א    🔗

ב-7 בנוֹבמבר 1918 עזבו השליחים הגרמנים – אֶרצבּרגר בראשם – את המפקדה הגרמנית הראשית בספּא כדי לקבל מידי המצבּיא פוֹש את תנאי שביתת-הנשק. להינדנבּוּרג, ראש הצבא הגרמני, לא היה להגיד להם אלא: “סעו בברכּת-אלהים והשתדלו להשׂיג את הטוב ביותר למוֹלדתנו”, ואחד הקצינים הוסיף: “זכרוּ, שכל יום עולה לנו בעשׂרת אלפים אנשים”. כשהוּבאוּ שליחי גרמניה לפני פוֹש ואמרו לו שבאו לקבּל את הצעותיו, אמר המַרשאל הצרפתי לתוּרגמן: “ענה לאדונים האלה, שאין לי הצעות בשבילם”. והיה צורך בויכוּח עד שהסכים פוֹש “להודיע לאדונים האלה את תנאי שביתת הנשק” (לא הצעת, חלילה). מוֹעד התשוּבה – 72 שעה. נוּסח התשוּבה: הן או לאו. שוּם משׂא וּמתן. להפסיק מיד את מעשי המלחמה – “לחסוֹך” עשרת אלפים איש ביום – אי אפשר היה. התנאים היו כאלה שלא קם בשליחים הרוח לקבּלם על אחריוּתם בלבד. הם שלחו איש לבּרלין. ימים אחדים ללא תשוּבה. בבּרלין הוּכרזה בינתים הרפּוּבּליקה. וילהלם נמלט להוֹלנד. הסוציאַַליסט אֶבּרט – קאנצלר גרמניה. לא היה מי שיקבּל את אגרת השליחות ומי שיענה עליה. השליחים ביקשו הארכת המוֹעד ב-24 שעה. בליל 10 בנוֹבמבּר בא ראדיוֹ מספּא: לחתום ויהי מה! קאפּיטוּלאציה גמוּרה. אֶרצבּרגר ניסה להביע בנאוּם פּאתּטי “מחאַת אש”: “עם בן שבעים מיליונים סובל ואוּלם איננוּ מת”. פוֹש ענה: “מצוּין”.

האניה האמריקנית “ג’ורג' וַשינגטוֹן” עמדה להפליג לאירופּה, כדי להביא את המנצח, את גוֹאל האנוֹשיוּת, את האיש אשר בו האמין כמעט כל העולם כוּלו, אשר מידיו ייחלו גם המנוּצחים וגם המנצחים, לישוּעה וּלהצלה. ווּדרוֹ וילסוֹן עמד לבוא באניה זאת לפאריס. פרשת ורסאיל התחילה¹. והפּגישה הראשונה בין פוֹש ואֶרצבּרגר כללה גם את גרעין ורסאיל, על אַפּוֹ של ווּדרוֹ וילסוֹן ולמרות הצפּיה הגדולה.

שליחי שבעים אוּמות התאספו בפּאריס, וחשבונותיהם בידיהם. ב-12 בינוּאר 1919 התכּנסה הועידה וּמיד הוּברר שמוסד כל כך כבד אין ביכלתו לעבּד חוזה שלום לכל פּרטיו. ההצעה הפּשוּטה ביותר היתה בפי בא-כוח צרפת, הוא גם נשׂיא הועידה, קלמַנסוֹ: המדינות הגדולות תחלטנה מה שתחלטנה. אחרים יחתמו. אולם וילסון לא הסכים. תתיעצנה-נא המדינות הגדולות קודם ביניהן – ואולם זכוּת הבּירוּר, הויכוּח, ההחלטה תנתן לכוּלם. “מועצת העשרה” – וילסוֹן ולאנסינג בשם אמריקה, לוֹיד ג’ורג' וּבּאלפוּר מאנגליה, קלמַנסוֹ וּפּישוֹן מצרפת, אוֹרלאנדוֹ וסוֹנינוֹ מאיטליה, מוקינו ושינדה מיאפאן – תכין את החומר ל“אספה מלאה” אשר בה ישתתפו כל 72 העמים. הנצחון הראשון של וילסון – ההשלָיה הראשונה שלו.

חדשים רבּים ישבו עשרת אנשים אלה, לעתים רחוקות דיבר מישהו יותר מחמש דקות. אוֹרלאנדוּ ומוגינו דיברו בכלל מעט מאד, ורק על ענינים הנוגעים ישר לארצותיהם. הבירוּר התרכּז בין שלושה – וילסוֹן, לוֹיד ג’ורג‘, קלמַנסוֹ. במשך הזמן, כשהתברר שהשׂיחה איננה ידידוּתית כלל ושלא את הכל מצליחים להצניע מעיני העתונוּת הסקרנית, צמצמוּ עוד יותר את המועצה: הוציאו ממנה את המיניסטרים לעניני חוּץ. נשארו רק חמשה, למעשה ארבעה, כי מוקינו נעדר לעתים תכוּפות. ישיבות הארבעה הועברו ממיניסטריון החוּץ הצרפתי למעונו הפּרטי של לוֹיד ג’וֹרג’. שם היה יותר “אינטימי”. בקומה העליונה ישבו מזכירים ומוּמחים. לעתים וילסון, לעתים לוֹיד ג’וֹרג' היו שולחים למעלה פּתקאות: “צ’כוֹסלוֹבאק מהוּ? באיזה מקום הוא נמצא?” השלישים היו מביאים את התשוּבות. הבּירוּר שנפסק לרגע היה מתחיל מחדש.

כשהתאספו “אדירי-עולם” אלה בפעם הראשונה, לא היה ברור לאיש מהם איך להשבּיח את הים הסוער, איך למלא את כל ההבטחות, איך לסַפּק את הצפּיה הגדולה ל“התחדשוּת העולם” – כלוּם יתכן שגם אחרי הזעזוּעים האלה, גם אחרי הקרבנות ללא מספּר, ישוּב הכל למַסלוּלו הישן? לעוּמת זאת ידע כל אחד מה עליו להשׂיג בשבילו הוא. קודם כל – לשׂים קץ למלחמה, כי קצה נפש העמים להמשיכה. ומשוּם כך נדחו כל תכניותיו של פוֹש – אשר לבּוֹ כּאַב לא מעט, שהנה בורסאיל ולא בברלין, אחרי כניסתו החגיגית לתוכה – כותבים את חוזה-השלום (הדבר הכאיב במקצת גם לגנראלים האנגלים); נדחו פה אחד כל המזימות על המשכת המלחמה אשר רוּסיה נועדה לשמש שדה לכך. והלאה? פשוּטה ביותר היתה עמדת איטליה ויאפּאן. בזמן המלחמה באו בעלי הברית לידי הסכמים ביניהם. ועתה כל אחד צריך לקבל את חלקוֹ ככתוּב. איטליה – לפי “חוזה לונדון” משנת 1915 – את דאלמַציה, אוסטריה, טריאֶסט, טרינטו, טירוֹל הדרומית, במקרה חלוּקת תוּרכּיה – נקוּדות בים התיכון השוות לרכוּשן החדש של צרפת ואנגליה. אחר כך הוסיפו גם את איזמיר. יאפּאן היתה צריכה לקבל את שאנטונג ואת האיים הגרמנים באוֹקינוּס השקט. גם עם הדוֹמיניוֹנים הבריטיים כרתוּ הסכּמים: מושבות גרמניה היו צריכות להיות גמוּל להם בעד השתתפוּתם במלחמה, פחות מסוּיֶמת היתה עמדת צרפת. הסכמים כה מפוֹרשים לא היו אִתּה: הן היא נכנסה למלחמה ברגע הראשון ולא היה מי שימשוך אותה למלחמה ויבטיח לה כזאת וכזאת. כמה הסכּמים (עם רוּסיה על אַסיה הקטנה, עם אנגליה על תוּרכּיה – “חוזה סייקס-פּיקו”) איבדו את יסודם. ואוּלם צרפת ידעה מה עליה להשׂיג ויכלה להגיד זאת במילה אחת: בטחון. גמוּר. מוּחלט. ללא צל של ספק. להביא את גרמניה למצב כזה – שלעולם, לא בדור זה ולא בדורות הבאים, לא תוּכל אף לחלום על “רוַנש”. ושליחי צרפת – קלמַנסוֹ ועוזריו העיקריים: טרדיה, לוּשר – היו מוּכנים להלָחם על הבטחון הזה בכל האמצעים. אין לדבּר על ויתוּרים – הרי פוֹש כבר “ויתר” על בּרלין, ויותר מזה לא תוּכל צרפת להרחיק לכת.

יותר מסוּבך היה מצב אנגליה, באשר היא לא רצתה ביותר ממה שהשׂיגה כבר, בזמן המלחמה גוּפה. הצי הגרמני לא היה בעין. המושבות הגרמניות – בידי הדוֹמיניוֹנים ויאפּאן. אנגליה שמרה על הוֹדוּ ועל מצרים. הנקוּדות החשוּבות לה בארצות ערב כבר היו ברשוּתה. ורסאיל לא יכלה להוסיף לה הרבה. ונעים יותר היה לה אילו גם כלפּי אחרים היתה ורסאיל מצניעה לכת. גם לאנגליה מסוֹרת פּוליטית באירופּה – לעוּמת המסוֹרת הצרפתית של “אויב בירוּשה” – והמסורת הזאת אומרת: שויון הכוחות על היבשה, אַל גרמניה חלשה מדי, אל צרפת חזקה מדי.

הפּוסק האחרון היה צריך להיות וילסוֹן. לוֹ העצמה והממון. לוֹ היה גם הכוח המוּסרי, שהיה עצום בימים ההם. שתקן. מלוּמד. פּרוֹפסור בתולדות אמריקה. ידען מאין כמוהוּ בכל החוּקים הקוֹנסטיטוּציוֹניים וּמאמין באמוּנה שלמה בכוחם. בהם כתוּב “שויון” – מי יפקפּק שאמנם שויון שׂורר בחיים? יושר אישי, רצון טוב מעל לכל הספקות. הוא שמע היטב את הצעקה המרה שיצאה לקראתו מכל העולם השותת דם. ותשוּבה היתה בפיו לצעקה הזאת: הוא יתן לעולם הנענה את הדבר הנעלה ביותר, הבּטוּח ביותר: חוק וּמשפט, חבר הלאוּמים. אַל מריבה יותר, אַל מלחמות יותר. החוק ישלט. העמים יהיו אדוני גורלם. וילסון יציל.

לעומת הרצון הזה עמדו כמה מאות מיליוני בני אדם, אשר לפרופסור בתולדות אמריקה ולמורה המשפּט היה מוּשׂג מטוּשטש וקלוּש מאד על חייהם. מַסַריק אמר עליו: “דרדק בכל הפּרוֹבּלמות האירופּיות”. העוּבדה שיסוד השלום כבר היה מוּנח על ידי אחרים – “חוזה לונדון” וכו' – היתה ידועה לו. ואוּלם לא מצא לנחוּץ להביאה בחשבון. העוּבדה שגרמניה היתה מוּטלת על הקרקע, ללא נשק כלשהו, במהוּמה פּנימית קשה, בו בזמן שפוֹש היה עדיין מזוּין “עד השינַיִם”, היתה כמוּבן ידוּעה לו, ואוּלם גם אותה לא חשב לנחוּץ להביא בחשבון. מה הן העוּבדות האלה, לעוּמת הבנין המפוֹאר של המשפּט אשר עליו להקים? הוא עצם את עיניו. ולא בפני העולם האירופּי בלבד, אלא בפני עולמו הוא.

כלוּם רצתה אמריקה במה שרצה וילסון? מה היה לה ולשליחוּת-המשיח אשר נשׂיאה קיבל על עצמו? הלא גם לה אינטרסים, כמו לצרפת ולאנגליה, הלא גם לה מסורת פּוליטית האומרת בפירוּש: “אַל נתערב בענינים אחרים ואַל ניתן לאחרים להתערב בענינינו אנו”. מכל הצדדים, מפי ידידים ומתנגדים, נשמעו קולות אזהרה, שנהפכו אחר כך להתמרמרוּת ולהתקוממוּת נגד “עסק ביש” זה, שבּו מכניס את אמריקה נשׂיאה “הקנאי”. אַל לאמריקה להיות שומר שלום אירופּה ולסכּן ע"י כך את עניניה היא. חלילה לה לקשור את גורלה בעוּבּר משוּנה זה, אשר איש אינו יודע מה טיבו – חבר-הלאוּמים.

וגם מזה העלים וילסון עין. עד הרגע האחרון עמד על שלוֹ. דרש בתוקף יצירת חבר-לאוּמים והכנסת תקנותיו, כ“חלק-אורגני”, לחוזה השלום. לוֹיד ג’וֹרג' קיבל את הצעת וילסון בהתלהבוּת ממש – הלא חבר-הלאוּמים יכול להיות מכשיר ליצירת שויון הכוחות על היבּשת ועם הוא יגזול דבר מה מצרפת, מיוָן, וביחוּד מאיטליה שׂנוּאַת נפשו של לוֹיד ג’וֹרג‘, מה טוב מזה? קלמַנסוֹ התנגד. כלוּם יתן לו חבר הלאוּמים את הבטחון אשר רק הוא כל משאלתו? חלום שוא! רק הנשק יכול להבטיח את גבוּלותיה החדשים של צרפת. ואך אחרי מלחמה הסכים. תמוּרת הסכמתו קיבל את הבטחת ארצות-הברית ואנגליה לעמוד לימין צרפת במקרה של התקפה מצד גרמניה. ואולם בזאת לא הסתפּק ואזר את כוחותיו לערוך כראוּי את חוזה השלום עצמו. כאן ניטשה המלחמה האמתית, בין לוֹיד ג’וֹרג’ וקלמַנסוֹ. כי כוחו של וילסון כאילו תש אחרי הנצחון שהיה נראה בעיניו כגדול ומכריע, – יצירת חבר הלאוּמים. הלא את מטרתו השׂיג, את משפּט הצדק נתן לאנוֹשיוּת. כל השאר – קטנות הן. רק פּעם אחת התעקש, ולא כלפּי צרפת, אלא כלפי איטליה, אשר דרשה גם את מילוּי “חוזה לונדון” וגם דברים שלא היו בחוזה ואף התנגדו לו – את פיוּמה. הסתירה ל“עקרון המשפּט” היתה גדולה יותר מדי. האיטלקים עזבו את פּאריס כדי לשוב אליה כעבור זמן קצר (מתוך הפסד גמור – יוָן קיבלה בינתים את איזמיר שהוּבטחה לאיטליה. אמנם לא החזיקה אותה – כּמאל פחה הפריע. ואיטליה קיבלה את פיוּמה בדרכים אחרות). ואולם לצרפת ויתר וילסון על כל “הקטנות”. – בשאלות הריין, הסאר, תשלוּמי פיצוּיים, פּירוּק הזיין. אם חוזה ורסאיל לא “סיפק” את טארדיה ולוּשר ופוֹש ואף לא את קלמַנסוֹ (אשר שמר עוד, למרות כל קשי ערפּוֹ, על מידה כל שהיא), הרי זכוּתו של לוֹיד ג’וֹרג' היא זאת ולא של וילסון.

ב    🔗

בזמן עריכת חוזה השלום הוּרעוּ היחסים בין מחבּריו עד כדי כך, שהיום היה מודיע אחד ומחר שני על עזיבת הועידה. אף השׂיחה בעל פּה קשתה עליהם, ואז החלו כותבים איש לרעהו – פתקאות, מכתבים ואף תזכּירים שלמים. חשיבוּת יתר נוֹדעת בין אלה ל“תעוּדת פונטנבּלו”, לתזכּיר אשר כתב לוֹיד ג’וֹרג' בכפר סמוּך לפּאריס, ושלחוֹ לקלמַנסוֹ. בו מגן בא-כוח אנגליה על שלום של הבנה כל-שהיא, שלום שיהיה אמנם קשה וּללא רחמים, ואוּלם יבטיח את מניעת המלחמה גם לדור הבּא, אשר לא ראה את הדם וההרס של המלחמה העולמית ולא יירא מפּניה כדוֹר “עדי הראיה”. לכל האוירה של הימים ההם אָפייניים מאד נימוּקיו של לוֹיד ג’וֹרג‘. “כל אירופּה ספוּגה רוּח מהפכה. הרגשה עמוּקה – לא של אי-שׂביעת רצון בלבד אלא של התמרמרוּת והתקוממוּת – שׂוררת בין הפּועלים נגד התנאים שלפני המלחמה. כל סדר העולם – מבחינה פּוליטית, סוציאלית וכלכּלית – הוּעמד בשאלה, מקצה אירופּה עד קצה השני, על-ידי המוני העם – – יש באי-שקט זה הרבה יסודות בריאים. לא נגיע לעולם לשלום בר-קיימא אם ננַסה להקים מחדש את מצב שנת 1914. יש סכנה שנדחה את המוני העם של כל אירופּה לזרועות הקיצונים, אשר כל מחשבתם – הרס גמוּר של כל הבנין החברתי הקיים – – את הסכנה הגדולה ביותר אני רואה בפניית גרמניה לבּוֹלשביזם ועזרתה לקנאים המהפּכניים, החולמים על כיבוּש העולם בכוח הנשק, בכל אמצעיה וכוחה הארגוּני העצום. ואם יהיה כדבר הזה, אזי כל אירופּה המזרחית תפּול לתוך מערבל המהפּכה הבּוֹלשביסטית וּבעוד שנה נהיה אוּלי עדים לכך, איך כמעט שלוש מאות מיליונים אנשים, המאוּרגנים בצבא אדום ענקי, העומדים תחת פּקוּדת גנראלים גרמנים, מזוּיינים בנשק גרמני, יתכּוֹננוּ להתקפה חדשה על אירופּה המערבית”. בכוח התמונה הזאת מַשבּיע לוֹיד ג’וֹרג’ את קלמַנסוֹ לבלי לדרוש יותר מדי מגרמניה, להשתתף בבנין חבר הלאוּמים, להכניס בו גם את גרמניה, לעבוד יחד אתו בפתרון השאלה הרוּסית – בלי כפיה על רוּסיה וּממשלתה. בתשוּבתו מדגיש קלמַנסוֹ את כל התועלת שהפיקה אנגליה מן המלחמה, מרמז, שהנה לוֹיד ג’וֹרג' מתכּונן כנראה לגזול מאת צרפת את פּרי נצחונה וּמבלי לכפוֹר בסכנת “האימפּריאליזם הבּוֹלשביסטי” מעמיד הוא כנגד תכנית לוֹיד ג’וֹרג' את תכניתו הוא, והיא – הגבּרת “הכוחות הליבּראליים” של העמים הקטנים – צ’כיה, רוּמַניה, פּוֹלין – כדי לבנות על ידי כך מבצר אַנטי-בּוֹלשביסטי המוּכן ומסוּגל למלחמה מכרעת במשטר הרוּסי.

בתקוּפה זוֹ היה וילסוֹן נוטה, כאמוּר, יותר ויותר לויתוּרים כלפּי קלמַנסוֹ. גם משוּם שהשׂיג את מטרתו הוא, גם משוּם שהמחלה שהמיתה אותו כעבור שנים אחדות – מחלת מות – כבר התחילה כנראה לתת את אותותיה. לוֹיד ג’וֹרג' נשאר יחידי במערכה, והפסיד.

באותם ששת החדשים אשר שלושת “אדוני העולם” רבו ביניהם במיניסטריון החוּץ הצרפתי ובדירת לוֹיד ג’וֹרג‘, התכּוננה גרמניה למשׂא וּמתן – מתוך תמימוּתה הרגילה בענינים פּוליטיים. גם אחרי פגישת אֶרצבּרגר עם פוֹש, חשבו בגרמניה בכל הרצינוּת על מו"מ דוקא. יומם ולילה ישבו במשׂרדי ברלין ולמדו כל שאלה ושאלה שתעמוד או העלוּלה לעמוד בועידת השלום. בודאי: גרמניה הניחה את כל נשקה מידה ואוּלם כלוּם יש לפקפּק שימנעו ממנה את האפשרות להסבּיר, להתוַכּח, לברר, להצטדק, במקצת גם לתקוף אחרים? כלוּם יתכן שירצו להטיל עליה בלבד את כל האחריוּת לארבע שנות ההרס? פוֹש איננוּ וילסוֹן ואך על יסוד אגרת וילסון, על יסוד “14 הסעיפים” המפורדמים הניחה גרמניה את נשקה. לא יתכן שוילסון יבגוֹד בעצמו. והדיפּלוֹמַטים הגרמנים ואנשי הצבא והמלוּמדים ישבו חדשים – בהנהלתו של מיניסטר לעניני חוּץ חדש, ברוֹקדוֹרף-ראנצאוּ (מי שהיה אחר כך ציר גרמניה במוסקבה) – וכתבו ספרים שלמים, אשר למלים: “מוּסר”, “אימפּריאליזם”, “חירוּת העם” מקומות כבוד בה, יחד עם הבטחות שגרמניה אינה מה שהיתה בימי וילהלם ואי אפשר לגבוֹת ממנה את חובות ממשלת הקיסר, ועם הצעות בדבר ועידת פּועלים עולמית, למען הנהיג סדר סוציאלי חדש וכו’. לבּרוֹקדוֹרף-ראנצאוּ היה נדמה, שתכנית הגנתו היא מחוּכמת ו“דיפּלוֹמטית” מאד: להכות את המתנגד בנשקו הוּא, ב“מוּסר” שלו, ב“14 סעיפים” שלו, ב“צדק” ובהאשמה ב“אימפּריאליזם”. ולא עלה על דעתו, שהנשק הזה מוּזר הוא בידי באי-כוח גרמניה – אחרי בּריסק-דליטא ואחרי בוּקארשט, ושריח “דבר עשׂוּי” נודף יותר מדי מן ההתחכּמוּת הזאת.

אחרים – אֶרצבּרגר ביחוד – הרגישו במלאכוּתיוּת אשר בשיטת ההגנה הזאת. ברור היה להם שבחזית החיצונית איבדה גרמניה את הכל. אם יש להציל דבר מה – בדרך החסד והנס – טוב, ואם לא, נניח את הדבר, כדי התחיל מחדש, בעבודה הפּנימית, העקשנית והמסוּרה. גם הס“ד היו קרובים להלך-רוּח זה. אחרים – אנשי “ספּארטאקוּס”, הס”ד הבלתי תלוּיים – ודאי שלא חשבו על המשכת המלחמה ולא על תכסיסי הגנה בורסאיל. למעשה הטיפוּ לכניעה, אלא מנימוּקים אחרים מאשר אֶרצבּרגר ורוב הס"ד – לא לשם הקמת הבנין הגרמני בעבודה עקשנית אלא לשם המהפּכה הסוציאלית בסגנון הרוּסי. ואיש לא ידע מהי נקוּדת-התורפה היחידה באותו רגע של “אדוני העולם”, איש לא שיער כלל את תכנה של “תעוּדת פוֹנטנבּלו”. אדרבא: בימים ההם המיתו ידי “הפּטריוֹטים” את קארל ליבּקנכט ורוֹזה לוּכּסמבּוּרג, מבלי דעת שהם ממיתים את התקוָה האחרונה של גרמניה לחוזה שלום של כבוד והבנה.

בּרוֹקדוֹרף-ראנצאוּ לא זכה להשתמש בורסאיל בספריה שלו. שוּם משׂא-וּמתן. לא ועידה אלא “מסירת החוזה לידי ב”כ גרמניה" למען יחתמו עליו. לא שעת הסבּרה אלא “שעת גמוּל”. ביום הפּגישה הראשונה, ביום המסירה הזאת, מרד בא-כוח גרמניה. הוא ענה על “שעת הגמוּל” של קלמַנסוֹ בנאום אשר היה בו יותר משוּם התקפה מאשר הגנה. כשלמד את החוזה טלגרף ברלינה: “פּירוּשו ויתוּר גרמניה על קיוּמה”. גם בברלין ניסוּ למרוד. שיידמַן, הקאנצלר הסוציאליסטי (אֶבּרט כבר היה נשיא הרפּוּבּליקה) נשׂא נאוּם פוּמבּי, וּבו “תשכּח ימיני” – למי שיחתום על החוזה. כתשובה לחוזה כתבו תעוּדה עצוּמה ובה ביאוּרים והסבּרות, מדוּע דבר זה אינו אפשרי, שזה אינו צודק וּמתנגד למוּסר ול-“14 הסעיפים”. התשוּבה: מחיקת מלה זוֹ או אחרת אשר בּוּרוּתה בולטת יותר מדי, דברים של מה בכך, ולעצם הענין – הן או לאו, לחתום או להתכּוֹנן לצבא כיבוּש בברלין. ובלי ויכוּחים. בּרוֹקדוֹרף-ראנצאוּ נסע לגרמניה, לויימַר אשר בה התאספה האסיפה המחוקקת הגרמנית, ספקות, פקפוּקים במיניסטריון ובין הצירים: עמדת אֶרצבּרגר: נחתום – ונתחיל לבנות. עמדת האזה (ס.ד. בלתי תלוּי): נחתום – ונעשה המהפּכה. קראוּ להינדנבּוּרג: היש לנסות מה בכוח הנשק? אם יחליטו להלָחם, הוא, הינדנבּוּרג, ישמח לכך, משוּם שפּירושו של דבר יהיה מות על שדה קטל, וכלוּם יכול להיות גורל נאֶה מזה לחייל המנוּצח? קוראים את ראש המפקדה: אין סיכוּיים כל-שהם לנצחון כל-שהוּא. אין ברירה. בּרוֹקדוֹרף-ראנצאוּ ושיידמַן התפּטרו. המיניסטר החדש לעניני חוּץ הרמַן מילר והמיניסטר החדש למשפּטים קיבּלו על עצמם לשתות את כוס ההשפּלה הגרמנית. חוזה ורסאיל נחתם ב-28 ביולי שנת 1919 – יום השנה החמישי של הרצח בסאראיֶבוֹ – באותו “אולם המַראות” אשר בו הוכרזה כחמשים שנה לפני כן האימפּריה של ההוֹהנצוֹלרנים. ובעוד שלושה חדשים דחה הסֶנַט האמריקאי את חוזה השלום וסרב להכניס את ארצות הברית לחבר-הלאוּמים.

הכל טעו בנבואותיהם בורסאיל. גרמניה לא קפצה לתוך זרוֹעוֹת הבּולשביזם, כמו שהתירא לוֹיד ג’וֹרג'. ואולם גם “הכוחות הליבּראליים” של קלמַנסוֹ לא עלה בידם לשבּוֹר את ממשלת רוּסיה המועצתית. פּירוּשו של חוזה ורסאיל לא היה, כמו שחשב בּרוֹקדוֹרף-ראנצאוּ, ויתוּר גרמניה על קיוּמה. אַדרבא. גם לצרפת ברוּר כיום, שעל כוח פיסי בלבד, על נשק בלבד, לא תבנה את בטחונה ושגרמניה המחוּסרת אוֹן גשמי היא כוח פּוליטי אשר אין לזלזל בו, וצדק מכוּלם אֶרצבּרגר אשר שילם בעד הצדק הזה בחייו. ואוּלם את האכזבה הקשה ביותר הנחיל לעולם וילסוֹן. כי קביעת חוק המשפּט והצדק והכנסת החוק הזה “כחלק אוֹרגני” לחוזה השלום לא הביאו לעולם משפּט וצדק. “קטנות” אשר עליהן ויתר, לשם היצירה הענקית שלו, התנקמו בה ואכלוּה.

בתקופה ההיא “הספוּגה רוח מהפּכה” לא היה וילסון “המשיח” היחידי בעולם. מתחרה עצוּם קם לו במזרח אירופה. והעולם כאילו נתחלק אז לשנים: וילסון או לנין. שני אלה אשר כה שונים היו זה מזה בחינוּכם, באורח-חייהם, בשאיפותיהם והשקפותיהם, שניהם מתוּ באותו הזמן בערך, ובאותו החולי. זוהי כמוּבן, הזדמנוּת חיצונית, אולם כלוּם גם זוהי הזדמנוּת חיצונית, אשר במשך עשר שנים שעברו מחתימת חוזה ורסאיל ומהכרזת הרפּוּבּליקה המועצתית, שני חלומות אלה הולכים ומתנדפים? עם כל ההבדלים, קו אחד היה משוּתף לשני אלה שהיו אז באמת “שליטי עולם” – האמונה הקנאית, שהעולם נתוּן לשינוּיים פתאומיים וראדיקאליים תחת פּקוּדת ההכרזה, החוּקה, הקוֹנסטיטוּציה, תהי זאת קוֹנסטיטוּציה ליחסים בין עם ועם או ליחסים בין פּרט וּפרט בחברה, קוֹנסטיטוּציה משפּטית או סוציאלית, של חבר הלאוּמים או של מועצת הפּועלים והאכרים. אמוּנה זוֹ שכוחה עצוּם ככל אמוּנה חזקה ויחד עם זה יש בה אי התחשבוּת במציאוּת, אי הבנת גורמי ההיסטוריה האמתיים וגם זלזוּל בפרט שלטו גם בוילסון וגם בלנין. וכמו שאחד חשב שבּבוֹאוֹ לפּאריס, מרכז העולם הפּוליטי, מזוּין בצבא, בהון וּבתכנית יפה, יוּכל להגשים בין רגע את חלומו המשפּטי – ועל “הקטנות” אפשר לוַתר – כך חשב השני שבּהגיעוֹ לקרמל, מזוּין במרד עממי ובמלה גוֹאֶלת, יוכל להגשים בין רגע את החלום הסוציאלי שלו, ועל הקטנות ויתר במדה עוד יותר פאטלית מוילסון, באין ברירה קיבלה פּאריס את חוּקת וילסון – ועשׂתה ממנה מה שעשתה.

צדק לוֹיד ג’וֹרג': בשנים הללו היתה באירופּה סיטוּאַציה מהפּכנית. היא לא נוּצלה. ההפשטה – חוּקה, הכרזה, קוֹנסטיטוּציה – השתלטה עליה. עתה גם החלום על שלום-העמים וגם החלום על הצדק הסוציאלי הם כאילו ללעג ולקלס. הדבר לא ימשך ימים. לא העמים ולא החברה לא יטשו את החלומות הללו. הם יחזרו תמיד אליהם. אמנם – מלוּמדי נסיון – בדרכים אחרות.

“דבר”, ז‘-ח’ טבת תרפ"ט (20–21.12.1928).