הנפשות
חיה
שלמה
נירון
מוריס
לילך
ראשית הסתו. שעת ערב מוקדמת של מוצאי חג, בחדר עירוני מרוהט בטעם מעורב, שיש בו מן הסטנדרטי ומן הקפריזה של אמן כאחת: מיטה, שעליה מוטלות באי סדר כמה שמלות; שולחן וכסאות, אצטבת ספרים. דלת אחת מובילה לפרוזדור ולשרותים, דלת שניה מובילה לחדר סמוך. חלון שפונה לחזית הבמה.
חיה, אשה כבת עשרים ושמונה, בעלת הופעה כללית חיוורת וחסרת בגרות נשית, ישובה בכורסה. קלסתר פניה מעודן, תמים וילדותי. היא לבושה שמלה תחתונית. לידה תיק גדול, עשוי צלולואיד לבן, שקוף. על הרצפה, לרגלי הכורסה, מתגוללים דפי עיתונים. עם היפתח המסך, נראה החדר שרוי-באוירה של חלום. לילך, נערת בלט יפהפיה, פניה מצועפים שער, אינם נראים. ריקודה, המופיע בחלומה של חיה, מבטא את כאבה הבלתי מודע של החולמת, המגששת אחר זהותה של לילך, שאינה נהירה לה.
נשמעת דפיקה בדלת. לילך נעלמת. חיה מתנערת מחלומה, מתכווצת בבהלה.
חיה כן!
נכנס שלמה כבן שלושים, בעל קומה למעלה מבינונית, מגושם מעט. מחזיק כובע בידו. ניצב מהסס ליד הדלת.
שלמה (בבהילות) עוד לא חזר?
חיה הו… (באכזבה, ציפתה למישהו אחר, ממהרת להתכסות באחת השמלות) ישנתי עד עכשיו. מה השעה?
שלמה (בקול רם) מה קרה לו? ארבעה ימים…
חיה שש… (במבוכה) יש שם ילד…
שלמה איזה ילד?
חיה ילד.. בן אחותי… השכבתי שם את בן אחותי…
שלמה בן אחותך?
חיה יש להם נשף הערב. אי אפשר יהיה לישון כל הלילה מפני התזמורות. בכל מקום עורכים נשפים.
שלמה (משתדל להתגבר על מבוכה ובישנות) אינך חושבת שהגיע הזמן להתקשר עם המשטרה?
חיה המשטרה?… לא…
שלמה הרי עוד אף פעם לא קרה שיעדר מן הבית יותר מאשר ליום יומים…
חיה התקשרתי אתמול עם מוריס, הוא ידע משהו. אמר שנירון יצא להסתובב.
שלמה להסתובב.
חיה להסתובב קצת.
שלמה המ…
חיה יתכן שיחזור הערב. יש כרטיסים להצגת בכורה. ואחרי זה מתקיים נשף גדול, באיזה מתבן, כמדומני.
שלמה גם את זה מסר לך…
חיה אני לא לבושה… (ממשמשת בשמלות) בעצם אני לא יודעת מה ללבוש… (בבהלה) שלמה, אני מקוה שלא סיפרו לאיש על העדרו.
שלמה לא… לא שמעתי.
חיה לא חזרת הביתה לחג?
שלמה דאגתי לך.
חיה ואשתך? לא איכפת לה שאתה משאיר אותה לבדה בחג עם הילדים?
שלמה חיה, בבקשה.
חיה בדרך כלל אני שמחה כשאחותי מביאה אותו.
שלמה את מי?
חיה את… הילד הזה. אבל הפעם, אינני יודעת, נירון יכול לבוא פתאום… הוא שונא דברים כאלה. (בצחוק אנוס) הן היו צריכות לעבור קורס, כל האמהות האלה. אין להן כל מושג איך מטפלים בילד. תשתה תה?
שלמה לא צריך, חיה, אני חוזר עוד הערב הביתה, שבי אתי קצת בשקט. (חיה מנתקת ידה מידו ברתיעה כלשהי). מה קרה שיצא כך… בלי להודיע?…
חיה הפעם היתה לו סיבה מיוחדת לכעוס. (משליכה את השמלה) אני באמת לא יודעת מה ללבוש.
שלמה רבתם?
חיה לא…
שלמה שוב שתה?
חיה לא, זה באמת מגוחך. היתי אצל אחותי ורציתי לחזור הביתה, אבל כל האוטובוסים היו מלאים ואף אחד לא נעצר. לבסוף אסף אותי אוטו תיירים. בדרך נטפל אלי אמריקאי אחד…
שלמה אמריקאי…
חיה לא, סתם… שאל אותי כל מיני שאלות על הארץ. בעיקר התעניין באמנים מפורסמים. כשהגענו הנה, ראיתי את נירון עובר. אינני יודעת מה… איזו רוח תזזית תקפה אותי, הצבעתי עליו ואמרתי: “זהו אמן ישראלי חשוב ומפורסם”. לפתע כולם פרצו במחיאות סוערות. מעולם עוד לא ראיתי את נירון מרוגז כל-כך.
שלמה ואז הלך.
חיה באותו רגע ידעתי שעשיתי שטות איומה. אבל כבר היה מאוחר מדי. לא הועילו שום הסברים.
שלמה ואז הלך…
חיה יומיים שתק, אחר כך הלך… בכל זאת אינני חושבת שזאת היתה הסיבה האמיתית.
שלמה אמן מוכשר כמותו, זוכה להערצה, מדוע הוא כל כך בלתי מרוצה?
חיה מדוע!…
שלמה מדוע הוא כל-כך בלתי מרוצה?
חיה הוא היה רוצה להיות אדריכל של כנסיות ובארץ אין כנסיות.
שלמה זה רעיון חדש?
חיה תמיד רצה להיות אדריכל של כנסיות.
שלמה אדריכל של כנסיות…
חיה כן! התפאורות שהוא עושה לתיאטרון… זוהי התפשרות עם המציאות. אבל אפילו כשהוא בונה תפאורה רגילה ביותר, הוא מוצא לו הזדמנות להיתלות בין שמיים לארץ. סתם לשם הסיכון. שלא תספר לאף אחד בעניין הכנסיות, הוא שונא כשמדברים על זה.
שלמה את יראה מפניו יותר מדי.
חיה לפעמים אני יראה מפניו…
שלמה מתחיל להחשיך מוקדם.
חיה כן (ניגשת להדליק את האור) בעצם טוב שבאת, יש מין הרגשה של מועקה במוצאי חג.
שלמה כבר מזמן לא הייתי פה. שום דבר לא נשתנה, מלבד זה שנוספו כמה ספרים. (בוחן את התיק הענקי) מה זה? (אוחז בו).
חיה (חוטפת מידו) מין תיק נסיעות.
שלמה (מנסה למשמש בתיק) אבל הוא לגמרי שקוף. כל חפץ אישי שתכניסי לתוכו, ייראה לעין כל.
חיה זה התייר ההוא שלח. (ההתחככות סביב התיק גורמת לשניהם מבוכה וריגוש).
שלמה האמריקאי?…
חיה גם התיק הזה… הרגיז נורא את נירון. אבל אני אתן אותו במתנה לאחותי. (בצחוק) נעשה מין חליפין, תיק תמורת ילד.
שלמה חלמתי עליך.
חיה עלי?
שלמה חלמתי שאת גרה במין מגרד שחקים כזה שפונה לים, ושיש לך מין אוסף כזה של כלי זכוכית שאת עורכת על מעקה המרפסת. וכל הימים את חרדה להם, שמא יפלו לים וישברו.
חיה והרי בסופו של דבר הם יפלו לים וישברו.
שלמה את ילדה חיה… חבל שהפסקת אז לעבוד בגן הילדים.
חיה נירון היה אומר שהעבודה בגן גורמת לי להיפך לילדה קטנה. הוא היה מדבר אפילו על מין גלולות שתסדרנה את מצב הצמיחה שלי. כך שבבוקר, בדרכי לגן, אהפך לילדה קטנה, ובצהרים, בדרך הביתה, אהיה צומחת לאט לאט. אחרת צפויות לו הפתעות, מפני שאף פעם אינו יודע מראש באיזו דמות ימצא אותי, בדמות אשה או בדמות ילדה.
שלמה את ילדה, חיה…
חיה אבל בלאו הכי העבודה בגן לא היתה בשבילי. תמיד הייתי מרחמת על הילדים הקטנים והרזים שמחקים את התנהגות המבוגרים. בעיקר בערבי חג, כשהיינו פורשות מפות לבנות על השולחנות. ובאמצע השולחן היינו שמות עוגת שוקולדה עגולה. תמיד אותה עוגת שוקולדה עגולה. ותמיד הרגשתי שאף אחד אינו מתכוון לאכול מן העוגה הזאת. שהיא אינה ממשית.
שלמה בכל פעם אותן האשליות.
חיה מין שקט עצור באויר.
שלמה גם אני איני אוהב להישאר בבית במוצאי חג.
חיה כמעט שנתפתיתי לבלוע כדורי שינה…
שלמה אולי לא הייתי צריך לבוא הנה. תמיד הלהיטות הזאת, שמא יזדמן לך לחטוף איזה רגע דחוק של חסד, שאינו מיועד לך, שאתה גונבו במרמה.
חיה מן שקט עצור באויר. כמעט שנתפתיתי לבלוע כדורי שינה שירדימו אותי למשך כל החג… עד למחרתו. (*לאחר שתיקה קלה)* משונה, הרי באתי ממשפחה חילונית. והורי לא היו מעולם שומרי מסורת, אבל בחגים יש לי תמיד הרגשה כאילו אני בת למשפחה אדוקה מאד. חסידית. שיש לי המון אחים וכולם לבושים בקפוטות שחורות ומגדלים פיאות. ושאמי בפאה נוכרית. ואני ואחיותי לבושות גרבים ארוכים ושמלות כהות עם שרוולים. (איננה יכולה להכיל עוד את מצוקת נפשה) אף פעם אינני יודעת איפה הוא. אני כאן לבדי, והעיר גדולה. ואין לי כל מושג איפה הוא עלול להימצא. אינני זוכרת מתי נשמתי בפעם האחרונה נשימה עמוקה וחפשית. תמיד אני יושבת עצורת נשימה ומצפה. לא עושה כלום, לא חושבת, רק מצפה… לפעמים אני מדמה בנפשי שכל העיר הזאת נשרפת, ושרק בית אחד ויחיד לא נפגע ע"י האש. ואז אין לו ברירה והוא מוכרח להישאר אתנו. ואתה יודע מה אני עוד מדמה? – האמת היא שאני מתחילה לפחד מפני עצמי – שנירון התעוור! אני מלבישה אותו תמיד רק בחולצות תכלת והוא מחייך אלי את חיוכו הנשכני. אבל אינני צריכה להסב את ראשי ולמות בכל פעם מכאב מפני שהוא – עיוור. וכולנו כאילו קשורים זה בזה, על-ידי איזה מוסר אנושי נעלה. וכולנו מגינים יחד על עירנו השרופה. (בעירנות, כביכול תכניותיה עלולות להתגשם) ואף פעם, אף פעם לא נוכל לצאת מן הבית הזה, מפני שהשתלטו עליו אנשים אדוקים מאד, חסידים, ולא נוכל לצאת בלי רשיון חתום על ידם.
שלמה את רוצה שאלך?
חיה (בהתעוררות) זוכר איך היינו עורכים הצגות בבית הורי בכל מוצאי חג?
שלמה זוכר…
חיה לנירון היה כשרון להמציא מצבים דרמטיים פנטסטיים. בעיקר ההם, על ארצות אקזוטיות ועל נושאים היסטוריים. אבל אני ואתה נשארנו הנאמנים היחידים למשחקים האלה. זוכר איך היינו משחקים שאני חיה ואתה הוא?
שלמה אני מתבייש להיזכר בזה. היה בזה משהו משפיל. איך לומר…
חיה (נדלקת פתאום כמי שגילתה בדיוק למה השתוקקה והיא מוכרחה, ויהי מה, למלא את תשוקתה) נשחק עכשיו!
שלמה השתגע? (מתחרט על הביטוי החריף) תסלחי לי. (רוצה ויהי-מה לבטל את רוע הגזירה, מחפש את הטון הנכון שישפיע) זה אי אפשר. זה אי אפשר. המון זמן עבר מאז. היום כבר אי אפשר להשתטות כך.
חיה (מנוי וגמור עמה, בשובבות ילדותית) למה? שום דבר לא-נשתנה מאז…
שלמה (דואג, מדוכא) אף פעם אינני יכול להשיג את השינויים הפתאומיים במצבי הרוח שלך.
חיה (על ברכיה, מתחנחנת, יודעת שלא יוכל לעמוד בזה) בבקשה…
שלמה (מצטחק, כאילו כפאו שד) בסדר…
חיה (קופצת ממקומה. שניהם מזיזים את השולחן והכסאות. ההכנות למשחק נעשות בריגוש כמעט אירוטי, בצחוק). יש לו עין אחת גדולה ופוזלת, לעבר נערות יפות ולעבר ארצות רחוקות (ממשיכה לצחוק) אבל לעומת זאת, החוטם שלו קצר. מעולם לא רחרח בענינים שאינם נוגעים לו. אולי מפחד להיפגע…
שלמה כמה שהשם נירון שינה אותו.
חיה זוכר מתי התחלנו לקרוא לו כך?
שלמה עבודת הגמר המפורסמת שלו, על שקיעת האימפריה הרומית.
חיה נשחק בנירון ואוקטביה.
שלמה (בחוסר מוצא) תביני, אני לא… הו, זה איום. (מוותר, יודע שלא יהיה בו הכוח להתקומם, שכבר נחרץ) יש לך קוניאק?
חיה (בשובבות נלהבת) כבר אני מביאה. (רצה למטבח, מביאה בקבוק קוניאק וכוסיות, מעמידה על השולחן)
שלמה (מתוך משיכה ופחד כאחד) אני לא מסוגל, חיה. (נאחז בעניין הילד, כבעוגן הצלה אחרון, נוטל כוסית, הכוסית נשמטת מידו) הילד, הילד חיה. אנחנו נעיר את הילד ההוא.
חיה הילד, נכון. אז נשחק בלחש. מזוג לך. (בתנועת ביטול, כמכסה על שקר) אחותי נותנת לו חצי פירמידון לפני שהיא יוצאת. האמהות האלה. (תוך כדי עסקנות, מוזגת לעצמה כוסית, מרוקנת אותה, מזיזה את הבקבוק לעברו) מזוג לך.
שלמה את מתכוונת לכך במלוא הרצינות.
חיה (הישר בפניו, בפליאה) כן! (ניצבת באמצע החדר, מסבירה לשלמה את הרקע להצגה) ובכן, נאמר שנירון קיסר נוסע במרכבה, הנבל בידו, לצידו יושבת אשתו, אוקטביה. בקהל הצופים שב“פורום” הוא מגלה את פופיאה אהובתו. פתאום מבעתת אותו רוח רעה ופחד איום תוקף אותו. הוא מחליט לגשת אל מגדת עתידות, אל הסבילה, כדי לשאול על גורלו. אני אהיה הסבילה, אלת הגורל. יושבת באחת הקטקומבות על כסא שן. לועסת עלי דפנה ושואפת אדי צמחים מבקיע הסלע. תן לי את גולת הבדולח. אתה נירון בא אלי מחופש כהלך (מצביעה) עמוד שם! רגע, רגע, לא כך. הראש זקוף, כמו נירון.
שלמה אני לא יכול…
חיה זהו, כעת הנך נירון. (נוטלת מן הבא ליד, קערת עץ מוארכת לפירות, מגישה לו. כל המשחק להלן, נושא אופי אירוטי מובהק). אתה שואל אותי אם האלים עלולים לזעום על אהבתך לפופיאה, אבל השתדל לחקות את קולו, כמו אז, אני מבקשת.
שלמה (מדקלם) Qualis artifex pereo! – איזה אמן יאבד בי!
חיה (מהסה אותו) זהו, ואז אני מנבאה לך את הנבואה הנוראה הזאת שאתה…
שלמה (באירוניה) תרצח את אוקטביה.
חיה (נבהלת, התכוונה למשהו אחר) לא, לא, אל תגיד זאת. זהו הקטע הקשה ביותר. אף פעם לא הצלחתי לבצע אותו כהוגן. נירון היה נעמד מול גולת הבדולח בגאווה כזאת, רק קיסר יכול להביט כך בפני הראי. אילו יכולתי להתגבר על האמונה הילדותית הזאת בכוחו. (בצחוק עגום) שמשווה לו הופעה כל כך גברית.
שלמה תביני סוף סוף שנירון איננו אלוהים. הוא פחדן. הוא מתבטל בפני כוח, כסף, הצלחה… הוא מבצר את עצמו בחומה של “ידידים”, נושאי כלים, מעריצים, יומם ולילה, רק כדי לא להיות לבדו. למה הוא מפחד כל כך להימצא עם עצמו, ללא קהל של מוחאי-כף?
חיה (אוטמת את אוזניה) לא… לא… זה לא נכון, אינני רוצה… אני רוצה שהסוף יהיה טוב. לא רוצה להיות הסבילה. הלא אני אוקטביה. אשתו של נירון. אוקטביה. (תוך כדי משחק, היא מהפכת בשמלות שבחדר ונוטלת מהן לצורך ההתחפשות).
שלמה אשתו הנרצעת. (מנסה לקרוע מעליה את השמלות שהיא מתכסה בהן).
חיה (תוך כדי האבקות אתו, בהתרגשות) הוא יפה נירון, הוא יפה. רק אני רואה איך החיצים המוזהבים שלו פורחים בלילה. כשהוא חוזר הביתה מן הציד, ביערות סבוכים ובאיים הרחוקים, ואני רוחצת את רגליו, אז האריה הופך לילד. פתאום אני נבהלת מפני הקנאה שתעבור אותי, כל כך הוא יפה.
שלמה (בהמשך ההאבקות) יפה! במראה העקומה, שעונה אחריו במאה הדים: “אין יפה כמוך בארץ”. והוא מאמין לה. ללא שום ממש! שום ממש!
חיה לא… לא… זה לא נכון. אינני רוצה להיות אוקטביה. אני רוצה להיות היא, האחרת. פופיאה. (נחלצת, נוטלת שמלה אחרת) אני רוצה שהוא יאהב אותי. עד שגעון. זהו. (קופצת ומתיישבת על השולחן) כעת נאמר שאני פופיאה. מופלאה ביופיי. הצל אותי. הצל אותי מהסבילה הזאת. רוץ אלי והצל אותי. באפיסת כוחות. בחוסר נשימה. בכה מרוב אושר שסוף סוף מצאת אותי. שהצלחת להציל אותי. ואהב אותי. עד כלות הנפש. (היא מתעוותת כולה מרוב ערגה וחמדה והתמסרות).
שלמה (אינו מסוגל עוד לשלוט ברגשותיו. דחוף תשוקה עזה, מדוכאה, שניתן לה היתר לא בזכות עצמו, הוא נמשך אליה כסהרורי, אחר מחבקה חיבוק טורפני, פתאומי, של פורקן וסבל כאחת. מנשק את פניה וצוארה בנשכנות, כשהוא ממלמל) למה… למה… הו, אהובה. תמיד… את…
חיה (נשמטת מזרועותיו בסלידה, ומתנפלת על המיטה). הו, זה איום, אני מתביישת… כל כך מתביישת.
שלמה (אינו מעז להביט לעברה, מתנשם, מכסה פניו, מתייסר, מלא סלידה עצמית, ממלמל) סלחי לי… (מתיישב, מליט את פניו בכפות ידיו) אני חושב שאלך עכשיו.
חיה אתה יכול גם להישאר. זה לא ישנה הרבה. (לאחר הפסקה) עוד ערב אחד, ארוך, מתמשך…
שלמה כשאני קשוב כולי לך, ואת קשובה בדריכות חייתית למה שבחוץ. הו, כמה שאני שונא את עצמי. תעוב… אני חולה, חיה. מעין מחלה נוראה שאין מנוס ממנה. כאילו היה בי גוף זר שמוצץ את לשד החיים. מעין מחלת דם חשוכת-מרפא. אין כמעט לילה שאיני חולם עליך. כמו שתיל שאני עוטפו במטלית לחה שלא ייבש. אני מטפחך בלבי בעקשנות, בשיטתיות, בזהירות. בכל פעם התקוה הארורה הזאת, שמא אצליח לשתול את האהבה הזאת אי פעם באדמה, שתכה שרשים, שתישא פרי. רציתי להיות סופר, אמן, אבל אני מצפצף על זה. אני רוצה לחיות, לחיות. לא בלעדיך. איני יכול בלעדיך. זה שנים שאיני יכול לכתוב מלה אחת. אשתי התחננה לפני שלא אוסיף לבוא הנה. הבטחתי לה. אבל את קיימת בדמי, חיה. שעות אני ניצב מול ביתך, שמא תיראי בחלון. שנים אני רואך כאן, בביתך. אינך רואה אותי. אני מסתתר. צופה כמו גנב בגורלות של אחרים. איזו תועבה. לשים את משכני בנשמתו של הזולת, ולכרסם בה, לכרסם בה… כמו תולעת… חיה, חיה שלי, אהבתך שאני אוהב, שכך את יכולה לאהוב. אותו. הו, כמה שאני שונאו לפעמים!
חיה (מתעלמת מדבריו, ביאוש) הנורא ביותר הוא בבקרים. חילוניים, פרוצים, שטוחים… כל בוקר כשאני מתעוררת משנתי אני שומעת שדים צווחים מכל הפינות: הזמן עובר – ושום נס לא יקרה. הזמן עובר – ושום נס לא יקרה! ואני מתכווצת כולי וממשיכה לישון. ובצהרים, כשאני פוקחת את עיני, אני יודעת שחיים שלמים חלפו על פני ועברו… וכשאני קמה פרועת שער ופני נפוחים, וקולות מן הרדיו מכים על ראשי בפטישים, אני מרגישה שהחדר הזה הוא ארון המתים שלי. קורה שנפתחת הדלת והוא נכנס. לפעמים הוא אפילו תוהה עלי רגע, כמו על תצלום משפחתי נושן… אבל מיד הוא פונה לחדרו ומסתגר. (התחלה של שנאה, של חשדות) כמה רחובות מלאים בוץ מפרידים בין החדר הזה ובין חדרו. מעבר מזה אנחנו – ומעבר מזה… מה שהיה. כל הטוב. גם לו יש בוודאי רגעים שבהם הוא נעצר פתאום ומביט אל העבר ההוא. בכובד ראש. אולי אפילו מתברר לו אז שאין מנוס. שהוא ישא אתו את מה שהיה לכל מקום – עד קצה העולם… ואז ייתכן שגם הוא כורע על ברכיו ונושק לאדמה שילדה אותו, ומתאבק בעפרה… ומתאבק בעפרה… (בגילוי של תשוקה עזה למות).
שלמה איך זה שהוא אינו שם קץ לזה!
חיה הוא מחכה שאני אעזוב ראשונה, ואז…
שלמה ואז מה?
חיה (פתאום נראה שהדבר הציק לה כל העת) אתה מכיר נערה בשם לילך?
שלמה (מופתע, בזהירות) כ-ן…
מופיעה לילך, יציר דמיוני של חיה. ריקודה של לילך הוא בקצב דבוּרה של חיה. לילך נוטלת מידי חיה את התיק, שנהפך בידיה לכדור גדול, והיא משחקת בו בקלות מופלאה. באחד מרגעי מחול הסולו שלה עם הכדור, היא זורקת אותו בצחוק אל חיה, אבל זו אינה מצליחה לתפשו, והכדור מתגלגל ממנה והלאה. בסופו של המשחק חיה מסתבכת בצעיף המושלך עליה על ידי לילך, כמו בעניבת חנק.
חיה (בתחנונים, בעינויי נפש) ספר לי עליה… ספר לי עליה… הלוא ראית אותה עם נירון, כולם ראו אותה עם נירון.
שלמה הוא נראה מטופש מאוד בחברתה.
חיה (הוזה) הוא נראה מאוהב בחברתה. עד מוות. בפעם הראשונה מאז הרבה שנים. (מביטה מוקסמת בריקודה של לילך). גם אני מתחילה להתאהב בה… (רצה אחריה, מחליקה ברוך על שערה) איזה שער נפלא, איזה גוף גמיש של חיה.
לילך מתחילה להעלם תוך כדי מחול, בדרך מניחה את הכדור במקומו.
חיה אל תלכי, אל תלכי! אני רואה את נירון דרך החלון מתהלך לבדו בחושך. (בצעקה) לא הזהרתי אותה! היא תתחשמל! כל הבית מוקף רשת של חוטי חשמל פתוחים! זהו סוד איום ונורא. אני חייבת להזהיר אותה… אני חייבת…
האור חוזר לקדמותו.
שלמה (מנסה להציל את חיה מקדחת הזייתה, שהוא חש בה בלי לראותה) היתה תחרות כדורגל היום. ייתכן שהיה שם.
חיה (מתעוררת) מה? הה… כן… חשבתי על זה…
שלמה הוא עוד ממשיך להמר?
חיה (עדיין בהשפעת ההזייה) הוא לא יפסיק עם זה לעולם… הוא לא יפסיק עם זה לעולם.
שלמה מאז שאני מכיר אותו אני זוכר אותו רק מהמר.
חיה הוא מוכרח להתאנות לגורל… הוא מוכרח…
שלמה הוא כל כך מרבה לדבר על זה, בלהיטות כזאת, שפשוט החליפו את כשרון ההימורים שלו בכשרון משחק.
חיה הוא אינו חושש להסתכן…
שלמה כנראה שמפני זה הם אוהבים אותו כל כך, כולם.
חיה כן… כך אומר גם מוריס… (פתאום נרעדת לשמע צעדים בפרוזדור. שלמה תוהה לפשר התרגשותה הפתאומית, מביט לעבר הדלת)
בפתח ניצב נירון. גבר נאה וחסון כבן שלושים, לבוש מכנסי קורדרוי וסוודר. מראהו פרוע, בלתי מגולח, ניכרים בו אותות הסערה שעברה עליו בארבעת הימים האחרונים, לרבות השתיה.
נירון (בוחן רגע את האויר, את הרהיטים המוזזים, משגיח בתיק הצללואיד, אך אינו שואל דבר, רק תולה מבט ידעני בשלמה ובחיה). כמה מחניק פה. (פושט את המקטורן, זורקו על השולחן. אל שלמה, בלגלוג חשדני, המסתיר רגש אשמה) מה שלומך?
שלמה (שלא בנוח) טו-ב…
נירון (אל שלמה) מוריס לא היה פה?
שלמה (אינו מסתכל לעברו) מזמן שאני פה – לא…
חיה (מבלי שנשאלה, בהתרגשות עצומה) גם לפני זה לא!
נירון (נותן מבט קר עם שמץ של סלידה בחיה, שענתה על שאלה שלא נשאלה. אל שלמה) אני הולך להתקלח, אם מוריס יבוא, שיחכה לי.
שלמה (מעיף מבט חטוף בחיה, מבין למשאלתה. בשמץ של אירוניה) אתם הולכים להצגת בכורה הערב?
נירון (ברוגז) מה פתאום הצגת בכורה? הצגות בכורה! אני הולך להתקלח. (מתכונן להיכנס לחדר הסמוך).
שלמה אל חיה, בחשש) הילד…
חיה (מתבלבלת) הילד, כן… (אל נירון) הם הלכו לנשף…
נירון (בתמיהה נרגזת) על מה את מדברת?
חיה (נבוכה מאד) אחותי… הם הלכו לנשף, ובחדר הזה אי אפשר היה להשכיב אותו, מפני שנכנסים אנשים…
נירון (נדחף פנימה) תני לי להיכנס לחדרי!
חיה (עומדת בדרכו לחדר) אי אפשר… הילד…
נירון (מטיח כלפיה בבוז, מבלי להביט לעברה) ילד!… זה חדרי! צריך שזה יהיה ברור סוף סוף!
חיה (ממשיכה לגונן על הדלת) מוריס אמר שאחרי ההצגה הולכים לאיזה מתבן, או משהו, ושנשארים שם עד הבוקר, אז חשבתי…
נירון (בחוסר סבלנות גובר והולך, אינו פונה אף פעם ישירות אליה) זאת אומרת שמוריס כן היה פה…
חיה (ממשיכה להתגונן, על סף התמוטטות. מנסה בכל-כוחה להינצל) התקשרתי אתו בשביל להיוודע אם כדאי לערוך קניות לחג…
נירון יוצא למקלחת כשהוא בועט בתיק של חיה, המפריע לו בדרכו.
חיה (אל שלמה, לאחר שתיקה, בראש רכון, במבוכה) בכוונה אמרתי לו בעניין המתבן. שיידע איזה מין רכלן זה מוריס. (שלמה לוקח את ידה בידו) זה בסדר… בזכות מוריס אני מתמצאת בכל היחסים החברתיים של נירון.
שלמה הוא מספר לך?
חיה כל פרטי הפרטים… בתאווה שאין דוגמתה. גם על… התקופה האחרונה סיפר לי. (נשמעים צעדים בפרוזדור) זה בטח הוא.
נכנס מוריס, בחור בעל הופעה טרזנית, שחצנית במקצת. לבושו עשוי בקפדנות. מסתיר צרור פרחים מאחורי גבו.
מוריס (בקול) ערב טוב… מבחין ברהיטים המוזזים) איזו אידיליה! כמו זוג תרנגולות בלול. גם אצלכם עורכים הלילה נשף? נוטל אחת השמלות, מעיפה באויר).
חיה (במורת רוח) שטפתי את הרצפה… (מתחילה להזיז את הרהיטים למקומם, שלמה עוזר על ידה, מוריס מטיל את הצרור אל מתחת למיטה).
מוריס רק נכנסתי והתרנגולות מתעופפות! (מבחין במעיל של נירון) הי, מה אני רואה, הברנש חזר כבר?
חיה רק עכשיו. הוא מתקלח.
מוריס אמרתי לך? טבעם של גאונים – מרגישים חוסר מנוחה, מתחילים להסתובב וגומרים ב… נו, מקלחת, כמובן… מבחין בתיק של חיה) או, זה בדיוק מה שאני צריך. מה זה?
חיה (נבוכה) קיבלתי במתנה…
מוריס (בצחוק, מופתע) יופי! אני מחרים את זה.
חיה (חוטפת מידו) עזוב את זה. זה שלי.
מוריס מה יש? מה את מתרגשת כל כך?
חיה (תוך מאבק על התיק) תן לי אותו.
מוריס נירון כבר ראה את… “הפטנט” הזה?
חיה אתה… אתה מציץ בחורי מנעולים. (חיה חוטפת מידיו את התיק ובורחת לחדר הסמוך).
מוריס אוהו! אפשר לחשוב שהפשלתי לה את שולי השמלה!
שלמה (כפוי) איפה הוא היה?
מוריס מסכן, ארבעה ימים שוטט מבאַר לבאַר, כמו כלב חוצות. שתוי, מתנודד, הזנב מקופל בין הרגליים והלשון בחוץ.
שלמה מה, הוא לא היה עם… לילך?
מוריס לילך? – החליטה לגמור עם זה סוף-סוף ולנסוע.
שלמה לנסוע? לאן?
מוריס מה אתה חושב, כמה זמן אפשר לחיות מדקלומי אהבה, ומאגדות של דגי זהב על כוסית של יין? הבחורות רוצות להתחתן. מגיע להן!
שלמה היא נוסעת להתחתן?
מוריס (מהנהן בראשו) אהמ…
שלמה ונירון יודע על זה?
מוריס (מנענע ראשו לאות שלילה) אמ… אמ…
שלמה היא לא סיפרה לו?
מוריס שאל אותו! (שלמה שותק) הנסיכה העדינה חוששת להילכד שוב בקורי העכביש המוזהבים שלו.
נכנס נירון בגופיה, רחוץ ומסורק למשעי.
מוריס שלום! ניערת מעליך את אבק הדרכים, הה?
נירון (בוחן את לבושו של מוריס) אז הולכים?
מוריס (מגבוה) יש לך תכנית אחרת?
חיה נכנסת, נושאת חבילת לבנים, נבוכה. מגישה לנירון את הלבנים, אך הוא מתעלם ממנה.
מוריס (בודק אותו מלמעלה למטה, באירוניה) נעים לראות אותך שוב בחיק המשפחה… אילמלא חיה, הייתי כבר מארגן איזו מתיחה טובה בעתון, על חשבון הבריחה המסתורית שלך… (בהתעוררות) אתם מכירים את המתבן הגדול שמחוץ לעיר? זה שהחברה גרו בו לפני שהיו להם דירות… דווקא רעיון נפלא לערוך שם מין סיאנס לילי. פגשתי את נילי. היא אמרה שכולם יהיו.
נירון (נבוך מפני חיה שמעולם לא דיבר אתה על עניינים כאלה) אני הולך ללבוש חולצה, כדאי שנזדרז. (חיה נעמדת בדרכו).
מוריס (מציץ בשעונו) מה אתך, עוד אין שבע.
נירון (מתכוון להיכנס לחדר הסמוך לקחת חולצה, נתקל בחיה).
חיה (במהירות) איזו חולצה להביא…
שלמה (תוך עיון בספרים שעל האיצטבא. כדי להציל את המצב) מה, “נפילתה של האימפריה הרומית” הופיע בתרגום עברי?
נירון (מתעלם, אל חיה) את הלבנה.
חיה יוצאת.
נירון (מבחין בבקבוק הקוניאק ובכוסית המלאה של שלמה. מריק אותה אל קרבו. אל מוריס) רוצה כוסית?
מוריס למה לא?
נירון (מוזג לו, אל שלמה) אתה?
שלמה כבר שתיתי.
חיה נכנסת ובידה חולצה לבנה, מגוהצת למשעי. מוסרת אותה בזהירות ובאהבה לנירון שחוטפה בכפיות טובה.
חיה הכתם עוד לא לגמרי נעלם. אבל אם תלבש את המקטורן לא יראו אותו.
נירון (בחוסר סבלנות, בלעג) ואם אפשוט את המקטורן?
חיה אני מצטערת…
מוריס ונירון מקישים כוסות.
נירון מי צריך את השרותים הביתיים האלה? אפשר היה למסור לניקוי חימי!
מוריס (לוגם מן הקוניאק) אה… טוב. (אל חיה) זה מזכיר לי שהייתי מוכן גם לאכול משהו, אם יש.
חיה (ניגשת אל נירון) נאכל בבית?
נירון אינו עונה. לובש את החולצה.
מוריס אני מוכן לעזור לך במטבח. הרבה ביטחון עצמי במה ששייך לבישול אין לך, הה, חיה’לה?
שלמה (בחימה כבושה) לך, לעומת זאת, יש ביטחון עצמי בכל דבר.
נירון (תוך כדי כיפתור המכנסיים, מנסה לרכך את הפגיעה) ביטחון עצמי למוריס? שטויות! שעת הביטחון היחידה שיש לו היא כשהוא יושב בבית השימוש. מבעד לדלת הנעולה תוכל לחלק לו כל מחמאה שבעולם – ויאמין לך. נסה פעם, תיווכח כמה נוח לשקר במצב כזה.
מוריס (צוחק) אתה, מוטב שתתקן את החגורה שלך.
חיה מהססת, מתכוננת לצאת.
מוריס (עוצר בעדה) את יוצאת להכין? ילדה טובה. עוד מעט אני מצטרף.
חיה יוצאת.
מוריס (אל נירון, בתנועת-יד מגששת) מה העניינים?
נירון אני יודע? היא הביאה לשם איזה ילד… (מצביע על חדרו).
מוריס ילד? איזה ילד?
נירון אני יודע? – ילד…
מוריס מה, בארבעה ימים הספיקו לעשות פה ילד? –
נירון אל תשאל אותי.
מוריס (צוחק) והממזר שוכב כבר במיטה שלך? זה טוב!
נירון (במבוכה) מתי יהיה ברור, סוף סוף, שלכל אדם צריכה להיות פינה משלו.
מוריס (בצחוק) מה יש, המיטה הזאת לא די רחבה?
נירון (נבוך) זה לא זה…
מוריס (שהצליח להביאו במבוכה, אינו מוותר) מה “לא זה”?
נירון (בעצבנות) לא חשוב.
מוריס מה רצית לומר?
נירון עזוב אותי, מה אתה נטפל אלי?
מוריס (מפוזר) אני הולך לעזור לחיה במטבח. איזו קללה, להיות עבד נרצע למזון! פתאום אני שומע את קול אדוני קורא מתוך בטני. אין ברירה, צריך לבוא לשרותו.
מוריס יוצא למטבח כשהוא שר איזו ארייה.
נירון (לעצמו) איזה עולם זקן, שכולו בוקר צופה אל המוות…
שלמה למה אתה מתאכזר אליה כל כך, נירון?
נירון אני יודע… אני יודע…
נירון יוצא לחדרו. שלמה נוטל את כובעו, מהסס רגע ליד הדלת. נירן חוזר עם התיק של חיה בידו, זורקו בכעס על המיטה.
שלמה למה היחס הזה, של זלזול ועליונות?
נירון רשום לפניך: נירון שווה זלזול פלוס עליונות. זהו.
שלמה אלו הן רק קליפות, נירון. כולנו יודעים את ערכך האמיתי.
נירון איזה דיבורים! “ערכך האמיתי”! איזה שטויות. כל מה שאני עושה דומה לייצור פלקטים לצרכי פרסומת – לעצמי! בינתיים כל מיני פרחי אמנים התחילו לחקות אותי. כולם מייצרים פלקטים לפרסומת.
שלמה אתה מסוגל ליצור דברים גדולים, אם תרצה באמת.
נירון כן! ליצור סלים קלועים לשוק אמהות עובדות, כדי שכל נוד יחטוף וישים בכליו מכל הבא ביד. לא, סליחה, אני לוקח את הכלים שלי ומסתלק, זהו בדיוק מה שאני הולך לעשות.
שלמה אילו היו לי כלים כמו שלך!
נירון קח אותם, אני נותן לך אותם חינם. (לאחר הפוגה) אתה עדיין אוהב אותה מאד…
שלמה (מתעלם מן הגסות שבדבריו) למה אתה רומס בגסות כזאת את החלומות שלך, נירון?
נירון כן, עדיין אתה אוהב אותה מאד. אבל היא ראויה לכך. האמן לי שהיא ראויה לכך. אתם ידידים, לא?
שלמה מה אני? ספרן עלוב שמנסה לכתוב סיפור אחד ראוי לשמו ואינו מצליח. אילו רק סיפור אחד ראוי לשמו! ייתכן שהייתי זוכה למעט כבוד עצמי.
נירון ואף לאהבתה של חיה! אבל לזה לא תזכה לעולם. אתה מתנהג כשוטה. אתה פורש לפניה את כל רגשותיך בלי להותיר לעצמך שיור כלשהו, אפילו לא מעשה תרמית אחד. מעשה תרמית יוצר אשליה של סוד, ואנחנו מעריצים בזולתנו את הסוד. הו, מה אני מכביר פה מלים.
שלמה אני אינני מסוגל לעשות מעשה תרמית.
נירון ואשתך? מה עם אשתך? האין יחסך אל חיה מין מעשה תרמית כלפיה? האין זה בשבילה אותו סוד שבגללו היא מעריצה אותך ומצפה לך? – חיה היא נסיכת הלב שלך. בפניה אין לך סודות.
שלמה ולך אין נסיכת לב כזאת?
נירון מה? מי?
שלמה למה אינך הולך אליה, הרי אתה מאוהב בה.
נירון עוף פורח! (לאחר הפוגה, בהתלקחות מחודשת) אני מאוהב בה. כן, ושמא לא?… אני מאוהב בה, אז מה? היא טפשה, היא יהירה, לא מגיע לה, אני יודע זאת. אני רואה הכל. כשהיא מכוערת אני רואה, כשהיא משקרת אני רואה. אינני אוהב אותה אז. היא עלובה בעיני. איני מסוגל שלא לראות. הו, איזו אוילות. להיות מאוהב כל כך ומפוכח כל כך.
שלמה איני מבין אותך, אף פעם לא אבין אותך. השבעת החיים מצד אחד – וההתגרות בהם מצד שני.
נירון כן, כמובן… אלו הן שתי צורות קיצוניות שנובעות מאותו מקור: פחד האימים של האמן מפני המוות, שמא ימות לפני שיספיק להבין את חייו. (לאחר הפוגה) אתה מכיר אמן אחד שאינו קמצן? או פזרן? זה היינו אך כמובן. הכלל הוא, לכן, שאם מאן דהוא מבקש ממך נדבה, תן לו פרוטה אחת. לא יותר. אבל אם בהעדרך רגע מן החדר יגנוב את התפוחים האדומים שעל המקרר, תן לו שיקח אותם! את כולם! עד אחד! (מוזג לעצמו כוסית) זה מתחיל להשפיע עלי כל כך מהר בזמן האחרון. נספג ישר במח העצמות.
שלמה אתה שותה יותר מדי.
נירון כן. (לאחר הפוגה) אתה זוכר את הורי? עניים מרודים. כל ילדותי עברה עלי כאילו בבית כלא, עם שומרי ראש גברתניים וקשוחים מכל העברים. תמיד ראיתי את עצמי נידון למוות. לא היתה לי ברירה, הייתי חייב לפרוץ בעצמי את הכלא. והנה… (צוחק בעגמימות) כשרק התחלתי לנענע את הסורג הראשון, התברר לי, להפתעתי הרבה, שאין זו אלא רשת פשוטה, כמו רשת-הגנה נגד זבובים. בתחילה צחקתי, צחקתי עד להתפקע. אבל אחר כך נעשיתי מר נפש. איך שהם עשו צחוק מכל האגדות! (לאחר הפוגה) תראה כמה אני מפוכח. בגיל שלושים!
שלמה אתה מפוכח?
נירון כן. פעם הייתי מקנא בכם, בכל אלה שגדלו בחממה הנחמדה שמתחת לשמש! ילדי השעשועים של האידיאלים הטובים! הייתי רואה את האידיאלים הטובים רודפים אחריכם עם הבננה ביד. הייתי רואה אתכם אוכלים מן הבננה, חתיכה אחר חתיכה, בורחים לשחק, וחוזרים ואוכלים. ותמיד נשארים הילדים הטובים והמפונקים והמשמינים של אמא מולדת. (צוחק) הייתי מקנא בכם. אך כך חשבתי ששיא האושר הוא ללכת לבית ברנר ולאכול ארוחה זולה וטובה במסעדה הקואופרטיבית. עד שנוכחתי לדעת שלפני שמואילים להגיש לך את הארוחה, אתה חייב לענות על איזה טסט פסיכולוגי, או משהו כזה. למסור דו"ח על עצמך. ללבוש את הבגדים הנכונים, ואת הבלורית הנכונה. להיות מוכן להשמיע וידויים ולשמן את הגוף עם כל שמן הזית של התשפוכת המוסרית הרכה והמבחילה. זה יצא לי מן האף, אתה מבין? אני רוצה ללבוש מכנסי קורדרוי בורדו, עם טלאים. אסור לי? מה יש, עלי להתבייש בזה? זה לא מוצא חן בעיני אלוהים ומשיחו וכל צבא המלאכים הטהורים שלו? אני מצפצף! לא איכפת לי! לא גדלתי בחממה! יש לי גבעול קשה, שכל מיני רוחות שרב ורוחות כפור קישו אותו. אני רוצה לבנות כנסיות! דווקא! אסור לי? באיזה ספר-חוקים כתוב שאסור?
שלמה מותר לך, מותר לך הכל! השאלה היא רק במה יאמינו האנשים שיבואו לכנסיה שתבנה.
נירון במה יאמינו? – ביופי של הכנסיה!
שלמה זה הכל?
נירון יש לך אמונה אחרת?
שלמה והטוב? כל כך מהר אתה מוכן לוותר על האמונה בטוב?
נירון מה זה טוב, אתה יודע? (מן החדר הסמוך נשמע צחוקה של חיה) אתה שומע? צחוק הגורל!
שלמה (בצחוק) זו רק חיה.
נירון אתה חושב שאינני שומע את צחוק הגורל בקולה?
שלמה היא אוהבת אותך מאד.
נירון אתה אוהב אותה מאד.
שלמה כן, אני אוהב אותה מאד.
נירון איך שאתה מסוגל לומר את זאת! איך שאתה יכול להיות בטוח כל כך!
שלמה בטוח? כן, אני בטוח. ואתה? איך יכולת להסתלק כך מן הבית בלי להודיע לה? היא מביאה הנה את הילד הזה, את בן אחותה. אתה אינך מבין? אפילו הלץ הזה, הפוחח הזה מוריס, מבין. כולם רואים. אתה לא רואה? היא מביאה הנה את הילד הזה, אתה אינך מבין?
נירון (בהדגשה) אין שם שום ילד.
שלמה (נדהם) מה?
נירון אין שם שום ילד
נשמע קול צחוקם של חיה ומוריס, שהולך ומתקרב.
חיה (צוחקת) הו, הפסק כבר, מוריס!
מוריס חכי, עוד לא שמעת את הסוף…
חיה ממשיכה לצחוק. היא ומוריס נראים בפתח כשהם מגלגלים עגלת תה, עם כלי אוכל ומאכלים. נראה שמוריס הצליח לבדר מעט את דעתה של חיה. תסרוקתה שונה הפעם, הרבה יותר הולמת אותה.
מוריס (אל נירון) אין פלא שאתה מרבה לאכול בחוץ. לאשתך אין אף תבלין אחד במטבח מלבד מלח ופלפל. מחר אני מסיע אותה לשוק הכרמל וקונה לה מלאי של תבלינים. התאוריה שלי היא, שהאושר המשפחתי תלוי במספר התבלינים שבמטבח. אבל בכל זאת הכנו לכם כל מיני דברים. (אל שלמה) מה אדוני מזמין? (שלמה אינו עונה, מוריס מפזם) בורשט מיט קרטופלס. בסדר… בסדר, תקבל לבּן. (אל נירון) ואתה, אדוני? – דגים! דגי ים! דגים של זהב! בסדר. תקבל לבּן. (אל חיה) והגברת? – מה הגברת מזמינה? – הו, סליחה, הגברת איננה רעבה. הגברת חיה מאויר ואהבה! אני עמי אוכל דג מלוח. אני אחד והוא אחד שבמים ובארץ. בתאבון. (מחזיק את הדג בזנבו ומקרבו אל פיו).
מירון (כשהוא ישוב על המיטה) העתון של ערב חג, איפה הוא?
חיה רגע אחד, מאחורי המיטה, אולי.
חיה נרכנת מעל המיטה לחפש את העיתון, דוחפת בזרועה בלי-משים את התיק שמתגלגל אל נירון. מבטיהם נפגשים לרגע, והם מחייכים שלא-ברצונם חיוך קונדסי.
מוריס שמתם לב איך שינינו את התסרוקת של חיה’לה? (מציג את חיה) כבר מזמן טענתי שפוני זאת התסרוקת בשבילה. אבל היא שמרנית מאין כמוה. אז לוקחים זוג מספריים, ומספרים אותה פוני בעל כורחה. (אל נירון) מה דעתכם, הולם? הה?
נירון מציץ לעברה, ומיד משפיל את עיניו. שלמה שולח אליה מבט ממושך, מתפעל וחייכני ועצוב. חיה נבוכה, מתחילה לטפל בספלי הקפה.
מוריס (אל חיה) חכי רגע, חיה’לה. תני ליהנות ממך קצת. (כורך את זרועו סביב כתפה דרך חרות, אחר מעמידה נכחו, וסוקר אותה כביכול בעין מקצועית) תראו איזה מותק! (אל הנוכחים) ובכל זאת הייתי אומר שחיה’לה זקוקה למשהו יותר מהפכני, לאיזו… “בריקדה”. בריקדה פה, בריקדה שם. (מפזם מאחוריה את הארייה מתוך “פיגרו”).
חיה (משתמטת) עזוב, מוריס, תאחרו להצגה (ממשיכה לערוך את השולחן).
מוריס (מתישב, אל שלמה) אגב, ד"ש מאשתך. היא צלצלה אלי לפני שעה בערך, ושאלה אם תחזור הערב הביתה.
שלמה (מופתע) היא צלצלה אליך?
מוריס (ששומר כל העת על איזו גאוה-עצמית מלאכותית, במתינות, כמי שיודע שהוא עומד למסור אינפורמציה ראשונה-במעלה) ביקשה למסור שאחד הילדים שלך, הקטן, כמדומה לי, הלך לאיבוד.
שלמה (נזעק) מה?
חיה (נבהלת) מה?
מוריס (מגבוה, כמי שמרגיע ילד שסרח) אל תתרגשו כל כך. הוא כבר נמצא.
שלמה איך זה, אשתי לא היתה בבית?
מוריס זה קרה בתחנת הרכבת. אשתך עמדה לנסוע אתו לאיזה מקום, לבקר קרובים, כמדומה לי (אל שלמה) הנסיעה הראשונה שלו ברכבת, מה?
שלמה (מודאג מאד. חסר סבלנות) כן, אז מה היה?
מוריס אז אם הבנתי נכון, הוא נבהל. נדמה היה לו שהטבעת בין שני הקרונות תינתק. (מדגים בתנועות את כוונתו) כך היא אומרת.
חיה (בערנות) ודאי חשש שהרכבת תתהפך…
שלמה (בפאניקה מוגזמת) ואיך קרה שהלך לאיבוד?
מוריס פרץ פתאום בבכי והתחיל לברוח.
שלמה ומצאו אותו?…
מוריס איזה אדם זר החזיר אותו.
שלמה (כביכול אל עצמו, נבוך, בהחלטיות מופרזת, כמי שאומר ואינו מתכוון לעשות) אני נוסע הביתה.
מוריס אשתך אמרה שאם אתה מוכרח להישאר, אז היא כבר תסתדר לבדה.
שלמה דואגים שם נורא, בוודאי.
נירון הילדים שלך בין כך וכך ישנים…
מוריס ובכלל, מישהו צריך להישאר עם חיה.
חיה (תוך כדי סידור הסכו"ם) פעם כשהייתי ילדה קטנה, הלכתי לאיבוד בתהלוכת פורים.
מוריס הי, לא כך, יפתי! כפי שהסברתי לך! ושלא תשכחי כוסות למים. זה חשוב מאד.
שלמה (אל חיה, ברוך) אפשר לעזור במשהו?
חיה (מתעלמת) אפשר לשבת לאכול.
מוריס (מסתכל לצדדים, מחפש משהו, אחר כך אל נירון) מה זה, אתה לא נוהג להביא פרחים לאשתך לחג? (אל שלמה) והידיד, גם הוא לא מביא פרחים? שלמה נבוך) והמאהב? (מביט לצדדים כמחפש משהו) המאהב? – אה, המאהב! (מחווה קידה, מוציא זר פרחים מלאכותיים מן המחבוא, ומגישם לחיה). דולציניאה!
חיה (בהתעוררות, מעוּדדת מיחסו של מוריס, באשליה לרגע, שהכל בסדר, כמו בסעודה משפחתית). רק קודם, כשישנתי, חלמתי על פרחים… חלמתי שאני נמצאת בבית חולים ליולדות, לאחר לידה. לכל היולדות היו אגרטלים, (מצביעה על התיק שלה) כמו זה, מלאים פרחים. רק לי לא היו פרחים. חשבתי שמישהי גזלה ממני את פרחי בשנתי, והכניסה אותם לאגרטל שלה. עברתי ממיטה למיטה, ובדקתי את כרטיסי הברכה, ואז, אשה אחת התפרצה כנגדי בגידופים ובקללות. אבל אני לא נבהלתי מפניה, נרכנתי לעברה, ובלחש ארסי פסקתי: את רצחת את תינוקך! (מתפלאת) אבל אחר כך גילו לי חברותי לחדר, שהתינוק שלי נולד מת… (בחדר ניכרת אי-נוחות כללית. משתררת שתיקה. חיה, שתפסה כי עשתה שוב משגה, שעוררה את חמתו של נירון, נופלת לגמרי ברוחה).
מוריס מעניין מאד. תינוקות מתים! זה כבר יספק חומר למחשבה בשביל שלמה לשבוע שלם. (לאחר הפוגה) אז נתחיל לאכול, מה?
מתקרבים לשולחן, מתיישבים באי-נוחות. חיה יוצאת ומביאה כוסות למים. משמשת אותם.
מוריס (אל נירון, לאחר שתיקה ארוכה) איך היה המשחק?
נירון (בחיוך מאולץ) הרווחתי. (חיה נכנסת) היה זמן שהייתי מפסיד תמיד. (מוזג לעצמו. שותה. פתאום, תוך כדי היותה משמשת אותם באוכלם, נתקלת זרועה של חיה בזרועו של נירון ומתחככת בה. נירון נקפץ. אל מוריס) בשנתי הראשונה באוניברסיטה, השתדלתי להצליח בכל, מפני שהייתי להוט לקבל את “תעודת היושר” שלהם, ובכל זאת נכשלתי בבחינה אחת. (בצחוק שבגילופין) מפני שכתבתי “ארוגיזם” במקום “אלוגיזם” – עניין לשוני, אתה מבין, גדלתי בסביבה חסרת מסורת חינוכית. (פתאום נתקל במבטה של חיה. מוכרח להתנקם בה. בהתעוררות) אבל אם כבר באים לדבר על לוגיקה, יש לי בשבילכם סיפור פנטסטי, שימצא חן אפילו בעיני שלמה.
שלמה הבחור שיכור לגמרי.
מוריס הבחור שיכור מעצמו.
נירון (כביכול אינו שם לב, באכזריות, משחק שכור גמור, מדבר בג’סטיקולציה) לא, את הסיפור הזה אסור לכם שתפסידו. פעם סיפרתי לה (מצביע על חיה, שנבהלת מפני הבאות) שלבית הורי היתה צפויה תמיד סכנת מפולת. פעם אפילו נפלה לי קורה על הראש. והיו לנו מין מדרגות עץ מתפתלות שהיו רקובות לגמרי, וקרובות להתמוטטות. כשהיא שמעה זאת, (מצביע שוב על חיה) אמרה לי (מחקה את קולה, מצפצף) שגם לבית שלהם היתה צפוייה סכנת מפולת. (חוזר אל קולו הרגיל) שאלתי אותה: איך זה יכול להיות שלאנשים מכובדים כמוכם, הגרים בבית חדש, שנבנה בידי מומחים, סולל-בונה או משהו כזה, צפויה סכנת מפולת? אז היא אומרת לי, שזה בגלל הפרחים שהיא מגדלת בגינתה. למה, למה, אני שואל, הפרחים שאת מגדלת בגינה, צריכים לגרום למפולת? אז היא עונה שאולי פרחים יוצרים רטיבות באויר, ורטיבות באויר…
נירון פורץ בצחוק, אחר נוכח שהוא השיכור היחידי. חיה מדוכאה לגמרי. מוריס, שהמשיך לאכול כמעט עד הרגע האחרון, הפסיק גם הוא ונשתתק. שלמה מביט גלוי והישר בפניו של נירון.
נירון מה נשתתקתם פה כולכם, כאילו קבלתם הלם או משהו? (אל מוריס) אז אני שיכור מעצמי, אז מה? אני שיכור מעצמאותי, מהדרור שקראתי לעצמי! מפני שאינני רוצה לגור בקופת-חולים אפילו יום אחד, גם אם לא תהיה לי שום דירה אחרת, ואפילו אם זה די נוח כשיש טיפול מיידי בכל פעם שמזדקקים! (בפאתוס גובר והולך) לא רוצה שיעבירו אותי בין שתי שורות מקבילות של כל מיני נכבדים-בעיניהם: שחקנים, מבקרים, מדינאים, לבושי סמוקינגים וצילינדרים, על מנת לברך אותם בשלום – ואפילו אם יוודע לי שמישהו מת אצלם, ושזוהי מין צורה של ניחום אבלים! (אל חיה, פתאום) ומה ששייך לך, אז כבר מזמן רציתי לומר לך, שאם כל זה איננו מוצא חן בעיניך, שתפתחי את הפה ותגידי! אפילו מסכנה כמוך, קורה שהיא פותחת סוף סוף את הפה!
שלמה (בחולשה) איך אתה מעז לדבר אליה כך?
נירון (בפוזה) שוב פעם שלמה! למה אתה מתערב בעניינים שאינם נוגעים לך?
שלמה (במנוד-ראש) אינני מקנא בך. (מרים את קולו) אתה עוד תשלם בייסורי מצפון נוראים. מפזר אבקת רעל על פצעים פתוחים!
נירון פצעים של מי? (בהתרגשות) רואה את הרגליים שלה? התנוונו לגמרי מרוב שהחזיקו אותן בקופסה הרמטית. זה בא לה עוד מימי תנועת-הנוער! (בסרקזם) אצל כולם שם זה כך. דבוקים זה לזה כמו תאומי סיאם, ומוחזקים בקופסה הרמטית. “שותפות גורל” קוראים לזה. אגב, ידוע לכם שהיא היתה העובדת הסוציאלית שלי? דווקא טיפלה בי יפה, מה שנכון נכון. הוציאה אותי מאשפתות, והביאה אותי ישר למועדון של תנועת-הנוער! (צוחק בקול) עד היום נדמה לה שהיא עוד בתפקיד. מפגינה כלפי יחס חינוכי בכל הזדמנות.
שלמה (אל נירון, בצעקה) זה פה לא תיאטרון, אתה שומע? החדר הזה הוא חדר מגורים של בני אדם, ולא תפאורה להצגה.
מוריס אתה יודע מה ההבדל? אני לא!
נירון אין הבדל, מוריס. גם פה זה תיאטרון! עם שחקנית אמיתית! גדולה! (צוחק בארס) להלקות אותה, זה מה שנחוץ. ילד!… (ניגש אל חיה, תופש בידה) בואי, בואי, תראי לנו את הילד הזה. (מושך אותה אל החדר, ביד אחת מחזיק בזרועה, ביד שניה פותח את בריח הדלת, מצפצף) פוצי… פוצי…
חיה (צועקת) הנח לי, נירון. הנח! נירון, הנח! נירון!
נירון אסור להעיר את הילד, מה? הנה, אני מעיר אותו (צועק לתוך החדר) הההה!
שלמה (רץ אליו, תופס אותו) אתה משוגע! משוגע!
חיה ניתקת מידי נירון, צונחת על המיטה, פורצת בבכי. נירון צונח על הכורסא.
נירון (בקול של בכי, מתענה) הו, אלוהים, מה זה קורה לי… אני שוחה בתוך קצף של גלים… איזה ערפל! אני הולך וניתק מעצמי. (בצחוק של חלשות, של חמלה עצמית) ציפור הנפש שלי מתעופפת… (כמו מגונן על ראשו בידיו) הישארי… הישארי… (לקול בכייה של חיה) אני אבנה כנסיה. גבוהה! כמעט עד השמים! אבן חומה, גליל גדול וצר. ובראשה כיפה. כיפה שחורה. אבל במקום דמויות הקדושים, יהיו אצלי החוטאים הגדולים של העולם. קין במקום אדם. חם – במקום נוח. נבוכדנצר – במקום דניאל. במקום ישו – יהודה איש-קריות, או פונטיוס פילטוס. כן, גם נירון יהיה שם. ובמקום וירגיליוס יהיה אצלי פטרוניוס. כל הסאטירים, בכחוס, קליגולה, וג’ינגיס חאן. וההוא, איך קוראים לו, זה של ההונים. כל החוטאים. יזהרו כשבעת המזלות ברקיע השחור. ואז, הו אז אפשר יהיה לחיות! כל מי שישא אליהם את עיניו, יאמר לעצמו: אני טוב מהם! וזה יתן לו בטחון, אמונה בעצמו, בטוב, באלוהים שבו. וכל חטאינו יעופו לשם. של כולנו. כמו ענן כבוד שסוכך על באי ההיכל. ואז נוכל לחיות סוף סוף בעולם הזה. משוחררים. וכולנו, כולנו שלמה, נהיה אז טובים.
מוריס (מציץ בשעונו, אינו יודע אל מי לפנות בדבריו). אינני חושב שהוא מסוגל ללכת כעת…
שלמה (התחלה של התפרצות) זה כל מה שיש לך לומר ברגע זה…
מוריס (אינו רוצה להסתבך, משתדל לשוות לקולו בדיחת-מה) לא תמיד מוכרחים לומר… הכל!
שלמה (אל נירון, רועד מהתרגשות, בנשיפת סלידה) עושה כל שלבך חפץ. ברצונך ההצגה מתקיימת, וברצונך היא מתבטלת. ואנחנו כולנו יושבים לכודים, באולמך הסגור והאפלולי, שמיד עם היכנסך לתוכו, אתה נתקף דיכאון ואזלת יד, ומועקה ללא מוצא. בעצם, מי מכריח אותנו לחזות בהצגה? אבל אנחנו באים בעל כורחנו. מפני שאנחנו משועבדים לך. חיה משועבדת לך. אני משועבד לחיה. (בצחוק מר) ואשתי וילדי משועבדים לי. (אל מוריס) גם אתה משועבד לו. מפני שאין לך משלך ולא כלום, אבל אתה מסתדר לחיות חיי טפיל מסודרים ומכניסי רווחים בעולמו.
מוריס אפשר לדעת מה זה עניינך איך אני חי ואיפה אני חי?
שלמה (בשאט-נפש) הו, שתוק! זוחל אחריו ומלקק את העקבות שלו. (אל נירון) אבל גם לילך בסופו של דבר משועבדת לך, כמו כל האחרות. מפני שאתה מצליח, אתה… מצליח! ולילך משועבדת להצלחה. מפני שאתה קובע את המנהגים, הה? ואת חוקי הטעם הטוב, ואת מושגי הכבוד! אתה האציל החדש: צעיר חצוף שעולה בכוח הכישרון והמרירות. אבל אני אינני מקנא בך. מפני שאתה משועבד לעצמך. כן, אתה עבד לאני המנופח שלך.
מוריס דוחפו, עושה לו סימנים שהא מכביר מלים לריק, שבלאו הכי נירון אינו מסוגל כעת לקלוט.
שלמה (בתגובה לסימנים) לא איכפת לי! הוא צריך לשמוע את זה פעם!
מוריס בסדר… בסדר, עוד תהיה לך הזדמנות לשפוך את זה. אבל לא עכשיו, בן אדם, אינך רואה שהוא שיכור לגמרי?
שלמה כן, שיכור. ועוד איך! איזה אומץ-לב למופת! מוציא בהחבא יד ארוכה מבעד לחלון הפתוח, וצר מעליו צורות מחימר – לראווה! ואחר כך צובע אותן בצבעים עזים. שכולם יראו. ועל זה הולך ומורח חארה.
מבוכה כללית. מוריס קם ולובש את המקטורן.
מוריס אני מסתלק מכאן!
שלמה (באינרציה של הטחת הדברים הקודמת) חכה, אני הולך אתך.
נירון (מנסה להתנער) מה… (בצעקה) רגע, גם אני!
האור מתעמעם. לילך מופיעה ברקע מאחורי כל הנוכחים, לבושה ספורטיבית, אלגנטית מאד. בידה התיק של חיה, עם כתובת של חברת תעופה. פעולתה על הנוכחים משנה מיד את צבעם, ומגלה את טיבם הסמוי.
חיה (נרעדת, לוחשת באימה) לא!
נירון נמשך אל לילך כסהרורי. מוריס צוחק. שלמה פונה אל חיה במבט מלא דאגה לשלומה.
נירון (תוך כדי נהייה סהרורית אחר לילך) יפה-פיה! יפהפיה שלי! אני רוצע את גאוותי אל חיקך! אני פושט את עורי מעלי, ושוטח אותו לרגליך! (מדקלם):
עכשיו, כשהעננים הם דליקה
והיונה דוגרת בשובך,
אני עט עליך, שחור כסומא,
מהיר כשוט, עורב!
קוטף את כרבולתך אל פי
ואוכל אש! אש!
מוריס (לובש פתאום דמות מפיסטופלית שמנצחת באירוניה שטנית על הפעולה, עוצר את נירון בתנועה מתגרה) באחת-עשרה בדיוק היא יוצאת לשדה התעופה. הבטחתי ללוות אותה.
חיה (בכאב-לב) כמה היא אלגנטית! כל כך נמאס לי לרשת את הבגדים הישנים של אחותי. אני מגהצת ומגהצת, והם הולכים ומתפוררים…
לילך מתחילה לנוע החוצה.
חיה (מביטה בדאגה אל נירון, אחר נפנית אל לילך) לאן…
מוריס (בציניות. תנועותיו מגלות את כוונתו להוציא את לילך מידי נירון, שהאהבה מסחררת אותו) לפרוש כנפיים, ולעוף אל מעבר לים. והעורב השחור – יחזור אל השובך.
חיה כמה היא אצילה! כמו כינור עתיק שיד מנגן אמונה פורטה עליו הדים רחוקים…
לילך מסתתרת.
נירון (כביכול מחייג. אל השפופרת, בקוצר נשימה) הלו, הלו, לילך! הלו, לילך!
מוריס זהירות. הטלפון מעלה קצף של שמן רותח.
נירון אינני יכול להשיג קשר… הלו! אין תשובה. הלו, הלו, לילך! (ביאוש) הלא התפייסנו ונדברנו שניפגש במתבן של החברה. הו, אני לוקח ספיישל ובא אליך מיד.
מוריס כל הציפורים פורחות מכיסיך, נירון. אתה לא מצליח אפילו להפוך אותן לשירים.
מוריס חוטף את לילך, עט עליה בגסות וגוררה החוצה.
חיה (בצעקה) אל תלכי, אל תלכי! לא הזהרתי אותה! היא תתחשמל, כל הבית מוקף רשת של חוטי חשמל פתוחים!
שלמה (בתמימות) אם כן, השמועות נתאמתו, היא באמת נוסעת.
מוריס (מתעכב ליד הפתח) להתחתן עם אציל מלידה! איזו הצלחה! עם נצר ממשפחת מלכים, סופרים ו…כוכבי קולנוע. למרות שהוא בעל-מום. (לוחש) תוצאה משיתוק ילדים.
מוריס יוצא.
חיה אני חוששת לילד…
נירון (קודח כולו) בגידה, בגידה! אני אהרוג אותה! (תנועת הריגה המכוונת כלפי חיה).
חיה אני חוששת לילד…
שלמה איזה מעשה אצילי, להתחתן עם בעל-מום!
נירון (ראשו בין ידיו) אני נוסע מכאן. אני נוסע מכאן! (באירוניה עצמית, משתדל בכ"ז לכפות על עצמו את האמונה שהכל ייגמר בטוב) אני עייף וחולה ואני נוסע מחר לקייטנה, בהרים, להחלים. השמש שם נעימה, חורפית, ואני זקוק לאויר הרים. (פונה אל חיה) ניסע יחד! נקנה לך חצאית רחבה ויהיה לך מצב-רוח עליז. אני אתחלק מן המגלשה, ואהיה קל-דעת, ואת תשבי על שפת הנחל ותסרקי את שערך. ואולי אני אקנה לי אקדח ריסוס, להדביר עשבים שוטים. איזה סיפוק: לבער עשבים שוטים! גם את אחותך נזמין, עם בעלה ועם הילד. כולנו נשב בגן, סביב שולחן עגול, ובאמצע ידלקו הנרות. בטח יהיה איזה חג. אף אחד לא יחטט לי שם בתיק, ולא יוציא את קופסת התרופות שלי, שכולם ידעו איזה מיני גלולות אני בולע ומתי. הכל יהיה משפחתי ודיסקרטי. (בגעגועים) ואולי תשאלי מלילך את מכנסי הקיט שלה, הרקומים רקמה פרסית, שמתמזגים כל כך יפה עם נוף עצי הפרי של הקייטנה. (בצעקה מזעזעת) לילך!
חיה אולי היא תיכנס להריון… איזה נועם וחן נשי יהיו נסוכים על פניה בהריונה…
נירון (בלא-כוח) לילך…
חיה (מפויסת עם גורלה, תוך כדי קבלת הדין) הבן שלה יהיה שייך לי, אני אגדל אותו ואני אוהבנו. גם נירון יאהב אותו, ובסופו של דבר יהיה לנו גם בן משלנו.
שלמה הוא יהיה שייך לחיה… הוא יהיה שייך לחיה…
נירון הוא יהיה שייך לחיה. היא תחמם אותו, ואני אביא לו זרעונים ונוצות, לסוכך מפני הרוח. יהיה שקט בקן. לא אעוף רחוק מדי… לעולם לא אעוף רחוק מדי…
שלמה אני מוכרח לראות איך האוירון ממריא. ארוץ ואגיש לה זר צפרנים. (רץ כסהרורי אל עבר הדלת, יוצא).
נירון (שבור לגמרי, כל הקליפות נשרו. קם, פושט את זרועותיו לקראתה בתחינה) אהובתי! (בוהה אנה ואנה כשזרועותיו פרושות) אייך? הו, נפש הפכפכת, האם חמקת עם כל האספסוף? תניני ואחזיק בך, תניני ואחזיק בך. ליל ההילולים תם. עוד מעט יעלה השחר. החוגגים נעלמו, השולחנות התרוקנו, אספו את הכלים, באים לדרוש חשבון! אני מניח כסף (מלווה דבריו בתנועות) ועיני רואות שחיטה. כבשה מובלת לטבח. (כביכול עד לחזיון) אוחזים ואינם מצליחים לכפות. כמה היא נפחדת, מפרפרת, נאבקת על חייה, נכפית. נשחטת. (מפנה דרך לחיה, בתנועת ידיים מסבירה, בשמץ של אירוניה) בירחי, כבשתי, נוסי על נפשך. הימלטי… הכפותה, השבוייה, שאי רגליך ונוסי… לא תנוסי? תישארי כאן קרבן תמים לעולה? (בזעקת יאוש) לילך! היא הלכה. היא הכירה אותי בחוש. היא ידעה שעם כל חיבוק שלי – נובלות כל כנפיה בזרועותי, והיא נהפכת לארנבת, כנועה, מפרפרת. שאם אעוף – אימס כמו איקרוס בקרני השמש, ואפול מטה – לים. (ממלמל, כמו לעצמו) או מוטב, למי-הרקק. לילך! הייתי מוקיון שלה. ליצן החצר של הוד מלכותה. אני מפחד מפניה, מפחד… מפחד…
תוך כדי קדחת ההזיה, האור חוזר לקדמותו. נירון מתיישב בבת-אחת, ומוחה את פניו.
מירון מה זה? לאן הלכו כולם?
חיה (ניגשת לסעוד אותו, כאחות רחמניה. מתוך שמץ של תקוה לפיוסין) אני, אני פה.
נירון (מסתכל בה כאילו זממה משהו) בכוונה לא הערת אותי?
חיה (תקוותה נופצה, בכל זאת, בנסיון אחרון) אתה מוכרח… לדבר ככה?…
נירון שאלתי אותך!
חיה (מתקשחת, אך בטוחה בעצמה) תספיק עוד להגיע למתבן, לאותה מסיבה…
נירון (מתעלם, בחוסר סבלנות) את יודעת יפה מאד שהתכוונתי ללכת לתיאטרון, שהיה לי כרטיס, שקבעתי פגישה. פשוט הערמת עלי, תודי בזה. כדי שאשאר בבית.
חיה (בשקט) לא, אינני רוצה שתישאר. לך…
נירון אומרת “לך”, ומקווה שלא אלך.
חיה (בחולשה) לך.
נירון (עומד באמצע החדר, בפוזה של שחקן) עכשיו לך, אמר החייל לשבוי, כדי שאירה בך מרחוק!
חיה (בכנות) אני באמת רוצה שתלך.
נירון (בצעקהן אני הולך, אני הולך! (מתרוצץ בחדר) איפה המעיל שלי? (נעצר על ידה, בפנים מעוותות משנאה) למה את משקרת! משקרת! תהיי כנה לפחות! תאמרי בגלוי: אני רוצה לרתק אותו אל המלונה הזאת. בשרשרת. קצרה. שני מטר. שבכל פעם שיעשה שני צעדים היא תימתח לאחור. שיהיה קשור אל טבורי! כן, אל הטבור! שילוש את חייו בתוך שלי, בתוך עיסה צהובה ממורסת אחת! כדי שיעבש פה ויצחין! (בתנועת יאוש, כשהוא פונה מעליה) הו, בשם אלוהים! (מוצא את המעיל, לובשו במהירות ופונה אל הדלת. אחר חוזר, מוציא את ארנקו ומניח בזהירות שטר-כסף על השולחן) קחי את זה. אינני יודע מתי אחזור. (ממהר אל הדלת).
חיה (בלחש, בחולשה) נירון –
נירון סוגר את הדלת בכוח ויוצא. חיה מליטה פניה בידיה כמו מעוצמת המהלומה. לאחר רגע נפתחת הדלת. נירון חוזר.
נירון (נעמד על ידה, באינרציה של הזעם הקודם) עכשיו את מבינה מהו שאני שונא בך כל כך? את הנכנעות הזאת, את ההשפלה העצמית הזאת! את הוותרנות המחרידה הזאת! עוד לפני שאני דורך עליך את כבר נרמסת!
חיה (יושבת כשפניה מורמות, שלוות, ועיניה עצומות. בקול חנוק) הו, אילו היית מבין…
נירון (אינו נכנע) להבין מה?
חיה (מבלי שים לב אליו) אילו היית מבין איזה נס הוא זה…
נירון (בלעג, מתאכזר) נס? (מתיישב על הכורסה).
חיה (בשלווה, כשעיניה עוד עצומות) איזה נס הוא זה שחזרת – (הדמעות זולגות מעיניה העצומות מבלי שתעצור בעדן). הכל מתמוטט בי פתאום – אני שוקעת – מין סוף שאין לו סוף. כשנסגרה הדלת בדפיקה הזאת… (לאחר שתיקה, פוקחת אליו את עיניה. מנסה לצחוק מתוך הבכי) אני חלשה מאד, נירון. (מוחה לבסוף את דמעותיה).
נירון (בכעס, כשהוא מתאמץ לא להיכנע לרגשנות) אז למה אינך מתקוממת? למה אינך אומרת פשוט: הישאר, נירון, הישאר! אינני רוצה שתעזוב אותי לבדי ותתרוצץ כמו חתול חוצות! אינני רוצה שתלך אל… כל גבר היה מכבד זאת!
חיה אני רוצה רק שתחזור. לדעת שתחזור. אי פעם. שלא הכל אבוד, רק לראות יבשה מרחוק. אני אגיע, אגיע. בשארית כוחותי אשחה ואגיע. אני משלימה, נירון. עם הכל. אני רוצה רק ללקט את הפירורים. האם אין לי זכות? רק לפירורים! (בוכה. אחר מתגברת על עצמה). לפעמים, כשאינך, אני ערה שעות בלילה. שומעת את קול הצעדים ברחוב. (בצחוק מר) הייתי יכולה לערוך זיהוי של כל דרי הרחוב רק לפי הצעדים, כל כך אני מכירה אותם. אני שוכבת על גחלים ורוצה לקום, כדי לא להישרף. אבל אני אומרת לעצמי, טפשה שכמותך, הלא הוא יחזור. זה ביתו. הוא ירצה כוס תה – ואז אכין לו. זוכר כשהיית בא לבית הורי, יושב במטבח הקטן, והייתי מכינה לך כוס תה? זוכר את הזמזום של הקומקום בערב? היית שותק כל כך שיכולתי לשמוע את תקתוק השעון שעל ידך. הזמזום הזה… הו, אלי, שזה יתן כוח לאדם לשאת הכל, שנים שנים… (מסתירה פניה בבכיה. אחר מוחה את דמעותיה, פניה שלוות ומחייכות) לך עכשיו. (לאחר הפסקה) רק שתחזור אי פעם.
נירון (לאחר שתיקה ממושכת, קם) אחזור באחת, או בשתיים. (חיה נושאת אליו מבט מלא אהבה ותודה. נירון פוסע לאט עד הדלת, פותח אותה ואחר סוגר ופונה לאחור) די, אני נשאר. נמאס לי כל זה.
חיה (בזהירות, נבהלת מפני האחריות) אולי… תלך בכל זאת. היא מחכה לך…
נירון מי?
חיה אתה יודע.
נירון היא מחכה לי? (בצחוק) היא מחכה לי!… היא… (בצעקה) היא אינה קיימת! לילך אינה קיימת! שום לילך אינה קיימת! (במנוד-ראש) כי אילמלא כן, מה יהיה על החלומות שלי? (בפיוס, אל חיה) טפשונת שכמותך. אילו היית יודעת כמה את יפה, גם אני הייתי מיטיב לדעת זאת. (ולפתע ניגש, נושק על פיה ומיד מרפה, מתיישב על הכורסה) אילו היית אובדת לי, הייתי בורא אותך בכל זאבה. (ולאחר שתיקה) ובכן, נשארנו לבדנו, חיה. ארץ ללא מלכות. (לפתע, בקול מצוה, בפוזה של שחקן) הבי את גולת הבדולח!
חיה מסתכלת בו, נדהמת, אינה מאמינה שאמנם התרחש הנס.
נירון הבי את גולת הבדולח!
מעט-מעט מתחילה חיה להאמין. היא קמה לאט, ניגשת אל פינת החדר, נוטלת את תיק הצללואיד, ומחזיקה אותו נכחו.
– מסך –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.