א    🔗

על שער ספרוֹ החדש של אֶמיל לוּדויג: “יוּלי 1914”¹ כתוּב: “אזהרה לבנים”. ובספר מסוּפר איך תלמיד גימנסיה, בן 19, סרבּי לפי לאוּמו, אוסטרי לפי נתינוּתו, ושמו גבריאל פּרינציפּ, הרג ביריה, אור ל-28 ביוני שנת 1914 את יורש הכּתר של אוֹסטריה, פראנץ פֶרדינַנד, וע“י כך פּתח את הדף הספוּג דם ביותר של תולדות אירופּה. “חשבתי את האַרכי-דוּכּס לאויב-מות שלנו: הוא רצה להפריע את אחדוּת הסלאבים הדרומיים” – כך באר הצעיר את מעשהו. לאמתוֹ של דבר היה פראנץ פֶרדינַנד אחד המעטים בין שליטי המוֹנַרכיה האוסטרית אשר לבו היה לסרבּים וחלם על איחוּדם, אמנם, במסגרת אוסטריה. וזאת אחת הסיבות מדוע לא עורר מותו צער אמיתי בין אנשי החצר ולכמה מהם אפילו גרם נחת. לעומת זאת רב הזעם הרשמי נגד העם הסרבּי אשר הוא בכללוֹ, במדינתו, “אשם” ברצח. פּקיד גבוה נשלח לסאראיֶבוֹ ותפקידו היה למצוא את החוּטים המובילים מן הרוצח אל האחראים לפּוליטיקה הסרבּית. את החוּטים האלה אי אפשר היה למצוא. “החומר מזמן שלפני ההתנקשוּת אינו נותן כל נקוּדת משען לסיוּע התעמוּלה ע”י הממשלה הסרבּית. ידיעת הממשלה הסרבּית בהנהלת ההתנקשוּת או בהכנתה ובנתינת הנשק אין להן הוכחות כל שהן”. זהו הדו"ח של הפּקיד, שנתפּרסם רק אחרי המלחמה, כשפּתחה המהפּכה את גנזי הממשלה האוסטרית. אז הכיר אותו רק המיניסטר לעניני חוּץ גרף בּרכטוֹלד. הממשלה הסרבּית היא האשמה ברצח ועליה האחריוּת. הן כה רבּוּ הצרות באוֹסטריה הרופפת; ואם אין שׂכל לשליטים, הרי מוּכרח שיבוא מישהו לעזרתם, ולוּ גם “החזירים הסרבּים”; ישלמו נא הם בעד טמטוּמם וטפּשוּתם של שליטי אוסטריה. על כן כתב קיסר אוסטריה הישיש, לפי הקראת גרף בּרכטוֹלד לקיסר גרמניה: “שאיפת ממשלתי צריכה להיות מכוּונת לבודד את סרבּיה ולהקטין אותה. את השלום אפשר היה להבטיח רק אם סרבּיה תוּצא, בתור גורם פּוֹליטי, מארצות הבּאַלקאַן”.

בּבּרלין הבינו – או צריכים היו להבין – את פּירוּש הדברים. סרבּיה – רוּסיה – צרפת: השרשרת אחת היא וחוּליה אחוזה בחוּליה. ויתכן גם שהשרשרת איננה נגמרת בצרפת, אלא עוברת את לאַ-מַנש ומגיעה עד לונדון. שריפת העולם כולו. מישהו מאנשי בּרלין מבין זאת. ציר גרמניה בוינא, למשל. הוא מזהיר את ממשלת וינא מלעשות צעד נוֹעז מדי. אולם כשהוא מודיע על כך לקיסר גרמניה, רושם הלז בשוּלי הדין וחשבון: “מי נתן לו יפּוּי כוח לכך? טפּשי מאד. אין זה עסקוֹ. אחר-כך, כשהענינים יהיו רעים, יאמרו ‘גרמניה לא רצתה!’ טשירשקי [ציר גרמניה בוינא] יואיל להניח את השטוּת הזאת. צריך לשים קץ לסרבּים, ותיכף! עכשיו או לעולם לא!” וּבלי להתיעץ עם המיניסטרים שלו, בלי לחכות לעצת הקאנצלר הגרמני, בּטמַן הוֹלוֶג, שׂוֹחח עם ציר אוסטריה בברלין והוסיף מצדו: “התערבוּת מידית נגד סרבּיה – זהוּ ודאי המוֹצא הטוב ביותר”.

מן הרגע הזה החלה התבערה. וּמַציתי האש גם לא ידעו את אשר עשו. למחרת היום, ששה ביוּלי, נוסע וילהלם לים הצפון, הקאנצלר לאחוּזתו, מפקדי הצבא והצי למקומות מרפּא, מיניסטר החוּץ לשויצריה. “הענין יסתדר איך שהוא”. לעומת זאת עובדים בוינא, והפּעם כבר בלי העצות ה“טפּשיות” של ציר גרמניה שהוא עבד נאמן לאדונו, ומבכּר להיות בין האחראים למלחמה מאשר להגיד לוילהלם את האמת או להתפּטר ממשׂרתו הגבוהה (אין הוא יחידי בהתנהגוּתו זו: גם מיניסטר גרמניה לעניני חוּץ, פוֹן-יאגוֹב, אומר בימים אלה: “מעולם לא הייתי עושה כוילהלם. ואולם מכיון שהקיסר קובע את עמדתו, אין עתה לעשות כל צעד נגדו”. גם הוא נכון לחלק עם מלכּוֹ את האחריוּת האיוּמה). טשירשקי הולך לבּרכטוֹלד ומודיע לו “בפקוּדת אדוני המלך שבבּרלין מחכים לפעוּלת אוסטריה נגד סרבּיה ולא יבינו, אם הפּעוּלה הזאת לא תבוא תיכף וּמיד”. רק אחד משליטי אוסטריה-הוּנגריה, המיניסטר טיסה, התנגד מתחילה “לפעוּלה נמרצת” (מטעמיו הוא, מתוך אי-רצון להגדיל את האֶלמנט הסלאבי בתוך אוסטריה-הוּנגריה). עתה מסכים גם הוא, ביחוד כשהוא שומע מפּי ציר אוסטריה בבּרלין: “המלך וכל החוגים הגרמנים בני-הסמך תומכים ברוּרות ונמרצות בממשלת וינא, למען תצא בתקיפוּת נגד סרבּיה ותגמור פעם עם קן הקושרים שבּה. אפשר כמעט להגיד: הם לוחצים על אוסטריה”. על כן, באוירה זוֹ של תמיכה ועזרה ולחץ ו“נאמנות לברית”, מתוך בטחון גמוּר ש“אנו נשמיד את סרבּיה” כותבים אוּלטימַטוּם:

על מלך סרבּיה להכריז וּלהודיע בעתונו הרשמי ולפני צבאוֹ שהוא מגנה את התעמוּלה של “סרבּיה-הגדולה”, על הממשלה הסרבּית לשׂים קץ לכל תעמוּלה ממין זה בעתונוּת ובחברות, לסגור את החברה “הגנת העם”, לפקח על בתי-הספר, לפטר אוֹפיצרים וּפקידים אשר ממשלת וינא תמסור את רשימתם, לשתף את וינא בחקירת ההתנקשוּת. 48 שעות לתשובה. כן או לא, בלי תנאים וּבלי ויתוּרים. לכוּלם, גם לפראנץ יוסף, ברור מה יבוא: “רוּסיה אינה יכולה להסכים. לא צריך להשלוּת את עצמנו. המלחמה תהיה גדולה!”

אך בּבּרלין, כנראה, אינם עצבּנים ופחדנים. ציר גרמניה בוינא מקבל העתקה של האוּלטימַטוּם. בעיניו אין בו שוּם דבר מיוּחד. הוא אינו ממהר למסור אותו בטלגרף לבּרלין. יספּיק גם הדואר. 24 שעות עוברות. פוֹן-יאגוֹב אינו יכול להתגבר: “חריף למדי”. “אין לעשות דבר – זאת תשוּבת ציר אוסטריה בבּרלין – מחר בבוקר ימסרו בבּלגרד”. פוֹן-יאגוֹב נכנע ושולח הוראות לציריו בפּטרבּוּרג, פּאריס ולונדון, לעמוד על קבּלת האוּלטימַטוּם, באשר – “יַשַר ומדוד”.

אימה שׂוֹררת בבּלגראד. שעתים אחרי מסירת האוּלטימַטוּם יודעת כל העיר שאוסטריה רוצה להשמיד את סרבּיה. התקוממוּת כללית. התפּרצוּת פאטריוֹטית. ויחד עם אלה – הכּרה של חוסר אוֹנים. סרבּיה לבדה לא תלָחם נגד האויב העצוּם. לונדון מיעצת: להסכים עד הגבוּל המכַּסימַלי, אם אפשר: לכּל. פּאריס מיעצת: להרויח זמן, להזמין את אירופּה כמשפּט בוררים, ופּטרבּוּרג שותקת. הרחוב סוער. הפגנות. המונים הולכים לצירוּת צרפת: אך פּקיד קטן וצעיר לימים יוצא אליהם ומגמגם דבר מה על ה“סימפּאטיה”. ציר אנגליה אינו יוצא ואינו שולח שום פּקיד. איש אינו עונה מצירוּת איטליה. ראש הממשלה, פאשיץ, מכריע את הכּף: להסכּים, כי אין ברירה. שמונה סעיפי האולטימַטוּם מעשרה שבּוֹ, ביניהם הודעת גינוּי פוּמבּית של המלך כלפי התעמּולה הסרבּית, יתמלאו. סרבּיה מסרבת רק לרדוף את אנשיה בלי הוכחת אשמתם ואינה יכולה להרשות השתתפוּת אוסטריה בחקירה, באשר הדבר מתנגד לחוּקה היסודית ולחוּקה הפּלילית. פאשיץ עצמו הולך ברגל למסור את התשובה. כשהיא נודעה, יומים אחר כך, לוילהלם, הוא רושם: “פּעוּלה מזהירה בשביל מוֹעד של 48 שעה בלבד. נשמט כל יסוד למלחמה”. בוינא חשבו אַחרת. צירה חיכּה לפאשיץ כשהוא לבוּש בגדי נסיעה. הוא עובר בחפּזון על התעוּדה ושולח את תשוּבתו השלילית, המוּכנה מזמן, במהירות כזאת שהיא מגיעה למיניסטריון הסרבּי יחד עם פאשיץ השב. 35 רגעים אחרי קבּלת תשוּבת סרבּיה, יושב כבר הציר הזה, עם אנשיו וחפציו, ברכבת המובילה אותו לוינא. הוא עשה את שליחוּתו בחריצוּת וּבנאמנוּת.

לפּטרבּוּרג הגיע האוּלטימַטוּם האוסטרי שעות אחדות אחרי שנשׂיא צרפת, פּוּאַנקרה, וראש ממשלתו, ויויאַני, עזבוּ את העיר לאחר הבּיקוּר המפוֹאר אשר היה צריך לחזק את קשרי הברית בין רוּסיה וצרפת. בוינא מנו את השעות והדקות ומסרו את האוּלטימַטוּם בבּלגראד מתוך חשבון כזה, שהעתקתו לא תתקבּל בפּטרבּוּרג לפני שהצרפתים יעזבו אותה: בני הברית לא יוכלו לקבוע את קו הפּעוּלה המשוּתף ובינתים יעבור מוֹעד האוּלטימַטוּם. השאלה העיקרית למיניסטר החוּץ, סאזוֹנוֹב, היא אנגליה. התלך עם סרבּיה, רוּסיה וצרפת? הוא מזמין אליו את צירי צרפת ואנגליה. כל שלשתם תמימי דעה: וינא השתגעה ובּרלין תומכת בה. עלבּוֹן סרבּיה והשפּלתה הנם בשביל הרוּסי עלבּוֹן ארצו והשפּלתו. הצרפתי אינו מפקפּק שעל ארצו יהיה לעמוד לימינה של בת בריתה, והאנגלי, סיר ג’ורג' בּיוּקנן, אומר: “אני מניח שאנו נשאר נייטראליים, וצרפת ורוּסיה תשמדנה ע”י ברית השלשה" (גרמניה, אוסטריה, איטליה). הרוּסי והצרפתי לוחצים, דורשים תשוּבה ברוּרה, אולם מבּיוּקנן אין להוציא יותר מזה: “אין לנו ענין בלתי אמצעי בסרבּיה ואיש מן הרחוב לא יסכים לעולם למלחמה בעדה וּבגללה”.

זאת סיבת השתיקה של פטרבּורג. טלגרמות היאוּש של פאשיץ אינן נענות. מועצת המיניסטרים הרוּסים, שנמשכה חמש שעות, הסתפּקה בבקשה מוינא להאריך את מוֹעד האוּלטימַטוּם, למען תוּכלנה הממשלות ללמוד את החומר נגד סרבּיה. למחרת היום באה תשוּבת וינא: לא. 48 שעות ואף לא רגע יותר. מועצת הכּתר מחליטה בכל זאת: לא לעשות שוּם צעדים נועזים, להתכּוֹנן לגיוּס חלקי נגד אוסטריה בלבד. יום הגיוּס יקבע על-ידי המיניסטר לעניני חוּץ.

לוילהלם מודיעים מוינא, כי ישנם אנשים הרוצים בשלום, טיסה, למשל. וילהלם רושם על הדין וחשבון: “כלפּי רוצחים, לאחר מה שקרה! אידיוֹטיוּת!” מלונדון מודיעים, כי שם מקוים שבּרלין תצליח להפחית מדרישת וינא – “אין זה עניני! אינני חושב כלל על זה! הבחוּרים אשמים בתעמוּלה וברצח והם צריכים לשלם!” לונדון מחכה שוינא לא תעמוד על הדרישות אשר פּירוּשן מלחמה – “חוסר בוּשה בריטי אשר לא נשמע כמוֹהוּ. אין זה מעניני לתת עצות לה. מ. המלך על שמירת כבודו!” הוראות יאגוֹב לציר גרמניה בלונדון: עליו להגיד שגרמניה אינה יכולה להתערב בעניניה הפּנימיים של אוסטריה – “יש להגיד לגריי [מיניסטר החוץ האנגלי] את הדבר הזה בכל הרצינוּת! למען יבין שאינני משׂחק בצעצוּעים. סרבּיה הנה חבר רוצחים אשר יש לכלוא אותם בעד פּשעיהם”. מוינא מודיעים שבּרכטוֹלד הבטיח לרוּסיה שאין בכוָנתו לגזול אדמה מסרבּים – “חמור! עליו לקחת את ה”סַנדשאק“², שאם לאו יבואו הסרבּים אל ים אַדריה”. הודעה מלונדון על הרעיון הראשון של גריי בדבר מועצת המדינות – “אין אני שוּתף בזה. רק אם אוסטריה תבקש בפירוש, וזה אינו מתקבּל על הדעת. בשאלות כבוד וחיים אין מבקשים עצות מאחרים”. פּטרבּוּרג: סַזוֹנוֹב אמר, שאם אוֹסטריה תבלע את סרבּיה, הוא יהיה מוכרח להכריז את המלחמה – “ויהי כך!” רומא: ספקות אם איטליה תלך עם גרמניה ואוסטריה – “פּטפּוּט והבל, הענין יסוּדר”.

עיני וינא נשׂוּאות לבּרלין, עיני בּלגראד לפּטרבּוּרג, עיני פּטרבּוּרג וכל העוֹלם נשׂוּאוֹת ללונדון. בּיוּקנן כבר אמר: “איש מן הרחוב לא יבין את המלחמה בעד סרבּיה”. גריי איננוּ זז מן הנקוּדה הזאת. ההיה מחוּיב לזוּז? זה שנים שבּין אנגליה וצרפת התנהל מו"מ על עזרת אנגליה לצרפת במקרה מלחמה ובידי הממשלה הצרפתית היה מכתבו של גריי ובו כתוּב שבמקרה של סכנה רצינית לצרפת, “תדון” אנגליה על העזרה לה. לא יותר מזה. אולם בהכּרת צרפת ובהכּרת רוּסיה היתה זאת התחייבוּת מסוּימת. בינתים ובעקב “האוירה כללית” הלכו החוּגים הצבאיים של שלוש המדינות והתקרבוּ עד כדי עיבוּד תכניות משוּתפות, והאויב המשוער היה – גרמניה. גריי לא הודיע לפרלמנט על המכתב ההוא ואף לא לכל חברי המיניסטריון. ובצדק-מה האשימו אותו אחר כך, גם הליבּראלים וגם הסוציאליסטים, שהעמיד את הפּרלמנט לפני “עוּבדות קיימות”.

לעת עתה “איש מן הרחוב לא יבין” ומשוּם כך עושה גריי כל מה שביכלתו כדי להמתיק את הסכסוּך ולכבּוֹת את השׂריפה, רק דבר אחד אינו עושה, אשר הוא, הוא בלבד, היה יכול למנוע בעד פּרוֹץ המלחמה העולמית. הוא אינו מודיע, באופן ברוּר ומוּחלט, שבאם תפרוץ מלחמה, תתערב אנגליה בה, וגם אינו אומר שהיא תשאר בהחלט נייטראלית. אילו היה אומר לגרמניה, שאנגליה תלָחם ידי ביד עם רוּסיה וצרפת, אוּלי היו עיני ברלין נפקחות והיו רואות את התהום אליה סחבוּ את העולם, אילו היה אומר לפּטרבּוּרג, שאנגליה תשאר נייטראלית, אולי היה סַזוֹנוֹב נכנע. הוא לא עשה לא זאת ולא זאת. כשקרא את האוּלטימַטוּם האוסטרי, אמר לציר וינא: “התעוּדה הזאת עוברת על כל מה שקראתי עד עתה ממין זה. זוהי התעוּדה האיומה ביותר שנשלחה פעם ע”י מדינה למדינה בלתי-תלוּיה אחרת". הוא מתאמץ להוכיח לציר ברלין בלונדון את כל ההרס אשר במלחמה: “יצא מנצח מי שיצא, דבר אחד בטוּח: דלדוּל מוּחלט ועוני ישׂתררו בעולם, התעשיה והמסחר נדונו לכליה, כוח ההון יהרס; התוצאה תהיה: תנוּעה מהפּכנית בעקב חוסר עבודה”. באותו זמן הוא אומר לסרבּים: “עצתי להסכּים עד כמה שאפשר יותר”, ולגרמנים: “אני מודה לגמרי בדרישת הסיפוּק הצודקת של אוסטריה, אני מבין את השאיפה לענוש את כל אלה הנמצאים בקשר עם הפּשע”. הוא דורש בתוקף מבּטמַן-הוֹלוג לקבל על עצמו, יחד עמו ויחד עם צרפת, את התיווּך בין אוסטריה וסרבּיה-רוּסיה וּבאותו זמן הוא חוזר על הצהרתו לפּטרבּוּרג: “כאן לא תסכים דעת הקהל למלחמה בגלל סרבּיה. אמנם במקרה שהמלחמה תפרוץ, יתכן שנהיה נאלצים להכּנס בה”. לא יותר. גריי עצמו ידע מה מסוּכן המשׂחק הדיפּלוֹמַטי אשר שׂיחק. “סכנה עמדה לפני עיני, כה איוּמה שכּל מלה וּמלה היתה צריכה להיות נשקלת. הסכנה היתה: רוּסיה וצרפת תכּנסנה למלחמה מתוך אמוּנה בעזרתנו. ואחר כך העזרה הזאת לא תבוא ויאשימו אותנו, במאוּחר כבר, כי אנו משכנו אותן למלחמה פאטאלית”. את הפּרוֹבּלמה הזאת לא ידע לפתור עד הימים האחרונים, כשאי אפשר היה כבר לתקן דבר מה.

ציר וינא בבּלגראד עזב את סרביה וב-28 ליוּלי שלח בּרכטוֹלד טלגרמה קצרה לממשלת סרבּיה ובה הכרזת מלחמה. האחריוּת לצעד הזה נופלת כוּלה על וינא בלבד. גם ברלין לא ידעה. אפילו את חתימת מלכּוֹ הישיש השׂיג בּרכטוֹלד בדרך רמאוּת: הוא סיפּר לו, כי סרבּים התנפּלו על הגבוּל האוסטרי. ההתנפּלוּת הזאת הוּכנסה בהכרזת המלחמה, והוּצאה ממנה לאחר שפראנץ יוסף חתם. למחרת הודיע בּרכטוֹלד לזקן שהיתה כאן “אי הבנה”, משוּם כך הוא “הרשה לעצמו” לשנות את טופס הטלגרמה. בּרכטוֹלד נמצא בימים אלה, לפי עדוּתו הוא עצמו, ב“מצב רוּח מרומם והוּא גאה מברכות רבות אשר הוא מקבל מכל צד וצד” (כעבור שנתים, כששאלו אותו על מצב המלחמה, שכח את התרוממוּת הרוח הזוֹ וענה: “הניחו לי. המלחמה משעממת אותי כבר מזמן”). כשהידיעה על הכרזת המלחמה הזאת הגיעה לפּטרבּוּרג, טלגרף סַזוֹנוֹב לצירו בלונדון – ללכת לגריי ולהגיד לו: “בּרלין וּוינא מאמינות בנייטראליוּת אנגליה. תגיד סוף סוף את דבריך ואתה תכריח אותן לשוּב לדרכי שלום”. מה ענה גריי? “צ’רצ’יל פּקד על הצי שלנו לא לתת חופש למישהוּ. כלוּם הדבר לא יהיה ברוּר לבּרלין?” והוא מוסיף תיכף: “למרות זאת אסוּר לך לקבל זאת כאילו אנו מבטיחים דבר מה יותר מפּעוּלה דיפּלומַטית”. ולציר אוסטריה: “הצי שנמצא בפּוֹרטלאנד ושהיה צריך להתפּזר היום ישאר בחוף. אל תראו בזאת גערה. ישנה אפשרוּת של שׂריפה אירופּית ואין אנו יכולים לפזר ברגע זה את כוחות הצי שלנו. אולם תסיקו מזה כבר עתה מסקנות על אי-השקט השׂורר אצלנו”.

סַזוֹנוֹב אינו מרגיש קרקע מוּצק תחת רגליו. הוא עושה עוד נסיון אחד של שלום. תחת לחצוֹ מודיעה סרבּיה שהם מוּכנים לקבל את כל אוּלטימַטוּם אוסטריה, גם את שני הסעיפים אשר לא הסכימו להם לפני חמשה ימים. ברלין, אשר סַזוֹנוֹב ביקש ממנה לעזור לו, עונה: “אין אנו יכולים ללחוץ על אוסטריה” – וּבּרכטולד עונה, שעל סרבּיה היה לקבל את כל סעיפי האוּלטימַטוּם בזמנו ועתה “אחרי הכרזת המלחמה מוּכרחה אוסטריה להתנות תנאים אחרים”. גריי מציע, בפעם השלישית, לקרוא לועידת מדינות אירופּה, אשר תשובת סרבּיה, כלומר כּניעה, תוּנח ביסודה. גם הוא מבקש עזרת גרמניה. על בּטמַן למסור את ההצעה לוינא. ציר אוסטריה שוחח עם בּטמַן וטלגרף לוינא: “הממשלה הגרמנית מצהירה, כי היא מוסרת את ההצעה רק כדי לא להשיב ריקם את פני אנגליה, אולם היא בהחלט נגד התחשבוּת אִיתּה”.

הלחץ על סַזוֹנוֹב, מצד אנשי החצר והצבא הרוּסי, הולך וגדל. בידיו לקבוע את יום הגיוּס, כלומר, יום הכרזת המלחמה. כל נסיונותיו לדבּר עם וינא ולהניע את ברלין לדבּר אִתּה עלו בתוֹהוּ. סוף כל סוף, אחרי התיעצוּיות והתנגשוּיות של זרמים ואישים, מחליטה רוּסיה: גיוּס חלקי, אך נגד אוסטריה. אמנם ההחלטה הזאת היא רשמית בלבד, למעשה מתחילים בגיוּס כללי, באשר הגיוּס החלקי הוא “בלתי אפשרי מסבּות טכניות”. כך אומרים אנשי הצבא, ואיך אפשר לבלי להאמין להם? הלא הם יודעים את המקצוע. הצאר מקבל טלגרמה מוילהלם, אחר כך שניה: וילהלם ערב לו בעד השלום אם הגיוּס הרוּסי יתבטל. בלילה מטלפן הצאר למיניסטר המלחמה שלו, סוּכוֹמלינוֹב: “אוּלי אפשר לעכב את הגיוס?” – “אי-אפשר. ה. מ. יכול לשאול את ראש השטאבּ”. הצאר מטלפן לראש השטאבּ, יאנוּשקביץ, וזה עונה לו: “אי אפשר מסבּות טכניות”, וכשהצאר עומד על דרישתו, הוא מטלפן למיניסטר שלו: כּך וכך, הצאר דורש, מה לעשות? – “אַל תעשה מאוּמה” – “ברוּך השם”. למחרת על הצאר לצוות גיוּס כללי. הוא מסרב. שעות מוכיחים לו שאין ברירה לפניו, שאסור לו לסכּן את מדינתו. בקושי רב, אחרי מלחמה פנימית, הוא מסכים, אולם ההסכמה הזאת היא כה בלתי בטוחה עד שראש השטאבּ מפסיק את הקו הטלפוני שלו – פּן תבוא פקוּדת הצאר לבטל את הגיוּס. עוד טרם עשתה רוּסיה את הצעד המכריע הזה, הכריזה אוסטריה על הגיוּס הכללי (המלך הישיש אומר ברגע החתימה: “אם נגזרה כליה על המוֹנַרכיה, תעשה זאת בדרך הגוּנה”), ובבּרלין מסרו אנשים חרוּצים ל“לוֹקאל-אַנצייגר” את הידיעה המזוּיֶפת על הגיוּס הגרמני. כל הצירים טלגרפו אותה למדינותיהם. פוֹן-יאגוֹב מכחיש. איש אינו מאמין להכחשה. הצאר מטלגרף ומבקש התערבוּת גרמניה בסכסוּך הרוּסי-אוֹסטרי. וילהלם רושם: “אין לדבּר על זאת! זהו אך תכסיס כדי להרויח זמן”. הצאר מציע למסור את הסכסוּך לבית הדין בהאג – וילהלם רושם: “אידיוֹטיוּת”. בברלין מכריזים על “מצב סכנת מלחמה”. הצאר מטלגרף לוילהלם ונותן לו הן-צדק שלו שהגיוּס הרוּסי אין פירוּשו מלחמה. בתשוּבה לכך שולחת ברלין בשעה אחת ביום לצירה בפּטרבּוּרג הכרזת מלחמה לרוּסיה. בחמש הוא צריך למסור אותה. בשתים הגיעה לבּרלין טלגרמה חדשה של הצאר: “אני מבין שאתה מוּכרח לגייס, אוּלם הייתי רוצה ממך אותה הערוּבה שנתתי לך, שגיוּס אין פירוּשו מלחמה ושאנו ממשיכים במו”מ". פוֹן-יאגוֹב היודע כבר, כי “לאנגליה יהיה קשה להשאר נייטראלית”, נוסע לוילהלם – אולי עוד אפשר להציל דבר מה, להרויח כמה שעות. אי אפשר. טרם נמסר האוּלטימַטוּם בפּטרבּוּרג, נושא כבר וילהלם את נאוּם המלחמה הראשון שלו. בכל זאת, לאחר שהנאום נאמר כבר, מתעוררים ספקות בלבו. שלוש שעות אחרי הכרזת המלחמה הוא שולח טלגרמה חדשה לצאר, בה הוא מזהירו מפּני ההתנגשוּת על הגבוּל. חתימה: וילי. על כל: וילהלם רוצה למנוע בעד המלחמה – הן אין מזהירים מפני התנגשוּת על הגבוּל לאחר שמכריזים מלחמה בכל הרצינוּת. הצאר מטלפן לסַזוֹנוֹב ומפקד עליו לטלפן לציר גרמניה. ארבע שעות לפנות בוקר. גרף פּוֹרטלס אורז את חפציו. סַזוֹנוֹב מוסר לו טלפונית את תוכן הטלגרמה של מלכּו, שעת מסירתה בברלין. הוא שואל: “איך להתאים את הטלגרמה הזאת עם הכרזתך?” מה עונה פּורטלס? “לצערי אין בכוחי לתת בּיאור כל שהוא. אולי יצאה הטלגרמה מבּרלין לפני ההוראות שקבּלתי בדבר הכרזת המלחמה. הנני מבקש לפנות לציר אמריקה, שהוא נאמן מעתה על ענינינו. בעוד ארבע שעות אנו נוסעים”. כך נעלמה גם קרן אחרונה זאת של התקוה החלשה.

עתה באה שעת אנגליה. מה תעשה? במיניסטריון האנגלי יושבים אנשים הקשוּרים, בסימפּטיה וּבפוליטיקה שלהם, עם גרמניה, אנשים שנשבעו לשמור על השלום. אמנם צ’רצ’יל לוחץ מזמן ודורש “עמדה תקיפה”. אמנם גריי רמז, שאם אנגליה תשמור זמן ממושך על הנייטראליוּת שלה, יהיה מוּכרח להתפּטר. אולם אַסקויט – ראש הממשלה? שוֹרה שלמה של חברי המיניסטריון? מה לעשות עם ה“איש ברחוב”? ב-29 ביוּלי מביא בטמַן “הצעה” לאנגליה. הן ידוע ש“עם חנוָנים” הוא העם האנגלי ואת הכל אפשר לקנות אצלו, צריך רק לתת לו מחיר טוב ועל כן מציע בטמַן לקבוע את המחיר הזה. כעבור 36 שעות הוא שומע, מתוך חרדה, אולי בפעם הראשונה מתוך הכּרת האסון, את תשוּבת גריי: אנגליה מסרבת לקבל את ההצעה, “באשר המקח הזה עם גרמניה על חשבון צרפת הוא בשבילנו חרפּה, אשר שמה הטוב של אנגליה לא יוּכל נשׂוֹא לעולם. האדון הרייכסקאנצלר דורש ממנו שנמכור לו את כל ההתחייבויוּת וכל הענינים שיש לנו כלפּי נייטראליוּת בלגיה, ואנו מוּכרחים לדחות את הרעיון הזה”. אולם גם “ההצעה” הזאת שהיתה צריכה להיות, לפי דעת צ’רצ’יל, תעודה מכרעת, לא די בה כדי להזיז את אַסקויט. ב-31 ביוּלי מאֵן המיניסטריון האנגלי לקבל על עצמו התחייבוּת כל שהיא והוּא מכריז על נייטראליוּת אנגליה כמו על האמצעי היחידי לשמור את העולם מחוּרבן כללי. בינתים מעמיד גריי לפני גרמניה וצרפת, בפעם השניה ובפעם השלישית, את שאלת בלגיה: התשמורנה על נייטראליוּתה? ציר צרפת נותן תיכף ומיד תשוּבה ברוּרה, מוּחלטת, מחייבת. ציר גרמניה “אינו יכול לענות מאוּמה”. גריי מוסר את התשוּבות למיניסטריון. החלטה: אנגליה אינה יכולה להשלים עם הפרעת הנייטראליוּת של בלגיה, אולם ההכרעה היא בידי הפּרלמנט.

ארבעת חברי המיניסטריון, מלבד סגן מיניסטר אחד, מתפּטרים – שנים מאלה חזרו בהם אחר כך, לאחר שגרמניה נכנסה לבּלגיה. שנים – לורד מוֹרלי, נשיא המועצה החשאית, וג’וֹן בּיֶרנס, מנהיג הפּועלים, היו היחידים באירופּה אשר הסתלקו משלטון, כדי לא לשׂאת באחריוּת המלחמה. מלך אנגליה טלגרף לוילהלם את הדרישה לבלי להתחיל בפעולה צבאית על גבוּל צרפת (כלומר, בלגיה). וילהלם מציע למוֹלטקה, ראש השטאבּ שלו, לקבל את הדרישה, לרכּז את כל הכוחות על הגבוּל הרוּסי. התשוּבה – היא תשוּבת סוּכוֹמלינוֹב ויאנוּשקביץ לצאר – “אי-אפשר”. ישנה תכנית: בכוח נגד מערב, באופן מתוּן נגד מזרח. וילהלם מטלגרף למלך אנגליה: “מסיבות טכניות צריך הגיוּס ללכת על פּי שתי חזיות” ומתוך תמימוּת שאין לבאר אותה הוא מוסיף: “תקוָתי שצרפת לא תהיה עצבּנית”. כשהמיניסטריון מביא לפרלמנט את עמדת אנגליה בסכסוּך אירופּה – פריצת גרמניה לתוך בלגיה היא כבר עוּבדה.

למחרת מסַפּר מוֹלטקה לבּטמַן את תכניתו האסטרטגית-פּוליטית, דוּגמה לעוָרוֹן מדיני: “התחלנו בהתקוממוּת בפּולין. הצבא שלנו נתקבּל כמעט בידידוּת. מצב הרוּח באמריקה הוא בעד גרמניה. הכל רוגזים שם על האופן המביש אשר בו הלכו נגדנו. חשוּבה מאד התקוממוּת במצרים, הוֹדוּ וקוקז. הודות לחוזה עם תוּרכּיה יוּכל מיניסטריון החוּץ לעורר את קנאת האיסלם”.

ב    🔗

במשׂרדי המיניסטריונים, בחצרות השליטים לא נמצא מי שירצה או יוכל למנוע את האסון. הוא לא נמצא גם ברחוב.

למן הימים הראשונים של הסכסוּך נצבים כל מנהיגי הסוציאליסטים וכל העתונוּת הסוציאליסטית בכל הארצות כנגד הסכנה. במידה שהסכנה הולכת וגדלה מיום ליום הולכת ומתגבּרת ההתנגדוּת. הועד המרכזי של המפלגה הגרמנית כותב בכרוּזו: “אף טפּה אחת מדם החייל הגרמני אינה צריכה להשפך כקרבן לחשק השלטן של שליטי אוסטריה. מלחמת העולם מאיימת! המעמדות השולטים, המדכּאים וּמנצלים אתכם בימי שלום, רוצים להשתמש בכם לרעה בתור בשׂר-תותחים. בכל מקום תשמיעו באזני השולטים: “אין אנו רוצים במלחמה! תחי אַחוַת העמים הבין-לאוּמית”. “פוֹרורטס” מ-25 ביוּלי: “הם רוצים במלחמה! האוּלטימַטוּם האוֹסטרי הוא מחוּסר בוּשה גם בצוּרתו וגם בתכנוֹ. בּטמן הוֹלוג עוזר לאדון בּרכטוֹלד. בבּרלין משׂחקים משׂחק מסוּכן לא פחות מאשר בוינא”. אַרבּייטר-צייטוּנג”, וינא: “בכל סעיף וסעיף מהתעוּדה הזאת של גרף בּרכטוֹלד מנצנץ דם, הדם שרוצים לשפכוֹ על ענין שמאוד אפשר היה לישבוֹ בשלום”. בוּדאפּשט: “על סף המלחמה אנו מכריזים בשם הפּרוֹלטריון ההוּנגרי, שהעם אינו רוצה במלחמה ואלה האחראים לה הם פּוֹשעים בעיניו וּמקומם אל עמוּד הקלוֹן של ההיסטוֹריה”. בפּאריס מכריזים האגוּדות המקצועיות ואחד-עשר עתונים: “בין כל האמצעים העלוּלים למנוע את המלחמה ולהכריח את הממשלות לשלום, אנו חושבים את השביתה הכללית בכל הארצות לפעיל ביותר”. ובאותה שׂפה בערך מדבּרים גם הסוציאליסטים בלונדון, רומא, בּוּקרשט, בּרן, שטוֹקהוֹלם, בכל מקום ומקום אשר קול הסוציאליסטים ניתן להשמע ואינו חנוּק כמו ברוּסיה. בכל מקום אספות-עם, הפגנות רחוב: “הלאה המלחמה! גיוּס העם נגד גיוּס המלכים”. בּבּריסל מתאספים סוציאַליסטים מכל אירופּה וז’וֹרס מכריז באספת עם רבתי: “אנו נשארים נאמנים – אנו נשאר אחים – עד המות!”

עובר יום, עוברים יומַים. ההמונים יוצאים לרחוב. המונים אחרים. קריאות אחרות בפיהם. הסוציאַליסטים מתאמצים לשמור על העמדות. הם מובילים את המוניהם לרחוב – המשטרה מפזרת אותם. הם מזמינים לאספות עם באוּלמות סגוּרים – אוסרת אותן. ופה ושם מצלצל כבר טוֹן אחר גם בקרב הסוציאַליסטים. אותו הֶרוֶה הצרפתי, שעוד שלשום קרא לשביתה כללית, כותב עתה: “מולדת המהפּכה בסכנה!” הס“ד הוֹפמַן מכריז בפרלמנט בּאואריה: הסוציאַליסטים ידעו, אם יהיה צורך בכך, להגן על מולדתם”. הקשרים בין הארצות נפסקים. אי אפשר לטלפן, לטלגרף. העתונים הזרים אינם מתקבּלים יותר. שמוּעות באויר: אלה ויתרוּ, אלה הצטרפוּ, ואַתם, רק אַתם תשארוּ זרים לארצכם ולעמכם בשעת הנסיון? העתונים מודיעים כבר על פּצצות האויב, על הדם הנקי שנשפּך. בּטמַן הוֹלוג מפרסם את “טלגרמות השלום” של וילהלם. “הסכנה הצארית”. “שלטון הבּרבּריוּת הרוּסית על כל אירופּה”. הסוציאַליסטים הגרמנים עושים נסיון להדבר עם ז’וֹרס – הם שולחים את הרמַן מילר לפאריס. בינתים ממשיכים בהתיעצוּת: מה לעשות בפרלמנט? “הספר הלבן” של הממשלה הגרמנית מספּר על הגיוּס הרוּסי, אשר קדם לגיוּס הגרמני. העתונים מודיעים לא רק על הפּצצות, אלא גם על “האויב” בגבוּלות המולדת. בישיבה מציע קאוּטסקי להמנע בהצבעת הקרדיטים למלחמה – הוא נשאר יחידי. 14 (האזה, לדבּוּר, ליבּקנכט) מציעים להצבּיע נגד הקרדיטים. הרוב המכריע: 78 – בעד הקרדיטים. המיעוּט נכנע. במהירות יתר נכנעים בוינא, בבוּדפשט, בפּראג. “אַרבּייטר צייטוּנג” כותב על “קול הברזל של ההיסטוריה. נקרע המסך מעל המשׂחק המחוּצף של הפּוליטיקה הצארית”. היום, בו הצביעו הסוציאַליסטים הגרמנים בפרלמנט בעד הקרדיטים, הוא בשבילה “יום התרוֹממוּת גאה של הרוח הגרמנית”.

באנגליה היתה תחילה כל “מפלגת העבודה” נגד המלחמה. בּיֶרנס התפּטר מלהיות מיניסטר. גם בלונדון, במַנצ’סטר, בּליברפּול, – אספות, הפגנות. ואולם בלגיה הכריעה: למחרת הידיעה על התנפּלוּת גרמניה – רוב הפּועלים הוא בעד גיוּס המתנדבים, גם הפאבּיים מצטרפים. אך מַקדוֹנַלד עם מעטים מאד נשאר איתן. “אנו איננוּ לוחמים – כך כתב בימים האלה, לפני שנכלא בבית האסוּרים – בעד חופש בּלגיה. אנו נלחמים משוּם שאנו קשוּרים לברית-השלשה, משוּם שהפּוליטיקה של מיניסטריון החוּץ היתה מכוּונת, זה שנים, נגד גרמניה ומשוּם שמטרת הדיפּלוֹמַטיה החשאית שלנו היתה שמירת שויון משקל באירופּה”. בפּרלמנט מצבּיע מקדונלד עם קבוּצת חבריו, נגד הקרדיטים.

הסוציאַליסטים הבּלגים, לאלה לא היתה ברירה כלל. האויב היה בארצם. וַנדרולדה כתב בכרוּז המפלגה: “אנו איננו אחראים. האסון התרחש כבר. בנוּ שולט רעיון אחד: הגנת ארצנו. אולם גם במצב האיום הזה אַל תשכחו, שאנו שייכים לאינטרנציוֹנל ואנו נשאר אחים לכולם במדה שהדבר עומד בהתאמה להגנת אדמתנו”.

ז’וּרס שב לפאריס כולו תחת רושם חג האַחוָה בבריסל. הוא שומע דברים משוּנים ואינו חפץ להאמין בהם. פּרוֹבוֹקציה של גרמניה. עמדה רופפת של החברים הגרמנים, סכנה לבּלגיה ולצרפת. בכל זאת הוא מדבּר בו בערב בשש אספות עם: שביתה כללית – שלום! בבוקר הוא רץ למיניסטריון, הוא דורש התאמצוּת מַכּסימַלית לשמירת השלום. יש להניח, שהוא יצא מהמיניסטריון פחות בטוח בעמדתו. הוא שב למערכת “הוּמַניטה”. כותב מאמר למחר – “שיקוּל-דעת – שקט – אולי יש עוד להציל דבר מה”. מן המערכת הוא הולך למסעדה ושם הוא נופל חלל מכדוּר סטוּדנט צעיר, אשר “רצה להמית את המתנגד לשירוּת הצבא של שלש שנים. הוא הזיק יותר מדי לצרפת”. כשמילר בא לפאריס מצא את גוּפו המת של המנהיג הגדול אשר נשבּע בּבּריסל להיות נאמן לדגל האינטרנציוֹנל עד המות. הוא על כל פּנים עמד בשבועתו. בהתיעצוּת הסוציאַליסט הגרמני עם החברים הצרפתים והבּלגים, מסתלקים מיד מרעיון השביתה הכללית. המו"מ מתנהל אך על הקרדיטים, על האַרגוּמנטציה המשוּתפת. בעוד יומַים מסתלקים גם מזאת. משני גדות הריין הולכים הכל להגן על המולדת, בנאמנוּת, ביוֹשר. האזה, המצבּיע בשם סיעתו, נגד מצפּוּנו, בעד הקרדיטים, מתקומם בכל מלה וּמלה שבהכרזתו נגד המלחמה: “…בהסכמה אינטימית עם אחינו הצרפתים. לבּותינו עתה עם האמהות אשר היו מוּכרחות לתת את בניהן, עם הנשים ועם הילדים… אנו מרגישים את נאמנוּתנו לאינטרנציונל, אשר הכיר תמיד בזכוּת כל עם לחופש לאוּמי. אנו דנים לכף חובה כל מלחמת כיבּוּש. אנו דורשים שיוּשׂם קץ למלחמה בו ברגע שתוּשׂג מטרת הבטחון”.

לא אחרת עשׂה ולא אחרת דיבר קרנסקי בדוּמה הצארית, בשם סיעת-העמלים. “אסרו עלינו לדבּר כאשר עם לבנו. במקום חנינה, הטילה הממשלה על העם מסים כבדים. תחזקו ברוחכם, פּועלים ואכּרים, תאספו כוחותיכם – וכשתגנו על ארצכם, תשחררו אותה”. הסוציאַליסטים – שתי הסיעות – מצבּיעים כמקדונלד נגד הקרדיטים: “לבּותינו דופקים יחד עם אחינו באירופּה. אנו לא יכולנו למנוע בעד מלחמת מלכים זוֹ. אנו נגמור אותה. זהו הפּשע האחרון של הבּרבּריוּת. אנו, העמים, ולא אַתם, אדונים דיפּלוֹמַטים, נכתוב חוזה השלום”.

“כזאת היתה אירופּה ב-4 באַבגוּסט. שקר וקלוּת ראש, תאוָה עזה ופחדנוּת של שלשים דיפּלוֹמַטים, נסיכים וגנרלים, הפכו מיליוני אנשי שלום לרוצחים, לשודדים, למציתים במשך ארבע שנים. אף אחד מן העמים לא רכש לו דבר מה של קיימא. כולם הפסידו אשר עשרות בשנים לא יחזירו. שנאה והתמרמרוּת אחזו בעמים, אשר קודם לכן התחרו ביניהם במעשי שלום. האשמים בזה נשארו ללא עונש וּבני חוֹרין. מכוּלם אך סוּכוֹמלינוֹב קבּל את ענשו בבית האסוּרים. נהרגו על ידי עמיהם אך שנים אשר תחילה רצו למנוע בעד המלחמה, הצאר וגרף טיסה, שסרב לברוח, גם גרף שטירגק אשר לא היה בין המשסים הגדולים. כל שאר שליטי אירופּה האחראים באופן אישי, הצילו את חייהם מן הקאטאסטרוֹפה, או בדרך בריחה, או הודות לאורך רוּחם של העמים. אף אחד, מלבד גרף טיסה, לא סיכן את חייו בשדה הקרב. אף אחד מהמנוּצחים לא עמד לפני בית דין. את רוצח הארכידוּכּס עינוּ עד מות. רוצח ז’ורס נשאר בן חוֹרין. ועַם אירופּה פּרע את החשבון בתשעה מיליון מתים”.

ג    🔗

ספרוֹ של לוּדויג מוסר, בצוּרה פּוֹפּוּלרית וחיה, כמעט דרמטית, לפעמים נדמה אפילו דרמטית מדי, את השלד החיצוני של מאורעות החודש הפאטאלי ההוא. חקירה עצוּמה, מפלגתית, ממשלתית, ואף מדעית נעשתה, במשך השנים האחרונות, בליבּוּן המאורעות האלה, ולוּדויג אסף בחריצוּת רבּה את המקומות האופיניים ביותר של הקוֹרספּוֹנדנציה הדיפּלוֹמַטית, הבּיטוּיים הבּולטים ביותר, “שקר וקלוּת דעת”, של שליטי אירופּה בזמן ההוא. עבודה ראוּיה לכל שבח, אשר גם החסרונות המציינים את לוּדויג, אימפּרסיוֹניזם זול במקצת, כאראקטריסטיקות מוּפשטות ותלוּשות במקצת, וגם כמה שגיאות עוּבדתיות, אינם פּוגעים בו ביותר. הספר מזעזע עד היסוד. אולם למעשה לא הסתפּק לוּדויג בעיבוּד החומר, אלא התאמץ לתת לקורא גם משום “פילוסופיה של היסטוריה”, ביאוּר סיבות המלחמה ושרשיה, ובזה הצליח פּחות. אי אפשר להבין את “יוּלי 1914” בלי יוּני ומאי וכך הלאה, עד מלחמת גרמניה-צרפת ב-1870 לכל הפּחות, עד מפּלת צרפת ואיחוּד גרמניה מתוך “דם וברזל”, עד השלטת רעיון ה“רֵוַנש”³ בצרפת והתגבּרוּת כוח גרמניה גם בתור מדינה קוֹלוֹניאלית. וזה לכל הפּחות, באשר למעשה צריך ללכת עוד יותר אחורנית עד נצחון אנגליה במלחמה עם נפּוֹליאוֹן. המסגרת הצרה, בה נשאר לוּדויג, מבארת גם מדוּע יצאו האור והצל מחוּלקים באופן חד-צדדי במקצת – צרפת ואנגליה נקיות כמעט לגמרי. גרמניה ואוסטריה אשמות במאה אחוז. אילו כזאת היתה המציאוּת הדיפּלוֹמַטית של אירופּה ביוּלי 1914, אי אפשר היה להבין את זיוּף ורסאיל, שהתרחש בעוד ארבע שנים.

ואם גם נשָׁאר בגבוּלות החודש ההוא בלבד, בקושי נסתפּק בביאוּר הפּשוּט מדאי של “שלשים דיפּלוֹמטים וגנראלים”, אשר החריבוּ את העולם. אי אפשר להצדיק אותם או להקטין את אשמתם. אולם – מי היו אלה? גאונים? ענקי-רוּח? כּלל וכלל לא. אנשים בינוניים עד למאד, אדרבא: למטה מבינוניים, ועל כן – מאַין השלטון העצוּם שהיה בידם, מאַין ההכרעה שהיתה להם על גורל מיליוני אנשים? ההיו הם באמת “עושי היסטוריה” או אוּלי “נושׂאֶיה”, בּוּבּוֹת עלוּבות אשר כוחות ציבּוּריים ענקיים, כוחות פּוֹליטיים וסוציאליים, תרבּוּתיים ורוחניים ואף נפשיים הניעו אותם לתפקידם הפאטאלי? כלוּם לא היו אלה ביטוּי נאמן למשטר חברתי מסוּים, אשר אותו יש לנתח ולהבין כדי לחדור לסוד מלחמת העולם?

ביחוּד בולטת ההפשטה, אשר בהסבּרת לוּדויג בתארוֹ את הכשלון הגדול של ההמונים ומנהיגיהם. דוקא הנטיה האימפּרסיוֹניסטית של לוּדויג לניגוּדים מגלה את חוּלשתו. ההמונים הנם חדוּרים רוח שלום ואַחוָה בין-לאוּמית. המנהיגים נכונים להתנגדוּת נמרצת למלחמה, ל“קרב האחרון” נגד עבדוּת וניצוּל. עובר שבוּע-שבוּעיים – וכוּלם נכנעים והולכים לקרב אחר לגמרי, אח נגד אח. מה קרה? לוּדויג אומר: “רמאוּת”, והוא מונה את הזיוּפים בפרסוּמי הממשלות. ואלה באמת מרוּבים. ב“ספר הצהוב” של צרפת חמשה זיוּפים, בספר הרוּסי 20 זיוּפים (ו-130 תעוּדות נשארו באַרכיוֹנים עד המהפּכה הבּוֹלשביסטית), האוסטרים פּירסמו 69 תעוּדות, מאלה 38 מזוּיפות, ו-352 תעוּדות נשארו ללא פרסוּם עד המהפּכה, הממשלה הגרמנים פּירסמה 30 תעוּדות מ-702 שנתפּרסמו אחר כך, ומ-30 אלה 18 מזוּיפות. אך ממשלת אנגליה פּירסמה כמעט הכל וללא זיוּפים. ועל כן: רמאוּת. אולם מאימתי נעשו הסוציאליסטים ילדים קטנים, אשר קל כל כך לרמוֹתם? הן הם אמרו וכתבו במשך עשרות בשנים לפני פרוֹץ המלחמה, כי הממשלות האלו שקרניות הן ואסוּר להאמין להן. ולא היתה זאת “דמגוגיה” סתם, אלא אמת אשר כל תולדות כל מלחמה אישרוּ אותה תמיד ואשר מאה ואחת הוכחות היו לה גם בחייהם ה“אזרחיים”, ולא רק ה“צבאיים”, של אותן הממשלות. וכמה זמן אפשר לרמות? שבוּע, חודש, חצי שנה. סוף האמת להתגלות. הן הגבוּל לארצות נייטראליות היה פתוּח וכל מפלגה סוציאליסטית היתה יכולה לשלוח ועדה, מי לשודיה, מי לשוייצריה, כדי ללמוד את החומר הדיפּלוֹמַטי ולהגיע אל האמת. מישהו עשה את הדבר הזה ושינה את דעתו (ביחוד הסוציאליסטים הגרמנים, אשר היוו אחר כך את “המפלגה הבלתי תלוּיה”), אולם לא היה בכוחם להשפּיע לא על רוב מפלגתם ולא על ההמונים. סימן שלא היתה כאן רמאוּת בלבד, כלומר אי ידיעת הענינים בהכרח, אלא רצון לבלי לדעת או ידיעה אשר דבר מה, המוּנח בשטח אחר לגמרי, עצר בעד השתלטוּת הידיעה הזאת על בני אדם. ואם לא נרצה לקבל הסבּרה אחרת, שנשמעה אז והנשמעת עד היום הזה מצד הקוֹמוּניסטים, הלא היא “בגידת המנהיגים”, והיא ילדוּתית לא פחות מה“רמאוּת” של לוּדויג – הרי שנצטרך לחפּשׂ סיבות אחרות עמוּקות יותר לכשלון העצוּם של ההמונים והמנהיגים, לכשלון אשר את פּירותיו המרים אנו אוכלים עד היום הזה.

הדבר הראשון, המַפליא בימים ההם – ורמזים לכך ישנם גם בספרו של לוּדויג – הוא שה“בוגדים” הראשונים לא היו כלל המנהיגים אלא ההמונים עצמם, אשר הכריחו את המנהיגים ללכת בדרך ההכּנעוּת ועצרוּ בעד אלה מהם שרצו להתנגד למלחמה. לפתע פתאום ראו המנהיגים את עצמם ללא ההמונים. העם עזב את הרועים והלך אחרי כהנים אחרים. בן לילה. המנהיגים היו מוּכרחים להסתגל לפרצוּפם החדש של ההמונים. אולם רק אצל מעטים היה זה פּרוֹצס שׂכלי אשר בהכּרה, משוּם חשבון פּוליטי. הרוב הגדול נמצא תחת שלטון אותן ההרגשות אשר השתלטו בהמונים. היתה זאת התפּרצוּת האינסטינקטים הפּראים, אשר השכבה החיצונית של התרבּוּת האירופּית אך כסתה אותם ולא עקרה. “ההמוֹניוּת”. חשק המלחמה, צמאון הדם. בדומה לזה אפשר למצוא בימי פרעות ובימי מהפּכה. פסיכוֹלוֹגים, פילוֹסוֹפים, משוררים מספּרים הרבה על האינסטינקטים האלה ולפעמים הם גם שותפים להם. מתקבּל הרושם כאילו יש בו באדם עודף מרץ אשר החיים “האזרחיים” השקטים אינם דולים אותו ובתקוּפות ידוּעות הם מחפּשׂים להם מוצא ב“משתה דם”. והן ישנו קשר – אשר איננו פּוליטי בלבד – בין מלחמה גדולה ומהפּכה גדולה. על כן הנוּסח ההוּא: “עם אוהב שלום”, אינו אלא אגדה הדורשת את ניתוּחה.

אמנם ברי שאין זה בירוּר מספּיק, הן על הרבה אינסטינקטים התגבּרה אירופּה. מדוּע לא שלטה דוקא על אינסטינקט-דם זה? מדוע מצא לו האינסטינקט הזה רק ברוּסיה, ודוקא ברוּסיה, צנור סוציאלי ובשאר המדינות זרם לפי צנור לאוּמי? כל הבּרכטוֹלדים והמוֹלטקים האלה איבּדוּ את כוח השפּעתם על ההמונים בשטח הסוציאלי, ומדוּע אך בשטח הלאוּמי נתגלו מוּשׂגיהם והרגשותיהם כשולטים על ההמונים? נדמה, כאילו את התשוּבה לשאלה הזאת נצטרך לחפּשׂ ביחסו של הסוציאליזם הבין-לאוּמי לשאלה הלאוּמית ולפוליטיקה בין-לאומית. בשוּרות הסוציאליסטים היתה ההנחה: העם, הלאום, מולדת – מוּשׂגים מוּפשטים הם ומחוּסרי ערך, ואינם אלא מכשירי שלטון וניצוּל בידי הבּוּרגנות ובעלי האחוּזה. ומי שחשב אחרת, מקומו היה במחנה הריאַקציה. גם שחרוּר הלאום – חלום ריאקציוני היה. אין זה כלל מקרה, שהרעיון הציוני לא מצא לו הד כלשהו בשוּרות הסוציאליסטים שלפני המלחמה. אפילו מצבו של ה“בּוּנד” לא היה קל. והיהוּדים לא היו בנים חורגים יחידים באינטרנציונל הסוציאליסטי, לא בהרבה שונה היה מצבם של הפינים והפּולנים והאוּקראינים והאַרמנים והגרוּזינים. כל אלה שסבלו קשה משעבוּד לאוּמי. למעשה היתה הפּוליטיקה הסוציאַליסטית שלפני המלחמה פּוליטיקת עמים גדולים הנהנים משלטונם. אולם גם העמים הגדולים האלה כפרוּ בזכוּתם להכּרה וּלהרגשה עצמית. ואם החינוּך הסוציאַליסטי הצליח במידת מה להחניק את ההכּרה הלאוּמית ולעשותה למפלצת ריאַקציונית, הרי ההרגשה הלאוּמית המשיכה את חייה, אדרבּא, כאילו הצטבּרה פי כמה תחת לחץ התורה הכופרת בה, ואחר כך התפּרצה התפּרצוּת איוּמה ביוּלי ההוא.

מתוך התעלמוּת מהיסוד אשר שמוֹ: עם, לאוֹם, היתה נובעת גם ההתעלמוּת מכּל הקוֹמפּלכּס של הפּוליטיקה החיצונית, אשר הסוציאליסטים שהשקיעו כוחות כה רבים בחקירה סוציאלית וּפוליטית פנימית, הזניחו אותה לגמרי. ההנחה היתה גם כאן פּשוּטה מדי: הפּוליטיקה החיצונית איננה אלא משׂחק הדיפּלוֹמטיה החשאית והגנראלים, היושבים בשטאבּים שלהם והיוצרים, באופן מלאכוּתי, את הניגוּדים בין העמים, והדבר הזה נחוּץ להם אך ורק להנאה פרטית, למטרת השלטון. בודאי: אמת היתה בתפיסה הזאת – ויוּלי שנת 1914 הוכחה חותכת לכך – אולם אמת חלקית בלבד, אמת חיצונית ההולמת אך את שיטות העבודה הדיפּלומטית והצבאית שלפני המלחמה. כי למעשה הניגוּדים שבּין עניני העמים ישנם גם ישנם. הם ישנם בקרקע וּבמשטר הכלכלי וּבריבּוּי התושבים ובכוח היצירה. כל עם שואף לעצמאוּתו. “מקום תחת השמש” איננה אך פראזה טפלה של וילהלם. וּבהיוֹת שכּל עם ועם שואף, וזכאי לשאוף, למקום תחת השמש, יש לחלק את המקומות האלה. אסוּר לעשות את החלוקה בדרך הדיכוי והכוח הפיסי, אסור להעלות עמים אחדים למדרגת אדוני עולם המנצלים, ועמים אחרים להוריד למדרגת פּרולטריים מנוּצלים. הכל צריך לקבל את מקומו והשמש גדולה למדי לשלוח את קרניה על כוּלם. אולם את החלוּקה יש לעשות, וזאת היא עבודה גדולה, מלאכה מוּרכּבת – לא פחות מאשר הקמת המשטר הפּנימי הצודק, כלומר: חלוּקת מקומות תחת השמש בין כל העובדים בתוך כל עם ועם. עבודה זאת דורשת התעמקוּת בפרוֹבּלמות, שיקוּל דעת, רצון טוב, נכוֹנוּת לויתוּרים. כלומר: היא דורשת חינוּך. מה אמרו הסוציאליסטים מלפני המלחמה? לא פתרון הפּרוֹבּלמות החיצוניות, אלא ביטוּלן, והם רצו לעשות זאת בדרך אשר פּאתוֹס מוּסרי רב היה בה – אַחוַת עמים – אולם יחד עם זה התעלמוּת מן המציאוּת, ומשוּם כך לא היתה זו דרך כלל. הן גם את השאלה הסוציאלית לא נפתור על ידי הכרזת כל האנשים לאחים. רבים, לפני הסוציאליסטים, הלכו בדרך הזאת ונכשלו, למרות רצונם הטוב והטהור. הפּרוֹבּלמה בשביל הסוציאליזם היתה: לשמור על הפּאתוֹס המוסרי ובאותו זמן לפתור את הפּרוֹבּלמות החיוּניות של העמים בתור חברת עמים. ואת זאת לא עשוּ באשר לא ראו את הפּרוֹבּלמה. מזוּיינים במוּשׂגים ששלטוּ בשוּרותיהם מלפני המלחמה, בשטח הפּוליטיקה החיצונית, לא יכלו הסוציאליסטים לתת להמונים את החינוך המדיני, שיהיה חדוּר רוּח אַחוָה בין-לאומית ויהיה גם מציאוּתי. הדבר התנקם, כאשר ברגע הנסיון, מתוך סבך אשר “שקר וקלוּת-ראש של שלשים דיפּלומטים וגנראלים” יצרו אותו – לא מצאו, ההמונים והמנהיגים גם יחד, את קו הפּעוּלה הנכון, כילדים עמדו לפני האסון, ונכשלו כשלון עצום. אין זה משחרר את קבוצת הסוציאַליסטים, פּלונית או אלמונית, מ“דין ההיסטוריה”, מאשמה כבדה פחות או כבדה יותר. אולם על הדין הזה להיות מקיף יותר, עליו לכלוֹל לא רק את הסוציאליסטים, אלא גם את הסוציאליזם מלפני המלחמה, על מוּשׂגיו ותפיסתו.

“אזהרה לבנים” כתוּב על שער ספרוֹ של לוּדויג. ודאי: “אי אפשר לאנוֹשיוּת לבלי ללמוד משנות דם אלו. ו”שלשים הדיפּלוֹמטים והגנראלים" ישׂאוּ-נא בכל כוֹבד האחריוּת האיוּמה המוּטלת עליהם. אוּלם כדי שתהיה שלמה, אַל תהיה האזהרה הזאת מוּגבּלת בשכבת השולטים. מלחמת העולם והמהפּכות שבעקבותיה הפכו את כל מוּשׂגינו, שינוּ את נפש הדור. ולא יתכן שלא נתאמץ להבין, מה קרה לאירופה זוֹ ומדוּע קרה מה שקרה, בכל היקף המאורעות ולקחם.

“דבר”, כ“ג-כ”ד תמוז תרפ"ט (31.7–1.8.1929).