רקע
חיים אריה זוטא
משיאין משואות

…נחפזים הם לעלות בשבילים התלולים, העולים מֵ“הַמַּכְתֵּשׁ” דרך “בית-הכרם” לירושלם. יוֹעֶזֶר מחמר אחרי הפרדה שעליה רוכב כפוף ומכֻוץ אביו החולה. יָקים זקן-ביתם תומך בחולה מצדו האחד וחוניו, רעו מנער, מצד שני. החולה גונח וכואב לפרקים, והתומכים בו מדברים על לבו, כי עוד מעט ויגיעו אל מטרתם.

השמש שקעה. ההרים משני עברי נחל-חנינא מאפילים על העמק שמתחתם, ומגבה הצוקים נראה הוא כעין מסלה רחבה ולבנה, כבושה וסלולה, שמתפתלת ומשתרעת ונוטה צפונה; מאחוריהם, מבינות לטובי ההרים, נראה עוד פס מחויר של המערב; השמים ממעל כחלים-כהים וטהורים, אף ענן קל לא יקדירם.

מורדי ההרים כבר כסו עשב ירקרק, ההולך ומכהה עם הלילה השחור; השקדים עומדים עטופי עלים רעננים וזעיר-שם וזעיר פה מלבינים שרידי לבלובם, שנשר סביב-סביב; התאנה מוציאה עכשיו את פגיה הראשונים, והגפן — ענפיה שנזמרו, סרוחים על האדמה האדמדמת, ועלעלים קטנים נובטים מהם… רק הרמון שבצדי הכרמים עוד טרם פִּתַּח את נציו האדומים…

…נחפזים הם לעלות… וכשהם מתרוממים על מעלה ההר התלול — ורוח הקדים, חזקה וקרה, מאפפתם, מקפיאה את דם החולה המתכוץ וגונח, ומלויו מעטפים את החולה בטליתו להגן עליו מפני הצנה. יועזר העלם, ובן ה“מכתש” השוכנת בין ההרים, שהם סתרה לה מקור החרף, אף הוא מתעטף כלו בטליתו החדשה ומכסה את חצי פניו, — רק עיניו תחדרנה אל השביל המתרומם ועולה…

הם נחפזים… עוד כארבעה מלין לעיר הקדש, וצריכים הם להספיק ולבוא עד האשמורה הראשונה, טרם יגיפו השומרים את דלתות חומת העיר — כי לא על נקלה היא לדרש מאת שומרי השערים פתיחת דלתות-הברזל הכבדות, ומכרחים יהיו להמתין שעה ארכה בצל החומה מחוץ לעיר, — והצנה תתקף את החולה וקרהו, חלילה, אסון…

והם הרי לדבר-מצוה ממהרים, להעיד "עדות החודש!…

כי נדר נדר שַמַּי, אבי יועזר, בעודנו צעיר: “כפעם בפעם, בראותי את מולדה של הלבנה — ומהרתי ללכת ירושלימה להעיד עליו”. — ואף אמנם קים שַׁמַּי את נדרו שנים על שנים, ובתי-הדין עם רבן גמליאל בראשם מכירים ויודעים את שַׁמַּי זה שנים רבות ומעריכים את עדותו. וכבר בקי הוא שמי בקביעת החדש, יודע הוא לשער אל נכון מתי יראה המולד ואיפה למצאו…

בימי הגשמים הקרים שבשנה זו, שכב שמי חולה על ערש דוי חדשים אחדים, ולא יכל לרדת ממטתו ולקים את נדרו. אולם בימים האחרונים, עם בוא האביב החם, הוטב לו וגם נסה לרדת מעל יצועו. ומה הצטער לראות אתמול לפנות ערב, בליל השלשים לחדש אדר, אשר לפי חשבונו צריך היה המולד להראות, כי פאתי מערב נתקשרו בעבים כבדים שעלו עד חצי השמים… הבקר, הטהרו פני השמים, ולעת ערב עם שקיעת החמה, בעמוד שמי לפי תומו על יד החלון והנה לתמהונו ולשמחתו, ראה בעליל את הלבנה במולדה, כעין חרמש דק מזהיר, גבוהה כאמתים בשפולי הרקיע, סמוך לארץ, ועוד מעט ולא תראה… הבין שמי, כי טעה הפעם בחשבונו, — ומהר לקרא לבנו יועזר, בן-הזקונים, עלם בן חמש עשרה, להעיד גם אותו בתור בן-זוג; גם ליקים זקן-ביתו קרא, שיתבונן גם הוא, פן לא ירצה בית-הדין לקבל עדות החדש של אב ובנו, — אולם טרם הספיק לבוא הלז, והמולד הצעיר נמס באויר הזך שבמערב… תיכף אחרי זה צוה שמי לחבש לו את הפרדה, אף קרא לחברו מנער, את חוניו, ללכת עמו, להיות לו לסעד בדרך הכבדה.

ולא פצרו אנשי הבית בשַׁמַּי לבלי סכן את עצמו בדרך, בהיותו עדין חולה: הם ידעו, כי לשוא ירבו דבריהם, כי לא איש כשמי יפר את נדרו אשר נדר בימי נעוריו, אם רק היכלת בידו; ידעו את דבורו: “שלוחי מצוה אינן נזוקין”!…

….וממהרים הם לדרכם, — עוד מעלה-הר אחד ועלו לגבעת מי-נפתוח, ומשם תהיה להם הדרך ירושלימה רק כשני מלין וחצי.

הנה כבר נראה מגדל מרים החשמונאית, עודנו מואר מנגה המערב השוקע… חומת העיר גם היא נראית כקיר אפור שנמשך מזרחה, ו“שער הפִּנִּים” מתבלט בפתחיו הרחבים והגבוהים.

הם יצאו את השבילים המפתלים והגיעו אל הדרך הכבושה “דרך עַזָּה”. התומכים בחולה צועדים פסיעות רחבות למראה החומה הקרובה; הפרדה גם היא מזדרזת ללכת, כמו הרגישה בצרך השעה, ויועזר רץ אחרי, דופק בה בַּמַּלְמָד שבידו ומזרזהּ.

…עכשיו ירדו אל המורד שלפני שער הפִּנים הפתוח, וכבר מרחוק שמעו קול חצוצרה המתריעה — אות לנמצאים מחוץ לעיר להכנס לפנים מן החומה, כי עוד מעט ויגיפו הדלתות.

ורק הגיעו שמי ומליו עד השער, ורק נכנסו אל הרחבה שבפנים העיר — והשוערים שעמדו על החומה נתנו אות, ודלתות הברזל הכבדות סֻגרו ברעש והמולה…

בעיר הקדש פנימה גבר הליל. הרחבה שלפני השער התרוקנה מסוחריה, מרוכליה ומיושבי קרנותיה; פה ושם שוטטו צללי בני אדם, שהלכו ונמסו באפלת הסמטאות, או בלֹע הרחב של רחוב “הַמִּשְנֶה” היורד מטה; חומת העיר היתה סתרה מהרוח הקרה, ויועזר הסיר מעל ראשו את טליתו החדשה והתבונן סביבו: אל שערי הברזל המוגפים אחרי בָּלעם את הנכנסים העירה, אל “מגדל מרימי”, שהזדקף כעמוד שחור שהולך ואובד בגבה השמים המלאים כוכבים; אל הבתים סביבו, שכאילו נצמדו והיו לקיר אחד אטום ומשחיר — ורעדה נעימה תקפתהו… כי, אם גם פעמים אחדות בקר יועזר ביחד את אביו את העיר הקדושה, — אבל מעולם לא נשאר בה עד הערב ולא לן בה… מבתים אחדים נוצצו אורות קלושים, שהפיצו אור מסתורי אל הרחוב; נשמעו קולות עמומים מן החצרות הסגורות למחצה, ושומרי הלילות כבר נראו ברחוב.

על פי הוראת שמי פנו ההולכים הצדה, — אל הסמטה הצרה היורדת מדרגות-מדרגות ונכנסו אל רחוב מקורה, שהבהבו בו מנורות שמן אחדות, תקועות במשקעי הקירות העשויים לדבר; האור האדמדם האיר את תקרת הרחוב שהושחרה מרב ימים, את זיזי האבנים הבולטים, ואת העוברים הנחפזים למקומם…

וכשנגשה החבורה אל שער המקדש — שער קופוניוס — מצאום השומרים הסובבים בעיר וישאלום למטרת הלוכם, ומי הם.

— עדי קדוש החדש אנו ולבית הכנוס אנו הולכים, לבית יעזק, שעל יד החנֻיות.

השומרים ברכום לשלום ויראום על בית-יעזק הקרוב, ויאמרו: הרי ביתכם לפניכם!

כשהגיעו לשער הבית — וילדי הרחוב סבבום ויברכום לשלום ויקראו להם: שלום, עדי החדש!… ובפתח השער חכה להם הממֻנה על הבית (בשני ימים האחרונים של החדש היו ממתינים כל ערב לבוא עדי החדש), וכשהכיר את שמי הזקן, העד התדירי והנאמן, שלא ראהו זה כמה חדשים, קבלהו בשמחה יתרה וקרא: “שלום בואכם, אורחים חביבים, עדי החדש!”

מהרו יקים וחוניו בעזרת הממֻנה להוריד את החולה מעל הפרדה, ויכניסוהו אל חדר האורחים, — ושמחה גדולה שמח שמי בהודע לו, כי הוא ובנו הם הראשונים לקדוש החדש הזה, החשוב בחדשי השנה, הוא חדש חג הפסח…

כשנודע לממֻנה ששמי הזקן, העד הראשי, חולה — הכניסהו אל חדר מיחד, הבהיל אליו את טוביה הרופא, השכיבוהו במטה ויחממו לו מים, וימרחו את גופו בשמן חם, אף השקוהו סמי מרפא להזיע.

מלַוּי שמי ישבו לנוח על אצטבאות האבן אשר ליד הכתלים באולם האורחים, — ולפרדה הקצו מקום ברפת, ויבלו לה מספוא, קש ושעורים, ומים נתנו לה להשקותה.

ועוד טרם הספיק יועזר להתבונן אל אולם הבית הגבוה והרחב, אל הנברשות הגדולות המאירות, אל כבירי העזים השטוחים על הרצפה — ולתוך האולם נכנסו משרתי הבית הצעירים, בפיהם הברכה הרגילה “ברוכים הבאים בשם ד'” — ובידיהם ספלים מלאים מים וקערות ואלונטיות לרחיצת ידים ורגלים, ותיכף אחריהם הופיעו פרחי-פקידים ובידיהם קערות רחבות ועמקות, שבהן מכל מאכל אשר יאכל: רקיקי לחם משוחים בשמן, צפיחית בדבש, זיתים, דבש, תמרים, דבלים, בשר כבש צלוי, מעלה ריח נעים — והממֻנה עומד על האורחים ובנעימות פיו מזרזם ומבקשם לאכל: — הרי רעבתם בדרך הקשה, הרי עיפתם בהליכה הכבדה, — אנא כבדונו! הרי לחם-סלת, הרי צלי, הרי פֵּרות, הרי פרפראות!…

עוד החבורה מתקנת עצמה לסעודה — ודלתות האולם נפתחו, ובהמון נכנסו זקנים וצעירים, באים בימים ונערים, שנתאספו מסביבות ירושלם, ועל פי הממֻנה אשר על “הבית” נפתחו לפניהם שערי העיר — כלם עדי החדש ממקומות שונים, שאחרו לבוא.

הכיר יועזר ביניהם גם את חבריו הרועים מבית נטוֹפה ומכפר אָצֵל. שבאו גם המה עם אבותיהם להעיד על רְאִיַּת מולד הלבנה בערב זה.

ואחריהם — באו כחמשים זוגות מהכפרים הקרובים לעיר הקדש: ממורדי בֵּית-חוֹרוֹן ומבקעת בֵּית-מְקוֹשֵש ועמק אַיָּלוֹן, ממרומי צוּף וממדבר יהודה, קרוב לנַחְלַיִם וְחָצוֹר.

מלא חדר האורחים תשואה והמיה… הממֻנה מסביר פניו לכל הבאים, מקדמם בברכה, מזרזם לטול ידיהם ורגליהם ולהסב סביבות השלחנות המלאים אכל מכל ברכת ד' — סעודה גדולה ונאה…

סעדו האורחים הרעבים והעיפים, שהלכו שעות מרבות בלי מזון, — סעדו ושבעו וברכו את ד'…

ואחרי הסעודה התודעו זה לזה תושבי המקומות השונים ושוחחו על ימי הגשמים שעברו ועל דבר היבול המקוה…

…וספרו יושבי מורדות ההרים על גשמי החרף שירדו בעתם — היורה והרביבים, והמלקוש שבא בימים האחרונים הביא את הברכה בשלמותה, ונראה הדבר, כי פקד ד' את חלקתם במדה שלא היתה כמוה זה שנים מספר; ויושבי הבקעה התאוננו, כי רק הרביעה הראשונה ירדה בזמנה ומכיון שתקופת טבת לא היתה קרה ונבטו הזרעים יותר מדי, והמלקוש הגדילם עוד יותר, ואם חלילה יקדים הַקָּדים וימים חמים יבואו, יש לחשוש לשדפון או לירקון… והממֻנה לעמתם עונה, כי בירושלים וסביבותיה ירדו “גשמי תבואה” במדה מספיקה, אבל “גשמי בורות” מעטים גם בשנה זו, וגם “ברֵכת המלך” שבעין עיטם עוד טרם מלאה, ויש חשש בצֹרת לעיר הקדש גם בשנה זו, — אבל עוד המלקוש לא ירד על הרי ירושלים ועוד לא עצר האל רחמיו…

…דברו גם על הגדיים והטלאים שגדלו בחדש הזה, וקרבנות-פסחים לחוגגים ימצאו בשפע, לא כמו בשנה שעברה, ששער הכבשים עלה במדה מרבה וצריך היה להכריח את המוכרים…

שערו גם על מספר גדול של עולי רגל שיבואו בשנה זו, שהרי כבר מראשון באדר השמיעו על תקון הדרכים והגשרים, ופשטה השמועה, כי גליות ישראל שבבבל ובמצרים כבר נעקרו ממקומן, ובעוד שבוע — עשרה ימים יגיעו מחנות-מחנות לעיר הקדש, לחג את חג החרות, חג הפסח…

…ספרו האורחים הבאים — והממֻנה לעמתם מספר על מצב המדינה שהוטב על ידי אגריפס אהוב העם, המרבה לעמוד בפרץ-עמו זה השנה הרביעית למלכותו; על ה“בתים” — “בית הלל” ו“בית שמי” המרבים תורה בישראל ומלמדים את העם תורת הפרושים הטהורה; על בתי-כנסיות שמתרבים בעיר הקדש ובמדינה, על בתי-האולפנא הַמַּרבים למודי ד' בעם כלו, — ועל הגרים המרבים, שבאים מארצות רחוקות לשם אלהי ישראל, כנבואות חוזינו ונביאינו…

והרבו שיחה — והתרוממו הנפשות, וגדלו התקוות — עד אחרי חצות…

*

עם עלות השחר קם שמי ממשכבו, כשהוא בריא בכל אבריו — ובשמחה ענה לממֻנה ששאל לשלומו: “הרי שלוחי מצוה אינם נזוקים, כדברי חכמינו”!… — וביחד עם כל האורחים השכים לעלות אל הבית לראות בהקרבת “תמיד של שחר” על ידי הכהנים, לשיר את הלוים שיר-של-יום, ולהשתתף בתפלה עם כל הקהל שבעיר הקדש, בעזרת ישראל.

אחרי הקרבן והתפלה סדר הממֻנה את עדי החדש זוגות-זוגות, ואת שמי הזקן ואת בנו העמיד בראש, ואף העיר, כי עוד לא הכריעו החכמים ועודם חולקים: אלה אומרים, כי אב ובן מצטרפים לעדות החדש, ואלה פוסלים — והכח בידי בית-הדין להתיר או לאסור.

רעד לב העלם יועזר לדברי הממֻנה: מה היה רוצה, כי קדוש החדש יהיה על ידי אביו ועל ידו הוא, כדי שיזכה במצוה רבה… ואף אמנם פרחי הכהנה, שעמדו סביבו אמרו לו, כי עכשו, בבית דינו של רבן גמליאל, נוהגים להקל, ואב ובנו מצטרפים לקדוש החדש…

הוזמנו עדי החדש ללשכה.

ראשונה נכנס שמי — ומכיון, שאנשי בית-הדין הכירו אותו זה שנים רבות, לא מצאו כל נחיצות לחקרו ולדרשו הרבה, הסתפקו בשאלות אחדות ופטרוהו. וכששאלוהו מי הוא בן זוגו אמר, כי יועזר בן-זקוניו, עלם צעיר הוא בן זוגו.

כשיצא שמי, דנו ב"ד בדבר עדות של אב ובן לענין עדות החדש והכריעו, כי "משום חנוך הבנים מותר לצרף את הבן אל עדות אביו, ועדותו תהיה כשרה ".

והוזמן יועזר אל לשכת בית הדין.

למראה הלשכה הרחבה והגבוהה, שאפלולית מסתורית שררה בה, רעד העלם וברכיו פקו, — אך בפגשו בעינים החביבות והשוחקות של הזקן בַּדַּיָּנִים בפניו הנעימים והמביעים חבה ואהבה — סר פחדו כלו. הוא נמצא בעליה מקורה צבועה צבע כחול — עין השמים הבהירים — ובשמים אלה תמונות שונות: מצד אחד דמות שמש שוקעת הימה, שקַויה האחרונים נראים במרום האפק, ולמעלה מהם “מולד” צעיר, שקרניו מכֻוּנות לנגח את השמש הטובלת בים… ומצד שני — לבנה צעירה קרובה לתחתית האפק כאמה-אמתים וקרניה מֻסַּבּות למעלה כמו מתבישת להראות את פגימתה לשמש השוקעת… ומצד אחר: — דמות שקיעת השמש, והלבנה גבוהה מעליה כשש — שבע אמות… תמונות מזהירות ויפות שכמותן לא ראה יועזר מעולם… ומתבונן הוא אליהן ואל שלשה מגדולי ישראל, מחוקקי חקים לעם קדוש, שיושבים על אצטבא גבוהה, כשרגליהם מפושלות תחתיהם ומעינים בספרים המנחים לפניהם, והם: ר' גמליאל הזקן נשיא הסנהדריה הגדולה, מצדו האחד אב-בית-הדין ומצדו השני ה“חכם” — ולב הרועה יועזר מתמוגג מתענוג רוחני, שלא הרגישוֹ מעולם…

אב-בית-הדין רמז ליועזר לגשת אליהם ורבן גמליאל שאלו: “כיצד, בני, ראית את מולד הלבנה — לפני החמה, או לאחריה, לצפונה או לדרומה, כמה היה גבוה ולאן היה נוטה, וכמה היה רחב?”… יועזר ענה תשובות ברורות על כל השאלות, וכשהציע לפניו ה“חכם” להראות על אחת הדמויות — הראה בלי פקפוק על המולד הצעיר, שקרניו מסבות מן השמש שבשפולי הרקיע, ממש, כמו שראה אמש ביחד עם אביו דרך חלון ביתם בכפר מושבו “המכתש”.

הביט רבן גמליאל אל אב-בית-הדין מצדו האחד ואל ה“חכם” מצדו השני, התלחשו ביניהם רגעים אחדים ומצאו כי עדות האב והבן היו מכֻונות ועדות כשרה היא, וראויים הם לקדש החדש על פיהם!

ברך רבן גמליאל את יועזר וזרזהו כי גם בחדשים הבאים יזדרז לבוא להעיד על עדות החדש, כְּשַמַי אביו — ולזכות במצוה הגדולה, שעל ידיו יקדשו את החדש.

בשמחה יצא יועזר מלשכת בית-הדין וספר לאביו ברכת רבן גמליאל; צהלו פני האב הזקן, שֶזִּכָּה את בנו למצוה רבה כזו.

ואחרי העדות הכשרה של האב ובנו הכניס הממֻנה את כל האורחים זוגות-זוגות ובית הדין שאלם ראשי פרקים — כיצד, איך, איפה ומתי, כדי שיהיו רגילים לבוא ולא יצאו מהלשכה מבלי ראות את פני רבן גמליאל החביב על העם ובית דינו.

כשגמרו לבדק את העדים, קם רבן גמליאל הזקן בראש ואחריו בית הדין והחכם, ויצאו מהלשכה, ודרך החנֻיּוֹת ושער השלשלת עלו אל הר הבית.

וכבר התאסף עם רב סביב-סביב, כלם השתוקקו לדעת אם נתקדש היום, כדי לדעת את היום הקבוע לחג החרות — חג המצות.

עלה רבן גמליאל על במה עשויה לדבר, מימינו ראש בית-הדין, משמאלו החכם וכל עדי החדש סביבו, ופני כלם לעמת ההמונים הנאספים. קרא רבן גמליאל:

מְקֻדָּש הַיּוֹם!

והריע כל העם אחריו:

— מְקֻדָּשׁ, מְקֻדָּשׁ, מְקֻדָּש! — — —

….הכהן הממנה על המקדש נתן אות, ותיכף הובא אל המזבח “קרבן החדש”: פרים בני בקר שנים, איל אחד ושבעה כבשים בני שנה, ושעיר החדש לחטאת ביחד עם סלת בלולה בשמן למנחה ויין לנסך, עולת חדש בחדשו.

ובעוד הכהנים קורצים את הקרבנות, עודם מפשיטים את עורם, מסדרים את עצי המערכה שעל גבי המזבח, מחלקים את הנתחים ומעלים אותם בכבש על מזבח העולה לשרפם, — והלויים-המשוררים עמדו על דוכנם, ובלוית חצוצרות התרועה פצחו פיהם בשיר של-יום:

בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'!

ד' אֱלֹהַי גָדַלְתָּ מְאֹד!

הוֹד וְהָדָר לָבָשְתָּ,

עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה,

נוֹטֶה שָמַיִם כַּיְרִיעָה…

יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ

בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד…

עָשׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים

שֶׁמֶשׁ-יָדַע מְבוֹאוֹ…

תָּשֶׁת חֹשֶךְ וִיהִי לָיְלָה,

בּוֹ תִרְמֹשׂ כָל חַיְתוֹ יָעַר…

תִּזְרַח הַשֶּׁמֶש יֵאָסֵפוּן

וְאֶל מְעוֹנָתָם יִרְבָּצוּן;

יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ

וְלַעֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב…

מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ד',

כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ

מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶיךָ…

בָּרְכִי נַפְשִי אֶת-ד'! —

הַלְלוּיָהּ!… הַלְלוּיָהּ!… הַלְלוּיָהּ!…


ושרו עם הלוים-המשוררים כל הנמצאים על הר-הבית — הכהנים, ראש הסנהדריה הגדולה, חברי בתי-הדינין, עדי החדש וכל אנשי העיר הקדושה, שבאו לקדוש החדש.

כשהגיעה השמועה אל בתי הכנסת שבעיר, התפללו הנאספים ברגש את ה“הלל הגדול” והודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו.

מבתי הכנסת עברה הידיעה לכל רחבי העיר הקדושה ופרוריה: בעוד ארבעה עשר יום יחוג כל עם ישראל בכל מקום שהוא את חג הפסח, חג חרותו, זכר ליציאת מצרים…

באותו מעמד הבהיל בית הדין את האנשים ה“עִתִּיִּים” — הנשלחים לצאת לתפוצות הגולה, אל כל המקומות שרגלם תדרך עד יום ארבעה עשר לחדש. אמיצי-לב וגבורי-כח, מזוינים בצידה ובמקלות, בעדות חתומה על ידי רבן גמליאל הזקן נשיא הסנהדריה ובית דינו, יצאו השלוחים שמחים לקים המצוה הקדושה, וחבורות-חבורות מלוות אותם: — אלה שמו פניהם דרך שער בנימין לסוריה, שמשמה יתאמצו להגיע עד אחיהם שבבל, ואלה דרך שער הַפִּנִּים, הנגבה, לרדת מצרימה, לְיֵב, סְוֵנֵה וכוש — להודיע לכל עדת ישראל בכל ארצות-תפוצותם על יום קביעת ראש חדש ניסן, הוא חדש האביב, שממנו מונים ארבעה עשר יום עד חג המצות, חג הפסח…

ועוד באותו יום יצאו כָּרוֹזים לסביבות ירושלים להכריז: מי שיש לו צאן ובקר ימהר להביאם לעיר הקדש — לקרבנות פסחים ולקרבנות ה“חגיגה”, ואל יפריע את שמחת עולי-הגולה, שיבואו לחג המצות, ומי שלא יביא לזמן הקצוב, כל צאנו יחרם ל“קדשי הבית”…

וכבר בערב ההוא מהרו אנשי-מקנה והביאו את הגדיים והטלאים הרכים לקרבן הפסח ואת הבקר הטוב לחגיגות ושמחות; הכניסום אל גיא בן-הנם, לברֵכת המלך, הסמוכה לעיר, כדי להעבירם במים השוטפים, לרחצם ולנקותם מכל לכלוך, ולא יזהמו את העזרה הקדושה ואת הר הבית בלכלוכם.

והאורחים, עדות החדש, שבו אל בית יעזק, מקום שהכינו להם סעדה גדולה גם הפעם; אכלו האורחים, שתו וסעדו את לבם לקראת דרכם הביתה.

בברכת הממֻנה ופקידי בית-יעזק כלם, שמו האורחים פניהם הביתה, בהבטיחם לבוא כפעם בפעם, אם יזכם אלהים לראות את מולדהּ של הלבנה בשעתה.

ושמי ויועזר בנו ובני לויתו, נשארו עוד יום אחד בעיר הקדש כי נָדֹר נָדַר שמי קרבן תודה לד' על חלצו ממות נפשו ועל רפואתו.

לפני תפלת המנחה הביא שַׁמַּי כבש בן שנה קרבן שלמים על תודה עם חלות מצות משוחות בשמן וגם חלות חמץ, כחק; הורם מהקרבן חלק לד' ולכהנים, והשאר אכלו ב“עזרת ישראל” שמי ובני לויתו, טוביה הרופא עם הממנה על בית יעזק ופקידיו, — והללו לד' על חסדו ונפלאותיו לבני אדם.

עם גמר המנחה וקרבן תמיד של ערב, יצאו בהשתחויה שמי ובנו ובני לויתו מן המקדש אל שוקי ירושלם, שהמו ורעשו מרב ההמונים, בהודע להם ע"ד החג הבא ביום הקבוע.

ורבו הילדים והנערים בשוק — קונים ומוכרים עצי-שרפה, עצי זית ועצי שמן כדי להַשִּׂיא מַשּׂוּאוֹת בערב, בעלותם להר המשחה.

*

…עוד שמש המערב שופכת אורה על כל עיר הקדש, מדליקה נרות, אִשִּׁים נוצצים ומבריקים, על כל מגדל רקוע נחשת קלל ובתוך זכוכיות החלונות שבארמונות עשירי העיר — וכבר המוני עולי ימים וילדים ובראשם פרחי כהונה לבושי בד נוהרים אל הר הבית, שדרך שעריו יצאו אל הר המשחה להשיא משואות, להודיע בזה לכל תושבי הארץ, מדן ועד באר שבע, על יום קביעת החדש.

ואך רד היום, ונפתח שער הקדים העתיק, היוצא מזרחה והמונים-המונים ירדו אל נחל קדרון, ודרך הגשר העליון, המכֻוָּן מול הר הזיתים וקברי הנביאים שעליו, עלו ישר-ישר אל ה“ראש”, שממנו נראית העיר הקדושה, כשהיא מתנוססת בארמנותיה ומגדליה, בהיכלה ומקדשה…

מלא הר המשחה-הר הזיתים אדם: אנשים, נשים וטף; בהם נכבדי קהל-עדת ירושלים, כהנים ולויים, חברי הסנהדריה הגדולה ואף רבן גמליאל הזקן נשיאה.

הומה הר המשחה, רועש וחוגג: פעם בחדש נפקד גם הוא, מתחרה הוא באחיו “המוריה” ועולה עליו, כי ממנו מודיעים לכל הארץ את קביעות החדש.

שקעה השמש, אור היום דעך כלו; המולד החדש נגלה בקרניו המזהירות המכילות בתוכן עגול אפל ואטום, ופרחי-כהונה ואנשי מעשה וחסידים התכוננו להשיא משואות לעיני כל הנאספים על ההר. הובאו כלונסאות של עצי ארז ארוכים, הכתירום עטרות ענפי עץ-שמן ונערת של פשתן ספוגי זפת ועטרן וטבולים בשרף ונפט המעיף גצים לכל צד, כרכום במשיחה — והציתו בהם את האוּר. וידים אמיצות הניפו את הכלונסאות, מוליכים ומביאים, מעלים ומורידים…

ועם האורה הגדולה על הר הזיתים — הוארו לעמתם מהר הבית אורות רבים בכל ארבע קצות ההר… והוארה גם ירושלים עיר הקדש: על גגותיה ועל מגדליה מנורות שמן דולקות, ועל-יד המנורות הבוערות צללים מתנועעים, צללים עליזים רוקדים ושמחים.

השמחה על הר הזיתים גדלה מאד: כל הילדים הקטנים עם הגדולים שמלאו את ראש ההר הדליקו את עצי-השמן שבידם, המוכנים להם מבעוד יום. אורו פני הנאספים על ההר — פני כלם להבים, אדמים צוהלים ושמחים…

ומה זה כל עין צופיה למרחוק, מה נטויים מבטיהם אל ההרים הגבוהים מערבה ואל הגבעות שבעמקים היורדים מזרחה?…

פתאם וכל המוני העם שעל הר-המשחה סבו את פניהם קדימה וברעש ובצהלה תרעו בקול גדול: הידד, הידד! סַרְטַּבָּא — סַרְטַבָּא! הידד, הידד!…

מערבת הירדן, צפונית מזרחית, נראו אשים רבים… ההר סרבטא, הוא מבצר אלכסנדרון, בוער באש, וכאילו הודלק מניצוצי המשואות שעל המשחה, ועולים האשים ויורדים, עולים ויורדים ונראים בשחור המרחק ככוכבי זהב, המתנועעים הנה והנה.

ועומדים ההמונים על הר הזיתים ומתריעים בשמחה ובצהלה לקראת האשים הרחוקים. ובעוד עיני כלם נשואות מזרחה, ועוד כל פה צוהל לקראת סרטבא — והנה הֻדלק גם הר המצפה — צפונה מערבה; גם עליו נראו אשי-זהב, וגדולים הם ורבים ותועים הנה והנה, מתנודדים, עולים ויורדים, מתרוצצים ומזהירים…

והפכו ההמונים את פניהם מערבה, והתריעו הידד מול המצפה הבוער כלו במשואותיו…

עוד רגעים — ונדלקו הרי צוף מערבה, ואחריהם הרודיון — קבר הורדוס — נגבה, ואחריהם — גרופינא. בית בֶּלְתִּין, חַוְרָן הרחוקה — ונראית כל הארץ כמדורת אש…

דולקות המדורות על כל הר גבוה ועל כל גבעה נִשָׂאָה; ועלו ורבו האשים, תועים ומתנועעים, ועיני המביטים תועות גם הן, ופניהם צוהלים ועליזים מרוב שמחה; הילדים מנגחים זה את זה בעצי שמן בוערים, קופצים כגדיים וטלאים בני שנה.

עד מהרה נשמע קול נבל וחליל, תף ומצלתים והקיפה השמחה את ההר, ורקדו הנערים ועלזו בכל לב.

פתאום נשמע קול שירה נעימה: אחד הלויים מנעים קולו בזמרה:

הַלְלוּיָהּ!

הַלְלוּ עַבְדֵי ד‘, הַלְלוּ אֶת שֵׁם ד’!

יְהִי שֵׁם ד' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם!

מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ד',

רָם עַל כָּל גוֹיִים ד' עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ…

וכל המוני העם הסובבים את הלוי המשורר עונים אחריו:

הַלְלוּיָהּ! הַלְלוּיָהּ!

ומעבר השני מנעים לו שירתו לוי שני:

ד' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ:

יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל,

יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן,

יְבָרֵךְ יִרְאֵי ד' הַקְּטַנִּים עִם הַגְדוֹלִים,

יוֹסֵף ד' עֲלֵיכֶם, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם,

בְּרוּכִים אַתֶּם לַד' — עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ…

וקול המוני העם מתערב בקולות הלויים וכלם עונים:

הַלְלוּיָהּ! הַלְלוּיָהּ!

ולוי שלישי נותן זמירותיו בהשתפכות ושר:

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ד' וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה.

קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים

יְמִין ד' עוֹשָׂה חָיִל — — —

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ד' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ!…

וכל הקהל עונה בהתלהבות:

אַנָּא ד' הוֹשִׁיעָה-נָא!

אָנָּא ד' הוֹשִיעָה-נָא!

אָנָּא ד' הַצְלִיחָה נָא

אָנָּא ד' הַצְלִיחָה נָא!…


ורוקדים במעגל הנאספים, הקטנים עם הגדולים, כשעצי שמן בוערים בידם, ושרים שירי תהלה ל“יוצר אור ובורא חשך” ל“עושה ירח למועדים”, ל“מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה”, ל“נותן שמש לאור יומם, חקות ירח וכוכבים לאור לילה”.

וכשנשרפו עטרות הכלונסאות הראשונות — והושמו תחתיהן עטרות חדשות בפעם השניה והשלישית, והשתעשעו הצעירים באורים הללו עד חצות הלילה…

…וידע בלילה הזה כל העם בארץ הקדושה — מדן ועד באר שבע ומן הים הגדול עד עבר הירדן מזרחה, ועד מרחבי מדבר סוריה, כי מקֻדש היום, ראש חדש האביב; קדוש היום לאלהי ישראל ולעמו בחירו, וכי בעוד ארבעה-עשר יום — והתקדש ליל חג הפסח, ושמח כל לב עברי בצור אלהי ישראל…

* * *

בעלות השחר יצא שמי הזקן עם בניו יועזר ובין משק ביתו יקים וידידו מנער חוניו דרך שער הַפִּנִּים, לשוב הביתה דרך נחל חנינא, לכפר ה“מכתש”, בין הרי יהודה.

…טל הבקר של חדש האביב יורד בשפע על ההרים ומרטיב את טליות ההולכים; העצים הירוקים כמו טבלו בזיעת הלילה הקרה ומתעוררים הם לרוח הבקר הקלה הנושבת, ומנענעים בראשם בלאט, כעין ברכת-שחר רעננה של ילדים תמימים… השביל כלו רטוב ומחליק, ורגלי ההולכים העיפים מחסר שנה נמעדות כפעם בפעם…

והשתקע יועזר במחשבותיו על הלילה שעבר. מחמר הוא אחרי פרדתו שעליו יושב רכוב אבא, והוא הוזה וחולם. בסגרו את עיניו — והנה האִשִּׁים עודם בוערים, ההמונים עודם מהללים לד', הילדים רוקדים ושמחים, וכל הארץ כלה, מדן ועד באר שבע מוארה סביב-סביב… כוכבים מתנועעים, אורים רכים מתחלפים ומתנוצצים ומאירים…

ובקרבם אל ביתם שבכפרם ה“מכתש”, נגש יועזר אל אביו שֶׁצָּנַח מן הפרדה, ואמר לו בקול בטוח: אבא, ברכני! הנה נדרתי נדר, כי בכל פעם שאזכה לראות את מולדהּ של הלבנה — אמהר ירושלימה עיר-הקדש להעיד עדות החדש ולקחת חלק במשואות על ראש הר המשחה, כמוך, אבא!

נשק שמי ליועזר בן זקוניו על ראשו, ואמר: אַשְׁרַי שבן כזה יצא מחלצי!…


(תרפ"ז)

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!