ישׂראלית הנפוֹצים על פּני כּל כּדוּר הארץ שמעוּ ודאי, בּאשר הם שם, בּאהבה וּבשׂמחה את הבּשׂוֹרה, כּי הביאה הקרן הקימת גאוּלה לפינת-יִקרת בּארץ, לשטח רחב ורצוּף, מאדמת עמק-עכּוֹ, הקרוּי עתה “מפרץ-חיפה”. שׁמחוּ ונתחזקוּ באמוּנתם, כּשם ששׂמחוּ ונתחזקוּ בּשעתם לשמע הבּשׂוֹרוֹת על גאוּלת יִזרעאל ועל גוּש השרוֹן הצפוֹני (המעוּטף עדיין – עד בּוֹא עת – בּגלימה הרחבה של “מפעל קנדה”).

הרבּים הם המעלים על הדעת בּכמה מאמצים עלוּ הכּיבּוּשים הללו? הכּוָנה למאמצים ממאמצים שוֹנים. גם למאמציהם של רבבוֹת התוֹרמים, הגדוֹלים והקטנים, בּכל קצוי עוֹלם, היוֹצקים את אהבתם ואת נאמנוּתם בּתרוּמוֹתיהם הזעירוֹת – חזיוֹן אשר כּמידת רחבּוֹ אינוֹ מצוּי בּתנוּעוֹת שחרוּר אחרוֹת; גם למאמציהם של אלפי העוֹשׂים והמעַשׂים, המעוֹררים והמזכּירים ועוֹשׂים את שליחוּת ארץ-ישׂראל בּעוֹלם. ויש עוֹד מאמצים מסוּג מיוּחד: מאמצי האנשים העוֹמדים בּתוֹך-תוֹכוֹ של המפעל הארץ-ישׂראלי, בּין שהם עוֹמדים ליד ההגה וּבין שהם עוֹמדים על משמרוֹתיהם השוֹנוֹת וּמתוֹכן הם מסייעים להניע את גלגלי ספינתנוּ, ספינה זוֹ המיטלטלת ונטרדת, משׂחיה על פּני מים רחבים, בּשעת גיאוּת, לשקיעה בּתוֹך שרטוֹן, בּשעת זוּטה של תנוּעת השחרוּר.

אך מעט יוֹדעים אצלנוּ על המאמצים החשאיים הללוּ, אשר בּלעדיהם לא נוֹצר אצלנוּ דבר: על ההכרח לעמוֹד תדיר בּפני מפריעים וּמכשוֹלים – לא רק מחוּץ כּי אם גם “מבּית”, על נַפתוּלים והיאָבקוּיוֹת עם מניעוֹת, על אי-השלמה עם הנסיגוֹת וההדיפוֹת, על העוֹז והתוֹקף והנאמנוּת הנדרשים למען הוֹציא את “המזימוֹת” – על פּי רוֹב בּימי שפל דוקא – מעוֹלם ההזיה לעוֹלם המעשׂה וּלמען הציל את ספינתנוּ מסכּנת העגינה בּשׂרטוֹן. לא רבּים יוֹדעים אצלנוּ, כּי לכל רכישת-קרקעוֹת גדוֹלה המַצעידה קדימה את כּל תנוּעת השחרוּר שלנוּ והיוֹצרת בּסיס נאמן ליצירוֹת ישוּביוֹת חדשוֹת, קוֹדם אצלנוּ תדיר פּרק ויכּוּח ציוֹני שאינוֹ פּוֹסק. ויכּוּח זה שהתחיל עם ראשית “העבוֹדה המעשׂית” של ההסתדרוּת הציוֹנית, שנעשׂתה על ידי רוּפּין, אינוֹ יוֹרד מעל הפּרק. יתר על כּן, כּל צעד חדש בּעבוֹדתנוּ תלוּי בּקביעת עמדה – לפחוֹת למעשׂה – לויכּוּח זה. צוּרוֹת רבּוֹת לבש וּפשט הויכּוּח הזה מימי סיסמת “על טהרת המסחריוּת” (אָכט קוֹיפמניש") של דויד ווֹלפסוֹן ועד סיסמת ה“אָפישֶנסי” האמריקאית ו“הקוֹנסוֹלידציה” הגרמנית. מפּעם לפעם הוּא מוֹפיע כּויכּוּח איסטרטגי בּין כּיבּוּש וּביצוּר, בּין התפּשטוּת והתרכּזוּת, בּין זריזוּת וּזהירוּת אוֹ כּויכּוּח בוֹכהַלטרי בּין חסכוֹן לפזרנוּת, בּין מעשׂיוּת להזיה, בּין משקיוּת ל“פּוֹליטיקה”, בּין חשבּוֹן לחזוֹן. אוּלם בּתוֹכוֹ התגלה תמיד ניגוּד נפשי יסוֹדי בּין חכמת החיים של ה“אַשרי אדם מפחד” וּבין הכרח-החיים של נַחשוֹניוּת, בּין ראִיית הסכּנוֹת האמיתיוֹת, והמדוּמוֹת – המצַווה על “לא תעשׂה”, וּבין ראיית הסכּנה האחת – של אי-עשׂיה – הפּוֹקדת: “קוּם עשׂה”.

גם האנשים נתחלפוּ אוֹ החליפוּ את עמדוֹתיהם בּמשך הויכּוּח הממוּשך. רק מעטים נשארוּ נאמנים לעצמם על פּני כּל הקו: אוּסישקין, רוּפּין, אנשי תנוּעת העבוֹדה. רבּים עברוּ מציר אל ציר. “החבילה” האמיצה שהיתה בּראשית הויכּוּח עם ווֹלפסוֹן נתפּרדה אף היא: יוּליוּס סימוֹן, הצעיר הנלהב שעמד בּשעתוֹ לימין “הרוּסים”² וּלצדוֹ של רוּפּין, היה בּין המתנגדים בּהחלט לרכישת עמק-יזרעאל בּימי אוּסישקין-רוּפּין. סאקר ושוֹקן³, שניהם חניכי “הציוֹנוּת המעשׂית”, פּגשוּ בּהתנגדוּת את “מפעל קנדה”. וּמאידך זכוּ גם סימוֹן וגם שוֹקן לסייע בּאַקטיביוּת לרכישת “מפרץ-חיפה”. רק סאקר, סמל הקוֹנסוֹלידציה הציוֹנית, נשאר נאמן לשיטתוֹ וּלהתנגדוּתוֹ.

לא למען הזכּיר עווֹן-התנגדוּת למי שהוּא אני מעלה עתה את הדברים בּזכרוֹן הקוֹרא. אוֹדה, אין לי כּל נחת-רוּח מזכר “המלחמוֹת” הללוּ, אשר לא עברוּ עדיין מעוֹלמנוּ. כּי ההכרח שבּמלחמוֹת אלוּ לא רק שהוּא מקצץ את הכּנפים של התנוּעה אלא גם מקַצה בּכוֹח העשׂיה שלנוּ. ולא רק “נצחוֹנוֹת” אנוּ זוֹכרים, כּלוֹמר, מעשׂים שנעשׂוּ מתוֹך התגבּרוּת התנוּעה ואישיה על האינרציה ועל החששוֹת (בּהם היתירים וּבהם גם הצוֹדקים). לא פּחוֹת מזה חַרוּת על לוּח לבּנוּ גם זכר המעשׂים אשר לא נעשׂוּ, זכר מה שהיה ניתן להיעשׂוֹת בּזמנוֹ ולא נעשׂה. הצרכים והאפשרוּיוֹת הללוּ שלא נצטרפוּ למעשׂים אינם רשוּמים בּשוּם ספר-זכרוֹנוֹת וּבשוּם פּנקס חשבּונוֹת, אוּלם הם רשוּמים בּדם-תמציתם של האנשים החיים והעוֹבדים על האָבנַיִם בּארץ. הם הם המשלמים – נוֹסף על המחיר שמשלמת התנוּעה כּוּלה – בּחייהם וּבסבלוֹתיהם, בּמכאוֹבי ילדיהם, בּמרי-יאוּשם, וּבזקנה ללא-עת בּעד כּל הזנחה, התעלמוּת וחיבּוּק-ידים. וּבמצב הזה של הציוֹנוּת אין לנוּ אלא להכּיר טוֹבה לכל מי שיש בּידוֹ לעכּב ולא עיכּב. ועל אחת כּמה וכמה למי שנתן יד-אמוּנים למעשׂה הגוֹאל. ואם הזכּרתי כּאן את הויכּוּח הישן, הרי זה משוּם שלאוֹר המעשׂה הגדוֹל (והנוֹעז!) של גאוּלת עמק-עכּוֹ, שהשתתפוּ בּוֹ יחד אנשים הנמנים כּיוֹם על שני המחנוֹת המתוַכּחים, יש, לדעתי, להסיק איזוּ מסקנוֹת – ולא רק להלכה אלא למעשׂה.

העוֹמדת רכישת עמק-עכּוֹ על ידי הקרן הקימת בּפני הבּיקוֹרת, מבּחינת שיטת הרציוֹנַליוּת המוּטפת כּיוֹם בּרחבי ההסתדרוּת הציוֹנית? מסוּפּקני. זוֹ אוֹמרת: לא לפי הצוֹרך, אלא לפי היכוֹלת. היכוֹלת שבּעין דוקא. אין קוֹנים קרקע בּהקפה על חשבּוֹן תרוּמוֹת העתידוֹת לבוֹא, שאינן בּעין. אַל תתקדם בּטרם בּיצרת כהוֹגן את עמדוֹתיך. אין מעמיסים משׂא כּספּי חדש על מוֹסדוֹת עמוּסים. אשרי הנהלה העוֹמדת בּפּרץ ואינה נוֹתנת למוֹסד לשׂים את צוארוֹ בּעוֹל התחייבוּיוֹת כּספּיוֹת חדשוֹת.

הנשתמרוּ הכּללים הללוּ בּמעשׂה מפרץ-חיפה? לא אגלה שוּם סוֹד מן החדר, אם אוֹמַר כּי לא נשתמרוּ כּלל וּכלל. לא בּ“מזוּמן” שבּקוּפה נקנה הקרקע אלא בּהקפה. המוֹסד העממי היקר עמוּס התחייבוּיוֹת כּספּיוֹת עצוּמוֹת. וּרכישתמק-עכּוֹ אינה מַפחיתה מהן אלא בּאה להוֹסיף עליהן.

היה איפוֹא דבר-מה, לא “רציוֹנַלי”, אשר הכריע את הכּף. לא זלזוּל בּכללי הרציוֹנַליוּת, לא חוֹסר שיקוּל המסיבּוֹת והתנאים, לא חוֹסר חשבּוֹן אלא חשבּוֹן מוּרכּב יוֹתר. חשבּוֹן לא של היוֹם בּלבד אלא גם של יוֹם המחר ושל מחרתים. לא רק שיקוּל הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּ“עשׂה”, אלא גם שיקוּל הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּ“שב ואַל תעשׂה”, לא רק קוֹנסוֹלידציה של הקוּפּה, אלא גם קוֹנסוֹלידציה של האפשרוּיוֹת הישוּביוֹת והמדיניוֹת, לא רק ראִיית ההתחייבוּיוֹת שבּעין, אלא גם ראִיית היכוֹלת הגנוּזה. ונוֹסף על הכּל, כּמוּבן, גם האמוּנה: האמוּנה כּי הקפיצה הנַחשוֹנית הזאת לא תיעָזב בּדד אלא תעוֹרר כּוֹחוֹת עזרה חדשים.

יש איפוֹא לשׂמוֹח בּלב שלם על אבּירי שיטת הרציוֹנַליוּת והמשקיוּת בּמוֹסדוֹתינוּ, שמצאוּ הפּעם אוֹן לראוֹת את הענין מתוֹך תפיסה רחבה ואמיצה יוֹתר. ואכן אין צוֹרך כּלל וּכלל לזלזל בּחכמת החשבּוֹן הרגיל כּדי לראוֹת שאין בּה בּלבדה כּדי למַצוֹת את חכמת חיי תנוּעתנוּ. לא כּל חכמה הנכוֹנה בּימים כּתיקוּנם תסכּוֹן גם בּשעת-חירוּם. ויש לא חשבּוֹן אחד, כּי אם כּמה חשבּוֹנוֹת יסוֹדיים. יש גם חשבּוֹן קרקע בּארץ (ולוֹ חוּקים משלוֹ!) ויש חשבּוֹן של כּוֹחוֹת אנוֹשיים, שאין שוֹקלים אוֹתם, ואף על פּי כן הבּזבּוּז בּהם אינוֹ עוֹבר ללא עוֹנש. ויש חוּקים לתנוּעת שחרוּר אשר כּל קפדנוּת בּוּכהלטרית נאלצת להיסוֹג אחוֹר מפּניהם, אם אינה רוֹצה להתנקש בּנפש התנוּעה. ונוֹסף על הכּל יש להיזהר וּלהיזהר מפּני חוֹסר אמוּנה וחוֹסר רצוֹן ואהבת הנוֹחוּת והשלוה המתלבּשים בּאיצטלה של חכמת החשבּוֹן.

בּענין מפרץ-חיפה, אשר רבּוֹת עמלוּ בּוֹ בּחוּגי הקרן הקימת (אַל נא יִפּקד בּין העמלים שמוֹ של א. גרנוֹבסקי, שחתר אל המטרה בּראיה בּהירה וּביד נאמנה), גברה התפיסה הזאת. רצוֹנכם, תקראוּ לה: אי-רציוֹנַליוּת. והיא שהנחילה לנוּ כּיבּוּש ציוֹני אשר ערכּוֹ המדיני-ההתישבוּתי לימים הקרוֹבים ויוֹתר מהם – לימים הרחוֹקים, עצוּם ורב.

התמצא בּקרבּה הקרן הקימת את האוֹן שלא לשקוֹט על זר-הדפנים וזרי-הקוֹצים שלה וּלהוֹסיף לכת בּדרך המאמצים, שהיא היחידה העשׂוּיה להוֹציא אוֹתנוּ מן המיצר?

והמפעל העוֹמד עתה על הפּרק, התוֹבע את הגשמתוֹ ללא אפשרוּת של דיחוּי, המשווע אלינוּ מתוֹך אלפי לבּוֹת של עמלים, מיחלים וכוֹאבים, הוּא – קרקע לפּוֹעלי המוֹשבוֹת.

ב

קרקע לפּוֹעלי המוֹשבוֹת. בּוֹשתי, כּי שלוֹש מלים אלה עוֹדן טעוּנוֹת הסבּרה והמלצה. אבל כּך הוּא הדבר. עוּבדה מרה. חוּליה אחת בּשלשלת העוּבדוֹת והמסיבּוֹת, העוֹשׂוֹת את העמדה החלוּצית, הקשה בּיוֹתר והמשַכּלת בּיוֹתר מכּל עמדוֹת העבוֹדה והכּיבּוּש, לעמדה העזוּבה בּיוֹתר והמיוּתמת בּיוֹתר.

הנה אנוּ עוֹמדים בּשנת חצי היוֹבל לראשית מאמציו של הפּוֹעל בּארץ.

בּתקוּפה זוֹ כּבשנוּ וגם בּיצרנוּ כּמה עמדוֹת. יצרנוּ התחלה של משק-עבוֹדה העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ וּמפרנס את עוֹבדיו. בּכמה ענפי מלאכה וחרוֹשת בּארץ נוֹצרוּ תנאים שיש בּהם כּדי קיוּם, ולוּ גם זעוּם, לעוֹבד. כּלל הפּוֹעלים הקים לעצמוֹ מוֹסדוֹת לעזרה הדדית, מפעלי משק קוֹלקטיביים, כּלי-אִרגוּן חזקים. הפּוֹעל נשען עליהם, מסתייע בּהם, נוֹשע בּהם לעת צרה. החלקה האחת המקוּללה, אשר הפּרוּדוֹת המבוֹרכוֹת בּיוֹתר נדוֹנוֹת בּה לכלָיה, לניווּן גוּפני, להעדר קיוּם משפּחה, לבטלה עוֹנתית, לנדוּדים, לעוֹשק זכוּיוֹת-אזרח ולאכילת לחם לא לשׂוֹבע – היא המוֹשבה, המוֹשבה הפּוֹרחת.

לאחר עשׂרים וחמש שנים למאמצי כּיבּוּש-העבוֹדה, מאמצים ששימשוּ בּית-יוֹצר להוָיה חדשה בּארץ, להוָית הישוּב העוֹבד, לאחר שאלפי הפּוֹעלים ריווּ את אדמת המוֹשבה בּלשדם, שמרוּ עליה בּכל עת צרה, וּמאוֹת מהם נפלוּ חלל על אדמתה – ולא רק מחִצי אוֹיב אלא גם מפּצעי אחים מוּכּי סנורים, יהירוּת-רֶשע ותאות-הבּצע – עוֹד מנת חלקוֹ של הפּוֹעל לא לחם אלא אבנים. מַחרימי הפּוֹעל העברי, המסתוֹללים בּסבלוֹ וּבאמוּנתוֹ, מתנקשים בּפרוּסתוֹ וּבדגלוֹ, טוֹמנים לוֹ פּחים להכשילוֹ וּמַטיפים לוֹ מוּסר… והמוֹסדוֹת הלאוּמיים, ההוֹלכים בּראש שבי הגוֹלה אַלפּים וארבּע מאוֹת שנה אחרי נחמיה בּן חֲכליה, עוֹמדים בּאפס-יד בּפני זעקת עמֵלי-ציוֹן, ללא השפּעה מוּסרית, ללא מעשׂה מציל.

עשׂרים וחמש שנים של מאמצי-קיוּם בּמוֹשבה. מה הם הנכסים בּני-קיימא אשר הוּקמוּ לעזרת המאמצים האלה לבל יוּצאוּ לבטלה? בּמה עזרנוּ לפּוֹעל להחזיק מעמד בּתנאיה הקטלניים של המוֹשבה? הניתנה אפשרוּת לפּוֹעל להקים בית בּישׂראל? לא בּתים ולא צריפים, לא משק-עזר ולא מוֹסדוֹת הדרכה וטיפּוּל. עזרה הדדית זעוּמה, עבוֹדה תרבּוּתית צנוּמה. לא קוּפּוֹת-מלוה, לא סניפי “מַשבּיר”, לא אגוּדוֹת צרכּניוֹת. ועל הכּל – לא חלקת אדמה לתקוֹע בּה יתד.

פּוֹעלים בּעלי משפּחה, המתפּרנסים משׂכר-יוֹם זעוּם וּבלתי-תדיר וּמשלמים דמי-דירה גבוֹהים; מחנוֹת פּוֹעלים, החוֹכרים מגרש פּרטי להעמדת אָהליהם וּצריפיהם וּנתוּנים כּל יוֹם לחסדוֹ של המַחכּיר, ועוֹקרים ונוֹדדים ממגרש למגרש לפי גזירתוֹ; קיבּוּצי פּוֹעלים הרוֹצים להשתקע בּמוֹשבה וּמתרוֹצצים ממוֹסד להשׂיג הלוָאה להקמת צריף – ואינם משׂיגים; מחנה נוֹער חלוּצי, הנתוּן לחסדוֹ וּלמצב רוּחוֹ של אִכּר “טוֹב וּמיטיב”. בּרצוֹתוֹ יתן להם מים לשתיה ויפתח להם את הדרך למוֹשבה, וּברצוֹתוֹ יִכלא מים ויסגוֹר דרך. אלוּ הן תמוּנוֹת לא משנים רחוֹקוֹת, אלא משנת תרפ"ט.

וּמשטר הקוֹנסוֹלידציה בּציוֹנוּת, תחת לדאוֹג לקוֹנסוֹלידציה של ששת אלפים עוֹבדים העוֹמדים בּמערכה הציוֹנית הכּבדה בּיוֹתר, קוֹנסוֹלידציה אנוֹשית וּמשקית זוֹ, הניתנת להיעשׂוֹת בּאמצעים פּעוּטים בּהשוָאה לכל שאר המפעלים הישוּביים, משטר זה היתה ראשית מעשׂיו: למחוֹק את תקציב הפּוֹעל בּמוֹשבה.

וּבצער רב ניתן להיאָמר: מזלוֹ הבּיש של הפּוֹעל בּמוֹשבה לא שׂיחק לוֹ אפילוּ אצל הקרן הקימת. גם מוֹסד עממי זה – הנוֹעד להיוֹת משען-אמת לאדם העוֹבד המבקש להידבק בּקרקע – לא עמד לוֹ, לפּוֹעל השׂכיר, בּצר לוֹ. בּיתר דיוּק: עמד לוֹ, אוּלם בּמידה מוּעטה מאד, מוּעטה הן מבּחינת הצוֹרך הדוֹחק של אלפי חלוּצים, והן מבּחינת התוֹכן המוּסרי והרעיוֹני של הקרן הקימת, והן בּהשואה לפּעוּלה הרחבה והבּרוּכה של הקרן הקימת בּשטחים אחרים.

ג

הרכישוֹת הגדוֹלוֹת של הקרן הקימת בּתקוּפה האחרוֹנה – ערכּן רב (רב יוֹתר מכּפי שזה ניתן היוֹם להסבּרה וּלהכרזה) לימים הבּאים. יש בּהן כּדי לשמש בּסיס לקיוּם כּלכּלי איתן של אוּכלוֹסים רבּים בּקרב הימים. אוּלם אין בּהן כּדי פּתרוֹן ישוּבי כּלשהוּ לאוֹתם המוֹני הפּוֹעלים, אשר נבצר מהם לחכּוֹת עוֹד שנים להתישבוּת חקלאית מלאה, והם מבקשים לעצמם אפשרוּת של אחיזה כּלשהי בּתוֹך המוֹשבה אוֹ בּקרבתה, אפשרוּת להקים בּית, לגַדל ילדים, למצוֹא משען כּלשהוּ בּמשק-עזר נוֹסף על העבוֹדה השׂכוּרה.

לא יאָמן כּי יסוּפּר, מה קטן הוּא המקוֹם אשר הפּוֹעל השׂכיר תפס בּתוֹך כּל היקף העבוֹדה הגדוֹלה של הקרן הקימת וּמה פּעוּט הוּא השטח הקרקעי של קרננוּ בּתוֹך מוֹשבוֹת המַטעים וּבקרבתן. דוּגמאוֹת אחדוֹת: בּכל הגוּש הגדוֹל ורב-העתיד של השרוֹן הצפוֹני אין עדיין לקרן הקימת אפילוּ דוּנם אחד לשם הקמת מחנה לעוֹבדים. בּמוֹשבה כּמוֹ רחוֹבוֹת לא היה עד הזמן האחרוֹן (מחוּץ לשכוּנת התימנים) אפילוּ דוּנם אחד למען הפּוֹעלים. כּי המוֹשבה עצמה יכוֹלה להקדיש איזה שטח לצוֹרך זה – כּזאת לא עלתה על דעת עסקניה הנאוֹרים. וגם לאחר שנתפּנתה בּמקרה חלקה אחת של הקרן הקימת (שנרכּשה מלכתחילה למטרה אחרת) והוּחלט למסרה לפּוֹעלי המוֹשבה, ניטלה ממנה ה“שמנת” ולפּוֹעלים נשארה הזיבּוּרית בּמקוֹם מתעכּבת. ואפילוּ בּפתח-תקוה עם אלפי פּוֹעליה, וּלאחר מאמצים בּלתי-פּוֹסקים מצדם, גם בּה מה קטן הוּא השטח אשר לקרן הקימת!

לא נעמיק לשאוֹל, איך וּמדוּע קרה כּדבר הזה? על מה נענש כּכה הפּוֹעל בּמוֹשבה? ודאי נצטרפוּ כּאן כּמה וכמה גוֹרמים להוַתוֹ. על פּי רוֹב רכישת שטח קטן בּסביבה זוֹ תכבּד הרבּה יוֹתר מאשר רכישת שטח הגוּן בּסביבה אחרת. בּשוּם מקוֹם לא רבּה כּל כּך הספסרוּת והסגת-הגבוּל והפקעת המחירים כּאשר בּשטחים אלה (והיא הנוֹתנת: מה שלא נרכּש עד הנה וּמה שאינוֹ נרכּש היוֹם יהיה מן ההכרח החיוּני לגאוֹל פּעם בּהוֹצאוֹת פּי כּמה!). להכנת רֶזֶרבה קרקעית בּשטחים אלה לא דאגוּ מעוֹלם. לא בּמהרה ולא תמיד נתעוֹרר הפּוֹעל בעצמוֹ לדרוֹש לוֹ קרקע לכף רגליו. וּכשהדרישה גַמלה בּפנים, בּתוֹך הציבּוּר העוֹבד, לא בּמהרה מצאה לה אזנים קשוּבוֹת בּחוּגי הקרן הקימת. וּכשנמצאה ההקשבה לא מיהרה להימצא ההזדמנוּת הקרקעית (יש ששָנים עוֹברוֹת עד שתבוֹא ההזדמנוּת), וּכשזוֹ נגלית – אין הקוּפּה נַענית. המעשׂיה בּמַרתא בּת בּייתוּס⁴ חוֹזרת לפרקים לגבּי צרכינוּ הקרקעיים בּארץ, וקרבּנה הראשוֹן – הוּא הפּוֹעל. וככה מתגלגלים הדברים, שהמרץ העצוּם, הנפשי והחמרי, שפּוֹעלי המוֹשבה משקיעים בּמאמציהם לעמוֹד על הקרקע – עוֹמד בּסכּנה להיוֹת מוּצא לבטלה, כּשם שהוּצאוּ לבטלה שנים של מאמצים ליסוּד “שכוּנוֹת-עוֹבדים”, וכוֹחוֹת אנוֹשיים יקרים הלכוּ לטמיוֹן, ותקווֹת נבלוּ, ואפשרוּיוֹת חשוּבוֹת לגילוּי כּוֹחוֹת ולרכישת אמצעים לשם יצירה ישוּבית נפסדוּ אוֹ נדחוּ לעידן ועידנים.

וככה אנוּ עדים למראה האיוֹם, כּי אִרגוּן של “ותיקים”⁵, מאנשי העליה השניה, חיילים נאמנים בּצבא ההגשמה הציוֹנית, שנתנסוּ ועמדוּ בּכל מיני נסיוֹנוֹת בּארץ, שנשׂאוּ עשׂרוֹת בּשנים בּכל תלָאוֹתיה, שהשקיעוּ כּאן את מיטב כּוֹחוֹתיהם, ושזכוּ סוֹף סוֹף גם להחלטה פּרינציפּיוֹנית מצד הקוֹנגרס וגם להבטחוֹת מצד הקרן הקימת – עוֹמדים ורוֹאים כּיצד מוֹציאים, זאת הפּעם השניה, את החלקה הנוֹעדה להם מתחת לידיהם, ועיניהם כּלוֹת, ואין מוֹשיע, ואין מתקוֹמם נגד הסגת-גבוּל. והעסקנים הציבּוּריים הקרוֹבים אל החלל, אלה אשר “מוּסר היהדוּת” בּפיהם לדוּש בּוֹ את בּשׂר הפּוֹעל, רוֹאים בּשקט בהישָחט כּבשׂת-הרש ולבּם אינוֹ מתחמץ וּ“מוּסר היהדוּת” שבּפיהם מחריש.

וּבמצב כּזה של מאמצים בּלתי-פּוֹסקים, של ציפּיה ממוּשכת, של אי-רצוֹן להסתלק מן התקוה האחרוֹנה, עוֹמדים בּארץ כּאלף איש עוֹבד, עם משפּחוֹתיהם, כּאלף משפּחה מבּני העליה השניה והשלישית, מסוּדרים בּקיבּוּצים וּבארגוּנים, אשר עברוּ כּמה מדוֹרי עבוֹדה וכיבּוּש בּארץ, בּעלי נסיוֹן התישבוּתי אשר כּמוֹהוּ אוּלי עוֹד לא היה לנוּ, וּמוּכנים להתישבוּת זוֹלה אשר כמוֹה לא ידענוּ, התישבוּת למחצה, לשליש וּלפחוֹת מזה, וּבלבד להיאָחז בּקרקע, וּמגייסים אמצעים מבּפנים, ומוּכנים להמציא מראש דמי-חכירה לכמה שנים – מאמצים שהם לאמיתוֹ של דבר למעלה מכּוֹחוֹ של המתישב, אלא שהם נעשׂים מתוֹך רצוֹן ההתישבוּת הלוֹהט וּמתוֹך מיעוּט היכוֹלת של מוֹסדוֹתינוּ – וכל זה עוֹמד ללכת לטמיוֹן. והעוֹלה העתיד לבוא אשר ימצא את חוּרבוֹתינוּ, יראה את גוֹרל החלוּץ “הוָתיק” ואת אשר עלתה לוֹ – האם לא יסיק מכּאן בּהכרח את המסקנוֹת, האם לא תשלם בּעד זה שוּב התנוּעה הציוֹנית מחיר יקר, כּאשר שילמה בּעד “הסיוּע”, אם לא יקר ממנוּ?

עוֹד לא אֵיחַרנוּ את השעה האחרוֹנה. ואם כּי המעשׂה אינוֹ ניתן להיעשׂוֹת על נקלה – אינוֹ למעלה מכּוֹחנוּ. מדוּבּר כּרגע לא על תקציב להתישבוּת, אלא על התנאי הראשוֹן לכל התאַחזוּת שהיא, על הבטחת הקרקע, אשר אם לא תוּבטח היוֹם – לא תוּשׂג מחר. והמעט אשר יוּשׂג תחת לחץ הכּוֹאבים והנאנקים – ישוּלם כּפל כּפלַים. והכּוֹחוֹת אשר יאבדוּ לריק בּינתים לא יוּחזרוּ עוֹלמית.

עד מתי ינהגוּ אצלנוּ בּזבּוּז כּזה בּחוֹמר-הבּניה העיקרי, בּכוֹחוֹת האדם הבּוֹנה?

עד מתי לא יחוּסוּ אצלנוּ על אמוּנתם, כּוֹח-סבלם, מרצם וכשרוֹן-יצירתם של העוֹשׂים בּחוֹמר וּבלבֵנים?

לא רק לקרקע אין גוֹאל מבּלעדי הקרן הקימת, אלא גם לאדם העוֹבד המבקש את גאוּלתוֹ בּקרקע. וּמבּלי להתעלם מכּל רצינוּת מצבה של הקרן הקימת וּמן ההתחייבוּיוֹת הישנוֹת והחדשוֹת הרוֹבצוֹת עליה – מוּפנוֹת בּכל זאת העינים אליה: אי אפשר לה, לקרן הקימת, שתראה בּאבדן הכּוֹחוֹת המעוּלים של בּוֹני הארץ – ותשקוֹט. כּשם שיָדעה להעמיס על עצמה, בּסידוּרים ידוּעים, מתוֹך השקפה מרחיקה ראוֹת, את גאוּלת עמק-עכּוֹ, כּך הכרחי שתמצא את הדרך למפעל קרקעי רציני, אשר ימנע מאִתנו מַשבּר חדש האוֹרב לנוּ, המסוּכּן עוֹד יוֹתר ממַשבּר “הסיוּע”. ואת המפעל הזה אין להחמיץ.

מה שהחמצנוּ – לא נשׂיג מחר.

לקריאת הקרן הקימת לכשתבוֹא – ודאי יֵעָנוּ טוֹבי הכּוֹחוֹת שבּציבּוּר. נשׂיא הקרן הקימת הוֹכיח בּמפעליו האחרוֹנים כּי ליחוֹ לא נס. וּכשם שהרחיק נדוֹד לשם “מפעל-קנדה”, כּכה הוּא עוֹמד מוּכן למאמצים חדשים לשם גאוּלת הקרקע, אם אך תינתן לוֹ האפשרוּת של פעוּלה רחבה.

לפעוּלה זוֹ מצפּים אלף משפּחוֹת פּוֹעלים חקלאים, ואִתם התנוּעה כּוּלה. אַל תשוּב הציפּיה ריקם.

טבת תרפ"ט.

¹

אַל נא תחשבוּ לי זאת לענוה יתירה אם אוֹמַר כּי כּשהסכּמתי לדבּר ידעתי שעוֹד נאוּם אחד בּמלחמת-בּחירוֹת זוֹ לא יעלה ולא יוֹריד. אוּלם אַל תחשבוּ לי זאת גם ליהירוּת יתירה אם בּהחלַטתי לנאוֹם אמרתי להיוֹת למוֹפת, שלא עת שֶבת בּית. והשעה היא כּזאת אשר גם הכּוֹשל יאמר גיבּוֹר אני. כּי כּל אחד מאִתנוּ, גם המפקפּק והחלש ואכוּל המרי, חייב לדעת את אשר לפניו – אם בּמעשׂהוּ מחר יגבּיר את המרי האוֹכל בּנוּ אוֹ יחַזק את הכּוֹחוֹת העוֹמדים בּפניו. ואיני צריך לנתח את שתים-עשׂרה הרשימוֹת. האנשים הניצבים כּאן הרגישוּ על עצמם וּבשׂרם את ערכּן המוּסרי ואת פּרצוּפן הסוֹציאלי והתרבּוּתי. הבּעלי-בּתים שבּהן – אחים הם לחוֹתמי גילוּי-הדעת נגד עבוֹדה עברית. וּרשימוֹת-הסרק המתלבּשוֹת בּשמוֹת של פּוֹעלים – מכּירים אנוּ את כּוֹח יצירתן, את מידת הבנתן בּחיי הפּוֹעל, את פּעוּלתן הרבּה בּמשך כּל השנים, עד שאין הציבּוּר זקוּק לאזהרוֹת כּנגדן. לא על אלה אדבּר, אלא עלינוּ עצמנוּ.

לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ קרה, בּזעֵיר אַנפּין, מה שקרה לעם ישׂראל כּוּלוֹ – כּפי שתיאר אחד-העם בּ“חצי נחמה”². ציבּוּר הנמצא זמן רב תחת מטר של חצים, דיבּוֹת והאשמוֹת, אם אין בּוֹ כּוֹח פּנימי עצוּם של הכּרת “אַתה בחרתנוּ”, הריהוּ נכנע לסביבתוֹ ורוֹאה את עצמוֹ שפל מאחרים. כּך הסכּינה האוּמה העברית הגאה להבּיט על עצמה בּעיני אחרים ולמצוֹא בּה מוּמים שגילוּ הם, והוּא הדבר שנתקיים בּציבּוּרנוּ. תנוּעתנוּ נתוּנה – אַל נכחד זאת – בּמצב של חוֹסר הכּרת כּבוֹד, בּהלָך-רוּח של אמוּנה בּעלילוֹת-שוא שטפלוּ עלינוּ, של בּוּז לפּוֹעל היוֹצר, בּיטוּל כּלפּי החלוּץ, הכּאה על חטאים שלא חטאנוּ. אין להלַך-רוּח זה ולא כלוּם עם חיפּוּשׂ דרכים לתיקוּן, עם בּיקוֹרת עצמית רצינית, שאינה פּוֹסקת בּקרבּנוּ. אלא זוֹהי רוּח של השפּלה עצמית, שתקפה את ציבּוּרנוּ כּמַגפה, המשמשת נשק מסוּכּן נגד ציבּוּר הפּוֹעלים, כּי חוֹסר הכּבוֹד, חוֹסר האמוּנה בּכּוֹחוֹת הפּנימיים – מחלה היא שבּה נגוּע מעמד העוֹבדים בּכל העוֹלם, שבּגללה ניתנים מיליוֹנים של קוֹלוֹת פּוֹעלים לחיזוּק הבּוּרגנוּת, בּאשר בּמוֹחוֹתיהם של מיליוֹנים אלה שׂוֹררת אפלה והם אינם רוֹאים את עצמם מיוּעדים לשלטוֹן. נגד הרוּח הרעה הזאת עלינוּ להילָחם קוֹדם כּל, וּלהיטהר ממנה. והבּחירוֹת של מחר תהיינה מבחן – בּאיזוֹ מידה נגוּע ציבּוּר הפּוֹעלים בּמחלה זוֹ, בּאיזוֹ מידה הוּא מַאמין למַשׂטיניו. על שאלה זוֹ יתן ציבּוּר הפּוֹעלים תשוּבה מחר.

וּבמחנה שלנוּ הוֹפיע בזמן האחרוֹן חזיוֹן של בּריחה. אין אנוּ בעלי הכּוֹח והיכוֹלת, ואין בּידינוּ לגמוֹל לתוֹמכינוּ משׂרוֹת וכיבּוּדים. לכן יש עוֹזבים אוֹתנוּ וּמצטרפים למחנה התקיפים, Mitlӓufer בּלַע“ז. בּאחד העתוֹנים הדוֹגלים בּ”אָלף" של המרכּז המאוּחד קרא מישהוּ לאנשים מסוּג זה – “מהגרים”.

הגירה כּזוֹ ישנה ממינים שוֹנים. יש הגירה כּלכּלית – מחיי חלוּץ לספסרוּת. ויש הגירה תרבּוּתית – מעברית לאנגלית. ויש פּוֹליטית – מציבּוּר הפּוֹעלים למחנה אוֹיביו. וּבשעה קשה צריך שיהא לציבּוּר הפּוֹעלים האוֹמץ לוֹמר – מי אנוּ, אזרחים בּתנוּעת הפּוֹעלים אוֹ רק מהגרים? כּל מוֹרה, כּל משׂכּיל, כּל סוֹפר בּישׂראל חייב תשוּבה על שאלה זוֹ. הנה אדם שרק לפני שנה דיבּר מעל בּמת ועידת ההסתדרוּת וטרח להוֹכיח כּי עצם מעצמנוּ הוּא – ועתה הוּא בּמחנה המרכּז המאוּחד, והוּא מוֹדה כּי אין כּל הבדל בּינוֹ לבין הסתדרוּת בּעלי-הבּתים. “גוּש עבוֹדה” של פּוֹעלים קוֹרא להצטרף לרשימה א' – היינוּ, לרשימת דיזנגוֹף, פַּסקל, סמילנסקי, כּל אוֹתה הציוֹנוּת הכּללית המַעלילה על ציבּוּר הפּוֹעלים, כּי כּל מעשׂיו אַלִמוּת, בּשעה שהיא מתעלמת מכּל אַלִמוּת הנַעשׂית בּפּוֹעל (ענין זכרוֹן-יעקב!)³; הרשימה הדוֹגלת להלכה בּעבוֹדה עברית וּלמעשׂה היא מתכּחשת לעבוֹדה עברית ונלחמת בּעבוֹדה מאוּרגנת. והנה נמצאים “מהגרים”, שאינם מרוּצים מההסתדרוּת בּשל חוֹסר החלוּציוּת שבּה, והם הוֹלכים לעבוֹד בּעתוֹני רשימה א', וּמדוֹר עצמי אין להם שם, ועל השאלוֹת המַכריעוֹת של ציבּוּר הפּוֹעלים וּבנין הישוּב אין להם מה להגיד, וּלכל ענין הבּחירוֹת בּתל-אביב לא היה ל“מהגרים” אלה מה לאמוֹר חוּץ מדברי לגלוּג על המחאה שלנוּ נגד גניבת ה“אָלף”. אנחנוּ ידענוּ נגד מה מחינוּ - יוֹדעים אנוּ את ערכּוֹ של סמל לליכּוּד הציבּוּר וּלחינוּך הדוֹר הבּא.

בּארץ פּשטה מוֹדה של מדיניוּת. כּל אחד מדבּר גבוֹהה-גבוֹהה על ענינים מדיניים וחוֹבוֹת מדיניוֹת. תנוּעת הפּוֹעלים מראשית ימיה ראתה את עצמה כּנוֹשׂאת המדיניוּת הממשית של ארץ-ישׂראל – עוֹד בּאוֹתוֹ זמן שבּארץ שלטה חיבּת-ציוֹן של אחד-העם, ואנשי הציוֹנוּת המדינית היוּ זרים לכל מעשׂה חי בּארץ-ישׂראל. וּמי שעינים לוֹ יראה ויוֹדה, כּי אם יש נוֹשׂא ריאָלי של מדיניוּת אמיתית, כּוֹח העוֹשׂה מֵאבק-אדם כּלל בּעל משקל מדיני, הרי זוֹ תנוּעת הפּוֹעלים. מכּיבּוּשי העבוֹדה והשמירה, דרך הגדוּד העברי, ועד לכיבּוּשים המשקיים החשוּבים בּהכנסת החלוּץ לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּלבנין, כּיבּוּשים בּעלי משקל פּוֹליטי עצוּם לגוֹרל העליה וּלגוֹרלנוּ בּארץ, עד לכיבּוּש העמק, העוּבדה המדינית העיקרית של תקוּפתנוּ, וכיבּוּש המוֹשבה – כּל הגוֹרמים והמפעלים האלה הם שיצרוּ את כּוֹחנוּ המדיני. וכל הבּוֹרח מיצירה זוֹ, כּדי להחליפה בּפטפּוּט מדיני, עוֹשׂה את תוֹרת הציוֹנוּת פּלַסתר.

וּכשאנוּ רוֹאים את כּל אגפּי הציוֹנוּת הכּללית עם הרביזיוֹניסטים הדוֹגלים בּתוֹרה של עבדוּת ודם וּבוֹץ, ואִתם האינטליגנטים אשר צר להם המקוֹם בּציבּוּר הפּוֹעלים – והם מתכּחשים לתנוּעת הפּוֹעלים וּמתעלמים ממשקלה המדיני המכריע – הרינוּ רוֹאים מהוּ תוֹכן מדיניוּתם, שאינוֹ אלא עיורוֹן מדיני המתכּסה בּדגלים גנוּבים: בדגלוֹ הגנוּב של טרוּמפּלדוֹר וּבדגלוֹ הגנוּב של הרצל – כּי דגלוֹ של הרצל לא היה בּוֹץ, לא היה עבדוּת וניצוּל, אלא – אוּמה עברית עוֹבדת וּבת-חוֹרין!

בּשעה זוֹ של חוּלשה ועייפוּת וּבריחה – אין יוֹתר חשוּב לציבּוּר הפּוֹעלים מהוֹכחת תקיפוּתוֹ הפּנימית. יהי נא לוֹ האוֹמץ לזכּוֹר בּגאוֹן כּל מוֹסד שיצר, מוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ, “סוֹלל בּוֹנה” – מוֹסדוֹת שאנוּ מכּירים גם בּליקוּייהם, מוֹסדוֹת המשמשים מטרה לחציהם של אוֹיבים וּרפי-רוּח וּבוֹרחים מן המערכה – אוּלם הם המפעלים שיזָכרוּ בּהיסטוֹריה של בּנין ארץ-ישׂראל החפשית, וכל השאר ינשׂא בּרוּח ללא כּל זכר.

המלגלגים על אי-המעשׂיוּת שלנוּ מבטיחים לבּוֹחרים – מי רכּבת וּמי מקוֹמוֹת-מרפּא⁴ וּמי פּיתוּח התיירוּת וכן הלאה. אוּלם אנוּ נעמוֹד על העיקר – הערך המדיני והלאוּמי הכּבּיר של הבּחירוֹת הללוּ ותפקיד הפּוֹעל בּהן. אין זה ענין מקוֹמי, אלא חוּליה בּשרשרת המפעל ההיסטוֹרי של עשׂרים וחמש שנוֹת תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. בּכל הוֹפעה פּוֹליטית – בּבחירוֹת לקוֹנגרס לאסיפת הנבחרים, בּכל פּעוּלה בּחוּץ-לארץ אנוּ שליחים של אוֹתוֹ הרעיוֹן ואוֹתוֹ הכּוֹח. וּבעלי רשימה א' זוֹ נלחמוּ בּפּוֹעל מאז. כּשוִיתקין הוֹציא את כּרוּזוֹ וקרא לעליה חלוּצית⁵ – כּתב סמילנסקי לגוֹלה על סכּנת העליה בּלי אמצעים⁶. ודיזנגוֹף יחד עם שאר יקירי הישוּב לא ראה בּפּוֹעל אלא כּוֹח מהרס. זוֹהי המלחמה ההיסטוֹרית הנמשכת בּינינוּ – זוֹהי המעמסה שהוּטלה על כּתפיו החלשוֹת של החלוּץ. ואם מארץ עלוּבה ודלת-תרבּוּת, אשר הדוֹר הצעיר היה בּוֹרח ממנה לאוֹסטרליה, אשר חיי הציבּוּר בּה היוּ רקוּבים – קוֹמץ אִכּרים תקיפים עם פּקידוּת בָּרוֹנית וּמשטר המַגלב – אם הגענוּ לידי כּך שכּפּוֹת המאזנים בּישוּב מאוּזנוֹת, ולא עוֹד אלא יש לנוּ תאים של חוָיה עצמית, עם חירוּת האדם העוֹבד וּשלילת הניצוּל – הרי זוֹהי היצירה המדינית של תנוּעת הפּוֹעלים. וּכאוֹתם “פּני” הישוּב, שמעוֹלם לא הוֹדוּ בּעבוֹדה עברית וּבשמירה עברית, לא העריכוּ את היצירה התרבּוּתית ולא הכּירוּ בּזכוּת האזרח של העוֹבד, כּאוֹתוֹ חלק הישוּב אשר שלל זכוּת אזרח ממוֹריו – כּאשר שללה המוֹשבה רחוֹבוֹת מהמוֹרה שׂ. וילקוֹמיץ⁷ – כּזה היה פּרצוּף הישוּב גם כּיוֹם הזה, אילמלא “שלטוֹן השׂמאל”.

כּי מה היה תוֹכן פּעוּלתם המדינית של חוּגים אלה בּתל-אביב? מלחמה בּפּוֹעל עד להריסת העצמאוֹת של העיר. וּכשהדיבּוֹת שהם הפיצוּ הגיעוּ עד למיניסטר ונשמעוּ מפּיו – לא התקוֹממה הבּוּרגנוּת ולא מחוּ הרביזיוֹניסטים נגד עצם העלילה והסירוּס ונגד העלבּוֹן שנגרם לעיר, אלא רגזוּ רק נגד הפּוֹעל המשתמש בּבמת הפּרלמנט להצגת שאלוֹת. רק זה גזל את מנוּחתם של ציוֹנינוּ המדיניים.

––––––––––

לפיכך חייב כּל אחד מאתנוּ לראוֹת את הבּחירוֹת בּתל-אביב כּחוּליה בּשרשרת המפעלים שנוֹעדוּ לישוּב בּארץ פּרצוּף חדש. ידעתי את הספיקוֹת שבּלב הפּוֹעל – למה לנוּ כּל הטוֹרח, הן לרוֹב לא נגיע. למה לנוּ מלחמה זוֹ עם בּוּרגנוּת עלוּבה, שיש לה תיאבוֹן קפּיטליסטי בּלי אמצעים קפּיטליסטיים, אשר חלקים ממנה טרם נשתחררוּ מרוֹמַנטיוּת פיאוֹדלית – הלא שׂבענוּ את התענוּג לשבת עם בּוּרגנוּת זוֹ בּכפיפה אחת, ויוֹדעים אנוּ את המכשוֹלים שישָימוּ על דרכּנוּ גם אם נהיה לרוֹב – כּי אין כּאן רק שאלה של קוֹלוֹת, אלא של כּוֹחוֹת. ויש דרכים – פּניה למוֹשל, שיסוּי בּציבּוֹר וכוּ'. אוּלם יש לנוּ חשבּוֹן אחר – חשבּוֹן של שלבּים וחוּליוֹת. מפעל גוֹרר מפעל, וכיבּוּש – כּיבּוּש. לא לנצח שלטוֹן הבּוּרגנוּת בּתל-אביב, לא לנצח שלטוֹן בּעלי-הבּתים בּישוּב, לא לנצח שלטוֹן הקפּיטליזם בּאַנגליה, ולא לנצח המשטר הקיים בּארץ-ישׂראל. וּבמלחמה – יש כּוֹחוֹת המסייעים זה לזה. הנה אנוּ עוֹמדים אחרי מלחמה מוּצלחת בּציוֹנוּת בּעד תוֹכן הסוֹכנוּת⁸ – ולפני מלחמה חדשה, עם כּניסת הכּוֹחוֹת החדשים לעבוֹדה בּארץ. אמנם, פּרצוּפם הסוֹציאלי של אנשי הסוֹכנוּת איננוּ יוֹתר ריאַקציוֹני מפּרצוּף הרביזיוֹניסטים והבּוּרגנוּת המדוּלדלת שלנוּ בּארץ. אוּלם למלחמה קשה בציוֹנוּת עלינוּ להיכּוֹן על כּל פּנים, ועלינוּ לראוֹת בּכל עמדה – אפשרוּת, אשר תדבּיק אפשרוּת שניה, תצטרף אליה וּתדַרבּן אוֹתה. את הקשר הלאוּמי והעוֹלמי בּין כּל מעשׂינוּ וּמלחמוֹתינוּ עלינוּ לזכּוֹר בּזמן הבּחירוֹת.

התכוּנה שבּה היה כּוֹחוֹ של חלק מכריע בּתנוּעת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּשנוֹתיה הראשוֹנוֹת – כּשרוֹן ההתמדה, שלא להזניח מערכה, לא לסגת מפּני כּשלוֹן וּשגיאה – תכוּנה זוֹ צריכה להיוֹת לנחלה לכל ציבּוּר הפּוֹעלים בארץ. עלינוּ לחזק בּעצמנוּ וּבבנינוּ את התכוּנה הגזעית הזאת של קשיוּת-עוֹרף – ההכּרה כּי אין לנוּ מוֹלדת אחרת זוּלת ארץ-ישׂראל ואין לנוּ מוֹלדת מדינית אחרת מהמַמלכתיוּת של ארץ-ישׂראל העוֹבדת. בּכוֹח זה יצרנוּ וקיימנוּ משקים וּמפעלים, בּכוֹח זה עמדנוּ בּנסיוֹן של זמנים קשים כּאשר לא היוּ לשוּם חלק בּישוּב.

על האנשים שאנוּ שוֹלחים לעיריה לא נספּר – חשיבוּתם בּזה שהם ענף מאילן גדוֹל, חוֹטר מגזע העבוֹדה בּארץ, לא אנשים שהיוֹם הם בּמחנה זה וּמחר בּמקוֹם אחר, אלא חברים החיים את חיינוּ, יוֹנקים מסבלנוּ, אשר כּל המתרחש בתוֹכנוּ מגיע אליהם, מאיץ בּהם לפעוֹל ולעשׂוֹת. מאחוֹריהם עוֹמד המַצפּוּן הלוֹהט בּלי הרף של תנוּעת העבוֹדה, השׂוֹרף את עצמוֹ על מזבּח היצירה. מעוֹלם לא החמיצוּ אנשינוּ אפשרוּת של הגנה ויצירה – גם בּזמנים קשים – וּבזאת תוּכלוּ לבטוֹח בּהם גם עכשיו.

אתמוֹל, בּעצם מלחמת הבּחירוֹת, השתתפתי בּחגיגה שהיתה בּעינַי סמל ליצירת הפּוֹעל בּארץ – פּתיחת חדרי-המלאכה של הנוֹער העוֹבד על שם מַכּס פּיין. חברים אחראים מחזית הבּחירוֹת בּאוּ ונפנוּ לטיפּוּח הגרעין הקטן של היצירה החדשה. כּשנזכּרתי איך נתנוּ את הנוֹער העוֹבד לקלס וּלשמצה – הלא מפלצת עשׂוּ ממנוּ, עד שכּמה מהקרוֹבים לתנוּעת הפּוֹעלים נגררוּ אחרי מוּשׂגי הכּזב האלה – כּשראיתי כּי גם בּשעוֹת קשוֹת אין יצירתנוּ נפסקת, ידעתי, כּי יעבוֹר עלינוּ מה – אנחנוּ על משמרתנוּ נעמוֹד, וציבּוּר הפּוֹעלים יוֹכיח מחר, כּי לא איבּד את כּבוֹדוֹ העצמי, את כּוֹח יצירתוֹ הציוֹני, הסוֹציאלי, העברי, כּי לא בּגד בּעצמוֹ, כּי הוּא רוֹצה בּחיי אדם עוֹבד חפשי, לבל יבוֹש בּפגשוֹ מחר את אחיו העוֹלה, לבל יתקלס המנַצל בּבנוֹ. כּי אין לפּוֹעל העברי דגל אחר וסיסמה אחרת להצלחת העיר העברית מדגל תנוּעת הפּוֹעלים, דגל ההסתדרוּת.

טבת תרפ"ט.

¹

המלחמה ההוֹמיה והשוֹקקת נסתיימה. ויהיה אשר יהיה פּרצוּפה הציבּוּרי של המוֹעצה החדשה – אין לקפּח את ערך מהלך-הבּחירוֹת ואין לזלזל בּכבוֹדה וּביפיה של העיר העברית, המקוּפחת והעשוּקה, בּיוֹם-דין זה. לאחר הכּל ולמרוֹת הכּל: עם בּן-תרבּוּת תחזינה עיניך. עם היוֹדע לכלכּל את סדריו. עם שאינוֹ זקוּק להטפת-מוּסר נגד מעשׂי-אַלָמות ולא לשיעוּרי דרך-ארץ מפּי פּקידים בּריטיים. העיר, אשר קיפּוּח-זכוּיוֹתיה הוּצדק אך זה על ידי מיניסטר בּריטי, המזוּין בּאינפוֹרמַציה מפּי הסיעוֹת “הלאוּמיוֹת” שלנוּ, הראתה גם בּעָניה מה הם הכּוֹחוֹת הציבּוּריים הספוּנים בּאוּכלוֹסינוּ. וגם הטלאים המכוֹערים המַכתימים את תמוּנת הבּחירוֹת: “הקדישים השׂכירים”, המַשׂכּירים את עצמם על פּת לחם נגד מַצפּוּנם והכּרתם; ילדי המזרח, המוּצאים לשׂדה-הקרב להשתוֹלל ולעשׂוֹת העוָיוֹת לטוֹבת “מי שישלם” וּמי שיתן “פּרנסה” – גילוּיי קלוֹן אלוּ אינם מיוּחדים לתל-אביב בּלבד, אלא חזיוֹנוֹת “טבעיים” הם בּכל מקוֹם אשר “הזהב קוֹנה את הכּל”, לרבּוֹת גם את מצפּוּנוֹ של האדם. וּלעוּמתם ראינוּ כּאן מאוֹת אנשים – בּני גילים שוֹנים – העוֹבדים עבוֹדת התנדבוּת, בנאמנות וּבהתלהבוּת, מתוֹך הכּרה עמוּקה, להנחיל נצחוֹן לתנוּעתם וּלמשׂא-נפשם. ואשר לעיוּנים הראשוֹנים העוֹלים מתוֹך תוֹצאוֹת הבּחירוֹת:

א. נצחוֹן עצוּם, כּמוּתי וּמוּסרי, נחלה רשימת ההסתדרוּת: שלוֹשת אלפים קוֹל לה לעצמה (יחד עם חבריה התימנים), מחוּץ לעדָפים אחרים, שלא נהנתה מהם. לאחר כּל עוֹשק-הזכוּיוֹת, לאחר כּל תחבּוּלוֹת ה“הבה נתחכּמה” של “הגוּש המאוּחד”, לאחר שאין בּית פּוֹעל שאין בּוֹ מקוּפח-זכוּיוֹת, והעיקר – לאחר השַמוֹת הנוֹראוֹת שעשׂתה מצוּקת המשבּר בּפּוֹעלי תל-אביב – הוֹכיח ציבּוּר הפּוֹעלים כּי כּוֹחוֹ לא בּגד בּוֹ, כּי נאמן הוּא עם עצמוֹ, כּי מאמין הוּא בּעצמוֹ, כּי לא נִפתה ללכת אחרי תעמוּלת הרֶנֶגטיוּת ואחרי השיסוּי המשתלח בּוֹ בּמשך כּל שנוֹת המצוּקה. גם הגזירוֹת, גם השיסוּי וגם זהב-התעמוּלה לא יכלוּ לטשטש את העוּבדה, כּי תל-אביב של היוֹם היא בּיסוֹדה עיר של עוֹבדים. וכל גידוּל בּריא של העיר עוֹד עתיד להגבּיר בּה את כּוֹח העוֹבד. בּפני עוּבדה זוֹ יצטרכוּ להרכּין ראשם – אם יאבוּ ואם ימאנוּ – כּל “שליטי” העיר.

ב. מארבּעת האִרגוּנים (“הפּוֹעל המזרחי”, “פּוֹעלי-ציוֹן” התאוֹמים² והרשימה הפּרוֹלטרית) שנוֹעדוּ מטבע בּרייתם “לקַצוֹת” בּהסתדרוּת וּלזַנב את הנחשלים – לא זכתה אף אחת לציר. יתר על כּן, כּוּלם יחד בּהצטרפם לא הגיעוּ כּדי ציר שלם. כּל מקסם האוֹפּוֹזיציה הנצחית, הנבנית מכּשלוֹנוֹתיו של הפּוֹעל, לא עמד להם. כּל המרץ העצוּם שהוּשקע מצד “שברי-הכּלים” הללוּ הוּצא לבטלה. קוֹלוֹתיהם של “הפּוֹעל המזרחי” הוּצאוּ לבטלה, וההגנה על הדת, כּביכוֹל, שבּשמה בּאה התבּדלוּתוֹ של “הפּוֹעל המזרחי” מכּלל הפּוֹעלים – נשארה למר גיזוּנדהייט³ מ“המזרחי”, שפּרדסוֹ זכה לשם: הפּוֹעל העברי שוֹמר שם את השבּת בּמשך כּל ימי השבוּע.

ארגוּן “הפּוֹעלים” היחידי שהשׂיג את “מטרתוֹ” הוּא “גוּש העבוֹדה” הרביזיוֹניסטי⁴. אלה מכרוּ את בּכוֹרתם העמלנית-הרביזיוֹניסטית בּעד נזיד העדשים של ספק-כּסא למר וַיינשל, אם לא מתוֹך אהבה שאינה תלוּיה בּדבר ל“הוֹד מעלתה הבּוּרגנוּת”. לא כּמוּתוֹ וכוֹחוֹ של “גוּש” זה, ואף לא ניבּוּל-הפּה שלוֹ כּלפי כּלל הפּוֹעלים ויצירתם – מתבּקשים לציוּן, אלא העוּבדה המענינת, שבּמשך עשׂרים וחמש שנים של קיוּם תנוּעת הפּוֹעלים בארץ זהוּ המקרה הראשוֹן של “צהיבוּת” בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים, העוֹשׂה את עצמה סוֹכנוּת לבּוּרגנוּת בּרֵיש גָלי. אל הדגל הצהוֹב הזה נקלטו כּל מיני פּליטי הסתדרוּת מהגרים ורנגטים, אנשים שטינה בּלבּם וקצף על שׂפתיהם. ואין לפקפּק: הם שסייעוּ בּמידה ניכּרת להגבּרת הרשימה השחוֹרה, העדוּיה בעדי הגנוּב של א'⁵. יזָקף נא הדבר לזכוּתם. הם יפקחוּ את עיני הציבּוּר להכּיר את מַערוּמיו הסוֹציאליים של הרביזיוֹניזם ושל “אגף-העבוֹדה” שלוֹ מתחת למחלצוֹת “האַבּירוּת” המדינית.

ג. קלסתר-פּניה של הבּוּרגנוּת התל-אביבית נצטייר כּהלכה בּבּחירוֹת הללוּ.

גָברא רַבּא מתוֹכה הִסְהִיד עליה את עדוּתוֹ הקלסית: “שלוֹשה קיבּוּצים אזרחים אשר בּהם זוּלת מלחמה אישית בּין המוּעמדים אין למצוֹא הבדל בּפּרוֹגרמוֹת אף מבּעד לזכוּכית מַגדלת”. “ההתאחדוּת הדמוֹקרטית”⁶, הקבוּצה האזרחית היחידה שאפשר היה לצפּוֹת ממנה נאמנוּת כּל-שהיא ליסוֹדוֹת לאוּמיים ודמוֹקרטיים, נפלה בּנוֹפלים. רשימת בּעלי-הבּתים, זוֹ ששׂמה בּמשך שנים את העיר כּמרקחה, שסחבה את העיריה לערכּאוֹת, שהחרימה את הבּחירוֹת הדמוֹקרטיוֹת, ועשׂתה הכּל להוֹריד את תל-אביב למדרגת רַמלה וג’נין – לא קיבּלה אמנם קוֹלוֹת אף כּדי ציר אחד, אוּלם מלאכתה המעמדית ו“הלאוּמית” נעשׂית בּהצלחה – עוֹד מימי “הגוּש המאוּחד” – על ידי אחרים, הדוֹגלים בּשם “הציוֹנוּת הכּללית”.

ד. פּרצוּפוֹ הסוֹציאלי של “רוֹב” העיריה – בּרוּר מראש. כּי אנוּ עוֹמדים עכשיו בּפני התנקשוּיוֹת חדשוֹת בּזכוּיוֹת תוֹשבי תל-אביב וּבפני התנַכּלוּיוֹת להמוֹני העוֹבדים והסתדרוּתם – בּזה אין לפקפּק. לשׂים לאַל את ההתנקשוּיוֹת הללוּ – זה יהיה תפקידה של סיעת הפּוֹעלים. הפּוֹעלים בּארץ אינם מרַדפי-אוֹפּוֹזיציה, אינם מבקשים לעצמם את המצב הנוֹח של מבקרים ורוֹגנים. הבּוּרגנות הארץ-ישׂראלית, שעינה צרה בּעבוֹדת היצירה וּבהכּרת היצירה של הּפּוֹעלים, חוֹתרת בּכל כּוֹח לדחוֹק את הפּוֹעל למצב זה. בּעזרת “הבה נתחַכּמה”, בּעזרת הפַּניקה בּארץ-ישׂראל וּבחוּץ-לארץ, בּעזרת פּקידי הממשלה, בּעזרת המַשבּר והמצוּקה, עלה הדבר בּידם. הפּוֹעל הוּבא למצב של אוֹפּוֹזיציה. אוּלם – לא אוֹפּוֹזיציה נימוּשית וּמפוֹררת, אלא אמיצה, מאוּחדת ומלוּכּדת.

יש להאמין כּי אוֹפּוֹזיציה זוֹ, הנשענת על המוֹני העוֹבדים המאוּחדים בּרוּחם וּבהסתדרוּתם, תדע לפעוֹל למען העיר וּלמען המוֹני תוֹשביה יוֹתר מכּל קוֹאַליציה כּוֹזבת.

טבת תרפ"ט.

¹

נאוּמוֹ הראשוֹן של הנציב בּתל-אביב מעיד למדי, כּי יוֹתר משהספּיק הנציב לראוֹת בּמוֹ עיניו מעת בּוֹאוֹ לארץ, הספּיק לקלוֹט מתוך שמיעה. פּעמַים חזר על ה“אוֹמרים כּי תל-אביב אינה עוֹמדת על בּסיס איתן”; דיבּר על “השקפוֹת סוֹציאליוֹת שוֹנוֹת” ועל מישהוּ הבּא “להרוֹס את עבוֹדת זוּלתוֹ”; הכריז כּי “אוּלי נצליח להעסיק יהוּדים בּהתאם לחוּקי הכּלכּלה בּעבוֹדוֹת מקצוֹעיוֹת וחצי-מקצוֹעיוֹת” – שמַע מיניה, שכּבר שמע כּי בּעבוֹדוֹת לא-מקצוֹעיוֹת אין גם “אוּלי” זה. ואת כּל הדברים האלה, יחד עם שיעוּר-המוסר הכּלכּלי שניתן לתל-אביב, הוֹלמת מאד מאד הוֹדאת הנציב: “הנני לא יוֹתר מחצי שעה בּעיר הזאת, אוּלם כּבר שמעתי עליה רבּוֹת”. אכן, האַסכּוֹלה של יוֹעצי-הממשלה בּארץ, מיוּדעינוּ מאז, ניכּרת יפה.

וּמלים אחדוֹת גם על “האַכּסיוֹמה” של הגיבּוֹר הדיקנסי², שבּה דוֹגל הנציב ואוֹתה הוּא מַטיף לתל-אביב: לא נזלזל, חלילה, בּאמיתה של אַכּסיוֹמה אריתמטית, אוּלם אנוּ מרשים לעצמנוּ לפקפּק בּדבר, אם חכמת ההוֹן הבּריטי והשלטוֹן הבּריטי מצטמצמים בּחכמה זוֹ. ספק הוּא אם בּריטניה הגדוֹלה מנהלת את כּיבּוּשיה לפי קו אריתמטי זה. יש גם אַלגבּרה כּלכּלית בּעוֹלם. וּמחוּץ לרוַח של חצי שילינג יש גם השקעוֹת אשר פּרין יאכל האדם מחר-מחרתים וּבדוֹרוֹת הבּאים, אם גם כּיוֹם אין בּהן מן ההכנסה המיקוֹבּרית.

אוֹתה עיר שנוֹצרה על חוֹלוֹת-מדבּר לפני עשׂרים שנה, ואוֹתם מפעלי-תעשׂיה, שלמראיהם השתאה אתמוֹל הנציב, ספק אם היוּ נוֹצָרים בּכלל, אילמלא ידעוּ יוֹצריהם כּי בּ“ראשית-חכמה” של הגיבּוֹר הדיקנסי אין חכמת-היצירה מסתיימת. ספק אם המניוֹת של תעלת-סוּאֶץ נרכּשוּ על ידי ד’יזרעאלי³ לפי הכּלל הזה, המציץ בּכיס-הממשלה אם יש שם בּמזוּמן הסכוּמים הדרוּשים, ואם אַין – הוּא “דוֹחה” את הענין.

וגם לאחר ששמענוּ את תוֹרת מיקוֹבּר, אנוּ מרשים לעצמנוּ לפקפּק אם מדינה קטנה ודלה, שהוּטל עליה עוֹל מלוה כּבד על מנת לשלם בּחלק הארי ממנוּ קוֹדם כּל את הוֹצאוֹת הכיבּוּש, רשאית מתוֹך “תוֹרת מיקוֹבּר” להסתלק מאוֹתן ההשקעוֹת שבּהן צפוּן גוֹרלה ועתידה, ואוּלי גם יכלתה היחידה לחסוֹך את חצי השילינג.

על העסקת עוֹבדים עברים בּעבוֹדוֹת הממשלה השיב הנציב מתוֹך ההשקפה, כּי “הממשלה מעוּנינת בּהפחתת הוֹצאוֹתיה”. הפּקידוּת הממשלתית סבוּרה, כּנראה, כּי הפחתה זוֹ אין לה דרך אחרת אלא בּנצוּל אנשים, נשים וטף עד מתחת לכל קיוּם אנוֹשי. גם אנוּ מוּכנים להראוֹת על אפשרוּת של הפחתת הוֹצאוֹת הממשלה, אוּלם לא על חשבּוֹן מחיתוֹ של האדם העוֹבד.

בּמקוֹם תנאי קיוּם אנוֹשיים בּעבוֹדה מבטיח לנוּ הנציב לבקש פּתרוֹן בּעבוֹדוֹת מקצוֹעיוֹת וחצי-מקצוֹעיוֹת. אנוּ מוֹקירים את הבּטחוֹן הזה בּכשרוֹנוֹתינוּ, אוּלם לנוּ יש בּטחוֹן אחר: כּי הרחקת הפּוֹעל היהוּדי מעבוֹדוֹת בּלתי-מקצוֹעיוֹת מַשמיטה את הקרקע מתחת “הבּית הלאוּמי”.

טבת תרפ"ט.

¹

תעוּדת השיסוּי החדשה, אשר שילחה הפּ.ק.פּ. בּערבי וָדי חוַארת² – אין כּמוֹה לגלוֹת את תהוֹם הזיוּף והצביעוּת שבּפּוֹליטיקת הקוֹמאינטרן³ ואת קלסתר פּניהם האנוֹשי של שליחיו ועוֹשׂי-דברוֹ בארץ. “סניף האינטרנַציוֹנל הקוֹמוּניסטי”, החתוּם על הפּרוֹקלַמציה, חרד ל… קברוֹת אבוֹתיהם של בּדוי וָדי-חוארת! נאמני המהפּכה הקוֹמוּניסטית מַטיפים… לבעלי הקרקע, שלא ימכּרוּה בּכסף! הדוגלים בֹּשם כּוֹחוֹת היִצוּר והמשק המוֹדרני חוֹששים… לביצוֹת וָדי-חוארת שיהָפכוּ למטעי-שלחין. וּבקראך את דברי ההסתה נגד חַנקין, אתה מוֹשך בּכתפיך – מענינוֹ של מי זה, של המהפּכה הסוֹציאלית אוֹ של איזוֹ חברת ספסרוּת קרקעוֹת אוֹ חברת ספסרוּת פּוֹליטית, אשר לשמה טוֹרחים ועמלים ודיע אל-בּוּסתני⁴ וּשליחי הקוֹמאינטרן כּאחד?

אם יש עוֹד בּארץ קצת אנשים תמימים אשר רַקֶטוֹת-האש המוּרקעוֹת בּאויר מתוֹך מגדלוֹת הקוֹמאינטרן רוֹמזוֹת להם נחמה – תבוֹא פּרוֹקלַמַציה קטנה זוֹ תאמר להם מה פּירוּשוֹ של “שחרוּר העמים המדוּכּאים”: הסתת עם בּעם, הקמת המוֹנים עיורים ואוּמללים בּאחיהם, שליחת אש בּכל גדיש, גם בּגדישוֹ של הפּלח האביוֹן, בּתקוה כּי ממנוּ תתלקח התבערה הגדוֹלה.

מי שראה בּארץ את פּעוּלת חסידי הקוֹמאינטרן וּשליחיו, מימי “הפּרוֹפסוֹר” מאירסוֹן⁵ ועד היוֹם, מי שזוֹכר את ימי מאי בּיפוֹ בּ-1921 ואת ימי עפוּלה⁶ – לא יִתמה עוֹד: היד העוֹשׂה בּזה לא תירָתע מפּני שוּם שיסוּי והסתה, מפּני שליחת עם בּעם והקמת עוֹבד על עוֹבד, וּשפיכת דמי עוֹבדים נקיים. הכּוֹמר טַדיאוּש⁷, בּעל הבּקבּוּקים, לא מת. רוּחוֹ חיה בּפּוֹליטיקה העוֹלמית.

וגם מבּחינה יהוּדית אין בּזה כּל חדש. עוֹד גלגוּל אחד של אוֹתה נשמה יהוּדית אוֹבדת, המדפּיסה בּדפוּס חשאי, מתוֹך מסירת-נפש, על קידוּש שם המהפּכה, פּרוֹקלַמציוֹת הקוֹראוֹת לפרעוֹת בּיהוּדים⁸. מה לא יֵעָשׂה על קידוּש שם אידיאל בּשעה שהלב עצמוֹ עקוּר משרשיו? האם לא השתתפוּ משוּמדים בּ“עלילוֹת-דם”, ולא רק בּעד בּצע-כּסף?

––––––––––

הידיעה על הפּרוֹקלמציה החדֵרָתית בּאה בּעתוֹנוּת בּבת אחת עם הידיעוֹת על מעשׂי הרֶשע והאכזריוּת של המשטרה כּנגד החשוּדים על שייכוּת לפּ.ק.פּ. אַל נא יהיוּ בישוּב העברי אנשים תמימים, אשר יחשבוּ כּי בּעווֹן שיסוּי אנטי-יהוּדי זה נענשוּ אלה. ראינוּ כּמה מעשׂי הסתה בּארץ ואין עוֹנש. וּמעשי אכזריוּת ורשע אינם חדלים להיוֹת מה שהם, גם כּשהם פּוֹגעים באוֹיבים בּנפש. ועוֹד. הם נעשׂים גם למעשׂי-כּסל, אם הם עלוּלים לעשׂוֹת את האוֹיב ל“נרדף”, לעטוֹת את שפלוּתוֹ בּזוֹהר של “קרבּן” ואת חוּלשתוֹ הריאַלית – בּמעטה של “כּוֹח” מסוּכּן.

על מעשׂי הרשע והכּסל הללוּ של בּאי-כּוֹח השלטוֹן בּארץ לא יחדל הפּוֹעל לקרוֹא תגָר. אוּלם קריאת-תגָר זוֹ, הבּאה לתבּוֹע את כּבוֹד האדם בּאשר הוּא אדם, הבּאה להגן על תרבּוּת החברה בּה אנוּ חיים, אינה בּאה לטשטש אף כּל-שהוּא את התהוֹם העמוּקה אשר בּין הפּוֹעל בּארץ וּבין משַלחי הפּרוֹקלמציה הוָדי-חוארתית. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ תטאטא מתוֹכה בּכוֹחוֹתיה שלה את הסַנבּלַטיוּת הקוֹמאינטרנית.

שבט תרפ"ט.

¹

וּבכן, הישוּב העברי – והתנוּעה הציוֹנית עמוֹ – ישתוּ גם את הכּוֹס הזאת. יד מי מזגה אוֹתה? למי נחוּצה השביתה? לילד, למוֹרה, לישוּב, לתנוּעה הציוֹנית?

רבּוֹת ושוֹנוֹת הן השביתוֹת. לא הרי שביתה בּתעשׂיה כּשביתה בּחקלאוּת. לא הרי שביתה בּמלאכה כּשביתה בּשירוּתים הפּוֹגעים בּענינים החיוּניים של המוֹני העם. וּשביתה בּעבוֹדת החינוּך היא ודאי וּוַדאי חרב-פיפיוֹת. ולא יִפּלא, כּי גם אוֹתוֹ ציבּוּר המכּיר בּזכוּתוֹ הגמוּרה של העוֹבד לאחוֹז בּנשק זה כּנגד מעבידיו, מתיחס בּזהירוּת יתירה לשביתת-מוֹרים. ושאלתי הראשוֹנה היא, על מה ולמה בּאַתנוּ השביתה, מי הוּא שגרם לה?

ועם כּל הזהירוּת וּמבּלי להיכּנס לפרטי-פּרטים של המשׂא-והמתן, אין ספק בּעצם התשוּבה: ההנהלה הציוֹנית היא שהגדישה את סאַת סבלָנוּתוֹ של המוֹרה. ההתחייבוּיוֹת שניתנוּ בּכל מיני צוּרוֹת – הוּכזבוּ. שיטת “ההבראה” המקצצת בּעבוֹדה והמסַלקת הצדה חוֹבוֹת ישנים לשם קביעת תשלוּמים וּבטחוֹנם – נתבּדתה. איש לא יעיז להתעלם מן הקשיים הכּספּיים הגדוֹלים, שבּהם עוֹבדת תדיר כּל הנהלה ציוֹנית שהיא (וההנהלה הבּנוּיה על “קיצוּץ” בּפעוּלה, בּיחסים, בּנשׂיאת האחריוּת – על אחת כּמה). אוּלם קוֹנסוֹלידציה זוֹ, השוֹמרת בּמשך שבוּעוֹת רבּים 6000 לירוֹת ואין בּרצוֹנה למצוֹא את האַלפּיִם החסרים², והיא מפרנסת את המוֹרה בּ“לֵך ושוּב” – מטבע הדברים שהיא מעוֹררת לא השתתפוּת, בּהכּרת המצב הקשה, אלא הכּרת העזוּבה והזרוּת הבּאוֹת להחמיר את המצב. שיטת הנהלה זוֹ, הדוֹגלת בּתשלוּם שטרוֹת ואינה מתיחסת אל שׂכר המוֹרה, שמלינים אוֹתוֹ זה שנים, כּאל שטר הטעוּן פּרעוֹן בּמוֹעדוֹ, אי אפשר שלא תגרוֹר התקוֹממוּת וּזעקה: “שׂכר לעוֹבד”.

בּשביתה זוֹ (שבּאה עלינו כּשנה לאחר ההשבּתה הממוּשכת, שנערכה לנוּ מטעם ההנהלה הציוֹנית הזאת בּראשית עלוֹתה לשלטוֹן, על מנת שמכּאן וּלהבּא יתנהל הכּל בּסדר) יש לא רק מוֹרה שנעלב וילד שקוּפּח. יש עוֹד צד אחד: האדם הציוֹני בּישׂראל, גם אם אין לוֹ ילדים לחינוּך וגם אם אינוֹ דר בּארץ-ישׂראל. ורשאי אדם זה לשאוֹל את אלה שהוּצגוּ על מרוֹם השלטוֹן הציוֹני: למה תלבּינוּ את פּני תנוּעתנוּ? למה תבאישוּ את שמנוּ? בּעצם הסיכּוּיים להתחדשוּת, הּימים ראשוֹנים לנציבוּת חדשה, לא מצאתם לכם דרך אחרת להרים את כּבוֹדנוּ וּלהגבּיר את כּוֹחנו בּעיני השלטוֹנוֹת אלא זוֹ: לתת לשביתה שתפרוֹץ! ואם קשוֹת הן דרישוֹת המוֹרים – בּצדקתם לא כּפרתם גם אתם – כּלוּם לא קשה מהן השביתה ותוֹצאוֹתיה? כּלוּם אין השביתה נוֹתנת פּתחוֹן פּה לממשלת הארץ שתאמר: לא על מנת כּן אני משתתפת בּתקציב החינוּך.

למי נחוּצה הכּלימה הזאת, למי נחוּצים הזעזוּעים האלה, ההוֹרסים לא רק את עצביו של המוֹרה אלא של הישוּב כּוּלוֹ? מהוּ משקלוֹ הציוֹני של שלטוֹן עלוּב זה, העלוּב בּתקיפוּתוֹ וּבנַצחָנוּתוֹ, המתגָנדר בּזה שלוֹנדוֹן לא תלמדהוּ, חלילה, בּינה³? מהוּ מַצפּוּן ציוֹני “חפשי” זה ה“משתחרר” היוֹם מדאגת חוֹסר-העבוֹדה, וּמחר מהעליה, וּמחרתים מדאגת החינוּך והפּרסטיז’ה המדינית?

הישוּב והתנוּעה הציוֹנית יצטרכוּ להסיק מכּאן את מַסקנוֹתיהם. אוּלם בּטרם כּל תישָמע הדרישה האחת:

הסירוּ מעלינוּ את החרפּה הזאת, חרפּת סגירת בּתי-הספר!

שבט תרפ"ט.

¹

(באסיפת-עם מטעם מוֹעצת פּוֹעלי תל-אביב)

שלטוֹן העיריה כּיוֹם הוּא שלטוֹן “נגידים”. נתקיים החלוֹם של רבּים מהאינטליגנציה: השלישיה העוֹמדת בּראש העיריה² אינה מקבּלת משׂכּוֹרת, הם מיטיבים עם העיר וּמנדבים לה את שעוֹת עבוֹדתם, בּעד מעט “כּבוֹד”. יש המתגעגעים לימים עברוּ בּהסתדרוּת הציוֹנית, עת לא “פּקידים” ולא אנשים מחוּסרי-כּסף עשׂוּ את שליחוּתה, אלא בּעלי-בּתים עשירים, שהיוּ סרים לבּזיל בּדרכּם מקַרלסבֵּד. המתפּעלים מה“זוֹל” שבּוֹ עוֹלה הנהלת עיריה כּזוֹ, אינם רוֹאים כּי הזוֹל הזה עוֹלה כּבר בּיוֹקר לעיר, ולא רק לפּוֹעלים, כּי אם לישוּב כּוּלוֹ, לציוֹנוּת כּוּלה.

כּיצד הגיע הגוּש הזה לשלטוֹן בּעיריה? עתוֹנאים ציוֹניים רשמיים היוּ קוֹבלים קוֹדם על שלפּוֹעלים יש חלק גדוֹל מכּפי המגיע להם בּעיריית תל-אביב. אוֹתם הכּתבים הבּיעוּ עכשיו את שׂמחתם, שהנה כּבר קיבּלוּ הפּוֹעלים את חלקם המגיע להם, ולא יוֹתר. והנה, אחרי ההגבּלוֹת של הממשלה ואחרי הסידוּרים המחוּכּמים של ועדת הבּחירוֹת עם טיפּוּסיה הידוּעים, קיבּלוּ הפּוֹעלים קוֹלוֹת יוֹתר מאשר בעיריה הקוֹדמת, ואוּלם בּמוֹעצה הם מהַוים רק שליש. השלטוֹן הוּא בּידי קוֹמץ בּעלי-יכוֹלת. אוּלי היה זה מוּצדק, אילוּ נתקיים החלוֹם שחלם מר דיזנגוֹף בּשעת יסוּד תל-אביב על מעוֹן-קיץ ליהוּדים טוֹבים, אבל כּיוֹם תל-אביב היא עיר המוֹנית, עיר עוֹבדים, עיר החיה בּתנאים קשים, כּאשר יוָכח המעַיין אפילוּ בּמבּט קל בסקירה של תנאי הדירה של תוֹשבי העיר. ואף על פּי כן – מלבד סיעת הפּוֹעלים אין בּעיריה אף בּא-כּוֹח אחד להמוֹנים. האינטליגנציה הדמוֹקרטית, בּעלי-מלאכה ודוֹמיהם, לא זכוּ להיכּנס. נשאר רק גוּש מאוּחד של בּעלי-בּתים, בּלבוּשים שוֹנים. האוּמנם כּל כּך רבּים בּעלי הרכוּש בּתל-אביב? לא, אלא שהגוּש זכה בּקוֹלוֹת לא לוֹ.

וזהוּ הלקח הראשוֹן. אַל ישתרש בּארץ המנהג הפּסוּל שבּחוּץ-לארץ המוֹסר את קוֹלוֹת ההמוֹנים, גם של המוֹני הפּוֹעלים, למיטיבים וּלאנשי-חסד.

ושלטוֹן-נגידים זה מתנהג כּשלטוֹן כּוֹבשים וּמנַצחים. בּימים שסיעת הפּוֹעלים ניהלה את העיריה לא פּסקוּ החתירוֹת נגדה. מלבד ההתנַקשוּיוֹת הגלוּיוֹת וּמפוּרסמוֹת היתה גם שיטה אחרת, שבּה נהגוּ גם היוֹשבים כּיוֹם כּבוֹד בּעיריה. היתה בּלוֹקַדה כּלכּלית. היוּ מדבּרים על לב תייר וּבעל הוֹן כּי בּעיריה שוֹלטים סוֹציאליסטים המתנגדים לתעשׂיה וּלכל מפעל פּרטי, וככה חידדוּ את מצב העיר והכבּידוּ לא רק על קיוּם הפּוֹעלים, כּי גם על קיוּמם של כּל התוֹשבים. לא פּסקוּ מלדבּר על “דיקטטוּרה” של הפּוֹעלים. תינוֹק בּעריסה ידע שאנוּ דיקטטוֹרים. עכשיו בּאוּ ה“נגידים”, שלמעשׂה נבחרוּ על ידי מיעוּט, והם מתנהגים כּכוֹבשים. בּכל הצבּעה בּעיריה יש לי רוֹשם כּי אין כּאן הצבּעת גוּף פּרלַמנטרי שוֹקל-דעת אלא מעשׂה שליטים, שאין עליהם דין ודיין. עוֹד בּטרם היוּ לרוֹב כּבר שאפוּ לבטל את הועד הפּוֹעל, המבטא את הסיעוֹת השוֹנוֹת, וּבכרכּוּרים שוֹנים ענוּ על דרישות צוֹדקוֹת.

על הבנתה התרבּוּתית והפּוֹליטית של ההנהלה מעידה התנהגוּתה בּיוֹבל אז“ר, שהוּחג על ידי העיר, פּוֹעלים, סוֹפרים, מוֹרים, אבל לא על ידי העיריה, שלא הבינה לעשׂוֹתוֹ מאוֹרע תרבּוּתי הנוֹתן כּבוֹד לעיר וּמבליט את היסוֹדוֹת המאַחדים שבּה; גם בּקבּלת-הפּנים לפּטרסוֹן³, שצריכה היתה להיעשׂוֹת הזדמנוּת ציבּוּרית להפגין שוּב את יחסינוּ לידידינוּ האמיתיים מהעם האנגלי. בּמקוֹם זה הפכוּ את הענין למסיבּה של “נכבּדים”. אם מפלגת הרביזיוֹניסטים נוֹהגת בּפּטרסוֹן כּבקנין פּרטי – הרי זה עסקה. אך העיריה אינה ענין של כּנוּפיה. הבנת ההנהלה בּהבראת יחסים הסוֹציאליים ניכּרת גם בּענין הפלָית “הפּוֹעל” לרעה מ”המַכּבּי" לגבּי מתן מגרש עירוֹני. אוֹ שהעיריה מכּירה בּכל גוּף נוֹער לספּוֹרט אוֹ שאינה מכּירה בּספּוֹרט מחוּלק ואז היא מַקצה מגרש עירוֹני אחד לכל אִרגוּני הספּוֹרט. והנה ההנהלה האַל-מעמדית ידעה לגלוֹת את “אַל-מַעמדיוּתה” אפילוּ בּעניני ספּוֹרט.

דברים קטנים אלה דַיים לתאר את ההנהלה, אוּלם ענין החוּקה וחוֹסר-העבוֹדה משַוועים על חוֹסר-אחריוּת וחוֹסר-בּוּשה גמוּרים.

מדינאים ציוֹנים אלה מגישים בּעצת עוֹרכי-דין, בּלי ידיעת המוֹעצה, הצעה שבּה הם חוֹתמים בּעצמם על גזירוֹת שהבטיחוּ להילָחם נגדן⁴. ההצעה פּוֹתחת בּסעיף המאַשר כּי הבּחירוֹת לעיריה תסוּדרנה על ידי ועדה ממוּנה מטעם המוֹשל. מה דמוּת תשַווּ ל“מחוֹקקים”, בּין אם הם כּתבוּ זאת בּיוֹדעים בּין אם הם חָתמוּ על זה בּלא יוֹדעים. מה ישרם הציבּוּרי בּמקרה ראשוֹן, וּמה הבנתם הפּוֹליטית בּמקרה שני? וּלענין חוֹסר-העבוֹדה. מה מנע את הנהלת העיריה מעשות דבר-מה להנהגת מס-השעשוּעים? האם רפוֹרמה קיצוֹנית היא זוֹ שהם מפחדים מפּניה? העלוּל מס זה להעיק על המסחר ועל התעשׂיה?

בּישיבה הראשוֹנה של המוֹעצה אמר דיזנגוֹף: אתם רוֹצים לדבּר על חוֹסר-העבוֹדה ואנחנוּ נשתדל שלא יהיה חוֹסר-עבודה כּלל. אמרנוּ: נשפּוֹט אוֹתך לפי מעשׂיך! מה עשׂה עד עכשיו? הזֶ’סטה היפה נשארה בּלי תוֹצאוֹת ממשיוֹת. דרשנוּ הקצבה כּל-שהיא לעזרת הנגוּעים. אמר דיזנגוֹף כּי אין לנגוֹע בּתקציב, אוּלם “אני ורוֹקח” נסדר את הדבר “בּאוֹפן פּרטי”. רוֹאים אתם את תוֹצאוֹת מעשׂה-ההצלה “בּאוֹפן פּרטי”.

בּכל קהילה יהוּדית מן הנוּסח הישן היתה המסוֹרת של עזרה לסוֹבלים חלק מן ההוָי היהוּדי. תל-אביב עם השכבה העליוֹנה האמיגרנטית שלה פּטוּרה מן ההוָי הזה. מתרכּזים כּאן פּליטים, אמידים ועשירים, המשתממטים מכּל חוֹבה ציבּוּרית, מכּל תשלוּם לקרן לאוּמית. רק בּתל-אביב אפשר כּי ח. נ. בּיאליק ילך לבּתים לשם עסק ציבּוּרי וישמע את קוֹל בּעל-הבּית למשרתוֹ: תאמר שאינני בּבּית. הוֹלך וּמתהווה בּתל-אביב הוָי חזירי. וּכשאנוּ רוֹצים לתפּוֹס לפחוֹת את המשתמט ולמצוֹא אוֹתוֹ בּנשף-ריקוּדים, בּראינוֹע, בּקוֹנצרט של מפוּרסם ושם לחייבוֹ, בּתוֹקף מעט הכּוֹח המדיני שניתן בּידנוּ, להפריש משהוּ לציבּוּר, בּאה הנהלת העיריה הלאוּמית והתרבּוּתית ורוֹאה צוֹרך לדחוֹת זאת ולדחוֹת.

מלחמת הפּוֹעל בּשיטת שלטוֹן הנגידים אינה מלחמת בּריקדוֹת ואַלָמוּת, כּי אם מלחמת העמקת ההכּרה הציבּוּרית המחייבת עזרה עצמית, בּחירת שליחים שיהיוּ נאמנים לשוֹלחיהם, מכבּדים את שוֹלחיהם וּמרגישים בּמצבם וּבסבלם.

אדר א' תרפ"ט.

¹

בּין הקריקטוּרוֹת שבּעתוֹנוֹת-פּוּרים היתה אחת, שתיארה את תמוּנת משׂרד האכּסקוּטיבה הירוּשלמית, ועליה הכּתוֹבת: אבינוּ מלכּנוּ, חָננוּ ועננוּ, כּי אין בּנוּ מעשׂים…

דוֹמה, כּי קריקטוּרה זוֹ הצליחה להבּיע את היחס הכּללי השׂוֹרר כּיוֹם בּארץ לגבּי הנהלה זוֹ, כּשם שהפראזה “אין לנוּ אזנים לכך” (בּתשוּבת חבר האֶכּסקוּטיבה על הדרישה לקיים את ההחלטה הלוֹנדוֹנית בּדבר העברת מחוּסרי-העבוֹדה מן הערים למוֹשבוֹת) הצליחה להבּיע בּקיצוּר נמרץ את הלָך-רוחה ואת אָפיה של ההנהלה עצמה.

ההנהלה הקיימת ודאי רשאית לראוֹת בּקריקטוּרה זוֹ לא גנוּת, אלא זכוּת לעצמה. הלא לא לשם קיוּם מצווֹת “עשׂה” נבחרה הנהלה זוֹ, אלא לשם שמירת ה“לא תעשׂה”. הלא זוֹהי זכוּתה, שהיא הוֹלכת וּמַגשימה בּעליל את האידיאל של כּמה “ציוֹנים טוֹבים”, כּי ארץ-ישׂראל תיבּנה מבּלעדי כל הנהלה ציוֹנית: הנהלתנוּ נתפּרקה בּבת אחת מכּל עוֹל וּמכּל דאגה, מלבד דאגת קוּפּתה. שלט המוֹסד הציוֹני העליוֹן מתנוֹסס כּיוֹם על גבּי חלל ריק. חדלוּ מלפנוֹת להנהלה הציוֹנית, חדלוּ מהתוַכּח אִתה, חדלוּ מתקוֹף אוֹתה, חדלוּ מתבוֹע ממנה מעשׂים. ההכּרה כּי ההנהלה הציוֹנית היא אטוּמת-אזנים, חֵרשת וגם אילמת, וקצרת-יד לשמה, בּפּרינציפּ, הוֹלכת וחוֹדרת לכל מקוֹם. ויש רוֹאים בּזה לא מצב חוֹלף, אישי ואַרעי, אלא מצב רצוּי ו“צריך להיוֹת”. עוֹד מעט וּבעשׂוֹתנוּ את חשבּוֹננוּ הציבּוּרי והפּוֹליטי בּארץ, נשכּח כּי אֵי-בּזה בּירוּשלים יש לנוּ שׂריד רוּדימֶנטרי של גוּף ציבּוּרי, אשר לפי זכוּיוֹתיו וגם חוֹבוֹתיו הנהוּ המוֹסד העליוֹן והאַחראי לתנוּעה הציוֹנית כּוּלה. מה בּצע בּהפרעת השלוה? מה בּצע בּדיבּוּר על אוֹזן אנשים השוֹקדים להוֹכיח לדוֹבר, כּי הוּא “מדבּר אל הכּוֹתל”, והרוֹאים בּזה את תקפּם ואת חכמתם! והאם חסרי חכמים וּנבוֹנים אנחנוּ, אשר ישׂכּילוּ למצוֹא בּכל תביעה וּבכל זעקה את ה“פּוֹליטיקה המפלגתית” ואת ה“נקמה של המיעוּט”? כּלוּם לא ידעתי את העייפוּת הזאת, הנסוּכה כּיוֹם על פּני הציוֹנוּת כּוּלה, אשר ניחא לה בּמצב כּמוֹת שהוּא, וּבלבד שלא יחרידוּה מרבצה?

ואכן, גם אני לא הייתי קם כּיוֹם הזה להפר את השלוה המתוּקה של שאנני ציוֹן, אילוּ היתה ההנהלה-שאינה-מנהלת מסתפּקת בּ“לא-תעשׂה” שלה בּלבד, אילמלא בּאה להטיל את ידה המַקפּיאה על אלה שעוֹד אינם שוֹקטים בּמכוֹנם ואינם מתבּרכים בּלבּם, כּי מיטב מעשׂיהם הוּא מה שאין בּהם מעשׂים.

וּבטרם אגש לעצם המעשׂה, לא אימָלט מדברי התנצלוּת: נאמני השלטוֹן והסדר ודאי לא יחסכוּ ממני פּוּלסין דנוּרא על העיזי לספּר בּרבּים בּענינים הנתוּנים לדיוּן המוֹסדוֹת. כּלוּם נאה הדבר לחבר מוֹסד ציבּוּרי להביא את עצוּמוֹתיו לפני “בּית-דין של הדיוֹטוֹת”, דרך העתוֹנוּת? רבּוּ אצלנוּ האנשים אשר מחדרי המערכוֹת יצאוּ “למלוֹך” והחוֹששים כּיוֹם לחילוּל קדוּשת המוֹסדוֹת על ידי בּירוּר פּוּמבּי. אוֹדה, כּי איני מוֹדה כּלל וּכלל בּמסתוֹריוּת זוֹ של חיי מוֹסדוֹתינוּ, וּבתוֹעלת השתיקה העוֹטפת אוֹתם, ואף על פּי כן אפשר שלא הייתי זקוּק לפנוֹת לבירוּר עתוֹנאי לוּלא היוּ נוֹהגים אצלנוּ לעשׂוֹת פּלַסתר את החלטוֹת הקוֹנגרסים והועד הפּוֹעל, לוּלא היוּ אצלנוּ המוֹסדוֹת המוּסמכים לדוּן וּלהחליט מוּבאים למצב של אַטרוֹפיה גמוּרה. אבל משאָבדה כּל תקוה, כּי שאלוֹת, האַקטוּאַליוֹת בּחיי הציוֹנוּת והארץ, תּיפּתרנה בּאיזה פוֹרוּם ציוֹני מוּסמך ואַחראי, משנגזר על הועד הפּוֹעל, כּי ההחלטוֹת על זמן התכּנסוּתוֹ ועל מקוֹם² התכּנסוּתוֹ לא תבוֹאנה אלא לנוֹי, משניטלה כּל אפשרוּת חוּקית של בּיקוֹרת קוֹנסטיטוּציוֹנית להחלטוֹת ולמעשׂים בּתקוּפה שבּין קוֹנגרס וקוֹנגרס – לא נשארה שוּם דרך אחרת לאדם אשר איננוּ מַשלים עם התקלוֹת ועם הפּגיעוֹת הקשוֹת בּענינים החיוּניים של הציוֹנוּת ושל בּוֹני הארץ, מלבד זוֹ: להשתמש בּפוֹרוּם הציוֹני היחידי שעוֹדנוּ פּתוּח לפנינוּ – העתוֹנוּת – לשם המצאת אינפוֹרמַציה לקהל הציוֹני.

ועתה – לעצם הדבר: יש ציוֹנים – ולא מבּין הפּוֹעלים בּלבד – הסבוּרים כּי אין להטיל את כּל יהָבָה של הציוֹנוּת על צינוֹרוֹת הנפט ועל חברוֹת המטעים, הסבוּרים כּי אפילוּ פּריחת הפּרדסנוּת, אשר בּגללה עלוּ עתה בעוֹלם מניוֹת-הציוֹנוּת (וכמה “ציוֹנים טוֹבים” שאך זה עמדוּ על עֶברי פּי יאוּש חיתה רוּחם בגללה), עלוּלה להפוֹך לנוּ לרוֹעץ, אם לא תתגלה – בּצדה לפחוֹת – אֶנרגיה ציוֹנית השוֹקדת על בּיצוּר העבוֹדה העברית, על יצירת אפשרוּת של התישבוּת עוֹבדים המוֹנית באֵזוֹר המטעים, על המצאת שטחים קטנים וּמשקי-עזר לפּוֹעלים השׂכירים בּתוֹך מוֹשבוֹת המטעים. יש ציוֹנים המבּיטים בּדאגה רבּה על הלַטיפוּנדיוֹת הגדוֹלוֹת המוּקמוֹת עתה בּארץ, והשוֹאלים מה יהיה פּרצוּפוֹ הלאוּמי וגוֹרלוֹ הסוֹציאלי של אֵזוֹר זה, העלוּל להחיוֹת עם רב וּלקיים רבבוֹת משפּחוֹת עוֹבדוֹת בּישׂראל, והעתיד ליפּוֹל לנחלה ליחידים מוּעטים עם כּל הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּזה.

החוֹשבת ההנהלה הציוֹנית בּשאלוֹת אלוּ וּמה היא חוֹשבת – קשה לדעת. מה עשׂתה בּמשך תקוּפת שלטוֹנה לפתרוֹן שאלה זוֹ ודאי תספּר בּקוֹנגרס הבּא³, אך הקרן הקימת, היוֹדעת את כּל רצינוּת השאלה והמכּירה בּחוֹבתה – חוֹבת המוֹסד הקרקעי הלאוּמי – להמציא את הבּסיס הקרקעי לפתרוֹנה, אי אפשר היה לה שתתעלם מזעקתם של פּוֹעלי המוֹשבוֹת וּמן ההצעוֹת המעשׂיוֹת שהוּגשוּ לה על ידי בּאת-כּוֹחם, ההסתדרוּת החקלאית, בּצוּרת תכנית מעוּבּדת של מפעל מַקיף. מפּאת ההתחייבוּיוֹת הגדוֹלוֹת העמוּסוֹת על הקרן הקימת בּגלל רכישת עמק ודי-חוארת ועמק-עכּוֹ, לא תוּכל לגשת להגשמת התכנית הזאת, העשׂוּיה להבריא מכּמה בּחינוֹת את מצבנוּ באֵזוֹר המטעים בּלתי אם יוּמצאוּ לשם כּך סכוּמים מיוּחדים. וּמתוֹך עיוּן זהיר בּהצעוֹת מצאה הקרן הקימת לפי שעה רק שתי הצעוֹת לא גדוֹלוֹת בּערך, העלוּלוֹת להתגשם בּלי להכבּיד כּלל וּכלל על מצבה הכּספּי של הקרן הקימת כּיוֹם. שתי הרכישוֹת הללוּ, שהמוּעמדים להתישבוּתם משקיעים בּהן סכוּמים ניכּרים – דוֹמה שרק פּוֹעלים נוֹהגים אצלנוּ להשקיע כּספים משלהם בּאדמוֹת הקרן הקימת! – עלוּלוֹת להעמיד על הקרקע מאה משפּחוֹת. לאחר עיוּן וּבירוּר מדוּקדק של עצם ההצעוֹת ושל תנאיהן ושל יכוֹלת הקרן הקימת – הוּחלט הדבר בּישיבת הדירקטוֹריוֹן פּה אחד. והנה קפץ על הקרן הקימת רוּגזה של ההנהלה הציוֹנית הירוּשלמית, שנמלכה וגזרה: וֶטוֹ.

מה פּירוּשוֹ של וטוֹ זה? אוּלי מצאה כּאן ההנהלה הציוֹנית פּגיעה בּאיזה עיקר ציוֹני? אוּלי מצאוּ מוּמחיה ליַשבנוּת שהקרקע המוּצע אינוֹ הוֹלם, שההתישבוּת המוּצעת אינה רצוּיה, שתנאי הקניה קשים מנשׂוֹא? לא ולא. בּכל אלה נמנעה ההנהלה הציוֹנית מחַווֹת דעה. היא גם לא טרחה להיכּנס בּבירוּר ההצעוֹת. היא פּשוּט מתנגדת לכך שהקרן הקימת “בּמצבה הנוֹכחי” “תרכּוֹש אדמה בּהתחייבוּיוֹת חדשוֹת”.

לא זאת הפעם הראשוֹנה שמצד חוּגים שליטים נעשׂים נסיוֹנוֹת נמרצים, רשמיים וּבלתי-רשמיים, למנוֹע את הקרן הקימת מפּעוּלה. לא נפליג לימים רחוֹקים. די כּי נקרא בּשם עמק-יזרעאל, וָדי-חוארת, עמק-עכּוֹ. שלוֹשת המפעלים הגדוֹלים בּיוֹתר והחשוּבים בּיוֹתר בּתוֹלדוֹת גאוּלת הארץ בּוּצעוּ למוֹרת רוּחם וּלהתנגדוּתם הגלוּיה והחשאית של כּמה חוּגים “בּעלי השפּעה”. אוּלם אם לגבּי הרכישוֹת העצוּמוֹת ההן מוּבן גם דבר החששוֹת הגדוֹלים, הרי עיכּוּב זה של שתי רכישוֹת קטנוֹּת בּשטח מוּסכּם אליבּא דכל הדעוֹת וּבתנאים נוֹחים מכּל הבּחינוֹת – יוֹתר משיש בּוֹ אטימת אזנים לצרכיה החיוּניים של התנוּעה הציוֹנית, והתנכּרוּת לסבלוֹ וּלתוֹחַלתוֹ של העוֹבד בּארץ, יש בּוֹ משוּם שרירוּת והשׂתררוּת על המוֹסד היחידי בּציוֹנוּת, שהקפּאוֹן טרם השתלט בּוֹ, והשליטים טרם הצליחוּ לשׂים עליו את ידם המתה.

וּלמַרבּה הגיחוּך נצטרף לוֶטוֹ זה עוֹד “בּן-וֶטוֹ”. הקרן הקימת החליטה להעביר לרשוּתה אדמת מַשתלה לפוֹעלוֹת, בּמקוֹם מרכּזי בּירוּשלים, תמוּרת השקעה של פחות משליש מהמחיר ששוּלם בּעדוֹ. המדוּבּר הוּא על סכוּם של 400 לירה. וַיֵרע הדבר בּעיני ההנהלה הציוֹנית הירוּשלמית, שמצאה כּי השקעה זוֹ “מסכַּנת” את התנוּעה הציוֹנית, וַתשׂם עליה את הוֶטוֹ שלה.

יש, כּמדוּמה, בּכל פּרשת הוטוֹ הזה משוּם דמוּת לפעוּלתנוּ הציוֹנית כּיוֹם: הקוֹנגרס מקבּל החלטוֹת על מצב פּוֹעלי המוֹשבוֹת. הקרן הקימת מחליטה פּה אחד - בּרוּח הקונגרס – על פּעוּלה מסוּימת. בּחוּגי ההסתדרוּת נמצא אדם⁴ המוֹסר על זה את כּל אוֹנוֹ וּמרצוֹ. בּחוּגים ציוֹניים חשוּבים ואחראים מתקבּלת תכנית הפּעוּלה בּאַהדה רבּה. מתעוֹררת תקוה כּי פּעוּלה זוֹ תוֹציא אוֹתנוּ מן המַשבּר לא למרחב מדוּמה, אלא למרחב אמיתי. והנה בּא מוֹסד אשר “אין לוֹ אזנים לכך” ואוֹמר: לא! אתם מפריעים את שלוָתי!

לשלימוּת התמוּנה יש אוּלי עוֹד להוֹסיף, שאוֹתוֹ מוֹסד המכריז כּיוֹם כּי אסוּר לקרן הקימת להיכּנס בּהתחייבוּיוֹת חדשוֹת, הוּא שלא חדל לתבּוֹע ממנה, כּי תכניס את ראשה בּהתחייבוּיוֹת עצוּמוֹת לשם הצלת חברה ציוֹנית פּרטית⁵ מסבכיה… האם יִפּלא הדבר, שיש אוֹמרים כּי כּל הוֶטוֹ הזה אינוֹ אלא צוּרת-נקמה על שהקרן הקימת סירבה להיכּנס בּהתחייבוּיוֹת גדוֹלוֹת וקשוֹת למען אוֹתה חברה?

וּמתעוֹררת השאלה: מה תעוּדתה של זכוּת-הוֶטוֹ בּהנהלת הקרן הקימת? האם התכּוון בּזה המחוֹקק להקים תריס בּפני סכֹּנת פּגיעה רעה בּעיקרי הציוֹנוּת, אוֹ רצה בּזה להנחיל למישהוּ את הכּוֹח לשׂים לאָל כּל החלטה וכל מעשׂה של הקרן הקימת?

ניסן תרפ"ט.

¹

בעוֹד שעה יפּתח הקוֹנגרס. ציריך – זוֹ שבּחוּג ראִייתנוּ – הוֹמה. שוּב, כּבשנים קדמוֹניוֹת, נוֹהרים מחנוֹת, “מי בּרכב, מי בּרגל”, אל העיר שנעשׂתה לרגע קט לתל-הציוֹנוּת, לבירת המדינה העברית הנוֹדדת: מכּרַכּי אירוֹפּה, מערי האוּניברסיטאוֹת וּמארץ-ישׂראל (מארץ-ישׂראל שבּארץ-ישׂראל וּמארץ-ישׂראל שבּפּריס וּבנַנסי וּבבּרוּסל וּבגֶנף וּבלוֹנדוֹן ועוֹד ועוֹד – הוֹי, מה מרוּבּוֹת כּבר כּיוֹם קוֹלוֹניוֹתיה של ארץ-ישׂראל הגוֹלה!). סטוּדנטים, “צוֹפים” בּתלבּשתם, סוֹפרים יהוּדים, ידידים ואוֹיבים ו“עוֹמדים מן הצד”, צמאים לדבר חזיוֹן וסקרנים סתם – כּל אלה ממלאים את הרחַבה שלפני בּית הקוֹנגרס ואת בּתי-הקפה הסמוּכים. רחוֹקים ההוֹלכים ונעשׂים קרוֹבים, וּמי שהיוּ קרוֹבים ונעשׂוּ רחוֹקים והשׂיאוּ את נפשם כּי ארץ-ישׂראל חָדלה זה מכּבר להיוֹת לאבן-שוֹאבת – עוֹמדים תמהים וּמשתאים לכּוֹח המוּזר הזה, המוֹשך נפשוֹת בּרשתוֹ, וּלעָצמת החיים היהוּדיים המפכּים כּאן, והנישׂאים מעֵבר לגבוּלי עמים וארצוֹת וּלשוֹנוֹת, אשר דוּגמתם אין בּשוּם בּמה אחרת של הציבּוּריוּת היהוּדית.

וכי לא מוּזר וּמשוּנה הוּא הדבר? לכאוֹרה – “הקוֹנגרס האחרוֹן”, כּמוֹ שמכריזים, אוֹ אוֹמרים בּלבּם כּמה נוֹאמים ועתוֹנאים ציוֹניים, הן משוֹללי הסוֹכנוּת והן מחסידיה הנלהבים. “מעתה אין הקוֹנגרס אלא “פוֹרקוֹנפֶרנץ” של מוֹעצת הסוֹכנוּת”. האם לא מַטיפים לנוּ יוֹם יוֹם כּי הוּסרה העטרה, חלף תוֹר הרוֹמַנטיקה, ניטל הכּוֹח מן התנוּעה הלאוּמית האידיאַליסטית וניתנה ליוֹרשיה – אנשי ה“ג’וֹינט”. אך המציאוּת הציוֹנית החיה בּאה וטוֹפחת על פּני האמרוֹת הללוּ, פּרי הרפיוֹן הנפשי של מַפריחיהן, המלחמה העממית מסביב לבּחירוֹת הקוֹנגרסאיוֹת, הענין הרב לכל זה, השאלוֹת החיוּניוֹת המוּצגוֹת על בּמת הקוֹנגרס, ויוֹתר מכּל אלה – קוֹלה של ארץ-ישׂראל הבּוֹקע ועוֹלה מסביב לקוֹנגרס (כּיצד יעלה קוֹל זה בּקוֹנגרס – טרם נדע), כּל אלה עוֹמדים וּמכחישים בּהחלט את כּל הנבוּאוֹת הללוּ וּמעידים כּי אין כּיוֹם כּוֹח חי, מכּה גלים בּכל תפוּצוֹת ישׂראל, מגַדל דוֹרוֹת נוֹער ושוֹפך מרוּחוֹ על המוֹנים ועל אישים כּתנוּעה הציוֹנית. לא הפילַנטרוֹפּיה הציוֹנית, לא ה“חכמה” הציוֹנית נמוּכת-הרוּח ולא הפּוֹליטיקה הציוֹנית רפת-הידים, כּי אם החזוֹן הציוֹני – הוּא הוּא הרוֹמז וקוֹרא לאנשים.

ואיזוֹ סתירה מוּזרה: התנוּעה הציוֹנית כּוֹחה אִתה לקים את ארץ-ישׂראל החלוּצית והיוֹצרת בּגבוּרתה, לשלוֹח את חִציה, לצוֹדד וּלהקסים לבבוֹת, להחיוֹת עם רב בּהחלוּץ וּבתנוּעת נוֹער, לנַער את המלה העברית מתרדמתה. כּל אלה קראה לחיים הציוֹנוּת, והיא עצמה, ההסתדרוּת הציוֹנית – מה דלה עמידתה…

הציוֹנים ה“כּלליים” נבוּכים. לא עלתה על דעתם שיבוֹא יוֹם והם יהיוּ לא יוֹתר מאשר אחת הסיעוֹת בּקוֹנגרס. הם מהלכים סרים וזוֹעפים. עיניהם אינן רוֹאוֹת בּנצחוֹן הפּוֹעלים את נצחוֹן הציוֹנוּת החיה, הקרקעית, הגרעינית, וּבמַפּלתם שלהם הם רוֹאים לא תבוּסה של סיעה, לא תשוּבת “העם הציוֹני” על “הסבך הבּזילאי”², אלא לא פּחוֹת ולא יוֹתר מאשר – חוּרבּן הציוֹנוּת! הציוֹנים הכּלליים, וּבעיקר הדוֹגלים בשם זה, סבוּרים כּי האסוֹן הגדוֹל להם ולציוֹנוּת הוּא, כּי מספּרם היוֹם איננוּ כּתמוֹל שלשוֹם, בּשעה שלבּם סמוּך וּבטוּח, כּי משקלם עוֹדנוּ חשוּב כּאשר היה. והאנשים הטוֹבים אינם מרגישים כּי לא בּמיעוּט מספּר הצירים בּבּחירוֹת אסוֹנם העיקרי, אלא בּזה שהציוֹנוּת הכּללית, האחת, איבּדה את אחדוּתה ואת שלימוּתה. הציוֹנים הכּלליים עוֹשׂים עתה כּל מיני מאמצים להתאַחד, “להצלת הקוֹנגרס”. אבל מהוּ הקו אשר עליו יתאחדוּ סֶם כּהן³ וקוּרט בּלוּמנפלד⁴, לֶויטה⁵ וּגליקסוֹן?

“השקל המאוּחד” – אשר שׂם קץ לכל המַכינַציוֹת של הסיעוֹת והכּנוּפיוֹת והוֹציא על הבּמה את הבּוֹחר הציוֹני, “שקל מאוּחד” זה אשר בּשעתוֹ תבעוּ אוֹתוֹ הציוֹנים הכּלליים ואחר כּך בּגדוּ בּוֹ למען הקנוּניה עם “המזרחי”, שקל זה הביא “מהפּכה בּשלוֹם” בּעוֹלם הציוֹני. בּכנפיו צרוּרה הדמוֹקרטיזציה האמיתית של הציוֹנוּת. ודוקא עם היוַצר הסוֹכנוּת נוֹדעת חשיבוּת יתירה לגילוּי אָפיה הדמוֹקרטי הישר של התנוּעה הציוֹנית. השקל המאוּחד הוּא ששׂם קץ גם ליחסים בּין הזרמים ששלטוּ עד הנה בּציוֹנוּת: יחסים של “גוּף” ו“אגַפּים”. הציוֹני הכּללי הסכּין לראוֹת עצמוֹ כּעיקר, ואת האחרים – עם כּוֹחם החלוּצי, ועם חִיוּתם הציוֹנית ועם יצירתם התרבּוּתית והשפּעתם המדינית – כּטפל. והציוֹני הכּללי מסוּג זה רוֹאה פּתאוֹם את העוֹלם הציוֹני כּעִיי-מַפּלה. “בּת קמה בּאִמה”. הוּא גם נעלב בּמיטב רגשוֹתיו. אתה מדבּר עם ציוֹנים-מַכּרים, שאתה רגיל אִתם בּשׂיחת-רעים וּביחסי-כּבוֹד, והנה – “פּיהם מלא אָלָה”, שצף קצף, מרירוּת של נעלבים ועשוּקים. וּמה פּלא אם מאחוֹרי הקלעים מגיעוֹת אליך שמוּעוֹת, כּי חכמי הדוֹר ולַנדסמַנשפטים שלמים יוֹשבים ועוֹסקים בּ“הבה נתחכּמה”, וּמחבּלים תחבּוּלוֹת, כּיצד להחזיר את העטרה לישנה, לבטל את השקל המאוּחד וּלחדש עלינוּ את הימים שלא השוֹקל היה בּוֹחר בּצירוֹ, אלא מוֹכר השקל; וכיצד להרכּיב להבּא את הועד הפּוֹעל הציוֹני (וכמוּבן גם את בּאוּת-הכּוֹח הציוֹנית בּסוֹכנוּת) לא על פּי הפּרינציפּ “הכּוֹזב” של פּרוֹפּוֹרציה בּקוֹנגרס, אלא לפי משקלם של האישים והפֶדרציוֹת (המאזנים, כּמוּבן, בּידי הציוֹנים הכּלליים!). וּשתי ה“רפוֹרמוֹת” הללוּ צריכוֹת לשמש יסוֹד איתן לאיחוּד הציוֹנוּת הכּללית “בּמשמעת של בּרזל”.

והיוֹת שבּעווֹנוֹתינוּ הרבּים יש לחשוֹש כּי רוֹב הקוֹנגרס לא יֵאוֹת לרפוֹרמוֹת הללוּ, מצרפים בּעליהם גם “איוּם”. אם הדרישוֹת לא תקוּבּלנה, כּי אז על הציוֹנים הכּלליים להסתלק מאחריוּת ו“למסוֹר את ההנהלה והקרנוֹת” לידי ה“אגַפּים”.

“הבה נתחכּמה” זה, המהלך בּשׂיחוֹת כּמה וכמה מעסקני הציוֹנוּת הכּללית (דוקא מזקני התנוּעה וּמחשוּבי אישיה כּוֹפרים בּאיחוּד מסוּג זה ולוֹעגים לכל התחבּוּלוֹת הללוּ) מעיד על האַנדרלָמוּסיה הרבּה שבּמוֹחוֹת ועל קוֹצר-ידה של הציוֹנוּת הכּללית-הרשמית להסיק מסקנוֹת מן המצב החדש ההוֹלך ונוֹצר, שאינוֹ דבר שבּמקרה, כּי אם פּרי ההתפּתחוּת של יחסי-הכּוֹחוֹת בּהגשמת הציוֹנוּת. אילוּ היוּ הציוֹנים הכּלליים לוֹמדים מזה כּי נפש “העם הציוֹני” נקעה מתעמוּלת השׂטנה לפּוֹעל וּלמפעלוֹ, מהרעלת הבּארוֹת, מהטלת הדוֹפי בּיצירה החיה, מהאמוּנה בּ“יד חזקה” וּבמשטר של דיקטטוּרה, כּביכוֹל – כּי אז היה נגלה לה המוֹצא היחידי לגבּי מפעל הבּנין בּשנים הקרוֹבוֹת, והאפשרוּת היחידה להשליט את רוּח הציוֹנוּת בּשוּתפוּת-הסוֹכנוּת: לא דיפּלוֹמַטיה של אגַפּים, לא נַצחנוּת, לא קוֹאַליציה כּוֹזבת, אלא בּרית-מלח עם הפּוֹעל. אילוּ היתה הכּרה זוֹ גוֹברת בּקוֹנגרס, היינוּ ניצלים לכמה שנים ממלחמת-אזרחים עֲקָרה וּמרה, והיינוּ מוּבטחים לכמה שנים של עבוֹדה פּוֹריה.

אוּלם התגבּר?

הקוֹנגרס הט“ו פּתר את השאלה בּשלילה. המסוּגל הקוֹנגרס הט”ז לפתרהּ בּחיוּב?

מי יאמר כּמה תבוּסוֹת עוֹד צפוּיוֹת לנוּ, עד שהציוֹני הכּללי יִלמד את הלקח הזה?

ציריך, כ' בתמוּז תרפ"ט.

¹

לאחר קוֹנגרסים רבּים זהוּ הקוֹנגרס הראשוֹן אשר לא דוּבּר בּוֹ על דיקטטוּרה של הפּוֹעלים, על ה“מיסוירטשאפט” שלנוּ; היוּ נוֹאמים שהסכּימוּ אפילוּ להתיר לנוּ את ה“אֶכספּרימנטים” שלנוּ (מה שהם בּוֹנים זהוּ בּנין עדי עד, מה שאנוּ עוֹשׂים – אֶכּספּרימנט הוּא). יש שנוֹטים אלינוּ חסד, אפילוּ עד כּדי להזמין אוֹתנוּ לתוֹך ממשלה קוֹאַליציוֹנית. איני יוֹדע אם האֶכּסקוּטיבה סבוּרה כּכה, אבל מבּין הנוֹאמים הסבּירוּ לנוּ פּנים עד כּדי כּך.

סבר-פּנים זה מנַיִן הוּא? האוּמנם יען כּי בּאנוּ לקוֹנגרס זה בּחַיִל גדוֹל יוֹתר², יען כּי מתבּרר שהפּוֹעלים הם הכּוֹח הפּרוֹדוּקטיבי בּיוֹתר בּציוֹנוּת וכוֹחם בּארץ הוֹלך ורב, יען כּי עם צמיחת הפּוֹעל צוֹמח המשק של הארץ, צוֹמחים חיי התרבּוּת של הישוּב, ואם יש לציוֹנוּת דוֹר צעיר, יוֹצר – אִתנוּ הוּא? לא, רבּים דוקא האדוֹנים המפחדים מפּני צמיחה זוֹ. מפּי הינדֶס³ שמענוּ כּי הבּחירוֹת אינן בּחירוֹת והבּוֹחרים אינם בּוֹחרים. מדוּע, מפּני שאנחנוּ ניצחנוּ בּהם? ואפילוּ אדם כּפּרוֹפסוֹר בּרוֹדצקי⁴ רוֹמז בּהרצאתוֹ ל“רפוֹרמוֹת” בּשיטת הבּחירוֹת. אילוּ היוּ הציוֹנים הכּלליים נוֹחלים נצחוֹנוֹת בּגלל שיטת “השקל המאוּחד”, לא היה צוֹרך בּרפוֹרמוֹת. אבל כּיון שהפּוֹעלים מנצחים – “הבה נתחכּמה”.

דוקא בּקוֹנגרס הזה דוּבּר על הרוֹמַנטיקה של השקל, על הדמוֹקרטיה שבּוֹ. סבוּרני כּי רוֹמַנטיקה זוֹ מוּגזמת למדי. זכוּרני עדיין כּיצד היוּ – בּעוֹדי ילד – בּוֹחרים לקוֹנגרסים הראשוֹנים, מי היוּ הבּוֹחרים וּמי היוּ הנבחרים. רק ה“גביר” של העיירה היה זוֹכה לנסוֹע לקוֹנגרס. לבּוֹחר לא היתה כּלל אפשרוּת הבּחירה, תנאי ראשוֹן לדמוֹקרטיה אמיתית. טעוּת היא לאמוֹר כּי כּוֹחם של הקוֹנגרסים הראשוֹנים היה בּבּחירוֹת הדמוֹקרטיוֹת, כּוֹחם היה בּהרצל, בּחזוֹנוֹ, בּרעיוֹן אִרגוּן העם. לדמוֹקרטיה הגענוּ רק בּשנים האחרוֹנוֹת. לא המיוּחס, לא ה“גביר” הוּא הציר כּיוֹם. עכשיו יוֹשבים על ספסלי הצירים אנשים פּשוּטים, אשר גם להוֹצאוֹת הדרך אין להם, ולא זה הבּא לקוֹנגרס אגב נסיעה “לשתוֹת מים” בּקָרלסבֶּד. עם “השקל המאוּחד”, עם שיטת הבּחירוֹת הפּרוֹפּוֹרציוֹנליוֹת, עם השתתפוּת אקטיבית של המוֹני בּוֹחרים מעוּנינים מתחילה הדמוֹקרטיה האמיתית וּבפני מצב זה שרוּיים אנשים טוֹבים בּפחד. ולא על שוּם כּך מסבּירים לנוּ פּנים, אלא משוּם שסבוּרים כּי הוּכּינוּ, כּי היינוּ לשֵׂיוֹת שקטוֹת, כּי השלמנוּ עם משטר הסטגנַציה והקפּאוֹן. טעוּת היא, לילדים שקטים לא היינוּ. ואם סבוּרים כּאן כּי חפצנוּ בּקוֹאַליציה כּדי להנחיל לאיזה מחברים תיקים וכיבּוּדים – הריני מוֹדיע כּי אין אנוּ להוּטים אחרי אלה. קוֹאַליציה כּזוֹ לא תסכּוֹן בּעינינוּ אלא ל“כפּרוֹת”. חפצנוּ בּציוֹנוּת יוֹצרת. אם גם אתם תלכוּ אחרי ציוֹנוּת יוֹצרת – נעבוֹד יחד.

וּכדי שנדע אם דרכינוּ מאוּחדוֹת אוֹ נפרדוֹת, עלי למלא חוֹבה שאין בּה מן הנעימוּת: לעשׂוֹת את החשבּוֹן העגוּם של השנתיִם האחרוֹנוֹת. ידעתי מראש כּי כּל מה שאני עתיד לוֹמר אפשר לבטל בּמלה אחת: אינטרסַנטים. כּבר דוּבר פּה בּנאוּם אחד על “אינטערעסן-פּארטייען”. כּידוּע, יש בּציוֹנוּת מפלגוֹת והן “נוֹגעוֹת בּדבר” ויש ציוֹנוּת כּללית והיא מחוּסרת אינטרסים. המפלגוֹת, כּידוּע, מדבּרוֹת לא בּשם רעיוֹן, בּשם השקפוֹת חיים, בּשם הציוֹנוּת, אלא בּשם אינטרסים. בּתפיסה נוֹחה זוֹ אפשר מלכתחילה לפסוֹל את כּל מה שאנוּ אוֹמרים ועוֹשׂים. ואני מקבּל בּרצוֹן את ההאשמה הזאת. כּן, אני מדבּר מטעם “מעוּנינים”. יש לי “ענינים” בּציוֹנוּת. וענינַי הם: הקרן הקימת, עליה, הכשרה, תנוּעת נוֹער, התישבוּת חדשה. ודָא עָקָא, כּי רבּים הם בּציוֹנוּת אשר אין להם “אינטרס” בּכל אלה, וּלפיכך הם יכוֹלים כּל ימי חייהם להתנַצח בּשאלוֹת הסוֹכנוּת, כּי פּטוּרים הם מלהט היצירה הציוֹנית. אינטרסַנט אני, והשאלוֹת הללוּ בּנפשי הן. וצוֹרך חיים הוּא לי לשבּוֹר את המשטר הזה, כּי איני מאמין שהוּא עשׂוּי להצעידנוּ קדימה. המשטר הזה השׂתרר עלינוּ לאחר שנעשׂתה עבוֹדת חתירה רבּה בּגלוּי וּבסתר כּנגד “שלטוֹן הפּוֹעלים” בּציוֹנוּת. אם אוֹמַר כּי הבּוּרז’וּאַזיה הציוֹנית עשׂתה זאת מטעמים מעמדיים – איני סבוּר כּי לבּוּרז’וּאַזיה הציוֹנית בּחוּץ-לארץ יש אינטרסים מעמדיים בּציוֹנוּת, אבל מוּשׂגים וּמשפּטים קדוּמים מעמדיים יש ויש – יתרעמוּ עלי: בּמה אתה חוֹשד אוֹתנוּ? אוּלם בּעוֹלמנוּ הקטן נאמנה המֵימרה: ווי עס קריסטלט זיך אזוי ציוֹניסטלט זיך. היוּ שָנים שציוֹני אמריקה חיבּרוּ את הפּרוֹגרמה הפיטסבּוּרגית⁵, הגדוּשה כּל מיני רפוֹרמוֹת סוֹציאליוֹת. בּגרמניה היתה מהפּכת נוֹבמבּר ואז היוּ ציוֹני גרמניה רדיקליים בּיוֹתר. והגיעוּ שנים אחרוֹת לעוֹלם, שנוֹת ריאַקציה, שנוֹת דחיקת הפּוֹעל. השנים הללוּ הטילוּ את חוֹתמן על הלָך-הרוּחוֹת בּציוֹנוּת. האנשים אשר בּיצעוּ את המלאכה השחוֹרה הזאת ודאי לא התכּוונוּ אלא לטוֹב: להציל את הציוֹנוּת מידי האוּטוֹפּיסטים, האידיאַליסטים הבּטלנים, בּעלי ה“אֶכּספּרימנטים”. הם חפצוּ להנחיל לנוּ הנהלה תקיפה, יד חזקה, משק טוֹב. אין לי כּל ענין לפגוֹע בּאישי האָכּסקוּטיבה. יש בּהם גם כּאלה שאני רוֹחש להם אַהדה. אוּלם רוֹצה אני להעריך את הרֶז’ים הזה, שהוּקם בּכוֹח אוּזוּרפַּציה, על ידי איוּמים, כּי אם לא אלה יקבּלוּ לידיהם את הרסן – ואבדנוּ. עצם האפשרוּת הזאת, שאנשים יטלוּ לעצמם את הזכוּת להכריז כּי רק אנשים משלהם, מחוּגם, ממעמדם, מארצם מסוּגלים לנהל את הענינים – זהוּ תקדים מסוּכּן בּתנוּעתנוּ. יצרוּ והגבּירוּ בּקרבּנוּ את הפּסיכוֹזה הבּיקרתית כּביכוֹל, האוֹמרת וחוֹזרת: אנשינוּ לא יִצלחוּ, בּטלנים אנחנוּ, הכּוֹחוֹת הם שם, בּקרב ה“ואריאגים”. לא מזמן נזדמנתי לשׂיחה עם ציוֹני גרמני אחד, אשר שהה בּאמריקה והתבּוֹנן שם למצב הענינים ושקל את הכּוֹחוֹת. עכשיו, אמר לי, רוֹאה אני כּמה חטאנוּ בּבּיקוֹרת שלנוּ, בּיטלנוּ את עצמנוּ והִשֵאנוּ את העוֹלם כּוּלוֹ שיאמין כּי אנוּ לא נצלח. את זה קיבּלוּ שם מאִתנוּ, יצירתנוּ הגדוֹלה בּארץ כּאילוּ אינה קיימת בּעיניהם, ואת הקטנוֹת שפּקידיהם עשׂוּ בּארץ (כּנוֹספוֹת לדברי הקיימא שאנוּ עשׂינוּ) הם מפרסמים כּגדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת.

מה פּעל השלטוֹן הזה, שהוּקם בּכוֹח הפַּניקה והאיוּמים? מעט מאד אתם יוֹדעים על הנעשׂה בּארץ. העתוֹנוּת הציוֹנית אינה מספּרת לכם על הענינים החיוּניים שלנוּ, אוֹ מספּרת בּלתי נכוֹנה. וּלפיכך אטפּל בּרגעים המעטים שבּידי בּאינפוֹרמַציה. מה הבטיחוּ לנוּ “ממליכי” האֶכּסקוּטיבה וּמה נתקיים בּידה? ראשית, עליית ההכנסוֹת. בּאנשים “הישנים” אין התוֹרמים נוֹתנים אֵמוּן. לחדשים יתנוּ את כּספם בּיד רחבה. את “עליית” ההכנסוֹת אתם רוֹאים. שנית, הפחתת החוֹבוֹת. שמעתם כּי קפּלנסקי פּוֹסל את המִספּרים של האָכּסקוּטיבה, וּדבריו לא הוּכחשוּ. שלישית, האָכּסקוּטיבה הקוֹדמת היתה עוֹשׂה התחייבוּיוֹת על חשבּוֹן השנים הבּאוֹת. החדשה לא תעשׂה כּזאת. והנה בּא ארלוֹזוֹרוֹב וסיפּר לכם על הנטל החדש של מאוֹת אלפים פוּנטים שהוּטל על קרן-היסוֹד לטוֹבת הבּנקים⁶. האין זה משכּוּן ההכנסוֹת לכמה שנים? וזה נעשׂה מבּלי החלטת הקוֹנגרס אוֹ הועד הפּוֹעל, וּבשעה שאין כּסף לא להתישבוּת וגם לא לקוֹנסוֹלידציה!

מה נעשׂה בּשׂדה הקוֹנסוֹלידציה? לאחר שנתים אוֹמרים לנו: עוֹד שנתים ונגמוֹר. איני מאמין גם בּזה. אוּלם, אם רוֹצים אתם לדעת מה טיבה של הקוֹנסוֹלידציה, תקראוּ נא בּמאמריהם של שקוֹלניק ולביא⁷. אפשר לקמץ עשׂרוֹת וּמאוֹת פוּנטים בּהנהלת הפּנקסים וּלבזבז מאוֹת ואלפים פוּנטים וּשנוֹת פּעוּלה וחיי-אדם בּמשק עצמוֹ. ועוֹד הבטחה טוֹבה ניתנה לנוּ: בּמקוֹם הדילטנטים והבּטלנים יבוֹאוּ המוּמחים. כּלוּם אין אתם זוֹכרים שבּספרוּת החתירה בּאמריקה היה מהלך נימוּק אחד חזק מאד: היתכן שמלאכת ההתישבוּת תתנהל על ידי המהנדס קפּלנסקי? הדגש על המהנדס. עכשיו ניתן לנוּ משטר של מוּמחים, על כּס רוּפּין, אֶטינגר, קפּלנסקי יוֹשבים סאקר וּבבלי. מהנדס לא יִצלח, אוּלם עוֹרך-דין וּמנהל-פּנקסים נעשׂוּ בּן-לילה “מוּמחים” להתישבוּת. ועוֹד היתה הבטחה: שלוֹם עם אמריקה. היוּ אוֹמרים לנוּ: בּכל לבּנוּ אנוּ אִתכם, אוּלם מה נעשׂה ואמריקה תוֹבעת. ואין אנוּ רשאים לסַכּן את המצב בּאמריקה. צריך להעיר את לב הבּרנדייסיסטים. והנה – בּא השלוֹם בּאמריקה. חדשים אחדים לאחר זה בּא הקרע החדש שם⁸. ההצילה האָכּסקוּטיבה שנבחרה לשם אמריקה? ועיקר התקווֹת: יד חזקה, אליה יתפּלל כּל ציוֹני רפה-כּוֹח. נראה עתה, בּמה נתגלתה יד זוֹ? האם בּמקוֹם שהיה בּה צוֹרך? העשׂתה סדרים בּאמריקה? הדאגה לכך שכּספּי המגבּית יוּצאוּ כּהחלטוֹת הקוֹנגרס ולא יוּצאוּ שם, כּעוֹלה על רוּחם של “המחַלקים”, ל“מזרחי”, לבּנק בּני-בּרק וּלכל מי שבּא לאמריקה וּ“משפּיע”? לא, כּאן לא ראינוּ חוֹזק-יד. אוּלי נתגלתה היד החזקה לגבּי אפּ“ק והבטחת עבוֹדה עברית בּפּרדסים הנמצאים בּרשוּתה? לא. את היד החזקה ראינוּ בּמקוֹם אחר, לגבּי הקרן הקימת. בּמה היה כּוֹחה? בּימים הקשים בּיוֹתר, כּשבּארץ גָבר המַשבּר והציוֹנים שקעוּ בּרפיוֹן ויאוּש, נמצאוּ בּאמריקה אנשים אשר התחילוּ לנהל משׂא-וּמתן על מלוה לקרן הקימת. אילוּ היוּ מבצעים את הענין כּהלכה היינוּ עכשיו אוּלי עוֹמדים בּמצב אחר. האָכּסקוּטיבה הראתה את ידה החזקה. כּמה זמן החרישה, ואחר כּך המשיכה והמשיכה ותבעה את חלקה מהקרן הקימת וחפצה להבטיח שהכּסף לא יוּצא לקניוֹת חדשוֹת עד שהחמיצה את השעה. אם טעיתי, אשׂמח לקבּל אינפוֹרמַציה אחרת. האָכּסקוּטיבה יש לה די פשעים, למה לי להוסיף עליהם? אוּלם כּל הידוּע לי מאַמת את הדבר. ציוֹנים “פּיכּחים” אינם מאמינים, כּמוּבן, בּאפשרוּת של מלוה, ו”יוֹדעים מראש" כּי לא יֵצא מזה דבר. ואני בּין המאמינים, אוּלם לא אנשי האָכּסקוּטיבה הזאת מסוּגלים למפעל כּזה. זהוּ ענין לאנשים כּיעקוֹבּסוֹן, כּרוּפּין – המַחמאוֹת שלי ודאי לא יביאוּ להם טוֹבה.

אחרי המלוה בּא מפרץ-חיפה. הרכישה רבּת-העתיד של הקרן הקימת. אֹל נא תחשבוּ כּי קניה זוֹ עלתה לקרן הקימת על נקלה. היד החזקה של האָכּסקוּטיבה עשׂתה כּל מה שבּכוֹחה לעכּב ולדחוֹת. אוּלם כּל החוֹזק הזה לא עמד לה והקרן הקימת ניצחה.

אוּלם בּסעיף אחר של גאוּלת הארץ יצאה האָכּסקוּטיבה כּמנַצחת. הקרן הקימת עשׂתה מעשׂה אשר לא יֵעָשׂה. החליטה לרכּוֹש שתי חלקוֹת אדמה קטנוֹת בּאֵזוֹר המַטעים בּשביל התישבוּת פּוֹעלי המוֹשבוֹת. הכּסף נמצא לכך. הפּוֹעלים המתישבים המציאוּ אוֹתוֹ בּהלוָאה, בּתנאים נוֹחים, בּאה האָכּסקוּטיבה בּידה החזקה ואמרה לא, בּאָלף רבּתי. מיהרה האָכּסקוּטיבה להטיל וֶטוֹ בּלי משׂא-וּמתן, בּלי בּירוּר מוּקדם. כּדאי הדבר שכּל ציוֹני ידע כּי כּמה מפעלים חשוּבים של הקרן הקימת נעשׂוּ בּניגוּד לוֶטוֹ פוֹרמלי. בּספֵירוֹת העליוֹנוֹת של הציוֹנוּת התנגדוּ גם לרכישת עמק-יזרעאל וגם לוָדי-חוארת. כּך היה גם לגבּי מפרץ-חיפה. הפּעם בּא הוֶטוֹ כּנגד הקניוֹת בּאֵזוֹר המטעים. מה טעם? אוּלי יש נימוּקים קוֹלוֹניזטוֹריים כּנגד? אוּלם לפנינוּ מוּנח המכתב של וייצמן לועד הפּוֹעל, הרוֹאה פּעוּלה זוֹ כּעיקרית. ואפילוּ מסאקר זכינוּ לשמוֹע זאת. אוּלי אין הקרקע טוֹבה, אין המחיר רצוּי? על כּל זה לא שמענוּ כּלוּם, ואוּלי יש כּאן נימוּקים פינַנסיים, יש נטל חוֹבוֹת ויש להשגיח על אנשי הקרן הקימת שלא יעברוּ את הגבוּל? אוּלם אם זהוּ הנימוּק, כּיצד יתכן שהפּה שאָסר לרכּוֹש חלקת אדמה בּ-400 פוּנטים, הוּא הוּא שחִייב הוֹצאה של 100.000? אוֹתה היד החזקה, החַסכּנית והגוֹזרת כּי הקרן הקימת אינה רשאית ליטוֹל על עצמה איזוּ התחייבוּיוֹת חדשוֹת בּאה ואוֹמרת: יש לנוּ בּאמריקה קהיליית ציוֹן, והיא זקוּקה להיפּטר מקרקעוֹתיה, וּלפיכך צריכה אַת, הקרן הקימת, לגאוֹל את אדמתה בּסך מאה אלף לירוֹת. ואם כּה תעשׂוּ, נַתיר לכם לקנוֹת קרקעוֹת נוֹספים. אוּלם אם בּפקודת האָכּסקוּטיבה מוּתר לה לקרן הקימת להשקיע סכוּם כּזה בּרכישת שטח גדוֹל, שאינוֹ עוֹמד כּיוֹם על פּרק ההתישבוּת הדחוּפה, בּמחירים גבוֹהים, ורק בּכדי לסתוֹם חוֹרים, כּיצד יתכן לאסוֹר על הקרן הקימת למלא חוֹבה חיוּנית לפּוֹעלים, לישוּב, לקרקעוֹת העוֹמדים כּל רגע להישמט מידינוּ ללא תקנה? מה חפצתי להנחיל לקוֹנגרס את הרגשתי שלי בּשאלה זוֹ! אין אני נגרר אחרי “קנאת-הדֶפּרטמנטים” שבּין האָכּסקוּטיבה והקרן הקימת. תדעוּ כּי בּכל שעה יש בּציוֹנוּת איזוֹ תעוּדה שהיא הבּוֹערת בּיוֹתר והחיוּנית בּיוֹתר בּשעה זוֹ. והמַחמיץ את השעה מחמיץ אוֹתה לשנים רבּוֹת, חוֹששני לוֹמר, לתמיד. ואוֹתוֹ הציוֹני החָסר את החוּש הזה לדעת היכן נקוּדת-הבּעירה – הוּא ציוֹני רע, מנהיג רע לא כּל שכּן. מה שנוֹצר על ידי וייצמן, אוּסישקין, רוּפּין, נוֹצר בּכוֹח החוּש הלוֹהט הזה. וּמי שאינוֹ מבין מהוּ כּיוֹם הזה הקרקע לפּוֹעל ולישוּב כּוּלוֹ, מי שאינוֹ מבין כּמה השעה דחוּקה, כּמה הרגע דחוּק, אינוֹ מבין כּלוּם בּציוֹנוּת. וּלהכּרת אָפיה של האָכּסקוּטיבה וכוֹח-הראִיה שלה די אם אוֹמַר כּי בּחדשי “הנצחוֹן” והוֶטוֹ שלה הוּקמה בּארץ החברה הערבית לרכישת קרקעוֹת, הוּכרזה נטיעת פּרדס על שמוֹ של פוּאַד מלך מצרים, מתנהלת תעמוּלה לרכישת קרקעוֹת על ידי הכּנסיוֹת הנוֹצריוֹת. וּבאוֹתה שעה יוֹשבים אצלנוּ אישי האָכּסקוּטיבה, המתוּנים, התקיפים וּמוֹנעים את הקרן הקימת מעשׂוֹת את המעט שבּכּוֹחה לעשׂות.

ועתה דוּגמאוֹת אחדוֹת, מהי “החוּקיוּת” שבּשמה דוֹגלת האָכּסקוּטיבה, וכיצד היא מבינה את הענינים החיוֹניים של הישוּב: מעשׂה-הגבוּרה הראשוֹן שלה היה למחוֹק את תקציב פּוֹעלי המוֹשבוֹת. אף זה מעשׂה-קוֹנסוֹלידציה! בּאוֹתה מלחמה קשה על “כּיבּוּש העבוֹדה”, המתנהלת זה כ"ה שנים בּקרבּנוֹת עצוּמים – היתה זוֹ העזרה של האָכּסקוּטיבה. לאלפי האנשים העוֹמדים בּמערכה הכּבדה הזאת בּעצם שנוֹת המַשבּר נאמר: אין זה נוֹגע לנוּ.

והלאה: כּשהמַשבּר הגיע לקצוֹ, נשארוּ בּתל-אביב מאוֹת משפּחוֹת פּוֹעלים נגוּעוֹת המַשבּר, אשר לא היתה להן תקנה אלא – העברה למוֹשבוֹת. העיריה היתה מוּכנה להמציא את האמצעים הדרוּשים לכך, בּתנאי שההנהלה הציוֹנית תנַכּה את הסכוּם הזה מחוֹבוֹת העיריה. מה עשׂתה אז האָכּסקוּטיבה ההוֹמוֹגֶנית שלנוּ? לוֹנדוֹן אמרה: כּן, ירוּשלים אמרה: לא. הפּעם ניצחה ירוּשלים את לוֹנדוֹן. עכשיו יאמרוּ לנוּ: הלא תראוּ, הרעש שָכך, הענינים נסתדרוּ מאליהם! אוּלם מה המצב לאמיתוֹ? האָכּסקוּטיבה עוֹמדת עתה בּין כּה וכה למחוֹק לעיריה את סכוּם חוֹבוֹתיה, אבל מאוֹת משפּחוֹת הפּוֹעלים נשארוּ בּערים, צפוּיוֹת לכל מַשבּר חדש.

וּמעשׂה-הגבוּרה האחרוֹן של האָכּסקוּטיבה: מחיקת התקציב של ועדת-התרבּוּת. לה אין צוֹרך בּעבוֹדה תרבּוּתית בּין הפּוֹעלים. על הנחַלת הלשוֹן להמוֹני העוֹלים היא יכוֹלה לוַתר. זה עשׂר שנים תוֹפסת עבוֹדה זוֹ מקוֹם אוֹרגַני בּתקציב הציוֹני. נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית יש לוֹ חלק בּקביעת הסעיף הזה בּתקציב, בּבוֹאוֹ לארץ לאחר הכרזת בּלפוּר. ועכשיו נמנוּ וגמרוּ למחוֹק וּלבטל. וּתעוּדה טוֹבה היא למוּשׂגיה של האָכּסקוּטיבה, אם אנשים כּבּיאליק וּשמריהוּ לוין, שאינם חשוּדים על “אוֹפּוֹזיציה”, היוּ נאלצים למחוֹת טלגרפית כּנגד התנקשוּת זוֹ. כּכה נתגלתה אי-מפלַגתיוּתה ואוֹבּיֶקטיביוּתה של האָכּסקוּטיבה זוֹ.

ועוֹד דוּגמה לאוֹבּיקטיביוּת ועל-מפלגתיוּת. ארלוֹזוֹרוֹב סיפּר על השקעוֹת של מאוֹת אלפי לירוֹת המוּבטחוֹת לבּנקים הציוֹניים. מדוּע נשכּח בּנק הפּוֹעלים? לא זכרה ההנהלה הציוֹנית כּי יש חוֹזה עם בּנק הפּוֹעלים, המטיל חוֹבוֹת, כּי בּנק הפּוֹעלים ממלא תפקידים ישוּביים כּבּירים, כּי עוֹמד הוּא לעזרת ההתישבוּת וההנהלה הציוֹנית עצמה. כּל זה נשכּח מלב האָכּסקוּטיבה הבּלתי-מפלגתית. ואַל נא תכריחוּ אוֹתי עכשיו לויכּוּח על הסוֹכנוּת. יוֹתר מדי אני מכּיר את המצב בּציוֹנוּת שאהיה מפחד מפּני הסוֹכנוּת. איני יוֹדע מה מעיק יוֹתר, אם תאות השלטוֹן של בּעל-הבּית הקטן אוֹ זה של ה“גביר”. זמני קצר ואין לי תקוה להעביר לפניכם את כּל הענינים המעסיקים אוֹתי. אם תאמרוּ כּי האָכּסקוּטיבה פּעלה כּכה מפּני הסיבּה הפּשוּטה, המחסוֹר בּכסף, אשאלכם לענינים שאינם תלוּיים בּכסף דוקא. הלא האָכּסקוּטיבה “הבּלתי-תלוּיה” הבטיחה לגַלוֹת את תקיפוּתה, את השפּעתה המוּסרית. והנה דוּגמאוֹת אחדוֹת: בּעפוּלה – העיר המִסכּנה בּעמק יזרעאל, שהוּקמה על ידי החברה החשוּבה שציוֹני אמריקה הקימוּ בּהתחרוּת לקרן הקימת: “קהיליית ציוֹן” (אין זה ענין של פּוֹעלים דוקא) – יוֹשבים יהוּדים וּמתענים ונאחזים בּצפּרניהם לבקש לעצמם מחיה וקיוּם בּמוֹלדת. ויש להם תביעוֹת חזקוֹת ל“קהיליית ציוֹן”. פּנוּ למוֹסדוֹת וּלעסקנים שיבוֹאוּ לראוֹת את מצב העיר וּליעץ להם מה עליהם לעשׂוֹת. בּאוּ שוֹנים. אך האַכּסקוּטיבה לא הוֹאילה לבוֹא: הלא יש חשש שממנה ידָרש דבר-מה. מוּטב שאחרים יטרידוּ את מוֹחם בּדאגה זוֹ.

והנה ענין פּתח-תקוה. שם מתנהלת המלחמה הכּבדה על זכוּת העבוֹדה העברית. בּתוֹצאוֹת המלחמה הזאת תלוּי גוֹרל העבוֹדה העברית לא רק בּמוֹשבוֹת, כּי אם גם בּעבֹודוֹת הממשלה וּבקיבּוֹלוֹת ההוֹן האינטרנַציוֹנַלי. מר סאקר כּתב בּאמריקה מאמר מלא התלהבוּת על צינוֹרוֹת הנפט שיוּעברוּ ממוּסוּל לחיפה. והלא שאלה היא: מי יהיוּ האוּכלוֹסים החיים מסביב הצינוֹרוֹת הללוּ והעוֹבדים על ידם? המלחמה על זכוּת העבוֹדה צריכה להיוֹת השאלה המרכזית של הציוֹנוּת. בּפתרוֹנה תלוּי אם יהיוּ לנוּ מליוֹני אוּכלוֹסים בּארץ. וּנקוּדת-המוֹצא למלחמה זוֹ: נצחוֹן בּחזית הפּנימית. היכן היתה בּשעה זוֹ השפּעתה המוּסרית של ההנהלה הציוֹנית?

ועמדת ההנהלה הציוֹנית בּענין האוֹטוֹנוֹמיה של תל-אביב. אף כּאן לא נדרש ממנה כּסף. בּתל-אביב חתרוּ מבּפנים תחת האוֹטוֹנוֹמיה⁹, והתוֹצאוֹת הפּוֹליטיוֹת: השלטוֹנוֹת צימצמוּ את זכוּת הבּחירה, השליטוּ עליה פּקידוּת. אחר כּך נתפּרסמוּ גזירוֹת הממשלה, הבּאוֹת להשפּיל את כּבוֹד העיריוֹת וּלבטל את סַמכוּתן. העיריוֹת הערביוֹת התקוֹממנו בּעוֹז וּבכבוֹד. ניתנה הזדמנוּת בּלתי-שכיחה לנהל בּהסכּם עם הערבים מלחמה על זכוּת האוֹטוֹנוֹמיה העירוֹנית, החשוּבה לנוּ כּל כּך. זוֹ היתה דרישת הפּוֹעלים. האַכּסקוּטיבה, הקרוֹבה כּל כּך לדעוֹת של “בּרית-שלוֹם”, לא תמכה בּזה. העיריה שאלה עצה מפּי ההנהלה הציוֹנית וּמר סאקר ענה בּמוּסר-השׂכּל: אם הנצחוֹן אינוֹ בּטוּח למַפרע אַל תילָחמוּ. הערבים נלחמוּ וניצחוּ. כּזאת היא התפיסה המדינית של ההנהלה הציוֹנית!

¹

היה חג². ההצגה היתה מפוֹארת. שלל צבעים. יפי-ראשים. גדוֹלי הרוּח וּקברניטי הכּלכּלה. תרבּוּיוֹת. מעמדוֹת. זקנה וּבחרוּת. נאמני הסוֹציאליזם ועמוּדי הקפּיטליזם. אישי חיבּת-ציוֹן מיוֹמה הראשוֹן ואישי ההתנגדוּת לציוֹנוּת עד יוֹם אתמוֹל. נכרתה אֲמָנה לנאמנוּת, הוּפגנה מחָדש וּביתר שׂאֵת “המדינה היהוּדית בּדרך”. קו המדיניוּת העצמאית, שהוּחל עם כּרֶמיֶה ו“כל ישׂראל חברים” ונתחדש בּיתר עוֹז על ידי הרצל והקוֹנגרס הציוֹני, נמתח והוּבא עדי הסוֹכנוּת היהוּדית המוּרחבת. מבנה מדיני משוּנה, בּעל זיזים וּבליטוֹת וּפגימוֹת וחריצים. אוּלם גדוֹל ורחב ורב-כּוֹח מקוֹדמיו, וּממילא שלב חדש לכנסת ישׂראל המאוּרגנת. וּבתוֹך בּית המדיניוּת החדש הזה, בּעצם ימי היוָסדוֹ, התנהלוּ קרבוֹת וננחלוֹּ נצחוֹנוֹת. גברוּ “החלשים”, ויתרוּ התקיפים. והיה ויתוּרם גם להם אוֹת לנצחוֹן מוּסרי, לרצוֹנם הטוֹב להיוֹת מנוּצחים: “ניצחוּני אַחי”. ורבּים גם רבּים האוֹתוֹת הטוֹבים: העתוֹנוּת הגדוֹלה נלהבת, כּאשר לא נלהבה לדברי החזוֹן של הרצל. ואנשים פּקפּקנים, חיצוֹניים, מעידים: בּתוֹם לבּם בּאוּ האנשים החדשים, וּרצוֹנם טוֹב לפעוֹל ולעשׂוֹת וּלהגיש שכם.

נכוֹנים הדברים ואמיתיים. אַל נא תראוּ אוֹתם כּדברי הִתפּעלוּת והפרזה. מכּל הדברים אשר טילגרפנוּ אליכם בּעצם “ימי-המשתה” אַל נא תפּילוּ צרוֹר ארצה. גדוֹל היה המעמד, ואוּלי גדוֹל הימנוּ הצפוּן בּוֹ. לא נחזיק את השעוֹן בּיד לקבּוֹע אימתי היא “השעה ההיסטוֹרית”, שעה הרת-תקוּפה. אוּלם יהי אשר יהי גוֹרל העוּבּר הטמוּן בּחיקה של שעה זוֹ – נזעקוּ כּוֹחוֹת, הוּצתוּ לבבוֹת ונרמזוּ חליפוֹת וּתמוּרוֹת בּחיי ישׂראל. כּן, גדוֹל היה מחזה השעה.

האם לא אנשי-בשׂוֹרוֹת אנחנוּ, האם לא עברה רוּח קלה וּמחייכת על פּני הארץ?

אֶל חברים קרוֹבים אני כּוֹתב, ולא אל אנשים חיצוֹניים, ואוֹדה, אני כּוֹתב בּדמע. יין המשתה לא עבָרָנוּ. הסעוּדה לא השׂבּיעתנוּ. ועתה, אחרי המשתה, עצוּב עצוּב החלל. עֶצב ורִיק. בּמה נקַדם יוֹם העבוֹדה של מחר? מה המעשׂה הגוֹאל אשר בּוֹ נסתיימה פּרשת ההרחבה? רבּוּ הנשׂיאים ועצמוּ הרוּחוֹת והגשם אָיֵיהוּ?

ילגלגוֹ עלינוּ המלעיגים, כּי אך אל הבּצע עינינוּ נשׂוּאוֹת. שמענוּ גם שמענוּ. ידענוּ על-פּה כּל מיני דיבּוּרי הקַלסה על “תקציבים”, על “מטוּפּלים”, על מוֹכרים חזוֹן בּעבוּר שַעלים. בּראש זקוּף וּבהכּרת מַהוּתנוּ אנוּ מבּיטים אל פּני ההאשמוֹת הללוּ, הניתכוֹת מפּי אנשי “האצילוּת”³. כּן, אנוּ חוֹתרים אל החוֹף. בּהגשמת החזוֹן חפצנוּ ולא בּטקס אבּירים. בּמשׂחקי רוּח וּבמשׂחקי מדיניוּת לא נפרנס את נפשנוּ. ולא בּדקוֹרציוֹת, ולוּ גם נהדרוֹת. היינוּ כּחוֹלמים. ואנוּ מבקשים את פּשר החלוֹם: הקרקע בּוֹ יתגלם החזוֹן.

ואל הקוֹנגרס הלכנוּ, וּמלה אחת בּחוּבּנוּ: קרקע. לא נמירנה בּ“קוֹאַליציה”, לא נחליפנה בּ“שינוֹי הקוּרס”. לא אל התקציב הקלוֹקל התפּללנוּ הפּעם, לא אל העמסת הנטל הרגיל מכּתפי הציוֹנים הכּוֹשלוֹת לכתפים רחבוֹת יוֹתר, כּי אם אל אוֹתם השטחים הקטנים כּשלעצמם והגדוֹלים בּשבילנוּ, השטחים התלוּיים בּנס, אשר לבּנוּ רוֹטט לקראתם: שמא יאבדוּ לנוּ. בּהרגשה זוֹ הלכנוּ אנחנוּ. בּהרגשה זוֹ הלך אוּסישקין. וגם וייצמן, רב האַשפים של הצגת-הבּכוֹרה הזאת, אשר ידוֹ קָסמה לכל אלה, האם אך למען ה“שלוֹם לרחוֹק ולקרוֹב” בּלבד טרח ויגע והקריב את חֶלבּוֹ ודמוֹ? האם לא דבקה בּוֹ, בּוייצמן, בּביקוּרוֹ האחרוֹן בּירוּשלים, הרגשת העיקר, עיקר-העיקרים, בּרגע זה? האם לא הביא הרגשה זוֹ לידי בּיטוּי בּאִיגַרתוֹ אל מוֹשב הועד הפּוֹעל הציוֹני בּבּרלין, בּמכתב התכנית שפּירסם לקראת הקוֹנגרס הציריכי, בּנאוּמיו בּתוֹך הקוֹנגרס וּבמוֹעצת הסוֹכנוּת? האם לא חזרוּ ונשנוּ ההוֹדעוֹת: לא נזוּז מכּאן בּידים ריקוֹת, בּאפס מעשׂה המשנה תכלית שינוּי את פּני מציאוּתנוּ בּארץ. וּכלוּם לא היה בּידי הנקבּצים כּאן לעשׂוֹת את המעשׂה הזה? גם מבּלי לצפּוֹת לאנשי הסוֹכנוּת המוּרחבת, בּתוֹך “המחצית” הציוֹנית בּלבד היתה די יכוֹלת לבצע מעשׂה רב, אילוּ היוּ הכּוֹחוֹת מוּפנים לכך, אל העיקר. ואילוּ היוּ החוֹם והאוֹר שנתגלוּ בּימי היוַעד הסוֹכנוּת מעוּבּדים ומגוּלגלים לכוֹח דינַמי פּוֹעל, ודאי שהיינוּ מזיזים את ענינינוּ כּמה מעלוֹת. וּודאי שהזיזה הזאת היתה מביאה לידי מעשׂים חדשים.

החוֹם הגדוֹל לא נוּצל. המעשׂה לא נַעשׂה. שעת-הכּוֹשר הוּזנחה. חזרה המעשׂיה הידוּעה מקברוֹ של דויד המלך וּמכּל סיפּוּרינוּ המשיחיים: הרגע הגדוֹל חלף לבטלה. הנס לא נתרחש.

מה המאֵרה הזאת שנשתלחה בּעבוֹדתנוּ, מַהוּ הגוֹרם לנוּ להשקיע כּוֹחוֹת-איתנים של יחידים וחיי-נפש של המוֹנים בּפוּלחן-הבּמה, בּמלאכת-הרֶז’י, בּקישוּטי תפאוּרה, מבּלי שיכּרך בּהם המפעל ממש? האם אסוֹן הוּא אוֹ חטא? מי ימנה וּמי יספּוֹר את אשר עבר עלינוּ ואת אשר עברנוּ בּמשך עשׂר השנים הללוּ, וּמי ימדוֹד וּמי ישקוֹל מה היה בּזה מיצירת סמלים וּמהנפת דגָלים, מהכרזוֹת חיצוֹניוֹת וּפנימיוֹת, וּמה היה מעצם הפּדוּת והבּנין?

ועתה, משהוֹצאנוּ ללא תכלית את הרגע האחד, אין לנוּ אלא לכפּר על חטאינוּ ועל רפיֹונוֹתינוּ בּעבוֹדה קשת-רוּח וּקשת-עוֹרף של ימים ולילוֹת. מחָדש!

אב תרפּ"ט.