¹

(תל-אביב, כ“א בּסיון תרצ”א)

 

פּתיחה    🔗

השנה מלאוּ עשׂרים שנה לועידה החקלאית הראשוֹנה בּגליל (אוּם-ג’וּני, פּסח תרע"א) ולועידה החקלאית הראשוֹנה בּיהוּדה (עין-גנים, שבוּעוֹת תרע"א). כּשנתבּקשתי מאת המרכּז החקלאי להשתתף בּפתיחת הועידה, עלה רגע קל בּדעתי לסקוֹר את הדרך אשר עברנוּ בּמשך עשׂרים השנים הללוּ, אוּלם חיש מהר נוֹכחתי כּי קצרה ידי. רק לפני יוֹמַים קיבּלתי לקריאָה רוֹמן רחב-מידוֹת ורב-ענין, רוֹמן בּלתי-רגיל, שבּלעתי אוֹתוֹ בּחטיפה, הלא הוּא הרוֹמן של חמש שנוֹת ההסתדרוּת החקלאית. זה כּמה שלא קראתי ספר מלא דרמַתיוּת כּדין-וחשבּוֹן זה על מספּריו וטבלאוֹתיו. וּמתוֹך עיוּן בּעבוֹדת חמש שנים זוֹ הוּברר לי בּיתר בּהירוּת, כּי אין לי לקווֹת לכך שיעלה בּידי להקיף ולבחוֹן את מפעל עשׂרים השנים בּעיוּן של שעוֹת ספוּרוֹת אשר נשארוּ בּרשוּתי.

אסתפּק איפוֹא בּהערוֹת מספּר לשאלוֹת ההוֹוה והפּעוּלה הקרוֹבה. שאלוֹת אלוּ, העוֹמדוֹת עתה בּמרכּז הועידה החקלאית, נראוֹת בּעינַי כּעוֹמדוֹת בּמרכּז תנוּעתנוּ כּוּלה, בּמרכּז הציוֹנוּת.

קו כּללי אחד מתבּלט מתוֹך הסתכּלוּת בּמַה שפּעלנוּ: עוֹדנוּ רחוֹקים מאד ממה שקוֹראים בּשׂפת-היוֹם “משק תכניתי”. הפּעוּלה הציוֹנית המחוּשבת בּארץ (וגם פּעוּלתנוּ אנוּ בּתוֹכה) לא נתבּרכה בּתפיסה מקיפה הרוֹאה את הבּאוֹת מראש, וגם לא בּיכוֹלת לקבּוֹע תכנית פּעוּלה לזמן ממוּשך וּלהגשים אוֹתה. היצירה הישוּבית היתה כּוּלה ספּוֹרַדית, ארעית, חטוּפה, בּת-גלים. מעוֹלם לא היוּ בּידינוּ אמצעים להגשמת תכנית מכוּונת. השפּעתנוּ על מהלך ההתישבוּת לא זרמה בּאפיק של מפלגת שלטוֹן, אשר בּידה הסמכוּת הפּרלמנטרית אוֹ הדיקטטוֹרית, הבּנקים, המוֹסדוֹת המיַשבים, אשר בּידה הכּוֹח לקיים אוֹ לדחוֹת. רק רצוֹן היצירה העז שלנוּ הוּא הוּא שהיה מַדבּיר את הכּוֹחוֹת השוֹלטים, המחוֹקקים, המנהלים. רצוֹן יצירה זה הטיל עלינוּ לחדוֹר לכל סדק של המשק הקיים בּארץ, לא להקל בּשוּם הזדמנוּת של התבּצרוּת ישוּבית, להפעיל כּל מה שניתן להפעלה. הוּטל עלינו להיאָחז בּכל נקוּדת-אחיזה שהיא על מנת להפוֹך אוֹתה לעמדת בּנין. אם רוֹצים אתם, הרי כּרוּכה פּעוּלתנוּ תדיר בּהסתגלוּת למציאוּת, לגוֹרמי חוּץ, אוּלם הסתגלוּת זוֹ מַשמעה גם סיגוּל המציאוּת לצוֹרך הבּנין, לצוֹרך יצירתנוּ.

הסתגלוּת זוֹ כּמה סכּנוֹת, כּמה שלילוֹת כּרוּכוֹת בּה. יש שהיא מתנַוונת עד כּדי כּניעה בּפני המציאוּת. היוּ שעוֹת שציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, הפּרט והכּלל כּאחד, עמדוּ נדהמים בּפני כּוֹחוֹת המציאוּת, לא מצאוּ בּה את ידיהם ורגליהם, נסחפוּ בּנַחשוֹלה אוֹ נסגרוּ מפּניה בּד' אַמוֹתיהם, מבּלי להכּיר בּצוֹרך לכבּוֹש אוֹתה וּמבּלי להרגיש את היכוֹלת לכבּוֹש אוֹתה, ולוּ גם על ידי הכּרתה ו“הסתגלוּת” אליה. עד היוֹם הזה אנוּ משלמים את מחיר שגיאוֹתינוּ בּתקוּפת הגיאוּת הכּלכּלית של “העליה הרביעית”. לא נמצא בּתוֹך ציבּוּרנוּ הכּוֹח היוֹצר אשר ידע להשתמש בּשׂכר העבוֹדה של רבבוֹת פּוֹעלים, בּהוֹן ההמוֹני שזרם לארץ, וּבמרץ-החיים של המוֹני ישׂראל, זוֹ דַלת העם הקרוּיה משוּם מה “מעמד בּינוֹני”, ולָשׂים אוֹתם כּנדבּכים בּבּנין. יצאנוּ איפוֹא משנוֹת הגיאוּת לא בּרכוּש רב, לא בּשיטוֹת עבוֹדה מסוּימוֹת, לא בּאמצעים להתישבוּת ולא בּמפעלים מבוּצרים. וּכשבּאוּ שנוֹת הרעה והמצוּקה לא היינוּ מזוּינים לא בּכלכּלה ולא בּרכוּש אידיאוֹלוֹגי, ועמדנוּ מחוּסרי שרשים בּתוֹך הסערה. לפיכך היוּ התוֹצאוֹת כּל כּך קשוֹת.

מתוֹך הסתכּלוּת בּמצב הפּעוּלה הציוֹנית בּשנים אלה, הלוּמוֹת-מַשבּר, למדנוּ כּי אָנוּ הפּוֹעלים, אף על פּי שבּעצם איננוּ אלא קוֹמץ קטן וגם לא בּעלי יכוֹלת יתירה, אף על פּי שהרבּינוּ לשגוֹת ועוֹדנוּ שוֹגים וּוַדאי עוֹד נשגה, הרי יש לנוּ מקוֹם מיוּחד בּתוֹך המפעל כּוּלוֹ. אוּלי מתקיים בּנוּ הפּסוּק “והיה כּאשר ירים משה ידוֹ וגָבר ישׂראל”. לא בּכוֹחנוּ אָנוּ להקים לבדנוּ את המשק העברי בּארץ, לא בּכוֹחנוּ לפתוֹר לבדנוּ את שאלת העבוֹדה, את שאלת ההתישבוּת, אבל יש בּנוּ מין כּוֹח דינַמי כּזה העלוּל להביא לידי תנוּעה את כּל שאר חלקי המכוֹנה. ואם אָנוּ נוֹפלים לתוֹך חוּלשה ועייפוּת, ואם אָנוּ לוֹקים בּחוֹסר עזוּת המחשבה לכיבּוּש גוֹרמים חדשים וּלעיכּוּל יסוֹדוֹת אשר טרם הכנסנוּם למסגרת הרעיוֹנוֹת שלנוּ – אין לנוּ תקנה. משל למֶלח שפּגם בּשליחוּתוֹ.

אתחיל לא לפי סדר היוֹם שנקבּע בּועידה, כּי אם לפי הסדר שלי. אתחיל מהפּוֹעל בּמוֹשבה.

תקוּפוֹת שוֹנוֹת עברוּ על הפּוֹעל בּמוֹשבה. היו תקוּפוֹת שהמוֹשבה הפכה לפינה נידחת, ויש שהיא נעשׂית לראש פּינה. כּשהפּוֹעל היה בּוֹרח מן המוֹשבה, לא מתוֹך נחת היה עוֹשׂה זאת. הכּניסוֹת למוֹשבה היוּ כּרוּכוֹת בּאבידוֹת קשוֹת, בּמפּלוֹת וּבעלבּוֹנוֹת, וּמסתיימוֹת על פּי רוֹב בּיאוּש מר. אך עם כּל התחדשוּת הסיכּוּיים לעבוֹדה היוּ המוֹשבוֹת מתמלאוֹת מחָדש פּוֹעלים עברים. בּמשך כּל השנים הללוּ, מחוּץ להפסקוֹת קצרוֹת כּשהמוֹשבוֹת היוּ לגמרי סגוּרוֹת בּפנינוּ אוֹ כּשנדמה לרגע קט ששערים אחרים נפתחים לרוָחה, היתה המוֹשבה בּית היוֹצר לפּוֹעל. בּה היה החלוּץ לפוֹעל, בּתוֹכה הוּא נלחם עם עצמוֹ, בּה הרים את דגל המלחמה על זכוּת העבוֹדה. המוֹשבה היתה לנוּ גם מקוֹר-כּלכּלה וּמקלט עליה. כּיבּוּש עבוֹדה ועליה הרי הם בּעצם שני צדדים של מטבּע אחד – בּאין עליה אין כּיבּוּש עבוֹדה. העוֹבד אשר כּבר חדר למשק נתוּן לשמירת העמדה הכּבוּשה אוֹ ליצירה משקית עצמית, וּכשאין גלי עליה אין כּוֹח אשר יוֹסיף לחדוֹר למשק הפּרטי הקיים, ואזי אין תקווֹת לכיבּוּש עבוֹדה, לכיבּוּש עמדוֹת חדשוֹת בּמשק הקפּיטליסטי היהוּדי והבּין-לאוּמי המוּקם בּאָרץ. וּמאידך, אין מקוֹם לעליה בּלי שתתנהל מלחמה בּלתי-פּוֹסקת על זכוּת העבוֹדה של הפּוֹעל העברי, קוֹדם כּל בּמשק היהוּדי, ואחר כּך בּמשק האחרים. בּרגע שאָנוּ מוַתרים על כּיבּוּש עבוֹדה, על מאמצי החדירה שלנוּ, בּרגע זה אָנוּ מוַתרים ממילא על המוֹני חברינוּ המידפּקים על שערי האָרץ, אָנוּ מוַתרים גם על האפשרוּיוֹת ההתיישבוּתיוֹת הצפוּנוֹת בּעבוֹדת המוֹשבה. לפיכך רוֹאה אני את שאלת העבוֹדה בּמוֹשבה כּמרכּזית לציוֹנוּת כּוּלה. ואין התנוּעה הציוֹנית יכוֹלה להתעלם הימנה. משוּם שבּלי עבוֹדה עברית אין לציוֹנוּת תוֹכן מוּסרי, לא תוֹכן כּלכּלי-עממי וּממילא גם לא תוֹכן פּוֹליטי.

מַהוּ נשקוֹ של הפּוֹעל בּמוֹשבה? היסתפּק בּאמצעים הרגילים שנוֹתנת לוֹ האגוּדה המקצוֹעית אוֹ שמוּטל עליו לחדש לעצמוֹ מכשירי מלחמה? התשוּבה כּבר ניתנה בּעבָרוֹ של הפּוֹעל, הָחֵל מהעליה השניה. כּוֹחה הרגיל של האגוּדה המקצוֹעית חלש מכּדי עמידה בּפני תנאי שוּק העבוֹדה כּאן, בּפני ההתחרוּת הזוֹלה, בּפני כּל הכּוֹחות המסייעים לעבוֹדה הזוֹלה והמכשילים את העוֹבד היהוּדי. לפיכך צירף הפּוֹעל לארגוּנוֹ המקצוֹעי קוֹרֶקטיבים חשוּבים. כּבר בּראשיתוֹ נגלה לוֹ הסוֹד של עזרה הדדית, של קוֹאוֹפּרציה, של מטבּח משוּתף, של קוּפּת-חוֹלים, של בּנינים משוּתפים. מאִרגוּן מקוֹמי (“ועדי פּוֹעלים”) עבר הפּוֹעל מיד לצוּרוּת אִרגוּן מחוֹזיוֹת (גליל, יהוּדה, שוֹמרוֹן) וארציוֹת. אוֹטוֹמוֹבּילים טרם היוּ בּארץ, וקשרי רכּבת היוּ זעוּמים, וגם לא לפי כּיסוֹ של עסקן הפּוֹעלים. אמצעי התחבּוּרה העיקריים היוּ: שתי הרגלים והחמוֹר. ואף על פּי כן נמצאה בּהקדם צוּרת ארגוּן כּללי, בּעלת כּוֹח בּלתי-רגיל גם לגבּי תנוּעת הפּוֹעלים בּחוּץ-לארץ. פּעוּלוֹת יוֹם יוֹם, חיפּוּש עבוֹדה ועזרת חברים, רוּתקוּ יחד בּכוֹח האידיאה והחזוֹן. בּשעוֹת מלחמה, שביתוֹת והשבּתוֹת, נוֹכח התקפת משטרה, היה ארגוּן הפּוֹעלים עם עתוֹנוּתוֹ ועם דעת הקהל אשר נוֹצרה מסביבוֹ – המשען העיקרי של הפּוֹעל בּמוֹשבה. ותוֹספת משען נשקפה לו לפּוֹעל בּרגע שגילה את סוֹד היצירה המשקית בּרשוּת עצמוֹ. סוֹד זה ניצנץ לפּוֹעל עוֹד בּראשית ימיו: בּיסוּדם של עין-גנים, נחלת-יהוּדה וּכפר מל"ל (זה האחרוֹן נוֹסד מתוֹך תקוה להתפּרנס בּעבוֹדה שׂכירה של כּפר-סבא, שעדיין לא נבנתה) כּבר פּעלה ההכּרה שיש הכרח ללַווֹת את כּיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבה בּיצירת נקוּדוֹת משקיוֹת בּעלוֹת ערך איסטרטגי מבַצר.

ועוֹד כּלי-זין אחד היה בּידי הפּוֹעלים, כּלי-זין מיוּחד בּמינו: הציונות. אינני חוֹשש להשתמש בּמוּנח אחד, שדוֹרשים אוֹתוֹ בּחוּגים ידוּעים לגנאי: “אַפֶּלַציה למַצפּוּן הלאוּמי”. אַל נבוֹש בּזה. חינוּך דעת הקהל היהוּדית להכּרת חוֹבת העבוֹדה העברית, טיפּוּח ההכּרה כּי הצידוּק המוּסרי של המפעל הארץ-ישׂראלי הוּא רק בּהיעשׂוֹתוֹ בּעמל כּפּים יהוּדיוֹת, נטיעת המוּשׂג כּי ענין העבוֹדה העברית אינה אינטרס של המעמד בּלבד, אלא של העם כּוּלוֹ – כּל התפיסה הזאת, שנתחדשה בּבית-מדרשוֹ של הפּוֹעל בּארץ, הלכה ונעשׂתה בּימינוּ לחלק אוֹרגני של ההכּרה הציוֹנית. בּראשית חיבּת-ציוֹן עוֹד היוּ משגרים מכתבים מהָכָא להָתָם וּמדבּרים בּהם על לב ישׂראל שיעלוּ, וּבין שאר הנימוּקים לשבחה של הארץ היה גם הנימוּק של פּוֹעלים זוֹלים המצוּיים לרוֹב. ועוֹד בּימי העליה השניה היה אדם כּאחד-העם מַשלים עם עבוֹדה זרה בּמשק היהוּדי ואינוֹ רוֹאה בּכך פּגימה מוּסרית לתנוּעת השחרוּר. שינוּי הערכין שהוּכנס על ידינוּ הפך לנשק מעשׂי בּמלחמה על זכוּת העבוֹדה. לשם אילוּסטרציה אספּר מה שסח לי הלל רוֹגוֹב: נזדמן לוֹ פּרדסן, חבר ה“אגוּדה”, ושפך לפניו את מרי לבּוֹ על ההסתדרוּת. הוּא טען שההסתדרוּת כּאן מסוּכּנת פּי כּמה משאר הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים בּעולם. מדוּע? כּי אינה טוֹענת בּשם ענינים מעמדיים בּלבד, אלא גם בּשם הענינים הלאוּמיים. אוּלם מה שהבין אוֹתוֹ פּרדסן אגוּדאי לא תמיד מבינים אצלנוּ. אנוּ נתוּנים בּתוֹך מציאוּת כּלכּלית, הפּתוּחה – ללא שוּם חוּקים והגבּלוֹת ומחיצוֹת – לגלי עבוֹדה זוֹלה. מפּני זה כּל כּך קשה המלחמה על מינימוּם התנאים הדרוּשים לקיוּמוֹ של עוֹבד בּן-תרבּוּת, משוּם זה אין תקוה לקיים שׂכר עבוֹדה מוֹנוֹפּוֹלי בּגוֹבה ניכּר, משוּם זה אין לנוּ תקוה להצליח בּמלחמה על זכוּת העבוֹדה ועל קיוּם בּעבוֹדה אם לא תצוֹרף לזה פּעוּלה ישוּבית מַתמדת ועזרה נאמנה של התנוּעה הציוֹנית, אם לא נצליח לרכּז מסביב למלחמתנוּ כּוֹח ציבּוּרי-עממי התוֹמך בּה.

מבּחינה זוֹ עוֹד רבּה העבוֹדה. לדוּגמה: החיים המוּניציפּליים. הוֹדוֹת לרֶז’ים הפּוֹליטי הקיים כּאן, הוֹדוֹת לשפל המדרגה של המוּניציפּליוּת בּארץ, מַרשוֹת לעצמן המוֹשבוֹת שלנוּ (הגאוֹת על היוֹתן גַאוַת הציביליזציה בּמדבּר אשר מסביב) “ליהנוֹת” מסדרי עזה ונַבּלוּס². כּוֹח הנהלת עניני המוֹשבה הוּא כּוֹח ממשי, הנוֹגע בּענינים החיוּניים בּיוֹתר של תוֹשביה, וכוֹח זה נתוּן כּמעט בּכל המקוֹמוֹת בּידי כּנוּפיוֹת קטנוֹת, המחזיקוֹת בּוֹ בּחוֹזק יד לבל יפּוֹל, חלילה, בּידי חוּג יוֹתר רחב. הפּחד הזה מפּני השפּעת הפּוֹעל והתוֹשב מוּבן מבּחינת האינטרסים האֶפֶנדיים של תקיפי המוֹשבוֹת, אוּלם מבּחינת הענינים של הישוּב כּוּלוֹ, של המוֹני התוֹשבים בּמוֹשבוֹת, יש למלחמה על שינוּי הסדרים המוּניציפּליים ערך חיוּני מאד.

יש ויש לעשׂוֹת עוֹד בּמוֹשבה לשם קביעת יחסי עבוֹדה מסוּדרים. מעריכים אצלנוּ את הכּיבּוּש, אבל אין יוֹדעים להעריך את הבּיצוּר. לפיכך לא שקדנוּ על יצירת חוֹזי-עבוֹדה קוֹלקטיביים, כּתוּבים וחתוּמים. חוֹזים שכּמוֹת אלה הם הם המשמשים בּסיס לחוּקי עבוֹדה, הם משמשים קו הגנה נוֹח לביצוּר. חוֹששני, שבּנדוֹן זה יש לציין בּמחננוּ הכּרה מעמדית נמוּכה, יוֹתר נכוֹן, הכּרה מעמדית מדוּמה, וּמוּשׂגים אַנַכרוֹניסטיים. על קביעת חוֹזי-עבוֹדה קוֹלקטיביים ניהלה תנוּעת הפּוֹעלים מלחמוֹת רבּוֹת וקשוֹת. אולם לפני כּךבּשנוֹת התשעים למאה שעברה, עוֹד היתה רוֹוַחת דעה כּי הסכּמי עבוֹדה אינם אלא בּגידה בּמלחמת המעמדוֹת. בּגרמניה התנהל אז ויכּוּח גדוֹל בּשאלה זוֹ, ורק בּשנת 1899 קבע הקוֹנגרס של התנוּעה המקצוֹעית בּגרמניה עמדה חיוּבית. ורק אז נתגלתה ההתנגדוּת הקשה של בּעלי התעשׂיה, התנגדוּת שנשבּרה רק לאחר שוּרה גדוֹלה של שביתוֹת. לאחר נסיוֹן של שנים רבּוֹת, לאחר האפשרוּת להשווֹת זה לעוּמת זה את תנאי העבוֹדה של הפּוֹעלים העסוּקים לפי חוֹזים קוֹלקטיביים ושל אלה שעוֹד לא הגיעוּ לכך – אין זוֹ שאלה לויכּוּח. אך יש, כּנראה, מי שחוֹשב שמשק אשר יחסי העבוֹדה בּתוֹכוֹ אינם מסוּדרים, אשר יש בּוֹ יוֹתר “מרחב” להתפּרצוּיוֹת וּלזעזוּעים, אם מצד הבּעלים ואם מצד הפּוֹעלים – רצוּי יוֹתר. מוּבן מאליו, שלא רק בּין הפּוֹעלים ישנם בּעלי הכּרה מעמדית “עקבית” מסוּג זה. בּין נוֹתני העבוֹדה הם מצוּיים הרבּה יוֹתר וגם חזקים יוֹתר. עוּבדה היסטוֹרית אחת: כּשנה לפני המלחמה הציעוּ בּאי-כּוֹח הפּוֹעלים בּארץ לקבּוֹע הסכּם עבוֹדה בּשאלוֹת הלשכּה, הבּוֹררוּת וכוּ', אוּלם ההצעה נדחתה על ידי בּאי-כּוֹח התאחדוּת האִכּרים.

לא נעלם ממני, שהמלחמה הציבּוּרית על הסכּמי עבוֹדה אינה קלה. ודאי יש חוּגים אשר בּהֶפקרא ניחא להם ואשר אינם מעוּנינים בּשוּם יחסי עבוֹדה מסוּדרים עם הפּוֹעל המאוּרגן. ודאי תבוֹאנה חתירוֹת מצד אִרגוּני פּוֹעלים קיקיוֹניים. וּבתוֹך ההסתדרוּת גוּפא ימָצאוּ תמיד שכבוֹת עוֹלים אשר בּארצוֹתיהן לא קנוּ לעצמכם ידיעה בּהגנה ממשית של עניני פּוֹעלים. אוּלם ההסתדרוּת החקלאית צריכה להתגבּר על כּל זה. אין לתלוֹת בּחוֹזים הקוֹלקטיביים תקווֹת מוּגזמוֹת. הם נכרתים בּתוֹך מסיבּוֹת מסוּימוֹת ואינם עשׂוּיים לצאת מגדר תנאי העבוֹדה הנתוּנים. אוּלם יש בּהם כּדי לבצר כּמה הישׂגים הנמצאים בּתחילתם: מס מַקבּיל לקוּפּת-חוֹלים, בּיטוּח מחוֹסר-עבוֹדה. זהוּ כּיבּוּש ראשוֹן ועיקרי של ציבּוּר הפּוֹעלים, שאף על פּי כן תמיד קמים עליו להתנקש בּוֹ. כּלוּם ציפּוּ חברינוּ בּכפר-סבא, בּשעה שהתיחסוּ בּביטוּל להסכּם העבוֹדה שהוּצע לפניהם על ידי המרכּז החקלאי, שאצלם, בּשרוֹן, יש סכּנת התנקשוּת בּהסתדרוּת?

––––––––––

ההסתדרוּת החקלאית רשאית אוּלי לוֹמר שהיא בּאָה לועידה בּרכוּש גדוֹל: עשׂרת אלפים עוֹבדים בּוֹגרים בּמוֹשבה. אוּלם אינני יכוֹל להסיח אפילוּ לרגע את דעתי מן העוּבדה המרה, שכּל זה נקנה בּקרבּנות עצוּמים, כּלוֹמר, לא רק בּקרבּנוֹת הכרחיים, כּי אם גם בּקרבּנוֹת מיוּתרים וּבאבידות מיוּתרוֹת. פּירוּש הדבר, שהיינוּ יכוֹלים להשׂיג יוֹתר ממה שהשׂגנוּ, אילוּ היתה תנוּעתנוּ יוֹדעת להעמיד את המַכּסימוּם שבּידה לשירוּת פּוֹעלי המוֹשבוֹת. עברתי היוֹם על טבלה אחת פּרוֹזאית מאד, אבל רווּית צער וּדמעוֹת, וּמי יוֹדע, אוּלי גם דם. עברתי על הרשימה הארוּכּה של כּל אוֹתם הקיבּוּצים אשר נתקיימוּ בּמוֹשבה: מהם שקיימים גם עתה, מהם שנתאחדוּ עם גוּפים קיבּוּציים יוֹתר גדוֹלים, מי שהוּא עבר גם להתישבוּת, אוּלם בּתוֹך כּל אלה מניתי יוֹתר מחמישים גוּפים שהיוּ בּשעתם פּוֹעלים, סוֹאנים, חיים, נאבקים, ולא נשאר מהם כּל שׂריד זוּלָתי זֵכר בּספר וּמוּעקה בּנפשוֹת משתתפיהם. אם שמוּר לתנוּעתנוּ נאד דמעוֹת ואם יש מי אשר יספּוֹר ויִמנה את דמעוֹת בּני התנוּעה, כּי אָז היה צריך לעשֹוֹת את החשבּוֹן הזה של מאמצי חיי אָדם, אשר לא מצאוּ מקלט לכף-רגלם, אשר לא מצאוּ את היד העוֹזרת להשתרשוּתם בּמוֹשבה.

בּשעת הגיאוּת העירוֹנית לא הבין הפּוֹעל, לא הבינה ההסתדרוּת ולא הבינה התנוּעה הציוֹנית להפוֹך את חלוֹם התישבוּת הפּוֹעלים העירוֹניים לממשוּת רצינית. הבינוֹנוּ זאת רק בּאיחוּר זמן. ועדיין אָנוּ נענשים על כּך. אַל נחזוֹר על השגיאָה הפטלית הזאת לגבּי הפּוֹעל בּמוֹשבה. נכּיר בּזה שהאמצעים הלאוּמיים המוּקדשים להתישבוּת הנם מצוּמצמים, נכּיר שידנוּ תקצר להמציא התישבוּת מלאה לאלפים בּתקוּפה קצרה, נראה למצבוֹ של הפּוֹעל הרוֹצה לקיים משפּחה בּמוֹשבה ואינוֹ מוּכן לדחוֹת כּל סידוּר עד הגיע תוֹרוֹ להתישב, נראה למצבם של הפּוֹעלים, המקצוֹעיים והפּשוּטים, המוּכנים להסתפּק בּקוֹרטוֹב של התישבוּת – ונסיק את המסקנה. תבוֹא הועידה ותעמיד על סדר יוֹמנוּ את תכנית הבּנין של הפּוֹעל בּמוֹשבה בּמלוֹא היקפה וּבכל ההדגשה: נַקיף את המוֹשבוֹת בּחגוֹרה של שכוּנוֹת עוֹבדים, שכוּנוֹת גדוֹלוֹת, רחבוֹת, רבּוֹת אוּכלוֹסים, בּעלות חיים עצמיים, עם בּסיס בּשביל קוֹאוֹפּרציה, עם התחלות משקיוֹת, עם סביבה רצוּיה לחינוּך הילד (גם זוֹהי דאגה רצינית לפּוֹעל בּמוֹשבה!). מפעל בּנין אשר כּזה ישמש מנוֹף חדש גם לקליטת העליה גם לכיבּוּשי עבוֹדה חדשים.

––––––––––

וּמן המוֹשבה – להתישבוּת החדשה. רבּוֹת דוּבּר אצלנוּ על הסכּנוֹת שבּהתישבוּת האלף, הסכּנה של דרישת כּספים מאת המתישבים, סכּנת השתלטוּת אדוֹנים חדשים על הרשוּיות הרבּוֹת המחליפוֹת בּלי הרף טלגרמות ארוּכּוֹת בּין ירוּשלים, לוֹנדוֹן, ניוּ-יוֹרק וּבּרלין. כּן, עוֹד יש ויש מקוֹם להרבּה חששוֹת. אוּלם בּביקרתנוּ וּבחששוֹתינוּ אַל נא נשכּח כּי לא ניתן לנוּ להירָגע על גבּי האידיליה הישוּבית שנוֹצרה לפני כ“א שנים, עם לכת הקבוּצה הראשוֹנה לאוּם-ג’וּני. לאחר מלחמת שנים אחדוֹת נגד משטר האפּוֹטרוֹפּסוּת שהיה קיים בּאָרץ (לא רק בּפּקידוּת הבּרוֹנית, כּי אם גם בּראשית הפּעוּלה של ההסתדרוּת הציוֹנית), יצרנוּ לנוּ יחסים אחרים לגמרי עם המשׂרד הארץ-ישׂראלי, ואחר כּך עם הקרן הקימת, ואחר-כּך גם עם ההנהלה הציוֹנית. קבענוּ יחסים אחרים לגמרי ממַה שהיה מקוּבּל קוֹדם בּאָרץ, בּין המוֹסד המיַשב וּבין העוֹבד-המתישב. אחר כּך בּאוּ מתוֹך הציוֹנוּת גוּפה התקפוֹת שוֹנוֹת על כּיבּוּשינוּ, ואָנוּ עמדנוּ בּפניהן כּמגינים על דבר-מה קיים. נַניח שדחינוּ את כּל ההתקפוֹת, הנוּכל גם לשׂחוֹת הלאה בּמי-מנוּחוֹת אלה? הנוּכל להסתפּק גם להבּא בּאמצעים המצוּמצמים וּבקנה-המידה הקיים, ללא התנקשוּת אָמנם, אַך גם ללא יצירה? אוֹ שעלינוּ להרחיק נדוֹד ולוֹמר: כּל דרכי התישבוּת העלוּלים ליהפך להתישבוּת עוֹבדת – אין אָנוּ פּטוּרים מהשתמש בּהן ומִטפּח אוֹתן. יהיוּ מַעקשים בּדרך, אוּלם נלך בּה ותוֹך כּדי הליכה ניַשר כּכל אשר נוּכל. כּי אין דבר יוֹתר מסוּכּן מאשר עמידה על מקוֹם אחד. וּתנוּעה הבּוֹטחת בּכוֹחה וּבאמיתה תמצא את דרכי ההוֹכחה וההשפּעה והכּיבּוּש גם בּצאתה מן התחוּמים הצרים ו”המשפּחתיים", ולא תירָתע גם מפּני סכּנוֹת.

אחד החידוּשים שבּהתישבוּת האלף הוּא בּזה שהתקשרנוּ עם אנשים “אשר לא ידעוּ את יוֹסף”. אין זה אלא נסיוֹן. אוּלם אם התנוּעה תהא נאמנה לעצמה, אם לא תפרוֹץ בּגידה מבּפנים, אם ציבּוּר הפּוֹעלים ידע להגן בּכל משקלוֹ המוּסרי על זכוּת הבּחירה העצמית של המתישבים, על שויוֹן צוּרוֹת ההתישבוּת – כּי אָז לא יוּכל שוּם כּוֹח חיצוֹני להכשיל את הנסיוֹן, ואפשר נפתח בּזה צינוֹרוֹת להתישבוּת עוֹבדת.

גם טיפּוּס המשק שבּהתישבוּת האלף אינוֹ חפשי מסכּנוֹת. טיפּוּס זה איננוּ יכוֹל להיוֹת הטיפּוּס הכּוֹלל של משק עבוֹדה, וגם לא הטיפּוּס האידיאַלי, בּאשר הוּא כּמעט כּוּלוֹ משק של אֶכּספּוֹרט. מתוֹך חשבּוֹן יוֹתר רחוֹק יש לראוֹת את המשק שלנוּ בּעמק-הירדן כּמחוּסן יוֹתר מפּני פּוּרענוּיוֹת כּלכּליוֹת, אוּלם דלים אנוּ מדי שנוּכל לעשׂוֹת את החשבּוֹן הרחוֹק הזה. בּחשבּוֹנוֹת התישבוּתנוּ איננוּ רשאים לבוּז לקוּניוּנקטוּרה. המצב בּמטעי הדר כּיוֹם הזה עוֹשׂה אוֹתם בּסיס לאַשראי התישבוּתי, ועלינוּ להסתגל לבּסיס הזה, וּכשנעמוֹד עליו נעשׂה כּל אשר בּידינוּ כּדי להרחיבוֹ.

ועוֹד חידוּש, שמתיחוּת רבּה כּרוּכה בּוֹ: המגמה להקים ישוּב עוֹבד בּאמצעוּת עבוֹדה שׂכירה. וגם כּאן – הסתגלוּת. כּל עוֹד ציפּינוּ לקפּיטלים התיישבוּתיים גדוֹלים, הלכנוּ לקראת התישבוּת מלאָה. התקוֹממנוּ נגד “ועדת הריאוֹרגניזציה”, שדרשה – מתוֹך פּרינציפּ – את השתתפוּתוֹ הכּספּית של המתישב. ודאי היוּ לנוּ נימוּקים חשוּבים. ויוֹתר מזה, בּאוֹתה צוּרת ההתישבוּת (בּעמק, בּאין כּל עבוֹדה צדדית) וּבתנאי העבוֹדה והקיוּם של הפּוֹעל בּאוֹתם הימים היה זה רחוֹק מאד מכּל מציאוּת לחשוֹב על השקעת שׂכר עבוֹדה בּבנין המשק. אך בּאה המציאוּת המרה ואָמרה: אם רוֹצים אַתם בּהתישבוּת זוֹ – תסתגלוּ אלי. אין בּידי לתת לכם התישבוּת מלאָה כּאשר חפצתם. אַתם צריכים למתוֹח את מאמציכם, גם הכּספּיים בּמַשמע, עד קצה הגבוּל. ואָכן, נכנענוּ מפּני המציאוּת הזאת. אם תעשׂוּ עכשיו את החשבּוֹן של קרקעוֹת הקרן הקימת בּאֵזוֹר המטעים, ותחקרוּ כּיצד נרכּשוּ וּמי היה הפיננסיסט אשר איפשר לקרו הקימת את הרכישוֹת הללוּ – יתבּרר לכם כּי ידוֹ של הפּוֹעל-המתישב והסתדרוּתוֹ היתה בּזה. ואילמלא מאמצים אלה היוּ ההחלטוֹת הטוֹבוֹת של הקרן הקימת מחכּוֹת עוֹד הרבּה שנים להתגשמוּתן. נזכּר אני עתה בּויכּוּח שהיה לנוּ לפני שבע-שמוֹנה שנים בּענין שכוּנת-עוֹבדים. הגינוֹתי אָז בּמוֹעצת ההסתדרוּת על ההצעה, שאנחנוּ נשתדל להמציא לקרן הקימת כּספים בּשביל רכישת הקרקע. חברים התמרמרוּ אז על ההצעה וטענוּ: למה יגָרע חלקנוּ? הלא בּזה יוָצר תקדים רע – הקרן הקימת תתרגל בּכך שפּוֹעלים הרוֹצים להתישב צריכים להעמיס על עצמם גם דאגת כּספים לקרקע. טענה צוֹדקת. והחברים ניצחוּ: לא המצאנוּ כּספים, אוּלם גם קרקע לא נרכּש. וּשכוּנת-עוֹבדים גדוֹלה בּקרבת תל-אביב עדין מחכּה למַגשימיה.

אפשר להצטער על זה שדאגוֹת כּספּיוֹת כּבדוֹת כּאלה נעמסוֹת על המתישב חסר האמצעים. אוּלם עוּבדה היא שבּחפצנוּ להזיז את ההתישבוּת מנקוּדת-הקפּאוֹן נאלצנוּ להיפך לבּנקאים וּלשמש גוֹרם פיננסי בּצוּרוֹת שוֹנוֹת – אם על ידי הלוָאוֹת שלנוּ לקרן הקימת, אם על ידי רכישת נפשוֹת המסכּימות להלווֹת לקרן הקימת, ואם על ידי צירוּף הכנסוֹת העבוֹדה השׂכירה לבנין המשק, ואם על ידי חסכוֹן בּצוּרוֹת שוֹנוֹת. לא נתעלם מן הסכּנוֹת החברתיוֹת הכּרוּכוֹת בּזה, אך לא יכוֹלנוּ שלא ללכת בּדרך זוֹ אם לא חפצנוּ להישאר על נקוּדה מתה. ונבטח בּעצמנוּ שימָצא בּנוּ הכּוֹח להתגבּר עליהן מתוֹך יצירה.

––––––––––

מלים אחדוֹת על המצב המדיני בּוֹ מתכּנסת ועידתנוּ. אַל נשכּח אפילוּ לרגע אחד שאָנוּ יוֹשבים ודנים בּשאלוֹת הבּנין בּשעה ששערי האָרץ נעוּלים. מי יוֹדע אם אָנוּ חשים בּכל סבלה וּטרגיוּתה של התנוּעה החלוּצית, בּסכּנת הדלדוּל והמטמוּט האוֹרבת לה, כּשהמפעל הציוֹני כּוּלוֹ נתוּן בּלי הרף למהלוּמוֹת קשוֹת, ואפילוּ האפשרוּת היחידה להימלט מן הספיקוֹת המענים ולברוֹח אל האָרץ – גם זוֹ ניטלת מן הצעיר היהוּדי. ואוּלי עוֹד לא זה הוּא המסוּכּן בּיוֹתר, ואף לא התקדים הפּוֹליטי אשר יצרה הפּעם ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ, בּעשקה גם אוֹתן הזכוּיוֹת המינימליוֹת אשר קבעה לסוֹכנוּת. אָכן, בּמַאי 1930 עדיין לא ידעוּ פּקידי הממשלה כּיצד צריך לסגוֹר את העליה. עדיין לא היוּ זריזים כּל כּך, פּיקחים כּל כּך, ועשׂוּ מלאכה גסה. מלחמתנוּ בּמשך השנה הזאת חידדה את שׂכלם והגבּירה אצלם את ה“הבה נתחַכּמה”. והם מצאוּ את הדרך כּיצד לבטל את העליה בּלי כּל גזירוֹת מרעישוֹת. אָכן, יוֹתר מכּל זה מפחידה אוֹתי החוּלשה הנפשית אשר בּה קיבּלנוּ אנחנוּ – הציוֹנוּת, הישוּב ואפילוּ הפּוֹעלים – את הגזירה. ודאי ישנם כּמה נימוּקים מסבּירים: דכּאון, חוֹסר-עבוֹדה, אוּלי עייפוּת, אוּלי אַכזבה מהמערכוֹת הפּוֹליטיוֹת הרבּוֹת אשר ניהלנוּ בּמשך שנתים אלה. הסבּרוֹת תימָצאנה. אוּלם שגזירה כּזאת תעבוֹר עלינוּ בּלי שנזדעזע וּנזעזע, בּלי נסיוֹן רציני לגייס שוּב את הכּוֹחוֹת לביטוּל הגזירה – זהוּ אוּלי התקדים המסוּכּן בּיוֹתר. איני יוֹדע להציע שוּם סגוּלה בּדוּקה לפּתיחת השערים, אוּלם בּרוּר לי כּי בּלי מלחמה לא יפָּתחוּ.

וּמשהוּ יש גם לתנוּעתנוּ ללמוֹד מענין מר זה: כּל אוֹתה שיטת הסרטיפיקטים, הקוֹבעת מכסוֹת לחצאי-שנה, היא שיטה המוּעדת לפוּרענוּת. לפּוֹגרוֹמים ממש וּלפּוֹגרוֹמים פּוֹליטיים. ואם נזכּה לתקוּפה של מלחמה מדינית מחוּדשת, נצטרך להסתער גם על חוּקת העליה הקיימת.

ולא רק על העליה מוּנפת החרב. בּמעבּדוֹת הממשלה מכינים לנוּ גזירוֹת חדשוֹת בּסיסמה נאָה, סיסמת ה“פּיתוּח”. האין הדבר מוּזר, שמעל בּמת פּוֹעלים, בּפי אנשים אשר קשרוּ את חייהם עם פּיתוּח האָרץ והרמת פּריוֹנה ואינטנסיביוּתה המשקית, תצוֹרף המלה “גזירה” למלה “פּיתוּח”? אוּלם, לצערי, אין בּפי שֵם אחר לפּקוּדה שקיבּלנוּ בּימים האחרוֹנים מאשר “גזירה”. מה טרגי הוּא הדבר, שהפּוֹעל בּאָרץ, חברוֹ לעמל של האָריס, היוֹדע את סבלוֹ ואת עָניוֹ והמעוּנין בּשלוֹמוֹ וּבעליית רמת חייו, נאלץ לפגוֹש פּקוּדה של ממשלת פּוֹעלים על הגנת האריסים בּמרירוּת וּבאירוֹניה וּבכפירה בּכנוּת כּונתה. אין אָנוּ רוֹאים בּפקוּדה זוֹ דאגה נאמנה לאָריס, לא מצאנוּ בּה שיפּוּר תנאי עבוֹדתוֹ, הקצאת חלקת קרקע למענוֹ לשם אינטנסיפיקציה ויציאָה לרשוּת עצמוֹ. הדאגה לאריס מוֹפיעה רק בּמקרה אחד, כּשבּעל הקרקע מוֹכר אוֹתה ליהוּדים (לוֹמר בּפירוּש “יהוּדים” אין, כּמוּבן, צוֹרך). וּמידת ההגנה על אריס זה אינה מוּגדרת בּחוֹק, אלא נתוּנה לשיקוּל-דעתוֹ של הנציב העליוֹן (קרי: הפּקידוּת). מתוֹך רצוֹן טוֹב לראוֹת בּהטבה כּלשהי של מצב האריס היינוּ מוּכנים לקבּל גם נסיוֹן-הגנה זה, אוּלם מתבּרר כּי לשוא מתנוֹסס שֵם האריסים על פּקוּדה זוֹ. יוֹתר משהפּקוּדה בּאה “להגן” על האריסים, היא מגינה על המשלחים את בּעירם בּשׂדה אחר. סוּג זה הידוּע לנוּ עוֹד מתוֹך “ארבּעה אבוֹת נזיקין”, סוּג זה שהנהוּ האוֹיב של האריס והפּלח וכל פּיתוּח חקלאי אמיתי – הוּא הוּא שזכה להגנה מיוּחדת בּמינה. מי שמעלה את עדריו על אדמה חקלאית, מי שמשקה את בּהמתוֹ בּשׂדה-שלחין, מי שכּוֹרת עצים אוֹ קוֹטל קנים – קיבּל כּאן זכוּיוֹת מיוּחדוֹת. ולא חשוּב כּלל אם ה“קַטלא קַניא בּאַגמא” אוֹ המבַער בּשׂדה אחר קנה לוֹ את חזקתוֹ בּזכוּת כּלשהי. דַיוֹ שהיה נסבּל, שעוֹבד האדמה לא מנע אוֹתוֹ בּשעתוֹ – והרי הוּא בּעל חזקה, והרי הוּא נכנס בּרשימת המוּגנים. אָכן, לא הגנה על עוֹבד האדמה, הנתקף על ידי איש-המדבּר, כּי אם הגנה על מנהגי המדבּר מפּני התרבּוּת החקלאית!

פּקוּדה זוֹ, הראשוֹנה לפקוּדוֹת הפּיתוּח, פּוֹתחת לנוּ אשנב לראוֹת מַהי מגמת הפּיתוּח, המנסרת בּחלל הממשלה, גם לאחר “אִיגרת מַקדוֹנלד”. ושוּב, אַל נפחד לוֹמר את אשר עם לבּנוּ מפּחד פּן יתלוּ בּנוּ בּוּקי סריקי ויתנוּ אוֹתנוּ כּאוֹיבי פּיתוּח הארץ. מי עוֹד כּמוֹנוּ מעוּנין בּפיתוּח כּל האפשרוּיוֹת הכּלכּליוֹת של הארץ, וּמי עוֹד כּמוֹנוּ מעוּנין בּהעלאת רמת חייו של החקלאי העוֹבד בּארץ. הרי אנוּ מעוּנינים בּזה לא רק מתוֹך סוֹלידריוּת של אנשים עמלים, אשר לבּם נכמר למראה העוֹני והדחקוּת והשעבּוּד והזוֹהמה. הלא תקוֹותינוּ לרמת חיים אנוֹשית, לריבּוּי עליה, לפיתוּח חרוֹשת, למניעת התחרוּת בּמכירת התוֹצרת החקלאית, לאויר של שלוֹם בּאָרץ – הלא כּל זה, שהוּא לנוּ צוֹרך חיוּני ולא מתק-שׂפתים בּעלמא, מסתייע בּעלייתוֹ של הפּלח בּארץ, וכל זה מתעכּב על ידי עניוּתוֹ וּבערוּתוֹ. אָנוּ, אשר חיינוּ ועתידנוּ קשוּרים בּאָרץ הזאת, כּלוּם לא נקַדם בּברכה כּל נטיה של ממשלת המנדט בּמגמת הפּיתוּח?

אָכן, כּוּלנוּ מחוּננים בּמידה הגוּנה של רצוֹן טוֹב ותוֹם לב לגבּי כּל מה שדוֹגל בּשם דאגה להמוֹני עם, לגבּי כּל מה שמתעטף בּאיצטלה של רפוֹרמוֹת פּרוֹגרסיביוֹת, כּל מה שמבטיח להחזיר זכוּיוֹת למקוּפּחים, עד שאין אָנוּ נוֹהגים לבדוֹק אפילוּ אם הדאגה הזאת לבאי-עוֹלם אינה מכוּונת להוֹציא אוֹתנוּ מן הכּלל, אם הגנת המקוּפּחים אינה כּסוּת-עינים לקפּח את זכוּת חיינוּ אָנוּ. ורק לאחר שאָנוּ נוֹחלים מכּוֹת קשוֹת ונאמנוֹת, לפעמים גם בּידי מאַהבים – ולוּ גם שלא בּמתכּוון – מתעוֹרר בּנוּ חוּש הבּיקוֹרת. מה נדהמנוּ בּהכּירנוּ לראשוֹנה כּי יש אשר מתחת לפרזיאוֹלוֹגיה הוּמַניסטית, רדיקלית וקוֹאוֹפּרטיבית שוֹכנוֹת מזימוֹת אַנטישמיוֹת. כּמה שנים עברוּ עד שנוֹעזנוּ להבחין כּי יש אשר בּקפלי אידיאוֹלוֹגיה סוֹציאליסטית-קוֹסמוֹפּוֹליטית מסתתרת תאוַת הטמיעה אוֹ הניצוּל של האוּמה השלטת! וכמה נסיוֹנוֹת ואַכזבוֹת, וכמה מאמצים של התנַערוּת לאוּמית סוֹציאלית נדרשוּ מאִתנוּ עד שכּבשנוּ לנוּ את ההכּרה המוּסרית האמיתית, שאנוּ איננוּ הדוֹם לרגלי אחרים, ושזכוּת חיים ועבוֹדה ויצירה זכוּת חוּקית היא לנוּ כּמוֹ לכל בּאי-עוֹלם, וזכּאים אָנוּ להתקוֹמם כּנגד כּל תכניוֹת-הצלה המתיַמרוֹת להקים עוֹלם של אוֹשר – אמיתי אוֹ מדוּמה – על חוּרבּננוּ אָנוּ. כּבשנוּ לנוּ את הזכוּת לפסוֹל כּל צדק כּזה כּצדק מזוּיף.

וּבזיוּף הצדק הסוֹציאלי משתמשים נגדנוּ גם כּאן בּאָרץ, וּבחריצוּת רבּה. אזכּיר רק דוּגמה אחת: הרפוֹרמה האַגררית בּימי הרבּרט סמוּאל. כּלוּם לא היתה חלוּקת קרקעוֹת בּית-שאָן רפוֹרמה אגררית חשוּבה? כּלוּם לא היתה מַשמעוּתה – אֶכּספּרוֹפּריאַציה של קרקעוֹת הממשלה וּמסירתן לעוֹבדים? כּלוּם לא היה צדק בּתביעה להעמיד על הקרקע את משפּחוֹת האריסים אשר עבדוּ אוֹתה מדוֹרוֹת? כּלוּם לא היה זה מפעל ציביליזטוֹרי לקשר לחיי קבע את שבטי הבֶּדוים הנוֹדדים בּערבוֹת אלוּ? וּכלוּם לא היוּ בּינינוּ אנשים טוֹבי-לב ויפי-נפש אשר קיבּלוּ בּרצוֹן את הרפוֹרמה הזאת וקיווּ שלאחר שיסוּפּקוּ כּל התביעוֹת הצוֹדקוֹת הראשוֹנוֹת יבוֹא גם תוֹרנו אנוּ (הלא תוֹרנוּ אנוּ לעוֹלם איננוּ “ראשוֹן”, תמיד יש תביעוֹת צוֹדקוֹת קוֹדמוֹת לנוּ)? אך עברוּ שנים והרי אָנוּ יכוֹלים להתבּוֹנן עתה בּתוֹכן הציביליזטורי וּבצדק הסוֹציאַלי שבּרפוֹרמה אגררית זוֹ…

ראינוּ, ראשית, מי הוּא שזכה בּרפוֹרמה זוֹ: לא רק אנשים שהיתה להם איזוֹ חזקה בּאדמוֹת אלוּ. גם בּדוים, אשר מטעמים פּוֹליטיים ראָה סמוּאל צוֹרך להעניק להם קרקעוֹת, גם אפנדים, תקיפים, עירוֹניים, בּאים מרחוֹק, בּעלי יד בּחוּגי השלטוֹן, נהפּכוּ ל“אריסים” חסרי קרקע וּבעלי “חזקה”, אשר מחוֹבת המדינה להנחיל להם מאַדמוֹתיה. ראינוּ מה היחידה הקרקעית אשר נקבּעה להם לעיבּוּד. בּאֵזוֹר זה, אחד היקרים בּיוֹתר בּכל האָרץ כּוּלה, אשר מי מעינוֹת זוֹרמים בּוֹ לרוֹב, נקבּעה יחידה משקית של 150 דוּנם, פּי עשׂרה ויוֹתר ממה שאָנוּ קבענוּ להתישבוּת האלף. ספק אם יחידת-שלחין כּזאת למשק עבוֹדה יש דוּגמתה בּעוֹלם. אך מהר נוֹכחנוּ כּי יחידה זוֹ נקבּעה רק למען הנמוּשוֹת. החשוּבים והמיוּחסים זכוּ מן ה“רפוֹרמה” בּמאוֹת וגם בּאלפי דוּנמים. ראינוּ גם בּאיזה חפּזוֹן, בּאיזה חוֹסר קוֹנטרוֹלה נעשׂתה החלוּקה, ראינוּ גם את התוֹצאוֹת המשקיוֹת של הרפוֹרמה. ראינוּ מַהי מידת האינטנסיביוּת של המשק, ראינוּ כּיצד זוֹרמים שם המים לבטלה, ראינוּ כּיצד מבקשים האריסים שאין להם צוֹרך בּשטחים אלוּ למכּוֹר את זכוּיוֹתיהם בּכסף מלא, ראינוּ את האפנדים מירוּשלים וּמרמלָה ואת הגרמנים משרוֹנה מקימים לַטיפוּנדיוֹת על הקרקעוֹת שנתחלקוּ לאריסים. ועם זה ראינוּ שהעוֹבד החקלאי העברי, זה הרעב לקרקע והמוּכן להפוֹך את הערבה הזאת לגן רוה, כּשם שהפך את ערבוֹת דגניה וכנרת, וּלהחיוֹת בּה עם רב – לוֹ לא נמצא מדרך כּף-רגל בּאדמוֹת הללוּ.

כּך הגשימה ממשלת ארץ-ישׂראל פּרק חשוּב בּפיתוּח האָרץ: נטלה מאֵזוֹר גדוֹל וחשוּב את אפשרוּת פּיתוּחוֹ וסגרה אוֹתוֹ בּפני העוֹבד העברי המחוּסר קרקע. עכשיו בּא ההמשך. מה יביא בּכנפיו לנוּ ולארץ?

את התכנית טרם ראינוּ, עדיין מעבּדים אוֹתה. אַך כּיצד נִתן אֵמוּן בּמגמת התכנית אם לפתחה רוֹבצת העלילה היוֹתר איוּמה עלינוּ ועל מפעלנוּ? בּמרטירוֹלוֹגיה הארוּכּה של עמנוּ לא די היה, כּנראה, בּעלילת-הדם הישנה, והנה נוֹצרה עלילת-דם מוֹדרנית, בּטעם המאָה העשׂרים, עלילת המנוּשלים. איני מאמין שעלילה זוֹ היה המצאָה ערבית, חוֹשבני שהיא נתחדשה בּבית-מדרש אחר. אָכן, צחוֹק מר הוּא של ההיסטוֹריה, שאנחנוּ הננוּ הנאשמים בּנישוּל. היחידים שיצאוּ מאירוֹפּה לארץ מזרחית לא לשם פּוֹליטיקה קוֹלוֹניאַלית, אלא לשם מפעל קוֹלוֹניזציוֹני, לא כּדי להעביד את מישהוּ, כּי אם כּדי לעבוֹד בּעצמם; היחידים שהלכוּ בּלי צבא, בּלי מיסיוֹנרים, בּלי מַגלב-נוֹגשׂים, בּלי מכשירי “ציביליזציה” וּשמד של בּני הגזע העליוֹן; היחידים אשר לא נהנוּ מן ההפקר ולא לקחוּ שוּם דבר בּזרוֹע, אשר שילמוּ בּעד כּל טוֹבת הנאָה וּפיצוּ וריצוּ חלף כּל זכוּת וכל חזקה כּאשר לא עשׂה איש מלבדם – אלה הוּקעוּ בּפני העוֹלם כּמנשלים, מפּני רשעים אלה בּאים צדיקי-אירוֹפּה להגן על העשוּקים והמנוּשלים. היש עיווּת כּעיווּת דיננוּ?

עתה אוֹמרים לנוּ: בּטרם יגשוּ לפיתוּח האָרץ יש לחקוֹר את ענין המנוּשלים, את מספּרם ואת מצבם. לכאוֹרה, אין לנוּ אלא לשׂמוֹח לחקירה חדשה: סוֹף סוֹף יוּשׂם קץ ללֶגֶנדה. היש מעוּנין יוֹתר מאִתנוּ שענין המנוּשלים יֵחָקר עד תוּמוֹ? אדרבּא, אל יֵעדר אַף אָדם אחד שנוּשל בּגללנוּ, ואם יש למישהוּ עוֹד תביעוֹת צוֹדקוֹת שלא סוּפּקוּ בּשעתן – יסוּפּקוּ! כּדאי לנוּ גם שיֵחָקר מצבם של אוֹתם האריסים שהשתווינוּ אִתם, למען דעת אם הוּרע מצבם בּגללנוּ. כּל בּעל לב בּאירוֹפּה ישתתף בּצערוֹ של “אריס מנוּשל”, אך אָנוּ כּאן, היוֹדעים מה הן הכנסוֹתיו של הפּלח והאריס הבּלתי-מנוּשל, רשאים לקווֹת שלאחר חקירה יתבּרר כּי האריס המנוּשל שסוּדר על ידנוּ לא הפסיד, חלילה. וּבכן – עלינוּ לקדם את החקירה בּברכה. ואף על פּי כן – אני מתיר לעצמי גם כּאן ספיקוֹת קשים, וּלאחר נסיוֹננוּ בּועדת שאוּ וּבסימפּסוֹן, אוּלי לא תחשדוּ בּי שאני חוֹשד בּכשרים.

מדוּע אין הממשלה יוֹדעת עד כּה את מספּר המנוּשלים? הלא זה כּשנתים שכּל חלל האָרץ ותיקי הממשלה מלאים “מנוּשלים”? הלא ועדת שאוּ עסקה בּהם וסימפּסוֹן חקר אוֹתם? מדוּע נבצר ממשלת האָרץ לקבּוֹע את מספּרם? האם לא ידעה הפּקידוּת למצוֹא בּשעת הצוֹרך 12,000 מחוּסרי-עבוֹדה בּין “הפּרוֹליטריוֹן” הערבי? ואילוּ היתה הפּקידוּת קוֹבעת על פּי אוּמדנה איזה מספּר שאיננוּ מוּפרז בּיוֹתר, לא היינוּ מתקוֹטטים אִתה: יהא כּך, כּך וכך נישלנוּ – אָשמנוּ. נתקן, וחסל. אך אם אחרי כּל הדיבּוּרים והדינים-וחשבּוֹנוֹת הפּקידוּתיים והועדוֹת שהיוּ, אין הממשלה יוֹדעת כּמה יש לה מנוּשלים, אבל היא יוֹדעת שהם ישנם ושהם מרוּבּים, ושאין לקבּוֹע שוּם תכנית פּיתוּח בּטרם יֵחָקר הדבר, ויש לה צוֹרך לשלוֹח מנהל מיוּחד, בּעל משׂכּוֹרת גבוֹהה, וּוַדאי בּעל עמדה חשוּבה, לשם חקירה – אי אפשר שנשקוֹט בּתמימוּתנוּ ונחשוֹב שהכּל כּאן כּשוּרה, שאין כּאן איזה מוֹקש חדש, איזוֹ מהדוּרה חדשה של שאוּ וסימפּסוֹן. וּכשמגמת הפּקידוּת בּארץ ידוּעה, וּכשכּל וַעדה חדשה נהפּכת לדוּד רוֹתח, וּכשהקריאָה תישָמע: “בּוֹאוּ, בּוֹאוּ, מנוּשלים, היאָספוּ מכּל כּנפוֹת הארץ!” וּכשטיב העדוּיוֹת בּאָרץ ידוּע אף הוּא – מדוּע לא יתגלוּ פּתאוֹם רבבוֹת “נשמוֹת מתוֹת”, מדוּע לא יקוּמוּ לתחיה “מנוּשלים” מימי היוָסד פּתח-תקוה, מדוּע לא יתבּרר פּתאוֹם שכּל ערבי בּאָרץ הנהוּ בּעצם מנוּשל?

הפּקידוּת הבּריטית נתמלאָה פּתאוֹם אהבה ורחמים לפּלח, וּראה זה פּלא: דוקא לפּלח שבּארץ-ישׂראל, לא לזה שבּעבר-הירדן וּבעיראק. ו“החרדה לפּלח” הזאת רוֹאָה את עיקר תפקידה לא בּהשבּחת משק הפּלח, כּי אם בּהרחבת שטח אדמתוֹ, לוֹ וּלצאצאיו אחריו. השקפה רדיקלית מאד! ואני מעיז לחשוֹב כּי לא מרפוֹרמה קרקעית כּזאת יִוָשע הפּלח (כּאשר לא נוֹשע מהרפוֹרמה של בּית-שאָן) אלא מרפוֹרמה חקלאית-משקית, העשׂוּיה לשחרר אוֹתוֹ מנשך, ממסים כּבדים, להמציא לוֹ הדרכה חקלאית, לגוון את משקוֹ בּענפים מכניסים. והאם לא מן הראוּי לשׂים לב לדבר, שבּאוֹתה שנה שחקר אוֹתנוּ סימפּסוֹן עשׂוּ בּארץ שני מוּמחים אנגליים חשוּבים – סטריקלנד וגרט – וּשניהם בּאוּ לידי מסקנוֹת אחרוֹת משל סימפּסוֹן, שניהם ראוּ את האפשרוּיוֹת לעזֹור לפּלח וּלפתח את האָרץ מבּלי להתנקש בּנוּ, שניהם ראוּ בּנוּ את הכּוֹח המפַתח של הארץ, – אך דבריהם הם נשארוּ מוּנחים בּקרן-זוית, וסימפּסוֹן היה לראש-פּינה. האין זה בּא ללַמד על הרוּח המנשבת אצל תוֹכני הפּיתוּח?

ועוֹד הערה אחת: כּדי לדוּן על ערכּה ועל תכליתה של תכנית יש לשאוֹל: מי וָמי המַגשים אוֹתה? חיים וּמות, אמת ושקר בּידי המַגשים. תכנית סוֹציאליסטית בּידים פאשיסטיוֹת תביא רק פּרי בּאוּשים. אין פּיתוּח האָרץ ניתן להיעשׂוֹת בּידי בּיוּרוֹקרטיה, לא כּל שכּן בּידי בּיוּרוֹקרטיה הצוֹררת לכּוֹח היהוּדי המפַתח את הארץ. אין לקבּל שוּם תכנית פּיתוּח כּרצינית, אם היא לא תימסר לידי איניציאַטיבה ציבּוּרית בּלתי-כּבוּלה, לידי הציבּוּרים המעוּנינים.

איני יוֹדע אם הועידה הזאת תראה לעצמה אפשרוּת להתעמק בּפרטי השאלה. אבל רוֹאה אני חוֹבה להסתדרוּתנוּ שלא תירָתע מפּני נוּסחאוֹת הנראוֹת כּפּרוֹגרסיביוֹת ותאמר גלוּי את דברה נגד כּל המזימוֹת והתככים. אנחנוּ רוֹצים בּפיתוּח האָרץ, אנחנוּ רוֹצים בּהרמת מצבוֹ של הפּלח, אוּלם איננוּ רוֹצים שתכנית הפּיתוּח תיעָשׂה פּלסתר, ושיעשׂוּ ממנה קרנים לנגח אוֹתנוּ. לא יתכן פּיתוּח האָרץ מבּלעדי כּוֹח יצירתוֹ של העוֹבד והעוֹלה היהוּדי; ולא תיתכן שוּם תכנית-אמת של פּיתוּח אשר תעקוֹר איזה פּרט ותעשׂה אוֹתוֹ עיקר ותעמיד אוֹתנוּ בּ“תוֹר שני”.

כּל תכנית לפיתוּח הארץ שאינה כּוֹללת את העליה וההתישבוּת היהוּדית אינה אלא תרמית, גם מבּחינת עניניו של הפּלח. פּיתוּח כּזה לא יעלה ולא יבוֹא, כּשם שאיננוּ בּעבר-הירדן. אנחנוּ איננוּ בּאים הנה לשם גאוּלת הפּלח, אנוּ בּאים הנה לשם גאוּלת עצמנוּ, אוּלם עלייתנוּ והתישבוּתנוּ עשׂוּיוֹת לשמש מנוֹף כּבּיר לגאוּלת הפּלח. אמרתי פּעם למַגנס: איני מוֹדה בּכך שמוּטלת עלינוּ התחייבוּת מוּסרית לעזוֹר לעם-האָרץ דוקא. אינני מוֹדה בּזה בּשוּם מקוֹם וגם לא בּארץ-ישׂראל. אוּלם אני מוּכן לכך מתוֹך חשבּוֹן, מתוֹך רצוֹן לעזוֹר לעצמנוּ. ישוּב יהוּדי קטן בּארץ, ולוּ גם בּן מאוֹת אלפים, עם בּתי-החוֹלים שלוֹ והאוּניברסיטה, לא יוּכל להעמיס על עצמוֹ את משׂא הפּלח. אך העם בּן המיליוֹנים יוּכל גם לשלם מחיר גבוֹה, למען גאוּלתוֹ וחוֹפש יצירתוֹ.

הלָך-המחשבה הזה חל גם על כּל תכנית-פּיתוּח. כּל מפעל כּזה אינוֹ נעשׂה חינם אין כּסף. מי שהוּא צריך לשלם בּעדוֹ, קרן וריבּית. אָנוּ נהיה מוּכנים לשׂאת בּעוֹל מלוה ותשלוּמיו רק אם יוּבטח לנוּ מקוֹמנוּ אָנוּ בּמפעל הפּיתוּח. מבּלעדי זה לא נעמיס עלינוּ עוֹל זר, וגם האחרים יתבּדוּ.

 

בּויכּוּח על העבוֹדה העברית בּמוֹשבה    🔗

ודאי לא מקרה הוּא שהויכּוּח מתרחק מדברי המַרצים וּמתרכּז בּנקוּדה אחרת. “זקני” התנוּעה בּאוּ לועידה בּתכניוֹת התישבוּת, בּרעיוֹן פּעוּלה מאוּמצת של הפּוֹעל להתישבוּת עצמית, בּתכנית-פּעוּלה מיוּחדת בּמוֹשבה, אך הדברים הללוּ אינם מוֹצאים, כּנראה, הד. המתוַכּחים לא הרבּוּ לטפּל בּביקוֹרת התכניוֹת הללוּ, פּשוּט בּיטלוּ אוֹתן, ונמצא גם מי שהכריז כּי “אפילוּ הרצפלד אינוֹ מאמין בּהן”.

בּמקוֹם זה עוֹבר מרכּז הויכּוּח לשאלה אחת: מקוֹם הפּוֹעל היהוּדי בּמשק היהוּדי. לא אנחנוּ קראנוּ לויכּוּח זה, אך אם כּאן יש בּינינוּ חילוּקי דעוֹת, הרי שהויכּוּח דרוּש לתנוּעה. בּשאלה כּזאת, שהיא עיקר העיקרים לפּוֹעל, לא תיתכן פּסיחה על שתי הסעיפּים. מהעמדה בּשאלה זוֹ נוֹבעוֹת מסקנוֹת גם לגבּי כּל הפּעוּלה המעשׂית (העבוֹדה בּמוֹשבה, תביעת עליה) וגם לגבּי חינוּך הדוֹר בּגוֹלה והשרשתוֹ בּארץ. העבוֹדה העברית זוֹהי דגלה של התנוּעה.

השאלה היא חמוּרה למדי, מבּחינה שימוּשית וחינוּכית. אנשים הפּוֹעלים יחד בּמסגרת תנוּעת פּוֹעלים אחת אינם מעוּנינים בּכך, שיוֹקיעוּ זה את זה לעמוּד הקלוֹן, אלא שיוֹכיחוּ זה לזה, שישפּיעוּ זה על זה. לפיכך כּל כּך גדוֹל הצער, שבּראשית הויכּוּח נעשׂה נסיוֹן להוֹציא שם רע על פּוֹעלי ארץ-ישׂראל³, להכתים אוֹתם בּקלוֹן של דוּ-פּרצוּפיוּת, של צביעוּת. וּמה מוּזר הדבר, שהוֹצאת לעז זוֹ נעשתה בּיד קלה על ידי בּא-כּוֹחוֹ של “השוֹמר הצעיר” דוקא, זה שהצליח להוֹפיע בּועידה זוֹ בּשני מַצעים, אחד ארוֹך ואחד קצר, מצעים השוֹנים זה מזה בּמידה כּזוֹ, עד שלכל ציטטה שאתה מצטט מתוֹך המצע הקצר, עוֹנים לך: אבל תקרא נא בּמצע הגדוֹל. אך זה קראנוּ בּמצע הקיבּוּץ הארצי כּי “שיטת האפלציה למצפּוּן הלאוּמי היא פּסוּלה” – קצר וּברוּר. וכאן, מעל בּמה זוֹ, מפרשים לנוּ שכּוָנת הדברים אינה אלא ששיטה זוֹ “איננה חזוּת הכּל”. בּאוֹתוֹ מצע קראנוּ כּי עבוֹדה עברית בּמאה אחוּז אף היא פּסוּלה, וּכששאלנוּ כּאן, מעל בּמה זוֹ: וּבכן, לכמה אחוּזים אתם מַסכּימים, ענוּ לנוּ: אנוּ בּעד עבוֹדה עברית מכּסימלית, כּאילוּ יש בּאמת הבדל בּתוֹכן בּין שאיפה למאה אחוּז וּבין שאיפה למַכּסימוּם.

וּלמען האמת ההיסטוֹרית. לא אנחנוּ המצאנוּ את המוּנח “מאה אחוּז”. לפנים היוּ אוֹמרים אצלנוּ: “על טהרת העבוֹדה העברית”, בּניגוּד ל“עבוֹדה מעוֹרבת”. המוּנח “מאה אחוּז” הוּנהג על ידי אלה הקוֹבעים שיעוּרים ואחוּזים לגבּי עבוֹדה עברית והפּוֹסלים את המשק היהוּדי הבּנוּי כּוּלוֹ בּידים יהוּדיוֹת.

לפנים ידענוּ מי וָמי הפּוֹסלים, וּמי וָמי הנלחמים על עבוֹדה עברית שלמה. על כּל פּנים, הפּוֹעלים כּוּלם היוּ בּמחנה אחד. עכשיו נתערבּבוּ התחוּמים: “בּוּסתנאי”, טרנוֹפּוֹלר ואוֹרנשטיין⁴ פּוֹסלים יחד את העבוֹדה העברית השלמה וּמוֹדים יחד בּזכוּתוֹ של הפּוֹעל האחר.

החבר אוֹרנשטיין הכריז כּאן, שהדרישה למאה אחוּז עבוֹדה עברית אינה אלא עלה-תאנה המכסה על ההתנכּרוּת לציוֹנוּת גדוֹלה, שהוּא ודוקא הוּא דוֹגל בּה. הרי שהויתוּר על מאה אחוּז עבוֹדה עברית היא הסגוּלה הבּדוּקה להגשמת הציוֹנוּת הגדוֹלה. אכן, החיים והמות בּיד הלשוֹן.

מחיתי קוֹדם נגד הלעז של “שתי עמדוֹת”, כּביכוֹל. אני חוֹזר וּמכריז כּי בּכל הוֹפעוֹתינוּ החיצוֹניוֹת, בּכל התעוּדוֹת המדיניוֹת שכּתבנוּ, עמדנוּ על מלוֹא זכוּתה של העבוֹדה העברית בּמשק העברי, הגינוֹנוּ על זה בּכל המסיבּוֹת, גם הבּלתי-נוֹחוֹת בּיוֹתר. החבר אוֹרנשטיין אינוֹ מדבּר על “שתי עמדוֹת” שלנוּ, כּי אם על סתירה בּעמדתנוּ. הוּא סבוּר, כּנראה, כּי קיימת סתירה בּין שאיפתנוּ לחיי שלוֹם וּפעוּלה משוּתפת עם המוֹני העוֹבדים הערבים וּבין התביעה שהמשק הנבנה בּמאמצים יהוּדיים יעמוֹד כּוּלוֹ לרשוּתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי.

אכן, זוֹהי השאלה. אם המַצפּוּן אינוֹ שלם עם תביעת העבוֹדה העברית אי אפשר להילחם עליה, אי אפשר לחנך עליה את הנוֹער.

רבּוּ בּציוֹנוּת בּזמן האחרוֹן אנשים בּעלי מצפּוּן חוֹלה, אנשים המוֹדדים את זכוּתנוּ לחיוֹת ולעבוֹד בּמידת המקוֹם שמשאירים לנוּ אחרים בּרצוֹנם הם. האם גם בּתנוּעת הפּוֹעלים החלוּצית יש מקוֹם למצפּוּן חוֹלה? האם זכוּת העבוֹדה והקיוּם של המוֹני עמנוּ – יסוֹד מוּסד הציוֹנוּת – איננה חלק בּל יִמוֹט בּהכּרתנוּ המוּסרית, בּמוּסר הסוֹלידריוּת הבּין-לאוּמית? האם זה יהיה מוּסרנוּ, שדמנוּ הוּא סוּמק פּחוֹת מדמי אחרים?

מי שאינוֹ מכּיר בּאוֹפי המיוּחד של מלחמת המוֹני ישׂראל על זכוּת העבוֹדה, מי שאינוֹ מוֹדה בּזכוּתם של המוֹני ישׂראל להקים לעצמם מסגרוֹת כּלכּלה וּמשק, אשר בּתוֹכן יוּכלו לעבוֹד וליצוֹר בּלי סכּנה מַתמידה של דחיקת רגלים – זה לא עמד מעוֹלם בּסוֹדה של הציוֹנוּת, זה לא למד כּלוּם בּחקר הפּרוֹצסים הכּלכּליים והחברתיים של ההיסטוֹריה הישׂראלית החדשה, ההיסטוֹריה של עם מחוּסר-עבוֹדה. אוֹתוֹ פּוֹעל יהוּדי בּגוֹלה, שלהלכה הנהוּ כּוֹפר בּמציאוּת כּלכּלה לאוּמית מיוּחדת של יהוּדים⁵, הוֹלך וּמקים לוֹ לשכוֹת מיוּחדוֹת לשם “מלחמה על זכוּת העבוֹדה”, מקדיש לכך את המיטב המרץ של התנוּעה, מתנגש בּגלל זה עם הפּוֹעל בּן האוּמה השלטת אשר את קרבתוֹ הוּא מבקש, “מתחרה”, דוֹפק על דלתי השלטוֹנוֹת, מבקש לחדוֹר למקוֹמוֹת תפוּסים – בּצפּרניו הוּא נאחז כּדי להציל לעצמוֹ כּל פּיסת-עבוֹדה. והחלוּץ העוֹלה לארץ הרס – בּגלל תביעת זכוּתוֹ לעבוֹדה – את כּל האידיליה של חיבּת-ציוֹן הישנה, זוֹ שהיתה מבשׂרת לגוֹלה, כּי בּארץ-ישׂראל, בּרוּך השם, יש פּוֹעלים בּזוֹל והם מצוּיים לרוֹב. הוּא גם הרס את כּל המוּשׂגים החשבּוֹניים והמשקיים אשר שלטוּ בישוּב וּבציוֹנוּת. הוּא העיז לפסוֹל את זכוּתה המוּסרית של התנוּעה הלאוּמית אם אינה מתקיימת בּידיהם ממש של בּני העם. הוּא העיז לראוֹת את כּל המשק היהוּדי, גם זה הנבנה לכאוֹרה בּהוֹן פרטי והשייך לבעלים פּרטיים, כּחייב בּעבוֹדה עברית, כּחייב לפתוֹר את מצוּקת חוֹסר-העבוֹדה של העם העברי וּלהסיר מעליו את חרפּת הבּטלה והאַוריריוּת. ועם כּל זה לא ראה את עצמוֹ הפּוֹעל העברי בּארץ כּמקפּח את מי שהוּא: הוּא לא בּא להציע את ידיו לאֶפנדי הערבי, הוּא לא בּא להתחרוֹת עם הפּוֹעל הערבי, לא בּמחיר ולא בּמקוֹם העבוֹדה הטבעי שלוֹ. הוּא בּא על מנת ליצוֹר בּמוֹ ידיו משק חדש, מקוֹם עבוֹדה לעצמוֹ. ואת כּל מה שנברא בּכוֹח תנוּעת השחרוּר הלאוּמית, בּהשפּעתה וּבגללה, ראה הפּוֹעל היהוּדי כּמקוֹם עבוֹדה שלוֹ.

וגם עתה, לאחר 27 שנים, לאחר שנוֹצר מעמד פּוֹעלים עברי בּארץ, לאחר שכּבש לוֹ כּמה עמדוֹת בּמשק היהוּדי וּבמקצת גם בּמשק הממשלתי, עלינוּ, בּהסתכּלנוּ לתוֹך המציאוּת הכּלכּלית הסוֹבבת אוֹתנוּ, לוֹמר: עוֹד שנים רבּוֹת אין כּל תקוה שהפּוֹעל היהוּדי יחדוֹר למשק החקלאי הערבי. וכל עוֹד המשק הזה סגוּר בּפניו אין לפּוֹעל היהוּדי כּל דרך אחרת של הגנה על קיוּמוֹ מאשר תביעת זכוּתוֹ המלאה בּמשק העברי. הפּוֹעל העברי יהיה נאלץ לעשׂוֹת זאת, אם חָפץ חיים הוּא, גם אם לא ימצא לכך נוּסחה מן המוּכן בּספרוּת הסוֹציאליסטית הקיימת, הוּא לא יהא פּטוּר מזה גם לאחר לגלוּגוֹ של אליעזר הכּהן, הבּטוּח בּאדיקוּת של “גר” מַרכּסיסטי, כּי לנוּ, לבני המציאוּת הכּלכּלית היהוּדית (וגם ל“השוֹמר הצעיר” בּתוֹכנוּ) אין כּל צוֹרך בּשוּם נוּסחאוֹת, הסוֹטוֹת מדרך-המלך.

המלעיגים על הנוּסחאוֹת המקוֹריוֹת שלנוּ המציאוּ אף הם נוּסחה מקוֹרית: זכוּת הפּוֹעל הערבי הקבוּע. מתבּרר שזכוּתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּמשק היהוּדי נתחמוּ לה תחוּמים: “בּלי לפגוֹע בּזכוּתוֹ של הפּוֹעל הערבי הקבוּע” (נוּסח נס-ציוֹנה). והיוֹת שהפּוֹעל הקבוּע הזה, שאסוּר לפגוֹע בּזכוּת העבוֹדה שלוֹ, קוֹבע את גוֹרלנוּ, כּי זכוּתנוּ אנוּ לעבוֹדה אינה חָלה אלא על השטח הפּנוּי שהוּא מוֹתיר לנוּ, הרי תתירוּ לנוּ לעיין היטב בּדבר ולשאוֹל: מי וָמי הוּא הפּוֹעל הקבוּע, וּמַהי מידת זכוּתוֹ? והרי אני שוֹאל:

א. מאימתי מתחילה הקביעוּת? היחָשב לקבוּע פּוֹעל שעבד כּל ימיו בּמקוֹם פּלוֹני, אוֹ מספּר שנים, אוֹ שנה אחת, אוֹ חצי שנה, אוֹ עוֹבד בּמקֹום מפּרק לפרק, בּימוֹת העוֹנה?

ב. מי וָמי זכּאי להגדיר את מידת הקביעוּת? האם רק אתם, כּפי רצוֹנכם, כּיד התיאוֹריה הטוֹבה עליכם, אוֹ גם הפּוֹעל הערבי רשאי להבּיע את דעתוֹ: למי יקָרא “קבוּע”?

ג. האוֹמרים אתם לנעוֹל שער בּפני פּוֹעל ערבי בּלתי-קבוּע?

ד. הסבוּרים אתם שאפשר לקבּוֹע מידת קביעוּת אחת לפּוֹעל הערבי וּמידת קביעוּת אחרת לפּוֹעל היהוּדי? האפשר לחשוֹב את הפּוֹעל העוֹלה מעזה לנס-ציוֹנה לבלתי-קבוּע ואת הפּוֹעל העוֹלה מירוּשלים אוֹ מלבוֹב לפוֹעל “קבוּע”; ואם לא כן, מדוּע יהיה עדיף הפּוֹעל העוֹלה מן החוּץ על הפּוֹעל “בּן הארץ”?

אַל נא תתרעמוּ עלי שאני תוֹבע בּטרדנוּת תשוּבוֹת על הקטנוֹת הללוּ. אם ההגדרה של “פּוֹעל קבוּע” וההוֹדאה בּזכוּיוֹתיו המיוּחדֹות לעבוֹדה אינן לשם התעמלוּת תיאוֹרטית וּלסיפּוּק הצוֹרך בּטרמינוֹלוֹגיה “מדעית”, אלא הלכה למעשׂה, הרי חוֹבתכם לוֹמר בּרוּרוֹת גם לפּוֹעל היהוּדי וגם לפּוֹעל הערבי למַה אתם מתכּוונים. ואם מוֹדים אתם בּזכוּת העבוֹדה של הפּוֹעל הערבי הקבוּע בּמשק היהוּדי, בּזכוּת עוֹדפת אוֹ בּזכוּת שויוֹן, הרי מחוֹבתכם גם להסבּיר לוֹ, מדוּע אינכם מוֹדים בּשויוֹן זכוּתוֹ של הפּוֹעל הערבי הבּלתי-קבוּע לזכוּתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי הבּלתי-קבוּע. חוּקי ההגיוֹן הם אכזריים, אַל נא תסמכוּ על כּך שהפּוֹעל הערבי לא ידע להשתמש בּהם.

ישאלוּני: ואתה, כּלוּם אתה כּוֹפר בּזכוּיוֹתיו של אוֹתוֹ פּוֹעל ערבי שהשקיע כּמה שנוֹת עבוֹדה בּמשק הפּרדסן היהוּדי? לא, חלילה לי מכּפירה זוֹ. אני מוֹדה בּזכוּת הפּוֹעל שעבד כּמה שנים בּמקום עבוֹדתוֹ, כּשם שאני מוֹדה בּזכוּתוֹ של האריס העוֹבד את הקרקע. אוּלם גם אני וגם אתם, הנוֹשׂאים עלינוּ את מלוֹא האחריוּת לרכישת העמק וּלישוּבוֹ בּידי פּוֹעלים יהוּדים, הכּרנוּ בּזכוּתם המלאה של האריסים לפיצוּיים, לסידוּרים הוֹגנים, אבל לא הוֹדינוּ בּזכוּתם למנוֹע אוֹתנוּ מליַשב את אדמת העמק. לא ראינוּ את זכוּתם כּזכוּת ישיבה לצמיתוּת. כּך אני רוֹאה גם את זכוּת הפּוֹעל הערבי בּאוֹתוֹ משק שבּתוֹכוֹ הוּא קנה לוֹ, בּעמלוֹ וּבזיעתוֹ, זכוּיוֹת. זוֹהי זכוּת הפּרט הערבי לתגמוּל, לפיצוּיים, לסידוּר, אבל לא זכוּת העם הערבי למקוֹם עבוֹדה זה דוקא. אך את זכוּת הפּוֹעל העברי בּפּרדס העברי אני רוֹאה לא כּזכוּת ראוּבן אוֹ שמעוֹן שירד אתמוֹל מן האניה, כּי אם כּזכוּת העם היהוּדי. אסוּר בּתכלית האיסוּר להתעלם מזכוּת הפּרט, ואנוּ, הפּוֹעלים העברים, בּכל מקרה שידנוּ תהא המַכרעת נשקוֹד על כּך שעניניו של הפּוֹעל-הפּרט הערבי לא יקוּפּחוּ, אוּלם לא נבּיט על מקוֹם העבוֹדה היהוּדי, שבּוֹ עסוּק כּיוֹם פּוֹעל ערבי, כּאחוּזת נחלה לעם הערבי וּלבניו אחריו.

מוֹנים אוֹתנוּ לא רק ב“סתירה”, כי אם גם בּאוּטוֹפּיוֹת. טרנוֹפּוֹלר וּבן-טוֹב מלגלגים עלינוּ, שהלכנוּ בּדרך העבוֹדה העברית 25 שנה ולא ניצחנוּ. בּקוֹל עֳנוֹת תרוּעה מלמדים אוֹתנוּ כּי גם כּיוֹם אין העבוֹדה העברית בּטוּחה כּלל וּכלל. כּל זה נאמר בּטוֹן של “שׂישׂוּ בּני מעי”, בּטוֹן של נצחוֹן, כּאילוּ אנחנוּ היינוּ אוֹמרים שהנצחוֹן הוּשׂג, שהעבוֹדה העברית כּבר יצאה מכּל סכּנה, שאנחנוּ מרוּצים. לא ולא, אנחנוּ איננוּ מרוּצים כּלל וּכלל ממצבה של העבוֹדה העברית, איננוּ חוֹשבים אוֹתה לבטוּחה כּלל וּכלל כּל עוֹד אנוּ מוּקפים רבבוֹת וּמאוֹת אלפים פּוֹעלים זרים, המוֹכרים את עצמם ואת נשיהם ואת טפּם בּחצי חינם. כּל עוֹד יש יהוּדי אחד מבקש עבוֹדה בּמשק יהוּדי ואינוֹ מוֹצא – לא נאמר כּי הצלחנוּ. אנחנוּ הננוּ מפלגה של “מאה אחוּז”, כּידוּע, ואם גם בּאוּלם זה הננוּ כּ-82 אחוּזים⁶, אין אנוּ מרוּצים ושוֹאפים דוקא לאיחוּד מלא, בּמאה אחוּז, של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל.

אין לנוּ כּל ענין ללמד זכוּת על המצב הקיים אוֹ להסתפּק בּהישׂגינוּ. אוּלם למשמע כּל שפע “המדע” והסטטיסטיקה הבּאה להוֹכיח, בּשׂמחה תיאוֹרטית, כּי מאמצי הפּוֹעל העברי העלוּ חרס – יש הכרח לבדוֹק את “המדע” הזה. בּן-טוֹב, למשל, ספר וּמנה וּמצא על פּי חכמת הסטטיסטיקה, שבּמוֹשבוֹת השרוֹן גדל שטח המטעים פּי שבעה, ואילוּ מספּר הפּוֹעלים העברים גדל רק כּפלים. וּבכן, ראָיה חוֹתכת על כּשלוֹנה של העבוֹדה העברית בּמַגדיאל וּברעננה. אוּלם נעלם מעין הסטטיסטיקה המוּבהקת, כּי בּינתים התחדשוּ כּמה חידוּשים בּסדרי העבוֹדה, הוּנהגה רציוֹנליזציה, עלה פּריוֹן העבוֹדה של הפּוֹעל, נתרבּוּ המתישבים העוֹבדים בּעצמם וּבידי בּני משפּחֹותיהם, – ותצא המסקנה הזאת! אכן, כּדאי לתנוּעתנוּ שתעשׂה פּעם חשבּוֹן צדק של עליית העבוֹדה העברית. אני לא אַלאה אתכם בּמספּרים ואגיש לכם חשבּוֹן קטן: בּשנה שלפני המלחמה ערכתי מִפקד מטעם המרכּז החקלאי (זה היה, כּמדוּמה, המפקד הראשוֹן של הפּוֹעלים החקלאים בּמוֹשבוֹת). והמספּרים אמרוּ: כּ-5000 פּוֹעלים ערבים בּמוֹשבוֹת, וקרוֹב ל-2000 פּוֹעלים יהוּדים. מה נתרחש מאז? מספּרים מדוּיקים על העבוֹדה הערבית לא היוּ לנוּ אז ואינם גם עתה. אוּלם לפי כּל האוּמדנוֹת עוֹמד מספּר הפּוֹעלים הערבים בּאוֹתוֹ גוֹבה, וּמספּר הפּוֹעלים היהוּדים עוֹלה עתה ל-8500; אז היינוּ, לכל היוֹתר, 2000 בּין 7000, עכשיו הננוּ 8500 בּין 13 – 14 אלף. האוּמנם זהוּ גידוּל מבוּטל? האוּמנם רשאים אבּירי המספּרים להתעלם מזה? האוּמנם יש להסיק מכּאן כּי לשוא עמלנוּ וכי שיטתנוּ “פּסוּלה”?

כּשם שהתיאוֹריה של “הפּוֹעל הקבוּע” אינה סוֹציוֹלוֹגיה צרוּפה, כּך גם הסטטיסטיקה הפּסימית של הישׂגינוּ בּמוֹשבה אינה סטטיסטיקה לשמה. לכל אלה יש מטרה שימוּשית: להוֹכיח שהמדע בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ גוֹזר כּי השאיפה לעבוֹדה עברית מלאה אינה אלא “השלָיה”. בּמקרים אלה מצטרפת ל“מדע” גם הפּיכּחוּת המעשׂית, החוֹשבת כּל הרכּנת ראש בּפני “סטאטוּס קבוֹ” למרוֹם התבוּנה הריאַליסטית. אך האוּמנם כּל “סטאטוּס קבוֹ” הנהוּ חוֹבה בּצוּרה אשר אין לפרוֹץ בּה? האוּמנם ניתן גבוּל לעבוֹדה עברית, גבוּל ולא יעבוֹר? הרי רק לפני שנים אחדוֹת “הוֹכיח” מ. סמילנסקי (ואף הוּא בּמספּרים חוֹתכים) שאין מקוֹם לעליה נוֹספת וּלפוֹעלים עברים נוֹספים. האם היתה תל-אביב גם לפני עשׂר שנים עברית כּמוֹ שהיא היוֹם? אוּלי כּדאי שתדעוּ, שלפני המלחמה היה קבּלן ידוּע נוֹהג לענוֹת לדרישת עבוֹדה עברית במימרה זוֹ: “אינני עָרב בּעד הכּתלים”, ושעד מאוֹרעוֹת מַאי תרפ"א היתה עבוֹדה ערבית חזיוֹן מצוּי בּתל-אביב. ואילוּ קיבּלנוּ לפני עשׂר שנים את ההשקפה המכריזה כּי “מאה אחוּז” היא שיטה פּסוּלה – מה היתה אז צוּרתה של תל-אביב? מה היה מצב בּטחוֹנה וּמה היה כּוֹח כּיבּוּשיו של הפּוֹעל בּתוֹכה?

אפשר מאד שכּל העוּבדוֹת הללוּ ידוּעוֹת למתוַכּחים, כשם שידוּע להם שלגבּי עבוֹדה עברית יש “איזה” הבדל בּין מגדיאל לבין פּרדסי רוֹקח-גֶזוּנדהייט, בּין פּרדסי גוֹטהֶלף לפּרדסי צֶרקוֹב בּנס-ציוֹנה⁷ , בּין יבנאל שעברה כּוּלה לעבוֹדה עברית וּבין מֶסחה, שאין בּה מקוֹם לפוֹעל עברי. הלא כּל אלה הם משקים קפּיטליסטיים, הנכנעים לאוֹתם חוּקי-הבּרזל, מדוּע זה איפוֹא כּאן עבוֹדה עברית וכאן ערבית? אוּלם הסוֹציוֹלוֹגיה של בּן-טוֹב אינה אוֹהבת להתעכּב הרבּה על חידה זוֹ, שלא לתת מקוֹם, חלילה, גם ל“אַפּלַציה לאוּמית” בּין שאר הגוֹרמים המשפּיעים על מצב העבוֹדה העברית בּמשק יהוּדי, וזוֹ הלא הוּכרזה ל“שיטה פּסוּלה”. בּשעת הדחק, אמנם, כּשבּעבוֹדתוֹ של “הפּוֹעל הקבוּע” אינם רוֹצים אוֹ אינם יכוֹלים לפגוֹע, תוֹבעים עבוֹדה דוקא בּ“גן-רוה”⁸, מקוֹם “אַפּלַציה לאוּמית”, אוּלם ליחד לזה מקוֹם כּל-שהוּא בּקוֹנצֶפּציה האידיאוֹלוֹגית לא כּדאי, כּי אז הלא תיפּגע שלימוּתה וטהרתה של המעמדיוּת “העקבית”, זוֹ המקפּלת את כּל תסבּוֹכת המציאוּת החברתית בּמימרה אחת: עיניו אך לבצעוֹ. מימרה זוֹ כּל כּך קלה להפצה וכּל כּך נוֹחה לחינוּך, למה נבוֹא עוֹד וּנסבּך אוֹתה בּציוּן כּל צירוּפי הגוֹרמים הפּוֹעלים אצלנוּ? למה להסבּיר לנער בּאגוּדה וּבקיבּוּץ, כּי חיי החברה שלנוּ הם מסוּבּכים יוֹתר, כּי אינטרס-הרוַח של נוֹתן-העבוֹדה הנהוּ גוֹרם מכריע, כּמוּבן, אוּלם לא יחידי; כּי יש אינטרס הבּטחוֹן שלוֹ עצמוֹ, אינטרס כּלכּלה של הכּלל, אשר בּתוֹכוֹ הוּא חי וּממנוּ הוּא נזוֹן, ודעת הקהל שממנה הוּא מוּשפּע; שמציאוּתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי יוֹצרת עוּבדוֹת כּלכּליות חדשוֹת, שמציאוּתוֹ של בּעל-אחוּזה קטן העוֹבד, הוּא וּמשפּחתוֹ, וּמתפּרנס לפעמים אפילוּ מעבוֹדה שׂכירה (עין-גנים, מגדיאל, רעננה, הרצליה וכוּ'), אף היא יוֹצרת סביבה אחרת לגמרי לגבּי הגנת העבוֹדה העברית, – למה כּל אלה, אם אפשר להסתפּק בּמימרוֹת קצרוֹת, “מדעיוֹת”, שאין בּהן כּל שעטנז וכל “סטיה”?

אל נא תבוֹאוּ להסיק מתוֹך דברַי, כּי בּפנִיה בּלתי-פּוֹסקת אל המצפּוּן הלאוּמי, בּחינוּך דעת הקהל הציוֹנית, בּטיפּוּח העיקרוֹן המוּסרי והחברתי של עבוֹדה עברית, כּי בּזה בּלבד אני רוֹאה את התרוּפה הכּל-יכוֹלה. לא. בּלי עליה עממית, בּלי תנוּעת פּוֹעלים חזקה וּמאוּרגנת ונלחמת בּלי הרף על זכוּתה – תעלה האַפּלציה הלאוּמית חרס. אוּלם כּל הפּוֹסל אוֹתה, כּל הנמנע להשתמש בּה, כּל המחנך לזלזל בּה, אינוֹ מגבּיר את כּוֹח הפּוֹעל העברי, כּי אם נוֹתן נשק בּידי המתנכּרים. אילוּ בּאתם וסיפּרתם לנוּ כּי שיטתכם אתם בּנס-ציוֹנה הביא לריבּוּי הפּוֹעל העברי וּלביצוּרוֹ, היינוּ יוֹשבים ולוֹמדים מכּם, אוּלם אתם הראיתם בּנס-ציוֹנה כּי כּוֹחכם חזק לא בּכיבּוּשים מעמדיים אלא בּהפחָדה מעמדית, הפחדה שאין עמה כּוֹח ואין עמה נצחוֹנוֹת.

לכל הפּוּרענוּיוֹת של הפּוֹעל בּמוֹשבה מציעים לנוּ תרוּפה אחת, מלת קסמים: “אִרגוּן משוּתף”. נזכּר אני בּמשל המפוּרסם שהמשיל ד. רֶמז על הרביזיוֹניסטים – משל העכבּרים והחתוּל. נמצא לעכבּרים היוֹעץ החכם אשר ידע מה לעשׂוֹת לחתוּל: לתלוֹת פּעמוֹן על צוארוֹ. ורק שאלה אחת טרם נפתרה: מי יעשׂה זאת. אתם פּתרתם את השאלה. מכּל הבּאים בּחשבּוֹן להיוֹת נוֹשׂאי ארגוּן הפּוֹעל הערבי (בּעבוֹדת הממשלה, בּמשק הערבי, במשק ההוֹן הבּין-לאוּמי) מצאתם אתם את הנוֹשׂא העיקרי והראשוֹן: הפּוֹעל בּמוֹשבה.

בּשעה שדנים אצלנוּ בּשאלוֹת ארגוּן מקצוֹעי, פּוֹליטיקה כּלכּלית-מעמדית, קל להכּיר שלא נסיוֹן פּועלי-מקצוֹעי מדבּר מתוֹך גרוֹננוּ. אַל נא תרגזוּ עלי אם אבּיע בּגלוּי את החשד, כּי רוֹב הנאספים אינם בּני-בּניהם של פּוֹעלים פּרוֹליטריים, וכי מבּית אבּא לא הביאוּ אצלנוּ ידיעה ממשית בּמלחמוֹת מקצוֹעיוֹת וארגוּן מקצוֹעי. לפיכך יש שמדבּרים אצלנוּ בּשאלוֹת אלוּ לא מתוֹך תפיסה של מציאוּת עכוּרה, מציאוּת כּמוֹת שהיא, כּי אם מתוֹך התלהבוּת ואידיאַליזציה יתירה. המוּנחים המקצוֹעיים מתפּשטים מתכנם הממשי הפּרוֹזאי והוֹפכים למלוֹת קסמים, למלוֹת מַגיוֹת, כּל-יכוֹלוֹת. צריך רק שהמלה הנפלאה תיאָמר והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם. יבוֹא נא הארגוּן המשוּתף – וּמחירי העבוֹדה יעלוּ, וּבעל-הבּית יקבּל על עצמוֹ את עוֹל העבוֹדה המאוּרגנת, והתחרוּת העבוֹדה הזוֹלה כּעשן תִכלה, והמַשׂטינים יקפּצוּ פּיהם, ועוֹד ועוֹד.

והחזוֹן היפה הזה הוֹפך לכתב-אשמה נגד ההסתדרוּת: אילוּ רק חפצה ההסתדרוּת, אילוּ הקדישה לזה מכּוֹחוֹתיה! לאן פּגה כּל התפיסה המדעית, המטריאַליסטית? שאלת ארגוּנוֹ של הפּוֹעל הערבי (ולא פּוֹעל ערבי סתם, כּי אם פּוֹעל ערבי חקלאי דוקא, שבּכל העוֹלם, כּידוּע, אינוֹ נוֹח בּיוֹתר לארגוּן) אינה תלוּיה איפוֹא בּמציאוּת-בּרזל כּלכּלית, כּי אם בּרצוֹנה של ההסתדרוּת. המַרכּסיסטים הוֹפכים כּאן לווֹלוֹנטריסטים!

אך האוּמנם פּשוּט כּל כּך הדבר בּחיים כּשם שהוּא חָלק על גבּי הנייר? “הארגוּן המשוּתף” אינוֹ שוֹאף לחנך פּוֹעלים ערבים בּוֹדדים לקליטת רעיוֹנוֹת חדשים. כּדי להשׂיג את מטרתוֹ – השבּחת התנאים הקיימים בּמוֹשבה, הרמת שׂכר הפּוֹעל – יש לוֹ צוֹרך להקיף המוֹני פּוֹעלים ערבים, כּפריים, פּרוֹליטריים למחצה. מי מכּם שאל את עצמוֹ, בּאיזוֹ מהירוּת מתקדמים דברים אלה לא בּארצוֹת ערב, כּי אם בּארצוֹת אירוֹפּה? מַהי מידת המהירוּת של ארגוּן הפּוֹעל החקלאי בּעוֹלם, גם בּמקוֹם שהוּא יוֹדע קרוֹא וּכתוֹב? וגם זאת לדעת, אין פּוֹעלים מתאַרגנים וּמכניסים את ראשם לתוֹך מלחמוֹת כּלכּליוֹת רק משוּם זה בּלבד שמי שהוּא מוּכן לארגן אוֹתם וּלהסבּיר להם, כּי 25 גרוּש ליוֹם זה יוֹתר מ-12. פּוֹעלים יוֹצאים בּמלחמוֹת קשוֹת תחת לחץ הרעב, תחת שוֹט המצוּקה. אין פּוֹעל נלחם בּגלל מוֹתרוֹת, כּי אם לשם מילוּי צרכים הכרחיים. והפּוֹעל הערבי החקלאי, על צרכיו שלוֹ ועל משקוֹ הכּפרי, כּלוּם יש לוֹ הכרח להילָחם על גוֹבה שׂכר העבוֹדה הנראה הכרחי לפּוֹעל העברי? וּבמציאוּת הכּלכּלית של הכּפר הערבי, בּתנאי החיים של הפּלח והאָריס, לעוּמת שׂכר העבוֹדה בּקיבּוֹלוֹת הממשלתיוֹת, כּלוּם בּאמת כּל כּך רע ודחוּק מצבוֹ של הפּוֹעל הערבי בּמוֹשבה היהוּדית – שדוקא כּאן הוּא ירים את נס המלחמה? האוּמנם יעשׂה כּל זאת רק בּגלל מתק לשוֹננוּ? ואם יסכּים לכם ויכּנס למלחמה, כּיצד יעמוֹד בּפני מחנוֹת הפּלחים והבֶּדוים, המוּכנים כּל רגע לתפּוֹס את מקוֹמוֹ? אוֹ אפשר סבוּרים אתם כּי מפירי-שביתה קיימים רק בּאירוֹפּה וּבאמריקה ואצל פרידמן-אידלשטיין⁹, אבל לא בּמקוֹם שיש חזיוֹן-פּלאים “ארגוּן משוּתף”? וּכלוּם סבוּרים אתם שהפּוֹעלים הערבים יהיוּ משוּלים לפוֹעלי נס-ציוֹנה ויכניסוּ את ראשם מפּעם לפעם לתוֹך מלחמוֹת כּלכּליוֹת גם כּשאין עמן תקווֹת הצלחה?

וכאן אני רוֹאה גם את הצד הפּוֹליטי שבּשאלה. יש תּוֹלים תקווֹת פּוֹליטיוֹת גדוֹלוֹת בּ“ארגוּן משוּתף”: שחרוּר ההמוֹנים מהשפּעת המוּפתי, בּרית אמוּנים לפּוֹעל היהוּדי, תמיכה בּדרישת עליה וכוּ' (עיין “אַחוַת פּוֹעלים”¹⁰). לא נדוּן עתה בּזה. זהוּ פּרק לחוּד. אך גם מי שאינוֹ כּוֹרך בּארגוּן הפּוֹעל הערבי תקווֹת מזהירוֹת כּמוֹ אלה רשאי לשאוֹל את עצמוֹ: כּיצד ישפּיע הארגוּן המשוּתף בּמוֹשבה על יחסי שכנים? וכאן אני מרשה לעצמי לוֹמר, שאוֹתוֹ ארגוּן משוּתף, המוּכרז לא בּמשק הממשלתי והבּין-לאוּמי, כּי אם בּתוֹך המשק החקלאי היהוּדי דוקא, עלוּל לגרוֹר אחריו קוֹמפּליקציוֹת פּוֹליטיוֹת קשוֹת. אין הפּוֹעל ההמוֹני הוֹלך לאגוּדה מקצוֹעית לשם שמים. הוּא נוֹהר אליה כּשהיא נוֹתנת לוֹ נצחוֹנוֹת חמריים ועוֹזב אוֹתה לאחר כּל כּשלוֹן. תעיינוּ נא בּמספּרים של התנוּעה המקצוֹעית ותראוּ את המיליוֹנים של פּוֹעלים מאוּרגנים הפּוֹנים עוֹרף לארגוּן המקצוֹעי לאחר מאמצים שלא הצליחוּ. אפילוּ תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, החסידה והנלהבת, יוֹדעת יפה יפה צרה זוֹ. היש בּידכם להבטיח לפּוֹעל הערבי בּמוֹשבה נצחוֹנוֹת רבּים בּמלחמתוֹ? היש כּוֹח בּמציאוּת כּלכּלית זאת לקיים תנוּעה מקצוֹעית מצליחה? אם הסתדרוּתנוּ החזיקה מעמד למרוֹת כּל אלה, הרי זה רק משוּם שצירפנוּ אל הארגוּן המקצוֹעי פּעוּלה משקית, עזרה הדדית וחזוֹן לאוּמי כּבּיר. מבּלעדי כּל אלה לא היתה גם הסתדרוּתנוּ מחזיקה מעמד. ואם התנוּעה המקצוֹעית שתקוּם בּגלל הארגוּן המשוּתף אין אִתה בּתנאי המציאוּת הכּלכּלית הקיימת להוֹליך את הפּוֹעל הערבי אֱלֵי נצחוֹנוֹת כּלכּליים, האם לא יהפוֹך לאוֹיב לה, האם לא יתמלא מרירוּת, האם לא ישמש לוֹ הלקח האִרגוּני המעט אשר הוּא קיבּל בּתוֹכה למטרוֹת הפוּכוֹת? שימוּ נא לב גם אל זאת. מי שמוֹאס בּכל אוֹתן האפשרוּיוֹת הרבּוֹת המחכּוֹת לנוּ בּארגוּן וּבהרמת מצבוֹ של הפּוֹעל הערבי, בּמקוֹם שיש המַכּסימוּם של תנאים להצלחה והמינימוּם של ניגוּדים לאוּמיים וסכּנוֹת מפּלה (בּעיר – בּעבוֹדוֹת הממשלה, בּתעשׂיה, בּעבוֹדוֹת ההוֹן הבּין-לאוּמי, בּכּפר – בּמשק הערבי), וּבוֹחר דוקא בּנקוּדה המסוּבּכת בּיוֹתר, רבּת הניגוּדים וּמעוּטת הסיכּוּיים להצלחה, מקבּל על עצמוֹ אחריוּת כּבדה, אחריוּת בּפנינוּ, בּפני הפּוֹעל היהוּדי וּזכוּתוֹ לעבוֹדה, אחריוּת בּפני הפּוֹעל הערבי ואִרגוּנוֹ.