מראות הארץ וחיי האומה קשורים ושלובים אלה באלה קשרים נאמנים, טבעיים. יפי הארץ וחנה, יִשרוני עמקיה ומדרוני הרריה, שמשה וגשמי ברכתה, עתרת יבולה ושפעת תנובתה – אלה הם צנורות, שדרכם מסַפקת האומה את מזונותיה הרוחניים והמוסריים לאישי הרוח ולאנשי הכח שבה: לנביאיה וחוזיה, לאלופיה וגבוריה, יוצרי תולדותיה ומאורעות חייה.

“בימים מקדם” – הדים קלים הם לחיי אומתנו בארצה; לחיי שקט ועליזות, חדורים רגשי קדש בימי מנוחת האומה ושלותה; לחיי גבורה ומסירות אמיצת לב בימי מלחמתה; לחיי אכר הפולח את שדהו באדמתו ברוכת ד'; לכהנים הלויים משרתי אל, המכהנים בּאוירו של ההיכל, משכן שכינת האומה; לנביאיה וחוזיה בהטיפם צדק ויושר, אחוה ואהבת אדם.

הדים קלים של עבר גדול.

הַמְּחוֹלֹוֹת בְּשִׁילוֹ

(ציור היסטורי)

"כשחטפו בני בנימין מבנות שילו,

שיצאו לחול בכרמים היה שאול

בישן ולא רצה לחטף, עד שבאה

היא עצמה והעיזה פניה ורדפה

אחריו".

– (אגדה)

שבעת ימים חנו הנלחמים בשדות-בנימין מחוץ למחנה. – וכל הורג נפש וכל נוגע בחלל התחטאו ביום השלישי וביום השביעי, ככל הכתוב בספר תורת משה. ועוד טרם הָתפקדו לדעת מספר החללים שנפל מהם בשתי המערכות הראשונות, וטרם ישָּׁלְחוּ מבשרים להודיע בכל ערי הארץ לגבולותיה ולשבטיה וּלְמִדָּן ועד באר שבע ועד ארץ הגלעד, כי גברה הפעם יד איש-ישראל על בני-בנימין, עושי הרעה – וימהרו כלם המצפתה להשבע שבועת נקם ושִׁלֵּם לבני הבליעל, שנותרו בחיים.

ויתאסף כל העם, כל מפקד ואיש חיל, כל שולף חרב קולע באבנים, כלם אכולי זעם וחרפה על שתי המגפות הראשונות, שבהן נִסְפּו רבבות מעם ד', – ושכורי-נצחון על המלחמה השלישית, אשר בה גברה ידם של אנשי הבליעל, ויבואו אל מצפה, אל הבמה הגדולה, אצל המעין, אשר משמה נראתה להם ארץ בנימין – שדה הקרב.

…משתרעת לפניהם ארץ בנימין גלים-נצים ועיי חרבות; עוד משואות עשן עולות מן הערים שׁשֻּׁלחו באש – מכמש ועפרה, כפר העמוני ובארות, רמה, ירפאל וגבעון, ועוד אש יוקדת ואוכלת את פגרי אדם ובהמה החרוכים והמָשלכים סביב-סביב… ונהרסה עד היסוד גבע, העיר הנדחת, אשר שם נעשתה הנבלה בישראל: אבני חומתה משלכות ויורדות אל הגיא היורד לחצר-מות מזרחה, ועד הדרך העולה ליבוס נגבה…

מביטים המנצחים לעבר גבול בנימין, משתוממים על ההרס ותלי-החרבות, אשר עשו בידיהם. לבם נשבר על המהפכה, אשר הפכו בחמתם, אך פיהם ידבר: אכן, גַּלּוֹנוּ את חרפת השבט, אשר עשה נבלה בישראל, אשר כמוה לא נראתה ולא נהיתה מיום עלות בני ישראל מארץ מצרים.

ויקם פנחס בן אלעזר הכהן, אשר היה עומד לפני ארון ברית ד' בימים ההם, פניו יצאו במלחמה האחרונה, אשר בה נצח עם ד', – וירם את ידיו לשמים, ויברך את אלהי אברהם, יצחק ויעקב אבות העם, על הנחילו נצחון לעמו, ואשר בֵּער את אנשי הרעה – וכל העם כאיש אחד כרע לפני ארון האלהים, וירנו ויפלו על פניהם.

אז יתיצבו פנות כל העם, אחד עשר ראשי העדות, כמספר שבטי ישראל, אשר יצאו במלחמה, וישאבו מים חיים מן המעין הטהור, ויצקו על ידיהם וירימון למעלה ויאמרו:

" – לא ידינו שפכו את הדם הזה, ולא אנחנו אשמים בחרבן ערים וכפרים, במות אדם ובהמה, – כי אנשי הגבעה עושי הרעה, אשר עליהם עלינו למלחמה, ואשר מֵאֲנו להוציא את אחיהם אנשי הבליעל לשלם להם כגמולם, – ולוא מסרו אנשי הרשע לידינו, כי אז נעלינו מהמקום הזה עוד לפני המלחמה. אתה ד' ידעת!"

ויקם זקן העדות אֲנִיעָם והוא ראש חצי שבט מנשה מיבש גלעד שבעבר הירדן ויפתח את פיו ויאמר:

– אמנם בערנו את הרעה מישראל, הֵמַתנו את אנשי הגבעה, אשר עשו את הנבלה לאיש הזקן הלוי היושב בירכתי הרי אפרים ולפלגשו – וגם לכל שבט בנימין הגיעה הרעה, על כי לא אבו להוציא את אנשי הבליעל, עושי הרשע, – ושמֵמה גבעה, חרֵבה ארץ בנימין, ומשאות עשן עולות סביב-סביב, כאשר עינינו רואות. ובני בנימין, עשרים וחמשה אלף איש, שוכבים חללים על שדותיהם השוממים והם למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ, וטפם ובהמתם נשרפו ונקברו חיים בין גלי בתיהם, – אבל עוד לא נכחדו כל בני הבליעל, ונשארו כשש מאות במספר, אשר נסו ונמלטו אל המדבר ואל מזרח השמש, והעם הָאֳטֵּר הזה מוכן לעשות רעה, כאשר ירפא לו, ולא בצענו, איפוא, את מעשי ידינו, אם אלה ישארו בחיים. הבו לכם עצה מה לעשות בבני הבליעל השרידים, אשר אין ידינו משיגות אותם".

אז יקום לעמתו יַפְלֵט, הזקן העיר לַיִשׁ, היא דן היושבת בירכתי צפון, ויאמר:

“– הלא בערנו את גבע ועריה, וגם השמדנו את יושבי המקומות ההם לפי חרב, את כל אשה ואת כל נערה-בתולה הרגנו, – ולא יקום עוד דור עושה נבלה, וזרע מרעים יחדל מבית יעקב. ואשר לשרידים שנמלטו – אַל לנו לשים אליהם לב: ימצאו להם מחסה במאורות ובמערות כבהמות-שדי וחיתו-טרף לכפר שם עונם, וערירים ישארו כל ימי חייהם, ימקו בעונם ובבדידותם ואנחנו נקיים”…

ויקם שותלח מראשי שבט אפרים, תושב שכם ויאמר:

" – ואולם אם מקרבנו יקחו להם נשים אלה בני הבליעל – והקימו בנותינו דור רשע כאבותיהם, דור מחללי קדשי אבות, ימנעו מחסה מעובר ארח ועל הבאים בצל קורתם לא יחמלו, וכל מלחמותינו תהיינה לשוא. נשבע, איפוא, בשם אלהי הצבאות, כי איש ממנו לא יתן את בתו לזרע בנימין לאשה – וכלה זרע מרעים מישראל, ועושי הרעה יסופו מקרב עמנו".

ותמצא העצה הזאת חן בעיני כל פנות העם וקציניו.

רק זקן עדת שילו, הוא אֶלְעָדָה המושך בעט-סופר, מן המחוקקים, זה, אשר בא לעזרת העם עם שבעת בניו הגבורים ואשר ארבעה מהם נפלו חללים בשדה הקרב, הניע בראשו ויפתח פיו ויאמר:

“– זכרו ימות עולם ושאלו אבותיכם הזקנים ויגידוכם: בהנחל עליון עמו בארצו – הציב גבולותיה לשנים עשר שבטי יעקב, אשר קראו שמו ישראל; לכלם חלק יהושע את הארץ בנחלה, מראובן הבכור עד בנימין בן הזקונים – ואיך תעשו הרעה בישראל להשמיד שבט כלו?… אם בני הגבעה חטאו – הלא נקמנו בהם ושֻלם להם כפלים ככל הרעה, אבל אַל לנו לגדע שבט שלם מזרע ישראל אבינו”…

הורידו קציני העם ראשם, נדמו, ובלבם מחשבות על זכרונות עמם ועברו…

אך אֲנִיעָם, יבש-גלעד, והוא אמיץ-רוח ומר-נפש על בנו יחידו, שנספה עוד במערכה הראשונה, קם מקרב העדה, חרבו שלופה, וקלעו בידו, ויקרא בקול רם:

" – את בני הבליעל החיים אתם זוכרים ואת בניכם המתים שכחתם? – ארבעים אלף איש שולף חרב משל שבטי ישראל, כלם קנאו קנאת אבות, וכלם נפלו חללים בשדות בנימין, בהשאירם אחריהם בבתיהם אבות ואמות שכולים, נשים אלמנות ויתומים עזובים… אמנם שבטי ישראל שנים-עשר הם, – אך אם בן אחד מהם סורר ומורה, זרע לא-אמון בם – יכָּחֵד מן הארץ! הלא כן נכחדו עושי הרעה במדבר, עדת המרגלים ובני קרח; יִשְׁאֲרוּ בעם בנים נאמנים לצור מחצבתם, אשר לא במרד ולא במעל יחיו!

וידם כל העם – ולבם מלא נקם לשבט בנימין, אשר בעבורו נספו אלפים ורבבות מישראל במערכות הקרב.

עזר לעמת אניעם הגלעדי – זקן שבט יששכר, עֻזִּי התולעי, הוא מיודעי בינה לעתים ואמר:

"– הלא אחד היה אברהם ויירש את הארץ, "ולא רק לרבים נתנה למורשה, – ולא למחניפי הארץ "כבני בנימין לרשת ארץ אבות ולשבת בה. כזאב, טורף הוא "את הבאים לחסות בצל קורתו; בין כתפי היבוסי הוא "שכן, עמו התערב ותורתו לו לקו לתורת עמנו לא ישים "לב, אחים-פושעים הם, בני בנימין, לא אחים לשבטי יה “ולא בנים נאמנים לאבותם”…

ויקרא כל העם:

– "צדקו דברי עזי התולעי ואניעם הגלעדי וטובה “עצת שותלח השכמי: הבה נשבע כלנו לבלתי תת מבנותינו לבנימין לאשה!”…

ויפצרו בפנחס בן אליעזר הכהן הגדול להשביע את העם. ויעמד הכהן הגדול על הבמה הגדולה אצל המזבח ועל ידו הכהנים-הלויים וחצוצרות התרועה בידם וַיַּשבע את קהל עדת ישראל הנאסף במצפה ויאמר:

– “אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן אֶת בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה!”…

ויען כל העם אחריו קול גדול: אָמֵן!…

ויתקעו הכהנים בני אהרן בחצוצרות לזכרון לפני אלהים.

ונשמע הד קול העם וחצוצרות התרועה גבע בנימין החרבה, והגיע גם עד עָלֶמֶת והַפָּרָה השוממות מאדם, וגם אל בין סלעי רמוֹן, אל מקום מחבואם של שש מאות בני-בנימין הפלטים והשרידים, הגיעה השמועה…

ויתהלכו העם כל איש למקומו, להודיע בגבולות נחלתם את נצחונם על בנימין ואת נקמתם בו, בשבועת אלהים אשר נשבעו.

*

וגבורי בנימין השרידים נמלטו ויתחבאו במערות וחוחים, בין סלעי מגור שברמון עד עמק עכור ועמק המלך. יושבים הם נכלמים, אבלים וחפויי ראש. כל אלה, אשר קלעו באבן אל השערה ולא החטיאו המטרה, אלה אשר הכו באחיהם ביום אחד עשרים ושנים אלף איש וביום השני למחרתו עוד שמונת עשר אלף – עתה מסתתרים הם במאורות. כחיות מדבר, כנחשים זוחלי עפר, רעבים ללא לחם צמאים ללא מים… רק בלילות יעזו לצאת את מחבואם ללקט מלוחי-שדה להשביע רעבונם, לשתות מן המעינות שבעמקי האפיקים ולשבר את צמאונם…

יושבים גבורי בנימין דום, זוכרים הם את נצחונם ומתאבלים על אסונם שהגיע עדיהם…

ידעו אנשי שבט בנימין, כי שאוֹל חטאו בני גבע בזקן ובפלגשו מהר אפרים, – אך גאותם לא נתנה להם להוציא את אחיהם בני שבטם עצמם ובשרם, ולתתם ביד ישראל, ויבטחו בכחם הרב, בשבע מאות איש הָאִטְרִים, שקלעו אל השערה ומעולם לא החטיאו… בטחו בכחם – ושכחו תחבולות המלחמה, אשר בהן התגברו בני ישראל על שונאיהם לפנים; שכחו את מלחמת עַי, מלחמות חצור – והנה הגיעה אליהם הרעה, שלא היתה בישראל כמוה.

…אחרי המלחמה הראשונה, אחרי הכותם בישראל עשרים ושנים אלף איש ביום אחד, חשבו, כי אין אונים הם כל ארבע מאות אלף איש שולף חרב, אשר נתאספו מכל גבולות הארץ, ואין פחד לגבעה ולערי גבולותיה. ואמנם ביום השני למחרתו הכו עוד פעם בעם מכה גדולה – שמונת עשר אלף איש – (כל אלה אנשים גבורי חיל, דורכי קשת ורובים!) אז גדל בטחון בני בנימין בקשתם ובקלעם, – בשגם ערי מבצר להם, חומה ודלתי ברזל.

אבל ה“אויב” שאל בד', ובעצתו שם אורבים אל הגבעה מסביב…

עוד בני בנימין חוגגים חגי נצחון בעריהם וישראל חדל מלהשתרע על גבעה. ותגדל שמחתם, בחשבם, כי הבין האויב, כי לא יוכל לגבורי בנימין וילך לו לגבולות ארצו. אולם הצופים הודיעו, כי נסוג האויב אחור לעמת רמתים, צוף ובית אל, – ויבינו בני בנימין, כי הלך העם לשאל בארון ברית ד' אשר בבית אל. אך לב בנימין לא נמס בקרבו, ובעלות בני ישראל בפעם השלישית על גבע מהרו לצאת לקראת האויב כמתמול שלשום ולהכות בו. ואף אמנם מזינים בקלעיהם וחציהם השנונים, בקשתותם הדרוכות הָנתקו כלם מן העיר ויעזבוה פתוחה, וירוצו אחרי האויב אשר ברח הרחק כמטחוי קשת עד אחרי בעל-תמר, וגם הכו חללים בישראל במסלות שדות-גבעה כשלשים איש, – וכבר חשבו בני בנימין, כי הפעם יכו בשונאיהם ולא ישנו – – – אולם בני ישראל עשו במרמה ונתנו מקום לבני בנימין, כי בטחו באורב אשר שמו על הגבעה, בעצת ארון הברית. ועוד בנימין מכה בישראל – ומשאת עשן החלה לעלות מן העיר. ויפן בנימין אחריו וירא, כי הנה עלה כליל העיר השמימה…

ועוד הם משתוממים וחרדים על המראה שיהפך איש ישראל את פניו מול גבעה, והאורב הגיח גם הוא ממקומו – ממערות גבע על יד נֹב, עשרת אלפים במספר, ויחושו מול אחיהם, ויהי להם בנימין בַּתָּוֶךְ… ויבהל בנימין, כי ראה, כי נגעה אליו הרעה ומנוסה אין… אמנם הם נלחמו כזאבים טורפים, אבל ישראל עצם ממנו במספרו כי רב, וינגף בנימין לפני איש ישראל מגפה גדולה מאד: עשרים וששה אלף איש שולף חרב, כל שבט בנימין, הצעיר באלפי ישראל, נגף ביום אחד!… רק אלה אשר ברחו אל המדבר מזרחה, ואשר מלטו את נפשם למערות נחל-פרת ונקיקיו אל בין סלעי רמון השוממים, רק אלה נצלו…

וחמת ישראל גדלה על בנימין מאד, ואחרי עשותם נקמה באנשי החיל, שבו אל ערי בנימין ויכו לפי חרב טף ונשים, מְתים ובהמה, ואת הערים שלחו באש על רכושן וכל הנמצא בהן, וישימון חרמה, כיריחו עיר החרם בימי יהושע…

ויתחבאו שש מאות פליטי בנימין במאורות הנחלים. ביום היו מסתתרים בין הסלעים וחגויהם, ובחשך-הלילה היו מגיחים לחפש אחרי אורות ופקועי שדה לשבר רעבונם ולמצא מי-גבא לרוות צמאונם, – פחדו מאיש ישראל, פן אורבים הם להם להכותם עד תמם.

…עברו חדשים ויוכחו בני בנימין לדעת, כי אין אורב להם, ויהינו לצאת ממחבואם, לקרב אל חרבות בתיהם ולאסף את יתר רכוש בני-שבטם; הם מצאו גם שרידי עדריהם, אשר רעו בין העמקים ואיש לא נגע בהם…

עוד מספר חדשים עבר, ובני בנימין ידעו, כי אחיהם בני ישראל אינם שמים לב לרדפם – וישובו אל עריהם וישבו בחצרותם, ויטו להם אהלים. הם חפשו ומצאו את ממגורותם, אשר מתחת לגלי האפר, ויוציאו משם את מטמוניהם: חטים ושעורים שמן ודבש, – ובבוא החרף זרעו שדותם ויקוו לקציר הבא.

וישובו אל מעונותם גם שני בתי הזקנים – הלא הם בית קיש בן-נר למשפחת המטרי ואתו אשתו מעכה ובנה היחיד שאול, ובית יעיאל הזבדי הוא ואשתו וחמישה בניו, – אשר עזבו את ארץ בנימין לפני המערכה הראשונה, כי לא חפצו לקחת חלק במלחמת אחים.

ואיש ישראל היו עוברים על יד גבע ורמה ולא התקלסו באחיהם בני בנימין ולא נגעו בהם לרעה, כי שככה חמת העם על שבט בנימין.

ויסר פחד הנקמה מעל שרידי גבורי בנימין, וכעס ישראל לא החרידם עוד, – אך קללת אלהים תלויה עליהם, היא השבועה שנשבע העם לפני ד' במצפה לבלי תת נשים לבנימין. וגדולה היתה הרעה הזו מכל המלחמה, כי לא נשארו בבנימין כל נערה בתולה וכל אשה אשר תזריע בנים, – וזרע בנימין יכלה עם גבוריו.

ויתאספו בני בנימין, כל הבחורים הגבורים, ויקראו לראשי משפחות הזקנים, שנשארו בחיים ויבקשו מהם עצות מה לעשות – פן יבוא הקץ לשבטם, הנאדר בכחו והנערץ בגבורתו.

וַיִתְוַדּוּ הבחורים על חטאתם ומעלם, ויבטיחו לבלי עקש את הישרה – ולספר לבניהם ולבני בניהם על המעשה הרע אשר עשו ועל יד ד' ששלמה לרעים כגמולם; גם התנדבו להביא קרבן-אשם על מעשיהם ולכפר פני אלהים בבית-אל לפני מזבח ד', ויתחננו לפני הזקנים להצילם מן הצרה הזו, אשר תביא כליה על שבטם.

ויכָּמרו רחמי הזקנים על שרידי שבטם, ולא זכרו להם את תוכחתם, שהוכיחום לפני המלחמה, ביעצם להוציא את אנשי הבליעל לעם ישראל, – ויאמרו לעזר לדור הבא, שרידי שבטם, ולא יפקד מישראל שבט אחד.

*

סובבים-הולכים זקני בנימין – קיש בן-נר למשפחת המטרי ויעיאל לבית הזבדי – בגבולות הארץ משבל לשבט משופט למשנהו; קרועי בגדים ויחפי רגל, גלויי ראש ומגלחי זקן באים הם אל ראשי העדות ואל זקני המטות, שופכים לפניהם את לבם על אסון בני-שבטם הבחורים, ההולכים ערירים ללא-אשה וללא-בנים, מבלי תקוה להעמיד זרע; מבקשים הם את זקני העם להביא עצה, איך להציל שבט שלם מישראל, ואיך לקדם הרעה פן יתערבו זרע-קדש בבנות הכנעני והיבוסי שכניהם…

וראשי עדת-ישראל ושופטיהם למקומתם ולגבוליהם אנשי-חסד המה מעולם; ירושת אבות להם לבלי נטור איבה ולבלי נקם את בני עמם, ומעשי גבעה וצעיריה כבר נשכחו מלב; נדים הם בראשם ביחד עם זקני בנימין על שבר העם, בהפקד שבט אחד משנים-עשר השבטים לישראל, הוא יעקב אבי האמה. וידאגו גם לאחריתם הם. – כי כחיי העץ וענפיו כן חיי העם לשבטיו, וכהִבֹּל גזע העץ אחרי הקטף ממנו ענף-ענף, כן יכחד העם, אם שבטיו יאבדו אחד-אחד.

ויבכו ראשי העדות והזקנים, כשמעם את דברי זקני בנימין, – בן הזקונים של יעקב, אבי כל ישראל ובן-אונה של רחל אשתו האהובה, – אך השבועה היתה גדולה לפני ארון האלהים, והכהן הגדול פנחס בן אלעזר הוא שהשביע את העם – הֲיִנקה מי אשר בָּזָה אלה והפר את שבועת ד'?…

וינחמו כל בני ישראל על הרעה, אשר עשו לבנימין, כי נעשה פרץ בעם כלו, – וישלחו אל כל ערי ישראל מעבר הירדן מערבה אל שני המטות וחצי המטה אשר בעבר הירדן מזרחה, לבוא אל המצפה ליום מועד, לקרא יום צום ותחנה לפני האלהים, – אולי יורם הדרך להשאיר זרע לשבט בנימין, – ואשר לא יעלה אל ד' המצפתה, והקשה לבו לא יזכר ברית אחים – מות יומת האיש ההוא או יושבי העיר ההיא.

ויתאסף העם מכל גבולות הארץ למדן ועד באר שבע, ומהשפלה עד רמות גלעד, ויבואו גם זקני בנימין קרועי-בגדים ויחפי-רגל ואדמה על ראשם, ויספרו לעם על האסון, אשר צפוי לשבט בנימין, – כי נשארו שרידים רק שש מאות איש, ונשים אין להם להקים זרע שבטם. ויתחננו הזקנים ויבקשו עזרה מאחיהם בני עמם.

וישא העם את קולם ויבכו בכי גדול, בשמעם את דברי הזקנים, ויאמרו: הן לא היתה כזאת בישראל להפקד שבט אחד ממנו. אם בני גבע חטאו – כבר ספו תמו בעונם, והשרידים הלא התודו על חטאתם וכֻפר להם. הבו עצה מה לעשות לאחינו בני בנימין – ואנחנו הלא נשבענו כלנו בד' לבלי תת מבנותינו להם לאשה.

ויצומו ביום ההוא עד הערב ויבנו מזבח חדש של שתים עשרה אבנים, כמספר שנים עשר שבטי ישראל, ויעלו עולות ושלמים, וישלחו ויקראו לשש מאות הבחורים מבנימין, ויכרתו להם ברית-שלום, ברית-אחים.

אז נודע הדבר, כי אנשי יבש גלעד בעבר הירדן לא באו בקהל ד' המצפתה, וכי התקלסו זקני גלעד ואניעם בראשם בשליחים, שקראו להם לבוא לצום הגדול ולעזר לאחיהם בני בנימין, – כי עוד לא שככה חמת הגלעדים על אנשי בנימין, שהכו בהם במערכה הראשונה.

ויחר אף העם הנאסף בתושבי יבש, וישלחו ראשי העדה אחד-עשר אלף איש מבני החיל ויצוו עליהם לאמר: לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב, על כי לא שמעו לשבועת ד' להתאסף ולבוא המצפתה לצום הגדול, ורק כל נערה בתולה תביאו אתכם אל המחנה הנה, אל ארץ כנען. –

…ותובאנה ארבע מאות נערה בתולה אשר חִיּוּ מנשי יבש גלעד אל המחנה, ותהיינה לנשים לבני בנימין – ולא מצאו להם כן, – כי רק החזקים והגבורים מהם תפשו להם מהנשים האלו, וילכו אל עריהם וישבו בהן.

ויאמרו זקני העם: ומה נעשה למאתים הנשארים בלי אשה, האמנם מהמעט ההוא יבנה שבט בנימין?

אז יקום אלידע השילוני והוא מהמחוקקים, יודע בינה לעתים ומושך בשבט סופר, ויפתח פיהו ויאמר:

" – זכרו ימות עולם, בינו שנות דור ודור; שאלו אבותיכם הזקנים ויגידוכם – איך לקחו להם נשים בימי קדם? הלא בחגים ובעצרות, בימי מועד קדש, בבוא משפחות משפחות ובניהן ובנותיהן להראות לפני ד‘, ובצאת הנערות לחול במחולות היו הנערים חוטפים להם בתולות מכל הבא בידם ונשאו אותן הביתה להיות להם לאשה. מדוע, איפוא, לא יעשו גם בני-בנימין כדבר הזה? הנה חג לד’ בשילו מימים-ימימה כתם ימי הבציר בכסא לחדש, ובנות שילו ועריה יוצאת לחול בכרמים כמנהגן מאז ומעולם – יבואו נא בני בנימין וחפו להן מהמחוללות כטוב בעיניהם ונשאון הביתה והיו להם לנשים. והיה כי יבואו אבותן או אחיהן אל השופטים לריב ואמרנו אליהם: חנו-נא את השבט האמלל הזה, אל תגעו בבחורים לרעה, כי לא אתם נתתם להם את בנותיכם ואת אחיותיכם ולא תשאו כל אשמה על שבועת ד' שהופרה, – והיו נשים לבני בנימין להקים זרע לבתיהם, והיתה גם צדקה לכל העם להחיות שבט מישראל – את בן-הזקונים ליעקב אבי אבותינו…"

וכל העם הקשיב רב קשב, בדבר אלעדה השילוני על מנהגי אבותיו מימי קדם.

וייטבו הפעם דברי אלעדה בעיני כל השופטים ונשיאי העדה וישמחו על העצה הזאת, כי מה' יצאה, וישלחו ויקראו לבני בנימין אחיהם, שנשארו בלי נשים וינחמום וידברו אל לבם, ואת עצת אלעדה השילוני הודיעום – ותחי רוח הבחורים!

*

ושילו אשר בגבול אפרים, עיר קדושה היא לכל שבטי ישראל, כי בה השכינו בני ישראל ארון ברית ד' כאשר נכבשה הארץ לפניהם, ושמה השליך יהושע גורל, בחלקו את הארץ לשבטי ישראל כמחלקותם. ומשתרעת היא מצפונה לבית-אל ובעל-חצור, במזרח הדרך הולכת מרמתים שכֶמה במורד לִבנה, ומגרשים לעיר מסביב וכרמים מכתירים אותה וגגות חמד – עטרת גאות של ארץ אפרים הפוריה.

ותהי השנה שנת ברכה בכל הכרמים ירנן וירועע כל ימי הבציר, ו“הידד” “הידד” נשמע מפיות הבוצרים והבוצרות, הכורמים ועבדיהם מעלות השחר עד הערב. וככלות הבציר בחדש החמישי ותִּכּוֹנה הנערות-הבתולות אשר בכפרים ובחצרות ואשר בכל ערי השדה סביב עיר האלהים, לחג את חגן, “חג המחולות” מימים-ימימה, והרגילו את רגליהן לצאת במחולות ולמדו את ידיהן להניע במנענעים, לתופף בתפים ולצלצל בצלצלים…

*

ובני בנימין, מאתים אנשי חיל במספר, בחורים צעירים חסוני הגוף, שרידי גבורי גבע ועריה – עָלֶמֶת מכמש, ירפאל וגבעון, כלם התאספו אל בית-אל להביא קרבן-אשם ולבקש מאת הכהן הישיש פנחס בן אלעזר לברך דרכם, טרם ילכו משם אל שילו.

ושאול בן מעכה, אשת קיש הזקן, בחור וטוב, משכמו ומעלה גבה מכל הבחורים, אבל תם וצנוע, ירא-נשים מבלי התבונן אליהן, לא אבה ללכת אל שילו לחטוף לו אשה, כי אמר: “עבר מנהג זה מישראל ולא לכבוד הוא לי…” ותדבר אמו על לבו רכות ותאמר: “בני-מחמדי, יחיד אתה לי, כי לקחני אביך בהיותו זקן, כל אחיך בני אביך מתו בנעוריהם, והיה אם לא תקח לך אשה אתה ולא תוליד בנים – ואבד זכר בית-קיש למשפחת המטרי מקרב ישראל…”

אבל דברי אמו לא הביאו פרי, כי תם וצנוע היה העלם ובישן מילדותו.

אז ינסה אביו הזקן לדבר אליו ויזכיר לו את חלומו מאז, עוד לפני מלחמת גבעה.

"בחלומו – הנה הוא ובני-בנימין בשדה נוטעים שתילי זיתים בכרמי גבעה. עודם עודרים ומעזקים והנה ערפל עלה מכל קצות הארץ ומים מבול נתך, וישטף את כל ארץ בנימין מאדם ועד בהמה ועד אהלי המגרשים ועד בתי האבן, ויוָתר רק הוא, קיש ואחיו אבנר על יד שתיל רק בודד. הם עומדים על יד השתיל והנה הוא צומח ועולה כפורחת כלול בהדרו, יפה בגבהו, עטור בצמרתו, מאהיל על כל… עוד מעט והביא פרי רב, זיתים יפים ונאים… "

שאל קיש את פותרי החלומות ויגידו לו, כי אסון גדול נשקף לבני בנימין, אך מביתו, בית קיש, יקום שתיל רך, שופט בישראל והוא יציל את השבט ויעזר לעמו ויהי לו מגן וסתרה…

(ואך את סוף החלום לא הגיד קיש לבנו: עוד הוא ואחיו אבנר נוקפים את פרי הזית אשר על העץ האדיר והיפה, והנה אש מן השמים ירדה ותך בצמרתו ובשלשת ענפיו ותפיצם ותזרם לרוח, ורק סעיף קטן אחד, דל וחלש נשאר, וגם הוא נבֵל…)

אכן, גם דברי אביו לא הועילו לפתות את שאול ללכת אל שילו ולקחת חלק בחטיפת הנערות – לולא מרעיו, בחורי גבע חזקים, אשר חברו אליו ואשר הוציאוהו מבין הכלים אשר נחבא שם… אולם גם בדרכו עוד הביט שאול רגע-רגע אחוריו ויאמר לשוב על עקביו… אך רעיו גברו עליו ויאחזו בו ויפתוהו לבלי יפחד ולבלי יבוש, כי כן דרך החיים מאז ומעולם.

…בשבילים צרים ומפתלים דרך עפרה ונחל שמרון התגנבו הבחורים ללכת בלילה; יללת התנינים לִוָּתַם בין צוקי הסלעים, ינשופי המאורות עפו על פניהם באפלת-מעגלותיהם, טל הלילה הרטיב את שמלותם לעורם עד הגיעם בראש האשמרת התיכונה אל כרמי שילו, ויתחבאו לנוח בין עצי השטה המרבים, לאט-לאט קרבו אל המישור הרחב, מקום המחולות, לא רחוק ממשכן ארון-הברית.

*

ליל התקדש הירח היה הלילה. יקר הלך לו במרומי רקיע ויעטה מעטה כסף חור על כל מסביב; גפני הכרמים כֻּסו מכסה אפר-לבן וידמו כעדרי כבשים הנוטים ראשיהם זה לזה בשרב צהרים; השיטות הגבוהות הכסיפו ותעמודנה דֹם ותכסינה על הרז הצפון בין ענפיהם – על הבחורים הגבורים, שמצאו סתרה תחתן ואשר עיניהם נוצצו למראה המחוללות.

ובתולות החן המחוללות על פני המישור רבות הן; על כלן נשפך אור כסף זך של הסהר העומד בחצי השמים; לבושות הן בגדי בד לבן – שמלות ארכות עד עקבי הרגלים ופעמיהן יפות בנעלים מעור עזים שחור; שערות ראשן קלועות פרחי גנים לבנים מתנוססים מתוך הצמות השחורות, ויש גם אשר מקלעות חוטי כסף וזהב מתנוצצות לאור הלבנה החור, עליהן שביס תכלת או ארגמן, אשר כהה צבעו לאור הירח; פני הנערות לבנים כפסלי שיש, אך גבות העינים צבועות בפוך שחור ומאהילות על הפנים הלבנים; מתנוצצים תנוכי האזנים בעדי-כתם אשר עליהם, נזמי הזהב אשר על החטם מבהיקים באור צהב-חור לנגה הירח, ומכל גופן עולה ריח אזוב מתוק, צרי ושמן-המור ההולך למרחוק…

וכתֹמר בין עצי-שקמה מתרוממת בין הבתולות אחינעם בת אחימעץ הכהן משילו, בת יחידה לאמה, בתולה רכה וצעירה, יפת-תאר ויפת-קומה. מלבושה – כתנת פסים מחטבת ומרקמת שלל-צבעים, כי כן תלבשנה בנות הכהנים והנשיאים. ושפה לכתנת מעשה-תחרא ופעמוני כסף קטנים בקצה, – ובפזזה וברקדה ונשמע קול כסף דק מתחת לרגליה היפות, הנעולות נעלי עור תחש והקשורות בשרוכי ארגמן; וחגורה לגופה – חגורת תכלת בפתילי זהב רקמתים; על פניה ועל זרועותיה קשוטים ועדיים – מתנות אמה ואם-אמה, ירושת אבות למשפחת כהני שילו – ועל ראשה מקלעת חוטי כסף כעין עטרת, שֶׁנִתְּנָה לאמה ביום חתונתה ושמחת לבה, ואשר הלבישתה אמה הערב לצאתה בפעם הראשונה במחולות, באמרה לה: "והיית גם את, בתי, אשה לשר גדול בישראל!… "

וימלאו כרמי שילו צהלה ושמחה; בנות החן מרקדות, הלוך וטפוף תפזזנה; בידיהן תף ומצלתים, מנענעים וצלצלי-שמע; מתופפות הן ומכרכרות עגל וסב, מרקדות ושרות ומזמרות והד-זמרתן נשמע למרחוק.

וצובאות סביב מחנות-מחנות של אמותיהן ואחיהן ואחיותיהן הקטנות ושמחתם עולה בהביטם אל אהובות נפשם השמחות והעליזות.

ואחינעם בת אחימעץ הכהן הולכת בראש, נבל עשור עדוי חוטי זהורית בידיה ושירה נעימה יוצאת משפתיה המכסיפות לאור הלבנה; רעותיה מתופפות ומלוות את שיריה וכל בתולות-החן מחוללות על פיה.

פתחה אחינעם קולה בהדר:

הַלְלוּ, הַלְלוּ – בְּתֹף וּמָחוֹל!

הַלְלוּ, הַלְלוּ – בְּמִנִּים וְעֻגָּב!

הַלְלוּ, הַלְלוּ – בְּצִלְצְלֵי-שָׁמַע!

הַלְלוּ, הַלְלוּ – בְּצִלְצְלֵי-תְרוּעָה!

וכלן עונות אחריה:

הַלְלוּ, הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'!…

והתלכדו שתים-שתים שורות ויצאו במחולות מחנים, זוג מול זוג, ואחינעם בַתָּוֶךְ פורטת על פי הנבל; פניה היפים מתאדמים כשאצבעותיה המקֻשטות טבעות זהב מתנועעות בחפזון ומלוות את השירה העתיקה שֶׁלִמְדַתָּה הורתה והכתיבה על ספר השיר:

בָּחוּר, בָּחוּר שָׂא-נָא עֵינֶיךָ,

קָחֵנִי, שָׂאֵנִי אֶל אָהֳלֶךָ;

כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי-בֵיתֶךָ,

כִּשְׁתִילֵי-זַיִת יִפְרוּ בָנֶיךָ.

ותעבר הרנה העתיקה כרוח להבות בין המחוללות, ותדלק אש-אהבת נעורים בלבות הבתולות; עצורה האהבה בלב וזיקי-אש השירה מתלקחים ומחפשים מוצא…

והאמות השקנות העומדות סביב זוכרות גם הן את חיי בתוליהן, מתלהבות הן, מוחאות כפיהן, טופפות ברגליהן ושונות אחרי בנותיהן העליזות:

כְֹגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵּיתֶךָ,

כִּשְׁתִילֵי זַיִת יִפְרוּ בָנֶיךָ!…

…פתאם – מאחורי השטות המאהילות, דרך שורות הגפנים זנקו מאתים בחורים, חסוני הגוף ועזי הפנים ויפרצו אל בין הבתולות המחוללות ויחטפו את היפות שבהן וישאון אתם…

כעדר גדיי עזים, בהתפרץ אליו אריות טורפים, ככה נפוצו יתר הבתולות בצעקת פחדים; גם כל הנשים – האמות והאחיות, אשר עמדו סביב ברחו כל אחת לנפשה, ותבקע דממת הליל השקט לקולן, – גם האבות והאחים, אחרי עבור רגעי המהומה, עזבו את מקום המחולות הריק הם נסו לרדוף אחרי החוטפים, אולם אחרו את המועד, כי מהרו הבחורים-החוטפים עם מלקוחם היקר ועקבותיהם לא נודעו.

ובת-החן אחינעם בת אחימעץ הכהן נשארה על מקומה כתמר מקשה, בידה הנבל העדוי חוטי זהורית ופניה כפני הנביאה מרים אחות אהרן, אשר רוח נבואה מרחפת עליהם. היא עמדה על מקומה ותנגן ותפרט, ואיש מן הצעירים לא נועז לגשת אליה. –

ושאול בן קיש גם הוא זנק עם מרעיו אל המחוללות, אבל עמד פתאם מָקסם למראה בת הכהן, אשר גם היא הביטה ישר בפניו. וכבר חטפו הבחורים את הבנות וישאון, ועיני שאול נטויות אל אחינעם: עיני קסם מול עיני קסם, – אבל צנועה בת הכהן ותמים וצנוע שאול בן קיש, ולא קרב זה אל זו.

עזה ומתוקה אהבת נעורים, רשפיה שלהבת-יה ותצת בַּלֵּב הרך, בַּלֵּב הטהור של הנערה ולא יכלה להתאפק; היא הורידה את נִבלה, ותשם את פעמיה אל הבחור, אשר משכמו ומעלה היה גבוה מכל הבחורים, טוב המראה ויפה העינים, אשר פניו נעמו ומבטו צנוע ומלא חן.

אולם רק נסתה העלמה לצעד צעד אליו והבחור נסוג אחורנית, מזדקר אל בינות לגפנים, מסתתר בין צאלי השטים הענפות, מתחבא מתחת לזמורות המאריכות.

אבל ככל אשר יסוג שאול אחור כן תלך אחינעם בעקבותיו, ובהחלו לנוס מפניה, ותרץ היא אחריו עד אשר עמד.

ותקרב אליו כשני צעדים ותעמד ממולו; שאול עמד דֹם, הוריד את עיניו למטה וינשם וישאף רוח בכבדות.

גדלה תשוקת אחינעם אל הבחור היפה ותפתח את פיה ותאמר:

– בן-מי אתה, העלם ומאיזה שבט אתה?

מבלי הרים עיניו ענה שאול: בן-ימיני אני, מגבע, ממשפחת המטרי, בן-קיש בן-נר, אמי שלחתני… עם מרעי באתי הנה, על פי מצות הזקנים.

– שמענו את שמעכם, בני ימיני, ענתה הנערה בגשתה אל שאול עוד צעד. אבותינו ספרו לנו על כח ידכם אמץ לבכם; גם אמרו, כי נשארתם מתי מעט…

– אבל – אמר שאול – וירם את עיניו מול הנערה, שדבריה צלצלו באזניו כפעמוני כסף שבשולי שמלתה, – אבל אני במלחמה לא הייתי, כי בן יחיד אני לאמי והיא אוהבתני ותמנעני מלכת…

– אבל – קראה הנערה בהביטה אליו ישר, אבל – – יפה עינים אתה ופניך נעימים וקולך ערב מאד… ותקרב אליו ותגע בידיו…

מריח שלמותיה המקטרות מור ולבונה, מריח הדודאים התעורר חשק התעטפה נפש העלם; שכרון עז נוסך עליו ולא ידע את נפשו, ופתאם חבק את הנערה בזרועותיו האמיצות וירימנה; נצמדה היא אליו כהצמד החותם על יד ימין הגבור, וימהר שאול וישאנה רחוק, רחוק אל גבע עיר מולדתו, ולפנות בקר הביאהּ אל אהל אמו יולדתו, שחכתה לו כל הלילה…

*

המתה שילו על כפריה ועל חצרותיה סביב: בני בנימין המנודים פשטו על המחוללות וישבו מהן שבי ויקחו להם לנשים; גם בת הכהן, אחינעם היפה בבנות, נשבתה!…

ויתאספו אבות הנערות השבויות ואחיהן ויבואו אל הכהן הגדול בשילו, ויתאוננו על גזלת בנותם ואחיותם, וכי הופרה השבועה, אשר נשבעו במצפה, לבלי תהיינה נשי ישראל לבנימין וקצף גדול יהיה על העם בגלל זה.

אך הכהן אחימעץ ועמו מראשי האבות ונשיאי העדה הנמצאים בשילו לפני ארון ברית ד', השקיטו את רוח המתאוננים ויאמרו:

“– חנו-נא, אחים את בן-הזקונים ליעקב אבינו, הוא ישראל אבי עמנו; חנו-נא ואלהים יכפר לכם על השבועה שהופרה, – כי לא אתם אשמתם, לא אתם נתתם את בנותיכם להם לנשים, וגם הנה בת הכהן לקוחה לבן קיש ממשפחת המטרי, הצעירה במשפחות בנימין, כי מד' היתה כזאת… ישאו להם שרידי בנימין את בנותינו לנשים והיתה לנו צדקה כי יעמידו את שבטם, שנספה על ידינו, והיינו כלנו לעם גדול וחזק”.

ויספר הכהן את חלומו אשר חלם בליל זה.

“בחלומו והנה עדת תנים מיללים מֵאֲפֵק אשר לפלשתים התפרצה לגבול ישראל; מתנפלים הם כזאבי ערב על האדם והבהמה, טורפים וסוחפים אל מאורותיהם ואין איש שיעמד נגדם. ובורחים הגברים מן השדות, הנשים נמלטות אל בין הסלעים והילדים נשארים לבדם וצפויים הם לטרף. ועולים התנים הטורפים, השוקקים והרעבים, על בית-שמש אשר ביהודה ועל ירפאל וגבעון אשר בבנימין וטורפים ומשמידים, – ואך קרבו אל גבעה ויצאו לקראתם בחורי גבעה ואחד בחור וטוב בראש כלם ובקלעים אשר בידם ובקשתות הרגו מהם רב וישמידום ויגרשום עד גבול פשלת”…

“– אות הוא”, אמר הכהן אחימעץ, “כי על ידי גבורי גבע ישלח ד' את התשועה לישראל מאויביהם הפלשתים”.

(ואך את סוף החלום לא הגיד להם הכהן: כמעט הגיעו גבורי גבע עד גבול גת, ויפרץ שם זאב ערב, גדול כקומת איש ועל ראשו עטרת מלכות ויתנפל על רודפיו, אתו שבה עדת התנים ויגרשו אחור את גבורי בנימין וירדפום עד יזרעאל ועד הגלבע ושם נכחדו הגבורים אחד אחד…)

וימצאו דברי הכהן חן בעיני אבות השבויות ואחיהם ובעיני כל קהל ישראל ולא אמרו לעלות על אחיהם, שרידי בנימין, בצבא ולנקם את חרפת השבויות, ובלבם שמרו את החלום ויצפו לפתרונו…

ויתהלכו כל ישראל איש לביתו ויספרו כל אחד בעירו, כי הקים ד' ניר למטה בנימין ולא יִפָּקד שבט אחד מגזע ישראל, הוא יעקב אבי-האמה.

*

ובני בנימין נשאו את הבתולות המחוללות לבתיהם ויקחון להם לנשים, וישובו ויבנו את חרבות עריהם וישבו בהן; ותאהבנה השנים השבויות את בעליהן-שוביהן, כי גבורים היו ואנשי חיל, – ותעזרנה להם גם בבית וגם בשדה.

ותעברנה שנים ותלדנה הנשים בנים ובנות לרֹב, גבורים וחסונים כאבותיהם, ותשכחנה הנשים את משפחות אביהן ואת שבטן, – ושבט בנימין פרץ ויעצם במאד מאד.

ושאול בן קיש בן נר למשפחת המטרי, אף אשתו, בת הכהן אחימעץ, ילדה לו ארבעה בנים, טובים כאביהם ויהי שמם: יהונתן הבכור ואֶחיו: מלכישוע, אבינדב ואיש-בעל, כלם גבורים וידועי שם.

ובימים ההם אין מלך בישראל – איש הישר בעיניו יעשה.

(תרפ"ח)

(רשימה)

וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל־הַגָּג (ש"א, ט, כה)

– עלה, איש־הימיני, עלה לְפָנָי!

שאול עומד נבוך. ללכת לפני הרואה – היתכן?

– עלה, עלה לפני, בן־קיש! מעתה אתה הולך לפני־כל. אתה – חמדת ישראל ואני – בי מאס העם הזה… עלה, עלה לפני!…

שאול מסרב ועולה, ואחריו הרואה הזקן.

במדרגות־אבן צרות, הסמוכות אל כתלי־הבית, עלו שניהם עד הגג הגבוה מכל בתי העיר, אשר מעקה לו.

הרואה ושאול עמדו והתבוננו אל הסביבה…

…פאתי מזרח הועמו וכֻסו צבע כחול־ורדי־אדמדם, המתרומם לאט־לאט וצובע את פני כל המזרח, עד התלכדו בכחול הבהיר שבחוג הרקיע; ומלמטה רובצת עופרת כבדה, המשחירה רגע־רגע ושוקעת מאחורי הרי העברים.

והמערב מבהיק. אור לבן בהיר שפוך על פני כלו, העין תֵּכַהּ לראותו והנפש תכלה למראהו.

ומסביב עד לקצה האפק משתרעת הארץ על עריה, כפריה, חצרותיה ואהליה הפזורים לארכה ולרחבה…

…הנה ממולו גבעה – “עיר הנדחת” – אהלים משחירים על־יד בתי־אבן לבנים… הנה בארות לבנימין, ואחריה בית־אל העיר, אשר הרואה מבקרנה פעם־בפעם ושופט בה את העם אצל הבמה הגדולה אשר לפני שער העיר, על יד המעין… ושם, במורד, תהום־הנחל המפריד בין בוצץ וסנה עד מכמש וגבע, – ונמשך מזרחה מרחק רב עד ערבות הירדן…

דרומה מלבינה הדרך ההולכת ליבוס, ונראית שורת־הגמלים הנחפזים לבוא עם אור היום אל עיר הנכרים ההיא… ונמשך השביל עד קבורת־רחל ועד בית־לחם־אפרתה ועד הנגב הרחוק.

ולמערב – ארץ הפלשתי – מרחק אין סוף!… משתרעים אהלי ישראל רק בעמקים ועל הגבעות הקרובות ומגיעים עד לבית־חורון עליון ובית־שמש, – ואהלי הפלשתים זרועים בכל השפלה הרחבה עד גזר ועקרון, עד שערַים ואשדוד, ועד הים הגדול… חונים הם באהלים וכאילו שקטים במועדם, – אבל במסתרים רוקמים הם מחשבות־נקם בעד חרפת מפלתם האחרונה בנוסם עד לבית־כר ועד אבן־העזר, היא הַיָּד, אשר העמדה לזכר הנצחון הגדול, שנחלו העברים על ידי הרואה הזקן…

ושם, למעלה, קרית יערים היא בעלָת, משכן הארון, שהובא מבית־שמש, עיר מוגי־הלב, אשר פחדו להשאיר בתוכם את ארון ד', בנפל להם שבעים איש…

“את המזרח, את הדרום וגם את הצפון כבשנו, רק ממערב עודנה נשקפת הרעה; האויב עודנו חזק ומחבל תחבולות מלחמה…”

“הזה הוא אשר יעצר בעמי ויירש את המערב?”…

דומם עומד הרואה ומביט לכל צד – אל המזרח המאפיל ואל המערב אשר עודנו מבהיק, אל גבעון השקועה כלה באפלולית ואל הבמה העומדת על הגבעה הבודדה בשערי העיר…

ובן־קיש עומד גם הוא נשען על המעקה. רוממות המראה אשר לסביבה מקסימה אותו ומשכיחהו לרגע את יראת־הכבוד לרואה השָׂב. אבל פתאם יתעורר ועמידתו פנים־מול־פנים עם הרואה מכבידה עליו, והוא עומד חרד ומצפה לדבר אשר יִגָּלֶה לו, משתוקק לחדור מבעד לצעיף המכסה את מקרי היום…

הרואה ישב על מחצלת הקש הפרושה ופניו אל המזרח, אשר כבר הועם כלו, וירמז לשאול לשבת על כביר העזים ממולו. שאול ישב ופניו הוארו באור המערב הדועך וכבה, והרואה מביט ישר אל רשמי פניו היפים.

דומם ישבו העבר והעתיד – השופט הזקן המכֻבד על פני כל העם ובן “המשפחה הצעירה, מקטני שבטי ישראל”, אדון יום המחר, בלי אשר ידע זאת.

–מה הערים אשר עברת בהן, בן־קיש, בחַפֶּשְךָ את אתונות אביך?

– עברנו בהרי אפרים צפונה, גם בארץ שלישה חפשנון, גם אל מול שעלים הלכנו, אף ברמתים צופים, מקום מולדתך, הרואה, היינו, ועד הַשֵּׁן הגענו, מקום שם עזרנו ה'. משם והלאה נמנענו ללכת פן יפגעו בנו הפלשתים מרי־הנפש מן המלחמה האחרונה.

– ומה עושים תושבי הערים?

– מחכים המה לקציר החטים. אנשי בית שמש מוגי־הלב מהרו לקצר את הקמה מפחד הפלשתי הערל, פן יעלה עליהם והשחית את יבול שדותיהם ולא ישאיר להם מחיה, ואנשי בית־חורון, ירפאל והכפירה רק מכינים את המגלים וכלי הדיש, בוטחים בד' ומודים לו על חסדו.

– ומה שלום התושבים?

– שלום להם! אחרי הנצחונות על־יד אבן־העזר חדלו הפלשתים להחריד את מנוחתנו, הם נסוגו אחור אל השפלה ואל שפת הים ואינם מהינים לעלות אל ההרים, – אף נראה כאלו השלימו אתנו. באים הם לראות אם הצליח יבול אדמתנו, ומהללים את עמל כפינו… אבל כאשר נרד אליהם ללטוש את כלי־ברזל־עבודתנו – ולקחו מאתנו את כל־כספנו מחיר מלאכתם: פים בעד לטישת הפצירה, שליש השקל בעד המחרשה, וכן גם ללטוש הקרדם ולהציב הדרבן. ומתחבאים הם במערותיהם, בעשותם את מלאכתם למען לא נראה איך היא נעשית, וחרבות אין הם מוכרים לנו, ואת מעשה כלי־המלחמה טרם יראה איש עברי…

– אין מעצור לה' להושיע גם בלי חרבות!

– אמנם, אבותינו ספרו לנו, כי נצחו גם בקליעי האבן ובחרבות צורים ובברד אבנים, אשר המטיר ה' על האויב, בנוסו דרך בית־חורון, – אבל לוא היו לנו חרבות־ברזל, כי אז רבתה מכה באויב והכרענום כלם, ולא היינו מגיעים לחרפת חרבן שילו ושבי ארון ד' צבאות…

פני שאול האדימו מסערת־לבו.

– בן־קיש, התעזר החרב בלי זרוע ד' ואם החנית תועיל, אם יד אלהים לא תהיה בשונאיו?…

…הזהר אשר במערב הועם כלו ופני שאול גם הם ערפלו, רק עיניו התעמקו, כמו בקשו תשובה על דברי הרואה. מגל־הלבנה החור ירד לשפולי הרקיע, לערי הפלשתי, – והמזרח הושחר כלו. כוכבי הליל נגלו; עולים הם מעלה־מעלה, נוצצים ומגלים חדשים לרגעים, נוצצים לוחשים וכמו מדברים…

והסביבה הרחוקה נגוזה כלה. ערי ישראל וכפריו נעלמו. העמק שבמערב – מישור אפל במקומו, מישור אוירי ורופף; הבמה הקרובה – אפס קצות קרנות המזבח אשר עליה נראות, ובתי העיר, הנערמים זה־על־גב־זה מתבלטים כגוש אחד חֲוַרֲוָר; עוד מעט ונמס הכל באור הכחול־השחור… והגג עם צופיו השנים נראים כשטים בגלי ים כחול־שחור, ים־אויר מסביב ותכלת־שמים משבצים מלמעלה….

הרואה עטף את גופו באדרת־שערו להגן עליו מפני הטל; התכנס על יצועו, הסב פניו לנגב שהָשחר כלו והסתכל על הכוכבים המבריקים והקורצים. שנראו פה ושם.

וכמו התעורר:

– ומה חפצם של תושבי הערים אשר עברת, בן־קיש?

שאול נבוך: היגיד אם לא יגיד? – היגיד את תלונות העם על בני הרואה, שנטו מדרך־אביהם הישרה? היספר כי כל העם מקצהו עומד על דעתו לדרוש מלך, אשר יצא לפניהם ואשר ילחם את מלחמותם?

– הגד בני, אל תכחד ממני דבר. דרך העולם ככה: זה עולה וזה יורד. עוד לא שקעה שמשו של עֵלי – ועליתי אני, ועכשו כבר מאס העם בי… הגד, בן־קיש, הגד מה חפצם של תושבי הערים והיושבים בחצרות ובאהלים?…

– הרואה! הממך יפלא דבר? עוד העם מתאונן ומבקש… מבקש מלך אשר ישפט… אשר ילחם… אשר יצא לפניהם… וילחם את מלחמותם ככל הגויים…

– והאם רק המלכים נלחמים? האם הם המנצחים?

– מאז מלוך מלך בבני־עמון העיזו לבוא אל גבול הגלעדי. ובהתאחד סרני פלשתים והמליכו מלך בגת, התגברו והעפילו לעלות אל ההרים, ועד בית־חורון ומצפה הגיעו ומתימרים הם גם לשים נציב בגבע…

– ואלהי אבותינו איהו? אלהי דבורה ושמשון, ירבעל ויפתח? מי נצח בנחל קדומים ומי על מעברות הירדן, מי באבל־כרמים ומי בבית־כר? האם מלכים הם שנצחו במלחמות אלה?

שאול שתק. הוא התבונן אל הזקן המסב פניו אל המרחק האפל, וַיורד את עיניו ולא ידע לענות דבר.

– ואתה, בן־קיש, היצאת במלחמת בני־כר? הראית את נפלאות־אל על יד אבן־העזר? ההתבוננת איך נדהם חיל הפלשתי אזור חרב וחנית לפנינו אנו, אשר רק בשם אלהי צבאות אזרנו כח?

– לא הייתי שם – ענה שאול כנכלם;– לא הייתי. אמי לא נתנתני. יחיד אני לה ואבי זקן, ומשפחתנו קטנה וצעירה… וגם לבי לא הלך אחרי מלחמה – הוסיף בלאט: בשדה אחרי הבקר, בחרשי בצמדי מַענות שָׂדַי, ברעותי את הצאן על כר נרחב – שם טוב לי, שם אנוח… אֹהב לרעות את עדרי הצאן הנאספים על יד הבאר בצהרים, להקשיב לצפצוף הצפרים בחפשן מקום ללון בערב־יום, ולהתבונן אל מי המעין המפכים בסתר מתוך סלעי־צור… אבל אין לבי לשפך דם…

הרואה עצם את עיניו והקשיב.

– ירא אתה את המלחמה, בן־ימיני?

– אין בני־ימיני יראים את המלחמה! ענה שאול בקול בטוח. הלא אתה, הרואה, יודע את אשר נעשה בְּהִקָּהל עלינו כל שבטי ישראל למדן ועד באר־שבע – – –

ואין פחד גם בלבי, וכשמשון הצעיר אשסע את האריה בהתנפלו על צאני ובקרי, – אך להלחם, לערוך קרבות – אין נפשי לזה…

פני הרואה הוארו קצת: “הנה האיש… זה יעצור בעמי!… אמץ לב בעת צרה וענוה וצדק ביום שלום”…

– והמצא העם איש, אשר… אשר יצא לפניו ואשר ילחם־לו?…

– לא, הרואה! עוד שבטי ישראל נצים. בני אפרים הגאים חפצים במלך משבטם, ממשפחת אלופים, ולבני שבט אחר הם בזים. מתקלסים הם בכל אשר איננו אפרתי ואומרים: מה יושיענו זה? – ובני יהודה אמנם שוקטים, אינם מביעים עוד את דעתם, אבל, נראה, כי גם הם חושבים מחשבות־מלוכה… וככה כל שבט מתנשא למלך…

– וחמדת ישראל הלא לך ולבית אביך!… פלטו שפתי הנביא בלי משים…

שאול קפץ ממשכבו. זאת הפעם השלישית אומר לו הרואה דברים סתומים אלה… אל מה ירמזון מליו, ומה היא החמדה?

והרואה הוסיף:

– ושבט הימיני מה הוא חושב? הילך אחרי אחיו בן יוסף או אחרי שכנו יהודה לבו נוהה? או אולי יבקש לו מלך בבני־שבטו? ובית אביך?

– לא, הרואה! אנחנו, בני בנימין, מקטני שבטי ישראל אנו, ומשפחת קיש הצעירה מכל משפחות בן־הימיני, אין בינינו הוגי מחשבות־גאוה כאלה. יודעים אנו את ערכנו, ואת המלחמות, אשר נלחמו בנו אחינו על מעשה־גבעה, – לא שכחנו. ועד היום אנו מבקשים נשים מבנות שבטים אחרים, אשר לא יאבו להתחתן בנו בגלל מעשה־הנבלה ההוא… לא, בגדולות לא נלך ולמלוכה לא נשאף. את שדותינו אנו עובדים ואת בקרינו וצאננו אנו רועים ולתשועת ד' ניחל, ומבלעדיו אין עזר…

הרואה שומע ומקשיב – ולבו דופק בחזקה…

“זה יעצר בעמי!… זה הענו, הצנוע, אשר בגדולות איננו הולך, למלחמה איננו שואף, וממשפחה צעירה הוא”…

– בן־קיש? ולו בחר העם בך למלך? –

שאול התרומם ממושבו, עמד על ברכיו לפני הרואה, החריש זמן־מה, בשומו בו עיניו בחשכה, ובקול רועד אמר:

– אל נא, הרואה! אל נא תהתל בי! מי אני ומה משפחתי? – ואם לא נקלותי בעיניך הייתי בוחר לְהִמָּנוֹת במשרתי בית ד' על יד הבמה, להתנבא עם להקות הנביאים הַנִּבָּאִים, אשר אתה עומד נצב עליהם, בהצליח עליהם רוח ד'… אבל את המלוכה… לא!…

נדם שאול… ולב הרואה דופק והולם…

…מגל הלבנה אָדַם וירד עד האפק ונבלע בתהום השחור. הכוכבים תפשו את כל מרחב הרקיע והם מלחשים עתידות זה לזה… האויר מלא סודות בליל שמורים זה: סוד העבר הרחוק ורזי העתיד… בא הקץ לתקופה אחת אשר לעם הצעיר והנענה ותקופה חדשה הנה באה לו…

שכבת הטל כסתה את הגג. האורה מתעטף באדרתו ושאול – בשמלתו העבה, שוכבים על יצועיהם והם מתכוננים לתת שנה לעיניהם…

וחושב שאול: “שלש פעמים רמז לי הרואה על־דבר שבטנו. האמנם עוד לא נמחה כלו הקלון, שהמיטו עלינו בני בלי־יעל, אשר יצאו מקרבנו אז, בימי הפלגש בגבעה?… ואולי איננו מהתל בי?… אולי אבנר דודי, זה גבור שבטנו, אחד מן המתאוננים על אשר חדל הרואה הזקן להלחם בפלשתי – אולי הוא מתנשא למלך? – ומה היא חמדת ישראל, ולמי מאתנו היא? חידות לי דברי הרואה! ולמה זה קרא לי, הצעיר, לשבת עם שלשים נבחרי העם, נכבדי הקריה, ומקום נתן לי בראש הקרואים על יד ימינו, והטבח הרים לי למנה שוק ואליה, אשר היו מוכנים לי למועד”?

– “כל חמדת ישראל לך ולבית אביך!”…

אמנם, לפנים הצטינו בגבורה, וכלנו כאיש אחד עמדנו נגד שטף הצבאות לעשרת שבטי ישראל – עשרים וששת אלפים נגד ארבע מאות אלף איש שולף חרב, ובשתי מערכות הכינו בהם מכה גדולה… וגבעה מולדתי ואנשיה, אלה שם להם בגיבורים: שבע מאות בחור אטר יד ימינו קולעים אל השערה ולא יחטיאו! ורק בשלישית, בתת המתנפלים אורב לעיר מאחוריה הכריעונו והמיטו עליה את החרפה… נותרו רק שש מאות גבורי גבעה מולדתי ונמלטו לסלע־רמון וארבעה חדשים התחבאו בין מערות ההרים…

ומאז קצפו עלינו שבטי ישראל, ולמלחמה האחרונה לא קראו לנו…

“חמדת ישראל!”…

והנערות אשר יצאו לשאב מים ואשר פגשונו… איך סבבו עלי כלן, הביטו בי, צחקו, קראו בנעימות: “עלו… כן תמצאו אותו… כהיום תמצאו אותו”… והביטו בי בעינים שחורות, יפות, נוצצות… מדברות וצוחקות, כמו מנבאות לי טובות… ולוא ידעו, כי בן־ימיני אני?…

“למי חמדת ישראל – הלא לך… לך”…

והגוף הבריא, הגוף הצעיר והחסון, העיף מנדודים בחום־היום, המבלבל מן הכבוד הרב אשר נתן לו הרואה ומכל אשר שמע בערב הזה – נרדם ויישן.

* * * * *

הרואה התפרקד על יצוע־מחצלתו, עיניו נטויות אל השמים וספיריהם. אל כוכבי הלכת המזהירים. כמו בכל לילה מביט הוא אל פעל ד', מתפלא על יפי התבל והוגה בבוראה, אשר יצר את הכל בתבונה ובחכמה ובדעת עד להפליא…

והמחשבה המטרידה את הרואה הזקן זה יום תמים אינה עוזבת אותו אף לרגע: “זה יעצר בעמי!” זה הצעיר במשפחה הדלה, מבני הבליעל שבגבעה, – זה יעצר בעמי, הוא יהיה המלך וישפט את העם במקומי… ואני, בן אלקנה, ממשפחת אפרתי, חניך עלי הכהן, אשר נלחמתי בפלשתים והכיתים מכה רבה, אשר הקימותי מבני העם לנביאים – אני ובני יורדים ורוח אלהים תֻּקח מאתנו…

“והיינו ככל הגויים”: לגויים מלכים ורכב וסוסים – וגם לנו יהיה כן; הגויים עובדים למלכם, לשריו ופלגשיו – וגם אנחנו נעשה כן; ואם הגויים משתחוים לבעל ולעשתרת – גם אנחנו נשתחוה להם ונעבדם?…

“וזרוע אלהים – האינה יכולה לעצר בעם? האם אינה עושה נפלאות בעת צרה ומצוקה? והמלחמה האחרונה פה, תחת ההר?”

והרואה הזקן מתרומם מעל יצועו, משכל רגלים ויושב, מליט גופו באדרתו מפני הקור החודר בעצמותיו הזקנות ומסב פניו אל המקום, אשר בו נעשות הנפלאות ביום, אשר התנפל הפלשתי על ישראל.

חשך ושקט מסביב. לא נראה דבר ולא נשמע קול. אין מזרח ואין מערב, נדמתה תבל כלה והאפלה אפפה את הכל. השמים השחורים נראים כקרובים מאד אל הארץ והכוכבים כאילו עוד מעט וירדו על ראשו.

הרואה שם את עיניו במרחק, אשר משם נראים בימים הבהירים הים הגדול ואהלי הפלשתים.

וזוכר הוא ימים עברו:

…הוא עמד על הגג הזה. מפה הרים את ידיו למעלה, לאלהי הצבאות, כי יבוא לעזרתו ויפקד את צבאות עמו. שבטי ישראל שנאספו המצפתה באו בלי חרב וחנית. רק באבני קלע; חרבות צורים היו רק בידי אחדים, אשר באו מן הגלגל ומערבת הירדן. ובעוד העם המתאסף לצום שואב מים ושופך בפני ד‘, כמנהג מימי קדם, ובעוד הוא, הרואה, מעלה את טלה־החלב לעולה כליל – והפלשתי ממול גזר ובית שמש השתער בסערת מלחמה… "עוד מעט והקיף האויב המזֻין את שבטי ישראל הנבוכים, עוד מעט והשמידונו כליל… ופתאם משמים ירעים ה’ בקול גדול, אפסי ארץ ירעדו, וכמו בימי בן־נון נפלו אבני אלגביש כאבני־קלע מן השמים על הפלשתים… מחנה האויב נדהם ומהומה באה בחילו, וינס מנוסת מות… ובני רמה מולדתי אלה היו הראשונים אשר רדפו אחרי האויב, לא בקשת ולא בחנית, כי באבני קלע ביד, ובפיהם קריאה גדולה: לד' ולשמואל! וידחקו את הפלשתים וילחצום ויכו בהם מחם היום עד האשמרת הראשונה בלילה, ויגרשום מתחת לבית־כר ועד השן ועד האבן הגדולה, אשר העמדתי לאות לאמר: “עד הנה עזרנו ה'!”

“ובלי קשת וחנית, בלי כידון ורמח, בלי מלך – ולא ככל הגויים…” מלמלו חרש שפתי הרואה. והם דורשים: “מלך אשר יצא לפניהם ואשר ילחם את מלחמותיהם”. והמלך מה יעשה להם?

הרואה שכב שנית על יצועו, נפשו בקרבו התרגשה, ועיניו נשואות השמימה אל היוצר־כל ויודע־הכל.

– שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך! – קורא אליו קול גדול ממעמקי לבו, קול סתר, קול פליא – קול ה'.

"נפלאים דבריך, יוצר כל, עמקו הגיונותיך – מי יבינם ומי יחדר אליהם… “שמע בקולם” – מדוע? ואם מבקש לו הילד משחק, אשר אסון צפוי לו ממנו, האמנם נתנהו לו בידינו? האמנם אין עלינו החובה להסיר ממנו את האסון בחזק היד, אם אינו שומע ברצון – לטובתו ולאשרו?! – אמנם העד העידותי בהם ואת תוצאות המלוכה לעם הגדתי: עבדים נרצעים בגופם ובנפשם למלך יהיו, כמצרים המשועבדים לבן־אמון מלכם־אלילם, כעמונים למלכֹּם וכמואבים לכמוש… צועקים הם: לא, מלך יהיה לנו, ככל הגויים! – אבל הגויים הלא החליפו פסל עץ ואבן באדם רמה ותולעה, ואולם למאס באלהים חיים, מלך ישראל מאז, ולוחם מלחמתו מימי־קדם – ולהמליך מלך ילוד־אשה, האין זאת חטאת־מרי?…

…ושנית מרעים באזני הרואה קול אלהים אשר בלבו:

–שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם!…

ושפתיו נעות בתפלה:

"רק אתה, אשר בידך עתותי כל־גוי ועיניך פקוחות על דרכי העמים ועתידותיהם, וממך לא יפלא כל דבר – רק אתה ידעת מראשית אחרית מה יהיה לעם הזה אם אשמע בקולו…

והרואה מביט למרחוק, מנחש את העתידות, מנסה לחדר אל הבאות, מחפש אחרי קו אור, אשר יגנב אליו מאת היודע־כל, אולי יבין את אשר יקרה את עמי באחרית הימים…

…והשמים משחירים וכוכבי־אל נוצצים. חודרים הם אל נפשות בני אדם וממלאים אותן רזים וחידות אין־קץ.

והרואה מסתכל בהם וחש עתידות…

…ואני השופט האחרון אהיה! ולא עוד ישׂר חפש בארץ; לא עוד כל איש הישר בעיניו יעשה. שלטון העם יכלה וממשלת האיש תקום, ולשופט לא יתרומם עוד האיש אשר רוח אלהים בקרבו, כי אם מי אשר כח בו לעצור ולהכניע את העם…

"ויצא המלך בראש חילו ונלחם את מלחמת עמו, וכבש את הארץ למדן ועד באר שבע ומהים ועד הנהר, ומלאה הארץ רכב ופרשים, בחורים־קלעים, אוחזי חרב ומלמדי מלחמה, והיה העם מאֻשר, מאֻשר…

"ובני הנביאים, ההולכים להקות־להקות לבקש את ד', שרים בשירים משמיעים קול בחליל ותוף, בנבל וכנור, ההולכים ומתנבאים, רוממות אל בגרונם ואת היוצר ישבחו – אלה ילכו הלוך ומעוט ויסופו, באלה יתקלס העם ועליהם ילעג: הגם אלה בנביאים? – – – בנות ישראל תצהלנה רק לקראת “המכים באלפים ורבבות” ולא לקראת אלה אשר “ינבאו ויראו חזון”…

* * *

שנת הרואה הזקן נדדה. כבר כששה חדשים הוא פונה אל ד' בשאלותיו אלה – ואין חזון נפרץ. הכל סתום וטמיר מעיני הרואה, אשר בימים הראשונים היה גלוי עינים וחזה מראשית אשר יבוא – עתה הוא מתלבט כנשר קצוץ כנפים.

וכבר עברו ימי הקציר והאסיף, מיום אשר שלח הרואה את העם לביתו – ורוח אלהים לא צלחה עליו, ולא גלה אלהים לעבדו את סודו בדבר המלוכה, וחשב הרואה – אולי הבין העם את משוגתו ושב עד אלהיו ושופטיו, – אך היום בעמדו על יד השער ובראותו את הצעיר גבה־הקומה ויפה־התאר ונערו עמו, הרגיש פתאם, כי יד ה' נגעה בשפתיו והן מללו: הִנֵּה הָאִישׁ, זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי!

ופתאם ופלגי אורה יורדים אל עיני הרואה… הוא מביט אל השמים מעל ונפשו מתלכדת עם נפש הבריאה, עם השמים וכוכביהם, עם הארץ וכל אשר בה, ועם אלהים יוצר כל־אלה, ומלבו מתפרצת הקריאה:

– אלהי, מה רבה חכמתך!…

– זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי! – גרופית בן־שקמה זו לא תעז להתגאות; הוא לא יבוז לבני השבטים המכבדים ממנו לקחתם לו לעבדים ולרצים; הוא לא יתעמר בבנות עמו לשימן לרקחות ולטבחות, הוא את חרישו ידע, את צאנו ובקרו לא יעזב ואל אלהיו יפנה לעזר…

אלהי, מה רבה חכמתך…

…וכוכבי השמים מבריקים ומסכימים הם לדברי הנביא על חכמתו של היוצר־כל, היודע כל…

ומתהפך הנביא מצד אל צד בנדודי שנתו, ולבו חולה עליו…

– יורד אני מעל הבמה… יורדים השופטים מימות משה, אדון־הנביאים ויהושע תלמידו, הכובש הגדול, אבי השופטים. אנחנו, אשר יצרנו את העם, אשר נפחנו בו רוח גבורה, אשר נתנו בו הכח והעז לכבוש את הארץ, אשר אחדנו את פרורי־השבטים, יסדנו במות לזבחים ובתי־נביאים, – יורדים אנו… ואני, הזקן, אשר שֵרַתִּי לפניך, אלהי הצבאות, מעודי נער לבוש מעיל קטן וחגור אפוד־בד, אשר הָשאלתי רק לאלהים, את אבי ואמי לא ראיתי, את אחי לא הכרתי ואת בני לא חנכתי, כי היתי מסור כלי לעמי ובית־ה' – אני יורד, אני ובני אתי, אני וכל שלשלת השופטים…

וכמו מבקש הרואה משפט־צדק מאת הכוכבים החופפים מעל לראשו ומן הרוחות הנעלמים, מבשרי השחר, המרחפים סביב – ולשוא!… אין אור פנימי, אשר יגלה לו את האמת הנעלמת – מדוע ולמה? –

– וּבָנָי? האמנם כל־כך נטו מן הדרך? האמנם אין הם דואגים לעמם? וכי כבני עלי נחשבו, אשר עשו את מעשיהם הרעים פתח אהל־מועד ולא התבוששו? – אבל, אם בני אינם ראויים להיות שופטים – יבוא השופט משבט אחר, ולא יתן העם את צוארו בעל אדם, אשר יעשה מלוכה על ישראל, ועד עולם לא ימישו את על הברזל הזה…

ומעיף הרואה את עיניו לצד האיש השוכב על ידו וישן שנה עמקה – ורגש שנאה חודר אל לבו, שנאה על אשר בבלי־דעת גזל ממנו את שלטונו הוא, את פעלתו, את רוח קדשו, את הכל – הכל…

ומתחמץ לב הרואה הזקן וקשה לו, קשה לו מאד.

הוא עוטף את ראשו באדרתו ולבו הומה…

* * *

והנה חמורים נוערים למטה בעיר… פה ושם נשמע קול ריחים – מלאכת בנות־החיל, אשר קמו בבקר להכין טרף לביתן; מבעד החלונות נראה אור־נר וצללי אדם מתנועעים בבתים, העיר מתעוררת ליום הבא ולחיים חדשים.

חורו פני המזרח – קו־כסף־עמום נמשך מקרבת הגבעה ומגיע עד יבוס ובית־לחם. הכסף מתחור, מצטלל ומקיף את הסביבה… קרא הגבר – וחברים לו המתחרים זה בזה בכל קצות העיר. הנה האירו פני המזרח עד חצרון מנגב ועד הר אפרים מצפון. הכוכבים הקטנים נעלמים, מבלי אשר תכיר בהם עין והגדולים מתאבקים עם הכליון, אבל לאט־לאט כבים גם הם ודועכים, הכסף שבמזרח הולך ונהפך לנחל־זהב אדום, ההולך וזורם עד הרי העברים והר־נבו…

רעדה עברה בגופו של הרואה הזקן… הוא הסיר את אדרתו מעל ראשו, ישב והתבונן… חלף הלילה – וחלף שלטונו. ביום הבא כאחד־האדם יחשב, ובידיו הוא יאֻלץ להמליך מלך ולהביט צר־מעון… מהיום אין שופט בישראל ומלך יש! בן־אלקנה אפרתי יורד מגדולתו, ובן־קיש איש ימיני עולה על מקומו…

המזרח מכסה ארגמן. הרמה אשר מנגד אדמה כלה. כפות הבתים וגגותיהם מצד מזרח מאדימים בדם צאת־השמש, ורק השפלה הרחוקה וים פלשתים עודם שוכנים בערפל והאור המפציע מסביב אינו מגיע שמה.

הרואה נגע בשאול, אשר ישן שנה עמוקה.

– קוּמָה וַאֲשַלְּחֶךָּ!

שאול התעורר בבהלה… הוא הביט בעינים תמהות אל פני הרואה ורעדה אחזתו עוד יותר… מה זה? האמנם הרואה לפניו? האמנם?

הוא חלם חלום נעים ונורא כאחד.

…יושב הוא בלשכה הרחבה על גג־הבית אשר לרואה. הקרואים הנכבדים ובני הנביאים יושבים מימינו ומשמאלו, שרים בשירים ומתנבאים. הטבח מביא לו שוק ואליה שמנה והרואה עומד על־גבו ומצוה לו לאכל. מרחוק רואה הוא נערות וכדים לראשיהן, מציצות הן אליו, מביטות בו ומחיכות לעמתו. פתאם הן נאחזות כלן בידיהן, יוצאות במחולות ושרות:

לְמִי כָּל חֶמְדַת יִשְׂרָאֵל?

לְמִי כָּל חֶמְדַת יִשְׂרָאֵל –

הֲלֹא לְךָ וּלְבֵית אָבִיךָ!

רגע – ונעלמה הלשכה, הנערות והקרואים נהפכו לאכרים וליוגבים והמוני עם, אשר מספרם עולה לאלפים ולרבבות, כלם מטפסים על ההר וצועקים לשמואל:

– הבה לנו מלך! מלך, ככל הגויים!…

וכלם פושטים את ידיהם אל הרואה הזקן, העומד ומביט בזעף.

והנה קם הנביא ועמד על אבן גדולה וגבוהה, בשתי ידיו הרים את שאול למעלה – וצעק:

– הנה המלך אשר שאֶלתם!…

ובתנופת־יד אחת השליך אותו ארצה, מן האבן הגדולה אל התהום, והוא נופל. נופל…

– קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ!… הנה אור היום… היום קמה ממשלת מלך בישראל… כלתה תקופת השופטים… אתה המחר ואני – רק יום אתמל הנני. אתה המושל ואני נכנע לך…

ופני השופט הזקן חורים וקודרים…

החלום הנורא טרם יפוג מלבו של שאול וקול הרואה אשר נראה לו כמו המשך החלום, הדהימו עוד יותר, והוא מביט לפניו בלי דעת…

– קומה ואשלחך!…

והרואה קם מעל יציעו, לובש את אדרתו, עומד רגע ומתבונן אל השמש הבוקעת מעל להרי עברים ומפיצה אור בהיר – ויורד מן הגג, ואחריו קם שאול, ובלב חורד ופג יורד גם הוא אחרי הרואה…

בעלות השחר יורד המלך במדרגות, אשר אתמל כבוא השמש עלה עליהן והוא “בן המשפחה הצעירה אשר לקטני שבטי ישראל”…

מן חֹם־היום בבקר עד נטות צללי־ערב בלתה חבורתנו העליזה בוַאדי־פַארָה- הוא נחל פרת. שעות ארכות רחצנו בברכות, העליונה והתחתונה, וצִנַּנּוּ את גופנו במי המעינות הקרים הזורמים בכח מנקיקי הסלעים; צדנו במטפחות את דגי־הכסף שבמורדי המים ובשלנו לנו מרק־דגים, שטעמו ערב לנו מאד, למרות ריח העשן שנדף ממנו בחזקה; השתרענו תחת צללי התאנים העבֻתּות ונחנו שׁנת צהרים בעינים פקוחות ומביטות אל פסגות הצוקים המתנשאים רום ואל השמים המכחילים; במסירות נפש וגוף זחלנו וטפסנו על שִנֵּי הסלעים המצוקים, צפויים על כל פסיעה ופסיעה לנפל תהומה ולהתפוצץ אל סלעיה; נכנסנו אל המערות הגדולות והקטנות, שרידי מערות הבודדים מימות האסיים, שבהן התבודדו ה“חסידים הראשוֹנים” בני הארץ וה“נזירים” האחרונים, בני ארצות רחוקות, שנעלמו בימי המלחמה…

ובשעות הבשול והאכילה, ברגעי המנוחה ובזמן הטפוס והחפוש התעוררו גם וכוחים ע“ד “נחל פרת” גופו. המלֻמדים שבנו, יודעי בֶּדֶקֶר וְדַלְמַן, הוכיחו, כי על־פי החקירות האחרונות, החדשות שבחדשות, אין המקום הזה מתאים ל”פרת" של הנביא ירמיהו, וכי את זה צריך לחפש במורדי הסלעים מהעבר השני בוַאדי מֶלֶכֶּה, הרחק מפה כשתי שעות ורבע…לעמתם הראו “בעלי־המסורה” באפן ממשי על נקיקי הסלעים שבנחל, שהם הם הראיה החותכת על אמתות המקום “פרת” שבירמיהו. " ולוא – התאמצו ה“מסורתיים” להוכיח – לוא פתחו הסלעים את פיהם כאתונו של בלעם בשעתה, כי אז היו מאמתים את דברינו והיו מראים לנו בדיוק את הנקיק, שבו טמן הנביא את האזור בדבר ד'. והרי – הוסיפו – הרי גם קרוב המקום לענתות ולא רחוק מחרבות עָלֶמֶת ובַחורים שבארץ בנימין".

ומענין לענין נסבו דברינו על חיי הנביא בכלל, גורלו, נבואותיו ופעולותיו המרבות. ה“חוקרים” שבנו הראו עד כמה צדק משוררנו הגדול בתקופת ההשכלה, בהוקיעו לראות את כל דמיוני־הבלו של המקונן בנוגע ל“רוחו” ול“תעודתו” של עמנו. ואחד הבקיאים בספרות ההשכלה גם הטעים באפן דרמטי:

וּמַה־מְּבַקֵּש זֶה הַכֹּהֵן מֵעֲנָתוֹת?

כָּל־עַם־הָאָרֶץ מִקְּטַנָּם וְעַד גְדוֹלָם

יִלְמְדוּ דִבְרֵי־תוֹרָה וּתְעוּדָה;

כָל־הָעָם מִן הַיּוֹבִים עַד הַנְּשׂיאִים.

כֻּלָם יִהְיוּ סוֹפְרִים וּבְנֵי הַנְּבִיאִים;

חֲרִישָׁם יַעַזְבוּ עוֹבְדֵי־הָאֲדָמָה,

דִגְלָם וַאֲזֵנָם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמַה,

חָרָשׁ וּמַסְגֵר מִן הַחֲנוּיוֹת יֵצֵאוּ,

וּכְאִיש אֶחָד יֵאָסְפוּ אֶל נָיוּת בְּרָמָה

יִלְבְּשוּ אַדְרוֹת שֵׂעָר וְיִתְנַבֵּאוּ…

וּמָלְאָה הָאָרֶץ לַהֲקוֹת נְבִיאִים

רוֹדְפֵי קָדִים, רוֹעֵי רוּחַ וּנְשִׂיאִים.

הֲיִהְיֶה גוֹי כָּזֶה תַּחַת שָׁמָיִם?

מִי יָנִיר נִירוֹ, מִי יוֹצִיא לוֹ לֶחֶם,

וּבְיוֹם צַר וּמְצוּקָה מִי לוֹ יִלָּחֶם?

גוֹי כָּזֶה לֹא יִצְלַח לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה,

חָרוֹב יֶחֱרַב וִיהִי לִמְעִי מַפָּלָה!…

והוסיף מעצמו באפן מחלט, שאין להרהר אחריו: " והרי דברי נבואותיו הללו שהלכו ונשנו במשך ארבעים שנות נבואתו ונקלטו אצל " יורשיו" הסופרים – הם הם הגורמים, שהתרחקנו מעל אדמתנו בפרט ומעל אדמה בכלל ונעשינו לעם סרסור, רועה־ספר ורודף קדמה"..

לדברים הנמרצים האלה התמרמרו בעלי המסורה האדוקים שבנו מאד, גנו את האפיקורסות הזלה של דור ההשכלה, – להלעיב בנביא־אל שסבל כל־כך בחייו הפרטיים –,שבו השתקפו יסורי האמה בכל חייה הארכים, והוא־הוא סמל העם כלו; הסנגורים הללו הסירו מהנביא־המקונן את כל העלילות, שטפלו עליו – לפי דעתם – רק אלה ה“משכילים”, שבהפקרותא ניחא להם, ושבמִלוא תאוות נביאי השקר, החורים והסגנים, הם מוצאים את אידיאלי העם… הוכוחים ארכו בחם־נעורים ובהתרגשׁות דתית וסוף־סוף הסכימו כלם, כי…אין כנחל פרת בסביבות ירושלם פנה מענינת, נעימה ויפה…

וכשארכו צללי ערב ועלו עד מרומי ההרים, והנחל האפיל ושקט כלו, ושעת הפרידה מ“הפנה הנחמדה” הגיעה – יצאה הצעה מאת אחד “המלמדים והחוקרים” – שבין, אם זהו פְּרָת האמתי או “הַפָּרָה”, העיר שבבנימין, לפי דעת בֶּנצינגר, ובין אם היה ירמיה גדול בנבואותיו ובפעלותיו או לא – הרי בין כה וכה, המקום הוא שלנו, ופה ישבו והתבודדו גבורי הרוח, אמיצי הנפש של אבותינו הקדמונים, ולכן נאה ויאה לנו, הננסים, ניני הענקים, ללון בליל־ירח יפה במקום הזה"… נפלנו כלנו על “המציאה” היקרה, שבאה לנו בהסח הדעת, ונברך את “הרעיון הנשגב”, שיכל היה להִוָּצר גם במוחו של מלמד וחוקר, והחלטנו פה אחד לבלות הלילה פה, “במקום שאפשר לא לן יהודי מאות בשנים מפחד חיות רעות ופראי־אדם”.

…האפלולית חודרת לאט לאט אל העמק; הזהב שעל ראשי ההרים מאדים ומבריק, מטיל אורות־ארגמן סביב־סביב, ולאט לאט הולך וכבה, מועם ודועך; ולמטה במקום חֲנִיָּתנוּ, תחת ענפי העצים העבתים, שורר החשך, מתעבה מרגע לרגע והלילה בא…עוד פעם טבלנו ארכות לכבוד הלילה שבנחל פרת, ברכנו בשם ומלכות ובכונה מיוחדת, “שהחיינו והגיענו ללילה הזה”. הזדרזנו כלנו ללקוט קסמי עצים יבשים ולחים, להבעיר מדורה עליזה ויפה, להפיח באש, שהוציאה מולנו לשונות מבלחות עולות ויורדות… שפתנו את קמקום המים והכינונו לנו ארחת־ערב חמה; לחיינו אדמו ומעינינו ירדו דמעות, – בשעה שהלב הצעיר כך שמח, כך פורח… אכלנו ושתינו, ושוחחנו קטעים־קטעים על חיי העבר ועל חלומות העתיד…

ובהופיע הלבנה בפניה המבהיקים דרך ערבי הנחל הגבוהים, בפזרה את אורה החורור ככתמי כסף על בגדינו הכהים ותלבין את פני- המסבים סביב המדורה, שלשונות ארגמנה הלכו הלוך וכהה מרגע לרגע; בשעה שהבריקו ונצנצו רצי־גלי המים אשר בברכה, שזרמו ושקשקו בהמולה שקטה מתוך נקיקי הצורים, והד קולם נשמע חרש מכל צד – שררה קדושה על כל אחד מאתנו. פינו נאלם, רוחנו שקטה וצפיה בלתי־מובנה מלאה את כל צפוני לבנו… אז גם נוכחנו כלנו, כי המקום אשר אנחנו יושבים עליו קדוש הוא, ובו דרכו והתבודדו נביאים וחוזים בלילות כאלה; כי הנקיקים האלה, שהשחירו בלילה, הם, הם שהשתמש בהם הנביא ירמיהו לסמלו ולנבואתו, וכי־גדול הוא הנביא ואין ערוך לו…במצב של “חולם וגלוי עינים” ישבנו והזינו עד עלות הלבנה במרומי הרקיע, שמלאה באור חִוֵּר, את כל העמק הצר שהבלט ביחוד על־ידי קירות הסלעים הגבוהים והקודרים… שקט הסביבה ופטפוטי גלי המעינות השרו עלינו עצב נעים ותוגה בלתי־מבֻטאת, וַנִּמָצֵא במצב של נִרְוַנָּה גמורה…

..התעוררנו ונאמר להכון לשנה, ופתאם פגה רוח גבורתנו… איזה פחד־נעלם לפף אותנו: הצללים אימו עלינו, שני הסלעים החרידונו; ראינו, כי אורבים לנו על כל צעד ומכל סעיף סלע; משק המעין לחש לנו ספורי בלהות ופחד, והערבה בענפיה הארכים התנועעה חרש והעידה, כי חלל הנחל מלא “רוחות” ומסתורין… ומשום זה החלטנו להכנס כלנו אל המערה הגדולה, שֶתַּרְנוּהָ ביום, הנשקפת אל העמק, ולהעמיד על פתחת משמרת, תּוֹרָן לשעה, תורן לשעה.

כצללים שרכנו את דרכנו זה אחר זה, עלינו אל גבה ההר ונכנסנו אל נקרת המערה, שבלילה נדמתה לנו כפי־חית־ענק פעור, ששפתו התחתונה משתרבבת למטה… העטלפים קדמו פנינו בקול צפצוף מוזר, סבו עלינו סחור־סחור ועפו כמעט על ראשינו… עמדנו רגע בפתח המערה ונביט אל העמק שחֻתל כלו באור חור־חור, ונקשב אל המית המעין, שנדמה לנו רחוק־רחוק…

הפלנו גורלות בדבר המשמרות ועלי נפל הגורל להיות השני בשמירה.התפזרנו כלנו במערה לתפס מקום. אמיצי הלב שכבו ברחבה שלפני הפתח, נכונים לכל מקרה; מוגי הלב שבנו עלו אל האצטבא העליונה המשחירה בעמק המערה והתכוצו שמה, וממציא “הרעיון” תר לו מקום מנוחה בכוך הצר, שפתחו סגור כמעט ונעלם מעין רואה.

…“השומר” עומד על פתח המערה כשמקל עב בידו, צועד הוא מקצה הפתח עד קצהו ומשמיע קול צעדיו בכונה…ואנחנו, השוכבים כל אחד במאורתו, משוחחים קצת זה לזה וברעדה, הוזים ונמים…וכמעט שעצמתי את שמורות עיני והנני שומע קולו של התורן: “יעמד רבי..התורן השני, חזק!”…אמנם חשדתי בחברי, שקצר קצת את שעת תורניותו על חשבוני, אבל בתור חבר “בעל משמעת” נכנעתי, קמתי, הזדרזתי ואקח את המקל ועמדתי על המשמר.

חברי כלם שוכבים וישנים שנה עמקה – סוף סוף נסך עליהם מלאך התנומה מקסמיו ומחלומותיו, – ואני יושב על הסלע, אשר ליד פתח המערה, מביט אל השמים הכחלים־אפלים, אל הלבנה יקר הולכת, אל הכוכבים הנוצצים ורומזים… הנני מקשיב לגלגולי המים בנחל למטה, אל צריחת הינשוף שמעל לסלעים, אל מחולות העטלפים סביב פתחי המערות השחורים; מתבונן אני אל האפלולית הסודית השוררת בעמק על יד העצים, שאצלם ישבנו ביום והתוכחנו על־דבר נחל פרת ועל הנביא ירמיהו…והלב מתמלא געגועים כמוסים שאין לתארם ואין להבינם, והראש מלא קטעי מחשבות שאי־אפשר לתפסן ולסדרן…פתאם נדמה לי, כי בנקרת המערה הצרה, מצד ימין, זורח אור, אור חורור־בֶּנְגַלִּי, שנוצץ ומאיר את הנקרה המתעמקת. בתחלה חשבתי, כי האור חודר מהלבנה בתור שברירי אורה דרך הנקיקים, – כמו שנוכחתי ביום, בחדרי אל מעמקי הנקרה לתוּרהּ, אם יש מוצא לצדה השני, – אבל האור היה הולך וחזק מרגע לרגע…הבלגתי על פחדי ואמר: אך דמיון מתעה במחי העיף, והמחזה ניעלם תיכף –, אולם כשהאור המאיר נמשך יותר ויותר לפפתני אימה: מאין האורה? הרי במשך כל היום לא היה פה איש, ומי זה הדליק נר כזה, שאורו דומה לחשמל, במעמקי המערה? נגשתי להעיר את חברי, התורן השלישי, וללכת אתו להתחקות לסבת האור, אבל חברי זה כיתר חברי נראה באמת ישן שנה עמקה, ואפשר מאן לקום, – ואתאמץ ואאזר כח ואחליט ללכת לבדי, לראות באור הפלאי של המערה…הלכתי ישר לאור המאיר, עליתי על האצטבא הסמוכה למשכבו של חברנו מוג־הלב, שישן שנה חזקה, ואגש אל מבוא הנקרה. הפתח היה צר, כמו שנוכחתי ביום, ואנוס הייתי לזחל על ארבע, – אבל רק עברתי אמות אחדות ופתאם הָעמדתי בתוך מערה רחבה וגבוהה מאד; קרקע המערה היה מואר היטב עד כדי שלא להִכשל בחדודי האבנים, שהיו משלכים פה ושם. הוארה יפה גם התקרה, שהיתה שחורה כלה ומבריקה כזפת, והנטיפות הדקות. שהיו תלויות ממעל הגיהו באור נוצץ.

תָּמֵהַּ למראה עיני עמדתי עמדתי רגע ואחר־כך צעדתי בזהירות הלאה. האור נראה לי יפה יותר וענוג, אור כהה מלא קסמים, ששפע מכל צד, מכל חלקי המערה. האור חדר גם אל לבי ונפשי והרגשתי רוָחה וענג משנה, והאימה שנפלה עלי קדם חלפה לגמרה. כמה זמן הלכתי – איני יודע; עיני חפשו לדעת מאין מופיעה האורה הנעלמת הזאת: מלמעלה – מהנטיפות שבתקרה, מלמטה – מהרצפה המלאה אבנים, מן הפרצים שבקירות? – לסוף נתקלו עיני בירכתי המערה, ששם על צוק־סלע התבלט פסל של אבן־בזלת שחורה: איש זקן יושב, ראשו נשען על ידו השמאלית ועיניו מורדות אל מגלה פתוחה, משרבבת, שאחז בידו הימנית; נדמה לי שממנו שפעת האורה סביב…מאין בא פסל הזקן הזה?…הרי בימי נעורי ראיתיו במערה הנפלאה של " בֶּאַטּוּס הקדוש" על שפת האגם “טהון”, בשוצריה ארץ מולדתו, ואי זה הדרך בא הֵנָּה, מה לו ומי לו פה? – אבל אחרי התבונני אל הפסל היטב נוכחתי, כי תוי פניו אחרים הם, וכי פסל כזה ראיתי בחדר־העבודה שח הפַּסָּל בצלאל: " יהודי עורך חצות" אלא שראש הפסל אשר פה, במערה, היה חבוש צניף טהור של כהן, ובגדו – אדרת ארכה, שמתחתה נראתה כתנת לבנה חגורה אבנט.

ומה השתוממתי בקרבי אל הפסל – והנה זקן חי לפני! שרטוטי פניו וקמטי מצחו הביעו צער עמק, שהלך והשתנה לפי המלים שהיה מוציא מפיו בלאט מעל המגלה אשר לפניו, והצער מושך את הלב וכל־כך קרוב לנפשי, לרגשותי! ואגש ואשב על קרקע המערה ואקשב לדבריו, שמלמל בלחש ובכונה רבה.

בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם…

צָפוּ מַיִם עַל־ראֹשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי…

פַּלְגֵי מַיִם תֵּרֵד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי…

פָּצוּ עָלֵינוּ פִיהֶם כָּל אוֹיְבֵנוּ…

נַחְלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים, בָּתֵינוּ לְנָכְרִים…

עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדַפְנוּ, יָגַעְנוּ לֹא הֻנַּח לָנוּ…

אֲבוֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ..

עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ,

עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ…

לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים,

הֲשִׁיבֵנוּ ד' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּש יָמֵינוּ כְקֶדֶם…

ונשמע קולו של הזקן בתוגה קורעת לב, ביגון עולמים שאין לו נחומים…נעים היה לי לשבת ולהקשיב למלים הישנות־החדשות הללו, שנדמו לי להד־לחש־נעורי בבית־התפלה על יד זקני הסב.. או לספורי החרבן הנוראים והנפלאים, שלחשה לי סבתי, כשלקחתני בזרועותיה בשעות רחמים.. חמימות נפשית השתפכה בכל אברי ועיני רטבו מרב רגשותי בקרבי…השתתק הזקן והרים את ראשו, כשעיניו צופיות למרחוק. המגלה צנחה עד הקרקע…וברגע זה הכרתיו…הרי הוא ירמיהו הנביא, שראיתיו בבית־הנכות בצלאל…חרדת־קדש אפפתני: והרי הוא, הנביא, לשאלו אותו גופו על־דבר הספקות הרבים שנתעוררו אצלנו ביום בדבר נחל־פרת וגם בנוגע לגורלו של הנביא…ואעמד ואכרע על ברכי לפניו, ואהי בעיני כמו בן־נריה העומד לפני ירמיהו בתמונת בֶּנְדֶמַן " על חרבות ירושלים", ואשאלהו בפחד עמום; – הרי אתה, זקני, אתה…הנביא…הנביא ירמיהו?

הזקן רק הוריד ראשו בלאט ומבטו היה נעוץ למרחוק, לעמקי המערה ומסתוריה. – ואיך אתה בא הנה? הרי יוחנן בן־קרח לקח אותך אל מצרים, ושם נרגמת באבנים על הוכיחך לרשעי עמך,שהוסיפו הרע גם מחוץ לארצם…

הזקן הניע ראשו, ואחרי דממה קלה פתח את שפתיו ואמר: – כן,בני; אמנם למצרים סחבוני, אותי ואת נערי ברוך ועד תחפנחס הגענו, אבל גם בפתח בית־פרעה לא חדלתי להורות את עמי לטוב לו. וכאשר אמרו לסקלני באבנים שמרה אותי רוח־ד' והסתירני מעין רואה, – והיא היא שהצילתני מידי מרעים והשאירתני לחיי עד, – והרי משמה, זקני. הלכת לעבר הירדן?

– בני, גם אל הר נבו עליתי, ושם בקבר אדון־הנביאים במערת־פלאים ההיא, שאיש לא ראהּ ולא ידעהּ,טמנתי את כלי הקדש: את בגדי הכהונה, שהצלתי ביום הרג רב, בנפול מגדלים, עד שיקבצו כל בני הגולה לארצם…

– ומשמה, זקני?

– משמה ירדתי בבלה, ביחד עם בחורי־עמי שהלכו בלא־כח לפני רודף ועם זקני־ציון שהלכו שחוח אסורים באזיקים;נחמתים ודברתי על לבם;את ספר תורת ד' נתתי להם, שיגן עליהם מרודם וגלותם, – אך בהודע לי כי אין מנחם לגלות הנשארת בירושלם פרשתי מהם בדמע ושבתי אל חרבות מקדשנו. הצלתי את האש הקדושה שהיתה מהבהבת על מקום המזבח וטמנתיה בעין רוגל, – ומאז עד היום הנני שומר על שערי ירושלים לזרוע נחומים ותקוה בלב כל השבים אליה…

– ואיך באת הנה, זקני?

– דרך המחִלּוֹת, בני, הלא יודע אתה, כי ארצנו חלולה כלה ודרכים ושבילים בעמקי האדמה לרב – בהם שבים אחרי מותם צדיקי־עמנו מארצות גלותם הטמאות אל אדמת סגולתם, – ובדרכים אלה גם אני נע ונד כפעם בפעם ומבקר את המקומות היקרים, שאליהם השתוקקתי והתגעגעתי מנעורי…דרך המחלות האלה הנני בא אל אבות האומה, ישני חברון,להקיצם כדי שיעוררו רחמי־אל על בניהם הנתונים למשסה;הנני בא גם אל רמה, אל האם הרחמניה, שתפלותיה נשמעות בגנזי מרומים, – ועולה גם עד מקום המזבח הטהור, ועד המקום שנגנז בו ארון הברית, שדרך שמה עולות גם עכשיו אל כסא־כבוד־האל כל־תפלות עמנו שמתקבצות במקום אחד;הנני מגיע גם אל בן־עמרם.הרועה הנאמן, מעירו ומספר לו על צאן־מרעיתו הצפויות לטרף, שהולכות וכלות, והוא מעתיר בעדן תפלה…ולפעמים לא רחוקות הנני בא לנוח אל מקום אחי ובית אבי, אל מקומות מולדתי, שבהם בליתי את ימי נעורי, שזכרונות יקרים קשורים בהם, – ופה בנחל פרת, הנני מבלה ימים ולילות במערות הידועות לי והחביבות עלי…

התעוררתי בשמחה. הרי נחל פרת האמתי לפני, – השבתי –והשערת “בעלי־המסורה” היא, איפוא, האמתית?…

– כן, בני – הוסיף הזקן, כמו הבין למחשבות־לבי – זהו נחל פרת העתיק, – בנקיק הסלע, בין שתי השכבות המנחות זו על גב זו כלוחות שיש ישרים ועשב ירֹק דק מבצבץ מהן, שמה טמנתי את האזור החדש בדבר ד', עד אשר נשחת ולא הצליח לכל – לאות ולמופת לגאון ירושלם הרב…

והנביא הוריד ראשו ויצלל בזיכרונותיו. – וגם אז לא רבו המים בנחל מאשר עכשו, שאלתי?

– אז – נתעורר הנביא אחרי דומיה קלה – כשעמנו ישב בארצו הברוכה, כאשר כל ההרים סביב־סביב היו מכסים עצי זית ותאנה וגפן, והעמקים גם הם מלאו עצי רמון ואגוז ועצי־פרי למיניהם – אז רבו גשמי־ברכה בחרף והפלגים זרמו מים רבים גם בקיץ, – וגם הנחל הזה היה מלא מים עד גבה הצורים אשר שם מימין, והברכות היו מרבות מים מאשר עתה. וכשהייתי הולך הנה בימי ילדותי עם אבי חלקיהו ועם כהנים אחרים בני ענתות לטבל לפני כניסתם לאכל תרומה הייתי מצֻוה מאת אמי להיות נזהר מאד בשחיה בברכות העמוקות והזורמות מים…

והנביא הוריד ראשו…זקנו הארך הגיע כמעט עד קרקע המערה, ודומה היה כלו כמו שתארו מיכאל אנגילו בציוריו…

וחשק עז תקפני לדעת את ימי ילדותו ונעוריו של הנביא ולא יכלתי להתאפק ואתחנן אליו:

– ספר נא לי,זקני, ספר נא לנכדך על דבר חייך בימי נעוריך…

– ימי נעורי…תולדות חיי…מלמלו שפתי הנביא, כשהוא כלו שקוע במחשבותיו, – והרי קראת מה שהעלה על ספר נַעֲרִי ברוך;אני הייתי קורא מפי והוא היה כותב על הספר בדיו את כל דברי ה' שדבר אלי והקורות אותי עד היום, בו הוּרדנו מצרימה למרות חפצנו…

– אמנם, זקני, דברי הספר ההוא יקרים לי מאד ושגורים הם על פי מימי־נעורי עד היום, אבל הרי רק מוסרך, תוכחותיך ונחומיך לאחרית־הימים רשומים בו, – וחיי נעוריך מזמן הִקָּראך לנביא וצפונות נפשך בימים ההם, שלא נאמרו ולא נגלו, כספר החתום הם לנו…אנא, זקני גלה נא לי קצת מכל זה, אנא!…

הנביא הזקן ישב דומם ואני תלוי כלי בשפתיו המכוצות, שותק ומצפה…

אחרי דומיה ממושכה פתח הנביא את פיו והתחיל מדבר.

– ימי נעורי, ימי עלומי! מה מאשרים ומה ברוכים היו!…

"בשדות ענתות הרחבים, היורדים ומשתפלים קדמה להרי בנימין ועולים מערבה להר הצופים, במגרשי העיר ובחצרותיה – שמה גדלנו ללא־עמל וללא־עבודה, אני ופשחור הָאִמֵּרי ויתר חברינו, ילדי־עיר הכהנים. פעם בפעם היינו חוזרים עם אבותינו ואחינו הגדולים על הגרנות עד מעבר לגבעון וירפאל צפונה, ועד מעלה אדמים ועין שמש נגבה – גבולות שבט בנימין, שבו היה גורל נחלתנו, – והיינו שבים הביתה מלאים כל טוב: גדיים בני־שנה של מעשר, סאים של חטה, קמח־סלת, נאדות־יין, כדי־שמן, בכורי־ענבים או תאנים ורמונים, ראשית הגז, ולפעמים גם עיָרים – פטר חמור…ומה רבה השמחה בביתנו, במלאנו את כל האסמים מן הברכה אשר ברכונו המוני־העם, לפי התורה והמצוה הכתובה! אמא ואחיותי היו עסוקות בסדור המעשרות והתרומה לאצרן לימי החרף ולשנות בצרת, אחי הבחורים ה יו עוזרים על ידן והזקנים היו עומדים עליהם ונותנים תודה לאלהים, – וככה אכלנו לשבע בלי עמל ועבודה. "ובערב־בערב היינו מתאספים – כל משפחת הכהנים בני ענתות – על המגרש הרחב, הזקנים היו יושבים על כבירי עזים או מחצלאות, והצעירים לרגליהם על הקרקע או על זיז אבנים;הנשים וטפן על זרועותן היו עומדות סביב דומם, וכלנו היינו מקשיבים לספורים היפים והנשגבים של תולדות עמנו מדור־דור:על דבר הנפלאות שנעשו לאבותינו בצאתם ממצרים, על דבר לכתם ארבעים שנה במדבר בארץ ערבה ושוחה, על בואם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה, על משה איש האלהים, שלא קם כמוהו נביא בישראל ועל אבי־משפחתנו אהרן הכהן, שתורת אמת היתה בפיהו, אשר בשלום ובמישור הלך את עמו, שבזכותו נבדל לטובה שבטנו מעדת ישראל כלה, לעבוד את עבודת המשכן והמקדש, לשמר את משמרת הקדש;וחלף עבודה זו הננו לוקחים כל מעשר בישראל,תרומה ומתנות מתבואת גרן ומתבואות יקב, חלב ויצהר, כל חרם ופטר־רחם.

"וכמה שמחנו אנחנו, פרחי הכֹהנים. כי הננו הנבחרים בעם הנבחר, פטורים אנו מכל עבודות־כפים ועמל־גוף, ורק למקדש וקדשיו עינינו תלויות.

"לפעמים, בימי הקיץ הארכים, היינו אנחנו הקטנים מתמלטים הנה אל נחל־פרת, מכשכשים במי המעינות, שוחים במי הברכות הקרים שעות שלמות, מטפסים על הצוקים, מתחבאים המערות ומשתרעים לנוח בצל התאנה והרמון, החרוב וערבי הנחל הענפים, או גם בכוכי המערות ובנקיקי הסלעים, זרמי המים היו מפכים־מלחשים, ואנחנו יושבים והוזים וחולמים…

"ולפעמים היינו מתחברים לחבר ילדי־הכהנים ומרחיקים ללכת מערבה, מגיעים עד גבע ועלמון – מגרשי הכהנים שבבנימין – והיינו חוזרים על הכפרים מסביב;האכרים יראי ד' היו מעניקים לנו מתנות לחם, שמן וזית;והיינו עולים גם עד הצופים, ומשם היינו מתבוננים אל ירושלם המתנוססת בארמנות מלכיה ושריה, אל הר הבית המתהדר ביער הלבנון שמעליו, אל כפת הזהב המתנוצצת על בית מקדשנו ואל עשן הקרבנות שמתמר ועולה מעל מזבה ד'…כמה נעים היה המראה!…

“כשמלאו לי שלש־עשרה שנה עשתה לי אמי ארבעה בגדי כהונה חדשים;כתנת בד, מכנסי בד, מגבעת ואבנט בד, – נשקתני על ראשי, ברכתני ושלחתני עם אבי ירושלימה אל המקדש, לקחת חלק ב”משמרות", ביחד עם פשחור ויתר חברי.

“ומה רחב לבי בבואי אל הר הבית לעבוד עבודת הקדש! ההיכל מתנוסס ביפיו, “יכין” ו”בעז" עומדים ושומרים את מבואו, על אבן־השתיה עומד מזבח־העולה וממנו מתנשא עשן הקרבנות ישר־ישר השמימה לריח ניחוח לאלהי ישראל;פרחי כהונה רצים הנה והנה ועובדים עבודת קדשם;הלויים מנצחים על השמינית וכלי שיר: נבלים, כנורות ומצלתים ומרימים קול לשמחה, והמוני ישראל עומדים סביב סביב בדביר, כורעים ומודים לד' על חסדיו…

"מה יפה היה הלילה בזמן “העבודה”! כמעט ריק מאדם, רק חוגגים יחידים, שנפשם כלתה לחצרות ד', יושבים עטופי־שַׂלמה על יד שער הקדים ולבם ירנן אל אל־חי… אנחנו, הכהנים, שומרים את פתחי ההיכל והלויים חונים על שערי ההר והמבואות. המזבח עודנו בוער כלו וריח בשר הקדש עולה באפנו. על ההר סביב מדורות־מדורות, שעל ידן היינו מתחממים מצנת הלילה. בליל־ירח היינו יושבים ומתבוננים אל האור החור, ששופע מכפת הזהב של גג ההיכל, מקור הקדושה, ונדמה היה, כי האור הולך ומתפשט על ההר כלו ועל העיר הקדושה, שהיתה שקועה בתרדמה…

"דומיה וקדושה!.. מה־נעימים היו חלומות נעורי!…

"וכבר כמעט שגמרתי את חמש שנות עבודת־משמרתי, וכבר מצאה לי אמי הטובה אשה ממשפחת דליהו קרובנו ואמרתי לקחתה ולשוב אל בית אבותי אל ענתות, – והנה…

“בעמדי פעם על הכבש הארך, חותה ביעה את גחלי האש העמומות שעל המזבח והופך במזלג את בשר־שירי הקרבנות, שיאֻכל מהר, מתבונן אל הלהבת הלוחכת את העצמות ומשחירתן ואל העשן העולה ישר־ישר אל כסא־כבוד־אלהַּ, – והנה צעקות נשמעות: " הנביא הזקן, בן־אמוץ, הנהו, הנהו בא!”

"אמנם בימי עבודתי כבר ראיתי נביאים מופיעים על הר הבית – מטיפים, מוכיחים ונעלמים, – וככל חברי הכהנים הצעירים והזקנים לא שמתי להם לב. קרו גם מקרים, שזקני הכהנים היו מגרשים את המוכיחים מהר הבית, לפעמים גם מסיתים בהם את ההמונים, שהיו מכים את הנביאים על הלחי ויורקים בפניהם;אנחנו, הכהנים הצעירים, היו מתבוננים בלעג וקוראים אחריהם מלא, כאשר אלה מתרחקים מבלי העלב…אבל על דבר בן־אמוץ שמענו כי ההמונים מעריצים אותו, וכבר שמן רב, מיום מותו של המלך חזקיהו הוא מתבודד בארמון דודו אמציה, זקנו של מנשה המלך, ואינו מתנבא יותר, כי זקן הנביא מאד־מאד. ופתאם והוא הופיע!…

"יום חדש היה היום;החוגגים מביאי קרבנות היו מרבים, ובהופיע הנביא התקבצו כלם סביבו לשמוע דברי נבואתו, והוא,הישיש, שחוח הגב וקמוט הפנים,צועד לאט לאט, עולה בכבדות על הסלע שבפנת גרן ארונה, העמיד פניו בקהל הנאספים, הרים ידו ובקול מרעים, קול אשיר הטיף אמריו:

"כֹּה אָמַר ה':

"הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי,

"אֵיזֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵיזֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?

"מָה־אַתֶּם מִתְגָאִים בְּבַיִת זֶה שֶׁבְּנִיתֶם לִי?

"הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים אֵינָם מַחֲזִיקִים כְּבוֹדִי

"וּבַיִת זֶה שֶׁבְּנִיתֶם אֲנִי צָרִיךְ?!

"הִנֵּה נְבוּכַדְנֶאצַר עוֹלֶה וּמַחֲרִיב אוֹתוֹ וּמַגְלֶה אֶתְכֶם…

“והמוני העם מקריבי הקרבנות עומדים תמהים לשמע דברי הנביא הישיש, פניהם כבושים בקרקע ושותקים. גם הכהנים לבושי הבדים הורידו ראשם כאובדי־עצות לשמע התוכחה הנוראה הזו ולא העיזו לעצור בעד דבריו, כי זקן הנביאים הוא ושארו הקרוב של המלך. פתאם הופיע על הר הבית המלך מנשה בלוית הכהן הגדול לבוש בגדי השרד ובלוית סגניו ורבי המלוכה, ובשמעו את דבריו האחרונים של הנביא פקד: “תפשוהו! " – ברגע הזה והנביא הזקן אזר כחותיו כאיש מלא עלומים וינס דרך שער הקדים אל הפרבר היורד אל שער הסוסים, ומשם נסב דרומה, ודרך שער המים ירד אל הגיא, אל קברי בית דוד, ששם היתה חורשת- אלונים עתיקה. למראה מנוסת הנביא הישיש נרתע בתחלה ההמון ולא עצר בעדו, אבל בתת המלך פקודה שנית: " תפשוהו והרגוהו!” רדפו אחריו ההמונים תחלה ואחריהם הכהנים וגם…אני עמהם… עוד מעט ונתפש…ומה נדהמנו למראה עינינו: – הנביא קרא בשם ד' ונבלע בארז שבחרשה ונעלם, – רק ציציות אדרתו גלו את מקום מחבואו…ונעמד סביב העץ ולא ידענו מה לעשות. אז באה פקודה מאת המלך האכזר:” הביאו חרשים ונסרו את העץ!"…והיה דמו של הנביא שותת, כשהמשור הגיע לפיו…נגשתי לראותו ושפת כתנתי טבלה בדם הנביא…

“באותו ערב נמאסה עלי עבודת הקרבנות, המשמרת, הר הבית…שפת כתנתי המגאלה בדם הנביא הזקן לא נתנה לי מנוחה…הדם הטהור הזה היה קורא אלי, היה צועק: על מה הוא נשפך? במה חטא איש צדיק כמוהו, כי פקדו עליו מות אכזרי כזה?..” בחצי הלילה כשנתחלפו המשמרות והגיע תורי לעמד על פתחו של ההיכל, עזבתי את ההר ודרך שער בנימן יצאתי את העיר. באשון לילה סבותי את נב וגבעה, חצר־מות ועלמת ובאתי עם עמוד השחר הנה, אל נחל פרת. פה כבסתי את כתנתי, אבל נטפי הדם הטהור צרבו את אצבעותי, בערו בעיני… – שלשה ימים התבודדתי במערה זו, שקוע במחשבות על גורל הנביא הזקן ועל נביאותו ועל גורל יתר הנביאים שראיתי בימי עבודתי המקדש.

"…שורת הנביאים הארכה, שראיתי במשך ימי משמרתי עברה על פני – הנעלבים, המֻּכים המגֹרשים –,וכל אחד חזות פניו מעידה על ישרו וצדקתו, על טוהר נפשו ובר רוחו. על מה הֻכו, גֹרשו?… נזכרתי גם בלשכה הסגורה שבהיכל, “לשכת־דם־הנביא”, שפרחי הכהונה היו מספרים עליה חרש, בלילות סער ואפל, כי “בלשכה ההיא נהרג נביא לפני מאות שנים ודמו עודנו תוסס עד היום”, והיו יראים לעבור עליה גם ביום…נזכרתי כי בשנה הראשונה למשמרתי פתיתי את פשחור, חברי לכהונה, לחדר שנינו אל תוך הלשכה דרך החלון הגבוה ולהוכח אם באמת תוסס הדם…ובעודני מטפס ועולה אל החלון שב פשחור אחור והקהיל עלי את הכהנים…אז גער בי פקיד הבית בנזיפה, גרשני מן המקום ההוא והזהירני לבלי שנות את מעשי זה, כי בנפשי הוא…עתה הרגשתי, כי דם הנביא שבשולי כתנתי גם הוא תוסס וצורב…

"שלשה ימים בליתי במערה נרעש ונרגז מבלי תת אכל אל פי, ורק בערב היום האחרון ירדתי אל המעין לרוות את צמאוני, ולרחץ את ראשי הבוער…

"באמצע הלילה השלישי התעוררתי פתאם משנתי ואשמע קול מִדַּבֶּר אלי:

"בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ

"ובְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַשְׁתִּיךָ,

"נָבִיא לַגוֹיִים נְתַתִּיךָ!…

"נדהמתי!…אני – נביא! כהן בן־כהן – נביא! – –

"…רעב ומדכא ברחתי מדמיוני ובאתי אל ענתות אל אמי ואחיותי…הן כבו ידעו שחללתי את הכהונה, בעזבי את משמרתי על הר־הבית, וישבו אבלות ושוממות, אבל רק ראוני והתבוננו בפני שנשתנו מרעב ומרגזה – הכניסוני ברחמים רבים אל אהלן, האכילוני והשקוני וַתָּגֵנָּה עלי מחמת בני ביתנו וכל משפחתנו.

"בחיק אמי ואחיותי שפכתי את שיחי ואספר להן את המהפכה שנהיתה בנפשי וברוחי אחרי ראותי הריגת הנביא הזקן בן־אמוץ, גם את הקול המִּדַּבֵר אלי והקורא לי לנבואה לא כחדתי מהן;הראיתי להן את כתמי דם הנביא בכתנת־כהונתי, שנשארו גם אחרי הֻכבסה…הן שתקו־שתקו, נדו בראשן, תפרו לי כתנת חדשה במקום הנכתמה בדם הנביא ששמרו אצלן, ויעצוני להביא קרבן לכפרת־עון…

"עברו ימים, נרגעתי קצת. אבי ובני משפחתי שהתרחקו ממני התחילו לשאת לי פנים כבתחלה, הבטיחו לדבר עלי טובות בפני הכהן הנגיד בבית ד', כי לא יזכר לי עוני, אם אבטיח לבלי עשות כמעשה ההוא יותר, וגם אני חשבתי: שבתי באהל אמי תשביח את שאון נפשי ורוחי לרפאני מדמיוני ובקרוב אשוב למנוחתי, – אך לשוב אל עבודת הכהנים סרבתי, כי כאשר בא זקן הכהנים לבית דליהו והודיעני, כי בתם לא תהיה לי לאשה, אם לא אשוב אל המקדש להביא כפרת־אשם ולכַלות שנות עבודתי…

"אמרתי: אך זה חלי ואשאנו, – אבל אחרי שבועות־מנוחה אחדים התחילה הרוח להציק לי מאד: הקול המדבר אלי בפעם הראשונה במערה, בנחל־פרת, התחיל צולל באזני לילה־לילה בחלומות ויום־יום בהקיץ, וחזיונות מכל עברים סבוני: הסיר הרותח בערב על יד המדורה היה מפיח לי: הנה הרעה נפתחת, הנה האש הבוערת, הצרה קרובה ובידך לעצר בה;עץ השקד המלבלב בימי החרף היה מלחש לי: כמוני מהר והוציא את נבואתך, פרי מחשבותיך;הבַּכּורות היפות מימי הקיץ היו מרמזות לי מבין ענפיהם: גמלה העת, בכרו נעוריך ומהר להוכיח, ליסר…והתור והסיס והעגור ששמרו עת בואנה הוכיחו לי: כמונו תדע את עתך לנבא ולהוכיח.

"וחדשים על חדשים נדחתי בסביבות ענתות מולדתי, בנחל־פרת;התבודדתי בין הסלעים שבעמק ובמערותיו, רחוק מבני־אדם, רדוף־חזיונות הייתי ביום, נטול־שנה בלילה ומדכא ומענה בקשתי למות, – כי לא חפצתי הִנָּבא…

"ופעם, אחרי שערבה עלי שנתי בלילה, כשקמתי ולבי היה טוב עלי, ואמר לשוב אל בין האנשים ענתותה – ופתאם אפפתני הרוח החזקה עלי מאד, הציקתני עד שנלאיתי כלכל…אש בערה בכל עצמותי ולא נתנה לי מנוח. כמשתולל מהרתי לעלות מן הנחל, סרתי אל אהל אמי, הוצאתי משם את הכתנת ששוליה נכתמו בדם הנביא וכמו נמשכתי ביד חזקה ועליתי אל ירושלם, אל הר בית ה'.

"יום חג היה: המוני העם מלאו את ההר סביב־סביב, העשירים הביאו אתם קרבנות: שור, כבש או גדי רך לחטאת, עולה ושלמים, ודלת־העם הביאו מיבול אדמתם קרבן־מנחה: סלת, שמן ויין, בכורי תאנים, אשכלות ענבים ותמרים. ההמונים הקריבו לרצון והכהנים לקחו את חלקם וההר היה שמח…ואני מתלבט בין החוגגים, עוצר בנפשי, מסתתר מרוחי…

"אבל הרוח היתה חזקה עלי מאד ואעמד על־יד שער הקדים הפתוח, ומבלי שידעתי נפשי הרימותי קולי ואקרא:

"שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל־יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְׁעָרִים הָאִלֶּה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לֵה'.

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאִל

הִיטִיבוֹ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָקוֹם הַזֶּה.

אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִבְרֵי הַשֶׁקֶר לֵאמֹר" –

"הֵיכַל ה‘, הֵיכַל ה’,הֵיכַל ה', הֵמָּה!..

כִּי אִם הֵיטֵב תֵּיטִיבוּ אֶת דַרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם,

אֵם עָשׂוֹ תַעֲשוּ מִשְׁפָּט בִּין אִיש וּבֵין רֵעֵהוּ,

גֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ,

וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַמָּקוֹם הַזֶה,

וְאֲחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם –

וְשִכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָקוֹם הַזֶּה,

בָּאָרֶץ אֲשֶּר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם.

הִנֵּה אַתֶּם בּוֹטְחִים לָכֶם עַל דִבְרֵי הַשֶּקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל.

הֲגָנֹב, רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶׁקֶר וְקַטֵּר לַבַּעַל

וְהָלוֹך אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם –

וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְמִי עָלָיו

וַאֲמַרְתֶּם: נִצַּלְנוּ – –

לְמַעַן עֲשׂוֹת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה…

הַמְעָרַת פָּרִיצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה

אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם?

:לָכֵן כֹּה אָמַר ה':

הִנֵּה אַפִי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה

עַל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה

וְעַל עֵץ הַשָׂדֶה וְעַל פְּרִי הָאֲדָמָה,

וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה"…

---

המערה הוארה שבעתים…כמו זיקי אש יצאו מפי הנביא בדברו והבעירו את לבי שדפק בחזקה. כמה פעמים קרא לפני מורי הטוב את הדברים האלה שיצאו מלבו הרַגָּש, כמה פעמים קראתים בעצמי והשתדלתי להבינם, – ורק עכשיו הובנו לי בכל גדלם, בכל ערכם…הרי קולו הַמּרעים של הנביא, הרי עיניו הבוערות, הרי שרטוטי פניו המביעים אמץ…כל זה לפני בעליל… וכמה התגעגעתי לשמע כל זה, כמה צפיתי ושאפתי לראותו!…

אחרי דומיה קצרה המשיך הנביא את דבריו: " – הנבואה הראשונה!…היא אפפתני, לפפתני כמו בצבתות, את כל חושי בי לקחה…לבי דפק, עורקי הלמו, כל בדי עורי כמו התנפחו, צבו…זקוף ראש, ונטוי צואר ובידים מורמות דברתי דברי אלה, ששמה הרוח בפי. בקול גדול דברתי ואזני לא שמעו, לכל צד הבטתי ואיש לא ראיתי…רק הרגשתי בעיני ההמון התמהות ובעיני הכהנים, היוקדות אש. "וכהִתֹּם נבואתי נפלתי אין־אונים.

"…איך ומתי שבתי לענתות – איני יודע, אבל בבואי וכל העיר נבוכה, מתאבלת והומיה…בפתחי הבית עמדו הנשים ותתיפחנה מר;חברי, פרחי הכהנים התלחשו, הביטו עלי בשנאה וחשבו מחשבות רעות;אחדים כמעט שלא התאפקו מלהכותני באגרף- רשע, – ונמצאו כאלה שדברו בקול: הגד נגיד למלך דבריו אלה וראינו אם לא יהיה סופו כסופו של הכהן בן־יהוידע וכאחריתו של בן־אמוץ….

“ובבית־אבי רבתה המהומה. זקני הכהנים באו לנחם את הורי על אסונם, קרובים וקרובות באו לנוד להם, – ובהסתכלם בי, שהייתי מֻטל אין־אונים בירכתי הבית היה מבטם מהול כעס ורחמים גם יחד…” וגם הפעם היתה לי אהבת־אם ואחיות לרִפאות תעלה. באהלן מצאתי מנוחה ימים אחדים, עד אשר סרה ממני חֻלשת גוי שתקפתני. אבל בלילה אחד נגשו אלי כלן ותיללנה באזני ותבכינה ותדברנה על לבי לבלתי הנבא, כי בנפשי הוא, וכי שונאי שומרים צלעי ומתנכלים להמיתני. – "אז יצאתי מאהלן ובדמי הליל, בליל ירח חור, שמתי פני הנה, אל נחל־פרת, שעשיתיו לי למעון קבוע;פה במערות התבודדתי, רחוק מאנשי ענתות, מאחי ובית־אבי;בכורי התאנים ופגיהן, הרמונים והחרובים היו לי למזוני, מי הנחל הזכים היו משקי, והמערות האפלות למחסה מחרב, מזרם ומטר.

"…ימים רבים עברו ואני נרגעתי. יד הנבואה לא היתה עוד עלי, נדמה לי, כי הנני חוזר לחיי כל בני־האדם – וכשירדו אלי אז אמי ואחיותי ותפצרנה בי לשוב עמהן ענתותה, לא מאנתי. ואמצא את בני משפחתי שקטים, כי גם המה כמוני חשבו, כי הרוח עברה ממני, וכי רק זיק אחד בער בי ויתרוצץ, ויעף…ומהזמן ההוא היו באים ראשי משפחת דליה עוד הפעם אל ביתנו בדבר בתם המיועדת לי, ויתלחשו עם אבי ועם אמי ועם קרובי, ובלכתם מביתנו היטיבו לי פניהם.

"כחצי שנה אחרי מות המלך אמון על ידי הקושרים עליו, בליל סער אחד נתקתי פתאם בחזקת היד מענתות ואשים את פני ירושלימה, ואגיע שם עוד לפני עלות השחר, בשעה ששערי העיר עודם סגורים. כארי רתוק בשלשלת הלכתי אנה ואנה סביב החומה עד הִפתח השערים, ואבוא העיר ומשם על הר־הבית. כרדוף־סער רצתי הנה והנה למצא קהל אנשים, וכאשר לא מצאתים ירדתי אל שער־החרסית הנשקף אל השוק אשר בגיא בן־הנום. ששם התאסף המון־עם אל שוק־יוצרי־החרס לקנות כליהם;נדחקתי בין הקונים ואקנה בקבוק חרס, ואעלה על אחד הצורים שבגיא, ואקרא את הדברים האלה:

"שִמְעוּ דְבַר ה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם:

הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָקוֹם הַזֶּה,

אֲשֶׁר כָּל־שּׁוֹמְעָה תִּצַּלְנָה אָזְנָיו…

יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה,

וַיְקַטְּרוּ בוֹ לֵאֱלֹהִים אֲחֵרִים,

אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם

וּמִלְאוּ אֶת הַבַּיִת דַם־נְקִיּיִם –,

לָכֵן – הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם

וְלֹא יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד גֵיא־בֶן־הִנֹּם,

"כִּי אִם גִיא־הַהֲרֵגָה…

וְשַׂמְתִּי אֶת הָעִיר הַזּאֹת לְשָׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה,

כָּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשָׁוֹם וְיִשְׁרֹק עַל מַכּוֹתֶיהָ…

"ולא יכלתי להבליג על מרי שיחי וכעסי ואשבר את הבקבוק לעיני כל העם הנדחק אלי, והַתָּמֵהַּ לדברי, ואמר:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת:

כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת הָעָם הַזֶּה וְאֶת הָעִיר הַזּאֹת,

כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת כְּלֵי הַיּוֹצֵר אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵרָפֵה עוֹד…

"…בעלותי משוק כלי החרס דרך שער־הדגים אל הר־הבית והמוני אדם נמשכים אחרי – ובכר נודעו דברי נבואתי לכל הכהנים. הזקנים לבושי הבד, שוחחו ביניהם בכעס עצור והצעירים התקצפו מאד והתלחשו. אז נגש אלי פשחור הָאִמֵּרִי שהתעלה בשנה זו לפקיד־נגיד בבית ד', ולעיני פרחי הכהונה, ולעיני הזקנים ולעיני כל־העם הכני על הלחי פעם ופעמים, ויקללני ויסחבני סחוב והשלך אל המהפכת אשר בשער בנימין העליון…

"…הלילה הראשון במהפכת – הוא שעשני לנביא!…רגעי שבתי כלוא בחדר צר חזקו את רוחי, אמצו את לבי;השפק שאכלני אחרי הִנַּבְּאִי עבר כלו. ומן אז הרגשתי את עצמי חבר ואח לנעלבים, לַמֻּכִּים ולענוים שלא חתו מפני כל ולא ידעו פחד;כמוהם שאפתי, צמאתי לדבר ה' כהולך בציה למים חיים;דברי אלהים היו לי לששון ולשמחת־לבב, נשאתי כלמה וחרפה בדעה ברורה, כי שם ה' צבאות נקרא עלי להיות לנביא אמת.

"וממחרת כאשר בא פשחור אל חדר כלאי להוציאני ממנו, וכמו חפץ להתרצות אלי, דבר על לבי ויוכיחני רכות, כי לא לזרע כהנים לסור מאחרי דרכיו של אבי־אבותינו אהרן הכהן, שאהב שלום ורודף שלום;לא לכהן יַסֵּר מלכי יהודה, לנבא רעות לעם, להלעיב בקרבנות ולבעט במנחות המובאות למעון־אל – אמרתי לו, לפשחור, ברוח ד' ששרתה עלי:

"לֹא פַּשְׁחוּר קָרָא ה' שְמֶךָ

כִּי אִם מָגוֹר מִסָבִיב…

הִנְנִי נוֹתֶנְךָ לְמָגוֹר לְךָ וּלְכָל־אוֹהֲבֶיךָ

וְנָפְלוּ בְחֶרֶב אוֹיְבֵיהֶם וְעִינֶיךָ רוֹאוֹת;

וְאֶת כָּל־חֹסֶן הָעִיר הַזּאֹת,

וְאֶת כִָל־יְגִיעָהּ וְאֶת כָּל־יְקָרָהּ,

וְאֶת כָּל־אוֹצְרוֹת מַלְכֵי־יְהוּדָה –

אֶתֵּן בְּיַד־אוֹיְבֵיהֶם וּבְזָזוּם

וּלְקַחוּם וֶהֱביאוּם בָּבֶלָה…

וְאַתָּה פַשְּחוּר וְכָל־יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַשֶׁבִי

וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר…

“ומאז פשטתי את בגדי כהונתי, לבשתי אדרת־הנביאים והייתי לנביא, וכבן־אמוץ ו”ילדיו" בשעתם, נבאתי והוכחתי, חטפתי מוסר, השכם ונבא, הערב ונבא…"

הנביא כמו צלל בים מחשבות. נראה כי הזכרונות עודם חיים בו, מרגיזים ומדכאים, אבל גם מעודדים ומרוממים.

– "אלה היו ימי נעורי, בני, – המשיך הנביא את דבריו אחרי דומיה ממשכה – ימי עלומי, שבהם נקראתי להיות נביא לאלהי.

"בפעם הזו שבתי לעיר מולדתי כמנצח, לא חתי מפני איש ולא נסוגותי אחור גם מפני איומי חבר כהנים צעירים שארבו לקחת נפשי, גם מפני איומי חבר כהנים צעירים שארבו לקחת נפשי, גם מדברי מלחשים ובוגדים שהכוני בלשון לפני החורים והסגנים;גם יללות אמי ואחיותי, שלמראה אדרת־הנבואה שעלי בכו והתיפחו והתפלשו באפר, לא הרכו את לבבי;הייתי כחומת נחושת וכעמוד ברזל לכל אלה אשר סבוני…

"ולמשפחת דליהו הודעתי, כי לא אתחתן בבתם, כי חיי מָקדשים לעמי, – לא אקח אשה ולא אוליד בנים וכאחד הנזירים אחיה. – אז נִתנה המיעדת לי לפשחור האמרי, הנגיד־הפקיד בבית ה'..

"בענתות שבעתי בוז ומרורים וכמעט שגרשוני מהסתפח בעיר־כהנים זו, אבל גם בערי כהנים אחרות התיחסו אלי בבוז…אז עזבתי את ביתי וחלק־נחלתי בעיר אבותי והייתי סובב בערי השדה, מתבודד במדבריות, לן במלון אורחים אשר שמה, או במערות שוממות, וכצמא למים צפיתי לדבר ד‘…וכשהופיעה עלי הרוח ודבר ד’ נמצא לי ויהי לי לששון ולשמחת־לב גם במקומות בדידותי, – ואמהר להמוני העם שבירושלים הממלאים חוצותיה ושוקיה והייתי שופך את דבר ד' על איש ועל אשה, על זקן ומלא ימים, גם על עולל בחוץ ועל סוד בחורים…

"בימים ההם מלך יאשיהו הישר במלכי יהודה;הוא הסיר את גלולי אבותיו מנשה ואמון, השבית את הכמרים, הוציא את האשרה מבית ה‘, נתץ את בתי הקדשים, טמא את הבמות בערי יהודה, את החמנים גדע ואת מזבחות הבעל הרס;הוא סר לדברי נביאי ד’ ולא כהה בם מלהנבא כפי רוחם. אז התחברתי אל צפניה ואל חלדה הנביאה ממשפחת הכהנים ושלשתנו נבאנו, למדנו והורינו את העם את הדרך הישרה. צפניה התנבא בבתי כנסיות;חלדה, שדבריה היו רכים, נבאה לנשים, ואני סובבתי בשוקים ובחוצות והייתי מוכיח ומטיף לגדולי העם ולדַליו, לאציליו ולענייו. הייתי עולה גם על הר־הבית, מקום שעבדו עבודת־קדשם אבותי, אחי, קרובי ובני משפחתי – ואנבא בלי חת אל המוני העם הרבים, שנאספו ובאו מערי השדה.

"ופעלתנו עשתה פרי. העם, כמלכו הישר, התחילו הולכים בדכי ד‘, עשו משפט וצדקה, דנו דין עני ואביון, שפטו יתום, רבו ריב אלמנה. גם התנדב העם לחזק את בדק הבית אשר מימי יהוידע הכהן לא תֻּקַּן: – האנשים על הנשים הביאו כל כלי זהב וכסף ונתנו על יד עושי המלאכה לבדוק ולחזק את הבית, מבלי שחשבו את הכסף הנתן על ידם גם שארית ישראל, בני מנשה ואפרים, שבו אל ד’ אלהיהם וגם הם הביאו מתנות זהב וכסף אל בית ד';ומידעי ממשפחת אחיקם הם – הם שהיו מפקדים על העבודה ומנצחים על עושי המלאכה, שהיו עושים באמונה.

"פתאם עברה השמועה: ספר עתיק של תורת ה' שנתנה ביד משה נמצא בלשכת בית ד' ובו דברי אדון הנביאים על העם ועל הארץ, כנבואת הנביאים בימי בן־אמוץ ומיכה המורשתי. אז נוכחו המוני העם, כי דברי הנביאים קדושים הם ובשם ד' ינבאו, והתחילו נוהים אחרי דבר ד' אשר ביד עבדיו הנביאים;גם הכהנים חרדו לקראת הספר הזה ולא כחדו מהמלך את הִמצאו, וגם קראו בו לפניו. ומה נפעם לבב המלך בשמעו את דברי אדון הנביאים האלה:

“אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִבְרֵי הַתּוֹרָה הַזּאֹת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה – לְיִרְאָה אֶת הַשֵּם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא, אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ – וְהִפְלָא ה' אֶת־מַכּוֹתֶיךָ וְאֶת־מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְדוֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת…יִשָׂא ד' עָלֶיךָ גוֹי מֵרָחוֹק מִקְּצֵה הָאָרֶץ, כֶּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנֶּשֶׁר, גוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשׁוֹנוֹ…וְהֵצַּר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חוֹמוֹתֶיךָ הַגְּבוֹהוֹת וְהַבְּצוּרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ בָּהֵן…וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֱדָמָה אֲשֶּר אַתָּ בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּה, וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל־הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ… וּבַגּוֹיִים הָהֵם לֹא תַרְגִיעַ ולִֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ…” כשמע המלך את דברי התורה קרע את בגדיו וישלח לדרש בנביאים על דברי הספר אשר נמצא. פה אחד נבאו הנביאים, כי גדלה חמת ד אשר נתכה על עם יהודה על אשר מרו אבותינו בדבר כל־נביא וכל־חוזה. ויצו המלך לאסף את כל זקני יהודה וירושלים, ויבא אותם בברית אלהי אבותם להסיר את כל התועבות של ארצות הנכר, וכל העם – לראשי שבטיהם, זקניהם ושוטריהם עד הטף והנשים והגר שבשעריהם – באו באָלה לשוה אל ד' בכל לבם ובכל נפשם.

“וחברַי, בני־הנביאים, עוברים מעיר לעיר ללמד את העם תורה ולעוררו לאמר” אל תהיו כאבותיכם וכאחיכם אשר מעלו בד' אלהי אבותיכם, ויתנם לשַׁמה, – אל תקשו ערפכם, תנו יד לד' ולמקדשו ולא יסיר מכם פניו, כי אל רחום הוא, ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה… – והעם שב אל אלהיו, והנביאים ובניהם רואים ולבם מלא תקוה,

"אבל גם המלך הישר הזה לא שמע בקול אלהים לבלי התחבר למלך בבל במלחמתו עם מצרים, ויצא להלחם עם פרעה נכו בבקעת מְגִדּוֹ ושם ירו עליו המורים, וימת בדמי ימיו…

"אֵבל כבד הקיף את העם, השרים והשרות השמיעו קינות על מלכם הצדיק באדם, והנביאים הגדילו לבכות, כי לבם נבא להם רעות בימים הבאים, גם אני קוננתי על יאשיהו:

"רוּחַ אַפֵּנוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם

אֲשֶּר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִים…

"ואמנם ימים קשים באו לנו, נביאי האמת, בבוא ימי המבוכה בארץ. יהואחז בן יאשיהו מלך רק שלשה חדשים. פתאם פרץ אל גבול יהודה פרעה נכו, בשובו ממלחמת כרכמיש על נהר פרת. ויסירהו ממלוכה ויענש את הארץ מאה ככר כסף וככר זהב, וימלך את אליקים־יהויקים, אשר הבטיח לו לנגש את המס הכבד הזה מהעם… כאבי־זקנו מנשה רדף יהויקים את הנביאים וגם הרג מהם רב, על הוכיחם את אכזריותו בפניו, בנגשו את הכסף מדלי העם, בימים ההם הופיע הנביא הצעיר בן־שמעיהו מקרית־יערים ונבא בשם ד' ככל הדברים שנבאתי אני, – ויצו המלך להמיתו;וכאשר ברח בן־הנביא הזה מצרימה צוה המלך לרדף אחריו ולהביאו ירושלים ולהמיתו לעין־כל, ואת נבלתו השליכו בקברי בני־העם שבצפון־העיר…

"אבל גם בימים ההם היתה עלי יד ה' ונבאתי קשות גם על המלך הרשע הזה.

"פעם עברתי על יד ארמון המלך החדש הנבנה בעיר העליונה. אלפי אנשים מישראל עבדו בפרך;הסיעו אבנים יקרות, חצבון וסתתון;תקנו קורות־עצים כבדות לדלתות ולחלונות, ועל גביהם עמדו הרודים והכו ויסרו את כל אלה אשר חפצו לנוח, שפניהם הביעו רעב ואיפות. אז התעטף בי רוחי ואקרא בקול:

"הוֹי, בּוֹנֶה בִיתוֹ בְּלֹא־צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט,

בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפָעֳלוֹ לֹא יִתֶּן־לוֹ…

הָאוֹמֵר: אֶבְנֶה לִי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיוֹת מְרֻוָּחִים

וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאֶרֶז וּמָשׁוּחַ בַּשָׁשַר…

הֲתִמְלֹךְ?…

אָבִיךְ הֲלֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה

אָז טוֹב־לוֹ;

דָן דִין־עָנִי וְאֶבְיוֹן

אָז טוֹב,

הֲלֹא הִיא הַדַּעַת אוֹתִי…

כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ, כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ

וְעַל דַם הַנָּקִי לִשְׁפֹּךְ

וְעַל הָעֹשֶׁק וְהַמְרֻצָּה לַעֲשׂוֹת…

לָכֵן – – –

כֹּה אָמַר ה' אֶל יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה

"לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ: הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת,

"הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הוֹדֹה –

"קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר,

"סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם…

"רק אלהים הצילתני מידי המלך העריץ ולא הרגני על החזות הקשה הזו.

"המוני העם שמחו על נבואותי אלה, הן היו מתאימות למחשבותיהם הם, שפחדו להוציאן משפתיהם;הייתי לפה לאֻמה האמללה והסחופה שסבלה מיד מעניה,מידי המלך האכזר, מידי סגניו ושריו ונטילי הכסף. העם הבין, כי רק טובתם וישרם אני דורש והתיחסו אלי באמון, חדלו להטות אזן קשבת לכהנים שהסיתום בי והיו מסתירים אותי ואת ברוך נערי מפני המת ושריו. " אבל רוח ההמונים לא מבטח עז הוא, ואהבתם עדי ארגיע. בהתבונני אל חייהם, אל הליכותיהם בין איש לרעהו מצאתי גם בכם מעשים רעים מאד, – ואלה ששמחו על נבואתי הרעה למלך ושריו לא הטיבו לעשות את מעשיהם הם והיו עושקים בסתר את העניים והדלים מהם;וגם אלה היו מכבידים את עלם על החלשים, אפ רק היתה ידם רוממה וכחם אתם.

"אז נבאתי להם, להמונים, את נבואתי הקשה:

"שׁוֹטְטוּ בְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם

וּרְאוּ־נָא וּדְעוּ וּבַקְּשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ

אִם־תִּמְצְאוּ אִישׁ, אִם־יֵש עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט, מְבַקֵשׁ אֳמוּנָה – וְאֶסְלַח לָהּ.

אַךְ הֵמָה יַחְדָו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת…

כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה,

עַל כֵּן גָדְלוּ וַיַּעֲשִׁירוּ.

שָׁמְנוּ, עָשְׁתוּ גַם עָבְרוּ דִבְרֵי רָע,

דִין לֹא דָנוּ, דִין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ

וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָפָטוּ…

הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקֹד –

וְאִם בְּגוֹי אֲשֶר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִי?…

"אז גם ההמונים התמרמרו וקמו נגדי, התרחקו ממני, מבלי תת לי כל סתרה בביתם. הלעיבוני בראש חוצות ופקדו עלי עון משפחתי…הייתי מנדח ומנדה מכלם, בודד ועזוב מאנשי מעמדי, מרֻחק מקרובי, בלא חיי־משפחה, שנוא על כל;מבלי שנשיתי באדם ומבלי שנשו בי, כלם קללוני;אל בית מרזח לא באתי ואל בית שמחה לא נקראתי, גם לספוד על מתי קרובים לא נתנוני, וכלם אספו את שלומם ממני.

"אמנם בימים, שיד אלהים היתה חזקה עלי ודברי הנבואה היו ממלאים אותי כירדן באביב המלא על גדותיו, – מצאתי נחומים בתוכחתי ובמוסרי. דבר ד' היה בפי כדבש למתוק ורוחי היה אז לבלי חת. נתתי אז את גוי למכים ולחיי למורטים, לא נכלמתי ולא בושתי מלהגיד לעמי פשעיו ולשרים חטאותיהם… אבל בימים, שהחזון לא היה נפרץ אצלי והייתי כאחד האדם, ברגעים אלה מה־מרו לי חיי! אז קללתי את היום שיֻלדתי בו, אררתי את גורלי, שעשני לאיש ריב ומדון לכל הארץ;אז חפשתי חיי משפחה,ידידות, אהבת רעים;וכאשר לא מצאתי שלו בנפשי בחברת בני אדם השתוקקתי לצאת אל המדבר הרחוק, אל הישימון, לשבת שם במלון־אורחים, ולחיות חיי ערער בערבה, הרחק מאדם, מעמי־אולי אמצא מנוחה.

“אבל – שעות כאלה לא היו מרבות בימי נבואתי הארכים, ורוח אלהים היתה חזקה עלי כפעם בפעם;האש הקדושה יקדה על מזבח לבי תמיד ולא כבתה, והיא־היא שהצילתני לחיי עד”.

נשתתק הנביא. שרטוטי פניו מלאי־התוגה התעמקו יותר;חריצי המצח התרבו והשתרגו – ומחשבות כבדות, זכרונות עגומים ומלעיבים שכנו בהם…

"…ונבואות נביאי־אל באו כתמם: יהויקים האכזר הגלה בבלה, אסור בנחשתים, גם אחיו יהויכין, בן יאשיהו, שמלך בעזרת מצרים, גם הוא הורד מכסאו וביחד עם אמו הגבירה וסריסי המלך ושריו הובלו בבלה. כבוד האמה השפל וירד, עטרת תפארתה נרמסה ברגלי האויב, ושערי הנגב – לכיש ובנותיה – נפתחו לפני השונא…אז נוכחתי, כבן־אמוץ בימיו, כי מָעֹז מצרים לבשת לנו, והחסות בצל מלכי פרעה לכלמה, ואזהיר את המלך הצעיר צדקיהו שנשבע למלך בבל לשמר את שבועתו לבלי התחבר אל מצרים, שהיא כמו משענת הקנה הרצוץ, אשר אם יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה, בשגם חרון־אף ד' ינתך על המלך המפר ברית ואלה…

אז הגיחה עלי הרעה ממקום שלא צפיתי לה, ממשפחתי החדשה – מאחי בני־הנביאים; הם נטו אחרי החורים והסגנים, שהיו בברית עם מצרים, והפיחו רוח מרד בלב המגלים בבלה, בהבטיחם להם, כי בעוד שנתים – וכל כלי בית ד' אשר לקח נבוכדנאצר מלך בבל ישובו אל בית ד', ירושלימה – והם הם שפתו את המלך הצעיר ללכת אחריהם…

"בני הנביאים אלה לא מצאו חן בעיני מיום דעתי אותם, על התחברם עם השרים והגדולים ואצילי העם, ועל נבאם חלקות לכל מי שיתן על פיהם;גם הם הביטו אחרי ולעגו לנביא מזרע הכהנים…אולם בימי המצוקה הללו נוכחתי, כי חזון לבם הם מנבאים ומהבילים הם את העם בחזיונותיהם־שוא, מחניפים לתקיפים ומתעים את המלך באמרם: שלום, שלום!…ואיה השלום, – אם החרב נגעה עד הנפש?… אז הבנתי, כי הנביאים הללו בסוד ד' לא עמדו ואת דבריו לא הקשיבו – ונביאי השקר הם, המשכיחים את שם ד' בחלמותיהם אשר יספרו… למראה מעשיהם של חבר נביאים זה נדהמתי, לבי נשבר בקרבי וכל עצמותי רחפו, ויד ה' היתה עלי ואמר להם:

…וּבִנְבִיאֵי יְרוּשָׁלַיִם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה:

נָאוֹף וְהָלֹךְ בַּשֶׁקֶר וְחִזְקוּ יְדֵי מְרֵעִים

לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִיש מֵרָעָתוֹ…

– לֹא שָּלַחְתִּי אֶת הַנְבִיאִים וְהֵם רָצוּ,

לֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְהֵם נִבָּאוּ.

וְאִם עָמְדוּ בְּסוֹדִי – וְיַשְׁמִיעוּ דְבָרֵי אֶת עַמִּי

וִישִׁיבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם.

– שָׁמַעְתִּי אֶת אֲשֶׁר אָמְרוּ הַנְבִיאִים,

הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי שֶׁקֶר, לִאמֹר:

חָלַמְתִּי, חָלָמְתִּי!

הַחוֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת שְׁמִי

בַּחֲלוֹמוֹתָם אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ…

הַנָבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם – יְסַפֵּר חֲלוֹם,

וַאֲשֶׁר דְבָרַי אִתּוֹ – יְדַבֵּר דִבְרֵי אֳמֶת

מַה־לַּתֶּבֶן אֶת הַבָּר? – – –

– הֲלֹא כֹה דְבָרִי – כָּאֵשׁ

וּכְפַטִּיש יְפוֹצֵץ סָלַע…

– הִנְנִי עַל הַנְבִיאִים

הַלוֹקְחִים לְשׁוֹנָם וַיִנְאֲמוּ נְאֻם…

– הִנְנִי עַל נִבְּאֵי חֲלוֹמוֹת שֶׁקֶר וַיְסַפְּרוּם,

וַיִתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם

וְאָנֹכִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים,

וְהוֹעֵל לֹּא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶה…

וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפַּת עוֹלָם

וּכְלִמּוּת עוֹלָם – אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכֵחַ.

“אז מלאה סאת ענויי ויסורי: הכהנים שטמוני ויחרפוני ולא נתנוני לעלות על ההר בימי החגים והצומות, בהאסף העם מכל פנות הארץ לשמוע דבר ד';החורים והסגנים היו שונאי בנפש והיו מכים אותי בלשון לפני המלך, ולא פעם הכוני ונתנוני אל הצנוק ואל המהפכת, כמשוגע;העם, אשר למענו הקדשתי חיי ואת טובתו דרשתי, בגד בי כבגדו באלהיו, וכבגד אשה ברעהּ, והנביאים – אלה היו מתעללים בי, צוחקים עלי ומלעיבים בנבואותי ובמשאי”…

"הלא יודע אתה, בני, את אשר עשיתי בבוא מלכי העמים הקטנים אשר מסביב אל המלך צדקיהו לירושלם, להחניף לו ולפתותו להיות ראש לעמים, האומרים למרד מרד במלך בבל. האמות הקטנות האלה, מגורינו מסביב אדום ומואב, עמון, צור וצידון, שבימי טובתם הצרו ליהודה וירושלים, ששמחו לכל אסון שעולֵל לנו חשבו גם עתה להפיק תועלת רק למו, וכאשר תבוא הצרה יעזבונו לנפשנו וישלימו עם בבל. אבל השרים ערלי־הלב, ונביאי־השקר סתומי־העין התגאו למראה מלכי העמים בירושלים עיר קדשנו, וישמחו עליהם ויֵראו להם את כל כבוד מקדשנו, ויפתו גם את צדקיהו לכרת אתם ברית וקשר קשר על מלך בבל.

"אז שמתי נפשי בכפי ואנסה להפר את המזמה הרעה הזו. עשיתי לי מוסרות ומוטות עץ ושימן על צוארי, וכשור ההולך לחרש חרישו, עליתי לבוש עֹל על ההר, ומשם דרך העליה באתי אל ארמון מושב המלך, בשעת האסף השרים והסגנים וכל מלאכי העמים לבושים בגדי שרד ואפן אל המלאכים ואקרא:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֳלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

כֹּה תאֹמְרוּ אֶל אֲדוֹנֵיכֶם:

אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ וְאֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה

בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה

וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶּר יָשַׁר בְּעֵינָי.

וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה

בִּידֵי נְבוּכַדְנֶאצַר מֶלֶך בָּבֶל עַבְדִי,

וְגַם אֶת חַיּוֹת הַשָׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעַבְדוֹ,

וְעָבְדוּ אוֹתוֹ כָּל הַגּוֹייִם וְאֶת־בְּנוֹ וְאֶת־בֶּן־בְּנוֹ.

וַאֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל –

בַּחֶרֶב וֹבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל הַגּוֹי הַהוּא.

וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קוֹסְמֵיכֶם,

וְאֶל חֲלוֹמוֹתֵיכֶם, וְאֶל עוֹנְנֵיכֶם, וְאֶל כַּשָּפֵיכֶם,

אֲשֶׁר הֵם אוֹמְרִים לָכֶם: לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל –

כִי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם,

לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם – וַאֲבַדְתֶּם…

וְהַגּוֹי אֲשֶׁר יָבִיא אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדוֹ,

וְהִנַּחְתִּיו עַל אַדְמָתוֹ וַעֲבָדָהּ וְיָשַּב בָּהֹ –

"נְאֻם ה'.

"ואל צדקיהו המלך, שישב על כסא מלכותו, ואל סגניו שעטרוהו פניתי ואמרתי:

הָבִיאוּ אֶת צַוָּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל

וְעָבְדוּ אוֹתוֹ וִחְיוּ –

לָמָּה־תָמוּת אַתָּה וְעַמֶּךָ בַּחֶרֶב וּבְרָעָב ובַדֶבֶר…

"ואפנה גם אל הכהנים והזקנים והמוני העם אשר נתאספו סביב־סביב לראות במחזה המלאכים, שבאו מארצות שונות, וָאמר.

"אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִבְרֵי נְבִיאֵיכֶם הַנִּבְּאִים לַכֶם:

לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל –

כִּי לֹא שְלַחְתִים וְשֶקֶר הֵם נִבְּאִים בִּשְמִי,

לְמַעַן הַדִּיחִי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם.

אַל תִּשְמְעוּ אֲלֵיהֶם, עִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וִחְיוּ

לָמָּה־תִהְיֶה הָעִיר הַזּאֹת חָרְבָּה? – – –

"נדהמים ונרעשים הביטו אלי כל הנאספים בהיכל, המלך הוריד ראשו, מלאכי העמים רעדו, הסגנים רעמו פנים והביטו אחד אל השני;הזקנים והמוני העם התלחשו ויאמרו, כי אלהים שלחני לדבר כל הדברים האלה וכי נכונים המה…

"פתאם התפרץ בן־עזוּר נביא־השקר מגבעון וַיָטָש אלי, ויסר ממני את המוטות והמוסרות וישברן לפני כל העם, ויצעק בקול:

כֹּה אָמַר ה': כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל

בְּעוֹד שְנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹייִם…

"התפרצותו של נביא השקר הגבעוני אמצה את רוח המלך וסגניו, והעם, אשר רק זה עתה שמע לדברי – התחילו מלעיגים עלי וצוחקים:

"אֶל הַצִינוֹק – הַמֵּתְנַבֵּא!

אֶל הַמַּהְפֶּכֶת – הַמְּשֻגָּע!…

“ובני הנביאים סבוני ואימו עלי באגרופיהם, וכמעט הייתי בכל רע, רק בעזרת משפחת שפן נמלטתי מחמת ההמונים ומתעלולי נביאי השקר…”

זכרון המעשה הזה דכא אל רוח הנביא מאד, הוא השח את ראשו וישב דומם ופניו הביעו צער ויגון…

" – והמשפט? הוסיף אחרי דומיה קלה – המשפט ביום הצום, לפני כל הנאספים?

"…בימי נדודי הגעתי עד בית אל ועד שילו. נדהמתי למראה מקום המשכן אשר היה חרב כלו. העיר שילו, שאליה נקהלו כל עדת ישראל בימי חג ומועד, מזמנו של יהושע כובש הארץ עד שמואל הנביא – השתרעה לפני גלים נצים, והמקום אשר עליו עמד אהל המועד, שבו נשמרו שני לוחות העדות, אשר הניח משה בחורב, כמעט שאין זכר לו…כחצי יום ישבתי דומם על החרבות, אשר קללת אלהים רבצה עליהן… כל חושי בקרבי התרוצצו לַמראה. רוחי פעמה בקרבי בחזקה ונבואה נוצרה בלבי…פתאם ויד ד' נשאתני ממקומי ואהי כמשתולל, ואעזב את החרבות וארוץ אל מול ירושלם. רצתי כל היום, שבעתי נדודים כל הלילה, ולעת אשמרת הבקר הגעתי לשערי ירושלם. אמנם ידעתי כי חזות קשה ינבא פי, נבואה אשר כל שומעה תצלנה אזניו;ידעתי, כי תוצאות מרות נכונו לי, – אך דבר ד' בפי היה כסער עובר בקרבי, לא אוכל הכילו. ועם התאסף ההמונים מכל ערי יהודה לצום ולהשתחוות בית ד' עמדתי בחצר המקדש וארים את ידי מול ההיכל ואקרא:

כֹּה אָמַר ה':

אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם,

לִשְׁמוֹעַ עַל דִבְרֵי עֲבָדַי הַנְבִיאִים

אֲשֶר אֲנִי שוֹלֵחַ אֲלֵיכֶם הַשְכֵּם וְשָלֹחַ –

וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶה כְּשִילוֹ

וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכָל־גוֹיֵי הָאָרֶץ…

"רק יצאו הדברים הנוראים מפי – ואחוש כל קָשְיָם…ובו ברגע סבוני הכהנים והנביאים ויתפשוני ויצעקו עלי: מדוע נבאת בשם ה' לאמר: כשילו יהיה הבית הזה והעיר הזאת תחרב מאין יושב?

"ויקהילו הכהנים ונביאי השקר עלי את כל העם, גם הבהילו את השרים ואת השופטים, שישבו בשער החדש ויצעקו לפניהם: משפט מות לאיש הזה, מות יומת, כי דבר סרה על העיר ועל היכל ד‘!… המהומות והצעקות גברו ואני עומד לפניהם בלי מרך ופחד ואומר: ידוע תדעו, כי באמת שלחני ה’ אליכם לדבר באזניכם את כל הדברים האלה, ועתה היטיבו דרכיכם ומעלליכם ושמעו בקול ה' אלהיכם וינחם על הרעה אשר דבר עליכם.

הכהנים והנביאים שונאי בנפש, הוכיחו לעם, כי בימי מלוך מנשה היה גורל נביאים כמוני למות, וכי עודם זוכרים את נעשה לעיניהם לנביא מקרית יערים שנבא על העיר הזאת כדברים האלה.

"אז קמו אנשים מזקני הארץ ויפנו אל כל קהל העם הנאסף ויאמרו: מיכה המורשתי היה נבא בימי חזקיהו מלך יהודה לאמר:

צִיּוֹן שָׂדֶה תֵּחָרֵש וִירוּשָלַיִם עִיּיִן תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר – ההמת המיתהו חזקיה, המלך הצדיק ההוא, הלא ירא את ד' וחלה את פניו – וינחם על הרעה אשר דבר עליהם, ומדוע נביא על נפשנו רעה, בהרגנו את ירמיהו?

"השופטים והעם הוציאו משפטי: אין לאיש הזה משפט מות, כי בשם ד' אלהים דבר את דבריו. – " וגם בפעם הזאת נצלתי ממות בעזרת משפחת שפן, שלא נתנוני בידי הכהנים להמיתני, – אבל בעוד ימים רבים הייתי נחבא בין המערות אני ונערי ברוך מחמת הכהנים והנביאים. – – - "

“…והבור, שאליו השלכתי כנצר נתעב, בשל מה? – ולא פחד המות היה לנגד עיני, כי – בשל־מה באתני כל זאת? – ואני הלא בשם ה' נבאתי”!

"כחדש ימים ישבתי בחצר המטרה, אחרי הוציאם אותי מבית האסור, ששמני בו יונתן הסופר, בהעלילו עלי, כי אמרתי להחליק מהעיר ולנפול על הכשדים. ככר לחם ליום נתָּן לי מחוץ האופים ומים במשורה זעומה. אבל גם בהיותי סגור לא יכלתי עצור ברוח ד' שדברה בי, ואנבא אל השוטרים ואל כל העם אשר סביב ואל אנשי הצבא הרעבים והעיפים והצמאים שבאו לנוח ממלחמתם:

"הַיּוֹשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב ובַדֶּבֶר,

וְהַיּוֹצֵא אֶל הַכַּשְׂדִים וְהָיְתָה לוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי…

"ויתפשוני השרים ויונתן בן המלך בראשם, ובלי כל משפט סחבוני סחוב והשלך אל הבור העמק המספיק מים לנצורים אשר בחצר המטרה. לא התאוננתי ולא התנצלתי ואמרתי בלבי: לא טוב אנכי מאבותי הנביאים: אלה מתו בחרב ובאש ואני במים…

"כפגר מובס השליכוני אל הבור העמק והאפל, שמימיו כמעט אזלו, אבל הוא היה מלא טיט וכמעט שטבעתי בו… – פתאם חשתי, כי עומד אני במקום בטוח, וכמו לפנים הכהנים נושאי הארון בירדן עמדתי הכן, מבלי לרדת מצולות.

“כיום תמים נמצאתי בבור האפל, קויתי לה' ואמרתי: אם לא טבעתי בבוץ – מה־אות, כי השאירני אלהים לפלטה ויוציאני מן הבור, ואמנם לפנות ערב נשמע מעל פי הבור קול קורא בשמי, והוא קולו של עבד־מלך הכושי, יליד־ביתו של המלך צדקיהו, שבהדרת־כבוד היה מקשיב לדברי תמיד. הקול נשנה ונשלש, – אבל לא חפצתי לענות: לא חפצתי להנצל מידי כושי, אם בני עמי הטביעוני…לא חפצתי להעטות על עמי חרפה שתסֻפר לדור אחרון…לוא בא יהונתן האכזר, שממנו באה אלי הצרה הזאת הייתי נעתר לו, – אחי בן־עמי הוא, אבל מידי איש זר לקחת חיי מאנתי – ואדֹם. עוד פעמים אחדות שמעתי את קול הכושי ממעל, ולא עניתי…אבל בשמעי את קול בכיתו, בשבתו על פי־הבאר, יושב ובוכה תמרורים על הנביא שטבע לא יכלתי התאפק, נכמרו נחומי לי, נחמתיו כי עודני חי – ויוציאני… – " וחרפה, חרפת־נצח: אחי בני עמי אמרו לאבד נפשי מארץ החיים, והכושי, העבד, הוא שהצילני…”

אחרי דומיה ממשכה הוסיף הנביא. " וכל ענויי וצרותי, סבלי ומרודי – באו עלי רק בימי צדקיהו המלך, זה הצעיר הרך, – שאנחנו, נביאי האמת, חנכנוהו בעודנו נער והורינוהו את דרך ד‘, וקוינו, כי במלכו והיה לברכה לעם…ואמנם בראשית ימי מלכותו נמשך לבו אחרי הנביאים ושמע לעצתם ועל פיהם משל, – אבל השרים, רשעי העם, הם שהסירו את לבו ופתוהו לשלט כפי חפצם. כשבאה הצרה – ושלח וקרא אחרי הנביאים להורותו עצות ונשבע לשמע בקולנו, ואחרי עבור הצרה – והטה אזן עוד פעם לקול שריו וסריסיו…איש רך־הלב היה, שהחליף את דרכו לבקרים ולא הצליח למלוכה בימי עני כאלה, עוד לא עברו שנתים ימים מיום השבעו שבועות אמון למלך בבל – ועל פי עצת שריו בגד בו וחלל את ברית ד’ שבין שניהם. וכשהופיע הצר בשערי העיר, וישלח לקרא לי ולבקש ממני להגיד לו דבר ה' אמת, ויבטיחני לעשות כפי שיורני רוח ד' ואף אמנם אמרתי לו: אם יצא תצא אל שרי מלך בבל וחיתה נפשך, והעיר הזאת לא תשרף באש וחיית אתה וביתך, – ואם לא תצא אל שרי מלך בבל – ונִתנה העיר הזאת ביד הכשדים ושרפוה באש ואתה לא תמלט מהם… אבל רק יצאתי מעל פניו, ויבואו אליו השרים והזקנים ואתם נביאי השקר והכהנים- ולב המלך נהפך בקרבו והבטחתו לי עלתה בתהו…" הוא, הוא, מוג הלב, ההפכפך, הוא שהביא את העם לידי מצבו הנורא"…

---

כאן לא יכלתי להתאפק מבלי אמֹר לנביא: הואילה נא, זקני, להגיד לך, כי בדורנו אנו יד חושבים, כי לא בַּכֹּל צדקת ביחסך למלך האמלל מתניה־צדקיה…

הזקן נענע בראשו, הביט רגע למרחוק,עיניו כסו בצללי תוגה וענה: " – ידעתי, בני, ידעתי; מחשבות בני־דורכם לא נכחדו ממני, גם שמעתי את התלונות ששמתם בפי צדקיהו בשבתו בבית הפקודות בבבל, – אבל, בני, המשורר ההוא בבואו אל עולם האמת שב מדבריו, בהבינו, כי לא אני הוא שיעצתי בושת, עבדות, משמעת, – וכי לוא באמת נכנע צדקיהו מפני – על פי רוח ד' שדברה בי, ולא היה מורד במלך בבל בעת ההיא, כאשר כל הארצות וחית השדה נתנו לו עבדו, והיה מחכה עד בוא עת בבל גם היא, כי אז היה גורל יהודה אחרת…

"אמנם דרשתי לבלי ביום השבת משא ישאו, לקדש את היום ולנוח בגו בן ובת, עבד ואמה, גר ובהמה, ככתוב בתורת משה איש־האלהים, – לבלי תכבד העבודה על דלת העם, הנמכרים בעד פת־לחם לכל עבודות פרך. יעבד האדם בכל־ששת ימי המעשה – וביום השביעי ינוח מעבודתו, כי בו שבת מכל מלאכה גם יוצר האדם, – וככה קראתי יום יום בשער בני העם באזני הבאים…ולכן גם הוכחתי את צדקיהו ושריו שכבשו את העבדים ואת השפחות, אחרי הוציאם אותם לחפש, אחרי עבוד בהם שש שני שכיר, – לבלי יעבד העברי איש באחיהו, ולא יהיה גורל העבד העברי כעבד נכרי בארצות אחרות, – כח רק לד' בני ישראל עבדים ולא לבני אדם.

"גם לא בדיתי ברית חדשה ליהודה ללמד את העם ללבש אדרות שער ולהתנבא, לעשותם לסופרים ולבני הנביאים…ידעתי את גורל הנביא ואת מרי חייו, ולא כל עם ד' יוכלו להיות נביאים, ולא אני יעצתי להרבות חוזי־הבל וקוסמי־שוא ביהודה, שיקחו לשונם וינאמו נאם מבלי רוח ד' שתהיה עצורה בכל עצמותם, – אבל נבאתי כי יבוא יום ותורת ד' תהיה לא רק בפי האנשים, כי בלבם ובנפשם…

"…ואשר לעבודת האדמה – הלא אני הוא שקניתי את שדה חנמאל בן דודי, בהיותי עצור בחצר המטרה ובשעה שחיל הכשדים צרו על ירושלים והארץ היתה צפויה לחרבה, – בחשבי, כי לימי זקנתי, בשעת חרבן הבית והאמה, אשב על חלקתי הדלה אשר בארץ בנימין וביחד עם נערי ברוך נעבדנה ונשמרנה – אות ומופת לפלטה הנשארת, כי רק בעבודת־אדמת ארצם יש תקוה לעם, וכי גם הכהנים לא יחזרו על הגרנות, ובידיהם הם יעבדו את מגרשיהם השוממים ויהפכום לשדות ולכרמים. ולכן גם חפצתי לצאת מן העיר, בהעלות חיל הכשדים מעל ירושלם, – ושקר היה בפי שלמיה שונאי שהעליל עלי, כי לנפל על הכשדים אני הולך, – בכעסו עלי על נבאי מות לזקנו חנניה – ונבואתי גם באה…

“…ומה היתה פעלתי במשפחת שפן, מה היתה כל תקותי ששמתי בבן־אחיקם? – הלא כל חפצי לבלי יעזב העם את הארץ גם בשממונה, לאסף יין וקיץ ושמן לחילים הרעבים והצמאים, למען הכין מזון לימי החרף עד בוא ימי הזרע, כאשר יוכל העם לעבוד בשדות והכרמים, – לקבץ מעט מעט את הגולים והנדחים ולקוות לימים יבואו ליום מלאת שבעים שנה!… – ככה למדתיו וככה עשה גם הפקיד האחרון ליהודה, ולוא נשארה הגחלת הנשארה לבית יהודה, – כי אז גורל יהודה אחרת”…

---

ראיתי, כי הנביא הזקן מצטער מאד על עלילות־השוא שמטפלים עליו, על הדעות הרעות שמיחסים לו, דעות שלא על לבו ומעשים שלא חשב לעשותם…ואגחן אליו ואמר לו באהבה רבה: כן, זקני היקר, הדור הקודם, שלא הבין אדמת־מולדת מה־היא ומה ערכה – הוא שהאשימך, בחשבו, כי העיקר הוא הגבורה לנפל במלחמה, – אבל אנחנו, – הקשורים זה דור שלם אל אדמתנו־אמנו, שכבר הרטבנוה בזעתנו ובדמנו, אנחנו מבינים, כי במסירות־נפש עמדת על דעתך, לבלי עזוב את הארץ, ולוא גם תהי עבדות זמנית כָּפְרָהּ…

“– כן, בני, – ענני הנביא, רק הדורות הבאים, שישובו אל קרקע ארצם, שיהיו תושבים ואזרחים באדמתנו באדמתנו, שירכשו להם את מולדתם בארצם רק הם יבינו, כי טוב לסבל כל עלבון תמורת שבתם בארץ־מולדת, וכל זמן, שהעם יושב על אדמתו נשקפת לו תקוה, ששרידיו ישארו בה”…

אורה נפוצה מעיני הזקן, בדברו דבריו אלה, אורה שעודדה את כל קרבי ונפשי בי – ותצלח עלי רוחי וארהב עז בלבי, ואשאל את הנביא:

– ונחומיך, זקני, נחומיך לעמך מאין שאבת? – למראה העשק והמרֻצה של דלת העם והמוניו, לתעתועיהם ופחזותם של נביאי השקר, לעריצותם של החורים והסגנים ורבי המלוכה, להות נפשם של כהני ד' למנחות וקרבנות – למראה כל זאת בימי נדודיך ומרודך, בימי כשלון האמה וחרבנה – מאין שאבת הנחומים שבנבואתך, נחומים אלה, שעד היום מעודדים הם את רוחנו, מרהיבים דמיוננו ונותנים לנו עצמה ועז, מרוים את נפשנו העיפה מרב סבל וממלאים צרי־תוחלת את גוף עמנו הדואב…מאין, זקני, מאין לקחת, צאין שאבת נחומי־אל אלה?…

"– הנחומים, בני, הנחומים…וקולו כמו התעורר וחזק– מהאדמה שאבתים מקרקע מולדתנו, מארצנו, ממראותיה ומהופעותיה שאבתים…

"…בהתבודדי בעמקים הללו, במערות, שֶיִּרְאָה להן וקסם להן, בהתחבאי בין שני הסלעים המוצקים, המתנוססים בהודם דורות על דורות, מראש מקדמי ארץ – אמרתי: ככה יהיו גם חיי עמי, חיי נצח.

"בהתבונני לשמש־צדקה של ארצנו, השולחת מרפא וחיים לכל היקום משנה לשנה ומדור לדור; לירח בהדרו, המזיל אורו בלילה ומכסה את התבל סודות אלֹהַּ ואהבה כמוסה; להקות הכוכבים הנוצצים באור פלא, שנתן להם חק ולא יעבר, – אמרתי:

"אִם יָמוּשׁוּ הַחְקִּים הָאֵלֶּה מִלְפָנַי –

גַם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבָּתוּ מִהְיוֹת גוֹי לְפָנָי"…

"ובעלותי על הרי נשף ורוח שפיים הנושב ממערב נותן כח ועצמה לעיף, משביח גלי נפש סוערת ומרגיע את גופי המדכא, – חשבתי: ככה יגבר חילים העם, יחזק ויאמץ על ידי רוח אלהים שבו, שתחדש את נעוריו ותחליף כחו בשובו אל ארצו באחרית הימים…

"ועל שפת הים הגדול ישבתי ואקשיב להמית הגלים הרועשים; התבוננתי לגלי הים ולקצפם, המתפרצים ואומרים לבלע כל היקום ושבים כלעומת שבאו, ככה – חשבתי – לא יוכלו כחות איתנים להכרית את עמו מארצו. " ואל החסידות שבשמים התבוננתי, לתור סיס ועגור, השומרים את עת בואנה, מעופן ונודן, מיום ברוא אלהים עוף בשמים – ואמרתי: ככה ישוב עמי אל נוה־צדקו, אל הר־קדשו…

"ומחזות ארצנו מסביב – הפלגים היפים, מעינות לא־אכזב, הנוזלים מצורי שדי ומרוים נפש כל חי וכל צמח למינהו; עצי זית הרעננים, שלא ימושו מלעשות פרי, ועליהם לא יבֹּלוּ, שורות הכרמים המצהירות בקיץ, ירק הברושים והארזים שבימות הסתו, הסלעים הגבוהים והתהומות העמוקות – כל אלה נחמוני בעת צרותי וישימו בפי תנחומות לעמי…

“…ומזכרונות עמי, זכרונות עתיקים, ששמעתי מפי זקנינו וראשינו, בשבתם בערב־בערב על המגרשים הרחבים שבענתות, או בלילה־בלילה סביב המזבח הבוער באש־קרבנותיו…זכרונות על חיי־אבות האמה, בטחונם בד' ואמונתם בו; על הברית אשר כרת עמם ד' להרבות זרעם ככוכבי השמים ולתת להם כל הארצות האלו; על שנים עשר שבטי יעקב־ישראל, שחייהם הם מופת לבניהם אחריהם; על הרועה הנאמן, אדון הנביאים, שלא קם כמוהו, ועל נפלאותיו אשר עשה במצרים ובים־סוף, בתתו לעם חקים ומשפטים יחיו בהם; על שמואל הנביא, שיסד את המלוכה בישראל והעתיר בעד העם ולִמדו ושפָטו, – ועל דוד, משיח ד' שביתו נכון בעם ישראל עד עולם, וזה שמו אשר קְרָאוֹ ד': צִדְקֵנוּ – מכל הזכרונות האלה, בני, שאבתי נחומים לנפשי ואנחם את עמי…”… וגם נדודי בארץ נסכו בקרבי תקוה. בהשתטחי על קברי ישני חברון, בהעתירי אליהם בעד בניהם – ובשמעי את תפלתם עולה השמימה – שמעתי פעם קול ממרום:

" אַל תִּירָא עַבְדִי יַעֲקֹב,

וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל,

כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק –

וְשָב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְאֵין מַחֲרִיד.

כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְכָל הַגּוֹיִים אֲשֶׁר הֱפִיצוֹתִיךָ שָם,

אַךְ אוֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה"…

"ובצאתי את שבויי הגולה, בעברנו על רמה, מקום קבר רחל אמנו, האם האמללה, זו שכבשה את רגשי עלומיה, את אהבתה לדוֹד־לבה לטובת אחותה; האֵם, שלא זכתה לחנך את בניה בחייה, – ובעמדנו שם כלנו אסורים באזיקים, בוכים ומבקשים רחמים מלפניה על ההולכים, שיזכו לשוב ולאות ארץ מולדתם – נפלה עלי תרדמה ואראה בחלום: רחל עטופה בגדי אבל עולה מקברה, בוכה בכי תמרורים, מבכה על בניה, פורשת כפיה ודמעותיה מתערבות את דם בניה החללים, מאנה להנחם…ואשמע קול יוצא ממרומים:

"מִנְעִי קוֹלֵךְ מבֶּכִי וְעֵינַיךְ מִדִּמְעָה,

כִּי יֵש שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, וְיֵש תִּקְוָה לְאַחְרִיתֵךְ

וְשָבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"..

"כאשר הקיצותי – ספרתי את חזיוני לגולים המתעלפים ותחי רוחם, ובתקוה באלהי ישעם הלכו לנדודיהם..

“…מכל – זה – סים הנביא את דבריו – מאדמת מולדתנו, יפיה ומחזותיה, ומזכרונות אמתנו, גבוריה וחייהם הנפלאים – מכל אלה שאבתי נחומים ותקוות גם בימי עניי ומרודי, בגורל חיי הקשים, – ונחומים אלה יצקתי אל לב עמנו האמלל…”

ופני הנביא הזקן הורמו. האורה אשר שפעה ממנו הלכה והתרבתה, הלכה וחזקה…פתאם תקפתני רוח – ובלי חשב הרבה שאלתי את פי הזקן הפלאי:

– ומתי, זקני, מתי תבוא שעת תנחומים זו, שעליה נבאת, מתי, מתי קץ הפלאות?… ואתנפל לפני הנביא, השטתחתי ואחבק את ברכיו, הביט ישר אל פני, ואור עיניו הגדולות חדר אל נפשי עמק־עמק, ובקול רך, קול ענוג, קול מנבא נחומים אמר: קומה, בני, קומה, אל תבכה: לֹא- אֲרֻכָּה הִיא, לא ארכה… יש תקוה לאחריתנו…אל תבכה…בנו בתים ושבו בהם. נטעו גנות ואכלו פריהן לטוב לכם ולבניכם אחריכם, ויהודה תושע וישראל ישכון לבטח…קומה…קומה…קומה!…

הרמתי ראשי וארא רק את עיני הזקן הנוצצות באור כפול, אור שבעתים, כשכל גופו נעלם… והאור אשר סביב נהפך מכחול־ורדי לאור זהב, הנוצץ בחזקה ומעור את עיני… ונשמע לי קולו של הזקן הפלאי הנעלם, שנשנה ונשלש ובגונים שונים: קומה!… קו־מה. קו־מה!…

פקחתי את עיני – ובמקום הנ ביא הנעלם הנני רואה בני אדם רבים, שעומדים סביבי, כשהם צוחקים וצועקים: קומה, קומה! התביש, ששמנו מבטחנו בתורָן כמוך, קומה!…

– הלא הזקן!… הרי הפלאי!… והנביא איפה?…מלמלתי בכבדות… – וחברי עומדים וצוחקים: תתביש!… הרי שודדי־ליל יכלו לקחת את חפצינו ואת נפשנו, ואיש לא היה מכהה בם… הככה עושה תורן בעל אחריות?…

התעוררתי משנתי, והוברר לי, כי ישנתי שנה עמקה בשעת קבלי עלי אחריות השמירה, – אך גם השומר השלישי והרביעי, שצריכים היו לבוא אחרי, גם הם ישנו שנה עמקה ומתוקה עד עלות השמש ועד חדור קרניה אל עינינו…

… זהב השמש שפוך בשפע רב ומשתרע סביב־סביב על הרי המזרח החשופים, פסגות הסלעים החרוצים מכֻסים ארגמן ומזהירים מטל בקר, המתנוצץ כספירים; השמים אשר עליהם נגה זך־צח להם, שמזהיב ודוהה רגע־רגע. ולעמתם פאתי מערב מכחילים וכמו רחוצים וטהורים וחדשים כרגע יצירתם; מצד גבע המתרוממת על ההר מולנו נראו עדרי צאן שמטפסות ונראות ככתמים שחורים על הרי הזהב, – ואחריהן הולך הרועה הגבוה, עטוף כלו בטלית מצנת בקר… נשר גדל־כנפים מתעגל באויר להנאתו כמו טובל באור הזך, לפני צאתו לעבודת יומו… והעמק מלמטה – ערפל חורור שורה עליו וכמו מלא הוא חלב על כל גדותיו… שוקע החלב לאט־לאט – הנה נקרע הקרום הלבן ומתחתיו נראים פתאם כל מסתרי הנחל: פלגיו, שמימיהם הומים בברכת השחר, מפטפטים בעליזות וקוראים לנו לטבילה; החרוב בעליו הירקים והרטבים מאדי הלילה; התאנה פרושת הדליות, וכמו מתפללת תפלת שחרית בלחש; פתחי המערות שהולכים ומתרחבים, כשהשמש ממלאת זהב־בקר; צמחי־הבר שבצלעות ההרים, המסתמנים ובולטים, וסלעי נחל פרת, העומדים על משמרתם על יד המעין מימות עולם…

ושב העמק והיה לנחל־פרת של יום־יום…

… כנזירים טובלי־שחרית וככהני ענתות הַמִּטהרים לפני אכילת תרומתם, מהרנו לרדת אל הברכה התחתונה לטבל בזרמי המים המפכים מתחת לנקיקי הסלעים; המים היו טריים, צוננים, נקיים ונעימים, חיים… החרדנו את הדגים שהתרוצצו הנה והנה; זרקנו אחד על השני מלא חפנים מים, שהזהירו באויר כפנינים נוצצות והזהיבו ונפלו מטה… טהרנו את גופנו מאבק המערה ונמלא את העמק צהלה ושמחה של ילדים הרוחצים בערב=שבת על ידי אמם הורתם, – שמחה עברית, שלא נשמעה כאן עדן ועדנים…

ובצאתנו מטבילת־מצוה זו, בהיותנו נקיים מכל שמץ זוהמה ונפשנו טהורה וערה, ואור החמה שופע עלינו מכל צד – מהרנו להתעטף בכתנותינו הלבנות, עמדנו נגד השמש המפִזָּה והצוהלת לרוץ ארחה לקראתנו, פרשנו אליה כפינו, וכמו עובדי־שמש לפנים מראשי החמנים עמדנו והתפללנו ליוצר אור ובורא חשך:

"הַמֵּאִיר לַאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים

וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּש בְּכָל־יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂי בְרֵאשִית…

אֵל בָּרוּךְ גְדָל־דֵעָה, הֵכִין וּפָעַל זָהֳרֵי חַמָּה,

טוֹב יָצַר כָּבוֹד לִשְמוֹ' מְאוֹרוֹת נָתַן סְבִיבוֹת עֻזוֹ"

תרפ"ד

תנו רבנן: אבן-טועים היתה בירושלים: כל-מי שאבדה לו אבדה נפנה לשם, וכל-מי שמצא אבדה נפנה לשם: זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנים ונוטלה.

(בבא מציעא כ"ח)

עוד מחצות הלילה התחילו החוגגים להכון לשוב לבתיהם: עקרו את אהליהם וקפלו את יריעותם, חבשו את בהמתם ושמו את כליהם עליהן ונפרדו בחבה מעל ידידיהם לחגיגה ולשמחה. ועם הופעת הלבנה הפגומה והאדומה לקחו הגברים את ילדיהם והרכיבום על החמורים, הנשים שמו את תינוקותיהן הישנים למחצה על כתפיהן, וחבורות-חבורות יצאו לדרכם, לעריהם הרחוקות ולכפריהם הנדחים. וכשנצנצו קרני השחר הראשונות מעבר להרי-מואב המכחילים מרחוק, נמצאו שַׁירות עולי-הרגל החוזרים למעונותיהם, כשהם ששים ושמחים – במעלות ההרים שבצפון ובעמקים שבמערב, במורדי המזרח, ובדרך-המלך ההולכת ישר נגבה.

כי שמונת ימים ושמונת לילות בלו החוגגים בירושלים עיר הקודש, בירת הארץ, משאת-נפש כל איש מישראל מקרוב ומרחוק; שמונת ימים שמחו העולים בכל-הטוב אשר נתן להם אלהיהם, ואשר הביאו ממנו ברכה לכהנים-הלוים, לעני ולגר, ליתום ואלמנה; שמונת ימים הסתופפו החוגגים על הר-הבית וזכו לחזות בנעם-ד' ולבקר בהיכל-מקדשו: עיניהן זנו מאש-הקודש, כשהיא רובצת כארי על המזבח הטהור, ואזנם הקשיבה לשירי-המעלות של הלויים, העומדים על דוכנם ומנעימים זמירותם. ברטט קדש התבוננו אל הכהנים בעבודת-הקרבנות ובחרדת-לב שמעו את ספורי הפלאות של השוערים, העומדים בבית-ד' בלילות ושומרים את קדשי האמה… – ומלאי געגועים עזבו העולים את העיר הקדושה למהר ללכת לבתיהם לפני ימי הגשמים, להכון לעבודת השדה של ימי החרף – ובלבם תקוה לשנת-ברכה, שנת שׂבע ושלום בבית ובארץ כלה…

והתרוקנה האם-הבירה מבניה-חובביה… עם יציאת באי-מועד שממו הרחובות ובתים רבים נראו ריקים: נדמו השוקים השוקקים בימי-החג מרב אדם ומרב בהמה – קרבנות מעלות השחר עד “תמיד בין הערבים”; הלוים עוסקים בסדור אוצרות המכלת – הסלת והשמן, הדבש והיין שהעניקום החוגגים – מתנות תרומה ומעשרות; העניים והאביונים, האלמנות ויתומיהן יושבי הקרנות נחים במבואי השערים, וזוכרים בקורת-רוח את החג שעבר, שהביא להם ברכה מתרומת הגרן והיקב – טרף לימי החורף הקשים.

ורק בשוק העליון, הנשקף אל העפל, שמאחרי נחל הַגַּיְא – היוצא אל “שער האשפות”, ברחָבָה הפתוחה מכל צד על יד אבן-הטועים, שעומדת הכן לא רחוק ממצבת יוחנן כהן גדול – שמה מתגודדים עוד המונים-המונים, שרידי האלפים והרבבות, שנשארו בבירה ליום-יומים.

כי מנהג הוא לישראל מאז ומעולם: באבוד לחוגגים איזה חפץ-שהוא מתוך הדחק והצפיפות, מהתנועה והרעש שבעיר, וחכה האיש עד מוצאי החג, ובא אל אבן-הטועים שבשוק העליון והמתין למכריז: “מְצִיאָה מָצָאתִי!” ונגש ונתן את סימני אבדתו; והתבונן המוצא וראה, כי כנים דברי חברו והושיט לו את האבדה ונתנו ידם איש לרעהו לאות-תודה ושלום וידידות…

ככה יעברו שלשה ימים רצופים…

---

שנת-ברכה היתה השנה; רבו הבאים מכל קצות המולדת לשמח בשמחת החג ולהביא נדרים ונסכים, – ו“חג מעוכין” היה החג: נדחקו ההמונים ונמעכו, ונצטפפו ונלחצו איש באחיו בכל מקום – בפרברים ובמבואות, ברחובות ובקרנות וגם על הר הבית… ולא נזהר העם ורבו האבדות, וחכו רבים למוצאי החג…

ושַׁלום הרועה, בנו של חַסדַי היוגב, ממדרוני החרמון, עלם צהוב-תלתלים ובהיר-עינים, בא בפעם הראשונה לחזות פני ד', ילקוטו על שכמו וחלילו עמו. אחוז-תמהון ופעור-פה שוטט העלם ברחובות העיר הקדושה, הלוך והשתומם: למראה ארמנותיה ומצבותיה, פאר היכליה והדר בנות ציון; להמוני האנשים, שהתגודדו על הר הבית ולקדושה, המרחפת על המקדש ועל המזבח, בעזרות ובאכסדראות; לשמחה ולגילה, להלולים והתשבחות, שפרצו מפי אוכלוסי בני עמו…

ונסחף העלם אחר החוגגים העליזים ויצא גם הוא בקהל המרקדים והמשחקים. ערב-ערב, בהאסף העם על הר-הבית לשמחת “בית השואבה”, היה שַׁלום מרקד וצוהל, שר ומנגן ומחלל בחלילו זמירות מולדתו הרחוקה – הכפר הבודד במורדות החרמון. ולקחו הזמירות הנעימות את לב שומעיהן, והתקבצו סביבו חוגגים רבים וצהלו לקראתו וטפחו לו בידיהם ורקדו לעמתו ברגליהם – ומלא ההר שמחה…

והשתוממו החוגגים לעליזות העלם, בהיר העינים וצהוב התלתלים, ושאלו האחד את השני: בן-מי זה העלם הנחמד?

ויהי בערב השלישי ושַׁלום מרקד וצוהל, שופך נפשו בחלילו והנה הוא רואה: – מעזרת-נשים, שהיתה בנויה גזוזטרא עליונה, בת ציון נאה וענוגה, עדויה עדי זהב וקשוטים יקרים, מתבוננת לרקודיו ומקשיבה לזמירותיו, ועיניה נוצצות… ובהביטו בה גם הוא – ותאדם הנערה ותסב את פניה… בו ברגע ראה שַׁלום והנה שהרון זהב משבץ אבני אקדח נפל מצוארה והיא לא ידעה… מהר שַׁלום וירם את השהרון למסרו לנערה, – אך היא התחמקה, התערבה בין חברותיה, והוא גם הוא נדחק על ידי ההמונים השמחים, המעתירים עליו דבריהם לחלל בחליל ולשמח עמהם…

ונשאר השהרון בידי שַׁלום.

והתשוטט העלם כל ימי החג לחפש – אולי ימצא את העלמה ולהשיב לה את אבדתה – ולא מצאה… ביום היה עובר בכל רחובות העיר ההומיה, מתבונן על ארמנות הנדיבים בעיר העליונה ובערב סבב את עזרת הנשים והשקיף על בנות ציון הענוגות, – ואותה לא מצא…

וחדל העלם לעלז ולשמח, נדם קול חלילו, ובודד התחבא בקרנות הר-הבית…

והשתוממו החוגגים ושאלו איש את רעהו: מה זה היה לעלם בהיר-העינים וצהוב-התלתלים, כי חדל לרקד ולחלל בחלילו זמירות מולדתו הנעימות…

והסתיר שַׁלום את דבר השהרון ולא הגיד לאיש.

ובהודע לו על דבר המנהג ללכת במוצאי החג אל אבן הטועים, וגמר העלם אֹמר להשאר בעיר אחרי החג עוד ימים אחדים, אולי תמצא בעלת-האבדה.

סובבים-סובבים הולכים החוגגים הנשארים ברחבה שלפני אבן-הטועים: מכריזים הם על מציאותיהם, – ושמע השומע את החפץ הנמצא ונתן את סימניו; מתבונן המוצא בסימנים שהם מתאימים ומוסר את החפץ לבעליו, – ונתנו יד איש לרעהו, לאות אהבה וידידות ונפטרים כל אחד למקומו; ויש שהחפץ הוא יקר-הערך וקרא בעל החפץ לחברו אליו הביתה, ועשה לו משתה וארחו אצלו ימים מספר.

סובבים האנשים המכריזים, באים בעלי האבדות ופוחתים הם מיום ליום ומשעה לשעה.

ושַׁלום הרועה עומד על יד האבן ומצפה יום-יום, זה היום השלישי; מתבונן הוא על עלמות-החן, המשוטטות אנה ואנה, ההולכות הלוך וטפוף ואת פניה היא אינו מוצא, – וצר לו לעלם ומר לו, והחפץ בוער בחיקו…

וכבר חשב שַׁלום לקחת את המציאה אליו הביתה לזכרון עלותו לרגל אל הר בית ד' – – – והנה, בערֹב היום, בעמדו שומם ועצוב על יד אבן-הטועים, והנה מארמון החשמונאים, הנשקף אל השוק, יצאה עלמה צעירה בלוית אמתה הזקנה שהולכת אחריה, היא קציעה בת חלקיה כהן-המשנה; הולכת העלמה וכמו מרחפת ישר-ישר לקראת אבן-הטועים… נתר לב שַׁלום בקרבו, בהכירו את בן-החן בעלת-האבדה, – ומבלי הכריז על המציאה רץ לקראת העלמה, הוציא מחיקו את שהרון הזהב המשבץ אבני אקדח, הגישהו אליה, הביט ישר בפניה ואמר “מְצִיאָה מָצָאתִי!… הרי זוהי אבדתך, היפה בבנות ציון, קחיה!”

והביטה העלמה על העלם גבה הקומה וצהוב התלתלים, אל פניו המזהירים ומלאי החן, אל עיניו המאירות והבהירות, – האדימה כלה והושיטה לו את ידה באהבה ואמרה: ידידים נהיה, ידידים עד נצח!…"

נבוך העלם ומלים נעתקו מפיו… ומרב רגשותיו בקרבו לא דבר דבר. במעוף עין עזב את הנערה ואמתה, הנבוכות גם הן, על מקומן, ודרך שער שכם נדחף ויצא את העיר, נחפז אל מול הצופים הנשקפים על ירושלים; ובהגיעו שמה עמד רגע ויתבונן אל העיר הקדושה, המתנוססת לתפארה בהיכליה ובארמנותיה, נעץ עיניו אל מול אבן הטועים, ויקרא בקול: שלום לך!… – ויפן וילך לדרכו, הולך ומחלל, רץ ומחלל… ולכל איש שפגש בדרכו קרא בשמחה: מְצִיאָה מָצָאתִי!… מְצִיאָה מָצָאתִי!… מְצִיאָה!… ולא יסף לדבר עוד.

ושב שַׁלום אל עדר צאנו, מתבודד בין ההרים, מחלל בחלילו לפני גדייו וכבשיו, מפסיק לפעמים את זמירותיו, נועץ עיניו בדרום הרחוק – ובת-צחוק ענוגה משתפכת על פניו היפים והוא קורא: מְצִיאָה מָצָאתִי!… מְצִיאָה!…

והביטו בנות הכפר אחת לשניה ושאלו: מה-זה היה לשלום בן חַסְדַי, הרועה העליז והשמח?…"

ועוד טרם באה הרביעה הראשונה ואבות קציעה היפה בבנות שלחו את בן-משקם חניאל ועבדיו לחפש את העלם האלמוני בעל העינים הבהירות והתלתלים הצהובים, שהחזיר את המציאה יקרת-הערך לבתם, – כי חולת אהבה היתה בתם מן היום ההוא, והיא יחידה לאבותיה הזקנים; ויחפשוהו בשומרון ולא מצאו, ויעלו גם אל הגליל ואיש לא ידע, – ואחרי עמל רב נודע להם מקום מגורי הוריו במורדות החרמון.

ויספר בן-המשק לאבות שלום את דבר המציאה, וגם על דבר קציעה אמר להם, וכי נשלח מאת אבותיה להביא את שלום ירושלימה… ויבינו ההורים לנפש בנם, לשתיקתו, ןהתבודדותו ולצערו…

וילכו כולם אל מקום מרעה-צאנו ומצאוהו יושב על שן-סלע, יושב ומביט למרחוק ומחלל בחלילו זמירות נעימות-תוגה, לוקחות לבן ברגשן… ויקראו לו הוריו וירד אליהם, ויספרו לו על האיש האורח ומעשהו, וכי נשלח לקחתו אל בית חלקיה כהן-המשנה, אבי קציעה, בעלת האבדה…

ותחי רוח העלם… וישב לשמחתו ולעליזותו, וימהר ללכת אחרי חניאל ירושלימה וחלילו בידו.

…וכראות משפחת אליקים את שלום בן חסדי והנהו עלם יפה-מראה וטוב תאר, חכמה ושכל עיניו מפיקות, יודע נגן ונבון דבר, ואוהב את בתם בכל לבו – ויתנו לו ברצון את בתם היחידה, מחמל נפשם, לאשה.

ויחיו הצעירים בשלום ובאהבה אין קץ.

ובכל ימי חייו היה שלום קורא לפעמים תכופות: – “**אָכֵן, מְצִיאָה מָצָאתִי!… מְצִיאָה!…”**

…נחפזים הם לעלות בשבילים התלולים, העולים מֵ“הַמַּכְתֵּשׁ” דרך “בית-הכרם” לירושלם. יוֹעֶזֶר מחמר אחרי הפרדה שעליה רוכב כפוף ומכֻוץ אביו החולה. יָקים זקן-ביתם תומך בחולה מצדו האחד וחוניו, רעו מנער, מצד שני. החולה גונח וכואב לפרקים, והתומכים בו מדברים על לבו, כי עוד מעט ויגיעו אל מטרתם.

השמש שקעה. ההרים משני עברי נחל-חנינא מאפילים על העמק שמתחתם, ומגבה הצוקים נראה הוא כעין מסלה רחבה ולבנה, כבושה וסלולה, שמתפתלת ומשתרעת ונוטה צפונה; מאחוריהם, מבינות לטובי ההרים, נראה עוד פס מחויר של המערב; השמים ממעל כחלים-כהים וטהורים, אף ענן קל לא יקדירם.

מורדי ההרים כבר כסו עשב ירקרק, ההולך ומכהה עם הלילה השחור; השקדים עומדים עטופי עלים רעננים וזעיר-שם וזעיר פה מלבינים שרידי לבלובם, שנשר סביב-סביב; התאנה מוציאה עכשיו את פגיה הראשונים, והגפן — ענפיה שנזמרו, סרוחים על האדמה האדמדמת, ועלעלים קטנים נובטים מהם… רק הרמון שבצדי הכרמים עוד טרם פִּתַּח את נציו האדומים…

…נחפזים הם לעלות… וכשהם מתרוממים על מעלה ההר התלול — ורוח הקדים, חזקה וקרה, מאפפתם, מקפיאה את דם החולה המתכוץ וגונח, ומלויו מעטפים את החולה בטליתו להגן עליו מפני הצנה. יועזר העלם, ובן ה“מכתש” השוכנת בין ההרים, שהם סתרה לה מקור החרף, אף הוא מתעטף כלו בטליתו החדשה ומכסה את חצי פניו, — רק עיניו תחדרנה אל השביל המתרומם ועולה…

הם נחפזים… עוד כארבעה מלין לעיר הקדש, וצריכים הם להספיק ולבוא עד האשמורה הראשונה, טרם יגיפו השומרים את דלתות חומת העיר — כי לא על נקלה היא לדרש מאת שומרי השערים פתיחת דלתות-הברזל הכבדות, ומכרחים יהיו להמתין שעה ארכה בצל החומה מחוץ לעיר, — והצנה תתקף את החולה וקרהו, חלילה, אסון…

והם הרי לדבר-מצוה ממהרים, להעיד "עדות החודש!…

כי נדר נדר שַמַּי, אבי יועזר, בעודנו צעיר: “כפעם בפעם, בראותי את מולדה של הלבנה — ומהרתי ללכת ירושלימה להעיד עליו”. — ואף אמנם קים שַׁמַּי את נדרו שנים על שנים, ובתי-הדין עם רבן גמליאל בראשם מכירים ויודעים את שַׁמַּי זה שנים רבות ומעריכים את עדותו. וכבר בקי הוא שמי בקביעת החדש, יודע הוא לשער אל נכון מתי יראה המולד ואיפה למצאו…

בימי הגשמים הקרים שבשנה זו, שכב שמי חולה על ערש דוי חדשים אחדים, ולא יכל לרדת ממטתו ולקים את נדרו. אולם בימים האחרונים, עם בוא האביב החם, הוטב לו וגם נסה לרדת מעל יצועו. ומה הצטער לראות אתמול לפנות ערב, בליל השלשים לחדש אדר, אשר לפי חשבונו צריך היה המולד להראות, כי פאתי מערב נתקשרו בעבים כבדים שעלו עד חצי השמים… הבקר, הטהרו פני השמים, ולעת ערב עם שקיעת החמה, בעמוד שמי לפי תומו על יד החלון והנה לתמהונו ולשמחתו, ראה בעליל את הלבנה במולדה, כעין חרמש דק מזהיר, גבוהה כאמתים בשפולי הרקיע, סמוך לארץ, ועוד מעט ולא תראה… הבין שמי, כי טעה הפעם בחשבונו, — ומהר לקרא לבנו יועזר, בן-הזקונים, עלם בן חמש עשרה, להעיד גם אותו בתור בן-זוג; גם ליקים זקן-ביתו קרא, שיתבונן גם הוא, פן לא ירצה בית-הדין לקבל עדות החדש של אב ובנו, — אולם טרם הספיק לבוא הלז, והמולד הצעיר נמס באויר הזך שבמערב… תיכף אחרי זה צוה שמי לחבש לו את הפרדה, אף קרא לחברו מנער, את חוניו, ללכת עמו, להיות לו לסעד בדרך הכבדה.

ולא פצרו אנשי הבית בשַׁמַּי לבלי סכן את עצמו בדרך, בהיותו עדין חולה: הם ידעו, כי לשוא ירבו דבריהם, כי לא איש כשמי יפר את נדרו אשר נדר בימי נעוריו, אם רק היכלת בידו; ידעו את דבורו: “שלוחי מצוה אינן נזוקין”!…

….וממהרים הם לדרכם, — עוד מעלה-הר אחד ועלו לגבעת מי-נפתוח, ומשם תהיה להם הדרך ירושלימה רק כשני מלין וחצי.

הנה כבר נראה מגדל מרים החשמונאית, עודנו מואר מנגה המערב השוקע… חומת העיר גם היא נראית כקיר אפור שנמשך מזרחה, ו“שער הפִּנִּים” מתבלט בפתחיו הרחבים והגבוהים.

הם יצאו את השבילים המפתלים והגיעו אל הדרך הכבושה “דרך עַזָּה”. התומכים בחולה צועדים פסיעות רחבות למראה החומה הקרובה; הפרדה גם היא מזדרזת ללכת, כמו הרגישה בצרך השעה, ויועזר רץ אחרי, דופק בה בַּמַּלְמָד שבידו ומזרזהּ.

…עכשיו ירדו אל המורד שלפני שער הפִּנים הפתוח, וכבר מרחוק שמעו קול חצוצרה המתריעה — אות לנמצאים מחוץ לעיר להכנס לפנים מן החומה, כי עוד מעט ויגיפו הדלתות.

ורק הגיעו שמי ומליו עד השער, ורק נכנסו אל הרחבה שבפנים העיר — והשוערים שעמדו על החומה נתנו אות, ודלתות הברזל הכבדות סֻגרו ברעש והמולה…

בעיר הקדש פנימה גבר הליל. הרחבה שלפני השער התרוקנה מסוחריה, מרוכליה ומיושבי קרנותיה; פה ושם שוטטו צללי בני אדם, שהלכו ונמסו באפלת הסמטאות, או בלֹע הרחב של רחוב “הַמִּשְנֶה” היורד מטה; חומת העיר היתה סתרה מהרוח הקרה, ויועזר הסיר מעל ראשו את טליתו החדשה והתבונן סביבו: אל שערי הברזל המוגפים אחרי בָּלעם את הנכנסים העירה, אל “מגדל מרימי”, שהזדקף כעמוד שחור שהולך ואובד בגבה השמים המלאים כוכבים; אל הבתים סביבו, שכאילו נצמדו והיו לקיר אחד אטום ומשחיר — ורעדה נעימה תקפתהו… כי, אם גם פעמים אחדות בקר יועזר ביחד את אביו את העיר הקדושה, — אבל מעולם לא נשאר בה עד הערב ולא לן בה… מבתים אחדים נוצצו אורות קלושים, שהפיצו אור מסתורי אל הרחוב; נשמעו קולות עמומים מן החצרות הסגורות למחצה, ושומרי הלילות כבר נראו ברחוב.

על פי הוראת שמי פנו ההולכים הצדה, — אל הסמטה הצרה היורדת מדרגות-מדרגות ונכנסו אל רחוב מקורה, שהבהבו בו מנורות שמן אחדות, תקועות במשקעי הקירות העשויים לדבר; האור האדמדם האיר את תקרת הרחוב שהושחרה מרב ימים, את זיזי האבנים הבולטים, ואת העוברים הנחפזים למקומם…

וכשנגשה החבורה אל שער המקדש — שער קופוניוס — מצאום השומרים הסובבים בעיר וישאלום למטרת הלוכם, ומי הם.

— עדי קדוש החדש אנו ולבית הכנוס אנו הולכים, לבית יעזק, שעל יד החנֻיות.

השומרים ברכום לשלום ויראום על בית-יעזק הקרוב, ויאמרו: הרי ביתכם לפניכם!

כשהגיעו לשער הבית — וילדי הרחוב סבבום ויברכום לשלום ויקראו להם: שלום, עדי החדש!… ובפתח השער חכה להם הממֻנה על הבית (בשני ימים האחרונים של החדש היו ממתינים כל ערב לבוא עדי החדש), וכשהכיר את שמי הזקן, העד התדירי והנאמן, שלא ראהו זה כמה חדשים, קבלהו בשמחה יתרה וקרא: “שלום בואכם, אורחים חביבים, עדי החדש!”

מהרו יקים וחוניו בעזרת הממֻנה להוריד את החולה מעל הפרדה, ויכניסוהו אל חדר האורחים, — ושמחה גדולה שמח שמי בהודע לו, כי הוא ובנו הם הראשונים לקדוש החדש הזה, החשוב בחדשי השנה, הוא חדש חג הפסח…

כשנודע לממֻנה ששמי הזקן, העד הראשי, חולה — הכניסהו אל חדר מיחד, הבהיל אליו את טוביה הרופא, השכיבוהו במטה ויחממו לו מים, וימרחו את גופו בשמן חם, אף השקוהו סמי מרפא להזיע.

מלַוּי שמי ישבו לנוח על אצטבאות האבן אשר ליד הכתלים באולם האורחים, — ולפרדה הקצו מקום ברפת, ויבלו לה מספוא, קש ושעורים, ומים נתנו לה להשקותה.

ועוד טרם הספיק יועזר להתבונן אל אולם הבית הגבוה והרחב, אל הנברשות הגדולות המאירות, אל כבירי העזים השטוחים על הרצפה — ולתוך האולם נכנסו משרתי הבית הצעירים, בפיהם הברכה הרגילה “ברוכים הבאים בשם ד'” — ובידיהם ספלים מלאים מים וקערות ואלונטיות לרחיצת ידים ורגלים, ותיכף אחריהם הופיעו פרחי-פקידים ובידיהם קערות רחבות ועמקות, שבהן מכל מאכל אשר יאכל: רקיקי לחם משוחים בשמן, צפיחית בדבש, זיתים, דבש, תמרים, דבלים, בשר כבש צלוי, מעלה ריח נעים — והממֻנה עומד על האורחים ובנעימות פיו מזרזם ומבקשם לאכל: — הרי רעבתם בדרך הקשה, הרי עיפתם בהליכה הכבדה, — אנא כבדונו! הרי לחם-סלת, הרי צלי, הרי פֵּרות, הרי פרפראות!…

עוד החבורה מתקנת עצמה לסעודה — ודלתות האולם נפתחו, ובהמון נכנסו זקנים וצעירים, באים בימים ונערים, שנתאספו מסביבות ירושלם, ועל פי הממֻנה אשר על “הבית” נפתחו לפניהם שערי העיר — כלם עדי החדש ממקומות שונים, שאחרו לבוא.

הכיר יועזר ביניהם גם את חבריו הרועים מבית נטוֹפה ומכפר אָצֵל. שבאו גם המה עם אבותיהם להעיד על רְאִיַּת מולד הלבנה בערב זה.

ואחריהם — באו כחמשים זוגות מהכפרים הקרובים לעיר הקדש: ממורדי בֵּית-חוֹרוֹן ומבקעת בֵּית-מְקוֹשֵש ועמק אַיָּלוֹן, ממרומי צוּף וממדבר יהודה, קרוב לנַחְלַיִם וְחָצוֹר.

מלא חדר האורחים תשואה והמיה… הממֻנה מסביר פניו לכל הבאים, מקדמם בברכה, מזרזם לטול ידיהם ורגליהם ולהסב סביבות השלחנות המלאים אכל מכל ברכת ד' — סעודה גדולה ונאה…

סעדו האורחים הרעבים והעיפים, שהלכו שעות מרבות בלי מזון, — סעדו ושבעו וברכו את ד'…

ואחרי הסעודה התודעו זה לזה תושבי המקומות השונים ושוחחו על ימי הגשמים שעברו ועל דבר היבול המקוה…

…וספרו יושבי מורדות ההרים על גשמי החרף שירדו בעתם — היורה והרביבים, והמלקוש שבא בימים האחרונים הביא את הברכה בשלמותה, ונראה הדבר, כי פקד ד' את חלקתם במדה שלא היתה כמוה זה שנים מספר; ויושבי הבקעה התאוננו, כי רק הרביעה הראשונה ירדה בזמנה ומכיון שתקופת טבת לא היתה קרה ונבטו הזרעים יותר מדי, והמלקוש הגדילם עוד יותר, ואם חלילה יקדים הַקָּדים וימים חמים יבואו, יש לחשוש לשדפון או לירקון… והממֻנה לעמתם עונה, כי בירושלים וסביבותיה ירדו “גשמי תבואה” במדה מספיקה, אבל “גשמי בורות” מעטים גם בשנה זו, וגם “ברֵכת המלך” שבעין עיטם עוד טרם מלאה, ויש חשש בצֹרת לעיר הקדש גם בשנה זו, — אבל עוד המלקוש לא ירד על הרי ירושלים ועוד לא עצר האל רחמיו…

…דברו גם על הגדיים והטלאים שגדלו בחדש הזה, וקרבנות-פסחים לחוגגים ימצאו בשפע, לא כמו בשנה שעברה, ששער הכבשים עלה במדה מרבה וצריך היה להכריח את המוכרים…

שערו גם על מספר גדול של עולי רגל שיבואו בשנה זו, שהרי כבר מראשון באדר השמיעו על תקון הדרכים והגשרים, ופשטה השמועה, כי גליות ישראל שבבבל ובמצרים כבר נעקרו ממקומן, ובעוד שבוע — עשרה ימים יגיעו מחנות-מחנות לעיר הקדש, לחג את חג החרות, חג הפסח…

…ספרו האורחים הבאים — והממֻנה לעמתם מספר על מצב המדינה שהוטב על ידי אגריפס אהוב העם, המרבה לעמוד בפרץ-עמו זה השנה הרביעית למלכותו; על ה“בתים” — “בית הלל” ו“בית שמי” המרבים תורה בישראל ומלמדים את העם תורת הפרושים הטהורה; על בתי-כנסיות שמתרבים בעיר הקדש ובמדינה, על בתי-האולפנא הַמַּרבים למודי ד' בעם כלו, — ועל הגרים המרבים, שבאים מארצות רחוקות לשם אלהי ישראל, כנבואות חוזינו ונביאינו…

והרבו שיחה — והתרוממו הנפשות, וגדלו התקוות — עד אחרי חצות…

*

עם עלות השחר קם שמי ממשכבו, כשהוא בריא בכל אבריו — ובשמחה ענה לממֻנה ששאל לשלומו: “הרי שלוחי מצוה אינם נזוקים, כדברי חכמינו”!… — וביחד עם כל האורחים השכים לעלות אל הבית לראות בהקרבת “תמיד של שחר” על ידי הכהנים, לשיר את הלוים שיר-של-יום, ולהשתתף בתפלה עם כל הקהל שבעיר הקדש, בעזרת ישראל.

אחרי הקרבן והתפלה סדר הממֻנה את עדי החדש זוגות-זוגות, ואת שמי הזקן ואת בנו העמיד בראש, ואף העיר, כי עוד לא הכריעו החכמים ועודם חולקים: אלה אומרים, כי אב ובן מצטרפים לעדות החדש, ואלה פוסלים — והכח בידי בית-הדין להתיר או לאסור.

רעד לב העלם יועזר לדברי הממֻנה: מה היה רוצה, כי קדוש החדש יהיה על ידי אביו ועל ידו הוא, כדי שיזכה במצוה רבה… ואף אמנם פרחי הכהנה, שעמדו סביבו אמרו לו, כי עכשו, בבית דינו של רבן גמליאל, נוהגים להקל, ואב ובנו מצטרפים לקדוש החדש…

הוזמנו עדי החדש ללשכה.

ראשונה נכנס שמי — ומכיון, שאנשי בית-הדין הכירו אותו זה שנים רבות, לא מצאו כל נחיצות לחקרו ולדרשו הרבה, הסתפקו בשאלות אחדות ופטרוהו. וכששאלוהו מי הוא בן זוגו אמר, כי יועזר בן-זקוניו, עלם צעיר הוא בן זוגו.

כשיצא שמי, דנו ב"ד בדבר עדות של אב ובן לענין עדות החדש והכריעו, כי "משום חנוך הבנים מותר לצרף את הבן אל עדות אביו, ועדותו תהיה כשרה ".

והוזמן יועזר אל לשכת בית הדין.

למראה הלשכה הרחבה והגבוהה, שאפלולית מסתורית שררה בה, רעד העלם וברכיו פקו, — אך בפגשו בעינים החביבות והשוחקות של הזקן בַּדַּיָּנִים בפניו הנעימים והמביעים חבה ואהבה — סר פחדו כלו. הוא נמצא בעליה מקורה צבועה צבע כחול — עין השמים הבהירים — ובשמים אלה תמונות שונות: מצד אחד דמות שמש שוקעת הימה, שקַויה האחרונים נראים במרום האפק, ולמעלה מהם “מולד” צעיר, שקרניו מכֻוּנות לנגח את השמש הטובלת בים… ומצד שני — לבנה צעירה קרובה לתחתית האפק כאמה-אמתים וקרניה מֻסַּבּות למעלה כמו מתבישת להראות את פגימתה לשמש השוקעת… ומצד אחר: — דמות שקיעת השמש, והלבנה גבוהה מעליה כשש — שבע אמות… תמונות מזהירות ויפות שכמותן לא ראה יועזר מעולם… ומתבונן הוא אליהן ואל שלשה מגדולי ישראל, מחוקקי חקים לעם קדוש, שיושבים על אצטבא גבוהה, כשרגליהם מפושלות תחתיהם ומעינים בספרים המנחים לפניהם, והם: ר' גמליאל הזקן נשיא הסנהדריה הגדולה, מצדו האחד אב-בית-הדין ומצדו השני ה“חכם” — ולב הרועה יועזר מתמוגג מתענוג רוחני, שלא הרגישוֹ מעולם…

אב-בית-הדין רמז ליועזר לגשת אליהם ורבן גמליאל שאלו: “כיצד, בני, ראית את מולד הלבנה — לפני החמה, או לאחריה, לצפונה או לדרומה, כמה היה גבוה ולאן היה נוטה, וכמה היה רחב?”… יועזר ענה תשובות ברורות על כל השאלות, וכשהציע לפניו ה“חכם” להראות על אחת הדמויות — הראה בלי פקפוק על המולד הצעיר, שקרניו מסבות מן השמש שבשפולי הרקיע, ממש, כמו שראה אמש ביחד עם אביו דרך חלון ביתם בכפר מושבו “המכתש”.

הביט רבן גמליאל אל אב-בית-הדין מצדו האחד ואל ה“חכם” מצדו השני, התלחשו ביניהם רגעים אחדים ומצאו כי עדות האב והבן היו מכֻונות ועדות כשרה היא, וראויים הם לקדש החדש על פיהם!

ברך רבן גמליאל את יועזר וזרזהו כי גם בחדשים הבאים יזדרז לבוא להעיד על עדות החדש, כְּשַמַי אביו — ולזכות במצוה הגדולה, שעל ידיו יקדשו את החדש.

בשמחה יצא יועזר מלשכת בית-הדין וספר לאביו ברכת רבן גמליאל; צהלו פני האב הזקן, שֶזִּכָּה את בנו למצוה רבה כזו.

ואחרי העדות הכשרה של האב ובנו הכניס הממֻנה את כל האורחים זוגות-זוגות ובית הדין שאלם ראשי פרקים — כיצד, איך, איפה ומתי, כדי שיהיו רגילים לבוא ולא יצאו מהלשכה מבלי ראות את פני רבן גמליאל החביב על העם ובית דינו.

כשגמרו לבדק את העדים, קם רבן גמליאל הזקן בראש ואחריו בית הדין והחכם, ויצאו מהלשכה, ודרך החנֻיּוֹת ושער השלשלת עלו אל הר הבית.

וכבר התאסף עם רב סביב-סביב, כלם השתוקקו לדעת אם נתקדש היום, כדי לדעת את היום הקבוע לחג החרות — חג המצות.

עלה רבן גמליאל על במה עשויה לדבר, מימינו ראש בית-הדין, משמאלו החכם וכל עדי החדש סביבו, ופני כלם לעמת ההמונים הנאספים. קרא רבן גמליאל:

— מְקֻדָּש הַיּוֹם!

והריע כל העם אחריו:

— מְקֻדָּשׁ, מְקֻדָּשׁ, מְקֻדָּש! — — —

….הכהן הממנה על המקדש נתן אות, ותיכף הובא אל המזבח “קרבן החדש”: פרים בני בקר שנים, איל אחד ושבעה כבשים בני שנה, ושעיר החדש לחטאת ביחד עם סלת בלולה בשמן למנחה ויין לנסך, עולת חדש בחדשו.

ובעוד הכהנים קורצים את הקרבנות, עודם מפשיטים את עורם, מסדרים את עצי המערכה שעל גבי המזבח, מחלקים את הנתחים ומעלים אותם בכבש על מזבח העולה לשרפם, — והלויים-המשוררים עמדו על דוכנם, ובלוית חצוצרות התרועה פצחו פיהם בשיר של-יום:

בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'!

ד' אֱלֹהַי גָדַלְתָּ מְאֹד!

הוֹד וְהָדָר לָבָשְתָּ,

עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה,

נוֹטֶה שָמַיִם כַּיְרִיעָה…

יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ

בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד…

עָשׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים

שֶׁמֶשׁ-יָדַע מְבוֹאוֹ…

תָּשֶׁת חֹשֶךְ וִיהִי לָיְלָה,

בּוֹ תִרְמֹשׂ כָל חַיְתוֹ יָעַר…

תִּזְרַח הַשֶּׁמֶש יֵאָסֵפוּן

וְאֶל מְעוֹנָתָם יִרְבָּצוּן;

יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ

וְלַעֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב…

מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ד',

כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ

מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶיךָ…

בָּרְכִי נַפְשִי אֶת-ד'! —

הַלְלוּיָהּ!… הַלְלוּיָהּ!… הַלְלוּיָהּ!…

ושרו עם הלוים-המשוררים כל הנמצאים על הר-הבית — הכהנים, ראש הסנהדריה הגדולה, חברי בתי-הדינין, עדי החדש וכל אנשי העיר הקדושה, שבאו לקדוש החדש.

כשהגיעה השמועה אל בתי הכנסת שבעיר, התפללו הנאספים ברגש את ה“הלל הגדול” והודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו.

מבתי הכנסת עברה הידיעה לכל רחבי העיר הקדושה ופרוריה: בעוד ארבעה עשר יום יחוג כל עם ישראל בכל מקום שהוא את חג הפסח, חג חרותו, זכר ליציאת מצרים…

באותו מעמד הבהיל בית הדין את האנשים ה“עִתִּיִּים” — הנשלחים לצאת לתפוצות הגולה, אל כל המקומות שרגלם תדרך עד יום ארבעה עשר לחדש. אמיצי-לב וגבורי-כח, מזוינים בצידה ובמקלות, בעדות חתומה על ידי רבן גמליאל הזקן נשיא הסנהדריה ובית דינו, יצאו השלוחים שמחים לקים המצוה הקדושה, וחבורות-חבורות מלוות אותם: — אלה שמו פניהם דרך שער בנימין לסוריה, שמשמה יתאמצו להגיע עד אחיהם שבבל, ואלה דרך שער הַפִּנִּים, הנגבה, לרדת מצרימה, לְיֵב, סְוֵנֵה וכוש — להודיע לכל עדת ישראל בכל ארצות-תפוצותם על יום קביעת ראש חדש ניסן, הוא חדש האביב, שממנו מונים ארבעה עשר יום עד חג המצות, חג הפסח…

ועוד באותו יום יצאו כָּרוֹזים לסביבות ירושלים להכריז: מי שיש לו צאן ובקר ימהר להביאם לעיר הקדש — לקרבנות פסחים ולקרבנות ה“חגיגה”, ואל יפריע את שמחת עולי-הגולה, שיבואו לחג המצות, ומי שלא יביא לזמן הקצוב, כל צאנו יחרם ל“קדשי הבית”…

וכבר בערב ההוא מהרו אנשי-מקנה והביאו את הגדיים והטלאים הרכים לקרבן הפסח ואת הבקר הטוב לחגיגות ושמחות; הכניסום אל גיא בן-הנם, לברֵכת המלך, הסמוכה לעיר, כדי להעבירם במים השוטפים, לרחצם ולנקותם מכל לכלוך, ולא יזהמו את העזרה הקדושה ואת הר הבית בלכלוכם.

והאורחים, עדות החדש, שבו אל בית יעזק, מקום שהכינו להם סעדה גדולה גם הפעם; אכלו האורחים, שתו וסעדו את לבם לקראת דרכם הביתה.

בברכת הממֻנה ופקידי בית-יעזק כלם, שמו האורחים פניהם הביתה, בהבטיחם לבוא כפעם בפעם, אם יזכם אלהים לראות את מולדהּ של הלבנה בשעתה.

ושמי ויועזר בנו ובני לויתו, נשארו עוד יום אחד בעיר הקדש כי נָדֹר נָדַר שמי קרבן תודה לד' על חלצו ממות נפשו ועל רפואתו.

לפני תפלת המנחה הביא שַׁמַּי כבש בן שנה קרבן שלמים על תודה עם חלות מצות משוחות בשמן וגם חלות חמץ, כחק; הורם מהקרבן חלק לד' ולכהנים, והשאר אכלו ב“עזרת ישראל” שמי ובני לויתו, טוביה הרופא עם הממנה על בית יעזק ופקידיו, — והללו לד' על חסדו ונפלאותיו לבני אדם.

עם גמר המנחה וקרבן תמיד של ערב, יצאו בהשתחויה שמי ובנו ובני לויתו מן המקדש אל שוקי ירושלם, שהמו ורעשו מרב ההמונים, בהודע להם ע"ד החג הבא ביום הקבוע.

ורבו הילדים והנערים בשוק — קונים ומוכרים עצי-שרפה, עצי זית ועצי שמן כדי להַשִּׂיא מַשּׂוּאוֹת בערב, בעלותם להר המשחה.

*

…עוד שמש המערב שופכת אורה על כל עיר הקדש, מדליקה נרות, אִשִּׁים נוצצים ומבריקים, על כל מגדל רקוע נחשת קלל ובתוך זכוכיות החלונות שבארמונות עשירי העיר — וכבר המוני עולי ימים וילדים ובראשם פרחי כהונה לבושי בד נוהרים אל הר הבית, שדרך שעריו יצאו אל הר המשחה להשיא משואות, להודיע בזה לכל תושבי הארץ, מדן ועד באר שבע, על יום קביעת החדש.

ואך רד היום, ונפתח שער הקדים העתיק, היוצא מזרחה והמונים-המונים ירדו אל נחל קדרון, ודרך הגשר העליון, המכֻוָּן מול הר הזיתים וקברי הנביאים שעליו, עלו ישר-ישר אל ה“ראש”, שממנו נראית העיר הקדושה, כשהיא מתנוססת בארמנותיה ומגדליה, בהיכלה ומקדשה…

מלא הר המשחה-הר הזיתים אדם: אנשים, נשים וטף; בהם נכבדי קהל-עדת ירושלים, כהנים ולויים, חברי הסנהדריה הגדולה ואף רבן גמליאל הזקן נשיאה.

הומה הר המשחה, רועש וחוגג: פעם בחדש נפקד גם הוא, מתחרה הוא באחיו “המוריה” ועולה עליו, כי ממנו מודיעים לכל הארץ את קביעות החדש.

שקעה השמש, אור היום דעך כלו; המולד החדש נגלה בקרניו המזהירות המכילות בתוכן עגול אפל ואטום, ופרחי-כהונה ואנשי מעשה וחסידים התכוננו להשיא משואות לעיני כל הנאספים על ההר. הובאו כלונסאות של עצי ארז ארוכים, הכתירום עטרות ענפי עץ-שמן ונערת של פשתן ספוגי זפת ועטרן וטבולים בשרף ונפט המעיף גצים לכל צד, כרכום במשיחה — והציתו בהם את האוּר. וידים אמיצות הניפו את הכלונסאות, מוליכים ומביאים, מעלים ומורידים…

ועם האורה הגדולה על הר הזיתים — הוארו לעמתם מהר הבית אורות רבים בכל ארבע קצות ההר… והוארה גם ירושלים עיר הקדש: על גגותיה ועל מגדליה מנורות שמן דולקות, ועל-יד המנורות הבוערות צללים מתנועעים, צללים עליזים רוקדים ושמחים.

השמחה על הר הזיתים גדלה מאד: כל הילדים הקטנים עם הגדולים שמלאו את ראש ההר הדליקו את עצי-השמן שבידם, המוכנים להם מבעוד יום. אורו פני הנאספים על ההר — פני כלם להבים, אדמים צוהלים ושמחים…

ומה זה כל עין צופיה למרחוק, מה נטויים מבטיהם אל ההרים הגבוהים מערבה ואל הגבעות שבעמקים היורדים מזרחה?…

פתאם וכל המוני העם שעל הר-המשחה סבו את פניהם קדימה וברעש ובצהלה תרעו בקול גדול: הידד, הידד! סַרְטַּבָּא — סַרְטַבָּא! הידד, הידד!…

מערבת הירדן, צפונית מזרחית, נראו אשים רבים… ההר סרבטא, הוא מבצר אלכסנדרון, בוער באש, וכאילו הודלק מניצוצי המשואות שעל המשחה, ועולים האשים ויורדים, עולים ויורדים ונראים בשחור המרחק ככוכבי זהב, המתנועעים הנה והנה.

ועומדים ההמונים על הר הזיתים ומתריעים בשמחה ובצהלה לקראת האשים הרחוקים. ובעוד עיני כלם נשואות מזרחה, ועוד כל פה צוהל לקראת סרטבא — והנה הֻדלק גם הר המצפה — צפונה מערבה; גם עליו נראו אשי-זהב, וגדולים הם ורבים ותועים הנה והנה, מתנודדים, עולים ויורדים, מתרוצצים ומזהירים…

והפכו ההמונים את פניהם מערבה, והתריעו הידד מול המצפה הבוער כלו במשואותיו…

עוד רגעים — ונדלקו הרי צוף מערבה, ואחריהם הרודיון — קבר הורדוס — נגבה, ואחריהם — גרופינא. בית בֶּלְתִּין, חַוְרָן הרחוקה — ונראית כל הארץ כמדורת אש…

דולקות המדורות על כל הר גבוה ועל כל גבעה נִשָׂאָה; ועלו ורבו האשים, תועים ומתנועעים, ועיני המביטים תועות גם הן, ופניהם צוהלים ועליזים מרוב שמחה; הילדים מנגחים זה את זה בעצי שמן בוערים, קופצים כגדיים וטלאים בני שנה.

עד מהרה נשמע קול נבל וחליל, תף ומצלתים והקיפה השמחה את ההר, ורקדו הנערים ועלזו בכל לב.

פתאום נשמע קול שירה נעימה: אחד הלויים מנעים קולו בזמרה:

הַלְלוּיָהּ!

הַלְלוּ עַבְדֵי ד‘, הַלְלוּ אֶת שֵׁם ד’!

יְהִי שֵׁם ד' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם!

מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ד',

רָם עַל כָּל גוֹיִים ד' עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ…

וכל המוני העם הסובבים את הלוי המשורר עונים אחריו:

הַלְלוּיָהּ! הַלְלוּיָהּ!

ומעבר השני מנעים לו שירתו לוי שני:

ד' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ:

יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל,

יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן,

יְבָרֵךְ יִרְאֵי ד' הַקְּטַנִּים עִם הַגְדוֹלִים,

יוֹסֵף ד' עֲלֵיכֶם, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם,

בְּרוּכִים אַתֶּם לַד' — עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ…

וקול המוני העם מתערב בקולות הלויים וכלם עונים:

הַלְלוּיָהּ! הַלְלוּיָהּ!

ולוי שלישי נותן זמירותיו בהשתפכות ושר:

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ד' וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה.

קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים

יְמִין ד' עוֹשָׂה חָיִל — — —

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ד' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ!…

וכל הקהל עונה בהתלהבות:

אַנָּא ד' הוֹשִׁיעָה-נָא!

אָנָּא ד' הוֹשִיעָה-נָא!

אָנָּא ד' הַצְלִיחָה נָא

אָנָּא ד' הַצְלִיחָה נָא!…

ורוקדים במעגל הנאספים, הקטנים עם הגדולים, כשעצי שמן בוערים בידם, ושרים שירי תהלה ל“יוצר אור ובורא חשך” ל“עושה ירח למועדים”, ל“מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה”, ל“נותן שמש לאור יומם, חקות ירח וכוכבים לאור לילה”.

וכשנשרפו עטרות הכלונסאות הראשונות — והושמו תחתיהן עטרות חדשות בפעם השניה והשלישית, והשתעשעו הצעירים באורים הללו עד חצות הלילה…

…וידע בלילה הזה כל העם בארץ הקדושה — מדן ועד באר שבע ומן הים הגדול עד עבר הירדן מזרחה, ועד מרחבי מדבר סוריה, כי מקֻדש היום, ראש חדש האביב; קדוש היום לאלהי ישראל ולעמו בחירו, וכי בעוד ארבעה-עשר יום — והתקדש ליל חג הפסח, ושמח כל לב עברי בצור אלהי ישראל…

* * *

בעלות השחר יצא שמי הזקן עם בניו יועזר ובין משק ביתו יקים וידידו מנער חוניו דרך שער הַפִּנִּים, לשוב הביתה דרך נחל חנינא, לכפר ה“מכתש”, בין הרי יהודה.

…טל הבקר של חדש האביב יורד בשפע על ההרים ומרטיב את טליות ההולכים; העצים הירוקים כמו טבלו בזיעת הלילה הקרה ומתעוררים הם לרוח הבקר הקלה הנושבת, ומנענעים בראשם בלאט, כעין ברכת-שחר רעננה של ילדים תמימים… השביל כלו רטוב ומחליק, ורגלי ההולכים העיפים מחסר שנה נמעדות כפעם בפעם…

והשתקע יועזר במחשבותיו על הלילה שעבר. מחמר הוא אחרי פרדתו שעליו יושב רכוב אבא, והוא הוזה וחולם. בסגרו את עיניו — והנה האִשִּׁים עודם בוערים, ההמונים עודם מהללים לד', הילדים רוקדים ושמחים, וכל הארץ כלה, מדן ועד באר שבע מוארה סביב-סביב… כוכבים מתנועעים, אורים רכים מתחלפים ומתנוצצים ומאירים…

ובקרבם אל ביתם שבכפרם ה“מכתש”, נגש יועזר אל אביו שֶׁצָּנַח מן הפרדה, ואמר לו בקול בטוח: אבא, ברכני! הנה נדרתי נדר, כי בכל פעם שאזכה לראות את מולדהּ של הלבנה — אמהר ירושלימה עיר-הקדש להעיד עדות החדש ולקחת חלק במשואות על ראש הר המשחה, כמוך, אבא!

נשק שמי ליועזר בן זקוניו על ראשו, ואמר: אַשְׁרַי שבן כזה יצא מחלצי!…

(תרפ"ז)

…כבר שלשה ימים ושלשה לילות צובאות האמות השכולות והנשים האלמנות עם טפן על זרועותן על ארמון החשמונאים – ממררות בבכי, מתיפחות וצועקות לעזרה; שלשה ימים ושלשה לילות דורשות הן מאת “המלך” הורקנוס המסתתר בחדר־משכיתו, משפט צדק למעשה הרצח שנעשה – בלי חקירה ודרישה ובלי משפט ודין! – לבניהן ולבעליהן, על לא חמס בכפיהם. נועזו הנשים קשות־הרוח לחדור בעד שערי הארמון ולהכנס פנימה אל משכנות בת המלך, אלמנת אריסטובלוס, אלכסנדרה אמיצת־הלב ורבת־השכל, לעורר רחמיה ורחמי בתה הקטנה, היתומה החביבה על העם, מָרִימִי, רבת־החן ורכת־הלב. מתנפלות האומללות לרגלי שתי הנסיכות – האומללות גם הן – בוכות ומיללות, מתַנות את כאב לבן, בהלקח מהן מחמדי נפשן ובהשארן בחסר־כל; גזות הן את שער ראשן, מתגודדות ומפילות תחנתן לפני “בנות המלך” שלא תתנה דֳמִי למלך, עד אשר יוציא לאור משפט בעליהן ובניהן, ועד אשר יגמל כרשעתו ל“רוצח האדומי” שחלל כל קדשי האומה, שהרג במזיד אנשים חפים מפשע, אנשים יקרים וצדיקים.

ולא הרפו הנשים מהמלך גם במקדש, בהיכל ה‘. יום יום עם הופעתו בלוית שריו ועבדיו מעבר לָ“עֲלִיָה” בלכתו מארמונו שבעיר העליונה אל בית ה’ על הר המוריה להשתחוות שם – וצבאו עליו כל האומללות מרות־הנפש והשתטחו לרגליו, ובכו וצעקו ויללו מר, ודרשו משפט: – משפט על “הורדוס, הרוצח האדומי”, שהרג בחרב את בניהן ובעליהן, שלא כדת ושלא כתורה, ובלי חקירה ודרישה!…

והרגיזו הנשים האומללות מהגליל הרחוק, שבקצה הצפון, את עיר־הקדש ותושביה, והלכו מארמון לארמון, ומבית־גדול למשנהו, משופט לכהן, ומראשי העדות אל חכמי התורה וסופרי הסנהדריה הגדולה, וספרו ע“ד הרציחות האיומות שבצפון הארץ: רציחת נפש חזקיהו הגלילי ורציחת עשרות מחבריו, שקנאו לעמם ולחפשו, ברצותם להסיר מצואר האומה את העול הכבד, ששמו עליו הורדוס ומתי־סודו, כדי להחניף לרומאים; מתאוננות גם על הסבל הרב מידי שלטונות הזרים־הצרים, שהולכים ומכבידים עולם משנה לשנה – ואין עוזר; מספרות על הצעירים, אמיצי־הלב וחמי־הרגש, המתאספים חבורות־חבורות, ומנסים לחלץ את האומה מידי מציקיה – הורדוס וגדודיו, התומכים בידי הרומאים לכבוש את הארץ, ולרגלי זה צפויים הם, טובי הנעורים, למות אכזרי ע”י “הרוצח האדומי”.. ומבכות הנשים את מתיהן, מיללות על אבדן הנפשות הטהורות והנקיות, ושפכו את צרתן – צרת כל האומה שבגליל. –

ורוגזה וחרדה העיר הקדושה; לב האומה מתרגש לשמע המעשים הנוראים, שנעשו בנפשות מישראל על־ידי “משפחת האדומים” שהפרו כל חק ותורה, ולב טובי העם מנבא ימי חשך ואסון לאומה, ימי צרה ומצוקה לארץ, – כי לא תשקט האדמה ולא תרגיע על הדם, שהחניף את יושביה, על מות טהורים וקדושים בלא דין ומשפט, בלי פקודת הסנהדריה הגדולה.

אז יתיצבו נבחרי העם וחברי הסנהדריה הגדולה שבירושלם בארמון החשמונאים לפני “זקן־האומה” מטעם רומא, הוא “המלך” היהודי הורקנוס – ושפכו לפניו את שיחם ודאגתם, דאגת העיר הקדושה לגורל האומה והארץ כולה, ודברו לו דברי כבושין:

" – עד מתי, הוי המלך, תביט עמל ותחריש, תראה דמעת עשוקים ותשקט, תשמע אנקת אומללות ותשים יד לפה?… האינך רואה את הרעה ההולכת וגובדת בארץ? האינך מתבונן כי משפחת אַנְטִפַּטְרוֹס האדומי מכבידה את עולה על תושבי המדינה, מרגיזה את שלום העם ומחללת כל קדשי האומה? ה“אפוטרופוס” מטעם רומא עושה במדינה כל מה שלבו רוצה. בנו האחד מושל בעיר הקדושה וסביבותיה, ובנו השני מחריב את הגליל בשלטונו האכזרי… לא עושי דבריך הם, אנטפטרוס ובניו, כי שליטי הארץ הם ועל פיהם יכבדו המסים על העם האומלל זה כמה… ועוד ידם נטויה – והמיטו אסון גם עליך, הוי מלכנו, וגזלו ממך את עטרת מלכותך… פקח עיניך, בן החשמונאים, בנה של שלומציון המלכה הצדיקה והישרה, שמשלה ביראת אלהים ובאהבת עמה; התבונן על הסכנה המגיחה וקרבה לעם ולארץ ולכל משפחתך… הקשיבה ושמע לקול דמי ההרוגים, דמי חזקיה הגלילי וחבריו, דמי המעונים הצועקים מן האדמה: בלי משפט ודין, בלי חקירה ודרישה נהרגו, בלי שאל חברי הסנהדריה הגדולה… ככה השפלה האמת בדורנו, והצדק ירד עד עפר בימיך… ועתה שלח וקרא להורדוס האדומי נציב הגליל ושפָטַהו הסנהדריה, כי לא יכופר לארץ, כי אם בדם שופך הדם הנקי…"

אין אונים יושב לו המלך על כסא מלכותו, ראשו מורד ועיניו סגורות; דרך חלונות ארמונו מקשיב הוא לבכי הנשים האומללות ולבו בו ירעד ונפשו תתפלץ; שומע הוא את דברי טובי האומה – ויודע הוא, כי דבריהם כדברי האורים… כמוהם מרגיש הוא את האסון המגיח על עמו, על משפחתו, עליו עצמו – ואינו יכול לעשות מאומה… מדי בוא אליו ה“אפוטרופוס” מטעם רומא ודבר אליו את דבריו החלקים – וידע, כי החרב החדה תלויה לו מעל לצוארו, עוד מעט ותרד עליו… ומדי יעלו על לבו מעשי הורדוס ומעלליו ובהחליטו לשים קץ להם – והרגיש את מבט עיניו של הצעיר ההוא, שאין קץ לגאותו ואין גבול לעריצותו, וקפאו דמיו בעורקיו, וראה לפניו את הסכנה הזוחלת ובאה, החודרת לאט לאט ועוד מעט ועברה על ראש האומה, על משפחתו וגם עליו בעצמו… ואין אונים הוא להרחיק את הסכנה, ולהפך: בידיו הרפות ובמעשיו החלשים מקרב הוא את הקץ האיום, ממהר הוא להביא את הרעב…

ויושבים נבחרי־העם ומחכים למוצא פי המלך, המתעמק במחשבותיו הנוגות, האוכלות את לבו – שומרים הם את דברי פיו, ולתשובותיו ייחלו.

“– עזבוני נא, עזבוני לנפשי – נאנח המלך – עזבוני ומחר אתן לכם את תשובתי…”

חרדים ונרגזים עוזבים טובי העם וזקני העדות את המלך האומלל; חפויי ראש ועצובי־רוח יוצאים הם מלפני בנה של שלומציון המלכה, שהיתה מוצאת כל פעם עצת־עזרה לצרת האומה; נוכחים הם בחולשתו של המלך וברפיון כחו לעת כזאת, שהגבורה נחוצה מאד, שרק אומץ־לב כביר יוכל להציל את המדינה… וביחד עם המלך מרגישים הם ברעה הנוראה המתרגשת ובאה, ההולכת וקרבה, ואין לאל ידם לעשות מאומה…

… בחדר משכיתו שבארמון החשמונאים יושב לו תפוש ברעיונותיו “מי שהיה מלך היהודים”, בנו של ינאי הגבור ושלומציון המלכה הצדיקה, מתעורר הוא לפעמים, מתהלך בחדרו אנה ואנה, וזכרונות חייו יעברו לפני עיניו.

“…צדק אריסטובלוס אחי האומלל, צדק!… הוא היה הבן הראוי לעלות על כסא המלוכה תחת אבינו ואמנו השליטים בעז ואמץ; הוא, אמיץ הלב, הוא, מפקד הצבא וחביבו; הוא, שבכחו וגבורת־לבו היה דומה ליהודה המכבי, לשמעון הַתַּסִּי, להורקנוס הראשון ולינאי אבינו… ואני, רק כהן אני, כהן המתפלל לאל עליון ומשתפך בשיחו לפני יוצרו. אוהב אני לחזות בנעם ה' במעונו הקדוש, לבקר בהיכלו ולהסתופף בחצרותיו; חביבות עלי שיחות הכהנים לבושי הבד; מתענג אני לראות פרחי הכהונה היקרים העוטרים את המזבח וממהרים לעשות את העולה ושלמים, את הקטרת והמנחות, ולאכול עמהם את בשר הזבחים לרצון לפני ה‘; בחרדת קדש מקשיב הנני לחכמי הפרושים המבארים היטב את תורת ה’ וחקיה, כפי שנתנה למשה מסיני, ושנמסרה על ידו לזקנים ומהם לנביאים, ומהם לאנשי כנסת הגדולה עד חכמי הפרושים… ובימי חג ומועד, בשבת שבתון, בלבשי את בגדי השרד, בגדי הקדש, בהקטירי קטרת, בהעלותי את המנורה הטהורה, ובהכנסי פנימה אל קדש־הקדשים פעם אחת בשנה – רק אז ארגיש את ישותי, אתרומם, אתעלה, השכינה תשרה עלי, – אז אשפך שיח לפני אלהי מושיענו על האומה ופריחתה, על הארץ ותנובתה; אבקש רחמים על גלות מצרים ובבל ועל עתידנו בארץ אבותינו…”

“ואמנם באמון לבי ונפשי נשבעתי אז, כשעמדנו אני והוא, זה מול זה, במקדש ה' לפני כל קהל ישראל הנאסף, כי הנני מוסר לאחי וליורשיו את המלוכה ולוקח לי רק הכהונה… הרגשתי כי הוקל לי, כי עול הנהגת המדינה, שדכאני מיום מות אמי המלכה הצדיקה, הוסר מעל צוארי, והנני מסור עכשיו אך לקדושה ולטהרה, לכהונה, שכל כך יקרה לי וחביבה… ואיך זה נפתיתי לאנטפטרוס זה לבגוד באחי, לחלל שבועת הקדש ולהביא מלחמה בשערי הארץ, שהיתה שקטה בימי המלכה… ומה רבו חללי המלחמה, ומה נוראות תוצאותיה!… הרומאים כבשו את הארץ, את העם שמו למס עובד, את עטרת המלוכה הורידו מראש החשמונאים… הה, שנינו נפלנו בפח: אחי האומלל נפל לפני בני עולה, בחפצו להגן על חרות עמנו ועל עטרת משפחתנו, ואני… (“המלך” התבונן בחדרו סביב, פן “שומע” איש את מחשבותיו…) אני – נצודותי בידי איש ערום, שכנראה חושב באמת מחשבת זדון, כמו שהוכיחו לי ראשי הסנהדריה הגדולה וזקני העדות; הוא ה”אפוטרופוס" הרומאי, שומר הוא את צעדי ואת מחשבותי, שת מרגלים סביב גם בארמוני… הוא ובניו מדברים אתי רכות וחלקות וכמו מסכימים לדברי, – וכותבים בשמי אחרת ומכריחים אותי לחתום על כל פקודה שיוצאת מהם… לי הם מספרים על מצב האומה ועניניה אחת, ולנציב רומא באנטיוכיה אחרת… והארץ מלאה מוטה ופרק, הרומאים מתגברים בה; פטיש כל הארץ הולם על ראשנו ומהממנו, המוכסים גובים מסים באכזריות ומרוששים את העם… וחופש האומה אבד וגאון החשמונאים השפל…"

“ואין אונים אני, אין בי כח לשנות”" – דובבות חרש שפתי המלך…

מחשבותיו הופרעו על־ידי שומר הסף, שהודיעהו כי בתו אלכסנדרה ומרימי נכדתו החביבה לו מבקשים לראותו.

אל חדר משכתו נכנסו – בתו אלכסנדרה, לבושה בגדי אבל מיום הומת בעלה אלכסנדר מות נבל באנטיוכיא, ובתה מרימי, ילדה בת שתים עשרה, יפת־עינים וצהבת־תלתלים, חמדת לב כל העם בירושלם. הקטנה רצה לקראת זקנה ותחבקהו, אף המלך נשק לה ויושיבנה בחיקו ויחבקנה. אלכסנדרה נשקה את יד המלך ותשב על ידו, אמץ לב ונפש נראו בפניה היפים הענוגים, ביחד עם תוגה עמוקה שרבצה בקמטי עורה הצח; היא הביטה אל אביה הנדכא המתלבט במחשבותיו, אל מצחו החרוש דאגה, הבינה את המתרחש בלבו וברחמים, כאם אוהבת, נחמתו ואמרה לו:

– חזק, מלך יהודה, והתחזק! עוד לא הכל אבד! עוד הנצנים האחרונים מגזע החשמונאים לא נבלו… ואל נא ישפל כסא כבודנו, כסא החשמונאים המפואר מדור דור… הבט מסביבך: העם אתך! כל עיני האומה נשואות אליך, ובה תמצא את חזקך… אמנם מכל צד מכתירים אותנו מרגלי חרש (המלך נרתע והביט לאורך ולרחב החדר), על כל מדרך־כף־רגל שומרים צעדינו ואורבים לנו; בשבע עינים ישגיחו על מעשינו ובשבעתים אזנים ישמעו את דברינו… אך חזק אתה ונתחזק כלנו!… אסור לך להעלים עין מן ה“אפוטרופוס”, שרק את טובתו הוא דורש… את המלוכה רוצה הוא לגזל ממך, את כתרם של החשמונאים, מצילי העם, אומר הוא, האדומי, לרשת… עשו חפץ להרג את יעקב אחיו ולרשת את נחלתו… והארץ מלאה גזל וחמס, העם נאנח מעצמת עֹל הרומאים, שהושם בידי ה“אפוטרופוס” וזרעו… אין דין ואין משפט ואין צדק בארץ הקדושה… אנשים נקיים נרצחים לעיני השמש והרוצחים אינם נדונים כמעשיהם".

“אנא, מלך יהודה, – הרי אתה עוד מלך לעמך והוא אוהבך; התעודד והושיעה, התאזר והצילה את הארץ, התחזק – וחיתה נפשך ונפשי ונפש מרימי ואריסטובלוס הקטן, שרידי משפחתנו המפוארה”…

והבת האומללה התרפקה על אביה הנדכא, וכמתחננת ובעינים מלאות דמע הביטה אל פניו העצובים.

אף מרימי הקטנה, שישבה בחיק המלך והקשיבה לדברי אמה, הרימה שתי זרועותיה ותחבק את ראש זקנה ותגפפהו, ובקול עצור מבכי לחשה לו: “סבא, סבא, רחם־נא על הנשים האומללות הבוכות; הדרש להן, עשה משפטן, מלא תחנתן… הרי כך כתוב בתורתנו: שופך דם־האדם – דמו ישפך… סבא, שלם לרוצח כמפעלו, פן יבלע לנו לכלנו”…

והילדה נתנה קולה בבכי…

– הרי, אבי המלך, הרי דברי תינוקות – דברי נבואה הם – לחשה אלכסנדרה על אזן אביה.

רגעים אחדים ישבה המשפחה האומללה הנפשות היחידות שנשארו מגזע החשמונאים, תפארת האומה ומעוזה – אחוזה ודבוקה יחד ושקועה במחשבות: הרגשה מועקה כבדה, צרה שמרחפת ובאה עליהם כולם ועוד מעט ותדכאם, – אך עוד טרם הבינוה, טרם ידעוה…

וכמו יצקו שתי הנפשות היקרות למלך את כחן ומרצן אל דמו הוא, והנה הוא קם מכסאו, כשקומתו נזדקפה וכלו אומר עז ואומץ. עומד הוא מול בתו אלכסנדרה, כשידו הימנית אוחזת את נכדתו החביבה, שהרימה אליו מבט עיניה הטהורות, ואומר: “הרגעי בתי, השקטי! עוד כתר החשמונאים לא אבד לזרעך, עוד ישאר ניר לבית מתתיהו הזקן; עוד נפשות קדושי משפחתנו מרחפות בארמון זה ומגינות עלינו, ולא אתן עוד לרגלי זרים לדרוך במקום קדשי אבותינו. מחר אתן צו להביא את הורדוס ירושלימה לעמוד לדין לפני הסנהדריה ולהשפט על מעשי הרצח. והיה אם נכון הדבר, והוא אשם בדם נקי – הוא עונו ישא כפי חקי הסנהדריה (נרתע המלך ונשתתק פתאם, כי נשמע לו לחש קל מסביב), וגם את ה”אפוטרופוס" ואת פצאל בנו שר העיר, גם אותם… גם אותם אבין לדעת כי עוד מֶלֶ… עוד נשיא ישראל הנני, עוד ראש האומה…

“ולנשים השכולות והאלמנות תאמרי, כי תשובנה אל כפריהן אל הגליל: – משפטן ידרש, משפט מהיר־צדק לפי חקי הפרושים של הסנהדריה הגדולה…”

האם ובתה נפלו על צוארי אביהן הזקן שהתעודד כלו; אלכסנדרה חזקה עוד את רוחו בדבוריה, בהבטיחה לו עוד פעם, כי כל האומה בדעה אחת אתו ואלהי אבותיהם יהיה בעזרו.

אחרי צאתן ישב עוד המלך שקוע במחשבותיו; אומץ לבו התגבר – וכמו נגלה לפניו רגע מסך העתיד וראה ונוכח, כי אמנם סכנה מרחפת על ראשו ועל ראש אהוביו שרידי משפחתו, והחליט בנפשו לשמר מכליון על הנצרים האחרונים של גזע החשמונאים.

הוא התעורר ויצוה על שומר הסף לקרוא אליו את איש סודו הנאמן לו את מַליך. שעה ארוכה התיעצו חרש ה“ידידים”, שמימי נעוריהם נקשרו נפשותיהם זה לזה; הם חָשבו וחִשבו את אשר עליהם לעשות ואת תוצאות המעשים והחליטו לשלוח מחר פקודה להורדוס בן אנטפטרוס נציב הגליל לבוא ירושלימה, ולעמוד למשפט לפני הסנהדריה על עון רצח נפשות נקיות חזקיהו הגלילי וחבריו בלי חקירה ודרישה, וכן לא יעשה בישראל!…

ביחד עם זה צוה המלך להודיע לכל חברי הסנהדריה הנמצאים בערי השדה להתאסף ליום המועד במספר שבעים ואחד איש, לשבת בלשכת הגזית לדון על הורדוס ומעשיו.

מליך איש סודו של המלך ונאמן בית החשמונאים יצא שבע רצון למלא את פקודת מלכו וידידו.

… באותו לילה – והאפוטרופוס אנטפטרוס ופצאל בנו, שר העיר, שלחו ציר מיוחד להורדוס שבגליל להודיעהו על דבר הפקודה שתבוא אליו מאת הורקנוס וייעצוהו, “לבלי המרות את פי הזקן”, – אך, אַל לו לבוא בגפו, כי אם עליו לקחת אתו שומרים לראשו מחילותיו הרומאים הנאמנים לו, – וגם יהיא אתו מכתב מסקסטוס קיסר, נציב אנטיוכיא, שבו יתרה הנציב הרומאי את “הזקן” על אחריותו, בנוגע לחיי נציב הגליל…"

ב

תמהים ומתפלאים עמדו אנשי ירושלם בחוצות העיר בבקר אחד למראה גדוד פרשים, צבא רומאי מזֻין בחרבות ורמחים, במגינים וכובעי־נחשת, כמו מוכן לקרב, שנכנס דרך שער שכם, אשר על יד פרבר בצעתא, שמחוץ לעיר, ומגמת פניו אל ארמון החשמונאים.

בראש הגדוד רכב על סוס אביר מפקד צעיר כבן עשרים וחמש, ואף על פי שהיה לבוש מדי־שרד רומא, העידו בו פניו, כי מן הנגב הוא. עור פניו היה שזוף, בעיניו נוצץ ברק המדבר, רשמי פניו היו קשים ומרץ רב ואכזריות נשקפו בהם.

וגדל ביותר תמהון תושבי ירושלם, בראותם, כי לקראת הגדוד יצא שר העיר פצאל, וגם “אפוטרופוס” המדינה, אנטפטרוס, בלוית שוטרים חמושים… אז הכירו אנשי ירושלם במפקד הצעיר את הורדוס נציב הגליל, זה שבימי ילדותו ונערותו היה לזועה לילדי העיר הקדושה, בהלחמו עמהם בקשתותיו ובחרבותיו, בעשותו בהם מעשי ילדות אכזרים, כדרך האדומים… ונודע להם, כי עכשיו הוא בא הנה בפקודת הורקנוס להשפט על רצחו את חזקיה וחבריו על דעת עצמו, בלי חקירה ודרישה.

עד מהרה התפשטה השמועה בעיר – וכל תושביה ברחובותיה ושוקיה ספרו על “מלכם הישר באדם”, “שסוף סוף גבר חילים ויחליט לגמול לרע כרשעתו, ועוד מעט והשמיד את האדומים כלם מן הארץ”…

וכל העיר הומיה, עורגת ומצפה למשפט.

בינתים והורדוס קרב אל ארמון החשמונאים שבעיר העליונה, כשהוא רכוב על סוסו הגאה, עטור פרשים רומאים עזי נפש וגאים, ואחריו נמשכים ילדים רבים והמוני אדם, תאבי־חדשות, כשהם הולכים ומתוכחים, הומים ורועשים.

על פי צו הורקנוס הושם הורדוס ובני לויתו באחת הלשכות של הארמון והפקדו עליו שומרים, עד שידרש לעמוד לפני המלך.

הורקנוס התכון להראות לנציבו שבגליל, כי עוד כח מלך אתו, וכי הוא השליט במדינה; הוא רצה להוכיר הפעם גם “לאפוטרופסו” וגם לשר העיר, כי הם כלם רק שריו, ממלאי פקודותיו, – ואין להם הרשות לעשות דיני נפשות בלעדיו ולהטיל מסים על האומה בלי פקודתו, וכי יש לו הכח לענוש על חלול קדשי האומה, הקבועים בתורת הפרושים… ומשום זה החליט לקבל את הורדוס באולם הגדול שבארמון הפרושים, בחוג משפחתו ובמעמד גדולי הסנהדריה, וראשי האומה וזקניה, שבאו מכל קצות המדינה, – ולצוות גם על אנטפטרוס ופצאל שיבואו להתיצב גם הם, כדי להראות תפארתו ואימתו כאחד.

… המלך ישב על כסא מלכותו, על הדום לרגליו יושבת מרימי, הילדה הנחמדה, מימינו – אלכסנדרה בתו, לבושה בגדי אבל ומשמאלו ה“אפוטרופוס” אנטפטרוס וראש העיר פצאל; משמאלם ומימינם ישבו ראשי הסנהדריה, כהנים לבושי בד ושרים בבגדי־הדרם וביניהם גם מליך ממתי סודו של המלך – כלם מחכים ומצפים לראות את “הרוצח האדומי”.

המלך נתן צו ושומרי הסף פתחו את דלתות האולם לפני הורדוס ובני לויתו.

גבה קומה, בעל פנים שזופים ונקשים כסלעי הנגב; לבוש בגדי מפקד רומאי – תגא לבנה, ששוליה אדומים; חגור חרב מרוטה על צדו השמאלי נכנס הורדוס אל אולם הכבוד, מבלי שכרע והשתחוה למלך, גם לא הרכין ראשו, כי אם הרים את ידו הימנית לאות שאלת שלום, כמנהג הרומאים בין איש לחברו; הוא צעד קוממיות ישר אל הורקנוס ואמר להושיט לו את מכתב סקסטוס קיסר, נציב רומא באנטיוכיא. ברגע זה נפגשו עיניו בעיני מרימי, שישבה על ההדום לרגלי המלך.

רעד עבר בכל גופו של בגבור האכזרי למראה הילדה התמימה: העינים הנוצצות והסוקרות הקסימוהו; תוי הפנים הרכים, שהביעו סקרנות ילדותית, ונפש תמה וטהורה חדרו אל נפשו הקשה והגסה, כחדור להב הגרזן בעץ אלון ומקצצהו… כמו מסך ערפל כסה את כל אשר סביב הורדוס ולא ראה כלום מלבד אותה…

והילדה הביטה אל הגבור ישר־ישר אל פניו: הנה הרוצח, הנה האיש,שהסב שכל ואלמון לעשרות נשים וילדיהן, שהפר את מצות תורתנו הקדושה… עיניה היו תלויות בו, וכשני אבני־חן המושכות אחת את השניה, ככה הביטו שניהם, הגבור והילדה אחד אל השני…

עד מהרה התעורר הורדוס, סקר בבוז את היושבים באולם, נגש ישר אל המלך, שהביט סביבו בגאות מלך ובפחד נסתר, ומסר לו את מכתבו של סקסטוס קיסר…

המלך קבל את המכתב, כשידיו רועדות, הסיר רת החותם מעליו ומסרו למזכירו לקרא בו. הלז קורא את המכתב הכתוב רומאית ומתרגמו למלך עברית מאמר־מאמר… ומרגע לרגע נשתנו פני המלך.

סקסטוס קיסר כתב:

ל“זקן היהודים” בירושלם, שלום!

"ועתה, כבוא המכתב הזה אליך, אֶטְנַרְךְ יהודה, הנני להעיד בך, כי נפש נציב הגליל בראשך, – אחרי, כי כל המעשים שעשה, בכרתו את ראשי המורדים שבגליל, מתאימים הם למצותי ולפקודותי, ואתה דע לך.

סקסטוס קיסר, נציב רומא שבאנטיוכיא".

המזכיר גמר לקרא את המכתב ופני הורקנוס חורו וצהבו כפני מת… אמץ לבו עזבהו, גאות המלך נכנעה כלה. הוא לא יכל לשלוט בעצמו, לבלי הראות את רגשותיו בקרבו, פחדו הפנימי התבלט בכל שרטוטי פניו שהיו לזועה… ברגע אחד אבד הכל… הוא הוריד את ראשו ולא הביט בפני איש ולא הוציא הגה מפיו… ולמראה פניו כבשו פניהם בקרקע גם כל קרואי העדה, מבלי התעודד, כמו נקפא לבם והיה לאבן… רק ה“אפוטרופוס” ושר העיר הביטו בחוצפה מנצחת, רגע על הורקנוס, שכלו התכוץ ורעד, רגע על הנאספים מוגי הלב והחרדים, ורגע על הורדוס חביבם, שבגאותו ובמבט עיניו לבד הכריע את שונאיו…

הורדוס, אחרי מסרו את מכתב סקסטוס קיסר להורקנוס, הפנה את מבטיו עוד פעם למרימי הקטנה, ועיניו נצמדו בה, כמו זו היתה מטרת בואו הנה; הוא גם לא הרגיש במבטי השנאה של אמה אלכסנדרה, שהביטה על “הרוצח האדומי” בעיני אש־נקמה בוערת, וכמו אומרת להכחידו מן הארץ…

אלכסנדרה הרגישה בשנוי הנמרץ שהתחולל באביה; היא, נכדתו של ינאי המלך הגא ואמיץ־הלב, הרגישה את כל עמק העלבון, שהעטה הורדוס על אביה ועל כל משפחת המלך והבינה לתוצאות הרעות, שתבאנה בעקב זה; גם מליך, שישב על ידה, כמעט שלא יכל לעצור בעד רוחו הסוער למראה עלבון בית החשמונאים, שבכבודם התימר כל ימי חייו, – אך למראה דכוי המלך לא נועז להפריע את הדממה…

והדממה היתה מעיקה… כפסלי־שיש ישבו כל הקרואים על כסאותם בלי להניע יד או רגל, כמו הרגישו כלם את הגרזן החד המונף על ראשם, ואם רק יִנּוֹעוּ – וירד ומחץ את צוארם…

והורדוס עומד ואינו יכל להניע אבר אף הוא: מרימי שבתה את נפשו והקסימתו כליל…

פתאם התעורר המלך; הוא קם על רגליו וקרא"

– “לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט!”

לתנועת יד המך קמו כל הקרואים ונפרדו ממנו, כשהם כלם נדכאים וחפויי ראש, נדהמים ורועדים כאחד; גם הורדוס ושומרי ראשו הרומאים יצאו מאת המלך, מבלי שהעז איש לעצרו ולהחזירו אל לשכת הארמון; אנטפטרוס ופצאל יצאו האחרונים והלכו אחרי הורדוס לקבלו בתוך ביתם, כאורח חביב ויקר – ונשאר באולם הגדול אך המלך עם בתו ונכדתו, ומליך נאמן ביתם.

הורקנוס לא עצר כח יותר, הוא ישב אין אונים על כסאו, כל יצורי גוו רעדו, פניו הלבינו, שניו נקשו זו לזו וכמעא שהשבץ אחזהו.

הוא התעורר קצת ובקש מאת מליך לקרא לפניו שנית מכתבו של סקסטוס קיסר, ולשמע אזניו נתכוצו פניו ובהם נגלו קמטים עמוקים… שפתי מלמלו: אטנרך יהודה אחראי בעד חיי נציב הגליל… האטנרך עומד במדרגה נמוכה מפקידו… הוא המושל בגליל ואיש לא יזיד למרות פיו… עושה הוא על פי מצות גבוה, הוא נציב אנטיוכיא… מלך יהודה אחראי בעד נפש עבדו… ככה ירדה ממשלת יהודה!…"

…“האטנרך אחראי " – והסנהדריה הרי היא השופטת, הרי היא העונשת את הרשעים כרשעתם, ואני איך אצוה עליה?… האצוה את השופטים לעַוֵּת הדין, לעקש הישרה, להצדיק רשע, ולבלי לריב משפט־צדקן של הנשים האומללות…”

נבוך המלך ולבו נמס בקרבו, אין אונים צנח כמעט מעל כסאו – אלמלא תמכה בו אלכסנדרה בתו ומליך ידי נעוריו…

הוא שלח את בתו ונכדתו מעל פניו ונשאר רק עם מליך לבדו.

שעות ארוכות התלחשו הורקנוס ונאמן־ביתו, זה שונא בית אנטפטרוס בכל נימי נפשו; מליך נסה לפתות את הורקנוס “לסב הלילה את בית אנטפטרוס ולהרס את מאורת הצפעונים פעם אחת”… בתחלה, כמו הטה המלך אזן לעצת ידיד נעוריו, שאמץ לבו היה ידוע לו, והמחשבה להיות חפשי מ“מועקת האדומים” לבבה אותו ביחוד אחרי העלבון הגדול שהעליבו הורדוס בפני כל גדולי האומה, – אך מרגע לרגע פג רוחו של הורקנוס, לבו נמוג והוא החליט לשלח את מליך להורדוס ליעצו לצאת הלילה מן העיר בלוית שומרים… מליך התרגש לפקודה זו וסרב לעשות מצות מלכו ואדונו, בראותו בזה נתינת יד לפושעים ולבוגדים בעמם, – אך הורקנוס צוה, דרש, בקש, כמעט שהתחנן להציל אותו, – ואחרי מחשבות רבות נכנע מליך והלך ל“הציל” את ידידו ורעו האומלל.

אך עד מהרה שב מליך והודיע, כי הורדוס דחה בגאוה ובוז את הצעת “הָאֶטְנַרְךְ” להתגנב מן העיר בלילה, וכי מחכה הוא למשפט…

חוצפתו של הורדוס וזדון לבו במעשה הזה הפיגו את שכרון חולשתו של הורקנוס, הוא הבין וחזה את עתידו ועתיד עמו, בהנתו השלטון לאנשים הללו. וכמו הוצת בו נצוץ החשמונאים הראשונים קרא ואמר: “אם במשפט רוצה הוא – תבוא הסנהדריה הגדולה ותשפטהו כמעשיו…” – ויצו על מליך לקרוא מחר לאספת הסנהדריה בלשכת הגזית.

ג.

שקט בארמון החשמונאים… המלך נסגר בחדרו ואינו יוצא ממנו. לשוא התחננה לפניו אלכסנדרה בתו; גם נכדתו מרימי נגשה פעמים אחדות אל דלת החדר לבקש את המלך לאכל ולשתות – הוא דרש לבלי יפריעוהו עד מחר בבקר.

… שקט בארמון ועצב… זקני משרתי הארמון כמו התחבאו בפנתם; מרגישים גם הם את האסון ההולך ובא על אדוני הארמון ועליהם עצמם, שנחשבו לאברי משפחת החשמונאים זה דורות אחדים, שלקחו חלק בשמחת אדוניהם וסבלו בסבלם – ולבם יהגה אימה ופחד…

… שנת המלך נדדה… עוד רוחו סוער בקרבו על הורדוס ומלא הוא עז לשלם לרשע כרשעתו… אולם מחשבותיו ורעיונותיו מתהפכים מרגע לרגע – מאמץ לב למרך רוח, מרגש של נקמה להכנעה מתוך פחד, – ופתאום עולים במחו דברי הנביא בן־בוזי: “חַי אָנִי, אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפַר – וּנְתַתִּיו בְּרֹאשו…” נרתע הורקנוס למלים אלה, שנשקפו לפני עיניו ככתובות באש שחורה על אש אדומה, ורואה הוא במאורעות האחרונים “אצבע אלהים” על השבועה שהפר, שבועת אלהים שהיתה בינו ובין אחיו האמלל, אריסטובלוס… ופתאם הוא נזכר בעצתו של מליך – להכרית זרע מרעים בפעם אחת, ומחליט הוא להתנפל על שלשתם בלילה הבא אחרי המשפט…

ואלכסנדרה בת המלך גם היא שנתה נדדה… היא שמה תקותה במליך ידיד ביתם ובהשפעתו על המלך; היא, בתבונתה הרבה, הרגישה כי עתידה “משפחת האדומים” למשול בארץ ואז יכריתו את שרידי משפחת החשמונאים, אותה ואת בתה ואת בנה הקטן, יורש כסא החשמונאים, מן הארץ, ורק תחבולה אחת ישנה להכריח את אביה להסכים לעצת מליך (עצתה גם היא!)… אבל אביה מוג־הלב שם לאַל גם את העצה האחרונה הזו…

ונדדה גם שנת הילדה מרימי; בעמקי נפשה הרכה והענוגה התחולל במשך היום איזה רעיון שמבהיק וכהה, מבהיר ודועך; מבקשת היא להבינו, להתבונן מקרוב – והוא מתרחק ונעלם… עיני הורדוס, שהבריקו מולה באור פרא, חדרו עמק עמק אל נפשה פנימה וכמו האירו לה לרגע את עתידה החתום והסתום… והיא מחפשת בתעלומות אלה ומוצאת רק קטעים, שברים, רסיסים…

…כבר חצות לילה והיא אינה ישנה. מאורעות היום מתחו את עצביה הדקים, והיא חרדה ורועדת. כל אִוְשה קלה, שעוברת על פניה מעוררת בה פחד נסתר; מנורת השמן הדולקת בפנת חדרה והמבלחת לאט־לאט, מגידה לה סתומות שפתרונן אינו מובן לה… להב הנר מתרומם רגע, אור דמדם מגיה והחדר שופע דם… הנה תדעך הלהב, ומֹחה גם הוא דועך. פתאם וממחבואי החדר, מן האפלולית שבפנות, פריץ־חיות מזנק ומתנפל עליה, מחבקנה בכפותיו עד כדי חנוק… והיא מתעוררת בקול פחדים: מְרַצֵּחַ!…

לקול צעקתה התעוררה מיניקתה שחרדה אליה, ישבה על יד מטתה, חבקתה וגפפתה, – והנסיכה החביבה רועדת כלה, כשהיא חציה ישנה וחציה מדמדמת… מן האפלולית מגיח אליה נחש, שפני אדם לו, וידים ורגלים לו; הנה הוא מתפתל סביבה, הוא תופשה בזרועותיו הארכות, מגפפה ומנשקה, מאכילה ומשקה, – וכשהיא מתבוננת אל ספל הזהב שלפניה – והנה הוא מלא דם… מרימי מתעוררת בפחד איום, והנה היא שוכבת בזרועות מיניקתה, כלה רועדת ונרגזת, ולפני עיניה עוד הספל המלא דם, המשתפך מהלהב האדום של המנורה הבוערת, ובאפלולית שבמקצע החדר עוד מתחבא ומזדקר הנחש הנורא, הנחש המתפתל…

… גם הורדוס לא ישן בלילה הזה… בבוז ובגאוה דחה את הצעת “הזקן” לעזוב את העיר בלילה – הוא ידע את אפיו של הורקנוס והיה בטוח, כי לא יתן לנגוע בו לרעה, וחפץ היה להראותו, כי אין אימתו עליו כלל וכי אינו נכנע לו ולפקודותיו ולעצותיו… גם אביו אנטפטרוס ופצאל אחיו יעצוהו להשאר בלי פחד, וכי הם הכינו מכבר כל הדרוש להצלתו, וכי גם הם חפצים להראות את כחם “לזקן” המתגאה ביחס אבותיו ולמליך שונאם, השואף להצמיתם…

…שוכב הורדוס בעינים פקוחות לרוחה ורואה הוא לפניו את מרימי הילדה, נכדת “הזקן”. בלי נוע עומדת למולו תמונת הילדה רבת החן, התמימה והמקסימה… עיניה פולחות את לבו ונפשו… הן מגידות לו איזה דבר, הן מנבאות לו עתיד, ומתאמץ הוא להבין פשרו, לדעת את תכונתו ואינו יכל… מרגיש הוא, כי פתאם צצה בשבילו חידת חיים, חידה מפליאה בתעלומותיה, שעודה נעלמה, – ובהתאמצות כל כחותיו הנפשיים מתחזק הוא לחקרה ולדעת פתרונה…

מתעמק הוא במחשבותיו, ועיני הילדה המזהירות מבהיקות וכאילו מאירות לו את חשכת החידה… לאט־לאט והצעיף האפל הפרוש על העתיד מחויר ומתבהר, מתבהר ומתגלה – ואור בהיר ממלא פתאם את כל מחו ולבו.

– “והרי היא יורשת הכסא!…”

והציף האור את כל לבו ונפשו, והנה הוא מרחף בעדן החיים!… ורואה הוא חזיונות נעימים, שאליהם תכסף נפשו מימי נעוריו, ושאביו ואחיו נטעו על לבו תמיד… הנה הוא יושב על כסא רם ונשא באולם החשמונאים המפאר, בידו החרב החדה שבה התיז את ראשי המורדים חזקיה וחבריו; סביבו רומאים מזוינים מיחלים למוצא פיו: רגלים, פרשים, שרים ומפקדים, כלם משתחוים לפניו ביראה ופחד ונותנים כבוד לשמו… הנה מובאה לפניו שורת מורדים חדשים, כלם ידיהם אסורות לאחוריהם בכבלי ברזל מצלצלים ועם צוארם חבל מחניק; פניהם מורמים למולו ומביעים לו שנאה גלויה, והוא בצהלת־נקמה מתיז את ראשי כלם, אחד אחרי השני, אנשים ונשים וטף… הרצפה מאה דם, כסאו שוקע בין גופות החללים, והוא צוהל ומתיז ראש אחרי ראש… אך מה זה?… שם, מן הפנה שתי עינים מזהירות, נוצצות, נוקבות את לבו… העינים פקוחות לרוחה וכמו מדברות לו: מְרַצֵּחַ!… מְרַצֵּחַ!… הוא רועד כלו, לבו רוגש, ומבלי התאפק אוחזת ידו בחרבו הנכתמה בדם והוא מרימה בכח ומתיז את ראש הילדה בעלת העינים הנוצצות, שעודן נעוצות בו, וכמו צוחקות ומלחשות: מְרַצֵּחַ!… מְרַצֵּחַ!… דם רב נתז על פניו ועל ידיו, דם עדין, דם כחל, דם, דם, דם… וכל גופו רטוב בדם…

הורדוס מתעורר בפחד לא־ישער, וכלו מכסה זעה קרה…

ד.

רק העלה תמיד של שחר – והר הבית מלא המוני אנשים: האלמנות והאמות השכולות הלבושות שק אשר חכו למשפט זה כמה, היתומים וקרוביהם שפניהם קדרו מצער, אצילי העדה ודלת העם – כלם התאספו סביב לשכת הגזית, שבו יֵשבו היום על כסאות למשפט כל חברי הסנהדריה הגדולה במספר שבעים ואחד – לשפוט את הורדוס, נציב הגליל, על רצחו נפשות נקיות במזיד.

ולשכת הגזית, מקום שהסנהדריה הגדולה דנה דני נפשות, בנויה בצפונית־מערבית הר הבית ומבואות נפתחים אליה מן ההר; בה אולמים גדולים רחבים, שחלונותיהם נשקפים למקדש, – שממנו הצדק והמשפט מופיעים לעדת השופטים, כדי שיתחזקו בצדקם וישרם, לבלי ישפטו עול ולא ישאו פני רשע.

באולם הגדול, אולם המשפט, לעמת הקיר המזרחי, הוכנו שבעים ואחד כסאות כחצי גרן עגולה, כמספר שבעים ואחד חברי השופטים; כסאות נשיא הסנהדריה ואב־בית־הדין באמצע ומשני צדיהם מושבות מיוחדים לשני לבלרים סופרי הַדַּיָּנין, שרושמים דברי העדים וכותבים דברי המזכים ודברי המחיבים שבשופטים. לימין הסנהדריה, בדרום האולם על במה מיוחדת, מוכן כסא להורקנוס, נשיא העם.

נפתחו דלתות האולם הרחבות – וכל חברי הסנהדריה ובראשם הנשיא הלל הזקן ואב־בית־דין חברו שַׁמַּי, נכנסו זה אחר זה, כלם עטופים טליותיהם המצֻיָּצות – המזכירות את מצוות ד' ולעשותן בלי חת ומורא.

שבעים ואחד איש! כולם בעלי קומה ופרקם יפה, בעלי מראה והדרת פנים; כולם בעלי־שם, שנסמכו ע"י נשיא הסנהדריה ואב־בית־הדין; כולם טובי האומה, חכמים ונבונים; יראי חטא ושפויים בדעתם, הליכתם בנחת ובכבד־ראש ורוח הבריות נוחה מהם, כיאות לחותכי חיים ומות לבן־אדם, שנברא בצלם אלהים, – וכולם בלב אחד להציל עשוקים מיד עושקיהם ולבער הרע מקרב עמם.

ומכל קצות הארץ נבחרו, מחשובי היחס שבכהנים, לויים וישראלים, שעלו מדרגות־מדרגות למשרה חשובה זו: מִדַּיָּנֵי עירם לפתח הר־הבית, משם לפתח העזרה, ורק משם לבי"ד הגדול שבלשכת הגזית.

ישב הלל הזקן נשיא הסנהדריה בראש, מימינו אב־בית־הדין שַׁמי חברו, משמאלו החכם, ואחריהם כל חברי הסנהדריה, כל הגדול מחברו בחכמה קרוב לנשיא; ישבו בחצי גרן עגולה, כדי שיהיו רואים אחד את השני.

דרך מבוא המלך נכנס גם הורקנוס. חבר השופטים עם הנשיא ואב־בית־דין בראש נתנו כבוד למלך: כלם קמו מלפניו ועמדו עד שבתו על מקומו, מימין חבר השופטים.

פני המלך היו לאים וחורים – ליל הנדודים שם את חותמו עליהם, אך הם הפיקו מרץ ועז והחלטה גמורה.

גם “אפוטרופוס” המדינה אנטפטרוס ובנו שר העיר פצאל, גם הם באו אל המשפט, וישבו על כסאות משמאל לחבר השופטים. נשיא הסנהדריה צוה להכניס את כל העדים, שהיו במספר רב, כולם גברים, צעירים וזקנים, שבעיניהם ראו את מעשי הרצח של הורדוס.

אחרי ברור דברים ושאלות נוכחו השופטים, כי חלק גדול של העדים היו קרובים לנהרגים – אבות, אחים ודודים, ומשום זה נפסלו מלהעיד, אבל עוד נשארו רבים בלי זיקה של קורבה, וכל אלה עמדו לשבועה כשאב־בית־הדין אֵיֵּם עליהם בדברים הללו:

" – דיני נפשות לפניכם, העדים! הוו יודעים שלא כדיני ממונות דיני נפשות: דיני ממונות אדם נותן ממונו ומתכפר לו, ודיני נפשות דמו ודם זרעו תלויים בו עד סוף כל הדורות.

" – הוו זהירין בדבריכם, העדים! לא מֵאֹמד ולא מפי שמועה ולא מפי עד, גם לא מאדם נאמן תהיה עדותכם, כי אם מה שראיתם בעיניכם.

" – ואמיצי לב תהיו, העדים! ואל תאמרו: מה לנו לחוב בדמו של זה, – קול דמי אחיכם צועקים מן האדמה, ואם ראיתם וידעתם ולא תגידו– עונכם תשאו! ואם יהרג הרשע בעדותכם – שכרכם יהיה גדול, בְּקַיֶמְכֶם: “וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ!”

שמעו העדים את דברי אב־בית־הדין נשוא־הפנים ברטט, ברגש ובלב טהור; אחדים מהם פקפקו בעדותם והסתלקו מן השבועה ומעדותם, – אבל עוד מספר גדול של עדים נשבע בשם אלהי ישראל, אבי המשפט והצדק, דַיַּן אלמנות ויתומים, כי רק אמת יספרו, מה שראו בעיניהם.

אחרי האיום והשבועה הוצאו כל העדים אל החדר הסמוך, משמאל האולם.

אז צוה הלל נשיא הסנהדריה, את חזני המשפט להכניס את הנאשם.

לבוש תגא יקרה של ארגמן, כמנהג סֶנַטורי רומא, חרב צמודה לו על ירכו האחת ופגיון קטן מצדו השני, בראש מורם ובעינים גבוהות מזרות חצפה ובוז, בלוית רומאים מזוינים שומרים לראשו, נכנס הורדוס אל אולם המשפט ועמד לפני השופטים.

חרדה תקפה את חבר השופטים למראה הזה; לבם רעד למחזה, שלא ראו מעולם בשעת דיני נפשות… והורדוס עומד ומביט על כל חברי הסנהדריה לא כמו על שופטים, שבידם לחתוך גורלו הוא לחיים ולמות, כי אם כמו על שבויי חרב, שעל פי פקודתו יעשו בם כחפצו…

גם לב הורקנוס נרתע פתאם, ופניו הלאים והחורים מנדודי ליל הלבינו וצהבו, – אבל קרבת בתו אלכסנדרה עודדתהו, בהביטה אל אביה באמץ וברחמים גם יחד, ובלחשה לו דברי חבה וחזוק.

רק נשיא הסנהדריה ואב־בית־הדין הם שישבו על כסאותם בכבוד הראוי להם, לא שמו לב לגאות הנשפט ולחצפתו ועיניהם כמו צפו למרחוק.

חקירת העדים התחילה.

זה אחר זה נכנסו – זקנים, באים בימים, צעירים מבֻגרים – וכלם העידו על מעשי רצח נוראים שנעשו על ידי הורדוס בן אנטפטרוס, נציב הגליל: רציחת אנשים על ידי סַיִף, צליבת אנשים כמנהג הרומאים, מות אנשים, שעֻנּוּּ בענויים איומים עד צאת נפשם; כלם ראו את הורדוס עומד ומתיז ראשי אנשים מישראל, שהיא קרא להם “מורדים”, וכשהעיזו אחדים מאמיצי־הלב להתרות בו, על עונו – ונהרגו גם הם… היו מעשי רצח שלא בידי הורדוס ממש, אבל על פי פקודתו, ע"י אנשים רומאים, עושי דבר ובמעמדו.

וכל העדות הזאת נחקרה הרבה ונבדקה ע“י נשיא ואב־בית־הדין וע”י אחדים מחברי הסנהדריה; והסופרים משני הצדדים יושבים ורושמים כווּן העדות מלה במלה.

חקרו: באיזו שנה, באיזה חדש, בכמה לחדש, באיזה יום בשבת, בכמה שעות היום, באיזה מקום – והעדויות של כל העדים נמצאו מכונות בדיוק.

בדקו: באיזה כלי משחית נהרגו הנרצחים, מה היה לבושם של ההורגים והנהרגים, וגם העדויות האלה היו מכוונות לפרטיהן.

נסו אחדים מהסנהדריה להטעות את העדים: אולי ככה ראית, אולי אחרת, – אבל כל סתירה לא נמצאה בדבריהם, כל מקרה הֲזָמָה לא נראה, כל העלמה, כל דמיון לא נתגלה, והיה ברור, כי כל העדים עדי אמת הם.

והורדוס עומד כל הזמן ומביט בלב שקט אל העדים והשופטים גם יחד; לא סתר את דברי העדים ולא הכחישם ולא בקש מאת השופטים רשות לדבר ולהתנצל. וכשנשאל ענה קצרות " “את פלוני ופלוני הצלבתי, משום שהעליבו את פקידי רומא המושלים ולא נשמעו לפקודתם; את פלוני ופלוני צויתי להלקות עד מות, משום שהמרידו עלי את כפר פלוני לבלתי שלם מסים; את חזקיה ואחיו וחבריו הרגתי בעצם ידי, משום שאספו גדודי “קנאים” לפרק עול רומא, ממשלת העולם – היא גם ממשלתנו.. ואת המַּתרים בי דנתי משפט מות, משום שחללו את כבודי, בתור נציב הגליל…”

עומד הוא ומדבר דבריו לפני הדינים, שיושבים לפניו – לא כמו נדון כי אם כמו דַיָּן הגוזר, החותך חיים ומות לפושעים.

מרגיש הורדוס כי דבריו מדהימים את “הזקן” ואת חברי הסנהדריה, – כי אלכסנדרה שומעת בחרוק שנים את דבריו, אבל הוא אינו שם לב לזה… וכשהוא מסב את פניו אל אביו ואחיו – נוכח הוא כי דעתם נוחה מדבריו ומהנהגתו.

נתכרכמו פני הדינים… שבעים ואחד מטובי האומה, ממרומי היחס, שנקראו מכל פנות הארץ, יושבים אחוזי אימה ופחד ואינם מעִזִּים לפתוח פה. מתבוננים הם אל המלך ואל נשיא הסנהדריה ואל אב־בית־הדין, כמנחשים מה יאמרו הם ובעצמם שותקים, כמו אבדה בינתם.

והמלך יושב ופניו משתנים מזמן לזמן, פניו צהבו וירקו, ועיניו שבערו בבקר באש גבורה של יאוש, התחילו כבות…

עד “תמיד של ערב” ארכו החקירות והדרישות והודאת הנדון. אח“כ בפקודת נשיא הסנהדריה נעקרו חברי ביה”ד ממקומם, התבודדו על הר הבית, כדי שכל אחד יתן דין־וחשבון לנפשו על מה ששמע ונוכח; זוגות זוגות התחברו, כדי לשא ולתן ולברר להם מה שטעון ברור; המעיטו באותו יום במאכל ומשתה, כדי שלא יהיה לבם נתון לצרכים גסים.

כשנתכנסו שוב ללשכת־הגזית, פתח הנשיר במשא־ומתן ויפנה אל הצעירים שבדינים לחוות את דעתם בדין שלפניהם.

והורדוס עומד ופניו אל השופטים, עיניו מזרות אימה, בוז ושנאה, ושפתיו דולקות, עוד מעט ושרף את כלם בהבל פיו…

נפנה הנשיא לימינו – כבשו פני חברי הסנהדריה בקרקע ולא ענו; נפנה לשמאלו – כבשו פניהם אף הם ושתקו; ולא נמצא אחד, שהעז להוציא משפט צדק לאשורו…

ישבו כלם ושתקו.

והורדוס עומד ומביט בפנים של חצפה ונצחון – רגע על השופטים הכובשים פניהם בקרקע, רגע על הורקנוס ואלכסנדרה הנדכאים שפניהם מעידים על סבלם האיום ורגע אל אביו ואחיו, שמבטיהם מחזקים את רוחו ומוסיפים לו חצפה על חצפתו.

אז קם על רגליו אב־בית־הדין שַׁמַּי – זה שישב כל היום ושתק, סקר את כל חברי הסנהדריה, שישבו כחצי גרן עגולה, פנה אליהם ואמר:

"חברי השופטים ואתה, המלך!

לא אני ולא אתם לא ראינו מימינו, שנדון יבוא לפני חברי הסנהדריה בצורה כזו. כל מי שהזמן לדין על עון חמור בא הוא מלא חרדה ומבוכה, מראהו כמראה אדם שרוצה לעורר רחמי השופטים עליו; בא הוא פרוע־שער ומעטף שחורים, פניו נבוכים וכלו נדכא… ואולם הורדוס זה, שנאשם בעון החמור ביותר, ברציחת המונים מישראל והזמן לכאן כפושע גדול – בא לבוש ארגמן, מסֻלסל בשערו, כמו לחתונת דודים; בא הוא אלינו בלוית חילים, כדי להרג אותנו אם נחיבו בדין… אבל לא אאשים את הורדוס, שהוא דואג גם כאן לשמירת חייו, – שהרי אתם בעצמכם וגם המלך בכלל הרשיתם לו שינהג כך… ואולם דעו לכם, שד' אלהים, האל הגדול, הדבור והנורא, הוא לא ישא פנים לכל איש, ויבוא יום, והלז שאתם רוצים לזכותו בדין, כדי לעשות נחת רוח למלך, לאנטפטרוס אביו ולראש העיר אחיו – הוא יענש קשה אתכם ואת המלך יחדו…"

ה.

באולם לשכת הגזית דומית מות… (נשמע רק שאון ההמונים מסביב לבית המשפט, שצבאו כל היום וצפו לרגע, שבו יוציאו את הורדוס לבית הסקילה) כל הלבבות דפקו, האזנים צללו כמו שמעו קול נביא מַרעים ומוכיח ומגיד עתידות…

כסופת־סער המגיחה פתאם ביום חם, המצננת את האויר ומטהרתו – כן פעלו דברי שמי הזקן על השופטים. כלם כמו השליכו מעליהם את כבלי קסמיו של הורדוס, הבינו את אשר עליהם לעשות, וילבשו כלם קנאת ד' צבאות, קנאת המשפט. נזכרו כי נצבים הם בעדת אל, שופט העולם כלו; ראו לפניהם את נשמות הנהרגים והנרצחים, המשוטטות באויר העולם ודורשות משפט צדק, והרגישו את אחריותם לפני האומה כלה… התחילו כלם לעַיֵּן במשפט, לשא ולתן, לדון ולהתוכח, ולגשת לגמר הדין ולחיב את הרשע…

ולא נמצאה כל זכות על המעשים שנעשו במזיד, ולא נמצא גם אחד שילמד זכות על הפושע להצדיקו.

עוד מעט והמשפט יגמר – ולחובה!…

פתאם קם המלך, שישב עד עכשו שקוע במחשבותיו בלי דבר דבר, וכשהוא כלו רועד וחור דרש לדחות את המשפט עד מחר – שכן… מנהג הפרושים, שלא לגמור דיני נפשות עד למחרת…

סרבו חברי הסנהדריה לדברי המלך וגלו דעתם, כי במקרה זה – בשעה שיש לפחד מהשתמטותו של הפושע – המצוה לגמר המשפט ולקים גזר הדין באותו יום. אולם פקודת המלך היתה נמרצה, והנשיא ואב־בית־הדין הסכימו לו, – כי כך מנהג הפרושים מדור דור.

ונדחה גמר הדין עד יום מחר, וחברי הסנהדריה נתפטרו לביתם.

יצא המלך מלשכת הגזית, ואחריו האפוטרופוס ושר העיר, – ואחריהם הורדוס ומלויו, שומרי ראשו, שצֻוּוּ לבוא אל ארמון החשמונאים…

ובעיר הקודש נפוצה השמועה, כי הסנהדריה הגדולה חרצה משפט מות על הורדוס, וכי בו בערב יובא אל בית הסקילה לכפר בדמו את דם הנקי ששפך. כל העם הרגיש בזה ספוק של גמול ונקם, של גאולת הדם, – ורבים מההמונים נהרו אל גבעת בית הסקילה, שממול לפרבר בצעתה, משמאל לשער שכם.

והגיע השמועה גם אל ארמון החשמונאים, לאזני עבדי המלך ומשרתיו ואל אזני הנסיכה החביבה, מרימי.

רגע פעמה שמחת נקם בלבה הרך של הנערה: הנה שֻלם גמול לעושה רע כרשעתו; דמי האומללים עליו יחולו, אנקות השכולות והאלמנות עליו תבאנה… ופתאם הרגישה על עצמה את מבטי הורדוס מיום אתמול – ולבה כמו עמד מדפוק, וכמו נדמו עורקי חייה וכל יצוריה קפאו; פניה חורו, שפתיה רעדו ולחשו: – “האמנם יהרג זה, זה, האמנם?…”

באותו רגע הודיעו בארמון כי המלך ואלכסנדרה עם הורדוס ושומרי ראשו באים…

ליל פחדים בירושלם… שנת תושביה נדדה. כלם מצפים לבקר לדעת מה נעשה, ושמועות על שמועות רבו: אלה אומרים כי הורדוס הוצא בלילה לבית הסקילה ושם הֻתַּז ראשו בסיף, כדין רוצח, מכה נפש במזיד; ואלה אומרים: כי רק מחר בבקר יגמר דינו, כמנהג הפרושים; אחרים נבאו כי העבד האדומי יברח בלילה, ועוד אחרים הפיצו שמועה, כי הם בעצמם שמעו קול מהומה מלשכת הגזית – כנראה התנפלה:משפחת האדומים" וצבא הרומאים על השופטים ויהרגום…

והפיות מתלחשים, והלבבות תוהים ועיר הקדש נבוכה…

ומטעם שר העיר פצאל העמדו שוטרים מזוינים לבלי תת לעם לצאת מחצרות הבתים, לבלי התאסף חבורות־חבורות ולהפיץ שמועות מרגיזות… כל אלה שהעיזו לצאת את השוקים ואל יד השערים הֻברחו את בתיהם. וסגורים במעונותיהם יושבים תושבי ירושלם כל הלילה מול מנורות השמן המהבהבות, נדודי שנה ואחוזי פחד ומחכים לאור הבקר.

אחרי חצות לילה. ארמון המלך כלו אפל מבחוץ; מסביב לו שומרי־חיל מזוינים שומרים על המבואות, מבלי שיוכל איש לחדר אליהם – ובחדר משכיתו יושב עכשיו הורקנוס נכה־רוח ודכא־נפש, מזֻעזע־עצבים, ולפניו בתו אלכסנדרה, שאמץ לבה מתגבר מרגע לרגע, מדי דברה אל אביה.

– אל יפול רוחך עליך, מלך יהודה! – אין כחו של זה אלא בחצפה! גבר כי יומת – וסר פחדו, ואימתו לא יבַעת איש… עד מהרה יתרצה אליך סקסטוס קיסר, אם רק לא תהיה עליו יד “האדומים” חזקה… זכר נא המלך, כי לא רק דמי הנהרגים צועקים אליך מן האדמה. כי גם העומדים לההרג… האמנם לא הרגשת במבטיו עליך ועלי, כי גם אנחנו נחשבים לו כקרבנות, ועוד מעט תהיה ידו נטויה גם עלינו לגדע את שרידי הנטיעות של בית החשמונאים… ואתה הרי אחראי לזרעו של אריסטובבלוס, אחיך האמלל, לזרע בעלי אלכסנדר שמת מות נבל במזימות “האדומים”… עורה נא המלך, נצר מגזע המכבים הגבורים! יזרמו נא דמי הקדושים והטהורים ההם אל דמך אתה. “הבא להרגך השכם להרגו” – זוהי תורת הפרושים ועצתם… הנה הם עכשיו שלשתם (אלכסנדרה השפילה את קולה קצת) – ה“אפוטרופוס” וזרעו בחדרי הארמון הישן, צוה נא על מַליך – הנה קראתי לו והוא מחכה בחדר הסמוך ביחד עם אחדים מגבורינו אנשי בריתנו – ושלשה אנשי הרשע, עוכרי נפש עמנו ומשפחתנו, אלה שמסרו את יהודה לרומאים, שלשה “בני עֵשָׂו” אלה, שרק לכבודם ולעשרם ידאגו, כלם ימותו מות נבל עוד בלילה הזה, מבלי שיבוא אליהם איש לעזרה – ולשמחת האמה ולאשרה!.. אל נא תשים לבך למכתבו של סקסטוס קיסר, והוא בעצמו יצדיקך לפני השלטון ברומא, אחרי מעשה הגבורה שתעשה… ואחר כך… ואחר כך… ויהודה תשוב לקדמותה, תשיג חרותה, כמו בימי ינאי והורקנוס הצדיק…"

מרב התרגשותה בקרבה קמה אלכסנדרה ועיניה הביטו למרחוק… אחר כך הוספיה לדבר:

" – עורה המלך, עורה! – בן אלכסנדר ינאי אתה שהרחיב את הארץ לארכה ולרחבה, עד המדבר בעבר הירדן מזרחה ועד עכו לצפון; עורה בן שלומציון המלכה הצדיקה, שהגנה על תורת הפרושים ומצוות אלהינו… עורה – או… רק תן נא לי הרשות… לי ולמליך נאמן ביתנו, והארץ תהיה חפשית מעול זרים, והיית אתה חפשי, והיית כהן לאל עליון…"

הורקנוס ישב מכוץ ומדכא; עיניו שהיו שקועות בחוריהן הביטו לפניו ולא ראו כלום; במחו התחלפו רעיונות מרעיונות שונים. הוא הבין, כי הצדק עם בתו, וכי כל משפחתו צפויה לסכנת כליון, ושלטון החשמונאים עתיד להִמַּגֵּר כלו, – אך מראה פני הורדוס בכל חצפתו ביום הזה עמד לפניו, הכריע את כל כחותיו בקרבו ולא נתנהו לעשות דבר…

" – האחריות גדולה, בתי, האחריות בעד האומה, בעד משפחתנו… בני אנטפטרוס חזקים ממנו… סקסטוס קיסר… המכתב… כולם עלי, כולם עלינו… יראתי מהם… הם מפילים עלי אימה… איני יכול… אלהי אבותינו עזבני… כי הפרתי את השבועה… השבועה לאחי… אין אונים אני… ומליך…"

והזקן רעד כלו, מלים נעתקו מפיו…

שאון נשמע מאחורי הדלת – המלך ובתו חורו ורעשו… הם חשבו, כי מרגלי אנטפטרוס, הם ששמעו את דבריהם ובאו להמיתם במעונם… הדלת נפתחה לאט, והמינקת הזקנה נכנסה, כשהיא מובילה בידה את מרימי כלה רועדת, מתיפחת ועיניה אדומות מבכי.

הילדה נגשה ישר אל זקנָהּ, כרעה על ברכיה, הסתירה פניה בין רגליו ובכתה מר…

הורקנוס הרימהּ על ברכיו, הושיבהּ בחיקו, חבקהּ וגפפהּ ושאל ברחמים רבים: “מה לך בתי חמדתי, מה־לך?”

" – אַל־נא, אל־נא, המלך, יפחה ויללה מרימי – אל־נא תהרג את הורדוס, אלהים יסלח לו…"

והילדה לפתה את ראשו של זקנה בשתי זרועותיה הענוגות ובכתה בקול; אל־נא, אל־נא, אל־נא!…

הורקנוס הביט בפני בתו אלכסנדרה, שכלה בוערת, שכלה מתרגשת ומביטה אל בתה בעיני זעם וחרי, – לחש לה ואמר:

" – הרי בתי, הרי דברי נבואה הם, דברי נבואה בפי תינוקת…"

" – דברי נבורה לפורענות, לרעתך, לרעתי ולרעתה גם היא!…"

ומלאה יאוש ואכזבה יצאה אלכסנדרה מאת אביה…

ונשאר המלך עם נכדתו, כשהיא יושבת בחיקו ורועדת כלה.

הורקנוס צוה להביא לפניו את הורדוס, שנמצא בארמון הישן.

כמו אתמול באולם הכבוד של ארמון המלך, וכמו היום באולם המשפט התיצב הורדוס לפני הזקן בקומה זקופה, בלי חת ומורא – (אנשי לויתו, הרומאים, נראו בחדר הכניסה ולרמזי הורדוס לא נכנסו החדרה); עיניו הביטו ישר אל מרימי, שנרדמה בחיק המלך וגנחה קשות מרוב בכיותיה בהקיץ.

" – הורדוס, פנה המלך אל נציב הגליל, יודע אתה כי חטאיך גדולים לפני אלהים ואנשים; הרגת נפשות נקיות מישראל בלי עון בידיהם; חללת את חקי הפרושים הדורשים משפט מות רק על פי חקי הסנהדריה; העם מתרגש, הוא דורש משפט צדק עליך, השופטים גם הם רוצים לדונך למות… רק אני… אני… לבי אינו עמהם…

“… ולכן החלטתי לתת לך ידים לצאת מהעיר בשלום – וָלא – יקהל עליך ההמון הלילה, מחר, ואיש לא יוכל להצילך מחמתו, – והאלהים יסלח לך”.

“הזקן” נדם… הורדוס כמעט לא שמע לדבריו. הוא ידע כי כבר נצל ממות, אחרי כי אנטפטרוס ופצאל הכינו כל הדרוש להגן עליו בכל מקרה התנפלות שהיא – ומחשבתו האחת היתה: האמנם לא כדאי עכשו, ברגע זה, להתנפל עת הזקן ולחנקו ולגזול מחיקו את הנסיכה, ואח"כ לכבוש את העיר ולהעניש את חברי הסנהדריה שהתעללו בו… או, אפשר צדקו אביו ואחיו שיעצוהו לכבוש עכשיו את יצרו ולהשתמש ברצונו של הורקנוס לצאת מן העיר בשלום ולשוב אחר כך בחיל כבד, בתור שליט, לקחת את המלוכה מידי הזקן, ולארס לו לאשה את מרימי נכדתו, כגבור מנצח במלחמה…

“… והאלהים יסלח לו”… דובבו שפתי מרימי מתוך שנתה כמו חזרה על דברי זקנה…

לדברים האלה נוצצו עיני המרצח, והחלטתו חזקה לצאת עכשיו בשלום, ולהפרד מאת הזקן כידיד…

הוא כרע לפני המלך, נגע בשפתיו אל ידו, ולנסיכה נשק על שפתיה, ובלאט לחש: מרימי, שלי תהיה!…

המלך צוה למשרתיו לפתוח לפני הורדוס וחילותיו את הדלתות הסגורות שבמרחבי הארמון הישן, שדרכם אפשר לבוא אל האולמים הגדולים הנסתרים, שמתחת לשער השלשלת היוצא אל הככר, הוא הגיא המפריד בין הר המוריה והר ציון, – ושנמשך עד שער שכם.

… לפני האשמרת השלישית, כשנתחלפו השומרים העומדים על יד שער חומת העיר הקדושה – נפתח שער שכם הרחב ודרכו יצאו, על פי פקודה מיוחדת מאת שר העיר, שַיָּרַת סוחרים רוכבים על סוסים, ההולכים למסחרם לדמשק. הם מהרו לצאת לפני עלות השחר, כדי להגיע למקום בטוח לפני חם היום, – ותיכף נסגר שער העיר עד צאת השמש…

… ובבקר – והרעישה השמועה את תושבי ירושלם: הורדוס וחילותיו נמלט מן העיר וברח…

ויללו האמהות השכולות, והתיפחו הנשים האומללות כשטפיהן על זרועותיהן, ויבבו היתומים הקטנים והאבות הזקנים, והקיפה הזעקה את כל האומה, וחזו להם עתידות רעים…

ואין אונים נסגר הורקנוס בחדר משכיתו; לפניו מונח מכתבו של סקסטוס קיסר. ועיניו תחזינה למרחוק אל העתיד המעוטף ערפל לו ולעמו, למשפחתו ולארצו כלה. ויודע הוא כי הוא האשם בכל הבאות…

בת המלך גם היא שנתה נדדה…

(תרפ"ז)

(ספור הסטורי)

א.

פתח ד' את אוצרו הטוב בשנה ההיא וירק את ברכתו על תושבי הארץ הקדושה ברכה עד בלי-די.

נפתחו ארבות השמים בימי החרף וגשמי ברכה קבועים בעתם – יורה ורביבים ומלקוש – ירדו בלילי שבתות ובלילי רביעית, והרוו את האדמה – גשמי-גבורה להרים, גשמי-נחת לפרות; ואף שלגים נראו על פסגי ההרים, והרביצו את האדמה מים למעיני ברכה… ובקיץ ירדו טללי ברכה בשפע והחליקו ושפרו את התבואה הרכה, הבשילוה אט-אט, ונתנו בה כח לעמוד בפני חרבוני קיץ.

גם הרוחות נשבו כסדרן: רוח דרומית, המורידה טללי ברכה לעולם באה בזמנה וגדלה את העשבים הדקים ומלאה את הזיתים שמנם ודשנם; רוח צפונית קרה נשבה על החטים בשעה שהביאו שליש ועודן צריכות לחזוק; רוח מערבית מערפו של עולם הפיגה את החם בימי בשולן של התבואות ותצמחנה להנאתן, – ורוח הקדים לא פֻתַּח ממסגרותיו בשנה ההיא, והמלילות הדקות לא עבשו ואל הוריקו.

וגדל יבול האדמה בברכה עד אין-סוף; הצמיחה הארץ רב טוב בבית-סאה אחת – גם שמן-זית, גם יין ענבים, דגן וקטניות וגם מרעה לבהמות.

עטפו העמקים בר ומלאו שבלים למכביר גרגירי חטה שנעשו יפות וגדולות ככליות; צמחה השעורה בנגב יהודה והיתה כגבעולי זיתים, ועלתה העדשה על הרי שומרון וגדלה כדינרי זהב – ולקחו מהתבואות הללו דגמא והניחון בגנזי ההיכל, על יד יבול האדמה שבתקופה המבורכה של ממשלת שלומציון המלכה ושמעון בן-שטח אחיה, זכורים לטוב, – בהיות עוד רוח הקדש מרחפת על הר-הבית.

הבשילו התאנים בעונתן והיו שואבות דבש רב ולקטון בסלים ובמגרפות; גדול אשכלות הגפנים ויהיו כעגלים בני שנה ובצרו מהם ענבים לאכילה, ליין ולצמוקים – והפקירו מהם כדי שליש לגר, ליתום ולאלמנה; נדמו גרעיני הזית כדודאי השדה ולֵחם רב, ולשדם שמן; צמחו הרמונים כגדל הכרוב וכפפו את הבדים מטה-מטה; ותירושם נעים ומשכר, מצהיל ומשמח; תמרי השפלה היו נוטפים מיץ לרוב, וכשהיו העזים רועות תחתיהם נתערבבו עטיניהן המלאים בדבש התמרים הנוטף מלמעלה… וראו החכמים, וצהבו פניהם ואמרו: זהו שכתוב: "ארץ זבת חלב ודבש ".

רבו הדגים במים והיו נצודים בידי הילדים, שהביאום אל אמם לבשול; היונים בשובכים היו יולדות שתים שלש בריכות בחדש, והגוזלים היו מרבים מאד; התברכו עדרי הבקר והצאן בארץ, ומרוב עשות חלב – אכלו התושבים חמאה מלא-הפה.

חדל אביון מקרב הארץ הקדושה, כל הידים היו מלאות עבודה, כל עמֵל ויגֵע בשדה קבל בעד מלאכתו רביע ושליש מעבודתו, והכין לו את מזונו לשנה תמימה.

ונהנו גם היתומים החלשים והאלמנות העלובות – הנמושות הללו שאינן יכולות להנות מיגיע כפיהן: פאה ולקט רבו מכל שדה ומכל תבואה; ה“שכחה” היתה מצויה, והפרט והעוללות נשארו על האשכולות במדה מרובה­ – ולקטו להם לחם חקם למשך שנה ויותר.

ירד שער התבואות בארץ ועמד על החצי ופחות מזה – ושמחו כל התושבים כגר וכיתום, ככורם כאכר, ופני כלם קורנים, כלם שמחים בטוב שחננם ה'.

ואכלו ושתו בני הארץ, שבעו והותירו, והֻתר להם להוציא גם לארץ העמים אכלים, שיש בהם חיי-נפש – שמנים וסלתות ויינות.

ופסקה הקנאה מלבות בני האדם וחדלו המריבות; אין מתאונן על גורל קשה ואין פה מדבר נבלה ורכילות – ושיחתם של בני-האדם: על הארץ ותנובתה, על ברכת ה' וחסדו לבני האדם.

והרבו תושבי הארץ הקדושה להביא בשנה ההיא בִּכּוּרִים ולהעניק את הכהנים-הלוים, שאין להם חלק ונחלה בארץ, מברכת ה' אשר נתן להם, – ומחג הבכורים ואילך לא פסקו העולים כנופיות כנופיות להביא פרי-האדמה אל הר-הבית שבירושלים הקדושה.

מלאו הבכורים את ההיכל ואת העזרות, את הלשכות ואת החצר, ורבו גם הקרבנות – נדרים ונדבות ושלמי תודה – ואכלו ושתו כלם, ושמחו על ברכת ה' אשר נִתְּנה לעמו בחירו.

בשנת ברכה זו גמר אומר גם חָנוּן הַצּוֹרְפִי, בעל חלקת-שדה קטנה בבית-שֶפֶר שבעמקי הרי הגליל העליון, בין כפר עצמון ובין כפר בירָם, לעלות הוא ואשתו שוני בניו הגדולים ובת-זקוניו אל הר בית ה' לירושלים, שאליו השתוקק כל ימי שבתו בגליל, להביא בכורים לכהנים וברכה ללויים מפרי אדמתו, שחננו ד' בשנה זו במדה מרובה מאד.

ב.

חנון הצורפי מזרע ישראל היה, אבל מוצאו לא היה ידוע גם לו וגם למשפחת אשתו. עודו ילד לֻקַּח בשבי על ידי גיסות פומפיוס, שהציפו את הארץ פתאם בימי “מלחמת האחים”, בנפל מלכות יהודה החפשית לטרף בצפרני הנשר הרומאי. בחברת ילדים שבויים, עוללים בני שלש-ארבע שנים, שנלקטו מערי יהודה הנחרבות, הובא גם הוא “לעיר העולם” רומא, ושם נמכר לעבד בשוק. פני הילד היפים והעדינים, חטיבת גוו וצחות עורו העידו לקונים, כי לפניהם ילד מגזע אצילים ורמי היחס שביהודה. ויקר מקרה, כי הסניטור מַרְקֶלוּס קְוִינטוס בא אל שוק העבדים לקנות ילד יפה, שינחם את אשתו פוּלְוִיָּה, שבשנה זו שִכְּלה את שני בניה בפעם אחת, – ובראותו את הילד הזה וימצא חן בעיניו, ויקנהו במחיר גדול ויביאהו אל אשתו האמללה, שאמצתהו לה לבן; הם חנכו את “מקנת כספם” כאחד מבני הפטריצים וילמדוהו חכמת יון ולמודי בני הנעורים רמי המעלה.

מקום מושבו של הסנטור מרקלוס קוינטוס היה על החוף השמאלי של הטִבְּרוס במורד גבעת וַטִּיקַנוס, מקום שם ישבו יהודים רבים. כשנודע ליהודים האלה על דבר הילד העברי ובראותם את יפיו וחין ערכו, נמוסיו ומהלכיו, הבינו כי מזרע אצילי עמם הוא, ואמרו לפדותו במחיר רב, – אבל לשוא פצרו בסנטור ובאשתו: הללו אמצוהו לבן להם וכל כֹּפר לא חפצו לקחת בעדו. אולם מהזמן ההוא התחילו הסנטור ואשתו להתודע אל היהודים ומנהגי חייהם, אל חוקי תורתם ומנהגי דתם. הם מצאו בין הגרים שבאו מיהודה הרחוקה – אחדות ואהבה, חריצות ויושר, צניעות ויראת אלהים, הנהגה נמוסית ונוחה לבריות. כפעם בפעם באו אל בית-תפלתם שמעבר לטברוס שנקראה בלשונם “סינַגּוֹגה אוֹגוּסטיני” ויתבוננו אל עבודת אלהי ישראל הטהורה בלי צלם ודמות, בלי פסל ותבנית – ותמצא חן בעיניהם. לאט-לאט סגלו להם הסנטור ואשתו גם מנהגי ישראל יפים, היו זהירים כמו היהודים: להדליק נרות בערב שבת וללבוש לבנים ביום השבת, אף חדלו לאכל בשר חזיר, משום שלא חפצו לטמא את חניכם, שיצא מגזע ישראל, – אבל בכל מחיר לא חפצו להוציאו מתחת ידם, רק הבטיחו לשחררו, כשיגדל.

ויגדל הנער ויהי לעלם יפה-תאר וטוב עינים, וימצא חן בעיני כל רואיו וחכמתו ונמוסיו לקחו כל לב, – רק יתמות היתה מרחפת תמיד על פניו העדינים. בהשפעת “אבותיו”, השיגו בעדו שטר-שחרור, וגם קוו, שתִּנָּתַנה לו מאת הסינט הרומאי זכיות של “פרש” רומאי ויוכל לרשת את נחלות “אבותיו” ואת שמם, – אבל העלם הודיע ל“אבותיו”, (שמעולם לא הסתירו ממנו את מקור מחצבתו) כי החליט לשוב לארצו, ליהודה. הסינטור הזקן הוכיח ל“בנו”, כי יהודה הקטנה, הרחוקה מתרבות “עיר העולם” לא תמצא חן בעיניו, וכי טוב לו לשבת ברומא, כאחד מגדולי האצילים ולהתמכר לחכמה ולשירה אשר אהב. גם יהודים רבים שומרי תורה ודת, שהיו קרובים לבית הסינטור, גם הם לא יעצו לעלם לשוב אל יהודה, שמזמן הפולמוס האחרון שוררים בה מהפכות ואי-סדרים; אבל העלם עמד על דעתו – לשוב אל ארץ מולדתו שמֹשָכַתו בעבותות קסם. רק “אמו” פוּלְוִיָּה היא שהיתה בדעה אחת את בנה, – כדרך נשי רומא האצילות בזמן ההוא, שהיו חולמות על עבודת אלהים הטהורה שביהודה, – ואפשר גם קותה לבוא על ידו לירושלם, לראות את מקדש ד' בקדושתו ובתפארתו.

הסינטור הנאור לא יכל לעמוד נגד תשוקתו העזה של “בנו” חביבו ונתן לו את הסכמתו, רק יעצהו ללכת אל יהודה דרך אתונא, בתתו טעם לדבריו, כי לפני השתקעו ביהודה השוממה, עליו לראות את יון והדרה, חכמתה ומשחקי אלימפוס, שחלו בשנה זו. ובעמקי לבבו חשב הסנטור הפקח, כי בראות “בנו” את גדל אתונא, יפיה והשכלתה, המוניה ונמוסיה – וימאסו עליו אחר כך מנהגי יהודה השקטה והעצובה, השקועה בריבות מפלגות דתיות, כמו שמתארים סופרי רומא בספריהם, וישוב ה" ב יתה".

הסכים הבן לעצת “אביו”, ומלֻוֶּה ברכות “הוריו” וברכות יהודים רבים, שמסרו בידו מתנות לאלהי אבותיהם יצא בשירת סוחרים אל בירת יון, אתונא. משם הלך אל בֶּלִיס לראות את משחקי אלימפוס הנהדרים, התבונן אל המוני העם שהתריעו לקראת המנצחים בזריקת כידונים, בהטלת דסקוס, בריצה מהירה; הוא התבונן אל המתחרים במרוץ הסוסים, אל המתגוששים באמפיתיאטרון הרחב, אל המתאבקים בחרבות וברמחים, אבל כל זה לא לקח את לבו, שנשאו הלאה, הלאה… משם הלך דרך היליספונטוס ופריגיה, דרך קפוטקיה וציליציה באסיה הקטנה, ומשם דרך בקעת הלבנון אל צפון יהודה, אל הגליל העליון.

רק הגיע העלם לגבולות ארץ מולדתו ויפל ארצה וינשק את עפר אדמתה, וגמר אמר להתישב בכפר הראשון, שימצא על דרכו.

ג.

לפנות ערב הגיע העלם אל בית-שֶפֶר, כפר קטן במורדי הגליל העליון, על דרך-המלך, המחברת את הנגב אל סוריה. הוא נכנס אל הבית הראשון שבכפר ובלשון הרומאית השגורה בפיו בקש מקום ללון, וכשלא הבינו בני הבית ללשונו, דבר להם יונית, אך גם לשון זו היתה זרה להם, – אולם הם הבינו את חפצו ויתנו לו לאכול ולשתות וגם מקום ללון.

למחר נקרה שם אחד המוכסנים, שדבר רומית – ויספר להם העלם, כי הוא יהודי משוחרר שבא מרומא, וכי חפץ הוא להשאר במקום הזה ולעבוד כל עבודה שהיא ולוא גם מרעה צאן; ולפי שמראהו העיד עליו, כי הוא איש אציל ועדין, ותמימותו נשקפה מבין עיניו, הסכימו לו אנשי הבית ויאספוהו אל ביתם.

בתחלה היה העלם זר גם לאנשי הבית וגם לאנשי הכפר, בהביטם עליו כמו על רומאי, – בשגם לא יכול לדבר עמם בלשונם; אבל תמימותו וטוב לבו, תפלתו שיצאה מקרב לבו, גם העברית שהתרגל לה עד מהרה, כל אלה לקחו את לב תושבי הכפר הפשוטים והתמימים ויתרועעו אתו, – ויהי העלם במשך זמן קצר, ליהודי גמור, תושב-כפר, ויהי לרועה עדר הכפר.

(ונשארה תקות הסנטור הפקח מעל, – ולהפך, כי “בנו”, שראה בעיניו את הוללות אתונא ומשחקי האולמפוס הסואנים, ואת שקט הכפר העברי ושאננותו, תמימות התושבים, חריצותם וטוב לבם וימאס בחיים הרועשים, ויבחר למושבו את הכפר העברי הבודד הזה וגם גמר אמר לבלי לכת אל בירת יהודה, לירושלם).

ע"י עולי רגל מהכפרים הסמוכים מסר העלם את המתנות למקדש ד‘, והוא בעצמו חכה לזמן הכשר לעלות להר בית ד’ ולהשתחוות שמה.

מצא העלם חן בעיני אנשי הכפר ובעיני אדונו בעל ביתו (אב שכול, שבניו נהרגו בפולמס של קרַסוס, בארבם לחמסן הזה, שגזל את אוצרות המקדש בירושלם), ויתן לו את בתו היחידה לאשה – ונכנס העלם אל משפחת יהודים וקרא את שמו על שם חוֹתנו “חָנוּן הַצּוֹרְפִי”.

גם אחרי נשואיו המשיך חנון לרעות את עדר הכפר. בקר-בקר היה מוציא את הצאן והבקר על ההרים והגבוהים, אל תוך החרשים והשיחים, או על המישורים שעל ההרים – ובעצמו היה יושב ומעמיק לחשוב במסתרי חייו: מי הוא, מה משפחתו, מי המה אבותיו וקרוביו… אבל לשוא! נמחקו כל זכרונות-ילדותו מעל לוח לבו.

את “אבותיו” הרומאים הסיר מעל לבו בכונה ואף על פי שהיה מכיר להם טובה בעד טוב לבם, לא יכול לסלוח להם על שהרחיקוהו מעל עמו וארצו ולא לקחו כפרו מהיהודים, שרצו לפדותו ולהשיבו אל מולדתו.

לפעמים, בהתבונן חנון אל פסגות ההרים, אל השומירה שבמורד הגבעה, אל הנחל המתפתל והולך, אל המסלה הרחבה שמתנוססת בלבנוניתה – והתלקחו במוחו ניצוצי זכרונות… כצל עובר היו חולפים על פניו, כחלום יעוף, – ונדמה לו, כי על ראש ההר הזה עמד, בחריץ הנחל ההוא הלך, במסלה זו עבר בלוית… אך עוד טרם יגמר את מחשבתו – וכבר חלפה ואינה…

הציקו לו מחשבות אלה מאד, ולכן כשמת עליו חותנו ונפלה לו בירושה חלקת אדמה, התמכר חנון לעבודת האדמה, שאינה נותנת לֶעָמֵל בה לחשוב ולהזות הרבה, וכרוב העבודה בשדה ובבית – שכח חנון את ימי צעירותו וימי ילדותו, דמיונותיו לא הציקו לו יותר ויהי לתושב כפר, לאכר חרוץ, עובד ופולח אדמתו.

והעבודה היתה בתחלה קשה לו לאדם, שימי נערותו עברו בלי עבודת כפים; ומשום שחלקת אדמתו לא היתה גדולה, גם עדר צאנו ובקרו לא היה מרובה; עצי זיתיו היו מועטים וגם הכרם לא גדל ביותר, לכן רק עבודתו החרוצה של חנון ושל בני משפחתו בחרף ובקיץ, בתקופת הזרע ובזמן הקציר והבציר, היא שפרנסה אותם ברוָחה, ומשום זה היתה המשפחה הזו למופת לכפר בית-שָפר.

ויחיו חנון ואשתו בשלום ובשלוה, ויולדו לו ארבעה בנים ובת-זקונים אחת, כולם יפים ובריאים, דומים לאביהם בקומתם ובתארם, בשכלם ובנמוסיהם.

והשכיחה העבודה בשדה ואהבת-משפחתו בבית – את חנון מלדרוש למוצאו; גם אשתו ובניו לא דרשו ממנו כזאת. רק בימי חג ומועד, חדש ושבת, בהתאסף בני המשפחה אל מקור מחצבתה – אל אבותיהם הזקנים לחוג ביחד, לשמוע מפי ישישי המשפחה חסדי ה‘, שעשה לעמם משכבר הימים, מאורעות שמראים גבורת ד’ וישועתו, – והרגיש חנון את יתמותו ואת בדידותו, וזכר פתאום קטעי זכרונות ילדותו, ולפעמים גם כמו ישמע צליל דבורים של אנשים קרובים אליו, גם יראה דמֻיות מערפלות – שמתנדפות מהר… אבל משום שמעולם לא עצבתו אשתו לשאלו על ימי ילדותו וגם בניו לא חקרוהו, לכן עברו גם ימי חגיהם בשלוה, וחנון היה שוקט בחייו.

ככה ישב חנון הצורפי בארץ מולדתו עשרים שנה, ואל ירושלם לא עלה ואל המקדש לא בא, ואת פני ד' לא ראה.

ובבוא שנת הברכה הזו, שהצליחה ביותר בחלקת שדהו של חנון, שידי העובדים לא הספיקו לאסוף הכל, ושפתותיהם בלו מלאמר לברכת ה' – די, ו“בית הסאה” הספיק להם את יבולה מאה שערים: חטים לשנתים, שעורים גם למכירה, גם תאנה וגפן נתנו חילם הרב, גמר חנון אומר לקחת את אשתו ושני בניו הגדולים ואת בת-זקוניו – (שני בניו הצעירים נשארו לשמור על הבית) לעלות ירושלימה, אל עיר הקדש ולהביא אתו בכורים מן התאנים והענבים, הרמונים והזיתים, גם קרבן חטאת – שעירת עזים – על חטאות שגגתו בימי נעוריו בארץ גלותו הטמאה, גם קרבן תודה, גמול לאלהים על הביאו עד הנה בחיי משפחתו השלוים, וגם קרבן-שלמים למשפחתו ולכהנים לאכול בחצרות בית ה'.

בימי תשרי הראשונים, בשעה שכל תבואות הקיץ נאספו מן הגורן אל האסם, ומן היקב אל המרתף, נכון חנון ומשפחתו לדרך וחכה לשירה הראשונה שתבוא, כדי להשתתף עמה בעליה לרגל.

רעש והמולה בכפר בית-שפר. החליל מכה, קול תוף ומצלתים נשמע… ילדי הכפר רצים אל הככר הרחבה, שמשמה נשמעו הקולות…

אֲבִיטוּב הגדרתי, הסובב מדי רגל ברגל זה שלשים שנה על הכפרים עם אשתו ואחיו ובנותיו לקרוא בשם ה' ולעלות ירושלימה עם כל נדיבי הלב לחוג שם את הרגל, סר הפעם, שלשה ימים אחרי ראש-השנה, אל הכפר בית-שפר, מקום מושבו של חנון הצורפי; אתו גמלים וחמורים עמוסים מכל טוב ­– מתנה לכהנים-הלויים שבמקדש ה' בירושלים.

והתאספו כל אנשי בית-שפר, וקבלו את פני העולים בכבוד, בַּלו לבהמתם מספוא ותבן, הביאו מים לרחוץ רגליהם וידיהם, עזרו להם לתקוע אהלים. להבעיר אש, לבשל ארוחתם במקום שהתכוננו ללון הלילה.

– להיכן תלכו, אורחים חביבים?

– להר בית-ה', אחים; אל בית אלהי יעקב, להורותנו מדרכיו שנלכה באורחותיו.

– ומה זה בסליכם ובכלכלות, העמוסים על החמורים ועל הגמלים?

– מתנה לכהנים-הלויים, למשוררים ולשוערים, שומרי בית ה'; לאלה שאין להם נחלה באדמתנו, – ורק נדבת ידנו היא נחלתם ועליה פרנסתם.

עומדים אנשי הכפר, מבטים בכבוד על העולים ולבם מלא געגועים.

– ואתם למה לא תלכו אתנו – שואל אביטוב הגדרתי.

מביטים אנשי הכפר אחד אל השני, משגרות עיניהם דמע של שמחה ואומרים: אמנם, צדק אחיטוב הגדרתי, נעלה גם אנו עמו, נקדמה פני אלהינו בחדוה ובתודה על הטוב הרב, ועל הברכה שהעניקנו בה בשנה זו.

ובעוד אביטוב ובני לויתו נחים מעמל הדרך – ורבים מאנשי הכפר מטעינים על חמוריהם מכל טוב אשר להם, מכינים את הגמלים להרכיב עליהם את נשיהם ולשום עליהם הכלים הנחוצים לדרך הרחוקה, ובשמחה הם מתכונים ללכת עם שחר אחרי אביטוב הגדרתי, ההולך לפניהם בדרך העולה ירושלימה, עיר הקודש, משוש לב כל יהודי.

בֹשַיָּרָה זו עלה גם חנון הצורפי, הוא ואשתו ובתו היחידה ושני בניו הגדולים, ואתו גמל עמוס ברכת ה': קציעות, צמוקים ותבואה רבה ושלשת שעירי עזים לקרבנות.

ד.

עוברת שירת העולים עם אביטוב הגדרתי בראש ערים וכפרים ונספחים אליהם מכל כפר ומכל עירה, מכל חצר נדחת שבעמקי המולדת ומכל בית בודד שעל ההרים; נתוספים אנשים ונשים עמוסי בכורים וקרבנות, חמורים וגמלים טעונים אהלים וכלי-דרך נחוצים – וכלם פניהם מועדות אל הר בית ה', אל ציון. הנשים – כלי בִּכּוּריהם על ראשם; הגברים מחמרים אחרי בהמתם והזקנים יושבים רכובים על הגמלים והחמורים, וכלם מהלכים בשירות ובתשבחות:

“שָֹמַחְתִּי בְּאוֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ!…”

והולכים הם בדרכים מתוקנים שקוּצו עוד מראשית ימי הקיץ, אחרי עבור עונת הגשמים; וכשהם עיפים מחום של שִלְהֵי-דְקַיְטָא נחים הם בצדי הדרכים, מקום אילנות מסוככים על ראשם; סרים לפעמים אל איזה כפר לשתות מים ולמלאות את נאדיהם.

ממדרון העצמון ירדו העולים בדרך המלך ההולכת לעיר החדשה – טבריה, היא רֶקֶת הישנה; מאחוריהם החרמון השב, ששלגיו נוצצים כשדות לבנים, ולפניהם הכנרת המזהירה במימיה השוקטים; פעם היא מתבלטת יותר ופעם כמו מתחבאת בין ההרים על מנת להופיע עוד פעם ובתמונה מרהבת יותר.

הם לא סרו אל טבריה, מפני חשש טומאה התלויה על העיר, – והם הרי לירושלם עיר הקדש הם הולכים! גם אל בקעת בית-נטוֹפה הקרובה לא ירדו מפני חוסר מים וירדו בדרך המפֻתלת העוברת בעמק גינוסר, שנראה כלו כגן עדן, כלו ירק, עלו נטוע עצי פרי שונים, שנותנים את פרים תשעה חדשים רצופים.

מעמק גינוסר עלו לעומת התבור, ובערב הגיעו העולים אל דָבְרַת השוכנת על דרך המלך, החוצה את עמק יזרעאל, בואכה עין-גנים ושכם.

וחנון הצורפי ומשפחתו גם הם בתוך העולים מהגליל העליון. על גמלו הטעון בכורים ומכוסה כבירי עזים ושטיחים מעשי ידי אשתו ובתו, יושבות הנשים בכר-הגמל והוא ובניו מחמרים אחריהן ואחרי קרבנות החג. עיני כלם נטויות אל כל עבר לראות מחזות מולדתם – הרים ועמקים, גבעות ומישורים, הכנרת והירדן, כפרים ועירות, המוני אדם וכלי זמר – הכל חדש, הכל מדהים ומנעים, מפליא ומשמח, – כי מעולם לא יצאו את כפרם החוצה, מעולם לא הלכו במסלה הרחבה, שהולכת ויורדת ועולה ומקיפה את כל הארץ עד הנגב הרחוק, ומעולם לא ראו המוניות-המוניות של בני אדם חוגגים…

וחנון עצמו הולך שקוע במחשבותיו. עיניו נטויות למראה ההוד וההדר, הזיו והיפי הפרושים על ארץ מולדתו, ולבו בו פועם ודופק. נדמה לו, שכבר ראה כל זה, נדמה לו, שמכיר הוא את הכפר המתנוסס על פסגת ההר הלז, את מגדל הנוצרים שבמורדי הגבעה ההיא, את האפיק המתפתל בין ההרים והמלא חלוקי אבנים מלוטשות על-ידי מימי החרף… ועם כל פרסה שהוא קרב אל העיר הקדושה – נדמה לו שהוא קרב אל מקום מולדתו, אל משפחתו הנעלמה, אל ביתו שאבד לו… וההמונים שנפגשו לו בדרך, פניהם נראים לו כמו רָאָם פעם… אם בהקיץ או בחלום, בדמיון או בעליל – מי יגיד לו?

ולבו בו פועם, לבו חרד, מנבא לו דבר מה, ואין הוא יודע מה…

ה.

מהרו העולים לתקוע את אהליהם, להבעיר אש, להכין ארוחתם, כי עיפו מטלטול הדרך ביום חם זה; הזקנים נחו על יד אהליהם, הצעירים לקטו עצים והנשים הבעיר האש ושפתו את הסירים. אנשי דָברת באו לשאול בשלום העולים, ואחדים מהם כבר ארזו והכינו את בכוריהם וחפציהם ללכת גם המה – כי חכו לשַיָּרת אביטוב הגדרתי.

עוד קוי השחר טרם הבהיקו – וכבר אביטוב המַשכים עובר בין אהלי העולים, המשתרעים ברחבה של העיר, מעורר את הישנים בקולו הנעים:

קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה' אֱלהֵינוּ!…

מתעוררים כלם, מזדרזים, מקפלים את יריעות אהליהם, מכינים להם את צידם ליום הבא, מרכיבים את נשיהם וזקניהם על הגמלים והחמורים – ושמים לדרך פעמיהם בשמחה ובשירים, בתוף וחליל.

ביום השני עברו העולים את עמק יזרעאל לרחבו, בין דברת ובין עין גנים; סרו אל עמק דותן מערבה, ומשם הלכו ישר אל הר הברכה, הר גריזים, אל שכם, ששמה יעדו להם מקום לינה.

נפגשו להם ביום זה שַיָּרות אחרות, שבאו מדרכים שונות – מערבת הירדן ומשומרון, ממעלה השרון ומהרי גלבוע; פגשו גם במביאי בכורים מעבר הירדן, ממצפה גלעד וסביבותיה – וכלם התלכדו ביחד המוניות-המוניות שהולכים על עיר הקדש.

ביום השלישי עברו העולים את הדרך הקצרה משכם ועד המישור הפורה בית-גופנא, שעל יד מעינות יְֹשָנָה, כי אמרו לבוא ירושלימה מחר בצהרים.

במישור הרחב והנעים הזה בצל עצים נחו כל העולים אחרי שלשה ימי הליכה בחום שמש. וכבר עלה מספר העולים עד שמונה מאות נפש, ומכל קצוי הארץ – מרוכסי הרי הגליל העליון, מעמק יזרעאל שבטבור הארץ, מעבר לירדן, ממזרח הרחוק, ומעמק השרון וסביבתו עד הים הגדול.

ומכל ברכת ה' הביאו העולים – ענבים חיים מראשי ההרים, ששם עוד טרם יגמר הבציר; גרוגרות מהשפלה ששם כבר כלו לֶאֱרוֹת התאנים; תמרים מעכו ושקמונה, אשכולות רמונים, צמוקים וכלכלות מלאות זיתים ירקים… וכל כפר וכל עירה פר תמים לפניהם הולך, קרניו מצופות זהב, עטרת עצי זית מכסיפים על ראשו – וחליל ותוף מכה לפני כל כנופיה וכנופיה.

ביום הרביעי השכימו העולים קום, עיפותם של שלשת ימי הליכה לא הטרידתם, בדעתם, כי עוד היום יגיעו למטרתם… פני העולים השתזפו, העינים נוצצות, הלב שמח והומה בחרדת קדש – עוד חצי יום, עוד ארבע שעות, עוד שעתים…

וכבר התחילו להרגיש את קרבת העיר הקדושה. נפגשו לעולים על דרכם אצילי ירושלים ושריה, כשהם רוכבים על סוסים אבירים ואתונות צחורות; נשים כבודות כשהן נִשָֹּאוֹת בכרכרות; נפגשו גם כהנים לבושי בד, החוזרים מן הכפרים וחמוריהם טעונים בר ומזון – תרומות ומעשרות; על גובה ההרים נראו בתי קיץ – ארמונות קלים ויפים של שרי ירושלים ונסיכיה, גני חמד של עצי סרק שונים – אחוזת רמי היחס ורבי האֹשר שבירושלים.

הביטו העולים אל כל המחזות הללו בפה פעור ןבעינים סקרניות, כי כמעט כל העולים באו בפעם הראשונה אל הר בית ה' – ולבם דופק ועורג לראות את בירת האומה בהדרה…

ופתאם, אחרי עלותם ממישור בית-אֵל אל רמתים, נגלתה להם כל ארץ בנימין ויהודה נגבה… מרחוק נראו כמו צללי ארמונות, טירות מזהבות וערפל קל מרחף על החומות, על הגבעות והעמקים ועל האהלים הנטויים שם… רגע עמדו ההמונים מקסמים למראה עיניהם – ופתאום כרעו כולם כאיש אחד על ברכיהם לעומת ירושלים, לעומת הר הבית, מקום המקדש, לעומת השכינה המרחפת על המקום ההוא מדור-דור, – וכולם נתנו בשיר קולם:

חֲזֵה צִיּוֹן, קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ

יְרוֹּשָלַיִם, נָוֶה ֹשַאֲנָן…

וחנון הצורפי עומד ולבו בו אבן: הרי את המקום ההוא הנשקף מרחוק כבר ראה פעם; הרי כל זה חי תמיד בזכרונו אלא שלא יכול להוציאו בעליל, – והרי שמה, לצד שמאל, הכפה המתנשאת היא … כפת קדש-הקדשים … – וכורע גם הוא למול בית המקדש, שפתותיו מתנועעות ומתפללות תפלת נעורים – ואינו יודע מה…

ובקומו מכרוע על ברכיו – וזכרונות-חייו מימי ילדותו הרעננה צפים ועולים – קטעים, שרידים שאינם מתאחדים: “הוא מטיל סביב המזבח”… “הוא יורד אל החֵל”… “מתבונן אל קבר חולדה הנביאה”… – ובעוד רגע והמחזות גזו ונעלמו – ואינם…

ברינה ובשמחה הגיעו שורות העולם אל הצופים, הנשקפים על פני ירושלם – וכל העיר, כלילת היופי, משוש לב כל יהודי, נגלתה להם בכל קדושתה והדרה – ועוד פעם כרעו כל ההמונים אפים ארצה, והודו לה' כי באו אל מטרתם בלי מכשול ופגע.

מתבוננים ההמונים מראשי הצופים אל העיר הקדושה, לב האומה, ואביטוב הגדרתי מראה להם: הנה שם קדש הקדשים, מחמד לב כל נפש מישראל, שממנו אור-יה משתפך על כל הארץ ועל כל-העולם כלו; ושם – ארמנות מלכי החשמונאים מתנוססים; הנה חומת העיר ההולכת ישר-ישר דרומה ונעלמת בערפל, כמו נופלת אל נחל קדרון; לצד מערב מתפתלת החומה, עולה על הגבעה ויורדת אל השער הרחב והיפה, שעמודים וכותרות לו – הוא שער שכם; שם העיר העליונה ובה טירות השרים והכהנים, ובמורד תשפל העיר, בתים על בתים, גגות על גגות עד אין סוף…

ועוד המוני העולים עומדים ומתפלאים על יפי עיר הקדש – ונשלחו על ידי אביטוב, ממונה השַיָּרָה ויתר ראשי העולים, שליחים העירה לבשר על המוני העולים, מעלי בכורים.

וכבר מרחוק ראו הצופים שעל מגדלי הר-הבית את האוכלוסין הרבים, החונים על ה“צופים”, וימהרו ויודיעו לשוערים וללוים; ונועדו הפחות והסגנים, הגזברים והאמרכלים של המקדש, כהנים, ראשי העדות שבעיר וחברי הסנהדריה, אלופי החרש והמסגר ויתר בעלי אומניות – ויצאו דרך שער שכם לקראת ההמונים.

לכבוד השירה של אביטוב הגדרתי, שבכל שנה היה מביא אתו אוכלוסין רבים, יצאו היום גם גדולי השרים וסגן הכהנים, הוא אחי הכהן הגדול, המשרת לפני ולפנים, – כשהוא לבוש בגדי שרד.

ירדו העולם מ“הצופים” בסך, מדדים הם בקול רנה ותודה לעומת שערי העיר, ואביטוב וחבריו בראש, ולפניהם פָּרֵי הקרבנות עטורים עטרות עצי זית, וקרניהם מצופות זהב, הנוצץ לאור השמש.

נפגשו שתי המחנות על הגשר שעל נחל האגוזים ועמדו. סגן הכהנים ברך את הבאים:

בּוֹאֲכֶם לְֹֹשָלוֹם אַחֵינוּ תּוֹֹשְבֵי הַגָּלִיל הָרָחוֹק,

וְאָחֵינוּ תּוֹֹשְבֵי הַמִּיֹשוֹר הָרָחָב,

יְבָרְכְכֶם ה' מִצִּיּוֹן עוֹשֵֹה ֹשָמַיִם וָאָרֶץ!…

לב חנון נתאבן כלו מרוב תמהון, – הרי החזיון הזה חי בקרב נפשו, במוחו ובכל יצוריו… הרי את הכהן הזה – בבגדי השרד אשר עליו ובזקן-אהרן אשר לו, שיורד על פי מדותיו, בלכתו בקומה זקופה ועל ראשו מצנפת, ופניו קורנים ומזהירים – כל זה כבר ראה פעם…

…עוצם חנון את עיניו – ורואה הוא בעליל: כהן הראש הולך ומדדה בתוך המון חוגג; אחריו כהנים גדולים וקטנים, גם ילדי כהנים, ובתוכם גם הוא חנון… “לא, לא חנון היה שמי”… יוצאים כולם לקראת המוני עולים… והוא רואה את הכל ברור – את עצמו ואת ההמונים…

ובפקחו את עיניו – והתאים המחזה עוד יותר, ומחפש חנון את הילד, את עצמו על יד הכהן לבוש בגדי השרד… אבל בהתבוננו עוד – והחזיון גז ונעלם, והנהו נמצא על יד גמלו וקרבנותיו ביחד עם בניו ואשתו ובתו, שירדו מעל הגמל והולכים אחריו…

בינתים וההמונים החוגגים הולכים הלוך וקרב אל שער העיר, שער שכם, שנפתח לרוחה; הם נכנסו בשמחה וברקודים, ושמו את פניהם שמאלה, אל רחוב מעלה הר הבית.

למראה העולים המרובים התאספו רבים מתושבי ירושלם, ועמדו ברחוב היורד מטה בגיא; יצאו גם כל אנשי האומנויות שברחוב מתוך חדרי מלאכתם ועמדו על יד פתחי בתיהם, ובשמחה קבלו את פני הנכנסים במחיאות כפים ובקריאות: בּוֹאֲכֶם לְשָלוֹם, אַחִים יְקָרִים! וילדים רבים מריעים ותוקעים בכלי-תרועה וגם הם מברכים: בּוֹאֲכֶם לְֹשָלוֹם! גם הנשים מביטות מעל הגגות ומציצות דרך האשנבים, מוחאות כף ומטפחות: ֹשָלוֹם בּוֹאֲכֶם!…

והעולים, ידיהם אוחזות בגמלים ובחמורים שלא יתהוללו; נוהגים הם את קרבנותיהם אט-אט, ועיניהם משוטטות הנה והנה למראה העיר הקדושה, רחובותיה היפים, ונקיונם, בניני העיר, גגותיה וההמונים שעל עליהם – מחזה שכמוהו אל ראו מעולם.

עלו ההמונים אל המקום המיועד להם מחוץ לשער הנביאים ושער טוֹדי שעל הר הבית הפרור החדש, שבֻּצר והָכנס אל תוך חומת העיר – הוא בצעתא; שם נועדו מקומות רבים להמונים לנטות אהליהם, מקום לבהמתם ולכל צרכיהם, – שם גם הוכנו נאדות מים לרחיצה ולטהרה וגם לשתיה.

נטתה משפחת חנון את אהלה גם היא; חנון בראש ובניו ובתו עוזרים על ידו – להבריך את הגמל, לפרק את משא החמור, לסדר את הבכורים, להרביץ את הגדיים העיפים מהליכת ארבעה ימים ולהשקותם… וכשסקר חנון את כל המחנה הגדול אשר לפניו, כשכולם עובדים על יד אהליהם, כלם טרודים בסדור בכוריהם וחפציהם – שב לנגד עיניו המחזה שראה היום: …“והנה הוא ילד קטן, מובל על-ידי… על-ידי”… ואינו זוכר על ידי מי… והלז מבאר לו מאין באו כל המוני העם, שמתאספים סביב-סביב ומה המה אומרים לעשות פה… הלז מדבר אליו… אבל מה הוא מדבר, ומי הוא המדבר?

וכמו ערפל עולה ומכסה את חזיונו זה גם הפעם…

ו.

אהלים למאות נטוים בפרבר בצעתה ובקרב החֵל; נוגעים המיתרים אחד בשני, היתדות מחזיקות שנים-שלשה אהלים כאחד ובכל אהל משפחה אחת מישראל, – אות וסמן הוא לזרע ישראל המאוחדים ומחוברים זה לזה. הנה סודרו האהלים ושוכניהם נגשו למלאכתם: – עקרת הבית שופתת אש ועורכת את ארוחת הערב הראשונה בירושלים עיר הקדש; הבנות מקשטות את האהלים; הבנים מובילים את בהמתם – הגמלים והחמורים וקרבנות החג אל שקתות המים, שאצל ברכות הצאן, ובעל המשפחה עובר על כולם, מזרזם בנעימות ומזכירם בחבה, כי כבר הגיעו למטרתם.

עוד לא הגיע הערב, וכל משפחה ומשפחה תשב לה בפתח אהלה, כולם נחים אחרי עמל הדרך הארוכה, שמחים להמצא בעיר הקודש ומזכירים בגעגועים את אנשי ביתם שנשארו במקומם.

יושב לו גם חנון הצורפי עם אשתו ובניו ובתו היחידה על יד אהלם, יושבים הם ותוהים: איך זה נקרעו מעל מקומם שבמרומי הגליל?… מתפלאים הם כי רק זה ארבעה ימים קדם ישבו במנוחה על יד ביתם אצל אסמם ורפתם, רעו את עדרי צאנם ובקרם – ואיך זה נִתּקו משמה ובאו הנה?… וגעגועים עזים יתקפום אל יתר בני משפחתם, אל בני מולדתם, אל כפרם, אל בהמתם ואַדמתם…

וחנון עצמו יושב וחושב: “אהלים רבים ובהם משפחות קרובות, אבות וזקנים, בנים ונכדים – ולי כולם זרים הם, אין קרוב ואין גואל, כמו אין לי חלילה חלק ונחלה בזרע ישראל…”

פתאום קפץ חנון ממקומו, עמד ועיניו קמו בחוריהן, קוי פניו התאבנו ושפתיו דובבות: “הנה החלום, הנה, הרי הוא!…”

בין שורת האהלים הנטויים נראה מקצה הרחוב הכהן הגדול לבוּש בגדי שרד, כשהוא הולך ואחריו נאחז בבגדיו ילד כבן שלש. מימינו ומשמאלו כהנים צעירים לבושי בד, אחריהם אשה זקנה הולכת נשענת על שפחותיה משני צדיה, היא הגבירה, אם הכהן, ואחריהם נכבדי ירושלים, שריה ואציליה, נסיכיה ובעלי אומניות.

צועד הכהן בַּטוחות, פניו מאירים; קדושה וטהרה מרחפות עליהם למראה עם ישראל השוכן בעיר הקדושה; מרים הוא פעם אחרי פעם את ידיו ומברך את הקהל, שיצאו ועמדו נצבים על פתח אהלם ומשתחוים לכהן, ושפתי דובבות:

מַה-טּוֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל!…

מראה הוא פנים שוחקות לזקנים, ומושיט ידו לילדים לנשיקה.

חנון עומד נבעת, עיניו צמודות לכהן ולבנו הקטן ושפתיו ממלמלות: הרי!… הרי!… אבל גם הכהן והגבירה גם הם כמו נקסמו למראה פני חנון ובני ביתו: כל המשפחה – האב, הבנים וביחוד הבת, פני כולם דומים לקלסתר פני הכהן הגדול ואמו – אותם קוי הפנים, אותן העינים השחורות, אותו המצח הרחב, ואותן גבות העינים השחורות העבותות – ובעמדם כלם על יד האוהל ונדמה למביטים, כי אֵם זקנה אחת ובניה ונכדיה סבים אותה מכל צד.

קרב הכהן הראש אל אהל חנון וברך את המסתופפים בו, שאל למקומו, למולדתו ולמשפחתו ולמספר הנפשות שבאו לירושלים.

חרדת חנון עברה כולה – קולו הנעים של הכהן החיה את לבו והפיג ממנו כל פחד והוא ענה:

– “ממרומי הגליל, משם הנני; מכפר בית-שפר שבקרבת העצמון, ועבודת אכר, עובד האדמה, עבדך, ואלה בני אשר חנני ה' עובדים אתי בבית ובשדה, ושני בני הקטנים נשארו בבית לשמרו ואת מעט הצאן והבקר אשר העניק לי ה' בטובו; וכאשר ברכנו אלהים בשנה טובה בשפע ברכה – עלינו לעיר הקדש להביא את בכורי אדמתנו ולחזות בנעם ד' בחג האסיף”.

ואם הכהן עומדת על יד בנה, שומעת את קול דברי האכר ממרומי הגליל – ולבה דופק בקרבה: – הרי קולו כקול בנה הכהן הגדול, ופניו גם הוא כפני בני-משפחתה…

ומי שראה את הכהן הגדול ומלוויו ואמו עומדים על יד אהל האכר ומשוחחים אתו ולא יעמד גם הוא? והתאספו סביב אהל חנון רבים מיקירי ירושלם, מזקני תושביה – עומדים ומשתוממים גם הם על משפחת אכרים זו שדומה בקומתה, בפניה ובקולה למשפחת הכהנים, בני אהרן האצילים ורבי-היחס…

עם עבור כהן הראש בשדרת אהלי העולים עברו המלוים אחריו, רק האם הזקנה עוד עמדה קצת על יד האהל, הרכינה את ראשה בחבה מול חנון ומשפחתו שהשתחוו גם לה, ובאנחה קלה הלכה נשענת על שפחותיה.

עם בוא הערב שכבו כל העולים לנוח בצל אמם – עיר בירתם, מבטח עוז לכל בני המולדת.

הערב הראשון בירושלם עיר הקדש, תחת כפני השכינה!…

… קבלה האם היקרה את בניה באהבה רבה. בהאהילה עליהם שמים כחולים-שחורים, שבהם אבני חן יקרות נוצצות ומבריקות; אור הלבנה הרכה הגיה עליהם באור חור זך, ששפך רזי עולם על היקום, אור חודר אל סתרי לבב אנוש, ומשכין בו קדושה וטהרה, תוחלת ותקוה; רוח הצפון הקרירה הִֹשִּיבה עליהם ממחוז מולדתם הרחוק ויִשנתם בעדנה ונחת, לחזק את גופם ולעודד את רוחם.

יִֹשנו, בנים יקרים, בחיק אם אוהבת, הסוככת בכנפיה-חומותיה על בניה, שזכו לבוא ולקבל את פניה החביבים…

… רק חנון הצורפי לא נתן שנת לעיניו: לפניו עמדה תמונת כהן הראש ואמו הישישה, ופניהם דברו אליו כל כך הרבה, ועוד מעט ונדמה לו, כי חלום חייו, חלום עָברו המכוסה ערפל, יפתר: מדוע חקר הכהן לעניני חייו, ומדוע התבוננה הגבירה כל כך אליו ואל בניו, ומדוע לקח קולו של הכהן את לבו והזכיר לו אלו צלילים רחוקים-קרובים ונעימים, מושכים את הלב? – וכמו זרם חיים חדשים, זרם דם חי בא בקרבו? …

לא נתנה שנה לעיניה גם אֵם כהן-הראש – לבה נְשָֹאָהּ אל משפחת האכר שבמעלה עצמון: – כל קוי פניו דומים לקוי פני בניה ונכדיה, ובתו – הרי היא קלסתר משנה פני נכדתה, בת הכהן הראש, ולו הלבישוה בגדים שווים – היו הן דומות לשתי אחיות-תאומים… והקול – קול האכר, הרי קול בניה הוא, קול בני משפחתה, קול בנה האומלל… איהו, איהו? …

והליטה האם הזקנה את פניה בידיה והעירה זכרונות ימי נעוריה שנשכחו מכבר…

“…ביום חרדות ההוא, ביום הקדוש, יום הכפורים, בשעה שהסנהדריה הגדולה לא התירה גם מלחמת-מגן כדי לעצור בעד האויב המתפרץ, שנגש למקום התורפה, למערב הר הבית – מלאו גדודי הרומאים את העמק עפר ואבנים בגובה חומת הר הבית; הם העמידו סוללות והעלו עליהם מגדלים, שמעליהם זרקו חצים ואבני בליסטראות אל הכהנים שעבדו עבודתם ואל הלויים שעמדו על דוכנם, ואלה לא נרתעו לאחור והתהלכו בין חצים מעופפים ואבני קלע מושלכים והעלו את הקרבנות כמצֻוה עליהם. וכאשר פרץ האויב אל ההר, מזוינים בחרבות שלופות, גם אז לא חתו הכהנים ונשארו על עמדם לעבוד את אלהיהם; וכשנהרגו הראשונים באה על מקומם שורת כהנים שניה לבושי בד וזרקו את הדם, תקנו את מעשה הקטרת, עד שהומתו גם הם על זבחיהם… אז נהרג בעלה, הכהן הגדול, ברגע צאתו מקדש הקדשים, ואח”כ גם אחיו הכהנים… היא עם ילדיה הקטנים ברחה מעזרת נשים, שמשמה התבוננה בתחלה אל עבודת הקדש ואחר כך – אל הטבח הנורא… שני ילדיה הקטנים התחבאו עם אומנתם במרתפים שתחת המקדש, והיא עם בנה הבכור נסו אל הארמון ותסגר בחדר שבעליה… והנה שפעת קלגסים, צעקת פראי-אדם, מפץ והרס, צוחת נאנקים ונהרגים, ופתאום פרצו גם אל חדרה, התנפלו עליה, הכוה פצעוה, ואת ילדה הבכור, בן חמש, נתקו מזרועותיה וכפריצי-חיות לקחוהו אתם ויסחבוהו…

והיא נשארה אלמנה ושכולה, ולא יכלה להנחם על בנה-טפוחה, הבכור האובד… ילדיה האחרים נצלו על ידי האומנת שהוציאתם דרך המערות שבעופל, אחרי ששקטו המהומות, – אך ילדה הבכור – איהו, איהו?…" – – –

ז.

…רק עלה עמוד השחר – וכל מחנה החוגגים התרומם כהמון גבים שוקק; הקיצו משנתם הנעימה והרגישו את עצמם מאושרים אין קץ בעיר הקדש, יומים לפני בוא היום הגדול, יום הכפורים.

אחרי פת שחרית התחילו העולים לסדר את הבכורים, להוציא את הדבלות והגרוגרות, את הענבים והצמוקים, את היין לנסך ואת הסלת והשמן למנחה; עטרו את הקלתות בעלי-דפנה וכפות-תמרים, את פָרֵי הקרבנות נקו ועטרום כתר של עצי-זית רעננים; את הגדיים קשרו בחבלי צבעונין, ואת התורים ובני היונה – בכנפיהם, ולבושי בגדי-חג הכינו את עצמם ללכת אל הר-הבית ולהביא שמה מראשית פרי אדמתם.

עמד הממונה אביטוב הגדרתי בראש, כשמתנות בכוריו על כתפיו ובידו קלת כסף מעשה ידי אמן, ואחריו עמדו בסך כל זקני העדות והכפרים; החליל מכה לפניהם, התוף מרעים וכולם, כולם יורדים ממעלה בצעתה, מקום תחנותם, ויורדים דר שער השבטים אל הר בית ה’…

ונגלה לפני העולים הר-הבית!… צור-מישור ארוך, רחב, נקי וטהור, רצוף כלו אבני צבעונים, אבנים מאבנים שונות… וקדושה חופפת עליו בכל פנה ובכל קצה. –

לא רחוק מהשער התנוססו עמודים, ועליהם כתובים חקי הטהרה – ואזהרה לאיש נכרי מלבוא אל הקדש.

חלצו העולם את סנדליהם, הסירו את אפונדותיהם, ויחפי רגל ובראש מורם ובלב חרדת קדש הלכו בסך, כשמתנות בכורים על כתפיהם. בארבע עשרה מעלות שעליהן עמדו הלויים וכלי שיר בידיהם, עלו אל חצר בית ה' הפנימית; שם נפרדו הנשים אל אחרי הסורג, לעזרת נשים, שמשמה תראינה את עבודת ה', ואל עזרת ישראל לא תבואנה.

משמה עלו הגברים בחמש מעלות אל שערי העזרה לא רחוק ממזבח העולה, אשר על ידו עמדו הכהנים ועבדו את עבודתם…

פָּחד ורָחב לב העולים!… הנה זכו לראות את הר הבית ומקדש ד' בתפארתו!… אך מי שהפנה את ראשו לצד הַבִּירָה, והתבונן למצודה אשר נגעה באולמי הר-הבית וראה בה את מצב הרומאים, אנשי המשמר, כשהם עומדים חמושים, לשמור על העם פן יפרוץ בקרבו מרד – רק אלה כָּאב לבם, וראשם הורד על חלול הקדש ועלבון האומה.

פתחו הלויים ודברו בשיר:

אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי / וְלֹא שִֹמַּחְתָּ אוֹיְבַי לִי…

זַמְּרוּ לַה' חֲסִידָיו / וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קֹדְֹשוֹ…

ֹשְמַע ה' וְחָנֵּנִי, / ה' הֱיֵה עוֹזֵר לִי…

ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ!…

עומדים ההמונים, מקשיבים לנעימת הלויים, בני קרח, מרכינים ראשם מול הדרת השכינה המרחפת סביב-סביב, דובבים חרש עם הלויים ומשפחים לאל על חסדו וטובו “שהפך מספדם למחול וַאֲזָרם שמחה”…

עוברים ההמונים על יד המזבח, כשמתנות הבכורים עודם על כתפם, עומדים על יד כהן הראש, הלבוש בגדי שרד; נותן להם הכהן מגלת-ספר-תורת-ה‘, וכל אחד מהם קורא ברטט דברי משה עבד ה’, שצוה אותו במדבר; מעלה הוא את הבכורים, מראה באצבע על הסל שעל כתפו ואומר:

הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ / כִּי בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ

אֲֹשֶר נִֹשְבַּע ה' לַאֲבוֹתֵינוּ לָתֵת לָנוּ.

מסירו מעל כתפו, אוחזו בשוליו ונותנו לכהן ומוסיף לקרא:

“אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָדוֹל עָצוּם וָרָב; וַיָּרֵעוּ אוֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה, וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָא גָדוֹל וּבְאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים, וַיְבִיאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאֹשִית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲֹשֶר נָתַתָּה לִי ה’…”

מניח הקורא את טנא הבכורים בצד המזבח, משתחוה מול ההיכל ויוצא; אחריו נגש השני, השלישי, עד תום כל המביאים. ומלא המזבח מכל עברים סלים וקלתות, טנאים וכלכלות עמוסים פֵּרות משבעת המינים, שברך בהם ה' את עמו בארצו.

וברבות הסלים והיו לערמה גדולה ובאו פרחי הלויים והכהנים ולקחום והביאום אל הלשכה שמשמה יחלקום לכהנים וללויים, למשוררים ולשוערים – מזרע בני לוי.

נגשו גם חנון הצורפי ובניו אל הכהן. חנון לא ידע קרוא מעל המגלה, והכהן הקריא לפניו, והיו קולות שניהם דומים זה לזה, והשומע אשר עָצם את עיניו לא היה יודע להבחין מי הוא הקורא ומי החוזר על דבריו: – כהן הראש, נצר מזרע החשמונאים, או האכר-היוגב ממעלי הרי הגליל, שבפעם הראשונה בא אל המקדש. ושני המדברים הרגישו, כי קוי אחוה ואהבה נִטְוִים ביניהם, קרבת נפש וגוף – ולא ידעו מה.

וככלות הכהן לקרוא וחנון מלחזור אחריו, והביטו אחד בפני השני ופני שניהם קרנו משמחה פנימית – ותהי לפלא בעיניהם.

אחרי הקרבת הבכורים בקש חנון מאת הכהן לקבל ממנו שני שעירי עזים, אחד לחטאת ואחד לאשם. קבל הכהן את הקרבנות והביאם למזבח העולה; על פי צו הכהן סמך חנון את ידו על ראש החטאת וצוה עליו להתודות.

– מה-הן חטאותיך, בני, – שאלו כהן הראש.

שתק חנון – והכהן מיחל למוצא פיו.

אך חנון לא ידע על-מה להתודות.

"אישי הכהן – אמר חנון לסוף – ימי נעורי ובחורי בליתי בארץ טמאה רחוק מארצנו הקדושה, בין אנשים זרים וצרים לעמנו, טמאי נפש וערלי גוף; עמהם חייתי, ממאכלם אכלתי, מיינם שתיתי – אך כל זה בשוגג עשיתי, ורק התחלתי להבין את שגגותי, ורק השתחררתי – וָאֶנָּתֵק מֹשם, ואבוא לארץ אבותינו… זו היא חטאתי, אישי הכהן, ועליה הנני מביא קרבן חטאת ואשם.

הביט עליו הכהן ולבו פג בקרבו… “ימי נעורי בארץ טמאה”… איך בא שמה?… “השתחרר” – ולכן, איפוא, נמכר לעבד, ומתי? – חפץ הכהן לשאול כל זה, – אך הנה עשרות קרבנות מובלים – ולא יכול להתמהמה, ויאמר בלבו לחקרו אחר-כך. בין כה הביא את קרבן החטאת והאשם של חנון וסלח לו – וחנון עם בניו הלכו להם.

יומים ארכה הבאת הבכורים של עולי הרגל מגליל העליון; יום יום מן הבקר עד התמיד בין הערבים עברו בסך ההמונים עם בכוריהם וקרבנותיהם, נִסכם ותפלתם –, אולם גם אחד מהעולים לא חפץ לשוב הביתה, לפני יום הקדוש הוא יום הכפורים.

…שוכנים העולים באהליהם, הנשים והבנות שופתות את האש על הכירים ומכינים צרכי אוכל, הגברים מתאספים חבורות-חבורות, יושבים בצדי אהליהם, מספרים אחד לשני על עניני מולדתם, על ברכת הארץ בשנה זו, על עסקי הפקידים והמסים, שהוקלו קצת; מספרים על חיי העבר, שחים שיחות על חיי “הקדושים” א שר בארץ, על המקדש ונפלאותיו, על גבורות ה' שעשה ועושה תמיד לעמו.

ונפגשים העולים החדשים בעולים שכבר מתעתדים לשוב הביתה מחר-מחרתים, ודורשים “היוצאים” בשלום “הבאים”. ובאו בני הנגב השזופים מחום שמש לראות באחיהם בני הצפון הקר, – ובני ההרים הגבוהים מביטים בתענוג על בני הערבה שבככר הירדן; ופגשו בחורים מוצקים בבנות צנועות ויפות; נושאים צעירי ישראל את עיניהם אל בנות עמם הכשרות, ולפעמים נצמדות בין רגע שתי נפשות טהורות, ועובר יום או יומים, ונדברו יחד והתחתנו ביניהם לשמחת שתי המשפחות גם יחד, ושב אבי המשפחה אל מקומו – ונפש חדשה, חביבה נוספה לביתו.

ויש נפגשים קרובים וידידים מכבר, – ידידים שלא ראו איש את אחיו זה עשר, חמש עשרה שנה ויותר, – כשבאו פעם לראות פני ד' ומן אז הפרידו ביניהם החיים והמרחק שנים על שנים, והתקרבו הרחוקים עוד פעם, ורבה השמחה וגדלה הגילה, ושבה התקוה לראות איש פני אחיהו עוד פעם בבית ה' בשנים הבאות.

ובאים גם בני האצילים והנסיכים מהעיר הקדושה, ממרומי היחס, לראות בבני עם הארץ ושאלו לשלומם, לחיי כל הגליל והפלך, לצרכי התושבים בפרט והאומה בכלל, והיתה השיחה – שיחת אחים, בני אומה אחת, וארכה שעות מרובות…

וערכו אומני ירושלם שוקים ושלחנות ותריסים בין האהלים, וסדרו עליהם מכל עבודות האומנים ומלאכתם: שמלות וסנדלים בד מגוון וקשורים, חלוקי משי ויריעות הִנְדוּ, מפות ומטפחות, גליונוֹת ומַכבנות סדינים ופאֵרים – ביחוד בגדי-לבן למחולות של יום הכפורים הבא, כשהכהן יצא בשלום מקדש-הקדשים.

ורכשו להם בנות הכפרים ובני הכפר מכל הטוב והיפי שבעיר – חפָצים שמימיהם לא ראום, והיה להם למזכרת לימי עליתם לעיר הבירה. ומטעם שלטון העיר עוברים משגיחים ושמים לבם למוכרים, לבל ירבו במחיר סחורותיהם ולא ירמו את העולים הבאים לירושלים עיר הקודש.

קנו גם חנון ואשתו לבת-זקוניהם היחידה קשורים ובגדי לבן, וכשהתקשטה הבית ופניה צהבו ולחייה אדמו שמחה – ודמתה לאחת מבנות האצילים, שמַשיאין לכהונה…

גם ביום השני להבאת הבכורים באו רבים מיקירי ירושלים לפקד את מחנה העולים – וגם הגבירה אֵם הכהן באה, כשהיא נשאת באפריון ע"י משרתיה, ונכדתה מלַוַּתָּה. גם הפעם עברה והתבוננה על אהלי קדר של יושבי ההרים, אל אהלי בד לבן של השפלה וערבת הירדן ולכל העולים השונים, שבאו שמחים ועליזים אל העיר הקדושה.

וכמו אתמול – כך גם היום התעכבה אם הכהן על יד אהל חנון הצורפי, שכל בני המשפחה, נקיים וטהורים, לבושי בגדי מועד, יצאו לקראתה לקבל ברכתה, וכשעמדו שתי הבתולות – בת הכהן הראש ובת האכר חנון – זו על יד זו, היה קלסתר פניהם דומה כשתי אחיות תאומים, ואלמלא בגדי בת הכהן וקשוטיה אי-אפשר היה להבדיל ביניהן… גם בפעם הזו שאלה הגבירה למקום מגורו של חנון, ליחס משפחתו, ועוד פעם ספר חנון על דבר בניו ובנותיו, עדרי צאנו ובקרו, חלקת שדהו וכרמו, על תושבי הכפר ועסקיהם, – אך על עצמו, על מוצאו הוא, לא דבר כלום.

נפרדה הגבירה, אם הכהן, באנחה ממשפחת חנון, וכשהיא נִֹשֵּאת על ידי עבדיה למעונה הביתה, לארמון החשמונאים, היא טוֹוָה את ארג זכרונותיה מיום אתמול.

"…תכף אחרי השקט המלחמה שלחה שלוחים מיוחדים לשוקי העבדים באנטיוכיא, יון ורומא – לחקור ולדרוש אחרי ילדה האומלל; הבטיחה לשלם מחיר רב לכל מי שימצאהו. ויחפשו בכל הארצות ולא מצאו, בקשוהו ברומא ולא נמצא. שנה שלמה עברה בין תקוה ויאוש – וכשוב השלוחים הודיעו לה, כי אפסה כל תקוה, וכי לא נראה ילד כזה בשוק העבדים; והוסיפו השלוחים, – כי בשנת-השביה הראשונה היתה מגפה גדולה בילדים מחֹסר מזון וכלכלה. – מאז לבשה האם האומללה בגדי אבל גם על בנה הבכור ולא יכלה להנחם. חכמי הפרושים נחמוה ואמרו, שאסור להתקשות על המת יותר מדאי, – אך מי יכול לערוך לבב אם, בלבה קננה כל חייה, זה ארבעים וחמש שנים, מחשבה אחת, ­ “שלא תרד ביגון שאולה, וכי עוד תזכה לראות את בנה בכורה…”

ח.

שקט בעיר הקדש, השוקים ריקים, ה“שלחנות” נעולים, החנויות סגורות, והתריסים לא הורדו; אין יוצא ואין בא בפתחי הבתים. שוכנות האהלים, הנשים והבתולות, לבושות בגדי לבן יושבות על יד הפתחים, כשהגברים – בעליהן ואחיהן – כלם התאספו על הר הבית המלא המון רב.

עומדים רבבות ההמונים בתפלה וצום, מצפים ומחכים לרגע הכנס הכהן הגדול אל קדש הקדשים בפעם השניה להוציא את מחבת הקטרת, שהכניס קודם, – לרגע הגדול והנכבד בחיי האומה, שבו נשמעת ומתקבלת תפלתו של הכהן הגדול לפני אלהי ישראל על עם ישראל…

ובעוד ההמונים עיניהם כלות לרגע זה, ושמועה עברה, כי הכהן הגדול צנה אחזתו מטבילת הלילה, וכי כולו רועד מקדחת חזקה שתקפתו, וכי אסרו עליו זקני הכנוה וישישיה להכנס אל קדש-הקדשים פן תרעדנה ידיו, בהוציאו את מחבת האש שלפני ה', וחלילה יקרנו אסון… ונמנו זקני הכהנים וחכמי הפרושים וגמרו: שאחיו סגן הכהן, שהתקינו לו שבעת ימים קודם, הוא ילבש בגדי הבד, בגדי הקודש ויגמור את העבודה – להוציא את מחבת האש ולהתפלל התפלה הקצרה.

זֵרזו את הסגן, הורידוהו אל בית הטבילה, ולמדוהו סדר היום, והלז התכונן בחיל ורעדה להכנס לפני ולפנים.

…מצפה ההמון הרב – כהנים, לויים וישראלים, לרגע – הקדוש בחיי האומה, אך סגן הכהן מתמהמה לצאת… והלבבות תמהים ורועדים, נרגשים וסוערים, פן קרה, חלילה, אסון, פן היו מחשבותיו נוטות לצדוקים, – כמו שספרו הזקנים על אודות הכהנים הרשעים, שמתו בקדש-הקדשים על עונם זה…

כבר נמנו חברי הסגן וזקני הכהנים ואמרו להכנס אחריו ולראות מה נעשה שם. התחילו הם נכנסים והוא יוצא, כשבגדי קדשו מצוחצחים ומזהירים כשלג החרמון; בידו מחבת הזהב ועשן הלבונה, לבן וקל, מִתַּמר מעליה ופני הכהן מבריקים מזהרי השכינה שמקום הקדש.

וכאשר שאלוהו לסבת אחורו, ענה: “התפללתי על עמי ישראל – – שלא יצטרכו זה לזה ולא לעם אחר, ולא יסור שבט מיהודה”.

התריע העם כלו לכבוד הכהן הגדול, והיו בטוחים, כי נתקבלה תפלתו על עם ישראל בארצו ועל האומה בכל תפוצות הגולה, וכי נסלח עון כל אדם מישראל.

והכהן המאושר עומד וידיו פרושות למעלה, ובשם ה' הוא מברך את כל קהל עדת ישראל שעל הר הבית:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ / יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָ

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם!…

אז יריעו בני אהרן הכהנים בחצוצרות התרועה שבידם, וכל העם כאיש אחד כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים:

“בָּרוּךְ-ֹשֵם-כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד!…”

ברגע זה מהרו פרחי הכהונה להודיע, כי ה“לשון-של-זהורית”, שהיתה קשורה על פתח אולם הבית מבפנים – הלבינה, אות הוא, כי הגיע השעיר לעזאזל עד הצוֹק ונתגלגל משם, ובזה כֻּפר לישראל כלו על חטאתו, כמה שנאמר:

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים – כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ…

באותה שעה נגשה האם המאושרת, הגבירה, אֵם הכהן, אל בנה הסגן, נשקה לו על ראשו ואמרה: “אשרַי, שזכיתי לראות ביום אחד שני בני כהנים גדולים…” – וכל הנשים המלוות אותה מברכות אותה בשמחה ובתרועה…

נגמרה ה“עבודה”, אבל לא נגמר הצום ועוד היום גדול – וכל רבבות האוכלוסין שעל הר הבית שוטפים וזורמים דרך שערי ההר, המובילים לארמון הכהן, כדי לתת כבוד לבחיר ה‘, שנכנס בשלום ויצא בשלום מקדש-הקדשים. הכהן הולך בראש, על ידו אחיו החולה וסביבם ראשי הסנהדריה, חכמי הפרושים, הכהנים, ראשי העדות וכל נכבדי העולים וטובי האומה ­– ואחריהם כל אלפי העולים לרבבותיהם, כלם שמחים וצוהלים ומודים לה’ על חסדיו וצדקותיו, וכלם שרים שירי תפארת, מהשירים שנקבעו בזמנם לשמעון הצדיק, שזכרו קדוש בין הכהנים:

"מַה-נֶּהְדָּר בְּהַֹשְגִיחוֹ מֵאֹהֶל וּבְצֵאתוֹ מִבֵּית הַפָּרֹכֶת;

כְּכוֹכַב-אוֹר מִבֵּין עָבִים וּכְיָרֵח מָלֵא בִימֵי-מוֹעֵד;

כְֹּשֶמֶש מְשַֹקֶּרֶת עַל הֵיכַל מֶלֶךְ וּכְקֶֹשֶת נִרְאֲתָה בֶעָנָן;

כְּעֵץ בַּעֲנָפָיו בִּימֵי מוֹעֵד וּכְֹשוֹֹשָן עַל יִבְלֵי-מָיִם;

כְּפֶרַח-לְבָנוֹן בִּימֵי-קַיִץ וּכְאֵֹש-לְבוֹנָה עַל הַמִּנְחָה;

כְּזַיִת-רַעֲנָן מָלֵא גַרְגִיר וּכְעֵץ-ֹשֶמֶן מְרֻוֶּה עָנָף, –

בַּעֲטוֹתוֹ בִגְדֵי-כָבוֹד וְהִתְלַבְֹּשוֹ בִגְדֵי-תִפְאֶרֶת,

בַּעֲלוֹתוֹ עַל מִזְבֵּחַ-הוֹד וְיִהֵד עֲזָרַת קֹדֶֹש,

סָבִיב לוֹ עֲטֶרֶת בָּנִים כְֹּשְתִילֵי אֲרָזִים בַּלְבָנוֹן

וַיַּקִּיפוּהוּ כְעַרְבֵי-נַחַל כָּל בְּנֵי-אַהֲרֹן בִּכְבוֹדָם…"

ועם כל המון הרבבות מעל הר הבית, שצפו וחכו לראות את גמר העבודה ואת הכהן הגדול בהכנסו לקודש ובצאתו, היה גם חנון הצורפי. עומד הוא וחולם בהקיץ, מביט הוא והוזה. נסחף הוא עם ההמון וחזיונות נשכחים מכבר מתעוררים וקמים לפניו; קטעי זכרונות נגולים ומתיצבים לפניו… את כל זה הוא ראה פעם… פה במקום הקדוש, בין ההמונים הללו עמד הוא על יד… ואינו יכול לזכור על יד מי עמד… ושמה בשער ההוא, מערבה, בשער… בשער… כן הוא נזכר, בשער קופּונ … כן, כן בשער קופוניוס … וכמו נזדכך לפניו מסך הערפל, והנה הוא רואה את האור הנעלם זה זמן רב, רב מאד… שער קופוניוס, שממנו יוצאים ובאים דרך העליה … לאן באים?… ועב-הערפל מתעבה פתאם… כן… הוא כבר היה פה; פה עמד ושמה צעד… מתי? – בחלום, בהקיץ, במחזה, בעליל?…

ועומד חנון על עמדו ומביט לתהלוכה היפה של רבבות ישראל שהולכים צפופים בעקבות הכהן ובני לויתו, שמתכוננים לצאת דרך שער קופוניוס. הוא כלו מחשבה, כלו נתון לעבר שתקפהו בחזקה… כן, – דרך העליה יצאו והגיעו אל מרומי… הר ציון, ומשם… אל ארמון… ופתאם הבריקו עיניו ובכח לא איש נדחף הוא אל… שמה… שמה, – ששמה נמצא פתרון חייו וחלומו… נדחק הוא ללכת, להשיג את הכהן, כדי שלא להנתק ממנו, וביחד אתו לבוא אל ביתו, חדר ילדותו … – אבל האוכלוסין הצפופים סוגרים בעדו את הכהן, חוסמים את הדרך ומטים אותו הצדה, אל הבירה… ומבלי כל תקוה להגיע עדיו, מוריד חנון את ראשו, נפרד מן ההמונים, ויוצא דרך שער הצפון – שער השבטים אל אהלו שבפרבר בצעתא…

ועב הערפל מכסה את חזיונותיו ואת רוחו, והוא שוכב באהלו קודר ומשמים…

ט.

רד היום הקדוש, עוד מעט והשמש תשקע – ורבבות העם השבים מאחרי לויתו של הכהן-הגדול אצים-רצים אל ביתם לסעוד את לבם אחרי הצום “מערב עד ערב”, – וכבר סדרו הנשים את ארוחת הערב, הגברים מסִבים ואוכלים מכל אשר ברכם ה'.

ומלאים השוקים מיני מזון ופירות, עגות וככרות לחם, מנות יפות למי שלא נכון לו, – וכבר הוארו כל האהלים סביב-סביב ומלמעלה להם כוכבי פז הודלקו, והלבנה הצעירה בת עשרה ימים מרחפת על ההר מול היכל הקדש, ושופכת אורה הזך על כל הנפשות הממֹרקות בענויי היום, הנפשות הטהורות והנקיות מכל חטא ועון.

ויש אשר תתפרץ שיר-שמחה מאהל, – אב ובניו שיושבים כשתילי זית סביב לשלחנו, אינם יכולים לעצור בעד רגשותיהם של היום שעבר, שזכם ה' לראות כל זאת, ופצחו פיהם בשיר:

כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן / אִוָּהּ לְמוֹֹשָב לוֹ,

זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד, / פּה אֵֹשֵב כִּי אִוִּיתִיהָ,

צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ, / אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְֹבִּיעַ לָחֶם;

כֹּהֲנֶיהָ אַלְבִּיֹש יֶֹשַע / וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ,

ֹשָם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד / עָרַכְתִּי נֵר לִמְֹשִיחִי;

אוֹיְבָיו אַלְבִּיֹש בֹּשֶת / וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ…

וזוכרים המאושרים גם את ביתם הרחוק בערי מולדתם שבין ההרים או בשפלה, את בני-ביתם שהשאירו שם; מצטערים הם, שגם אלה לא זכו לראות את הגדולה והתפארת שבעיר הקדושה, והגעגועים מתפרצים מלב מלא, לב הומה, ושירה רְוַת-תוגה נעימה נשמעת בקול רמה, ומלאה את האויר הקדוש, את העיר הקדושה, את חלל העולם כלו…

ולעומת שירת האהלים יוארו הבתים בעיר העליונה – בארמנות הכהנים והנסיכים, ובעיר התחתונה – משכנות תושבי ירושלם, והועלו מנורות שמן על הגגות, והציצו פנים מאושרים מתוך החלונות ומלאה שמחה והוד כל העיר. ונשמעה מלמעלה ומלמטה שירת-לב אחת:

הִנֵּה מַה-טּוֹב וּמַה-נִָּעים

ֹשֶבֶת אַחִים גַם יָחַד…

רק אהל חנון הצורפי עגום ועצוב: חנון עצמו שוכב משמים וקודר לתמהון אשתו ובניו, ערפל עב מכסה את רוחו ונפשו ואינו יודע את עצמו… לשוא תפצר בו בתו היחידה לסעוד את לבו – הוא שוכב עצום עינים ומר נפש.

ובעוד העולים אוכלים וסועדים, שרים ושמחים – וכבר הבתולות מכינות את עצמן למחולות שתערכנה בלילה לאור הלבנה, לכבוד הכהן הגדול, בצאתו לשלום מקדש הקדשים.

באו בנות העיר אל בנות שכונת האהלים להשאילן בגדיהן ולשאל מהן, כמנהג העתיק השורר בישראל לצאת במחולות “בבגדי לבן שאולין”.

בנות ירושלים היפות והמעונגות, הנאות והמעודנות, בנות האצילים והכהנים, בנות ראשי העדות והנסיכים, מרחפות כצפרים עפות מאהל לאהל, מקשטות את חברותיהן בבגדיהן הן ולובשות את בגדי חברותיהן – ושלובות זרוע הולכות הן אל הכרמים, לבושות בגדי לבן, סמל הטוהר והצניעות, הפשטות והשויון – בלי הבדל בין עניה לעשירה, בין בת ראש העדה בירושלם ובין בת הרועה בכפר הנדח שבנגב עַם אחד, חטיבה אחת!…

התפלאו יושבי האהלים, בהופיע אל אהל חנון הצורפי בת הכהן הגדול וחברותיה, כדי להחליף בגדיה עם בת האכר… וגדל הפלא יותר, כי אחרי שלבשה האחת בגדי השנית – אי-אפשר היה כמעט להכיר מי בת הכהן ומי בת האכר הגלילי. דומות היו בקומתן, בהבעת פניהם ובשרטוטיהם, כשתי אחיות תאומים בת אם ואב אחד… נבדלה רק בת הגליל בעור פניה השזוף ובאצבעות ידיה הרגילות לכל עבודה…

והלכו שתי בנות החן בלוית חברותיהן אל הכרמים, – ושאלה בת הכהן את בת האכר למוצאה, למשפחת אמה ואביה – אבל הבת לא יכלה לספר, כי אם: – אבי אמה היה אכר בן אכר זה דורות רבים, ואביה בא פעם מארץ רחוקה, ארץ טמאה, ששם בלה ימי נעוריו, עד שעלה בידו להציל נפשו ולבוא אל ארץ מולדתו, ובמשך כל ימי חייו בגליל לא יצא מכפרו אנה ואנה…

לאור הלבנה הקלוש נחפזות ויוצאות בנות ישראל דרך שערי ירושלם לצפון העיר, למעלֵה נחל קדרון, הוא נחל האגוזים, אל קברו של שמעון הצדיק הכהן הגדול, זכור לטוב, בבקעה הדשנה, שבה כרמים וגגות חמד. הבציר נגמר כבר, עלי הגפנים צהבו ונשרו ומרשרשים הם תחת רגלי ההולכים בשבילים, – למקום זה תבאנה בתולות ישראל פעמים בשנה, בט"ו באב וביום הכפורים, לצאת במחולות – מנהג עתיק מדור-דור. –

התנדבו יקירי ירושלם להאיר את הרחובות בירושלים ובכרמי המחולות – והועלו נברשות של שמן גדולות, והאירו את הפנים העדינים של בנות ישראל, שבאו מאות-מאות, – וצהלה ועליזות ממלאות את הכרמים, שמחה וששון, קול שעטות המחוללות, מצהלות הנעורים – “קול חתן וקול כלה”…

…מסתובבות במחולות בנות ישראל הכשרות והצנועות ובחורי ישראל עומדים בין המשעולים נהנים ושמחים למראה הרקודים השונים – רקודי בנות ההרים, מחולות עי-גדי, בנות השפלה וערבת הירדן… מחולות בנות ירושלם ורקודי בנות הכפר הפשוטים בצעדיהן המדודים, ושמחה ועליזות שוררות בכל.

עומדים הבחורים סביב-סביב, – בחורי חמד חסונים, מלאי כח עלומים, – גם הם מכל ארצות המולדת באו הנה – מארץ ירדן וחרמונים – רועי צאן ובקר. מארץ הגלעד – כורמים ויוגבים; מהשפלה – עובדי אדמה ופולחיה; מהערים – בעלי אומניות ולומדי תורה, מסתכלים הם אל הבתולות המרחפות הנה והנה בכנפיהן הלבנות.. –

אז יש אשר תעֹז אחת הבתולות, מלאת החן והרגש וקראה לבחור המסתכל אליה:

בָּחוּר, בָּחוּר שָֹא-נָא עֵינֶיךָ / וּרְאֵה – מָה-אַתָּה בּוֹרֵר לָךְ?

ומלאו חברותיה המחוללות את פיהן צחוק – וקראו גם הן והשלימו את זמרן:

בָּחוּר, בָּחוּר שָֹא-נָא עֵינֶיךָ / מָה-אַתָּה בּוֹרֵר לָךְ?

אַל-נָא בַּנּוֹי תַּחְמֹד נַפְֹשֶךָ – / בְּמִֹשְפְּחָה תִּבְחַר לָךְ …

ובערו באש אהבה טהורה עיני הבחורים, וכמו אבות אבותיהם לפנים במחולות שילו – חוטפים הם להם מהטוב הבא בידם והתודעו אחד אל השני ושוחחו, – ולמחר יחוגו זוגות רבים יום חתונתם על הר-הבית בעזרת-הנשים, לשמחת לבב ההורים והאומה כלה…

מביטה הלבנה הצעירה בעונג על החיים החדשים שנוצרים, שמתרקמים בתוך גפני הכרמים הללו, וצר לה לעזוב את המקום, אבל כבר באה עתהּ, אחרי חצות הלילה – והיא עודה צעירה ורכה…

ובת חנון, צנועה ונאה, גם היא מחוללת ביחד עם בת הכהן הגדול ועיני הנערים מוסבות אליהן – ולא הרימו הבנות את עיניהן אל הבחורים ולא התגרו בהם, ולא הוציאו מפיהן את השירה המקובלה, שירת הבתולות… אך בנו הבכור של הכהן הגדול התרועע אל אחותו ואל חברתה וביחד הלכו לשוח בין הכרמים ובין הֹשִטים ושוחחו ביניהם. ותמצא בת האכר חן בעיני בן הכהן, ויפיה ותמימותה לקחו שבי את לבו.

עוברות השעות, כבר חצי לילה הגיע; הלבנה ששבעה לראות ירדה ותשקע אחרי הרי יהודה ומִצפה; נברשות השמן גם הן הולכות וכבות; המחוללות העליזות עיפות, יושבות הן לנוח בין הגפנים על העלים הרטובים טל-לילה, כשרגליהן משֻכלות תחתיהן, ובעוד שעה קלה וכלן שבות אל אהליהן ואל בתיהן, שלובות זרוע תלכנה בנות הכפר עם בנות העיר, כשהן שרות:

שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיּוֹפִי, / אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִּתְהַלָּל…

תְּנוּ לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ / וִיהַלְּלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ…

על יד אהל חנון הצורפי נפרדו בת הכהן ואַחיה מאת בת האכר ואָחיה…

י.

שמחה האם המאושרה, אשת חנון הצורפי, על הכבוד שנחלה בתה, בצאתה במחולות עם בת הכהן ועל התרועעה אתה; גם ספרה לה בתה, כי פעמים אחדות שאלו בת הכהן ואחיה למוצא משפחתם, למולדתם, ליחסם…

ונזכרה האם המאושרה בחיי בתוליה, בשעה שבא אל כפרם הזר המוזר, לבוש בגדי נכרים ולשונו נכרית, – אבל מנהגיו האצילים, נמוסיו מלאי החן, פניו הנעימים והמלאים תוגה ולבו הרך, צדו את לבה מן הרגע הראשון לראותה אותו. גם אביה שלקחוֹ לרועה צאן, גם הוא אהבו ויאמצהו לבן. וכאשר התרגל בביתם ודבר בלשון עמו – ושאלוהו למשפחתו ענה קצרות: “שבוי הייתי מימי ילדותי, את אבי ואמי שכחתי, את מקום מולדתי איני זוכר; בארץ טמאה חייתי, עם הערלים ישבתי – ואף-על-פי שאהבוני והיו לי כאב וכאם לא רציתי להשאר אצלם, ואחרי ששחררוני באתי אל יהודה, לארץ מולדתי…” כל זה דבר בצער גדול ובכאב לב. נראה, כי הזכרונות הכאיבו את לבו מאד. אז נקשרה נפשה אליו יותר, היא רפאה את צער לבו בדומיה, מבלי שאל אותו יותר; היא היתה לאב ולאם ל“יתום האמלל” ואביה קרא את שמו עליו, לבן-בלי-שם זה, ולא התנגד לתתה לו, לאיש זר, שלא היה לו כל גואל וכל קרוב בישראל.

וחושבת האשה ע"ד חייה המאושרים במשך עשרים שנה אחרי נשואיהם – מעולם לא דבר אתה בעלה קשות; ברחמים גדולים ובאהבה רבה התיחס אליה ואל בניהם; בחבה שמר עליהם, הדריכם בדרך טובה וישרה, עבד בעדם כל ימיו עבודה קשה, כדי לפרנסם… וכמה דברי חכמה מאליפים למדם, כמה עצת-חיים ובינה הורם!

ומה זה שוכב עכשו בעלה משמים וקודר? היא מרגישה עכשו דאבון רוחו, כי גם אצלה התעורר חפץ כביר לדעת את מוצאו ומולדתו! בתה שמצאה חן בעיני האצילים ובעיני בן הכהן – היא שעוררה בקרבה גאות-אם ותקוה… “לוא היתה ממשפחה שמַשיאין לכהונה, אפשר שהיתה מוצאת פה את אשרה…” ככה חשבה האם המאושרה.

גם בת חנון, גם היא לא יכלה לתת שנה לעיניה: – זוהי הפעם הראשונה שראתה המון צעירים יפים ונאים כאלה, ומה טוב וחסון הוא בן הכהן הגדול, שהתרועע אליה, ברקדה עם אחותו הענוגה, – עיניו כמו דברו לה, לִבּבוה, הבטיחו לה…

…נדדה שנת חנון הצורפי ורוחו עכורה. מהשעה ששב הביתה אחרי “העבודה” עד חצות הלילה, שוכב הוא כמעט בלי נֹע. וחושב רק מחשבה אחת מטרידה, מרגיזה. המחזה שראה על הר הבית ביום הכפורים – את הכהן הגדול בעבודתו, את דאגת ההמונים לכהן הנכנס לפני ולפנים ואת שמחתם בצאתו, את שמחת האוכלסין בְּרֵעָם לקראת הבשורה, ש“לשון הזהורית” הלבינה, את התהלוכה של רבבות אדם, שיצאו דרך כל השערים ללכת אחרי הכהן הגדול – את כל זה כבר ראה בעיניו ממש, והוא בעצמו השתתף בזה – ומתי, איפה, ראה כל זה?… השאלה הזאת היתה בעיניו עיקר חייו עכשו, כי ממנה פתרון לסוד-הויתו…

…נדדה שנתו – וסוד חייו היה עליו למעמסה מעיקה ודרש פתרון תכוף: מי הוא ומה מוצאו? זוכר הוא את חייו רק מימי חנוכו, בהיותו מקנת כספו (ופניו משתלהבים ומתאדמים…) של מרקלוס קוינטוס; זוכר הוא עד כמה השתדלו אדוניו להשכיח מזכרו את עברו, בתתם לו כל מאויי לבו, עד כמה למדוהו להיות רומאי אציל, – רק אחר כך, כשהתודעו אדוניו אל היהודים והיו באים לבית תפלתם בימי שַבתם ובימי חגיהם, רק אז נתנו לו להתמכר לזכרונות ילדותו הראשונים, שכבר הספיק לשכחם; זוכר הוא את “אמו” פוּלויה, שהיא דברה אתו הרבה ע"ד מנהגי היהודים ואלהיהם, ותמכה בו לשמור אותם.

…נזכר הוא גם בחייו הראשונים בכפר מולדתו, בהיותו רועה – כמה קשים היו לו החיים האלה! הוא עזב את רומא “בירת העולם”, תענוגי החיים וגם חיי-משפחה – והתבודד בכפר נדח בין אנשים זרים לו, בעבודה שהיתה נחשבת לפחותה לו כל ימי חייו, – ואלמלא זו הנערה, שהיתה לו לאשה, שלבבתו מהרגע הראשון לפגישתו, ואלמלא אביה, שגם לבו נקשר אליו, ושקרא שמו עליו – מי יודע אם היה עוצר ברוחו ולא היה בוחר לשוב אל רומא וחייה… ואף כי מעולם לא צערוהו אשתו וחותנו ולא שאלוהו על מוצאו ולא הזכירוהו את יחסו הנעלם – היה מרגיש, כי סודו – סודם המכאיב גם הוא, וכי מוחם גם הוא דורש פתרון: מי הוא, מאין הוא, מי אבותיו. איך בא לרומא, ומי מכרהו לעבד?…

ומהרגע שראה היום את האוכלוסין על הר הבית ואת הלוית הכהן הגדול, עד שוב בתם מהמחולות וסַפרה בחשאי לאמא את כל הכבוד שבא לה מהתרועעותה את בת הכהן הגדול ובנו, – כבוד שלא בנות רבות זכו לו, – הטרידתהו השאלה עוד יותר, והוא שוכב מדוכא ממחשבותיו ומרוצץ מחזיונותיו, – ויודע הוא ברור, כי אלמלי היה נדחף ברגע “ההופעה” ללכת אחרי הכהן דרך שער קופוניוס, כי אז היה מוצא את פתרון חייו…

… כבר אחר חצות הלילה, כל בני משפחתו ישנים שנה מתוקה, החשך שאחר חצות התגבר, והוא מתעורר מנדודיו, יוצא החוצה ויושב פתח אהלו.

שקט בשמים ממעל ודומיה בארץ למטה!

הלבנה הרכה כבר שקעה במערב והשאירה אחריה רק לבנונית קלושה; …השמים זרועים כוכבים אין סוף, כלם נוצצים, מתלחשים… “נהר-די-נור” פולס דרך באמצע הרקיע ומזהיר ומחויר חליפות…

ופתאם – וחנון מרגיש, כי הוקל לו, הערפל המכסה את סוד חייו מתפזר, הולך ונמס, כמו האירו לו הכוכבים את חשכת דרכו; הניצוצות המרובים התאגדו לאבוקה אחת והיו למאור, שמַגיה אור על העבר מרחוק…

"… הנהו יושב בין ברכי אמו, שמחבקתו ומגפפתו, היא כלה רועדת ונאנחת; רגע-רגע מטה היא אזן לקולות החודרים אל החדר הסגור, מבחוץ נשמע קול שפעת קלגסים, קירות נהרסים, דלתות נשברות – הרס ואבדן… ואמא מנשקתו ומגפפתו… פתאם נשמע קול מפוצץ, בריח הברזל נשבר – ואל תוך החדר התפרצו אנשים לבושי קובע ברזל על ראשם, חגורי חרב מורטה, מזוינים בכידון ורמח, פניהם אדומים ואכזרים – והנה הם מתנפלים על אמו, מכים אותה על ראשה… היא מתעלפת והוא צונח מבין ידיה… ובעוד רגע ושתי כפות חזקות לופתות אותו בחזקה והוא נלקח מזרועות אמו, שברגע זה התעוררה כלביאה ותתנפל על החומסים… אך האחד הכה אותה מכה גדולה ותצנח לארץ… והוא לֻקח מידם בבכותו מר ובצעקו: “אמא, אמא, הציליני, אמא”!…

“… הוא צועק ומפרפר, אבל הזרועות החזקות נתקעו בבשרו כמו צבתות ברזל, והנה הוא מוּצא מהבית, מובל דרך רחובות הרוסים, בתים נשרפים, דרך שערים נתוּצים… והנהו מחוץ לעיר בתוך ערמות ילדים, שוכבים ומפרפרים קשורים כלם בחבלים על צואריהם, והנה הם נדחפים רחוק, רחוק…”

קפץ חנון לחזיונו זה – "הרי פה, פה קרה המקרה הזה, הרי הנם הרחובות, הנה הבתים, הנה… החדר!…

נפל הָאֲפֵר מעל פני העבר, נגלה המסך הלוֹט על חייו והנה הוא רואה את חיי ילדותו לפניו…

וכמו בקסם נדחף הוא לראות עכשו את המקומות ההם…

הוא נכנס אל אהלו בלאט, כדי שלא להבהיל את הישנים בו, לובש את חלוקו וסנדליו ויוצא.

השחר מחויר; מעבר להר המשחה נראו פסי הכסף הראשונים שמתבהרים ונעשים כחלחלים ומבשרים מוצאו של היום החדש; מצד הר-הבית נשמע קול הממונה הקורא לעבודת הבורא, ותיכף אחריו נשמע קול דלתות המקדש הכבדות בהפתחן.

חנון נדחף בכח פנימי והוא הולך ורץ כמוכה ירח מבלי לדעת לאן תובילוהו רגליו.

ממקום תחנתו –­ בצעתא – סובב הוא אל שער שכם שנפתח זה עתה, וירד אל הגיא, מקום עושי הגבינה, – אך פתאם כמו התחרט ויפנה ימינה אל הרחוב העולה אל העיר העליונה… בחוצות הצרים עוד האפלולית שוררת, אך חנון מכיר כל בית ובית, כל שוק וסמטא… ברחבה הזו עמד עם אומנתו והתבונן לחנויות… בשוק ההומה אשר שם שחק עם חבריו, כשהאומן היה שומר עליו לבלי התלכלך והִטַּמא… והמצבה?… כן, הרי היא מצבת יוחנן כהן גדול… והנה… הארמון… זהו, זהו… זה הוא ארמון החשמונאים – פה היא דירת הילד ההוא, שישב עם אמו בפעם האחרונה, – פה חבקתו ונשקתו, ופה התעלפה…

הוא רץ, הוא טס וכמעט בעינים עצומות, ונגש ישר אל שער החצר… הרי מפֹּה הוּצא הילד ההוא, צָבוּת באצבעות החמסן, נשוּא בזרועות חמסים של איש הצבא הרומאי…

רגע עמד חנון על יד השער, וכח פנימי דוחפו להכנס… ונדמה לו, שהוא רואה אורות רבים בחדרי הארמון, הוא שומע קולות, קולות אמו ואחיו… הוא פותח את שער הברזל, שלא היה נעול, הוא מוצא את המדרגות, שעולות בלולים אל הארמון; יודע הוא כי פה צריך לפנות שמאלה, אל המסדרון, ששם ימצא את החדר הגדול, שבו ישב הילד ואמו ביום ההוא; המסדרון אפל, ונקרב הוא בלאט, ממשש סביב, מוצא את דלתות החדר – ופתאם נגוזו כל חזיונותיו והוא מקיץ כמו משנה עמוקה ושואל את עצמו: “מה לי פה, מי לי פה, לבוא עם השחר אל אנשים זרים…” כחו יעזבהו והנה הוא מתעלף על יד הדלת…

יא.

ובבית הכהן הגדול שמחה ויום טוב! מנהג הוא מימי קדם לחוג חג-משפחה במוצאי יום-טוב הקדוש, שבו נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים ויצא בשלום. מתקבצים כל בני המשפחה המפארה, הנשים והטף; מתאספים זקני הכהנים, ראשי הסנהדריה, אבות העדות, הממונים והכהן הגדול יושב ביניהם, ופניו כמלאך ד' צבאות.

שמחים המסובים, שמחה המשפחה – והאם הישישה, זו שזכתה לראות היום שני בניה כהנים גדולים, יושבת בין שני בניה עדויה בגדי חגה, בין בניה ובנותיה, נכדיה ונכדותיה העוטרים אותה סביב.

ומספרים זקני הכהנים שיחות מני-קדם על כהנים גדולים, יסודי האומה, שקמו לעם בדור-דור – על שמעון הצדיק, ששמש בכהונה גדולה ארבעים שנה, ושבימיו היה הגורל לה' עולה בימין ו“לשון של זהורית” מלבינה תמיד, וזקן אחד היה מלוהו בכניסתו אל הקדש וביציאתו… על יוחנן כהן גדול, ששמע בקדש הקדשים קול ה' מבשרהו בשורת נצחון על אויבי ישראל… שומעים כל המסובים ביראה וחרדת קדש, מודים לה' על חסדו ונפלאותיו, שעשה לעמו בחירו.

בחצות הלילה כששבו המחוללות, חקרה האם הגבירה ע"ד משפחת חנון הצורפי, כי ממנה היתה שומה, שנכדתה ואחיה יתרועעו לבת חנון ואחיה, – אבל הנכדה יכלה להודיע רק מה שנודע לה, כי האכר מבית-שפר היה בנעוריו שבוי בארץ העמים ושב לארצו בימי עלומיו.

גם הכהן הגדול ספר לאמו, כי בשעת הקרבת הבכורים ספר לו האכר כדברים האלה. התודה על חטאותיו, שחטא בשגגה בהיותו בארץ העמים; בן הכהן ספר גם הוא, כי בת האכר דומה לקלסתר פני אחותו, וכי באצילותה ובתמימותה, בנועם דבוריה וברוֹך לשונה עולה היא על רבות מבנות-החן של תושבי ירושלם האצילים…

נתעוררו גם יתר המסובים וכלם העידו, כי ראו באכר הגלילי קלסתר פני הכהן הגדול, וכי כל הרואים השתוממו על זה…

נשתקעה האם במחשבותיה: כבר ארבעים ושש שנים עברו מהזמן ההוא (וגיל האכר ההוא ממש כמספר הזה…) ואינה יכולה לשכח. “גזרה היא על המת שישכח מן הלב” נחמוה הפרושים, אבל בנה זה חי בזכרונה ואינו נותן לה מנוחה… אפשר המעיטו בחפוש אחריו, אפשר – צריך היה לחפש לא רק בשוקי רומא, כי גם בבתי האצילים, שהרי בנה בכורה מראהו היה כל כך יפה, כל כך לוקח את הלב… אפשר גם נמכר לשוקי תרשישי, לכוש אפשר הובילוהו…

ככה ישבה משפחת הכהנים כל הלילה, שמחו על היום שעבר, נאנחו על העבר הרחוק, – ופתאום הם שומעים קול איש מגשש ומִדַּפֵּק על דלת החדר, ובפתחם את הדלת והנה על המפתן – חנון הצורפי המתעלף. אולם בין רגע והוא מתנער, בעינים תמהות הוא מביט על כל אנשי החדר, ופתאם פורץ הוא החדרה ובצעקת נפש מיֻאש מתנפל הוא בחיק אמו הגבירה וצועק:

– אמא, אמא, הציליני, אמא!…

חנון שוכב בזרועות אמו הזקנה. היא מחבקתו, מנשקתו ומגפפתו, כמו לפני שש וארבעים שנה, וקוראת לו: “בני, מחמדי, יקירי, בן-אוני…”

רעשה עיר הקדש על תושביה ואזרחיה, על רבבות אורחיה ועולי רגליה: נמצא בן הכהן הגדול, זה לפני ארבעים ושש שנים, בפולמוס של פומפיוס, לֻקח בשבי ונמכר לעבד; זה הבן הבכור, שצריך היה לכהן תחת אביו ושחשבוהו כבר למת; נמצא – והנהו אכר בעמקי הגליל העליון לא רחוק מהר העצמון. וספרו כל עולי הגליל מאיש לאיש את פרשת חיי חנון, דברו בשבחו כי איש ענו, צדיק וישר הוא, וראו בזה מעשי אלהים, כי לא יטש ה' את חסידיו, הבאים לחסות תחת כנפיו.

… הובאה אל בית האם הזקנה משפחת חנון הצורפי – הוא ואשתו ובניו ובתם היחידה, וכבוד גדול נעשה להם בארמו שיעדו לשבתם.

ומשפחת הכהנים שבירושלם כולה שמחה, כי שלח להם ה' אות לטובה ביום כפורים זה להשיב את הנדח אל ביתו, ונהרו כל גדולי העיר, כל מרומי היחס, נשיא הסנהדריה ואב בית הדין, ממוני העולים, בעלי האומניות וכל מי שיראת ה' בלבו – ודרשו לשלום משפחת הכהנים החדשה, ומצאו כי אמנם דמיון מפליא בכל צאצאי הכהנים, כולם קלסתר פני האם הישישה. – ושמחו כולם והודו לה' על חסדו, בהצילו משחת וכליה מידי הגויים זרע-כהונה, זרע-אהרן ברוך ה’…

וספר חנון בפעם הראשונה בחייו את כל אשר קרהו מיום נפלו בשבי. ספר על דבר חייו בבית “אבותיו” הרומאים, את אהבתם אליו; על דבר היהודים אשר בגלות רומא בזמן ההוא, את תפלתם הלוקחת לב, את מנהגיהם היפים וחייהם הנבדלים מעמי הארץ; ספר ע“ד שחרורו וע”ד “אמו” שהשתדלה בעדו, שיוכל לשוב אל ארצו… וזלגו עיני רבים דמעות-תודה לאל, על הצילו את היחיד ואת כלל ישראל.

והאם הישישה מחבקת את בנה ואת כלתה, את נכדיה ונכדתה ומלחשת: “אמנם, לבי נבא לי תמיד, כי עוד אוסיף לראות את בני הבכור ואת יוצאי חלציו, ולכן לא התנחמתי… עתה רב לי, עתה אוכל למות בשלום!”

יב.

במוצאי העצרת, אחרי שנגמרו החגיגות והעצרות של העולים, שהיו בשנה זו במדה מרובה מאד, אחרי ששקט בבית הכהן הגדול מרוב ההלולים והתשבחות – התיעדו לשיחה שני האחים, כהן הראש וחנון הצורפי.

פתח הכהן ויאמר:

– אחי וראש! אתה ידעת כי לך משפט הכהונה, כי אתה הבכור, אך יד אלהים היתה בך, כי נשבית שבי בימי ילדותך, בשעה שאני ואחי נצלנו, – ולכן הנני להחזיר לך את כבודך ואת גדולתך. שנה שלמה תלמד חק ודת, ספר תורת ד' ותורת כהנים, כחוק; גם נגדילך בעושר ובכבוד, ובשנה הבאה תהיה אתה המכהן ביום הקדוש, יום הכפורים, כי לך יאתה הכהונה ע"פ החוק.

– לא, אחי, ענהו חנון. לו חפץ ה' בי ובכהונתי – לא הרחיקני מביתו וממקדשו בימי ילדותי, ולא הביאני אל ארץ העמים לשכוח את תורתנו וחקיה. עכשו חנני ה' וזכני לראות את כבוד ה' ואת אחי בכבודם – והיה להם אשר להם, ואני בתור אכר אחיה באדמת מולדתנו; בשגם אל נא נשכח כי בימי נעורי הייתי בין ערלי גוף ונפש, טמאתי את נפשי בכל טומאה, אמנם בשוגג, אבל טמא הייתי, ולא לי לכהן לפני אלהי ישראל, מקור הטהרה.

– אלהינו הטוב בעיניו עשה – ענהו הכהן הראש – ושגיאות מי יבין, והחרטה והתשובה והקרבן מכפרים על הכל, אולם משפט הכהונה לבכור, מצוה שכתובה בתורה היא, ואין לנו, הכהנים, רשות לקחתהּ מזרעך ולך אין לותר על זכות הבכורה של בנך.

– אם לבני משפט הבכורה, ענה חנון, אז אשאל את פיו ומחר אענך.

באותו הלילה ישבה כל משפחת חנון בחדרם, המתיקו סוד ונועצו מה לענות על דברי כהן הראש אחיהם, – ולמחר בבקר בא חנון אל אחיו והודיעהו:

– כמוני, כן גם בני הבכור מְוַתְּרים בחפץ לבם על הכבוד הרב של הכהונה, כל ימי חיינו התרגלנו לעבוד את חלקת אדמתנו אשר במרומי הגליל, ואין אנחנו יכולים ואין אנחנו רוצים להתרחק ממנה. אכרים נולדו בני ואכרים ישארו, אע"פ שמגזע הכהנים יצאנו; בזעת אפנו נאכל את יבול אדמת מולדתנו היקרה, ואין אנחנו חפצים בתרומות ומעשרות, בקרבנות ובבכורים, כי לא הורגלנו בזה. מדי פעם נבוא אליכם לרגל כחק וכתורה – אבל בכל ימי חיינו נשאר בכפר מולדתנו היקר והחביב לנו, אשר במרומי העצמון; גם את שמי “חנון הצורפי” לא אוכל לשנות, כי חותני המת קרא את שמו עלי, ואשתי בת יחידה היתה לו, ובשם הזה קֵרבני תחת כנפי השכינה… אך אם חפץ אתה, אחי, לתת לביתי חלק גם בכהונה, הנה בתי היחידה חשקה נפשה בבנך הבכור, ואם גם היא מוצאת חן בעיניו – תקשרנה הנפשות הללו בברית, והבן שיולד על ברכיהם יהיה לכהן הגדול.

– מה' יצא הדבר, אמר הכהן הראש, – כי אמש בקש ממני בני הבכור לדבר על לב הנערה ועל לבך ולב אשתך לתתה לו לאשה.

כששמעה האם הישישה את דברי בנה-האובד בדבר הכהונה הגדולה ועל חיי משפחתו בעתיד, בכתה על רצונו זה – אך הבינה, כי הצדק אתו.

עוד שבעה ימים התמהמה חנון הצורפי ואשתו ובניו השנים בארמון החשמונאים העתיק. את שבעת ימי המשתה חגגו בירושלם, וקול ששון וקול שמחה רבה נשמע בכל העיר. האם הזקנה הורידה דמעות-גיל והכהנים הביאו קרבן תודה לה', שזכו לראות את הבן האובד, שממנו יצא נצר כהנים חדש.

אחרי קרבן שלמים לכל משפחת הכהנים המפארה והמרובה ואחרי משתה גדול לכל ראשי העדות שבעיר הקדש נפרדו חנון ואשתו ושני בניו מאמם הגבירה ומאחיו הכהן הגדול, מבתו כלת-הכהן ומכל אחיו וקרוביו; מעיר הקדש ומהר הבית, שעלו אליו בתור אכרים פשוטים ויצאו בתור בני-כהנים – לשוב הביתה אל הכפר בית-שפר שבעמקי הגליל העליון. הם מהרו ללכת, בדאגתם לבניהם הקטנים, שנשארו שמה לבדם, פן תכבד עליהם העבודה, כי כבר היתה אדמתו טעונה חרישה, לפני בוא הרביעה הראשונה.

ולוו את חנון הצורפי ומשפחתו עד הצופים כל משפחת הכהנים, חברי הסנהדריה, ראשי העדות והמוני אדם, – שברכום על דרכם בשם אלהי ישראל, המתיר אסורים ופודה שבויים.

כאשר רד היום סרה משפחת חנון הצורפי אל עמק לִבְנָה, הקרוב לחרבות שילה ונטו שם אהלים לישון שם. הבנים שפתו אש והאם הכינה ארוחות הערב. כאשר חשך הערב וכל הסביבה היתה עטופה אפלה עמוקה, נגשה אשת חנון אל בעלה, שישב על יד האהל, שקוע במחשבות ע"ד מקרי חייו הנפלאים, התרפקה עליו בחבה רבה, התבוננה אל עיניו המלאות תוגה ולחשה לו:

– ואני, אישי, נזר חיי, עוד קדם ידעתי, כי מאצילי עמנו אתה, בכל חושי הרגשתי זאת…

– ואלמלא את, חִבְקָהּ חנון בזרועותיו, אלמלא את, רעיתי עטרת ראשי ואביך זכרו לברכה; שהכנסתם את הנודד ה“רומאי”, בן-בלי-שם, אל ביתכם וטפלתם בו מי יודע אם סוד חיי היה נגלה לי כיום?…

(תרפ"ו)

(ציור הסטורי)

דרכי ציון הומיות!…

רבה התנועה בכל הארץ: מארץ ירדן וחרמונים ומהנגב וסלע-אדום, מפסגת הרי-עברים ומהשרון והשפלה זורמים עולי-רגל והולכים לעיר הקדש– לציון וירושלים. השבילים משחירים מרוב אדם, הדרכים מלאים: זקני-עם רוכבים על עיָרים ופרדים וצעיריהם אחריהם, בחורי-חמד ששים לרוץ וילקוטיהם על כתפם, גברים וקרבנותיהם אתם– שור, כשב או איל, נשים וטפן על זרועותיהן, כשילדיהן הרכים נאחזים בשולי שלמתן. כלם הולכים ופניהם מסמיקים, רוחם צהלה וקדושת החג שפוכה על כלם.

– מוֹעֵד הַקְהֵל!

לא שנת שמיטה אחת הזניח העם מלבוא ל“יוֹם הַקְהֵל”, לא שתים ושלש הופר החג הקדוש הזה– עשר שמיטות ויותר, כמעט שני יובלות שנים, מימי מלוך ה“עבד האדומי” איש הנכר, שכלה באש קנאתו את משפחת החשמונאים העדינה, לא נקהל העם “לְמוֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִיטָה בְּחַג-הַסֻּכּוֹת”. ובשנים הרעות שהגיעו לארץ אחרי מות העריץ נמנע העם מבוא גם לשלש הרגלים: בימי אַרכילאוס הפוחז ורוּפוּס האכזר, בזמן שלטונם של קופוניוס “העבד” ופילטוס הנוכל, היו העולים צפוים להרג ולטבח, ולפעמים לא רחוקות היה דם-קרבנות החג מתערב בדמי-החוגגים הקדושים…

ומעטו אז העולים, ודרכי ציון היו אבלות; שבתו החגים ועברה כל שמחה. התחבאו התושבים החסידים באהלי חצריהם, כפריהם ועירותיהם; גלה משוש מן הארץ ויום חג כיום חול עבר רק בגעגועים חזקים לחזות פני אל חי בהיכלו, להסתופף יום אחד בחצרות אלהים, בזכרונות על ימי האושר, ימי החפש של החשמונאים הראשונים…ואלה אשר שמו נפשם בכפם לעלות ולראות– שבר לב ואנחה היה גמולם, למראה הכהנים, טמאי-הנפש ושנואי העם, שהתחברו אל הזדים העריצים, שעשו בקודש זר מעשיהם; למראה בתי המשחק והזירות על הר-הבית– מנהגי העמים, שהכניסו המלכים הנכרים, ולמראה נשר הזהב– שקץ רומא– הפורש כנפיו על פתחו של ההיכל…

ופתאם זרחה השמש לעם האומלל, הוקל לו. שבו החגים, השמחה חזרה למעונה; ימי המועד– ימי ששון וחדוה; הקרבנות מובאים בתודה ובצהלה, ובחרדת נפש ממהר העם לראות את פני ד' על הר המוריה, ככתוב.

כבר שנתים, מזמן שוב אגריפס בתור מלך ביהודה ועל “ארץ-ישראל הגדולה”, שבו ימי החפש כבימי תקופת החשמונאים הראשונים. שקט בארץ וקדושה בהיכל ד', אין נציבים ואין נוגשים, רגל זר לא תחלל טהרת הקדש ויד המציק לא תמֹץ את לשד העם; הכהנים צדיקים וצנועים כמלך הצנוע והחסיד; הגעגועים הכמוסים למקדש מתגשמים ומקבלים ספוקם. “כפלים כיוצאי מצרים” באו לחג הפסח בימי האביב; הבכורים הובאו בחגיגות יתרה ובמדה מרובה, שלא היתה כמוה מעולם, והמלך בעצמו ובכבודו הביא את בכורי אדמתו בקלת של כסף על כתפו, וכך נכנס לעזרה ויקרא את כל הפרשה כחק. ועכשו, בימי האסיף, זורמים העולים לרבבות ומכל קצות הארץ, לשמוע את פרשת “הַקְהֵל” יוצאת מפורש מפי המלך היהודי.

ונמחו מעל לבות העולים זכרונות המעשים המעציבים של העבר הקרוב, של הורדוס-האדומי וארכילאוס בנו, של פילטוס ושל “קלגקוס” ההולל,– ונשארו רק הזכרונות על דבר אמץ הלב בעת צרה, שהראה העם שנתים קודם לעת כזאת, בעמדו כצור חזק מול קיסר רומא, לבלי תת לו, ל“פטיש הארץ”, לחלל קדשי העם, להעמיד צלם בהיכל…

ועל טוב זוכר כל העם את אגריפס, שהוא הוא, שעזר לבטול הגזרה, שבחרף-נפש עמד נגד הקיסר האכזר לבקש מלפניו על עם ד' ועל קדושת היכלו… ובחבה ובהערצה חושבים העולים על מלכם זה, נצר מגזע החשמונאים, נין ונכד ליוחנן הורקנוס, הנשיא שמשל ביראת אלהים– ורואים הם בו, באגריפס, סמל האמה כלה, יסוריה וענויה, שהם חזקוה ועודדוה.

… וזורמים העולים: מהשרון והשפלה מהלך יום-יומים, מהרי הגליל והחרמון– שלשה-ארבעה ימים, מעמון, מגדוֹר, ממואב, מהנגב ומחופי-ים סוף…

הולכים בהמון, הולכים ושרים, הולכים ושמחים, ודרכי ציון הומיות!…

ונפגשים העולים בדרכים ובשבילים, ובברכת שלום יקדמו האחד את פני השני. בשמחה מספרים הם על תלאות העבר שחלפו ולא תבאנה עוד, על סבלם מידי הנציבים ונוגשיהם, על ה“קנס” שלחץ את העם, על המסים המרובים: מס הגלגלת, מס הדרכים, מס הקרקעות, שמצצו את ליח העם ודכאו את רוחו; על צלם הקיסר, שהעמד בזרוע בבית-הכנסת אשר ביבנה ועל כח הנגוד האיתני, שהראו כלם בשעת הגזרה להעמיד פסל במקדש ד' שבירושלים.

וכל עירה תלאותיה, וכל כפר צרותיו, וכל חצר ענוייה… והיושבים על הסְפָר ועל חופי הים מוסיפים לספר גם על ענוייהם מידי ה“אזרחים” הרומאים והמוני היונים שהתרבו בארץ מימי כבוש פומפיוס “מלך המלכים”, ושרכשו לאט לאט את המסחר בידיהם, ובשביל שהשלטונות עזרו להם, התעללו ביהודים תושבי הארץ מעולם ובזום בארצם הם…

וכלם כאחד גומרים בהלל ושבח לאלהי אבותם, שזִכָּם לזמן הזה, להוציאם מאפלה לאור גדול, משעבוד לגאולה,– שהקים להם מלך משלהם, מלך ישר ורחמן, שהקל מעליהם עול מסים רבים ושקדושת העם יקרה לו; שבו ימי המנוחה והתפארת של הורקנוס הזקן; חזר החפש לעם, עובד הוא עבודת שדהו וכרמו בלי מכשול ודאגה, שקט הוא ושלו, ועיניו מיחלות לד' ולחסדיו.

ועולים כלם ציונה, אל הר בית ד' שבראש ההרים!

והנעורים שבעולים, שבחיי ענים לא ראו עוד את העיר הקדושה כלילת היפי– לא את המקדש בזהרו ולא את הכהנים בעבודתם והלוים על דוכנם, בראותם מרחוק, מראשי הרי אפרים והרי בנימין, מהרי תקוע והכרם, ממצפה ובית-חורון את ירושלים המתנוססת במגדליה הגבוהים ובארמנותיה היפים, ואת המקדש הנוצץ בכפת זהבו– וכרעו ברך ונפלו על פניהם מרב שמחה ורגשי-נפש, והתאחדו כלם “בשירי המעלות” השגורים בפי אבותיהם:

שָׂמַחְתִּי בְּאוֹמְרִים לִי בֵּית ד' נֵלֵךְ!…

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבּרָה לָהּ יַחְדָו.

שֶּשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִּבְטֵי-יָהּ, לְהוֹדוֹת לְשֵׁם ד'.

כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט, כִּסְאוֹת לְבֵית דָוִד.

שַּאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָּׁלִָם, יִשְׁלָיוּ אוֹהֲבָיִךְ!

לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה-נָא שָּלוֹם בָּךְ,

לְמַעַן בֵּית ד' אֱלהֵינוּ אֲבַקְּשָּה טוֹב לָךְ!…

ומפה לפה עוברת שמועה ובסוד גמור: אחרי המועדים אומר המלך להתחיל בבנין מבצרים בצפון הארץ ובבנין חומה שלישית לירושלים מצד התורפה של העיר, וחפצו של המלך לדעת מבין העולים עצמם את יחס העם אל המפעל הזה: כדי לסמא את עיני נציב אנטיוכיא מַרְסוּס, צריך העם לדרוש הגנה על גבולות ארצם מפני הערבים שבעבר הירדן, ההולכים ומתבצרים ואוספים צבא במטרה להתנפל על יהודה ממזרח ומצפון… והעולים מקבלים עליהם עול מלכות ועבודה, מלאים הם מסירות וגבורה ונכונים כלם להקריב הונם ורכושם, זמנם וחייהם לטובת העיר הקדושה, לטובת המולדת היקרה ולכבוד מלכם הצנוע והחביב.

גם מכרכי הים באים המונים המונים– מחלקידה אנטיוכיא, מנהר פרת, מממשלת חדיב: תקפו געגועים את יהודי “בני הגולה” בכל מקום שהם ולב כלם נושאָם לראות את פני מלך עליון בהיכל קדשו ואת פני המלך בארצו, שבימיו ועל ידו זרחה להם שמש צדקה– הצלחה והרוחה מהיונים הערומים והרומאים הגאים.

ורבו גם הבאים מאלכסנדריה של מצרים, “אחותה” של ירושלים הקדושה; אחדים מהם וידידיהו האלכסנדרוני בראשם כבר נמצאים פה “מחג הסל”, הוא חג הבכורים, ואחרים, מטובי העדה וגדוליה, באו לחג הסכות עם ראש הקהילה האליברך אלכסנדר, שהוצא לחרות בעזרת אגריפס,– ואתם משדרות העם השונות: כלם משתוקקים להשתתף ב“יום-הקהל” לשמוע את פרשת המלך ולחדות בשמחה את פניו.

וירושלם הקדושה, אֵם האומה, שהיתה שכולה מבניה שמיטות שנים, שמימי “מלחמת האחים” סבלה בלי הרף– ע“י פומפיוס, שפרץ את חומותיה וחלל את קדושת ההיכל, על ידי “העבד האדומי” שהגיר לחרב את מבחר בניה הנאמנים, ע”י הנציבים שהורידוה מקדושתה ויבוזו את יקר חמדתה– עכשו צוהלת אם זו ושמחה!… המלך אגריפס עשה את ירושלם חפשית מכל מס; בניניה אינם קנין פרטי, כי אם קנין העם כלו, ולכל אחד מישראל חלק בעיר-האם; מקום התורפה שבה, בצעתא, שהיה נוח להכבש, נתחזק והתבצר עכשיו, ועל-ידי תהלוכת עם נהדרה מעל לחומה, בלוית הכהנים והלוים וכלי שיר והמלך בעצמו ושתי תודות גדולות, כמו בימי בפחה נחמיה זכור לטוב, הָקדש הפרבר הזה בתור חלק מן העיר; כל פרצי החומה הישנה גם הם תֻּקנו, וכלה אומרת חֹזק לעמוד נגד האויב…

ופותחת העיר הקדושה את שעריה באהבה וברחמים לכל בניה, לכל עולה ובא. הבאים מצפון עוברים דרך השער החדש של הפרבר בצעתא על יד “מערות המלכים”, כשהם מתבוננים אל המחצבות הרחבות והעמוקות המלאות מסתורין; והבאים מהדרום יורדים אל גי-הנם, עוברים את שער העין, משתחוים בחרדת קדש מול קברי מלכי בית דוד שבעיר התחתונה, יורדים אל “הַנִּקְבָּה” העתיקה, מרוים צמאונם ממי השלח, ההולכים לאט, ודרך העופל עולים העירה,– תחת אשר הבאים מערבת הירדן נכנסים ישר דרך שער הקדים העתיק, המתנוסס ביפיו והנראה מרחוק מראש הר המשחה והר המשחית.

ומקבלת האם את בניה באהבה ובשמחה, ועל יד כל שער עומדים נכבדי התושבים שבפרבר, בעלי אומניות חשובים, פחות וסגנים, וכהנים ולוים בראשם פוגשים בחבה את העולים מקרוב ומרחוק, ובשפתי חן הם מברכים:

אַחֵינוּ, מְקוֹם פְּלוֹנִי, בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם וּלְשִׂמְחָה!

וכל רחוב צוהל, כל שוק שוקק, חצרות ירושלים היפות והנקיות נתכבדו לכבוד האורחים ולכבוד החג; הפנים צוהלים– וחדות החג נכרת בכל…

וזורמים ההמונים אל הר הבית, נכנסים דרך השערים ברטט ובהדרת כבוד, כורעים ומשתחוים מול שער המזרח שבהיכל, שמשם יוצאת אורה לעולם כלו…

וההר כלו חגיגי, עלוף מסתורין וקדושה טמירה.

וכבר נעשו התקונים הגדולים– סודרו יציעות רחבות סמוכות לקירות של “עזרת הנשים” בשביל הנשים הרבות עם ילדיהן שתבאנה ל“יום-הקהל”; תֻּקנו גם חמש עשרה המעלות מעזרת ישראל לעזרת הנשים למשוררים ולמחצצרים, למזמרים ולמנגנים. וכבר הוכנו נברשות הזהב הגדולות, הגבוהות שלושים אמה, ופרחי כהונה בבגדיהם הלבנים טסים כמלאכי-מעלה הנה והנה, מביאים את הסולמות, מעלים את הספלים, מלאי שמן זך למאור, ושמים בהם את הפתילים; מזרזים “הפרחים” זה את זה: כיצד להפקיע את הפתילים מהַהֶמיוֹנים הבלים, וכיצד להעלות בהם את האש,– והתנועה רבה…

ובאמצע ההר מתנוסס המזבח הטהור, מפואר ככלה בעדייה– עלי זית ועץ שמן, וענפי עץ עבות סוככים עליו סביב סביב… ועל יד המזבח הבימה למלך, להקריא מעליה את “פרשת הקהל”.

הבימה כלה רפודה אטון משי וחטובות מגֻוָּנות, שהביא למתנה האליברך אלכסנדר, ראש קהלת יהודי מצרים, והחֻפה עליה– ענפי דקלים, שהובאו מעיר התמרים ועלי הדס מערי הגליל, הקלועים בקשורי שש ורקמה ודגלי צבעונין. באמצע החפה תלויה שרשרת זהב, מתנת “ידיד המלך” קליגולה לאגריפס, וזה נְתָנָהּ לזכרון למקדש ד'; גם גפן זהב עשויה מלאכת מחשבת– גם היא מתנת אגריפס לקדשי ההיכל!– מודלה בפתח הבימה ומתנוצצת למרחוק, וסביב-סביב פרחים ושושנים מגנות המלך שבנחל קדרון, קלועות בערבות ממוֹצָה, מיַפים ומפארים את החפה של בימת המלך…

ועל הבימה כסאות: באמצע– כסא-המלך המפואר והמשובץ אבנים יקרות, ומשני צדיו כסאות ומושבות– לכהן הגדול ולנשיא הסנהדריה וליתר האורחים הנכבדים והחשובים שבאו מקצות הארץ.

וכל התכונה ליום המחרת, ל“יום-הקהל”, לחג, שכבר יותר מעשר שמיטות לא חגוהו; הזקנים שמעו על אודותיו מאבותיהם, והצעירים האמללים גם לא שמעו– מדכדוך גו ונפש…

וממהרים העולים לאהלים הרבים ולסכות אין-מספר, שהעמדו סביב העיר על ההרים והגבעות, ובעיר פנימה– על הגגות ובחצרות. מחפשים הם אחרי קרובים וידידים, מסבירים להם פנים ומכניסים אותם אל ביתם בשמחת לב ונפש, ולא יאמר אדם: “צר לי, זר לי בירושלים עיר קדשנו…”

שקעה השמש. שקט בעיר-האם המאושרת בקבוץ בניה לתוכה,– תשואות העולים השתתקו, כלם שוכנים בצל קורת ידידיהם, נחים מעמל הדרך לפני “יום-הקהל” ומכינים את עצמם ליום מחר.

גם ארמון המלך בעיר העליונה, גם הוא כבר מוכן לקבל את פני האורחים החשובים למשתה הגדול שיערך מחר למועד בין הערבים. והאורחים הנעלים, חלקיה הגדול נציב הגליל, מושל חלקידה, אריסטובולוס אחי המלך וחתנו, בעלה של ביריניקה היפהפיה, האליברך האלכסנדרוני ואחיו הפילוסוף ידידיהו, ועוד– אלה המסתופפים בחדרי הארמון המרובים, וכלם מאושרים, שזכו לשכון בירושלם החפשית, נחים ומצפים ליום מחר.

רק המלך לבדו אינו מוצא לו מנוחה, נודד הוא מחדר לחדר ועושה חשבון נפשו…

יודע אגריפס, כי עמו שמח על החפש הנתָּן לו, שאהב הוא את מלכו, ואחרי הסבל מידי הנציבים, ביחוד אחרי “גזרת קליגולא”, שבטלה רק על ידו, על-ידי אגריפס, מכיר לו העם תודה וחושבו כמציל ומושיע, ומרגיש הוא, כי עמו רואה בו “מלך צדיק מושל ביראת אלהים”, שהרי הוא מקים כל מצוות התורה, ככתוב. בחג הפסח הקריב את הפסח כהלכתו, בעונת הבכורים נשא את הסל על כתפיו וקרא פרשת הבכורים; עכשו חדש את “יום הַקְהֵל”, חגיגה שבטלה כבר כמעט שני יובלות; ובכל זאת עוד לב אגריפס מהסס, פן העם איננו מאמין בו אמונה שלמה, פן רואים בו ההמונים “נכדו של הורדוס איש האדומי”, פן יש בהם פרושים כ"שמעון הצנוע, שמוצא פגם בכל מעשי המלך ומקהיל עליו כפעם בפעם את המתאוננים… ואם עַמו אינו עִמו בלב שלם ואינו מאֻחד אתו– הרי לא יוכל להוציא לפועל את כל מחשבתו הטובה שהוא חושב עליו!…

והולך המלך מחדר לחדר באולמים היפים והמקושטים, בארמון שבנה הורדוס “הגדול”,– וצללי זקנו וזקנתו, אביו ואמו מרחפים לפניו, כשהם מעולפים צעיף אפלולי-סודי ולחץ מעיק על לבבו ונפשו.

… את אביו אלכסנדרוס כמעט שלא הכיר. רק זוכר הוא, כי פעם, בהיותו ילד בן ארבע, בלילה, בשכבם על יצועם, הוא ואחיו אריסטובולוס, נכנס אל חדרם, שהיה מואר במנורת שמן קטנה, איש גבוה, ותיכף השתרע על ערשם, חבקם ונשקם, ומבלי הוציא אף הגה יצא אל החדר השני, ששם נראו בפתח שרי רומא אחדים… כל הלילה התרגשו הילדים ולא ישנו, ובבקר הוגד להם, כי אביהם נסע לארצות מרחקים ולא יבוא בקרוב…

ואת זקנו הורדוס אביר-הלב, זה שבימי ילדותו שמע עליו כ"כ הרבה אגדות וגבורות– אותו עודנו זוכר היטב. הוא, אגריפס ואחיו אריסטובלוס, היו חביבי הזקן, ולפעמים קרובות היו נקראים אליו אל חדר משכיתו, כשהיה משיח עם המלומד היוני ניקולאס מדמשק. שרטוטי פניו היו גסים, קשים, הוא היה מדבר להם רכות והיה מנסם, אם יודעים הם לדבר יונית צחות, אך עיניו השחורות והבוערות והבעת פניו המשונה היו חודרות אל נפש הילדים ומטילות עליהם אימה.

אבל אחרי “נסיעת” אביהם למרחקים לא נקראו עוד אל הזקן, וגם לא ראוהו. רק עוד פעם אחת, אחרי שנים אחדות, הוזמנו פתאם אליו– וכמעט שלא הכירוהו. גבו היה שחוח, פניו צהבו, מצחו התקמט, ואצבעות ידיו היו ארוכות וצנומות, רק עיניו היו מבריקות באש צורבת; הוא ישב אין אונים בכסא הרפוד והם עמדו מרחוק והביטו בו בחרדה. לתנופת ידו נגשו אליו, ומבלי הבט ישר בפניהם אמר: "אתם נוסעים רומאה להתחנך בחצר הקיסר, הזהרו בכבודו!… הוא הושיט להם את ידו הצהובה לנשיקה ורמז לעבדיו להוציאם.

ומה בכו הילדים בהפרדם מעיר מולדתם שבה נולדו וחונכו! לא על עזבם את הארמון הנהדר וחייו הסואנים, שהיה בשבילם ספוג אימה וצער, הצטערו; גם לא על קרוביהם וידידיהם, שיהיו רחוקים מהם, המה לבם– על המקדש שמול חדריהם, ועל ההרים אשר מסביב, על אלה יתגעגעו!… יום-יום, בקום הילדים משנתם, היו יוצאים אל גג הארמון והיו מתבוננים אל הר-הבית, ואל הכהנים בעבודת קדשם; היו שומעים את זמרת הלוים הנעימה והיו משתתפים מרחוק בחדרת-הקודש של מביאי הקרבנות…בבקר היו מצפים לזריחת השמש מעבר להר-הזיתים, בערב היו משתקעים בעצבות דומיה למראה השקיעה שאחרי הרי מצפה וקרית-יערים, ובליל ירח היו הוזים ביחד עם כל אלה המסתופפים בחצרות-בית-ד'… וסביבות ירושלים, המקומות הנחמדים, שהיו מובלים שמה ע"י אומניהם היונים והרומאים, העמקים הרחבים והנחלים המפותלים, הגבעות וההרים, החרשים המצִלִּים והשקטים והמעינות המפכים מבין חגוי הסלעים בנחל פרת, נקרות הצורים שבירכתי נחל קדרון… כמה קשה להפרד מכל זה!…

והם הלכו רומאה. לו, לאגריפס, מלאו רק שבע שנים.

בדרך הוגד לילדים, כי זקנם הורדוס מת בעיר התמרים, ואז נודע להם מפי אומניהם גם על-דבר מותו הנורא של אביהם– מיתת חניקה… על דבר מיתת זקנתם ואבותיה… על-דבר מיתתו של אחי זקנתם, הכהן הגדול אריסטובלוס…– ועוד ועוד…

האומנים הנכרים, שהיו שמחים על שסר פחד “העריץ” מעליהם, ועל שהם יכולים להוציא מלבם את כל מסתרי הארמון שביהודה, ספרו לילדים האמללים על כל שהיה נסתר מעיניהם: על אבדן משפחת החשמונאים אצילי העם, על המלשינות והרכילות ששלטו בבית המלך, על מעשי האכזריות ביחס לפרושים אוהבי החשמונאים ועל “צַוָּאַת-הדם” של הורדוס– להרוג ביום מותו את כל טובי העם וגדוליו… ואלה היו נדהמים לשמע כל זה, בכו והתיפחו ביום, ובלילה היו נעורים מחלומות רעים, שהיו מבעיתים אותם… רק נדודי הדרך הארוכה, המחזות השונים על הים ובארץ איטליה היפה, הֶמית “עיר העולם” ושאונה, מנהגי חצר הקיסר והוללות נסיכי הארצות השונות שבה, הם הם שהפיגו לאט לאט את יגונם העמק,– ביחוד, בזמן שהנערים גם הם בגרו לתענוגי חצר המלכות…

… רעדה עוברת בכל גופו של המלך, בזכרו מה היתה לו רומא בימי חנוכו שמה, ואיך התחנך בחצר הקיסר… ילדים צעירים, שנעתקו ממולדתם השקטה שבאסיה הרחוקה, מעמם הצנוע ומנהגיו הפשוטים, נקלעו בחזקת היד אל “עיר העולם” ההומיה והסואנת, אל סביבת שרי הקיסר, המלאה תֶּבֶל ופריצות… “התענוגים הרומאים הם-הם זמת היונים ואליליהם ואלילותיהם, רק בצורה גסה יותר”– והם שעוררו בקרבו את “הדם האדומי” הרותח, שהיה יצוק בו; הוא התמכר להם בכל חושיו והקשיח את לבו מכל למוד ולא הטה אזן לשמועות הנוראות, שבאו אז מיהודה, ארץ מולדתו.

…והמלך ישב נוגה, מליט את פניו בידו, ועברו של ארבעים וחמש שנה, הקשור בחיי רומא, עובר לפניו…

“לא, לא חכמת יון של הומירוס וסוקרטס, גם לא תכסיסי מלחמה וגבורה מלאו את חייו.– כי תאות בשרים, שכרון והוללות, תכסיסי החצר– מלשינות, נרגנות ורכילות מסֻכּנת”…

לפעמים, כמו בחלום, היו חודרים אל לבו זכרונות ימי ילדותו: אביו, מותו הנורא, פני זקנו אביר-הלב, עשן הקטרת הנעים של הר הבית, קטע של טכס יפה בעבודת הכהן בעזרה, ספורי התורה של האבות הרחוקים והנביאים הקדושים, גבורות החשמונאים, שנודעו לו מפי אחדים מהאומנים בלאט בזמן טיולם; מראות הארץ– עיר התמרים בימי החרף, ורמתים וחברון בימי הקיץ, איזה נוף יפה בשפלה או בשומרון,– אבל כל זה היה מוצף תיכף ביַמֵּי הוללות ומשתאות, שהיו נמשכים שבועות שלמים ובשעות שכרון של יין איטלקי בחברת נשים יפות.

“…ואפשר נשתקעתי בשכרון כפול זה יותר מכל חברי, נסיכי החצר, משום שהשתדלתי לשכחה כל, למחוק את הזכרונות האיומים והנעימים,– ובה במדה שגברו עלי הגעגועים פנימה, במדה זו הגברתי את שכרון החושים בתאוות ובפריצות”…

…והמשתאות והנשים דורשים כסף, וכספי ירושתו בֻּזבזו עד מהרה, ואז התחילו הימים הרעים, ימי רעב ונדודים– מרומא אל סוריה, מסוריה אל הגליל, משמה אל השפלה, אל אלכסנדריה. והנסיך שהלך בטל ורדף תענוגים ברומא קבל משרת שוטר ונוגש בחוצות טבריה, ובכל מקום סבל רעב וחסר כל, פחד מאסר כאחד הפושעים, ובסוף אמנם נאסר בשלשלאות ברזל, צפוי לגלות ואפשר גם למות…

…ונשתקע המלך במחשבותיו: השנים הרעות האלה, שבאו אחרי ימי התענוגים, ברוכות תהיינה! הן הן ששלחן לו אלהי-ישראל לישועה. יד-אלהים צרפתו ומרקתו, ומכאן והלאה התנדף דם האדומי הרותח ונשאר בו רק דם יהודי, דם אמו-זקנתו, דם יהודה, יונתן ושמעון לבית החשמונאים…

היסורים צרפו את אגריפס ההולל, ובקבלו ירושת אבותיו, עטרת “מלך הגליל”, היה ראוי לשם זה; לבו היה ער לכל המקרים שקרו לאחיו היהודים בכל הגולה והיה משתדל להיטיב להם ולהגן עליהם… וביחוד היתה קרובה ללבו ממלכת יהודה, שהיתה אז תחת שלטון הנציב האכזר פילטוס. לבו שתת דם לשמע המעשים המבהילים שהתרחשו שם, והוא עזר כפעם בפעם.

…ולבו של המלך פועם והומה בקרבו, בזכרו כמה סבל שנתים קדם, בשעה שנודע לו ע"ד הפקודה של קליגולא להעמיד צלם בהיכל ד' שבירושלם… הוא כבר נקרא אז “מלך יהודה”, ונמצא ברומא במסבת הקיסר, וכשנודעה לו הגזרה התעלף… וכשחזרה רוחו אליו– כמה התרפס לפני “ידידו” הקיסר, כמה התחנן לבלי עשות את הדבר הזה!… “קח ממני את כתרי היקר לי, קח ממני את מלכותי, קח גם את נפשי, רק אל נא תחלל את קדשי עמי”, וכל זה ללא הועיל,– ורק במשתה הנהדר, שעשה לכבודו, שכמהו לא ראתה רומא, בהציע לו הקיסר לבקש ממנו “עד חצי המלכות”, והוא בקש רק– לבלי העמיד צלם בהיכל ד' שבירושלם– אז נאות לו… אבל מי יודע סופה של הבטחת ההפכפך ההוא, אלמלא קרה הנס והוא נהרג מות-נבל…

"ומאז התחילו בני עמי להתיחס אלי בחבה. שתי השנים האחרונות היו שנות חיי המאושרות; הגדלתי את ירושלם, הכנסתי את פרבר בצעתא אל העיר הקדושה והקפתיה חומה חזקה; הקלתי לעם את המסים כפי יכלתי,– ועמי מתנער מעניו ומשפלותו, שוכח הוא לאט-לאט את מצוקתו, כאומה העומדת ברשות עצמה. המסחר פרץ בארץ והתרחב; כבוד ישראל גדל גם בארצות אחרות– באלכסנדריה חדל הלחץ, באנטיוכיה פסקה השנאה, ובאו ימי זהר וטובה לכל הגולה.

"וחקי הדת החזרתי למקומם… ואמנם, בקראי עכשו בספרי קדשנו, הנני נוכח עד כמה נעלים חקי עמנו על חקי הגוים, וכמה נפלאו ישעיהו וירמיהו, עמוס ומיכה גם על יפי הומירוס וסופוקלס, על אמתיות סוקרטס ואפלטון… וצדקו הפרושים בהורותם, שתורת ישראל תורת אמת היא, ובה נטועים חיי עמנו, חייו הנצחיים. וכשאני משוה את מנהגיהם הם בימי הסַטורנַליה והַקֶלנדיות אל ימי השמחה הצנועה והתמימה, הטהורה והמלאה יראת אלהים שלנו– הרי אני מבין את ערכו של אלהי ישראל ועמו ישראל…

“ועכשו החזרתי את המנהג העתיק, קריאת “פרשת-הַקְהֵל” למקומו. כמעט שלשה דורות, מימי הורקנוס הזקן, לא הוחג החג העממי הזה– ואני, בן בנו של הורדוס הגדול אעלה על הבימה ואקרא כחק הכתוב במשנה-התורה של משה איש האלהים”.

המלך שקע במחשבותיו… יום מחר יראה לו איך מתיחס אליו העם החוגג והצוהל– אם יחשבנו רק “למושיע ומציל”, וכ“שמעון הצנוע” יכיר לו רק תודה, או כאח יחשבנו ולא יפקד עליו עוון זקנו… מחר יוכח, אם העם מבין, כי כל מה שהוא עושה עכשו בארצות אחרות– משתאות יקרים לכבוד נציבי רומא, בנינים מפארים בקסריה ובביריתה על שם קסרי רומא– רק כסות עינים הם, כדי שהם יחשבוהו לאחד משלהם, אבל באמת רק טובת עמו ומולדתו לנגד עיניו תמיד…

– "ואם עמי מאמין לי ומבין למעשי והוא מאוחד עם מלכו, אפשר…אפשר שיעלה בידי לעשות דבר ממשי לבצר את חפש העם… על ידי פקידי הנאמנים כבר יעצתי שיהיו צעירי עמי בערים הקרובות והרחוקות מלמדים ידיהם לקרב, שיוכלו לעמוד בפני השונא בהתנפלו עלינו. והכל נעשה בלי שירגישו הרומאים, בשגם הם עכשו מועטים בשערי גבולנו…

"כי מי יודע?… קלודיוס קיסר שנעטר בכתר רומא על-ידי תחבולותי בחצר, הוא אמנם עכשו “ידידי ואיש מיטיבי”, ולמעני אחד את כל יהודה המפוררת זה כיובל שנים, ומסר לי עטרת “יהודה הגדולה”, אבל מי יודע מה ילד יום? קיסרי רומא אינם מצטינים בישרם ובתֻּמת לבם, אינם עושים רק לשם ידידות ונאמנות,– ואם הנציב שבאנטיוכיה מַרסוס ילשין עלי ועל מעשי, מי יודע למה יגיעו הדברים?..

…“והנשר הרומאי, שפרש כנפיו על כל העולם אינו כל כך חזק… אני יודע היטב את מצבו הפנימי!… אמנם מוראו נסוך על כל העולם, אבל כחו אין אתן, צפרניו אינן חדות ועיניו אינן צופיות למרחוק כבימי יוליוס קיסר וטבריוס האכזרי… יודע אני היטב את “ידידי” קלודיוס וערכו, מכיר אני את השלטונות של “הנציבים” ואת הרקבון בין ההמונים, ויבא יום והמלכות הגדולה הזו החובקת זרועות עולם תתפורר כמו “צְלֵם דִי-דְהַב” שבחזון דניאל נביאנו, ואם רק נוכל לבצר את עמדתנו פה באסיה הרחוקה– תקום יהודה הקטנה, תתחזק למרות כל הסופות והסערות… עכשו עלי לבצר את העיר בחומה שלישית “מצד התורפה”, ואם אחר כך אוכל לסדר גם ברית בין העמים הקטנים, שכני שבסוריא…”

המלך עצר במחשבותיו…מבלי משים התבונן סביב, כמו ירא פן שומעים את מורשי לבבו, והקירות יספרום ויוליכום לרומא…

ואור חדש הופיע בדמיונו של אגריפס… בחזיונו התיצבו לפניו יהודה המכבי לפני מלחמתו בבית-צור, יונתן החשמונאי בעכו, שמעון בלכדו את חקרה והורקנוס הכובש באשקלון ובעזה…

וחפש עמי יהיה אז בטוח, חקי דתו לא יהיו עוד לחרפה ולקלסה בפי היונים שבקסריה ובכל יתר ערי הגויים, ולא כל נציב יעשה בו כרצונו"…

והמלך מתקרב אל החלון. אור הלבנה המלאה שפוך על ההר הקדוש שממולו, השרוי בשקט ובקדושה… כפת הזהב על ההיכל נוצצת באור חורור-צהבהב, צפוי הזהב שעל הדלתות נראה כמו מראָה עמומה בתוך הצללים האפלים של הקירות,– מראָה המכילה בקרבה תעלומות נסתרות; בולטות היציעות החדשות שנתקנו והוכנו ליום מחרת, “יום הקהל”; “ההר” ישן, רק פה ושם נראים “אנשי הר הבית” המחזרים על כל משמר ומשמר כשאבוקות דולקות בידיהם; מתנועעים צללי “פרחי כהונה” הגומרים להכין את המזבח לעבודת היום הבא– לסדר את גזרי עצי המערכה, לדשן את האפר במגרפות, ולהחזיר למערכה את האברים שלא נתעכלו.

ולב המלך היהודי פועם בקרבו…מחר, מחר!…

ישֵנה האם המאושרת, ירושלם הקדושה, ישנים בניה השמחים לנוח בחיק אמם האהובה, ורק המלך, ראש האמה, ער ושקוע במחשבותיו.

עִמְדוּ!– – –

כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדַתְכֶם,

וּלְוִיִם לְדוּכַנְכֶם,

וְיִשְׁרָאֵל לְמַעֲמַדְכֶם!– – –

קול גַבִּינִי הִכָּרוֹז הוא! קול אדיר וחזק, מסתלסל, מצטנף; קול החודר אל הלב, אל הנפש…

עוד טרם הואר היום,– רק צעיף לבן פרוש על פני הקדים, והר הזיתים מסתירהו; נחל קדרון עודנו עטוף ערפל לבנבן-זך, המכסה את גנות המלך ואת מצבות האבן היפות שבעמק, ועוד הליליות שטות ומרחפות סביב-סביב…

עִמְדוּ!– – –

כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדַתְכֶם,

וּלְוִיִם לְדוּכַנְכֶם,

וְיִשְׁרָאֵל לְמַעֲמַדְכֶם,

עִמְדוּ– עִמְדו– עֲמוֹדוּ!– – –

והקול מתפשט למרחוק ומעיר את כל הישנים בבתים ובארמונות, בסכות שעל הגגות ובאהלים אשר על הגבעות.

…הכסף שבמזרח יועם לאט לאט, הולך ומתהפך לזהב אדם…האירו כל פני המזרח עד חברון– ושחר “יום הַקְהֵל” הופיע!

כמימי הירדן בימי אביב פורצים המונים בחוצות עיר הקדש, חבורות חבורות עולי הרגל– מאלה שבאו שלשם ואתמול, ומאלה שהלכו כל הלילה והטל עודנו מרטיב את בגדיהם המתאַדים עם זריחת החמה…

וזורמים הם אל הר הבית,– דרך שערי חלדה בדרום, דרך שער השלכת מן המערב ודרך שער הנביאים שבצפון, משתחוים כלם מול שער המזבח שבהיכל ד' הפתוח לרוחה.

וכבר הכהנים עומדים מוכנים, כשהם לבושים בגדי-לבן, ועל ידם הלוים על חמש עשרה המעלות, שיורדים מעזרת ישראל לעזרת הנשים, בידיהם נבלים וכנורות, תפים ומצלתים, ובפיהם מוכנים “שירי המעלות”.

וכבר הֹעלה תמיד של שחר, אחריו גם קרבן המלך ועתר ענן הקטרת עולה ישר השמימה.

שני כהנים שעמדו בשער העליון של ההיכל תקעו והריעו בשתי חצוצרות כסף, ואחריהם נתנו הלוים את קולם ב“שיר של יום”:

נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים, בְּיִּשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ.

וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ, וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן.

שָּׁמָה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת– מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה…

אֶשְׁתוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב, נָמוּ שְׁנָתָם,

וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם.

אַתָּה נוֹרָא אַתָּה– וּמִי יַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ מֵאָז אַפֶּךָ ,

בְּקוּם לַמִשְׁפָּט אֱלֹהִים לְהוֹשִׁיעַ כָּל עַנְוֵי אֶרֶץ,

יִבְצוֹר רוּחַ נְגִידִים נוֹרָא לְמַלְכֵי אֶרֶץ!…

והשירה הקדושה כה נעימה, כה מושכת את הלב, שמתמוגג, שמתרכך!…

ונזכרים העולים, מה חרד כל לב, קדרו כל פנים ביום זה בחג הסכות שנתים קודם, בשעה שבאה הגזרה להעמיד פסל קליגולא במקדש ד'.

ונתקימו דברי הכהן הגדול, שגם ברגע המר ההוא לא נפל עליו לבו והרגיע את העולים בדברי-נחומים אלה: “עשו מועדיכם בשמחה, שאין אחד מכל הדברים האלה ששמעתם יקוים; מי ששכן שמו בבית הזה ועשה נסים לאבותיכם בכל דור ודור, הוא יעשה לנו נסים בזמן הזה”…

והנס נעשה לפתע פתאם!…

וזוכרים הלוים את החג המופר,– וחצוצרותיהם וכלי השיר באין מספר מריעים בשמחה וחוזרים:

אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי-לֵב– נָמוּ שְׁנָתָם…

בְּקוּם לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים לְהוֹשִּיעַ כָּל עַנְוֵי-אֶרֶץ

יִבְצוֹר רוּחַ נְגִידִים, נוֹרָא לְמַלְכֵי אֶרֶץ!…

והר הבית שמח, המקדש נוצץ וזורח, כל פנים שמחים והכל אומר קדושה וחדוה.

– תקעו והריעו ותקעו!…

ויצא הכהן הגדול בראש, כשהוא לבוש בדי כהונה טהורים: מעיל התכלת המרוקם תחרים מעשה חושב ובשוליו פעמוני זהב, המשמיעים קול זך ונעים; על המעיל– האפוד עשוי זהב וארגמן ולו שתי כתפות, שבהן שתי אבני שהם יקרות; ועל האפוד– החשן שבו קבועות שתים עשרה האבנים למספר שבטי ישראל, שבהן הכהן שואל באורים ותומים"– ועל מצחו ציץ הזהב הטהור, והמלים “קדש ליהוה” מתנוצצות לנגה השמש ההולך ובוקע…

והולך הכהן הגדול, כשבידו צלוחית גדולה של זהב. מימינו ומשמאלו הכהנים התוקעים בחצוצרות-כסף וסביבו זקני הכהונה הלובשים בדים וזקניהם הארכים הלבנים מתאחדים עם לובן בגדיהם;; אחריהם פרחי כהונה צעירים וטהורים, לבושים בדים ומגבעות-שש על ראשיהם, ובחשיבות וברצינות מתכוננים הם ומחקים את מהלך אבותיהם הגדולים.

ואחריהם– המונים מישראל. והסתדרה תהלוכה ענקית של עשרות אלפי אנשים חוגגים, הולכי-בסך ומדדים, כל אחד נושא קדושה בלבו, מרגיש את עצמו חלק מנשמת עמו הכללית…

החליל מכה לפניהם והתף מרעיש, וכשהם מגיעים לשער המזרח הופכים כלם את פניהם אל המערב לעומת המקדש, למקום ששם האור גנוז לעולם כלו, כורעים כאחד משתחוים ומודים ושרים:

אֲנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ,

אֲנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ!

לְיָהּ עֵינֵינוּ מְצַפּוֹת,

לְיָהּ עֵינֵינוּ מְיַחֲלוֹת!

יוצאים דרך שער שושון– שער מימות הנביאים הראשונים, והולכים דרך הפרבר המזרחי שעל יד הר-הבית וכשהם מגיעים לשער הסוסים, פוגשים אותם המונים חדשים, ויורדים כלם דרומה אל המעין העתיק, מעין קדומים, אל מי-השלח, “לשאב מים בששון ממעיני הישועה”…

ירד הכהן הגדול במעלות היורדות אל המעין ומלא את צלוחית הזהב מים טהורים; עלה והסב את פניו דרך הָעֹפֶל, כשהוא מתרומם במעלות ההר ומגיע לשער חלדה ושער המשנֶה שבחומת ההר הדרומית.

ואחריו מלמטה בעפל– כל ההמונים שהתלכדו יחד ונראים כמו מדרון חי שמתנועע, רוחש, עולה ויורד…

והציצה השמש מעל הר הזיתים והפיזה את פני העולים המלאים קדושה, שעוד טרם התפרצה בשמחה גלויה, ומלאה אורה גם את עמק-יהושפט ומצבותיו,– רק גנות המלך עדין שרויות בחצי ערפל…

ועולים כלם אל ההר המתמלא, אל ההר החי!… נע הוא וזע ברבוי צבעיו וגוניו, ברבבות ראשים המזדעזעים כנבכי ים שקט לפנות בקר… נדחקות הגויות זו לזו, אך אין איש מרגיש בדחק: השכינה השרויה פה מרככת ומאחדת ומרוחת לכל יחיד ויחיד…

ועזרת-הנשים גם היא מלאה זקנות וצעירות, נשי אצילי העם ועמי הארץ, בנות ירושלים ובנות ערי השדה. ביניהן גם כופר אשת המלך ושתי בנותיה דרוסילה וביריניקה היפה-פיה, מחמל תושבי ירושלים, אשת אריסטובלוס אחי המלך.

לקול שירים וזמירות צועד הכהן הגדול אל המזבח המעוטר כפות תמרים וענפי עץ עבות, המאהילים סביב על הקרבנות הערוכים עליו.

ועולה הוא בימין הכבש הארך, מקיף ועומד בשמאל ופניו אל שני ספלי הכסף, שהועמו מימים. הוא מרים את צלוחית הזהב המלאה מים שאובים-טהורים ביד אחת, ובידו השניה צלוחית יין ומתכון להתחיל בעבודת “נסוך המים של שחר”…

– הַגְבֵּהַּ יָדֶיךָ ! הַגְבֵּהַּ יָדֶיךָ ! – צועקים בקול מכל עברים.

הכהן הגדול מביט בבת-צחוק על הנאספים הקוראים, כמו מתכון לאמר: “יודע אני, אחי, שאינכם חושדים בי, אבל מנהג עתיק בידיכם, שלא יקרה מקרה רע, חלילה…” והוא מגביה את ידיו, כשהוא אוחז את צלוחיות הזהב, ולעיני כל העם הנאסף נוסך הוא אל תוך הספלים הערוכים, העומדים על המזבח…

והנוזלים מחלחלים ויורדים אל התהום האפל, אל עמק הנשיה ומספרים שם מכל הנעשה למעלה בהר הקדש, מקור האורה…

ובו ברגע– ואלפי-אלפים החוגגים מקיפים את המזבח הטהור, כשלולביהם בידיהם, מתלכדים ומתחברים עגול בתוך עגול, מדדים וחוגגים בקול רנה ותודה, מרכינים ראשם לעמת שער ההיכל הפתוח, זוקפים עיניהם למעלה, שרים ושונים ומשלשים וחוזרים ברגש ובנעימה:

יֳפִי לְךָ , מִזְבֵּחַ,

יֳפִי לְךָ , מִזְבֵּחַ!

וזקני הכהנים ופרחי כהונה, אצילי העדות וראשיהן מטפחים בידיהם ועונים לעמתם:

לְךָ וּלְיָהּ, מִזְבֵּחַ,

לְךָ וּלְיָהּ, מִזְבֵּחַ!

וההמונים מתנערים ומכל פנות ההר וזויותיו זורמים אל מול המזבח ואל המקיפים אותו, נאחזים יד ביד, מתלהבים מלהיבים וקוראים:

יֳפִי לְךָ , מִזְבֵּחַ, יֳפִי לְךָ , מִזְבֵּחַ!

לְךָ וּלְיָהּ, מִזְבֵּחַ, לְךָ וּלְיָהּ, מִזְבֵּחַ!

ורבו ההקפות וההלולים, וגדלה השמחה והנעימה, וההר חוגג, כאציל כעבדו, כעמי הארץ וכחבר הכהנים. הקיפה השמחה את כל העם החפשי, שהתעורר לחיים חדשים…

…נחו הלבבות הפועמים, שקט סער השמחה, פסקו הקפות, וכל העינים מוסבות אל ארמון המלך, לעֵבר “הָעֲלִיָּה”, שמשם, מהעיר העליונה, יופיע המלך ובני לויתו אל העזרה, אל הבימה המוכנה לכבודו מאתמול, להקריא מעליה את “פרשת הקהל”.

והעמדו סביב הבימה בחורי חמד מכל פנות הארץ: בני ערבות הירדן השזופים והאמיצים, צעירי מדבר-יהודה בעלי הצמות הארכות והעינים המבריקות, יושבי השפלה רחבי-החזה ומוצקי-הכתפים, וילידי ההרים הגבוהים והחסונים, ועל ידם פרחי הכהונה לבושי הבדים,– וכמו עומדים כלם להגן על מלכם היקר.

ההר מצפה, השמחה הרועשת נהפכה לדומיה עמוקה.

וגדולה צפית הצעירים. האמללים! עוד טרם זכו לראות מלך ישראל בהדרו. חיי נעוריהם עברו עליהם בתקופת שלטון הזדון של הנציבים, תחת שוט השוטרים שבאו לגבות מסים וארנוניות,– ועל אודות מלך ישראל רק בספרי קדשם קראו: "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ ", ואך זקניהם ספרו להם, שראו בימי ילדותם לפני כבוש פומפיוס את המלך האמלל הורקנוס,– ונפשם תצפה, תכלה…

ומתלחשים הם: היבוא המלך בלוית שוטרים ושומרים אחוזי חרב הסוככים על ראשו? ומה מלבושו? בודאי ילבש ארגמן, מתנת הקיסר, כתר מלכות בראשו ושרביט מושל בידו, וחרב צמודה לו על ירכו?…

רעד עבר בין הנאספים לרבבות:– הגשר המחבר את העיר העליונה לארמון המלך נפתח, ושומרי החצר יצאו מן הארמון מול הר-הבית.

ויפה התהלוכה: שומרי החצר לבושי רקמות הולכים בראש, אחריהם שר הצבא הזקן שֵׁלָה ובני לויתו ואגריפס העלם בן המלך ביניהם–, ואחריהם האורחים החשובים אריסטובול מחלקידה אחי המלך, האליברך האלכסנדרוני, ראש קהלת מצרים, חלקיה הגדול, משנה למלך בגליל העליון, וכהנים וסגנים אצילי העדות וראשי מעמדות…

וכולם מחפשים בעיניהם את נושא הנזר, הלבוש ארגמן,– את המלך…

בין רבן גמליאל הזקן ובין הפילוסוף ידידיהו האלכסנדרוני צועד איש גבוה, פניו מביעים צער עמוק, אבל גם מרץ ואמץ לב, לבוש הוא בגדים לבנים ועליהם טלית מצויצת שכולה תכלת, על ראשו צניף טהור, ועל רגליו סנדלים מרוקמים חוטי תכלת ומשי לבן.

– הוא אגריפס, הוא המלך!…

רגע כמו הָרגש אי-רצון בין ההמונים, שֶׁהָרגלו לראות שרי רומא בכל בגדי תפארתם, בארגמן-שמלותיהם הסרוחות והמרוקמות זהב, בכלי זינם הנוצצים שעל ירכותיהם…– אך בו ברגע הבין העם, זקן ונער, כי לא לפני אחיו יתהדר מלך ישראל, לא בבגדיו יתפאר ויתגאה– כאדם שמתחטא לפני קונו הוא בא, כאח וכחבר הוא מופיע לעמו היהודי…

ומטר מחיאות כפים וסער קריאות: “יחי המלך! הידד, אגריפס! יחי מלכנו!” פרץ מפי רבבות ההמונים שעל ההר.

הוארו פני המלך והוא צועד בטוחות, הוא מרכין ראשו לצדדים לאות תודה, לבו חזק בקרבו ורוחו אמיץ; עובר הוא את כל העזרה עד אמצע החצר, משתחוה לעומת שער המזרח של ההיכל והולך למקום הבימה, למשמע קולות הקלוס של הגברים ולנפנוף המטפחות והצעיפים של הנשים אשר על היציעות.

המלך עולה על הבימה ואחריו כל גדולי ישראל: הכהן הגדול הלבוש בגדי שרד המתנוצצים, רבן גמליאל הזקן נשיא הסנהדריה הגדולה, הנשיא האלכסנדרוני, אריסטובול אחי המלך וחתנו, הפילוסוף ידידיהו, רבן יוחנן בן זכאי, חלקיהו הגדול, אגריפס בן המלך וזקני העדות שבגלילים.

וביניהם נדחק הנזיר, פרוע הראש ובעל התלתלים, הקנאי “שמעון הצנוע”, וכלו רועד ומתרגש ומביט בעינים בוערות אל המלך, כמו חפץ לשרפו באִשן…

המלך עומד על הבמה, מרכין ראשו מול העם, שהוסיף לברכו בברכת “הידד” ובמחיאת כפים סוערות, וישב על כסאו ואחריו כל אורחיו.

בפתח ההיכל נראה חזן הכנסת, כשהוא יוצא ונושא את ספר התורה בידו; הוא קרב ועולה אל הבימה ונותנו אל הנשיא האלכסנדרוני; הלז קם ומקבל את ספר התורה בחרדת-קדש ומוסרו לר' גמליאל, וזה לכהן הגדול, והכהן הגדול למלך, כשהוא קם בענוה ואוחז בספר הקדוש ונושקו ברגש לעיני כל העם.

למראה הכבוד הזה לתורת ישראל מאת המלך חרד לב העם באהבה… זכרו ימי הורדוס וארכילאוס “מלכי הנכר”, שהתורה הקדושה לא היתה נחשבת בעיניהם,– ונפש רבבות הנאספים תכלה למלך הצדיק העומד לפניהם.

ויעמד המלך ופניו נגד כל קהל-ישראל, ובקול רם ברך את ברכת התורה הנהוגה ובקול צלול התחיל קורא בנעימה, קורא וגולל, גולל וקורא:

וַיְצַו משֶׁה לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָּנִים בְּמוֹעֵד שְּנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת, בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּשְׁעָרֶיךָ , לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ד' אֱלהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוּת אֶת-כָּל-דִבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ יִשְׁמְרוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת-יְהֹוָה אֱלּהֵיכֶם כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה".

דומית קדש שוררת על הר הבית. עשרות אלפים ראשים מורמים, כל פה פעור, כל אזן קשבת, למקרא צַוָּאַת הרועה הנאמן, שכאָב רחמן חנך ולמד את עמו-חביבו; העינים תלויות לפי הדובר, לפי המלך, והלב פועם באהבה רבה.

והמלך מרים את קולו:

“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד!”

והעם כאיש אחד עוטפים את ראשיהם בטליותיהם, כורעים על ברכיהם ומשתחוים מול שער המזרח של ההיכל הפתוח ולוחשים ברגש:

“בָּרוּךְ שֵׁם-כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד!”

והמלך מוסיף:

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֵיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ . וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ , וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִּבַּרְתָּ-בָּם בְשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ , וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶיךָ וְהָיוּ לְטֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ , וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ ובִשְׁעָרֶיךָ .

וההמונים ממלמלים חרש אחרי המלך את התפלה הנצחית הזו, התפלה הקשורה בכל נימי חייו של העם ומזמן עתיק, מזמנו של המחוקק הגדול איש האלהים.

והמלך גולל וקורא:

“…רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֶת-כָּל הַחֻקִים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כִּי מִי-גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ אֱלהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים כְּכָל-הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. רַק הִשָׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כָּל-יְמֵי חַיֶּיךְ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךְ וְלִבְנֵי בָנֶיךְ : יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְהֹוָה אֵלַי הַקְהֶל-לִי אֶת-הָעָם וְאַשְׁמִיעֵם אֶת-דְּבָרַי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִים עַל-הָאֲדָמָה וְאֶת בְנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן”.

והמלים יוצאות מלב רגש, מלב אוהב ומאמין בדברים הכתובים, לב שבל ושנוכח לדעת, כי דברי ה' אמתים הם וקדושת עולם יצוקה בהם.

והעם שומע ומקשיב, אינו מתנועע, כאלו ראש אחד בעל רבבות עינים בוערות, לוחשות… רק הנשים-האמות, שעל היציע שאוחזות את ילדיהן על זרועותיהן ועל ראשן, הן שמפריעות קצת, בהשתיקן את עולליהן ובצוותן עליהם להביט אל המלך ולהקשיב לדבריו.

והמלך גולל וקורא, כשקולו רועד.

“כִּי תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָ -חִ -י -ךָ הוּא”…

קולו של המלך הָשפל ועיניו זולגות דמעות…

רגע כאילו קפא ההר, הָרגשה מועקה בלב ודומית מות שררה,– ופתאם וכל ההמון השוקט פרץ כקול מים רבים:

– אגריפס, אָחִינוּ אתה!…

והקול נשנה והנשלש, הולך ומתחזק, ומארבע קצות ההר ומכל עבריו נשמע ההד:

– אל תתירא, אגריפס, אָ-חִי-נוּ אתה, אָ-חִי-נוּ אתה אָ-חִי-נוּ!…

ומעל עזרת נשים נשמע קול הנשים המיבבות בשמחה וקול עולליהן הצועקים:

– אָ-חִי-נוּ אתה, אָ-חי-נוּ!– – –

והמלך עודנו בוכה– דמעות הצער נתחלפו בדמעות שמחה וגיל…לרגע זה חכה כל ימי מלכותו!…

לא נכרי הוא כזקנו הורדוס או כדודו ארכילאוס– אחי העם הוא, כיונתן וכשמעון החשמונאים, כהורקנוס הזקן,– בן לאלה שעזרו לעם, שהצילוהו מן היונים, שנתנו לו את חפשו…

ברגע זה– והמלך הקדיש את כל חייו לעמו האומלל– המאושר, שכמוהו סבל, כמוהו ראה רעות רבות וצרות, ואלהים חלצו מן המצר; כל חייו מסורים לעמו הגדול, שבעמקי לבו אהבו גם בנעוריו, גם בימי הוללותו ושכרונו…

וההמונים עודם צועקים ומתריעים: אָ-חִי-נוּ אתה, אגריפס, אל תתירא,– אָ-חִי-נוּ…

החזנים הניפו בסודרים והמלך גמר את קריאתו:

…“וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְּוִיִים. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהֹוָה אֱלֹּהָיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂוֹתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל, לְמַעַן יַאֲרִיך יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל”.

נגמרה הקריאה. המלך ברך על התורה, ברך את העם בדברי שלום וישב על כסאו עיף ושמח, ולבו המה בקרבו.

ברגע זה– ו“שמעון הצנוע”, הנזיר בעל התלתלים, התנפל לפני המלך, חבק את רגליו ובקול בוכים קרא:– אגריפס, אחינו אתה, אחינו, אָחִי, אָחִי!…

דמעותיו עצרו בעדו מלדבר…

אגריפס התרגש מאד למעשה “שונאו” זה, מהר והקימו, נשקו על ראשו ויקרא לו: “אחי, אחי!” ויושיבהו אצלו על כסאו…

למראה ענותנותו זו של המלך לא עצר העם ברגשותיו, וכל האוכלוסין, כל הרבבות שעל ההר הזדעזעו, כלם סבו את הבימה, הקיפוה מכל צד, התחילו לרקד ולחול סביב, השתדלו לנגע בכנף טליתו של המלך, להחוות קידה לפניו וכלם שרים בקול:

כָּבוֹד לְךָ, אַגְרִיפַּס,

קִלּוּס לְךָ, אָחִינוּ,

לְיָהּ וּלְךָ, הַמֶּלֶךְ,

לְיָהּ וּלְךָ, אָחִינוּ!

ותקפה השירה את כל ההר, גברה ההתלהבות ועלתה למעלה ראש, התחזקו הרקודים בקול תודה ורינה, בגילה ברעדה סביב הנקודה התיכונה– סביב המקדש, המזבח ובימת המלך.

רגשות אהבה-אין-קץ למלך כאלה, מסירות למולדת, למקדש ולכל קדשיהם לא ראה הר-המוריה מלמטה ושמי-ירושלים הכחולים מלמעלה זה זמן רב…

באותו מעמד נדב המלך אלף פרים לקרבנות שלמים לעולים החוגגים.

אחרי תמיד בין הערבים נקראו חשובי זקני העולים מכל קצות הארץ למשתה המלך, ביניהם גם שרי רומא אחדים, מ“אורחי” המלך. בגני המלך היפים, במערב העיר, על יד המצודות החדשות “מרים” ו“פצאל”, בסֻכָּה רחבה וארוכה, מסודרה ומקושטה הדר, סודרו שלחנות ועליהם מאכלים שונים ממאכלי העברים מעולם: רקיקים משוחים בשמן, דבש תמרים, בשר נא ומבושל, זיתים, תאנים ורמונים, ויין מיקבי המלך. לפי מנהגים עתיקים, תִבּלו את המאכלים במַלוחים ומרור–, לזכר הצרות והמרורות, שמתחדשות על עם ישראל מזמן לזמן ושאלהיו מגן עליו, ומוציאו לאור מחשכת הגזרות… הקרואים שמחו מאד, ברכו את המלך ואת משפחתו, את נשיא אלכסנדריה של מצרים, ה“אחות הנאמנה של ירושלים הקדושה”, את “הפילוסוף האלכסנדרוני”, חביבם של הכהנים והאצילים. זה האחרון ספר ע"ד ראיונו עם הקיסר גיוס לפני שנתים, איך קבלוֹ ומה דבר אתו, ואיך עשה עצמו הלז לאלהים ושאל: “ומדוע אינכם משתחוים לי, לי, לי “… הספור ענין מאד את הנאספים, בדח את לבם וכלם חשבו על סופו של אביר הלב הזה, והודו לד' חסדו, שברוחו “בצר רוח נגידים ולא מצאו כל אנשי חיל את ידיהם”. הישישים שבסעודה מיושבי הגליל ספרו ע”ד מצב רוח העם לכל שדרותיו בבוא עליהם הבשורה הזו, שמימי אנטיוכוס אפיפנוס לא היתה כמוה, איך כלם הלכו לטבריה אל הנציב פטרוניוס. השתטחו לפניו על הקרקע ופשטו את צוארם ואמרו: “שחָטנו בראשונה– ואחר תעשה מצות הקיסר…” ופטרוניוס נדיב הלב הבין לנפשם ודחה את המעשה לזמן-מה ובינתים נהרג גיוס…– נראה היה, כי אע”פ שעברו כבר שנתים מהיום ההוא עוד הגזרה לנגד עינם…

נסבו השיחות גם על המאורעות המדיניים בכל הארצות שמסביב, ואז הביעו זקני חבל-הירדן את חששם, כי הנבתיים והערבים מכינים את עצמם למלחמה ומתנכלים להתנפל על ערי יהודה הפרזות,– וגלו את דעתם, כי צריך היה לבנות מבצרים אחדים במקומות שונים, וגם להקיף חומה ערי פרזות אחדות, שיושבות על הספָר.– אז קם הנשיא רבן גמליאל הזקן, המכובד על פני כל וחוה דעתו למלך ולעם, כי גם עיר הבירה אינה בטוחה ביותר, וכי צריך היה להתחיל בבנין חומה שלישית “מצד התורפה”, ולא תהיה העיר הקדושה לבז לערבים ההולכים וקרבים כמו בימי היונים והפרתים,– וכנראה, כי הסכנה קרובה, קרובה מאד.

אחרי דברי רבן גמליאל החזיקו בדעתו עוד אחדים מחשובי הקרואים. גם אחי המלך אריסטובול וחלקיה, משנה המלך בגליל, גם הם העידו על הסכנה הצפויה.– המלך בענונותו שמע את דברי אורחיו וענה, כי הקיסר קלודיוס, “איש בריתו ומיטיבו”, סוכך באברתו על יהודה הקטנה, ואין עליה פחד ממשלת ערב או הפרתים,– אבל אם העם כלו דורש כזאת, כפי שהושם בפי זקני הנאספים, ואם חלק מהעולים הצעירים יראה חפצו החזק לבנין חומה שלישית סביב העיר הקדושה, בהשארם אחרי החג לעבודה הקשה הזאת– נכון הוא להודיע את משאלת העם לקיסר ידידו, וביחד עם זה להתחיל בעבודה תיכף אחרי החג בשעה שהנאספים לא יתפזרו עדין. ומה שנוגע למבצרים בקצות הארץ, ישים המלך לבו לזה ויודיע לקיסר ויחכה לתשובתו.– פה אחד ענו זקני נאספים, כי בשם העם כלו הם מדברים, וכי חלק מהצעירים ישאר בירושלים להתחיל בבנין החומה עוד לפני התחלת ימי הגשמים, לקדם בזה את סכנת האויבים ההולכת וקרבה.

…שעות ארכות הטיבו הנאספים את לבם במשתה. קרבו הלבבות של כל-חלקי העם שבארץ ושבגולה, של אצילי העם ופרושיו ושל עם הארץ עם משפחת המלך האדיבה והנעימה… ועם בוא הערב ברך הכהן הגדול את ברכת המזון, הודה לד' על רוב חסדו שהחיה את העם לזמן כזה, ושמחים וטובי לב עזבו האורחים את גני המלך לבוא אל אהליהם.

וטרם שקעה שמשו של “יוֹם הַקְהֵל” וכבר ידעו כל רבבות ההמונים, כי אחרי החג יתחילו בבנין חומה שלישית מצד התורפה של ירושלים,– וכבר נמצאו מתנדבים רבים לעבודה הקדושה הזאת, ואין קץ להתלהבות שתקפה את העם.

עוד בשר קרבנות השלמים ו“החגיגות” בפי המסבים בסכות שעל הרים סביב, עוד ההמונים בחוגי קרוביהם ומשפחתם גומרים את סעדתם, שכל כך ערבה אחרי פרשת “הקהל”, וכבר זורמים העולים שנית אל הר-הבית לחוג את “שמחת בית השואבה” בחדוה יתרה.

ראשי הכהנים ובראשם הממונים עוברים סביב היציעות והלשכות, בודקים את הגזוזטראות הצריכות תקון, כדי שלא יארע תקלה, חלילה; מחזקים את הזיזים אל הקירות, את המוטות, את היריעות.

וההר מתמלא. נדמה, שאין סוף להמון הראשים המתנועעים כגלי ים אנה ואנה ואין קץ למדת קבולו של ההר המכיל עליו אלפים-אלפים מישראל, המוסיפים לבוא דרך כל שערי ההר והנבלעים בהמונים הנמצאים, ולא נודעו כי באו אל קרבו.

ועודם זורמים: תושבי הכפרים והעירות הקרובים לירושלים ששבו הביתה אחרי “פרשת הקהל”, באים עכשו עם תינוקותיהם ועולליהם; באים בחפזון גם אלה שנעצרו לבוא אתמול, ובקנאה גדולה שומעים הם את מאורעות היום– ונדמה, כי כל עם ישראל נמצא במקום הזה, בבית מקדשו הנצחי.

ומלא ההר– ועומדים האנשים על חֵיל החומות, על פסגתן, על מעלותן…

ושונים הפרצופים: תושבי חבל הים הסוחרים שפנים גלויים להם, המביעים חשיבות ונעימות; בני הנגב והמדבר, שתמימות ואמון נשקפים מפניהם, ויושבי ההרים, שמרץ ועצמה ישכנו בכל הליכותם, וכלם בני אברהם יצחק ויעקב, בני הגבורים כובשי הארץ, תלמידי הנביאים והפרושים, ורעיון אחד מאחדם ומקשרם,אהבה לאלהי ישראל ולתורתו, לארצם ולמלכם…

ושונים גם המלבושים: הנשים לבושות בגדי לבן, הבתולות ו“הכלות” בבגדי צבעונין, עדיים על ידיהן וצוארן ורדידים על ראשן, והגברים בתלבשות שונות מכל קצות הארץ: טליות מגוונות של צמר עבה סרוחות עד כפות רגליהם על תושבי לבנון והחרמון הקר; חלוק מגוון ארך ועליו אזור צר, וצניף על הראש– בגדי תושבי הערבה החמה; ויושבי המדבר נבדלים בשמלות שער-העזים השחורות שעל גופם וטוטפות על ראשם, ולעומתם מתהדרים תושבי הערים הגדולות בבגדי ארגמן ושש, בהם גם התגא הרומאית… והכל מעורב ומבולבל זה בזה ונראה כעין מלואת אבני קדש ש“באורים ותומים”, המתנוססות על לב הכהן הגדול… והכל מצטרף לתמונה אחת נהדרה, תמונת עם חי בארצו…

ולמראה האוכלסין המרובים, שכמוהם לא נראו זה דורות, מרימים חסידי העם את עיניהם, פורשים כפיהם לד', מודים לו על חסדו ומברכים: “ברוך חכם הרזים– כשם שאין פרצופם דומה זה לזה כך אין דעתם שוה זה לזו”…

והתחילו ההקפות סביב המזבח, כששרידי העולות והשלמים עודם נשרפים עליו, לשונות האש המבלחות גוססות, מתרוממות וכבות, וריח בשר הקרבנות הנעים משכר ומשביע את החוגגים, וכלם כאחד טופפים סביב, שרים, שונים ומשלשים בלי סוף:

יֳפִי לְךָ מִזְבֵּחַ, יֳפִי לְךָ מִזְבֵּחַ,

לְךָ וּלְיָהּ מִזְבֵּחַ, לְךָ וּלְיָהּ מְזְבֵּחַ!…

ומתהוות מעגלות אחרות על יד שער השלכת, קרוב ל“עליה” של ארמון המלך, והרוקדים פניהם לארמון ושרים בהתלהבות מרובה.

כּבוֹד לְךָ, אַגְרִפַּס,

קִלּוּס לְךָ, אָחִינוּ;

לְיָהּ וּלְךָ, הַמֶּלֶךְ,

לְיָהּ וּלְךָ, אָחִנוּ!

…צללי הבנינים הענקיים של המקדש וסביבו מאפילים על ההר מצד מזרח ונראה ככתם שחור במשכית זהב השמש השוקעת. היום רד, זהב השמש מועם, רק הר הזיתים שממול המקדש עודנו מאדים, ומגדלי “טור מלכא” נוצצים כעין החשמלה.

ורצים פרחי-כהונה אל הנברשות הרבות המוכנות מבעוד יום, ובידיהם ועל כתפם לגיני כסף וזהב שבהם שמן היצהר, שמן-זית-זך למאור. צעירי ישראל עוזרים להם להעמיד את הסולמות, להגיש את הספלים והפתילים ואת עצי השמן הבוערים.

…חשכה האדמה– וההר הואר סביב סביב, הוארו גם הפנים הצוהלים, פני רבבות אדם, שלב כלם מאוחד באהבה לאביהם שבשמים, וכלם פונים ביראת כבוד, בגילת רעדה מול המקדש וארמון המלך.

ועל חמש עשרה המעלות הרחבות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים מופיעות מקהלות של לוים ובידיהם כלי שיר וזמרה בלא מספר– כנורות, נבלים, מצלתים וחצוצרות, ומצדיהם שני כהנים לבושי הבדים וחצוצרות כסף בפיהם.

– תקיעה… תרועה… תקיעה!…

ונתנו הלוים בשיר קולם:

אֲרוֹמִמְךָ ד' כִּי דִלִּיתָנִי

וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי.

ד' אֱלֹהָי, שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי…

זַמְּרוּ לַד' חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ.

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ –

בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה…

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי,

פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְרֵנִי שִׂמְחָה.

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם,

יְהֹוָה אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָ!…

וים של זמרה קדושה, של שירה נשגבה המרוממה את הרוח משתפך על כל ההר, ומרחפת השירה סביב סביב ומתנשאת למעלה למעלה…

וההר כולו בוער באש… אש מתנועעת, קופצת, רוקדת… וכאש האבוקות והמנורות ככה בוערת שלהבת-יה בלבות החוגים ובעיניהם אש אהבה לכל אחיהם, לעמם, למקדשם. והשמחה מתגברת ומתחזקת והשירה מתפרצת:

אֲנוּ לְיָהּ וּלְיָהּ עֵינֵינוּ!

לְיָהּ אֲנוּ מְקַלְּסִים,

לְיָהּ אֲנוּ מְשַׁבְּחִים!…

… האור המרובה שעל ההר נפוץ לארך ולרחב ומאיר את כל ירושלים על חצרותיה ושוקיה, על גגותיה וסכותיה. ועל הגגות אדם רב– משפחות משפחות היושבות על הגזָרות ועל הגזוזטראות– מטפחות כף, שרות וצוהלות… ונראים כל בניני העיר צוהלים ושמחים…

ומתרחבות האורות עד למרחוק ומאירות הן את הר הזיתים ובית-פגא שבמזרח, את הסכות המשחירות שעל הר המשחית, את האהלים המרובים שעל ה“צופים” בצפון עד גבע ורמה, את כל הרי המערב עד מצבת הורדוס וקבר מרימי החשמונאית, ועד השבילים ל“כרם” ול“מצפה”, ושבהם נראים צללי אדם, שמפזזים לבוא אל “שמחת בית השואבה” בעוד לילה…

והמקדש מזהיר כלו– כפת הזהב נוצצת, מבריקה, ומשחירות עליה שורות שורות של-“כליי-עורב”; השערים המצופים נחשת קלל בוערים כמו העלו באש… ונראה כאלו ירד כבוד-אל באש על הר זה, כמו שנגלה לעמו על הר סיני בימי-קדם…

ו“שמחת-בית-השואבה” מתפרצת בכח!

הגילה שהיתה עצורה בעם שמיטות על שמיטות פותחה מחרצביה– ממאסר הנציבים, מנגישת השוטרים, מכבד המסים ודכדוך הנפש– והשתפכה כלה כזרם חזק.

והחלילים והתפים מכים, הנבלים והכנורות הומים, המצלתים רועשים ועשרות אלפים חוגגים מקיפים את מזבח הנחשת, הבוער כלו מהאבוקות של אור שבידיהם, נועצים עיניהם באש הקדש, אש-תמיד לא-תכבה הבוערת עליו, מקישים ברגליהם, מוחאים כפים, מכים באצבע צרדה, עוברים בסך, מדדים ושרים:

יֳפִי לְךָ מִזְבֵּחַ, יֳפִי לְךָ מִזְבֵּחַ,

לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ, לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ!

ולעמתם עונים:

אֲנוּ לְיָהּ וּלְיָהּ עֵינֵינוּ!

לְיָהּ עֵינֵינוּ מְיַחֲלוֹת

לְיָהּ עֵינֵינוּ מְצַפּוֹת…

והמעגלה מתרחבת ומתהוים עגולים בתוך עגולים, ההקפות חוזרות, חסידים ואנשי-מעשה זקנים נכנסים גם הם אל העגולים, כשאבוקות של אור בידיהם, טופפים וטופזים ושרים:

אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶׁלֹא בִיְשָׁה אֶת זִקְנוּתֵנוּ!

אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶׁלֹא בִיְשָׁה אֶת זִקְנוּתֵנוּ!

ואחרים לעמתם עונים:

אַשְׁרֵי זִקְנוּתֵנוּ שֶׁכִּפְּרָה עַל יַלְדוּתֵנוּ,

אַשְׁרֵי זִקְנוּתֵנוּ שֶׁכִּפְּרָה עַל יַלְדוּתֵנוּ!

וכלם כאחד מסכימים:

אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא,

אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא,

וּמִי שֶׁחָטָא, חָטָא, חָטָא –

יָשׁוּב יָשׁוּב וְיִמָּחֵל לוֹ…

– פנו דרך! צועקים מכל צד… ההקף מתרחב יותר ויותר, החסידים ואנשי המעשה מסתלקים לצדדים ולתוך המעגל נכנס נשיא הסנהדריה הגדולה רבן גמליאל הזקן, בנו של הלל הזקן, לבוש חלוק לבן כלו, אזור תכלת על מתניו וצניף בד טהור על ראשו, ואחריו תלמידו וחברו הצעיר רבן יוחנן בן זכאי, חביבם של תושבי ירושלים וההמונים,– ושניהם מרקדים זה כנגד זה, כששמונה אבוקות של אור בידיהם והם זורקים אחת ומקבלים אחת ואין אחת נוגעת בחברתה, ושרים הם שירה נעימה, שירת-הנפש של הלל הזקן:

אִם אֲנִי כַּאן – הַכֹּל כַּאן!

וְאִם אֵין אֲנִי כַּאן – מִי כַּאן?

לַמָּקוֹם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב – רַגְלַי מוֹלִיכוֹת אוֹתִי.

והקהל הרב עונה אחריהם:

אִם אֲנוּ כַּאן – הַכֹּל כַּאן,

וְאִם אֵין אֲנוּ כַּאן – מִי כַּאן?

לִמְקוֹם מִקְדָשֵׁנוּ רַגְלֵינוּ מוֹלִיכוֹת אוֹתָנוּ…

והחדוה מגיעה למרום קצה, בשעה שהישיש רבן גמליאל נשיא הסנהדריה הגדולה, שם פניו מול דיר עצי הקרבנות, ששם הארון נגנז, כורע ומשתחוה, כשהוא נועץ שני אגודליו בארץ ושוחה עליהם ונושק את הרצפה…

מחיאות כפים ונקישות רגלים, קריאות בהמון: כבוד לסנהדריה הגדולה! נשמעות כעין פרס בעד מעשי הגבורה של הישיש החביב.

ומנסים הצעירים לעשות כמוהו ואינם יכולים…

וההמונים מסובבים את אהובי העם, את בחיריו ומוריו מקיפים בסך, מדדים ומוחאים כף:

אִם אֲנוּ כַּאן – הַכֹּל כַּאן!

וְאִם אֵין אֲנוּ כַּאן – מַה כַּאן?

לִמְּקוֹם אַחְדוּתֵנוּ – רַגְלֵינוּ מוֹלִיכוֹת אוֹתָנוּ.

וההר רוקד כלו וצוהל, כמו רוח מתנבאים נחה על הנאספים הרבים ואחזה בתקף בכל אחד מהם, והפיחה בהם התלהבות קדושה וכלם מרקדים בסלודים, שרים וזורקים אבוקות של אור, מכים בחליל ובתוף, מחוים קידה, מהללים בשירות ותשבחות אין סוף.

ומצטינים רקודי תושבי עבר הירדן, בעלי הפאות הארכות, היושבים על קצה-המדבר בשכנות עם בני ערב, כשהם מדדים זוגות-זוגות, שולפים את הפגיון הקטן בעל פיפיות שבידם, מרימים אותו למעלה, תוחבים אותו אל לב שונאיהם המדומים ומחזירים אותו לנרתיקו. הפאות מתנועעות, העינים בוערות וכלם מלאים רגש ואמץ… ולעמתם יחוגו תושבי השפלה, כשהם עומדים ארבעה-ארבעה, שורה מול שורה; מתרחקות השורות אחת מהשנית שני צעדים, מסתובבים על עקביהם ומתקרבים בקידה והשתחויה; שוב מתפרדים זה מזה, פונים ערף ונפגשים בחבריהם שלאחריהם, כורעים לו ברך וזוקפים, מחוים באצבע ומרכינים בראשם, וחוזר חלילה…

…וכבר מלאו שמן זך את המנורות ואת הנברשות בפעם השנית והשלישית והשמחה עודנה במלואה; חסידים ואנשי מעשה עוברים בסך מחבורה לחבורה ואליהם מצטרפים מכל סוגי העולים הקרובים והרחוקים, כלם מתאחדים יד על כתף ושרים את שירם:

אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶּלֹּא בִיְּשָׁה אֶת זִקְנוּתֵנוּ.

וְאֲשְׁרֵי זִקְנוּתֵנוּ שֶׁכִּפְּרָה עַל יַלְדוּתֵנוּ,

וְאַשְּרֵי, אַשְׁרֵי, אַשְׁרֵי מִי שֶלֹּא חָטָא

וּמִי שֶׁחָטָאָ – יָשׁוּב, יָשׁוּב וְיִמָּחֵל לוֹ…

פתאם הרגש על ההר, כי המלך עומד על מעקה ארמונו, מביט על העם בצהלתו ובשמחתו ושומע לנעימת החסידים ואנשי המעשה, כשפניו מוארים, וכלו אומר הכנעה, אהבה וטוב לב…

והתפרצה מפי רבבות אנשים רוקדים השירה:

כָּבוֹד לְךָ, אַגְרִיפַּס,

קִלּוּס לְךָ, אָחִינוּ:

לְיָהּ וּלְךָ, הַמֶּלֶךְ,

לְיָהּ וּלְךָ, אָחִינוּ!

ואחרי השירה קולות אדירים: "אגריפס, אחינו אתה, אחינו, אחינו, אָ-חִי-נוּ!…

המלך עומד כלו נרעש ונפעם מרב רגשי אהבת עמו, מרכין ראשו לצדדין ומודה לקהל, כשהוא מתרחק ומדבר לנפשו: "אכן נמחל לי!…אמנם חטאתי, אבל את ענשי נשאתי, ועכשיו נמחל לי…גם אלהי, גם עמי סלחו לי!…

…והלבנה הפגומה כבר עומדת בחוג השמים, מסתכלת היא באורו הרב של ההר, רואה את הפנים השמחים והעליזים– ואורה גם הוא מבהיק ביותר. זה זמן רב שלא ראתה את ההר והמקדש וארמון המלך מוארים במדה זו…

כבר קרא הגבר בשלישית, והצעירים עודם שמחים ורוקדים, שירי המעלות בפיהם ולבם מלא תקוות נעימות לעתיד הקרוב. הישישים הזקנים והבאים-בימים משתמטים עיפים ויגעי-כח אל הסכות ואל הפרברים ואל ירכתי ההר, או שוכבים בחֵל ובעמק הנחל על יד המצבות לנוח קצת. וכשהם נפטרים זה מזה, הם מרכינים ראשם ומברכים אחד את השני:

– יֶבָרֶכְךָ ד' מִצִּיוֹן!

– וּרְאֵה בְטוּב יְרוּשָׁלַיִם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ!

– וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ!

– שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל! –

פס לבן האיר את הקדים, קרנים כחולות-אדמדמות נעוצות הרחק באפק, מתרחבות הן לצדדים ואל עמק השמים למעלה, פוגעות בכוכבים המזהירים ומַכהות אותם… הנוגה הולך וכהה לאט לאט… הלבנה החורת ממהרת להסתר במערב האפלולי, ועל הר הבית מתנודדים צללי אדם, שכורי שירה וחדוה, לאור הנברשות ההולכות ודועכות, ולאור אש-התמיד שעל המזבח… מתעטפים הם בטליותיהם-צמר לסתרה מהטל היורד, מפני צנת תשרי, נדחקים זה לזה, ומתכונים לנוח…

ופתאום נשמע הקול האדיר והחזק, הקול הנעים, מעורר הלבבות ומחמם את הנפשות:

עִמְדוּ!

כֹּהֲנֵי-אֵל לַעֲבוֹדַתְכֶם,

וּלְוִיִּים לְדוּכַנְכֶם,

וְיִשְׂרָאֵל לְמַעֲמַדְכֶם!

עִמְדוּ, – עִמְדוּ, – עֲמוֹדוּ!…

והקול מסתלסל ומצטנף ומעיר את אלה, שרק לפני שעה קלה הלכו לנוח…

ומהרו הכהנים אל המזבח לדשנו, והזדרזו הלויים להכין את כלי שירם וזמירותיהם, והתחילו ההמונים לזרום…

– “וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר גָדוֹל!”

שנת צדיק תמים יישן לו אגריפס המלך, שנה ערבה ומתוקה. ובחלומו והנה הוא נמצא בחוג זקני משפחת החשמונאים הסובבים אותו: יהודה המכבי המנצח במצפה ובבית חורון, יונתן המרחיב את ארצו עד לוד והים הגדול שמעון אחיו הלוכד את חקרה היונית, הורקנוס הזקן ואשתו אלכסנדרה, מרים היפיפיה זקנתו ואריסטובלוס אחיה הכהן הגדול, אביו ואחיו– פני כלם מבהיקים ועטרות מעונים על ראשם, מביטים עליו באהבה ורחמים, שפתותיהם דובבות ומספרות, אך קולם לא נשמע…

…ועם הבקע אור השחר יצא דרך השער החדש הפונה צפונה משרתו של היועץ הרומאי אשר אצל אגריפס– מרגל חדש של מרסוס נציב סוריא– להודיע באנטיוכיה על המאורעות בירושלם:– על עולי הרגל המרובים מאד, שבאו, כנראה, לקול קריאה בסתר, על דרישת ההמון לבנות מבצרים בערים שונות בצפון הארץ, על החלטת אגריפס לבנות חומה שלישית סביב ירושלם, ועל התחלת הבנין בעזרת צעירי העם תיכף אחרי החגים. לפני ימות הגשמים…

(תרפ"א).

(ציור הסתורי מימי יוחנן הורקנוס)

קול רנה וישועה באהלי ציון ובארמנות ירושלים!

הוסרה החרפה מעל יהוּדה, כלה הוסרה! הבוז לעריצי יון לשליטי סוריא, לבני אדום השודדה ולשרידי עם פלשת, ולגוי נבל הדר בשכם!…

… כי הנה חוגגת ירושלים הקדושה חג משנה: חנכת חומת העיר וחנכת ארמון החשמונאים –, שנבנו בימי שלטונו של הנשיא הצדיק, המושל ביראת אלהים, יוחנן כהן גדול לאל עליון – על אפם וחמתם של מלכי יון, האוכלים איש בשר רעהו בצפון הארץ…

… בשנה הראשונה ליוחנן הנשיא, בהיותו לחוץ ודחוק על ידי בעל אחותו תלמי בן חבוב, הבוגד בעמו ובמשפחתו, הכרח לכרת ברית קשה: לנתץ את חומת העיר הקדושה ולהשאירה פרוצה ופתוחה, לשלם מס כבד בעד יפו וגזר ולהיות יהודה נכנעת ומשפלת, כמו בימי אנטיוכוס אויפטור, – ועדין לא עברו ארבע שמיטות שנים, ועוד האחים, זרע אנטיוכוס הרשע, נלחמים אחד בשני. אח הורג אח ואשה רוצחת בעלה, מחלישים בריבותיהם את שלטונם ומפרידים בין נפות מלכותם, – ויוחנן ידע לרפא את שבר עמו, לנהל בחכמה ומשפט את עניני מדינתו, ויהודה עתקה גם גברה חיל בימיו! – ידע נשיא ישראל לא רק להוציא את צוארו מתחת עלם של היונים, כי גם להיות להם למחתה: להרחיב את גבולות ארצו במזרח עד מדבא אשר במואב, מקום שם נהרג דודו יוחנן, אחי יהודה המכבי; לכבש את ארץ הכותים בצפון ולהרס את שכם בירתה ומקדש אלילם על הר גריזים; להכניע את אדום בנגב ולהכניס את תושביה תחת כנפי השכינה; אף גם חיל שכירים סדר בארצו, מוכנים לשמר עליה ולהלחם מלחמותיו, ולפעמים לעזור על ידיהם לשונאיו הקודמים, ליונים, ולהרחיב בזה את גבולות ארצו.

פרץ המסחר בימי הנשיא: – דרך חופי יפו ועזה עוברת יהודה מערבה לארצות תרשיש וימים רחוקים; ודרך רפיח ונחל מצרים באות שירות שירות ומביאות כל טוב מצרים ועוברות את הרי המולדת עד צר וסוריא והמדבר הגדול; סוחרי ירושלם עתקו ורכשו הון רב ויפארו את עירם, משוש נפשם; גם מפקדי הצבא עשו חיל והביאו אתם שלל ובזה רבה מארצות מלחמתם, שכללו את בתי מעונם וייפו את קרית־עזם.

חזקה החומה החדשה ועצומות פסגותיה, יסודותיה אבני גזית – חמש עשרה אמה ארכן ושמונה אמות רחבן, עביה עשר אמות, וגבהה עשרים – מלבד המגדלים הרבועים והמוצקים, המתנוססים מעל לחומה, ובהם חדרים ועליות לשומרי החומות. ומשתרעת החומה מצפון על יד המגדל, שאצל שער הסוסים ונמשכת לעבר לשכת הגזית ופגעה בבירה החדשה. המבצר החזק במקום התורפה של העיר הקדושה, והגיעה משם עד קרבת אולם המערבי אשר לבית המקדש. משם היא עוברת אל שער האסיים ונסבה לרוח דרום ויורדת את מעין השלח; משם תטה לרוח מזרח עד הגיעה אל העפל, וקרבה אל אולם המזרחי של הר־הבית.

ויפה הארמון החדש שעל גבעת ציון, אל הגיא לעבר העיר העליונה, ונהדר מראהו, ומימי מלכי יהודה לא נבנה בית־מדות כמהו בעיר הקדש.

ארבע שנים רצופות עמלו בו בוניו – חרשים עברים, שלמדו מלאכתם בסוריא ובאלכסנדריא של מצרים, המה שכללוהו ופארוהו מן המסד עד הטפחות ועד כרכובו וכפות גגו; כלו בנוי מאבני המקום ועשוי תחתיים, שנים ושלישים.

הקומה התחתונה אבני־גזית יקרות, כלן אבני שיש לבן, שחברו אשה אל אחותה בלי כל סדק ונראה כאילו הבנין סלע מוצק אחד, שהסתתים נתנו לו תבניתו ועשו את מקצועותיו.

והקומה השניה – אבנים אדמדמות משפות וכבדות ומראיהן כגלי־ים. ונדבכי אבני גיר לבנות וחלקות מ“מערות המלכים” עוברות בתוך, כבריחים המבריחים את הארמון מן הקצה אל הקצה לארבע פנותיו, ומרחוק נראה הוא מחוטב פסים־פסים.

ובקומה השלישית שתי שורות עמודי־אבן בעלי צבעים שונים, וכותרות לעמודים מפותחות פתוחי רמונים, ענבי גפן, תמורות ושבלי חטה, ובין העמודים יציע רחב המקיף את הארמון לארבע רוחותיו.

וחלונות גדולים ורחבים קבועים בארמון בכל קומותיו לכל צדדיהן להשקיף מהן לכל חלקי העיר.

מרובים החדרים בארמון ומרוחים האולמים; קורותיהם מצופים עצי ארזו עצי אלון, יריעות מרקמות לתפארה, תכלת ושש וארגמן וחוטי כסף וזהב – רקמת פרחים מרהיבים ורעננים.

ויפה ביותר האולם הגדול – "אולם שמעון התסי', אבי הנשיא. ארבעים אמה ארכו ועשרים וחמשה רחבו וגבהו שבע אמות. שני טורי עמודי שיש מכתרים מחזיקים את התקרה המצירת בצבעים שונים מעשי ידי אמנים; הקירות מצפים לוחות ארז חטובים ורצפתו אבני צבעונין שונות.

וגדול המראה ונהדר מגג הארמון, העשוי מעקה, – סורג ברזל של פטורי ציצים – ומעורר זכרונות רבים..

למזרח נראית – הערבה הרחבה המפסקת בין יהודה ארץ העמים שנכבשה עכשו, ובה עובר הירדן המתפתל ונופל אל ים המלח, שאדיו מכחילים ומכסים את כל הסביבה –ממבצר דיק, בו נהרג שמעון נשיא יהודה, עד בית חגלה ועד נחל זרד מעבר לים.

ולמעלה נשקפים הרי מואב – גם הם נכבשו בימי שלטון יוחנן כהן גדול.

למערב הארץ – מתנשאים הרי מצפה וחרשה, מקומות המלחמה והנצחון של יהודה המכבי, גדול משפחת החשמונאים ועם יהודה, – המקומות שנצח וגם נפל על במותיהם – ועד מודעים, גזר ויפו והים הגדול – הארץ שהשתחררה מעל מלכי יון ועריציה.

ולצפון נמשכת הדרך המובילה לשכם, ארץ הכותים, שנספחה גם היא ליהודה, ו“דרך העתיד” היא – בה ילכו צבאות יהודה עד כבשם את הארץ עד דמשק ולבוא חמת ועד הנהר הגדול – כמו בימי הכובש הגדול דוד מלך ישראל.

ולנגב מלבינה הדרך ההולכת עד בית־צור, מקום נצחונותיו של אליעזר אחי יהודה ועד אדורים ואשתמוע, ועד סלע אדום שנכבשה, – ועין רואה וצופיה מבחינה גם את צללי הרֵי פארן וסיני…

מרהיב המחזה. מרחיב הלב ומעורר זכרונות ותקוות!…

ואנשי ירושלם מתבוננים אל עיר בירתם הקדושה, משוש לבם ומחמד נפשם מימי קדם, שחדשה נעוריה כבימי המלך שלמה – ולבם מתמוגג מנחת למראה בניני תפארת של השרים והסגנים, הסוחרים וחורי הארץ ולמראה ארמון החשמונאים המפאר וחומת העיר הבצורה, – מודים הם לה' על חסדו הגדול, שעשה עמהם להפליא בימי שלטונו של יוחנן כהן גדול לאל עליון, נשיא ישראל ואהובו.

*

קרא יוחנן כהן גדול לעצרת “חבר היהודים” וחכמי הפרושים להתיעץ כדת מה לעשות בחנכת החומה והבירה, אשר נוספה לעיר הקֹדש. עינו חכמי הפרושים בכתבי הקדש, שאלו גם את זקני הדור יודעי מסרת אבות, ויחליטו לחנך את הבירה והחומה והארמון ב“תודות” ובהלל, בשירה ובזמרה, כפי הכתוב בספר נחמיה, האיש שזכה לבנות את החומה ולרפא את שבריה, שפעל גדולות לעמו – “זכרה לו אלהיו לטובה”.

יצאה פקודה לכל ערי הלוים שבארץ: “להיות המשוררים והשוערים מזרע לוי נאספים לירושלים ליום המועד לחנכת חומת העיר והבירה”.

ויאספו כלם – לירושלים. רבים מהם לקחו גם נשיהם וטפם ואתם גם רבים מזקני ישראל, ראשיו והמוניו.

וַיִטָהרו הכהנים־הלויים, וַיְטַהרו את העם שבאו אל שערי עיר הקדש, ויעמדו המשוררים והשוערים משמרות־משמרות על יד שער הדגים ממערב לירושלים.

מטעם ראשי העדות – ו“חבר־היהודים” הוכנו שתי “תודות” ומנחת לחם חמץ לכל אחת. ותתחלקנה שתי “התודות” לסב את העיר לשתי רוחותיה.

יצאה התהלוכה לימין, מעל החומה לשער האשפות, אשר בדרום העיר, בראשה, הלך יוחנן כהן גדול ובניו. מתתיהו ויהודה לבושים בגדי כהונה, ויוחנן בן סועידא ידיד נעוריו של הנשיא וגדולי הצדוקים ואחריהם מפקדי הצבא והגבורים, לבושים בגדי־שרד. לפניהם הלכו המשוררים ונגנו במצלתים ובנבלים והכהנים – בחצוצרות. הלך וירד עד שער התנין, ומשם סבו מערבה עד שער החרסית העתיק, ועלו במעלות עיר דוד עד קרבם אל הבירה מערבה־צפונה.

וה“תורה” השנית הלכה שמאלה, מעל לקברי בית דוד ושער המזרח עד מגדל המאה ומגדל חננאל, אשר אצל שער בנימין. בה הלכו חכמי הפרושים ובראשם “הזוגות” נתניה הארבלי ויהושע בן פתחיה, ולפניהם השוערים מכים בתף, מנגנים בכנורות והכהנים בחצוצרות, הלוך ועלה עד בואם אל הבירה מזה.

ובהפגש שתי התורות – ותעמדנה. ויפצחו הלוים המשוררים בשיר ובכלי זמר:

יְפֵה נוֹף, מְשֹוֹשֹ כָל הָאָרֶץ

הַר־ציוֹן, יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב!

אְֶלֹהִים בְאַרְמְנוֹתֶיהַ נוֹדָע לְמִשְֹגָב.

כִי הִנֵה הַמְּלָכִים נוֹעְַדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו.

הֵמָה רָאוּ כֵן תָּמָהוּ, נִבְהְַלוּ נֶחְפָּזוּ.

רְעָדָה אְַחָזָתַם, חִיל כַּיּוֹלֵדָה.

כַאְַשֶר שָמַעְנוּ כֵן רָאִינוּ בְעִיר אְֶלֹהֵינוּ,

אְֶלֹהִים יְכוֹנְנָה עַד עוֹלָם.

יִשְֹמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה

לְמַעַן מִשְפְּטֶיךָ!

סֹבוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ, סִפְרוּ מִגְדָלֶיהָ,

שִיתוּ לִבְכֶם לְחֵילָהּ פַסְגוּּ אַרְמְנוֹתֶיהָ –

לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחְַרוֹן!…

נגש הכהן הגדול ויטהר במים טהורים את שערי החומה והבירה ויזרק גם על העם; לקח לחם תורה אחד ויבצענו ויתן ממנו פרוסות ל“חבר היהודים”, לחכמי הפרושים ולגדולי הצדוקים לאות אהבה ואחוה ושלום בין כל ראשי האומה – ואת הלחם השני שרף באש לפני הבירה ב“עסק גדול”…

משם עלו דרך שערי הבירה אל העיר עד בואם אל ארמון החשמונאים, ויסבו אותו שלש פעמים בזמר ובשיר חנכת הבית לדוד:

"אְַרוֹמֶמְךָ ד' כִּי דִּלִּיתָנִי וְלֹא שִֹמַחְתָּ אֹיְבַי לִי… "

מארמון החשמונאים קרבו אל העליה היא הגשר שעל הגיא, המחבר את הארמון להר המוריה – ולקול חצוצרה עברו שני קרבנות התורה בלוית הכהנים לבושי הבדים שהחזיקום בידיהם. אחריהם הנשיא, הזוגות, חכמי הפרושים, גדולי הצדוקים, ראשי העדות וזקני העם, ואחריהם ההמונים כל קהל ישראל, עד עברם אל המוריה, הוא הר־הבית.

נגשו הכהנים אל מזבח העולה, ויעקדו את קרבנות התורה, סמך הכהן הגדול את ידיו עליהם, שחט ראש ה“זוגות” את האחד ואב בית הדין את השני; זרקו הכהנים, לבושי הבדים את הדם על המזבח וכל העם והמשוררים והשוערים פתחו בשיר “מזמור לתודה”:

הָרִיעוּ לַד' כָּל הָאָרֶץ!

עִבְדוּ אֶת ד' בְשִֹמְחָה,

בוֹאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה!

דְעוּ, כִי ד' אְֶלֹהִים הוּא עָשָֹנוּ

וְלוֹ אְַנַחְנוּ – עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.

בוֹאוּ שְעָרָיו בְתוֹדָה חְַצֵרוֹתָיו בִתְהִלָּה

הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְמוֹ!…

ויזבחו העם זבח רב ביום ההוא, וישמחו גם הנשים והטף שמחה גדולה, ותשמע שמחת ירושלים עד למרחוק.

שמחים ההמונים:

על הארמון וחנכהו – סמל השלום הוא. גאות האמה וגדולתה:

על הבירה הבצורה – סמל כחו וגבורתו של העם היא.

על החומה החזקה – סמל נצחון הטהורים על הטמאים

החלשים על הגבורים, המועטים על המרובים, הצדיקים על הרשעים.

מתבוננים זקני העם אל הארמון ועיניהם דומעות מרב גיל וחדוה; זוכרים הם את מפח נפשם בהיותם עולי ימים, בפרץ מחנות האויב את חומת הר הבית, בטמאו את המזבח ובחללו כלי קדש; בשרפו את לשכת העץ סביב לעשות מקום ל“תיאטרון” שקוץ המשומם… ומי פלל, כי פרצי החומה ופצעי האמה ירפאו כל כך מהר, וכי הם יזכו לראות בנחמת עמם…

וצעירי יהודה שמחים ועליזים. רוח גבורה תלבישם למראה הבירה ומגדל הצופים אשר עליו המביט למרחוק… אהבה וכבוד ירחש לבם לנשיאם שהביא את עמם עד כה, להיות חפשים ממשא מלך וצר; עובדים המה את אדמתם לבטח, את טובה יאכלו בלי פחד – ולמראה הבירה הבצורה בטוחים הם בכח עמם להדוף כל אויב ומתנקם…

ורבתה הגילה ועצמה השמחה, כשצוה הנשיא לפתוח את גנזי הממשלה ולהוציא את המטבעות החדשים שהטביע – (כי עד הימים האלה השתמשו ביהודה במטבעות של שמעון הנשיא) – ולחלקם בין כל ההמונים לאיש ואשה, זקן ונער לזכרון היום הזה…

והעיד סמל המטבעות המבריקים – “קרנים מלאות בתוך זר סביב” – על השפע בארץ ועל הגבורה באומה, והכתבת: “יוחנן כהן גדל וחבר היהודים” הגידה לעם, כי השליט והעם שוים בשלטונם, וכי אין עריצות מושלי היונים חלקם של יהודה ונשיאיה…

ולעת ערב – והוארה ירושלם במנורות שמן מעל כל גג ובעד כל חלון, מעל המגדל החדש שעל הבירה ומפנים כל אהל; כל חצר מאירה, כל בית מלא זהר וכל השפתים רוחשות שיר, וכל נפש בישראל מלאה חדוה.

ולא היתה שמחה כזאת בעיר הקדש מימי חנכת המקדש בזמנו של יהודה המכבי, ראש גבורי ישראל.

*

מתנוסס ארמון החשמונאים על גבעת־ציון, כשהוא כלו מתנוסס על גבעת־ציון, כשהוא כלו מזהיר; מוארים באדם השמש המפיזה וכל קשוטי העמודים מתבלטים; מאדימים רמוני השיש ונראים כמו מוכנים להקטף; מציצים אשכלות הענבים מבין עליהם ומרהיבים עין־רואם, ופטורי־הציצים מבין התמורות נאים ונחמדים, – ועיני כל ישראל רואות, נהנות.

ובארמון פנימה – האולמים הרחבים והעליות המרוחות מלאים אור יקרות. אבוקות־השעוה במנורות־הנחשת בוערות באש אדומה, נברשות־הכסף הגדולות מפיצות אור עליז, ומרחוק באפלת הלילה נדמה, כאלו כל הארמון על שלש קומותיו – אבוקת אור גדולה היא בירושלם, המאירה לארץ יהודה השמחה והעליזה.

וממול הארמון החדש, מזרחה, לעמת הר־ציון, על המוריה עומד מקדש ד', בנין עתיק מימי זרובבל; הדרת השיבה חופפת עליו, ושכינת־אל מרחפת סביבו –, וגם הוא, בנין־קדומים זה, מואר הארמון החשמונאים, כי בשלום הארמון שלום גם למקדש…

… מוארים אולמי־הארמון ומשרתי־הבית אצים ונחפזים להכין את המשתה ל“חבר־היהודים”, לזוגות, לחכמי הפרושים, לאצילי הצדוקים, לזקני העדות, שנאספו לירושלים, לכהנים, הלויים ולמשוררים.

מכינים הם את השלחנות ואת המצעות באולם הגדול – “אולם שמעון התסי”.

ויוחנן כהן גדול, נשיא־ישראל לבוש בגדי עצמו, צועד עכשו בחדרי ארמונו ובאולמיו. מסתכל הוא לקירות המכוסים מרבדים מרקמים, לעמודי־השיש וכותרותיהם, לספון המציר קשוטים מרהיבים – ונפשו מתמלאת גאון על פעולת ד' אשר עשה לעמו ישראל ולמשפחתו הוא.

מעלה הוא על זכרונו את הקורות אותו מימי עלותו לשלטון תחת אביו האמלל שמעון – זכר צדיק לברכה, שנהרג ביריחו על ידי חתנו הבוגד תלמי בן־חבוב – שם רשעים ירקב.

… אלמלא חברי ורעי יונתן בן פועירא, שסכן את נפשו ומהר לבוא מערבת הירדן דרך הנחלים והאפיקים אל גזר, מקום מלחמתי עם הורקנוס הקנרביי ולהודיעני על האסון הגדול אשר קרה למשפחת אבי ועל הצפוי לאמה כלה, וכי עלי למהר לירושלם לקדם את פני הבוגד־המרצח, – מי יודע אם היתה יהודה חפשית, כמו שהיא בימי עכשו, ומי יודע אם היתה תקומה למשפחת החשמנאים"…

וחולפים בזכרונות הנשיא כל הנפתולים וכל המלחמות עם שונאי יהודה מסביב, עם צרי יהודה וישראל הקרובים – הכותים, אבן־הנגף לירושלם במשך עשרה דורות, שנלחם בהם עד הרסו את בית־מקדשם על הר־גריזים, ועשה בהם, “כדרך שבקשו המה לעשות לבית אלהינו בימי אלכסנדר היוני”; איך כבש את סלע אדום, הכריח את תושביה הזכרים למול את בשרם ולהתגיר, וקדש שם אלהי ישראל ובריתו, ואחרי מנותו בה נציב יהודה לקח את אנטיפס מלכם ובני משפחתו בתור בני תערבת אל ירושלם: איך כבש לו דרך אל הים והשיב ליהודה את גזר ואת יפו, וסוחרי יהודה וירושלם עורבים עתה בכל חוף הים. מגיעים עד צר וצידון ועד לבוא חמת ודמשק צפונה ועד אשקלון ועזה דרומה; מפליגים הם עד לארצות רחוקות, עד תרשיש ורומא, בעלת ברית יהודה; איך רכש לו גדוד שכירים, ששומרים את גבולות ארצו מכל אויב וצר, ושבעזרתם הביא תשועה גם למלכי יון, ובשכר זה החזירו לו ערי יהודה בגליל העליון ונתנו לו יד בעבר הירדן ברבת־עמון ומצפה גלעד…

ככב עזרנו ה' עד הנה להבטיח את חפש יהודה ושלומה; מלכי אנטיוכיא ומצרים אוכלים איש בשר רעהו, “ארם מקדם ופלשתים מאחורי מתנגשים זה בזה ולנו תהיה הרוחה”…

רק העיר שומרון, ששמה התבצרו הכותים אחרי נוסם משכם, היא עודנה עומדת על תלה, ולמכשול היא ליהודה, אינה יכולה להתחבר עם תושבי הצפון בדרך הישרה שעל ההרים.

… וכשהונח לנו מצרינו התרחב גם למוד התורה ביהודה; העמדתי את “הזוגות”, גדולי הפרושים שמרביצים תורה בישראל. מניתי את “חבר־היהודים” לחק חקים ולשפט על־פי תורת משה, וחכמי הפרושים מלמדים את העם ע“פ המסורה. ואם לפעמים יתנגדו להם הצדוקים והגבורים – אך אין כל פרץ ואין צוחה ברחובות ירושלם”.

ובהתבונן הנשיא אל ארמונו ויפיו הוא חושב:

"עד הוא הארמון הזה לעין ה' הטובה עלי ועל ביתי, כי הישר בעיניו עשיתי ובדרכי אמונה הלכתי מעודי, ולכן גם הפליא לעשות לנו: מכהני הדיוטות שבמשפחת יהויריב, הצעירה במשפחת הכהונה שבמודעיה, עלינו לכהונה גדולה בעיר קדשנו, וממחשכי המערות, שבהן התחבאו זקני מתתיהו ואנשי משפחתו הגענו אל הארמון המפואר הזה על גבעת ציון בירושלם, קרית בה חנה דוד, משוש זכרוננו ורוח אפנו… ועל המוריה, ביציע הבית, לעיני כל העם קבועים למשמרת עולם לוחות הנחשת שעליהם חרותים דבר הכתב. “כי בחר כל העם בשמעון החשמונאי להיות נשיא וכהן גדול הוא וזרעו אחריו”…

“והקטן עוד זאת בעיניך, אלהי, ותזכני לראות את בן־זקוני יהודה אורש לו לאשה את בת יהושע בן פרחיה, מזרע זרבבל מצאצאי דוד, – ובניהם שיולדו להם יאחדו את הכהנה ואת המלוכה”.

ומי יודע?…

יוחנן כהן גדול נשתקע במחשבותיו: רעיון כמוס שנשא עמק בלבו כמעט שהתפרץ מבעד פתחי שפתיו… אך ברגע זה באו שומרי הסף והודיעו לנשיא, כי האורחים המכובדים התכנסו אל האולם הגדול, “אולם שמעון התסי”.

*

ישבו מסבים גדולי ישראל וראשיו. בראש, אל מושב הקיר מערבה, ישב על כסא־תפארה הנשיא, ומצדו לימין עצי־שטים, עשוי מעשי אמן, ספר תורת משה. לשמאל: ישב בנו יהודה ועל ידו יהושע בן פרחיה. לימין נתניה הארבלי, אב בית הדין, ואחריו לפי גדלם וערכם – “חבר היהודים”, ראשי הצדוקים, מפקדי הצבא, זקני העדות וראשי המעמדות, ביניהם גם בני התערבת אנטיפס האדומי, חטוש המואבי ובעלים העמוני; גם מנחם ראש חבר האסיים בא לקריאת הנשיא – חביבם של הנזירים, בטובו לכל עמו וביראתו את ד'.

ערוכים השלחנות שלפני המסבים הרבים בכלי כסף וזהב. בקערות גביש וזכוכית, בגבעים משבצים, במזרקות וכפות – שלל אויבי יהודה אשר בשכם ובעזה, בשעיר ובמואב – כלים שהועברו באש וטהרו במי קדש, כפי תורת משה ובקערות, מכל מאכל אשר יאכל ועל ידם מרורים זכר הצרות המרות, ששבעה האמה כל ימי חייה – במצרים, בגלות בבל, בשלטון יון, בימי יהודה המכבי והחשמונאים הראשונים.

אכלו המסבים, סעדו בשמחה מכל הטוב, שנתן להם ביד הנשיא, וזכרו מאורעות חדשים וישנים, נצחונות ומעשי גבורה, פלאי ד' בבית צור ובמצפה, בעזה ובמרשה, במדבא ובסלע מואב, וכלם פה אחד, כי בימי שלטונו של יוחנן כהן גדול הגיעה יהודה לשלוה ושקט, וכי יש תקוה לאמה, שבזמנו יתקימו דברי הנביאים:

“וְיָשְבוּ אִיש תַּחַת גַפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחְַרִיד”…

ככלות הסעודה קם הנשיא על רגליו כשפניו מוסבים אל המוריה, מול המקדש ובמועל כפיו קרא:

1. בָרְכוּ ד' אְֶלֹהֵינוּ, אְֶלֹהֵי יִשְֹרָאֵל, עַל הַמָזוֹן שֶאָכָלְנוּ!

… וכל המסובים קמו אף הם, נשאו ידיהם וקראו:

בָרוּךְ ד' אְֶלֹהֵינוּ אְֶלֹהֵי יִשְֹרָאֵל, שֶאָכַלְנוּ מִשֶלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ!

ובגמרם בברכה, עַל הַמִחְיָה וְעַל הַכַלְכָלָה וְעַל

תְנוּבַת הַשָֹדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה, שֶהִנְחִיל

לַאְַבוֹתֵינוּ לְאְֶכֹל מִפִּרְיָה וְלִשְֹבוֹעַ מִטוּבָהּ", –

הוסיף הנשיא ואמר בקול:

רַחֵם ד' אְֶלֹהֵינוּ עַל יִשְֹרָאֵל עַמֶךָ וְעַל

יְרוּשָלַיִם עִיר קָדְשֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְכַן כְבוֹדֶךָ וְעַל

מַלְכוּת בֵית דָוִד מְשִיחֶךָ וְעַל הַבַיִת הַגָּדוֹל וְהַקָדוֹש

שֶנִּקְרָאִ שִׁמְךָ עָלָיו; קַבץ־נָא פְזוּרֵי עַמְךָ וּתְבִיאֵם אֶל הַו

נַחְלָתֶךָ וְתִטָעֵם בְאֶרֶץ חֶמְדָתֶךָ.

וכל המסבים ענו ברגש:

בָרוּךְ שֵם כְבוֹדוֹ וְיִמַלֵא כְבוֹדוֹ כָל הָאָרֶץ!

… ככלות ברכת המזון עוד ישבו המסובים ושמעו מפי הזקנים זכרונות מימי חייהם, היו כאלה, שעיניהם זכו לראות את יהודה המכבי אריאל האמה, ולהלחם בין גבורי גדודיו; הם תארו את מצב האומה שהיה מורא מאד אחרי נפל הגבור במורדי מצפה, ואחרי התפזר גבוריו איש איש לכל רוח…

היו זקנים שלוו את יונתן לעכו ובעיניהם ראו איך התנכלו לו חילות אנטיוכוס ויתנפלו עליו ועל מלויו הקרובים וירצחום, – אך לא יכלו לעזרו, כי סבום היונים מכל צד ויאמרו להרגם, ובחסדי ד' נמלטו ובאו ירושלימה לספר ע"ד התועבה שנעשתה.

ויונתן בן פועירא ספר זכרונות־תוגה ע“ד רצח שמעון הנשיא במבצר דיק, ע”ד המהומה שקמה בין אנשי המשתה, שלבם היה טוב ביין, למראה דם נשיאם השפוך, – ואיך סגרו חילות היונים, אנשי עצתו של הבוגד, את שערי המבצר ולא נתנו לאיש לצאת, ורק בחמלת ד' על עמו ועל משפחת החשמונאים עלה בידיו להמלט דרך חלון החומה בליל האפל ולרוץ דרך נחל כרית דרך מעלה אדומים לבוא עד גזר אל יוחנן, שנלחם עם הורקנוס הקנדביי ולהזהירו…

והודו השומעים לד' על טובו וחסדו אז ועל השלום השורר עכשיו בארץ כלה ובירושלם הבירה.

אז פנה יוחנן כהן גדול לזוגות ויאמר:

2. "מנהג לנו מזמן גזרות אנטיוכוס אפיפנס לעורר רחמי יה בשעת קרבן של שחר ולשיר על הדוכן מפרק בני קרח:

“עוּרָה לָמָה תִישַן ד', הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח” –

וכי יש כביכול שנה לפניו, והרי כבר נאמר:

..הִנֵה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָן שוֹמֵר יִשְֹרָאֵל?" –

ענה נתן הארבלי, ראש הזוגות, ויאמר:

3. “כל זמן שישראל שרויים בצער ונכנעין תחת יד הגוים הרי, כביכול, ישן הוא”…

אמר יוחנן כהן גדול: “והרי כיום, שהננו יושבים שקטים בארצנו עול מלכויות אחרות אין על צוארנו – האמנם יש עוד מקום לתפלה זו?”

כונו הזוגות וחכמי הפרושים לדעת הנשיא, ובו במעמד יצאה פקדה ללויים המשוררים, לבטל את “תפלת המעוררים” אחרי תמיד של שחר.

קראו חכמי הפרושים לתקנה זו “תקנת יוחנן כהן גדול לאל עליון”.

… עוד המסבים יושבים ומסיחים, מספרים ומתוכחים והנה נשמעו מחוץ קולות שירה אדירה וזמרה סביב סביב. יצאו כלם אל היציע הרחב המקיף את הקומה השלישית ואל מעקה גג הארמון – ונגלה לפניהם מחזה מרהיב.

מעל חומת העיר בדרום, העולה מהשלח, נמשכת שורה ארכה של גברים צעירים וזקנים, אבוקות אור בידם ובפיהם שירים וזמירות ותשבחות.

ולעומתם מעל לחומת העיר שמשער הדגים, הולכת שורה של עלמות ונשים. גם בידיהן אבוקות של אור ושרות שירי זמרה תהלה…

והאירו האבוקות את כל העיר מכל צדדיה והיתה החומה כזר נוגה סביב־סביב…

קרבו שני המחנות והיו כחצי גרן עגלה סביב לארמון ולמקדש – וכל ההמונים הריעו לכבוד הנשיא הצדיק. לכבוד חבר היהודים והזוגות ולכבוד כל המסבים.

אש האבוקות בידי אדם מהבהבים, עולים ויורדים – ולעמתם מנצנצים ברקיע אבוקות כוכבים של יוצר הכל. מבהיקים ומבריקים – וממלאים הנפש רטט וזיו.

… אחרו המסובים בארמון החשמונאים לשבת עד סוף האשמורה הראשונה ונפטרו מתוך קורת רוח מרבה מאת פני הנשיא, חביב העם. בברכם אותו ואת יוצאי חלציו, בנים ובני בנים מושלים בישראל ביראת אלהים, בהביאם תשועה לישראל, בהרחיבם את גבולות יהודה כבימי דוד מלך ישראל.

וכשנפרדו המסבים התאספו אבות שתי המשפחות, משפחת יוחנן הכהן ומשפחת בן פרחיה מזרע זרבבל הפחה, ודנו ע“ד קביעת ימי החתונה של בניהם, והחלט לסדר את הנשואין בעוד עשרה ימים בכ”ה באלול, יום הזכרון של גמר החומה ע"י נחמיה.

ובירושלם נשמעו כל הלילה קול שמחה והלל, קול ההמונים אומרים תודה לה'. סובבים הם בחוצות העיר הקדושה ומריעים לכבוד הנשיא ומשפחתו. ומעל ההרים סביב נשאו משואות אש ונראו צללים מרקדים לקול תוף וכנור, – ורק לפני האשמורה האחרונה שקטה העיר ותושביה. –

4. חֶרֶב בָאָה לָעוֹלָם!…

נהפכה שמחת־הלילה לחרדה בבקר!

עם אור הבקר הגיעו דחופים ונבהלים שלוחים מן הצפון והודיעו לנשיא כי הכותים, – “הגוי הנבל והסכל”, שגרש משכם ושהתבצר על הר שומרון, התחבר עם היונים אשר בעמק ובבית שאן, ששכרום בכסף מלא על מנת לעלות ביהודה ולקצות בה, ומפקדי השכירים מוכנים כבר למלחמה…

לעת צהרים באו בקול זעקת שבר פליטי מָרֵשָה שבסביבות שומרון ויודיעו, כי אמנם השומרונים בעזרת שכירי היונים התנפלו על מקום־מושבם ויבזו את העיר, ואת הצעירים שנסו לעמד על נפשם הרגו בחרב.

… מלאה ירושלים תשואות… רחובותיה הומות… על גגותיה וחומותיה מתגודדים אנשים ונשים וטף צועקים, מיללים ושואגים… פסקה המלאכה בבתי העבודה ובחניות. שבת המסחר בשוקים, והמונים המונים מתאספים ברחובות וברחבות שלפני השערים; התחילו לבוא במרוצה מהעירות הסמוכות, והחרדים על נפשם העיזו את משפחתם ואת צאנם ובקרם וכלי ביתם להסגר בתוך חומת ירושלם, “העיר הבצורה”.

ובשער שכם עומדים המונים צפופים ונדחקים, מצפים ומחכים למבשרים חדשים, שיבואו מן הצפון;:יושבי הקרנות" מבקשי חדשות מספרים, מתוַכחים נצים זה בזה, כל אחד מפסיק את חברו ועונה לעמתו; מעריכים את כחו של האויב, מפחיתים את מספר צבאו, מקללים ומגדפים אותו וחורקים עליו שן…

– “כגמולנו שלם לנו אלהים” – אמר אחד והוא לבוש כאחד הנזירים: שערות ראשו ארכות ויורדות על ערפו, כתנת בד שעירה על גופו ורגליו יחפות (מהאסיים שעלו מערבת־הירדן להתישב בירושלם לעזֹר לאנשי כתתו) – כגמולנו… הרי לעם מלחמה היינו, ככל הגוים, כיונים נדמינו, את בנינו שלחנו לעזר להם במלחמתם, לחלל שבת ומועד, להתגאל בטח־בנס ולהטמא למתיהם… ואלינו, אל ארצנו הקדושה, הבאנו שכירי יון ערלים טמאים, להיות לעזר לנו, והנה הם שוכנים על הגבעות מסביבנו, (ובדברו הראה מול המערב, ששם על יד הברכה העליונה נראו אהלי השכירים)… והנה שלם לנו אלהים כגמולנו… עוד פעם יבואו היונים לארצנו… "

– אל תפתח פה לשטן ואל תדבר סרה על עם ד'" – פנה אליו אחד הזקנים, נשוא־פנים והוא חבוש צניף טהור על ראשו ומעילו יורד על ברכיו וסנדלי־עץ על רגליו. מחכמי הפרושים הוא!) – “אל נא! אין להתרעם על היוצאים למלחמה בחללם את השבת ובאכלם לחם טמא; כתורה הם עושים וכמסורה; חקים אחרים לעם בימי שלום וחקים אחרים בשעת חרום, ככה קבלנו במסורה מדור־דור”.

“– צדקת הפעם, פרושי” – קרא אליו איש גבה הקומה, לבוש מעיל צמר ועליו אדרת רחבה ונעלי עור אדמים על רגליו; פניו נקשים ומעידים, כי לא פעם לקח חלק בסערת מלחמה, – "הפעם צדקת: אין לנו חקים רבים, שהננו הולכים למלחמה. רק חק אחד של משה רבנו: לא תחיה כל נשמה! ומצוה זו עלינו לקיימה גם הפעם במהרנו לעלות על שומרון ולהשמיד עד תומו את הגוי הנבל הזה הדר שם, אשר רק בטובו של הנשיא נתנה לו חנינה במלחמה האחרונה, בהרסנו את מקדש־תועבותיו על הר גריזים…

– ואתה, “טבול שחרית” – פנה האיש המדבר אל האיסיי, "שעמד וראשו מורד ארצה ועיניו עצומות, כמו השתקע בתפלה – ואתה – למה עזבת את חורי המערות שבנחל כרית ובערבות־יבוק לבוא ירושלימה ולהתודות על עון הצבור… שוב נא אל הירדן, שם תטבל בקר, – ערב וצהרים ותטהר, שם תאכל את ארוחתך בקדש עם כל חבריך הנזירים, תאסף עשבי רפואתך – ואל חית השדה תטיף מוסרך… לא פה יכירך מקומך, ואל תזיד להרפות ידי העם… "

– אמנם רבו חטאינו – ענה לעומתו אחד הכהנים הזקנים לבוש הדיוטות ששמע את דברי הנזיר "חטאינו עצמו, כי שכחנו את אלהינו ואת קדושיו; גם כהנינו יוצאים למלחמה, מטמאים למתים, ואחר כך עולים הם על המזבח הטהור ומקריבים עליו, גם נכנסים אל ההיכל ומקטירים קטרת… והרי כן נאמר לדוד משיחנו: “דם לרב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי”

– הו, כהן הדיוט, קרא לעומתו אחד הצדוקים, והוא זַכּוּר, אחיו של יונתן בן פועירא – “יודע אני למי אתה מכון… לנשיאנו הצדיק, ליוחנן כהן גדול לאל עליון… יודעים אנחנו מחשבותיכם מחשבות הפרושים, עליו, משום שעוד טרם נכנע לתורתכם כלה… הנה תעבר המלחמה ואזרנו חיל וגלינו את אזן הנשיא למחשבתכם ולדעתכם עליו…”

לדברים האלה התפרץ יהודה בן גודיתא והוא מהפרושים שלא נכנסו אל “חבר היהודים” – “הו צדוקי יוני! כמוכם כמונו יודעים אנו על מה לעורר את לב הנשיא… אבל הגידה נא לי, היודע אתה מאין לקח יוחנן אלפים ככרות כסף לשכירים היונים השוכנים במבצרי המדינה, והמטמאים את עפר ארצנו הקדושה? וכי כסף כזה יביא ברכה לעם ולארץ? וכי ערלי־בשר אלה ישמרו את גבולות הארץ וחומות העיר הקדושה?”…

“הו, פרושי צבוע” נתן עליו בקול אחי בן־פועירא – יודע אני כמוך, כי מקברי מלכות בית דוד הוצאו ככרות כסף הללו – אבל כלום חלול קדש יש בזה שבכסף נציל את מולדתנו? ולמה הפקידו מלכי יהודה את כספם אם לא להצלת האמה? – האם רק קרבנות צבור נקנה תמורתו?… והרי זוהי חובתו של הנשיא לקיים דברי התורה, שהבטיחה לנו: – “ושתי את גבולך מים סוף ועד ים־פלשתים ומהנהר ועד המדבר… – והיכולנו להרחיב את גבולותינו כיום הזה בלי עזר וסעד של שכירים גוים – ועם לא למד מלחמה אנו מדור דור?…”

תקפו הוכוחים בין המדַינים, וההמונים נדחקים אליהם – צעירים וזקנים, פרושים, אסיים, צדוקים, כהנים, בעלי אומניות, לויים, שוערים – כלם מתוכחים, מתחלקים לסיעות־סיעות, מבטלים דברי אחדים ומסכימים לדברי אחרים, ופני כלם להבים ולבות כלם סוערים…

וכבר נטו צללי ערב, עוד מעט ויגיפו השערים, המתוכחים ממהרים להכנס העירה, וההמונים אחריהם – והיה נשמע קול הכרז:

– מטעם נשיא העם יוחנן כהן גדול, ומטעם חבר היהודים הוכרזה מלחמת־מצוה על הגוי הנבל הגר בשומרון: כלם ילכו למלחמה – צעירים ובאים בימים; יצא חתן מחדרו ויעזב האכר את חרישו; הדורך קשת – ידרך, המטיל חנית יחדדנה, ועמדו להנקם באויבי העם, כי מלחמת ד' היא: חרב לד' ולארצנו, חרב למולדתנו ונשיאנו!"

ומעבר השני נשמע קול שני מכריז:

“מטעם אב־בית־הדין נקבע מחר יום צום – יתאספו כל אנשי ירושלם מקטון ועד גדול אל המקדש לחלות פני אלהינו בצום ובתפלה, לקרא אליו בחזקה למען יצליח דרכנו במלחמה ויחון אותנו מנצחונותיו”.

ומהרו הכרזים לצאת אל כל העירות הקרובות הסמוכות והכריזו כדברים האלה.

עם הנפת דלתות שערי החומה שבו התושבים אל בתיהם, לבם הומה וסוער לקראת העתיד וכלם מוכנים ליום הצום מחר.

*

כל היום, מאחרי תמיד של שחר, נכנסו לישיבה הנשיא ו“חבר־היהודים”, חכמי הפרושים, ראשי הצדוקים, מפקדי המלחמה, ראשי העדות וזקני המעמדות. אלה שישבו אתמול ושמחו בסעדת חנכת הבית – ישבו עכשו וטכסו עצות בדבר המלחמה. רוח אחת קבצתם ורעיון אחד מלא את לבם – להגן על ארץ מולדתם ולא היה פחד ומרך בנפשם, כי תקוה ואמץ, ולבם היה סמוך ש“מי שהמלחמה שלו” הוא ינהילם נצחון גם הפעם…

גם חכמי הפרושים הסכימו למלחמה, רק טכסו עצות לבלי חלל את חקי תורת משה שלא לצרך, כל זמן הלחם העם, פן יחרה בהם אף ד' ונחלו מפלה במקום נצחון. –

פתח הנשיא ואמר:

–"רצינו לשבת בשלוה, לעבד אדמתנו, לסחר מסחרנו ולעסוק בתורתנו ובמסרתה – והנה קפצה עלינו מלחמה מצד אלה, שהתנהגנו עמם ברחמים אחרי כבשנו אותם; שהשארנו להם ניר בעיר שומרון. עם זה שהתערב בזרע טמא מאז ושהצר לנו מימים קדמונים מוכן גם עכשו להתנפל עלינו, מבלי כל תואנה מצדנו. יודעים הם, כי ככה שבענו מלחמות וצריכים אנו למנוחה ולכן קמו עלינו להלאותנו. משכבר הימים, בבנות הפחה נחמיה – זכרה לו אלהינו לטובה! – את החומה. לעגו לו צרי יהודה ובנימין אלה ואמרו: “מה היהודים האמללים עושים?” ועכשו בראותם, כי חזקנו את החומה, בצרנו את העיר ובנינו לנו את הבירה, – שכרו עלינו את שונאינו בנפש את היונים ואומרים הם להכניע אותנו ולהשפילנו. אנחנו חסד עשינו עמהם והם מתנכלים להשמידנו.

"והנה אני זקנתי, אין כחי בי להלחם כמו בימי נעורי, ולכן קראתיכם, אנשי חבר היהודים וראשי העדות והכתות, לדון בדבר, – מי יצא ומי יבוא לפני הגדודים, ומי ינהל את המלחמה בעזרת “הנותן ישועות לעמו”.

מצאה חן בעיני כל הנאספים ענונותו של הנשיא, ששאל עצה מפי ראשי האמה, מבלי לעשות על דעת עצמו.

הסכימו כל הנאספים לעצת אלעזר בן פועירא להכריז בארץ מלחמת מצוה, ולמהר במלחמה בשערי שומרון, טרם יגבר השונא חילים וטרם יאסף שכירים דים, ולמנות את בן יוחנן כהן גדול, מתתיהו הבכור, חביבם של הצדוקים והפרושים, וראש מפקד־הצבא ואת יהודה אחיו למנות לכהן משוח מלחמה.

נמנו באותה שעה גם מפקדים מגדולי הצדוקים, ועל פי רצונו של הנשיא נמנה אלעזר בן פועירא לסגנו ויועצו של מתתיהו בנו; מצעירי הפרושים נמנו יועצים לכהן משוח מלחמה שילכו אתי בתוך המחנה, להורות את הלוחמים איך אפשר לקים חקי המסורה גם בזמן חרום.

על פי דעת כל הנאספים התירו לפרץ נדרים ולפתוח דרכים בשדות באין מוחה; לקחת צרכי אכל וצידה בכל כפר ועיר גם בלי תשלומים –,כי מלחמת מצוה היא, מלחמה בשונאי ד'!

ואשר לחיל השכירים נתנה פקדה, להוסיף על משכרתם, להבטיח להם חלק בשלל, ואחרי גמר המלחמה ינתן להם חפש שלשה חדשים ללכת לבתיהם, ושכרם ינתן להם.

גם זקן כתת האסיים, מנחם, ענה אף הוא. כי אם לפי מנהגי חייהם אין הם יכולים לקחת חלק במלחמה, וגם אין להם לעסק בעשית כלי־מלחמה, כי כל שפיכת דמים תועבה היא להם –, אבל מוכנים הם לעזר בעשבי רפואה ובצרי המור לחילים הפצועים, בהכינם להם מזור ורפאות תעלה. בעזרת רופא חולים ומחבש פצעים… –

כבר קרא הגבר אחרי חצות הלילה, וכבר התחלפו משמרות הצופים על מגדל הבירה, – שבלילה זה שמרו מסח כפלים – ובארמון החשמונאים עוד ישבו הכהן הגדול ובניו וראשי המפקדים תופשי המלחמה. הם חקרו לזמנים קדומים במלחמותיהם, הגו בספרים העתיקים “מלחמות ה'”, ו“ספר הישר” –, ששם נקבצו סדרי מלחמות העברים: – מלחמת אברהם אבינו בהריקו בלילה את חניכיו על ארבעת המלכים; מלחמות משה בנחל ארנון ובאשדות הנחלים שבגבול מואב; מלחמות יהושע במעלה בית חורון ומלחמת יהושפט במדבר תקוע ועמק ברכה; נשמעו גם ספורי הזקנים ע"ד סדרי מלחמת יהודה במצפה, יונתן באשדוד ושמעון בגזר וביפו; חקרו לדעת תכסיסי המלחמה החדשים של היונים והרומאים – ועל פי כל זה סדרו תחבולות המלחמה בשומרון.

נקראו אנשים היודעים את הרי אפרים ושלוחותיהם, את העיר שומרון ומסביה, את הגבעות והנחלים הסובבים את ארץ הכותים עד בואכה עין גנים ובית שאן; נועצו אתם חרש איפה להעמיד אורבים. באיזה מקום לסדר את צבא החלוץ – ומקום למאסף, ובאיזה נשק לזינם, ומה הצידה הנחוצה ולכמה ימים.

המתיקו הנאספים סוד ועצה כל הלילה, ועם עלות השחר כשהשמיע הכרז מעל מגדל הצופים, אשר לעמת הארמון, כי “האירו פני המזרח” והגיע זמן תמיד־של־שחר – קמו והלכו אל הר הבית, לשפוך שיחם לפני ד' “איש־המלחמה”, ולבם היה בטוח כי הוא יעזרם במלחמת מצוה זו.

*

המונים־המונים על הר־הבית; נהרו ובאו לקראת הצום מכל מסבי ירושלים הקרובים והרחוקים; הנאספים מלאו את כל החצר – מקבר חלדה הנביאה שעל יד שער המים דרומה ועד לפני שער הבירה החדש צפונה, ומהשער הסתום, הוא שער הקדום העתיק עד שער השלכת מערבה.

צפיה ותקוה, עצבה ותוחלת הפיקו פני הנאספים, אך גם אמץ וגבורה לצאת לקרב על האויב.

עמדו הכהנים לבושי בגדי בד על־יד המזבח, שפרשו עליו שק לאות אבל; התיצבו הלויים המשוררים על דוכנם ולאות שנתן ע"י זקן הכהנים נתנו קולם בשיר:

אֶל־ד' בַּצָּרָתָה לִי קָרָאתִי – וַיַּעְַנֵנִי.

ד' הַצִּילָה נַפְשִי מִשְֹפַת שֶקֶר, מִלָּשוֹן רְמִיָה

חִצֵּי גִבּוֹר שְנוּנִים עִם גַחְַלֵי רְתָמִים…

אוֹיָה לִי כִי גַרְתִּי מֶשֶךְ, שָכַנְתִּי עִם אָהְָלֵי קֵדָר.

רַבַת שָכְנָה לָהּ נַפְשִי עִם שֹוֹנְאֵי שָלוֹם

אְַנִי שָלוֹם וְכִי אְַדַבֵּר – הֵמָה לַמִלְחָמָה…

יצא מתוך הבירה יוחנן כהן גדול, כשהוא לבוש בגדי השרד – בגדי הקדש: מעיל תכלת ופעמוני זהב ורמוני זהב בשוליו; האפוד והחשן שבו תקועות אבני קדש מתנוצצות, וציץ זהב טהור, נזר קדוש על מצחו, – ויקרב אל תבת העץ העשויה לדבר, אצל עזרת־נשים. יצאו לעמתו מן ההיכל שני כהנים זקנים לבושי־בד וארוכי־זקן ובידיהם מגלות מתורת משה, ויניחון על התיבה, אשר משני צדיה עמדו שני כהנים צעירים וחצוצרות התרועה בידם. אז נגש נתניה הארבלי נשיא הזוגות אל התיבה בראש מורד, לקח מאפר מקלה שהיה מוכן עליה ושם על ראשו, אחריו נגשו גם אנשי חבר היהודים וראשי העדות ועשו כמוהו…

למראה הכנעה זו לפני אל עליון, נשבר לבם של ההמונים, כלם שהו וזרקו עפר על ראשם, נפלו על־פניהם ארצה וגעו בבכיה והתפללו לאלהי ישראל מעמק לבם.

קם רבי יהושע בן־פרחיה, אב־בית־דין־הגדול שבירושלם ובקול עצור מבכי דבר לעם דברי־כבושין.

"אחינו! אויב קם עלינו, אויב משנים רבות, “צרי יהודה ובנימין מאז, קמו ויתחברו עם אויבנו החדש, זרע אנטיוכוס אפיפנוס הצורר, ואומרים הם להכחידנו מעל ארצנו; גבורים הם ואמיצי־לב, ואנחנו דלים וחלשים, ומעט מהרבה נשארנו, ואין לנו אלא לבקש רחמים מאלהי הצבאות, אשר הכח שלו, המנחיל נצחונות לאשר ישר בעיניו; נקרא אל אלהים בכל עז ונשוב אליו בכל לב, אולי יראה את לבנו הנכנע ועזרנו”.

"אחינו! לא נאמר כאנשי נינוה: “וירא אלהים את שקם ואת תעניתם” כי: “וירא אלהים את מעשיהם” כי שבו מדרכם הרעה – אף אנו כן: לא בתעניתנו לבד נשוב לאלהינו, כי בלבנו הנכנע לפניו, ונאמין, כי לטובתנו הביא עלינו את הצר הצורר, למען תתו אותו בידינו ולשימנו לראש לכל גויי הארץ… "

אז קרב יוחנן כהן גדול, לבוש בגדי השרד ועמו שנים מזקני העדה אל מזבח העולה, להקריב את חטאת הצבור – פר בן בקר תמים, סמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר, שחטהו הכהן ויטבול אצבעו מן הדם ויזה ממנו שבע פעמים מול פני קדש הקדשים, ומיתר הדם נתן על קרנות המזבח, מהרו פרחי הכהנים והפשיטו את עור הפר, הרימו ממנו את חלבו ויקטירוהו על עצי המערכה הבוערים, ואת כל הפר על עורו ובשרו הוציאו למקום טהור אל שפך־הדשן, לצפונה של העיר, וישרפוהו באש.

חטאת הקהל הוא!

קם נתניה הארבלי נשיא הזוגות, על רגליו וקרא:

מי שענה את יהושע בגלגל הוא יענה אתכם וישמע לקול צעקתכם".

וכל העם ענה אחריו: אמן!

– מי שענה את שמואל במצפה הוא יענה אתכם וישמע לקול שעותכם",

וכל העם ענה אחריו: אמן!

– מי שענה לדוד ושלמה בירושלם הוא יענה אתכם וישמע לקול תפלתכם".

וכל העם ענה אחריו: אמן!

– מי שענה את יהודה המכבי ואחיו בבית חורון, הוא יענה אתכם וישמע לקול רנתכם".

וכל העם ענה אחריו: אמן!

5. הריעו, בני אהרן, הריעו!

ויריעו שני הכהנים, שעמדו משני צדי התיבה בחצוצרות התרועה אשר בידם ויכריזו מלחמת־מצוה על האויב.

נגש יהודה בן יוחנן כהן גדול ויכרע על ברכיו לפני אביו, ויקח יוחנן את שמן המשחה, שמן הקדש, ויצק על ראש בנו וימשח על מצחו ועל עיניו וישקהו ויאמר: “הלא, כי משחתיך בשם ד' אלהי הצבאות לכהן משוח מלחמה, והיית ישועה לעמך ולבשת רוח גבורה ונצחון כפנחס בן אלעזר במלחמת מדין”.

ויריעו כל העם לכבוד הכהן משוח המלחמה, שפניו אורו לברכת אביו ולאהבת עמו. –

במצות אביו הקריב יהודה ביום המשחו מנחת סלת מרבכת בשמן על מחבת, כליל הָקטרה על המזבח, ככתוב בתורת כהנים.

נגשו חכמי הפרושים אל יוחנן כהן גדול ויעצוהו לשאל באורים ותומים: הירד העם למלחמה, היצליח ה' דרכו? אבל הכהן הגדול סרב, באמרו, כי קבלה היא בידו מזקני הכהנים דור אחר דור, כי זה מאות בשנים נסתם החזון ולא נסה עוד כל כהן את ד' בזה, וגם הכהנים לבית חשמונאי הראשונים לא עשו כזאת, – כי רק בזמן אשר רוח הקודש שרתה באומה רק אז היו הכהנים מתרים לשאל באלהים.

ידעו חכמי הפרושים את ענונותו של הנשיא הכהן, אבל ידעו גם את צדקתו ופרישותו, וכי עם כתר כהונה שעל ראשו תפעמהו גם רוח נבואה – ויפצרו בו, ויחוו את דעתם, כי השכינה שורה בכל מקום שיש צבור של רבבות ישראל – וכמספר הזה נועדו היום על הר הבית, וברב מנין התירו לשאל באורים ותומים כדי להודיע את העם רצון ד'.

נשמע יוחנן כהן גדול לחכמי הפרושים ואמר לעשות כעצתם.

ירד וטבל במקוה מים טהורים, עלה ונסתפג, לבש בגדי הקדש והביא קרבן חטאת של “נשיא העם כי יחטא בשגגה” נתן מדמו על קרנות המזבח, הקטיר כל החלב ואח"כ נכנס בענוה אל ההיכל פנימה, שם העלה קטרת לפני ד', ויעמד ופניו לקדש הקדשים, ששם אבן השתיה.

עמד הכהן הגדול וכון מחשבותיו אל אביו שבשמים ועיניו אל אבני החשן אשר על לבו, שעליהן היו חרותים שמות שנים עשר שבטי־יה – ובקול ענות חלושה התפלל תפלה קצרה ויאמר:

“ד' אלהי ישראל, ידע ידעת, כי יצאו הכותים והיונים למלחמה על עמך ישראל, הנרד עליהם למלחמה, התתן את אויבינו בידינו? אלהי ישראל, הכה תמים!” –

אמץ הכהן הגדול את כל כונתו וכל דעתו לשמים ועיניו תקועות באבני החשן…

בהיכל שוררת אפלולית, דומיה קדושה; מזבח הקטרת מעלה עשן חור המתמר ועולה ישר־ישר אל על; המנורה הטהורה – שבעה נרותיה מאירים באורות לוחשים, רומזים, נוצצים והכהן הגדול מביט אל אבני החשן.

והנה הוא רואה: אבני הקדש התחילו להאיר, האותיות שבהן התחילו נוצצות כעין החשמלה; מתחלף אורן, דועכות אלה ואלה נוצצות, כבות ומאירות, וצבען כחלחל, אדמדם, כעין לבנת הספיר… פתאם ואותיות אחדות התחילו בוערות, מבהירות, מתלקחות ומזהירות, מצרף הכהן הגדול אותיות זהר כאש שחורה על גבי אש לבנה, אות לאות, מלה למלה והוא קורא בהן ברור:

“רד כי נתתים בידיך”!

ובין רגע המחזה נעלם, הזהר דעך, כבו האותיות ובהיכל אפלולית כמו שהיה, רק המנורה הטהורה מאירה באורה הלוחש…

רעד לב הכהן הגדול הזקן למראה עיניו, בלבו נצתה אש יה ותאפפהו סביב; הפעם ידע, כי זכה לרוח הקדש, שתשרה עליו וימהר לצאת מן ההיכל.

ורבבות אלפי ישראל על הר־הבית עומדים ומצפים ולב כלם מכוון לאביהם שבשמים, שיודיעם את דרכם שהם אומרים ללכת בו… ואין מרים ראשו ואין מניע ידו, כמו קפא עם שלם בעמדו לפני אלהיו ומיחל לדבריו…

והנה הם רואים בצאת יוחנן כהן גדול מן המקדש, כשפניו מוארים באור מלאך־יה, וכמו גבה ונשא… הודיע הכהן הגדול לזוגות דבר־אל, ואלה הודיעו את כל קהל הנאספים, וכלם כאיש אחד כרעו מול קדש־הקדשים, מול משכן־יה ושכינתו…

הסכימו הזוגות ועמם מחכמי הפרושים להודיע את העם המתענה “לבלי השלים את התענית”, להפטר לביתם לאכל ולשתות כי הראה ד' לעמו את רצונו הטוב.

… כל היום נהרו מכל הכפרים ומכל העירות צעירים ובאי בימים אל ירושלם. רבים מהם באו מוכנים לקרב בכלי־נשק – קלעים, חרבות, חניתות, קשתות, כדונים, צנות ומגנים; רבים הביאו אתם גם צידה – עגות, לחם, זיתים כבושים, קציעות תמרים, ופכי־שמן ודבש – וכלם אזורים אש קנאה לארץ מולדתם.

בא גם אנטיפס האדומי מבני התערבת הוא ואנטיפטר בנו הצעיר עם עבדיו האדומים, כלם יודעי מלחמה וגבורים מזוינים ויבקשו להתנדב אל מחנה הקרב, כי “מדוע לא נלך להלחם עם אויבי ד' ושונאי אומתנו, שזה עכשו נכנסנו אליה והיינו כעם אחד?”

… סרבו גדולי הצדוקים ואליעזר בן פועירא לקבל את המתנדבים הללו, באמרם כי עוד טרם התאחד אדום וישראל לעם אחד, ואפשר יהיו הגרים למכשול במלחמה, – אך משוח המלחמה והפרושים ענו, כי אלה שנכנסו תחת כנפי השכינה הרי הם כיהודים לכל דבר, ואסור להבדילם בזה.

הסכים יוחנן כהן גדול לפרושים ולבנו משוח המלחמה – והתיר לאנטיפס ולבנו ולעבדיו להכנס לגדוד המתנדבים.

בלילה חלם הנשיא חלום נורא.

… הנה הוא מסב בחברת בני־משפחתו ב“אולם שמעון התסי” – בניו ובנותיו, נכדיו ונכדותיו, קרוביו ומחתניו – מלאים את האולם מקצה ועד קצהו. אוכלים כולם, שותים ושמחים לקול המנגינות שנשמעות מלמעלה ומלמטה ומכל צד; פתאם צצו מתוך הרצפה כעשב הארץ בני התערבת האדומיים, כלם מזוינים ופניהם כפני חיות – ויחטפו מכל האכל הערוך לבני משפחתו. חוטפים הם ובולעים הכל ולא נודע כי בא אל קרבם. וככלות האכל מן השלחנות ויחטפו את הילדים – הצאצאים והצפיעות, ויבלעום בחמה ובזעם. נבהלו הנאספים ויתרוצצו הנה והנה וימוגו לאט לאט ואינם. וישאר רק הנשיא לבדו… והנה רעשה האדמה ואש אלהים אחזה בארמון והוא בוער כלו באש; התקרה המצירת מתפוררת, עמודי־השַיִש מַטים לנפל, הרצפה מתמוטטת – ואחד ענק מבני התערבת מפַקד על צבא החיות שעצמו מאד והוא מזרזן וצועק: "הרבו האש, הגדילו המדורה, הלחמו באויבי אומתנו, הלחמו!.. "

נבהל הנשיא והתבונן בפני הענק והנה מראה אנטיפס האדומי לו..

.. “אתה!” קרא הנשיא, כשהוא מתעורר משנתו וכל אברי גופו רועדים…

נרעש לו הכהן הנשיא, – אך עד מהרה התאושש קם ממשכבו ושפתיו דובבו: “וחלומות שוא ידברו!”

למחרת הצום, אחרי תמיר של שחר, פקד יוחנן כהן גדול, ואתו בנו משוח המלחמה, יהודה, את צבא ישראל המתנדבים. שנאספו מכל מסכי ירושלם על הר־הבית לקראת מלחמת־מצוה. ויהי מספרם ששה אלפים וארבע מאות. רבים מהם כבר עבדו בצבא, בהצותם על עזה ואדום, מדבא ומרשה, אשקלון ושכם; כלם מוכנים היו למסור נפשם על ארצם. בטחו בד' וביוחנן כהן גדול, נשיא־ישראל, חביבם.

ויחלקו אנשי הצבא לשמונה גדודים – שמנה מאות, שמנה מאות לגדוד; ויבחרו במנוסים שבהם, יודעי מלחמה וגבורי־חיל ומביני תכסיסי־מלחמה ויפקידום לקצינים ולפקודי־החיל, השביע הכהן משוח־המלחמה את הצבא שבועת־אמונים, לשמוע בקול מפקדיהם לכל אשר יצוום.

ומתתיהו בן יוחנן הבכור ועמו אלעזר בן פועירא סגנו, גם הם פקדו את גדודי השכירים, מחוץ לעיר על הגבעה המערבית אשר על הדרך ההולכת עזתה ומספרם, מלבד מפקדיהם ושוטריהם – אלפים וארבע מאות, שנחלקו לארבע גדודים, שש מאות, שש מאות לגדוד; כלם מלומדי־מלחמה, שלמדו מלאכתם זו בטרַקיה; למדים לקפוץ על חומה גבוהה, לדלג על סוללות ולהדריך את מנוחת הנצורים.

הודיע המפקד מתתיהו את השכירים בשם נשיא־יהודה, כי שכרם יכפל עד שקל וחצי לשבוע לצבא וסלע צרי למפקדים, וכי חלקם בשלל ובבזה יהיה כחלק חילות יהודה –, ובשובם ירושלימה עטורי זר־נצחון יותן חפש לכל אחד תשעים יום.

בינתים מהרו לבוא ירושלימה גדודי הצבא העברי הקבוע ששכנו במבצרים הקרובים אשר בגזר ובבית־צור, באשקלון ובדיק, הבהילום לבוא מטעם הנשיא, מוכנים לצאת לקרב. ויהי מספרם שלשת אלפים ומאתים, נחלקים לשמנה גדודים, ארבע מאות, ארבע מאות לגדוד, ביניהם היה גם גדוד־פרשים, ממיטב הצבא וגאות מפקדיהם – הם שכבשו את מדבא והם שלכדו בסערה את עזה הבצורה, כלה רומי־קשת וחצים. מזוינים בכידונים ארוכים לדקור את אויביהם מרחוק; סוסיהם קלים כנשרים להתנפל על מערכות האויב ולהפיל בו חללים.

וגם רכב ברזל שבעים היה לצבא הקבוע, רתומים לסוסים אבירים, שפיהם היה בלום במתג ורסן, עדוים טסי־נחשת קלל, וכדי להכות בסנורים את עיני האויב בקרבו אליהם, ועל צואריהם פעמונים מצלצלים, כדי להמם את נושאיהם; להריצם אל האויב בסופה ולהתנפל עליו. לדפנות הרכב משני צדיו היו תלוים מעדרים לישר את ההדורים ותלי העפר שבדרכים.

ויהי מספר כל הגדודים עשרים, וכל אנשי החיל והשכירים – שנים עשר אלף איש, מלבד הפרשים והרכב.

יצאה פקודת מפקדי הצבא לערוך את מערכות הצבא על הצופים – המישור הרחב הנשקף על ירושלם, שמשמה הדרך ישרה לארץ הכותים.

חלקו את הצבא לארבע מחנות ויעמידון לארבע רוחות השמים, ולכל גדוד דגלו וצבעו, כפי שהלכו בני־ישראל במדבר. לפניהם בראש הלך החלוץ – ארבעה גדודי הצבא הקבוע בלוית הרכב, כדי שיהיו למופת לכל המחנות באמץ־לבם ובגבורתם. משני הצדדים סידרו גדודי השכירים לארך המחנה ועל־ידם יתר גדודי־הצבא הקבוע והפרשים, שהיו משגיחים על השכירים לבלי תת להם לנוס בבוא האויב פתאם.

המאסף הראשון היה גדודי ישראל המתנדבים הגבורים, שבקנאתם לקרב לא נפלו מאחיהם הצבא הקבוע ועליהם שומה ללכת בעקבות החלוץ ולמלא את גדודיו לפי הצרך.

באמצע המחנות חנו מפקדי צבא המלחמה מתתיהו ואלעזר וממעל לבגדים אלה אדרת־שער שהעטיפה את כל גופם; על ראשם צניף טהור ועל רגליהם נעלי־עור מרוקמים פתילי כסף ותכלת; חרב צמודה על ימינם ועלי מסומר לשֹמאלם.

רק השכירים הם שלבשו מדי־מלחמה כבגדי חילות היונים והרומאים: מכנסים קצרות עד הארכובות, כתנת קצרה יורדת עד שתותם, – זרועותיהם חשופות וחבורה מגוונת משנסת את המתנים; על ראשם כבע־נחשת, וסנדלי־עור מסומרים על רגליהם, וכלי־זינם: חרבות מלוטשות, כדונים רעולים, מגיני־נחשת וקשתות רומיות.

ומפקדי הנכרים הצטינו בבגדיהם: שמלה קצרה לעורם ועליה שריון קשקשים נוצץ; על שוקיהם מצחות עור עבה, על חזיהם תלויות מטבעות כסף וזהב – שלל אויביהם במלחמות; חגורתם – אבנט משי עשוי מעשה רקמה לתפארה; כובע נחשת ממורטה על ראשם ומשני עברי פניהם פסי־עור מצופים נחשת־קלל, המחוברים אל הכובע. על ירכם חרב מעולפת אבני־חן ועל־ידה פגיון רומאי קצר תקוע בנדן־כסף; על רגליהם נעלי־עור מרוקמים המכסים את הרגלים עד הקרסל וכרוכים ברצועות משי.

ע"פ פקודת הנשיא הוצאו מאוצרות הר־הבית כל כלי־הזין שנצטברו שם מזמנו של יהודה המכבי – השלל שלוקח במלחמות היונים והפלשתים, האדומים והעזתים – קשתות וחצים, אלות מסומרות, קשתות, תלי ואשפה, שפודי־ברזל, תריסים ושריונים, מגנים וצנות – ונתנו לאלה מן המתנדבים שלא הזדינו עדין.

וכלי־הזין שנמצאו מקולקלים תוקנו במהירות ע"י חרשי־הברזל והמסגרים, שעבדו בגיא־בן־הנום לעמת שער החרסית, על יד ברכה־המלך – חדדום, לטשום, מרקום ומרטום.

בן פועירא וסגניהם עם המפקחים הנכרים, אשר נשמעו לפקודת ראש־המפקדים – וביניהם בתוך במעגלה פנימה, באהל גדול מקושט יריעות עזים ועור תחש, נמצא ארון עצי שטים ובו משנה־ספר תורת־משה; לפניו דלוק נר תמיד. ולויים וכהני הדיוטות ומחכמי הפרושים עם הכהן משוח המלחמה בראשם שומרים עליו.

ובמרחק חצי מיל סודר המאסף השני – שני גדודים מנחשלי המתנדבים, נושאי משא ואהלים, כלי־יוצר וצידה על חמורים ופרדים; גם גמלים טעוני כלי המפקדים – משכב וספות, בגדים ושמיכות וגם צרכי רפוי ותחבושת. על־יד הגדודים הללו הלכה חברת אסיים, שידעו איך ובמה לרפא פצעי־מלחמה.

ולבוש צבא היהודים כמלבושיהם יום־יום. על הגוף כתנת בד קצרה, ששרווליה חשופות עד הזרועות; עליה כתנת שניה חגורה בחבל פשתים או עור ובו כלי־הזין – חרב או חנית ממרטה ועל הכתנת גלימה רחבה מצויצת; על ראשם סודר מקופל מכסה את הראש ויורד על הערף. ועל הרגלים סנדלי־עץ קשורים אל עקבות הרגל ושני שרוכים כורכים את הקרסול עד הארכובה.

והעשירים אשר בעם לבשו כתנת פסים ארוכה על גופם והפשילוה בחגורת־משי עד חציה; עליה לבשו כתנת אטון מצרים מחוטבת רצועות מגוונות – ועליהן טלית בעלת גדילים, שהיו מתעטפים בה כעטיפת הישמעאלים במדבר; על ראשם כבע־פאר שירד עד הצואר וכבה את העורף, ועל רגליהם נעלי־עור אדמות או צחורות.

והמפקדים לבשו מעל לכנת־הפסים גם מעיל בד פלוסי בעל שרוולים קצרים – בגד פאר זה שמהדק ומבליט את הגוף היפה, בארבע כנפיו פתילי־תכלת; עליו חגורה כפולה של משי,

וידי העובדים מלאות מלאכה. – כי מטעם המפקדים צוו לעשות גם כלי־זין חדשים כמתכנתם של הרומאים, אשר גבורתם במלחמה ידועה לכל העמים ושהם בעלי־ברית יהודה.

באותו מעמד נתנה לחיילים צידה מאוצרות המזון שבבירה – ובמדה שוה לצבא יהודה והשכירים! – מלבד מה שלקח כל אחד מביתו משא ארבעה ימים, עד־בואם אל ערי האויב וכפריו; אבל הותר להם לקחת אכל גם מאת אחיהם השוכנים בכפרים, אם יהיה צרך בדבר; גם נאד מים לקח לו כל אחד לשתות בצמא, אעפ"י שבורות מתוקנים היו להם על דרכם – משום שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו… "

בפקודת הכהן הגדול משוח המלחמה נתנה לכל אחד מאנשי־הצבא היהודים והשכירים יחד, שתהיה תלויה על אזנו, כדי שלא לטמא את מחנה הצבא, והיה מחנה ישראל טהור.

נקראו מתוך גדודי היהודים אלה, ששכנו על גבול שכם ושומרון, היודעים את מוצאי: ארץ־הכותים ומבואיה, גבעותיה ואפיקיה, נחליה ועריה ויצוום ללכת ולרגל את הארץ ולהודע על מקום תחנות האויב ומספר צבאו: הרב הוא או מעט, איפה מקום התורפה של המחנה, באיזה מקום אפשר להעמיד אורבים, שמשמה יגיחו אל מחנות האויב. –

עד מהרה התחפשו המרגלים ובבטחה שמו לדרך פעמיהם, אף־על־פי שידעו כי סכנה נשקפת להם על דרכם זו.

*

כל היום ארך מפקד הצבא, סדורו, הספקתו בצידה ובנשק ורק לפני תמיד של ערבית גמרו המפקדים את עבודתם ונתן צו לצבא היהודים להתאסף על הר־הבית ששם יתפללו תפלה קצרה לפני צאתם למלחמה.

… שורות־שורות עומדים המוכנים לצאת לקרב; הם הסירו מעליהם את כלי־זינם וכפופי־ראש סבים הם את ההיכל; לבם מכוון אל אלהי־הצבאות, הברכים כורעות ועל פיהם תפלה זכה:

"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש:

שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו"…

ובקומם מכרוע עמדו כולם מול מקהלת הלויים, שעמדו על חמש־עשרה המעלות לפני עזרת־הנשים ויקשיבו לשירת המשוררים בפה והמנגנים בכלי־שיר:

יַעְַנְךָ ד' בְיוֹם צָרָה, יְשַנֶבְךָ שֵם אְֶלֹהֵי יַעְַקֹב

יִשְלַח עֶזְרְךָ מִקֹדֶש וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָ

יִזְכֹּר כָל־מִנְחוֹתֶיךָ וְעֹלָתְךָ יְדַשְנָה…

יִתֶן לְךָ כִלְבָבְךָ וְכָל עְַצָתְךָ יְמַלֵא.

נְרַנְּנָה בִישוּעָתֶךָ וּבְשֵם אְֶלֹהֵינוּ נִדְגֹל.

יְמַלֵּא ה' כָל מִשְאְַלוֹתֶיךָ!…

אֵלֶה בְרֶכֶב וְאֵלֶה בַסוּסִים –

וַאְַנַחְנוּ בְשֵם ה' אְֶלֹהֵינוּ נַזְכִיר,

הֵמָה כָרְעוּ וְנָפְלוּ

וַאְַנַחְנוּ קַמְנוּ וַנִּתְעוֹדֵד,

ד' הוֹשִיעָה! הַמֶּלֶךְ יַעְַנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ!…

אמצה התפלה והרנה את הלבבות ונפרדו מאת הבית הגדול “הקדוש” בבטחון

גמור לשוב ולראותו…

נתנה הפקודה לחילות להתפזר לבתיהם, על־מנת להפרד ממשפחותיהם וקרוביהם ולבוא עם התחלת האשמורה השניה מוכנים אל הר־הצופים, מקום המפקד, שמשמה ילכו כל מחנות היהודים והשכירים לדרכם, לעמת שכם ושומרון. –

כבר ארבע שעות אחרי הערב־שמש ורחובות ירושלם על שוקיהן ושקקיהן הומים מאדם רב, חיל המתנדבים מהעירות הסמוכות מכין־לו מכל אשר ידרש לו: האחד קונה לו צניף רחב אשר יהיה לו מחסה משמש לראשו ועל צוארו, והשני אזור לו חגורה מגוונת לשנס בה מתניו בהלוכו, ויש שקונים להם צרכי תחבשת או מחדדים את כלי זינם שלא חודדו כל צרכם, או מטיבים את קלעיהם וקשתותם.

והמוכרים נותנים הכל בעין יפה ומרכים את הקונים על דרכם.

ובבתים נפרדים אבות מילדיהם ואמותם, בנים מאבותיהם הזקנים; לפעמים מתרוקן הבית מהאב והבן גם יחד, שעוזבים את ביתם בשפתים דולקות והאחיות מזרזות את אחיהם לגבורה ואמץ; הנשים מתרפקות על בעליהן ומדברות על לבם. לבלי תרפה רוחם וידם לא תתמוטט, לבלי ידאגו לבני־ביתם – ואלהי הצבאות יהא בעזרתם; יונקי־שדים ועוללים מנשקים לאבותיהם מבלי־דעת לאן הם נפרדים ומה פשר המהומה בבית; הכלות נפרדות מעל חתניהן ולבן עורג לעתיד: איך יראה אהוב־לבן את גבורתו במלחמה – תחת אשר החתן בטוח, כי ארוסתו תשאר לו נאמנה כל ימי היותה גלמודה בבית הוריה.

גם ארמון החשמונאים מואר כלו – שם המפקדים נפרדים מהכהן הגדול נשיא העם, כשהוא נותן להן עצותיו האחרונות; מזרז הוא את בניו. מצוה על מפקדיו, מזהירם לבלי ידפקו בגדודים יותר מדאי ולבלי חלל תורת ד' אם לא לצורך גדול ולשאל תדיר בעצת הפרושים, השומרים על הארון שבו נמצאת תורת ד'.

גם יהודה, כהן משוח מלחמה, נפרד מעל ארוסתו, וזו שהיתה מיועדת להיות אשתו בעוד שבעה ימים. אמיץ לב הוא הכהן הצעיר ומשרתו שהוטלה עליו עוד הגדילה את גבורתו, ובלי פחד נפרד הוא מעל ארוסתו; אבל גם היא, נצר מזרע דוד, גם לבה חזק בה ורוחה לבלי חת; שניהם בוטחים באלהי אבותם. כי לא לחנם הצמידם, וכי אחרי שובו הביתה, עטור זר נצחון, יתחתנו לשמחתם ולנחת אבותיהם.

בלי אמר ודברים הם נפרדים. כשאמותיהם מברכות את שניהם.

… ועם ראשית האשמורה השניה, עם צאת הלבנה הפגומה על רקע השמים, בעוד כוכבי הלילה מגיהים באור ירקרק נוצץ וטל לילה יורד ומטיב את כפות הגגות ואת עפר־האדמה – נפתחו שערי עיר הקודש וכל המתנדבים פרצו דרך שער שכם אל הצופים, מקום המפקד, שמשמה הדרך ישרה לשכם ולארץ הכותים.

וכבר עמדו שם מוכנים השכירים עם מפקדיהם, הרכב הפרשים והחיל הקבוע, נושאי כלי המלחמה והפרדות עמוסות הצידה וחכו לגדודי המתנדבים ולפקודת ראש המפקדים, מתתיהו בן יוחנן הנשיא ובני לויתו.

נתן מתתיהו צו – וכל החילים עמדו במערכה, לפי סדר הדגלים בחנית ישראל במדבר, גדוד־גדוד על מקומו ואיש־איש כלי זינו בידו מוכנים לדרך.

והנה עברה השמועה כי הנשיא הזקן אהוב־האומה בא לברך את המחנה לפני צאתו – ועלתה שמחת הגדודים למעלה ראש. עד מהרה נראה אפריון נאה, כשהוא נשוא על ידי פרחי כהונה וסביבו לויים נושאים אבוקות אור.

קרב האפריון וממנו יצא הכהן הגדול ויעמד על ראש גבעת הצופים ויסב פניו אל מול האהל, ששם ספר תור משה, ויפרש את ידיו השמימה ויאמר:

קוּמָה ה' וְיָפוּצוּ אוֹיְבֶיךָ

וְיָנוּסוּ מְשַֹנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ!…

ובשימו עיניו על כל המחנה שמלאה את המישור אורו פניו וברכה נובעת מקרב לבו יצאה מבין שפתי פיהו:

בָרוּךְ אַתָּה בְצֵאתֶךָ!

יִתֵּן ד' אֶת אוֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נוֹפְלִים

לְפָנֶיךָ. בְדֶרּךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ

לְפָנֶיךָ!

וּבָרוּךְ אַתָּה בְבוֹאְַךָ לְשָלוֹם!

וכל הגדודים גם השכירים ענו אחריו קול גדול!

6. וּבָרוּךְ אַתָּה בְבוֹאְַךָ לְשָלוֹם!

7. אָמֵן!…

קרא הנשיא לשני בניו וחגרם את חרבות אבותיו: למתתיהו חגר את חרב יהודה המכבי, ראש גבורי ישראל, שהיתה צפונה בגנזי המקדש, וליהודה את חרבו של שמעון אבי משפחת הנשיאים. כרעו הבנים לרגלי אביהם, נשקו את ידיו, והלז הניח את ידיו על ראשם, ברכם ואמר:

"מי שעזר ליהודה המכבי ולשמעון התסי, אבות משפחתנו הוא יעזרכם גם אתם… "

עמדו הגדודים מוכנים לדרך.

עלה הכהן הגדול משוח המלחמה על גבעת הצופים ליד אביו ופניו אל כל המחנה הרב; אבוקות האור האירו את פניו היפים מלאים העוז והחיל ואת בגדי הכהונה שהלמו אותו וששתו לו לוית חן ויקרא בקול גדול:

שְמַע יִשְֹרָאֵל!

אַתֶם קְרֵבִים הַיּוֹם לְמִלְחָמָה עַל אוֹיְבֵיכֶם! אַל

יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תַחְפְּזוּ וְאַל תַעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ד'

אְֶלֹהֵיכֶם הוּא הַהוֹלֵךְ עִמָכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אוֹיְבֵיכֶם

וּלְהוֹשִיעַ אֶתְכֶם. –

וכהנים הדיוטים ושוטרים מזוינים עוברים בין גדוד וגדוד. חוזרים על דברי משוח המלחמה, מבארים את דבריו, מתרגמים אותם לארמית, – לאלה שבאו מן הכפרים הרחוקים, שהעברית אינה שגורה בפיהם ואינה רגילה לאזניהם.

והכהן משוח המלחמה מוסיף לדבר:

מִי הָאִיש אְַשֶר בָּנָה בַיִת חָדָש וְלֹא חְַנָכוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹב לְבֵיתוֹ

פֶן יְמוּת בַמִלְחָמָה וְאִיש אַחֵר יַחְנְכֶנוּ.

וּמִי הָאִיש אְַשֶר נָטַע כֶרֶם וְלֹא חִללוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹב לְבֵיתוֹ

פֶן יָמוּת בַמִלְחָמָה וְאִיש אַחֵר יְחַלְלֶנוּ.

וּמִי הָאִיש אְַשֶר אֵרַשֹ לוֹ אִשָּה וְלֹא לְקָחָהּ – יֵלֵךְ וְיָשֹב לְבֵיתוֹ

פֶן יָמוּת בַמִלְחָמָה וְאִיש אַחֵר יִקָּחֶנָה.

וּמִי הָאִיש הַיָּרֵא וְרַךְ־הַלֵבָב – יֵלֵךְ וְיָשֹב לְבֵיתוֹ

וְלֹא יִמַס אֶת לְבַב אֶחָיו בַמִלְחָמָה…

־־־־ ־־־־־־ ־־־־ ־־־־־־־

וקול משוח המלחמה הולך וחזק, הולך ומתגבר בדמי הלילה, והשוטרים עוברים על הגדודים ומבארים ומשדלים את החילות –, אבל גם אחד מהם לא יצא את המחנה; לא התעוררו רגשי געגועים לביתם החדש ולכרמם שטרם חולל, לא לאשה, האהובה ולבניהם הקטנים, ולא נראה מרך ויראה בלב איש בשעה שארץ מולדתם בסכנה….

מיד העמדו זקיפים־שוטרים בעקב הגדודים מכל ארבעה צדדיהם וכשילי ברזל בידיהם ופקודה נתנה לקפח שוקיו של כל אחד, שירצה לחזר מן הדרך למראה בלהות המלחמה, כי “תחילת נפילה ניסה”…

והשחר עלה… אט־אט מאדימים הרי מואב במזרח; ים המלח עטוי כלו טלית חורורה. ירושלם מתערטלת בחשאי ובתיה הלבנים וארמנותיה הנשאים מתבלטים מבין הערפל הדק; כפת הזהב של ההיכל מרוחצה כלה ונקיה, ועוד מעט ונגה השמש יזהיר בה.

נשמע מהר הבית קול הכרז:

קוּמוּ כֹהְַנִים לַעְַבוֹדַתְכֶם!…

וכל הגדודים כרעו לעמת המקדש, מקור כחה של האומה ונצחונותיה, כשהם מתעטפים בטליותיהם המצויצות וכשעיניהם נשואות ושפתותיהם דובבות:

שְמַע יִשְֹרָאֵל ד' אְֶלֹהֵינוּ ד' אֶחָד!

ולצחצוח חרבות ומשק התריסים, לדפיקת האלות על גבי המגינים ולתרועת המחצצרים, לשקשוק הרכב ולנעירת החמורים, נושאי המשא, להכאת התוף ושריקת החליל – שמו הגדודים פעמיהם בדרך המלך ההולכת שכמה, כשהם חוזרים אחרי קריאת המפקד הגבור:

חְַזַק וְנִתְחַזַק בְעַד עַמֵנוּ

וּבְעַד עָרֵי אְֶלֹהֵינו…!

זרחה השמש לגדודים ההולכים וערבה להם הדרך…

סביב־סביב הרי המולדת החפשית, היפה בגבעותיה והמרהיבה בעמקיה; נמשכים אפיקיה ונחליה לארך ולרחב; העין נהנה, החזה מתרומם והשפתים לוחשות: מה נאה גבעה זו, מה נחמד צוק־סלע זה, מה פורה המישור הלז, מה ענפים האלונים ההם, מה מצילים החרובים הרעננים על ראש התל, ומה מקסים התמר היתום שעומד כתרן על ראש ההר!…

ומתגברת אהבת ההולכים למולדתם־ארצם. נפשם תדרך עז, לבם ילהט ויבער ומוכנים הם לקרב עם שונאיהם…

הנה מתנוססת על ההר מצפה העתיקה, מקום נצחונותיו של יהודה המכבי. מדרגות־מדרגות עולה ההר מגבעת־אמה אשר בדרך גבעון עד פסגתו, שעליה משתרעת העיר ומגדל הצופים שבה, – ובמדרון חלק הוא ירד אל נחל חנינא, מקום המעין המשקה את הסביבה… ונראים עצי הזית, כשהם נטושים סביב, כחגורה ירוקה האוזרת את בטן ההר; וממעל להם מצהירים ומאדימים עצי הגפנים שנבצרו ודליותיהם סרוחות לכל עבר; מוריקים עצי הרמון, כשפרותיהם הכבדים תלויים וסרוחים ארצה…

… ושם, צפונה, על הגבעה – חדשה, העיר ששם הכה יהודה את אפולוניוס היוני מכה רבה; עגולה הגבעה, כלה כפה אדמדמת־חומה וקרני שמש הבקר מבליטות את זיזי הסלעים החשופים עד המורד אל המעין עטרות אדר, סוף גבול בנימין…

… ומה הוא המגדל הגבוה על הגבעה שעל יד הדרך ימינה, והעיר הקטנה המשתרעת ויורדת למזרח לעמת גבע? – הלא היא רמה, מקום שם שמע הנביא קול מנחם את האם האמללה:

יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם.

וכבר שבו הבנים לגבולם, והם הולכים לקראת נצחונות חדשים…

והנה רמתים צופים, והנה בארות אשר לבנימין והנה בית־אל מקדם והעי קרובה אצלה…

על כל מדרך כף רגל מקומות מזכירים את נפלאות ד' אשר עשה בדורות עברו עד היום…

וצועדים צבא היהודים בגאון ובאמץ, בתקוה לחדש נעורי העם כבימי דוד ויהושפט, עזיהו וחזקיהו, יהודה המכבי ושמעון התסי.

ומכל כפר ומכל עירה יוצאים לקראת החילות תושבי המקום, מגישים מים קרים לשתיה וצידה לדרך: הרי עגות לחם, והרי פלח דבלה, הרי רמונים מלאים עסיס והרי צמוקים… אחרים מושיטים גם חרבות וקשתות שנשמרו אצלם, – ויש כאלה אשר מצטרפים אל המתנדבים ללכת לקרב – וכלם משדלים את ההולכים להלחם מלחמת ה' ומברכים אותם לשוב הביתה בשלום. –

כשהגיעו לרמת גופנא כבר רד היום, והשמש שקעה מאחורי גבעת פנחס ותמנת סרח – ופתאם עמדו הגדודים נדהמים למראה העננים אשר במערב: דמות מרכבות מלחמה ומערכות אנשי צבא רצים צפונה וכידוני אש בידיהם… נזכרו מפקדי הצבא, כי מסורה היא להם מימי החשמונאים הראשונים, כי בימי יהודה המכבי, לפני נצחונו על ניקנור נראו אותות כאלו בשמים…

על פי צו המפקדים עמדו כל המחנות לנוח וללון על יד מעינות ישנה. שמשמה הדרך מתחלקת: במורד, בנחל התאנים המפתל, ובהרים דרך בעל חצור, העומדת על פסגת הרי אפרים – ומתאחדת שוב בלבנה, משמאל לחרבות שלו העתיקה. –

הגדודים נחים: היהודים במחנותם והנכרים בלגיונותיהם. מכינים הם אכל, ממלאים את נאדותיהם מים, מתקנים כליהם ומחליפים כח למחר, – ועם בוא הלילה העמדו סביב המחנה משמרות של זקיפים וקרדומות וכשילים בידיהם, פן יבוא האויב פתאם, וכל המחנה שכב לנוח…

עטופי טליותיהם על ראשם מצנת הליל ומהטל היורד בשפע, נרדמים אנשי הצבא על אדמת המולדת סביב סביב; על ראשם כפת השמים המשחירה ובה אבני־חן – כוכבי שמים נוצצים ומבריקים; ישנים הם וחולמים על מחזה עיניהם ביום: – הרי המולדת הנשאים, עמקים פוריים וענקים נלחמים בשמים… מפקדי הצבא נחים גם הם באהלים, מכוסים שמיכות צמר למחסה מקור, – ו“באהל מועד” – לפני ארון הקודש שבו תורת משה – נר דולק, ולפניו שנים מהפרושים שומרים על נר התמיד ועל ספר התורה.

בחצות הלילה באו פליטים דרך ההרים והודיעו ברורות ע"ד מערכות האויב ותחבולותיו. אמת הדבר, כי היונים נשכרו לעזרת הכותים, כי שלמו למפקדיהם למפרע שלש מאות ככר כסף וארבע ככרות זהב. – וכי הם מתכוננים לבוא ממבצרי עין־גנים ובית־שאן, וממעל להרי גלבע יעברו מימין לשומרון ויסבו דרך ההרים לירושלם; מתפארים הכותים, כי הפעם תפרץ מלחמה גם בשערי ירושלם, כי גם מלכת מצרים ובנה הבטיחו להם עזרה חמשת אלפים איש מזינים, – בכעסם על נשיא יהודה, שלקח מהם את אדום בנגב ואת מבצר עזה. אבל – הוסיפו הפליטים, המרגלים – גיסות היונים אינם מרוצים ממפקדיהם, כי מכל הכסף והזהב שקבלו לא נתן להם כמעט כלום, וגם צידה ניתנת להם במדה זעומה, ומתמרמרים הם וגם מאימים, שלא ילכו למלחמה. –

באשמרת השלישית העירו הזקיפים את מפקדיהם, ויודיעום כי מעל ההרים אשר משמאל למעינות, במעלות בית חצור נראים צללי בני־אדם הולכים ומתקרבים, צוו־המפקדים לארב להם מרחוק, וכשקרבו אלה והנה הם המרגלים שנשלחו לפני שלשה ימים, ושהתחפשו בבגדי יונים בתורם אל ארץ הכותים.

כיונים מוכרי גלומי־בד דמשק הם הגיעו עד לב שמרון ויחפרו את העיר, מבואיה ומוצאיה, גם חדרו אל החומה ושעריה, שם מצאו יהודים שגלו להם סודות המבצר. פעם כמעט שנפלו בידי השוטרים היונים, בהרגיש בהם האחד את לשונם שאינה ברורה, – אבל בחמלת ה' עליהם נמלטו מן הפח ע"י סחורת ידם, שמצאה חן בעיני השוטרים…

הודיעו המרגלים: אמנם ראשי הכותים חפצים במלחמה, כי יראים הם פן תחריב יהודה המתחזקת עכשו גם את שמרון, כמו שהחריבה את שכם, – אבל העם חפץ בשלום ובמנוחה. ולא רבים מהם הולכים למלחמה מחפצם הטוב. גם אמת הדבר, כי השכירים אינם מרוצים להלחם בימי החרף ההולכים וקרבים, בשעה שבגדים חמים לא נתנו להם, וגם הצידה אינה מספקת, – ומשום זה אין המפקדים היונים בטוחים בגיסותיהם, וההכנות לקרב עוד לא נגמרו.

הספיקו המרגלים להודע ע“ד מקום־התורפה של העיר בשער היורד אל המעינות – ה”נברכת". ששמה העיר אינה בצורה, והחומה הבנויה שם אינה אלא למראית עין לתפש את לב האויב הקרב, – והיא גם חדשה ורעועה, חפצו המרגלים לחדר גם אל יתר שערי העיר ומגדליה, והנה עברה שמועה כי מרגלים יהודים סובבים בעיר; השוטרים התחילו לחפש אחריהם, וכמעט שהיו בכל רע, – אבל בעזרת צור ישראל הצליחו להתחמק ויצאו את העיר לפני סגירת השערים ובאו עד הנה.

*

ע"ד הכנות היהודים להתנפל עליהם הם אינם יודעים, וחושבים הם, כי רק בבואם אל ארץ יהודה שם תנטש המלחמה ובכל תקף…

עפו בשורות המרגלים בכל המחנות מאיש לאיש עוד בדמי הלילה, והפיחו רוח גבורה בלב הגדודים בדעתם, כי נתן ד' את אויבם בידם.

עוד בטרם האיר השחר וכבר קמו כל המחנות על רגליהם, ואחרי קריאת שמע וסעודת הבקר התחלקו לשנים; הפרשים והרכב וגבורי השכירים ושני גדודי ה“מאסף” נושאי צידת העם, הלכו בדרך־המלך בנחל תאנים אל עמק לבנה, מהלך יום אחד והצבא הקבוע בלוית המתנדבים, קלי הנשק עם ארון ה' והפרושים התרוממו אל בעל חצור; שמשמה יכלו להתבונן אל הסביבה פן יגיע האויב אל גבולות הארץ.

מהרו הרוכבים והפרשים לבוא אל לבנה עוד בצהרים וינוחו כל היום, והצבא הקבוע אחרו לבוא, בהעצרם מעבר לחרבות שילה העתיקה, ומשם סרו אל לבנה, מבלי שפגשו על דרכם עקבות האויב. לעמת זאת ספרו המתנדבים, כי בהתרוממם במעלה בית חצור, ובראותם משם את הים הגדול נראה לפניהם עם שקיעת החמה המראה שראו אתמול: שורת אנשי צבא נלחמים ורצים מול הצפון; אחרים ראו בעליל פילים רומסים על האויב, – כמו שנראו במלחמות המכבים… חכמי הפרושים בארו לגדודים, כי מראות השמים הבל הם, וכבר הזהירנו משה רבנו בתורתו: “לא תעוננו”!, אולם החילות שראו את כל זה בעיניהם היו בטוחים כי חפץ אלהים להראות להם את נצחונם על הכותים והיונים, וכי שלח להם את אותותיו על ידי ענניו עושי דברו.

גם חכמי הפרושים שמרו את הדבר בלבם…

והעיר לבנה יושבת בעמק, משלשה צדדים תלולים הרים וגבעות זה על זה כחצי גרן עגלה, ומצדה הרביעי נפתחת הדרך ההולכת שכמה ונמשכת ישר ישר עד בואכה עקרבה ימינה ופרעתון שמאלה.

נחו הגדודים על ההרים סביב, אכלו מן הצידה אשר אתם – אך צוו לבלי עלות אש, פן יודע דבר בוא המחנה אל הכותים, היושבים לא רחוק מהמקום הזה; שוחחו ע“ד העננים מבשרי־הנצחון, ע”ד ידיעת המרגלים, ע"ד הדרכים שעברו – ובמנוחה שכבו לישון.

חשבו המפקדים כי גם מחר יהיה להם יום הליכה עד בואם בגלילות שכם, – אבל רק הספיקו הגדודים לנוח, לפני האשמורה התיכונה והנה באו בבהלה, חמשה מרגלים – הם היו לבושים בגדי כותים והודיעו, כי במרחק עשרים פרסאות מלבנה על ההרים משני צדי הדרך נראו גיסות יונים; עוברים הם מגבעה לגבעה ואינם מעיזים לרדת אל הדרך – נראה, רק פרשים־מרגלים הם, שנשלחו לתור את הסביבה; מלבד זה ספרו המרגלים, כי לפי השמועה העוברת בין הכפרים סביב שכם, כבר הגיעו שכירי היונים לשמרון – (כנראה, כבר שלמו להם את משכורתם!) ומשם הם מתכוננים להציף את כל הסביבה עד שכם, – אך טרם הבקיעו שכמה.

הלהיבה השמועה את כל הגדודים ותעוררם להכון למלחמה הקרובה.

יצאה פקודה מאת המפקדים לנוח עד סוף האשמורה השניה עד צאת הירח של סוף החדש, ולמהר ללכת לקראת האויב טרם יכין את עצמו למערכה.

התבוננו האנשים עוד פעם אל כלי הנשק פן נפקד מאיש דבר, אמצו את החילים, השגיחו על הנכרים, סדרו את הפרשים ותקנו את כלי הרכב; עוד פעם הבטיחו לשכירים משכרתם. מזון וחלקם בשלל, – ועם עלות הלבנה הפגומה והאדמה מנקרת נחל שילה, עמדו כל הגדודים מוכנים, כשפניהם מועדות אל הגבעה התלולה שמשמאל ללבנה, ששם כבר עמד משוח המלחמה לבוש בגדי שרד, מימינו ארון ברית ד' ומשמאלו אחיו המפקד וסגנו וככה דבר אל העם: –

שְמַע יִשְֹרָאֵל!

– אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם – ולא על אחיכם, לא יהודה על בנימין ולא בנימין על אפרים. שאם תפלו בידיהם ירחמו עליכם, כמו שהיה בזמנו של אחז מלך יהודה בנפל פקח בן רמליהו ביהודה וישב מאחיהם בני יהודה מאתים אלף איש. אז קמו ראשי בני אפרים ויחזיקום בשביה וילבישו מערומיהם וינעילום. ויאכילום, ויסיכום וינהלום כחמורים לכל כושל, ויביאום יריחו עיר התמרים ומשמה שבו הביתה ולעריהם. – על אויביכם אתם הולכים, על הכותים, צרי יהודה מאז, שאם תפלו בידיהם אין מרחמים עליכם… ואל תאמרו מי ומי הם הבאים עלינו. הלא אלה הם שהכינום בשכם ואת מקדשם בהר גריזים הרסנו את אדמתנו חרשנו – לא כן, ישראל! עכשו התחבר העם הנבל הגר בשמרון ליונים ערלי־הגוף וטמאי־הנפש, שונאי אומתנו ותורתנו; מלומדי־מלחמה הם מנעוריהם, כי רק על חרבם יחיו… אבל אתנו ה' אלהינו! אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסיהם וצחצוח חרבותיהם, אל תיראו מפני הגפת התריסים ושפעת הקלגסים, אל תחפזו מקול קרנות התרועה ואל תערצו מפני קול צוחותיהם, כי רק ד' אלהיכם הוא ההוללך עמכם ובעזרתו נגבר על העם הסכל, שבא בנצחונו של בשר ודם כמהו, היונים, מטמאי מקדשנו מאז…

– זְכוֹר יִשְֹרָאֵל!

הפלשתים באו בנצחונו של גלית מה היה להם? נפלו בחרב מלכיהם ובני עמו אתם; בני עמון באו בנצחונותיו של שבך מלכם מה היה סופם? נפלו בחרב כלם עד אחד. ליזוס היוני בבית צור בא בנצחונות הפילים מלומדי המלחמה מה היה סופו? ניקנור ובכחידס שבאו בחילות מצרים וכושים מה היה סופם? – כן יאבדו כל אויבך ד‘! – ואנחנו על אלהי ישראל הננו נשענים, הוא מושיענו בעת צרתנו, על יחוד שמו נלחם, על קדושת ארצנו נצא בקרב – וגם בפעם הזאת נעז על שונאינו, כי ד’ אלהינו הוא ההולך עמנו להלחם את אויבינו.

חְַזַק יִשְֹרָאֵל!

מלחמת מצוה אתה נלחם, והיה לבך פנוי רק לקרב. לא לבניך ולא לאשתך ידאג לבך – השלך על ד' יהבך והוא יביאך לשלום הביתה; דמי כל ישראל תלויים בצואר כל אחד מישראל, וארור עושה מלאכת ה' רמיה, וכל מי שיגבר חילים יזכה לראות בישועת ד' את עמו וישוב לביתו לשלום, כי לד' הישועה"!…

והתחזק קולו של כהן משוח מלחמה והתלהבה רוחו בקרבו, והבעירו דבריו את חילות היהודים החרדים לארץ מולדתם ולחרותם. וחגרו עז גם השכירים, צמאי נצחון ושואפי תשלומים; ונשמע הד קולו למרחוק, לעמת ירושלים ומקדשה, מקור חיי העם, והגיע גם עד השמים וכרוביהם שרמזו ממעל ובשרו יום נצחון, יום תשועה.

הורמו הדגלים, הונפו הכידונים, תרעו חצוצרות והכו התפים ובצעקה: לד' הישועה! צעדו הגדודים מלאי התקוה והבטחון לאור הלבנה במהירות, כמו יהושע, בלכתו כל הלילה לעומת העיר עי.

כנשר אשר ידאה ויפרש כנפיו והתנפל בחתף על טרפו, כן עטו צבאות היהודים והשכירים מול שכם, – ועוד טרם זרחה השמש מעבר למצפה גלעד וטרם נעורו גדודי הכותים והיונים שחנה בבטחה על יד באר־יוסף – ויכתירום גדודי החלוץ, הם והפרשים, אשר סבו את שכם ממרומי הר גריזים שמאלה, ובקול חצוצרות ותרועה המום ויכום בהם מכה גדולה, ויכריחום לברוח דרך הרי עבל מול בית־שאן.

ויזנבו צבאות היהודים את הכותים ואת היונים שכיריהם, שלא צפו להתנגשות קרובה כל־כך, בשני דרכים: כבדי־הנשק והפרשים קלי־הרגל טפסו על הרי עבל ומעלותיו לחסום את הדרך לאויב, לבלי תתו שוב לבית־שאן ולעין־גנים, – ויצודו את הנחשלים מעל כל הר ומעל כל גבעה ומכל המערות שנחבאו שם.

היה הנצחון הראשון ביום ההוא גדול, כי הרחיקו את השונא גבולות שכם, וגם לא נתנוהו להפיק זממו ולהתבצר על “הר הברכה” מקום מקדשם ההרוס וממולו הר עבל, כדי לסגור בזה את משא הדרך לשמרון.

לפנות ערב הגיעו הפרשים וכבדי־הנשק לשמרון, שמצאוה סגורה ומסוגרת כיריחו בזמנה, מוקפת חומות ודלתי־ברזל להן; וישימו עליה משמר סביב מרחוק, לבלי תת לנצורים לצאת מן העיר.

וגדודי המתנדבים הרגלים רדפו אחרי חילות היונים, שברחו אל עין־גנים ובית־שאן מקום תחנותם; כיהושע במלחמת עי וכשאול בגבע במלחמותיו עם פלשתים, כן לא נחו המפקדים והצבא כל היום ההוא וכל הלילה, ויבקעו אל עין־גנים וילכדוה בלי מלחמה, כי העיר לא בצורה ויושבת במישור; את כפרי היונים אשר סביב שרפו באש ויבוזו את רכושם, ואת צאנם ובקרם לקחו; את הנחשלים שבשכיריהם הכו עד תמם ואת כלי זינם ומזונם ואהליהם אספו אל המחנה.

חלק מהמאסף נשאר בעין־גנים לשמר על התושבים שבעיר שלא יתפרצו, והמתנדבים מהרו ללכת אל בית־שאן ולפנות בקר הגיעו משני צדי הרי גלבוע חמשה גדודים, טסים ויורדים אל מעברות הירדן לעמת מבצר בית־שאן, מבטחם ומשענם של שכירי היונים ומפקדיהם.

ועוד באותו יום סבו גדודי היהודים את העיר ולא נתנו לאיש לצאת ולבוא.

נועצו המפקדים וגמרו להעפיל אל בית־שאן ולהבקיעה, טרם יכבשו את שמרון, כי אם יכשלו העוזרים־היונים ונפלו הגדודים של הכותים בשמרון, בלי סערת מלחמה ובלי שפך־דם.

אחרי מנוחת שני ימים ושני לילות לצבא העיף ־־־־־־־־־־־¹ חלק מהפרשים וכבדי־הנשק מהצבא הקבוע, נתנה פקודה לצאת עם בקר אל בית שאן.

יום ערב שבת ויום הזכרון היה היום והתירו חכמי הפרושים ומשוח המלחמה להתחיל במלחמה גם בערב היום הקדוש ולהמשיכנה עד למחר, עד רדת האויב ומבצרו…

והנצורים בבית־שאן היו אובדי־עצות: הם לא פללו בתחלה, כי חילות יהודה ימהרו לבוא אל ארצם ולא הכינו עצמם לקרב דים – ובהופיע האויב פתאם נדהמו ולא מצאו תחבולה מהירה לקדם את פני הרעה; עוד חשבו היונים, כי בשבת לא יגשו היהודים למלחמה – ובראותם עכשו כי העמדו אילי־הברזל מול המבצר וכי מוכנים היהודים להלחם גם ביום־קדשם רפו ידיהם ועצה נבצרה מהם.

גם חילות־המשמר של היונים, שלשה גדודים נבחרים, אשר עמדו מוכנים לצאת בקרב, אשר חנו בבית־השטה וצרדה בפתח העמק מזרחה, גם הם חרדו במסגרותם ולא יצאו לעזרת נצורי בית־שאן.

וגדודי היהודים, אכולי קנאת עמם וצמאי־הנצחון, לא נחו כל היום ויכינו בעקבה סוללות מפאת מערבית־צפונית של העיר לירות מהן על המבצר, ובאפלת הליל שלחו מבחירי המתנדבים לצד דרומית־מזרחית, כפי שנודע להם, מקום התורפה של העיר, ומשמה אמרו להתפרץ אל המבצר.

וכמו השחר עלה, ביום הזכרון, נגשו גדודי היהודים מכל צד אל מבצר בית־שאן לכבשו בסערה.

כאריות ונמרים התנפלו היהודים על העיר, בתרועות החצוצרות ובצעקות רצו אל המבצר ויקרבו נד אחד. קלעו באבנים, ירו בחצים על שומרי החומות; הגישו גם אלי־הברזל לנגח את החומה ולנפצה. ראו היונים כי נטשה המלחמה מצד מערב – ויזדרזו ויאספו כל מבחר גבוריהם מכל מגדלי המבצר מול שורות האויב, ויערכו את מערכותיהם מעל החומה הרחבה. עשו היהודים בערמה וכמו נבהלו מכחות האויב המרבים ויחרדו, שורותם נמוגו לאט, לאט ויתחילו להנתק אחור; ראו היונים את פחד אויבם ויגברו חילים גם העזו לפתוח את שער העיר לצאת חוצץ אחרי הנסוגים אחור, שהתרחקו מעבר לסוללות כמטחוי קשת. פתאם הגיח המארב מצד דרום, פרצו לשערי המבצר שלא היו בצורים היטב ויחדרו העירה…

בהלה ומהומה קמה בעיר; התושבים רצו הנה והנה ויתחבאו במרתפי הבדים ובכל החורים; וחילות היונים, שיצאו דרך שער המערב, כשנודע להם ערמת היהודים מהרו לשוב, – אבל גדודי היהודים רדפו אחריהם וידחקו גם המה להכנס פנימה. ותהי המלחמה לנצורים בעיר מפנים ומאחור. הנצורים שעמדו על החומה השליכו אבני־נפץ על ראש הצבא היהודי; חצים ואבני־קלע עפו מכל צד; הרחבה שלפני השער מחוץ ומפנים היתה לשדה קטל הומה וסוער; נפתלו היונים ביהודים והתאבקו בחניתות וברמחים, – אך גבורת היונים ויאושם היו לשוא. לא הפריעו בעד הצבא היה² לא ברד החצים ולא האבנים הכבדות המשלכות, הם העמידו סלמות ויטפסו מכל צד, – וכשנהדפו אחור הגיחו אחרים תחתם ויהיו כארבה העולה ומכסה את קיר החומה – ועוד השמש ־־־־־־־־־־ השמים וכבר התפרצו העירה רבים מגדודי היהודים והמלחמה ־־־־־־ בעיר ושוקיה, מלחמה רוית־דם…

ובבוא הערב ידעו כי הנצחון ליהודים הוא, וכי כל שערי העיר פרוצים לרוחה…

ליל נקמה היה הלילה ההוא לצבא היהודי, נקמת ישראל ביון! במשך מאתים שנה התעללו הטמאים בעם ישראל. שפכו את דמו וחללו את קדשיו, עכשו שלם להם כפלים וגמולם הושב בראשם.

וממחרת – שטפו חילות היהודים כשטף מים כבירים את העיר בית־שאן ופרבריה, מגרשיה וחצרותיה; את המבצר הרסו עד יסוד ואת חומת העיר נתצו עד חציה; את התושבים אנשי המלחמה ואת כל השבוים שנמצאו נחבאים במערות ובמרתפים הגירו לחרב רק את הזקנים, הנשים והטף השאירו בחיים.

ויהי שלל העיר רב מאד; מזון ונשק, שמלות ואהלים, כסף וזהב למכביר, גם עבדים ושפחות – כי עיר מסחר היא בית־שאן ומסחרה הגיע עד קיר מואב ובצרה, גלעד ודמשק, צור וצדון.

אבל בשמחת הנצחון הגדולה לא הרגישו המפקדים כי גדודי היונים הנבחרים, שחנו בפתחי העמק מזרחה בראותם, כי פתחה הרעה לבית־שאן מהרו ויברחו אל ערבת־הירדן על הגשר. ־־־־־־־־ סוריא, ובעברם שברו את המעברות, כדי שלא יוכלו אויביהם לרדוף אחריהם ולהשיגם. הדבר נודע למפקדי העברים רק ממחרת ־־־־־־־־־־־־ את השכירים, – ויבינו כי נצחונם לא שלם, וכי ־־־־־־־ בכחות רבים ועצומים להשיב לעצמם את כבודם ־־־־־־־־־־־ ואת.־־־־־

־־־־־־־־ מצות המפקדים יצאו חילות היהודים למנות מספר ־־־־ לדעת שם – מי ומאין הנופלים במלחמת מצוה זו, – ־־־־־ נפל עם רב.

אז נודעו גם גבורות המתנדבים במלחמתם.

אוּאֵל הבַּרחומי ובנו ששי, שטפסו על החומה שלפו חרבותם על עשרות יונים, שסבבום, ובראות הבן, כי עוד מעט ותגבר יד המפקד היוני על אביו, שרגליו מעדו, וישתער על שונאו ובו ברגע הכהו אויבו על ראשו וירוצץ את גלגלתו – ואביו שנשאר בחיים גבר על מכה בנו וימיתהו.

ושני האחים בני בֵּבַי מאלתולד, שהיו במארב, התפרצו ראשונה על החומה ובחניתותיהם פנו את המקום לחבריהם, שעלו אף המה, אולם ברגע רדתם בסלמות העירה, ובנסותם לפתח את שערי העיר – ויתנפלו עליהם גדודי יונים בפגיונותיהם וידקרום עד צאת נפשם ולא זזו האחים הגבורים ממקומם עד פתחם את שערי השער וגדודי היהודים פרצו ועברו על גופות אחיהם הגבורים.

והפליא גבורתו סלוא בן הימיני, הרועה בשדות עמק־קציץ, ולו רק אלה מסמרת. הוא לא חת מפני קלעי שומרי־החומות ולעג חציהם, ובהגיעו עד לפני השער הצפוני רץ בצעדים רחבים מול החומה ודלג עליה כאחת, ויחל להכות באלתו על ימין ועל שמאל.

פחד אלהים נפל על חילות יון וינוסו לכל צד. פתאם נתקע חץ בכתפו של סלוא… אך הוא לא נרתע אחור ויוציא בכח את החץ מגופו הזב דם ויור בזעם אפו מול הדורך, וגם לא החטיא המטרה ואויבו נפל כרגע מת. נבהלו שומרי החומות מגבורת הרועה וינוסו מן החומה; בינתים עלו חברי סלוא לעזרתו ויפתחו את השער. וגדוד המתנדבים פרץ העירה.

כאלה וכאלה ספדו המצחים איש לרעהו; המפקדים אמתו את המעשים, שנעשו לעיניהם, שבחו את הגבורים והללום והבטיחום כי דור לדור יספר עלילות הנלחמים בבית־שאן, בימי יוחנן נשיא ישראל…

צוו חכמי הפרושים לקבר את כל מת על מקומו בבגדיו הוא, לבלי הפשיטהו מבגדיו, שרטבו מדם זרע קודש – וציון עשו לכל אחד, כדי שידעו מקום קברו של יהודי. הכריזו גם לאנשי בית־שאן הנכרים לטפל במתיהם ולקברם, משום “והיה מחנך קדוש” – ושלשה ימים ארכו קרבות השונאים, אשר נפלו במלחמה.

והנפצעים שביהודים נבדלו מן המחנה ויתנו להם מקום בבתי “הגדולים” שבעיר ויפקדו עליהם חובשי תחבשת מן האסיים ויחתלום בתחבושת ובסמי מרפא. רבים מאד מהם נרפאו אחרי ימים אחדים והיו מוכנים להלחם מלחמת ד' גם בימים הקרובים, ורק אחדים צריכים היו להרפא זמן רב עד בוא זמנם לשוב הביתה.

שבעה ימים שללו הגדודים המנצחים את העיר ויציגוה ככלי־ריק –, אך המפקדים החליטו לבלי השָאר בעיר ולבלי לכבשה “כבוש עולם”, בחשבם לצדק, כי הגדודים שברחו לסוריא יאזרו כחות באנטיוכיא וישובו הנה בחיל גדול ובכלי־משחית לגולל מהיונים את חרפת מפלתם –, גם פחדו מפני הכותים אשר בשמרון, פן יגברו על גיסות השכירים אשר שם ואז ישארו גדודי היהודים אשר בבית־שאן בתוך, בין חילות אנטיוכא ובין שכירי הכותים, משוללים כל עזרה –, כי רחוקים המה מירושלים מהלך ששה ימים – וימי הגשמים הקשים בצפון גם הם קרובים…

טכסו המפקדים עצה והחליטו להסיר את מצב המצור מעל העיר ולשוב אל שמרון, ששם עמדו הגדודים השכירים וחלקי החלוץ והמאסף.

כבדים בכסף ובזהב, בנשק ובצידה שבו הגדודים העברים אל חבריהם השכירים הצרים על שמרון. שם חלקו את שללם עם הנכרים, כפי שהובטח להם, וכפי החק העתיק מימי דוד מלך ישראל: “כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים”.

ואמנם בזמנם חזרו גדודי היהודים, שנלחמו בבית־שאן. ןעצת אמת היתה בפי המפקדים, כי חילות שמרון הנצורה היו מרבים מאד, ובהתבוננם אחרי ימים אחדים לבוא האויב, כי המקיפים את העיר לא רב מספרם, וגם עברו עשרה ימים מזמן המלחמה הראשונה וגדודי היהודים טרם שבו מעין־גנים ומבית־שאן, ויאמינו כי הְִכו היהודים על יד הערים ההן מכה גדולה, ויחבלו תחבולה לצאת מן העיר ולערך מלחמה עם אויבם. יום־יום התחילו לקצות באנשי המצב להוכח כמה מספרו וכחותיו מה המה – וכבר יעדו יום, שבו יצאו למלחמה גלויה את השכירים הפחותים מהם במספר ועם חלק החלוץ והמאסף.

אולם בשמעם ביום השני את תרועת המנצחים השבים אל חבריהם, ובראותם, כי מספר הגדודים עולה על מספרם הם וימהרו לבצר את החומה עוד יותר, להסגר בעיר ולבלי לצאת במלחמה פנים אל פנים. –

נשלחו רצים־מבשרים לירושלים – מהלך חמשה ימים – להודיע ליוחנן כהן גדול ולחבר היהודים ולכל האומה על דבר הנצחון הגדול על אויבי ד' בעין־גנים ובבית־שאן. נשלחו גם קרבנות להיכל, תודה ומנחות, מהמלקוח שלוקח מהיונים והכותים אולם עוד טרם הגיעו המבשרים ירושלימה וכבר ידע יוחנן, כי נצחו בניו את אויבם – ובאיזה יום ובאיזו שעה! – ונודע הדבר גם לחבר היהודים.

… כי ביום הזכרון, בהתאסף העם על הר הבית למקרא קדש ולתרועה כחק, ובהכנס יוחנן כהן גדול להקטיר קטורת על מזבח הזהב ולהיטיב את הנרות במנורה הטהורה שלפני ה', בכונו את לבו לאביו בשמים לבקש רחמים על עמו ישראל, שעומד בקשרי מלחמה, – ובטרם יצא מאת פני הקדש, והנה מלא ההיכל נגה יקרות, זהר החשמל רחף על כל סביביו… והוארו גם קרביו של הכהן: לבו ונפשו מלאו חרדת־קדש וגיל־רעד לא יסופר; עיניו נפקחו לרוחה וזנו משכינת יה שהופיעה, ואזניו הקשיבו טיסת־מלאכים, כרובי־יה, שכנפיהן משיקות זו לזו…

ברגשי קדש כרע הכהן הגדול על ברכיו לעמת הפרכת המבדילה בינו ובין קדש הקדשים, והנה כל עצמותיו מקשיבות קול דממה דקה, אבל ברור יוצא מעבר לפרכת, ששם אבן השתיה:

" – נִצְחוּ טַלְיָא דְאַזְלוּ לְאַנָּחָא קְרָבָא"

*

נפעם לב הכהן לשמוע דברי הנבואה, שזכה להם, אחרי שנסתם החזון מישראל זה דורות, מימי מלאכי אחרון הנביאים – ובצאתו מאת ההיכל היו פניו מוארים כפני החוזים העתיקים. הרגישו בו חכמי הפרושים ויפצירו בו לספר להם את חזיונו בהיכל ד‘, ויודיעם הכהן בענות רוחו את אשר שמעו כל קרביו בקרבו – וישביעם מלספר לעם את החזיון, פן הטעוהו חושיו, ומלבו יצאו הדברים ולא ד’ דבר אתו…

וכשהגיעו אחרי חמשה ימים הרצים־המבשרים והודיעו על דבר התשועה הגדולה שעשה ד' לעמו, כונו את היום ואת השעה ונמצאו מכוונים לדברי יוחנן כהן גדול, אז הודיעו להמוני העם שנאספו על הר הבית בברכה והלל – “כי פקד ד' את עמו בנביא־אמת וכי שרתה רוח הנבואה על יוחנן כהן גדול ודבר ד' בפיו”.

ראו בזה חכמי הפרושים, כי דורם דור צדיק, שזכה בימיו לכהן גדול, נשיא ונביא, וכי כל הכתרים שזכה בהם הקב"ה את עמו ישראל נתקימו בזמנם: כתר כהונה, כתר מלכות, וכתר נבואה….

*

ושומרון עיר בצורה היא מימי הבנותה על ידי עמרי אבי אחאב מלך ישראל על ההר שומרון. משתרעת היא על גבעה גבוהה היורדת אל נחל עמק. מצדה האחד היתה לה למגן החומה הכפולה ופסגותיה, שמסביב לה תעלה עמקה, ומצדה השני תהומות הנחלים שאין מעבר עליהם, ובחומה מגדלים גבוהים ועליהם עומדים יומם ולילה שומרים וצופים על כל הסביבה.

ועשירה העיר בארמנות גדולים ובבתי־שן, בבנינים שנבנו ע"י אדוני העיר מדור־דור – סוחרים נכבדי ארץ. השולחים מערבם בדרך המלך לארם, צר ולצידון, לגזר וליפו, לירושלם ולחברון. ורבים הם מסכנות התבואה והצידה שנאצרו בכונה תחלה לעת תפרץ מלחמה בשעריה, גם היו שם משפחות עשירות, שאגרו לביתם לחם ושמן, גרוגרות ותמרים וצמוקים ומכל מאכל אשר יאכל להם ולשכירים בימי מלחמה. ומעינות מים מפכים נמצאו בעיר פנימה ובורות חצובים המספיקים מים לנצורים במשך שנים… –

ותהי שומרון סוגרת ומסוגרת שבוע על שבוע, אין יוצא ואין בא – ומפקדי חילות יהודה התעתדו למצור ארך. –

הם נטו את אהליהם סביב העיר כמטחוי קשת, בנו דיק לבלי תת לנצורים לצאת את העיר, אף בנו מגדלי צופים להתבונן מעליהם אל הנעשה בעיר. גם הכינו סוללות לזרק מהן אבנים על העיר.

בין כה וכה והגיעו מירושלם בגדי חרף וכבידי צמר, אהלי קדר שחורים ואדרות שער ויריעות עזים בשביל הלוחמים, להיות למחסה מהקר הממשמש ובא והשורר בתקף בארץ אפרים ושומרון בימי החרף.

ולא התגרו הנוצרים מלחמה בנצורים, כי כן היתה עליהם פקודת המפקדים שאמרו להחליש בתחלה את תושבי העיר הסגורים מפחד מלחמה וברעב ובקור – מאין לחם מן החוץ ומחסר עצים להסקה – ורק כפעם בפעם היו הנוצרים סבים את העיר, מרגלים לראות את מקום התורפה של החומה, מנסים לגשת אל התעלה ולנסות את כח העומדים על החומה לשמרה.

והכהן משוח המלחמה, לבוש בגדי כהונה עובר בין הגדודים כשהמפקדים וחכמי הפרושים הולכים אחריו, ומלמד את העם הצרים את חקי המלחמה, כפי שכתוב בתורת משה.

" – בְּקָרְבְכֶם אֶל הָעִיר לַמִּלְחָמָה וּקְרָאתֶם אֵלֶיהָ לְשָלוֹם" –

ככה הורנו משה רבנו, ואע“פ שהכותים התחילו במלחמה ואנחנו רק לעמד על נפשנו רצינו – אין אנחנו פטורים ממצוה זו והיה אם שלום יענונו, ופתחו לנו שערי העיר – והשלמנו עמם והשארנום בחיים, והיו לנו למס ועבדונו, ושמנו נציב יהודי בעיר ומצב־חיל להשגיח עליהם, לבלי יתחברו עוד עם היונים שנואי נפשנו. המתנכלים לנו. ומה שנבטיח להם נקים ולא נשקר בשבועתנו כי נאמן עם ישראל על השבועה, וכמו שעשו אבותינו לגבעונים שהשאירום בחיים, אע”פ שעשו להם בערמה וירמום.

"אולם אם לא יענו לקריאת שלומנו ועמדו במרדם ולא יאבו להכנע לנו – וצרנו על העיר עד רדתה.

"ובגשתכם לשום מצור ונשמרתם לבלתי נדח גרזן על עצי הפרי להשחיתם ולהשתמש בהם לצרכי הסוללות – רק עצי סרק, אשר לא יביאו פרי, אותם תשחיתו ובניתם מהם מצור –, כי עץ השדה לא אדם הוא לבוא מפניכם אל העיר הבצורה; וכל אמת מים לא תחריבו וכל מעין מים לא תסתמו – כי אין מתת־אלהים זו צריכה להחרב.

ובתפשכם את העיר – ונתתם לצאת לזקנים על נפשם. לתשושי־הכח האלה שלא נלחמו בכם, ולילדים הקטנים, שלא עזרו למלחמה אל תעשו רעה ובנשים החובקות עולליהן לא תגעו לרע להן – לא בהם נלחמתם, רק את הגברים תופשי המלחמה נושאי קשת ושלח, שעמדו נגדכם, שהתגרו בכם וצדו את נפשכם, רק את אלה תהרגו או תקחום לעבדים"…

שמו המפקדים את לבם לחוקי התורה המצווים מאת משוח המלחמה, צוו על הזקיפים ועל שוטרי הגדודים לשנן את העם הלוחם את החוקים הללו ולהזהירם על מעשי המצור כל עצי הזית המרבים הגדלים על ההרים ובעמקיהם נשמרו ; חסו גם על דליות הגפנים וענפי התאנים; יד איש לא נגעה לרעה גם בחרובים ועצי התפוח שפרים אינו חשוב כל־כך. ורבים מהמתנדבים, בני הכפר, עדרו את כרמי הגפנים והתאנים ויעזקום ויסקלום, כדי שיוציאו את פרותיהם לברכה; גם השקמים שבשפלות ההרים גם הם לא קְִצצו – רק האלה והאלון, הלבנה והברוש, הארן, שבין הסלעים והשטה מרבת־הענפים, הנעצוצים והנהלולים שבעמקים – אילני סרק אלה נחטבו ונעקרו, קורותיהם וגזעיהם שמשו לסוללות ושרשיהם וענפיהם היו לבער – לבשול ולהסקה, כי כבר הגיעו ימי החרף. הקר בלילה גדל, הרוחות חזקו, גשמי היורה ירדו בזעף והאהלים לא חממו כל צרכם.

*

התבצרו הכותים בשמרון בירתם ולא נענו לקול קריאת המפקד מתתיהו בן יוחנן וסגניו, – כי נשענו על אנטיוכוס קִזִקָנֶס, שיבוא לעזרתם, גם בטחו בצידה הרבה שהכינו להם, – אולם לא העזו לתגר מלחמה עם גבורי היהודים ורק לפעמים, בקרוב חילות היהודים אל התעלה – וקלעו עליהם בקשתותיהם או השליכו עליהם אבנים להרחיקם ממבצרם אבל לצאת מן השערים וחוצה לא ההינו.

הכתירו גדודי היהודים את שומרון מכל עבריה ולא נתנו לאיש לצאת. הם סדרו את אהליהם מחנות־מחנות לעמת שערי העיר; חפרו תעלות עמקות לפני המחנות, כדי שלא יפל עליהם האויב פתאם בליל חשך.

מיום ליום היו פושטים על הכפרים הכותיים סביב ויקחו מהם צרכי אכל למחנה – ואף אמנם לא חסרה צידה למחנות היהודים ולשכיריהם, כי גם מארץ יהודה הביאו להם אכלם גמלים עמוסי לחם ושמן ותמרים, רק מים חסרו להם, – אבל אחרי הרביעה הראשונה והשניה שירדו בזמנן ובשפע, צברו הגדודים מים בשיחים ובבורות, שעדרו במעדריהם ושבנום אבנים וטחום וסידום, כדי שיכילו את מי הגשמים לזמן ארוך.

*

שנת חרף קשה היתה בארץ; שבועות ארכים היו הרי שמרון ואפרים מכסים עננים כבדים שהגיחו מפאתי מערב מלאי מטרות עוז. בערב היו העבים משחירים ומאפילים את הלילה והמישו את החשך, מורידים גשמי זעף שהשאירו אחריהם רפש וטיט עב, – ובבקר היו השמים מטהרים מעט, קרעי עננים היו סרוחים על ההרים כיריעות עזים רקומות מעשה תחרא, – אך לא נתנו לשמש לחדור בעדם אל האדמה והאנשים הקפואים מקר.

שוממים ישבו החילים באהליהם הרטובים; השכירים היו משחקים בקוביא, ובמשחקי מולדתם חממו את גופם… אחרים היו שוכבים פרקדן, מטליאים את בגדיהם וזוכרים את מלחמותם בארצות שונות. וגדודי היהודים, רבים מהם היו באים אל היכל ארון ה‘, שם היו מסבים את אחד הפרושים או את הכהן השומר על אש התמיד, שהיה יושב ומספר את ספורי האבות וחייהם, גבורתם ומעשיהם כפי הכתוב בתורה ובספר הישר ומלחמות ד’; חיי האבות היו להם למשאת נפש, וחקי התורה ומצוותיה היו מתבררים להם והשעמום לא קרב אל נפשם. –

רק הצופים והשוטרים שהיו עומדים בגשם ובסער על משמרתם; לבושי טליות צמר עזה שחממה את גופם וראשם היו עומדים על מגדל הסוללה ומשגיחים אל עבר שער העיר ומבצריה; לפעמים היו חודרים באשון לילה עד התעלה, – אבל לא נועזו להרגיז את השומרים הכותים בליל סער, – כמו עשה הטבע העז שלום בין הנלחמים…

אולם כשהגשמים היו פוסקים והשמש היתה מחממת את האדמה, ויושבי האהלים היו מגיחים ממחבואיהם לקראת “שמש צדקה” היו המפקדים מצוים לעורר קשת וחנית מול הנצורים, ללמד את ידיהם למלחמה; היו מעמידים סוללות, משליכים אבני נפץ מול שערי העיר ושומריהם, אף היו מנסים לקרב את החומה, בהכינם סלמות ובלבשם מגן וצנה. אך גם השומרונים היו מתחזקים בימים אלה ועומדים על נפשם בחרף ועז: היו מתאספים על החומה עם נשיהם ובניהם והיו מסקלים באבנים לעמת הצרים, ירו בחצים אף השליכו לפידים על סלמות העץ להבעירם באש.

אבל אחר יום־יומים התחילו עננים שחורים להוריד מטרות עז, והנלחמים כמו עשו שלום ביניהם, ויתרחקו אחד מעל השני: אלה לאהליהם הקודרים ואלה לבתיהם מאחרי חומת משגבם.

ותהי המלחמה קשה וארעית כל ימי החרף הזועם, ושני המחנות חכו לימי האביב הראשונים.

עבר הסתיו; גשמי היורה חלפו; ביום – השמש מחממת את חילות הצבא המגיחים מאהליהם הקודרים והרטובים, מרהיבה היא את נפשם ומזקיפה את גופם שכווץ בימי הקר; השמים הבהירו וגבהו, צוקי ההרים התבלטו ופסגותיהם המרוחצות מבהיקות באור צהרים; העמקים עטפו דשא דק ורך המתנוצץ בירקו; האפיקים עמקו מזרמי המים שירדו בזעף, נחשפו סלעי התהום והלבינו חלוקי הנחל המתגוללים; טהור האויר הצח לנשימה ומעורר געגועים לחפש ולמולדת… ורק בלילות עוד יחזק הקור, והחילים מתחבאים באהליהם שיבשו בחם היום, נכנסים אל תוך טליותיהם, מתכסים בשמיכותיהם, הוזים ומצפים לאור שמש…

בימים האלה היה המפקד מתתיהו ואחיו יהודה הכהן, משוח המלחמה, בלוית הסגנים נגשים עד החומה וקוראים לצופים להודיע לראשי מפקדיהם קריאת היהודים לפתח שערי העיר ואז יעשו עמהם שלום, ולא – תפרץ מלחמה לחיים ולמות בעוד ימים מועטים, ואחרית התושבים תהיה רעה. אבל הכותים, שנאספו על החומה לשמע דברי המפקד היהודי היו ממטירים אבנים וחצים ומלגלגים על אלה, שחרף שלם עבר עליהם באיומים ובהפחדות. הבינו אז המפקדים, כי השלום לא יבוא בלתי עם המלחמה והכינו את עצמם לקרב אחרי עבור המלקוש.

בראשית אדר התחילו גשמי המלקוש, שגם הם ירדו בשפע־רב וימים רצופים לא יכלו החילים לצאת ממסגרותם באהליהם.

בליל חשך אחד, כשגברו הגשמים וגם הקר גבר עמם, כשהשוטרים הלכו וסבו את המחנות באשמרת התיכונה הרגישו מרחוק כצללי אדם, שהולכים ומתגנבים דרך העמק הסובב את העיר ממערבה. אחד אחר אחד זחלו הצללים גחון והזדקף, כרוע והשוה, כדי שלא ירגישו בהם. התבוננו השוטרים בדבר, מהרו להודיע לחבריהם שעל יד הסוללות, ובזהירות מרבה הקיפו את המתגנבים ויחפשום. אלה נסו בתחלה לעמד על נפשם בחרבותם ובפגיוניהם, – אבל חזקו המתנפלים עליהם וישבו את כלם – שבעה יונים מרגלים, בעוד לא הספיקו להאביד את האגרות שהיו בידיהם.

מהאגרות שהיו כתובות יונית ומפי המרגלים עצמם שהבטיחו להם חייהם אם יגלו כל שרש דבר, נודע למפקדי חילות היהודים כי אנטיוכוס קיזיקנס, במספר עשרת אלפים איש מזוינים, בחירי שכיריו מאנטיוכיא, הולך ובא ליהודה; בהם גם חמשה עשר רכב ומאה פרשים ושלשים פילים מלמדי מלחמה; להם גם צידה לרב – וכבר הם מתקרבים אל מעברות הירדן ומתקנים את הגשרים לעמת בית שאן ועין גנים, – ומטרתם כבוש יהודה; כמו בימי אנטיוכוס אפיפנס.

לפנות בקר באו גם מרגלים יהודים, ששוטטו בין עין־גנים ובית־שאן וספרו ע"ד תושבי בית־שאן, שהתחילו לרפא את בדקי החומה וכי כל אנשיה רוח חדשה עברה עליהם ומכינים עצמם למאורעות חדשים; גם עין גנים בונה לה חומה חדשה; התושבים היונים מתאספים כפעם בפעם, מערימים סודות וחבלים תחבולות, דורשים מאת תושבי הכפרים צידה וכלי־זין להביא העירה, וכנראה מוכנים למלחמה.

נקראו כל המפקדים לעצרה, לטכס עצה מה לעשות, לקדם פני המלחמה, שיכולה להיות מבפנים ומאחור, ולהביא אסון על כל האומה.

ותהי עצת אנטיפס האדומי ובנו אנטיפטר לעשות בערמה: “להשאיר את כל האהלים באשר הם סביב שומרון, להעמיד זקיפים על יד הסוללות וצופים על המגדלים, כמו מתכוננים למלחמה קרובה, – ובלילה יֵצאו שלשת חלקי הגדודים לקראת אנטיוכס ולקדם פניו, לבלי תת לו לעבר את הירדן ולהתבצר בבית־שאן ובעין־גנים”. –

מצאה עצת אנטיפס האדומי חן בעיני כל המפקדים, ויחליטו לצאת עוד בלילה הזה –, הרגלים עם חלק מהפרשים והרכב לקחת עמם גם את ספר תורת משה עם הכהן משוח המלחמה, אבל להשאיר את האהל והפרושים והכהנים השומרים עליו, שעליהם שומה לדרש כפעם בפעם הכנעת הכותים; גם יתגרו בהם מלחמה קלה, וכמו ינסו להבקיע אל החומה, כדי להדריך את מנוחת הכותים ולהטעותם, אבל לבלי יתחילו במלחמה כבדה – ולשמר על השבילים ועל הדרכים, פן יביאו מרגלים אחרים.

ברעמים וברקים נפרד שר החרף מעל הרי שומרון ונבכי עמקיה; גשמי המלקוש החמים ירדו בזעף, כמו חפצו לנסות את גבורי יהודה, אם יעצרו כח לצאת בלילה זה. ואמנם ע"פ צו המפקדים יצא הצבא הקבוע, השכירים כלם הרכב וחלק מהפרשים והמתנדבים, ותחת מחסה אפלת הלילה צעדו במהירות לקראת עין־גנים ובית־שאן. הסכנה המרחפת על האמה כלה נתנה להם כח ועז, ובטחונם באלהי הצבאות הוסיף להם חיל ותעצומות – וילכו כל הלילה בלי הרף, ועוד לפני הצהרים הגיעו עד עין־גנים ויתפשוה בלי כל מלחמה; תיכף נלקחו ראשי העיר לבני תערבת ומצב חיל הושם בה, וכל המחנה מהר ללכת לבית־שאן, ויגיעו שמה בערב, אבל שערי העיר היו סגורים, כי ביום הזה הגיע שמה חלוץ מחנה היונים, שני גדודים במספר אלף איש, שהתבצרו בעיר.

ועוד באותו לילה מוו המפקדים לשום מצור על בית־שאן ולקרא לשלום כל יום המחרת (כדי לתת לצבא היהודי לסדר את מערכותיו ולנוח), וביום השלישי יעלו על העיר בסערת מלחמה.

לא נענו הבישנים לקריאת השלום, כי בטחו בגדודים האחרים, שצריכים היו לבוא בעוד ימים אחדים מאנטיוכיא וקיזיקנס בראשם – אז החליטו המפקדים להסתער על העיר בעלות השחר. –

האיר אלקים פניו לגדודי היהודים גם בפעם הזו, – כי בטרם הגיע אנטיוכוס קיזיקנס עם מבחר צבאו לגבולות יהודה והנה באה אליו הבשורה מדמשק, כי מרדו בו אנשי טריפוליוס, וכי הם ממליכים עליהם את בנו. מהר אנטיוכוס לחזר אל סוריא עם פרשיו ופיליו, הנאמנים בחילותיו השכירים וישאר את בית שאן ויהודה על שני מפקדי גדודי החלוץ קלימנדר ואבוקרטס, שהתבצרו בבית שאן, בקוותו, כי גם הכותים יפרצו במערכות היהודים…

כל זה נודע למתתיהו ולסגניו בערב הסתערותם על בית שאן מפי מרגלים שנתפשו, ושנשלחו לחפשי לבוא העירה, כדי שיודיעו זאת לנצורים…

ראו שני ראשי הגדודים היונים, כי אין תקוה להם מאחיהם שבצפון ומן הכותים בדרום ויפחדו מאד, בדעתם, כי לא יעצרו כח לעמד נגד גדודי היהודים, בשגם חומת העיר אינה בצורה היטב ולא הוכנה גם צידה דים.

בחצות הלילה, לפני הכון הצבא היהודי להסתער על העיר והנה ראו הצופים העברים כי נפתחו שערי העיר וקבוצת יונים יצאו ופניהם מועדות לקראת מערכות היהודים, ובהגיעם אל הזקיפים הראשונים בקשו מהם להביאם אל המפקד מתתיהו, כי שלוחים הם מאת קַלימַנדר, מפקד הגדוד היוני.

כשהתיצבו השלוחים היונים לפני מתתיהו ויהודה הודיעו בשם שולחם, כי הוא מוכן למסר את העיר בידי היהודים, אם ישבעו לו שבועת אמונים לתת לו ולגדודו דרך לצאת בשלום מן העיר, ואם ישקלו על ידו מאה ככר כסף וככר זהב אחד. –

התיעצו המפקדים והסכימו לתנאים הללו, וישבעו בשם יוחנן כהן גדול לאל עליון לבלי נגע לרעה באלה שיצאו בחפץ לבם מהעיר ולשלם את הכסף עם פתיחת שערי העיר וצאת הגדודים ממנה, – וישלחו שנים מהיונים להודיע את קלימנדר תשובת היהודים ושאר השלוחים נשארו במחנה, בתור בני תערבת.

אולם אך יצאו השלוחים הללו מאת המפקדים והנה הובאו האהלה קבוצת יונים אחרת והם שלוחים מאת אפוקרטס וגם בפיהם כדברים הללו.

רצו האחים להסכים גם להצעה זו ולהפטר משני הגדודים גם יחד, ובלי שפך דם, אבל אנטיפס האדומי יעץ לעצור את השלוחים ולחכות איך יפל דבר בין שני המפקדים כשיודע להם דבר הבגידה של אחד בשני…

ואמנם רק האיר השחר ונשמע רעש מלחמה מן העיר פנימה: התנגשו חילות קלימַנדר שאמרו לפתח את שערי העיר בחילות אִפוקרטס, שחכה לשוב שלוחיו, ושכבר חשד באיש־בריתו שהקדימו… ותטש מלחמת אחים חזקה, ויתנפלו אלה על אלה ותהי חרב איש ברעהו ויפול מהם רב.

חכו היהודים לפתיחת השערים המְִתנה, אך גדודי אפוקרטס עמדו על המשמר ולא נתנו לאנשי ריבם לפתחם –, אז צוה מתתיהו המפקד להסתער על העיר וללכדה.

הרגישו צבאות קלימנדר, כי נטשה המלחמה מן החוץ ויתנפלו על צבאות אפוקרטס מאחוריהם, ותהי לאלה המלחמה מפנים ומאחור ולעת הצהרים נכבשה העיר; רבים מהיונים משני הגדודים ברחו על נפשם כשהם מריבים ומקללים ומכים זה את זה ומאשימים האחד את השני בבגידה…

נסה אנטיפס האדומי לדבר על לב מתתיהו וסגניו לבלי שלם לקלימנדר את הכסף המבטח וגם להתגרות אתו מלחמה, וכשבויי חרב יחשבו אנשיו מכיון שלא על ידו נפתחו שערי העיר, אך הכהן משוח המלחמה גער בו בהזכירו לגר האדומי את דברי נביא האמת: “שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב לא ימצא בפיהם לשון תרמית”… – ואין למפקדים יהודים לחלל את מוצא שפתם גם על תנאי… הסכימו מתתיהו ואלעזר בן פעירא אף עמו לעצת אחיהם משוח המלחמה. וקלימנדר לקח את הכסף וימהר הוא ושכיריו הנאמנים לברח, כשגדודי אפוקרטוס רודפים אחריהם ומזנבים את הנחשלים.

הבינו מפקדי היהודים, כי בפעם הזאת לא יהיה עליהם פחד היונים, כי נחצו כחותיהם לשתים שלש מחנות הצוררים אחת את השנית, – ויחליטו לעלות אל העמק ולכבשו כבוש עולם ולהתחבר בזה אל היהודים אשר בהרי זבולון ונפתלי, ולהסיר עֹל היונים מעל ארצם כלה.

ויתחלקו הגדודים העברים ומפקדיהם לכל צד: אלה הלכו אל עין־חרד ובית־השטה עד הגיעם אל מעברות־הירדן וילכדו את הגשר ויחזיקו בו; ואלה הלכו צפונה לעמת הגליל התחתון והעליון, ששם שחררו את היהודים יושבי הארץ מאז; בלי כל מלחמה לכדו את יזרעאל ויעפילו גם אל המבצר החזק אשר על התבור וילכדוהו בסערה ויגרשו משם את מצב היונים; משם עלו אל נצרת שעל פסגת הרי זבולון ויגרשו את תושביה היונים, וירדו אל נהלל אשר בעמק המערבי וירדפו את השכירים הנבהלים עד שקמונה אשר על חוף הים הגדול, ויגיעו גם עד מפרץ עכו.

ותהי התשועה בימים האלה גדולה מאד, כי לקחו גדודי העברים את הערים, אשר לא נכבשו גם בימי יהושע הכובש הגדול וגם בימי דוד המלך גבור ישראל.

עשרה ימים ארכו המלחמות ומגדודי היהודים נפלו רק שבעים ושמונה אנשים ותשעה מתו מפצעיהם, מלבד שבעה פרשים שנפלו אל בצות הקישון ונגרפו בזרמין, – תחת אשר מהשכירים היה מספר המתים כמאה וחמשים; אולם מחילות היונים נפלו יותר מאלפים וחמש מאות איש.

עוד כעשרים יום שוטטו גדודי היהודים בכל העמק ובהרים אשר סביבו, טהרו את הכפרים והעירות מחילות היונים; התודעו לאחיהם שישבו בתור מס עובד זה דורות על דורות, – אבל לא עשו רעה לתושבים מבני הנכר, כי אם שמו עליהם מס וישביעום לבלי מרד בשלטון יהודה ולהיות נאמנים ליוחנן כהן גדול, נשיא ישראל.

רק גדוד אנטיפס הוא שעשה נקמות ברקת שעל הכנרת, ויהרג את כל האנשים והטף שבה ואת הנשים נתן לאנשי גדודו האדומים המתיהדים. כשנודע הדבר למשוח המלחמה העיד באנטיפס כי אם ישוב לעשות מעשים כאלה יועידהו למשפט בתור רוצח מכה נפשות במזיד – כי לא כאדומים העברים: הם אינם נוקמים באנשים היושבים לבטח, הנכנעים תחת ידי מנצחיהם…

… ותשב ארץ יהודה להיות ממלכה גדולה כבימי מלכיה מזרע דוד, מדן ועד באר שבע ומהים עד מבצר סוריא והלאה.

*

במשך כל ימי המלחמה הזו בבית־שאן ובעמק לא גְִנב לכותים דבר, כי סגורים היו מכל צד ועין הצופים היהודים היתה משגחת על כל יוצא ובא. הכותים צפו לבוא גדודי היונים כמו שהבטיחום, ולא ידעו מה.

אולם בשוב גדודי יהודה מנצחונותיהם בעמק ובגליל בשירה ובתרועה, בהלל ותודה, – כשארכו השמחות ימים ולילות, הבינו הכותים כי בתחבולות חכמה עשו היהודים את מעשיהם… אף ספרו המנצחים לכותים אשר על החומה את מעשיהם בחדש הזה…

ויפל לב הכותים עליהם, באשר הבינו, כי עכשו התאחדו שבטי עם־חרמם מקצה הארץ עד קצה, וכי רק ארץ הכותים מפסקת בין כל חלקי יהודה הגדולה, ואין מי שיעמד לעזרה להם, ויבינו כי מרה תהיה אחריתם.

ובכל זאת כבד לב הכותים ויקשו את ערפם מבלי מסר את שומרון בידי היהודים, כי גדלה שנאתם לאויביהם עוד יותר עקב נצחונם – ולמרות דברי כהן משוח המלחמה, שעשה לפנים משורת הדין ופתח בשלום גם הפעם, נסגרו הכותים בעיר ולא פתחו שעריה.

אז יצאה הפקודה לכל הגדודים והנכרים להכון למצור מכל צד, וברשות הכהן משוח המלחמה וחכמי הפרושים החלט לדחות את חג הפסח, בקוותם לשוב למועד פסח שני לירושלם ולחג שם כחק, – אחרי שינחלו נצחון גמור על הכותים.

*

נשלחו רצים־מבשרים לירושלים עיר־הקדש לבשר את הנשיא ואת חבר־היהודים וזקני־העדות ואת כל הארץ ע"ד נצחונות הגדולים שנחל הצבא היהודי בעמק ובבית־שאן, על חוף הים הגדול ולרגלי הכרמל, וכי התאחדו תושבי הגליל היהודים עם אחיהם בטבור הארץ, אחרי שלשה דורות שנים, שהיו נפרדים ונקרעים זה מעל זה באשמת היונים, צוררי האומה. נשלחו גם מספר רב צאן ובקר לקרבן־תודה במקדש, וכבשים בני שנה לקרבנות הפסח, עמם גם גמלים ופרדים עמוסי מתנות מהשלל הרב שנלקח, ובסוף הודיעו מפקדי הצבא, כי עכשו אין מעצור לעלות על שומרון בסופה, וכי יש תקוה, כי כבר חדש אייר, למועד פסח שני, תכבש גם שומרון, עיר הבירה של הגוי הנבל, וכל המחנה ישוב אז ליהודה, לירושלם.

שָמחה עיר הקדש שִמחה גדולה, כל בית שמח, כל ארמון צוהל; הודלקו נברשות ופנסים על הר הבית בכל הרחבות שעל יד השערים וגם בסמטאות הצרות, בשוקים ובשקקים המרובים בעיר; יצאו הבתולות במחול והילדים עונים אחריהם בשיר.

והקיפה השמחה את כל הארץ, ועלו רבים אל הר ד' לחג את חג הפסח, – וביניהם גם זקני העדות מערי הצפון שנכבשו זה עתה, ושכבר רבות בשנים לא זכו לראות את פני ד'.

*

ובעוד תושבי ירושלם וכל הארץ שמחים לבשורת הנצחון, בקוותם לראות את בניהם ואבותיהם, שישובו בשלום הביתה וזר ישועות על ראשם – ויוחנן כהן גדול קרא לעצרת חבר־היהודים, לזוגות ולגדולי הפרושים להתיעץ בדבר הכנת “מי חטאת” של אפר פרה־אדומה, לחטא את שבי־המלחמה, שהם כלם “טמאי־מת”.

כי רבו העם בדורו של יוחנן כהן גדול להטהר במי חטאת, ובשוב טמאי־המת הביתה ברבות המלחמות, – וכשכלה אפרה של הפרה, שהיה מוצנע ב“חל” מזמנו של שמעון הצדיק זכור לטוב, עשה הוא, יוחנן, בראשית שלטונו, פרה אדמה כחק. עכשו, אחרי עבור כמעט דור שלם מהזמן ההוא, עומד להגמר גם אפרה של הפרה האחרונה, ושבי המלחמה רבים הם – ולכן דאג הכהן הגדול להכין אפר־חטאת לטהר גם את טמאי המת ולא יטמאו חלילה את ירושלים ואת מקדשה בטמאת־מת. –

שמחו חכמי־הפרושים למצוה זו, שרק מועטים זוכים לראותה בחייהם ויסכימו ברצון להצעת הכהן – ובאותו מעמד נבחרו שלשה מזקני הכהנים ואתם פרושים אחדים לחפש אחרי פרה אדמה כחק וכהלכה.

ויתורו בסביבות ירושלם ולא מצאו, ירדו אל ערבת הירדן, גם אל השפלה התרחקו – ופרה אדמה, על פי כל חקי המסורה מדור לדור, לא נמצאה.

אז נודע לזקנים, כי באשקלון אצל הנכרי נתינא בן דמא, הידוע בתור מכבד תורת ישראל וחוקיה ואשר בשנה שעברה עמדו לקנות ממנו אבן יקרה לאבני החשן שאבדה – נמצאת פרה כלה אדמה.

מהרו זקני הכהנים וחכמי הפרושים והלכו שמה וימצאוה כשרה כדת – כל שערותיה אדמות, גם שתי שערות שחורות לא נמצאו בה, והיא בת שלש, שלא עלה עליה על. עגלה יפה, רכה ועדינה, קרניה וטלפיה שלמים וישרים – וכל מום לא נמצא בה.

וישקלו הזקנים מחירה מתרומת הלשכה, כפי דרישתו של הנכרי רבוא דנרי זהב. ויתנדבו שלשה יהודים תושבי אשקלון להיות אנשים עתיים. להוביל את הפרה ירושלימה לשמר עליה, כדי שלא יקרה חלילה אסון כדרך הרחוקה מהלך שלשה ימים.

הלכו האנשים העתיים אחרי הפרה ולפניה ולפני זקני הכהנים וחכמי הפרושים; הולכת היא ישר, הלוך וגעה, וכמו מרגישה בגורלה הגדול שנפל בחלקה לטהר טמאי עם־קדש ולקדש שם שמים באפרה; טפלו בה האנשים כל שלשת הימים, שמרוה ביום, השגיחו עליה בלילה, הכניסוה לרפת, האכילוה, השקוה, כדי שלא תכחש בדרך.

ביום השלישי בערב הביאו את הפרה ירושלימה אל הארוות, אשר מתחת לשער המים; שם בדקוה עוד פעם במעמד יוחנן כהן גדול וזקני הפרושים, שהיו עדים לפני דור למאורע הזה – וימצאוה כשרה כדת וכחקה. –

אז הקדישו הפרושים וזקני הכהנים את יוחנן כהן גדול להיות ה’כהן השורף’, ויפרשוהו אל “בית־האבן” אשר בבירה צפונית מערבית להר־הבית – בנין, שהוא כלו אבן וכליו להשתמש בהם כלי אבן, מן השלחן שמסב על ידו ועד המטה שעליה ישכב, מן הספל שממנו ישתה הכהן עד הקערה שממנו יאכל, – הכל אבן, שאינה מקבלת טומאה.

מבדל ומפרש ישב הכהן הגדול שבעה ימים ב“בית האבן”, כמו הבדלו לפני היום הגדול והקדוש יום הכפורים, ורק שנים מזקני הכהנים ושנים מזקני הפרושים היו מלויו; אתם ביחד הגה בתורת ד' על הלכות הפרה ושרפתה; התעמקו לדעת את ערך המצוה הזאת שמלאה היא סודות ורזים. שפרושיה סתומים ואין איש יודע ערכה ואין אדם מבין דרכה, רק אלהים יודע טעמה…

במשך כל שבעה הימים הללו היו מטהרים את הכהן במי חטאת ילדים בני שבע־שמונה, ילדים טהורים בני אמות טהורות, שגודלו בטהרה וחונכו בטהרה מספק “טומאת התהום”.

כי חצרות היו בירושלם הקדושה, שהיו בנויות על גבי סלעים, שתחתיהן חלול ובניניהן היו טהורים מספק טמאת התהום; באותם הבתים הובאו נשי ישראל צנועות וכשרות כשהן מעוברות, שאמרו להקדיש את ילדיהן לעבודת ד' זו. שמה נולדו בניהן, שמה היניקום ושמה גם גדלו בטהרה ובקדושה, הרחק מטמאת העיר, במשך שבע־שמונה שנות חיי ילדותם ולא יצאו מהחצר לא הם ולא אמותיהם, והילדים הללו, טהורים בני טהורות שמעולם לא נטמאו בספק טמאת מת, הם היו מזים את אפר הפרה על ’הכהן השורף’ בהשבעה ימים להפרשתו.

וב’עסק’ גדול נעשה דבר ההזאה.

כל יום, אחר תמיד של שחר, הטבילו האמות הכשרות את ילדיהן במקוה מים טהורים שבחצרותיהם; אחר־כך הושיבום על דלתות רחבות שהיו מונחות על שורים רחבי־הגב, כדי שיהיה חלל מבדיל בינם לבין הקרקע – מפני חשש טמאה; הורידו את השורים דרך שער־המים אל השלח. המעין הטהור שבנחל קדרון; הגיעו להשלח ירדו הילדים למלא מי המעין הטהורים בכוסות של אבן שבידיהם ועלו וישבו שוב על גבי הדלתות שעל השורים עד שהגיעו להר הבית. שם ירדו והלכו ברגליהם (משום שכל הר־הבית והזרות חלולים תחתיהם וטהורים מטמאת התהום). ככה הלכו עד פתח העזרה, ששם היה קלל של אפר החטאת, נטלוהו ונתנוהו במים הטהורים שבכוסות האבן – משם הגיעו לבית־האבן והזו על “הכהן השורף” לטהרו…

כון יוחנן כהן גדול לבו לשמים, קבל הזאות הילדים הטהורים ותקן את עצמו בטהרה ובפרישות לשרפת הפרה.

ככה עשו שבעת ימים רצופים יום ביומו…

*

ומהארוה שתחת לשער־המים עד הר־המשחה, מחוץ למחנה, ששמה היתה שרפת הפרה, שני מלין וחצי, ובדרך יש חשש של טמאת התהום, ולכן צוו חכמי־הפרושים לעשות כבש של עץ משער המים עד מקום שרפת הפרה, כדי שתעבר עליו הפרה ומסעדיה והכהן הגדול אל הר־המשחה, מבלי שיהי חשש־טמאה.

רצו יקירי ירושלם ונדיביה לנדב מכספם לעשית הכבש, אך יוחנן כהן גדול לא התרצה והוציא מאוצרותיו ומאוצרות אבותיו ששים ככר כסף להוצאת הבנין.

נתאספו בעלי אומניות שבירושלם, הביאו קורות, עצים ולוחות ובנו את הכבש, שעשאוה כפין־כפין כפה עליונה על חלל הכפה התחתונה – מפני ספק טמאת התהום.

נמשך הכבש משער המים שבדרום הר־הבית וירד אל גשר נחל־קדרון התחתון מצפון לגשר העליון מול “הראש”, ועלה ישר אל “הר־המלך” והגיע עד הר־הזיתים, הוא הר־המשחה, הנשקף אל המקדש שעל הר־הבית.

ביום השביעי להפרשת “הכהן השורף”, אך העלו תמיד של הערבים בשעה הראשונה אחר חצות הים, מהרו זקני הפרושים וזקני הכהנים גם זקני העדות שבעיירות הסמוכות לירושלם ועמם עם רב מיקירי ירושלם ונכבדיה. ויעלו דרך נחל קדרון אל הר המשחה, לראות את “הכהן השורף” ההולך בכבש מהר הבית להר־המשחה, בהוליכו את הפרה־האדמה אתו ולהתכונן אל “מעשי הפרה” בהשרפה.

רבו העולים אל ההר, אך רבו גם העולים אל חומת הר־הבית המזרחית, לראות משמה את שרפת הפרה לעמת המקדש.

וכלם מצפים ומחכים לראות במחזה. שלא כלם זכו לראותה עד היום, ולא רבים שיזכו לראותה בפעם השניה. –

הוציאו שנים מזקני הפרושים את הפרה והובילוה על הכבש, כשהכהן השורף לבוש ארבעה בגדי כהונה לבנים הולך אחריה, ורבבות אנשים על שני ההרים – המוריה והמשחה – מלוים אותם בעיניהם ומביטים אחריהם בחרדת קדש וביראה. והולכת הפרה בשקט ובמנוחה, לשדולי הזקנים, שלא תפחד מלכת על הכבש הגבוה ארבע אמות; הולכת היא ישר ובבטחה, וכמו מכירה היא את ערכה, שתזכה להיות מטהרת טמאי־עם־קדש…

*

בינתים סדרו פרחי הכהונה והלויים ואנשים מישראל על הר המשחה על מקום סלע התהום מערכת עצים, כעין מגדל עשוי עצי ארזים, אלונים וברושים ועצי תאנה חלקים, וחלון עשוי במגדל, כדי שהעלה את האש המלבבת; סדרו גם כבש עץ להעלות על ידו את הפרה האדמה על גבי המערכת.

הגיעה הפרה עד ראש ההר אל מקום השרפה; עלה אחריה גם הכהן השורף והוא כלו טהור משבעת ימי הפרשה. נגש אליו אחד מזקני חכמי הפרושים נגע בו בידו וטמאהו, ואמר לו: "אישי, הכהן השורף, רד וטבל ונוכחת אתה, ונוכח גם כל העם, כי לא הערב־שמש מטהר, כי הטבילה מטהרת…

(הביטו על זה כהני הצדוקים בעין זועמת, כי לא תורתם היא זו, שהם היו מורים: רק הערב־יום הוא המטהר).

ירד יוחנן הכהן השורף אל מקוה מים טהורים, טבל כדת, עלה ונסתפג, לבש ארבעה בגדי לבן טהורים ונגש להקריב את הפרה האדמה.

העלו את הפרה בכבש אל ראש המגדל של מערכת העצים עקדו את ידיה ורגליה בחבל של מַנְּג; פשטה הפרה את צוארה, עצמה את עיניה, כמו מקבלת עליה בחבה ובברכה את גזר דינה… נגש הכהן השורף, גחן עליה כשפניו אל הר הבית, ודעתו מכוונת כלפי ההיכל – פשט את ידו ולקח את המאכלת ושחט את הפרה בימינו… נשפך הדם האדום על שער האדם, כשהשמש האדומה העומדת לשקוע מציפה אדמומיתה על הכל…

מהר הכהן השורף וקבל את הדם בכלי אבן והזה באצבעו שבע פעמים כנגד פתחו של היכל, מכוון כלפי קדש הקדשים. –

פרפרה הפרה בידיה וברגליה אחת ושתים, חרחרה בגרונה השחוט שחיטה כשרה, פקחה עוד פעם את עיניה לראות את יפי שמי ארצה ותכלתם, פשטה ארכבותיה ותפיל ראשה כאומרת:

"הרי גמרתי חיי בטהרה, וטהורים תהיו גם אתם בני עם טהור… "

ירד הכהן השורף ממגדל המערכה, הצית אש בקסמים קטנים ודקים והכניסן תחת עצי המערכת, עמד מרחוק ושמר עד שתוצת האש ברובם של העצים.

וזקני ישראל עומדים סביב המגדל, מכונים גם הם את לבם לשמים, מעמיקים חשב לדעת רזי החוקה, סודותיה ונעלמיה.

… מהבהבת האש ואוחזת בכל עצי המערכה ובפרה האדמה אשר עליהם; לשונות אש אדמות עולות דרך חלון המגדל; הרוח המפלשת מגדילה את המדורה שמאירה סביב־סביב והשלהבת מלפפת את הפרה; נחרכו שערותיה האדמות והפכו חום־שחור עד שהושחרו כלם; ראשה שהיה מונח על עצי המערכת נשמט הצדה, חבל המנג נשרף ורגליה הורמו קצת כשהיא כלה אחוזה להבה, עוד מעט וגופה התרחב והתנפח – ונבקע…

קרבו זקני ישראל לכהן ונתנו לו ענף עץ־ארז ואזוב ולשון מצמר צבוע תולעת שני – סמל הגאוה המתפארת, שסופה להשפל ולהשרף ולההפך לאפר…

לקח הכהן השורף את הארז בידו, הראהו לזקנים שעמדו על ידו ושאל:

– עֵץ אֶרֶז זֶה, עֵץ אֶרֶז זֶה, עֵץ אֶרֶז זֶה?

והזקנים עונים: הן, הן, הן!

חוזר הכהן, בהראותו על האזוב ואומר:

– אֵזוֹב זֶה, אֵזוֹב זֶה, אֵזוֹב זֶה?

וזקני ישראל עונים: הן, הן, הן!

חוזר הכהן ושואל: בהראותו את שני התולעת:

– שְנִי־תוֹלַעַת זֶה, שְנִי־תוֹלַעַת זֶה, שְנִי־תוֹלַעַת זֶה!

וזקני ישראל עונים על דבריו: הֵן, הֵן, הֵן!

כרך הכהן את הארז באזוב יחד עם הצמר הצבוע שני־תולעת והשליך אל בטנה הנפקעת של הפרה הנשרפת, נאחזה האש בצמר הרך ובאזוב היבש והתפשטה גם על הארז הגאה – ונשרפו ביחד הגאה והשפל, הרך והקשה…

לחכו לשונות האש של עצי המערכה את הפרה מכל צדדיה; התרחבו הלהבות ששות ועליזות, מאירות ומחממות; נפלו הקרבים המחומרים והמצומקים אל תוך העצים, שאשם כבתה לרגעים מרטב החלב ומלחות הפרש, ועד מהרה התלקחו ביתר שאת.

ונאחזה האש גם בקרנים המבצבצות ובטלפים המתנפחים; וריח חריף של בשר צלוי עולה באף הכהן־השורף וזקני הפרושים וחכמיהם העומדים סביב האש הגדולה מאירה את פניהם החולמים – וזיקי אורה עליונה חודרים ללב העומדים והם מהרהרים:

… אש מצרפת, אש מטהרת, האש אוכלת את הבשר – והאפר המטהר נשאר…"

… ריח ניחוח אשה לד‘… לא עולה כליל תקטר על מזבח ד’; לא בשר חטאת לכהנים, לא בשר שלמים לישראל… בשר פרה תמימה נהפך לאפר טהור ומטהר…"

… טמא האפר ומטהר טמאי־מת… הטהור מִטַּמֵּא בו, הטמא מטהר… מדוע מטהר האפר, כמה המת מטמא? מי יודע ערך הטמאה, מי מבין מה היא הטהרה?…

… האדם סמל החטא, חטא עגל הזהב, הרובץ על האומה מדור לדור; תבוא אמה, הפרה הטהורה, התמימה ותכפר על עוונות ישראל וישובו לתמימותם…"

… הפרה – סמל התמימות, סמל הסבלות היא, חובת התמימים והסובלים וזכותם לטהר את החטא, לא רק בדמם כי גם באפרם…"

… כלנו בני־אדם, חוטאים הננו בשוגג ובמזיד והתמימות שבחטא היא המטהרת, היא המכפרת על עוונותינו…"

… הבשר נהפך לאפר, החטא עובר וחרטה באה אחריו, וכשזכה אדם לחרטה – היא התשובה, הרי הוא מטהר, כי גדול ערך החטא משום התשובה שתבוא אחריו…"

" – זאת חוקת התורה ערוכה בכל ושמורה – ואין לידע ערכה, ואין להבין עמק פלאותיה, ואין להגיע ליסודה, ואין לעמוד בסודה, אלהים לבדו יודע טעמה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי ואין להרהר אחריה…"

*

… היו כל עצי המערכה לגחלי־אש לוחשות, מפעפעות ועוממות; כבתה האש מעט ולאט, כל גוף הפרה על עורה ובשרה, על פרשה וחלבה נשרף; נחרכו ונעכלו גם העצמות והקרנים והטלפים מהאש הגדולה; נהפכו הגחלים העוממות לרמץ, כסה עליו אפר דק כהה והלך ודעך לאט – ועמם הלכו ודעכו כל ניצוצות האור שבמחשבות הכהן־השורף וזקני הפרושים העומדים שקועים בהרהוריהם, וסוד הפרה האדמה נשאר טמיר ונעלם, וחידתה עמקה שפתרונים אין לה, חידה גלומה ועלומה…

חקה חקקתי גזרה גזרתי! ־־־

וכבר החמה על ראשי ארמנות ירושלם, גג ההיכל בוער כלו, כמו הוצת אש המערכת של הר המשחה, והכהן השורף עיף מעבודתו וממחשבותיו – והותר לישראל לגמר את עבודת היום.

הובאו כברות טהורות וכברו את כל אפר הפרה, חבטו במקלות עצי אגוז רכים את כל החתיכות הטעונות חבוט – בין מעצמות הפרה ובין מן אודי העצים העשנים, כתשום עד אשר דק, אספו את האפר ושמום בכלי חרס טהורים.

חלקו של האפר לשלשה חלקים – חלק השאירו בהר־המשחה, שממנו יזו על כל ישראל בבואם להטהר; חלק מסרו לכ"ד משמרות שעל הר הבית, שממנו יוקדשו הכהנים – הלויים, השומרים על טהרת הקדש שבמקדש וחלק ממנו שמו בחיל, ששמה הוצנע ונשמר אפר הפרות מזמנם של עזרא הסופר ושמעון הצדיק זכורים לטוב – כדי להטהר ממנו את הכהן־השורף בימים יבואו.

ירדה השמש ותשקע – וצללים ארכים מרחפים על הר־המשחה ועוברים רחוק־רחוק אל שמי המזרח המאירים באור חכלילי. מהרו הכהנים והזקנים וכל אלה שעסקו בשרפת הפרה ובכנוס אפרה וטבלו במקוה מים טהורים שעל הר המשחה, לבשו בגדים טהורים, כדי שלא יִטַּמאו בבגדיהם, ועם הערב שמש נכנסו כלם, כשהם נקיים וטהורים, דרך שער המזרח אל הר־הבית.

ומעל חומת הר־הבית הנשקפת אל הר המשחה עומדים המונים־המונים ועיניהם נטויות ולבם עורג, מצפים הם אל גמר ה“עסק” שזכו לראותו – ועם הגמרו, ועם שוב כל המתעסקים אל הר־הבית הקיפה צעקת שמחה כל הנאספים:

“טָהוֹר! טָהוֹר! טהור!”

אשרי עין ראתה זאת, הלא־למשמע אזן תשמח נפשנו:

אז נפטרו גם הילדים, שנולדו על הר הבית, הם ואמותם הכשרות והלכו לבית אביהם שבעיר שלא ראום עדיין מעולם – יום טוב עשו לילדים וכבוד גדול למשפחתם, שזכו להיות גורמי הטהרה, וזכרו הילדים את המעשה שעשו כל ימי חייהם ונקראו בפי כל תושבי ירושלים: ילדי הטהרה. –

ושב גם הכהן הגדול מבית־האבן שבבירה אל ארמון החשמונאים שעל הר ציון, והוא מצורף במחשבותיו, זך וטהור בדעותיו, וכלו מסור אל מצוות אלהיו שבשמים. –

*

והכותים אחרי הוכחם, כי אין תקוה להם מהסורים שכניהם, וכי גברה יד היהודים גם בבית־שאן ובעין־גנים ובכל העמק עד עכו, וישימו לערמה פניהם.

ידעו הכותים כי כל מחנות־השכירים רק לכסף־שכרם עינם ולבם, והנקל להם לנפל ממחנה אחד למשנהו, אם רק יוסיפו להם שכרם וחלק בשלל, ויחליטו לקנות בכסף מלא את לב השכירים ומפקדיהם ולהסיתם לעזב את היהודים לנפשם. – בשגם ידעו כי בימי החרף סבלו הגברים מקר, וחשבו. כי אין לבם נוטה אחרי היהודים, – ואז קוו להושע, בחשבם כי היהודים לבדם עוד טרם ידעו להשתמש באילי הברזל ובכבוש מבצרים, ובהתרחק הנכרים יקל על הכותים להרחיק את שנואי נפשם מחומת עירם, ואפשר גם מארצם.

העמידו הכותים את חיליהם על החומות ויצוו עליהם לירות רק ביהודים לבדם ולא בגברים השכירים, ולגנב בזה את לבם – וביום אחד המטירו עליהם חצי־עץ קלים ועליהם כתובות יוניות לאמר: “אלף ככר כסף ומאה ככר זהב למחנה שיתרחק מעל העיר וילך לצפון”…

מפקדי הנכרים לא פקפקו אף רגע ומסרו החצים למתתיהו וסגניו, ויבטיחום, כי יהיו נאמנים בבריתם עד כבשם העיר והמבצר.

נסו גם מרגלים־כותים אחדים לצאת מן העיר ולנסות דבר לנכרים ולהבטיחם כסף וזהב לאין מספר –, אך אלה נמסרו למפקדים היהודים ונענשו ענש מות, כחקי המלחמה. –

כי מצא חן בעיני השכירים העם היהודי מאד, סדריו ומנהגי־חייו, עבודת־אלהיו ומנוחת שבתו וחגיו ומועדיו – כל אלה היו נפלאים ויקרים בעיני הגוי הנכרי; גם מאכלם שנתן להם, מאכל בריא – לא שרצים ונבלות, כמו שהאכילו הפרתים והיונים את שכיריהם; – גם יחסם של מפקדי ישראל למפקדי השכירים וחיליהם, שהיה בחסד ורחמים, שלא ענום ולא התעמרו בהם לתועלתם; – גם חיי המשפחה היפים של היהודים, באהבת הגבר את אשתו ובדאגתו לבניו – כל זה מצא חן מאד בעיני השכירים הנודדים, והשתדלו להתחבר אל העם המופלא הזה. ונמצאו מפקדים וגם גבורי שכירים, שאמרו להתגיר ולהאחז ביהודה כתושבים ולקחת להם נשים מן העבריות, בדעתם החק העברי: "כגר כתושב כאזרח חקה אחת ומשפט אחד יהיה לכלכם –.

ומשום זה נשארו השכירים נאמנים לשבועתם ליוחנן כהן גדול נשיא ישראל ולא חשבו לבגד בו.

אבל מעשיהם של הכותים האלה עוררו חמת שנאה ונקם בלב הצבא היהודי והמפקדים החליטו לבלי חוס ולבלי רחם. ומשום זה קרבו אל החומה מכל צד ולא נתנו לצאת גם לזקנים ולטף, למרות החק המתיר לזקנים לעזב את העיר, וחכמי־הפרושים הסכימו לזה, ברצותם לשים קץ למלחמה, בדעתם, כי סוף־סוף הרעב והבצורת יציקו לכותים להמסר.

אז חשבו הכותים מחשבת בליעל אחרת. הם החליטו לחדר אל האהל שבו נמצא ספר התורה ולקחת שבי אותו, ואפשר גם את הכהן משוח־המלחמה, – כמו הפלשתים בימי עלי – ואז, אמרו, יחלש כח היהודים ויהיו מכרחים לכרת אתנו ברית שלום, תמורת ספר־התורה והכהן.

וחמשה מגבורי הכותים התנדבו למטרה זו.

ביום י“ב לחדש ניסן בעוד היהודים מסתערים על העיר, והשכירים ועבדי אנטיפס האדומים אומרים לעשות כבש אבנים על יד השערים, כמו שנהגו בסלע־אדום ובעיר המבצר רבת־עמון, – והנה נראו על החומה “כהני” הכותים לבושי בגדי שרד כמנהגם, – ויבקשו לקרא אליהם את יהודה כהן משוח המלחמה, כי דבר־אלהים להם אליו. ולא אחר משוח המלחמה לבוא ועמו גם אחיו מתתיהו ואליעזר בן פועירא וסגניהם ומפקדיהם. אז בקש כהן הראש של הכותים את הכהן משוח המלחמה לעשות ברית שלום לשבוע ימים – ימי הפסח הבא. – “ואע”פ שכמוכם כמונו אין אנחנו יכולים לעלות ולהראות את פני אלהינו בהר־קדשנו ולהקריב שם את קרבן הפסח, אבל הרי חיבים אנו בקדושת החג ובמנוחה שלמה, והננו נשבעים באלהי ישראל, שהוא אלהינו, כי לא נתחיל במלחמה מארבעה עשר יום לחדש בערב עד יום האחד ועשרים בערב, – ולאות כי כנים דברינו ומחשבותינו הננו שולחים לכם חמשה כהנים בתור בני תערובות”…

נועצו המפקדים לענות להצעת הכותים ונחלקו הדעות. הכהן משוח המלחמה אמר, כי רואה הוא את דברי הכותים לנכונים, וכי כותי לא יחללו שבועת אלהים, וכי “אין גם לנו לחלל את הפסח, בשעה שאין צרך גדול”.

ואלעזר בן פועירא חשב, כי “רק הערם יערימו הכותים, בראותם את מעשי הכבש ההולך ונבנה למרות חצי הכותים מעל החומה ועוד מעט ונוכל לעלות על החומה, – וכי מתנכלים הם מחשבת זדים, ומטרתם לדחות את הסתערותנו”.

אף אנטיפס האדומי חוה את דעתו, כדעת בן־פועירא.

– אין הכותים גרי האריות נאמנים לא על השבועה ולא על המצוות, ולא לחנם מנדבים הם חמשה מכהניהם קרבן על מזבח תרמיתם, – אין זאת, כי גדולה מזימת לבם לרעתנו ולהותנו, ואין לנו לענות אלא בהסתערות שלמה ולקחת את העיר פעם אחת ולבער את הנוכלים והנבלים".

– “לא נחשוד באנשים, בשעה שהם נשבעים באלהי אמת, אלהי־ישראל – קרא משוח המלחמה, – בדעתו את אנטיפס הצמא לקרב – קבלה היא בידינו, כי כל מצוה, שהכותים מחזיקים בה מדקדקים הם יותר גם מישראל – ואל נא נחטא לאלהינו בחללנו את החג הקדוש בלי כל סבה וכונה”.

רק המפקד הראשי, מתתיהו, פסח על שתי הסעיפים במחשבתו ולא דעתו כלל.

ויקשו דברי הכהן משוח המלחמה על דברי בן־פועירא ואנטיפס האדומי, – כי גם חכמי הפרושים הסכימו להם, והחלו להודיע את כהני הכותים, כי אחרי השבעם שבועה באלהי ישראל לשבות ממלחמה שבעת ימי הפסח ואחרי שלחם את הכהנים בני התערובת אל המחנה – תחדל המלחמה מיום י"ד בניסן אחר חצות היום עד יום האחד ועשרים בו בערב.

ביום י"ד בניסן בחצות עלה מחנה כהני הכותים על החומה כשהם לבושים מדי כהונתם – בגדי צמר שחורים ארוכים על גופם וצניף אדם על ראשם, הרימו ידיהם למעלה וישבעו בשם ד' אלהי ישראל, כי לא יעשו כל מלחמה בזמן שבעת ימי הפסח.

ענה להם גם הכהן משוח המלחמה כי צבא היהודים לא יגע בעיר לרעה בכל ימי הפסח, כל זמן, שהכותים ישמרו את שבועתם.

בה בשעה פסקה ההסתערות של הצבא הקבוע של היהודים, של השכירים ושל המתנדבים – ובה בשעה נפתח שער העיר המזרחי שהיה סגור על מסגר שבעה חדשים רצופים, וחמשה כהנים לבושי מדיהם יצאו ממנו לבוא אל מחנה היהודים ואתם רקיקי מצות ונבלי יין, – כי לא יאכלו הכותים בחג פסחם את מצות היהודים.

הובאו כהני הכותים אל אהל מיוחד, בין אהל הכהן משוח המלחמה ובין האהל, שבו ספר תורת משה, ושומרים הפקדו עליהם לשמרם ביום ובלילה.

*

ליל התקדש חג פסח!…

ליל שמורים לבני ישראל בצאתם מעבדות מצרים… שקט ודומיה בין אנשי האהלים מחוץ לעיר ומנוחת השקט מבפנים החומה; הירח החור מלא התעלומות, שופך את אורו על כלם, גם על הצרים וגם על הנצורים, שעשו שלום ביניהם לכבוד הלילה הקדוש להם; נזהרו צבא היהודים מאכילת חמץ ובאכילת לחם עוני ומרורים כחוק; גם שרו את ההלל הגדול, אע"פ שהוא נאמר רק על הפסח. זכרו בגעגועים גדולים את בני משפחתם שיושבים מסובים ונמנים על פסח בתוככי ירושלם, – ועודדו את נפשם בתקוה, כי עוד מעט וישובו הביתה ויחוגו פסח שני בקרבן ובהלל.

וכהני הכותים, אנשי התערובת יושבים חרש באהליהם, מתפללים תפלותיהם, אוכלים מצותיהם, שותים מיינם וכמעט שאינם מדברים דבר.

ימים חמים מאד היו ימי פסח הראשונים; רוח קדים חרישית נשבה בכל תקף ותך על ראש בני האדם, שחפשו מפלט להם באהלים, – ויושבי האהלים התעלפו מחם מחניק, מיריעות העזים המבעירות את האויר שבאהל – ויצאו לשאף רוח. בימים אחדים נהפכו השבלים לירקון, יבשו אפיקי מים של ימי החרף ונאדות המים התבקעו.

נתנו השומרים רשות לכהני הכותים לצאת לפתחי אהליהם ולשאף אויר צח – וכשנודע ל“כהנים”, כי האהל הקרוב שעל ידם, הוא אוהל המועד, ששם ספר תורת משה, השתחוו לקראתו בהדרת כבוד.

אחרי שלשה ימים סבה רוח הקדים לעמת הדרום, ומשמה למערב ותבשר רוח קרה, צורבה. עננים שחורים כבדי מים עלו מפאתי ים ויאפילו את היום; עוד מעט וסערות התחוללו, רעמים רעמו וברקים רבו אש, וגשמי עז נתכו ארצה, – דומה, שכח שר הטבע, כי מלקוש הוא חייב לבני האדם ולא יורה שבחרף. התחבאו האנשים באהליהם, גם השומרים עמדו רק זמן מוזער על משמרתם, כי החדירום הקר החזק והגשמים…

גם כהני הכותים ישבו מכוצים באהלם, קפואים מקר־פתאם ורק יינם ששתוהו לפרקים הוא שחמם את גופם. הם הציעו גם לשומרים שעמדו רועדים מצנת־סער לטעם מיינם, בתחלה סרבו השומרים, אך אחרי שפצרו בהם הרבה הסכימו לשתות. הכהנים פתחו בשביל השומרים נאד יין חדש מלא וישקום; היין בא אל קרבם ויחממם וישמחם, אבל אחרי רגעים אחדים והרעל החזק פעל את פעולתו והשומרים ישנו שנת עולם…

אז מהרו הכותים לצאת את האהל ולבוא אל אהל המועד להפיק את זממם.

ובלילה ההוא שכב בפנת האהל גם הכהן משוח המלחמה מעטף מצעות להשמר מהקר שבא פתאם – ישן הוא וחולם:

… הנה הוא חוגג את חתונתו בארמון החשמונאים; נשמע קול תף ומצלתים, אורות מבהיקים סביב־סביב, צעקות חדוה נשמעות מכל פה, פתאם קרב אליו אנטיפס האדומי והוא לבוש כאחד מכהני הכותים וצניף אדם על ראשו, ויוציא מכיסו נחש חום ויכונהו מול כלתו; הזדקר הנחש וקפץ מעל לראשה, עוד מעט ונשכה; מהר יהודה וידרך בעקבו על ראש הנחש, אך הלז הקדימהו וישכהו ברגלו… מעצמת הנשיכה התעורר בצעקת כאב…

באהל היה חשך; נר־התמיד שהיה דולק לפני הארון, שבו ספר תורת משה, כבה; הרוח מבחוץ הומה וזועף, הרעמים מרעימים והברקים יורים חצי אש; גשם חזק נתך וטפות חודרות גם מבעד יריעות האהל ומרטיבות את רגלי הכהן. שוכב הוא בעינים עצומות וחושב על חלומו המוזר ולבו הומה לכלתו…

פתאם נדמה לו, שקול צעדים מתגנבים הוא שומע, וכמו ממשמשים את קרקע האהל. הוא ישב מכוץ על משכבו, העמיד עיניו באפלת האהל, אבל לא ראה כלום. פתאם הבריק ברק־אש והוא רואה, כשצללים שחורים סבו את ארון הברית… הוא צעק צעקה גדולה אבל הרעם הנורא שבא אחרי הברק עבר עליו, ופתאם התנפלו עליו ידים אמיצות ויתפשוהו ויסחבוהו גם אותו מחוץ לאהל.

נלחם הכהן משוח המלחמה בכל כחו, נשך את ידי מעניו, פרפר ברגליו, דחף בזרועותיו אבל ללא־הועיל – שלשת הכהנים (אלה היו גבורי מלחמה מתחפשים) שבמקרה מצאוהו באהל מועד שמחו לקחתו גם אותו ובכל כחם סחבוהו לעמת השער המזרחי של העיר; ושנים האחרים לקחו את הארון עם ספר תורת משה וימהרו אחריהם… עוד מעט ויצאו מן האהל, עוד מעט ויצאו מן המעלה, עוד מעט ועברו על יד הצופים… אולם טרם יצאו מן המעגלה, עוד מעט ועברו על יד הצופים… אולם טרם יצאו מן המעגלה וברק־אש נפל ארצה והאיר את כל הסביבה, אחריו הרגיז רעם מחריד ארץ את כל הצופים, שהרגישו בצללים שחורים הממהרים למזרח העיר; תיכף מהרו אלה לעורר את חבריהם ואת מפקדיהם, התפרצו אל אהל הכותים ולא מצאום. מהרו גם אל אהל המועד – ולא מצאו גם את ארון ד' וגם את הכהן – ויבינו כי מעשה זדון ובגד נעשה, וימהרו לרדף על דרך שער המזרח, וישיגום במבוא העיר, עם פתיחת השער – – –

היתה כל המחנה לחרדת אלהים! הצבא הקבוע והמתנדבים והשכירים כאחד הסתערו אל מול השער ויאמרו להתפרץ בו; לעמתם יצאו חילות הכותים מן העיר וילחמו בם באכזריות; נסו השכירים בחשכת לילה לעלות בסלמות על חומת העיר, ואמנם הצליח בידם הדבר והתלקחה מלחמה כבדה, ואיש לא ידע מי המכה ומי המוכה; רבו החללים ואיש לא ידע על גופות מי הוא דורך; אחדים קפצו אל העיר מהחומה ויכו את חבריהם שנכנסו העירה, כי לא הכיר איש פני רעהו – – –

והשמים מרעימים ומתיכים את גשמי זעפם, כמו כועסים הם על בני האדם השולחים חצים אחד ללבו של השני.

עם עלות השחר האפור הברר המצב. שערי המזרח היו פתוחים, אבל חילות הכותים עמדו כנד, שורה אחר שורה, כמנהג צבר רומא, ובנפול האחד באו אחרים במקומו, ולא נתנו לבוא העירה.

אז מהר אנטיפס ואנשיו לגמר את הכבש.

וזה מעשהו: כמעשה כבש המקדש הוא נעשה: מאתים אמות שפועו, רחבו כחמשים אמה וגבהו חמש עשרה אמות כמעט כגבה חומת העיר; כלו מלא אבנים גדולות וקטנות וחצץ מכסהו, כדי שירוצו הסוסים ולא יכשלו, ומרחקו מחומת העיר שתים עשרה אמה – ולמרות חצי הכותים שירדו על בוניו בלי הרף נגמר בנינו עד חצי היום.

אז הראו האדומים והשכירים הפרשים את פלאי גבורתם – כעשרים פרשים עלו כחתף על הכבש המשפע, ובהגיעם למעלה, קפצו מעל לתהם ויגיעו אל החומה… אחדים אמנם נפלו אל התהם ומפרקתם נשברה, אחדים קפצו כשהם שלמים לעומת השער מצד השני – וידהימו את מגיני השער, ואחדים רצו על החומה הרחבה הנה והנה וימיתו את מגיני החומה וישליכו את פגרם למחוץ החומה…

אחרי ה“חלוצים” האלה עלו טור פרשים שני ושלישי – ורבים קפצו העירה וילהמו במגיני השער וימיתום ויפרצו את שערי העיר וחלק מן החומה לרוחה. ובקריאה: מות לבוגדים! מות למפירי שבועה! נקמת הורתנו היא! לד' הישועה! התפרצו החילים העירה כדבים שכלים ויפרצו את החומה מכל צד, מהרו אל השערים האחרים, הרגו את כל אנשי החיל שעמדו על דרכם – ולעת צהרים כשחדל הגשם, והרעמים פסקו, וקרני השמש התחילו להציץ על הנעשה בעיר והנה נראה, כי נבקעו כל שערי שומרון לפני חיל היהודים…

… זכר אלהים לצרי יהודה וירושלם, לבני סנבלט וטוביה, כח אשר עוללו ליהודה ולישראל במשך מאות בשנים, כל נכלי אנשי שומרון, שצמדו מדור לדור, כל הכזבים שהפיחו, כל מה שהלשינו על עם ישראל לפני מלכי פרס, כל מה שהרעו בימי אלכסנדר המוקדוני וכל מה ששמחו לאיד יהודה המדכאה בימי שלטון היונים, וכל מה שחפצו עכשו לקעקע את מנוחת האומה השלוה, בהביאם עליה שכירי יון. ראה אלהים כל זה והסגירם בידי צבאות יהודה…

בצר לכותים הבוגדים פנו ראשי העיר ויבקשו חנינה, באמרם לשלם מס כבד, כפי אשר יושת עליהם –, אך מטעם המפקדים מתתיהו בן יוחנן הנשיא ואליעזר בן פועירא, בהסכמת הפרושים החלט למכר לעבדים את כל הכותים הגבורים ולתת חנינה רק לזקנים ולנשים ולטף, אבל לגרשם במרחק עשר פרסאות מן העיר – ואת שומרון יהרסו ויעשוה תל־עולם, להציפה כלה מים ממי המעינות המרבים אשר בהרים סביב; לא תשכן ולא תשב והיתה שממה כערי הכנענים מקדם – כי הציקה ליהודה מדור דור…

שלשה ימים ושלשה לילות עשו צבאות היהודים שמות בשומרון. שכירי יהודה התאכזרו ביותר, ברצותם להוכיח ליהודים כי שקר חשדו בהם הכותים, שעלולים הם לבגד ביהודה; אבל גם צבא היהודים הרגו בשונאיהם מכה גדולה, בחפצם להנקם מזעומי נפשם אלה על שבועתם לשקר בשם אלהי ישראל…

רבים מחילות הכותים ברחו אל העמק, אל ערי יזרעאל – בית השטה וצרדה, כי לא ידעו כי כבר התנחלו שם היהודים, ויפלו מהפח אל הפחת, כי נשבו כלם בידי היהודים, ורק אלה שנמסרו בעצמם והפילו קשתם וחרבם מידיהם למראה נפלאות ד' לעמו – אלה נשארו בחיים בתור עבדים –, כי עם היהודים אנשי חסד הם מעולם. –

וארון ברית ד' הובא בשמחה ובשירים אל מקומו באהל מועד, וגם משוח המלחמה, שנפצע בתוך המהומה והמבוסה, גם הוא הובא אל אהל האסיים, מחוץ למחנה, ששם טפלו בו באהבה רבה –, בהכירם בו הנזירים הללו כי הוא צדיק וחסיד כאביו יוחנן כהן גדול, וכי רק טובת אומתו דרש, וכי הוא סבל בעד ישרו וצדקתו. במשך שבוע ימים טפלו בו החובשים עד אשר הגלד הפצע והמכה עלתה ארוכה וכמעט שנרפאה.

יעצוהו אחיו וחבריו לשוב לירושלם לגמר שם את רפואת כי המלחמה כמעט נגמרה, אך יהודה אמר: עם עמי הייתי במלחמה. בנצחון עמי השתתפתי, בעד עמי נפצעתי ועמו גם אשוב לביתי…

עוד עשרה ימים ארכו הבזה והשלל בשומרון עדי נצלוה כ“ברכת מים שאין לה דגים” – כי עיר סוחרת עמים היתה ואוצרות נחשת וברזל. כלי כסף וזהב נמצאו בה למכביר, גם מחסני צידה וסחורת ארג לרב נמצאו בה – מארם ומבבל, ממצרים ומאיי תרשיש; את ארמנות העשירים והאצילים, בניני שיש לתפארה הוריקום מכבודתם ויתצום וישימום לתל שממה; את חומות העיר השחו עד עפר ואת יסודותן נסחו ממקומם; את בתי העם שבעיר הרסו ושברו ואת היושבים המעטים, שרידי הזקנים והטף והנשים גרשו עד למרחק עשר פרסאות, ועל פסגות ההרים מסביב העמידו שומירות ואהלים לאנשי המצב – לצבא הקבוע – שנשארו לשמר את הארץ החדשה שנספחה ליהודה.

נכחדה שומרון מן הארץ כ“קצף על פני מים” ורק בכתבי הקדש נזכר שמה…

*

טענו את השלל. והבזה הרבה – על הגמלים והפרדות להכון לדרך; מהרו להודיע בירושלם, למען ידעו להכין קרבנות “פסח שני” לכל אלה שישובו עד יום י"ד לחדש השני, איר.

כמעט שמונה חדשים ארכה המלחמה ובשלישי לחדש איר נפקד הצבא, לשוב לעיר הקדש, לירושלם וסביבותיה.

ויתפקדו כל הגדודים, העברים לבדם והשכירים לבדם – והנה לא נפקד מהם רק אחוז מן הארבעים לחילים העברים ואחד אחוז מן השלשים לגבורי הנכרים השכירים, ומהמפקדים כמעט שלא נעדר איש – מלבד פצועים, שחלק מהם שבו כבר לאיתנם ולקחו חלק במלחמה האחרונה.

ומספר הכותים שנהרגו במלחמה – לא יספר מרוב, כי רבים מתו ברעב בהסתתרם במערות ובחוחים, מבלי שנודע לאיש.

גדלה שמחת השכירים על אבדתם במספר מועט, בזכרם את אבדת השכירים במחנות אחרות, ביון וברומא, שהמפקדים שולחים את חיליהם החולים, כדי למלא בפגריהם את התעלות אשר סביב העיר, או רק להראות גבורה בלי כל תועלת, אע"פ שמיתתם ודאית… הודו מפקדי הנכרים את חסדם לאלהי ישראל, אלהי עם־סגלה, ורבים מבני הנכר החליטו להשאר בארץ יהודה כגר־תושב ולהכנס תחת כנפי השכינה. –

נעקרו הגדודים ממקומם!…

האביב הופיע בכל תקפו – כל הרי אפרים מוריקים אחרי גשמי המלקוש המרבים שבאו בפעם השניה; עצי הזית לבלבו ופרחו, התאנים הוציאו עליהם הירקים המבריקים, השמחים לקראת שמש, והגפן הנזמרת סרחה על הארץ והוציאה נצניה הענוגים; שדות התבואה התרוממו והשבלים עוד מעט ויעמדו כחומות משני צדי הדרך, גם עצי הסרק התרחבו ופורשים צלם על העוברים…

והאביב בכל יפיו… גבהו השמים והכחילו והעין תזון מהם; כל הגבעות והעמקים מכסים רבבות פרחים מגוונים – ומציצים הם מתחת כל סלע ומבין רגבי האדמה; היעדים שעל ההרים מוריקים ומזהירים וכמו מתענגים למראה המנצחים.

יִשְֹמְחוּ הַשָמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ..

יַעְַלוּ שָֹדַי וְכָל אְַשֶר בוֹ

אָז יְרַנְנוּ כָל עְַצֵי הַיָּעַר…

ואביב היה גם בלב החוזרים הביתה; האומה נצחה! אלהי ישראל קים לעמו־סגולתו את הבטחתו לתת לו את כל הארץ, מנחל מצרים ועד לבוא חמת, ומהים ועד המדבר" – ומימות דוד מלך ישראל לא גדלה ורחבה הארץ כמות שהיא עכשיו.

וכל אחד מהחילים העברים הרגיש, כי הוא אחד מאברי האומה, שעל ידיהם נתקימה “ההבטחה”.

שבו המנצחים בדרך, שהלכו במלחמה לפני שמונה חדשים; בתפלת רחמים ובתקוה, אבל גם בפחד כמוס הלכו להלחם עם גבורי ארץ הכותים – ובשורת נצחון, ברננה וצהלה, בהודיה לאלהי ישראל, ובגאות־עליזים ומלאי כל טוב הם שבים עכשו.

בשמחה ובמחולות ובזרי עצי שמן ועצי הדס פוגשים את המנצחים תושבי הכפרים לבנה וחצור, ישנה וגופנא, בארות ורמתים, בית־אל וגבע, מכמש וירפאל – אלה שלפני שמונה חדשים ברכום, כי יצליח ד' דרכם.

שלשה ימים הלכו המחנות, עמוסי שלל ובזה, ויחנו במקומות אשר נחו שם בלכתם למסעם בתחלה, – וביום השלישי בערב הגיעו עד הצופים, – ובראותם מרחוק את אמם היקרה, את ירושלים עיר הקדש, שנפרדו ממנה זה כמה כרעו לפניה ברך כאיש אחד – מול הר הבית והמקדש וברגש שרו כלם את השירה העתיקה שהושרה מאז בארץ יהודה:

"עיר עֹז־לָנוּ, יְשוּעָה יָשִית, חוֹמוֹת וָחַל;

פִתְחוּ שְעָרִים וְיָבוֹא גוֹי צַדִּיק שוֹמֵר אְֶמוּנִים;

בִטְחוּ בה' עְַדֵי עַד, כִי בְיָה ד' עוֹלָמִים"…

*

ובירושלים עיר הקדש רבתה השמחה!… רצים ממהרים, רצים באים, כרזים מכריזים ומבשרים בשוקים וברחובות ומעל כל ארמון גבוה ומבירת הר הבית, על הנצחונות הגדולים בארץ הכותים; חבר היהודים וזקני העדות וגדולי הצדוקים והפרושים נאספו בארמון החשמונאים לברך את יוחנן כהן גדול לאל עליון, שזכה בימי זקנתו לראות את ירושת אבותיו – ארץ יהודה – כשהיא חפשית מעול זרים, מאוחדת כלה, רחבה וגדולה כבימי דוד ושלמה, מסלע אדום עד רחוב לבוא חמת – והתשועה הגדולה נעשתה על ידי בניו מתתיהו ויהודה.

… והמבשרים באים מדי יום ביומו ומספרים על פרטי־המלחמה, על גבורות הצעירים ואמץ־לב השכירים ונאמנותם, על מות גבורים, על מעשי גבורה שיספרו עד דור אחרון; ספרו ע“ד השלל הרב, שנאסף בשומרון חמרים־חמרים, וחסרים נושאי־משא להביא הכל; ע”ד “יונת הזהב” שנמצאה בבית יראתם ושהתיכוה זהב; ע“ד כלי־הזין המרובים וע”ד מציאת כלי קדש עתיקים ממקדש שלמה, שגזלו הכותים עוד מימי חרבן העיר שומרון, שנעשתה לנברכת מים ע“י המעינות הגדולים, שיורדים מהרי אפרים ושהסבום העירה, ומתוך העינות של העיר עצמה; ספרו גם ע”ד השבויים שנמכרו לעבדים לשוקי צור ועכו, ורק הזקנים, הנשים והטף נשארו בחיים, כמצוה מפי הפרושים. –

שמחה ירושלם על בניה־גבוריה! יום־יום יסובו בחוצות העיר ילדים ברנה ובשמחה ובתולות במחולות לקול תפים ומצלתים, ומנענעים, חצוצרות ונבלים; ביום – תפלות והודיות בבתי הכנסת וקרבנות־תודה על הר־הבית, והלל בכל הרחובות – ובלילות אבוקות אור ברחובות, נברשות שמן על הגגות ובפתחי הבתים ומעל חומות העיר; גם אלה, שנודע להם, כי בניהם נהרגו במלחמה, שמחו בכל הטוב, שעשה ד' לעמו, וכי זכו בניהם למות מות גבורים על קדושת עמם וארץ מולדתם. –

ועם ירושלים הבירה שמחה נפש האמה כלה, בקוותה כי מעתה תחדלנה מלחמות מן הארץ –. לא ישא גוי אל גוי חרב וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, כדבר ד' ביד נביאיו ישעיה ומיכה – וחרשו האכרים את אדמתם, וזרעו ברנה ובשמחה יקצרו, ועזקו הכורמים את כרמיהם ובצרו בצהלה, ופנו הסוחרים אל מרכלתם, ובעלי האמנויות יעבדו בטח – והחכמים הפרושים ירביצו תורה בישראל, ללמד את עמם דעת ד', תורתו וחכמתו…

*

עמדו המחנות על הצופים הנשקפים אל ירושלים ולא ירדו העירה, כי פקודה באה להם מאת יוחנן כהן גדול וחבר היהודים לשבת שבעה ימים מחוץ למחנה להטהר, כחק לטמאי־מת.

הוכנו במשך שני הימים הראשונים חביות חרס מלאות מים חיים שנשאבו מן המעינות הטהורים בסביבות ירושלם – ממי השלח ומעין נפתח, מעין שמש ו“הפרה” ורבים מישראל, אנשים טהורים התנדבו, כפי חקי הפרושים להעיר כל הלילה השלישי, לבלי הרהר כל מחשבת פגול וכל כונה זרה ולשמור על המים, שלא יטמאו, ולפנות בקר קדשו את המים, בזרותם עליהם האפר הטהור שכבה דקה כדי שתראה; ערבבו את המים באפר והיו למי חטאת לטהר את הגבורים המנצחים, טמאי המת – ועם זריחת החמה ביום השלישי, התחילו המְטַהרים להזות על המחנה, על החילים ועל בגדיהם ועל כל כליהם – שכלם עברו בסך, בהרכנת הראש ובכונה להִטַהר – עד תם כל המחנה.

ככה עשו למִטַהרים ביום השלישי וביום השביעי.

וביום השביעי בערב, אחרי כלות הטהרה טבלו כל אנשי המחנה במי מקואות שעל הר־הצופים, לבשו כלם בגדים טהורים ויכינו את עצמם ליום המחרת, להכנס לעיר הקדש בהמון חוגג…

ובינתים ועיר הקדש מכינה את עצמה לקבל את בניה־גבוריה. ידי הבתולות עסוקות בהכנת בגדי צבעונין, להתקשט בהם בפגישת גבורי האמה; בעלי הבתים מקשטים את פתחי בתיהם בעצי זית ועצי הדס ובעלי אומניות תולים על תריסיהם בד מגוון לצל וליפי. יקירי ירושלים מנדבים פנסים גדולים להאיר בכל חוצות העיר וסמטותיה, גם במבואות האפלים, ונראתה ירושלים כלה לעיני שבי המלחמה כמדורת אש מאירה ומבריקה.

*

רק נצנצו קרני השחר ורק העלו במקדש תמיד של שחר – וירושלם הקדושה מלאה תשואות־ כל תושביה יצאו לקראת המחנה המנצח. יצאו האמות כשטפן על זרועותן; ממהרים האבות הזקנים כשהם הולכים על משענתם; נחפזות הכלות כשפניהן מסמיקים ולבן רועד ועורג; – נדחקים גם בעלי אומניות, שסגרו את חנויותיהם ובטלו מעבודתם, יצאו גם חבר היהודים וראשי הפרושים והצדוקים בשירי שבח והודיה לאל – בידי רבים כפות תמרים, שמתנופפות מעל לרבבות ראשי עם ישראל.

ובראש כלם צועד בטוחות יוחנן כהן גדול נשיא ישראל, כשפניו קורנים ומזהירים והוא לבוש שמונה בגדי זהב, בגדי כהונה הקדושים, המבהיקים לאור השמש הזורחת – וסביבו המשוררים בני הלויים.

כשהגיעו ה“יוצאים” לקבר שמעון הצדיק נפגשו במחנות המנצחים ה“נכנסים”, שירדו בהמון חוגג מראשי הצופים, הולכים הם ומדדים ופוצחים בתשבחות ובהלולים.

למראה פני הכהן הגדול לבוש בגדי קדשו עמד כל הצבא בהדרת קדש.

הרים יוחנן כהן גדול ידיו למעלה וברך את הבאים:

בָּרוּךְ אַתָה בְבוֹאָךָ!

יְקִימְךָ ד' לוֹ לְעֲַם קָדוֹש וְרָאוּ כָל־עַמֵי הָאָרֶץ

כִי שֵם ד' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶךָ, וּנְתָנְךָ ד' אְֶלֹהֶיךָ

לְרֹאש וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָה, כִי תִשְמַע

אֶל מִצְווֹת ד' אְֶלֹהֶיךָ… "

הפך יוחנן כהן גדול את פניו מול ירושלים – וזרמו אחריו כל ההמונים וכל הצבא הקבוע והמתנדבים דרך כל השערים; הולכים אנשי הצבא ונשקם בידיהם וסביבם – האמות, שהביאו את ילדיהן ונתנום להתרפק בזרועות אביהם; הכלות שמסרו לבחירי־לבן את זרי הדפנא וענפי התמרים; הזקנים, שנפלו על צוארי בניהם לנשקם; האבות והאמות השכולים, ששואלים את חברי בניהם שנפלו במלחמה, על גבורתם ואמץ־לבם ורגעיהם האחרונים…; מכירים וקרובים, אוהבים וידידים – כלם מברכים את הנכנסים, וכלם פניהם אל הר הבית דרך שער הבירה ושער השבטים.

פרקו החילים את כלי זינם לפני הכנסם אל הר־הבית, חלצו את נעליהם ובהדרת כבוד הגיעו עד עזרת ישראל, אשר שם עמדו כבר על חמש־עשרה המעלות, העולות מהחצר אל עזרת נשים, הלויים והמשוררים וכלי זמר בידיהם. ובעמוד המחנה סביב־סביב פצחו הלויים בשיר חדש:

הַלְלוּיָה!

יִשְֹמַח יִשְֹרָאֵל בְעוֹשָֹיו, בְנֵי צִיוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָם;

יְהַלְלוּ שְמוֹ בְמָחוֹל בְתוֹף וְכִנוֹר יְזַמְרוּ לוֹ;

כִי רוֹצֶה ד' בְעַמוֹ יְפָאֵר עְַנָוִים בִישוּעָה… –

… רוֹמְמוֹת אֵל בִגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִיפִיוֹת בְיָדָם;

לַעְַשֹוֹת נְקָמָה בַגוֹיִים תוֹכֵחוֹת בַלְאְִמִים,

לֶאסוֹר מַלְכֵיהֶם בְזִיקִים וְנִכְבְדֵיהֶם בְכַבְלֵי בַרְזֶל.

לַעְַשֹוֹת בָהֶם מִשְפָּט כָתוּב – הָדָר הוּא לְכָל חְַסִידָיו.

הַלְלוּיָהּ!

אז יעלה יוחנן כהן גדול על מזבח העולה להקריב לעיני כל העם שעיר חטאת ושעיר אשם ויעשם כמשפט – אולי חטא העם בשוגג בזמן המלחמה ופן אָשֵם במערכות האויב – ונסלח לו.

וכבר היו מוכנים כבשים תמימים בני שנה לקרבן “פסח שני”. – וכל הגבורים נמנו חבורות־חבורות על פסחם וסמכו ידם עליו; שחטוהו פרחי הכהנים, לבושי הבדים וזרקו את הדם כדת; מהרו להפשיט את עורו בהלל ובתודה, הכינו אותו לצליה כחק; גם מצות ומרורים הוכנו – אבל לא נזהרו מנגוע בחמץ משום שבפסח שני המצה והחמץ מעורבים ביחד.

נדרו יקירי ירושלם גם קרבנות שלמים אין־מספר שקרבו באותו מעמד ונאכלו על הר הבית על ידי כל ההמונים המרבים שנתאספו שם.

בשירת “הלל המצרי” המבשרת על גאולת מצרים העתיקה ועל גאולת האומה העתידה לבוא, הסבו החילים על הפסח וכל הקהל ענה אחריהם – וארכו ההלולים ונמשך המשתה שעות מרבות, ורק אחרי חצות הלילה נפרדו כלם איש לביתו, איש למשפחתו.

למחר חגגו על הר־הבית מאות חתנים את שמחת חתונתם; כי מכל אלה שעזבו את ארוסתם והלכו לקריאת־לבם להתנדב למלחמת מצוה, כמעט שלא נפקד איש, – ונשמע בחוצות ירושלים, בשוקיה וברחובותיה קול חתן וקול כלה, קול ששון וקול שמחה, קול אומרים הודו לד' כי טוב – שבעה ימים רצופים…

גם משוח המלחמה יהודה בן יוחנן נשיא ישראל, שנרפא כליל מפצעיו, שנפצע בם בליל העברות, גם הוא חגג באותו יום ביחד עם כל המתנדבים את חג חתונתו עם בת יהושע בן־פרחיה מזרע זרובבל, וגדלה השמחה בבית הנשיא וגברה התקוה הכמוסה בלבו…

*

כמשלש חדשים ארך סדור וחלוק השלל והבזה הרבה שנלקחו במלחמות בית־שאן ועין־גנים, ערי העמק ושמרון וכל ערי הכותים וכפריהם. כל כלי הזין המרבים שנלקחו ביציעות המקדש ובלשכותיו הרבות לפקדון לדורות הבאים; וכל כלי ברזל ובדיל, כסף וזהב ונחשת העברו באש ואחרי כן זרקו עליהם מים טהורים וטהרו, – ואשר לא יבוא באש העבירו במים, וביחד עם כל המלקח: – שלל צאן ובקר, בגדים, שמלות ואהלים, צידה ומזון לרב ואבנים יקרות – חלקו לשלשה חלקים שוים: ליוחנן כהן נשיא ישראל ולבניו חלק אחד, לצבא העברי הקבוע והמתנדבים – בין אלה שהשתתפו במלחמה ובין אלה שישבו ושמרו על הכלים – חלק אחד ולצבא השכירים חלק אחד – חלק כחלק.

שמחו השכירים־הנכרים על מתנתם זו; ברכו את אלהי ישראל, אלהי הצדק והישר, שלמד את עמו מדה זו, שאינה מצויה אצל עמים אחרים; הבטיחו את אמונתם ומסירותם לשלטון יהודה גם לימים הבאים; שמחו גם צבאות היהודים על חלקם הרב, אע"פ, שלא זו היתה מטרת צאתם למלחמה –, אך יוחנן כהן גדול סרב לקבל את חלקו שנתן לו לפי חקי המלחמה, לא בשביל עצמו ולא בשביל בניו ומשפחתו, וכאברהם אבי עם העברים בשעתו אמר: “הרימותי ידי אל ד' אל עליון… אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח… " מכל השלל הזה. בנפשותם הביאי האנשים האלה את כל זה – ולנפש האומה יהיה כל זה – ועתה חלקו את כל העשר הזה ליתומי הנופלים במלחמה ולאלמנותיהם, לאבות השכולים ולאביוני אדם, שסבלו במלחמה…”

מצא חן מעשהו זה של נשיא ישראל בעיני העם מאד, – אבל עוד יותר התפלא העם כשנודע לו, כי גם המדינות שנכבשו ע"י בני יוחנן בבית־שאן ובעין־גנים, בעמק יזרעאל ובקרבת התבור, בשפלת שקמונה ובמפרץ עכו, ואשר על פי חקי הצבא העתיקים – החצי מהן רכוש נשיא העם הוא. גם את זה מאן יוחנן לקחת לא לעצמו ולא למשפחתו, באמרו: “די לי בירושת אבותי ובכבושי מלחמותי הראשונות בעזה ובאשקלון, במדבא ובסלע אדום” – ויצוה על עושי דברו לחלק את שדות המדינות הנכבשות, חצרותיהן ובתיהן למשפחות היתומים, להושיבם באחוזות ההן ולתת לכל אחד סעד ועזר, כדי שיוכל להתנחל שמה.

הרגישו כל ישראל, כי נשיאם יוחנן כהן גדול לאל עליון הוא היה לב האומה, המרגיש בצרכי אברי כל העם; משתתף הוא בצרתו ובשמחתו מתערב; סעד הוא ליתומים ועזר לאלמנות, מרחם על הקטנים ומחבב את הגדולים…

*

ובעוד האמה ששה ועליזה על נצחונותיה ומתפארת בנשיאה הצדיק, המושל ביראת אלהים ובאהבת אדם" הופיע יום אחד בארמון החשמונאים, ידיד נעוריו של יוחנן, אלעזר בן פועירא בלוית גדולי הצדוקים, כלם לבושים בגדי־מלחמתם לתפארה, פניהם מאירים וצוהלים ובפיהם הצעה: “לשום על ראש יוחנן עטרת המלוכה בעד פעולתו הרבה לעמו, והיה הכהן הגדול גם המלך ליהודה הגדולה, וכתר המלכות שהוסרה מראש האומה זה יותר מחמשה עשר דורות תושב לעם”, הבטיחו הצדוקים, כי רבים מהפרושים ידם תכון עמם, וכי כלם מכירים בקדושתו ובערכו של הנשיא, שראוי הוא להיות מלך בישראל.

פחד ורחב לב יוחנן על הכבוד הזה, שאליו כמהה נפשו זה מכבר, אבל בדברים ברורים ענה, בפנותו אל אלעזר בן פועירא: “אלמלי הייתי חושב, כי לי יאתה עמדת מלך יהודה, כי אז לא היתה לי יד מושיטה הכתר ברוכה יותר מאשר ידך, ידידי מנער ומצילני בעת צרה. – אבל בפרוש חרות על הלוחות שקבעה האומה בהיכל לאבי, שמעון התסי, כי ימשל הוא ביהודה " עד אשר יקום נביא אמת ויקומם את מלכות בית דוד”…" ואין אני רשאי להפר את רצונו של העם וחוקותיו ולכן די לי בציץ הקדש, נזרה של כהונה שעל מצחי, וכתר המלכות ראויה תהיה ליוצאי חלצי בית וד…

הבינו הצדוקים את גדל נפשם של נשיאם, וכי עצתם לא תכון הפעם ויבינו גם את רמזי דבריו וישמרו את הדבר בלבם…

אז החליטו מפקדי היהודים והנכרים להציב מצבת זכרון לנשיא בחייו, וינדבו כל אחד מזהב שללו ומכספו, ויבנו מצבת אבן מאבני ירושלם האדמדמות, אבנים חלקות ומשפות, כתבנית רמות המצרים, רחבה מלמטה עשר אמות וצרה מלמעלה אמה אחת, רבועה וקומתה שמונה עשרה – ויעמידוה לא הרחק מארמון החשמונאים, מצפון לעליה, הנשקפת אל שער השלכת, ועליה חרתו בכתב אשורי, למען ירוץ כל קורא בו:

בשנת

העשרים ושבע

ליוחנן בן שמעון

כהן גדול לאל עליון

שלח ד' את נצחונותיו

על היונים מרשיעי ברית

ועל הגוי הנבל הדר בשכם

בידי הנשיא הכהן מתתיהו

מפקד צבא המלחמה ויהודה

כהן משוח המלחמה לפני שמש

ינון שם נשיא יהודה ויתברכו בו

גויים ויאשרוהו דור לדור יספר

עלילות גבורותיו צדקתו וישרו

בימיו תושע יהודה ותשכן לבטח

הלא היא “מצבת יוחנן כהן גדול” עד היום הזה. –

סוף

(חזיון אגדי)

(עפ"י אגדת המדרש –ברוחה ובסגנונה)

המשתתפים:

דמות⁻נֹגַהּ

בת⁻קול

מלאכים, אראלים

“אבות העולם” – אברהם,יצחק ויעקב

“הרועה הנאמן” – משה רבנו

“נביא החרבן” – ירמיהו הנביא

רחל אמנו

הַגָלֻיּוֹת

התורה

אותיות ה“כתב”

השמש

מקום החזיון:

ה“פתיחה” –על הר⁻הבית

מערכה א': שם

מערכה ב': א) מערת⁻המכפלה

ב) ערבת⁻הירדן

ג) בדרך בין ירושלם וחברון

מערכה ג': א) על נהרות בבל

ב) בדרך בין ירושלם וחברון

מערכה ד': על הר⁻הבית.

זמן המחזה: ליל חרבן הבית והלילה שלאחריו.

פְּתִיחָה

(עלות השחר; אדמומית מזרח מַוְרידה את הר־הבית ואת המקדש המתנוסס עליו; שומרי החומות בצפון ההר, “במקום התורפה”, נרדמים על כלי־זינם, כשפניהם צמוקים מרעב ומביעים עיפות מרב עבודה;

הכהנים לבושי הבדים, שוכבים כלם זה אצל זה על־יד פתחי בית המקדש הסגורים, שומרים את מבואיו; פניהם חמרמרו, ידיהם רזות ודלות, נרתעים רגע־רגע משנתם ומחזותיהם נפלטות אנחות מרסקות;

שערי בית־המקדש נפתחים באפס־יד; הזהר שיוצא מקדש־הקדשים מבהיק ומאיר ומתפשט סביב־סביב;

דְמוּת־נֹגהּ עטופת פורפירה של אורה מתלבטת בקירות הפנימיים מופיעה עם הזהר הַמַגִיהַּ דרך שערי המקדש, מחליקה על העמודים יכין ובעז, מנשקתם ומגפפתם, מרכינה ראשה כלפי פתחו של ההיכל).

דְמוּת־הַנֹּגַהּ:

בא היום, הגיעה השעה

– יום צר ומצוקה, יום שואה ומשואה –

מעוני זה אעזבה, מקדשי אטושה…–

מזבול שמים ארצה ירדתי,

אראלי רקיע שם זנחתי

ולמטה משכני העתק העתקתי

בשביל עמי ישראל, שבטי בחירי –

אבל חטאו לי בני, בי בגדו

מחקותי סרו, בריתי הפרו….

עכשו מה לי פה ומי לי פה?

עכשו למקומי הראשון שוב אשובה

אל בין שרפי מעל, יתומי שחק,

אליהם אחזורה – ושם “במסתרים”

תבכה נפשי על עמי⁻סגולתי…

(דמות⁻הנגה טסה על ההר סביב, מתרוממת כלפי שער השבטים, אשר מעבר השני נראים חילות האויב, כשהם מתנועעים כצללים עם דמדומי השחר, מכינים את כלי⁻הקלע ואבני⁻הבלע לירות על העיר – אל “מקום⁻התורפה”).

דְמוּת⁻הַנֹּגַהּ:

יבואו השונאים ויכנסו לבית

שאדוניו עזָבו וממנו יצא!

יבואו הצרים ויקצצו הכרם

ששומרו הניחו ונטשו!

יַגלו את עמי,

יחריבו את מקדשי!…

ואני – – – –

שחוק לבריות אהיה, לעג ליצורי!…

(מרחפת סביב⁻סביב על ההר, מגעת שוב לכתלי המקדש החיצוניים, נוגעת ב“יכין ובעז” שומרי הפתח, מנשקתם ומחבקתם ובעינים כלות וברחמים רבים מביטה אל פנים המקדש ונשארה עומדת על מפתן שער⁻המזרח של ההיכל).

דְמוּת⁻הַנֹּגַהּ:

הוה שלום בית מקדשי!

הוא שלום בית מלכותי!

הוה שלום בית יקירי,

הוה שלום!…

מעכשו הוה שלום!…

(מציצה ומסתכלת עוד פעם פנימה, אל מקום זהר שני הלוחות, המונחים בארון הברית; מעיפה עין סביב אל ההר, מרימה כנפיה מעלה, בוזעת את פורפירת האורה ומשליכתה ארצה. מתרוממת וטסה אל הר הזיתים הנשקף מזרחה ולאט⁻לאט נעלמת…

הזהר של שני הלוחות דעך פתאם, כשאבני הלוחות נשקעות באדמה ונגנזות.

באותו רגע–וכלי הקרע של האויב מרעימים בקול, נשמע נפץ אבנים, רעש קלעים ענות גבורה; חומת העיר נפרצה, שערי הברזל נבקעים ו“ההר” נכבש…

השומרים המתעוררים בצוחת⁻מות נופלים חללים בידי הצר, המתפרץ כנחל שוטף ישר אל המקדש.

הכהנים, לבושי הבדים, שומרי ההיכל, תשושי⁻הכח, מתעוררים בבהלת⁻מות. רגע עומדים תמהים למראה דלתות המקדש שנפתחו באפס⁻יד; בחרדה מתבוננים הם לקדש⁻הקדשים שנתרוקן מזהרו ונופלים אין⁻אונים ארצה. באותו רגע ולהקת שרפים יורדים מן השמים כשידיהם אוחזות לפידי אש ומבעירים אש במקדש מתוכו ובארבע פנותיו… למראה המקדש הבוער מתרוממים הכהנים בצוחה וביללה, משליכים את עצמם אל להבות⁻האש, נפשם יוצאת ומתלכדת בעשן המקדש המתמר ועולה ישר השמימה).

מערכה ראשונה

(לילה חסר כוכבים, ממש חשך; עננים שחורים כבדים מרחפים ברקיע ומכסים את הלבנה הפגומה, המתפרצת לפעמים להציץ בעדם לראות מה נעשה “בהר”; ההר כלו גלי אבנים נשרפות–הרס בכל, שאיה ושממה; אבני החומה נתצו ומתגלגלות בכל צד; במקום המקדש–ערמות עפר ועשן יוצא מתוך כלי הקדש, שטרם נחרכו כלם; גופות הכהנים הנשרפים מתגלגלים על יד האודים העשנים; לפרקים מתלקחת להבת⁻אש חלשה ומאירה באור מחריד על החרבות סביב⁻סביב, ועל חילות שונאים שנרדמו שכורי נצחון ושללם למראשותם.

במרחבי ההר, מעל לעננים השחורים, נראה זהר קל המרחף לארך ההר ולרחבו, מבריק וכהה, מאיר ודועך; בו נראה כסא כבוד בו דמות⁻הנגה עטופת פורפירה בזועה וגרועה, ופמליא של מעלה–כרובים, שרפים, אופנים וחיות⁻הקדש שחוחי ראש ואבלים עוטרים אותה מכל צד; מרחף הכסא סביב⁻סביב, יורד על אבני חומות העיר הדרוסות, מתנשא לאט ומתבונן אל גלי⁻האפר, שגחליהם עודן לוחשות, לסוף מתיצב מעל למקום המקדש, מול קדש הקדשים הנשרף).

דמות⁻הנגה:

(כשהיא מסתכלת אל האפר ואל אודי האש, שעשנים עדין).

בודי זהו ביתי שהחרבתי,

בודי זוהי מנוחתי שהשבּתי!…

מביתי יצאתי – והאויב בו נכנס;

כבודי זנחתי–וחצר חִללו…

ידו לא השיגה, חרבו לא אכלה

כל עוד בתוך עמי אני שכנתי,

כל עוד במקדשי נוי שמתי…

הבוז לשונא!

קריה כבושה כבשת,

בית שרוף שרפת,

עם הרוג הרגת!

(המלאכים והכרובים וכל הפמליא של מעלה בוכים מר, מכסים את פניהם בכנפיהם ומתיפחים; דמות⁻הנגה יושבת על כסא⁻כבודה, ראשה מורד מטה ודמע תדמע עינה חרש…

מתעוררת ומביטה… על גלי החרבות).

דמות⁻הנגה:

אוי לי על ביתי שהחרבתי!

אוי לי על מקדשי ששרפתי!

אוי לי על עמי שכליתי!…

בני, היכן אתם,

כהני, היכן אתם,

אוהבי, היכן אתם?…

(מתוך החרבות נראה הנביא ירמיהו, כשהוא יושב על אחת האבנים השרופות ערום ויחף; אדרת הנביאים שעליו קרועה ומרוטה, שערות ראשו תלושות ואפר על קדקדו; פניו חמרמרו מבכי, ראשו מורד על ברכיו ובוכה).

ירמיהו:

באו ימי השלום,

הגיעו ימי הפקודה…

השכם והערב נבאתי,

השכם והערב הוכחתי,

התריתי ימים על שנים –

ועמי שכחוני–

ואת ד' לא דרשו.

הצור, תמים פעלך,

אל אמונה ואין עול;

כמעשי איש וכפעלו תשלם לו

וכחטאת עם ופשעיו תפקד עליו…

(דמות הנגה מרחפת עצובה ואלמת. המלאכים טסים אחריה, כשהם בוכים מר, החשך מתעבה).

דמות⁻הנגה

– (כשהיא מקשבת לדברי ירמיהו):

ירמיהו נביא⁻אל!

בטרם אצרך בבטן לנביא יעדתיך

למדריך ומוכיח לעמי נתתיך

ורק ליסר ולהוכיח פיך אלפת

לנתש ולנתץ, להרס ולקלל –

ולאהב לא למדת ולנחם לא ידעת…

בתוך חפתו מת בני יחידי –

ולבך אינו כואב עלי,

ולנחמני אינך יודע…

על פשעי עמי להתריע ידע תדע

ולנחמני שכחת⁻ולא פקדתני…

איה “אבות העולם” בזכותם בבניהם בחרתי?

איה “רועי הנאמן” בידו תורתי למו נתתי?

קרא להם: – הם לפקדני יבואו,

הם לנחמני ידעו

על שכרי אתי יבכו

הם מעצבי ינחמוני!…

(הפמליא של מעלה מתרוממת עָל⁻עָל, דמות הנגה בכסא כבודה מסתירה פניה ובוכה).

דמות⁻הנגה:

אוי לו למלך –שבנערותו הצליח,

ובזקנותו לא הצליח!…

(כלם מרחפים סביב⁻סביב; יורדים על החרבות ונשאים למעלה–ומן ההר לא יזוזו).

מערכה שניה

א) מערת המכפלה.

(דרך פתח רחב נכנסים אל מערה עמקה, שבה שלשה מבואות לשלשה חדרים חצובים בסלע; לפני כל מבוא תלויה מנורת⁻שמן דולקת; בעמק כל חדר נראות מטה מוצעת ועליהן ישנים “אבות העולם”; מעל לכל מטה דולק נר⁻תמיד.

ירמיהו הנביא עומד על מפתן הפתח הרחב).

ירמיהו:

עמדו אבות עולם,

ישני חברון קומו,

עמדו–רצון המקום הוא!

קומו–הגיע זמן

שאתם מתבקשים לפני המקום…

(קול אבות⁻העולם מגיע מחדרי המערה):

– למה ומדוע, נביא אלהים,

במנוחתנו תרגיזנו?

אלפים שנים הננו ישנים,

אין בא ומעיר אותנו,

אין מחרידנו ממשכבנו…

ירמיהו הנביא

(כשהוא מתרחק מפתח המערה):

קומו אבות העולם,

ישני חברון הקיצו, –

הגיע זמן –

שאתם מתבקשים לפני המקום.

ירמיהו:

– (כשהוא מתרחק ממי הירדן)

עמוד בן⁻עמרם, רועה נאמן,

מקבר⁻סתרך אלינו הופיע,

הגיע זמן –

שאתה מתבקש לפני המקום

ולמה ומדוע? – מי בא בסודו

ויקשב דברו ויבין רצונו?… (ירמיהו נעלם).

משה רועה נאמן:

– (כשהוא מופיע מתוך מערת⁻פלא כלו עטוף בגדי⁻כבוד שלמת זהר, סביבו מרחפים עדת כרובים ומלאכים).

מלאכי אל, משרתי עליון

כלום לא שמעתם, כלום לא ידעתם

יוצרי מקברי מדוע קרא לי,

מדוע ממשכבי החרידני?…

המלאכים:

(עטופי אבל, פניהם מביעים צער, בוכים ומתאבלים)

משה רועה נאמן–

כלום לא שמעת, כלום לא ידעת:

המקדש חרב, ישראל גלו,

ירושלם עיים היתה,

הר⁻הבית לגלי⁻עפר

סלקה שכינה מישראל

אין לה מושב בארץ…

ולמה ומדוע?–מי בא בסודו

ויקשב את דברו וידע רצונו?

(ירמיהו נעלם).

(אבות⁻העולם מופיעים – אברהם באמצע, יצחק מימינו ויעקב משמאלו, יוצאים מפתח המערה והולכים בדרך לירושלם – לבית המקדש).

ב) עַרְבַת⁻הַיַּרְדֵּן.

(מעבר לירדן מזרחה, בגבה הרי מואב מתנוסס הר⁻נבו ועליו מערה, שמלאכים וכרובים מרחפים עליה לשמרה; נראית המערה פעם על ההר, פעם במורד, ופעם בעמק; ונעלמת מעין רואה.

ירמיהו בא ועומד על הירדן ממערבו מול המערה).

ירמיהו:

בן⁻עמרם, רועה נאמן, קום!

מסתר⁻קברך הופיע!

עמוד, רצון המקום הוא!

הגיע זמן שאתה מתבקש לפניו…

(נשמע קול עמום מהמערה הנסתרה):

אלפי שנים נסתר קברי מעין איש,

אלפי שנים ממשכבי לא החרידוני,

אלהי לא בקשני, בשמי לא דרש

ומה היום מיומים, כי להקיצני אמר?…

יושבה היא ומתאבלת

על אפר גלי⁻קדש

ונחומים מבקשת…

(משה רועה נאמן קורע את בגדי הכבוד, שלמת⁻הזהר, מניח ידיו על ראשו, בוכה והולך מול ירושלם)

ג) בדרך לירושלם – למקדש.

(משה נפגש באבות העולם, שהולכים תמהים ומשתוממים; ירמיהו מתגלה והולך אחריהם מרחוק).

אבות העולם:

מה לך בן⁻עמרם, מה לך רועה נאמן?

האמנם גם אתה מקברך נרגזת

לפני יוצרנו כמונו נתבקשת?

ומדוע בגדי כבודך קרעת,

שמלת הזהר,

שהלבישך יוצרך לפני מותך?

משה רועה נאמן:

הוי, אבות העולם, הוי ישני חברון;

כלום לא שמעתם, כלום לא ידעתם?…

המקדש חרב וישראל גלו,

ירושלם עיים היתה,

הר⁻הבית, לגלי⁻אפר;

סלקה שכינה מישראל

אין לה מושב בארץ

יושבת היא ומתאבלת

על גלי אפר קדש

ונחומים מבקשת…

אבות העולם:

(קורעים בגדיהם, מניחים ידיהם על ראשם, בוכים ומיללים והולכים מול ירושלם).

בניניו, זרענו, צאצאינו

לבנו, לבנו אליכם…

ככוכבי⁻שמים נתנכם אלהים,

לעם⁻סגולה וממלכת⁻כהנים;

כל גויי הארץ בכם נברכו–

עתה כעפר לדוש הייתם;

ארצכם שממה, מקדשכם חרב,

לחרפה ולקלס בגוים⁻שונאיכם

ולארץ טמאה בגולה הלכתם.

(אל משה רועה נאמן)

לצאת אחרי בנינו בגולה,

לארץ העמים, לארץ טמאה,

לראות מה עלה להם ומה קרם–

לא נוכל אנחנו:

פה בארץ מתנו, פה גם נקברנו.

אתה, רועה נאמן,

צא⁻נא וראה בצאן עמך.

לך וראית בסבל בנינו בשבי הלכו

מי מניח ידו הקשה עליהם…

משה רועה נאמן:

– (לירמיהו, שעומד מרחוק).

ירמיהו נביא⁻אל

בימיך היתה לצאני ככה–

עתה לפני תלך

והראני מקום תחנות צאני האובדות,

מי עליהם ידו מניח

מי שבטו הקשה מניף

ומה עלה להם בגלותם…

ירמיהו:

רועה⁻נאמן, הקשית לשאל,

הדרכים חללים מלאות

הארץ בדם הרוגים מרבצת

אין ללכת בשבילים!…

משה רועה נאמן:

ואף⁻על⁻פי⁻כן!..

בצרת עמי לי צר וברעתו רע לי

לפקד את צאני אני רוצה–נלכה!

(נפרדים מעל אבות העולם, הולכים מול נהרות בבל

אבות⁻העולם הולכים מול ירושלם, קרבים לקבר רחל)

יעקב:

צאי מקברך נפש נענה,

עם אבות העולם על בניך בכי,

כבכורך אהובך כן גם בן⁻אונך

יחד מארצם נדדו, למרחקים הגלו…

(רחל עלה מקברה, עטויה שק, הולכת מרחוק אחרי אבות העולם מול ירושלם והמקדש).

מערכה שלישית

א) על נהרות בבל:

(המוני הגליות נפוצים משני צדי הנהר–אנשים ונשים, זקנים ועוללים; רובם אסורים בכבלי ברזל ופניהם שזופים ודלים; ילדים מתים שוכבים בחיק אמם המתיפחת; תינוקות גוססים יונקים שד אמם המתה; גופות חללים מוטלים בחמה, תפוחים ונרקבים; על ערבי הנחל תלויים כנורות ותפים וכלי⁻שיר; והלויים, אליונות ידיהם כסוסות ודם נוטף מהן, יושבים וראשם מורד.

משה רועה נאמן וירמיהו נראים מרחוק. למראיהם מרגשת הזדעזעות בין הגליות; כלם קמים, הפצועים הגוססים, הרעבים והצמאים, צועקים מרב כאב ומתחננים לקראת הבאים; הלויים מרימים אצבעותיהם הפצועות–וכלם בוכים מר בהרימם עיניהם אל משה רועה נאמן).

הגליות:

(כשהם מראים אחד לשני על משה הרועה הנאמן)

בן⁻עמרם, בן⁻עמרם!

בן⁻עמרם רוענו הנאמן

מקברו יצא ולגאלנו בא;

מעבדות מצרים פדה אבותינו

משבי בבל יגאל את בניהם…

בת⁻קול יוצאת ממרום:

גזרה היא מלפני⁻קבלוה!

אחרי מדותי אין להרהר!…

(משה וירמיהו קרבים לגליות, עוברים על פניהם, מתבוננים אל החללים ואל האסירים, אל הגועים והנמקים אל העוללים הגוססים בחיק אמותם, אל הזקנים הפורשים כפיהם אין אונים…)

משה רועה נאמן:

– (לעצמו)

בני–צאני, צאן מרעיתי

גדול שברכם כים לאין מרפא…

להחזירכם עכשו אי⁻אפשר

גזרה נגזרה ואין להפרה,

אחרי מדות⁻יה אין להרהר…

אבל הוא גם יחזיר אתכם:

רגע באפו, חייכם ברצונו

בתשובה חזרו–ולארצכם תשובו…

(עובר על הגליות עוד פעם ומתרחק ונעלם).

ירמיהו:

(עובר על הילדים והתינוקות העטופים ברעב, מגפפם ומנשקם; נותן את ידיו בקולרון של הצעירים האסירים, תוחב את ראשו בשלשלאות של הזקנים הכפותים; הוא בוכה לנגדם והם בוכים עמו).

אחי ועמי–כל⁻כך אירע לכם

יען לנבואת⁻יה לא שמעתם;

עכשו בגולה–אנא חזרו בתשובה

והמרחם אתכם ירחם

ולארצכם יחזיר אתכם.

(הולך אחרי משה המתרחק; הגליות, בראותם את ירמיהו מתרחק גם הוא–צועקים אחריו, בוכים ומתחננים).

הגליות:

אבינו ירמיהו, נביאנו, חוזנו

אל נא תניחנו, אל⁻נא תעזבנו!

אמנם באלהינו פשענו, בו מרינו

אתה הוכחתנו, אנחנו לא שמענו,

עתה יסרנו אלהים ונוסר;

לדבריך נקשיב, בקולך נשמע,

השיבנו לארצנו–ולאלהינו נשוב…

ירמיהו:

אחי ועמי–מעיד אני עליכם

ארץ ושמים וכל צבא מרום:

אלמלי בכיה אחת בכיתם

אלמלי פעם תשובה עשיתם,

בשבתכם בארצכם, בציון מולדתכם –

לא גליתם…

עכשיו–אם אתְּכם לבבל אלכה

אין מנחם לשביה הנשארת בירושלם

אין מקונן לחרבות היכל,

ואין תקומה לארץ השוממה.

שמה אלכה, והארץ אתקינה

לבניכם אחריכם:

אחרי שבעים שנה לארצם ישובו

כדבר אלהיכם.

(הולך אחרי משה ונעלם גם הוא)

ב) בדרך לירושלם ולמקדש.

(הגליות בוכים מר, מתפלשים בעפר, צעקתם גדלה משעה לשעה.

משה וירמיהו עולים במעלה הר⁻ציון אצל קברי מלכות בית דוד, פוגשים באבות העולם וברחל שהולכת אחריהם מרחוק).

אבות העולם

–(למשה רועה נאמן):

משה רועה נאמן–

מה גורל בנינו, מה בגולה הגיע אליהם,

איפה מנוחתם, אנה ספרה ואל תכחדה!

משה רועה נאמן:

מהם–נהרגו נטבחו,

מהם–כפותות ידיהם באזיקי⁻ברזל,

מהם–אסורים בשלשלאות צואריהם,

מהם–מתגולים רעבים צמאים לשמש⁻לוהטת,

מהם–משלכים בדרכים ונבלתם כסוחה,

מהם–ערומים בלי לבוש, לראוה לצריהם…

אבות⁻העולם, משה רועה נאמן, ירמיהו נביא⁻אל, רחל אמנו

(כלם יחד סופקים כפיהם ובוכים):

וַי, וַי–מה לבנינו הגיע:

יתומים היו בלי אב,

בחצצי הרים יחפים ילכו

בחם צהרים בלי מחסה,

בקר הלילה בלי כסות לעורם…

משאות חול על צוארם

רק פיהם לבלע אין יכולים

אין לחם להשביע רעבים,

אין מים להרוות צמאים…

על צוארם נרדפו

מעמלם לא הונח להם…

(עולים כלם בבכי ויללה דרך העפל אל הר⁻הבית.

המזרח מחויר ומלבין, קרני שמש חלשות נראות במרום הרקיע).

משה רועה נאמן

– (אל השמש):

ארורה אַתְּ השמש!

למה אורך לא מנעת

בבוא האויב אל הקדש?

למה מאור יום לעינים –

אם כל קדש בלעה צלמות?…

השמש:

משה רועה נאמן!

בחיי נצחך ובאורי⁻עולם:

להאפיל תהום רציתי–ולא הניחוני,

להקדיר שמים אמרתי ועצרו בעדי

בשבטי אש הלקוני ועלי פקדו:

צאי והאירי אורך!…

ומבושה ומחוורה לעולם יצאתי

ולצר הצורר אורי הגהתי…

אבות העולם, משה רועה נאמן, ירמיהו ורחל אמנו:

(כשהם עולים על הר הבית, אל מקום המקדש, שמלא גלי אפר, עיים וחרבות; נגשים אל המקום, שהיה ההיכל עומד, חוננים את האבנים השרופות, מנשקים את עפר המקום, מטפחים על ראשם ומיללים):

וי, וי – מה למקדשנו הגיע

זיוו הועם, זהרו חשך

אור העולם כבה…

וי, וי–ההיכל נשרף, הלוחות נגנזו

וצאן קדשים לכליה.

(עומדים כלם ובוכים, מרימים ראשם אל דמות⁻הנגה והפמליא של מעלה המרחפות סביב⁻סביב).

מערכה רביעית

(אבות העולם, הרועה הנאמן, ירמיהו ואחריהם רחל אמנו לבושי שק ואפר על ראשם צועדים על החרבות, נכשלים באבנים השרופות, בוכים ותולשים שער ראשם; עוברים הם משער חרב אחד לשני–חרבה ושממה בכל, אפר וגויות מתות; הם מגיעים עד מקום דמות⁻הנגה המרחפת עם פמליא של מעלה על גלי האפר ההולך וכבה ודועך.

המלאכים והכרובים למראה אבות העולם והרועה הנאמן, מתיצבים סביבם שורות⁻שורות כמתאבלים על מת וסופדים).

המלאכים:

דרכי ציון אבלות, בלי באי מועד;

נשמו מסלות, שבת עובר ארח;

החגים הופרו, הקרבנות שבתו,

נדמו המשוררים, ישראל בגולה…

אבות העולם:

אוי לנו!

בנעורינו נסים נעשו לנו

בנינו הצליחו, גדלו ועשו פרי–

ובזקנותנו–בנינו מארצם גורשו,

בגולה הלכו⁻שכולים חיינו…

משה רועה נאמן:

אוי לי!

מעבדות לחרות עמי הוצאתי,

רועה נאמן להם במדבר הייתי,

ועכשו צאני–האויבים קרעון

למשסה ולחרפות לגויים היו…

(בכיה כללית של המלאכים והכרובים, של האבות והרועה⁻הנאמן; הפמליא של מעלה מרחפת סביב דמות⁻הנגה, שהיא כמו נרדמה, כביכול; האבות עומדים למולה, אחריהם משה, אחריו ירמיהו ורחל אמנו מרחוק).

דמות⁻הנגה

(מתעוררת):

מלאכי עליון,משרתי רקיע

למה שורות⁻שורות הספד קשרתם?

המלאכים:

שורות⁻שורות הספד קשרנו

לאבות⁻העולם–שוממים ובוכים

בהר קדשך עומדים הם ותוהים,

ורחמיך הרבים להם לא נכמרו;

שורות⁻שורות הספד קשרנו

לרועה נאמן, אהובנו מאז;

בהר קדשך עומד תוהה

ורחמיך הרבים לו לא נכמרו..

דמות הנגה:

מה לידִידַי בביתי?

מאז לעולמם נפטרו

לפקדני לא באו

למשכָּני לא דרשו

ולמה עכשו קמו, נעורו

במקום קדשי פני לַרָאות?…–

אברהם–

(כשהוא בוכה וממרט זקנו, תולש שערות ראשו, מכה את פניו, קורע את בגדיו, זורק אפר על ראשו, נגש קרוב אל מקום דמות⁻הנגה, סופד וצועק ומראה על החרבות):

מפני⁻מה נשתניתי מכל אמה ולשון–

כל מקדש על מכונו יוסד,

כל עיר על תלה בנויה,

כל עם בארצו מתערה

ובירת בָּני ירדה שאול תחתיה

מקדש אלהיהם שמה ושאיה;

בָּני הגלו ולארצות הצר נפזרו,

בושה וכלמה לעם ולאבותיו…

(פונה אל הדמות):

מפני מה את בָּני הגלית?

מפני מה בידי האויב מסרתם

בכל מיתות משונות נהרגו?…

מפני מה מקדשם החרבת–

מקום שהעליתי את בני יחידי

עולה לפניך?…

דמות⁻הנגה:

בניך חטאו, ברית עולם הפרו,

באלהים כחשו, מצוותיו לא שמרו

על כן הגליתים, על כן השימותים

בעונם כי גדול, בפשעם כי רב…

אברהם:

מי יעיד בבני, מי בהם יענה

כי ברית עולם הפרו, בתורתך כחשו?

דמות⁻הנגה:

תבוא התורה ותעיד בישראל

כי קדושתה חללו, בחקיה מאסו.

התורה:

– (מופיעה, כשהיא עטויה זהר, קרניה מאירות, האראלים חרדים לקראתה, ומרחפים סביבה, קרבה לאט לכסא הדמות – וטרם תפתח פיה, ואברהם מקדימה).

אברהם:

בתי!

אַתְּ עדות נאמנה–על מה תעידי!

על ישראל שעברו על מצוותיך, בך כחשו?

אלי נא הביטי ובפני נא הגידי:

תתקע"ד דורות צפונה היית

במסתרי שחקים בחביון אלהַּ;

כבוד זהרך דק לעין שדי נגלה.

ועת לבני⁻אדם בא זמנך להגלות–

מי אותך קבל,

מי נעשה לנשמע הקדים?

כל אומה ולשון עליהן חזרת

לקבלך סרבו, מצוותיך דחו –

רק בָּני, בהר סיני עליהם הופעת,

בחרדת קדש אותך קבלו, בחבה ואמון –

ובהם בתי, להעיד תאמרי,

ביום צרתם בהם תתעללי?…

(קרני התורה מועמות, מרכינה ראשה כמו מבישה, מתרחקת אט⁻אט אחורנית מלפני כסא כבוד הנגה, כשאראלים וכרובים מרחפים סביב⁻סביב).

דמות⁻הנגה:

עשרים ושתים אותיות הכתב

מימות עולם כעטרת⁻יה קבועות,

בהן העולם נברא בעשרה מאמרות

ולבני⁻אדם עלי אדמות שלחתין

בערב שבת עם חשכה–

לפני תבאנה ובישראל תעדנה

על חלול קדושתן בידי עם מרי!…

(כ“ב האותיות מופיעות בשורה ארכה אחת אחרי השניה; כלן מעלפות אור מבהיק כצבעי הקשת; ה”אלף" בראש מפיצה קרני זהר ואור נגשת עד כסא⁻הכבוד, עומדת במקום שהתורה עמדה–שמתרחקת עכשו ונעלמת).

אברהם

(פונה אל האלף):

ראש האותיות בכתב אֳלֹהַּ

ראש אמת, דַּברי ובפני העידי:

זכרי יום הִגְּלות אלֹה על הר⁻סיני

ובך פתח: “אָנֹכִי אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ”

ומי אומה ולשון, מי גוי ועם

קבלו אלהים אחד ומיוחד –

מלבד בני?

וּלרעת עמי תעידי ובהם תתעללי?

(קרני האלף כהות, סרה הצדה מבישה וכלמה… דמות⁻הנגה רומזת “לבית”, שתבוא אחריה)

אברהם

(מניע לה בראשו):

מי בחמשי תורה זריז יותר מבני?

מי לילדיו הקטנים, ילדי⁻תם

על פה משנן: בְּרֵאשׁית בָּרָא…

ראשית התורה–תמה וברה

שאותך אלהים העמיד בראש–

ולהעיד בבני אַתְּ אומרת

וביום אידם בהם תתעללי?…

(זהר ה“בית” כבה, נגהה הולך ומועם, אחריה גם שאר האותיות אורן דועך–כלן סרות אחורנית אט⁻אט, מרכינות ראשן כמבישות ונעלמות.

דמות⁻הנגה כאילו עגומה, כביכול, פניה מתכרכמים ועצובה, אבות⁻העולם, אברהם יצחק ויעקב, נגשים אחד אחרי השני קרוב לכסא⁻הכבוד; הרועה הנאמן אחריהם, ואחריו רחל אמנו וירמיהו אחריה).

אברהם:

מארץ מולדתי על פיך נדדתי,

בארץ לי הראית אהלי תקעתי;

ב“בתרים” אתי ברית עולם כרת:

“לזרעך את הארץ הזאת נתתי”.

ועוד טרם בן לי נולד – בך האמנתי

ואחרי דבריך לא הרהרתי.

ולמאה שנה בבן יחיד נפקדתי

בן⁻טפוחים, זרע תקותי ומאויי–

ורק גדל וייף, רק לצאצאיו קויתי,

“והעלהו לי לעולה” עלי פקדת–

ואחרי דבריך לא הרהרתי;

על ההר הזה בידי עקדתיו

ועל המזבח לקרבן לך העליתיו–

ולא תזכר לי זאת

ועל בני לא תרחמה?…

יצחק

(קרב אל דמות הזהר):

יחיד ורך לאמי הזקנה

אהוב וחביב להורי הייתי;

וכשהעלני אבי אל אחד ההרים

“אלהים יראה לו השה” הוא הורני.

ואני את גורלי ידעתי

את מר קצי הבן הבנתי–

ואחרי דבריך לא הרהרתי

ואת פקודי לא עכבתי

במקום הזה ברצון נתעקדתי

את צוארי פשטתי כעולה לפניך–

ולא תזכר לי זאת

ועל בני לא תרחמה?…

יעקב

(קרב אל דמות הזהר):

מעט ורעים היו חיי

אבל סימן לבנים הייתי…

באהלי שם ועבר

תורה בנעורי למדתי

ואיש תם יושב אהלים הייתי.

וכשלקחתי את הבכורה בעצת אמי

ומפחד אחי עשו מארצי נדדתי,

ועשרים שנה בבית לבן גרתי–עֻניתי

–ביום אכלני חרב וקרה בלילה–

לבָני דָאגתי, ליוצאי חלצי

עליהם אמרת להרבות זרעם

כעפר ארץ וצאצאיהם כחול הים…

גם עת לארץ אבות מלאך⁻יה עלי פקד

ועשו אחי במחנה כבר פגשני

רק לבני דאגתי

עליהם נפשי מסרתי.

ולא תזכר לי זאת

ועל בני לא תרחם גם אתה

וכצאן לטבחה

ביד עריצים תמכרם?

משה רועה נאמן

(מתקרב אל “אבות העולם”):

לא רועה נאמן לעמי הייתי?

ארבעים שנה, כסוס במדבר

לפניהם רצתי, לנחותם הדרך;

תלונותם סבלתי, מלחמותם נלחמתי

אתם נדדתי, אתם קויתי

לבוא לארץ נחלתך

ההר הטוב והלבנון

מקום מכון לשבתך פעלת

מקדש כוננו ידיך…

אך אתה עלי גזרה גזרת:

"הֶרְאֵיתִיךָ בְעֵינֶיךָ

וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר…"

ואחרי מדותיך לא הרהרתי

וגזרתך בהכנעה קבלתי…

ולא תזכר זאת לעמי

ועל צאן מרעיתו לא תחמולה,

לא תפקד את ארצי⁻געגועי

ועל מקדשך לא תרחמה?

(דמות הזהר מועמה, כביכול, כסא⁻כבודה מתנודד ומתנועע).

משה

(ממשיך):

בתורה על ידי נתת כתבת:

"ושור או שה–אותו ואת בנו

ביום אחד לא תשחט"–

ותורת קדשך זו נעשית פלסתר:

–את הבנים הקטנים

על אבותיהם הצר טבח,

את היונקים על אמותם

רטש ונפץ–

ואתה רואה ושותק

אתה מביט ומחריש…

(דמות⁻הזהר מתכסית ערפל דק, הפמליא של מעלה מרחפת סביבה.

רחל אמנו, שעמדה כל הזמן מאחורי אבות⁻העולם לבושה שק, דוויה וסחופה, נרתעת פתאם, קופצת כלפי דמות⁻הזהר, כורעת ומשתחוה לפני כסא⁻כבודה, בוכיה ומתחננת).

רחל אמנו:

גלוי וידוע לפניך, רבוני:

יעקב בעלי אהבה יתרה אהבני

רק בשבילי בבית אבא

שבע שנים עבד,

וגם לבי לו כָּמַה

נפשי אליו ערגה.

וכשעברו עלינו שבע שנים

כימים אחדים, באהבתו אותי

ולקחתני לאשה זמנו הגיע

זמם אבי להחליפני באחותי…

ואם לבי לדודי כָּמַהּ

ואם נפשי לבחירי ערגה

–ואני רק אשה בשר ודם!–

את אחותי לא קנאתי

וסימני לה מסרתי

שלא לביש את אחותי

שלא לעכר את חייה…

ואתה מלך חי וקים,

ארך אפים ובעל הרחמים

למה לאלילים קנאת

מדוע על בני לא תרחמה?..

(דמות⁻הזהר נרתעת ממקומה, מתרוממת מעל לכסא כבודה ונוגה לה מסביב; המלאכים מתנשאים, שעור⁻קומתם גָדֵל; אבות העולם פניהם נוהרים למראה הנגה המשתרע על ההר; משה רועה נאמן מזדקף מלא קומתו וירמיהו עומד ופיו ממלל חרש–רק רחל אמנו כורעת על ברכיה).

בת⁻קול:

רחל בתי, רחל אם אמללה.

למענך בניך ארחם,

למענך עליהם אחמלה:

מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי

וְעֵינַיִּךְ מִדִּמְעָה;

יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ,

יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ

וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם…

(רחל קמה מכרע על ברכיה, כל הפמליא של מעלה, אבות⁻העולם, משה רועה נאמן ובראשם ירמיהו סבים סבים אותה ושרים לה):

מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי

וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה

כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָתֵךְ

וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ

וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם

נְאוּם ד'!…

________

סִלוּק

(דמות⁻הזהר מעטרה כרובים ומלאכים מתרוממת בכסא כבודה למרומי שחק לאט⁻לאט; אבות העולם פניהם מזהירים ומועדים חברונה ורחל אמנו אחריהם–הולכים ונעלמים; משה רועה נאמן פונה לעבר הירדן ונעלם בארץ הערבה; רק ירמיהו נשאר, כשהוא מסתכל לצפון והוזה וחוזה:

מרחוק נראים עולי גולה קהל גדול: אנשים ונשים, זקנים ועוללים, עור ופסח, הרה ויולדת, ולפניהם בנות⁻חן עדויות תפים, נבל ומצלתים יוצאות במחול משחקים–וכלם שרים:

קומו ונעלה ציון אל ד' אלהינו!…

השמש בגבורתו עולה.

סוף