א.    🔗

בימי הרעה של מלחמת-לבָנון נקלעתי עם יחידתי למחנה צבאי סמוך למושבה רֹאש-פִּנָה. מהשכמת הבוקר עמסתי משאיות בציוד לחימה. העבודה היתה קשה ומתישה והחום כבד. המתח והדאגה כרסמו בלב ונוחות החיים הרגילים שלפני הקרבות נשכחה לגמרי. אבל בערבים היה פנאי לרדת אל המושבה. להתהלך ברחובותיה השקטים ולרוות מניחוח הגינות. וקשה היה להאמין שבמרחק כמה עשרות קילומטרים משתוללת מלחמה רעה ואכזרית. סבבתי בין המשקים הקטנים והקפתי את החצרות המגודרות. הגנים נתנו ריחות טובים והאנשים קראו עתונים על הספסלים שבפתחי הבתים. ושוב חזיתי בפלא הנִשנֶה, איך במרחק של כמה צעדים מהכביש העמוס בשיירות צבא מתנהלים חיים שלווים לחלוטין.

ערב אחד עליתי במעלה הרחוב של המושבה הישנה. הבתים המשוקמים משכו את עיני. השערים היו עשויים בסגנון מיוחד. ובכל מקום אפשר היה להבחין בידי האומנים שעיצבו את גדרות הברזל. אישה אחת שהלכה ברחוב עם שני ילדיה קראה אלי והזמינה אותי לביתה. לפוש מעט מעבודת היום ומלחץ המלחמה. נעניתי לה ברצון והלכתי אחריהם אל ביתם שבמדרון. וכשנכנסנו בשער שאלתי אותה היכן משרת בעלה. האם נכנס עם הכוחות הפורצים ללבנון או שהוא משרת כמוני באחת מיחידות העזר. לא הוא בכלל בחוץ לארץ השיבה לי. באחת מארצות אמריקה הדרומית. הוא משמש שם כמין יועץ חקלאי לבעלי חוות מקומיים. והיא כבר ניסתה להתקשר אליו ולהודיע לו שפרצה כאן מלחמה. אבל טרם הצליחה להשיגו. ובינתיים שיימשכו אצלו ימות השלום.

נכנסנו אל הבית. החדרים שבקומת הקרקע היו מכוסים בשטיחים ישנים וקישוטי-מתכת היו תלויים על הקירות ועל התקרה. תיכף אפשר היה להבחין שזהו ביתה של משפחת אמנים. הילדים נעלמו מיד במדרגות ובמקומם הופיעו מן החצר כמה חתולים כהים סמיכי-פרווה. קח לך מים קרים מהמקרר ואני כבר חוזרת. והיא נכנסה לאחד החדרים להחליף את שמלתה. מזגתי לי מים קרים מהמקרר וישבתי בכורסת הנדנדה המגולפת. וכשהתרגלו עיני לאפלולית ראיתי איש מזוקן יושב ממש מולי מתחת לחלון. הוא נסמך בגבו אל הקיר, רגליו מקופלות תחתיו וידיו חבוקות בחיקו. אבל הזקן שהזדקר מפניו היה כל כך משונה ורחב עד שבקלות אפשר היה לחשוב שזהו זקן מלאכותי. זקן מעושה המודבק אל הפנים כמין תחפושת מטעה. שלום, אמר לי, מבלי לעשות תנועה קלה בגופו. אני מכיר אותך. אני זוכר את קולך. אתה זוכר אותי?

הופתעתי לגמרי ולרגע לא הייתי בטוח שאלי דיבר. הסתכלתי סביבי לראות אולי ישובים כאן עוד אנשים מסביב לקירות. אבל מלבדו לא היה שם איש. אני זוכר אותך? שאלתי, מניִן אני צריך לזכור אותך? נפגשנו כבר פעם אמר, תיזכר בבקשה, לא הרחק מנֵס-צִיוֹנָה. ומיד כשנכנסת לחדר עם רִינָה והילדים נזכרתי בקולך המיוחד. נֵס-צִיוֹנָה? השתאיתי, מה לי ולמקום ההוא? מימי לא ביקרתי בנֵס-צִיוֹנָה ורק חלפתי על פניה בנסיעותי אל הדרום. מי זה עוצר בכלל בנֵס-צִיוֹנָה? ומה בכלל יש לחפש בסביבותיה? אני קוֹבִּי אמר לי מן הקיר, קוֹבִּי צְבִיאֵלִי. והזקן שלי לא צריך להטעות אותך. קוֹבִּי? צְבִיאֵלִי? מהיכן מוכר לי שמו? אבל הרגשתי שיש אמת בדבריו. כבר נפגשנו פעם וגם קולו נשמע לי מוכר מעט.

וכששבה רִינָה לחדר ועל גופה שמלת בית נוחה והעלתה אורות במנורות החבויות נזכרתי בו. כמו ברק הכה בי הזכרון השב ממרחקים ואני נכעסתי מעט על עצמי. על השכחה המגונה שפקדה אותי ושאינה ממנהגי. ודאי הרי זה יעֲקֹב, קוֹבִּי, צְבִיאֵלִי. משורר ואיש בעל חלומות משונים. כל כך משונים היו חלומותיו עד שצריך היה לאשפז אותו לתקופה מסוימת באותו מוסד, לא הרחק מנס-ציונה.

עכשיו נזכרתי בדרך דבורו הרך, בגימגומו הקל. בידיו המגרדות בסנטרו. וביחוד היה מתגבר גירודו כשהיה קורא לפני משיריו המשונים. בעיניו הישרות שנתן בעיני בשעה ששאל אותי אם יש באמת טעם לשירים ואם יש ערך אמיתי לכתיבתו. קוֹבִּי צְבִיאֵלִי שפגשתי אחר כך בנסיבות מוזרות באיזו מסיבה ספרותית. שם היה כרוך כתינוק אחרי איזו משוררת שהתפרסמה אז בשיריה החושפניים. קוֹבִּי שכתב אלי הביתה כמה מכתבים ארוכים ומתחננים. ואני הקשחתי את לבי ולא השבתי עליהם כי חששתי שמא ידבק לחיי ויפול עלי למעמסת-ידידות שלא אוכל לקיימה. קוֹבִּי שהיה משגר אלי דרישות שלום לפני שנים. ואני הייתי שואל נו, איך הוא חי? הוא בריא? הוא מתפקד כהלכה?

קמתי מכורסת הנדנדה וניגשתי אליו. וגם הוא קם ממקומו ועמד. לחצנו ידים שאלנו מה נשמע ורִינָה התפלאה תראו תראו מה שעושות המלחמות. אבל שבו עכשו ותשתו אתי קפה ונשמע את הסיפור כולו. ואז שאלתי אותו האם גם הוא נמצא כאן בגלל המלחמה. וקוֹבִּי השיב לי שלא. הוא פשוט חי כאן חיים זמניים. ובגלל מצבו הוא פטור מחובת הצבא. וגם כך לא הבטיח לאף אחד שברֹאש-פִּנָה יחיה לנצח. היום הוא חי אצל הנדיבים האלה רִינָה ובעלה שהוא ידידו מילדות. אבל מחר אם ירצה יצא מכאן לאן שתישא אותו רוחו. יש כמה מושבות אמנים בארץ. והוא כבר חי באחדות מהן לנסותן. והדלתות בכל מקום פתוחות לפניו. ובכל מושבת אמנים כבר קנה ידידים הששים לדאוג לצרכיו.

ובכלל כדאי שאדע שחייו נשתנו לגמרי. והם עכשו מתנהלים במעלֶה תְמִידִי. וגם שיריו משביחים והולכים. ובכלל שמו יוצא בין האמנים הצעירים כאחד שכדאי לאחוז בִּכנף בִּגדוֹ. האם קראתי את ספר-שיריו האחרון שנדפס רק לפני כמה חודשים? זהו ספר מעולה באמת. ואין זה רק דעת-המחבר. אלא גם דעתם של המבקרים מהדור החדש. ואם ארצה הוא יביא מיד את הניירות לפני. כי הכול שמור בתוך תיקיו שלמעלה. והוא נושא אותם עימו לכל מקום שיילך. וכבר רצה לעלות במדרגות אבל אני אמרתי לא עכשו קוֹבִּי. עוד תימצא לנו שעה טובה מזו.

עכשו אני יכול להירגע מתדהמת הפגישה ולערוך את הדברים לפי סדרם הנכון. ראשית הביקורים שלי במוסד, לא הרחק מנֵס-צִיוֹנָה. בתחילה בגלל תפקידי ואחר כך מתוך ענין שהתפתח. אני זוכר אותם כאילו התרחשו אתמול. אני זוכר את המדשאה העלובה הכלואה בין הבתים הישנים אדומי-הרעפים. מכל צדיה היא עטורה בעצי הג’וֹקַראנדָה המרהיבים בפריחתם הסגולה. אני זוכר את אדמת החמרה מכוסה כולה בנשר פריחתם. את ספסלי העץ עטויים בחריוני הציפורים שהתייבשו. אני זוכר את הלשלשת שהתעבתה ורק בסכין ניתן להסירה. ריחות מתוקים של אביב מאוחר נישאים בחצר המוסד. והם מדובקים אל הַחוֹסִים ואורחיהם שמתהלכים על המדרכות בהילוך איטי ומעט חגיגי. גם אני מהלך שם לצידו של קוֹבִּי צְבִיאֵלִי והוא מדבר אלי. הוא נמוך ממני ועבה ממני ודילוגו המסורבל מצחיק אותי כשהוא מנתר מעל השלוליות הרעננות של המלקוש המאוחר. אי-שם בלב הפרדסים בדרך לנס-ציונה.

שנית אני זוכר את שיחתנו החרישית, את גימגומו הרך. נסיונותיו מכמירי הלב לעקוף את מוקשי המילים ואת מלכודות התוארים הסבוכות. אצבעותיו החורשות וסורקות בתוך זקנו הכבד. לפני שאושפז כאן לא גידל זקן. אבל הגילוח הפך לו לסיוט. המים קרים תמיד והסכינים אינם חדים. ולחייו נפצעות ללא הרף. כמו בצבא, אמרתי, ממש כמו בחודשים הראשונים של הטירונות. ומיד הישאתי את שיחתנו למרחקים מפני שנזכרתי שקוֹבִּי נפסל לשירות הצבאי. אני זוכר שרצה מאד לשרת. בחוד החנית, במקום שכל חבריו הטובים בני המשק נמצאים. אבל הרשויות מיאנו ופגעו בו והוא התקפל אל תוכו. ומאז הוא אינו מרבה בדבורים על הצבא.

רק על המלחמה יש לו תמיד מה לומר. פלא שלא פרץ בגידופים כנגד הלחימה בלבנון. ובעצם לא יחיד הוא בין מגדפי המלחמה שפגשתי ברֹאשׁ-פִּנָה. אתמול קפצנו לשעה קלה לשחות בבריכה הציבורית. ומישהו מהחברים התעקש לבקש מהקופאית כרטיסי-הנחה דווקא. כמו שמגיע לחיילים. איזה חיילים? שאלה הקופאית. אתם גם כן חיילים? וכשלא ויתרנו על זכותנו ודרשנו את הכרטיסים הזולים קמה ממקומה ופרצה עלינו בגערות. איזה מין חיילים אתם? תראו איך שאתם נראים. ואם אתם חיילים מה אתם עושים בבריכה של המושבה? כששם בהרים נהרגים כל כך הרבה צעירים? תתביישו לכם, ירקה עלינו, אתם בושה לצבא ובושה לעם ישראל.

ועוד רגע היתה מסתערת עלינו באגרופיה החלושים. מאחור כבר נזעקו רוחצים והחלו לרוץ. מאחד הפתחים הגיח במהרה איש אחד שהיה בעלה כנראה. הוא אחז בזרועותיה בכוח והידק אותן והפציר בה שתרגע. בעברית ובאידיש וברוֹמַנית מסוכסכת. ואלינו פנה בהתנצלות רפויה ואמר שעלינו להבין ולסלוח לה. כי היא אישה קשת יום שאינה יכולה לשכוח את עברה. וכל פגז שמתפוצץ בגבול מפוצץ מחדש את חרדותיה. ומאז שפרצו הקרבות בלבנון אינה מסוגלת להירדם. וכבר ביקש ממנה שלא תשב בקופת הבריכה. מפני שמרוב חרדתו לה זנח את עבודתו וכל היום הוא משגיח עליה מרחוק.

בסדר בסדר אמרנו במבוכה. וגם התחרטנו ורצינו לשלם את מחיר הכרטיסים המלא. אבל הקופאית לא הסכימה. אני לא צריכה את הכסף המחורבן שלכם. ושם בהרים נהרגים כל הזמן הילדים שלנו. ואתם לא מתביישים לעשות חיים במושבה ולרחוץ בבריכה. היא ניסתה לחמוק מזרועות בעלה ולהסתער עלינו שוב. אבל הוא התגבר עליה ודחק אותה מעבר לגדר הבריכה הציבורית.

אבל קוֹבִּי צְבִיאֵלִי לא קילל את המלחמה ולא את מחולליה. ואני שמחתי כי עוד לא נרגעתי מדברי הקופאית הַהִיסְטֶרִית. שאת מעט הצדק שבדבריה לא יכולתי להכחיש.

שלישית אני זוכר את חדרו הצר ואת מדף הספרים שמעל מיטתו. ואת ספר שיריו של נוֹחַ שְׁטֶרן שקרא באותם ימים במוסד. ביקורי המעטים היו מלאים בדברי ערגתו לשירה התמימה הנכלאת בעל כורחה בין החומות. כנפיה נקצצות רגליה נֶאֱזָקוֹת וגרונה נאטם. כמו שקרה למשורר המופלא נוֹחַ שְׁטֶרן. הוא זירז אותי לקרוא משיריו ואת הדברים המועטים שנדפסו עליו בכתבי-העת הספרותיים. במשק היה ספרן צנוע שהיה מקורב אליו מעט. והוא בין היחידים שהבין ללבו. עוד מראשית התמוטטותו. והוא שנתן בידיו את כתביו של נוֹחַ שְׁטֶרן. בספרות העולם היו משוררים רבים שכתבו מתוך החומות. אבל אצלנו רק יחידי יחידים. ואולי רק אחד. כך אמר לו הספרן. וכשהתהלכנו על המדרכות הצרות השקועות בתוך אדמת החַמְרָה היינו מגיעים תמיד לריח הפרדסים המתוק. המשגע פי אלף בתוך שממת החומות. ולחשכת הפרדסים שהיו לפנים יערות מולדתו. ואז סיפר לי איך נהג להימלט אל מעבה הפרדסים מאחורי משוכות החֲבַלְבָּל הצפופות. איך היה משתטח על העשב הרענן. ואיך היה משתרע על הגזעים המפוצלים. ושם במחבואו היה שומע את הנַהַם המתמיד והרחוק של חיי המשק מעבר למחיצה הירוקה. כאחד החרקים הקטנים היה מתכווץ אל גזע ההדר ומנמיך את עצמו שידמה לאחד העשבים הצנועים שבפרדס.

ורביעית אני זוכר את חלומותיו. ואת ספורי חלומותיו. מה באמת ראה ומה באמת הזה והמציא אינני יודע. ומה משכה בו תאוות הסיפור שממנה נטל לו חופש להסתלק מתוך החומות. כאילו היה שב למעיין קדום שמימיו כל כך טהורים ששום רע לא יצא מהם. אילו היה נערה, אמרתי לו פעם, כשנלאיתי מסיפוריו, היה משגע אותי בסיפורי סרטים אמריקאיים. היה מכביר פרטי פרטים אינסופיים כמו שאוהבות הנערות. ורק מזל היה לנו שלילותיו במוסד היו קצרים ונקטעו בהשכמה מוקדמת לעבודות השירותים. שאם לא היה נעור עוד יכול לשכב ולחלום עד הצהריים. ועוד מזל היה לנו שביקורי אינם תכופים כל כך. ואני מבקרו פעם אחת בעונה. והזכרתי לו את הגשם הכבד שניתך על המדשאה בביקורי הקודם.

קוֹבִּי צְבִיאֵלִי נשא אלי עיניו ואמר שהוא מודה לי גם על ביקורי המועטים. הוא יודע שאיני חייב גם באלה. ורק המקרה הטוב עומד לצידו שאני מתמיד ואינני שוכח אותו. אפילו שאינו נכלל בין הַחוֹסִים שאני חייב לבקרם מטעם תפקידי. ואפילו שהוא יודע כמה אני מתייגע בנסיעותי עד שאני מגיע אל הגבעה הנסתרת לא הרחק מנֵס-צִיוֹנָה.

ג.    🔗

חלום אחד נשנה ונכפל בלילותיו המסוייטים. ויש בו סדר קבוע ורצף תמונות מוכר וקבוע. בראשונה צפה מולו מעין מפת תבליט מוגדלת של המשק. מעין תצלום אוירי מוחשי עד מאד. נוף הילדות שראה בתמונות מראשית ההתישבות. זכרי תערוכות-יוֹבֵל ששבים ונקבצים לפני עיניו. ואת כל המפה הזו שהוא מכנה מפת-החלום חוגרת החורשה הירוקה. לא תמיד מופיעים בה עצי אֵקלִיפטוּס. לפעמים משתרבבים שמה מיני אילנות שונים ומשונים. כמו דקלים משוננים ופַרקינסוֹניוֹת קוצניות. ומאז שחסה במוסד התרבו עצי הג’וֹקראנדה המסגילים בפריחתם. חורשת החלומות היא מקום מפלטו וצוּר מחבואו מילדותו. בה הקים לראשונה את מחנה האוהלים בל"ג בעומר. ובה עורכים חברי המשק עד היום את המפגשים מַעֲלֵי-העשן של ימי-העצמאות החמימים. ואליה גם חמק ביום הנמהר ההוא, כשהתמוטט לפתע ולא מצא עוד טעם בחייו.

בחלומו חזה בזריחות צבעוניות העולות ובאות מעבר לחורשה. ובשקיעות שהיו עוד נפלאות מאלה. שם ראה איך השמש יורדת מבעד למסך העלווה הנעה. שם פגעו הקרנים המאדימות בעֵינָיו המקוּבָּעוֹת ברוח-המערב. שם ייבשה הרוח החרישית של לפנות ערב את דמעותיו שהפליגו במורד פניו מבלי שחש בהן. געגועים כבדים היו מתפשטים מתוך לבו אל כל גופו. וכמיהה קשה היתה פושה באבריו. אל אביו שנטשו לפני ימים רבים. ואל סבו שאהב אותו מתוך דפי האלבום המשפחתי.

ריחם החריף של עלי האקליפטוס עלה באפו. וממש בתוך שגרת-חלומו היה מבעיר אש בעצים ומבשל מרק-אקליפטוס מְחַייֶה בתוך הסיר שעל החצוּבָּה. איך האמין בתמימות-ילדותו שכך אפשר לחיים לזרום לנצח. ומה דרוש לו לאדם שיהיה מאושר? קצת תפוחי-אדמה המתבשלים בתוך המדורה. משקה אקליפטוס ודבש מתוק שנמצץ מתוך פרחיו.

לפעמים היה חלומו נקטע בהלמות-לב עזה. חרדה גדולה היתה תוקפת אותו בשנתו. מישהו היה מאיים על מחנה-האוהלים הקטן המלבין למרגלות בית הבטחון. כמה אהב לטפס בחלומו על גרם מדרגות הבטון התלויות עד לראשו של הבית הגבוה המשקיף למרחקים. והוא, קוֹבִּי צְבִיאֵלִי, היה רץ ומתגייס להציל את המחנה הקטן משריפה פתאומית או מפשיטה אכזרית.

היה חש אל הפעמון הגדול התלוי בין המטבח לחדר-האוכל. ומתחתיו היה מקפץ בחוסר אונים בשל קומת הילד שלו הנמוכה. עד שמגיע חבר אחד שחיבב מקטנותו. והוא מניף אותו ומרכיב אותו על כתפיו ומגישו עד לפתיל הפעמון. ואומר לו הקש בני, אל תפחד, צלצל בפעמון והזעק את כל המשק.

וכשנשמעות שעטות הסוסים והולם הפרסות משקשק במדרכות הוא מתהפך מתוך שנתו בחוסר מנוחה מטריד. מי הם הרוכבים? מי הם הפרשים הנחפזים לחצות את מחנה האוהלים הקטן? אנשי הלגיון הערבי כסופי הקסדות או פורעי הכנופיות מן הכפרים השכנים העוטים כפיות עבות לראשיהם? או אולי אלה הצנחנים הבריטים חגורים עד לצוארם? גם בחודשי שהותו בתוך החומות שליד נֵס-צִיוֹנָה פקדו אותו החלומות הללו. וגם שם שכב והתלבט עד שהפציע אור ראשון. מי הם הצבאות המעבירים חלחלה בעצמותיו ומקלקלים את שנת הלילה שלו? גם לרופאים לא ידע לומר דבר ברור. משום שמאום לא נותר בידיו בתום החלום. למעט זכרון אחד חריף. זכרון בעלי הזקן.

אז בבקרים ההם נדר בלבו לגדל זקן עבות ולעולם לא להסירו. ולא משום שפניו נתכערו בהשפעת התרופות. ולא משום גוון עורו שהצהיב מן המזון שבמוסד. זקן עבות ושחור כמו שהיה לסבו שנמנה עם מייסדי המשק. וכמו שהיה לאביו מחלוצי התעשייה שבמשק. זקן אמיתי ורך כמו שאהבה אחותו לסרוק בילדותם. כשהיתה ישובה על ברכי אבא. ידיה הקטנות ממריאות אל שולי פניו וממשמשות בשערות זקנו. וגם כשגדלה לא חדלה ממנהגה. והוא מִתְבָּעֵת עד היום כשנגלים לו בחלומו מראות אסורים מימים רחוקים. הוא רואה את אחותו כאֵשֶת-מַדוּחִים אמיתית. המטפסת בתנועות של תַפנוּקים על ברכיו של אבא. מתפתלת ושולחת ידה אל הסבך השעיר והכהה. וידה מחוללת שם נפלאות. ומיני הרגשות של מֶתֶק שלא ידע כמוהו מקודם מתפשטות בתוך גופו. האם לא הזהיר אותו הרופא במוסד שהגיע הזמן לעקור את אחותו מתוך חלומותיו? האם לא איים עליו שיתפטר ממנה ויחדל סוף סוף מזִכְרֵי התאווה האסורה?

ובשולי החלום השגור הזה מופיעים מראותיה האפלים ועוטי-הסוד של האורווה הישנה. פעם בילדותו ערך מסע שיטוטים וגילוי אל החדרון הקטן שבצד האורווה. ושם בין כלי הפִּרזוּל ופנסי הרוח היה מונח מזרון על הרצפה. מזרון ישן ממולא בעשב-ים. על רצפת חדר הכלים התגוללו מחברות הרישומים של הסוסים וכלי ריתמה מקורעים. ובחריצים שבין לוחות העץ המתפוררים אפשר היה לתקוע את הפרצוף ולראות מראות מגרים שהחשיכה יפה להם. וחבורת הילדים שעמדה שם והציצה מבעד ללוחות קראה אליו שיבוא ויראה את הנערה השרועה על המזרון ומבהיקה בלוֹבֶן גוּפָה. כמה דומה היא לאחותו. והאיש הכבד המתגולל מעליה בתנועות מגוחכות מזכיר להם את אביו. ורק החושך מונע מהם לזהות את זקנו המסגיר. והם חברו עליו מאחוריו, וכפו אותו בכוח שיציץ בחריץ הצר. וגם שדמעות העלבון חסמו את עיניו לא הצליח לזהות בוודאות מי השוכבים על המזרון. אבל מה שראה שם, מערבּוֹלֶת הגופים ותנודתם מלווה את לילותיו עד היום.

קוֹבִּי צְבִיאֵלִי בעל החלומות ובעל הזקן היה נעור כאן מחלומו שטוף בזיעת חלומות כבדה. והיה מעביר את שאר יומו בטקסי-היטהרות שהמציא לעצמו. ולא היה מצליח להיפטר מחלאת-החלום שדבקה בו עד שלא סיפר לי עליו לפרטי פרטיו. עד אחרון גלי הגוף, עד האנחה האחרונה. ובין המראות שראה שרבב גם פרטים שלא העז לגלותם לחבר הרופאים שטרח עליו לרפאותו.

ד.    🔗

למחרת בבוקר הדחתי את כלי האוכל מתחת לעוקב המים. מבעד לשקשוק הצלחות המוטחות אל הסירים שמעתי את שיחת החיילים. מחזה כזה עוד לא ראיתי. משוגע אמיתי. ראיתם את עיניו הבוערות? ראיתם איך נפנף בידיו? ראיתם את זקנו הכבד? כבר לחמתי בשלוש מלחמות אבל תופעה כזו עוד לא פגשתי.

סגרתי את הברז וניגשתי לחבורת הסועדים. מה קרה, על מי אתם מדברים? שם למטה, בתחנת-הדלק שבצומת רֹאש-פִּנָה משתולל איזה משוגע. כל השיירות עוצרות בגללו והנהגים יוצאים מרכבם כדי לחזות בהצגה. היית מאמין שאיש אחד יִבלוֹם את כל הצבא? אבל זה לא יתכן. הרי ישנם המון שוטרים צבאיים במשטרה וכאלה שמוצבים בצומת. הם לא מסוגלים להשתלט על המופרע המתפרע? להיפך, גם השוטרים מתגודדים סביבו ופשוט נהנים מהמוֹפָע. זה מחזה מבדר ממש. כאילו שלחו במיוחד איזה בדרן מקצין החינוך. האיש שוצף ויורק ואינו שומע מה הוא סח. אתם מוכרחים לרדת ולראות. לפני שמישהו יתחמם עליו ויסלק אותו מהצומת.

ניגבתי את ידי במכנסי, מילמלתי משהו לחברי תורן רחצת-הכלים ומהרתי לגלוש במורד הגבעה. ירדתי בשביל בטיסה. דילגתי מעל אבני הבזלת ומעל קֹדקֹדֵי-הקִיפּוֹדָנים הדוקרניים. אם מישהו מתנבא למטה בתחנת-הדלק הרי אני מנחש מיהו. ואם בעל-זקן מטורף עוצר את תנועת השיירות בדרכן ללבנון אני בטוח במי מדובר. וגם אם איש לא קרא לי לחלץ אותו הרי אני הזעקתי את עצמי. ועל דעתי שלי אני ממהר להצילו. לפני שיידרס ברגלי ההמון המשתולל שם למטה. ולפני שייכלא בידי השוטרים הצבאיים. ולפני שיובל למקום שאינני רוצה לשוב ולהזכר בו.

כבר בביתה של רִינָה כשראיתי את קוֹבִּי צְבִיאֵלִי לפני, את ישיבתו, את זקנו, עלה בי הרהור מפחיד. איזו מחשבת ניחוש מבשרת רעה. האיש הרי מועד לפורענות. רואים זאת בפניו. ויש עננה כהה של צרות אורבת ומקננת מעל לראשו.

תחנת-הדלק היתה שרויה בבַּלגָן מוחלט. הצומת נסתם ומהומה ענקית התחוללה בדרכי העקיפין שסביבה. האבק התאבך ורעש המסוקים המנמיכים אל המינחת הסמוך החריש את אוזני. חציתי את טורי נושאי-הטנקים. חמקתי בין משאיות-הענק וחתרתי אל מרכזה של תחנת-הדלק. אל רחבת האספלט החֲבוּלָה שבין המשאבות. ושם ראיתי את יעֲקֹב ידידי בתוך מעגל צוהל של חיילים ושוטרים. קוֹבִּי עמד על מדרגת הבֶּטוֹן בין משאבות-הדלק ונשא ידיו אל השמים. מעברים נהרו אנשים לחזות במחזה המפתיע. לא רק חיילים אלא גם אזרחים שירדו מהמושבה. ומרחוק צדה עיני את רִינָה והילדים מנסים להתקרב אליו. ואפילו נדמה לי לשנייה קצרה שראיתי את הקופאית הרוֹמַניה מקוננת על כתף בעלה.

החיילים שחנו על הנגמשים הריעו לו ומחאו כפים. ומכלי הרכב נשמעו קריאות לעג ובוז מעורבות בצהלה ריקה. לפתע הושלכה עליו פצצת-מים. ואחריה רגמו אותו מן הנגמשים הקרובים בשקיות פלסטיק ממולאות מיץ ותרכיז של הדרים. קוֹבִּי נראה מוזר עד שפקפקתי אם באמת זהו קוֹבִּי צְבִיאֵלִי שאני מכיר מימיו שבמוסד. רטוב מפצצות-המים, זקנו דולף והוא אחוז תזזית. ואינו מבחין בכלל במה שמתחולל סביבו.

פילסתי אליו דרכי בכוח. דחפתי ונדחפתי, בעטתי ונהדפתי אבל לא הפסקתי. הרגשתי שאני חייב לעצור בו לפני שיתאחר. לפני שיקרה לו משהו מכאיב. וכשקרבתי אליו שמעתי את זעקותיו. מבין החומות אני קורא אליכם. מבין החומות הגבוהות אל תלכו לשם כי רק אסון יביא עליכם האיש הזה. איזה איש? קראו החיילים שבנגמשים. תגיד ישר למי אתה מתכוון. האיש הזה, זעק קוֹבִּי צְבִיאֵלִי, הַנוֹחַ שְׁטֶרן הזה שכלוא בין החומות. איזה נוֹחַ? איזה חומות? שאגו אליו מהנגמשים. אתה מתכוון לאַריק הזה וְלשָׁרוֹן הזה. החיילים צחקו לו אבל הוא לא חש בלעגם. רק אסונות תנחלו מידיו. ועוד תצטערו על הרגע שבו יצאתם אחריו למלחמה הרעה.

מצד בנין המשטרה נשמעה נהמה כבדה. וכשהתרוממתי לראות מה מתרחש שם ראיתי כמה שוטרים ובידם אלות. והם חוצים את ההמון ומישירים אל רחבת משאבות-הדלק. אל בימת הבטון הקטנה שעליה עומד בעל הזקן וזועק זעקת עִוְעִים.

גם אני חתרתי אליו בעקשנות. אבל הקהל הצפוף לא פינה לי מעבר. רציתי להקדים את השוטרים ולחטוף אותו ולנוס עמו במעלה רחוב האומנים של המושבה הישנה. לחמוק בין השערים המגולפים של רִינָה אל חשכת בית האבן הבטוחה. אבל הם הקדימו אותו ואני התמלאתי חשש.

הכול התחיל בבוקר, שמעתי קולות מסיחים בקהל. המשוגע הזה ירד מהמושבה. נטפל לנהגים שעצרו בצומת והטריד את הדַלְקָנִים בתחנה. מה אמר להם? הוא סבב ביניהם וניסה לשכנע אותם שישובו למקומות שבאו מהם. המלחמה לא תיטיב עמכם. והאיש הארור יורידכם לשאול אחריו. בתחילה היה נינוח וגם חייך ושידל את הנהגים בדברי נועם. היום אתם בגופכם. אבל מחר במלחמה הבאה כבר בניכם יצאו להילחם. אין בכם שמץ מורא? ואם לא תקומו ולא תעצרו בעד האיש המקולל היום, הרֵי וכו' וכו'.

ואולי היה ממשיך ומדבר בנחת עם הנהגים שבתחנת-הדלק. ולבסוף גם מתעייף ומסתלק בשקט. אבל נהג אחד שנפגע מדבריו התרתח והשיב לו בגסות. ואחר כך סטר לו ומרט בזקנו. ואז נדלק המופרע הזה וחולל את המהומה העצומה שבצומת.

השוטרים הצבאיים כבר הגיעו אל המשאבות. ולאט לאט הקיפו את קוֹבִּי מגבו. הוא לא חש בהם. אולי בגלל שעיניו עצומות ואוזניו אטומות מהשאון הנורא של המסוקים. ורק זקנו הכהה רוקד ברוח. הוא צעק בכל כוח גרונו הַנוֹחַ הזה, האַרִיק הזה, הַשְׁטֶרן הזה. מבין החומות קורא אני אליכם. הצילו את נפשותיכם.

להציל את נפשו שלו צריך עכשו, חשבתי כשהשוטרים אחזו בו בחוזקה והניפוהו ממקומו. כמה קטן וכמה קל נראה פתאום תלוי בין זרועותיהם. די שקט מספיק צעקתָ היום. בוא אתנו בוא. אבל לאן אתם לוקחים אותי עוורים שכמותכם?

שמעתי את זעקותיו ובלבי השבתי לו תשובה שקטה. וגם אילו הייתי צועק לא היה שומע אותי. אל בין הפרדסים הירוקים הם לוקחים אותך קוֹבִּי. אל המדשאה שמתחת לג’וֹקַרָנדוֹת הפורחות. אל הספסלים המטונפים שעל השבילים הצרים. לאי-שם שאתה כבר מכיר משנים. אל בין החומות הגבוהות לא הרחק מנֵס-ציוֹנָה.