א

כן, גם לי זו היתה פגישה ראשונה עם מִתְחַזֶה אמיתי. כמובן שבתחילה לא האמנתי. נהגתי כמו שנהגו כולם. איש לא רצה להאמין שיהוֹשֻעַ שלנו, שׁוּקָה מָשִׁיחַ, הפקיד הפלוגתי, הוא מתחזה ותיק. כל כך ותיק שחוֹמֶר החשָׁדוֹת נגדו נערם בערימת תיקים גדולה. וכמו שהתברר אחר כך לא סתם מתחזה היה, אלא מתחזה “קשה”. פקיד זוּטר במשרד עורכי-דין, בעיר קטנה בגוּשׁ דָן. אדם נעים הליכות שלא הייתי מעלה בדעתי שהוא מסוגל למעשים כל כך מכוערים.

אבל אֵילוּ הליכות מקצועיות היו לו. איזו תנופת-יד מרשימה בשעת חתימת המסמכים. איזה בטחון יהיר שָׁפַע ממנו בשעת קריאת האותיות הקטנות של החוזים. אותן מלכודות מתוּחכמוֹת שהניח על שולחנו. איש קטן ולא חזק. מבנה רַכרוּכִי מעט. מסמיק במהירות מכל דבר קטן, ומתחנחֵן כמו אישה. שׁוּקָה בּוֹאִי לכאן, לגלגו עליו החברים בלשון נקבה. שׁוּקָה מה, לֹא תֵלכי מכאן. שׁוּקָה תהיי נחמדה ותביאי לנו משהו לשתות. בקריאות הללו נחבאה מעט מבקשת הנקמה של החברים על שבגד באֵמונם. ועל שרימה אותם כאילו היו לקוחות רגילים של משרדו. כאילו לא רבצו יחד, כתף אל כתף, ימים ולילות, מתחת להפגזות המְטַמטמוֹת.

הוא גויס כמה ימים לאחר שפרצה המלחמה. היו קשיים באיתוּרוֹ, אמר לנו. לכן הגיע באיחוּר. אבל את המלחמה אי אפשר היה להפסיד, לגלג עלינו. כל התפקידים בפלוגה כבר היו מאוּישים כשהגיע. והוא שוּבַּץ כעוזר לפקיד הפלוגתי. אבל עד מהרה השתלט על הענינים בחלקת לשונו, בתחבּוּלוֹתָיו, וּברֶשֶת-החֲנוּפָּה שפרש לרגלי מפקד הפלוגה האדיש.

ולמה לא אוּתר בדירתו? ולמה איחר להגיע למחסני-החירום? שטויות, הגַיָסים הַסְתוּמים שכחו שהֶעתִיק לאחרונה את מקום מגוריו. הוא עבר להתגורר בִּבְנֵי-בְּרַק. בתוככי שכונה עלובה של חרֵדים. בתים קטנים צפופים ומַהבִּילים תמיד. בקיץ מחמת החוֹם והלחוּת, ובחורף מחמת אדֵי התבשִׁילים. ותמיד עולים מהמרפסות הצרות, עמוּסוֹת הילדים, דִבּורִים מהירים וְנִרגָנִים. בנגינה של עברית שלא מכאן, מעורבת בְּאִידִישׁ. אין דואר ואין טלפונים ואין גם חייבי גיוס שצריך לקחתם. צו-הקריאה שלו דילג מקצה העיר אל הקצה האחר שלה. עד שאוּתר סוף סוף. בתמיהה הביטו בו השכנים כשירד במדרגות המתקלפות. הם לא הספיקו לעמוד על טיבו, אבל ליוו אותו במלמולי ברכה רחמניים. כֵּן סע, ואל תפחד. ואנחנו נתפלל לשלומך כל העת. אַל תִירָא עַבְדִי, אַל תֵחת תוֹלעת יעֲקֹב. ובשקט לחשו לו, המלחמה לא תגמר כל כך מהר. גם לך יישארו כמה פֵּירוּרים מהעוּגָה.

בְּנֵי-בְּרַק. עיר קטנה בגוש דן. שִׁכּוּן ישן, אדמת בּוּר מלאת קוֹצִים שלאחריה אין כלום זולת הפרדסים הצפופים. פעמיים ביום צוֹפֶרֶת הרכֶּבת העולה לירושלים, ממש מעבר לחלונו. ובבקרים של חורפים גשומים מֵי השלוּליוֹת מציפים את המדרכה ואת הכניסות וחודרים אל הדירות הקטנות. על משפחתו הקודמת לא השמיע אף מלה. אפילו לא בערבים נוטפי הגעגועים הַצוֹרְבִים. כשישבנו באפילה, בבוּנקֶרים האטוּמים, במוצבים הקפואים שבראשי הַתִילִים. הלבבות נפתחו שם והחברים סִפרוּ מחייהם הקודמים דברים שהסתירו שנים. אבל שוקה משיח לא התרכֵּך.

כן נכון, היתה לו משפחה קודמת. בגדוד דברו על שתי בנות קטנות ואישה שהיה הכרח לאשפזה. הם התפזרו לכל מיני מקומות בארץ. נמחקו מחייו ועכשיו אפילו מכתבים אינו מקבל מהם. אף על פי שהוא סמוּך ובטוּח שהם יודעים שגוּיס לחזית הצפון. ובאמת נמצא דובר אמת בענין פְּזוּרֵי משפחתו. בדקנו בחשאי את הדואר הפרטי שלו במשך כמה שבועות. אף מילה לא קבל מקרוביו. רק אותם מכתבים וְרוּדִים וּתְכוּלִים ומבוּשׂמים מהגרוּשָׁה הטבֶריינית שהוֹנָה אותה ללא שום נקיפוֹת מצפּוּן.

פקיד זוּטָר היה. מטלטל ניירות משולחן לשולחן במשרדם של עורכי-הדין שהעסיקוהו. רץ אחריהם בנסיעות אל הלקוחות. מארגֵן את הכיבּוּד. מושיט את סִפלֵי הַתֵה. ומקנח אחרי יציאתם. כמה קל לראותו עוֹמֵס על ראשו, כמו שנהג עם מסמכי הפלוגה, במין חיוך גנדרני. ארגזי התיקים אינם כבדים אבל עצם המעמד מַשְׁפִּיל אותו מעט. אם כך הוא יצטרף למשחק. הם מטלטלים אותו כאילו היה רִיהוּט מִשְׂרָדִי. יפה, ובכן בבקשה. התיקים על הראש, כמו סַבָּל עַרְבִי. ורק יש בהלצָה הזו משהו שהופך את כל התמונה. שוקה משיח פקיד זוטר שהאֵמון בו מסוּייג עדיין, מסוּייג מאד.

אבל הוא צוחק על כולנו. חיילים מפקדים עורכי-הדין ואפילו בעל הבית שלו. הוא משמיע אנחות של מאמץ. ופתאום מבליחות פניו הסמוקות מבין ערימות הנייר. והוא קורץ בעיניו אלינו, הצופים בו במעט חשש. ואז הוא אומר בעברית צבאית מהולה בתבלין דק של לשון בני-ברק המעורבת. אנחנו עוד נראה מי כאן בעל הבית באמת.

לא כל מעלותיו וחֵן דרכיו נתגלו בו כשהפך לפקיד הפלוגתי שלנו. אבל אני טרחתי ונסעתי עם מוֹשֶׁה מהרכב וּפְרַנקוֹ הנהג למשרד עורכי-הדין שעבד בו. במשרד הרבו לתאר אותו. והסתבר שגם הם ראו בו עוֹף מוּזר. שאינו מותאם ממש למקומו. אבל גם הם לא העלו בדעתם שיש להם עסק עם מתחזה מיוּמן.

מהם שמעתי על תנועותיו, על קֶסֶם מדברוֹתָיו, על משחקי הליצנות שלו. שעות היה מִתמרֵחַ עם הטלפון. רוכן מעליו ומלחשֵש בו בקול מְהוּסֶה כל מיני בִּיטוּיֵי חִיבּוּב לנשים רחוקות. פעם האזינו לו הבחורים שלא בכוונה. ונמצא שהוא שרוי באמצעה של הבטחת נישואין לפקידה רווקה שהכיר באחד המשרדים. מה הוא לא הבטיח לה? ומה הוא לא אמר לה? ואיך התפאר בפניה שאין דבר שאינו יכול לעשות למענה. אפילו להסתלק מהצבא ואפילו להתחמק מהחפירות. כמעט שכרע על ברכיו לפני השולחן בתחנוניו. הם לא הגזימו בכלל. אני אישרתי את דבריהם. ואפילו הוספתי עליהם. כי לא יכולתי לשכוח את שיחות הטלפון המתמשכות שערך עם כַּלָתוֹ. הַגְרוּשָה הטבֶריינית היפה והתמימה.

חֶמדָ’לֶה שלי, חֲמוּדָלֶה, תקשיבי לי. תקשיבי לי לרגע. את פשוט לא יודעת מה שאת מדברת. עם תְמִימוּת נחמדה כמו שלך יטרפו אותך בקלות. תשמעי לי. יש לי המון נסיון בעסקים כאלה. וזה לא רק בגלל שאני עורך-דין מנוּסֶה. אלא גם בגלל הקֶסֶם שלי שאני מפעיל על הלקוחות. הם פשוט לא מסוגלים לעמוד בפני. את עוד תראי.

החברים היו מבולבלים לגמרי משטף דבוריו המתוקים. אף פעם אי אפשר היה לדעת על מה הוא משוחח עם חֶמדָה הפְּתַיָה. על מגרשים העומדים למכירה בשכון בטבריה? על מכוניתה הבּלוּיה שהוא דחק בה למוכרה? על כספי חשבון-החיסכון שלה ועל אמה הזקנה? הנוֹכֵל הזה, החולה במחלת מִימכַּר של מגרשים ורכישת דירות רימה את נְשׁוֹתָיו ללא שום רעדה. כמו עכביש שקדן טווה את קורי-המשי העדינים שלו. הלביש אותן כאילו היָה מלבישן בשמלה חדשה שקנה בשבילן. אבל אף אחד מהחברים לא ייחס לקישקושים שלו רצינות יתירה. היתה מלחמה בעולם, והכול התנדנֵד ככה. ושום דבר כבר לא היה יציב כמו קודם. ואנשים פִּיתוּ נשים גם בשיחות טלפון, גם בדרכים הארוכות לחזית וגם במועדוני הריקודים שבטבריה. אבל שום זדון מפורש לא עלה ממעשיו. ואיך יכולתי לנחש ששוקה משיח, אַל תִירָא תוֹלעת יעֲקֹב, סע, אנחנו נתפלֵל עליך, איך יכולתי לנחש שהוא פשוט מתחזֶה פְּלִילִי?

ב

אני זוכר בוקר אחד צלוּל וקפוּא כמו פעמוֹן זכוּכית חדה. שוקה משיח השכים כדרכו והטיל עצמו לתוך השלג שהצטבר על רחבת החניה. הוא פשט את בגדיו ושפשף את גופו המסמיק בחוֹפנים של שלג דחוּס. היכן למד נוֹהגֵי בריאוּת רחוקים כאלה? הוא גִירגֵר בעליצות, רקד על גבי השלג ושאף אל תוכו את האויר הקר והשקוף. בכל בוקר היה יוצא לריצה קצרה מסביב לרחבת הבּזֶלֶת. מַלְהִיט את עוֹרוֹ, מקפץ מעל לגדרות האבן הנמוכות ומזנק אל הנַגמַשׁ מכוסה הקרח. הבחורים ארבו לו וחיכו לשעת כושר להפילו. מְחוֹלוֹת הבריאות שלו בבקרים נמאסו עליהם. ואחר כך לא היה עושה כלום במשך כל היום. נצמד כעלוּקה אל הטבח כבד-הלשון רוֹדֶה בו ומריץ אותו אל כִּירַת הקפֶה. מנדנד למפקד הפלוגה האדיש. בוחש בניירות ומסדר את התורנויות לשמירות ולחופשות.

כשסיים להתעמל ורצה לשוב אל הצריפון המלוהט, הכשילו אותו הבחורים ממש לפני הדלת. והוא נסחב כמו שהיה, בתחתוניו הארוכים ובגופייתו החמה, בחזרה אל השלג. טקסֵי הפִּינוּק היומי שנהג בגופו הרגיזו מאד את הבחורים. פְרַנקוֹ הנהג נשבע לגמול לו ולהתעלל בו מעט. שוּקָהלֶה חמוּדָהלֶה בחייך, פשוט רק לרגע את הגופייה. בוא נראה את הגוף הגברי שלך שאתה מטפֵּחַ כל בוקר. הוא התפלש לרגליהם בתוך השלג. הוא היה עירום והבחורים לא ריחמו עליו. תחתוניו הוסרו והבחורים כָּתשׁוּ את מְבוּשָׁיו בחופנים של שלג כּבוּש. הוא צעק והתחנן וניסה להזעיק את מפקד הפלוגה. אבל איש לא שעה לזעקותיו. מסמיק עד שורשי שערותיו המַקלִישׁוֹת ומתייפח ניסע לבעוט בבחורים שתקפו אותו. שוקהלֶה חמודהלֶה תן לראות את הפְּאֵר הזה שבין רגליך.

הוא נבח מתוך השלג. איים על הבחורים אבל הם צחקו לו בפניו. תקשיב לי שוקה, תקשיב לאדם בעל נסיון. תפסיק לעצבן עם פולחן המִישְׁחאוֹת שלך. עם מריחת הקרֶמים שלך. תפסיק לעצבן עם הפֵּאה הנוכרית שלך. פקיד פלוגתי זה מה שאתה בסך הכול. סדרן עבודה עלוב ולא יותר. אתה לא הסְגָן של מפקד הפלוגה. אתה גם לא השליש. אתה בכלל לא שום דבר. את המארבים לא אתה תקבע. וגם לא את עמדות התצפית והשמירה. ואת החופשות אתה לא יכול לִשְׁלוֹל מאף אחד. ובניירות שלך תעשה רושם על הטירונים. פקידון עלוב שכמוך. תוֹלעת תמרוּקים מצטחצח שכמוך. הם הקיפו אותו ורכנו מעליו. הוא התפתל בתוך השלג, בשרו הוורוֹד נצנץ למרחוק בשקיפות הזגוּגה של הבוקר. ולבסוף פשוט כיסו אותו ורמסו אותו כאילו היה שק של אשפה.

ואז נפתחה לאיטה דלת הצריפון ומפקד הפלוגה מיתח את אבריו ופיהק אל מול השמש הבהירה. די מספיק. אני מבקש שתעזבו את שוקה. והבחורים התרחקו ונעלמו. אל המטבח ואל נקודת התידלוּק ואל מחסן התחמושת. אחדים חזרו אל הבּוּנקֶר כדי לפנות את פתחו מהשלג שהצטבר בלילה.

שוקה משיח חייך אל מפקד הפלוגה והעלה עליו במהירות את לבניו הארוכים. תרגילי בריאות, מה שוקה? חוֹלֵה בּריאוּת גדול ממך עוד לא ראיתי. בחיי שאתה בריא ומלוקק כמו חתול. איך אתה מצליח לעשות את זה? תזדרז שוקה, אחרי ארוחת הבוקר אנחנו צריכים לנסוע למטה הגדוד. יש הרבה ענינים לסדר. יאללה, תתלבש כבר.

ומפקד הפלוגה הלך אל קיר ההַשְׁתנָה המרוחק והשתין במתינות כאילו לא ראה כלום. כאילו לא שמע כלום. וכאילו לא הבין מעצמו מה שכל אחד היה מבין מהמראה שלפניו.

ואז משך פרנקוֹ הנהג את שוקה אליו, ובהחבא הרחיק אותו מהצריפון. רק רגע, אמר לו. אנחנו עוד לא גמרנו. ואז התחולל שם קרב קצר של אגרופים שבסופו נשאר שוקה מוטל בשלג חסר-אונים. והבחורים מיהרו והקימו אותו והכניסו אותו אל הצריפון. שמעתָ תוֹלעת בריאות מה שאמר מפקד הפלוגה. אתה צריך להזדרז. והוא נזרק אל מיטתו, הרטיב את שק-השינה, וּבכָה בלא קול. עד שחלף חוורונו וּורדוּת עורו הצחה שבה אליו כמקודם. הוא מילמל שבועות נקם בלשון הבְּלוּלה שהביא מבני-ברק. אחרי שעה קצרה התאושש לחלוטין. נשמת חתולים נשמתו. וכבר הריץ אליו את הטבח בגערה, וציווה עליו שיקדים בטיגון החביתות. כי יש נסיעה מוקדמת למטה הגדוד. ובצהריים כבר ישב במשרדו המאולתר שבין המיטות הדחוקות. נמרח על הטלפון וסיפר לחמדהלה שלו, הַגְרוּשֶׁנקָה היפה והתמה, כמה נעימים הבקרים כאן בחפירות.

כמה שקט עכשיו הכול. התותחים אינם רועמים ובחוץ חולפות להקות משקשקות של קְאַקִים שחורים. פיטפוטם ממש נעים לאוזן. והם חונים מול מצבור האשפה הקטן של המוצב. את יודעת חמודהלה, נשאר שם בוסתן נטוש זעיר. כמה עצי שקֵד עירומים וצַפצפָה מסכנה. והטבח שלנו באמת מצוין וגם נדיב. ודייסת השוקולד שהוא מבשל בבקרים הצוננים מחממת את הלב יותר מכל הדייסות שבבית. ועל מה יש לך להתלונן חמדהלה? הרי אף פעם לא היו לנו חיים כל כך נוחים. ובאשר למחירי המגרש שהציע לה המתווך הכזבן ההוא, שלא תעז לשמוע לו. שקרן בן שקרן ונבז שכזה. עוד אחד מטפילי המלחמה שמנצלים את נשות המגוייסים התמימות. לא שום חתימה ושום התראה ושום מסמכים. עד שיגיע לחופשה. ואז יחד חמדתי, יחד. נלך ונראה איך אפשר לרכוש את המגרש.

בערב כשחזרו מפקד הפלוגה ומלוויו מסיורם הארוך כבר בערו התנורים וליהטו את הצריפון. והמנוע העצבני של הגֶנֶרטוֹר הרעיש מאחורי סוללת העפר. שוקה משיח מיהר אל הטבח והזעיק אותו אל המטבח. מהר, ארוחת ערב למפקד הפלוגה. אבל שתהיה חמה. וגם קצת יחס לאנשים הקפואים. די התבטלת היום. משחֵק קלפים כל היום. ובלילות מֵטיל קוּביה. ושתייה אסורה, הכול. אל תחשוב שלא רואים ולא יודעים. הכול נרשם בניירות של הפקיד הפלוגתי הנמרץ. שיש לו למזלנו הכשרה קודמת מצוינת שקנה במשרד עורכי-הדין. ומפקד הפלוגה אמר בקול רם שנשמע בכל המוצב הקטן. עסקים טובים עשית היום שוקה? מכרת דירות זולות לחצי הגדוד? תגיד מאיפה לך כל זה, מה? גם מתוֵך גם סוחֵר גם קבּלן. אתה לא מגזים קצת שוקה? לא כדאי שתיזהר?

הבחורים הביטו בו. כל המכות שחטף בבוקר, כל ההשפלה, הכול נמחק כלא היה. והוא סיפר להם בצחוק איך נפרדו ממנו שכניו החרדים בבית הצפוף שבבני-ברק. אבל לא אמר שהם לחשו לו אל תירא תולעת יעקב. תפילתנו תגן עליך. סע, סע, אל דאגה תמיד יישארו לך פירורים הגונים מעוגת המלחמה. והוא גם לא אמר להם שאת הדברים האלה הוא יכול לתרגם במהירות לאידיש. לא הכול צריך להגיד לבחורים. גם ככה דיבר היום יותר מדי.

ג.

מה עוד אני זוכר מהיום המַלאֶה ההוא? כמעט כל מה שנתרחש בו. רק שסדר הדברים השתבש אצלי מעט. אני זוכר את הנסיעה המְתישה מרמת-הגולן לבני-ברק. אני זוכר את החזרה המתוחה בחשיכה. ואחר כך איך התלקחה פתאום המריבה האלימה בצריפון שלנו. שוקה משיח איבד כל שליטה על מעשיו. הוא כיוון כנגד מוֹשֶׁה מהרכב את העוּזי הדרוך שלו. ורק תושיית-פתע בלתי צפויה שלי מנעה את הצרור הקטלני. קפצתי עליו, ממש כמו בתרגולות הטירונות מלפני שנים רבות. הרמתי את הקנה ביד שמאל אל הפחים המחוּררים של תקרת הצריפון העלוב שלנו. וביד ימין המיוּמנת עוד מאז, לחצתי בחוזקה על תֶפֶס המחסנית וניסיתי לשלוף אותה החוצה. שוקה לחץ בזעמו על ההדק, והסדן ניתר בקפיצה אל הקנה. אבל המחסנית כבר נשמטה אל שק השינה ולא נפלטה שום יריה.

ואז, רק אז, כשהמחסנית קרקשה על הרצפה ואנחה קשה וסמויה פרצה מחזות הצופים, הרים מפקד הפלוגה האדיש את פניו מעל עתון הערב שקנינו בדרך. מספיק להשתולל בחורים, אמר, אני מבקש להרגע. אל תעברו את הגבול. גם אני יודע להתפרץ. והוא החזיר את עיניו אל העתון. אני החוורתי וכמוני החוויר שוקה משיח על המיטה. גם מוֹשֶׁה מהרכב שרכן עליו וחברים אחרים שנצמדו לקירות החווירו מאד. פתאום התקצרה נשימתו. חשתי מחנק מעיק. השלכתי את העוזי המרוקן אל מיטתו של מפקד הפלוגה, ואמרתי לי זה מספיק. אני מוכרח לצאת החוצה לנשום אויר צח.

כל כך רציתי שמפקד הפלוגה יתערב וישליט סדר במריבה. אבל הוא רק אמר באדישות מעל העתון, אתם סתם מתרגשים התרגשות מיותרת. ואני מוכן להתערב עם כל אחד ששוקה לא היה יורה.

כשלתי אל הדלת ובקושי ירדתי במדרגות העץ. האויר הקר חתך בתוכי כמו סכין גילוח. לילה קר ויבש היה מונח על התל. רוח מקפיאה דהרה מהמזרח, מגלחת הכול בדרכה. השמים היו כל כך בהירים והכוכבים כל כך קרובים עד שחשבתי שאני יכול להבחין בְּרֵיחָם. אם יש דבר כזה בעולם, רֵיחַ של כוכבים. לפחות שיקום מעל העתונים. לפחות שיגיד אני מחרים את העוזי עד לסיום החקירה. או שיגער בהם אתם שניכם, היוֹרֶה והנוֹרֶה, אני עוצר אתכם עד לגמר ההליכים. יאללה, במהירות, עוּפוּ למעצר הגדודי. אבל שוויון נפשו הוציא אותי מדעתי. חולשה פתאומית אחזה בי. נזפתי בעצמי על שהתערבתי בריב שאינו שלי. ומצד שני, הרי רק שניה הפרידה בין שמיטת המחסנית לבין צרור היריות מהעוזי הדרוך. זיעה קרה כיסתה אותי כשחשבתי מה עלול היה לקרות לאחר הירי. ונתאוויתי לפתע תאוה עזה לעשן סיגריה.

עמדתי ליד הצריפון בצידו החסוי מהרוח הפראית. ציפוי הקרח נצנץ מדפנות כלי-הרכב, ממכלֵי הגַז המוכספים ומהגגות הזורחים. לילה חשוך ועם זאת מוּאר כל כך מִתוֹכוֹ. יכולתי לנחש בקלות היכן מוצב המחסום שליד השער. היכן פונה העיקול הראשון והחד בדרך אל המַחְצֵבָה. ומעבר לדרך אפשר היה להבחין במתארי הַבּוּסְתָן הנטוּש. בזרועות הדלות של עצי השקד העירומים ובענפים הדקיקים של הצפצפה הבודדה. כל זה קורה באמת. אין אלה חלומות. זה מתרחש במציאות. ואני עומד מכונס בתוך שכבות של צמר ובדים כנגד הרטיבות והקור. ומעבר לקיר הדק יושבים עדיין החברים ההמומים. רק אחרי יציאתי הם מתחילים להבין איזה אסון נמנע כאן מכולנו. תאות העישון עושה בי שמות. מה יש בו בשוקה משיח שמרתיח ככה את דמם של פְרַנקוֹ הנהג ומוֹשֶׁה מהרכב? מה יש בו שאפילו הפקידה הקטנה ממשרד עורכי-הדין שומרת לו טינה?

האם הוא באמת שקרן חולני או סתם מעמיד פנים של נוכל? האם זו תאות הבצע שמסחררת אותו וגוררת אותו לשקרים גלויים וחסרי בושה? עד לאותו היום טרם פגשתי מתחזה אמיתי. פה ושם שמעתי סִפּוּרִים. אבל לא חייתי במחיצתו הקרובה. בדלת אמות שלו. מיטה ליד מיטה. באמת ככה נראה מתחזה? הרי כשעמדנו היום בבני-ברק בשעה הצהריים הרכה הוא היה כל כך אדיב. מנומס ורך ליד שולחן הקפה. ומדויק כל כך וכולו דרוך לעזור. ואיזו חלקת לשון הפגין שם. כמה נָהִיר הופך הכול כשהוא מפרש את האותיות הקטנות. החוזים אינם קשים הוא מחייך, הלקוחות הם הקשים. מהו באמת, סטודנט למשפטים שנכשל? רימה בבחינות נתפס והושלך מהאוניברסיטה? איש שקנה את השכלתו המשפטית בהתכתבוּת? במשרד אמנם הכירו אותו ומעט גם שמחו לקראתו. אבל בעת מלחמה שמחים לקראת כל מגויס שבא לחופשה קצרה. ואפילו הוא רק שליח נחוּת.

השומר התורן הגיע אלי בסבובו ונעמד על ידי. התחננתי אצלו לסיגריה. אבל הוא כירסם אגוזי פֶּקן ששלחה לו אשתו מהמטע. גם אני לקחתי כמה אגוזים. בתחילה התקשיתי לפצחם. הייתי מרוגש עדיין ואצבעותי לא נשמעו לי. הוא הדריך אותי כיצד מפצחים בקלות וטעמם החמצמץ הרגיע קצת. סִפרתי לו מה התרחש בתוך הצריפון. הוא לא שמע בחוץ כלום, לבד מהצעקות הרגילות. אבל באלה לא היה שום חידוש. ומה יש לו לפקיד הפלוגתי המלוקק שלנו? הוא קיבל את שלו, אמר השומר, ראיתי איך התבוסס בתוך השלג. אל תרחם עליו. חבל שהחברים לא הכניסו לו ערימת שלג בין הרגליים.

הייתי אתו היום בבני-ברק אמרתי. מה הבעיה, שאל השומר, תן לי מכונית טובה ואני עושה את הדרך לשם בפחות משלוש שעות. כן, אמרתי, אבל מה שראינו בדרך. הארץ הזו יצאה ממש מדעתה. שום דבר לא השתנה. והשומר אמר תראה רק תיגמר המלחמה יחזרו כולם לרמאויות הקטנות שלהם. יהודים, מה אתה רוצה. המלחמה עוד לא נגמרה והיהודים כבר מרמים אחד את השני. תראה את המתחזה שלנו. המגוּנדר הזה לא שווה יריקה, אמר השומר, ובאמת חבל שתתרגש בגללו. אני מצטער שהבחורים לא מילאו לו גם את התַחַת בשלג.

חזרתי לצריפון. נהיה לי קר פתאום. הקדחת שאחזה בי לאחר נסיון היריות חלפה. האגוזים הקהו את שיני וטעמם החמצמץ הרגיע אותי מעט. כבר לא השתוקקתי כל כך לסיגריה. גם בפנים כבר נרגעו הרוחות. והאנשים היו עסוקים בשלהם. כמו בכל ערב במוצב. קראו עתונים, שיחקו בשש-בש והתעלסו לפי התור עם הטלפון. שוקה משיח ישב גם הוא בתור הממתין לטלפון. וכשהתחיל לדבר עם האישה מטבריה פצחה כל החבורה בקריאות צהלה ביחד אתו. מה נשמע חמוּדהלֶה? איך עבר עליך היום? הגְרוּשֶׁנקָה היפה והתמה שלו שיגעה את כל מאזיניו. הם ניתלו על חוט הטלפון, מסרו לה ד"שים נרגשים וניבּלוּ את פיהם בהנאה. אחר כך גם איימו על שוקה שאם ירחיק אותם ולא יתן להם להשמיע באוזניה את שטויותיהם יטבילו אותו שוב באמבט השלג שבחוץ. אל תקשיבי להם צעק אליה מתוך ההמולה. יש להם בעיות של חיילים מוּרעבים. והם צעקו אליה אל תאמיני לו פתיה. הוא שוב משקר לך במצח נחושה. אל תאמיני לו. ממש כמו שהיו צועקים הפרחחים ברחובות הערים, לפני שנים, אחרי הזוגות החבוקים.

ד.

כשהגענו סוף סוף לבני-ברק השתהה שוקה משיח ולא מיהר להובילנו למשרד עורכי-הדין שלו. הוא הנחה אותנו ברחובות צרים ומפותלים בשולי השיכונים. מוֹשֶׁה מהרכב היה מתוח ותוקפני ואני חששתי שהוא יתפקע בקרוב ויתנפל על שוקה עוד בתוך המכונית. ישבתי ביניהם במושב האחורי. משום מה עלה בגורלי להיות עֵד למעשי-ההתחזות של שוקה משיח. לא התנדבתי אבל גם לא סירבתי כשהציעו לי החברים לרדת לבני-ברק עם שני בעלי-הדין. אתה לא צריך לעשות כלום, אמרו לי, אתה צריך להיות כמו בּוֹרֵר. ואני חשבתי מה רע בנסיעה כזו באמצע המלחמה? יתכן אפילו שהיא צופנת איזו טובה. נעים היה לרדת מהגובה הקר והיבש אל הרכּוּת החמימה והמלטפת של שפלת החוף החורפית. נעים היה לשוב ולראות חיי עיר שגרתיים, אחרי חיי החפרפרוֹת החשוכים שניהלנו בתוך הבונקרים. נעים היה לחוש שוב את האדיבות הפשוטה של עוברים ושבים אזרחיים. וטוב היה לשמוע את קריאות ההורים ואת צווחוֹת העוֹנֶג של הילדים בגינות. שמחתי לקרוא את השלטים הצבעוניים שעל פתחי החנויות ובתי-העסק. כמה נמאסו עלי שלטי הפח האפורים. ושמות המוצבים המוזרים, וכנוּיי הסוֹד של שטחי-הכינוס המצובעים ברשלנות.

בתוך המכונית התנהל בשעת הנסיעה דיון פילוסופי מעמיק. אבל גם מתוח ועצבני. יהושע משיח טען שעכשיו לאחר המלחמה ולאחר ההֶלֶם הכבד, צריך לנהל מדיניות של שמיטת תיקים ומחיקת עוונות. מי שלחם, ומי שהשתתף בקרבות, צריך להשמיד ללא זכר את תיק הפלילים שלו. אלה שמונחים במשטרה ואלה שמוסתרים במוסדות אחרים. מי שהיה מגויס בחודשים המפרכים הללו, והיה גם מוכן לסכן את עצמו בשדה-הקרב, זכאי שימחקו לו עבירה קטנה שהיתה מיוחסת לו. והוא רשאי ואפילו חייב, להתחיל בחיים חדשים. שהרי ראינו למה הביאו המנהגים הישנים. ובלי החשש המכביד שיהא נרדף תמיד. בגלל הרישום הפלילי שלו. נכון, הוא מוכן להודות שלפני המלחמה נהג לא פעם בפזיזוּת מְגוּנה. אבל רבים נהגו כך. זו היתה האוירה השלטת בין האנשים שהכיר. ואם יתחרט, לא לבדו יתחרט. הוא מוכן להשתתף בגל החרטה הכללי. שהרי הוא לעצמו מהו בסך הכל? עורך-דין קטן שבקושי מוציא את פרנסתו? ומהו לעומת לוויתנֵי השקר וההוֹנאה שפשטו על הארץ? מהו לעומת המִתעשרים החדשים? מהו לעומת הקבלנים שבנו את קַו-בַּר-לב?

מוֹשֶׁה מהרכב התפתל מחימה מסותרת על מושבו. יכולתי להרגיש שאינו מאמין אפילו למלה אחת היוצאת מפיו של שוקה. מה פתאום שמיטת תיקים? ולמה פתאום הוא מציע מחִיקת עווֹנוֹת? איזה פרס מגיע לפושעים? מי שהיה עבריין לפני המלחמה נשאר עבריין גם לאחר המלחמה. להיפך, הם פקחים, הם מיהרו ללמוד לקח. ומי שהיה פושע קטן לפני הקרבות יהפוך לפושע גדול אחרי שביתת-הנשק. מה הצביעות הזו? מנַיִן שוקה שואב את ההתחסדות שלו? משום שבמו עינינו נוכחנו כולנו כמה אי-צדק הביאה מלחמה. הטובים נענשו כרגיל. ועוד איך נענשו. הם נפלו ראשונים, הם נפלו בהמוניהם. הם הפסידו את כספם ונאלצו לסגור את עסקיהם. אבל הרָעִים, אלה שהביאו עלינו כל זאת, רק יצאו נשכרים מהמֶחדל.

תראה אותם יוצאים מחוריהם, אחד אחד ובהסתר. כמה מיהרו להתחבא עם פרוץ הקרבות. אבל היום כבר אפשר למצוא אותם בכל מקום. ממשיכים במה שהתחילו. ועוד מוסיפים עוון על פֶשע. מתנשאים, לועגים לחוק ולפשוטי העם שמצייתים לו. ומרמים שוב כמו שעשו תמיד.

ואני קצת כדי להרגיעם וקצת כדי להוריד את המתח האלים שגאה במכונית הֵסטתי את השיחה לכוון אחר. אמרתי ששמעתי שמועה מענינת. מספרים בגדוד על הקצין הבכיר שיש לו מהלכים במטה המשטרה. ובעצם יש לו מהלכים בכל מקום. למה? משום שהוא אחד משְׂרידֵי הגדולים של ימי מלחמת העצמאות. וכולם נוהגים בו כבוד. וביחוד החיילים הוותיקים שבגדוד. אף על פי שהוא הזדקֵן מאד, וכבר אינו יודע מה הוא עושה. אין דלת במטה הכללי שאינה נפתחת בפניו. ואין גם שר אחד בממשלת-המֶחדל שאין לו דיבּוּר חוֹפשי אתו. ביום ובלילה, ואפילו בשבתות. והוא סובב בין המוצבים הזעירים של הגדוד. ומדבר על לב החיילים. המגוייסים מן הימים הראשונים חשים עצמם שלא בצדק נטוּשים וְנִבגָדִים. כאילו רוּמוּ, וכאילו הוליכו אותם שולל.

ובכל מוצב עושים לכבודו חגיגה קטנה. ומַתקינים לכבודו סעודה חמה. ממש כמו שהוא אוהב. מרק שְׁעוּעית רותח, מתובל ברוטב עגבניות חריף. ובשעה שהוא יושב על ספסל העץ הגס ויונק אל תוכו את המרק כל העולם שמסביבו מת לגמרי. אינו מדבר ואינו משיב על קושיות מתגרות. ואפילו אינו צוחק מן הבדיחות הגסות, שחיבתו אליהן ידועה משנים.

אבל לאחר הארוחה רוחו מרוממת. והוא מטפס ועולה אל תל-העפר, מתחת לעמדת התצפית. ומשם הוא נושא את מדברותיו הלוהטוֹת אל הבחורים הקפואים היושבים מכורבלים למרגלותיו. בארבעים-ושמונה מה אתם יודעים, יצאנו לילה לילה לקרבות נוראים. לילה אחרי לילה. יותר מעשרים לילות בחודש. אתם תופסים מה זה? כל לוחם שני נפגע. וכל אחד ידע שאם לא יפגע הלילה, אזי ייפגע חברו הטוב. הבחורים יושבים בשקט. כבר מזמן התרגלו לפרצי הרוֹק שלו ולזֵיעת התלהבותו הרֵיקה. אחדים מגחכים ואחרים משסעים אותו בצעקות פרועות. איפה היה המודיעין המהולל שלנו? ולמה לא גויסו כוחות המילואים? ומי אחראי, לכל הרוחות, למחדל הנוראי?

אבל כולם יודעים שזהו משחק. חוקיו ידועים וגם מהלכו צפוי. והכול מתנהל בלבביות של קרובים. הקצין הקשיש כבר חולה מאד. ובגדוד מלחשים שימיו קצובים. בלילות של נדודי-שינה מַמְאִירִים הוא מתפלל לאלוהי צבאות שיפיל אותו בקרב. אפילו מצרור כדורים תועה. אפילו מפגז נֵפֶל. העיקר שלא ימות במיטת בית-החולים המצפה לו. אבל כל ביקור כזה, כל מוצבון זעיר, מאריך את ימיו. והוא אסיר תודה לגורלו ולחיילים שמתחתיו.

מיד בתום דבריו עטים עליו המגוייסים קשי-היום ומבקשים ממנו בקשות. שיסייע להם בהלוואות ללא רבית. שיקל עליהם במענקים מיוחדים ושיתמוך בהם בהמלצות שונות ומשונות. שישתדל עבורם שם, בחלונות הגבוהים, שהוא בן-בית אצלם. והוא מתמלא רגש אבהי גואה. ומלטף את כולם. לוחץ את ידיהם, רושם את שמותיהם בקצרנות הידועה שלו, בתוך פנקסו המפורסם. והוא מבטיח לכולם שבקשותיהם יתמלאו. מגיע לכם, הוא מרגיע אותם ונוטע בהם גאוות לוחמים ובטחון שליו. אתם לבדכם הַסְמוֹכָה האֵיתָנָה שעליה נשען העם בימים הקשים הללו.

וכשהוא מסיים את בקורו הקצר במוצב וממהר אל רכבו, אורבים לו החיילים הבודדים, אלה שיש להם בקשות מיוחדות. שאסור להן שתושמענה בעת המפגש הפומבי. הצינעה יפה להן והלחש הולם אותן. כאן מדובר במחיקת תיקים פליליים על עבירות קלות. עבירות שנעשו מתך פזיזות וגחמנות נעורים, בשנות הבזבוז שלפני המלחמה. איש לא תאר לעצמו שככה יתגלגלו הדברים. וכולם ניזונים משמועות.

והשמועות אומרות שמלבד החנינה הרשמית, זו שהנשיא חוֹנֵן בה את השְׁפוּטים הקשים, ישנה עכשו סוּפת חנינוֹת קטנות המנשבת בארץ. מעֵין הידברות חשאית בין קציני המטה הגבוהים של הצבא והמשטרה. מי שהשתתף בקרבות מחוּל לו עוונו. הוא כיפֵּר על חטאו. ועכשו רק צריך לדאוג שגם במשרדים ידעו על כך. שהניירות יושמדו והתיקים יוּעלמוּ. והכול ישוב, אם ירצה השם, לקדמותו.

שוקה משיח הקשיב לי ברצינות רבה. ומוֹשֶׁה מהרכב נינוֹעַ על מושבו באי נוחות. מתוך דברי קשה היה להם להבין אם אני מדווח אמת. או שאני רק מלגלג על האיש הנכבד ועל הגדוד שלנו ועל מוּסר הכליוֹת הלאומי שנעוֹר בימי המלחמה. ושעה קצרה של מבוכה שקטה השתררה במכונית. עד שהגענו מול פתחו של משרד עורכי-הדין.

ה.

השלג היה מונח על סלעי הבזלת הכהים כמעט שבוע ימים. ואחר כך נמס לאיטו והותיר את הסלעים מעט יותר בהירים. בין האבנים פכפכו מי השלגים בזרמים קטנים. והקְאָקים השחורים שחנוּ בבוּסתן הנטוּש החלו לעופף למרחקים. גם תנועת כלי הרכב הכבדים אל המחצבה שבראש התל התחדשה. הטרקטורים הגדולים שבו אל עבודתם, ואבק הַטוּף היתמֵר מעל לחפירות. ואז חידשו גם התותחנים הסורים את הפגזות הבוקר השנואות.

הבחורים שנטעו לחשוב לזמן קצר שהרגיעה הנעימה לא תחלוף, ומיהרו להביא את מכוניותיהם הפרטיות אל המוצב, סילקו אותן בבהלה, כדי שלא יפגעו בהפגזה. פתח הבונקר הנטוש נוקה היטב, והוכנסו בו תנורים. ומדי יום שהינו בו שעות מתארכות. שוקה משיח נעלם מהצריפון לכמה ימים והבחורים לא הצטערו עליו בכלל. אדרבה, הם שמחו לאֵידוֹ. אמרו שנקרא אל מפקדת הגדוד לחקירה מיוחדת. מפני שנתגלו זיופים במסמכי השלישות של הפלוגה. החשד נפל עליו. וכבר נָחוֹגה במוצב שמחת נקם מוקדמת. כי אחרי כמה ימים הוא חזר. וכל השמועות הזדוניות, כאילו נסע לטהר את עצמו ולדאוג לגניזת תיקו התבדו.

ואז, בוקר אחד, תיכף לאחר הפגזת הבוקר המתועבת, בעוד רסיסי הפגזים הלוהטים מעלים אדים בשלוליות, הופיעה הַגְרוּשֶׁנקָה שלו. יפָה ותמָה ממש כמו שנשמעה בטלפונים. חֶמדהלֶה החמודה מטבֶריה. היא החנתה את מכוניתה הקטנה על מגרש החניה הריק. והבחורים הנדהמים התקהלו סביבה מיד. איפה אני יכולה למצוא את עורך-הדין יהוֹשֻעַ מָשִׁיחַ? שאלה תוך שהיא יוצאת מהמכונית. היא לבשה מעיל צבאי מיושן וכבד וידיה היו קפואות. הקור החד קיפֵּל אותה ממש, והיא נאלצה לנשום בקול. שוקה במשרד, השיבו לה. אבל בִּכְלל לא בטוח שהוא עורך-דין. הענין טרם אושר סופית ויש עוד לאמֵת אותו. איפה המשרד שאלה חמדהלה, בצריפון ההוא? לא, הוא הועבר אל הבונקר בגלל התחדשות ההפגזות. תיזהרי כשאת עולה בשביל המשוּבּש אל הבונקר. יש בוץ וסלעים מפוזרים. ובכלל, כדאי שתבדקי מה הוא אומר לך. לוּ אני במקוֹמֵך, לא הייתי מאמין לו לאף מילה.

מפקד הפלוגה האדיש הוזעק מרבצו והוא יצא מהצריפון מסונוור מהשמש הבהירה. מטורפת, שאג על האישה הצעירה, מי הרשה לך לעבור במחסומים? הרי יש כּוֹננוּת סְפִיגָה בכל המוצבים. וההפגזה יכולה להתחדש בכל רגע. ויש לי פקודות מפורשות.

היא העלתה כפפות צמר צבאיות על אצבעותיה, ואמרה בשקט ששוקה לימד אותה לפני הנסיעה איך להערים על שומרי המחסומים. ולא אמר לה שהפקודות אוסרות על אזרחים לעלות אל קַו המוּצבים. והיא באמת עברה בקלות בכל מקום. ובכל מחסום איחלו לה החיילים הצלחה. רק כאן למטה, בעיקול אל המחצבה, ליד שלט-הפח הגלי, התעקשו כמה שומרים גסים לראות את רשיונה. וגם דחפו ידים וניסו לפשפש בניירותיה. אבל היא למדה משוקה כמה תחבולות. שוקה חבּוּבּ, מסייע לה גם כשאינו לידה. ועכשו היא ממהרת לראותו. יש לה בעיה דחופה שלא סובלת שום דחיה.

מפקד הפלוגה השַׁלוותָן היה נבוך. מצד אחד רצה לגרש מיד את האישה הצעירה. להקצות לה רכב ליווי, ולהבטיח את ירידתה למטה אל הצומת. ומצד שני, אם כבר הסתכנה והגיעה עד כאן, ובנֶחרצות נוגעת ללב, אולי באמת מוטב שתפגש עם שוקה. אולי באמת יש להם ענין דחוף. כי ככל שחולפים השבועות, והשהיה המחורבנת בחפירות מתמשכת, מתרבות הבעיות הדחופות של אנשיו. אין לו ספק שלכולם נמאס כבר המצב המדכא וחסר המוצא. על כולנו מכבידה המלחמה שאין לה סוף. הוא התרכך והתיר לה לעלות אל הבונקר.

היא פסעה על הרחבה הבוצית לכִוון הבונקר. ממש באותו המקום שבו הפילו הבחורים את שוקה, השכיבו אותו על השלג, הפשיטו אותו, ומילאו את השלג בין רגליו. כאן זעק מכאב וכאן דחסו קֶרַח אל מִפשׂעתוֹ. ממש באותו המקום שפְרַנקוֹ הנהג התעלל בו. לכאן העיף אותו לאחר קרב האגרופים הקצרצר. וכשנפל נספגו תַּמרוּקָיו בשלג. ועכשו שהשלג נמס אפשר לחוש ברֵיחם. בְּשָׂמָיו חדרו אל תוך הבוץ. וכשנשיבת הרוח הפראית חדלה לרגע, ועשן הגֶנֶרטוֹר מוסט לאחור, אפשר להשתרע על הארץ הקרה ולהריח ניחוחות נעימים העולים מעיסת הבוץ. בשרו הוְרַדרַד הסמיק לאחר השפשוף הנמרץ בשלג. ושערותיו הבהירות שהקלישו נעו ברכות תחת פְתוֹתֵי השלג שֶׁנִיזְרוּ עליהן.

ואחר כך התרחשו הדברים במהירות שהפליאה את כולנו. עד שבקושי הצלחתי לעקוב אחרי מהלכם המדויק. שוקה משיח זינק מהבונקר וחמדה נגררת אחריו. הוא משך אחריו בכוח את הגְרוּשָׁה הצעירה. היא נאבקה אתו ורצתה להשתחרר מאחיזתו כדי להראות לו את הניירות שהחזיקה. אבל הוא היה שרוי בדיבוק של זעם. סמוק כולו, ללא מעילו שנשכח במשרד, זֵיעת כעס נוצצת על פניו. הם נפלו וקמו, התגלגלו בבוץ והתרוממו אחוזים זה בזו בזעם וּבִתְשׁוּקָה. וכשחלפו על פנינו קרא שוקה אל מפקד הפלוגה, אני מוכרח להחזיר את המשוגעת הזו לטבריה. טוב מאד, צעק מפקד הפלוגה כדי שדבריו ישמעו. אתה חוֹסֵך לי אי-נעימות. אל תדאג המשיך שוקה, אני אחזור מיד. לא צריך שום ליווי ושום אבטחה. משוגעת ממש. מי אמר לך לחתום על המסמכים בלעדי? ולמה טפשה שכמוֹתֵך, לא ביררת מקודם למי שייך המגרש?

האישה הצעירה נשאה אלינו עיניים מבוהלות ומתנצלות. ללא כוח נגררה אחריו ונכשלה בכל אבן קטנה. איפה הסתרת את המפתחות? שאג עליה, תני את התיק. והוא חטף ממנה בגסות את תיק-היד שלה. תני גם את הניירות המזוּייפים האלה לכל הרוּחוֹת. אני כבר אוכיח להם שלא היית שפוּיה בשעה שחתמת.

הוא פתח את דלת המכונית ודחף את חֶמדָהלֶה המבולבלת פנימה. זרק אחריה את תיקה ונעל את הדלת. אם את רוצה אני אוכיח שאת לא שפויה בכלל. איך הגעת הנה, מטוּמטֶמֶת? את לא שפויה, מי זה נוסע לתוך ההפגזות? ומי הבטיח לך את דמי הדירה? ולמה אידיוטית שכמותך לא ביררת מקודם למי שייך המגרש המחורבן?

ובעודו מתמרֵן על מגרש החניה צעק לעברנו, השארתי הכול על השולחן בבונקר. גם רשימת השמירה וגם רשימת התורנות. רק אל תְבַרְדקוּ לי הכול.

מבעד לחלונות הקטנים של המכונית המתרחקת ראינו את היפה והתמה מטבריה גוֹהֶרֶת על אהוּבָהּ בחוסר אונים. אבל הוא הכניס לה כנראה מכּת-מרפֵּק חדה וסמויה. כי פניה נכאבו והיא הוטלה אחורה אל המושב. ויכולנו רק לנחש איך הוא מקלל אותה בכעסו. ואין הוא מקוֹנֵן בלשונו המתחסדת, איך הסתבכתי אתך בכלל? ולעצמו הוא ודאי מלחש מבעד לשיניו החשוקות מזעם. אל תירא עבדי, תוֹלעת יעֲקֹב, שמרנו גם לך פֵּירוּר הגון מעוגת המלחמה. כסיל שכמוך, לחינם דאגת. לא המלחמה תקצר את חייך אלא המשוגעת הזו שלצידך, האישה התמימה והמסכנה מטבריה.

ו.

לא יכולתי למנוע כלום. פשוט לא יכולתי לעשות שום דבר. לא לעצור את המהלך ההכרחי של הדברים. ולא להדוף את הרֶצֶף המוּכְתָב שבו נדחפו הארועים בזה אחר זה. ישבתי לי במוצב הקטן, על ראש התל הנישא, עמוק בתוך המוּבלעת שנכבשה מידי הַסוּרִים. השקפתי ממעל על הדחפוֹרים הצהובים שנגסו במרבצֵי הטוּף, למרגלותי בתוך המחצבה. מתחת לשלג שנמס התגלו שרידי הקרב הקשה שהתנהל על כיבוש התל. מתי זה היה? כמה חודשים חלפו מאז? אבל לי נדמה שעברו מאז שנים. בתעלות ההגנה הנטושות שנסתמו במפלי עפר נסרחו מעילים קרועים. פריטים שונים נפזרו מציודם האישי של החיילים הסורים. רימוני-יד סיניים התגוללו מסביב וכלי חפירה מנותצים. וכל מיני חפצים שנסחפו מתוך המחפורות הרדוּדוֹת. ובכל מקום החלידו רסיסי-הפגזים בֵּינוֹת לפרחי הכַּרְכּוֹמִים.

ומה יכולתי לעשות עם מעט רחמַי שנתעוררו על שוקה המתחזה? האם יכולתי לבדי לאַתרו? האם יכולתי אני בעצמי לעָצרוֹ? להניאוֹ מתַרמִיתוֹ? האם יכולתי אני לבדי ללוותו אל לשכת הקצין השופט וללמד עליו מעט דברי זכות? ומי בכלל ביקש לשמוע את דעתי? והרי גם המכונה האדירה של הצבא לא הצליחה למצוא להיכן צלל. אחרי שהחזיר את חֶמדהלֶה הוא נעלם. כאילו ידע שבשובו ימתין לו הזימוּן לחקירה הראשונית. הוא לא התייצב ומאז הוא בעצם במעמד מפוקפק של נִפקָד.

אחרי שבוע התייאש ממנו מפקד הפלוגה וירד אל השליש הגדודי. בין שאר ענינים דיווח גם על שוקה משיח שנפקד. מוֹשֶׁה מהרכב ופְרַנקוֹ הנהג התנדבו לרדת אתו. כיוון שהכירו את אדישותו חששו שלא יתעקש להתלונן. הם רצו לסייע לו בדיווחים ולהציף את חוקרי המשטרה הצבאית בסִפּוּרֵי פשעיו. אלה השְׁנַים, אילו היו פוגשים בדרכם למטה את שוקה שוכב פצוע בצד הדרך מרסיס של פגז פתאומי, לא היו מזיזים אצבע כדי להצילו. הם היו מתעלמים ממנו לגמרי. ומניחים לו לחרחֵר בתעלה עד שיתפגֵר. שלא לומר עליהם דברים קשים מאלה.

בערב שבו מוּתָשִׁים מהנסיעה שהתארכה. מפקד הפלוגה היה עייף ולא רצה להרחיב במה שהתגלה לו שם למטה. ורק אמר בקצרה שדיווח על שוקה. להפתעתו כבר הכירו בשלישות את שמו. ידעו על מעללָיו ופשוט חיכו שיגיש את התלונה לפי ההליכים המקובלים. בדרך נסתרת הגיע לשלישות הגדוד פירוט מדויק וכמעט מלא של מעשי ההתחזות הקודמים שלו. בחייו האזרחיים, בערי מגוריו בגוש דן ובתלונות הנשים המרוּמוֹת שלו. והקצין הבכיר, חביב הטוּרָאִים, נכשל ולא הצליח לסגור את תִיקוֹ. גם למעשי הנפלאות שלו היה מחסום שלא הצליח לעקפו.

שוקה הואשם בעבירות רבות. הוא הוֹנָה תמימים וּפִיתָה כסילים. הוא התחזה גם לנוֹטַריוֹן וערך הסכמים כוזבים. פעם אפילו התחזה לקבלן בנין ומכר בעצמו את דירות הַדֶמֶה שלו. אבל תמיד נמצא מי שחש עצמו מרומה ומיהר להתלונן. ותיאורי קלסתרו הפכו למדויקים מפעם לפעם. בשרו המַוְרִיד צויין שוב ושוב. וכן גם שערותיו הבהירות והמקלישות. ואפילו ניחוח התַמרוּקִיָה שעלה ממנו תדיר. אף על פי שעיקר פשעו נתגלה בשידול גרוּשוֹת ונשים עזוּבוֹת לעסקי מקרקעין פְּסוּלים. מדהים איך הן נפלו ברישתו. פעם אחר פעם. שׂשׂוֹת להפקיד בידיו מגרשים זעירים מירוּשׁתן, דירות קטנות שנקנו בפרוּטתן האחרונה. וסכומים שחסכו לִימוֹת סַגרִיר.

מפקד הפלוגה שלנו יצא מגדרו הפעם והוסיף גם את תאורו הצנוע על שאר העדויות שבתיק. אותך הייתי צריך לקחת אתי, אמר, ולא את שני החֲמוּמִים האלה. הם התרגזו מיד, גמגמו, השתוללו ולא הוסיפו שום פרטים מזהים. אבל אתה היית מיטיב לתארו. הרי ישנת אתו מיטה ליד מיטה כמה חודשים. וראית אותו מתגולל בבקרים עירום בשלג. ושמעת בעל כורחך את שיחות הטלפון האינסופיות עם הַגְרוּשֶׁנקָה התמימה מטבריה.

אבל אולי הייתי שוכח כל אלה בכוונה, אמרתי. אולי הייתי מתחרט פתאום. ושואל את עצמי למה לי להסגיר את האיש המסכן הזה? מה עוד שלי באופן אישי הוא לא עולל כלום. וממילא כבר רודפת אחריו משטרת בּנֵי-בְּרַק. ועכשו הצטרפה אליה גם המשטרה הצבאית. ומה כבר אוכל אני להועיל? הרי אני מכיר אותו היטב. הוא לא גבור בכלל. הרי כולנו ראינו איך פְרַנקוֹ הנהג העיף אותו אל השלג במכת אגרוף ראשונה.

אבל שני שונאיו הַלהוּטִים נשבעו לפני הפלוגה למצוא אותו ולקחת ממנו נקם. עכשו שיש להם גם הֶתֵר מכל המשטרות שבעולם. עכשו שהם בטוחים שהוא באמת עבריין מבוקש ולא חוֹבֵב מַחְלִיא. וגם הקצין הרַחוּם, המיטיב עם פשוטי החיילים מעל לראש קציניהם נכשל. ותיקו לא נסגר. דמוֹ הוּתר ויש לצאת למסע צייד מהיר. לתפוס אותו חי. להעלות אותו במו אצבעותיהם מתוך חוֹר המיסתוֹר שצלל בו. הם נשבעים כאן לפנינו שיפרקו אותו לכל עצם נפרדת. שיקרעו את בשרו לכל גיד יחיד. ולא ישאירו לו צורת אדם. יגבו ממנו את כל כספו. ולא יותירו בידו פרוטה. ויכריחו אותו, חי או מת, לשלם את חובו לכל קורבנותיו.

ומוֹשֶׁה מהרכב התחצף ופנה אלי בטרוניה. שאלמלא התערבתי בסכסוך האלים שפרץ בצריפון, ואלמלא פרקתי את המחסנית מהעוזי הדרוך, כבר מזמן הָיָה נעשה דין צדק במתחזה הַמטוּנָף. ומי שמגן על רשעים סופו שהוא לוֹקֶה בעצמו. וצריך הייתי לחוּש בעצמי, בחוּשים הדקים שאני מתפאר בהם, שהגנדרן הזה, תוֹלעת הניירות המבוּשֶׂמֶת הזה, הרַוָק המטוּפח הזה, אינו אלא עבריין מבוקש. המלחמה אינה מטהרת פושעים. והלילות שבילה במארבים לא יפחיתו מאומה מעונשו הצפוי.

אבל אני לא יכולתי למנוע כלום. לא מגורלו של שוקה משיח. לא מסבלה של הַגְרוּשֶׁנקָה המסכנה. וכשהתנפלו הבחורים מְזֵי-הַנָקָם על הטלפון וצילצלו לדירתה הקטנה, לא יכולתי לעצור בעדם מלפרוק עליה את חמת-זעמם. הם גידפו אותה וניבלו את פיהם באוזניה. עד שלא יכולתי לשאת יותר ויצאתי מהצריפון. נזכרתי איך הצליחה האישה הקטנה לפרוץ את כל מחסומי הצבא. נזכרתי איך התכווצה כולה מהקור החד כשהגיעה אל התל. אבל לא יכולתי לחסום את דרכה אל הבונקר ואל המשרד הפלוגתי המאולתר. ולא יכולתי לחלץ אותה מידיו המכאיבות של אהוּבָהּ. שנהג בה ממש כאילו היתה בת-ערובה חטוּפה ולא אהוּבתוֹ. כן, הייתי חייב להשלים עם חוסר יכולתי להסיט את הדברים ממהלכם שנקבע כבר מזמן.

ז.

ורק במאוחר נודעו לי פרטי מסע הנקם. רק לאחר כמה ימים נודע לי שהם נסעו הישר לבני-ברק ומצאו מיד את משרד עורכי-הדין. הפקידה הנדהמת נזעקה ואמרה שאף פעם לא העלתה על דעתה שהוא מתחזה. אף פעם לא נרשם כעורך דין. בקושי היה עוזר במשרד וּמעֵין נער שליח. היא ידעה שהוא הדפיס לעצמו כרטיסי ביקוּר מהודרים ונייר מכתבים משׁוּבח. היא ידעה שהוא חִיקָה בהצלחה את לשונם הכבדה של עורכי הדין שבמשרד. מדי פעם היתה מציצה לניירות פרטיים שלא נועדו לה. אבל היא חִשבה שכל זה הוא הלצָה גמורה.

וכשביקשו ממנה את כתובתו נתנה להם כמה כתובות שנמצאו בכל מיני פינות במשרד. והם לא התעצלו ובדקו אותן בשיטתיות, אחת אחרי אחת. אחרי הצהריים, כשהתאחר, הם הגיעו אל השכון הקטן שבקצה השטח הבנוי בבני-ברק. לא הרחק מגבול הפרדסים. מסביב הִצְחִינוּ שלוּליוֹת שלא נוּקזוּ. וצפרדֵעים קרקרוּ שם. ועורבים אפורים ריחפו מעל השטח הפתוח. אפשר היה להבחין בנקל בגזעי העצים, בשערי הברזל המחלידים, ובגבעות הכחלחלות שבמרחק. והרכבת החולפת בסמוך שקשקה ממש מעליהם. וכשצפרה נזדעזעו הקירות של בתי השכון הדלים. והטיח שנפל נערם על המדרכות שמתחת.

הם טיפסו במדרגות בחשאי. וחסמו את כל המעברים של הבנין. הם סגרו עליו כמו על חיה שנקלעה לתוך מלכודת. ורק באיחור נודע לי איך פרצו פנימה. איך הפתיעו אותו בשנתו. איך מיהרו וכפתו אותו ולא הבחינו באישה הצעירה שאתו. אבל הם נהגו בה בנימוס ושיחררו אותה מיד. ואפילו לא שאלו אותה לשמה. והם גם לא איימו עליה ולא הפחידו אותה. את לא מכירה את הפושע הזה, אמרו לה. ואחרי שנסדר אתו את החשבון נסביר לך הכול.

ואז, רק אז, גבו ממנו את חובו.

במאוחר נודעו לי הפרטים שאנשי הפלוגה דָשׁוּ בהם כמה ימים. למוֹשֶׁה מהרכב הוא הבטיח דירה זולה. ולקח ממנו כספים רבים תמורתה. ולפְרַנקוֹ הנהג הוא הבטיח מגרש קטן ליד ביתו שמחוץ לעיר. הוא החתים אותו על ניירות רבים, ופְרַנקוֹ הסתבך קשות.

איך גבו ממנו את החוב? שאלה מטופשת. על הברכיים, המוּם משנתו שהופרעה, חתם להם על כל מסמכי הַוִיתוּר. ועל קרסוּליו הנקועים השיב להם את כל כספם. ועל גבו החבוּל ממכותיהם התחייב שלא להוֹנוֹת עוד איש. ולבסוף, כשחשב שכבר הִרפּוּ ממנו, שבו אליו רדוּפֵי-נָקָם שלא הִשׂבִּעוּהוּ. ועל גְחוֹנוֹ הזחילו אותו, הלוך ושוב, לתוך השלוליות המזוהמות.

אבל גם בשלישות הגדודית לא ידעו מי בדיוק טלפן למשטרת בני-ברק. וגם שם התקשו להסביר לי איך בדיוק התגלגל, חוֹלֶה וקוֹדֵחַ, לבית-המעצר. ואיך הגיעה הידיעה למפקדת הגדוד, שיבואו וימהרו לטפל בשחרורו. עֵת מלחמה כעֵת, צעקו להם מהמשטרה. ומי צריך כאן טַפִּילִים עלובים שמתחמקים מהשֵירוּת? הקצין הרַחמן, ששרד מלילות הדמים של מלחמת העצמאות, נסע בכבודו ובעצמו לסייע בהֲשָׁבָתוֹ אל הגדוד. לא מַפקירים לוֹחֵם, ליחש למלוויו בקולו החלוש. גם אם סָרָח מעט. אבל גם הוא לא הועיל. שוקה משיח, המתחזה מבני-ברק נוֹתר במעצר.

לא יכולתי למנוע משכניו החרֵדים להצטופף ליד דלתו כשהגיעו השוטרים לקחתו. ולא יכולתי למנוע מהם לברֵך אותו. האם אחד מהם הוא שרץ אל הטלפון? אל תִירָא, תוֹלעת יעֲקֹב, מה אמרנו לך? אין מה למהר. הַשֵׁם דואג לחלקו של כל אדם. וגם חלקך לא יגרע. כשם שזכית לפירורים מעוגת המלחמה, כך תזכה לפירורי הצדק של שוֹפטֶיך. ובחשאי לחשו לו, כאילו היו טוֹמנים פְּתָקִים בבגדיו, לפני צאתו לדרך ארוכה. סַע, סַע, מי שהגן עליך שם יגֵן עליך גם בֵּין הַגְדֵרוֹת.

ואחר כך חלפו החודשים בִּמרוּצָה. ואני אפילו לא הצלחתי לעקוב אחרי העתונים. האם דיווחו בהם כַּתָבֵי-הַפְּלִילִים הזריזים על משפטו? האם פירטו והזכירו את כל קרבנותיו? האם זכה באמת לשמיטת תיקים? אני לא נקראתי להעיד. איש לא מצא ענין בהגיגַי. ואחר כך היו לי גם צרות משלי. ולא התפניתי אפילו לשאול את חברי מהפלוגה האם הֶערִים על שופטיו? האם הצליח להשׂיג את מְחִיקת העווֹנוֹת? האם מחלָה לו לבסוף הַגְרוּשָׁה היפה והתמימה מטבֶריה?

א.

פעם אחת, כשהמתנתי בתחנת-האוטובוסים המרכזית בירושלים, באה מולי אישה כבת שישים. האירה פניה אלי וברכה אותי לשלום. החזרתי לה שלום, אבל תמהתי מניִן היא מכירה את פני. היא קרבה אלי ואמרה שהיא זוכרת אותי כאילו נפרדנו אתמול, והרי חלפו כבר כל כך הרבה שנים מאז. ממתי? שאלתי אותה, ובכלל, מי את? ומניִן אנחנו מכירים?

והיא טפחה על כתפי ואמרה שלא השתניתי בכלל. והשֵׂיבה שבשערותי רק מוסיפה לי נוי וכוח. ואיך זה שאינני זוכר אותה, את שָׂרָה, התימניה האמיצה מגדוד האצ"ל הירושלמי? והרי אני הוא שכרעתי מתחתיה כשטיפסה בחומה להניח את שקיות חומר-הנפץ, האם גם את זה שכחתי? ואת הנסיגה הבהולה מהחומה, נסיגה שהיתה חפוזה ורבת-נפגעים אינני זוכר? ואת פקודת-הביטול הארורה, שבעקבותיה קרו כל הדברים הנוראים, גם אותה אינני זוכר?

נהממתי מדבריה. כבר קרה לי לא פעם אחת שאנשים טעו בי, הקדימו לי שלום, האירו אלי פנים וחשבו אותי למישהו אחר. ואני כדי שלא לפגוע בהם החזרתי להם ברכה. ואחר כך שברתי ראשי חצי יום כדי להיזכר מי הם? מתי פגשתי בהם? ומהיכן אני מכיר אותם? על שמותיהם השכוחים וכינוייהם האבודים כבר אינני מדבר. אבל חבלן בגדוד האצ“ל הירושלמי? הרי אין דבר מופרך מזה בעולם. שהרי מעולם לא שרתתי בפלמ”ח וגם לא בהגנה. נער הייתי, ולצה“ל גוייסתי רק באמצע שנות החמישים. ממש כשמלאו ימי ללכת לצבא, ככתוב בחוק שירות הבטחון תש”ט. ואת שירותי הצבאי עשיתי ביחידה עורפית, שאני מעדיף לא להרבות עליה את הדיבור. ועד היום אני בוש מעט במעשי שעשיתי ביחידה ההיא, בשעה שחברי הטובים בילו את ימיהם בחפירות הגבול.

וכאן מתחוללת מין טעות שכזו. מילא שהיא הזקינה אותי בעשור שלם, את זה אני מוחל לה, שהרי רבים טועים וחושבים אותי למבוגר מגילי. אבל מניִן לה הפרטים המוזרים הללו? פריצת החומה של העיר העתיקה? אני? קרב המאסף האכזרי והנסיגה רבת הקרבנות, אני? החברים שנפלו, הפקודה הארורה, כל אלה אני? והרי הכול כתוב ודאי בספר ההיסטוריה הקצרה שלנו, אבל מה לי ולכל אלה? וכמו שקורה לי פעמים רבות, התעשתתי באיחור ורציתי להשיב לה, אלא שהיא כבר נעלמה בין המון הנוסעים הממתינים בתחנה המרכזית. יצאתי לאיטי מתוך התור הדחוק. ועל אף שידעתי שאני מבטל את זמני לחינם, ונסיעתי אל השפלה תתאחר, הייתי מוכרח להשען אל קיר התחנה. לסקור את פרצופי הנוסעים ולהירגע לאט מהמהומה שהטילה שרה התימניה האמיצה בתוך שלוות נפשי. נזכרתי במעשה דומה שאירע לי לפני כמה שנים. הלכתי ברחובה של תל-אביב לאיזה מסע קניות מיותר, ופתאום חַבָר אלי איש בן-גילי שהתעקש לזהות בי את ידידו שאבד לו. וכל מה שטרחתי ואמרתי לו שאינני האיש, וגם אינני בן-דודו, ומעולם לא שמעתי את שמעו, דחק בי האיש בחוסר-אמון נואש שהכמיר את לבי. לא יתכן, חזר ואמר, זה פשוט לא יתכן, אותו השֵׂער המַקליש, אותם הזיפים, אותו הזקן בן היומיים, שאף פעם אינו מגולח. וכשניסיתי לשכנעו שיש פנים דומות ואפשר לטעות בזיהוי פרצופים, ובעיקר אם לא ראית אותם שנים ארוכות, קפץ ואמר זה לא רק הפנים ולא רק הגוף. אתה מדבר ממש כמוהו. אותן ההגיות השורקות. אותה הצרידות ממש. אותן העוויות וממש אותה מתיחת השפתיים האלכסונית.

היתה לי אז אי-נעימות גדולה. ובקושי התפטרתי מאוֹהֲבִי הטוֹעֶה. ואלמלא נכנסנו לאיזה משרד, ששם היכירוני, ושם גם עבד חבר נושן שלי, לא הייתי מצליח לנעֵר אותו מעלי. כל כך הצטרך לי, כל כך התחנן שאכיר אותו, שאחלק אתו את שנות הריעות הרחוקות, עד שהרגשתי אי-נוחות ממשית להתנכר אליו ולחזור בפניו שוב ושוב, אינני מכיר אותך. אף פעם אחת לא נפגשנו. אינני יודע מה אתה רוצה ממני. והצטערתי באמת בצערו כשראיתי בפניו איך הוא משתכנע לאיטו, ומתחיל להודות בפני ובפני עצמו שייתכן שחלה כאן טעות מצערת. ולבסוף כל כך התידדנו שהחלפנו בינינו כתובות ומספרי טלפון. חיוכים וטפיחות שכם וכמה מילות עידוד, שאין דבר, קורים דברים כאלה. ואיש אינו מחוסן בימינו מפני טעות. וזו טעות קטנה ומצערת. וישנן טעויות הרבה יותר מכאיבות. אבל דבריה של שרה התימניה נכנסו לתוך לבי, ועוררו שם מהומה שלא במהרה נשקטה. איך זה יתכן שאדם מסיים שבוע של לימודים מפרכים בירושלים, ובסופו הוא ממהר אל תחנת-האוטובוסים, לרדת אֶל ביתו שבשפלה, לעשות שם את השבת עם אשתו וילדיו ועם האילנות שבחצרו. ובעוד הוא ממהר ונפשו כבר נמצאת שם בינות למדשאות ובינות לגגות הרעפים האדומים, עוצרת אותו אישה ירושלמית פשוטה, מגלגלת עליו את עברו המדומה. מזהה אותו בטעות עם נער מנערי האצ"ל הכורע תחת חומת העיר העתיקה, ומעלה על כתפו את החבלנית האמיצה, שתוכל להשליך את מטעני-הנפץ אל מעבר לשער-החומה החסום. ומדוע לא מיהרתי ולא השבתי לה, שרה את טועה. אני אינני האיש ההוא מארבעים-ושמונה. וגם ירושלמי אינני. אני מהשפלה, מהכפר שליד חֲדֵרָה, ואני משלים את מכסת לימודי, וזה הכול. ואל תבלבלי עלי את עולמי. תני לי לנסוע בשקט אל ביתי הקטן שבין הפרדסים. וכמו רוח חומקת נדמה לי שראיתי את צללי דמותה של האישה הירושלמית חומקים בין הרציפים ההומים בתחנה השוקקת אדם.

ב.

לילה אחד התארחתי במסיבה, בביתה של עורכת ירושלמית ידועה. היא פגשה אותי במאור פנים, הציעה לפני מתבשיליה המיוחדים שלמדה להכינם בשנות ישיבתה בחוץ-לארץ. ובין מאכל למשקה הביאה לפני אישה צעירה אחת, לא נאה אבל מושכת מאד. הציגה אותה, קראה בשמה ובשמי ואמרה שהיא המְשַׁכְתֶבֶת המשובחת שבצוות המערכת. ויש לה גם ענין בדברים שמעבר לגליונות המשוכתבים. ובאשר לסיפור שהגשתי לה, שתדפיס אותו בעתונה, הרי הסיפור מצא חן בעיניה ונשא חן בעֵינֵי המשכתבת. והיא אפילו אהבה בו קטעים שלמים. והיא ודאי תשמח לשוחח אתי, פנים אל פנים, בענין המבנה החדשני של הסיפור. וכך דחקה בנו בנימוס אבל בתוקף, להתקרב זה אל זו, ולהיקלע לשולחן הקטן בפינת הסלון העמוס שלה. ושם לֶאֱבוֹד לאיטנו בתוך ההמולה השוקקת של האורחים.

המשכתבת שאלה אותי לשמי לגילי ולמשלח- ידי, והתפלאה על אדם כמוני שנוטש חיים מסודרים בשפלה ועולה לירושלים. וכאן הוא מתרוצץ בין הישיבות לחצרות, רק כדי להרגיע מהומות שנתעוררו בנפשו. אבל הסיפור שהיגשתי למערכת יפה בעיניה והיא סבורה שעלי להמשיך ולכתוב. וחבל על הימים שאני מוציא בחברותות ובבתי-המדרש. משהו גלמי אבל חזק מצאה בסיפורי, ועכשו שאני רואה אותך ממש, אני רואה שגם אתה נראה גלמי אבל בעל כוח רב. יש דמיון מפליא בין הסיפור ולשונו ובינך כפי שאתה כאן. ואני התפלאתי לא מעט ללשון הקירבה שגילתה. ישבתי מולה ושתקתי מחמת מבוכה, והרגשתי איך נובטת בינינו משיכה הדדית עזה.

לאחר שעה ארוכה של שיחה מרוסקת בתוך המולת-המסובים יצאנו אל תחנת-האוטובוסים שמתחת לבית. היא נסעה לביתה, בשכונה ירושלמית מרוחקת, ואני צריך הייתי לשוב אל חדרי הקטן שבמעונות. הספר שלמדתי ממנו נותר פתוח על שולחני, ולידו המַחבֶּרת שבה הייתי כותב מה שעוררו בי פרקי הספר. אבל הייתי מוסיף בה מה שהתעורר בי מחוץ לספר ולדפיו המודפסים בצפיפות. עלינו על האוטובוס הלילי, ישבנו על ספסל אחד והיא דחקה את כתפה אלי כבדרך אגב, וכבר היה חצי גופה מופנה אלי וירכיה דוחקות אל ירכי. אינני יודע מניִן נמצא לי אותו אומץ-הלב, אבל העזתי וכרכתי את זרועותי סביב כתפיה. ומיד היה גם ברור שאנחנו נוסעים אל דירתה הקטנה שבשכונה המרוחקת. והספר הפתוח על שולחני, והמחברת המונחת לצידו ימתינו לשובי. אולי הלילה, אולי לפנות בוקר. ואולי, אם יעלו הדברים בינינו כשורה, אולי רק מחר. ירדנו מן האוטובוס בתחנתו האחרונה. אל דירתה התנהלנו חבוקים ושוקקי-תאוה. כמה הפליאו אותי תחינותיה לעשות את מעשה-האהבה שלנו בהשקט ובדממה. כמה הפליאו אותי מאמציה להבליע את אנחותיה. וכמה נעמו לי אצבעותיה שנתנה על פי שלא אצעק גם אני כשיבואני התענוג האחרון. אחר-כך שבנו והתלבשנו וירדנו אל מבוא הבית. והמשכתבת חמת-הגוף הראתה לי ארנבות-לבנות שהחזיקה בכלוב קטן ברשותם של הדיירים. והיא משכה בי אל מאחורי הבית, אל חצר פנימית קטנה, שם גידלה בערוגות זעירות מעט פרחים שנתנו ריח חריף בלילה הירושלמי, ומעט ירקות שילדי השכנים התעללו בהם וסוף שנתנה אותם למאכל לארנבות.

שאלתי אותה לפשר הדממה שנדרשנו לה בשעת המשכב, והיא אמרה שיש לה שותפה לדירה, צעירה מצוינת הלומדת עבודה סוציאלית באוניברסיטה. ובקרוב מאד תתחתן עם אהובה ותצא לעבודה באחת מעיירות הפיתוח שבדרום. והיא כל כך חסה על הנערה הנפלאה הזו, ואינה רוצה בשום אופן לקלקל בה מה שעוד לא קולקל בחייה בעיר הגדולה. ואני אמרתי משום מה, שאם כך, אני מבין באמת את כל שגיונותיה. וגם מצדיק את אמצעי-ההשתקה המוזרים שנקטה. אף-על-פי שנאלצנו לתנות אהבה כדרך העכברים. אבל לא שיערתי שהיא גם תבקש ממני שאצא מן הבית בהחבא, מתוך שתיקה גמורה. ולא ידעתי שהיא תפציר בו לדחות את המקלחת שחפצתי בה כל כך, לשעה מאוחרת יותר. או מוטב בכלל שאתקלח במאורתי הצרה שבמעונות.

דבריה האחרונים הכעיסו אותי ומאמציה לשמור על דממת-המשכב עוררו בי חימה מסותרת. קמתי ממיטתה התלבשתי בחופזה ואמרתי לה בקול כל כך רם, שאפשר היה לשמעו גם בשאר הדירות הקטנות של הבנין הצפוף. שכבר מזמן אינני נער, וכבר שנים אינני משחק במשחקי-אהבה חטופים. ועייפתי זה מכבר מפרשיות מגוחכות שכאלה. והתנהגותה מזכירה לי מקרה אחד מימי נעורי הרחוקים.

המשכתבת קמה והתרפקה עלי וממש התחננה בפני שאנמיך את קולי ואשתתק. אבל אני הייתי אחוז במין שיכרון של רוגזה. ולא שלטתי כל כך בדברי. ובכן, את שומעת, המשכתי בעקשנות ילדותית, פעם אחת טיילתי עם אהובתי בהרי ירושלים. ובלילה כשהחשיך הגענו לקיבוץ קטן ושכוח. בקצה המפָה, נדמה לי, מעלה החֲמִישָׁה שמו. הבתים שם נאחזו בצוק כדי שלא יגלשו במדרון התלול. ובכן ניגשנו אל המזכיר וביקשנו חדר ללון בו את הלילה. והוא אמר, בבקשה, יש לנו צריף הארחה. הרי המפתח והרי קנקן-מים והרי מנורת-נפט, שמא לא יהיה שם חשמל. והוא הוליך אותנו אל הצריף ופתח בפנינו את הדלת של החדר האמצעי. וברכנו בלילה טוב והלך לו. ואנחנו, מורעבי-אהבה שכמותנו, לא המתנו אפילו עד שיגוועו הדי-צעדיו על מדרכת הבטון. מיד התנפלנו זה על זו, נפלנו על הרצפה, על גבי המחצלת המכורסמת שהיתה פרושה עליה, והתגוללנו בקריאות ובצהלות-תאוה. ושכחנו לחלוטין היכן שוכבים אנחנו בעולם.

המשכתבת הביטה בי בעיניים קמות. ואלמלא הייתי גדול וחזק כמו שהייתי, היתה פשוט נוטלת אותי ומעיפה אותי מבעד לחלון. וכבר שמעתי את העובדת הסוציאלית החסודה קוראת מי שם? מה הרעש הזה? אִילָנָה זו את? אִילָנָה את צריכה עזרה?

אבל רק רגע קראתי מעבר לדלת, אל הקהל הסמוי שוודאי כבר הצטופף בחוץ לשמוע את סיפורי. רק רגע, תנו לי להמשיך בסיפור. ובכן, מעבר לקירות הצריף עלו רעשים ורחשושים חשודים. ואהובתי אמרה שכדאי לראות אולי אלה עכברים שמכרסמים בקירות העץ הדקים. אבל אני הייתי אז נער אמיץ ואמרתי תני לי את מנורת-הנפט אני יוצא לראות מה הרעש. ונטלתי את מנורת-הנפט ופתחתי את דלתות החדרים שהקיפו את חדרנו האמצעי. ולא תאמינו מה שראו שם עיני.

אִילָנָה זו את? אִילָנָה קרה משהו? את צריכה משהו? קראה הדיירת אלינו. והמשכתבת אמרה לא, לא, הכול בסדר. את יכולה לחזור לחדר שלך.

ואני הגבהתי קולי, כמו אחד שנואם בככר, ופניתי אל חלון החדר, פתחתי אותו לרווחה וצעקתי, לא תאמינו מה שראו שם עיני. שני החדרים האחרים היו מלאים בפועלים שכירים של המשק, ששכבו עירומים ומזיעים וכולם נועצים עיניהם בחורים ובסדקים שבקיר הרעוע. ותוך כך נאנחים מעוצם הערגה למראה אהובתי השוכבת מעורטלת על המחצלת המכורסמת. נבלות שכמותכם, נבלות מסריחות שכמותכם הנפתי עליהם את מנורת-הנפט שבידי, חֶלְאוֹת מְצִיצָניוֹת, טִינוֹפוֹת, חֲזִירֵי-הצצָה מלוכלכים, נאחזתי זעם עצום ששם מחנק לגרוני. בטשתי את הגופות המזיעים של הפועלים המופתעים ואיימתי עליהם בקול שלא היה קולי, אני אשרוף עליכם את הצריף.

לפתע נבוכותי ממעשי ומקריאותי, וכך לבוש למחצה פרצתי וירדתי מחדרה של אילנה המשכתבת. חלפתי לפני עיניה הנדהמות של הצעירה המצוינת, וירדתי במדרגות בריצה מהירה. בחוץ היכה האויר הצונן בחזי, ואני נעצרתי על מקומי, שואף את ריחות הוואדי הסמוך, ואת ריחות השרף של חורשת האורנים הקרובה. השכונה היתה חשוכה לחלוטין. מחותלת בקרעי ערפל ובענני-לחות מנמיכים. רוח לילית נשאה קולות ממרחקים, ואני איבדתי לגמרי את דרכי. לא ידעתי היכן העיר והיכן הכביש ואיך אצא מכאן. אחוז זעם על מצבי המטופש התחלתי לצעוד במהירות ברחוב שעוד לא נסתיימה סלילתו. הלכתי בו עד שלפתע נבקעה תהום מתחת לרגלי. וראיתי שהכביש נגמר והרחוב נגמר והעיר נעלמה לגמרי. נשאתי ראשי אל השמים לראות מניִן יבוא עזרי, אבל קרעי-העננים הנמוכים הסתירו את הכוכבים. הייתי מיואש, ולא ידעתי היכן אני בעולם.

ולפתע ראיתי מקרוב חלון מואר, והעברתי על מידותי והקשתי בו וביקשתי עזרה. ודלת הבית נפתחה והגברת שָׂרָה, התימניה האמיצה, הופיע בפתח עטויה בבגד לילה משונה. היא הכירה אותי מיד ואמרה, פלמ"חניק שכמוך ועוד הולך לאיבוד בלילות? והיכן קוּרסֵי הסיירוּת שעברת לפני שנים? והיכן מסעות-ההתמצאות שבילית בהם לילות ארוכים? בשנת ארבעים-ושמונה לא היינו מתבלבלים ככה בלילות.

ואני סיפרתי לה את סיפורי המוזר והיא צחקה ואמר אין דבר פלמ“חניק, הכול יהיה בסדר. וירדה אתי אל הכביש ואמרה בקצרה, כמו שהיו אומרים בשנים ההן, כאן ימינה ושם שמאלה ואחר כך ישר ואתה על הכביש הראשי אל העיר. ושם כבר תאסוף אותך מונית. ואני הודיתי לה ואמרתי גברת שרה אנחנו עוד ניפגש, ובינתיים תודה לך. ולא אני הייתי אתך שם, בגדוד הירושלמי של האצ”ל. ולא אני הוא שכרעתי מתחתיך, מסייע לך להניף את חומר-הנפץ. והיא צחקה שוב ואמרה לי אין דבר, כל אחד יש לו להסתתר מפני מישהו. וכל אחד יש לו ללוּש את עברו מחדש, במו ידיו. לילה טוב לך. והיא נעלמה בין חיתולי העננים.

ג.

פגישתנו האחרונה היתה המפתיעה ביותר. יום אחד השתרכתי בין דוכני השוק הקטן של חֲדֵרָה. התפניתי לשעה מעיסוקים חשובים והלכתי לזרוק עין בצְבִירֵי-הפֵּירות ובדגים המפרכסים, שכבר עלה מהם ריח רע. לפתע ראיתי שתי גברות מפורכסות ומלובשות כהלכה, נושאות תיקים נאים, מנפנפות אלי בידיהן ופניהן מאירות משמחה. התקרבתי אליהן, ככה כמו שהייתי באותה השעה, במכנסי הקצרים ובסנדלי הגסים. נתתי להן שלום ותהיתי מי כאן לפני. וגברת אחת יצאה אלי ואמרה שלום פלמ"חניק, כבר אינך זוכר? אני שרה מירושלים. מיהרתי אליה בשמחה ואמרתי שלום גברת שרה, מה מוריד אותך ממרומי הרי ירושלים אל שפלת חדרה הנמוכה? שרה אמר שהיא ואחותה מוזמנות לחתונת-קרובים בשכונת נַחֲלִיאֵל שבכאן. אבל כל שנותיה בארץ לא היתה בעיר הקטנה הזו. ועכשו היא שמחה שנפגשנו כי כבר התבלבלו עליה הכבישים. ומרוב עצות של אנשים טובים שכונת נחליאל מתרחקת והולכת. והן חוששות ששעת החופה תחלוף, ודי לצער ולבזיון.

נתתי להן יד והולכתי אותן לאט במעלה הרחובות הקטנים של חדרה, בואך השכונה הצפונית נחליאל. אין לך מה לדאוג שרה, אמרתי לה, וגם לאחותך אין כאן ממה לחשוש. שהרי יש לכן מזל מהשמים שמצאתן אותי. ששעתי פנויה והרי אני שש להורות לכן את הדרך עד אל החופה ממש. ושתי הגברות התימניות שירדו מירושלים עטופות בעודף מלבושים, הלכו אחרי כשני תינוקות המובלים אל הגן. שרה סיפרה דברים בזכותה של ירושלים ובגנות הערים הקטנות שבשפלה. שלא רק שהן רחוקות ויש לנסוע אליהן שעות רבות, אלא כולן דומות כתאומות. ומנהריה עד קרית-גת אותן השדרות אותן החנויות ואותן תחנות האוטובוסים. ואם אתה עוצם עיניך, ומתמכר לטלטלת האוטובוס, ותופס תנומה קצרה, הרי גם כשתתעורר ותראה עצמך נוסע ברחובה הראשי של העיר, לא תוכל בשום פנים ואופן לדייק ולומר אם זו גְדֵרָה או אם זו חֲדֵרָה.

צחקתי והסכמתי לדבריה. והזכרתי לה נשכחות. אותו הלילה ששוטטתי בו מבולבל כולי ואובד-דרך בשכונתה המרחפת בתוך מחפֶּה העננים. והיא דחקה באחותה ואמרה זוכרת? זוכרת, הרי סיפרתי לך על הבחור המוזר שפגשתי בלילה? זה הוא? שאלה אחותה, אותו האיש שאמרת עליו שכאילו יצא מקברו וחי לפניך מחדש את ימי-המצור והמלחמה על העיר?

ואני קפצתי ואמרתי מה זה גברת שרה, כל כך מהר את הורגת את מכריך? שרה החווירה ועצרה ואמרה לאחותה שיש דברים שאין לחזור עליהם בפני אדם רחוק. אפילו בין אחיות יש דברים שהשתיקה יפה להם. ואחותה בושה מעט בדברים שפרצו מפיה וניסתה לטשטש את רושמים. אבל שרה נתקעה על עומדה ואמרה שהיא מבקשת את סליחתי. ובכלל מה שמי? שהרי כל הזמן אנחנו מכבדים זה את זו בנימוסי-דברים, אבל איננו מזכירים את שמי. ומיד גם נגיע לחופה ואני איעלם שוב והיא לא תדע את שמי.

אַבְשָׁלוֹם, אמרתי. וידידים מקצרים וקוראים לי אַבְשָׁה.

שתי האחיות השמיעו צעקה קלה של הפתעה. ונאחזו זו בזו, ונשאו אלי מבט מפוחד. אַבְשָׁלוֹם? אתה בטוח? מה פתאום אַבְשָׁלוֹם? שאלה שרה. תגיד את האמת, מה אתה יודע? תגיד את האמת, הרימה עלי קולה במפתיע, תפסיק לשחק בנו את המשחק המשונה שלך. מי אתה באמת? היית או לא היית בגדוד הירושלמי של האצ"ל? עמדת או לא עמדת מתחתי בליל הפריצה לעיר העתיקה? זה אתה, אַבשָׁה, ממחלקת החבלה הגדודית? תגיד את האמת, אתה אבשלום שנהרג אחרי כן בקרב ההוא על הגבעה שליד בֵּית-שֶׁמֶשׁ? אתה אבשלום חי או אבשה מת המתעתע בנו?

אבל גברת שרה, לחצתי את ידה בכוח, אני אבשלום אבל לגמרי לא זה שאת ואחותך מדמות לכן. וכבר אמרתי לך שבעת מלחמת-השחרור הייתי ילד. ולצבא התגייסתי רק לאחר מבצע קדֵשׁ. אני יכול להראות לך תמונות ותעודות. ובכלל, מה אתכן גבירותי? אילו אמונות טפלות ממלאות את לבכן? מי שמע על שוכני-קבר שעלו מקברם והסתובבו חופשי בשוק של חדרה? הביטו בי גבירותי, קרבו עוד, יש לי באמת פרצוף של עוֹלֵה-בּוֹר? ובכלל, בואו ונמהר מעט שאחרת נחמיץ את החופה בנחליאל.

והן נתנו ידן זו לזו והתקרבו זו לזו. והשפילו מבטן והלכו אחרי כצֹאן צייתניות. ורק מדי פעם הרימו עין חשדנית שחמקה על פני וסרקה את ראשי המקריח, חלפה על כרסי הגולשת. ואני לא יכולתי להתאפק ושאלתי את עצמי בקול רם איך אפשר לטעות ככה? איך אפשר לזהות פתאום, סתם כך באמצע הרחוב, איש צעיר שנפל לפני שנים רבות כל כך? האם היה מזדקן בדיוק כמוני? תנו דעתכן, גבירותי, האם שערותיו היו מלבינות כשלי? האם קדקדו היה מקריח כשלי? האם שריריו היו מתרפים כשלי? והרי היה חבלן נועז, מן המסתערים ראשונה. ולא בטלן כמוני, המכלה את ימי שירותו בצבא מאחורי דוכנים של וופלות ומשקאות קלים. ובכלל, מי שמע סיפור מוזר כזה? והדמיון שבשם יש אלף דרכים לתרצו. והדמיון שבכינוי יש אלף סיבות להסבירו. ומה עם כל האַבשָׁלוֹמִים שבארץ, שקרובים מכנים אותם אַבשָׁה?

חלפנו בין הבתים הקטנים של חדרה וכבר שמענו את שאון-השמחה עולה מאחת החצרות שבנחליאל. ניהגתי את האחיות האובדות עד פתח הגן. ולא נעניתי להפצרותיהן להיכנס ולשמוח מעט בשמחת קרוביהן. עד כאן, אמרתי, ובכלל אני הוא שחייב תודה לגברת שָׂרָה שחילצה אותי ממצב ביש בלילה ההוא. שרה לחצה את ידי ואמרה די אבשלום. אל תזכיר את ירושלים ואת לילותיה. כל מילה שלך רק מוסיפה על הבלבול שלי. ואחותי אינה מסייעת לי להבהיר את התעלומה. אתה הרי רואה איזו מין פתיה היא. בלילות ההם, לילות הפעולות באצ"ל ובגדוד, היא נצמדה לרגליהם של אבא ואמא עליהם השלום. וכל פגז שהתנפץ בעיר היה מפריח את נשמתה.

ואני נפרדתי מהן לשלום. וראיתי איך שרה מזרזת את אחותה שתמהר אל בעלי-השמחה להודיע על בואן. אבל היא לא נחפזה, ונעצרה ונאחזה במוטות-השער. ושלחה עיניה אחרי, לראות אם אמשיך לצעוֹד על המדרכה, או אפרוש לפתע כנפֵי-סֵתֶר חבויות, ואמריא אל מרגלות החומה של העיר העתיקה, מתחת לשער החסום שבירושלים.

א. עַל חוֹף עַתְלִית

לראשונה ראיתי אותו ניצב מעל פני המים. בסיור חוף שערכתי, לפני החגים, הגעתי סמוך לחוף עתלית. מרחוק, עוד לפני שקרבתי אל המפרצון הקטן הבחנתי בדמות אדם עומד על סלע מעל לים. עמידתו היתה משונה מעט, ולרגע גיחכתי על הדייג שכמו קפא בתנועה מוזרה של הטלת־חכה קשתית גבוהה. אבל הוא לא זז, ידיו נשארו פרושות אל מול הים ושׁום חוּט לא נראה נמשך מתוך הגלים.

החניתי את הרכב על פיסת קרקע קשה, שלא ישקע בחול הרך, והלכתי אל הסלע הקטן.

צריך הייתי למצוא מפרצון נחמד ושקט בשביל חבורת הנופשים שלנו. כמה משפחות שחוברות יחדיו בתקופת החגים ונוטות את אוהליהן על כִּברת־החוף שבין קיסריה לעתלית. עכשיו הבחנתי באיש ביתר בהירות. הוא היה דק מאד ומשום־כך נראה גבוה.

עורו היה שחום והוא לבש מכנסיים שחורים הדוקים ומתוחים שהגיעו עד מעל לקרסוליו. את עיניו לא יכולתי לראות כיוון שהיו מופנות אל הים, אבל גם מאחור יכולתי לחוש שהן כהות וטובות.

הוא שמע את צעדי ופנה אלי לאיטו. חיוך הופיע על פניו השחומות והוא בירך אותי לשלום. אל תפריע לעצמך – אמרתי לו – אני מחפש כאן מפרצון קטן ונוח, שאוכל להחנות בו את חבורת־הנופשים שלי בימי־החג. ברוכים הבאים – אמר לי, ברוכים תהיו. מפרץ עתלית הוא מקום נפלא לעשות בו את ימי החג של סוף הקיץ.

כן – אמרתי.

כל שנה אנחנו חונים לאורך החוף הזה ודרומה עד קיסריה. מוצאים לנו מפרצון זנוח ושקט שעוד לא התגלה להמוני הנופשים האחרים.

כאן בחוף עתלית ובסביבתו – אמר לי, אפשר לשמוע כל מיני זמירות מופלאות בשעות הדממה. והוא החזיר מבטו אל המים ואמר לי – אתה שומע? אפילו עכשיו אפשר לשמוע את קולות המזמור המופלאים. והוא נע לפתע על הסלע שניצב עליו, גופו החל לרקוד כאילו מעצמו, והוא ליווה את תנועתו בשירה חרישית שלא יכולתי להבחין במילותיה. אתה שומע? שאל אותי אל מאחורי גבו, האם אתה שומע? כל החוף שר, כל המפרץ שר, כל הים שר אתנו.

אם יישאר כאן על הסלע, חשבתי לעצמי, יוכל לשעשע את ילדי החבורה שלנו, שהשחייה תימאס עליהם. ואם יתמזל לנו המזל יראה לנו ודאי כמה מנפלאותיו. יכולתי כבר לתאר לעצמי את שחוק הלעג של הילדים, את חופני החול שהם מטילים לעברו, את קריאות האכזבה שלהם. חשבתי שאתה דייג – אמרתי בקול רם, ומרחוק נראה לי כאילו אתה זורק חכה אל המים.

מֵאִיר – אמר אלי, שמי מֵאִיר.

נעים מאד. אם תישאר כאן על החוף לימי החג נזמין אותך אל מאהל־הנופש שלנו.

ברצון – אמר מאיר. אני רואה שאתם אנשים טובים. כלומר ישנם עדיין אנשים טובים בארץ. והוא הסב פניו אלי וחייך אלי חיוך מופלא בעיניים עצומות. במקום שבו אני נמצא ישנם הרבה אנשים טובים. והם קוראים אלי בלי הרף. בוא אלינו, הצטרף לזמירותינו. בוא לשיר עימנו. ואני כל כך רוצה לשבת עימהם. אני מתמתח כולי על הסלע פורש אליהם את כנפי ידי. מחולל אליהם בכל גופי. אולי יקרה לי נס קטן ואעופף מכאן אל מימי המפרץ המכחילים בצל חומות המבצר.

יש גם ילדים בחבורה שלנו, אמרתי לו, והם לא כל כך סבלניים. אני מקווה שהם לא יציקו לך. קשה להשתלט על הילדים בימינו.

אל תחשוש – אמר מאיר, ואגב מניִן אתם, אנשים טובים? מהקיבוץ? נוטשים את הפרות ואת התרנגולות ויוצאים לכמה ימים אל הים? ועם ילדים אני יודע להתהלך, ואין לך מה לדאוג. גם לילדים צריך לפקוח את עֵינֵי־הַטוֹב שלהם.

ורעש הרכב, וההמולה שתעלה ממחנה־הנופשים לא יפריעו לך להאזין לקולות הבאים מן הים?

מה לעשות? אמר, החוף לא רק שלי, הים לא רק שלי, מפרץ עתלית הוא לא רק שלי. והוא פרש את כנפי־ידיו הדקות מעל לגופו כאילו רצה לחבוק בהן את הים. כאילו רצה לעופף בהן מעל להמייה החרישית של המפרץ. ואתם עוד בסדר, רק נופשים כאן כמה ימים ומסתלקים לכם. אבל הצבא עורך כאן אימונים ביום ובלילה. וקולות הירי מחרידים את האויר. ואינני יכול לשמוע את קולות הזימרה המתוקים. וכשהחיילים מסתלקים נותר החוף מזוהם ומפוייח. וחולפים שבועות עד שאני יכול שוב להתייצב על הסלע הקטן ולהקשיב לקולות הקוראים אלי.

צחקתי מעט לדבריו, כלומר, הם נבהלים מאש המקלעים ומנפץ הפגזים? אל תצחק אמר מאיר, ואל תחשוב שאינני מבין בעסקי צבא. גם אני שירתתי בחיל־הים. ולפתע נזכרתי שבאחד המפרצונים החבויים קרה לפני שנה מקרה טביעה שכמעט נסתיים באסון. אני נמנמתי לי באוהלי תנומה מתוקה של אחר־צהריים. ופתאום­ פלשו הילדים בבהלה וטרדו אותי משנתי. מהר, קראו קצרי־נשימה, מהר, שם למטה במפרצון שני אנשים טובעים. הם לא יודעים לשחות. מהר, הם כבר צוללים.

מיהרתי לצאת מהאוהל, כבד ומיוזע מהשינה וירדתי אחרי הילדים במדרגות הכורכר. כבר מלמעלה ראיתי אישה צעירה תקועה בלב המפרצון ונסחפת לאט אל הים הפתוח. על החוף שממולה התפתל איש צעיר וקרא אליה קריאות נרגשות. שלחתי את שאר החברים שיביאו אתם גם חבל הצלה ואבובים. ואז זינקתי אל המים. חתרתי אליה בכוח ובחיפזון. הים סחף מעט אל לא היה נורא. שחיתי אל האישה הצעירה אחזתי אותה מתחת לזרועותיה ודחפתי אותה לאט כנגד החוף. מסביב רחשו מערבולות והמים הִרְחִישׁוּ בקול. אבל האישה נענתה לדחיפותי והקלה עלי את הצלתה. וכשהגענו אל החול והאיש הצעיר התנפל עליה, מסרתי אותה לידיו ואמרתי לו מתנשף כולי שגם כאן במפרצון החבוי הזה מסתתרת הסכנה. כוחו הרע של הים חודר לכל חריץ, וצריך להיזהר ממנו בכל מקום. דחיתי את תודותיו והעזתי את הילדים למעלה. היא קצת מבוהלת אמרתי להם ועוד מעט תרגע. בואו נחזור למאהל. ועליתי אחריהם מנטף דרך מדרגות הסלע.

ומלמעלה העפתי שוב מבט אל המפרצון הקטן. הוא בהק באור כמו אבן טובה. והרוח סיחררה על פניו תלמים כהים שרדפו זה אחר זה ונעלמו בין סדקי הכורכר. נתתי עיני בשעוני. כבר התאחר ומשימתי עוד לא הושלמה. ומה זה אני עומד ומספר עם מאיר במקרי הטביעה המשונים? צריך לאתר את המפרצון. למצוא דרך קצרה ונוחה, שהמכוניות לא ישקעו בחול, ולברר עוד כמה פרטים נחוצים. טוב מאיר – אמרתי – שלום לך ותהיה בריא. אני צריך כבר לרוץ.

כן כן – אמר מאיר רוץ רוץ. אל תפריע לעצמך. גם אני צריך להיפרד ממך, כי קולות הים שוב קוראים אלי. והוא הסתחרר על רגלו האחת, חג על הסלע כאילו היה מונע במוט מסתובב.

וּלְפֶתַע פרש את ידיו, מכנסיו השחורים התמתחו וקרסוליו הבהיקו תחתיהם. ולי נדמה כאילו הוא מֵכין עצמו להַמְראָה. בסדר פעולות קבוע מראש. ועוד רגע ימריא וייעלם מעיני בתוך התכלת הבהירה של שמי מפרץ עתלית.

ב. בְּכיכר הכפר, עֵין הוֹד

בפעם השנייה ראיתי את מאיר בכיכר הקטנה של כפר האמנים עין־הוד. בקיץ התגלגלתי לשם עם חבורת ידידים ובהם גם אורחים מחוץ־לארץ. שוטטנו בין גדרות האבן, חצינו את העלווה הסמיכה של התאנים והצצנו לגלריות. מחוץ לגדרות ובצל הגינות ישבו האמנים, מכרו מעבודותיהם והאריכו בשיחה עם המבקרים. כשעייפנו מעט ישבנו אל שולחנות העץ הקטנים שעל מרפסת בית־הקפה שבכיכר הכפר. בסמוך הרעישו הדחפורים וטרקטורים גדולים הרעימו באתר הבנייה של המוזיאון החדש.

בעוד מסבה חבורתנו אל השולחנות, ובעוד האורחים מחוץ־לארץ שואלים וחוקרים על סביבם, ירדתי לשוטט מעט בסמוך לבית־הקפה. קרוב מאד אבל נסתר מעט ראיתי קיר של חדר. ועליו דבוקים שרידי מודעה ישנה. מתוך סקרנות עצרתי לקרוא. וכיוון שהמודעה היתה פגומה וחסרה, התעוררתי להשלים את המחוק. תערוכה ישנה שנסגרה כבר לפני שנים לזכרו של האמן מאיר ז"ל. עבודות העץ שלו יוצגו בתערוכה וגם פריטים נוספים שלא היה אפשר לזהותם במודעה המטושטשת. ומי שירצו לבקר בתערוכה בשעות שאינה פתוחה מתבקשים לפנות כאן לאמנית ידועה, ממייסדות הכפר, והיא תפתח להם את החדר. ועוד פרטים שאינם חשובים נזכרו שם. עד שכמעט פניתי לאחורי לשוב אל חבורתנו ואל מהומת הטרקטורים המרעישים באתר־הבנייה.

אבל בתחתית המודעה, ממש על גבי קרע נייר, ראיתי צילומי פסלים של מאיר ז"ל ולפתע עלה בזכרוני מראה פניו של האיש שניצב על הסלע בחוף עתלית. אותן העיניים הכהות, אותה פרישת כנפי־הידיים לצדדין. אותם האיברים הדקים והמתוחים. ממש כאילו שבתי וראיתי את ההקשתה הגבוהה של ידיו מעל לראשו. אותה תנועה שבגללה טעיתי בו וחשבתי אותו לדייג חובב המטיל את חכתו מעל ראשו אל המים שתחתיו. זכרון השעה הקסומה ההיא שעל החוף עלה בי, בלוויית השיחה המיוחדת שניהלנו. שאלותיו, נעימת הנגינה שהעלה. ותנועות־הריקוד שלו על בימת הסלע הקטנה.

שבתי אל חבורתי נסער מעט ואמרתי לעצמי שיש לנו כאן ענין חדש ומרתק לענות בו. משכתי בהם לקום ולהיכנס אל ביתה של האמנית, שגם שמה נזכר במודעה הישנה. ובהזדמנות אמרתי לידידים, נוכל לחזות במשפחת אמנים בעבודה בביתה. והאורחים שלנו מחו"ל גם יוכלו לקנות אצלה מה שימצא חן בעיניהם.

היקפנו את החפירות של אתר המוזיאון, ופנינו לאחת הסימטאות השקטות. במזכירות הכפר התנדבו להסביר לנו היכן ביתה והיכן הסטודיו שלה בו היא מלמדת שוחרי אומנות צעירים. ואפילו הואילו לטלפן אליה כדי שתמתין לנו ולא תצא מביתה. שהרי לא בכל יום מזדמנת חבורת קונים כזו שאסור להחמיצה.

האמנית באמת המתינה לנו בפתח החצר ושמחה על ביקורנו. וכשהתפזרה החבורה הקטנה שלנו בין כני־התמונות ועבודות המתכת שלה, שהיו מוצבות בכל מקום שבחצר ובבית ואפילו לאורך שבילי החצץ שבגן הקטן, אמרתי לה שיש לי כמה שאלות ואשמח אם תוכל להשיב עליהן. והיא אמרה בבקשה בבקשה, כי לא העלתה בדעתה שאני מתכוֵן לשאלה על מאיר ז“ל. יצאנו אל החצר וישבנו אל שולחן הפְּסֵיפַס היפה מעשה־ידיה. ושם שאלתי אותה מי הוא הפסל הצעיר מאיר ז”ל שהלך לעולמו לפני כמה שנים, עפ“י המתפענח משרידי המודעה הישנה הדבוקה לקיר בית־הוועד. היא הופתעה מעט ושאלה אם אני עתונאי או מבקר־אמנות הכותב בעתונות? או אולי סופר המתכוון לכתוב ביוגרפיה? ומאד השתוממה לתשובתי שאינני אף אחד מכל אלה, וכל עניני במאיר ז”ל הוא לדעת מי היה איש ומה עלה בגורלו. כיוון שפגשתי אותו בנסיבות כל־כך מוזרות על הסלע שלו בחוף עתלית. ומשהו בתוכי אמר לי שזו רק פגישתנו הראשונה. שאנחנו עוד ניפגש.

האיש באמת ראוי לעתונאי הגון ולמבקר אמנות רציני, שינסו לכתוב על פרשת חייו ועל יצירתו, וטוב היה אילו מצאה סופר ממש שיקדיש למאיר מזמנו ויכתוב עליו ביוגרפיה שלמה. אף כי חייו לא היו שלמים. להיפך, חיים קטועים ושבורים שנסתיימו בטרם עת. ואם זמני בידי הרי אין טוב מלגשת אל בית־הוועד ולהיכנס לחדר־הזכרון. נכון יותר אל מה שנותר מחדר־הזכרון אחרי ההתפרצות המתועבת. ושם במקום תספר לי באריכות ובמתינות את הסיפור המלא על האיש המופלא.

שמחתי על סבר פניה ועל היענותה לשאלותי המפתיעות. אבל אני חייב להתייעץ בבני־חבורתי כיוון שזמננו רחוק. ועוד רצינו לסייר בסדנאות המפורסמות שבקצה הכפר. לצפות באורגות־השטיחים הדרוּזיות. ואגב גם הבטחנו לאורחים מחו“ל שנעלה אל השוק הדרוּזי הססגוני שבדַליית־אֶל־כַּרמֶל. והיא סברה שאם כך – מוטב שניפגש ביום שתהיה פנוי, שלא תהיה לחוץ ואני הסכמתי למצוא יום כזה, שנוכל לשוחח על האיש בהשקט ובהרחבה. ורק שאודיע לה לפני בואי כי גם היא אישה עסוקה מאד. ויש לה חוגים וסדנאות־אמנים בחיפה, בתל־אביב ובקיבוצי הסביבה. ואני הסכמתי ורשמתי לעצמי כמה שמות ומספרי טלפון שנתנה לי. ולפני שנפרדנו נזכרה ואמרה שיש חומר נוסף שאוכל לראותו אם אפשפש בארכיוני העיתונים מאותם ימים. ובעצם כוונתה לעתון ספרותי אחד שזה שנים חדל מהופיע. כן כן, שנים רבות כבר עברו מאז. והיא שוב השתוממה איך הגעתי אל שמו של מאיר ז”ל. ומהו שעורר אותי להכיר את סיפור חייו ואת עבודותיו. ואני, הרי לא יכולתי לומר לה בפשטות שמאיר זה מסקרן אותי מאד. וגם אינני יודע למה. וכשזִכְרוֹן הפגישה על החוף שב וניעור בי אני חש כאילו דמותו החסרה חדה לי חידה. ואני יודע מתוכי שפתרונה חשוב לי ולחיי. ואני חייב במציאתו.

נפרדנו לשלום והיא נאנחה ואמרה שאילו היה חי עמנו היה ידוע היום כאחד מגדולי הפסלים שבארץ. כי כשרונו היה כל־כך מובהק עד שנפשו לא יכלה להכילו. משום כך קרה אולי מה שקרה. שמץ מהפרשה ודאי ידוע גם לי: המפרצון הבוגדני, מערבולת פתאום וסחיפה שאין ממנה חזרה. אבל על כל אלה נרחיב כשניפגש. ושלא אשכח להקדים בטלפון ולהודיע על בואי. ויש גם מעט מסמכים, מועטים מדי, ואין צורך אפילו לצלמם. כי רובם כתובים ביד ואינם ממלאים אפילו דף אחד של מחברת. והעתקת־יד תספיק לגמרי. ובכלל, לפני פגישתנו היא תשוב ותנבור במזכירות ובחדר־הוועד הישן. לראות אם תוכל להציל עדויות נוספות. ובכך סיימנו את שיחתנו והיא לוותה אותי אל בני חבורתי.

ג. בחדר־הזכרון שבבית־הוועד הישן

האמנית המתינה לי במזכירות הכפר. והושיטה לי מיד מעטפה ובה צילומים וקטעי עתונות. זה מה שמצאתי אמרה ואני בטוחה שיש עוד. רק שצריך לחפש ואני כבר לא חזקה כמו שהייתי. הלכתי אחריה לבית־הוועד הישן ולחדר־הזכרון שבתוכו. אתר הבנייה של המוזיאון המה מפועלים וממכונות והאמנית אמרה שסוף־כל־סוף נעשה כאן צדק. וכבוד האמנות ייצא לאור. ושלא נשכח את אלה שלא זכו.

בית־הוועד עמד מרוקן ואפילו הקירות נראו כאילו יש כוונה להעבירם מכאן. הכול בתנועה עכשיו, אמרה לי האמנית, עם השלמת המוזיאון יושלמו גם מוסדות הכפר החדשים. ובית־הוועד הישן הוא שם מצחיק. משום שמזמן אין כבר ועד ואין עוד זכר לימי הכפר הראשונים.

חדר־הזכרון היה צר מעט ובו שולחן ישן וכמה כיסאות ואלבומים מאובקים. לפני שנים, אמרה לי, נהגנו לערוך כאן תערוכות של אמני הכפר. ואנשים היו באים מכל קצווי הארץ. והחדר הזה שימש גלֶריה תוססת לחיי היצירה של המקום. אבל כבר שנים שאיש אינו דואג למבנה ואתה רואה כיצד הוזנח לגמרי.

ישבנו ליד השולחן. היא דפדפה באלבום ואני שלפתי מן המעטפה שנתנה לי את הדפים המצולמים. העתון הספרותי שבו נדפסו הדברים חדל להופיע מזה שנים. האמן שכתב מאמר־הערכה נלהב על עבודותיו המוקדמות של מאיר, כבר הלך לעולמו מזמן. שיריו של מאיר שנדפסו באותיות גדולות מנוקדות ביד, היו כתובים בלשון כל־כך רחוקה. שירים מוזרים המספרים באיזו דבקות מיסתורית באדם אהוב שאבד, או באל מסתתר. שירֵי עֶרגָה מיושנים שאיש אינו כותב היום כמוהם. והיו שם גם כמה דיוקנאות שצייר וכמה צילומים של גילופי־העץ שלו. ובשולי העמוד ניתן צילום של מאיר ז"ל עצמו. בתלבושת כהה של רקדן הפורש את כנפי־ידיו הרחק לצדיו. ממש כפי שראיתי בחוף עתלית.

ובעמוד השני בגליון שהוקדש לזכרו נדפסו שלושה שירים פרי עטה של משוררת צעירה. אותה משוררת שעשתה לה שם גדול במוזריותיה. אבל באותם ימים רחוקים היתה עדיין פֶּרַח־משוררים מתחיל, שבוייה באדרתם של גדולי הדור. כמו תלמידה המכינה את הופעת־היחיד המפתיעה שלה. שירים נחמדים בהחלט. שאפשר ליהנות מהם גם היום. לאחר עשרים וחמש שנים. מעין תפילות חרישיות על אֶחד שלא זכה. אחד שהיה בו הכול כדי שיזכה. אבל הוא לא ויתר גם על זכותו האחרת. להחליט בעצמו אם יזכה ואם לא יזכה. והוא החליט. החלטה קשה וממאירה. שהותירה את כל מוקיריו באלם ובאבל. המשוררת הצעירה סירבה להשלים עם חסרונו. וקראה לו בשיריה לשוב ולהתגלות מתוך חול־השכחה העמוק ששקע בו. לשוב בתנועות המחול המרחפות שלו, כשמחיקו נושרים פיסלוני־העץ ודפי־רישומיו העדינים.

ובתחתית הדף היו ציונים יבשים לחייו הקצרים. מתי נולד, לאיזו משפחה, ומה עלה לו כשנפטר עליו אביו והוא עודו ילד רך. ואחר־כך באה רשימה מקוצרת של מוסדות־חינוך שהתגלגל בהם עד שגוייס לחיל־הים. ומעט מן המעט על מעשיו העלומים בשנות שירותו בספינת משמר־החופים. ועל לימודי האמנות שלו ושנות חֲנִיכוּתוֹ שעמדו להניב פרי הילולים.

האמנית הביטה בי כשעברתי על הכתוב ואמרה שהיא רואה שהדברים מרגשים אותי. אתה יכול לקחת את הניירות אליך הביתה. אבל יש כאן עוד מחברת אחת שאינה משמחת. והיא פתחה לפניה צרור של דו“חות והעתקי תַצְהִירִים, שבם סופר סיפור עצוב על פריצה אליהם לחדר־הזכרון. ועל השחתת עבודותיו של מאיר ז”ל. הפריצה התרחשה לפנות־בוקר ושומרי־הכפר העידו על כך בכתב־ידם. שום אור לא נראה והם לא חשו בכלום. היה ליל־חורף גשום והם ישבו ליד התנור ושתו כדי להתחמם. ומה שעורר את חשדם היו פעיות עיזים מפתיעות שעלו מבית־הוועד הישן. הם נדהמו כשהגיעו וראו את מה שנעשה לחדר־הזכרון, ואיך רמסו העיזים כל מה שהיה על רִצפת החדר. התיאור על הרצפה המלאה גללים וקש היה ממש תיאור ספרותי. ואני הוצאתי את המחברת שהבאתי והעתקתי אותו מילה במילה. האם אכלו העיזים את רישומיו? שאם לא כן להיכן נעלמו? האם כירסמו הרעבתניות את פיסלי־העץ שלו? ואת דיוקנאות הצלובים הכהים? שאם לא כך, להיכן נעלמו כולם? מלבד שברי אבן של עבודותיו הכבדות לא נמצאו שרידי היצירות שאבדו. האם אפשר שהיה בכפר האמנים מעריץ אלמוני לאמנותו, קנאי מטורף שעולל לתצוגה שבחדר־הזכרון חורבן נורא שכזה? היא ראתה למחשבותי ואמרה שלא התגלה דבר בחקירת משטרת חיפה. הנה הדו“חות והנה העתקי המכתבים שהוציאה מחלקת החקירות אל חברי הוועד הנבחרים של הכפר. צירוף מקרים אומלל. פריצה מקרית של רועה־עיזים מהסביבה. ואפילו הועלתה שם אפשרות מגוחכת שעד העיזים חולל את כל אלה לבדו. ללא רועה פרצו את הדלתות הרעועות בליל־החורף ההוא, והשתוללו בבית ועשו בו שמות, ללא שום כוונת זדון. וכשמצאו עצמן כלואות בתוך הביתה החלו לִגְעוֹת מָרָה מחמת הבהלה. ואז נזעקו שומרי הכפר ומצאו מה שנותר מתערוכת הזכרון למאיר ז”ל.

עיינתי במסמכים והלשון הקצרה והרשמית שלהם ממש מצאה חן בעיני. כך כתבו שוטרים ועדים ורועי־צאן שנחקרו, וכל דבריהם עברו דרך ידיה הזריזות של קצרנית המשטרה. ולעדות באנו אנו, החתומים מטה, לא נמצאו שום מימצאים מפלילים, החשודים שוחררו לבתיהם, לא בוצעו מעצרים וכיו"ב – לשון המשטרה. העתקתי את הכתוב למחברתי וחשבתי לעצמי שאולי יבוא יום רחוק ואני אשוב אליהם.

היא אמרה לי שלא הכול אבד. כלומר לא כל העיזבון נאכל בפיהן של הבהמות הדקות ויש מזל שהעניק מתנות למקורביו. עוד בחייו היה נוהג לחסל תקופות ביצירתו על־ידי שהיה מעניק אותן לחברים. כך היה כשהשתחרר מחיל־הים, וכך נהג לפני נסיעתו האחרונה לפריס. ובכל פעם אמר לידידים שכל מה שעשה עד היום כאילו לא עשה. וממחר תתחיל תקופת יצירתו האמיתית. ומריקודיו – שאלתי אותה, ממחולות היחיד שעיצב נותר משהו? ישנם ודאי צילומים אמרה, אבל כאן אין למצוא שום־דבר.

אספתי הכול לתוך תיקי והיא התנצלה שאינה יכולה לתת לי יותר. וכמה חבל שאיש מן העתונאים וממבקרי־האמנות הצעירים אינו מוצא ענין בדמותו של מאיר ז“ל. כמה חשוב היה אילו התיישב איש מֵיטִיב־כְּתוֹב ומעלה את הביוגרפיה הקצרה שלו בספר. הייתי מגישה לו כל עזרה אפשרית. שהרי כה מעטים עדיין זוכרים אותו. וממשפחתו כמדומה גם לא נותרו רבים. והיא הביטה בעיני במבט מלא תחינה. אבל אני הסבתי עיני ממנה וקמתי ויצאתי אחריה ממה שהיה פעם חדר־הזכרון שבבית־הוועד הישן. ושוב נֶהֱמַמְנוּ מהפעילות השקדנית באתר־הבנייה של המוזיאון. היא החזירה את המפתחות למזכירות הכפר, והעירה בשקט שאולי יימצא גם למאיר ז”ל חדרון קטן במוזיאון החדש.

נפרדנו לשלום ואני יצאתי אל כיכר הכפר. ומשם ירדתי לאיטי בכביש המתפתל בתוך החורש הסבוך. ומרחוק ראיתי את מפרץ עתלית זוהר באור הכחול. וחומת המבצר הכהה מטילה את צילה עמוק לתוך המים. ועל סלעי הכורכר הפזורים נראו צלליות של דייגים חובבים המטילים את חכתם מעל לראשם בתנועת הטלה גבוהה. ולשנייה קצרה אחת הם קופאים על עומדם, כאילו היו דיוקנאות של צלובים מגולפים.

ד. שולחן הדָגים בִּטְבֶריה בטַיילת

בפעם האחרונה ראיתי את מאיר מכסאי שליד שולחן הדגים שבמסעדת־החוף. איך הגעתי למסעדה שבטיילת בטבריה? באתי לעיר בשל ענין אחר ישן שאמרתי לבררו עד תומו. קבעתי פגישה במרכז החדש עם מכר נושן שהיה שותפי לפרשה ההיא לפני שנים רבות. הוא נעתר לי שמח על דברי ואך הזמין אותי לביתו שבמעלה ההר. אבל אחר־כך השתבש הכול. הפגישה לא נערכה. הוא לא הגיע וגם לא מסר מילה. חיפשתי אותו במרכז המסחרי החדש, בביתו ואפילו בחנות המכולת שליד הבית. שאלתי שכנים ביקשתי אחר אשתו, הצצתי שוב בשעוני לוודא שלא טעיתי בתאריך הפגישה, ועמדתי לפני ביתו אובד־עצות. אישה צעירה שעברה שאלה אותי את מי אני מבקש. וכשאמרתי לה את שמו של מכרי הנושן אמרה לי בקצרה – עזוב אותו. לא כדאי לך להתעסק אתו. ישנן כל מיני שמועות על האיש ועל מעשיו. ואל תיפול במלכודת שטמן לך. למה בדיוק התכוונה בדבריה? האם הובהל לחקירה במשטרת טבריה? האם נחשד במעשים של פלילים? הרי היה נער תמים וטוב לפני שנים.

וכך ירדתי אל הטיילת העירונית שלחוף הכינרת. מילא הפגישה שלא עלתה יפה. מילא הסיפור הישן שלא אוכל למלאו בפרטי פרטים שחשבתי לשאוב מידידי הוותיק. מילא השאלות שיישארו ללא תשובות אחרונות וסופיות. העיקר שנזדמן לי יום חורף נהדר בטבריה. יום שמשי משכֵּר ומלא אור. יום שחמימותו מרדימה את הגוף ומשְׁרָה על כל המראות הנגלים זוהר של חלום.

בדרך טיולי ירדתי וישבתי אל שולחן המסעדה שבחוף. ממול למֵזַח הנוסעים החדר שממנו מפליגות ספינות התיירים לחוף המזרחי של הימָה. ישבתי על הכיסא והשקפתי מוקסם בפעילות שרחשה על המזח וסביבו. ספינות הגיעו ויצאו. קבוצות של תיירים ירדו ועלו. ומאחוריהם הבהיקה הכינרת באור השמש החורפית. עופות־מים שייטו לא הרחק ומשפחות של דייגים ערכו את סירותיהם ללֵיל הדַיִג. עמסו ארגזים תִּדְלְקוּ את המנועים וגוֹללוּ את הרשתות.

נזכרתי במראה הכינרת שראיתי לאחר המלחמה הקשה של יום הכיפורים. הנהלת המרחצאות של חמי־טבריה הזמינה את גְדוּדֵנו המוּתש לרחוץ ולפוש מעט מתלאות המלחמה. הגענו מזוהמים כהוגן, והטבילה במים החמימים השיבה לנו טעמם של ימים אחרים. עובדי המרחצאות שמחו עלינו והֶעתירו עלינו פִּינוּקים. וכשצאנו מהברכות נתנו לנו מגבות ישנות. שנִכְרוֹך על גופנו מפני הקור שבחוץ. יצאנו אל השמש המרפאה את כל הפצעים. ישבנו על החוף, ממול למרחצאות, למרגלות הגזעים העבותים של האקליפטוסים. השקפנו אל ההרים שבחוף המזרחי. אל העשן המיתמר מן התִילִים הגבוהים שבגולן. אפשר היה להבחין בכל מוּצב, בכל כְּביש ובכל יישוב שעל הרמה. השלכנו זרדים יבשים אל המים והרהרנו במלחמה הקשה שנסתיימה, ובמה שיבוא בעקבותיה.

ולפתע פקד אותי חזיון מוזר. דימיתי לראות איש דק וגבוה שפניו שחומות. ידיו פרושות לצדדין. מכנסי־ריקוד שחורים מתוחים עד לקרסוליו. והוא רץ ומרחף מעל פני המים. הוא אינו שומר על קוו ישר. ריצתו מזוּגזֶגֶת והוא עורך מעין מסע־דִילוּגִים עֲקלתוֹנִי בין משטחי המים המוארים. הנה הוא רץ כלפי מזרח ושב ומתרחק כלפי פאת דרום. ואז הוא מבצע תפנית חדה וסב ופונה אלי, ופניו מוטים לצד, לוּטים בצל. סחרחורת קלה אחזה בי לרגע, ונאלצתי להפנות ראשי אל החברים היושבים מְכוּרבָּלִים במגבות מתחת לעצים. האם אתם רואים שם דמות־אדם המרחף על פני המים? לא, הם לא ראו. ונמאס להם מהֶלֶם־הקרב המתמשך שלי, המוצא לו כל פעם גילוי חדש. הם המשיכו בשיחתם השקטה ובהטלת הזרדים היבשים אל שפת המים. שיחתם כרגיל: מי אשם במלחמה, ואת מי יש להעמיד אל הקיר. ומה ישתנה מעכשו בארץ המוּכָּה הזו. ולמי אנחנו נותנים את חיינו.

לאחר רגע חלף הכול. המראה המוזר נגוז. ועל חלקת המים שייטו רק ברווזים כהים ושלדגים צרחו. ומרחוק חָרְשָׁה את הימה סירה מהירה. בשבתי כּעֵת אל שולחן הדגים שבטיילת השקפתי מרוגש מעט מזכרונותי, אל ספינת הטיולים שטענה תיירים צוהלים. האם אני מכיר את האיש שקיבל את פניהם על הגשר? האין פניו מוכרות לי משכבר הימים? האם איננו מֵאִיר, נַגָד ספינת־המשמר של חיל־הים? ואני הרי שהיתי תחת פקודתו כמה לילות מלאי מתח וחרדה לפני המון שנים. האם יכול אדם להיראות בשני עולמות בעת אחת? האם יכול מאיר להופיע בשני זמנים בבת־אחת? מאיר מהספינה כלום לא הפך אחרי שחרורו למאיר האמן שבא לעֵין־הוֹד? כך גם עלה מדברי החברים שכתבו עליו לאחר שנסתלק. היכן ראיתי את הכתובים הללו? בהעתקי העתון הספרותי שנתנה לי האמנית שומרת זכרו? או קראתים בחוברת הזכרון שהוציא חיל־הים? כבר אינני זוכר בדיוק. אבל הדמיון במראה הפנים כל־כך הדהים אותי עד שקמתי משולחן הדגים וקרבתי לעלות בגשר הספינה. מְאוֹר פניו סינוור אותי. אותן העיניים, אותה כהות העור, אותו החיוך הנעלם. אותה השבירות הדקיקה של פרקי הידיים. מאיר? באמת מאיר? סלח לי, התרגשתי לפניו ונשימתי קצרה לרגע, סלח לי, שמך לא מאיר?

האיש התפנה מתייריו ונתן בי עיניו וחייך ואמר לא, מה פתאום מאיר? אולי יש כזה בספינה השנייה? עוד כמה דקות היא תעגון אצל המזח. גש לשם ותשאל. אבל אני נתתי עיני בעיניו ושאלתי אם לא היה כאן מאיר אחד ששירת בחיל־הים? לא מוכר לי אמר האיש. ודאי התבַּלבּלתָ. אין דבר. אבל אין לי זמן לעזור לך כעת בחיפושים.

מה היה לי פתאום? תפסתי את עצמי ושבתי לאיטי אל כסאי שאצל שולחן המסעדה. מה אני מטריד אנשים בגלל דיבוק ישן שאחז בי לפני שנים. ואפילו לי עצמי אין שוֹרשוֹ מְחוּור. לשם מה אני קם ונוסע לטבֶריה ולעֵין־הוֹד ולמפרץ עַתְלִית? ומי הוא מאיר הזה שמרדף את חלומותי ואינו מרפה ממני? כאילו התחייבתי בפניו ובפני אחרים שאני לבדי אגאל את דמותו משכחה? ואם פגשתי באיש צעיר ומוזר שצִילֵב את ידיו על משענת הספסל בכיכר הכפר בעין־הוד, מה בכך? האם משתמע מכך שזהו באמת איש־בְּשׂוֹרָה שרק אני לבדי חייב בגילוי חזונו? ואם נתקלתי אי־שם בשחר נעורי ברַסַ"ר תמהוני על ספינת־משמר קטנה בחוף המזרחי של הכינרת, ממש מתחת לקנֵי־התוֹתחים של הסוּרִים שבמוצבי־החוף, האם אני חייב לרדוף את בני־דמותו כל חיי?

והרי החיים רצופים בפגישות מוזרות שכאלה. בייחוד בראשיתם, בגיל הנוער הקסום. כמו אותו טרקטוריסט אלמוני שפינה סלעים בגבעַת־רָם שבירושלים. וכשעמדתי מולו, עם חברי, לבוש מדים ותג־היחידה בוהק על כתפי, עצר את הטרקטור הענק. ירד ממנו בקפיצה, השליך לרגלי גוש סלע ואמר, מטיילים מה? ומגבול הצפון החלטתם להימלט מה? והמארבים החֲשוּכִים נמאס לכם מה? ולזחילות המתישות במעבה קני־הסוף אין לכם כוח מה?

ועוד בטרם התעשתנו, ועוד לא הספקנו להבין מה הוא דובר אלינו, ועוד לא ראינו את פניו שהיו מכוסות בכובע בד רחב ושִכבת אבק דבוקה אליהם, זינק אל הטרקטור הענק ומשך במנופיו. הטרקטור חרק והתנפל בסכינו העצומה על ערימת הסלעים.

האם ידע עלינו דברים שאנחנו עצמנו לא ידענו? האם ראה עצמו שותף סמוי בגורלנו? מדוע דווקא אחריו אינני מבקש? גם שמו אינו חשוב לי, ולא תולדות משפחתו. וגם לא גִלגוליו בארץ. שנים רבות אני נוֹטֵר בתוכי חשד קטן מי היה האיש ולמה היו מכוונים דבריו. אבל הנחתי לו והוא הניח לי שלא כמו מאיר ז"ל ופרשת חייו הקצרים.

ישבתי לשולחן־הדגים, אכלתי ושתיתי ורציתי לכלות מעשַי בּעִיר. מה אעשה באיש הזה המרדף אותי לכל מקום? אגב הליכה אל תחנת האוטובוסים בטבריה נזכרתי שעל עצם מותו לא הירבתה האמנית דברים. ואני גם לא שאלתי. כאילו הוסכם בינינו מלכתחילה שעל הפרק המצער הזה אין משיחין. והרי כל מי שרק שמע על הפרשה ידע בדיוק באיזה מעשה מדובר. אבל אי־אפשר לחשוב לו את מעשהו האחרון כּעיקר מעשיו בחייו. ומשום־מה לא משך אותי צד האמן שבמאיר. צדדים אחרים שבו משכו את לבי. צדדים שנפתחים לכיוונים רבים. אלא שאם אכתוב עליהם לא תהיה זו ביוגרפיה כלל.

ואם לשבת סתם ולטוות סיפורי מעשיות שישפכו אור על חייו, על חיי, על דרכים חבויות שהיינו צריכים להלך בהן, מדוע שאֵאחז דווקא בסיפורו העצוב? והרי הטיילת של טבריה ומֵזח ההפלגות החדש מלאים בסיעות של תיירים צוהלים. ולכל אחד מהם יש סיפור משעשע מסיפורו של מאיר, ולא כזה עצוב.

ורק פניו המִתְכהוֹת של האיש העומד על הגשר ומעלה את הנוסעים לספינת־הטיולים אינן נותנות לי מנוח. באמת אמר לי שאין שמו מֵאיר?

א. בחורשת התמרים של מגדל

הטיולית המסורבלת התקשתה ברדתה אל חוף האגם. מֹשֶה בֶּן־חַיים הנהג כבר לא העז להשתולל בנהיגתו כמו שנהג לפנים. אבל אני, שהייתי מדריך הטיול, עמדתי על המדרגה ולחצתי עליו לרדת עוד ועוד עד שהגיע אל קו המים. הוא הזיע ונאבק עם ההגה המקשה. ואשתו טובה, שישבה לידו והתערבה בכל דבר לא הקלה על שנינו את מלאכת החניה. המתנדבים הצעירים מצרפת שישבו בטיולית צייצו וצווחו כמו סיעת ילדי בית־הספר. כל פרט קטן שראו ריגש אותם. הירידות התלולות לטבריה, מבצרה החרב, עתיקות כפר־נחום, הכול. ועכשיו נהנו מהתימרונים העקשניים שלנו עם הטיולית. הם הריעו לכל זעזוע ומחאו כף בעליצות בכל פעם שאחד הגלגלים נתקע במהמורה. ממקומי שעל המדרגה ראיתי כיצד הם מושיטים את ידיהם ומלטפים את גזעי התמר שבחורשה.

עד שהשלמנו את החניה ואני הודיתי למשה בן־חיים ועליתי אל הטיולית ובאנגלית הקלוקלת שלי אמרתי להם: כאן מגדל, וזוהי חורשת התמרים. כאן נערוך את ארוחת הערב. נשחה באגם, נקיים חגיגה על יד האש, וגם נלון הלילה.

עקבתי אחריהם ברידתם מהטיולית נדחפים ורצים בשקיקה עיוורת אל תוך המים הקרירים. על בגדיהם, לא חלצו את סנדליהם ואפילו את המצלמות לא חששו להרטיב. כל כך השתוקקו למגע המים הקרים. רעשנותם הרעננה נעמה לי צלילי הצרפתית שלהם נעמו לי. סקרנותם הגלוייה, וגם מעט הכבוד שרחשו לי כמדריך נעמו לי. עקבתי בעיקר אחרי הנערות היורדות, כי רציתי לבחור באחת מהן לבלות איתה בטיול בן שלושת הימים. רציתי לנסות ולהתקרב אליה. ואם אוכל גם להישאר לידה בלילות. לא חיפשתי שכר למסעי־ההולכה הקצרים שלי עם קבוצות התיירים. אבל אהבתי להיתקל בנערה הזרה, לחזר אחריה בדרכי המגושמת ולהיות תמיד מופתע מסדר הדברים החוזר על עצמו. כאילו מתוך חוקיות שנעלמת ממני. נשענתי בגבי אל עץ התמר ובחנתי בעיון את הנערות. ואמרתי לעצמי שהפעם אני בוחר בקלודין.

למה בחרתי בקלודין? ראשית משום רגליה הארוכות שמשכו מיד את לבי. רגליה שיצאו מתוך קצרוניה והפליגו אל האדמה וכאילו לא נגמרו. ושנית משום שכאשר ירדה לאיטה מהטיולית היא לא נסחפה עם כל החבורה אל המים. היא הסירה את משקפיה מפניה שלא היו נאות כלל, והציצה במבט של קצרת־רואי בכל התפאורה שמסביב: שרידי המחצלות הנטושות, פחמי מדורות הדגים הזנוחות, החצובות המאולתרות. אחר כך הגביהה את עיניה אלי, אל המדריך הנשען אל גזע התמר. חייכה אלי, ושאלה אם יש מלתחות ושירותים על החוף. ואני זעתי לקראתה ורציתי להעביר את אצבעותי על עיניה ולהבהירן. אבל לא זזתי ממשענתי ואמרתי לה שהכול תמצא בתוך המים. גם את השירותים וגם את המלתחות. כאן הכול נמצא בתוך המים.

כן? באמת? השתוממה קלודין וקרבה אלי עוד, הכול בתוך המים?

והיא פנתה לאחור בתנועה איטית, מסירה מעליה את בגדיה תוך הליכתה. ונכנסה אל המים בבגד־הים הזעיר שלה. ואני שמעתי את מלמול ההשתוממות שלה. איך זה ייתכן שהמלתחות והשירותים נמצאים ממש בתוך המים?

באותה השעה החלטתי בלבי שאחריה אחזר. ואותה אנסה להשיג. הייתי פנוי בלבי וחופשי לצוד לי נערות. משה בן־חיים וטובה הסתדרו מצוין גם בלעדי. שניהם היו טיילים ותיקים וטובה אהבה להתלוות אלינו לטיולי התיירים שנהגנוּ לארגן. וגם אני התרגלתי אליהם. הם היו אנשים נוחים, שאהבו לשמוע את דברי ההסבר שלי. ורק מנהג משגע אחד היה לטובה בן־חיים. באמצע הלילה, מכורבלת אצל משה בתוך שק־השינה, היתה מתחילה לנחרֵר פתאום, אחוזת קוצר־נשימה פראי. ואז היתה מגרדת נוראות את כפות ידיה זו בזו. קול נחרתה היה מעורר אותי בכל פעם משנתי הקלה. ואף על פי שעבר ידעתי שהוא צפוי, וכבר הרחקתי משכבי מהם כדי שלא להיבהל מקולותיה המשונים, הרי המחזה של חיכוך אצבעותיה והגירוד מלא־התאווה היו משיבים אותי אליהם. שכבתי ער באמצע הלילה, סבִיבי ישנים כל המטיילים ורק אני שרוי בעֵרות מופלגת. לוטש עינים בידיה המטרפות של טובה בן־חיים. מנסה לפענח את מלמוליה הסתומים ונרעד מקולות הנחר הנשנקים.

ובבקרים היתה אישה נעימה כל כך. ברוח טובה טיגנה חביתות למשה בן־חיים שאהב מאד מה שהתקינה בשבילו. וגם אני פונקתי אצלה. הייתי מביט בעיניה. בידיה, באצבעותיה המבשלות בזריזות. ולא מצאתי בהן אפילו זכר מועט למחזות הלילה המשונים.

ופעם אחת כמעט נכשלתי בלשוני. וכאילו דרך אגב רמזתי על מה שהתרחש אצלה בשנתה. אבל האנשים הנחמדים לא נרמזו כלל. ורק חייכו בחיבה זה אל זו. ואני מיד נסוגותי מדברי והטיתי את השיחה לענין אחר ונחלצתי בשלום. יותר מכך לא הייתי מוכן להרחיק. שהרי בוודאי נועדו לנו עוד טיולים משותפים רבים.

אחרי הצהריים שבתי ועקבתי אחר תנועותיה של קלודין. הטרף המסומן שלי לא יימלט. וכשירדה אל המים להצטרף אל החבורה השתובבת ירדתי אחריה. בתחילה הרחקתי מהם ושחיתי להנאתי הרחק מזרחה. עשיתי עצמי כאילו טבילתם אינה נוגעת לי כלל. הרי בסך הכל הם עדיין ילדים. ואני מדריך טיולים חובב, בן עשרים ושבע כמעט, נשוי וגם אב כבר לשתי בנות קטנות. הם לא השגיחו בי ורק מדי פעם היו מטילים את כדור־המים הצבעוני שלהם מחוץ למעגלם. ואז חדלו לרגע מצווחותיהם וכיוונו אלי את מבטם. ואני תמרנתי מסביב לכדור כאילו איני משגיח בו. ורק אחרי שקראו אלי קריאות קצרות רוח ורק אחרי שאחד הבחורים פתח בחתירה מהירה לעברי, גיליתי פתאום כדור־מים צף לידי. תפשתי בו והטחתי אותו בכוח לעבר קלודין.

צימצמתי את הרווח שבינינו וגם היא התרחקה מעט מהחבורה. ולפתע היינו שנינו לבדנו בתוך הכינרת. מרחבים של מים נעימים סגרו עלינו מעברים, ואני הרגשתי שהיא רוצה בקרבתי. התזתי מים והעליתי בועות ובתנועות חתירה עזות העברתי ידי על גבה. כאילו נשמטה היד ועשתה מה שעשתה מעצמה, ולא מרצוני. קלודין לא נרתעה. הטרף המסומן שלי. להיפך, המגע המקרי של היד החולפת כאילו קירב אותה אלי עוד. וכבר שחתה ממש לידי, מבטת אל פני ושואלת אם אינני חושש להרחיק כל כך מהחוף הבטוח. אחזתי בה מגבה ואחר כך חיבקתי את חזה וליטפתי את בטנה. אבל לא בכוח רב מדי. במעין ליטוף מרגיע. והמים הזורמים בינינו שמרו על מרחק לא ממשי. אמנם הדברים מתרחשים, אבל בתוך המים. אין זה מגע מהודק, מלא זיעה ותאוה. אלא רק משחק מזמוטים קליל. וגם הוא אינו ממשי לגמרי.

רק השתקפות של משחק. כאילו הוא נישא ומרחף על ערימות־הכסת הרכה של המים.

ואז שגיתי והתלהטתי מדי. או שהיענותה הקלה היטעתה אותי. ואני הצמדתי אותה אלי וכפיתי אותה תחתי ורכבתי מעליה. קלודין נחרדה ונשמטה בבהלה מאחיזתי. הרחקתי לכת מדי. ולא למגע כזה התכוונה. היא פנתה מערבה לברוח ממני, אל חורשת התמרים ואל החוף הבוצי, לעבר חבריה. רדפתי אחריה חמום ושגיתי שוב ושוב כשניסיתי לעוצרה. היה לה סגנון שחייה משונה אבל די מהיר. פניה היו מרוכזות מול הגלים הנמוכים ורגליה הארוכות בעטו במים בפראות. צללתי מתחתיה להראות לה שאני מהיר ממנה. וגם אם תרצה לא תוכל להשתמט מאחיזתי. אבל היא לא הביטה לעברי, התנשפה בחוזרה, וניערה את ידי שנצמדה אל גופה.

ולפתע מצאו רגליה הארוכות את הקרקעית. והיא התייצבה עליה. מנוסתה התישה אותה והיא בקושי צעקה לעבר חבריה. ז’יל, ז’יל, בוא מהר. אחד הבחורים זינק לעברנו בחתירה מהירה ואחריו עוד אחד ושניים. הטרף המסומן שלי נחלץ ממלתעותי. ולי לא נשאר אלא להיכנע, לפנות לאחורי, ולהשתעשע כביכול בשעשועי מים שאינם מזיקים. הרחקתי שוב מזרחה, אל פיסת־המים המתרוקנת. ואפילו לא הפניתי ראשי לאחורי, לראות כיצד חולצה קלודין המבוהלת מהמרדף האלים שרדפתיה.

ב. בקריית האמנים בצפת

על הלילה המטרֵף שעבר עלי מוטב שלא אדבר. כמו חיה מיוחמת הסתובבתי סביב קלודין. מנסה לפייסה ולהשיב אלי את אמונה. אבל היא נבהלה עוד יותר ממארב־הפתע שלי בין שיחי הפטל. זעקה לעזרה ונמלטה לזרועותיו של ז’יל, וכל הערב לא משה ממנו. גם כשישבה ליד המדורה נאחזה בו בחוזקה. ז’יל נשא אלי את מבטו, שלא יכולתי להבין ממנו מה באמת סיפרה לו קלודין על התקרית שבמים. וגם כשהסבתי מול מטיילי וסיכמתי את מהלך יום־הטיול שחלף, והם נשאו אלי פנים קשובות של תלמידים, וגם כשהסברתי להם את דרכנו למחר והם שאלו את שאלותיהם הנבונות, וגם כששוחחנו על מגדל ועל הכינרת והם הראו בקיאות בסיפורי הנצרות הקדומה, לא השתחררתי מהרגשתי, שרק טעות קטנה ואווילית מנעה ממני לעשות את הלילה בין רגליה הארוכות של קלודין.

ורק כשראיתי שהיא מתכנת לשינה במבנה מוגן בין חבריה וכל מאמצי לצודה היה לשווא, ויתרתי עליה וחזרתי אל משה בן־חיים ואל טובה אשתו, שישנו מתחת לטיולית. כבר עבר יותר מחצי הלילה ואני הייתי מחוסל כאשר השתרעתי לידם. ושמעתי, ממש שמעתי, איך עור־ידיה של טובה בן־חיים נגרד ונקרע כשידיה מתנפלות זו על זו. והיא מנהמת בקול משונה.

ובבוקר כשעלינו לצפת חשבתי שעלי לשנות את שיטת לכידתה של קלודין. והתפלאתי, שכשהגענו לקריית־האמנים כבר לא הזעיפה אלי את פניה מאמש. הזנחתי את הקבוצה והקדשתי לקלודין את כל כישורי כמורה־דרך חובב. למענה עלינו וירדנו במדרגות האינסופיות. בחברתה הצצנו לכל בית־עלמין נטוש ובהינו בכל חורבה סדוקה. בכל מקום מצאתי לי כמה מילים להעלות לפניה ולפני חבריה שבקושי טיפסו אחרינו במעלות האבן השחוקות. ואחר כך איבדתי בכלל את תחושת הזמן. בכל גלריה התעכבנו. היא מצאה עניין בציירים המוזרים ובציורים המשונים ובדרך חייהם הסגפנית. ולפתע התברר לי שהיא מבינה באמנות הציור. חלק מלימודיה באמנות כבר השלימה. אבל חלק חשוב עודו לפניה. ובין עצי התאנה המדיפים ניחוח חריף חשתי שהבחנותי זקוקות לחידוש. לא סתם איילה פראית ארוכת־רגליים קיצרת־רואי עמדה לפני. אלא נערה צעירה ומשכילה שחייה הנכונים עודם פתוחים לפניה. הבטתי בה כששמחה עם הציירים על הצבעים ועל הכיפות הצפופות של העיר העתיקה. ותהיתי מה פתאום נטפלתי אל קלודין זו מכל נערות הקבוצה הצרפתית. כך סתם, נשען משועמם אל גזע התמר בחורשת מגדל. אורב כמו צייד לאיזה טרף קל שיגיח מבין השיחים. ורק חיוכה הנבוך ותמיהתה השקטה נעלו אותי עליה.

באמת? גם השירותים במים? וגם המלתחות? ואיך זה אפשר שאין כאן שום סידורי חוף?

וכך כמעט שחלף לו יום הטיול שלנו בצפת. אחר הצהריים הייתי עסוק בהכנת האכסניה למטיילים. בסידורי ארוחת הערב ובלינה ובשאר ההתרוצצויות של מורה דרך. ורק בערב, כשיצאנו שוב אל העיר, ללקוק גלידה ולשבת בין האורנים, ברוח הקרירה, חזרתי אל סקרנותי. צפת המקסימה האירה מתחתינו. וקלודין שמחה עם חבריה על רשמי הביקור בגלריות. משה בן־חיים וטובה כבר עייפו מהשיטוט הנמרץ של היום ופרשו לישון אל האכסניה. ואני, חרף עייפותי צריך הייתי להשגיח על מטיילי הצעירים עד מנוחת הלילה. הצעירים פרשו אחד אחד אל האכסניה. ואני בֵּרכתי אותם בלילה טוב. וגם לא התעצלתי ופירטתי לפניהם את התוכנית שלנו ליום האחרון של הטיול. סיפרתי להם על עכו ונפלאותיה. עם חומתה ועל חוף הזהב שלה, שבו נסיים את הטיול. ז’יל נשאר עם קלודין ואתי. במשך היום נשא אלי מבטים שלא יכולתי לפרשם. האם זעם עלי? האם חשב שניצלתי את מעמדי כמדריך הטיול ותקפתי את קלודין תקיפה מיותרת? גם הוא התגלה במשך היום כנער מעניין. ומעט הדברים שהצלחתי להבין משיחתו נראו לי מאד. הוא למד אדריכלות ולהט דיבורו על הציירים שפגשנו במשך היום לא נפל מפליאותיה של קלודין.

אחרי שעה ארוכה קמו שניהם ונפרדו ממני. וקלודין שאלה אם אני מתכוון להמשיך ולשבת על הספסל שבגן. ואני אמרתי שבוודאי ארד עכשיו אל אחד המלונות ואשב שם עוד שעה קלה. ובלבי שמחתי שהלילה באכסניה יגור כל אחד מאתנו בחדר קטן משלו. ולא אהיה צופה בעל־כורחי לטירופי הלילה של טובה בן־חיים. ולא אוכרח לשמוע את קול הגירוד הנורא של אצבעותיה.

ירדתי אתם מגן הפיסגה אל הרחוב, והרגשתי איך קלודין מנסה להרגיע את ז’יל ולשלחו לבדו אל האכסניה. האם רק עייפותי גרמה שאתרכך פתאום? האם רק תשישותי גרמה שאראה לה נוח ומסקרן? לא ידעתי מדוע, אבל ז’יל נעתר לה והלך לבדו אל האכסניה. וקלודין פנתה אלי בחיוכה קצר־הרואי ואמרה שהיא רוצה להצטרף אלי, לישיבתי הלילית ברחבת הריקודים הריקה של המלון. היא לבשה מכנסיים ארוכים ודקים מתחת לחולצה צבעונית. ולא היתה מושכת כלל כמו שנראתה לי אתמול בחוף כשירדה מהטיולית. פניה נצרבו משמש הקיץ הגלילית והוסיפו על חוסר הנוי שלה. אבל מעיניה נשקפה רצינות סקרנית ואני חשתי שאולי הקדמתי לוותר עליה. אולי צריך הייתי להדק את המצור עליה אמש והיום. כי עכשיו ישבה קרובה אלי אבל רחוקה מאד. וכל מה שהיה בינינו שונה לגמרי. ללא ברק הפיתוי וללא הטעם המכאיב והמגרה של הכְּפִייה הגופנית.

והיא שאלה אם נכון שאני נשוי ואני אמרתי כמובן. כי שקרים קטנים לא אהבתי. ויש לי גם שתי בנות קטנות. ואז שאלה למעשי בקיבוץ ואיך התגלגלתי להיות מורה דרך מזדמן לקבוצות התיירים. ואני סיפרתי לה באנגלית הרצוצה ששימשה בינינו על חיי בקיבוץ. על ההתמסרות לעבודה החקלאית המפרכת. על השנים החולפות במרוצה. ועל האור הצבעוני שמכניסים התיירים הצעירים לחיינו.

והיא נתעוררה מעצמה וסיפרה על חייה בעיר הקטנה שבצרפת. על הוריה אוהבי־האמנות ועל החובה שהרגישה לבקר בארץ הקדושה לאחר מלחמת הנס המופלאה. והיא הזכירה לי כמה מן הציירים המעניינים שהירבתה אתם שיחה היום. ואמרה שהוריה ישמחו על ביקורה בקריית־האמנים. בכלל לא העלתה בדעתה שיש שכונה שלימה העוסקת במלאכה היפה הזו. ובאמצע דבריה ניתרו ידי מעצמן ואחזו בידה שהיתה מוטלת בינינו. והיא הרתיעה מעט אבל נכנעה. והשאירה את כפה בתוך כפי. ודם הציידים שלי שנרגע, החל לחמור בתוכי לגמרי לא כצפוי.

ואחר כך ליקקנו עוד מנה גלידה שקניתי לה. והיא הרשיתה לי להתקרב אליה, וכבר היינו שקועים כתף בכתף. נעשה קריר ועורה היה חמים ואני נזכרתי איך פחז עלי יצרי אתמול בתוך הכינרת. ואיך ליטפתי את בטנה. ואיך ניסיתי בגסות נמהרת להסיר מעליה את בגד הים שלה. וחשבתי לעצמי שגם אם לא אתרגם לה היא תבין. שזהו שכרו העצוב והמועט של מורה דרך חובב, המקדיש כמה ימים בכל קיץ לקבוצת תיירים צעירים. ובכל פעם נכווה מחדש עם אחת המטיילות. וכבר דימיתי עצמי בקיץ הבא. מסב כאן אל רחבת הריקודים הצוננת בצפת הלילית. ומקונן באוזני נערה זרה וארוכת רגליים כמה קשים חייו של חקלאי ישראלי. וכמה נוגים חלומותיו שאינם מתגשמים לעולם וכמה מכבידים עליו חייו שאינם עולים יפה. ואיזו אישה נפלאה היא אישתו. חבל שכל כך מהר נרתמה אל הבית ואל הבנות הקטנות. ואם הכול יעלה יפה, כמו שעלה לפני שנה ושנתיים, אזכה גם למשכב מהיר ועוצר־נשימה בחצר האחורית של האכסניה או במחבוא שיחי הפטל שבחוף מגדל.

לא תרגמתי לה, אבל כבר הרגשתי שהיא מבינה הכול. מניִן, אם כן, נטלה את סרבנותה? קמנו חבוקים וקלודין שאלה לאן. ואני השבתי שכבר נורא מאוחר. וצריך לשוב אל האכסניה. כי לשנינו מצפה מחר יום קשה באתריה של העיר עכו.

והיא נשענה עלי ברגליה ובכל גופה. וכל כך קלה היתה שכמעט והנפתי אותה לגובה ונשאתי אותה על שכמי במורד הכביש אל האכסניה. ופתאום, ללא שום סיבה מחוורת, אחז בי בולמוס חזק אל החביתות שטובה בן־חיים מטגנת למשה בבקרים. וקיוויתי שלא תשכח אותי מחר, בחדר הסמוך לחדרם, בשעה שתערוך לפני את סעודת ההשכמה הטובה שלה.

ג. בחוף הארגמן בעכו

למחרת נגשׂתי בקבוצת המטיילים שלי ללא שום רחמים. דחקתי בהם ולחצתי עליהם ככל שיכולתי. והראיתי להם עד כמה יכול גם מדריך טיולים חובב להיות דוחה וגס רוח. הרצתי אותם ללא הפסקה בין אתריה של עכו. מן הגן הפרסי וקבר הקדוש הבהאי, ועד לכוונוֹת־הירי של תותחי הברונזה ממצור נפוליון. קיצרתי בהסברי ומנעתי מהם אפילו את ההשתהות המועטה הנחוצה לצילומים. לא השבתי כמעט על שאלותיהם. הלכתי בראשם בפנים נרגזות וגערתי ללא הפסק במפגרים שנתקעו בחנויות. רציתי לסיים את הטיול מוקדם. היתה בי הרגשת החמצה קשה שלא יכולתי להסבירה. האם הפרידה החטופה מקלודין בחצר האחורית של האכסניה, היא שהשאירה בי טעם מריר וכעס עצמי? האם בגלל מה שנפל בינינו שם בחשיכה שפכתי זעמי על התיירים הצרפתים? ובחנות אחת של מזכרות לא התאפקתי עוד, ולעיני המוכר הנבהל חטפתי את הסחורה מידיהם. השלכתי אותה לפני בעל־הבית, וגירשתי אותם מתוכה ממש בכוח. אחר כך, צעקתי באנגלית הרצוצה שלי, הכול אסביר אחר כך. כשנגיע סוף כל סוף לחוף הארגמן.

בחוף הארגמן הזהוב הכחיל הים ורוגע משקיט ירד עלי פתאום. הנפתי את ידי ואמרתי להם שמצדי הם משוחררים לים. וחופשיים לשמש. ומופקרים לחול. זמננו כולו בידינו. הטיולית לרשותנו ובעצם איש אינו מצפה לשובנו לפני החשיכה. הם זעמו עלי והחליפו ביניהם דברים במורת רוח גלוייה. ולא רצו להבליג על התעללותי, אבל העיר הזרה הרתיעה אותם, והם חששו לשוב אליה בלעדי. ורק מטרוניותיהם שמעתי שהביקור בחומות לא התקיים כמובטח. ובמסגדים המפורסמים בכלל לא הציצו. ולא נתתי בידם לשוטט בשוק הצבעוני. ולהעיף מבט באולמות האבירים. הכול נכון, אמרתי לעצמי, והם צודקים לחלוטין, התאכזרותי אליהם היא פשוט נבזית. אבל לא יכולתי לנהוג אחרת.

משה בן־חיים וטובה לא הצטרפו אלינו כי עכו כבר נמאסה עליהם. והם נסעו בטיולית לבקר ידיד קרוב באחד מישובי הסביבה. קבענו שנפגש במגרש החניה של חוף הארגמן. ואני הצטערתי שלא היו אתנו. אולי היו עומדים לצידם של התיירים ומקלים מעט מנוקשותי. ואולי היו מדברים על לבי ומרככים קצת את כעסי הנקמני.

ישבתי על ספסל הבטון המוצל, לא רחוק משער הכניסה והתבוננתי בהם כשנכנסו אל המים. אותה הרוח הרעה שדבקה בי בלילה שחלף עוד לא סרה ממני. שאלותיה של קלודין, האמון שנתנה בי, רכות מבטה הפתאומית, כל אלה העלו הרגשה מציקה ומרגיזה שלא נתנה לי מנוחה. באמת ככה יבוזבזו חיי בין קבוצת תיירים לאחרת? באמת אצפה מדי קיץ לנערה ארוכת רגליים, שתשעין עלי את גופה הקליל ותִנּשא על שכמי כמאליה? ומה היה כל הקישקוש המלאכותי שסיפרתי לה בגן המצודה בצפת? חיי ההתמסרות לעבודה החקלאית המפרכת, הסיגוף הקדוש של צעירי המשק, המקדישים את חייהם לשילוש מקודש: לחברה למשפחה ולעבודה. והרי חמדתי את גופה הצעיר בכל הווייתי. וכדי להשיגה גם הייתי מוכן להשיח אתה בעניני קדושה ורוח, שעוד עכשיו עומד בפי טעם של גועל מחמת הזיוף שבהם.

קלודין חלפה על פני בחום הלוהט. רגליה צרבו והיא ניתרה בהליכה ניתורים מגוחכים. וכשנתקלה במבטי סימנה לי בקלילות בידה, שאני מיהרתי לפרש כהזמנה. רק רגע, אמרתי בחופזי, אפטר מהסנדלים ומהגופייה ואצטרף אלייך מיד. ירדתי אחריה אל הים. החוף כבר נמלא מתרחצים. רוח נעימה נשבה. ומרחוק התאמנו צוערי בית־הספר הימי. קריאותיהם הקצובות נישאו אל החוף עם גלי הרוח. והתחרו עם המוסיקה הרעשנית ששודרה מגגו של בנין המלתחות.

זה נכון שאתה נשוי? שאלה קלודין ואני קרבתי אליה וחייכתי ישירות אל פניה. נכון, ואישתי נחמדה מאד. ויש לי גם שתי בנות קטנות. אבל על זה כבר דיברנו אתמול. ואחר כך שאלה אם אני חי חיים מאושרים ושלמים כמו שסיפרתי לה ואם באמת אני אוהב את חיי הקיבוץ כמו שהרציתי לפני חברי הקבוצה. כן, אמרתי לה באותו מבט קרוב. כן. הכול אמת. שתקנו ואני נזהרתי מאד שלא לגעת בגופה. אפילו שלא בכוונה. התכווצותה בחוף של מגדל התריעה אותי. איך נבהלה מלטיפותי ואיך מיהרה אל ז’יל מגינה, שיציל אותה מהטורף התאוותן. המלח צרב בגרונה והיא השתעלה. הושטתי לה ידי ושאלתי אם היא זקוקה לעזרתי. היא נשענה על ידי באֹמֶן צעיר שגרם לי התרגשות. מצטערת שעליה לשוב מחר לצרפת. כמה חבל שהטיול קצר כל כך. כן, חבל, אמרתי. קשה להכיר אדם בזמן מועט כזה. העברתי יד קלילה על גבה והיא התהפכה כמו דג מתחמק, וקראה לא לא. אל תתחיל שוב. לא כדאי עכשיו. אולי נצא אל החוף ונשוחח?

סייעתי לה להדוף את הגלים ועליתי אחריה, מתנער, אל החול. בחוץ שרר קיץ כזה שחשים בו רק בחופי הרחצה. ומעבר לחומות העיר, מעבר לסירות האימונים של נערי בית־הספר הימי נישאו עננים קלים שעוררו בי געגועים קשים. הראיתי לה את העננים הקלילים ואמרתי שאלה הם ענני הלחות של הקיץ. ובסתיו משתנה כאן הכול. האור מחריף, האויר מצליל והעננים מכבידים. ויש בעונת הסתיו לילות בחוף שריחות הצמחים עולים ומתפשטים בהם ומשכרים לגמרי את רוחצי הלילה המתבודדים.

קלודין ישבה לידי. העברנו גרגרים של חול מברכיה הדקות אל ברכי. והזמן בשבילי קפא מזרימתו. שכחתי את חובותיו של מורה הדרך. ודחיתי מלפני כל מחשבה בעסקי הטיול. ארוחת הצהריים נשתכחה ממני. משה בן־חיים והטיולית. שעת החזרה, המים הקרים שהבטחתי להם. ארגזי הפירות שנותרו בטיולית. כל אלה נשמטו מראשי. לא רציתי לחשוב על שום דבר. פשוט להתמכר לקיץ ולחוף. ולגירוי הדק והנעים של גרגרי החול שקלודין היזתה על ברכי.

איך לא התביישתי לנאום לה אמש בצפת על שירותו הקשה של הישראלי בצבא? על ההכרח לשוב ולצאת למלחמות? כזה רציני הייתי לידה על מרפסת המלון? ומה עם האושר הנמצא תמיד מחוץ להישג ידי? באמת שיתפתי אותה בכל אלה? והרי קיננה בי כל הזמן הרגשת רמייה כזו. של צייד המתחבל להציב מלכודת לטרפו. בושתי בעצמי מול חיוכה הגלוי של קלודין ומול חופני החול הדק שסיננה על עורי.

ישבנו בחוף הארגמן ובלבי מתבקעת הרגשה ששעה כזו הכרח היה לה שתבוא. וקלודין הכרח היה לה שתשב במחיצתי. וזוהי שעה מאותן שעות יחידות בחיי, הנחקקות בזכרוני לנצח. וכשתחלופנה השנים ואני אחפור בזכרוני אמצא אותה תמיד רעננה כפי כשהתרחשה: מוסיקה רעשנית המתגלגלת מהרמקול שעל גג המלתחות, פחיות משקה רמוסות בחול והרגשת הקלה אדירה שהנה, הערמתי שוב על מחסום מאיים בחיי. הצער המועט על המזמוטים שלא עלו יפה. על המרדף התת־מימי שערכתי אחרי רגליה הארוכות. נסיוני הכושל ללטף אותה על בטנה, כל אלה יישכחו ויפוגו כמו עננות הקיץ הקלות, המשייטות להן מעבר לחומות עכו. אבל אני, מדריך הטיולים החובב, מה אעשה עם מה שנתגלה לי היום? האם יימשכו חיי במסלול הקבוע שנקלעתי אליו, חסר רצון משלי, או שאמצא כוחי בנפשי לנתק, ולהפליג לעבר חיים אחרים, חיים שקלודין היא חלק מהם?

משה בן־חיים וטובה הגיעו במפתיע לחוף הרחצה וכמעט שדרכו עלינו. ומאותו הרגע נגמר בשבילי הכול. קמתי מיד והתחלתי להתרוצץ כמו אחוז דיבוק. אירגנתי למטיילים את ארוחת הצהריים. כינסתי אותם על אפם ועל חמתם לשיחת־סיכום מייגעת בצל הטיולית. נזפתי בהם לחינם וחלקתי להם שבחים מיותרים. שפכתי בפניהם את פרי הארגזים ויצקתי את המים הקרים שבכדים. כאילו אני מנסה לכפר על כל שגיונותי שביומיים האחרונים.

כל מה שקיפחתי מחלקם וכל מה שגרעתי מהם רציתי להשיב להם ברגע אחד. אבל הם לא נתפייסו ועמדו על זכותם להמשיך בבילוי עד לשעות החשיכה, כמובטח. אני זעמתי וסירבתי והם שלחו אלי את קלודין שתפייסני. אי אפשר, צעקתי עליה, הרי אתם צריכים לטוס מחר לצרפת. ויש לכם עוד המון סידורים. ומי יהיה אחראי אם תאחרו למטוס? זירזתי אותם להשלים את העמסת חפציהם ואני טיפלתי בציוד הכללי. קלודין עמדה לפני. נשענת על הגלגל הקדמי של הטיולית. עמידתה הזכירה לי איך נשענתי על גזע התמר בחורשת מגדל. איך ארבתי לתנועותיה. איך אמרתי לעצמי הנה הטרף שלי. ואיך שאלה בביישנות נלבבת אם יש כאן שירותים ונדהמה מתשובתי. ואיך הפכה מטרף מסומן, מאיילה שנועדה להילכד, לציר שעליו הסתובבו פתאום חיי, וצמרמורת חרשה את גבי כשנזכרתי בידיה של טובה בן־חיים, המגרדות זו בזו בתאוה שאין לה מעצור.

א. בשק"ם של אל־עריש

בקיץ של אלף־תשע־מאות־שישים־ושמונה ירדתי עם גדודי למדבר סיני, להשתתף בתרגיל צבאי גדול. בחניית הצהריים נכנסתי לאולם השק"ם הענק שעמד כמו נווה־מדבר בצומת אל־עריש. המון חיילים מילא את האולם והמהומה היתה עצומה. השולחנות הקטנים היו גדושים באוכלים ובשיירי מאכלים, והחיילים הרעבים הסבו סביבם בצפיפות. עד שהחלטתי בדעתי אם להצטרף לתור הנדחקים הארוך או להסתפק בצידה שאישתי הכינה בתרמילי, שמעתי קולות קוראים בשמי. חיפשתי במבטי סביב לאולם הענק. ביקשתי בתוך הדוחק ותהיתי מי מבין מכרי העלומים מצא לו דווקא את המקום הזה ואת השעה הזו כדי לחדש קשרים נשכחים. ואז ראיתי פקעת של חיילים ישובה ליד אחד השולחנות, ופניהם מחייכות אלי, ויד מונפת לשלום ומזמינה אותי להצטרף. ניגשתי אליהם נזהר שלא להתקל בנושאי המגשים המתרוצצים סביב.

נו, מה שלומך? כמה שנים חלפו מאז התראינו לאחרונה? עשר שנים? ואפילו יותר? לחצתי ידיים והנדתי בראשי לברך אנשים שלא היו מוכרים לי. אבל את ישַעיהוּ בָּרָק הכרתי מיד. שַׁעיָה לא השתנה במאומה. אותה לפיתה עצבנית של הסיגריה באמצעות שמאלו. אותו השפם הכהה הגולש כלפי מטה שאף פעם אינו מקוצץ כראוי. ואותן עיניים טובות ומלאות אור.

גם אתה בין היורדים לתרגיל הגדול? תנו תודה לחיל־המילואים המפגיש בין רחוקים ומחייה את העבר.

שעיה הסיט את כסאו, נדחק לכיסא אחר ואמר שב, שב, עד שפוגשים אותך עוברות שנים. לא תתחמק ממני הפעם כל כך מהר. אחד מהחבורה קם ממקומו ואמר שעיה בשבילך אני אפילו מפנה את הכיסא. תודה רבה, השיב לו שעיה, וזה אחרי שישנת על כתפי כל הדרך המעצבנת מתל־אביב. ואני התיישבתי במקום שהתפנה וכבר השתכחה ממני המולת ההמונים באולם השק"ם הענק. כאילו אני יושב עם שעיה ברק במדבר הפתוח. מתחת לעץ האשל של המצל. וסביבנו שוררת שלווה מדברית נכונה ודוממת.

לפני עשר שנים היינו ידידים קרובים. השירות הצבאי הפגיש אותנו לגמרי במקרה. אבל ההתקרבות בינינו משהתחילה לא ניתנה לעצירה. ישעיהו ברק מצא הרבה ענין בדברים שכיסיתי ממנו ומאחרים. ואני מצאתי ענין דווקא בדברים שהוא לא טרח לכסות. ידידויות כאלה צצות ונעלמות בשנות השירות הצבאי. ואף פעם אי אפשר לנחש אם יוציאו את שנתן. אבל זו שבינינו החזיקה מעמד בתהפוכות שנות השירות, ואפילו מצאנו צורך להחליף בינינו מכתבים קצרים בחודשים הראשונים לאחר שחרורנו. באותם חודשים שכל אחד מאתנו היה עסוק בהתמצאות ראשונית בעולם האזרחי החדש. ואחר כך גבר המרחק גם עלינו. עוד החלפנו פה ושם פתקים קצרים כגון: שְׁמוֹק שכמוך, חיפשתיך היום ולא היית. מתי נתראה??? ואחר כך נגמר גם זה. והקרבה שבינינו החלה להפוך לזכרון. בבקרים הקרירים חסר לי שיעולו. התגעגעתי לרקיקות הממושכות שלו, לניקוי גרונו, לקללות הערביות שהיה פולט אותה שעה בזעם אמיתי. ואחר כך היה נכנע כניעה חרישית לעישון הסיגריה. הוא התמחה בהכנת קפה ריחני ותמיד היה מצרף אליו בצרידות הבוקר שלו סיפור מאלף מחייו שלפני הגיוס. ואחר כך חשבתי שהימים שעשינו באוהלי־הצבא היו קצובים מלכתחילה. ורק אמונת־נעורים תמימה שלקינו בה הטעתה אותנו לחשוב שכך יימשכו החיים לנצח.

נו, דחק בי שעיה, תגיד כאן את האמת, כמה ספרים כבר כתבת? שאלתו הביכה אותי מאד. מי הרשה לו לגעת בפומבי במאווה הכתיבה הכמוס שלי? ואם גם לא כתבתי עד אותו יום שורה אחת, ואם גם טרם נדפסה מילה אחת משלי, לא בעתון ולא בספר, הרי הוצאתי שעות רבות של בטלה וחלומות על כתיבת סיפורים. נבוכותי מאד ותשובתי יצאה לגמרי שלא כדרכי. כלומר לא מבודחת ולא מהותלת אלא מהוססת. ממש כאילו נתפסתי בדבר־שקר. מה, עוד לא כתבת ספר? המשיך שעיה בשלו כאילו אינו מרגיש במבוכה שאחזה בי. משונה. ואני הייתי בטוח שכתבת כבר עשרה ספרים לפחות.

הרגשתי לפתע לא נוח, התכסיתי בזיעה בלתי צפויה. ואני חושש שאפילו הסמקתי מעט. בשק"ם של אל־עריש בשעת צהריים מחנקת וחמה, בין מאות חיילים מתרוצצים. כשהגסות שולטת באויר, מתפנה פתאום ידיד ותיק ושואל אותי במישרין שאלה כאובה שאני עצמי לא העזתי לשאול. כמו אבחת סכין חלף בי כאב פתאומי והיתה לי הרגשה שהוא צודק. מכאיב אבל צודק. כי לא די שחייב הייתי בכתיבת עשרת הספרים, אלא צריך הייתי להיות סופר מוכר וגם ידוע. אם לא למאות החיילים היורדים לתרגיל הגדול שבסיני, הרי לפחות לידידי ישעיהו ברק. חבר ותיק ונושן. ככה הוא מעז להתנבא על כתיבתי? ואין הוא חש בחוצפת ההתגרות במה שיביא עתידי?

לא, אמרתי בקול חלוש. לא, עוד לא הספקתי לכתוב אפילו ספר אחד. כל־כך בושתי לפתע בתשובתי וכל־כך אשמתי בפניו עד שכמעט קמתי באחת וזינקתי אל השולחן. הנה אני והנה אשמתי כאילו קראתי אליהם. עשרת הספרים שלא כתבתי עומדים נגדי כעשרה כתבי אישום. ואין בידי להכחישם. אם אתם רוצים חייבוני בדינכם. על הכול, על עצלותי על רשלנותי, על התמכרותי לחיים. על הזנחת חובת הכתיבה. אבל למען השם, עשו זאת בשקט, בלי להקים רעש. אל תעשו מאשמתי ענין קולני. שהרי אתם רואים בעצמכם כמה קשה לי המעמד המוזר הזה.

נפרדנו באותה הפתאומיות שבה נפגשנו. חיילי הגדוד של שעיה נקראו ברמקולים אל האוטובוסים. ואני ליוויתי אותו אל רחבת החניה. המאהלים שלנו יהיו רחוקים מאד זה מזה ולא ניפגש במהלך האימון. הוא קרא אלי מבעד לחלון האוטובוס והשביע אותי שבפעם הבאה כבר יהיה ספרי הראשון כתוב ומודפס. שפמו המוזנח ירד על שפתיו והסיגריה הנצחית בערה בין אצבעותיו. הוא סילק מעל עיניו את שערו, חייך אלי והניף ידו לשלום ולא ידע כמה הסעירו דבריו את לבי. שיירת האוטובוסים יצאה לדרכה בחום הצהריים הקיצי. והמדבר בלע אותה בתוך התאבכויות האבק והאור המרטט. ואחרי כמה רגעים נח הכול ולא ניכר סימן מהשיירה.

דבריו של שעיה הכניסו מהומה כזו בתוכי עד שלא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. איך הצליח לנחש מה שהטריד אותי במסתרים ללא מנוח? הסיפורים שסיפרתי ביחידה, התאורים שתארתי במושבי־הלצים בצריף הארוך בלילות שאחרי המסעות. החיקויים שחיקיתי את דרכי דיבורם של הקצינים, ואפילו של המפקד בכבודו ובעצמו. הכול העיד כמאה עדים שנולדת לאחוז בעט של סופרים. הייתי בטוח בכך כבר אז, נשמעו דבריו של שעיה באוזני. ולכן לא פיקפקתי לרגע שכתבת כבר מזמן את עשרת הספרים.

אינני יכול להעיד בדיוק כמה שנים נשאתי בתוכי את שאלתו החדה של ישעיהו ברק. אבל אני בטוח שבשלה ובשל מידת התום והחיבה שבה שאל, הוחשו אצלי מחשבות ומעשים שהבשילו לידי כתיבה ראשונה. בטחונו המובן מאליו בכשרוני, גאוותנו על הידידות שבינינו, השתאותו הילדותית על מעשי, כל אלה עשו בתוכי מה שלא עשו אחרים. ובהם אנשים שהיו קרובים אלי הרבה יותר.

ב. במזנון של בית התנועה

במזנון של בית התנועה בתל־אביב ישבתי עם ישעיהו ברק אל השולחן. הוא ליסלס בשפתו את שולי שפמו. האם הסתיר השפם השמוט שלו איזה פגם מלידה? האם חיפה על שומה כעורה שמתחת לאפו? זכרתי היטב איך היה מקנח את שתייתו בליסלוס השפה התחתונה. היה טובל את שפמו בכוס כאילו בכוונה. כאילו היה הליסלוס חלק משתייתו. כמה טיפות של משקה התעגלו בשערות השפם והוא המתין דקות אחדות ואחר כך מצץ אותן אחת אחת. בקול רם ומתוך התנשפות כבדה. כאילו הוא מתענג על המציצה תענוג מיוחד. כאילו לא חלפו שנים מאז ראיתי לראשונה את נוהגו המשונה. וכאילו לא הערתי לו על המנהג הבלתי־ראוי הזה. האם כיוון עכשיו במיוחד לכבודי? האם בשבילי שיחזר את מעשהו שמלפני שנים? האם רצה להטעימני משהו מכוחו העצמאי החדש, שאמר אפילו אני עסקן בינוני בבית התנועה, הרי עדיין אני מלך על גופי ועל אברי?

נפגשנו בשדרה שליד ככר אתרים. אני הלכתי חבוק עם ניקול, המשוררת האמריקאית הצעירה שביתה בביתי קיץ אחד ומלא־הפתעות. באותו היום שוטטנו במוזיאונים עד לעייפה. ואחר־הצהריים עלינו אל חדרה השכור. אני הייתי אחוז קוצר־רוח ועשיתי מעשה בחופזה. אבל היא נהגה במתינות ומעט גם התכעסה עלי שנחפזתי כל־כך. ואחר כך קפצה למקלחת ולבשה בגד־ים וירדנו לשפת הים. ושם הניחה את ראשה על ברכי וחלמה על עתידה בקול רם. החוף היה ריק לגמרי בעונה זו של השנה. ואני עייפתי ממשובותיה והפצרתי בה לוותר על הרביצה ולחזור. באותה הדרך הנלהבת שתיארה לפני את עתידה, את לימודיה, כתיבתה, באותה הדרך יכולתי אני לתאר לפניה את עתידי שלי חומק ממני ומתרחק לכיוון לא ידוע, שובה הקרוב לארצות־הברית, הניתוק בינינו, ההזדמנות לקשר שהוחמצה. כל מה שעורר בה שמחת־הבטחה גרם לי צער של פרידה. אמרתי לה הכול בקצרה כי לא רציתי להיגרר אחר מצב־הרוח הרגשני שלה. והיא רטנה עלי ואמרה שגם אני ארוויח משהו בחיי, אם אפקיע את עצמי מן הסוגר ששמתי עלי, ואנהג בדרך יותר פתוחה ורגשנית.

קמנו ממרבצנו שבחול החמים. היא התלבשה ואני ניערתי מעורפה החמוד כמה גרגרי־חול שנאחזו בו. ואגב כך חיבקתי אותה מגבה חיבוק מאוחר. אבל היא לא נעתרה לי ונשמטה מבין ידי. כאילו מילאה אחר צַו ברור של גופה הקורא אותה להתנער מהקשר הגופני החפוז בינינו, שלא היה בו שום ממש. עלינו לאט במדרגות החוף. הלכנו לאורך הטיילת החדשה ויצאנו אל השדרה. ושם שמעתי את שעיה קורא בשמי בשמחה גלויה. הוא התעלם מניקול, מהליכתנו החבוקה ומהאד הקל של אהבים מוחמצים שעלה מאתנו. הוא אחד בי וביקש שאסור אתו לבית התנועה. יש לו שם חדרון קטן, מעין משרד, ובמזנון הסמוך הקפה תמיד חם ומוכן לשתייה. היה לי לא נוח ועשיתי הכרה ביניהם. אני הייתי נבוך מהפגישה וחשבתי ששעיה גם הוא לא חש בנוח. אבל ניקול כדרך הצעירים שמחה על שעיה ידידי. ואחרי רגע הוסרו כל המעצורים שבינינו. ליווינו אותה אל חדרה ואני אמרתי סליחה שעיה, אני רוצה להיפרד מניקול ביחידות. והוא אמר בסדר תיפרד, אני אמתין לך כאן.

עמדתי מולה בחדר־המדרגות הקריר. היא דחתה את ידי ואת שפתי ואת כל גופי שפירכס אליה. גם אני ידעתי שהכול נגמר בינינו. אבל כמו ילד קטן הלוקק מהמֶתֶק ואינו יכול לחדור, כך שקקתי אל חמדתה המתוקה ולא יכולתי לחדול. אף על פי שבתוכי ידעתי שאני צריך לחדול. ובעצם אינני נוהג עמה כשורה. עכשיו כשהיא מתחננת שאניח אותה לנפשה. ואני באמת חייב להניח לה לעלות במדרגות אל חדרה השכור שבקומה השלישית. לא יכולתי לשלוט בגופי. עוד ליטוף קצר, עוד נשיקה, עוד לקיקה לחה ואחרונה בעורה המלוח.

המלים שאמרנו חלפו מחוצה לנו. ושנינו ידענו שאין בהן שום אחיזה. לא יהיו עוד טלפונים חשאיים מתאי־טלפון חבויים. לא יהיו עוד מכתבים מקושטים, שתמיד הוסיפה להם איורים נחמדים בסופם. ולא עוד פתקים הכתובים בדיו מיוחדת, שהיתה מצמידה אל הספרים ששאלה ממני. ולא יותר טיולים באור האחרון שלפנות ערב. ולא חיבוקים נסערים ועוצרי־נשימה במחבוא שלנו, שבין קני־הסוף על הגדה ליד הגשר.

היא פנתה לעלות במדרגות ואני שמטתי את ידי לאט מגווה. שתכתבי ניקול, ביקשתי, אני תמיד אשמח למכתביך. היא הבטיחה לי שתכתוב ואפילו תשלח הקלטות משירתה. וגם שאינני מבין את כל המילים הנדירות שבשירתה, אוכל להתרשם מהניגון המיוחד שלה. ועכשיו לך כבר, שמעתי את קולה ממעלה המדרגות. החבר שלך מחכה לך בחוץ. ואני יצאתי אל ישעיהו ברק שהמתין לי ליד גדר האבנים. הוא נשען לאחוריו ועישן בדבקות ממש כפי שהיה מעשן כשהיינו נערים בצבא. העשן חילחל מבעד לשפמו, והתימרות הדקיקות הסתלסלו מפולגות עד שהתלכדו מעל לראשו לעננה אחת בהירה. בגילנו, אמר לי בכבדות, כבר לא כדאי לשקוע ביחסים כאלה. סום כאב־לב קשה.

הצעירות האמריקאיות יכולות לבלבל כל אחד השבתי לו. וחוץ מזה הכול נגמר בינינו. הלילה ניקול טסה בחזרה לארצות־הברית. אבל בלבי נצרתי את הבטחתה שאולי נתראה בקיץ הבא. היא חייבת לשוב לארץ להשלים כמה עבודות תרגום שהחלה בהן. אבל היחסים שבינינו השתנו לגמרי. ואין לי לצפות לקרבה מחודשת. רק על הידידות הטובה שבינינו נוכל לשמור. הלוואי, נאנחתי בקול, שאפתי אויר, העליתי מבע של צהלה על פני ואמרתי לשעיה, אחריך אל המזנון של בית התנועה. הלכתי אחריו ואפילו לא הסבתי ראשי לאחורי, אל חלון חדרה הפתוח של ניקול, הפונה תמיד אל הים.

אגב ראיתי את סיפורי הילדים שלך, אמרה שעיה, בעתון הילדים שקראתי לבני. אתה רואה שצדקתי. סופך שתהיה סופר. והוא הזכיר לי את פגישתנו המפתיעה בשק"ם של אל־עריש, לפני כמה שנים. למה הכחשת הכול? הרי ודאי כתבת כבר אז? ואני זכרתי את אי־הנעימות שגרמו לי שאלותיו הישירות. ואת המבט המסוקרן ששלחו לי חבריו. ואת הבושה שקפצה עלי פתאום, כמו על נער מתבגר. ואיך התפתלתי תחת מבטם ורציתי לצאת משם במהירות ולהסתלק מהמקום.

ואחרי הסיפורים בעתונים יבוא הספר. ואחריו עוד אחד ועוד אחד. ובסוף לא תהיה רחוק כל־כך מעשרת הספרים שעליהם דיברנו. ותוך שיחה עליזה ומלאת הבטחות הראה לי את חדרו הקטן שבבית התנועה. אני ידעתי מיד שאתה תהיה סופר. מהשיחות הראשונות שבינינו היתה לי הרגשה כזו. אתה לא הרגשת ככה? ואני אמרתי מספיק שעיה. סופר או לא, העיקר שהילדים שלך נהנו מהסיפורים. ומה שיהיה בעתיד גם אני אינני יכול לדעת.

ישבנו במזנון ושעיה הזמין קפה וכריכים. התלוצץ עם המזנונאי ובירך לשלום מכרים בקול רם. ולפתע נזכר במעשה שטות שעשינו לפני שנים. איך הערמנו על המפקד, הפרנו את פקודתו ויצאנו לחופשה גנובה. תכתוב על כך, מה? איך החלפנו בינינו חולצות ומסמכים כדי לבלבל את המשטרה הצבאית אם ניתפס. אתה זוכר? בסופו של הלילה הפרוע אמנם נלכדנו בידי שוטר צבאי מסור והוא העלה אותנו על הטנדר והסיע אותנו לבנין המשטרה הצבאית. נו, אתה נזכר? אבל בדרך האט הטנדר ואנחנו העזנו וקפצנו ממנו וחמקנו במרוצה ברחובות החשוכים. ואת שארית הדרך למחנה עשינו ברגל. שרנו וצחקנו על הדרך עד שהאיר השחר. אתה זוכר? שאל שעיה כמה מבטיחים נראו לנו אז החיים? גם על הלילה ההוא תכתוב פעם? ולא העליתי על דעתי שגם שעת פרידתי משעיה קרובה מאד. די היה לי באותו היום הפרידה מניקול, ולא נותר בי כוח לפרידות נוספות.

ג. בתחנת האיסוף

בתחנת האיסוף של גדוד הסיור האוגדתי פגשתי בישעיהו ברק בפעם האחרונה. הרופא הגדודי המבוהל עשה אתי הסכם חפוז: אם אביא אותו אל תחנת האיסוף בדרך מהירה ובטוחה, הוא ישחרר אותי מעבודת הפינוי. הוא כיסה את ראשו בקסדה ונדחק לימין הנהג מתחת למחסה השריון הצר. לצד הדרך היו פגזים מתפוצצים. ומדי פעם גם צללו מטוסים מהירים וניסו להפציץ את השיירה. אבל הם החטיאו ואני זקפתי ראשי מעל תא־הנהג של הזחל"ם המיושן. השקפתי סביבי וראיתי שבין הפגזים נמשכים חיי הטבע כרגיל. חוגלות ניתרו בבהלה לאורך הדרך המשובשת. חרדונים השתרעו על בטנם בסלעים החמימים. והסתווניות פרחו באורן הסגול הרך. והרחק במערב, מעבר לעשן ולשדות הבזלת החרוכים, התנצנצה הכינרת.

בהיאחזות הנטושה כבר חיכו לנו אנשי האיסוף החטיבתי. וכשהתקרבנו אליהם והרופא קם לרגע ורצה לדבר עם הרופא החטיבתי, קטעו אותו בגסות וצעקו אליו פשוט סעו אחרינו. אבל מהר ובלי עיכובים. והם פתחו בדהרה על דרך העפר. העלו אבק ומיהרו אל תחנת האיסוף. שב דוקטור, שב, אמרתי לרופא ותן לי להשלים את חלקי בהסכם. הרופא היה חיוור. הביט לעברים ושאל אותי אם אני בטוח לגמרי שאנחנו שועטים בדרך הנכונה. כל הגבעות שמסביב נראו לו דומות והוא איבד לגמרי את התמצאותו.

מקרוב הרעימו תותחי־הטנקים וחסמו מדי פעם את הדרך הצרה. אבל אני האצתי בנהג המרפאה, וזחל הפינוי שלנו דבק ברכב שלפנינו ולא שמט אותו אפילו לשנייה אחת. הנהג הפנה אלי את פניו המאובקות ובעיניו ראיתי שהוא מבין את כוונתי היטב. ליד הצומת המופגז פנינו לעבר התל ומיד הגענו לתחנת האיסוף. עבודת הפינוי התנהלה במהירות וצוותי הפינוי שמחו על התגבורת שהגיעה. הם כשלו מעייפות וקיוו שיבואו כבר להחליפם. זהו דוקטור, אמרתי לרופא הגדודי. עד כאן ההסכם שבינינו. הבאתי אותך לתחנת האיסוף. ואני ירדתי מהזחל ואפילו לא נשארתי לראות איך מתארגנים אנשי המרפאה. מתחת ליריעת אוהל שמחוברת לצלעו של טנק פגוע שכבו כמה חיילים פצועים ואני קרבתי אליהם לסייע להם במעט. ואז הזדקף שעיה ברק וקרא אלי. ואני מיהרתי אליו מופתע מהפגישה. הוא נפצע רק פצע קל ברגלו, ועל אף שביקש להמשיך עם צוותו פונה לתחנת האיסוף. הוא הרגיש בטוב ורק היה עייף נורא מלילות הקרב.

ישבתי לידו מתחת ליריעה וסיפרתי לו על ההסכם שערכתי עם הרופא הגדודי. והוא חייך אלי ואני המשכתי וסיפרתי לו על הפגזת בית־החולים שנקלעתי אליה ביום שעלינו לרמה. התחילה שם בריחה מבוהלת והאנשים היו מבולבלים ולא ידעו בכלל מה קורה. בהפגזה נפגעו פגישה ישירה כמה אוהלי־ניתוחים. רציתי לשעשע אותו וסיפרתי לו על המשאיות העמוסות בציוד רפואי שהחלו לתמרן על הכביש הצר, ותוך כך חסמו את הציר לחלוטין. ומשני הכיוונים התאספו שיירות ענקיות שמפקדיהן ירדו כדי לנסות להתיר את הסבך. ומזל שההפגזה חדלה באותה הפתאומיות שבה החלה. כי אחרת היה שם רע ומר.

ושעיה התגבר על עייפותו וסיפר לי על קרב הבלימה שניהל גדודו. ועל השריפה בשדה־הקוצים שאיימה לשרוף את שיירת התחמושת שהיה ממונה עליה. ואיך התרוצץ המפקד וביקש נהגים מתנדבים שיחלצו את המשאיות מתוך האש. אבל נהגי המשאיות נבהלו ונשכבו בתוך תעלת המים הסמוכה ולא העזו להרים את ראשם. ואז קם בחור אחד ממפקדת הגדוד שלא היית מעלה בדעתך שיש בו אומץ כזה. ובשקט הלך ממשאית למשאית התניע אותן וחילץ אותן מהשריפה. ולבסוף לא יכלו הנהגים לעמוד מולו, וכמו שהיו חיוורים ומטונפים מהבוץ שבתעלה, רצו בשפיפה אל המשאיות והרחיקו אותן מחוץ לטווח הסכנה.

ואני סיפרתי לשעיה איך הגענו על הגדרות השרופות של ההיאחזות הנטושה. ובין הגדרות נלכדו תרנגולי־ההודו שנמלטו מהלולים המופצצים. העופות ששופדו על חודי הגדר הלבינו למרחוק. ואנחנו חשבנו שהם הם דגלי־כניעה שנותרו מהקרב. ובבית־האריזה העזוב עמדו ערימות של ארגזי עגבניות שנאספו כמה שעות לפני ההפגזה. והחיילים שלנו מהמרפאה הגדודית שלא טעמו מזון טרי כמה ימים פשטו על הארזים ומילאו פיהם בעגבניות הרכות. וציפצפו על כל הוראות הבטחון. ואחר כך עמסו את הארגזים, רצו אל השיירה ורוקנו אותם לתוך כלי הרכב החולפים. ארגז אחרי ארגז, בצהלה, במין משובת־ילדים פרועה.

שעיה סיפר לי על חבריו שהמשיכו בפריצה בלעדיו. ועל הפצועים ששכבו בתחנת האיסוף שאינם בכלל מיחידתו והוא אינו מכיר אותם. כל־כך היה רוצה לסיים את הטיפול ברגלו הפצועה ולשוב אל חבריו. וכך, בעודנו משוחחים מתחת ליריעה הגיע רכב פינוי ושעיה טיפס עליו עם שאר הפצועים הקלים. רציתי לשוב אתם למפקדת הגדוד והרופא הגדודי שמח, כי צריך היה להביא מהגדודים חובשים נוספים. נסעתי עם שעיה ברק עד להאיחזות הנטושה ושם ירדתי אל החניון הגדודי. נפרדנו לשלום והוא אמר לי אל תדאג, המלחמה תיגמר. ואנחנו נתראה שוב במזנון של בית התנועה. ואל תשכח להביא אתך איזו זמרת אמריקאית צעירה. ואני חשבתי ששום דבר לא ישוב להיות כמו שהיה לפני המלחמה. אפילו לא המזנון שבבית התנועה בתל־אביב. נזכרתי בידידתי ניקול ובפרידתנו בקיץ ההוא. חוף הים שבו רבצנו היה מתוק והחול שבו שיקענו את אברינו היה כה שליו עד שכל מחשבה על מלחמה קרובה היתה לגמרי מופרכת. איפה ניקול עכשיו? בשעה זו ממש? האם היא צמודה אל הטלוויזיה כמו שאר יהודי העולם? האם ניסתה לטלפן לביתי לשאול לשלומי? האם כתבה אלי כפי שהבטיחה מכתבים משעשעים מלווים בציוריה? האם המלחמה הזכירה לה את ההקלטות משיריה שטרם שלחה אלי?

הגעתי למפקדת הגדוד ועד שהתארגן רכב הפינוי הלכתי לאוהלים לשמוע מה התחדש בחזית. ומישהו אמר שזחל הפינוי שחילץ פצועים מההיאחזות הנטושה לבית־החולים נפגע פגיעה קשה. ואני כבשתי פני בכפותי ואמרתי בקול רם שזה לא ייתכן. רק לפני שעה קצרה ליוויתי אותם אל ההיאחזות. אבל האיש מהקשר אמר שכבר ראינו הפתעות גרועות מאלה. והכול יכול לקרות במלחמה הארורה הזאת.

יצאתי מאוהל־הקֶשֶר והתהלכתי בין חפירות־המגן של מפקדת הגדוד. ופשוט בכיתי אל תוך כפות ידי. מול הרוח היבשה שנשאה ריחות של עשן ואפר. ומול שיירת החובשים המתאספת לאיטה. בכיתי בכי משונה, קצר ומשתנק. וידעתי שישעיהו ברק כבר לא ישתה אתי קפה במזנון של בית התנועה. לא נשב במשרדון הזעיר שהתגאה בו ולא נעלה עוד זכרונות ממים רחוקים. והוא לא ילסלס בשפמו רק כדי להכעיס אותי. ולא ילגלג עלי מבין תימרות עישונו: אז מה, כותבים, מה? מלכלכים ניירות, מה? ומתי תכתוב על הידיד האחרון שלך?

ובתוך הבכי אמרתי לעצמי שלא אשכח אותו. ולא אשכח לכתוב עליו. גם אם יעברו ימים רבים. גם אם אצטרך להוסיף ולכתוב ספר נוסף על עשרת הספרים שניבא לי בשחוקו המיטיב. בקיץ הרחוק ההוא, בתוך ההמולה הנוראה של אולם השק"ם הענק שבצומת אל־עריש.

א.

הטיסה הצפויה במסוק מילאה אותי חששות. אפילו שידעתי שאין דרך אחרת להגיע אל הַגֶ’בּל. כל הכבישים היו חסומים מפאת השלג הכבד. והאפשרות היחידה היתה לטוס בדרך האויר. הקצין שלנו, הממונה על האוטובוס היה אחראי מאד וגם עקשן. שלוש פעמים הכריח את הנהג לחצות את מעבר-הגבול. לפלס לו מעבר בין תלוליות השלג הצבור. האוטובוס לא נועד לנסיעה בכבישים מושלגים. הוא החליק ונתקע בתעלה. ורק בקושי הצליח הנהג הכעוס למנוע את דרדורו אל הגיא העמוק. לבסוף נכנע גם הקצין שלנו וציווה על הנהג להסתובב לאחור ולשוב אל מבואות מְטוּלָה. במחסום כבר המתינה בשבילנו פקודה קצרה. בפקודה נאמר לקצין לחנות חניית לילה בבית הארחה של הקיבוץ הצפוני. עד מתי להמתין? עד שישתפר מזג האויר, ואפשר יהיה להעלות את הכוח הקטן אל הג’בל.

האנשים שמעו את נוסח הפקודה ופרצו בצהלה. שירות המילואים שלהם מתחיל באמת ברגל ימין. ימים טובים ציפו להם בבית ההארחה. ימי שקט וחום וארוחות משביעות. ומי יודע מתי ישוב וישתפר מזג האויר. שקע עמוק התמקם מעל אזורנו. וחורף קשה נפל על הצבא שבלבנון. ומי שלחם בקיץ בבגדים קלים בין הבוסתנים המשובבים של הדובדבנים, לא העלה בדעתו שיהא אנוס לחרוֹף במרומי הג’בל.

בבית-ההארחה חילק אותנו הקצין החרוץ לשלשות ולזוגות, לפי מספר המיטות שבחדרים. וכך הכרתי את יהוּדָה לֵוִי. מו"ל תל-אביבי קטן. כבן גילי, שש לשרת בלבנון. כך הציג את עצמו. ואילו אני קיצרתי ואמרתי לו איזה מזל. גם אני קרוב מעט לעסקי ספרים. לפי המדים המיושנים שלבש הכרתי בו מיד שלא נקרא לשירות פעיל זמן רב. העזתי ושאלתי והוא אמר נכון. מאז מלחמת יום-הכיפורים לא נקרא לשירות. רואים, מה? כן, אמרתי, אפשר לראות. ואפילו את כלי הנשק החדשים אינו מכיר. והוא בּוֹש בבזיונות שעשה במטווח. הצבא התקדם ואנחנו נותרנו מאחור. אבל לא באשמתנו בלבד, אמר. גם לשלטונות הצבא יש חלק באשמה. אבל זה סיפור ארוך וגם לא כל כך משמח. אספר לך אותו באחד הלילות, בחדר-המבצעים שבג’בל.

החדר שקיבלנו היה נקי ונעים. ואפשר היה להסיקו ולחממו בכל רגע. יהודה לוי הניח על מיטתו את חפציו. ואני תיכף יכולתי לראות שאין לו שום נסיון בשהיה בלבנון. שמעתי לאחרונה שהצבא מתאמץ להרחיב את כתף הנושאים בעול. כלומר לגייס בחזרה לשירות חיילים שנפסלו כבר מזמן. ואני, תראו איזה בר-מזל אני. שמיד בצאתי ללבנון מסתפח אלי מַרחִיב-כתף שכזה.

ניגשתי אל הברז ורציתי למלא מים במימיה. חכה רגע, קפץ יהודה לוי פתאום, המתן. אל תשתה. והוא משך מתוך תרמילו עֶרכַּת-טיהוּר למי הברז. מטפחת בד ישנה וכוס צבעונית שהביא מביתו. אף פעם אל תשתה סתם כך מברזים, אמר. המים מטונפים ואסור לשתות מבלי לטהר אותם קודם. השתוממתי אבל נעניתי לשגיוֹנוֹ. רציתי לחסוך ממנו טעויות שלא היה הכרח לעשותן. ובינתיים כבר מתאחר וחבל על דקות האור האחרונות. האצתי בו שנצא מעט החוצה. כדאי להכיר את שביליו של בית-ההארחה. מי יודע, אולי תישמע תפילתנו למעלה. ואנו נזכה לשהות כאן כמה ימים. מחסה חמים ונוח מזה לא ביקשתי לי. הלוואי שיניחו לנו כאן במנוחה עד שייפתחו המחסומים. הלוואי שיתירו לנו לשהות כאן עד שתתחדש תנועת השיירות בכבישי ההר הרעועים. הלוואי שסופת השלגים לא תחלוף כל כך מהר.

יצאנו אל הגינות והמדשאות שבחוץ. האילנות עמדו בשלכת חורפית. בכל מקום זרמו מי-פלגים זעירים. עלים יבשים נישאו עליהם וגשרונים נאים חלפו מעליהם. יהודה לוי שיבח את בוני בית-ההארחה שלא חסכו מאמץ לפתל את המדרכות והשבילים בין נפלאות הטבע. ואני שאלתי במה עוסק מו"ל תל-אביבי זעיר בימים טרופים אלה. מה הוא מדפיס? הרי אין לחשוד בו שהוא מוציא-לאור קבצים של שירי מֵחָאָה? יהודה לוי חייך והרגיע אותי. גם לא רוֹמַנים רבֵּי-מֶכֶר לעקרות הבית המשועממות. הוא מוציא את פרנסתו מהדפסת ספרי-לימוד. ובעצם לא יותר מספר אחד או שניים בשנה. וגם זה נחשב הרבה. ספר לימוד משובח אינו משתכֵּחַ עם השנים ואם שוקדים לעדכנו כמו שמתחייב משכלול המדע, ואם מטפחים את צורתו כמו שנדרש מחידושי האוֹפנה, אפשר ליהנות מפריו שנים ארוכות. וביחוד אם בוחרים היטב את נושא הספר. כמו שהוא התעקש כבר לפני שנים. להוציא רק ספרי לימוד בתורת המַחשֵׁב. והוא התפאר בפני שהקדים את זמנו ועשה זאת עוד לפני שנפוצו המחשבים בכל בית.

הגענו לחדר-האוכל המואר. הארוחה שסיפק לנו הצבא היתה צנועה. אבל ניתן היה להשלימה בתַשלום. חיילי האוטובוס שלנו, הַלוּמֵי שמחה כילדים, התרוצצו בין השולחנות. הכול סיקרן אותם. הם צהלו ובדקו את אוצרות המטבח. והכעיסו את העובדים ללא שום התחשבות. תארו לעצמכם, ממש בשעה זו היו אמורים לשבת בקומה התחתונה של המבנה הגדול שבג’בל. מחופרים עמוק מתחת לפני האדמה. קפואים מקור ולחוצים אל ספסלי העץ הגסים. על השולחנות המזוהמים מוטלים כלי האוכל הַסְדוּקים. ולמי יש עוד כוח לתפריט המשעמם, הנצחי, של המטבח הצבאי? וזה עוד לא הכול. אם צריכים להשתין יש לצאת אל השלג המקפיא שבחוץ. ולהדחק בקושי לתוך מְכוֹלַת-הַשֵׁירוּתִים המַצְחִינה. ואחר כך מתלווים אליך הריחות הרעים. כאילו שהיתָ במחראות שבוע ימים.

יהודה לוי שאל אותי מה פירוש להיות קרוב קצת אצל עסקי ספרים. עתונות, השבתי. אני כותב רשימות-אגב אקראיות בעתון. ופה ושם גם מכתב אַרכָנִי אל המערכת. לא משהו רציני. אמרתי מה שאמרתי כדי לקרב קצת בינינו. וכדי להפיג מעט את הזרות הראשונית. רציתי להקל על ההיכרות, אבל לא התכוונתי לשיחה יותר מעמיקה. הוא רצה לדעת מעט יותר ואני גמגמתי על שיחתי עם עורך העתון. זמן קצר לפני יציאתי ללבנון התקשר אלי וביקש שאשלח לעתונו רשמים חפוזים מהשירות. אל תתאמץ יותר מדי, הציע לי, כתוב רק מה שעיניך רואות בסביבתך הקרובה. מעין גלויות נוף קצרות. מה שקראו פעם גלויות מצויירות.

ברגע של חולשה הסכמתי לבקשתו. וכבר הצטערתי על כך. במהומה הצבאית הַתְדִירָה, ברחישה האינסופית של קולות והסחות-דעת מתמידות, לא יכולתי למצוא רגע של שקט לעצמי. כיצד אתפנה לכתוב לו את רשמי? יהודה לוי אמר שחבל שלא הביא אתו דוגמאות מספרי הלימוד שלו. ואני אמרתי חבל שאין לי כאן בכיסי גלויה מצויירת. אמנם הגלויות מיועדות לקצֵה העתון. למוסף הספרותי של ערב שבת. זה שאיש מן הקוראים כמעט ואינו מגיע אליו. אבל איזה ענין יש בהן למו"ל תל-אביבי זעיר שמדפיס ספרי לימוד בתורת המחשב?

ישבנו עוד מעט בחדר-האוכל והשתעֵינו בדברים בטלים על כוס המשקה החם. העייפות המצטברת הכבידה עלי. מהשכמת הבוקר התרוצצתי ללא הפוגה. הגיוס, העליה אל גבול הלבנון. נסיונות הסרק של מפקדנו לצלוח את משקעי השלג, כל אלה התישו אותי והכריעוני. נטיתי להניח הכול, לפרוש לחדרנו המוסק ולהתחפר במיטתי.

אבל יהודה לוי ביקש ממני להצטרף אל הצופים בטלויזיה. התכניות החביבות כבר מתחילות וחדר הטלויזיה מוסק היטב. אפשר ללגום כוסית מהבַּר ולהתמסר לתרדמה הנעימה בחיק הכורסה הנוחה.

מבלי שהדאגה למחר תכרסֵם בלב. מבלי שפחד המסוקים ינקר בראש. משום שהחזאי מיטיב אתנו ומודיע על מזג אויר גרוע. גשמים כבדים במישור החוף. רוחות עזות במדבר ושלגים ימשיכו לרדת ללא הרף בהרים הגבוהים. חזאי חביב שכמותו שאינו יכול גם לנחש כמה מתוקה נשמעת לאוזנינו העייפות תחזיתו הקשה.

ב.

עשר שנים ארוכות לא זומן יהודה לוי לשירות מילואים פעיל. מאז תום מלחמת יום הכיפורים. ראיתי את קֵהוּתוֹ בתפעול כלי הנשק החדשים והבנתי הכול מעצמי. לא נוח היה לו שאני רואה אותו בחולשתו והוא אמר כן, אבל היו שנים שהייתי חייל זריז. כן, היו זמנים שרק מעטים בגדוד התחרו אתו בהצבת המקלעים. ובכלל, לא הייתי צריך לעוררו לדיבורים. הוא נתעורר מעצמו והשיב על דברים שכלל לא שאלתי.

מאז קרב-הלילה הנורא בחולות סיני נפגעו אוזניו. שמיעתו לקתה קשה והרופאים פסקו לו חירשות חלקית. קרב ארור וחסר-מזל שאינו משתכח ממנו. הוא זוכר ואפילו שומע את המולת הגדוד הנערך בחיפזון. הוא רואה את הטורים הארוכים המובלים למתקפת-הנגד הרגלית. המצרים שהפתיעו ונאחזו מעבר לתעלה. התבצרו בגבעות החול. הוא זוכר שמחלקתו צעדה בסוף הטור הפלוגתי. הוא זוכר את הצעדים הכושלים. את שקשוק כלי-הנשק ואת גניחות המאמץ. מסביב היו שפוכות גבעות-חול אינסופיות. החול המטריד חדר לכל חריץ שבבגדיו. מילא את נעליו. נחת על שפתיו והתפזר בתוך שערותיו. הוא קילל את החול ואת הלילה ואת המצרים. הוא גידף את המלחמה שהפתיעה. הוא התפלל לשוב בשלום מתוך ים-החולות הבוגדני.

אותו החול שקילל הוא גם החול שהציל את חייו. איזו אירוניה של המלחמה. הפגז המצרי שרדף אחריו מראשית הלילה החטיא את גופו בצעדים מעטים. פגז מצרי רדף אחריך? לא הניח לך כל הלילה? כן, יהודה לוי חזר בעקשנות. הפגז המצרי שננעל עליו אישית מתחילת הקרב, מכוּון ומוּנחֶה ישר אליו. לבסוף נפל באמת מתחתיו והתפוצץ ממש בין רגליו. אבל לפני כן העמיק ושקע בחול. יהודה לוי זכר את משפֵּך-החול הכהה שהתרומם לצידו. בהבהקי האש נעלמה החשיכה ואפשר היה לראות כמו באור יום. הוא זכר את מכת ההֶדֶף הצידית העזה שפגעה בו. ואחר כך כאילו נרדם. ונעור רק כשהונח מתחת למסוק הפינוי.

מאז חלפו שנים. ועכשיו שכל הארץ רועשת והעתונים קוראים ללכוד את המשתמטים ולהחזירם לשירות, ניצל את המצב, והם קראו לו סוף סוף. אחרי שנים שהתחנן לפניהם. אחרי שנים שפנה אליהם בכל דרך שהכיר. האם כדאי שיפרט לפני איך הריצו אותו לבדיקות חוזרות ונשנות? האם כדאי שימנֶה לפני, אחת לאחת, את הוועדות הרפואיות שזומן אליהן? מצידו לא היה שום עיכוב. הוא התנדב לשירות למרות הפגיעה. והסכים לחתום על כל ניירות הוויתור שנדרשו. אבל רשויות הצבא סירבו. האם כדאי שיתנֶה בפני מה טענו בפניו? אחריות שילוחית, פיצויי פגיעה, תהליכי החלמה שלא נסתיימו. בלשונם המְצִיקָה קראו לו שוב ושוב לבחון את מצבו מחדש. וטוב יעשה אם יביא עמו המלצות. ובינינו, בשקט, שלא ישמעו אחרים הממתינים בתור. מי צריך אותך בכלל? תראה את עצמך. חירש למחצה, מבוגר ולגמרי מחוץ לענינים. ומה עשית בכל השנים שחבריך הטובים, ניצולי ליל-הדמים בחולות, יצאו שנה אחר שנה לתעסוקה מבצעית בגבולות?

ובאמת כבר נתייאש מפניותיו. והשלים עם סיום הפרק הצבאי בחייו שנשכח. גם נוח היה לו שהניחו אותו לנפשו. וגם הרבה פחות טרדות. ורק בלילותיו הקשים. כשחברו עליו זכרונותיו מליל-הדמים בחולות, שב והתגעגע לאיזו הוויה צבאית מעורפלת. הוא שב וראה את קליפת-החול מתבקעת מתחת לרגליו. הוא שב וחש בכל גופו את רצפת המסוק הנרעדת ומזדעזעת. והוא שב וראה את תקרת המתכת שמעליו, ואת אלפי הברגים הנעוצים בתוכה.

הטיסה הצפויה במסוק אל ראש הג’בל הפחידה גם את יהודה לוי, ולרגע קטן נעשינו שותפים לרגש מאחד. שנינו פחדנו מהחיה המעופפת. המורא החיתי שהשתלט עלינו היה חסר הגיון ובלי שום נחיצות. המו"ל הקטן מתל-אביב ואנוכי, כל אחד מסיבותיו הוא, משקשקים מזכר המסוקים. משום כך הוא נרעד אתמול באוטובוס, כשהקצין השקדן שלנו בישר על אפשרות העליה להר במסוקים. ובשל התמונות שנחרתו בו מליל-הפינוי רצה לקום ממושבו, לגשת אל הקצין המסור ולבקש ממנו בחשאי, שישאיר אותו במחנה העורפי. לא שהוא מסרב לטוס, חס וחלילה. הוא לא העלה שום לשון סירוב על לשונו. ונהיר לו שאין לו שום רשות לבקש מאומה לעצמו לאחר עשר שנות העדרות. אבל הוא פשוט לא יכול. רוצה מאד אבל לא יכול. ממש בנוסח המשפטי שלמד לשנן בימים הרחוקים של הטירונות.

הקצין הפעלתן שלנו היה אדיב מאד. הוא לא זילזל באף אחד. והוא הקשיב לבקשתו בענין. ואמר, יהודה לוי, אני ממש מבין אותך. ואילו היו לרשותי אנשים נוספים לתחלופה, הייתי מוריד אותך ברצון במפקדה העורפית. אבל תראה בעצמך כמה מצומצם כוח-האדם שלנו. וכל אחד נחוץ מאד על ההר. צריך להחליף שם מחזור שלם שסיים. וצריך גם לתגבר כמה עמדות. ובכלל, מדוע אתה מגיע אלי מאוחר כל כך? מדוע לא ביקשת להשתחרר בבסיס שגויסת בו?

יהודה לוי אמר לי בחדר הקטן שהוא נרתע ולא רצה להכביד על הקצין הצעיר בספורים מעברו. פשוט התבייש להעמיס עליו את מעשיותיו. האיש היה טרוד כל כך, והוא לא יכול לעכב אותו ולפרוש בפניו את פרשת ליל-הדמים בסיני. טוב עשית, אמרתי, אבל כשנגיע לג’בל אל תהסס. רוץ מיד למפקד וספר לו את כל הסיפור. אתה מבין, פשוט קפצה עלי בושה. עשר השנים שחלפו מאז נראו פתאום כמאה שנים. הקצין בעצמו היה אז ילד קטן. שמעתי איך הוא מכנה את אנשי המילואים שלפקודתו. דוֹד, אכפת לך להיכנס לשורה? דוֹד, יפריע לך אם אבדוק לך את הנשק? תגיד דוֹד, ברובה האמריקאי כבר ירית פעם?

עד הצהריים שוחררנו לחדרנו. מזג האויר התייצב. כאן בעמק חדל הגשם. ולפעמים אפילו הציצה שמש דלוחה מבעד לעננים. ומההר מוסרים שהשלג דווקא מתהדק. וזה טוב. ותנועת המסוקים תתחדש עוד שעה קלה. ראשי ההרים מְחוּתָלִים עדיין בערפל סמיך, ויש קושי לטייסים להנחית את המסוקים במשטחי-הנחיתה הקטנים הקבורים בשלג. אבל מדי פעם באות התבהרויות. הערפילים מתפזרים וכוֹחַל עמוק של שמים נקיים נפרש על הג’בל. אלו הן הזדמנויות פז להחלפת הכוחות שאסור להחמיצן. שאחרת מי יודע מתי יוּרדוּ האנשים מההר. כולם כבר עצבנים שם. ויש התפרצויות מאד לא נעימות. מריבות פורצות על שטויות, ותגרות מתלקחות על חינם. יש לעשות כל מאמץ כדי להקדים ולהעלות את הכוח שלנו.

סייעתי ליהודה לוי לארוז את חפציו. אנחנו עוד נתגעגע לחדר הקטן הזה. אנחנו עוד נרצה לשוב לבית-ההארחה השליו והחמים שבעמק. הוצאתי מכיסי חפיסה של פקקי-אוזנים. במטווחים חילקו לנו אותם כדי שלא נתחרש מרעם הירי. לפי עצת החברים טוב לאטום בהם את האוזניים מפני הרעש העצום של המסוק. הצעתי גם ליהודה לוי שינעץ את הפקקים באוזניו. אבל הוא חייך אלי חיוך מתוח, הצביע על שתי אוזניו ואמר, לי אין צורך באטמים האלה. האוזנים שלי סתומות מזמן, כבר שכחת?

ג.

מהרגע שנחתנו על הג’בל השתנה יהודה לוי לגמרי. אי-שקט משונה אחז בו. והוא התחיל להתרוצץ חסר-מנוחה בין החדרים. מהאפסנאות אל השֶקֶ"ם ומהנשקיה אל אולם ההרצאות. בכל מקום היו תורים ומהומה. כולם מיהרו והיה דוחק גדול בפרוזדורים. נָצֵל את השעה וגש אל הרופא, יעצתי לו, ואל תדחה למחר. אתה לא נראה טוב. הוא הניף בידו מעל לכתפו, בתנועת ביטול, ואמר מה יועיל לי כבר הרופא? מה הוא יודע על חֶרדת-הטיסה שלי? ספר לו, אמרתי, ספר לו כל מה שסיפרת לי למטה. עזוב, זה לא יעזור, אמר יהודה לוי. אני מכיר את הרופאים הצבאיים.

הוא עלה וירד בקדחתנות וקפץ על מדרגות הבנין ללא הרף. רוח קרה נישבה בפרוזדורים הַפְּרוּצִים. מדי כמה דקות היה ניגש אל אחד מתנורי-החימום. מחבֵּק אותו ומגפֵּף את הארובה. מתחמם מעט ושב ויוצא לשיטוטיו. הוא הילך בצעדים גדולים, בהקשת העקבים של הנעלים הצבאיות, במין מקצב פנימי מתפרֵץ. פסיעותיו הדהדו בפרוזדורים הריקים והקישו כְּמַקָשים חסרי מנוח. הוא לא שמע לעצותי. ביקשתי ממנו שיחליף מיד את מדיו המיושנים. אלה שנותרו בידיו מלפני עשר שנים. שיתלבש במדים החדשים שנארזו בין חפציו. אבל הוא סירב. הצעתי לו שירוץ ישר מהמסוק אל המרפאה וידבר עם הרופא. אבל הוא השתהה ואמר שהוא נזקק לכמה שעות כדי להתאושש מהלם הטיסה. כל מה שביקשתי ממנו דחה.

בחגורו היתה תלויה מימיה מלאה מים והוא לגם ממנה כל כמה דקות. אסור להתייבש, אמר. את המים סינן אל תוכה מבעד למטפח המיוחדת שהחזיק בכיסו. כאן לא מִדבָּר, אבל יש סכנת התייבשות. עוד בחדר שבבית-ההארחה ראיתי כיצד הוא מסנן את המים בערכת-הטיהור שלו. התפלאתי על מעשיו. המים כאן מטונפים אמר. וגם לך לא יזיק לשתות רק מים מסוננים. אני חשבתי שהוא סובל מאיזה זיהום והצעתי לו שישתה רק מים רתוחים. אבל הוא דחה אותי ברוגז קל. זה לא שאלת ההרתחה, אמר. בכלל לא זה. המים שבצנֶרֶת פשוט מטונפים. כל מערכת הצינורות כאן מטונפת. ואני מוכרח לטהר את המים. הוא לא שתה כמו כולם. את המים שסינן שמר בין לחייו וגִרגֵר אותם בפיו שעה ארוכה. כאילו היו תרופה. וכאילו לא סמך על סינון המטפחת. וכמו בחן אותם בחינת נקיון נוספת. כאן לא חולות סיני, אבל גם כאן אפשר להתייבש.

מה גובה הג’בל? שאל אותי. כמעט שני קילומטרים, השבתי לו. לפי מה שמסומן במפות ואם נוסיף את גובה הבנין. אין לי אויר, אמר והתנשם התנשמות עמוקה. פשוט מאז שנחתנו על ההר אין לי אויר. הוא פתח כפתור עליון של חולצתו. אבל זה היה מגוחך. משום שעל החולצה לבש סוודר מהודק. ומעליו מעיל רכוּס. כאילו נגמר לי האויר, אמר. וכל רגע נדמה לי שאני נחנק. אולי אתה רגיש לאויר הדליל שבהר הגבוה? אף פעם לא הרגשתי ככה. אף פעם לא היו לי בעיות נשימה בהרים הגבוהים. מתבגרים, אמרתי, אל תשכח שכולנו מתבגרים. וגם חלפו עשר שנים. ובינתים השתנית. הוא התכעס עלי. מה אתה מדבר? הרי טיילתי במרומי סיני. העפלתי שם לראשי ההרים. כמו נער הרגשתי שם. התפעמתי מהזריחות הקסומות ממש כמו הצעירים שבחבורה. גש לרופא, יהודה, אתה לא נראה טוב.

יהודה לוי הפנה לי את גבו. ושוב החווה בידו אותה תנועת ביטול עצבנית. הוא שב לצעידתו הכפייתית. לי היה ברור שהאיש פגוע ויש צורך דחוף לטפל בו. אבל לא הצלחתי לשכנעו. בצעדֵי גָמָל ענקיים חצה שוב ושוב את פרוזדורי האבן החשופים. ירד במרוצה במדרגות הרחבות ועלה מהן מתנשף כולו. סמוק ונרגש ומעלה זיעה. אין כאן אויר. ואין כאן מים נקיים. והברזים מזוהמים גם הם. הוא ירד אל המטבח הענק שבמרתף ועלה מזועזע. הרצפה מכוסה שם כולה בלכלוך שמנוני. השולחנות לא נוקו כבר חודשים. אולי כדאי שאעלה אל הגג. שם האויר קפוא וטהור לגמרי. שם אוכל לנשום לרווחה. וגם אוכל לבדוק את המים שבמיכל הפלסטיק הגדול. והוא עלה אל הגג.

הזהרתי אותו. צעקתי אחריו שהאויר על הגג קר כקרח. שאיש לא יוצא מהבנין ביום של מזג אויר כזה. רציתי לעלות אחריו ולהחזירו אבל דחקו בי כבר שאכנס אל משרד-המבצעים. התדריך לחדשים כבר התחיל ועוד מעט יחולקו התורנויות. ולא יכולתי לרדוף אחרי יהודה לוי המתרוצץ במדרגות. טלפנתי אל אנשי התצפית נֶגֶד-מטוסים שעל הגג. ביקשתי מהם שישגיחו על החייל החדש שעלה על הגג. שיקראו לו דחוף אל המרפאה. מן הגג השיב לי חייל מנומנם ואמר שאי אפשר לראות כלום ואי אפשר לשמוע כלום. ענן כבד שרוע על הג’בל והראות ממש אפסית. וכל כך קר בחוץ שהוא לא מעז להתרחק מהתנור. איזה מטורף יעלה עכשיו אל הגג?

ופתאום נפרצה הדלת במשרד-המבצעים. באמצע התדריך. באמצע דבריו של קצין המבצעים. יהודה לוי נכנס במהירות והתיישב על השולחן. הוא היה חיוור וידיו גיששו במעלה חזהו. הוא התלונן, הוא נאנח, הוא פלט דיבורים לא ברורים. בחדר קמה תיכף מהומה ואני צעקתי על הסמל התורן שיזעיק את הרופא. יהודה לוי משך בתחתית צוארו נאנח ואמר, לא. אין צורך ברופא. זה יעבור. זה רק לחץ חולף בחזה. הרופאים לא מועילים לי. הסרנו ממנו את מעילו, פתחנו את חולצתו וריווחנו את בגדיו. נשימתו היתה פרועה לגמרי. והדופק שלו השתולל. הוא גנח ואמר שיש לו סחרחורת וְנַהָם שאינו פוסק באוזנים. באוזנים החֵירשות שלו. אמרתי, שלא רצה להכניס בהן אֲטָמים.

הרופא הגיע ואתו שני חובשים. באנשי מילואים צריך להיזהר, הודיע בכניסתו. וכבר קרו כאן מקרים לא נעימים בג’בל. אנשים שעלו כבריאים ירדו חולים. ולאחרים התגלו כאן מחלות נסתרות. אסור לזלזל בתלונתם של אנשי המילואים. לפעמים אלה חבלי הסתגלות לגובה הרב ולאויר הדליל. אבל לפעמים יש גם מקרים חמורים, שדורשים טיפול מיידי. וכבר קרה ששלחו למטה אל העמק אנשים שהתמוטטו מאויר הפסגות הטהור שבג’בל. יש אנשים שמגיעים הנה ללא בדיקות מקדימות. וישנם כאלה שעשר שנים ויותר לא ראו רופא. ולכן גם בהלתם גדולה. והם מופתעים אפילו יותר מהצוות הרפואי.

עשר שנים. זה נכון, קרא יהודה לוי. עשר שנים בדיוק. איך ידעת?

הרופא החל לטפל בו והוא מִלמֵל אליו. מסוּחרר כולו. כבר התעייפתי מהם. הם זילזלו בי. הם לעגו לי. הם גרשו אותי ממשרדיהם. הם הריצו אותי לחינם. מוועדה רפואית אחת לאחרת. הם לא חדלו להתעלל בי.

הרופא נבוך והביט סביבו במבט שואל. אני אסביר לך הכול, אמרתי. אבל קודם תפַנוּ אותו. ושני החובשים הוציאו את יהודה לוי ונשאו אותו במורד המדרגות. ואני הלכתי עם הדוקטור וסיפרתי לו מה ששמעתי מיהודה לוי. כמובן שהוספתי גם דברים בדויים משלי. משום שמצוקתו נגעה ללבי. ומשום שחששתי שגם הרופא הזה ינהג בו קשיחות מיותרת.

ד.

לפתע מצאתי את עצמי יושב בפונדק דרכים בקרית-שְׁמוֹנָה. הרגשת רווחה עצומה מילאה אותי. כאילו נחלצתי מאיזו סכנה מאיימת. כאילו ניצלו חיי ממארב ניסתר. מסביב האירה שמש חורפית נעימה וחמימה. נשמתי בקלות ומתוך שמחה קלילה, שמקורה לא היה ברור לי לגמרי. שיירות צבאיות עשו דרכן המסורבלת באיטיות במעלה הכביש אל מעבר הגבול ללבנון. חיילים נהרו בצידי הכבישים ובין החנויות הקטנות. הרגשתי כאילו נותקתי מהמהלך המעיק של חיי. כאילו ניתנה לי הפוגה קצרה. אם אנצל אותה לתצפית על ימי החולפים, או אם אנצל אותה לשפוט את מעשי, הכול הונח בידי ואיש לא התערב. יכולתי לקום מכיסא הפלסטיק ולהכריז מול העמק העטוי בזוהר חמים, שזמני כבר חלף. ומה שראיתי למעלה, באויר הדליל של הג’בל, ראיתי רק כדי ללמוד על עומקה של התהום שעל שפתה ניצבתי.

בנחת ניגשתי אל הדוכן. ובנחת הזמנתי לעצמי כריך גבינה ופחית של משקה קל. ובנחת מופלגת הרשיתי לעצמי להתחרט, ולהזמין דווקא כוס קפה חזק. זהו, התנשפתי בעונג. השלמתי את משימתי. עדרתי את חלקתי הקטנה. ומה עוד נותר לי לעשותו? המלחמה המכאיבה התרחקה ממני. אף על פי שהייתי מוקף בסימניה. ואף על פי שישבתי רק כמה קילומטרים ממעבר הגבול. כל מסוק חולף הזכיר לי אותה. וכל אמבּוּלנס שדהר על הכביש, הראה לי שאני מניח לעצמי מוקדם מדי, ובמופקע מהזמן האמיתי שבחוץ. המלחמה עוד לא נסתיימה. ויעברו ודאי עוד ימים רבים עד שתסתיים. אבל חלקי שלי הסתיים. לפתע התפניתי להשקיף למרחוק. ולזהות את להקות העופות החגות מעל כִּתמֵי-הזוֹהַר של בריכות הדגים. לפתע הרשיתי לעצמי לחקור באריכות את חמוּקָיו המגָרים של הר החרמון, שהתנשא כחומה רבת צבעים הישר מולי.

הוצאתי מכיסי את העט הכדורי שנשאתי בארנקי. ומשכתי מתוך תרמילי את המחברת המקומטת. עכשיו שאני נינוח אני יכול למלא סוף סוף את אשר הבטחתי לידידי העורך. הבטחתי לו שאכתוב בשביל מדורו גלויות מצויירות. מן הנוף הציורי של לבנון ההררית. מן הנוף האנושי החולף על פני ונוהר במעבר הגבול. וכאן אולי ארשה לעצמי להרחיב.

ואביא לפניו, ולפני קוראיו גם מבחר מהנוף האנושי של קרית-שמונה. ואם כך, הרי כדאי שאשפר את מושב התצפית שלי. וכדאי שאעתיק את ישיבתי מהפונדק הקטן אל המרכז הישן. או אל המזנון המהיר שבתחנת האוטובוסים המרכזית. שם ינהרו לפני נחלי-אדם השבים מן המוצבים. עטוּיֵי-בּוֹץ, מְזֵי-שֵׁינָה, עטופים עד קודקודם במעילים כבדים. ולשונם תשתפך מפיהם ותצלצל באוזני בכל חמדתה החיונית. שמות הכפרים הרחוקים יִזלוּ מפיהם. והנחלים יזרמו מלשונם מַקצִיפִים. ובעזרתם אוכל להתנשא ממקומי העלוב שאצל המזנון. ואמריא אחריהם אל סִבכֵי המעיינות.

כן, השלמתי את תפקידי שיוּעד לי. ליוויתי את יהודה לוי, המו"ל הקטן מתל-אביב, אל בית-החולים הצבאי. ומשם שילחו אותי בחזרה. במהירות, ובלי שאלות מיותרות. השלמת משימתך? יפה, אל תתמזמֵז כאן וסע בחזרה ליחידה. הרופא שבג’בל הורה על הורדתוֹ המיידית. הוא מצא שלחץ דמוֹ גבוה עד כדי לסכנוֹ. והדופק שלו מתפרע בצורה חשודה. הוא צריך ליווי צמוד, התעקש הדוקטור. החובשים שזכרו את עזרתי בפינוי, קראו לי והטילו עלי את משימת הליווי. המסוק הראשון היורד אל העמק. אסור להשהוֹתו על ההר. ואני לא התנגדתי. ידעתי שהם ידאגו להחלפתי בחדר-המבצעים. ובכלל; מי אמר שאני צריך להיות נאמן לקצין-המבצעים? חבר שחלה דורש ממני יותר. ואם פקדו עלי לרדת, אפילו שאני מוכה בפחד-טיסה, הרי אינני מהסס. ואם יהיה עלי לשאתו אל בית-החולים לא אהסס לשאתו. ואם יצוו עלי בבית-החולים להיצמד אל מיטתו, לא אהסס ואצמד. כך גם ימהרו ימי שירותי לחלוף. ואני אכלה את לילותי בנסיעות מתישות ובטיסות מפחידות. ולא יוותר בי הכוח להשתעמם ולהתגעגע הביתה. ולא יוותר בי הכוח לקוֹנֵן על הימים החולפים.

בבית-החולים ציפתה לי פקודה מוזרה. שאין לי למהר ולשוב אל הג’בל. גם כך אינם מצליחים לחלץ את האנשים לחופשה. המסוקים מלאים ונחיתותיהם מעטות וקשות. טוב אעשה אם אשאר למטה. ומה שהשתמע מהפקודה המשונה היה חופש מפתיע ולא מצופה. רחוק מביתי, רחוק מיחידתי, וקרוב רק אצל מעשי. לרגעים נדמה לי כאילו ידו של ידידי העורך היתה בפקודה. כאילו דאג ממרחקים שאתפנה לכתיבת הגלויות המצויירות שהבטחתי לו.

וכבר החלו הרעיונות להתארגן בתוכי. בעודי יושב לשולחן המזנון. במה היה עלי לפתוח? כיצד אכתוב את הגלויה הראשונה? כיצד אַחְוִיר לקוראי שעוד אחרות ורבות יבואו בעקבותיה? ואיך אוכל לעורר את סקרנותם?

אילו לא הייתי חס על פרטיותו של יהודה לוי, הייתי פותח דווקא בו. חייל שלא נקרא עשר שנים לשירות. אך בעקבות המלחמה גאוּ בו רגשות החובה. ואלי גם חש געגועים אל חבריו שמאז. ולמרות שהצבא ניסה לחסום את דרכו, זכה וגויס למרומי הג’בל. אך שם לקה במחלה מיסתורית. בשל הגובה הרב ואולי בשל נסיבות נסתרות אחרות. הוא פונה ואושפז בבית-החולים לבדיקות מקיפות. מעיון חטוף במסמכיו, שלא הוסמכתי לעיין בהם, אבל ניצלתי לשם כך את הטיסה הבהולה במסוק, נוכחתי להפתעתי שהמו"ל מתל-אביב כבר אושפז בעבר.

בשל מה אושפז לאחר מלחמת יום-הכיפורים? האם יש אמת בספורו על הפגז שרדף אותו כל הלילה? האם באמת נחת הפגז בחול, בין רגליו, בעת המסע הגדודי אל מתקפת-הנגד הכושלת? האם באמת נפגעה שם שמיעתו? האם נכון שמאז הפך לחירש למחצה?

לא רציתי לכתוב כל זאת בגלויה הראשונה. אבל האמת היא שגם אני חשתי במועקה מוזרה שעקבה אחרי במרומי הג’בל. יש משהו בחשדיו הדמיוניים של יהודה לוי. גם עלי הכביד האויר השקוף והדליל. גם לי היה נדמה שאיזו עוינות חשודה, המכוונת אישית נגדי, אורבת לי על ראש ההר. מעבר למנחת שערימות שלג מפונה נערמו בשוליו. גם אני ראיתי בשעת הנחיתה איך מעיפה רוח-המסוק העזה תרמילים ומעילים למטה אל המדרון. וגם אני רציתי לרגע לזנק בעקבותיהם. לרוץ בתוך ערוצי-השלג, ולהתגלגל במדרונות עד לתחתית הבקעה. כאילו גם אני חייב לנוס מההר. לפני שיפגעו גם בי האוֹרבים. כמה כיוונו החובשים לרצוני הכמוס כשהטילו עלי לרדת מיד, במסוק הראשון, וללוות את יהודה לוי במסע הצלתו.

התקשיתי להחליט מה אני רוצה לכתוב בגלויה המצויירת הראשונה. היה לי לא נוח לבחור בין האפשרויות שצצו כל העת. חשבתי להתחכם ולהקל מעט על עצמי. להתקשר בטלפון אל העורך. אדרבה, אטיל את ספקותי על ראשו. נראה מה יוכל ליעץ לי ממשרדו שבתל-אביב הרחוקה. ואולי אבחר לשם ההתחלה בתאורי הנוף השלו? או אולי במטחֵי הקַטיוּשׁוֹת המחרידים את חמימותו המנומנמת של העמק? אולי אתלווה אל אנשי חוליות-הבדיקה, הבּוֹלשִׁים בשרידי הרסיסים של הפצצות? או אולי אשלב בין הדברים. וְאֶבדֶה לכבוד ידידי העורך ספור נוגע ללב, על חייל השב למערכה לאחר עשר שנות הפוגה?

אבל מה רוצה הגורל שלנו, המתעתֵעַ? מדוע הוא מנחית את פצצות הקטיושה על מעבר-הגבול בדיוק כשחוצה אותו האיש שלנו, יהודה לוי? ואפילו שנזהרתי בו כמה שיכולתי, ואפילו שכִּפתַרתי אותו כולו, ואפילו שרכסתי אותו עד סנטֵרוֹ. ואפילו שחבשתי אותו באֵפוֹד-המגֵן ומשכתי אל ראשו את הקסדה הגוֹלֶשֶת. אפילו כך הוא ייעצר על מקומו מחמת התדהמה. וכל מה ששקע והרגיע בתוכו בעשר השנים שחלפו, מאז קרב-הלילה האומלל בסיני, ישוב ויתפרץ מִפְּנִימוֹ. ויטלטל אותו בבת אחת אל הימים שכל כך ביקש לשכוח.

ה.

מי שמסובב את הדברים בעולם, ומי שמזמן לאדם זימונים מפתיעים בחייו, הוא שהפגיש אותי שוב עם יהודה לוי. על המדרכה, בתל-אביב, בעודני עושה את דרכי אל מערכת-העתון נתקלתי בו. קבעתי פגישה עם ידידי העורך. אותו העורך שלפני כמה חודשים דחק בי לשלוח לעתונו את הגלויות המצוירות מלבנון. כבר איחרתי מעט לפגישה והחשתי את צעידתי. מספיק בּוּשׁוֹת היו לי במגעי עם העורך. ולא רציתי להוסיף עליהן. לכן קיצרתי את הדרך ונטיתי אל הרחובות הצרים שבמורד נחל איילון. הלכתי בין המוסכים הפתוחים, המסגריות הדחוקות ובתי-הדפוס המיושנים. במבואו של בית-דפוס חלפתי על פניו. כמעט שלא הבחנתי בו. משום שהוא פנה לעבר האחר. אבל משהכיר אותי בא לקראתי בשמחה.

הוא לא השתנה כלל מאותו היום שהשארתי אותו בבית-החולים. להיפך, כיוון שהיה עכשו קיץ הוא נראה זקוף יותר וצעיר יותר. מראה החורף הוּשַל מעליו. ללא הדובון המסורבל ובלי הכובע החם נראה אפילו דק יותר וגמיש. גם מראה פניו היה טוב. וניכר שהוא מרוצה מפגישת הפתע שלנו. יהודה לוי הזמין אותי לעלות למשרדו הסמוך ואני פקפקתי מעט. גם ככה לקיתי בנזיפות העורך. ולא רציתי להחמיר עמו עוד את יחסי. אחרי הכול אינני שוכח שהוא נהג בי בנדיבות רבה. הוא דאג שהגלויות שכתבתי יודפסו בצורה נאה. וגם כשהתארכו יותר מהרצוי, וחברים במערכת השמיעו הסתייגות מהמשך הדפסתן, הוא התייצב לצידי. אם הגלויות משעממות, אמר במערכת, הרי זה סימן שגם השהות בלבנון משעממת. וזהו סימן טוב. לכן הרגשתי מעט כפוי טובה. ולא רציתי שוב לאכזבו. יהודה לוי ראה להיסוסי והציע שאטלפן אל העורך ממשרדו. הצעתו נראתה לי והצטרפתי אליו.

הלכנו מבית-הדפוס להוצאת הספרים שלו. ואני שאלתי על מהלך אישפוזו. שהרי לא התראינו מאז. במקרה נפגשנו ובאקראי נפרדנו. ואלמלא זִיוֵג אותנו הקצין הנלהב לאותו החדר בבית-ההארחה שבקיבוץ הצפוני, לא היינו נפגשים בחיים. האישפוז היה קצר. אבל הרופאים זימנו אותו שוב לבדיקות. הם המליצו על שינוי גמור באורחות חייו. וכן שיקפיד לבקר אצל רופא לעתים קרובות. חשדם לא נתאמת, ולחץ דמוֹ חזר לתיקנוֹ. גם נשימתוֹ הסתדרה מאליה. ואפילו לִבּוֹ, שהרופאים חשדו שניזוק באותה יממה ששהה בג’בל, נמצא בריא. ובכלל, שום מחלה מהחורף הקשה שעבר אינה משבשת את חייו, והם חזרו לזרום ממש כבראשונה.

אני שאלתי אם פרשת שיבתו לצבא נסתיימה. והוא הודה בכך, אבל ללא שום נימה של צער או של מפלה. אי אפשר לחזור אחרי עשר שנים כאילו כלום לא קרה. אבל הוא נוכח שאין זה כבר אותו הצבא. וכדאי שאכניס לראשי שאין זו עוד אותה הארץ. ואפילו העם השתנה. ואין זה אותו העם שהכיר מלפני המלחמה.

ומה עם חרדת-הטיסה שלו? טסת מאז? ואני התלוצצתי אתו ואמרתי שלי לא הכינו קבלת פנים חמה כמו שהכינו לכבודו. אותי לא קיבלו במטחי קטיושה חגיגיים כשחלפתי במעבר הגבול. הנח, ביקש יהודה לוי, הנח, מספיק לי מהזכרונות.

בבנין הקטן שבו ניהל את הוצאת-הספרים שלו השתכנו מדפיסים גרפיקאים וכורכים. והבנין המה מעיסוקים. טלפנתי אל העורך שהמתין לי. נינזפתי בחומרה, כמובן, והוזכרה לי כל פגישה שביטלתי. וכל הבטחה ששכחתי לקיים. כל תירוץ שהעליתי נפסל מיד. והעורך פשוט לגלג על חמקנותי. גמרנו שאם אתפנה אקפוץ אל המערכת. הוא ממילא מתכוון להישאר בחדרו עד שעה מאוחרת. היה לי לא נוח לאחר השיחה. הרגשתי כמה שקופה ומגוחכת התפתלותי. וכמה היא מיותרת. נדרתי שוב שאם לא אמצא טיעונים יותר מכובדים, אחדל סוף סוף מתרגילי ההשתמטות הילדותית שלי.

סבבנו במשרד ויהודה לוי הסביר לי כיצד נעשית מלאכתו. עדיין ספרי לימוד מועטים. ועדיין הוא מקפיד על תורת המחשב. למחשבים נשקף עתיד מזהיר. ומי שיתמיד בהדפסת ספרי לימוד במחשבים פרנסתו מובטחת. ולמען הנשמה? שאלתי, סתם למען הנשמה אינך מדפיס שום ספר? הוא ביטל את שאלתי באותה התנועה שהכרתי מההר. בכל שנותיו עד היום לא כתב מילה שיש בה ענין. למעט אולי היומן הקטן שכתב בעת ששהה במוסד ההוא. תליתי בו מבט מופתע. איזה מוסד? ואיזו שהייה? והוא אמר סליחה, חשבתי שקראת הכול בתיק הרפואי שלי. בנסיעת הליווי לבית-החולים. הייתי מטושטש מעט אבל ראיתי מה שראיתי. לא קראת את המסמכים? לא ניצלת את שעת הכושר המזדמנת ההיא? אשיב לך באותה לשון, אמרתי. אולי ראיתי ואולי לא ראיתי. אבל אינני זוכר שראיתי מסמכים במסוק המרעיד. גם אני הייתי מבוהל, ממש כמוך. באמת? התפלא יהודה לוי. ואני חשבתי שאתה אחר, שאתה גיבור. שום גיבור, אמרתי. וחוץ מזה הייתי עסוק כל העת בכתיבת הגלויות שלי בשביל העתון. ולא התפניתי למה שכתבו אחרים. הוא הביט בי בחשד אבל לא ערער על דברי.

הוא שפת את הקומקום להרתיח לנו תֵה. ואני שאלתי אם עודו מקפיד על טיהור המים כמו שהקפיד על הג’בל. שוב תלה בי מבט נבוך. בוודאי, אמר, מפני שהמים כאן בתל-אביב מטונפים יותר מאשר בג’בל. והצינורות מסריחים נורא. שם לפחות יכולתי לצאת אל הגג הקפוא. וללקט לי חופנים של שלג טהור. להמיס אותם ולקררם שוב במימיה. אבל כאן ממש פחד אלוהים. כל הגגות מסביב מזוהמים. ומיכלי המים מתפוצצים מרוב חלודה. תהיתי אם עודו משתמש במטפחות לסינון המים. אם עודו מקפיד להחליף אותן בזו אחר זו. האם הוא עדיין נתקף באותה עצבנות קשה ללא פשר? האם הוא עולה ויורד כל העת במדרגות החירום של בנין המשרדים? באותם צעדי גָמָל ענקיים? מקיש בעקבים הגסים של הנעלים הצבאיות? מקיר לקיר. מפינה לפינה. סובב בתנועות רחבות את שולחן-המבצעים. נמנע מלהתקל בכסאות הפזורים. ולפתע הבנתי מה שלא אמר. הבנתי היכן קונה לו אדם מנהגי שוטטות כאלה. ניחשתי היכן מְתַרגֵל אדם טיולי מִרצָפוֹת נמרצים כאלה. היכן נצמד אדם לסיבובי חצֵרוֹת חסרי תכלית שכאלה.

וכשנשאתי עיני אל החלון הפתוח למזרח, אל הערוץ הנבנה של נתיבי אַיָלוֹן, גיליתי שאם אחבר את נוהלי-הסינון הקפדניים שלו עם משמעת הצעדה החמורה, אוכל לדעת בבטחון היכן שהה. האם היה זה אחרי מלחמת יום הכיפורים? אחרי קרב הלילה הנורא ההוא? אחרי המסע ששקע בחול העמוק?

יהודה לוי הגיש לפנינו את הכוסות והתה. יכולנו גם לרדת אל המזנון המוזנח של בית-הדפוס הסמוך. אבל הוא העדיף שנשתה לבדנו במשרדו. ואני הסכמתי לדעתו. כאן היה נעים יותר והשיחה בינינו תתגלגל ללא הפרעה. איש לא ישתומם על ערכת הסינון המוזרה שלו. ואיש לא יצחקֵק על דרך לגימתו המשונה. והוא יוכל לגלות לי מה שרצה לגלות עוד בפגישה הראשונה. ומה שחשש שאגלה בעצמי.

הוא סיפר לי על חששו מהשעות הארוכות בתורנות הלילה. על פַּחְדוֹ מהשמירות הממושכות בעמדות השמירה המקפיאות. מה יהיה עליו אם לא ימצא אדם שיוכל לשוחח אתו? לכן שמח להכירני. וגם אני לא הצטערתי על ההיכרות. מקצועות קרובים, אחרי הכול, יש לנו. אתה מו"ל קטן ואני מה אני? מחבר רשימות-אגב לעתון. אף על פי שהתאכזבתי מעט מספרי הלימוד שלך לתורת המחשב.

יהודה לוי קם ממקומו, פשפש במגירות שבארון והוציא תיק קרטון מכוֹרך ומחוּזק. מזמן לא קראתי בעצמי ביומנים האלה. וגם לא מסרתי אותם לקריאה לאף אחד. אבל אתה קנית את זכותך לקרוא בהם בדרך לבית-החולים. אני אינני שוכח כל כך מהר את מֵיטיבַי. קח, תקרא. אולי תמצא תשובות לכמה שאלות שמטרידות אותך.

לא יכולתי לסרב ולקחתי ממנו את התיק. אבל באותו הרגע ממש הצטערתי שנעניתי להזמנתו. הצטערתי שעליתי לשתות תֵה במשרדו. יש דברים שלא כדאי לקרוא ולא כדאי לדעת. יכולנו לשבת למטה, במזנון המוזנח של בית-הדפוס הסמוך. ולעולם לא הייתי מתחייב בקריאת תִיק הקרטוֹן המחוּזק.

א.

האם באמת הופתעתי כשנודע לי שבארי בן-יעקב, הקיבוצניק ארך-השיער, חזר בתשובה?

אולי מעט הפתעה היתה בשמועה. ובעיקר בשעות הראשונות לשמיעתה. אבל במשך היום שכנעתי את עצמי שבארי הגבוה ודק הגיזרה, שאיזו קפיציות עצבנית נישבה ממנו, היה מועד מלכתחילה לשינוי עמוק בחייו.

בשירות המילואים האחרון ניהלנו בינינו שיחות ארוכות ואני התרשמתי שהבחור הצעיר שלפני מבקש טעם לחייו. הקיבוץ שבו נולד וגדל נמאס עליו. היו לו המון טענות לחברים, למוסדות ואפילו לקרובי משפחתו. שמעתי כאב ניסתר בדבריו שבתחילה היה אך סדק. אבל עם חלוף השבועות הבנתי שיש כאן קרע של ממש. הוא סיפר לי שהלך עם מצוקותיו לחברים מכובדים שידע עוד מילדותו שיש להם תשובה לכל שאלה. אבל למרבה צערו התאכזב מהם. אחדים דחו אותו בתירוצים קלושים. אחדים עייפו מלשמוע עוד צעיר מבולבל המערער על חייהם בקיבוץ. ואחדים פשוט אמרו לו שמשהו השתבש בראשו. והוא אינו זקוק לשיחות הבהרה מעמיקות אלא לטיפול רפואי דחוף.

רק איש אחד האיר לו פנים והקשיב לו באמת. האיש כיהן כחבר המזכירות לאחר שעשה שנים רבות בצבא הקבע. הוא שמע את בארי פעם אחת והזמין אותו לשיחה שנייה ושלישית. ובמשך כמה שבועות פתח את ביתו בפניו עד שעות לילה מאוחרות. אך במילים לא היה די כנראה. ובארי הבין לבסוף שמן השיחות הארוכות לא תבוא לו הצלה. חייו היו זקוקים לשינוי דחוף. רוחו היתה זקוקה לבאר עמוקה. כדי לשקוע בה עד תומה. גופו היה זקוק לחיי פולחן והקרבה. שישמרו ולו במעט את טעם חייו שהתגלה לו בצבא. והוא כולו נדרך לחיפושים של הוויה אחרת. שתאיר את חשכת ימיו המסוגרים שהתנהלו בין מיטתו הצרה לבין עבודתו המפרכת בבריכות הדגים.

כשהצטרף בארי בן-יעקב למחלקה הוותיקה שלנו עורר מיד מחלוקת בעצם הופעתו. מגודל שיער ארוך וצמוד לטרנזיסטור זעיר בכל שעות היום. מחייך חיוך מאיר במקום להשיב תשובה. ומקדים לעלות על מיטתו. האם מלכתחילה השתמט ממילוי חובותיו? האם מיד לבואו החל להשתמט מהתורנויות? כבר אינני זוכר בדיוק אבל בלי ספק הגזימו החברים בגנותו. ועוד הרבו בכך לאחר שנתגלה שחזר בתשובה. במיטתו היה מתכנס בין השמיכות, מכסה את ראשו ומתיחד עם הרדיו הקטן ועם זרם המנגינות שבקע ממנו.

הוא לא אהב את מפגשי החברים. סלד מן הישיבה הצפופה ליד המדורה. ושנא את פרקי הזכרונות שהוותיקים העלו בכל שעה שניתן להם פתחון פה. האנשים האלה, אמר לי פעם, פשוט מכלים את ימיהם לריק. תקשיב לשיחתם תראה את מנהגיהם. איזו גסות יצוקה בהם ואיזו ריקנות. כאילו אין דברים נעלים באמת בעולם הזה. למשל, שאלתי, כמו מה? כמו המוסיקה התפרץ עלי מיד בהתרגשות וסיפר לי כמה ניגונים בוקעים מתוכו ומתחננים להיות מולחנים. ואילו רק היה לו מעט יותר פנאי, ומעט יותר כסף, כבר מזמן היה רוכש לו רשמקול הגון. מתפנה מכל עניניו. עולה מבריכות הדגים המצחינות ומבלה את כל ימיו בהלחנה.

הבארי הזה שלך, לגלגו עליו החברים שראו בחשד את התקרבותנו, יגמור רחוק מאד. אינך מבחין איזו ציפור מוזרה מצאת לך? תראה איך הוא מחפש כל סדק צר כדי לצלול ולהיעלם. זה חייל זה? איפה בכלל שירת מקודם? ומי בכלל הסכים לשרת אתו ביחידה אחת? והקיצוניים שבהם לא התעצלו והלכו להתאונן לפני הקצינים שלנו על האיש החמקן שהגיע אלינו בטעות. אבל סופו שיגרור סיבוך שבו יפלו גם אחרים. וכדאי להיפטר ממנו מוקדם ככל האפשר. לפני שיעולל משהו רע. הקצינים הקשיבו ואמרו בסדר נטפל בענין. אבל בצבא מתנהלת הצבת כוח האדם באיטיות משגעת. ובארי בן-יעקב המשיך לשרת ביחידה עוד שנה ועוד שנה עד שפרצה המלחמה.

מן הרגע שפרצה המלחמה הפך בארי לאיש אחר. הוא פשוט נמחק. נסגר בתוך עצמו ומקומתו הגבוהה והדקה לא נותר הרבה. ובזכרוני היה בכל חודשי המלחמה איש נמוך וכפוף, המחפש בכל רגע את חיבוקה הבטוח של הקרקע. אם לא הרבה בדבורים לפני המלחמה הרי מרגע שהחלו הקרבות נאלם לגמרי. ובאמת, כשאני מפשפש בזכרוני מתי שמעתי אותו מרים קולו? אני חושב שזה היה רק לאחר הפסקת האש. לאחר שנסתיימו ההפגזות. זמן קצר לפני שירד אל הרופא הפסיכיאטרי שבחיפה. ובעצם שמעתי אותו רק לאחר שהחל הקרב על המטבח הפרטי שעשה לו. האם קיצר בשערו ושינה את לבושו? האם הופיע לפני גיוס הפתע חבוש בכיפה הבוהקת שלו? כל זה נשתכח ממני מזמן. אבל זחילתו בתוך הבונקר, פינת השינה שלו בגומחה הקיצונית הסמוכה ליציאה, ודרך הצטנפותו המבוהלת על פלג היריעה, לא ישתכחו ממני.

החברים ביטלו את דברי ואמרו שהכול היה בגלל הלם הקרב. ולמזלו של בארי הזעזוע היה קל. וסופו שטילטל אותו גם אל מחנה החרדים בירושלים, ולא למקום גרוע יותר. אבל היו גם שטענו שכל פרשת התנהגותו במלחמה לא היתה אמיתית. אלא מכוונת היטב מראש. הכול היה כוזב. ובעצם שיחק לפנינו ולפני רופאיו משחקי נפש כוזבים מתוך תיאטרון שהמציא לעצמו. כי איך ניתן להבין את התנהגותו הקוטבית? מצד אחד רבץ ימים ולילות על רצפת הבונקר. ניזון מקופסת חלבה אחת ומימיה אחת. אינו משמיע הגה ורק מתכווץ עוד ועוד עם כל נפילת פגז. ומצד שני, ברגע שנואשו ממנו והורו לו קח את המכונית וסע לחיפה, היה ננער מרבצו כמו אריה. מזדקף לפתע לקומתו שמלפני הקרבות. ובצעדי ספורטאי מיומנים רץ לעבר המכונית. נהיגתו היתה מושלמת והוא החזיר את המכונית ללא שריטה.

ופעם אחת כשחזר מנסיעה שכזו נתקלתי בו בכניסה אל הבונקר. על פניו היה מונח חיוך נעים. ועיניו היו אותן העיניים של הנער המתלבט מהקיבוץ. ועוד רגע, חשבתי, יזנק אלי כמנהגו לפנים. יכנה אותי בשם חיבה שהמציא בשבילי, ויגרור אותי בכוח אל המדרון שמתחת לבונקר. שם יגלגל אבן בזלת כדורית ויזרז אותי לרוץ אחריה. שחק זקן, שחק, עוד רואים שפעם היה לך כושר פראי.

אבל כשנעצרתי לשאול אותו בארי, מה קורה לך לאחרונה? הרי כולנו מגויסים כאן כמוך? סימן לי סימן חלוש באצבעו. ומיד התגמד לו ממש נגד עיני. התכווץ עד שחזר לדמותו המעוותת שהתאימה במדויק ליריעה הקמוטה שפרש ביציאה מהבונקר. ואני ידעתי שלא אציל גם מילה אחת מפיו. אלא רק המהום חרישי שניתן להתפרש לאלף פנים.

אבל המטבח הפרטי הקטן שאירגן לעצמו, וארוחותיו הניבדלות הם שהעלו את חמתם של החברים. וכל כך כעסו עליו בשל נוהגו המכוער עד שפעם כמעט התנפלו עליו להכותו. הוא התעלם מהחברים ממועדי הארוחות והתורנויות. ולא נתן יד לסידורי הנקיון. ובלילה בלילה התגנב כמו עכבר אל מאחורי המטבח המחלקתי. שם כירסם את המציות היבשות ואת פירורי החלבה שדלה מתוך מצבור הקופסאות. הוא חיטט ופתח וסילק והשאיר אחרי סימנים שמותיר אחריו מכרסם מבוהל. והכול עשה בחשיכה. ללא פנס ובחשאי כשהוא בגרביים לרגליו וללא נעליו. השומרים העייפים תהו על הרחשים העולים מן המטבח ותפסוהו באמצע גריסתו. וכשהתנפלו עליו ללמדו לקח, שידע איך אוכלים בשעת מלחמה, ואיך מתחלקים עם האחרים בטוב וברע, חמק מידיה ביללה מפוחדת. התגלגל במדרון והסתתר בין הסלעים עד הבוקר.

האם לא בוש במעשיו לאחר המלחמה? האם לא התחרט על פרישתו מהציבור? האם לא התחלחל מאיבת חבריו שעורר? או אולי באמת היה זה הלם קרב מסוג בלתי מוכר. שהיכה בו ולא הרפה ממנו אלא רק לאחר חודשים ארוכים?

ואולי משום ששיחזרתי לעצמי את הימים הקשים ההם, ואת בארי בן-יעקב המצונף כמו תולעת חסרת-כוח לפני פתח הבונקר, לא השתוממתי כששמעתי שחזר בתשובה?

ב.

ואיזה משגיח כשרות מסור הוא נעשה במשטרת מטולה. בעת שירותו של הגדוד. ממש קשה היה להאמין. כאילו בן לילה הפך את עורו. הלך והתנדב לעבוד במטבח. לא משום שרצה לחמוק מסיורי הלילה המקפיאים. אלא משום שהאמין שדווקא כעובד פשוט במטבח שיעשה בכל מלאכות הנקיון הבזויות, יוכל להשגיח מקרוב על הכשרות האמיתית. הוא בילה במטבח ובחדר האוכל הצמוד אליו את רוב שעותיו. מן הבוקר ועד שעת לילה מאוחרת. על אחד מארונות הכלים ערם ערימה קטנה של ספרי קודש. ובהפסקות שבין ארוחה לארוחה לא נעל את הדלתות כמנהג טבחי הקבע. אלא השאירן פתוחות. אדרבה שיבוא מישהו מהחיילים הצמאים ויראה אותו יושב ומעיין בספר. ומפה לשם תתגלגל שיחתם והוא יתקע לידו של החייל יחד עם גביע הלבן גם העתק מצולם ממאמרו הנודע של הרב קוק “אורות התשובה”.

בלילה מאוחר היה שב לחדרו הקטן שבקצה המסדרון. וכאילו לא טרח כל היום ברחיצת סירים נעל את נעלי הבית החמות שהביא מביתו, ישב על מיטתו ופרט ניגונים חסידיים על הגיטרה. וכשאיזה ניגון תפס אותו והעביר צמרמורת לאורך גוו, היה חוזר ומקליט אותו על מכשיר ההקלטה הקטן. המילים לניגונים באו מעצמן. מתוך המקורות, כפי שנהג לומר בהכללה גסה. מספרי התפילות ומן התפילות שבלבו. וביחוד ממקור בלתי-ידוע שהיה נפתח לו בשעה הזו. וכשלא יכול עוד לכלוא את הניגון ולהשמיעו לעצמו בלבד, התפרץ לחדר-המבצעים המנומנם, התיישב לידי ואמר לי בפנים לוהבות אתה מוכרח לשמוע את המנגינה האלוקית שבאה אלי.

אני הייתי מתחנן בפניו בארי לא עכשו. מאוחר מדי וממילא אני לא מסוגל לקלוט. בארי בחייך, מחר בבוקר, אחרי התורנות. אני מבטיח שאתפנה אליך. אבל הוא לא הרפה ממני. עכשו, דווקא עכשו. כי החיבור הנפלא בין המילים ללחן חשוב דווקא סמוך לשעה שנוצר. אז חזקה פעולתו על העולם במיוחד. ואסור להחמיצה. ואני שהופרעתי משיחת-הגסויות המגרה שניהלתי עם המרכזנית התורנית שבצפת, נאלצתי להכנע. שכנעתי את הנערה המיוחמת שזוהי רק הפרעה זמנית. ושלא תעז לברוח לי מהקו. אני אשוב אליה עוד מעט ובכוחות מחודשים. ועוד בטרם הנחתי את הטלפון כבר היה בארי בן-יעקב ישוב אצלי כל כך קרוב עד שריחות המטבח הכשר שדבקו בו פרצו אל נחירי. והוא קרץ לי כאומר הנח עכשו להבלי העולם הזה.

ואחרי שניגן ושר בהתלהבות דקות ארוכות עד שזיעה הרטיבה את מצחו ואת שערותיו מסביב לכיפתו, נרגע לפתע וטרח עלי לפצות אותי על ההאזנה המתוחה שכפה עלי. נו, איך היה? שאל אבל לא חיכה באמת לתשובתי. הוא אמר לי שיש לו סימנים משל עצמו להבחין מתי הלחן אמיתי ומתי הוא מזויף. לא רק הצמרמורת שבגב. יש גם אותות נוספים. משהו מאותת אלי מכאן, והוא הכה על חזהו מול לבו. ומשהו מאותת אלי מכאן, והוא סטר על מצחו המיוזע. הניח את הגיטרה בצד ואמר שחדר-המבצעים מטונף כמו הרפתות שבמושבה. ואין כמו שעת לילה שקטה כדי לטהרו כמו שצריך.

ובשעה ששבתי לליחשושי המגונים עם המרכזנית התורנית שטף בארי את חדר המבצעים. ניקה את השולחנות, את מכשירי הקשר ואת כל מה שהשיגה ידו. השתוממתי על הסבר הנוח של פניו המפיקות רוחניות משונה. כאילו אינו עוסק במלאכה משפילה אלא באיזה פולחן רוחני עילאי. מדי פעם שלף מכיסו מאמר משל הרבנים שלו והניח אותו בין הניירות שעל השולחנות. מישהו כבר ימצא אותם. מישהו כבר יקרא אותם. לא יתכן שדברי חוכמה מאירים אלה יאבדו לחינם בחדר-המבצעים. ומי שנגזר עליו למצוא ולקרוא ימצא ויקרא. ואולי יצא מכאן מחוזק יותר ממה שנכנס. עוד חייל שנכבש לנגינתו. עוד קורא שיעיין בדבריו המאירים של הגאון.

ואחר כך התרחשה פרשת ההסרטה בשבת. ובארי בן-יעקב הפך בן לילה ללוחם נועז על קדושת השבת. ממשגיח כשרות אלמוני הפך כמעט לקדוש. שמו יצא לתהילה בכל רחבי פיקוד הצפון. ואפילו הגיע ללשכת הרבנות הצבאית הראשית. איך לא נרתע מאיומים. ואיך לא הוקסם משמות השחקנים והבמאים המפורסמים. ואיך לא זז מדעתו גם מול עתונאי מחוצף. ואפילו סירב למלא את פקודת מפקדו הישיר. צוות ההסרטה יצא בפחי-נפש מאתר הצילומים. ותלונות חמורות הוגשו נגדו. על הפרעת עבודה ועל שימוש באיומים ועל הפעלת אלימות והשד יודע מה עוד.

ובאמצע הלילה ישב מולי, עיניו זהרו ידיו סבבו על שולחן-המבצעים והוא נרגש בכל גופו. אבל תבין אמר לי, אני אוהב קולנוע כמו כולכם. והשחקנים באמת בחורים נהדרים. אבל למה דווקא בשבת? הרי אפשר להסריט בכל יום. ובמיוחד אם שולחים אנשים מתל-אביב. אפשר לתאם הכול ואין כאן שום שאלה של פיקוח נפש. רק נוחיות. הם רוצים לבלות סוף שבוע במלונות של מטולה. על זה אין לחלל את השבת. אני אמרתי שהפעם הגדיש את הסאה והוא יחטוף כהוגן. והוא צפוי למשפט ולעונש כבד. מיהו בסך הכול? חוזר בתשובה תמהוני. משגיח כשרות עלוב במשטרת מטולה. ומי בכלל ישעה לדבריו? לו אני במקומו הייתי עוצם עיניים ומבליג. או שהייתי מבלה את כל השבת בבית-הכנסת הקטן של המושבה ועושה עצמי שאיני יודע כלום.

בארי בן-יעקב קפץ ממקומו וצעק עלי השתגעת? לוותר לבהמות האלה? אולי תסביר לי מניִן השינאה הזו של הקצינים לשבת כהלכתה? להשלים עם התועבות שהחבורה מארגנת במושבה דווקא בשבת? הרי לא לחינם התנדב להיות משגיח כשרות. הוא ידע מהיכן צומחים החטאים. והוא קם ממקומו נסער והחל לרקד על רצפת חדר-המבצעים. תועבה, שבת, קולנוע, פריצות, להכעיס אוי כמה להכעיס. ולאט לאט החלו הגידופים לזרום מפיו בקצב מתנגן ואפשר היה אפילו להבחין בבתים סדורים שהוא חזר עליהם שוב ושוב. וגם הניגון שלו, אחד מאלפי הניגונים החסידיים שהיה מלחין לעצמו החל לפכות מתוכו. ובלי שנחוש הפך זרם הגידופים לשירת כיסופים. וכבר החל ללוות עצמו במחיאות כפים. וקרא אלי חכה, אל תזוז, אני קופץ להביא את הגיטרה. אני מרגיש צמרמורת נוראית יורדת לי בגב. זהו ניגון אמיתי ואסור להחמיץ.

ופתאום נראה לי המחזה מגוחך ועצוב. ואפילו לחישותיה הלוהטות של המרכזנית מצפת על מידות חזייתה וצבע תחתוניה החביב עליה לא פיזרו את עצבותי. וכשחזר בארי ובידיו הרזות חבוקה הגיטרה חשבתי שאולי צריך כאן להזיל כמה דמעות. התנתקתי ממנה בחופזה. התנשמתי עמוקות אל תוך השפופרת שתחוש גם היא מעט מהריגוש שגרמה לי שיחתה הפרוצה. והבטחתי לה שאתקשר שוב.

אש זרה חרגה מתוכו והוא לא הקשיב בכלל לדברי המרגיעים. הוא סבב בחדר שר ומנגן. מדי פעם עצר ובאתנחתא קצובה המשיך את הפולמוס הנוקב נגד מחללי השבת. איים על הבוהמה השטופה בזימתה. הקשיח עמידתו מול קציני הגדוד המתרפסים. ולבסוף ניסה לפייסם בדברי חיבוב. עמד עליהם לקרבם בציטוטים ארוכים ומבולבלים מתוך דברי המאורות. הוא החוויר מאד ונעשה כל כך תשוש שאני קמתי משולחן-המבצעים ותמכתי בו. הובלתי אותו לחדר המנודים הצר שלו. ערכתי את מיטתו ופיניתי ממנה את ספרי התשובה. השכבתי אותו ונזהרתי שלא ישבור את הגיטרה בחמת-רוחו. כיסיתי אותו בשמיכותיו וגיבבתי עליו גם את מעילו שלא יחוש בקור. כיביתי את האור והרגעתי אותו. ואחר כך יישנתי אותו כמו שמיישנים ילד נלהב.

ג.

במרכז העיירה, ברחבה שלפני המתנ"ס המקומי, ממש במקום שירדתי מהרכב ראיתי לפני את בארי בן-יעקב. בתחילה חשבתי שטעיתי. כמה שנים עברו מאז פגישתנו האחרונה? היכן מלבושיו השחורים? היכן פיאותיו והיכן הכיפה המבהיקה שחבש? גם הוא הכיר אותי מיד חייך וקם לקראתי.

לחצנו ידים והוא אמר אל תתפלא על שום דבר. ואל תרבה בשאלות. קרו המון דברים שאתה אינך יודע. גם לי עוד לא הכול ברור. אבל הכול יתברר לך במועדו. הוא היה לבוש בגדי ספורט כחולים ורק מעט מזקנו הארוך נשתייר. היתה מבוכה רגעית בינינו. לפתע פרצו אלי המון שאלות שרציתי לשאלו. האם חזר בו כבר מחזרתו-בתשובה? האם עודו זוכר איך ירד באמצע המלחמה לחיפה, להיבדק במחלקה הפסיכיאטרית של בית-החולים? האם הוא יכול להסביר לי היום כיצד ירד בכבישים המשובשים ללא פגע? כיצד החזיר את המכונית ללא שריטה קטנה? ומה אירע לו בשנים שלאחר המלחמה? ואיך התגלגל לעיירה הזנוחה הזו?

ולפתע צחקתי ושלחתי יד אל כיס בגד-הספורט שלו. ושאלתי אותו האם עדיין ממולאים כיסיו במאמריו של הרב קוק? האם הוא נוהג עוד לכבד בהם את בני שיחו כאילו היה מכבד ילד בממתק? אבל, כבר מזמן לא, דחה את שאלתי. עוד מראשית לימודיו הרציניים בירושלים זנח את המנהגים המגונים הללו. מצידו שאיש באמונתו יחיה. כבר אינו מוכן להכנס לנשמתו של איש. הספיק לו הנסיון העצוב שעבר. אותן שנים שלא ידע את נפשו, והתגלגל בהן מישיבה לישיבה. והיה טרף קל למתקני-הנשמות. הזמן ההוא הותיר בו זכרונות קשים. אבל כעת הכול בסדר. ואני יכול לראות איך חזר לעצמו לגמרי. והריהו כאיש שלקה במחלה קשה אבל הבריא ממנה. לחלוטין, ללא שום שיור שהוא. אם כי סימניה הקודמים עדיין מרחפים מעליו. אבל הוא חש עצמו מלא בריאות. ממש כמו שהיה בימיו בקיבוץ בבריכות הדגים.

ירדנו למגרש הכדורסל שמתחת למתנ"ס. ובארי בן-יעקב ספר לי איך חזר לאהבת נעוריו משחק הכדורסל. ואיך הציעו לו לאמן את חוגי הנוער שבעיירה. והוא הסכים בחפץ לב. שהרי מה נוח יותר לרווק כמוהו? מרחק של חצי-שעה לירושלים ולמקום לימודיו. וחייו אינם קשים כלל. האימונים קלים עליו ואינם מתישים כמו עבודות אחרות. ושיחותיו עם הנערים מרעננות. והוא חש בעצמו שהוא יכול לסייע להם להיחלץ מפתחי התהומות שהוא עצמו נפל לתוכם. ופרפר בתחתיתם כמה שנים טובות עד שנחלץ. ולפעמים נדמה לו שלא היה בור אחד בדרך חייו שלא מעד לתוכו. כי איש לא היה לצידו. ואיש לא הושיט לו יד ליצבו. ואפילו אוהביו החרדים שכל כך שמחו עליו בתחילה, התייאשו ממנו עם חלוף הזמן. חוסר היציבות שלו גרם, והשאלות שלא הפסיק לשאול, והספקות שהמשיכו לענותו, ונפשו שלא באה אל מנוחתה.

נכנסנו למגרש והוא הדגים לי כמה מתרגיליו. חבל שהנערים אינם כאן, אמר, יחד אתם הייתי עורך לכבודך משחק ראווה. ואני ראיתי כמה הוטבו פניו ואיך חזר אליהן אותו האור הקודם שראיתי בו לפני שנכבש לתעתועי החזרה בתשובה. כדורסל וגיטרה, אמרתי. כן, אבל בוא נרחיב ונאמר הספורט והמוסיקה. אלה יסודי האמת של חיי. הספורט למען הגוף על ידי הגוף. מוצר מפואר של הגופני. והמוסיקה בשביל הנפש. הנפש המלחינה ששוכנת בתוך כל אחד מאתנו. ועוד רגע חשבתי ייסחף בדבורו, יזנח הכול ויקרא אלי תשמע כמה יפה משתלבות המלים במנגינה. ויפצח בניגון חסידי שהלחין זה עתה. ויקיף אותי בהתלהבות חסרת-מרגוע. כמו שעשה לפני שנים, עד שלא יכולתי לסבול יותר. ופרצתי עליו בגסות. מין קהות נחתה עלי אז מלווה בזעם לא מוסבר. ובעקבותיהם באו החרטה והרגשה הרעה שהפרזתי. עד שנרגעתי וביקשתי את סליחתו, אף על פי שלא חטאתי כלום.

ומניִן המלים בארי? מניִן אתה לוקח היום מלים לניגונים? אין בעיה, השיב, הן פשוט באות מעצמן. מהעיירה הקטנה, מחבורת הנערים שאני מאמן, מהנסיעות היומיומיות לירושלים. בכל מקום אתה מוצף במילים. רק צריך לברור ולאסוף אותן אל הניגונים.

ישבנו על מעקה המגרש ואני הזכרתי לו פרק נשכח מחייו שלפני התמורה. איך היה דבוק אל הטרנזיסטור הזעיר ביום ובלילה. ואיך העלה את חמתם של חבריו במארבי-הלילה. כשסירב לסתום לרדיו את הפה. ואיך היה מאוהב בשירי הלהקות הצבאיות. התמכרות כמו שלו לא ראיתי עד אז. הוא היה נרדם בלילה כשהמוסיקה צמודה לאוזניו. ובארי התלקח פתאום. אל תזכיר לי את התקופה ההיא. ואל תזכיר לי בבקשה את החברים ההם. בהמות גסות. כמו בכל מקום, כמו בקיבוץ וכמו בכל העולם. לקחנים וחטפנים גסי-רוח. ואני שמעתי מכעסו מעט ממה שרצה להגיד להם בימי המלחמה הקשים. כשאסר על עצמו המון איסורים. ולא התפתה להשיב לקינטורים אפילו פעם אחת. עד שירד בפקודת הרופא הגדודי אל המחלקה הפסיכיאטרית שבחיפה, כדי שיחליטו שם בענינו, וכדי לשחרר את הגדוד ממעמסה מיותרת.

שבנו אל המתנ"ס והוא התנצל שאינו מזמין אותי אל דירתו הקטנה. אין שם שום דבר ואתה תתפלא כמה היא דומה לחדר הקטן שעזבתי אחרי בקיבוץ. אבל אני לא התפלאתי כי זכרתי כמה מיעט לדאוג לעצמו גם בימים שהיינו קרובים יותר. וביחוד באותם ימי-להבה ראשונים כשנכבש לחזור בתשובה. והיה מכלה את ימיו בנסיונות ארוכים להעביר את חיילי הגדוד על אמונתם.

בארי סיפר לי על לימודיו בירושלים. על פגישתו המהממת עם תורתו של הרמב“ם. ואיך הבין לבסוף שדרך המתינות היא דרכו הנכונה. היחידה בחייו. כן, הוא יכול לשבת במקומי וללעוג כמוני לחייו הקודמים. שלא אחשוב שהצד הנלעג נסתר ממנו. לא, הוא ראה את חייו כהוויתם. אדרבה היום ממרחק הדעות שקנה הוא יכול לנתח בדיוק את מהלכם השגוי של חייו. אבל זה לא העיקר. העיקר שהצליח להחלץ מהם. ובכוחות עצמו נחלץ מהם. איש לא היה לצידו שיאמר לו אם טוב עשה. לא אביו ולא אימו ולא איש מהקיבוץ. הוא עצמו קלט את עיקרי תורתו של הרמב”ם. והסקרנות שעוררו בו גברה על הגיגי הקודש של הרב קוק ובני חבורתו. הוא גילה בעצמו את כתביו. ורק שאל את חבריו משפטים שלא הבין או מילים שהתקשה בהן. הם הזהירו אותו שלא ילך בדרך הזו. אבל הוא לא נבהל. ובעצמו מצא שראוי לו להרחיק מהחברותות הדחוקות שבישיבה. ומעצמו נרשם לקורסים שבאוניברסיטה. ומעצמו עקב אחר המרצה הבקי ברזי הרמב"ם. והשכים אל הרצאותיו והתמיד בהן ככל שיכול.

אלה הם חייו לאחרונה. בעצמו הוא נע מעצמו אל עצמו. לאט אבל בהתמדה. ומקץ כמה חודשים מצא עצמו מחליף את בגדיו. שב ללבושו הישן ולמנהגיו הקודמים. ואז נקלע לקשיים כלכליים. כי אנשי הישיבה הפסיקו את קיצבתו הדלה וגם חייבוהו לפנות את חדרו. אבל הוא התחסן בנפשו וגם בגופו. והוא חש שכוחו הישן שב אליו לאט לאט. הכושר הגופני חוזר גם הוא אליו. כמעט כמו בימיו הפרועים בקיבוץ, כשהיה מתרוצץ על מגרש הכדורסל מהבוקר עד הערב.

ולבסוף מצא אומץ וניתק אתם את כל קשריו. ונפרד מהם לדרכו החדשה. ובדיוק אז אמר לו חבר שבעיירה הקטנה מחפשים מאמן כדורסל לחוגי הנוער. והוא ירד לעיירה והתקבל בה בשמחה. ואני יכול לראות בעצמי איך הוא משקם את חייו. אין בו שום צער על מה שאיבד. אלא רק על הזמן היקר שהלך לבלי שוב בחצר הישיבה בירושלים. במקום שהאבנים הפזורות לא הניחו לו אפילו לבצע צעדי כדורסל נכונים, בשעה שיצא לחצר עייף מדבריו הנוקבים ומלאי-האור של הרב קוק.

עלינו לרחבת החניה ולפני שנפרדנו חשבתי על תוצאותיו של הלם הקרב. ועל המרכזנית המטפטפת לתוך אוזני דברי פריצות מלהיבים. ולידי יושב בארי ושר ומנגן ניגוני קודש חסידיים. וחרדתי שמא יטלטל אותי תיכף בכתפי. יכנה אותי בשם החיבה שהמציא בשבילי לפני שנים. ידחוף מתחת לרגלי אבן עגלגלה, ויצרח לתוך אוזני שחק זקן, שחק. ראיתי כבר בטלנים גדולים ממך. רואים עליך שהיה לך פעם כושר פראי.

א.

את צילה בירן, האישה הצעירה מהקיבוץ הגדול שבצפון, פגשתי באחת ההרצאות של הפרופסור רוזנפלד. אני איחרתי להרצאה כיוון שהיא לא נערכה במקומה. הרצאותיו של הפרופסור רוזנפלד משכו קהל רב של צעירים. והכתות הקטנות שבבנין הפקולטה למדעי-הרוח לא הכילו את כל שומעיו. משום כך היה הפרופסור קם ונודד לאולמות הגדולים והפנויים. וקהלו הנאמן היה מתמשך אחריו. ואי אפשר היה לדעת היכן בדיוק תתקיים הרצאתו. כשהגעתי כבר סחבו הסטודנטים כסאות מן הכתות הסמוכות. ומשפך של תלמידים חרג מתוך הדלת אל המסדרון. משכתי לי כיסא והצטופפתי אל קודמי כדי לשמוע מעט מפניני דבריו של הפרופסור. צילה באה והתיישבה לידי. ואני ראיתי מיד שיש לפני תלמידה קשובה וחרוצה מאד.

הפרופסור דיבר על משנתו של הרב האמריקאי סולובייצ’יק, היושב בניו-יורק הרחוקה וממשיך כביכול את מסורת אבותיו הליטאים. ותוך שהוא פוזל לעבר הוגי הדעות החופשיים, הריהו מכוון דבריו גם אל חסידיו היושבים בציון. צילה עקבה אחרי דבריו וכשציטט מקרא מפורש מתוך הספר שלפניו קראה יחד אתו מתוך הספר שלפניה. ראיתי שיש לה תיק-בד כבד ולא נקי. ותהיתי אם גם היא עולה לירושלים ליום אחד או ליומים. כמו שנוהגים הסטודנטים מהקבוצים הרחוקים. היו לה ידים של אישה עובדת ומעל שפתיה הבחנתי בשפמפם דק ובהיר. כיוון שישבה צמודה לכיסאי שמעתי כל תזוזה שלה וראיתי כל תנועה קטנה שעשתה. וכשהשתחררתי מעט גם שאפתי אל תוכי את הריחות שעלו מגופה ומבגדיה, ומהתיק שהטילה על הרצפה לרגליה.

בתום ההרצאה נהגתי להיפגש עם כמה ידידים בקפטריה הקטנה של הבנין. מעל כוסות הקפה והעוגיות היבשות היינו שוחטים ללא רחמנות את ההרצאה, את הרב סולובייצ’יק ואת תלמידיו. רק בכבודו של הפרופסור רוזנפלד נזהרנו מאד. וכן ביופיין ובחן-גוון של הנערות המחמיקות את גופן בין השולחנות הצפופים של הקפטריה. עד שהכנסתי את ספרי לתוך התיק השחור שלי, ועד שהזדקפתי לראות מי ומה סביבי, כבר הרחיקה צילה לעבר היציאה. כל כך שקטות היו תנועותיה וכל כך חשאית הליכתה. בכלל לא הרגשתי איך החזירה את ניירותיה, איך הזיזה את כסאה ואיך עמסה על גבה את תיק-הבד הכבד שלה. מאחור נראתה הליכתה מסורבלת מעט. וחולצתה שהיתה קצרה מעט יצאה והתנפנפה לצידיה. גל של חיבה פתאומית ולא מוסברת עלה בתוכי אליה. ועוד שעה ארוכה אחרי שנעלמה במדרגות ראיתי את שפתיה משננות מתוך הספר הפתוח שלפניה.

בשבוע שלאחריו כבר התחכמתי והקדמתי לבוא לבנין מדעי-הרוח. היתה לי שעה ארוכה לבדוק ולדעת בדיוק היכן תתקיים הרצאתו של הפרופסור רוזנפלד. והיה לי זמן רב לתכנן איך אפגוש בצילה כשתרד בסבך המדרגות. כבר ידעתי את שמה שהיה רקום בחוט סגול על תיקה. וכבר ידעתי אפילו מאיזה קיבוץ צפוני היא באה. כיוון שהצצתי בספרה הפתוח וראיתי את החותמת המסגירה. אבל כל אלה רק הגבירו את סקרנותי. ראיתי לפני אישה צעירה שכבר יצאה מזמן מימי נערותה. והיא ודאי מורה למחשבת ישראל שיצאה להשתלמות מחזורית. והיא טורחת למלא מחדש את מצבריה שהתרוקנו מול כיתות אדישות ועוינות. שאפילו עצם המושג “מחשבת ישראל” מעורר בהן חלחלה.

שוב התאחרה השעה וצילה לא הגיעה. הפרופסור כבר החל בהרצאתו והמחזה הרגיל שב וחזר על עצמו. כמה מן הסטודנטים הצעירים הנאמנים שלו סבבו בכתות הסמוכות והוציאו כסאות אל המסדרון. שלא יחסר חס וחלילה המקום לאוהבי התורה הבאים מרחוק. כבר הלכתי אל מתקן המים הקרים כמה פעמים. וכבר הצצתי בשירותי הגברים המטונפים פעם אחר פעם. וכבר קראתי מרוב שעמום את שלטי הדלתות הקטנות שלאורך המסדרון. ואפילו עמדתי מול לוח המודעות המבולגן, וראיתי כמה עצבניים ונטולי-מנוחה הם חייהם של הסטודנטים הצעירים. בכל פינה היו נעוצים פתקים שביקשו והציעו חדרים קטנים בדירות ישנות. חוגים להבראה נפשית עצמית, והזמנות אינסופיות לשמחות, למגרשי הטניס ולתפילות מיוחדות.

סוף סוף היא הגיעה. מרחוק זיהיתי את מצעדה המסורבל ואת הליכתה הנטויה מעט בשל תיקה המכביד. השתהיתי על עומדי עוד מעט עד שצירפה כיסא והצטופפה אל נהר התלמידים העולה על גדותיו. גם אני נגשתי ונטלתי כיסא ונדחקתי אליה מאחוריה, עד שיכולתי להושיט את לשוני ולהעבירה על שער עורפה. כלל לא נחפזתי והשקפתי בענין איך הוציאה את ספריה מתוך התיק, איך שלפה את גליון הנייר הרחב שעליו אהבה לכתוב. ואיך העבירה את לשונה על שפתה העליונה. במקום שצימח השפמפם הנסתר שלה. ואחר כך פשוט יכולתי לראות איך היא מתמכרת כולה לדבריו של הפרופסור. במקום שצריך הנהנה אחריו. ובמקום שהותיר לשאלה הקשתה לעצמה בשקט. וכשביקש מתנדבים לקרוא בקול רם לפני הכיתה קטעים מדברי הרב סולובייצ’יק, ראיתי את רגליה מתמתחות מאליהן כדי לקום. אבל היו אחרים בתוך האולם שהקדימוה. והפרופסור לא יכול היה לראות כמה מלאת כוננות היתה. וכמה מלאת הענות לכל בקשה שתצא מפיו.

וכשתמה ההרצאה לא השתהיתי ועקבתי אחריה בזהירות. עליתי אחריה במדרגות אל תוך החשיכה היורדת על הקמפוס. ויצאתי בעקבותיה מבנין הפקולטה. ואחר כך הלכתי אחריה לאיטי, מתאים עצמי לקצב תנועתה. עד שיצאה משערי האוניברסיטה ועלתה במעלה הכביש המוביל לתחנה המרכזית. לא ייאמן, אמרתי לעצמי, אבל היא לא תשאר בעיר. הרגשתי בה מין נחישות עיקשת. בלי ויתורים, בלי מעצורים היא מתנהלת קדימה. מישהו ממתין לה בקיבוץ הצפוני המרוחק. מישהו שם זקוק לה מאד. עמדתי ליד הקופות עד שראיתי אותה נושאת את תיקה ועולה על האוטובוס האחרון לחיפה.

ב.

ואחר כך הבחינה בי צילה בירן כשהתהלכתי שלוב-זרוע עם ידידה בין הדוכנים המשכרים של יריד הספרים. אישתך דווקא אישה יפה, אמרה לי בהנמכת קול לאחר אחת ההרצאות. פרצתי בצחוק והיא הרתיעה ממני את כסאה. זו לא היתה אישתי, אמרתי, זו היתה ידידה עורכת באחד מבתי-ההוצאה. לא חשוב, אמרה צילה, סליחה על הטעות. ואני הבנתי מדבריה שאם היו לי כוונות חיזור מוטב שאגנוז אותן. נזכרתי לפתע שראיתי ביריד אישה צעירה הדומה לה. היא ישבה ליד אחד הדוכנים ועיינה בקטלוג. ולא הרימה את ראשה אל זרם העוברים. ידידתי שאלה אותי בענין איזה ספר ודעתי הוסחה מדמותה הרכונה של צילה. ורק במאוחר נזכרתי בשערות העורף המוכרות לי. ובצוארון החולצה הסרבני שלה. כל כך היטבתי כבר להכירם מתצפיותי בשעות ההרצאה השבועיות. האם העלבתי אותה בהתנכרותי?

באותו הערב הזמנתי אותה להסב עם החבורה הקטנה והעוקצנית שלנו, לאחר שגמר הפרופסור את שיעורו. היא לא אמרה טוב ולא אמרה לא טוב. כיתפה את תיק-הבד הכבד שלה והחלה להתנודד בהילוכה הגמלוני לעבר המדרגות. אבל אני לא נתתי לה להתחמק. הקדמתי אותה על המדרגות וחסמתי את דרכה. ואמרתי לה צילה בחייך, בואי אתנו לשתות קפה בקפטריה. לא תצטערי. והיא הסבה את ראשה בתנועה של מיאון. אבל אני הרגשתי שהיא מבקשת שלא אניח לה. ובאמת גררתי אותה אחרי אל הקומה שלמטה. החברים כבר הסבו אל השולחן הקטן שלנו וכשהגענו משכו כסאות מהצדדים וצירפו אותנו אליהם. שבי שבי, אחרי דברי חכמים מרוכזים כאלה שמרביץ הפרופסור רוזנפלד מוכרחים להירגע. ואל תהיי כמו כל הקיבוצניקים. תמיד נחפזים אל האוטובוס האחרון. תמיד מציצים בשעונם. תמיד מצטערים שזמנם קצר והם חייבים כבר להסתלק.

סביב לשולחן נשתלחו הלשונות ברב סולובייצ’יק ובלשון הרבנים הבלולה שלו. ומצד שני גם מצאו בו עין טובה כשהבדיל בין עיקר לטפל. ומשום מה נראה לחברים שאילו היה כאן בירושלים, היה מנהיג את המחנה החרדי נגד המתלהבים מ“גוש אמונים”.

ולפתע נכנסה גם צילה לשיחה וסמוקה כולה סיפרה סיפור מקוטע על שקי-השינה שראתה צבורים באחת הישיבות שביקרה בהן. היא שאלה בתמימותה את אשת הרב לשם מה כל השקים? והרבנית גערה בה מה, את לא יודעת שבכל ערב שבת אנחנו יוצאים ללון בהתנחלות חדשה?

החברים נשתתקו והניחו לה לסיים את דבריה. ולא הפריעו לה כמו שנהגו תמיד. הקנאות החשכה הזו, אמר מישהו בדממה שנשתררה ליד השולחן, עוד תוביל אותנו לאסון ותטביע אותנו בנהרות נהרות של דם. ושקי-השינה הם רק סמלים חדשים לעולם ישן של חטפנות מקודשת.

הארכתי בה את מבטי. וכמעט שידי נטתה מעצמה להיכרך מעבר לעורפה. כל כך נכמרת נראתה פתאום. עיניה כאילו נעשו קצרות-רואי והיא לא ידעה לאן לשאת את פניה הלוהבות. בגדיה לא היו מסודרים ואפשר היה לראות שלא הקפידה בבחירתם. היא הרכינה ראשה ולגמה מהקפה שלה כאילו אינה מרגישה בחברים שיושבים סביבה ובמהומה המתחדשת. לשונות החברים החריפות נשתלחו שוב בכל אשר סביב. במרצים האדישים ובסטודנטים הסתומים ובמעריציו העוורים של הפרופסור רוזנפלד. ביום אחר הייתי מצטרף בששון לחינגה המרושעת שהקציפה מעל השולחן. אבל נוכחותה החרישית של צילה בירן השרתה עלי רוח מפויסת. לא יכולתי לשכוח שאני הוא ששידלתי אותה לחרוג ממנהגה הקבוע. לשנות פעם אחת ממרוצה המטורף אל תחנת האוטובוסים.

וכשקמה קמתי אתה. וכשפנתה אל המדרגות הרחבות העולות אל המדשאה הגדולה פניתי אחריה. לאן היא ממהרת כל כך אחרי ההרצאות? ולמה שלא תשכרי לך חדר קטן במעונות? או בקרבת האוניברסיטה? שאלתי אותה והוספתי שאולי גם אני אוכל לעזור לך במשהו. לא תודה, אמרה צילה, אין צורך ואל תטרח. ממילא אני לא יכולה להשאר בעיר. ועכשו את חוזרת לקיבוץ בצפון? איך זה מתי את מגיעה בכלל הביתה? ואיך את נוסעת בלילות? לבדך כל הדרך כל שבוע? הרי זה ממש שגעון. אין לי ברירה השיבה צילה. יש ילדה קטנה שמחכה לי ערה כל ערב בבית. אבל יש אבא ויש הורים ויש חברות, אמרתי. אפשר להתארגן. גם אני יודע מה זה קיבוץ. היא הסמיקה בחשיכה. יכולתי ממש לחוש בסומק הפורץ אל שפולי צוארה. שתקה מעט ואמרה לא זה בלתי אפשרי. ואני לבדי חיה עם הילדה. ואני מוכרחה לחזור.

ליוויתי אותה בשתיקה לתחנה המרכזית. כבר התחלתי לחשוד שיש משהו בחייה שהיא מסתירה ממני. צר נעשה לי פתאום על האישה הצעירה שלצידי. רציתי להתחלף אתה בתיקים. שאני אשא את תיקה הכבד והיא תחזיק בשלי. אבל היא סרבה. רציתי להציע לה הצעה נדיבה שתקל על הליכתה הגמלונית ועל שתיקתה המדכאת. אבל לא עלתה בראשי שום הצעה שיכלה לשמח אותה.

הסיפור הרגיל חשבתי לעצמי: נשואי בוסר חפוזים. הריון מוקדם מדי. ותינוקת קטנה ומפתיעה. והאיש שלה תפש את עצמו וברח. לא כך ראה את חייו אובדים בין תילי מחברות ותלונותיה של מורה עייפה. ואולי לא. אולי היא עוד אחת מספיחיה העצובים של המלחמה ההיא. חתונה נהדרת. קיץ נפלא וקצר ומלא הבטחות לאושר. ובסתיו האיש הצעיר נקרא לרדת לתעלת סואץ. ולא חזר. דפי השבועונים ממולאים עד לזרא בסיפורים הנוגים הללו. אבל לא הרשיתי לעצמי לשאול אותה שום שאלה אישית.

לפני שעלתה על האוטובוס שאלתי אותה איך מצא חן בעיניה שולחן הקפה הקטן שלנו שבקפטריה. והיא חייכה אלי והכניסה את שולי חולצתה שנשמטו. אם כך בואי ונעשה לנו מנהג. פגישה כל שבוע. נתחיל בקפה עם החברים ונראה. והיא שוב חייכה אלי והתקינה את תיק-הבד שלה. שתוכל להשען עליו בנסיעתה הארוכה.

ואני אמרתי לה שיש לי חדרון צר בירושלים. אי שם במעונות. ואם לא יראה לה השולחן שבקפטריה נוכל לסור אל חדרי. צריך רק לצלצל פעמים. ואגלי זיעה החלו לנצנץ מעל שפתה העליונה. בין השערות הרכות והבהירות של שפמפמה הנערי. וכשנסעה ירדתי לאיטי מהתחנה המרכזית ועל לבי מעיקות המילים שלא הצלחתי לאומרן.

ג.

יום אחד לאחר תום הרצאתו אסף הפרופסור רוזנפלד את נאמניו והזמינם לביתו. פניתי לצילה ושאלתי אותה אם תצטרף אלי. לשם מה? שאלה, מה יהיה מיוחד שם בבית? ודאי יחגגו איזו שמחה משפחתית, השבתי, אבל העיקר יבוא אחר כך כשהפרופסור ישא דברים מן הלב המיועדים אל המקורבים שבתלמידיו. בואי ניספח אליהם לערב אחד. תראי שיהיה מעניין. היא התקשתה להחליט אבל אני הפצרתי בה. ואם תתאחר השעה ואם לא תוכל לשוב בנסיעת הלילה לביתה? אני אדאג לך אמרתי. יש לי חדר קטן במעונות הסטודנטים ואשמח לחלוק אותו אתך. היא השתהתה מעל תיקה. ידיה שיחקו במחברות ובספרים אחר כך הביטה בי ובאולם ההרצאות המתרוקן. אולי נשאיר את התיקים במלתחה? הצעתי. כדי שלא יפריעו לנו בהליכה. אבל צילה חששה להפרד מתיקה ועמסה אותו אל שכמה. אני מהרתי לאחוז בתיק השחור שלי ולרוץ אחריה. כי חששתי שבמעלה המדרגות היא תתחרט לפתע, ותפנה כדרכה אל תחנת האוטובוסים.

היא לא התחרטה והלכה לצידי כשירדנו בשביל הקיצור התלול היורד אל השער המזרחי. גלשנו בתוך החורש הצפוף שהדיף ריח מעורר של מחטי אורנים. הסלע הלבן התגלה מפעם לפעם וצילה החליקה עליו וכמעט נפלה. אבל אני אחזתי בה והיא נאותה להאחז בי. כך ירדנו לאיטנו עד שהגענו לשער היציאה שבגיא. ופתאום נתעוררה וסיפרה לי איזו מחווה נאה עשו לה תלמידיה. הם ידעו על נסיעותיה הממושכות מן הצפון לירושלים ובחזרה. והם גם ידעו על השעות הארוכות שהיא מבלה באוטובוסים המחניקים. ולפני כמה ימים בסופו של שיעור רגיל קמו שתי בנות, גמגמו לפניה משהו על הצורך בשמירת הרעננות, ועל שמירת הכוח. ונתנו לה תרמוס ענק במתנה. היא התרגשה ורצתה להודות להן אבל הן אמרו שזו מתנה מכל הכיתה ומכל התלמידים. גם מאלה שלימודי מחשבת-ישראל אינם אהובים עליהם בכלל.

כאילו ידעו שכל פרוטה שאני חוסכת אני מקדישה לרכישת ספריית-יסוד ביהדות. וכאילו ידעו כמה אני צמאה בנסיעות המטורפות האלה.

בביתו של הפרופסור כבר היו מכונסים מוזמנים רבים והשמחה היתה גדולה. הוא החליף את דמותו לגמרי והופיע לפני נאמניו כאיש משפחה נלבב, המקרב רחוקים ומבקש להכניס את כל באי ביתו תחת כנפיה של עליזות מלכדת. ובאמת לאחר שציין איזו שמחה משפחתית בברכה קצרה ובהרמת כוסית פנה אל עיקר הענין. כבר הגיעה השעה פתח הפרופסור, שנתחיל לתת מן השפע שאגרנו במרוצת שנת הלימודים. ישנם אחרים שיש להם פחות. וישנם גם כאלה שאין להם כלום משמחת היהדות ומגאות ישראל. ומי שיש לו רב, כמונו תלמידיו הנאמנים, צריך לדעת שהתכלית של כל הלימוד היא אחת: להעניק משלך לאחרים. וכבר ישב עם חבורה קטנה ומובחרת ממקורביו והעלה תוכנית שבוודאי תתקבל על דעתנו. והרי זו שעת כושר מאין כמוה לפרוש את עיקריה בפנינו. ולהתחיל סוף כל סוף בעבודתנו הקדושה.

צילה ואני ישבנו ליד הדלת מבודדים מעט מהקהל שהצטופף לפני הפרופסור. רובם היו צעירים נלהבים. ולמרות שישבו על הרצפה ממש מתחת לשולחנו לא היה צריך הרבה כדי להצית את התלהבותם. ותיכף גם החלו להכין “ניירות עבודה” ולנסח הצעות. הפרופסור מסר את ניהול הפגישה לאחד מתלמידיו והוא עצמו סבב בין חביביו. הצעירים המתפרצים סיפרו על חיילים שפגשו, המוצבים בבקעת-הירדן ומתייבשים לא מחום השמש אלא מריקנות הלב. וכמה מתגעגעים הם אם באופן גלוי ואם באופן כמוס לטיפה מתוקה של קבלת-שבת יהודית. לחום ולחסד הבוקעים ממנהגי אבות שנשכחו. ולא רק החיילים צמאים לדברנו. ישנם בני-נוער לאלפים בעיירות המתפתחות שסביב לירושלים. וגם הם רק מחכים לבשורה שתצא מכאן. ובכלל, כדאַי שנדע כולנו, יש צמא אדיר בעם הזה לדבר היהדות. ואנחנו כאן מסתגרים באולמות ההרצאות. מכלים את לילותנו בספריות וב“עבודות” סרק של נייר. ובחוץ הומים החיים האמיתיים ונקבעים גורלות ונחרצים מעשים. והיכן אנחנו? מהי תרומתנו? האם נחמיץ שעת כושר היסטורית?

ראיתי להיכן נוטים הדברים ורמזתי בשקט לצילה שאנחנו כבר איננו נחוצים כאן. שהרי ממילא לא נוכל לרדת לבקעה ולסובב בין המוצבים. וממילא לא נוכל לצאת אל המתנ"סים שבעיירות הסמוכות כדי להכין את בני-הנוער לקראת בר-המצווה שלהם. וממילא אנו עצמנו באנו מרחוק להתחמם מעט לאורו של הפרופסור רוזנפלד. כך שאנו פטורים מעבודת-הקודש שמנהלים תלמידיו. ובחשאי קמנו וחמקנו בין הצעירים שמילאו את המבוא ואפילו ישבו על המדרגות שבחוץ. ירדנו אל הרחוב השקט ואני הזמנתי את צילה להתארח בחדרי שבמעון. וכדי שישמעו דברי שפויים ולא אפופי תאווה אמרתי לה שיש במעון ספריה עשירה בקומה השנייה. ומזנון קטן בהגשה עצמית. ואפילו בית-כנסת צנוע שאותו מנהלים הסטודנטים עצמם.

צילה כבר היתה רעבה ואנחנו ישבנו במזנון הקטן. שעת נסיעתה הרגילה לביתה בצפון כבר חלפה לה מזמן. אבל אני לא העזתי לשאול אותה שום דבר. פחדתי שפשוט תקום ותסתלק ושעת הרצון הזו שבאה עלי במפתיע תחלוף לבלי שוב. לקחתי בשבילה מה שביקשה ואמרתי לה שאולי נתחיל לשוחח והיא תשאל אותי כמה שאלות על עצמי. כדי שיקל על שנינו. והיא שאלה אותי על משפחתי. על אישתי ועל הילדים. עניתי בקצרה אבל ראיתי שהיא מקשיבה היטב. ולפתע שאלה אותי היכן הייתי במלחמה האחרונה. ואני הזהרתי אותה שזוהי שאלה מסוכנת. מפני שהדברים שיש לי לספר על המלחמה מרובים מחול הים. וגם שבעה לילות לא יספיקו כדי לשמוע מקצתם. ובכל זאת כיוון שביקשה סיפרתי לה מעט ממה שעברתי בחודשים הארוכים. ומעט מן המעט גיליתי לה מן המחשבות הניסתרות שלי, שנולדו בעקבי המלחמה.

היא הקשיבה לסיפורי ולפתע הסמיקה בצוארה ובמפתח חולצתה. כל כך מפתיע היה סומקה, עד שפשוט רציתי לכסות אותו בכף-ידי הפתוחה. כאילו חשפה לפני את מערומי-בשרה שאסור לגלותם. היא הפנתה ראשה לצד ושאלה אם חזרתי שלם לגמרי מן המלחמה. כלומר שלם בנפשי. והאם לא מאסתי אחרי שובי באישתי. והאם לא נמאסו עלי הילדים. והאם חדרנו בקיבוץ לא הפך בשבילי למלכודת? וחצר הקיבוץ, האדמה והדשאים, אינם דוחים אותי מעליהם בכל פעם שאני דורך עליהם?

ד.

כיתפתי את תיק-הבד הכבד שלה ועלינו אל חדרי שבקומה השנייה. כאן הטלפון הצבורי את רואה? וכאן מימין בית-הכנסת. ואם ממשיכים לעלות במדרגות מגיעים אל הגג. משטח ענק של זפת וסיד מתפקע וחריוני-יונים. הסטודנטיות מתלוננות שלא נוח להשתזף על הגג הסדוק. אבל נשקף ממנו מראה נפלא של ההרים שמדרום לעיר. הר גִילֹה והמנזר שמתחתיו ובית-לחם הרחוקה. לא, חכי רגע, אמרתי לצילה, שבי לך כאן על הכורסה הישנה. ואני ארתיח לנו תה. את רואה, החדר קטן אבל יש בו הכול. כיור ואסלה וקומקום חשמלי. ואני לא צריך לרוץ כמו משוגע אל אוטובוס הלילה. אבל עכשו שבי וספרי לי הכול. איך הלך למלחמה. ואיך חזר ממנה. ומה קרה לו שם. כי ישנם דברים שאני מתחיל להבין מעצמי. הנסיעות ההכרחיות שלך. הילדה שנשארת לבדה. לימודי היהדות.

מזגתי לנו תה ונמשכתי לחפות בכף ידי הפשוטה על צוארה ועל חזהּ שהסמיקו. אבל היא הביטה בי בעיניה קצרות-הרואי, הדפה בלשונה את אגלי הזיעה שמעל לשפתה, והיתה כל כך זקוקה לי שידעתי שלא אוכל לגעת בה אפילו באצבע קטנה. היא התקשתה בדבורה. וגם לא היה מחוור לי אם רצתה באמת לספר לי מחייה, או שהנסיבות המרככות שכפיתי עליה לחצו עליה שתתרצה. שמעו של הפרופסור רוזנפלד הגיע אליה ממש בשעה הנכונה. כי ממילא נאלצה להפסיק את חייה הסדורים. בתחילה היו אלה רק נסיעות ליווי עם האיש שלה לבית-החולים בחיפה. הטיפולים הממושכים שבאו לאחר ששב מהמלחמה. השיחות, ההתיעצויות, הלילות חסרי-השינה. ואחר כך אמרו לה בקיבוץ שכדאי שגם היא תצא ותעשה לעצמה. ותנסה לשקם מה שהרסה המלחמה. אבל החיים אינם כה פשוטים.

ישבתי לידה, שתיתי מן התה ועודדתי אותה שתשתה גם היא. ניחשתי בתוכי דברים שלא אמרה. הוא חזר מהמלחמה פגוע בנפשו. ימים ולילות ארוכים של הכרה מטושטשת. ואחר כך כשהתעורר סרב להכיר בצילה כאישתו. התנפל עליה ושאל אותה מה היא עושה בחדרו. ומה לה ולילדה שלו. אגב, את הילדה הכיר מיד ואימץ אותה ללא שהיות. הוא אמר לה שמצידו היא מיותרת. והוא יוכל לטפל בילדה גם בלעדיה. אבל אחר כך נפל לתוך שבועות של שקיעה והוא שכח את חובותיו. הוא צלל בשינה עמוקה שלא רצה להתעורר ממנה. ואז באו הנסיעות, ביקורי הרופאים ולבסוף עזב את חדרם ורצה להשתקע בביתה של הרופאה שטיפלה בו. ורק בקושי הסכים לצאת מביתה. אבל את חדרם עזב לגמרי ומשפחתם נהרסה. לפעמים כששפיותו שבה אליו הוא מבקש ממנה שיפרדו בשלום ובנועם. ואפילו האיץ בה שתבנה את חייה מחדש.

היא בכתה כשדיברה והדמעות נמזגו בתוך כוס התה שהחזיקה. ואני לא יכולתי לעצור בעדה. ורק קירבתי אליה את מגבות-הנייר הקטנות. מעבר לקירות הדקים של חדרי השתוללו הסטודנטים הצעירים שבמעון ופרקו את עודף מרצם. מוסיקה רעשנית בקעה מבעד לסדקים וקול כריות מוטחות אל הרהיטים עלה מחדריהם. עוד מעט יתחילו להתעמל. ואחר כך ירוצו במסדרון כמו משוגעים, מלווים את ריצתם בצרחות פורקן. כבר הכרתי את מנהגם של שכני. פעם אחת שגיתי ומתוך תמימות יצאתי להרגיעם. אבל הם חטפו אותי וצירפו אותי למרוצי-המסדרון שלהם, עד שנשימתי לגמרי נפסקה.

אבל מה שפגע בה יותר מהכול, מה שהכאיב לה ללא מרפא זה שלילה אחד נדד אל חדרה של חברתה הטובה. כך ראו אותו בחצר, חוצה את הדשא עמוס בכלי המיטה. העלבון הזה הכריע אותה לגמרי. מילא יוצא איש שלם ואהוב למלחמה וחוזר מתעלת-סואץ שבור ופגוע. מילא שהוא התקשר לרופאה שעשתה אתו ימים ולילות. מילא שהוא מצהיר הצהרות ונשבע לילדה שבועות שאין הוא מקיימן. אבל לקום אחרי כל אלה ופשוט לנדוד מחדרם אל חדרה של האישה ההיא. מרחק קטן שאלף עיניים בחנו כל מילימטר ארור שלו, את זה היא לא יכולה לשאת. והיא התמוטטה וזנחה גם את תלמידיה האהובים. ואז עלתה תוכנית ההשתלמות שלה על הפרק. שהרי היתה צריכה לצאת להשתלמות ואלמלא המלחמה שעיכבה ודאי שכבר היתה יוצאת. ידידים המליצו לפניה על הפרופסור הירושלמי שמביא מזור לנפשות פגועות. והיא החליטה לצאת. חרף כל הקשיים, ההתרוצצות המתישה ומבטם השואל של תלמידיה.

כלומר, אמרתי לעצמי, לא משנתו הבלתי-גמורה של הרב סולובייצ’יק. ולא ערכי היהדות הנושנים המוטמעים בדרך פלא בחברה מודרנית. ולא האור הגנוז בתוכנו. ולא משנת-אבות המסתתרת בתחתית הנפש שלנו. ואפילו לא עמלו הבלתי-נלאה של הפרופסור רוזנפלד להעלות מתוכנו את הניצוצות ששקעו.

אלא אישה קטנה וחלושה אחת. וילדה קטנה ופגועה אחת. וגבר שחזר מתעלת-סואץ שלם בגופו אבל הביא אסון על שלושתם. וגם אני לא הייתי חכם גדול. ומה כבר עשיתי למענה? שעשעתי אותה כמה פעמים בדברי בדיחה שלחשתי לה בשעת ההרצאות? חבורת הידידים שלי שמשכתי אותה לתוכה בקפטריה שבמרתף הבנין? מעקבי החשיכה התמוהים שניהלתי אחריה במעלה המדרגות? לראות להיכן היא מנווטת ואם יש לי סיכוי לירטה לעבר החדרון שֶלִי שבמעון?

ואם גם עשיתי בשבילה דבר או שניים הרי ביקשתי ממנה תמורה גדולה בהרבה. וגם בלתי הוגנת בהחלט. ורק מזל הוא שהדברים הסתובבו כך ולא אחרת. ומזל שהיא אישה מלאת סייגים. ומזל שאני הססן כמו שאני ולא מעז. שאילו היינו אנשים אחרים כבר מזמן הייתי מצליח להשתזר לתוך חייה המבולבלים. מיד אחרי פגישתנו ביריד הספרים ואולי אפילו קודם לכן.

צילה בירן ישבה בחדרי ואני הבטתי בה וראיתי שאישה אחרת צומחת לעיני מתוך המראה המרושל שהכרתי. מהם שולי החולצה המתנפנפים ומכנסיה שהתפרים נפרמים בהם? ומהו שער עורפה שאינו מטופח וצוארונה שאף פעם אינו מונח כראוי? ומהן השערות הבהירות על שפמפמה הרך שמעל לשפתיה?

כמה מטעה הוא מראה העיניים. וגם על איתותי הלב אין לסמוך יותר מדי. איך נדחקתי אליה בכסאי כדי לסגור עליה עד שריח בשרה יעלה באפי. איך חסמתי דרכה במעלה המדרגות והכרחתי אותה לרדת אתי אל הקפטריה. איך לא ראיתי מיד מה שחייב הייתי לראות. ואלמלא היתה מסמיקה באופן כל כך מוזר, עד שידי ביקשה להישלח מעצמה לכסות על מערומי-הסומק שלה שנחשפו פתאום, אולי לא הייתי מבחין בה כלל. והיא היתה אובדת מעיני בתוך קהל התלמידים המסור של הפרופסור הירושלמי למחשבת-ישראל.

א.

בימי הרעה של מלחמת-לבָנון נקלעתי עם יחידתי למחנה צבאי סמוך למושבה רֹאש-פִּנָה. מהשכמת הבוקר עמסתי משאיות בציוד לחימה. העבודה היתה קשה ומתישה והחום כבד. המתח והדאגה כרסמו בלב ונוחות החיים הרגילים שלפני הקרבות נשכחה לגמרי. אבל בערבים היה פנאי לרדת אל המושבה. להתהלך ברחובותיה השקטים ולרוות מניחוח הגינות. וקשה היה להאמין שבמרחק כמה עשרות קילומטרים משתוללת מלחמה רעה ואכזרית. סבבתי בין המשקים הקטנים והקפתי את החצרות המגודרות. הגנים נתנו ריחות טובים והאנשים קראו עתונים על הספסלים שבפתחי הבתים. ושוב חזיתי בפלא הנִשנֶה, איך במרחק של כמה צעדים מהכביש העמוס בשיירות צבא מתנהלים חיים שלווים לחלוטין.

ערב אחד עליתי במעלה הרחוב של המושבה הישנה. הבתים המשוקמים משכו את עיני. השערים היו עשויים בסגנון מיוחד. ובכל מקום אפשר היה להבחין בידי האומנים שעיצבו את גדרות הברזל. אישה אחת שהלכה ברחוב עם שני ילדיה קראה אלי והזמינה אותי לביתה. לפוש מעט מעבודת היום ומלחץ המלחמה. נעניתי לה ברצון והלכתי אחריהם אל ביתם שבמדרון. וכשנכנסנו בשער שאלתי אותה היכן משרת בעלה. האם נכנס עם הכוחות הפורצים ללבנון או שהוא משרת כמוני באחת מיחידות העזר. לא הוא בכלל בחוץ לארץ השיבה לי. באחת מארצות אמריקה הדרומית. הוא משמש שם כמין יועץ חקלאי לבעלי חוות מקומיים. והיא כבר ניסתה להתקשר אליו ולהודיע לו שפרצה כאן מלחמה. אבל טרם הצליחה להשיגו. ובינתיים שיימשכו אצלו ימות השלום.

נכנסנו אל הבית. החדרים שבקומת הקרקע היו מכוסים בשטיחים ישנים וקישוטי-מתכת היו תלויים על הקירות ועל התקרה. תיכף אפשר היה להבחין שזהו ביתה של משפחת אמנים. הילדים נעלמו מיד במדרגות ובמקומם הופיעו מן החצר כמה חתולים כהים סמיכי-פרווה. קח לך מים קרים מהמקרר ואני כבר חוזרת. והיא נכנסה לאחד החדרים להחליף את שמלתה. מזגתי לי מים קרים מהמקרר וישבתי בכורסת הנדנדה המגולפת. וכשהתרגלו עיני לאפלולית ראיתי איש מזוקן יושב ממש מולי מתחת לחלון. הוא נסמך בגבו אל הקיר, רגליו מקופלות תחתיו וידיו חבוקות בחיקו. אבל הזקן שהזדקר מפניו היה כל כך משונה ורחב עד שבקלות אפשר היה לחשוב שזהו זקן מלאכותי. זקן מעושה המודבק אל הפנים כמין תחפושת מטעה. שלום, אמר לי, מבלי לעשות תנועה קלה בגופו. אני מכיר אותך. אני זוכר את קולך. אתה זוכר אותי?

הופתעתי לגמרי ולרגע לא הייתי בטוח שאלי דיבר. הסתכלתי סביבי לראות אולי ישובים כאן עוד אנשים מסביב לקירות. אבל מלבדו לא היה שם איש. אני זוכר אותך? שאלתי, מניִן אני צריך לזכור אותך? נפגשנו כבר פעם אמר, תיזכר בבקשה, לא הרחק מנֵס-צִיוֹנָה. ומיד כשנכנסת לחדר עם רִינָה והילדים נזכרתי בקולך המיוחד. נֵס-צִיוֹנָה? השתאיתי, מה לי ולמקום ההוא? מימי לא ביקרתי בנֵס-צִיוֹנָה ורק חלפתי על פניה בנסיעותי אל הדרום. מי זה עוצר בכלל בנֵס-צִיוֹנָה? ומה בכלל יש לחפש בסביבותיה? אני קוֹבִּי אמר לי מן הקיר, קוֹבִּי צְבִיאֵלִי. והזקן שלי לא צריך להטעות אותך. קוֹבִּי? צְבִיאֵלִי? מהיכן מוכר לי שמו? אבל הרגשתי שיש אמת בדבריו. כבר נפגשנו פעם וגם קולו נשמע לי מוכר מעט.

וכששבה רִינָה לחדר ועל גופה שמלת בית נוחה והעלתה אורות במנורות החבויות נזכרתי בו. כמו ברק הכה בי הזכרון השב ממרחקים ואני נכעסתי מעט על עצמי. על השכחה המגונה שפקדה אותי ושאינה ממנהגי. ודאי הרי זה יעֲקֹב, קוֹבִּי, צְבִיאֵלִי. משורר ואיש בעל חלומות משונים. כל כך משונים היו חלומותיו עד שצריך היה לאשפז אותו לתקופה מסוימת באותו מוסד, לא הרחק מנס-ציונה.

עכשיו נזכרתי בדרך דבורו הרך, בגימגומו הקל. בידיו המגרדות בסנטרו. וביחוד היה מתגבר גירודו כשהיה קורא לפני משיריו המשונים. בעיניו הישרות שנתן בעיני בשעה ששאל אותי אם יש באמת טעם לשירים ואם יש ערך אמיתי לכתיבתו. קוֹבִּי צְבִיאֵלִי שפגשתי אחר כך בנסיבות מוזרות באיזו מסיבה ספרותית. שם היה כרוך כתינוק אחרי איזו משוררת שהתפרסמה אז בשיריה החושפניים. קוֹבִּי שכתב אלי הביתה כמה מכתבים ארוכים ומתחננים. ואני הקשחתי את לבי ולא השבתי עליהם כי חששתי שמא ידבק לחיי ויפול עלי למעמסת-ידידות שלא אוכל לקיימה. קוֹבִּי שהיה משגר אלי דרישות שלום לפני שנים. ואני הייתי שואל נו, איך הוא חי? הוא בריא? הוא מתפקד כהלכה?

קמתי מכורסת הנדנדה וניגשתי אליו. וגם הוא קם ממקומו ועמד. לחצנו ידים שאלנו מה נשמע ורִינָה התפלאה תראו תראו מה שעושות המלחמות. אבל שבו עכשו ותשתו אתי קפה ונשמע את הסיפור כולו. ואז שאלתי אותו האם גם הוא נמצא כאן בגלל המלחמה. וקוֹבִּי השיב לי שלא. הוא פשוט חי כאן חיים זמניים. ובגלל מצבו הוא פטור מחובת הצבא. וגם כך לא הבטיח לאף אחד שברֹאש-פִּנָה יחיה לנצח. היום הוא חי אצל הנדיבים האלה רִינָה ובעלה שהוא ידידו מילדות. אבל מחר אם ירצה יצא מכאן לאן שתישא אותו רוחו. יש כמה מושבות אמנים בארץ. והוא כבר חי באחדות מהן לנסותן. והדלתות בכל מקום פתוחות לפניו. ובכל מושבת אמנים כבר קנה ידידים הששים לדאוג לצרכיו.

ובכלל כדאי שאדע שחייו נשתנו לגמרי. והם עכשו מתנהלים במעלֶה תְמִידִי. וגם שיריו משביחים והולכים. ובכלל שמו יוצא בין האמנים הצעירים כאחד שכדאי לאחוז בִּכנף בִּגדוֹ. האם קראתי את ספר-שיריו האחרון שנדפס רק לפני כמה חודשים? זהו ספר מעולה באמת. ואין זה רק דעת-המחבר. אלא גם דעתם של המבקרים מהדור החדש. ואם ארצה הוא יביא מיד את הניירות לפני. כי הכול שמור בתוך תיקיו שלמעלה. והוא נושא אותם עימו לכל מקום שיילך. וכבר רצה לעלות במדרגות אבל אני אמרתי לא עכשו קוֹבִּי. עוד תימצא לנו שעה טובה מזו.

עכשו אני יכול להירגע מתדהמת הפגישה ולערוך את הדברים לפי סדרם הנכון. ראשית הביקורים שלי במוסד, לא הרחק מנֵס-צִיוֹנָה. בתחילה בגלל תפקידי ואחר כך מתוך ענין שהתפתח. אני זוכר אותם כאילו התרחשו אתמול. אני זוכר את המדשאה העלובה הכלואה בין הבתים הישנים אדומי-הרעפים. מכל צדיה היא עטורה בעצי הג’וֹקַראנדָה המרהיבים בפריחתם הסגולה. אני זוכר את אדמת החמרה מכוסה כולה בנשר פריחתם. את ספסלי העץ עטויים בחריוני הציפורים שהתייבשו. אני זוכר את הלשלשת שהתעבתה ורק בסכין ניתן להסירה. ריחות מתוקים של אביב מאוחר נישאים בחצר המוסד. והם מדובקים אל הַחוֹסִים ואורחיהם שמתהלכים על המדרכות בהילוך איטי ומעט חגיגי. גם אני מהלך שם לצידו של קוֹבִּי צְבִיאֵלִי והוא מדבר אלי. הוא נמוך ממני ועבה ממני ודילוגו המסורבל מצחיק אותי כשהוא מנתר מעל השלוליות הרעננות של המלקוש המאוחר. אי-שם בלב הפרדסים בדרך לנס-ציונה.

שנית אני זוכר את שיחתנו החרישית, את גימגומו הרך. נסיונותיו מכמירי הלב לעקוף את מוקשי המילים ואת מלכודות התוארים הסבוכות. אצבעותיו החורשות וסורקות בתוך זקנו הכבד. לפני שאושפז כאן לא גידל זקן. אבל הגילוח הפך לו לסיוט. המים קרים תמיד והסכינים אינם חדים. ולחייו נפצעות ללא הרף. כמו בצבא, אמרתי, ממש כמו בחודשים הראשונים של הטירונות. ומיד הישאתי את שיחתנו למרחקים מפני שנזכרתי שקוֹבִּי נפסל לשירות הצבאי. אני זוכר שרצה מאד לשרת. בחוד החנית, במקום שכל חבריו הטובים בני המשק נמצאים. אבל הרשויות מיאנו ופגעו בו והוא התקפל אל תוכו. ומאז הוא אינו מרבה בדבורים על הצבא.

רק על המלחמה יש לו תמיד מה לומר. פלא שלא פרץ בגידופים כנגד הלחימה בלבנון. ובעצם לא יחיד הוא בין מגדפי המלחמה שפגשתי ברֹאשׁ-פִּנָה. אתמול קפצנו לשעה קלה לשחות בבריכה הציבורית. ומישהו מהחברים התעקש לבקש מהקופאית כרטיסי-הנחה דווקא. כמו שמגיע לחיילים. איזה חיילים? שאלה הקופאית. אתם גם כן חיילים? וכשלא ויתרנו על זכותנו ודרשנו את הכרטיסים הזולים קמה ממקומה ופרצה עלינו בגערות. איזה מין חיילים אתם? תראו איך שאתם נראים. ואם אתם חיילים מה אתם עושים בבריכה של המושבה? כששם בהרים נהרגים כל כך הרבה צעירים? תתביישו לכם, ירקה עלינו, אתם בושה לצבא ובושה לעם ישראל.

ועוד רגע היתה מסתערת עלינו באגרופיה החלושים. מאחור כבר נזעקו רוחצים והחלו לרוץ. מאחד הפתחים הגיח במהרה איש אחד שהיה בעלה כנראה. הוא אחז בזרועותיה בכוח והידק אותן והפציר בה שתרגע. בעברית ובאידיש וברוֹמַנית מסוכסכת. ואלינו פנה בהתנצלות רפויה ואמר שעלינו להבין ולסלוח לה. כי היא אישה קשת יום שאינה יכולה לשכוח את עברה. וכל פגז שמתפוצץ בגבול מפוצץ מחדש את חרדותיה. ומאז שפרצו הקרבות בלבנון אינה מסוגלת להירדם. וכבר ביקש ממנה שלא תשב בקופת הבריכה. מפני שמרוב חרדתו לה זנח את עבודתו וכל היום הוא משגיח עליה מרחוק.

בסדר בסדר אמרנו במבוכה. וגם התחרטנו ורצינו לשלם את מחיר הכרטיסים המלא. אבל הקופאית לא הסכימה. אני לא צריכה את הכסף המחורבן שלכם. ושם בהרים נהרגים כל הזמן הילדים שלנו. ואתם לא מתביישים לעשות חיים במושבה ולרחוץ בבריכה. היא ניסתה לחמוק מזרועות בעלה ולהסתער עלינו שוב. אבל הוא התגבר עליה ודחק אותה מעבר לגדר הבריכה הציבורית.

אבל קוֹבִּי צְבִיאֵלִי לא קילל את המלחמה ולא את מחולליה. ואני שמחתי כי עוד לא נרגעתי מדברי הקופאית הַהִיסְטֶרִית. שאת מעט הצדק שבדבריה לא יכולתי להכחיש.

שלישית אני זוכר את חדרו הצר ואת מדף הספרים שמעל מיטתו. ואת ספר שיריו של נוֹחַ שְׁטֶרן שקרא באותם ימים במוסד. ביקורי המעטים היו מלאים בדברי ערגתו לשירה התמימה הנכלאת בעל כורחה בין החומות. כנפיה נקצצות רגליה נֶאֱזָקוֹת וגרונה נאטם. כמו שקרה למשורר המופלא נוֹחַ שְׁטֶרן. הוא זירז אותי לקרוא משיריו ואת הדברים המועטים שנדפסו עליו בכתבי-העת הספרותיים. במשק היה ספרן צנוע שהיה מקורב אליו מעט. והוא בין היחידים שהבין ללבו. עוד מראשית התמוטטותו. והוא שנתן בידיו את כתביו של נוֹחַ שְׁטֶרן. בספרות העולם היו משוררים רבים שכתבו מתוך החומות. אבל אצלנו רק יחידי יחידים. ואולי רק אחד. כך אמר לו הספרן. וכשהתהלכנו על המדרכות הצרות השקועות בתוך אדמת החַמְרָה היינו מגיעים תמיד לריח הפרדסים המתוק. המשגע פי אלף בתוך שממת החומות. ולחשכת הפרדסים שהיו לפנים יערות מולדתו. ואז סיפר לי איך נהג להימלט אל מעבה הפרדסים מאחורי משוכות החֲבַלְבָּל הצפופות. איך היה משתטח על העשב הרענן. ואיך היה משתרע על הגזעים המפוצלים. ושם במחבואו היה שומע את הנַהַם המתמיד והרחוק של חיי המשק מעבר למחיצה הירוקה. כאחד החרקים הקטנים היה מתכווץ אל גזע ההדר ומנמיך את עצמו שידמה לאחד העשבים הצנועים שבפרדס.

ורביעית אני זוכר את חלומותיו. ואת ספורי חלומותיו. מה באמת ראה ומה באמת הזה והמציא אינני יודע. ומה משכה בו תאוות הסיפור שממנה נטל לו חופש להסתלק מתוך החומות. כאילו היה שב למעיין קדום שמימיו כל כך טהורים ששום רע לא יצא מהם. אילו היה נערה, אמרתי לו פעם, כשנלאיתי מסיפוריו, היה משגע אותי בסיפורי סרטים אמריקאיים. היה מכביר פרטי פרטים אינסופיים כמו שאוהבות הנערות. ורק מזל היה לנו שלילותיו במוסד היו קצרים ונקטעו בהשכמה מוקדמת לעבודות השירותים. שאם לא היה נעור עוד יכול לשכב ולחלום עד הצהריים. ועוד מזל היה לנו שביקורי אינם תכופים כל כך. ואני מבקרו פעם אחת בעונה. והזכרתי לו את הגשם הכבד שניתך על המדשאה בביקורי הקודם.

קוֹבִּי צְבִיאֵלִי נשא אלי עיניו ואמר שהוא מודה לי גם על ביקורי המועטים. הוא יודע שאיני חייב גם באלה. ורק המקרה הטוב עומד לצידו שאני מתמיד ואינני שוכח אותו. אפילו שאינו נכלל בין הַחוֹסִים שאני חייב לבקרם מטעם תפקידי. ואפילו שהוא יודע כמה אני מתייגע בנסיעותי עד שאני מגיע אל הגבעה הנסתרת לא הרחק מנֵס-צִיוֹנָה.

ג.

חלום אחד נשנה ונכפל בלילותיו המסוייטים. ויש בו סדר קבוע ורצף תמונות מוכר וקבוע. בראשונה צפה מולו מעין מפת תבליט מוגדלת של המשק. מעין תצלום אוירי מוחשי עד מאד. נוף הילדות שראה בתמונות מראשית ההתישבות. זכרי תערוכות-יוֹבֵל ששבים ונקבצים לפני עיניו. ואת כל המפה הזו שהוא מכנה מפת-החלום חוגרת החורשה הירוקה. לא תמיד מופיעים בה עצי אֵקלִיפטוּס. לפעמים משתרבבים שמה מיני אילנות שונים ומשונים. כמו דקלים משוננים ופַרקינסוֹניוֹת קוצניות. ומאז שחסה במוסד התרבו עצי הג’וֹקראנדה המסגילים בפריחתם. חורשת החלומות היא מקום מפלטו וצוּר מחבואו מילדותו. בה הקים לראשונה את מחנה האוהלים בל"ג בעומר. ובה עורכים חברי המשק עד היום את המפגשים מַעֲלֵי-העשן של ימי-העצמאות החמימים. ואליה גם חמק ביום הנמהר ההוא, כשהתמוטט לפתע ולא מצא עוד טעם בחייו.

בחלומו חזה בזריחות צבעוניות העולות ובאות מעבר לחורשה. ובשקיעות שהיו עוד נפלאות מאלה. שם ראה איך השמש יורדת מבעד למסך העלווה הנעה. שם פגעו הקרנים המאדימות בעֵינָיו המקוּבָּעוֹת ברוח-המערב. שם ייבשה הרוח החרישית של לפנות ערב את דמעותיו שהפליגו במורד פניו מבלי שחש בהן. געגועים כבדים היו מתפשטים מתוך לבו אל כל גופו. וכמיהה קשה היתה פושה באבריו. אל אביו שנטשו לפני ימים רבים. ואל סבו שאהב אותו מתוך דפי האלבום המשפחתי.

ריחם החריף של עלי האקליפטוס עלה באפו. וממש בתוך שגרת-חלומו היה מבעיר אש בעצים ומבשל מרק-אקליפטוס מְחַייֶה בתוך הסיר שעל החצוּבָּה. איך האמין בתמימות-ילדותו שכך אפשר לחיים לזרום לנצח. ומה דרוש לו לאדם שיהיה מאושר? קצת תפוחי-אדמה המתבשלים בתוך המדורה. משקה אקליפטוס ודבש מתוק שנמצץ מתוך פרחיו.

לפעמים היה חלומו נקטע בהלמות-לב עזה. חרדה גדולה היתה תוקפת אותו בשנתו. מישהו היה מאיים על מחנה-האוהלים הקטן המלבין למרגלות בית הבטחון. כמה אהב לטפס בחלומו על גרם מדרגות הבטון התלויות עד לראשו של הבית הגבוה המשקיף למרחקים. והוא, קוֹבִּי צְבִיאֵלִי, היה רץ ומתגייס להציל את המחנה הקטן משריפה פתאומית או מפשיטה אכזרית.

היה חש אל הפעמון הגדול התלוי בין המטבח לחדר-האוכל. ומתחתיו היה מקפץ בחוסר אונים בשל קומת הילד שלו הנמוכה. עד שמגיע חבר אחד שחיבב מקטנותו. והוא מניף אותו ומרכיב אותו על כתפיו ומגישו עד לפתיל הפעמון. ואומר לו הקש בני, אל תפחד, צלצל בפעמון והזעק את כל המשק.

וכשנשמעות שעטות הסוסים והולם הפרסות משקשק במדרכות הוא מתהפך מתוך שנתו בחוסר מנוחה מטריד. מי הם הרוכבים? מי הם הפרשים הנחפזים לחצות את מחנה האוהלים הקטן? אנשי הלגיון הערבי כסופי הקסדות או פורעי הכנופיות מן הכפרים השכנים העוטים כפיות עבות לראשיהם? או אולי אלה הצנחנים הבריטים חגורים עד לצוארם? גם בחודשי שהותו בתוך החומות שליד נֵס-צִיוֹנָה פקדו אותו החלומות הללו. וגם שם שכב והתלבט עד שהפציע אור ראשון. מי הם הצבאות המעבירים חלחלה בעצמותיו ומקלקלים את שנת הלילה שלו? גם לרופאים לא ידע לומר דבר ברור. משום שמאום לא נותר בידיו בתום החלום. למעט זכרון אחד חריף. זכרון בעלי הזקן.

אז בבקרים ההם נדר בלבו לגדל זקן עבות ולעולם לא להסירו. ולא משום שפניו נתכערו בהשפעת התרופות. ולא משום גוון עורו שהצהיב מן המזון שבמוסד. זקן עבות ושחור כמו שהיה לסבו שנמנה עם מייסדי המשק. וכמו שהיה לאביו מחלוצי התעשייה שבמשק. זקן אמיתי ורך כמו שאהבה אחותו לסרוק בילדותם. כשהיתה ישובה על ברכי אבא. ידיה הקטנות ממריאות אל שולי פניו וממשמשות בשערות זקנו. וגם כשגדלה לא חדלה ממנהגה. והוא מִתְבָּעֵת עד היום כשנגלים לו בחלומו מראות אסורים מימים רחוקים. הוא רואה את אחותו כאֵשֶת-מַדוּחִים אמיתית. המטפסת בתנועות של תַפנוּקים על ברכיו של אבא. מתפתלת ושולחת ידה אל הסבך השעיר והכהה. וידה מחוללת שם נפלאות. ומיני הרגשות של מֶתֶק שלא ידע כמוהו מקודם מתפשטות בתוך גופו. האם לא הזהיר אותו הרופא במוסד שהגיע הזמן לעקור את אחותו מתוך חלומותיו? האם לא איים עליו שיתפטר ממנה ויחדל סוף סוף מזִכְרֵי התאווה האסורה?

ובשולי החלום השגור הזה מופיעים מראותיה האפלים ועוטי-הסוד של האורווה הישנה. פעם בילדותו ערך מסע שיטוטים וגילוי אל החדרון הקטן שבצד האורווה. ושם בין כלי הפִּרזוּל ופנסי הרוח היה מונח מזרון על הרצפה. מזרון ישן ממולא בעשב-ים. על רצפת חדר הכלים התגוללו מחברות הרישומים של הסוסים וכלי ריתמה מקורעים. ובחריצים שבין לוחות העץ המתפוררים אפשר היה לתקוע את הפרצוף ולראות מראות מגרים שהחשיכה יפה להם. וחבורת הילדים שעמדה שם והציצה מבעד ללוחות קראה אליו שיבוא ויראה את הנערה השרועה על המזרון ומבהיקה בלוֹבֶן גוּפָה. כמה דומה היא לאחותו. והאיש הכבד המתגולל מעליה בתנועות מגוחכות מזכיר להם את אביו. ורק החושך מונע מהם לזהות את זקנו המסגיר. והם חברו עליו מאחוריו, וכפו אותו בכוח שיציץ בחריץ הצר. וגם שדמעות העלבון חסמו את עיניו לא הצליח לזהות בוודאות מי השוכבים על המזרון. אבל מה שראה שם, מערבּוֹלֶת הגופים ותנודתם מלווה את לילותיו עד היום.

קוֹבִּי צְבִיאֵלִי בעל החלומות ובעל הזקן היה נעור כאן מחלומו שטוף בזיעת חלומות כבדה. והיה מעביר את שאר יומו בטקסי-היטהרות שהמציא לעצמו. ולא היה מצליח להיפטר מחלאת-החלום שדבקה בו עד שלא סיפר לי עליו לפרטי פרטיו. עד אחרון גלי הגוף, עד האנחה האחרונה. ובין המראות שראה שרבב גם פרטים שלא העז לגלותם לחבר הרופאים שטרח עליו לרפאותו.

ד.

למחרת בבוקר הדחתי את כלי האוכל מתחת לעוקב המים. מבעד לשקשוק הצלחות המוטחות אל הסירים שמעתי את שיחת החיילים. מחזה כזה עוד לא ראיתי. משוגע אמיתי. ראיתם את עיניו הבוערות? ראיתם איך נפנף בידיו? ראיתם את זקנו הכבד? כבר לחמתי בשלוש מלחמות אבל תופעה כזו עוד לא פגשתי.

סגרתי את הברז וניגשתי לחבורת הסועדים. מה קרה, על מי אתם מדברים? שם למטה, בתחנת-הדלק שבצומת רֹאש-פִּנָה משתולל איזה משוגע. כל השיירות עוצרות בגללו והנהגים יוצאים מרכבם כדי לחזות בהצגה. היית מאמין שאיש אחד יִבלוֹם את כל הצבא? אבל זה לא יתכן. הרי ישנם המון שוטרים צבאיים במשטרה וכאלה שמוצבים בצומת. הם לא מסוגלים להשתלט על המופרע המתפרע? להיפך, גם השוטרים מתגודדים סביבו ופשוט נהנים מהמוֹפָע. זה מחזה מבדר ממש. כאילו שלחו במיוחד איזה בדרן מקצין החינוך. האיש שוצף ויורק ואינו שומע מה הוא סח. אתם מוכרחים לרדת ולראות. לפני שמישהו יתחמם עליו ויסלק אותו מהצומת.

ניגבתי את ידי במכנסי, מילמלתי משהו לחברי תורן רחצת-הכלים ומהרתי לגלוש במורד הגבעה. ירדתי בשביל בטיסה. דילגתי מעל אבני הבזלת ומעל קֹדקֹדֵי-הקִיפּוֹדָנים הדוקרניים. אם מישהו מתנבא למטה בתחנת-הדלק הרי אני מנחש מיהו. ואם בעל-זקן מטורף עוצר את תנועת השיירות בדרכן ללבנון אני בטוח במי מדובר. וגם אם איש לא קרא לי לחלץ אותו הרי אני הזעקתי את עצמי. ועל דעתי שלי אני ממהר להצילו. לפני שיידרס ברגלי ההמון המשתולל שם למטה. ולפני שייכלא בידי השוטרים הצבאיים. ולפני שיובל למקום שאינני רוצה לשוב ולהזכר בו.

כבר בביתה של רִינָה כשראיתי את קוֹבִּי צְבִיאֵלִי לפני, את ישיבתו, את זקנו, עלה בי הרהור מפחיד. איזו מחשבת ניחוש מבשרת רעה. האיש הרי מועד לפורענות. רואים זאת בפניו. ויש עננה כהה של צרות אורבת ומקננת מעל לראשו.

תחנת-הדלק היתה שרויה בבַּלגָן מוחלט. הצומת נסתם ומהומה ענקית התחוללה בדרכי העקיפין שסביבה. האבק התאבך ורעש המסוקים המנמיכים אל המינחת הסמוך החריש את אוזני. חציתי את טורי נושאי-הטנקים. חמקתי בין משאיות-הענק וחתרתי אל מרכזה של תחנת-הדלק. אל רחבת האספלט החֲבוּלָה שבין המשאבות. ושם ראיתי את יעֲקֹב ידידי בתוך מעגל צוהל של חיילים ושוטרים. קוֹבִּי עמד על מדרגת הבֶּטוֹן בין משאבות-הדלק ונשא ידיו אל השמים. מעברים נהרו אנשים לחזות במחזה המפתיע. לא רק חיילים אלא גם אזרחים שירדו מהמושבה. ומרחוק צדה עיני את רִינָה והילדים מנסים להתקרב אליו. ואפילו נדמה לי לשנייה קצרה שראיתי את הקופאית הרוֹמַניה מקוננת על כתף בעלה.

החיילים שחנו על הנגמשים הריעו לו ומחאו כפים. ומכלי הרכב נשמעו קריאות לעג ובוז מעורבות בצהלה ריקה. לפתע הושלכה עליו פצצת-מים. ואחריה רגמו אותו מן הנגמשים הקרובים בשקיות פלסטיק ממולאות מיץ ותרכיז של הדרים. קוֹבִּי נראה מוזר עד שפקפקתי אם באמת זהו קוֹבִּי צְבִיאֵלִי שאני מכיר מימיו שבמוסד. רטוב מפצצות-המים, זקנו דולף והוא אחוז תזזית. ואינו מבחין בכלל במה שמתחולל סביבו.

פילסתי אליו דרכי בכוח. דחפתי ונדחפתי, בעטתי ונהדפתי אבל לא הפסקתי. הרגשתי שאני חייב לעצור בו לפני שיתאחר. לפני שיקרה לו משהו מכאיב. וכשקרבתי אליו שמעתי את זעקותיו. מבין החומות אני קורא אליכם. מבין החומות הגבוהות אל תלכו לשם כי רק אסון יביא עליכם האיש הזה. איזה איש? קראו החיילים שבנגמשים. תגיד ישר למי אתה מתכוון. האיש הזה, זעק קוֹבִּי צְבִיאֵלִי, הַנוֹחַ שְׁטֶרן הזה שכלוא בין החומות. איזה נוֹחַ? איזה חומות? שאגו אליו מהנגמשים. אתה מתכוון לאַריק הזה וְלשָׁרוֹן הזה. החיילים צחקו לו אבל הוא לא חש בלעגם. רק אסונות תנחלו מידיו. ועוד תצטערו על הרגע שבו יצאתם אחריו למלחמה הרעה.

מצד בנין המשטרה נשמעה נהמה כבדה. וכשהתרוממתי לראות מה מתרחש שם ראיתי כמה שוטרים ובידם אלות. והם חוצים את ההמון ומישירים אל רחבת משאבות-הדלק. אל בימת הבטון הקטנה שעליה עומד בעל הזקן וזועק זעקת עִוְעִים.

גם אני חתרתי אליו בעקשנות. אבל הקהל הצפוף לא פינה לי מעבר. רציתי להקדים את השוטרים ולחטוף אותו ולנוס עמו במעלה רחוב האומנים של המושבה הישנה. לחמוק בין השערים המגולפים של רִינָה אל חשכת בית האבן הבטוחה. אבל הם הקדימו אותו ואני התמלאתי חשש.

הכול התחיל בבוקר, שמעתי קולות מסיחים בקהל. המשוגע הזה ירד מהמושבה. נטפל לנהגים שעצרו בצומת והטריד את הדַלְקָנִים בתחנה. מה אמר להם? הוא סבב ביניהם וניסה לשכנע אותם שישובו למקומות שבאו מהם. המלחמה לא תיטיב עמכם. והאיש הארור יורידכם לשאול אחריו. בתחילה היה נינוח וגם חייך ושידל את הנהגים בדברי נועם. היום אתם בגופכם. אבל מחר במלחמה הבאה כבר בניכם יצאו להילחם. אין בכם שמץ מורא? ואם לא תקומו ולא תעצרו בעד האיש המקולל היום, הרֵי וכו' וכו'.

ואולי היה ממשיך ומדבר בנחת עם הנהגים שבתחנת-הדלק. ולבסוף גם מתעייף ומסתלק בשקט. אבל נהג אחד שנפגע מדבריו התרתח והשיב לו בגסות. ואחר כך סטר לו ומרט בזקנו. ואז נדלק המופרע הזה וחולל את המהומה העצומה שבצומת.

השוטרים הצבאיים כבר הגיעו אל המשאבות. ולאט לאט הקיפו את קוֹבִּי מגבו. הוא לא חש בהם. אולי בגלל שעיניו עצומות ואוזניו אטומות מהשאון הנורא של המסוקים. ורק זקנו הכהה רוקד ברוח. הוא צעק בכל כוח גרונו הַנוֹחַ הזה, האַרִיק הזה, הַשְׁטֶרן הזה. מבין החומות קורא אני אליכם. הצילו את נפשותיכם.

להציל את נפשו שלו צריך עכשו, חשבתי כשהשוטרים אחזו בו בחוזקה והניפוהו ממקומו. כמה קטן וכמה קל נראה פתאום תלוי בין זרועותיהם. די שקט מספיק צעקתָ היום. בוא אתנו בוא. אבל לאן אתם לוקחים אותי עוורים שכמותכם?

שמעתי את זעקותיו ובלבי השבתי לו תשובה שקטה. וגם אילו הייתי צועק לא היה שומע אותי. אל בין הפרדסים הירוקים הם לוקחים אותך קוֹבִּי. אל המדשאה שמתחת לג’וֹקַרָנדוֹת הפורחות. אל הספסלים המטונפים שעל השבילים הצרים. לאי-שם שאתה כבר מכיר משנים. אל בין החומות הגבוהות לא הרחק מנֵס-ציוֹנָה.

א.

ועוד באותו הלילה, שהיה ליל שבת, צריך הייתי להחליט בדחיפות החלטה קשה. האם להיענות להזמנתו של ידידי, עַמִי אֲבִירָם, ולנסוע עימו ועם שתי המורות לאֵילת. או שאדחה את הצעתו. ואוותר על ההרפתקה המושכת ועל נסיעת התענוגות. תירוצים באמת שלא חסרו לי. ואפילו תירוצים טובים ואמינים. כבר כמעט שלושה שבועות שלא יצאתי לחופשה. ולא ראיתי את בנֵי משפחתי הקטנה. אישתי ודאי כבר נתקפה בדאגה. שלא לדבר על אימי. הילדים הקטנים אינם נחשבים כאן. ועמי רק יצחק לי אם אדבר בשמם. וגם הצטברה אצלי כביסת חיילים רבה. ומדים שנקרעו והם זקוקים לתיקון דחוף. ובכלל כבר הגיע הזמן שאחליף את ציודי האישי שהתבלה בחדש. לכל אלה אוכל לדאוג רק אם אקבל חופשת שבת ארוכה, ואסע לביתי. וכבר טפחתי על כתפו של עמי ידידי ואמרתי לו תודה, עמי. באמת יפה שחשבת עלי. אבל לנסיעה המטורפת שלך לאילת תמצא לך בבקשה שותף אחר. אני נוסע הביתה.

ורק לאחר ימים כשחזר ממסע התענוגות והסתגר אתי בקרון-המגורים שלנו, נודע לי שבעצם כמעט ולא שהו באילת. כי כשהגיעו אל העיר ביקשה אחת המורות להמשיך ולהדרים לסיני. בחייה לא ביקרה דרומה לאילת. ועמי נתפש לנדיבות משונה ואמר למה לא? מי רודף אחרינו? אפשר להמשיך לנוּוֵיבַּע. ואפילו לדַהַבּ הרחוקה. ובאמת המשיכו בנסיעתם, לא עצרו באילת וירדו לחוף דַהַבּ. אלא שבאמצע הדרך התקלקלה המכונית והם לא רצו להסתכן ופנו חזרה לנוּוֵיבַּע.

ואת שלושת ימי-הזהב עשו בתוך החול החמים של נוּוֵיבַּע. התגלגלו אל הים הירקרק ושבו אל החוף. ולבסוף מרוב ריצה אל המים וחזרה פשטו את בגדי הים שלהם והתרוצצו עירומים כילדים. ואפילו הבדואים שחלפו שם רכובים על גמליהם לא הרתיעו אותם ממשובתם.

עמי אחז בכתפי מרוב התרגשות ואמר, איך שאתה היית נהנה שם. כל הצער שאתה טבול בו היה נשטף ממך. כל שירי הזכרון העצובים הללו שאתה מפרסם בעתונים היו נמחקים למגע החול המלטף. היית מתפנה סוף סוף לצד המשמח של החיים, שנאטמת לו מאז הקרבות. היית משיר מעליך את הרצינות שמכבידה עליך כל כך. והיית מפסיק את החקירות המטופשות שלך. איפה היה הגנרל ההוא ביום שהתחילה המלחמה? ואיפה היה האלוף ההוא ביום שתקפו הסורים את רמת הגולן?

היית פורח שם מחדש על החול הרך. היית שוכח את מאות השמות שאספת מהעתונים. אתה יודע, בלילות אפילו לא התכסינו. ושכבנו כל כך קרובים ארבעתנו. והבחורות הפתיעו אותי לטובה והיו נורא נחמדות ונוחות. ואולי אפילו מאושרות.

אני ישבתי על הדרגש בקרון וסירבתי לכל פתוייו. הוא כרכר סביבי והשקה אותי בקפה משובח. ואחר מזג לי מהקוניאק שהיה חביב עלי. והחניף לי באלף דרכים. הוא לא היה בחור טפש. ומידה נאה של פקחות בנוהגו עם אנשים הבחנתי בו עוד מראשית הקרבות. הרגשתי עצמי ממש כמו ילד סרבן. מבעט ברגלי לכל העברים. זורק את ידי לפנים ולאחור, מתפקע מתשוקה להיעתר לפיתוי המתוק שלפני. אבל פי זועק לא, לא רוצה. לא הייתי מסוגל להיענות לו למרות שרציתי בכך מאד מאד. ומה לא הציע לי באותו הלילה? הנסיעה תערך במכוניתו הפרטית. השהיה במלון וכל הוצאות הדרך על חשבונו. ואני לא אצטרך לשלם פרוטה אחת מכיסי. ומה בסך הכול הוא מבקש ממני? שאארח לחברה למורה השנייה. רִינָה או דִינָה, כבר אינני זוכר את שמה. מצידו שלא אגע בה אפילו באצבע קטנה. מצידו שאשב ואקרא עימה כל הזמן בספרי שירה. העיקר שנצא ארבעתנו. המורה הקטנה שחשק בה מתנה את יציאתה בנסיעה משותפת. ובשום אופן אינה מוכנה לוותר.

וכאילו ראה לחששותי הבטיח לי עמי אבירם שאיש לא ידע על נסיעתנו. לא בחשאי ניסע, אבל ננצל עד תום את הבלגן שהותירה המלחמה. אל תדאג, כבר אירגנתי מסעות חשק כאלה גם לפני הקרבות. ניסע לטְבֶרְיָה בכביכול, לערב ריקודים במועדון שעל שפת הכינרת. ואחר כך נמציא משהו דחוף בתל-אביב. תקונים הכרחיים במכונית. ואחר כך בלבוש אזרחי לא יכיר אותנו איש בדרך לאילת. ואם תחשוש נכנס למספרה בדרך ונשנה קצת את הפרצוף שלך. ובכלל, ממה אתה חושש כל כך? הרי יש גם צדדים קלים למלחמה. ולמה שלא ננצל אותם כל עוד אפשר? לא סבלנו די? לא אכלנו מספיק קש עד היום?

ישבנו בקרון לגמרי לבדנו. כל אנשי המחלקה יצאו לסיורים ולאבטחות. עמי הפציר בי כל כך עד שנדמה לי שיפרוץ עוד רגע בבכי תחנונים. איזה שד משונה נכנס בו. גם ככה היה מפתיע אותי כשהמציא בילויים חדשים לבקרים. אבל מה השגעון העיקש שדבק בו? מה יש בה במורה הקטנה שהכיר בטבריה? מה מצא בה? מה מטריף אותו עליה?

חייכתי אליו והנדתי בראשי. לא, עמי, זה לא ילך. והוא כמעט נכעס עלי. לרגע חשב שהצעתו אינה נוגעת לי בכלל. ואני לא ידעתי איך לגלות לו שהצעה כזו לא הוצעה לי מעולם. זו ההצעה הקוסמת ביותר שמישהו הניח לפני בכל חיי. ושאני כל כך נכסף להיסחף אתו ועם שתי מורותיו לא רק לאילת ולחופי סיני, אלא לכל מקום שבעולם. לכל מלון זול ולכל משטח דשא מטונף. להיות פעם בחיי אלמוני בין אלמונים. תייר מזדמן בין תיירים. לחלוף על פני הארץ הדוויה בנסיעה משכיחה ומלאת תאווה. ולא להתחייב לכלום ולאף אחד. לא להיות אחראי למשפחתי הקטנה. ולא להעמיד פנים מיוסרות בין החברים המתקבצים מחדש לאחר חודשי השירות הממושכים. רק לשוט ככה בטיסה מהירה וקלילה. להציץ לכאן ולעצור שם. לחבק את כתפיה של המורה הצעירה מטבריה. להיאנח פתאום ולרכון אל מפתח חולצתה. להעביר את ידי החומדת בין רגליה, על המושב האחורי של המכונית.

אבל לא עמי, אני פשוט לא יכול להצטרף אליך. תחפש מישהו אחר. ודאי יש בין החברים אחד שמשתוקק לרדת לאילת. אתך ועם זוג המורות החמודות. ולבלות על חשבונך חופשה פתאומית שהיא כל כך רחוקה מהדמיון, וכל כך מנותקת מהחיים הממשיים, עד שהיא נראית לגמרי בלתי ניתנת להשגה. אבל דווקא בגלל זה מושכת כל כך. ואיך אפשר לעמוד מול קסם משיכתה?

ב.

ולגמרי גם מובן שערב הריקודים הסתיים בקטטה המונית. כלומר היו מכות והיה בלגן גדול במועדון הריקודים שעל החוף. וכמעט שהוזעקה גם משטרת טבריה. אבל לבסוף הסתלקנו משם במכונית של עמי אבירם, ולא היה מי שיזעיק את השוטרים. כמה מהבחורים המקומיים רדפו אחרינו עוד מעט. ואחר כך התייאשו והניחו לנו.

הקטטה התפתחה במפתיע. בבת אחת ניצתה ותיכף גם התלקחה. וקודם היה שקט ושלווה באולם הריקודים. אף על פי שהבחורות טענו שהיה מעט מתח באוויר. עמי שתה יותר מדי ולא הניח לנו למשוך אותו מחוץ למעגל הרוקדים. ואחר כך כבר היה מאוחר. הבחור שנתקל בו העליב את המורה הקטנה. ואני בטפשותי שאלתי אותו, כמו שנהגתי אז לשאול כל אחד, איפה היית בשישי לאוקטובר, חתיכת טינופת? היכן הסתתרת כשכל זה התחיל?

הבחור השיב בגסות ועמי התקרב אליו. ואז, תוך שניות כבר הוחלפו מהלומות. והמורות ברחו בצריחות בהלה אל השולחנות הקטנים שסביב לקירות. עמי הכה אותו כמה מכות טובות בבטן ועל הצואר, אבל החוויר כולו מכעס. פניו שונו ואני חרדתי לו מעט. ובלי לברר מה בדיוק התרחש התחלתי למשוך בו לכוון היציאה. המורה הקטנה נתלתה עליו ונאחזה בחגורתו, והכבידה מאד על תנועתו. זיעה מפתיעה שטפה את עורפו ואת גבו והוא פלט את האויר מפיו בשריקה משונה.

ידעתי רק דבר אחד, שערב הריקודים נהרס. ושצריך להסתלק מכאן מה שיותר מהר. בדיעבד הסתבר לנו שרוב הרוקדים דווקא היו בעדנו. והיו ביניהם שהבחינו איך הבחור מציק למורה הקטנה עוד מראשית הערב. היו כמה דקות פנויות שעמי נח מלרקוד והלך אתי לשתות בפינה. והמורה הקטנה נחטפה מיד בידי המקומיים. אז גם נטפל אליה הבחור החמום. שהיו שאמרו שהוא הכיר אותה עוד מקודם.

יתכן שנמהרנו לחמוק ממועדון הריקודים. אדרבה, אילו היינו נשארים ונלחמים מעט יותר על כבודנו, אפשר שהיינו זוכים אפילו. והבחור המוכה היה מסולק משם בחרפה. ועוד חוטף בעיטה ומועף אל הרחבה שבחוץ. אבל לא היה לנו הרבה זמן לחשוב. והיינו מועטים מדי, בקושי ארבעה בלי הבנות. ורינה או דינה, שאינני זוכר את שמה, ראתה לפתע מקצה האולם איך אנחנו מסתלקים בלעדיה ומיד הקימה צעקה גדולה. וכשמיהרו אליה כמה מהרוקדים לראות מה קרה לה, תמכה עצמה בידיהם וביקשה שיוציאו אותה מהר מהאולם. כי האויר אזל לה פתאום והיא נחנקת ממש. וככה הצליחה לתפוס אותנו כשעלינו אל המכונית של עמי. והיא נדחקה ממש בכוח אל חברתה המורה הקטנה.

כל אחד זרק הצעה משלו לאן כדאי עכשו לנסוע. ורק עמי אבירם לא רצה לנסוע לשום מקום. אלא פשוט לחזור לאולם הריקודים, לחצות את קהל המחוללים, לתפוס שוב את הבחור החמום שהתכתש אתו ולנקום בו נקמה אכזרית. עמי לא היה בחור אלים אבל הוא חש מעין עלבון בשל התקפת הפתע. והשתומם שאנחנו לא הרגשנו כמוהו, ושלא היינו אחוזים כמותו בתאות נקם. הוא עצר את המכונית ביציאה מטבריה. ישב בשקט כמה דקות ואחר כך הפליט, הנבלות האלה. קודם מתחמקים מהמלחמה, אחר כך מסתתרים בבתי הקפה ובאולמות הריקודים. ובסוף עוד יש להם חוצפה להתנפל על חיילי מילואים צייתנים ושומרי חוק.

כולנו הסכמנו אתו. וכל אחד סיפר סיפור קטן אבל אופייני על חוצפת המשתמטים. וגם המורה הקטנה צרפה סיפור קטן משלה. ורינה או דינה או מה-שמה אמרה שאנחנו כולנו תמימים. ובעצם מתנדבים. כי אילו היינו מתלווים אליה פעם, לכתתה שבבית-הספר העלוב, בשכונה שבה היא גרה, היינו לומדים באמת היכן נמצאים כל הגברים הצעירים שבעיר. היכן הם מסתתרים ואיך הם מערימים על רשויות הצבא ומתחמקים מהשירות הקשה.

וכך ישבנו דחוקים במכונית הקטנה של עמי אבירם, מקוננים על עצמנו ועל מרי חיינו. ועוד רגע היינו מזילים דמעות טהורות של רחמים עצמיים שאין להם שיעור. ואני אמרתי לעמי שיסע לפני שנטביע את עצמנו בדמעותינו. טוב, אבל לאן? שאל עמי. והמורה הקטנה הציעה שניסע כולנו למלון של קיבוץ גינוסר. שם האורחים הרבה יותר מנומסים. ואפשר לרקוד לילה שלם מבלי להתקוטט. וכשהגענו למלון היה לילה מקסים בחוץ. והירח זהר בשמים ובמי הכינרת. ולא התחשק לאף אחד לקום ולרקוד. הלכנו לשפת המים וישבנו שם על המזח. המורה הקטנה כבר היתה חבוקה בזרועותיו של עמי. ורינה או דינה קרבה אלי ונלחצה אל כתפי. ואני העברתי את זרועי מעל לגבה המתעגל. ושאלתי אותה בקול חרישי איפה היית, לכל הרוחות, בשישי באוקטובר, יום שבת, שהיה גם יום כיפור?

ואחר כך התקבצו סביבנו כמה תיירים מאמריקה. עמי ערך מדורה והמורה הקטנה פצחה בשירים נוגים. התיירים הביאו גיטרות ומצלמות וכוסות של קפה חם. וכל ההתרגשות שפקדה אותנו מקודם, בשעת הקטטה במועדון הריקודים נשכחה לגמרי. העלבונות, הגידופים, המכות, הכול נשכח. גם הצבע חזר לפניו של עמי. ואני ראיתי שאפילו הוא הולך ונרגע לאיטו.

וכשהחלו הספורים והשאלות ליד המדורה לא תקפתי את התיירים כמנהגי. ולא שאלתי אותם כדרכי היכן הייתם לעזאזל, בשישי לאוקטובר. כי פתאום הבנתי שאפשר להיות במקומות רבים. ואיש אינו חייב בדין וחשבון, היכן בדיוק היה ברגע שפרצו הקרבות. להיפך, נוכחתי שאם יש משהו שאנשים רוצים לשכוח, הרי זה אותם רגעים ראשונים של המלחמה. אכלנו מספיק קש מאז. ולא כל אחד משוגע כמוני ומלקט ללא לאות את השמות מהעתונים.

לא מהרנו לשוב למחנה שלנו. ולא מהרנו להפרד מהמורות החמודות. ומצידי אפשר היה להשתרע על החוף ולהתערסל בזרועותיה של רינה או דינה עד שיאיר היום. אלא שנעשה לפנות בוקר. ועצמותינו כאבו מחמת הישיבה הממושכת. אבל הנחנו לאש שתדעך מעצמה. ולא האצנו בתיירים המרוגשים שישובו למלונם. לאיטם נתפזרו לחדריהם, שרים לעצמם בקול חרישי את השירים הנוגים שזימרנו מסביב למדורה.

עד שקמנו גם אנחנו וחילצנו עצמות קפואות ונדחקנו אל תוך המכונית הצפופה של עמי אבירם. הייתי מנומנם לגמרי כשחזר לטבריה להשיב את המורות לדירתן. וישנתי שינה כבדה כשעצר והזדהה בפני השוטר הגדודי שלנו, בשער המחנה.

ג.

יום אחד שמעתי את עמי מנהל שיחת טלפון רגוזה עם אישתו. היא התלוננה ובכתה בטלפון. שכן תוקפני פלש לגג דירתם, כשהתקין ארובת-תנור משוכללת. התקרה נסדקה ודירתם נתמלאה באבק. היא ביקשה מהשכן שיחדל והוא לועג לה בפניה. ראיתי את עמי מתמלא עצבנות. הוא לא שלט בקולו וגער באישתו באוזני חיילי המחלקה. אבל אל תבכי, צעק עליה בטלפון, הבכי לא יועיל לך. ואני כבר אגיע. ואת רק תחזיקי מעמד. ואלוהים ירחם על השכן. אני מבטיח לך שהוא ייענש. אני אפוצץ לו את הראש כמו שהוא פיצץ לך את התקרה.

אחרי שיחת הטלפון היה עמי כולו צדקנות. ראיתם נבלה כזו? אני בטוח שהוא עוד אחד מאלפי המשתמטים. מהנבלות האלה שהסתתרו בחורים. ועכשו פתאום הם גחים ומציצים בכל מקום. לאחד כזה צריך לקצץ את הראש.

ניסיתי להרגיע אותו ואמרתי לו שאישתו הגזימה לבטח. הגעגועים מכלים אותה. נשים בכל הארץ בוכות עכשו בטלפון בקלות. הן בוכות מרוב דאגה ומרוב ייאוש. ומרוב שאינן רואות מתי יגמר כל זה. ומתי יחזרו החיילים שלהן הביתה. אבל עמי לא נרגע מדברי. ורץ למפקדים והשיג אישור יציאה מיוחד. ואחר כך יצא אל רחבת החניה של המוצב הקטן וטרח לתקן את מכוניתו שנפגעה באחת ההפגזות. הוא זחל מתחת למכונית וקילל את השכן נמרצות. ואני חששתי שמא יסתבך באיזו תגרה בגלל זעמו שאין לו מעצור.

אבל לא בכל הימים היה עטוי בגלימת צדקנות זועמת. היו גם ימים שהתחמק מתפקידו. נעלם לשעות ארוכות ואחר כך הצטדק בתירוצים עלובים. בימים של הפגזות קשות סירב כמה פעמים לצאת למוצבים הרחוקים. והשאיר את מלאכת ההספקה לנהגים אחרים. הוא התלונן על כאבי בטן מסתוריים, על כאבי פרקים שנגרמו לו בגלל ההגה הקשה והדרכים המשובשות. ממארבי לילה פחד מאד ונדר שלא יצא גם לאחד מהם. המפקדים ערכו אחריו מצוד. והתפארו באוזני אנשי המחלקה שישימו עליו יד. ויאלצו גם אותו לשכב עם כולם בין הסלעים. אבל איש מהם לא הצליח להוציא את עמי אבירם למארב לילה. הייתי עוקב אחרי ההתפתלויות שלו. אחרי שיחות הנפש הסודיות שהיה עורך עם המפקדים, ליד חפירת-המגן שמאחורי קרון המגורים. וידעתי שגם הפעם הוא יערים על כולנו. על החברים, על המפקדים ועל טווה-הגורלות הנעלם שלמעלה.

אבל בבילויים לא היה לו מתחרה. והיו לו באמת המצאות משובבות נפש. שום מרחק לא הרתיע אותו. ושום שעה לא הגבילה את תאוות הנאותיו. אחרי שהיינו שבים מתרגיל פשיטה, באמצע הלילה, קורסים על הארץ מתשישות, היה מגלגל את מכוניתו אל מול המחלקה המתפגרת, וקורא בקול עליז, נו חברה, מי בא אתי עכשו לתל-אביב?

פעם אחת נסעתי אתו לבלות לילה חורפי בתל-אביב. שלוש שעות נסיעה בכל כיוון. הכבישים היו ריקים והעיר מצופה בדוק לח ועגמומי. עמי הריץ אותי ללא רחמים מבית הקפה של ידידיו לאולם הקולנוע. ושם כמובן הסתכסך מיד עם שני צעירים וחברותיהם המבושמות. ישבנו על מקומותיהם באמצע השורה. וכשביקשו שנקום סרבנו לקום. הם התרגזו והזעיקו את הסדרן. כל המעמד היה משפיל בעיני. חברותיהם עמדו מבוישות בצידם. אבל עמי קם ממקומו ושאל אותם בקול רם שנשמע בכל הקולנוע, ככה מתנהגים עם חיילים שבאים מרמת-הגולן? ככה מתיחסים ללוחמים שיצאו לכמה שעות מהבונקרים? בושה וחרפה. הרי רק בזכותנו תל-אביב קיימת.

הקהל תמך בנו ולא סבל את היחס הרברבני של הצעירים. חיילים מסכנים, אולי תניחו להם? תראו איך הם נראים. למזלם היו הצעירים נבונים והם ויתרו לנו. רק סיננו גידופים וחיפשו מושבים פנויים. ראיתי על עמי שהוא פשוט חיפש תגרה. במפורש הרגיז את הצעירים. הוא רצה שיאבדו שליטה ויתחילו במכות.

אחרי שעה קלה עזבנו את הסרט המשעמם ועמי עבר על פניהם וקרא אליהם, זהו גבורים שלי, עכשו אתם יכולים לכבוש את הכסאות המסומנים שלכם. הצבא נסוג מהקולנוע. וכשיצאנו אל המדרכה הרטובה פרץ בצחוק גדול והחל לרקד מול המכוניות הנוסעות וקהל העוברים המשתאה.

משם נסענו לאיצטדיון הכדורסל. עמי הכיר כמה כדורסלנים מפורסמים והזמין אותי לראות את משחקם. הייתי הרוג מיום האימונים המפרך. מתרגיל הפשיטה ומהנסיעה המטורפת. פיהקתי פיהוקים עמוקים וחשבתי שפשוט ארדם בתוך המכונית ויהיה מה שיהיה. אבל עמי לא הניח לי, ואמר זה יתרונה של הארץ הקטנה הזו. לפני כמה שעות עוד היינו תקועים באיזו חפירה מחורבנת מול הצבא הסורי. ועכשו אנחנו מבלים בתל-אביב המאירה. ואל תרדם לי כאן. מחר אעזור לך לנבור בערימות העתונים, ולאסוף את השמות.

הוא לגלג על מנהגי המוזר. הרי מאז תום הקרבות כבר חלפו כמה חודשים. אבל בשבילי כאילו לא נסתיימה המלחמה. ואני גוזר ומוציא מהעתונים שמות. ואין סוף לשמות. ובכל פעם מתגלים שמות חדשים. וכל שם חדש שאני מגלה מטיל עלי צל רפה.

עמי אבירם הבחין בעיסוק הקודר שלי, וטרח לטלטל אותי לבילויי הלילה המופלגים שלו. למועדוני הריקודים שעל החוף בטבריה. לכל מקום שאפשר להגיע אליו במכוניתו הקטנה. תקופת השירות נראתה בעיניו כקרב מתמשך נגד התאריכים והשעות. והוא קיווה בפשטות להעבירה בנסיעות משכרות, בהרפתקאות מזדמנות עם בחורות ובשינה. ולילה אחד כשבילינו במועדון הריקודים על חוף הכינרת הכרנו את המורה הקטנה מטבריה ואת חברתה. עמי קם ורקד עם המורה הקטנה, ואני ישבתי ושוחחתי עם רינה או דינה שכבר אינני זוכר את שמה. היא שאלה וחקרה אותי על מעשינו במלחמה ואני השבתי לה בגסות. לא הייתי מרוכז ולא יכולתי לכפות על עצמי להיענות לה ברצינות. שאלותיה הרגיזו אותי אבל ידעתי שאני מעליב אותה לחינם. כעסתי על עצמי, על ישיבתי במושב הליצים של עמי. היא נעלבה כמובן והתלוננה אצל המורה הקטנה. ועמי הפסיק את הריקוד באמצע. ניגש אלי ואמר בחייך, תהיה בן אדם. מה המורה הזאת אשמה? הרי לא היא פתחה במלחמה, נכון?

ואני חשתי באמת שאני גורם לה עוול. כי מי יודע, אולי גם אחיה נמצא בין השמות שאני צובר מתוך קטעי העתונים. כבר שמענו על מקרים מפתיעים כאלה בחודשים האחרונים. ולא מזמן פורסמה באחד מעתוני הערב הנפוצים פרשה עצובה וסוחטת דמעות על אחות שמקדישה את חייה לחיפוש אחר עקבותיו של אחיה הנעדר. התגברתי על קדרותי והזמנתי אותה לָסוֹב אתי ברחבת הריקודים. אחרי הכול, מי אני שאנחש את כוונותיו של טוֹוֵה הגוֹרָלוֹת?

ד.

מששב עמי אבירם מנסיעת העינוגים שלו בחופי סיני הסתגר אתי בקרון המגורים שבמוצב המחלקתי הקטן. ישבנו על הדרגשים הדחוקים ועמי אמר לי שהוא נוזף בי קשות על מה שהחמצתי. אתה אמנם טפש ושמרן והפסדת המון, אבל אני מוכרח לדווח לך על המסע. עוד הרבה זמן תצטער שלא היה לך אומץ לבוא אתי ועם המורות החמודות לדרום.

והוא ממש דיווח לי, כאילו חייבתי אותו בדיווח. וגם פגשנו שם כל מיני אנשים נחמדים. חיילים ואזרחים יהודים מכל קצוות העם. חבל שלא ראית את בני העם שלך עצמם. איך הם מתאוששים במהירות מהלם המלחמה הקשה. לא היית מאמין איזה סדקים צרים ומוזרים הם מוצאים לעצמם, כדי להמלט מהצער ומהדכאון. הקשבתי לדיווחו בתימהון. לא ידעתי אם הוא מספר לי מה שבאמת ראה, או אולי רק מה שרצה לראות. או אולי מה שחשב שאני הייתי רואה, אילו הייתי מצטרף אליו ואל שתי המורות. גם כך קשה היה להאמין תמיד לדבריו. היה לו חוש טבעי לגוזמאות, ומבלי שרצה השתנו המראות בין מה שהיו באמת לבין מה שעלה מספוריו.

לא את כל הלילות עשינו על החוף בנוויבע. בלילה האחרון חיפשנו אכסניה באילת, והגענו לבית החייל. היה כבר מאוחר כשהגענו לעיר והחשיכה ירדה עלינו במהירות. נסענו עד לשדה-התעופה ושם עצרנו. הבחורות היו מותשות וערגו על מקלחת חמה ושירותים מסודרים. אתה יכול לשער בעצמך איך הן הרגישו אחרי שלושה ימים ולילות רצופים של מעשי-אהבה קדחתניים. עמוק בתוך החולות המתוקים של נוויבע. לבסוף החלטנו שלא נמשיך בנסיעת הלילה המתוכננת. איש בכל הארץ לא ציפה לנו. ואיש לא ידע שאנחנו ממוקמים באילת. לא המשפחות שבצפון, לא החברים שבמוצב, ולא התלמידים שבבית-הספר העממי בטבריה. יכולנו אילו רצינו להאריך עוד ועוד את חופשתנו הגנובה. יכולנו למתוח אותה בליל סוף. והאמן לי שלא היינו נענשים על כך.

נסענו לבית החייל ושם הסתבר לנו שלא נוכל לבלות את הלילה בחדרים משותפים. הבחורות שהתראו כחיילות בחופשתן יאלצו לפרוש לחדרי הבנות. ואנחנו הגברים לחדרנו. המורות לא הצטערו על ההפרדה. ראיתי בעיניהן שהן שבעו אהבים בלילות המדבר. אבל אני הרגשתי הרגשה מוזרה כשנתקלתי פתאום בהלכות-המוסר המוצקות של הצבא בבית החייל. אחרי כל ההפקרות הנעימה שהשתעשענו בה בימים האחרונים.

לשם מה אתה מספר לי כל זה? שאלתי אותו. ועמי אמר, המתן, סבלנות, תיכף תשמע ותבין. התחלנו לארגן את הדברים ומה רוצה הגורל? בחדר שלידנו אני פוגש במכר. אפשר לומר שכן וגם ידיד. לא הייתי מעלה בדעתי שניפגש שם. לפי מה ששמעתי לאחרונה ממשפחתו הריהו תקוע כבר חודשים מעבר לתעלה. היה רגע מביך ומלא אי נוחות. הוא התפלא לראות אותי ואני השתוממתי למעשיו באילת. ורק כשישבנו ושתינו במועדון התברר הכול. גם הוא נקלע, כמעט שלא ברצונו, להרפתקה קטנה וחביבה. ממש כמוני. מילא הדיווחים הכוזבים בספרי בית החייל, ומילא הרישומים המטעים בניירות היחידה. כל אלה לא נחשבו בעיניו. אבל מה אמר בביתו? מה אמר לאישתו? ומה סיפר לילדיו המתגעגעים? הרי גם לב של אבן יכול להישבר מרוב געגועים. מי שמדבר, אמרתי, תראו מי שמדבר.

עמי צחק ואמר אתה רואה? ישנם גם גרועים ממני. אני לפחות את הילדים שלי אינני מקפח. אתה חושב שאני הגבר הכי מושחת? ובכן ישנם גם אחרים. מושחתים לא פחות ממני. היית צריך לראות אותו מסמיק. היית צריך לשמוע את גמגומו. ישבנו ושתינו וצחקנו על עצמנו. במו איזה זוג נוכלים חַרְמָנִים ומתוּחכָּמים נדמינו בעינינו. ממש כמו בסרטים.

לאחר ארוחת הערב הגישו תה ועוגות. וזמֶרֶת מקומית בלווית כמה נערים מתנדבים ניסו לשמח את קהל החיילים. אבל האנשים היו מדוכדכים ולא הצטרפו לשירתם. ואחר כך שידרו בטלוויזיה את משחק הכדורסל נגד הקבוצה הצרפתית. והבחורים הצטופפו מסביב למסך. והיתה איזו התעוררות בחדר הגדול. המורה הקטנה וחברתה עלו מן הרחצה מבוּשמות ומאוּפרות ומלוּבשות באורח חופשי מדי. ומישהו צעק היכן המדים שלכן, חיילות? והיתה מבוכה קצרה עד שפרצתי עליו תן להן לנוח למסכנות. אילו היית יודע איך הטלטלנו בימים האחרונים. הדרך הנוראה מהתעלה הרגה אותנו ממש. הוא התנצל והן נאנחו בהקלה. המורה הקטנה שלי היתה נורא מושכת. ואני חושב שאסע בקרוב לטבריה להפגש אתה שוב.

ישבתי מולו מכווץ על הדרגש הצבאי הצר, בתוך קרון הרכבת הנושן שהוסב בחופזה לקרון מגורים. היה קר. התנורים היו כבויים ובחוץ שרקה רוח פראית. ורינה או דינה או איך שקוראים לה ודאי נתנה את אֵינֵי-הָאוֹמֶן הרכות שלה בבחור שעמי השיג בשבילה במקומי ברגע האחרון. כי אני סרבתי, כי אני יש לי מוסר ולא לכבודי היה להצטרף לחבורת הבַּלְיָינִים הרֵיקים הללו. למרות שנפשי יצאה להתגלגל אתם בחופי סִינַי החמימים. אלמוני בין אלמונים. מנותק מכל מה שקושר אותי לחיים האלה. מופרד ממשפחתי, רחוק מערימות העתונים שאני נוֹבֵר בהם וקוֹדֵחַ כל יום מחדש. לראות אם נשמט איזה שֵם מרשימת השמות שלי. תייר בין תיירים. החולף על פני החיים, או על פני בבואתם, בתנועה קלילה שאינה פוסקת.

ומה מעולל לי זה, טוֹוֵה הגוֹרָלוֹת הנעלם? מכביד עלי ברִשתות-מוּסר שאיני יכול להיחלץ מהן אפילו בשעת התוֹהוּ הקצרה של המלחמה. ומרחיק ממני את המורה הצנועה מטבריה, שאפילו את שמה אינני זוכר.

אבל חכה, אמר עמי, זה עוד לא הכול. אחרי שנגמר משחק הכדורסל נשארנו חבורה מצומצמת במועדון. וחייל אחד שבא מגיזרת הארמיה השלישית החל לספר לנו בקול חלוש מה שראה ומה שהרגיש ומה שזכר ולא יכול לשכוח. דבריו הפשוטים והשקטים הממו אותנו. כמה קרובים היינו כולנו לאסון ולא ידענו. הבחורות בכו ממש ואפילו לא חשו באיפור על פניהן שהתקלקל. ואני? אני כרגיל, ניסיתי לנחֵם את הנַעַר הצעיר בהלצות הרגילות שלי. אבל הוא לא היה בעולם הזה. ואז חשבתי גם עליך, הססן ושמרן עלוב. איך לא העזת לצאת אתנו למסע העינוגים, שאגב, כולו היה על חשבוני. גם המשקאות הקלים שקנינו לאיש הצעיר שקונן על חבריו. גם הכיבודים שקנינו בבית החייל. ואפילו ארוחת הבוקר שסעדנו שם למחרת, לפני שעלינו לצפון.

ישבנו בחדר האוכל המרוקן של בית החייל. כל החיילים השכימו והקדימו ויצאו לשדה-התעופה. כולם מיהרו לבתיהם וליחידותיהם. ורק לנו שום דבר לא בער. המורות עוד היו נרגשות מספוריו של הבחור העצוב מליל אמש, אבל אני עודדתי אותן בקולניות. אילו היינו יושבים כולנו ובוכים, או מחטטים כמוך בתלי העתונים, מי היה מתעלֵס בחולות האהבה של נוּוֵיבַּע?

ואני חשבתי לעצמי שתמיד תמיד יש משהו מפתיע בספוריו של עמי אבירם. משהו שעוד לא סופר ואולי גם לא קרה בכלל. ממש כמו שאני מוצא בכל פעם שמות נשכחים שפיזר טווה הגורלות הנעלם, בתוך חבילות העתונים שאני גוזר.