הנפשות

חיה

שלמה

נירון

מוריס

לילך

ראשית הסתו. שעת ערב מוקדמת של מוצאי חג, בחדר עירוני מרוהט בטעם מעורב, שיש בו מן הסטנדרטי ומן הקפריזה של אמן כאחת: מיטה, שעליה מוטלות באי סדר כמה שמלות; שולחן וכסאות, אצטבת ספרים. דלת אחת מובילה לפרוזדור ולשרותים, דלת שניה מובילה לחדר סמוך. חלון שפונה לחזית הבמה.

חיה, אשה כבת עשרים ושמונה, בעלת הופעה כללית חיוורת וחסרת בגרות נשית, ישובה בכורסה. קלסתר פניה מעודן, תמים וילדותי. היא לבושה שמלה תחתונית. לידה תיק גדול, עשוי צלולואיד לבן, שקוף. על הרצפה, לרגלי הכורסה, מתגוללים דפי עיתונים. עם היפתח המסך, נראה החדר שרוי-באוירה של חלום. לילך, נערת בלט יפהפיה, פניה מצועפים שער, אינם נראים. ריקודה, המופיע בחלומה של חיה, מבטא את כאבה הבלתי מודע של החולמת, המגששת אחר זהותה של לילך, שאינה נהירה לה.

נשמעת דפיקה בדלת. לילך נעלמת. חיה מתנערת מחלומה, מתכווצת בבהלה.

חיה כן!

נכנס שלמה כבן שלושים, בעל קומה למעלה מבינונית, מגושם מעט. מחזיק כובע בידו. ניצב מהסס ליד הדלת.

שלמה (בבהילות) עוד לא חזר?

חיה הו… (באכזבה, ציפתה למישהו אחר, ממהרת להתכסות באחת השמלות) ישנתי עד עכשיו. מה השעה?

שלמה (בקול רם) מה קרה לו? ארבעה ימים…

חיה שש… (במבוכה) יש שם ילד…

שלמה איזה ילד?

חיה ילד.. בן אחותי… השכבתי שם את בן אחותי…

שלמה בן אחותך?

חיה יש להם נשף הערב. אי אפשר יהיה לישון כל הלילה מפני התזמורות. בכל מקום עורכים נשפים.

שלמה (משתדל להתגבר על מבוכה ובישנות) אינך חושבת שהגיע הזמן להתקשר עם המשטרה?

חיה המשטרה?… לא…

שלמה הרי עוד אף פעם לא קרה שיעדר מן הבית יותר מאשר ליום יומים…

חיה התקשרתי אתמול עם מוריס, הוא ידע משהו. אמר שנירון יצא להסתובב.

שלמה להסתובב.

חיה להסתובב קצת.

שלמה המ…

חיה יתכן שיחזור הערב. יש כרטיסים להצגת בכורה. ואחרי זה מתקיים נשף גדול, באיזה מתבן, כמדומני.

שלמה גם את זה מסר לך…

חיה אני לא לבושה… (ממשמשת בשמלות) בעצם אני לא יודעת מה ללבוש… (בבהלה) שלמה, אני מקוה שלא סיפרו לאיש על העדרו.

שלמה לא… לא שמעתי.

חיה לא חזרת הביתה לחג?

שלמה דאגתי לך.

חיה ואשתך? לא איכפת לה שאתה משאיר אותה לבדה בחג עם הילדים?

שלמה חיה, בבקשה.

חיה בדרך כלל אני שמחה כשאחותי מביאה אותו.

שלמה את מי?

חיה את… הילד הזה. אבל הפעם, אינני יודעת, נירון יכול לבוא פתאום… הוא שונא דברים כאלה. (בצחוק אנוס) הן היו צריכות לעבור קורס, כל האמהות האלה. אין להן כל מושג איך מטפלים בילד. תשתה תה?

שלמה לא צריך, חיה, אני חוזר עוד הערב הביתה, שבי אתי קצת בשקט. (חיה מנתקת ידה מידו ברתיעה כלשהי). מה קרה שיצא כך… בלי להודיע?…

חיה הפעם היתה לו סיבה מיוחדת לכעוס. (משליכה את השמלה) אני באמת לא יודעת מה ללבוש.

שלמה רבתם?

חיה לא…

שלמה שוב שתה?

חיה לא, זה באמת מגוחך. היתי אצל אחותי ורציתי לחזור הביתה, אבל כל האוטובוסים היו מלאים ואף אחד לא נעצר. לבסוף אסף אותי אוטו תיירים. בדרך נטפל אלי אמריקאי אחד…

שלמה אמריקאי…

חיה לא, סתם… שאל אותי כל מיני שאלות על הארץ. בעיקר התעניין באמנים מפורסמים. כשהגענו הנה, ראיתי את נירון עובר. אינני יודעת מה… איזו רוח תזזית תקפה אותי, הצבעתי עליו ואמרתי: “זהו אמן ישראלי חשוב ומפורסם”. לפתע כולם פרצו במחיאות סוערות. מעולם עוד לא ראיתי את נירון מרוגז כל-כך.

שלמה ואז הלך.

חיה באותו רגע ידעתי שעשיתי שטות איומה. אבל כבר היה מאוחר מדי. לא הועילו שום הסברים.

שלמה ואז הלך…

חיה יומיים שתק, אחר כך הלך… בכל זאת אינני חושבת שזאת היתה הסיבה האמיתית.

שלמה אמן מוכשר כמותו, זוכה להערצה, מדוע הוא כל כך בלתי מרוצה?

חיה מדוע!…

שלמה מדוע הוא כל-כך בלתי מרוצה?

חיה הוא היה רוצה להיות אדריכל של כנסיות ובארץ אין כנסיות.

שלמה זה רעיון חדש?

חיה תמיד רצה להיות אדריכל של כנסיות.

שלמה אדריכל של כנסיות…

חיה כן! התפאורות שהוא עושה לתיאטרון… זוהי התפשרות עם המציאות. אבל אפילו כשהוא בונה תפאורה רגילה ביותר, הוא מוצא לו הזדמנות להיתלות בין שמיים לארץ. סתם לשם הסיכון. שלא תספר לאף אחד בעניין הכנסיות, הוא שונא כשמדברים על זה.

שלמה את יראה מפניו יותר מדי.

חיה לפעמים אני יראה מפניו…

שלמה מתחיל להחשיך מוקדם.

חיה כן (ניגשת להדליק את האור) בעצם טוב שבאת, יש מין הרגשה של מועקה במוצאי חג.

שלמה כבר מזמן לא הייתי פה. שום דבר לא נשתנה, מלבד זה שנוספו כמה ספרים. (בוחן את התיק הענקי) מה זה? (אוחז בו).

חיה (חוטפת מידו) מין תיק נסיעות.

שלמה (מנסה למשמש בתיק) אבל הוא לגמרי שקוף. כל חפץ אישי שתכניסי לתוכו, ייראה לעין כל.

חיה זה התייר ההוא שלח. (ההתחככות סביב התיק גורמת לשניהם מבוכה וריגוש).

שלמה האמריקאי?…

חיה גם התיק הזה… הרגיז נורא את נירון. אבל אני אתן אותו במתנה לאחותי. (בצחוק) נעשה מין חליפין, תיק תמורת ילד.

שלמה חלמתי עליך.

חיה עלי?

שלמה חלמתי שאת גרה במין מגרד שחקים כזה שפונה לים, ושיש לך מין אוסף כזה של כלי זכוכית שאת עורכת על מעקה המרפסת. וכל הימים את חרדה להם, שמא יפלו לים וישברו.

חיה והרי בסופו של דבר הם יפלו לים וישברו.

שלמה את ילדה חיה… חבל שהפסקת אז לעבוד בגן הילדים.

חיה נירון היה אומר שהעבודה בגן גורמת לי להיפך לילדה קטנה. הוא היה מדבר אפילו על מין גלולות שתסדרנה את מצב הצמיחה שלי. כך שבבוקר, בדרכי לגן, אהפך לילדה קטנה, ובצהרים, בדרך הביתה, אהיה צומחת לאט לאט. אחרת צפויות לו הפתעות, מפני שאף פעם אינו יודע מראש באיזו דמות ימצא אותי, בדמות אשה או בדמות ילדה.

שלמה את ילדה, חיה…

חיה אבל בלאו הכי העבודה בגן לא היתה בשבילי. תמיד הייתי מרחמת על הילדים הקטנים והרזים שמחקים את התנהגות המבוגרים. בעיקר בערבי חג, כשהיינו פורשות מפות לבנות על השולחנות. ובאמצע השולחן היינו שמות עוגת שוקולדה עגולה. תמיד אותה עוגת שוקולדה עגולה. ותמיד הרגשתי שאף אחד אינו מתכוון לאכול מן העוגה הזאת. שהיא אינה ממשית.

שלמה בכל פעם אותן האשליות.

חיה מין שקט עצור באויר.

שלמה גם אני איני אוהב להישאר בבית במוצאי חג.

חיה כמעט שנתפתיתי לבלוע כדורי שינה…

שלמה אולי לא הייתי צריך לבוא הנה. תמיד הלהיטות הזאת, שמא יזדמן לך לחטוף איזה רגע דחוק של חסד, שאינו מיועד לך, שאתה גונבו במרמה.

חיה מן שקט עצור באויר. כמעט שנתפתיתי לבלוע כדורי שינה שירדימו אותי למשך כל החג… עד למחרתו. (*לאחר שתיקה קלה)* משונה, הרי באתי ממשפחה חילונית. והורי לא היו מעולם שומרי מסורת, אבל בחגים יש לי תמיד הרגשה כאילו אני בת למשפחה אדוקה מאד. חסידית. שיש לי המון אחים וכולם לבושים בקפוטות שחורות ומגדלים פיאות. ושאמי בפאה נוכרית. ואני ואחיותי לבושות גרבים ארוכים ושמלות כהות עם שרוולים. (איננה יכולה להכיל עוד את מצוקת נפשה) אף פעם אינני יודעת איפה הוא. אני כאן לבדי, והעיר גדולה. ואין לי כל מושג איפה הוא עלול להימצא. אינני זוכרת מתי נשמתי בפעם האחרונה נשימה עמוקה וחפשית. תמיד אני יושבת עצורת נשימה ומצפה. לא עושה כלום, לא חושבת, רק מצפה… לפעמים אני מדמה בנפשי שכל העיר הזאת נשרפת, ושרק בית אחד ויחיד לא נפגע ע"י האש. ואז אין לו ברירה והוא מוכרח להישאר אתנו. ואתה יודע מה אני עוד מדמה? – האמת היא שאני מתחילה לפחד מפני עצמי – שנירון התעוור! אני מלבישה אותו תמיד רק בחולצות תכלת והוא מחייך אלי את חיוכו הנשכני. אבל אינני צריכה להסב את ראשי ולמות בכל פעם מכאב מפני שהוא – עיוור. וכולנו כאילו קשורים זה בזה, על-ידי איזה מוסר אנושי נעלה. וכולנו מגינים יחד על עירנו השרופה. (בעירנות, כביכול תכניותיה עלולות להתגשם) ואף פעם, אף פעם לא נוכל לצאת מן הבית הזה, מפני שהשתלטו עליו אנשים אדוקים מאד, חסידים, ולא נוכל לצאת בלי רשיון חתום על ידם.

שלמה את רוצה שאלך?

חיה (בהתעוררות) זוכר איך היינו עורכים הצגות בבית הורי בכל מוצאי חג?

שלמה זוכר…

חיה לנירון היה כשרון להמציא מצבים דרמטיים פנטסטיים. בעיקר ההם, על ארצות אקזוטיות ועל נושאים היסטוריים. אבל אני ואתה נשארנו הנאמנים היחידים למשחקים האלה. זוכר איך היינו משחקים שאני חיה ואתה הוא?

שלמה אני מתבייש להיזכר בזה. היה בזה משהו משפיל. איך לומר…

חיה (נדלקת פתאום כמי שגילתה בדיוק למה השתוקקה והיא מוכרחה, ויהי מה, למלא את תשוקתה) נשחק עכשיו!

שלמה השתגע? (מתחרט על הביטוי החריף) תסלחי לי. (רוצה ויהי-מה לבטל את רוע הגזירה, מחפש את הטון הנכון שישפיע) זה אי אפשר. זה אי אפשר. המון זמן עבר מאז. היום כבר אי אפשר להשתטות כך.

חיה (מנוי וגמור עמה, בשובבות ילדותית) למה? שום דבר לא-נשתנה מאז…

שלמה (דואג, מדוכא) אף פעם אינני יכול להשיג את השינויים הפתאומיים במצבי הרוח שלך.

חיה (על ברכיה, מתחנחנת, יודעת שלא יוכל לעמוד בזה) בבקשה…

שלמה (מצטחק, כאילו כפאו שד) בסדר…

חיה (קופצת ממקומה. שניהם מזיזים את השולחן והכסאות. ההכנות למשחק נעשות בריגוש כמעט אירוטי, בצחוק). יש לו עין אחת גדולה ופוזלת, לעבר נערות יפות ולעבר ארצות רחוקות (ממשיכה לצחוק) אבל לעומת זאת, החוטם שלו קצר. מעולם לא רחרח בענינים שאינם נוגעים לו. אולי מפחד להיפגע…

שלמה כמה שהשם נירון שינה אותו.

חיה זוכר מתי התחלנו לקרוא לו כך?

שלמה עבודת הגמר המפורסמת שלו, על שקיעת האימפריה הרומית.

חיה נשחק בנירון ואוקטביה.

שלמה (בחוסר מוצא) תביני, אני לא… הו, זה איום. (מוותר, יודע שלא יהיה בו הכוח להתקומם, שכבר נחרץ) יש לך קוניאק?

חיה (בשובבות נלהבת) כבר אני מביאה. (רצה למטבח, מביאה בקבוק קוניאק וכוסיות, מעמידה על השולחן)

שלמה (מתוך משיכה ופחד כאחד) אני לא מסוגל, חיה. (נאחז בעניין הילד, כבעוגן הצלה אחרון, נוטל כוסית, הכוסית נשמטת מידו) הילד, הילד חיה. אנחנו נעיר את הילד ההוא.

חיה הילד, נכון. אז נשחק בלחש. מזוג לך. (בתנועת ביטול, כמכסה על שקר) אחותי נותנת לו חצי פירמידון לפני שהיא יוצאת. האמהות האלה. (תוך כדי עסקנות, מוזגת לעצמה כוסית, מרוקנת אותה, מזיזה את הבקבוק לעברו) מזוג לך.

שלמה את מתכוונת לכך במלוא הרצינות.

חיה (הישר בפניו, בפליאה) כן! (ניצבת באמצע החדר, מסבירה לשלמה את הרקע להצגה) ובכן, נאמר שנירון קיסר נוסע במרכבה, הנבל בידו, לצידו יושבת אשתו, אוקטביה. בקהל הצופים שב“פורום” הוא מגלה את פופיאה אהובתו. פתאום מבעתת אותו רוח רעה ופחד איום תוקף אותו. הוא מחליט לגשת אל מגדת עתידות, אל הסבילה, כדי לשאול על גורלו. אני אהיה הסבילה, אלת הגורל. יושבת באחת הקטקומבות על כסא שן. לועסת עלי דפנה ושואפת אדי צמחים מבקיע הסלע. תן לי את גולת הבדולח. אתה נירון בא אלי מחופש כהלך (מצביעה) עמוד שם! רגע, רגע, לא כך. הראש זקוף, כמו נירון.

שלמה אני לא יכול…

חיה זהו, כעת הנך נירון. (נוטלת מן הבא ליד, קערת עץ מוארכת לפירות, מגישה לו. כל המשחק להלן, נושא אופי אירוטי מובהק). אתה שואל אותי אם האלים עלולים לזעום על אהבתך לפופיאה, אבל השתדל לחקות את קולו, כמו אז, אני מבקשת.

שלמה (מדקלם) Qualis artifex pereo! – איזה אמן יאבד בי!

חיה (מהסה אותו) זהו, ואז אני מנבאה לך את הנבואה הנוראה הזאת שאתה…

שלמה (באירוניה) תרצח את אוקטביה.

חיה (נבהלת, התכוונה למשהו אחר) לא, לא, אל תגיד זאת. זהו הקטע הקשה ביותר. אף פעם לא הצלחתי לבצע אותו כהוגן. נירון היה נעמד מול גולת הבדולח בגאווה כזאת, רק קיסר יכול להביט כך בפני הראי. אילו יכולתי להתגבר על האמונה הילדותית הזאת בכוחו. (בצחוק עגום) שמשווה לו הופעה כל כך גברית.

שלמה תביני סוף סוף שנירון איננו אלוהים. הוא פחדן. הוא מתבטל בפני כוח, כסף, הצלחה… הוא מבצר את עצמו בחומה של “ידידים”, נושאי כלים, מעריצים, יומם ולילה, רק כדי לא להיות לבדו. למה הוא מפחד כל כך להימצא עם עצמו, ללא קהל של מוחאי-כף?

חיה (אוטמת את אוזניה) לא… לא… זה לא נכון, אינני רוצה… אני רוצה שהסוף יהיה טוב. לא רוצה להיות הסבילה. הלא אני אוקטביה. אשתו של נירון. אוקטביה. (תוך כדי משחק, היא מהפכת בשמלות שבחדר ונוטלת מהן לצורך ההתחפשות).

שלמה אשתו הנרצעת. (מנסה לקרוע מעליה את השמלות שהיא מתכסה בהן).

חיה (תוך כדי האבקות אתו, בהתרגשות) הוא יפה נירון, הוא יפה. רק אני רואה איך החיצים המוזהבים שלו פורחים בלילה. כשהוא חוזר הביתה מן הציד, ביערות סבוכים ובאיים הרחוקים, ואני רוחצת את רגליו, אז האריה הופך לילד. פתאום אני נבהלת מפני הקנאה שתעבור אותי, כל כך הוא יפה.

שלמה (בהמשך ההאבקות) יפה! במראה העקומה, שעונה אחריו במאה הדים: “אין יפה כמוך בארץ”. והוא מאמין לה. ללא שום ממש! שום ממש!

חיה לא… לא… זה לא נכון. אינני רוצה להיות אוקטביה. אני רוצה להיות היא, האחרת. פופיאה. (נחלצת, נוטלת שמלה אחרת) אני רוצה שהוא יאהב אותי. עד שגעון. זהו. (קופצת ומתיישבת על השולחן) כעת נאמר שאני פופיאה. מופלאה ביופיי. הצל אותי. הצל אותי מהסבילה הזאת. רוץ אלי והצל אותי. באפיסת כוחות. בחוסר נשימה. בכה מרוב אושר שסוף סוף מצאת אותי. שהצלחת להציל אותי. ואהב אותי. עד כלות הנפש. (היא מתעוותת כולה מרוב ערגה וחמדה והתמסרות).

שלמה (אינו מסוגל עוד לשלוט ברגשותיו. דחוף תשוקה עזה, מדוכאה, שניתן לה היתר לא בזכות עצמו, הוא נמשך אליה כסהרורי, אחר מחבקה חיבוק טורפני, פתאומי, של פורקן וסבל כאחת. מנשק את פניה וצוארה בנשכנות, כשהוא ממלמל) למה… למה… הו, אהובה. תמיד… את…

חיה (נשמטת מזרועותיו בסלידה, ומתנפלת על המיטה). הו, זה איום, אני מתביישת… כל כך מתביישת.

שלמה (אינו מעז להביט לעברה, מתנשם, מכסה פניו, מתייסר, מלא סלידה עצמית, ממלמל) סלחי לי… (מתיישב, מליט את פניו בכפות ידיו) אני חושב שאלך עכשיו.

חיה אתה יכול גם להישאר. זה לא ישנה הרבה. (לאחר הפסקה) עוד ערב אחד, ארוך, מתמשך…

שלמה כשאני קשוב כולי לך, ואת קשובה בדריכות חייתית למה שבחוץ. הו, כמה שאני שונא את עצמי. תעוב… אני חולה, חיה. מעין מחלה נוראה שאין מנוס ממנה. כאילו היה בי גוף זר שמוצץ את לשד החיים. מעין מחלת דם חשוכת-מרפא. אין כמעט לילה שאיני חולם עליך. כמו שתיל שאני עוטפו במטלית לחה שלא ייבש. אני מטפחך בלבי בעקשנות, בשיטתיות, בזהירות. בכל פעם התקוה הארורה הזאת, שמא אצליח לשתול את האהבה הזאת אי פעם באדמה, שתכה שרשים, שתישא פרי. רציתי להיות סופר, אמן, אבל אני מצפצף על זה. אני רוצה לחיות, לחיות. לא בלעדיך. איני יכול בלעדיך. זה שנים שאיני יכול לכתוב מלה אחת. אשתי התחננה לפני שלא אוסיף לבוא הנה. הבטחתי לה. אבל את קיימת בדמי, חיה. שעות אני ניצב מול ביתך, שמא תיראי בחלון. שנים אני רואך כאן, בביתך. אינך רואה אותי. אני מסתתר. צופה כמו גנב בגורלות של אחרים. איזו תועבה. לשים את משכני בנשמתו של הזולת, ולכרסם בה, לכרסם בה… כמו תולעת… חיה, חיה שלי, אהבתך שאני אוהב, שכך את יכולה לאהוב. אותו. הו, כמה שאני שונאו לפעמים!

חיה (מתעלמת מדבריו, ביאוש) הנורא ביותר הוא בבקרים. חילוניים, פרוצים, שטוחים… כל בוקר כשאני מתעוררת משנתי אני שומעת שדים צווחים מכל הפינות: הזמן עובר – ושום נס לא יקרה. הזמן עובר – ושום נס לא יקרה! ואני מתכווצת כולי וממשיכה לישון. ובצהרים, כשאני פוקחת את עיני, אני יודעת שחיים שלמים חלפו על פני ועברו… וכשאני קמה פרועת שער ופני נפוחים, וקולות מן הרדיו מכים על ראשי בפטישים, אני מרגישה שהחדר הזה הוא ארון המתים שלי. קורה שנפתחת הדלת והוא נכנס. לפעמים הוא אפילו תוהה עלי רגע, כמו על תצלום משפחתי נושן… אבל מיד הוא פונה לחדרו ומסתגר. (התחלה של שנאה, של חשדות) כמה רחובות מלאים בוץ מפרידים בין החדר הזה ובין חדרו. מעבר מזה אנחנו – ומעבר מזה… מה שהיה. כל הטוב. גם לו יש בוודאי רגעים שבהם הוא נעצר פתאום ומביט אל העבר ההוא. בכובד ראש. אולי אפילו מתברר לו אז שאין מנוס. שהוא ישא אתו את מה שהיה לכל מקום – עד קצה העולם… ואז ייתכן שגם הוא כורע על ברכיו ונושק לאדמה שילדה אותו, ומתאבק בעפרה… ומתאבק בעפרה… (בגילוי של תשוקה עזה למות).

שלמה איך זה שהוא אינו שם קץ לזה!

חיה הוא מחכה שאני אעזוב ראשונה, ואז…

שלמה ואז מה?

חיה (פתאום נראה שהדבר הציק לה כל העת) אתה מכיר נערה בשם לילך?

שלמה (מופתע, בזהירות) כ-ן…

מופיעה לילך, יציר דמיוני של חיה. ריקודה של לילך הוא בקצב דבוּרה של חיה. לילך נוטלת מידי חיה את התיק, שנהפך בידיה לכדור גדול, והיא משחקת בו בקלות מופלאה. באחד מרגעי מחול הסולו שלה עם הכדור, היא זורקת אותו בצחוק אל חיה, אבל זו אינה מצליחה לתפשו, והכדור מתגלגל ממנה והלאה. בסופו של המשחק חיה מסתבכת בצעיף המושלך עליה על ידי לילך, כמו בעניבת חנק.

חיה (בתחנונים, בעינויי נפש) ספר לי עליה… ספר לי עליה… הלוא ראית אותה עם נירון, כולם ראו אותה עם נירון.

שלמה הוא נראה מטופש מאוד בחברתה.

חיה (הוזה) הוא נראה מאוהב בחברתה. עד מוות. בפעם הראשונה מאז הרבה שנים. (מביטה מוקסמת בריקודה של לילך). גם אני מתחילה להתאהב בה… (רצה אחריה, מחליקה ברוך על שערה) איזה שער נפלא, איזה גוף גמיש של חיה.

לילך מתחילה להעלם תוך כדי מחול, בדרך מניחה את הכדור במקומו.

חיה אל תלכי, אל תלכי! אני רואה את נירון דרך החלון מתהלך לבדו בחושך. (בצעקה) לא הזהרתי אותה! היא תתחשמל! כל הבית מוקף רשת של חוטי חשמל פתוחים! זהו סוד איום ונורא. אני חייבת להזהיר אותה… אני חייבת…

האור חוזר לקדמותו.

שלמה (מנסה להציל את חיה מקדחת הזייתה, שהוא חש בה בלי לראותה) היתה תחרות כדורגל היום. ייתכן שהיה שם.

חיה (מתעוררת) מה? הה… כן… חשבתי על זה…

שלמה הוא עוד ממשיך להמר?

חיה (עדיין בהשפעת ההזייה) הוא לא יפסיק עם זה לעולם… הוא לא יפסיק עם זה לעולם.

שלמה מאז שאני מכיר אותו אני זוכר אותו רק מהמר.

חיה הוא מוכרח להתאנות לגורל… הוא מוכרח…

שלמה הוא כל כך מרבה לדבר על זה, בלהיטות כזאת, שפשוט החליפו את כשרון ההימורים שלו בכשרון משחק.

חיה הוא אינו חושש להסתכן…

שלמה כנראה שמפני זה הם אוהבים אותו כל כך, כולם.

חיה כן… כך אומר גם מוריס… (פתאום נרעדת לשמע צעדים בפרוזדור. שלמה תוהה לפשר התרגשותה הפתאומית, מביט לעבר הדלת)

בפתח ניצב נירון. גבר נאה וחסון כבן שלושים, לבוש מכנסי קורדרוי וסוודר. מראהו פרוע, בלתי מגולח, ניכרים בו אותות הסערה שעברה עליו בארבעת הימים האחרונים, לרבות השתיה.

נירון (בוחן רגע את האויר, את הרהיטים המוזזים, משגיח בתיק הצללואיד, אך אינו שואל דבר, רק תולה מבט ידעני בשלמה ובחיה). כמה מחניק פה. (פושט את המקטורן, זורקו על השולחן. אל שלמה, בלגלוג חשדני, המסתיר רגש אשמה) מה שלומך?

שלמה (שלא בנוח) טו-ב…

נירון (אל שלמה) מוריס לא היה פה?

שלמה (אינו מסתכל לעברו) מזמן שאני פה – לא…

חיה (מבלי שנשאלה, בהתרגשות עצומה) גם לפני זה לא!

נירון (נותן מבט קר עם שמץ של סלידה בחיה, שענתה על שאלה שלא נשאלה. אל שלמה) אני הולך להתקלח, אם מוריס יבוא, שיחכה לי.

שלמה (מעיף מבט חטוף בחיה, מבין למשאלתה. בשמץ של אירוניה) אתם הולכים להצגת בכורה הערב?

נירון (ברוגז) מה פתאום הצגת בכורה? הצגות בכורה! אני הולך להתקלח. (מתכונן להיכנס לחדר הסמוך).

שלמה אל חיה, בחשש) הילד…

חיה (מתבלבלת) הילד, כן… (אל נירון) הם הלכו לנשף…

נירון (בתמיהה נרגזת) על מה את מדברת?

חיה (נבוכה מאד) אחותי… הם הלכו לנשף, ובחדר הזה אי אפשר היה להשכיב אותו, מפני שנכנסים אנשים…

נירון (נדחף פנימה) תני לי להיכנס לחדרי!

חיה (עומדת בדרכו לחדר) אי אפשר… הילד…

נירון (מטיח כלפיה בבוז, מבלי להביט לעברה) ילד!… זה חדרי! צריך שזה יהיה ברור סוף סוף!

חיה (ממשיכה לגונן על הדלת) מוריס אמר שאחרי ההצגה הולכים לאיזה מתבן, או משהו, ושנשארים שם עד הבוקר, אז חשבתי…

נירון (בחוסר סבלנות גובר והולך, אינו פונה אף פעם ישירות אליה) זאת אומרת שמוריס כן היה פה…

חיה (ממשיכה להתגונן, על סף התמוטטות. מנסה בכל-כוחה להינצל) התקשרתי אתו בשביל להיוודע אם כדאי לערוך קניות לחג…

נירון יוצא למקלחת כשהוא בועט בתיק של חיה, המפריע לו בדרכו.

חיה (אל שלמה, לאחר שתיקה, בראש רכון, במבוכה) בכוונה אמרתי לו בעניין המתבן. שיידע איזה מין רכלן זה מוריס. (שלמה לוקח את ידה בידו) זה בסדר… בזכות מוריס אני מתמצאת בכל היחסים החברתיים של נירון.

שלמה הוא מספר לך?

חיה כל פרטי הפרטים… בתאווה שאין דוגמתה. גם על… התקופה האחרונה סיפר לי. (נשמעים צעדים בפרוזדור) זה בטח הוא.

נכנס מוריס, בחור בעל הופעה טרזנית, שחצנית במקצת. לבושו עשוי בקפדנות. מסתיר צרור פרחים מאחורי גבו.

מוריס (בקול) ערב טוב… מבחין ברהיטים המוזזים) איזו אידיליה! כמו זוג תרנגולות בלול. גם אצלכם עורכים הלילה נשף? נוטל אחת השמלות, מעיפה באויר).

חיה (במורת רוח) שטפתי את הרצפה… (מתחילה להזיז את הרהיטים למקומם, שלמה עוזר על ידה, מוריס מטיל את הצרור אל מתחת למיטה).

מוריס רק נכנסתי והתרנגולות מתעופפות! (מבחין במעיל של נירון) הי, מה אני רואה, הברנש חזר כבר?

חיה רק עכשיו. הוא מתקלח.

מוריס אמרתי לך? טבעם של גאונים – מרגישים חוסר מנוחה, מתחילים להסתובב וגומרים ב… נו, מקלחת, כמובן… מבחין בתיק של חיה) או, זה בדיוק מה שאני צריך. מה זה?

חיה (נבוכה) קיבלתי במתנה…

מוריס (בצחוק, מופתע) יופי! אני מחרים את זה.

חיה (חוטפת מידו) עזוב את זה. זה שלי.

מוריס מה יש? מה את מתרגשת כל כך?

חיה (תוך מאבק על התיק) תן לי אותו.

מוריס נירון כבר ראה את… “הפטנט” הזה?

חיה אתה… אתה מציץ בחורי מנעולים. (חיה חוטפת מידיו את התיק ובורחת לחדר הסמוך).

מוריס אוהו! אפשר לחשוב שהפשלתי לה את שולי השמלה!

שלמה (כפוי) איפה הוא היה?

מוריס מסכן, ארבעה ימים שוטט מבאַר לבאַר, כמו כלב חוצות. שתוי, מתנודד, הזנב מקופל בין הרגליים והלשון בחוץ.

שלמה מה, הוא לא היה עם… לילך?

מוריס לילך? – החליטה לגמור עם זה סוף-סוף ולנסוע.

שלמה לנסוע? לאן?

מוריס מה אתה חושב, כמה זמן אפשר לחיות מדקלומי אהבה, ומאגדות של דגי זהב על כוסית של יין? הבחורות רוצות להתחתן. מגיע להן!

שלמה היא נוסעת להתחתן?

מוריס (מהנהן בראשו) אהמ…

שלמה ונירון יודע על זה?

מוריס (מנענע ראשו לאות שלילה) אמ… אמ…

שלמה היא לא סיפרה לו?

מוריס שאל אותו! (שלמה שותק) הנסיכה העדינה חוששת להילכד שוב בקורי העכביש המוזהבים שלו.

נכנס נירון בגופיה, רחוץ ומסורק למשעי.

מוריס שלום! ניערת מעליך את אבק הדרכים, הה?

נירון (בוחן את לבושו של מוריס) אז הולכים?

מוריס (מגבוה) יש לך תכנית אחרת?

חיה נכנסת, נושאת חבילת לבנים, נבוכה. מגישה לנירון את הלבנים, אך הוא מתעלם ממנה.

מוריס (בודק אותו מלמעלה למטה, באירוניה) נעים לראות אותך שוב בחיק המשפחה… אילמלא חיה, הייתי כבר מארגן איזו מתיחה טובה בעתון, על חשבון הבריחה המסתורית שלך… (בהתעוררות) אתם מכירים את המתבן הגדול שמחוץ לעיר? זה שהחברה גרו בו לפני שהיו להם דירות… דווקא רעיון נפלא לערוך שם מין סיאנס לילי. פגשתי את נילי. היא אמרה שכולם יהיו.

נירון (נבוך מפני חיה שמעולם לא דיבר אתה על עניינים כאלה) אני הולך ללבוש חולצה, כדאי שנזדרז. (חיה נעמדת בדרכו).

מוריס (מציץ בשעונו) מה אתך, עוד אין שבע.

נירון (מתכוון להיכנס לחדר הסמוך לקחת חולצה, נתקל בחיה).

חיה (במהירות) איזו חולצה להביא…

שלמה (תוך עיון בספרים שעל האיצטבא. כדי להציל את המצב) מה, “נפילתה של האימפריה הרומית” הופיע בתרגום עברי?

נירון (מתעלם, אל חיה) את הלבנה.

חיה יוצאת.

נירון (מבחין בבקבוק הקוניאק ובכוסית המלאה של שלמה. מריק אותה אל קרבו. אל מוריס) רוצה כוסית?

מוריס למה לא?

נירון (מוזג לו, אל שלמה) אתה?

שלמה כבר שתיתי.

חיה נכנסת ובידה חולצה לבנה, מגוהצת למשעי. מוסרת אותה בזהירות ובאהבה לנירון שחוטפה בכפיות טובה.

חיה הכתם עוד לא לגמרי נעלם. אבל אם תלבש את המקטורן לא יראו אותו.

נירון (בחוסר סבלנות, בלעג) ואם אפשוט את המקטורן?

חיה אני מצטערת…

מוריס ונירון מקישים כוסות.

נירון מי צריך את השרותים הביתיים האלה? אפשר היה למסור לניקוי חימי!

מוריס (לוגם מן הקוניאק) אה… טוב. (אל חיה) זה מזכיר לי שהייתי מוכן גם לאכול משהו, אם יש.

חיה (ניגשת אל נירון) נאכל בבית?

נירון אינו עונה. לובש את החולצה.

מוריס אני מוכן לעזור לך במטבח. הרבה ביטחון עצמי במה ששייך לבישול אין לך, הה, חיה’לה?

שלמה (בחימה כבושה) לך, לעומת זאת, יש ביטחון עצמי בכל דבר.

נירון (תוך כדי כיפתור המכנסיים, מנסה לרכך את הפגיעה) ביטחון עצמי למוריס? שטויות! שעת הביטחון היחידה שיש לו היא כשהוא יושב בבית השימוש. מבעד לדלת הנעולה תוכל לחלק לו כל מחמאה שבעולם – ויאמין לך. נסה פעם, תיווכח כמה נוח לשקר במצב כזה.

מוריס (צוחק) אתה, מוטב שתתקן את החגורה שלך.

חיה מהססת, מתכוננת לצאת.

מוריס (עוצר בעדה) את יוצאת להכין? ילדה טובה. עוד מעט אני מצטרף.

חיה יוצאת.

מוריס (אל נירון, בתנועת-יד מגששת) מה העניינים?

נירון אני יודע? היא הביאה לשם איזה ילד… (מצביע על חדרו).

מוריס ילד? איזה ילד?

נירון אני יודע? – ילד…

מוריס מה, בארבעה ימים הספיקו לעשות פה ילד? –

נירון אל תשאל אותי.

מוריס (צוחק) והממזר שוכב כבר במיטה שלך? זה טוב!

נירון (במבוכה) מתי יהיה ברור, סוף סוף, שלכל אדם צריכה להיות פינה משלו.

מוריס (בצחוק) מה יש, המיטה הזאת לא די רחבה?

נירון (נבוך) זה לא זה…

מוריס (שהצליח להביאו במבוכה, אינו מוותר) מה “לא זה”?

נירון (בעצבנות) לא חשוב.

מוריס מה רצית לומר?

נירון עזוב אותי, מה אתה נטפל אלי?

מוריס (מפוזר) אני הולך לעזור לחיה במטבח. איזו קללה, להיות עבד נרצע למזון! פתאום אני שומע את קול אדוני קורא מתוך בטני. אין ברירה, צריך לבוא לשרותו.

מוריס יוצא למטבח כשהוא שר איזו ארייה.

נירון (לעצמו) איזה עולם זקן, שכולו בוקר צופה אל המוות…

שלמה למה אתה מתאכזר אליה כל כך, נירון?

נירון אני יודע… אני יודע…

נירון יוצא לחדרו. שלמה נוטל את כובעו, מהסס רגע ליד הדלת. נירן חוזר עם התיק של חיה בידו, זורקו בכעס על המיטה.

שלמה למה היחס הזה, של זלזול ועליונות?

נירון רשום לפניך: נירון שווה זלזול פלוס עליונות. זהו.

שלמה אלו הן רק קליפות, נירון. כולנו יודעים את ערכך האמיתי.

נירון איזה דיבורים! “ערכך האמיתי”! איזה שטויות. כל מה שאני עושה דומה לייצור פלקטים לצרכי פרסומת – לעצמי! בינתיים כל מיני פרחי אמנים התחילו לחקות אותי. כולם מייצרים פלקטים לפרסומת.

שלמה אתה מסוגל ליצור דברים גדולים, אם תרצה באמת.

נירון כן! ליצור סלים קלועים לשוק אמהות עובדות, כדי שכל נוד יחטוף וישים בכליו מכל הבא ביד. לא, סליחה, אני לוקח את הכלים שלי ומסתלק, זהו בדיוק מה שאני הולך לעשות.

שלמה אילו היו לי כלים כמו שלך!

נירון קח אותם, אני נותן לך אותם חינם. (לאחר הפוגה) אתה עדיין אוהב אותה מאד…

שלמה (מתעלם מן הגסות שבדבריו) למה אתה רומס בגסות כזאת את החלומות שלך, נירון?

נירון כן, עדיין אתה אוהב אותה מאד. אבל היא ראויה לכך. האמן לי שהיא ראויה לכך. אתם ידידים, לא?

שלמה מה אני? ספרן עלוב שמנסה לכתוב סיפור אחד ראוי לשמו ואינו מצליח. אילו רק סיפור אחד ראוי לשמו! ייתכן שהייתי זוכה למעט כבוד עצמי.

נירון ואף לאהבתה של חיה! אבל לזה לא תזכה לעולם. אתה מתנהג כשוטה. אתה פורש לפניה את כל רגשותיך בלי להותיר לעצמך שיור כלשהו, אפילו לא מעשה תרמית אחד. מעשה תרמית יוצר אשליה של סוד, ואנחנו מעריצים בזולתנו את הסוד. הו, מה אני מכביר פה מלים.

שלמה אני אינני מסוגל לעשות מעשה תרמית.

נירון ואשתך? מה עם אשתך? האין יחסך אל חיה מין מעשה תרמית כלפיה? האין זה בשבילה אותו סוד שבגללו היא מעריצה אותך ומצפה לך? – חיה היא נסיכת הלב שלך. בפניה אין לך סודות.

שלמה ולך אין נסיכת לב כזאת?

נירון מה? מי?

שלמה למה אינך הולך אליה, הרי אתה מאוהב בה.

נירון עוף פורח! (לאחר הפוגה, בהתלקחות מחודשת) אני מאוהב בה. כן, ושמא לא?… אני מאוהב בה, אז מה? היא טפשה, היא יהירה, לא מגיע לה, אני יודע זאת. אני רואה הכל. כשהיא מכוערת אני רואה, כשהיא משקרת אני רואה. אינני אוהב אותה אז. היא עלובה בעיני. איני מסוגל שלא לראות. הו, איזו אוילות. להיות מאוהב כל כך ומפוכח כל כך.

שלמה איני מבין אותך, אף פעם לא אבין אותך. השבעת החיים מצד אחד – וההתגרות בהם מצד שני.

נירון כן, כמובן… אלו הן שתי צורות קיצוניות שנובעות מאותו מקור: פחד האימים של האמן מפני המוות, שמא ימות לפני שיספיק להבין את חייו. (לאחר הפוגה) אתה מכיר אמן אחד שאינו קמצן? או פזרן? זה היינו אך כמובן. הכלל הוא, לכן, שאם מאן דהוא מבקש ממך נדבה, תן לו פרוטה אחת. לא יותר. אבל אם בהעדרך רגע מן החדר יגנוב את התפוחים האדומים שעל המקרר, תן לו שיקח אותם! את כולם! עד אחד! (מוזג לעצמו כוסית) זה מתחיל להשפיע עלי כל כך מהר בזמן האחרון. נספג ישר במח העצמות.

שלמה אתה שותה יותר מדי.

נירון כן. (לאחר הפוגה) אתה זוכר את הורי? עניים מרודים. כל ילדותי עברה עלי כאילו בבית כלא, עם שומרי ראש גברתניים וקשוחים מכל העברים. תמיד ראיתי את עצמי נידון למוות. לא היתה לי ברירה, הייתי חייב לפרוץ בעצמי את הכלא. והנה… (צוחק בעגמימות) כשרק התחלתי לנענע את הסורג הראשון, התברר לי, להפתעתי הרבה, שאין זו אלא רשת פשוטה, כמו רשת-הגנה נגד זבובים. בתחילה צחקתי, צחקתי עד להתפקע. אבל אחר כך נעשיתי מר נפש. איך שהם עשו צחוק מכל האגדות! (לאחר הפוגה) תראה כמה אני מפוכח. בגיל שלושים!

שלמה אתה מפוכח?

נירון כן. פעם הייתי מקנא בכם, בכל אלה שגדלו בחממה הנחמדה שמתחת לשמש! ילדי השעשועים של האידיאלים הטובים! הייתי רואה את האידיאלים הטובים רודפים אחריכם עם הבננה ביד. הייתי רואה אתכם אוכלים מן הבננה, חתיכה אחר חתיכה, בורחים לשחק, וחוזרים ואוכלים. ותמיד נשארים הילדים הטובים והמפונקים והמשמינים של אמא מולדת. (צוחק) הייתי מקנא בכם. אך כך חשבתי ששיא האושר הוא ללכת לבית ברנר ולאכול ארוחה זולה וטובה במסעדה הקואופרטיבית. עד שנוכחתי לדעת שלפני שמואילים להגיש לך את הארוחה, אתה חייב לענות על איזה טסט פסיכולוגי, או משהו כזה. למסור דו"ח על עצמך. ללבוש את הבגדים הנכונים, ואת הבלורית הנכונה. להיות מוכן להשמיע וידויים ולשמן את הגוף עם כל שמן הזית של התשפוכת המוסרית הרכה והמבחילה. זה יצא לי מן האף, אתה מבין? אני רוצה ללבוש מכנסי קורדרוי בורדו, עם טלאים. אסור לי? מה יש, עלי להתבייש בזה? זה לא מוצא חן בעיני אלוהים ומשיחו וכל צבא המלאכים הטהורים שלו? אני מצפצף! לא איכפת לי! לא גדלתי בחממה! יש לי גבעול קשה, שכל מיני רוחות שרב ורוחות כפור קישו אותו. אני רוצה לבנות כנסיות! דווקא! אסור לי? באיזה ספר-חוקים כתוב שאסור?

שלמה מותר לך, מותר לך הכל! השאלה היא רק במה יאמינו האנשים שיבואו לכנסיה שתבנה.

נירון במה יאמינו? – ביופי של הכנסיה!

שלמה זה הכל?

נירון יש לך אמונה אחרת?

שלמה והטוב? כל כך מהר אתה מוכן לוותר על האמונה בטוב?

נירון מה זה טוב, אתה יודע? (מן החדר הסמוך נשמע צחוקה של חיה) אתה שומע? צחוק הגורל!

שלמה (בצחוק) זו רק חיה.

נירון אתה חושב שאינני שומע את צחוק הגורל בקולה?

שלמה היא אוהבת אותך מאד.

נירון אתה אוהב אותה מאד.

שלמה כן, אני אוהב אותה מאד.

נירון איך שאתה מסוגל לומר את זאת! איך שאתה יכול להיות בטוח כל כך!

שלמה בטוח? כן, אני בטוח. ואתה? איך יכולת להסתלק כך מן הבית בלי להודיע לה? היא מביאה הנה את הילד הזה, את בן אחותה. אתה אינך מבין? אפילו הלץ הזה, הפוחח הזה מוריס, מבין. כולם רואים. אתה לא רואה? היא מביאה הנה את הילד הזה, אתה אינך מבין?

נירון (בהדגשה) אין שם שום ילד.

שלמה (נדהם) מה?

נירון אין שם שום ילד

נשמע קול צחוקם של חיה ומוריס, שהולך ומתקרב.

חיה (צוחקת) הו, הפסק כבר, מוריס!

מוריס חכי, עוד לא שמעת את הסוף…

חיה ממשיכה לצחוק. היא ומוריס נראים בפתח כשהם מגלגלים עגלת תה, עם כלי אוכל ומאכלים. נראה שמוריס הצליח לבדר מעט את דעתה של חיה. תסרוקתה שונה הפעם, הרבה יותר הולמת אותה.

מוריס (אל נירון) אין פלא שאתה מרבה לאכול בחוץ. לאשתך אין אף תבלין אחד במטבח מלבד מלח ופלפל. מחר אני מסיע אותה לשוק הכרמל וקונה לה מלאי של תבלינים. התאוריה שלי היא, שהאושר המשפחתי תלוי במספר התבלינים שבמטבח. אבל בכל זאת הכנו לכם כל מיני דברים. (אל שלמה) מה אדוני מזמין? (שלמה אינו עונה, מוריס מפזם) בורשט מיט קרטופלס. בסדר… בסדר, תקבל לבּן. (אל נירון) ואתה, אדוני? – דגים! דגי ים! דגים של זהב! בסדר. תקבל לבּן. (אל חיה) והגברת? – מה הגברת מזמינה? – הו, סליחה, הגברת איננה רעבה. הגברת חיה מאויר ואהבה! אני עמי אוכל דג מלוח. אני אחד והוא אחד שבמים ובארץ. בתאבון. (מחזיק את הדג בזנבו ומקרבו אל פיו).

מירון (כשהוא ישוב על המיטה) העתון של ערב חג, איפה הוא?

חיה רגע אחד, מאחורי המיטה, אולי.

חיה נרכנת מעל המיטה לחפש את העיתון, דוחפת בזרועה בלי-משים את התיק שמתגלגל אל נירון. מבטיהם נפגשים לרגע, והם מחייכים שלא-ברצונם חיוך קונדסי.

מוריס שמתם לב איך שינינו את התסרוקת של חיה’לה? (מציג את חיה) כבר מזמן טענתי שפוני זאת התסרוקת בשבילה. אבל היא שמרנית מאין כמוה. אז לוקחים זוג מספריים, ומספרים אותה פוני בעל כורחה. (אל נירון) מה דעתכם, הולם? הה?

נירון מציץ לעברה, ומיד משפיל את עיניו. שלמה שולח אליה מבט ממושך, מתפעל וחייכני ועצוב. חיה נבוכה, מתחילה לטפל בספלי הקפה.

מוריס (אל חיה) חכי רגע, חיה’לה. תני ליהנות ממך קצת. (כורך את זרועו סביב כתפה דרך חרות, אחר מעמידה נכחו, וסוקר אותה כביכול בעין מקצועית) תראו איזה מותק! (אל הנוכחים) ובכל זאת הייתי אומר שחיה’לה זקוקה למשהו יותר מהפכני, לאיזו… “בריקדה”. בריקדה פה, בריקדה שם. (מפזם מאחוריה את הארייה מתוך “פיגרו”).

חיה (משתמטת) עזוב, מוריס, תאחרו להצגה (ממשיכה לערוך את השולחן).

מוריס (מתישב, אל שלמה) אגב, ד"ש מאשתך. היא צלצלה אלי לפני שעה בערך, ושאלה אם תחזור הערב הביתה.

שלמה (מופתע) היא צלצלה אליך?

מוריס (ששומר כל העת על איזו גאוה-עצמית מלאכותית, במתינות, כמי שיודע שהוא עומד למסור אינפורמציה ראשונה-במעלה) ביקשה למסור שאחד הילדים שלך, הקטן, כמדומה לי, הלך לאיבוד.

שלמה (נזעק) מה?

חיה (נבהלת) מה?

מוריס (מגבוה, כמי שמרגיע ילד שסרח) אל תתרגשו כל כך. הוא כבר נמצא.

שלמה איך זה, אשתי לא היתה בבית?

מוריס זה קרה בתחנת הרכבת. אשתך עמדה לנסוע אתו לאיזה מקום, לבקר קרובים, כמדומה לי (אל שלמה) הנסיעה הראשונה שלו ברכבת, מה?

שלמה (מודאג מאד. חסר סבלנות) כן, אז מה היה?

מוריס אז אם הבנתי נכון, הוא נבהל. נדמה היה לו שהטבעת בין שני הקרונות תינתק. (מדגים בתנועות את כוונתו) כך היא אומרת.

חיה (בערנות) ודאי חשש שהרכבת תתהפך…

שלמה (בפאניקה מוגזמת) ואיך קרה שהלך לאיבוד?

מוריס פרץ פתאום בבכי והתחיל לברוח.

שלמה ומצאו אותו?…

מוריס איזה אדם זר החזיר אותו.

שלמה (כביכול אל עצמו, נבוך, בהחלטיות מופרזת, כמי שאומר ואינו מתכוון לעשות) אני נוסע הביתה.

מוריס אשתך אמרה שאם אתה מוכרח להישאר, אז היא כבר תסתדר לבדה.

שלמה דואגים שם נורא, בוודאי.

נירון הילדים שלך בין כך וכך ישנים…

מוריס ובכלל, מישהו צריך להישאר עם חיה.

חיה (תוך כדי סידור הסכו"ם) פעם כשהייתי ילדה קטנה, הלכתי לאיבוד בתהלוכת פורים.

מוריס הי, לא כך, יפתי! כפי שהסברתי לך! ושלא תשכחי כוסות למים. זה חשוב מאד.

שלמה (אל חיה, ברוך) אפשר לעזור במשהו?

חיה (מתעלמת) אפשר לשבת לאכול.

מוריס (מסתכל לצדדים, מחפש משהו, אחר כך אל נירון) מה זה, אתה לא נוהג להביא פרחים לאשתך לחג? (אל שלמה) והידיד, גם הוא לא מביא פרחים? שלמה נבוך) והמאהב? (מביט לצדדים כמחפש משהו) המאהב? – אה, המאהב! (מחווה קידה, מוציא זר פרחים מלאכותיים מן המחבוא, ומגישם לחיה). דולציניאה!

חיה (בהתעוררות, מעוּדדת מיחסו של מוריס, באשליה לרגע, שהכל בסדר, כמו בסעודה משפחתית). רק קודם, כשישנתי, חלמתי על פרחים… חלמתי שאני נמצאת בבית חולים ליולדות, לאחר לידה. לכל היולדות היו אגרטלים, (מצביעה על התיק שלה) כמו זה, מלאים פרחים. רק לי לא היו פרחים. חשבתי שמישהי גזלה ממני את פרחי בשנתי, והכניסה אותם לאגרטל שלה. עברתי ממיטה למיטה, ובדקתי את כרטיסי הברכה, ואז, אשה אחת התפרצה כנגדי בגידופים ובקללות. אבל אני לא נבהלתי מפניה, נרכנתי לעברה, ובלחש ארסי פסקתי: את רצחת את תינוקך! (מתפלאת) אבל אחר כך גילו לי חברותי לחדר, שהתינוק שלי נולד מת… (בחדר ניכרת אי-נוחות כללית. משתררת שתיקה. חיה, שתפסה כי עשתה שוב משגה, שעוררה את חמתו של נירון, נופלת לגמרי ברוחה).

מוריס מעניין מאד. תינוקות מתים! זה כבר יספק חומר למחשבה בשביל שלמה לשבוע שלם. (לאחר הפוגה) אז נתחיל לאכול, מה?

מתקרבים לשולחן, מתיישבים באי-נוחות. חיה יוצאת ומביאה כוסות למים. משמשת אותם.

מוריס (אל נירון, לאחר שתיקה ארוכה) איך היה המשחק?

נירון (בחיוך מאולץ) הרווחתי. (חיה נכנסת) היה זמן שהייתי מפסיד תמיד. (מוזג לעצמו. שותה. פתאום, תוך כדי היותה משמשת אותם באוכלם, נתקלת זרועה של חיה בזרועו של נירון ומתחככת בה. נירון נקפץ. אל מוריס) בשנתי הראשונה באוניברסיטה, השתדלתי להצליח בכל, מפני שהייתי להוט לקבל את “תעודת היושר” שלהם, ובכל זאת נכשלתי בבחינה אחת. (בצחוק שבגילופין) מפני שכתבתי “ארוגיזם” במקום “אלוגיזם” – עניין לשוני, אתה מבין, גדלתי בסביבה חסרת מסורת חינוכית. (פתאום נתקל במבטה של חיה. מוכרח להתנקם בה. בהתעוררות) אבל אם כבר באים לדבר על לוגיקה, יש לי בשבילכם סיפור פנטסטי, שימצא חן אפילו בעיני שלמה.

שלמה הבחור שיכור לגמרי.

מוריס הבחור שיכור מעצמו.

נירון (כביכול אינו שם לב, באכזריות, משחק שכור גמור, מדבר בג’סטיקולציה) לא, את הסיפור הזה אסור לכם שתפסידו. פעם סיפרתי לה (מצביע על חיה, שנבהלת מפני הבאות) שלבית הורי היתה צפויה תמיד סכנת מפולת. פעם אפילו נפלה לי קורה על הראש. והיו לנו מין מדרגות עץ מתפתלות שהיו רקובות לגמרי, וקרובות להתמוטטות. כשהיא שמעה זאת, (מצביע שוב על חיה) אמרה לי (מחקה את קולה, מצפצף) שגם לבית שלהם היתה צפוייה סכנת מפולת. (חוזר אל קולו הרגיל) שאלתי אותה: איך זה יכול להיות שלאנשים מכובדים כמוכם, הגרים בבית חדש, שנבנה בידי מומחים, סולל-בונה או משהו כזה, צפויה סכנת מפולת? אז היא אומרת לי, שזה בגלל הפרחים שהיא מגדלת בגינתה. למה, למה, אני שואל, הפרחים שאת מגדלת בגינה, צריכים לגרום למפולת? אז היא עונה שאולי פרחים יוצרים רטיבות באויר, ורטיבות באויר…

נירון פורץ בצחוק, אחר נוכח שהוא השיכור היחידי. חיה מדוכאה לגמרי. מוריס, שהמשיך לאכול כמעט עד הרגע האחרון, הפסיק גם הוא ונשתתק. שלמה מביט גלוי והישר בפניו של נירון.

נירון מה נשתתקתם פה כולכם, כאילו קבלתם הלם או משהו? (אל מוריס) אז אני שיכור מעצמי, אז מה? אני שיכור מעצמאותי, מהדרור שקראתי לעצמי! מפני שאינני רוצה לגור בקופת-חולים אפילו יום אחד, גם אם לא תהיה לי שום דירה אחרת, ואפילו אם זה די נוח כשיש טיפול מיידי בכל פעם שמזדקקים! (בפאתוס גובר והולך) לא רוצה שיעבירו אותי בין שתי שורות מקבילות של כל מיני נכבדים-בעיניהם: שחקנים, מבקרים, מדינאים, לבושי סמוקינגים וצילינדרים, על מנת לברך אותם בשלום – ואפילו אם יוודע לי שמישהו מת אצלם, ושזוהי מין צורה של ניחום אבלים! (אל חיה, פתאום) ומה ששייך לך, אז כבר מזמן רציתי לומר לך, שאם כל זה איננו מוצא חן בעיניך, שתפתחי את הפה ותגידי! אפילו מסכנה כמוך, קורה שהיא פותחת סוף סוף את הפה!

שלמה (בחולשה) איך אתה מעז לדבר אליה כך?

נירון (בפוזה) שוב פעם שלמה! למה אתה מתערב בעניינים שאינם נוגעים לך?

שלמה (במנוד-ראש) אינני מקנא בך. (מרים את קולו) אתה עוד תשלם בייסורי מצפון נוראים. מפזר אבקת רעל על פצעים פתוחים!

נירון פצעים של מי? (בהתרגשות) רואה את הרגליים שלה? התנוונו לגמרי מרוב שהחזיקו אותן בקופסה הרמטית. זה בא לה עוד מימי תנועת-הנוער! (בסרקזם) אצל כולם שם זה כך. דבוקים זה לזה כמו תאומי סיאם, ומוחזקים בקופסה הרמטית. “שותפות גורל” קוראים לזה. אגב, ידוע לכם שהיא היתה העובדת הסוציאלית שלי? דווקא טיפלה בי יפה, מה שנכון נכון. הוציאה אותי מאשפתות, והביאה אותי ישר למועדון של תנועת-הנוער! (צוחק בקול) עד היום נדמה לה שהיא עוד בתפקיד. מפגינה כלפי יחס חינוכי בכל הזדמנות.

שלמה (אל נירון, בצעקה) זה פה לא תיאטרון, אתה שומע? החדר הזה הוא חדר מגורים של בני אדם, ולא תפאורה להצגה.

מוריס אתה יודע מה ההבדל? אני לא!

נירון אין הבדל, מוריס. גם פה זה תיאטרון! עם שחקנית אמיתית! גדולה! (צוחק בארס) להלקות אותה, זה מה שנחוץ. ילד!… (ניגש אל חיה, תופש בידה) בואי, בואי, תראי לנו את הילד הזה. (מושך אותה אל החדר, ביד אחת מחזיק בזרועה, ביד שניה פותח את בריח הדלת, מצפצף) פוצי… פוצי…

חיה (צועקת) הנח לי, נירון. הנח! נירון, הנח! נירון!

נירון אסור להעיר את הילד, מה? הנה, אני מעיר אותו (צועק לתוך החדר) הההה!

שלמה (רץ אליו, תופס אותו) אתה משוגע! משוגע!

חיה ניתקת מידי נירון, צונחת על המיטה, פורצת בבכי. נירון צונח על הכורסא.

נירון (בקול של בכי, מתענה) הו, אלוהים, מה זה קורה לי… אני שוחה בתוך קצף של גלים… איזה ערפל! אני הולך וניתק מעצמי. (בצחוק של חלשות, של חמלה עצמית) ציפור הנפש שלי מתעופפת… (כמו מגונן על ראשו בידיו) הישארי… הישארי… (לקול בכייה של חיה) אני אבנה כנסיה. גבוהה! כמעט עד השמים! אבן חומה, גליל גדול וצר. ובראשה כיפה. כיפה שחורה. אבל במקום דמויות הקדושים, יהיו אצלי החוטאים הגדולים של העולם. קין במקום אדם. חם – במקום נוח. נבוכדנצר – במקום דניאל. במקום ישו – יהודה איש-קריות, או פונטיוס פילטוס. כן, גם נירון יהיה שם. ובמקום וירגיליוס יהיה אצלי פטרוניוס. כל הסאטירים, בכחוס, קליגולה, וג’ינגיס חאן. וההוא, איך קוראים לו, זה של ההונים. כל החוטאים. יזהרו כשבעת המזלות ברקיע השחור. ואז, הו אז אפשר יהיה לחיות! כל מי שישא אליהם את עיניו, יאמר לעצמו: אני טוב מהם! וזה יתן לו בטחון, אמונה בעצמו, בטוב, באלוהים שבו. וכל חטאינו יעופו לשם. של כולנו. כמו ענן כבוד שסוכך על באי ההיכל. ואז נוכל לחיות סוף סוף בעולם הזה. משוחררים. וכולנו, כולנו שלמה, נהיה אז טובים.

מוריס (מציץ בשעונו, אינו יודע אל מי לפנות בדבריו). אינני חושב שהוא מסוגל ללכת כעת…

שלמה (התחלה של התפרצות) זה כל מה שיש לך לומר ברגע זה…

מוריס (אינו רוצה להסתבך, משתדל לשוות לקולו בדיחת-מה) לא תמיד מוכרחים לומר… הכל!

שלמה (אל נירון, רועד מהתרגשות, בנשיפת סלידה) עושה כל שלבך חפץ. ברצונך ההצגה מתקיימת, וברצונך היא מתבטלת. ואנחנו כולנו יושבים לכודים, באולמך הסגור והאפלולי, שמיד עם היכנסך לתוכו, אתה נתקף דיכאון ואזלת יד, ומועקה ללא מוצא. בעצם, מי מכריח אותנו לחזות בהצגה? אבל אנחנו באים בעל כורחנו. מפני שאנחנו משועבדים לך. חיה משועבדת לך. אני משועבד לחיה. (בצחוק מר) ואשתי וילדי משועבדים לי. (אל מוריס) גם אתה משועבד לו. מפני שאין לך משלך ולא כלום, אבל אתה מסתדר לחיות חיי טפיל מסודרים ומכניסי רווחים בעולמו.

מוריס אפשר לדעת מה זה עניינך איך אני חי ואיפה אני חי?

שלמה (בשאט-נפש) הו, שתוק! זוחל אחריו ומלקק את העקבות שלו. (אל נירון) אבל גם לילך בסופו של דבר משועבדת לך, כמו כל האחרות. מפני שאתה מצליח, אתה… מצליח! ולילך משועבדת להצלחה. מפני שאתה קובע את המנהגים, הה? ואת חוקי הטעם הטוב, ואת מושגי הכבוד! אתה האציל החדש: צעיר חצוף שעולה בכוח הכישרון והמרירות. אבל אני אינני מקנא בך. מפני שאתה משועבד לעצמך. כן, אתה עבד לאני המנופח שלך.

מוריס דוחפו, עושה לו סימנים שהא מכביר מלים לריק, שבלאו הכי נירון אינו מסוגל כעת לקלוט.

שלמה (בתגובה לסימנים) לא איכפת לי! הוא צריך לשמוע את זה פעם!

מוריס בסדר… בסדר, עוד תהיה לך הזדמנות לשפוך את זה. אבל לא עכשיו, בן אדם, אינך רואה שהוא שיכור לגמרי?

שלמה כן, שיכור. ועוד איך! איזה אומץ-לב למופת! מוציא בהחבא יד ארוכה מבעד לחלון הפתוח, וצר מעליו צורות מחימר – לראווה! ואחר כך צובע אותן בצבעים עזים. שכולם יראו. ועל זה הולך ומורח חארה.

מבוכה כללית. מוריס קם ולובש את המקטורן.

מוריס אני מסתלק מכאן!

שלמה (באינרציה של הטחת הדברים הקודמת) חכה, אני הולך אתך.

נירון (מנסה להתנער) מה… (בצעקה) רגע, גם אני!

האור מתעמעם. לילך מופיעה ברקע מאחורי כל הנוכחים, לבושה ספורטיבית, אלגנטית מאד. בידה התיק של חיה, עם כתובת של חברת תעופה. פעולתה על הנוכחים משנה מיד את צבעם, ומגלה את טיבם הסמוי.

חיה (נרעדת, לוחשת באימה) לא!

נירון נמשך אל לילך כסהרורי. מוריס צוחק. שלמה פונה אל חיה במבט מלא דאגה לשלומה.

נירון (תוך כדי נהייה סהרורית אחר לילך) יפה-פיה! יפהפיה שלי! אני רוצע את גאוותי אל חיקך! אני פושט את עורי מעלי, ושוטח אותו לרגליך! (מדקלם):

עכשיו, כשהעננים הם דליקה

והיונה דוגרת בשובך,

אני עט עליך, שחור כסומא,

מהיר כשוט, עורב!

קוטף את כרבולתך אל פי

ואוכל אש! אש!

מוריס (לובש פתאום דמות מפיסטופלית שמנצחת באירוניה שטנית על הפעולה, עוצר את נירון בתנועה מתגרה) באחת-עשרה בדיוק היא יוצאת לשדה התעופה. הבטחתי ללוות אותה.

חיה (בכאב-לב) כמה היא אלגנטית! כל כך נמאס לי לרשת את הבגדים הישנים של אחותי. אני מגהצת ומגהצת, והם הולכים ומתפוררים…

לילך מתחילה לנוע החוצה.

חיה (מביטה בדאגה אל נירון, אחר נפנית אל לילך) לאן…

מוריס (בציניות. תנועותיו מגלות את כוונתו להוציא את לילך מידי נירון, שהאהבה מסחררת אותו) לפרוש כנפיים, ולעוף אל מעבר לים. והעורב השחור – יחזור אל השובך.

חיה כמה היא אצילה! כמו כינור עתיק שיד מנגן אמונה פורטה עליו הדים רחוקים…

לילך מסתתרת.

נירון (כביכול מחייג. אל השפופרת, בקוצר נשימה) הלו, הלו, לילך! הלו, לילך!

מוריס זהירות. הטלפון מעלה קצף של שמן רותח.

נירון אינני יכול להשיג קשר… הלו! אין תשובה. הלו, הלו, לילך! (ביאוש) הלא התפייסנו ונדברנו שניפגש במתבן של החברה. הו, אני לוקח ספיישל ובא אליך מיד.

מוריס כל הציפורים פורחות מכיסיך, נירון. אתה לא מצליח אפילו להפוך אותן לשירים.

מוריס חוטף את לילך, עט עליה בגסות וגוררה החוצה.

חיה (בצעקה) אל תלכי, אל תלכי! לא הזהרתי אותה! היא תתחשמל, כל הבית מוקף רשת של חוטי חשמל פתוחים!

שלמה (בתמימות) אם כן, השמועות נתאמתו, היא באמת נוסעת.

מוריס (מתעכב ליד הפתח) להתחתן עם אציל מלידה! איזו הצלחה! עם נצר ממשפחת מלכים, סופרים ו…כוכבי קולנוע. למרות שהוא בעל-מום. (לוחש) תוצאה משיתוק ילדים.

מוריס יוצא.

חיה אני חוששת לילד…

נירון (קודח כולו) בגידה, בגידה! אני אהרוג אותה! (תנועת הריגה המכוונת כלפי חיה).

חיה אני חוששת לילד…

שלמה איזה מעשה אצילי, להתחתן עם בעל-מום!

נירון (ראשו בין ידיו) אני נוסע מכאן. אני נוסע מכאן! (באירוניה עצמית, משתדל בכ"ז לכפות על עצמו את האמונה שהכל ייגמר בטוב) אני עייף וחולה ואני נוסע מחר לקייטנה, בהרים, להחלים. השמש שם נעימה, חורפית, ואני זקוק לאויר הרים. (פונה אל חיה) ניסע יחד! נקנה לך חצאית רחבה ויהיה לך מצב-רוח עליז. אני אתחלק מן המגלשה, ואהיה קל-דעת, ואת תשבי על שפת הנחל ותסרקי את שערך. ואולי אני אקנה לי אקדח ריסוס, להדביר עשבים שוטים. איזה סיפוק: לבער עשבים שוטים! גם את אחותך נזמין, עם בעלה ועם הילד. כולנו נשב בגן, סביב שולחן עגול, ובאמצע ידלקו הנרות. בטח יהיה איזה חג. אף אחד לא יחטט לי שם בתיק, ולא יוציא את קופסת התרופות שלי, שכולם ידעו איזה מיני גלולות אני בולע ומתי. הכל יהיה משפחתי ודיסקרטי. (בגעגועים) ואולי תשאלי מלילך את מכנסי הקיט שלה, הרקומים רקמה פרסית, שמתמזגים כל כך יפה עם נוף עצי הפרי של הקייטנה. (בצעקה מזעזעת) לילך!

חיה אולי היא תיכנס להריון… איזה נועם וחן נשי יהיו נסוכים על פניה בהריונה…

נירון (בלא-כוח) לילך…

חיה (מפויסת עם גורלה, תוך כדי קבלת הדין) הבן שלה יהיה שייך לי, אני אגדל אותו ואני אוהבנו. גם נירון יאהב אותו, ובסופו של דבר יהיה לנו גם בן משלנו.

שלמה הוא יהיה שייך לחיה… הוא יהיה שייך לחיה…

נירון הוא יהיה שייך לחיה. היא תחמם אותו, ואני אביא לו זרעונים ונוצות, לסוכך מפני הרוח. יהיה שקט בקן. לא אעוף רחוק מדי… לעולם לא אעוף רחוק מדי…

שלמה אני מוכרח לראות איך האוירון ממריא. ארוץ ואגיש לה זר צפרנים. (רץ כסהרורי אל עבר הדלת, יוצא).

נירון (שבור לגמרי, כל הקליפות נשרו. קם, פושט את זרועותיו לקראתה בתחינה) אהובתי! (בוהה אנה ואנה כשזרועותיו פרושות) אייך? הו, נפש הפכפכת, האם חמקת עם כל האספסוף? תניני ואחזיק בך, תניני ואחזיק בך. ליל ההילולים תם. עוד מעט יעלה השחר. החוגגים נעלמו, השולחנות התרוקנו, אספו את הכלים, באים לדרוש חשבון! אני מניח כסף (מלווה דבריו בתנועות) ועיני רואות שחיטה. כבשה מובלת לטבח. (כביכול עד לחזיון) אוחזים ואינם מצליחים לכפות. כמה היא נפחדת, מפרפרת, נאבקת על חייה, נכפית. נשחטת. (מפנה דרך לחיה, בתנועת ידיים מסבירה, בשמץ של אירוניה) בירחי, כבשתי, נוסי על נפשך. הימלטי… הכפותה, השבוייה, שאי רגליך ונוסי… לא תנוסי? תישארי כאן קרבן תמים לעולה? (בזעקת יאוש) לילך! היא הלכה. היא הכירה אותי בחוש. היא ידעה שעם כל חיבוק שלי – נובלות כל כנפיה בזרועותי, והיא נהפכת לארנבת, כנועה, מפרפרת. שאם אעוף – אימס כמו איקרוס בקרני השמש, ואפול מטה – לים. (ממלמל, כמו לעצמו) או מוטב, למי-הרקק. לילך! הייתי מוקיון שלה. ליצן החצר של הוד מלכותה. אני מפחד מפניה, מפחד… מפחד…

תוך כדי קדחת ההזיה, האור חוזר לקדמותו. נירון מתיישב בבת-אחת, ומוחה את פניו.

מירון מה זה? לאן הלכו כולם?

חיה (ניגשת לסעוד אותו, כאחות רחמניה. מתוך שמץ של תקוה לפיוסין) אני, אני פה.

נירון (מסתכל בה כאילו זממה משהו) בכוונה לא הערת אותי?

חיה (תקוותה נופצה, בכל זאת, בנסיון אחרון) אתה מוכרח… לדבר ככה?…

נירון שאלתי אותך!

חיה (מתקשחת, אך בטוחה בעצמה) תספיק עוד להגיע למתבן, לאותה מסיבה…

נירון (מתעלם, בחוסר סבלנות) את יודעת יפה מאד שהתכוונתי ללכת לתיאטרון, שהיה לי כרטיס, שקבעתי פגישה. פשוט הערמת עלי, תודי בזה. כדי שאשאר בבית.

חיה (בשקט) לא, אינני רוצה שתישאר. לך…

נירון אומרת “לך”, ומקווה שלא אלך.

חיה (בחולשה) לך.

נירון (עומד באמצע החדר, בפוזה של שחקן) עכשיו לך, אמר החייל לשבוי, כדי שאירה בך מרחוק!

חיה (בכנות) אני באמת רוצה שתלך.

נירון (בצעקהן אני הולך, אני הולך! (מתרוצץ בחדר) איפה המעיל שלי? (נעצר על ידה, בפנים מעוותות משנאה) למה את משקרת! משקרת! תהיי כנה לפחות! תאמרי בגלוי: אני רוצה לרתק אותו אל המלונה הזאת. בשרשרת. קצרה. שני מטר. שבכל פעם שיעשה שני צעדים היא תימתח לאחור. שיהיה קשור אל טבורי! כן, אל הטבור! שילוש את חייו בתוך שלי, בתוך עיסה צהובה ממורסת אחת! כדי שיעבש פה ויצחין! (בתנועת יאוש, כשהוא פונה מעליה) הו, בשם אלוהים! (מוצא את המעיל, לובשו במהירות ופונה אל הדלת. אחר חוזר, מוציא את ארנקו ומניח בזהירות שטר-כסף על השולחן) קחי את זה. אינני יודע מתי אחזור. (ממהר אל הדלת).

חיה (בלחש, בחולשה) נירון –

נירון סוגר את הדלת בכוח ויוצא. חיה מליטה פניה בידיה כמו מעוצמת המהלומה. לאחר רגע נפתחת הדלת. נירון חוזר.

נירון (נעמד על ידה, באינרציה של הזעם הקודם) עכשיו את מבינה מהו שאני שונא בך כל כך? את הנכנעות הזאת, את ההשפלה העצמית הזאת! את הוותרנות המחרידה הזאת! עוד לפני שאני דורך עליך את כבר נרמסת!

חיה (יושבת כשפניה מורמות, שלוות, ועיניה עצומות. בקול חנוק) הו, אילו היית מבין…

נירון (אינו נכנע) להבין מה?

חיה (מבלי שים לב אליו) אילו היית מבין איזה נס הוא זה…

נירון (בלעג, מתאכזר) נס? (מתיישב על הכורסה).

חיה (בשלווה, כשעיניה עוד עצומות) איזה נס הוא זה שחזרת – (הדמעות זולגות מעיניה העצומות מבלי שתעצור בעדן). הכל מתמוטט בי פתאום – אני שוקעת – מין סוף שאין לו סוף. כשנסגרה הדלת בדפיקה הזאת… (לאחר שתיקה, פוקחת אליו את עיניה. מנסה לצחוק מתוך הבכי) אני חלשה מאד, נירון. (מוחה לבסוף את דמעותיה).

נירון (בכעס, כשהוא מתאמץ לא להיכנע לרגשנות) אז למה אינך מתקוממת? למה אינך אומרת פשוט: הישאר, נירון, הישאר! אינני רוצה שתעזוב אותי לבדי ותתרוצץ כמו חתול חוצות! אינני רוצה שתלך אל… כל גבר היה מכבד זאת!

חיה אני רוצה רק שתחזור. לדעת שתחזור. אי פעם. שלא הכל אבוד, רק לראות יבשה מרחוק. אני אגיע, אגיע. בשארית כוחותי אשחה ואגיע. אני משלימה, נירון. עם הכל. אני רוצה רק ללקט את הפירורים. האם אין לי זכות? רק לפירורים! (בוכה. אחר מתגברת על עצמה). לפעמים, כשאינך, אני ערה שעות בלילה. שומעת את קול הצעדים ברחוב. (בצחוק מר) הייתי יכולה לערוך זיהוי של כל דרי הרחוב רק לפי הצעדים, כל כך אני מכירה אותם. אני שוכבת על גחלים ורוצה לקום, כדי לא להישרף. אבל אני אומרת לעצמי, טפשה שכמותך, הלא הוא יחזור. זה ביתו. הוא ירצה כוס תה – ואז אכין לו. זוכר כשהיית בא לבית הורי, יושב במטבח הקטן, והייתי מכינה לך כוס תה? זוכר את הזמזום של הקומקום בערב? היית שותק כל כך שיכולתי לשמוע את תקתוק השעון שעל ידך. הזמזום הזה… הו, אלי, שזה יתן כוח לאדם לשאת הכל, שנים שנים… (מסתירה פניה בבכיה. אחר מוחה את דמעותיה, פניה שלוות ומחייכות) לך עכשיו. (לאחר הפסקה) רק שתחזור אי פעם.

נירון (לאחר שתיקה ממושכת, קם) אחזור באחת, או בשתיים. (חיה נושאת אליו מבט מלא אהבה ותודה. נירון פוסע לאט עד הדלת, פותח אותה ואחר סוגר ופונה לאחור) די, אני נשאר. נמאס לי כל זה.

חיה (בזהירות, נבהלת מפני האחריות) אולי… תלך בכל זאת. היא מחכה לך…

נירון מי?

חיה אתה יודע.

נירון היא מחכה לי? (בצחוק) היא מחכה לי!… היא… (בצעקה) היא אינה קיימת! לילך אינה קיימת! שום לילך אינה קיימת! (במנוד-ראש) כי אילמלא כן, מה יהיה על החלומות שלי? (בפיוס, אל חיה) טפשונת שכמותך. אילו היית יודעת כמה את יפה, גם אני הייתי מיטיב לדעת זאת. (ולפתע ניגש, נושק על פיה ומיד מרפה, מתיישב על הכורסה) אילו היית אובדת לי, הייתי בורא אותך בכל זאבה. (ולאחר שתיקה) ובכן, נשארנו לבדנו, חיה. ארץ ללא מלכות. (לפתע, בקול מצוה, בפוזה של שחקן) הבי את גולת הבדולח!

חיה מסתכלת בו, נדהמת, אינה מאמינה שאמנם התרחש הנס.

נירון הבי את גולת הבדולח!

מעט-מעט מתחילה חיה להאמין. היא קמה לאט, ניגשת אל פינת החדר, נוטלת את תיק הצללואיד, ומחזיקה אותו נכחו.

– מסך –

לזכרה של ת.ס.

הנפשות

בלהה

מאדאם כריסטין

סילבנה

עקיבא

בועז

עופרה

כלב

שעת בוקר מאוחרת בחדר בבית מלון ממדרגה נמוכה, אי-שם בעיר גדולה; מיטת יחיד, שולחן וכסא, ולידם טרסקל סגור, ארון בגדים, אצטבא ועליה שעון ומעט כלי מטבח ומזונות. כיור, ומעליו ברז שמטפטף כל העת, פתיליה. באחד הקירות – דלת זכוכית רחבה שגובלת עם החדר הסמוך. הדלת מכוסה בווילון כחול. בקיר אחר – חלון הפונה לרחוב.

בלהה, אשה באמצע שנות השלושים, פניה חטובים, עיניה גדולות, צמתה השחורה, העבותה, מונחת על חזה. עייפה, מוזנחת, כבוייה, נראית ישובה ליד שולחן-אוכל רגיל, לבושה חלוק-בית ישן, עסוקה בעשיית בובות. על השולחן חומרי עבודה שונים: בדים, חתיכות פרווה, סרטים, קש, דבק, חוטים, פיסות שעוונית, נצרים, קנים, פשתן, אברי בובות, שלוש בובות בלבוש פיני לאומי, בובה אחת בלבוש טירולי, בובה אחת גדולה מכולן, בדמות בלהה.

בלהה (מפזמת לעצמה) “נשמתי צעירה ואני בת שמונים / מכוח גלי-הים ומן הכיסופים”, (כשהיא מחזיקה בידה בובה לבושה מכנסיים בפסים צהובים-אדומים ומעין שביס מאותו בד שעוטף את ראשה ואת צוארה) זהו, כעת נלביש לך כותונת לבנה רחבה (עושה כדבריה) ונחבר ציצית שחורה לכובע היפה שלך (מחברת, מסתכלת בבובה בהנאה) ותהיה לנו ילדה בורמזית קטנה וחמודה. (מושיבה אותה, נוטלת בובה אחרת) וכעת נטפל באבא שלך. אנחנו נעשה לך מין אבא גדול ושעיר וקדמוני שיהיה דומה לאורנג-אוטנג (תרה אחרי חתיכות פרווה, תופרת תלבושת לאב) ושיהיה שליט על מיני ציפורי לילה איומות ומיסתוריות. ויהיו לך אחים ואחיות – שבט שלם של בורמזים חמודים, ואבא שלך יהיה אבי כל השבט. אחר-כך נבנה לכם סוכות של נצרים וניתן ביד אביך מניפה גדולה, שיוכל לגרש בה את הינשופים. תמיד הם מתחבאים בפינות האפלות שבסוכות. (צוחקת) לומר לך את האמת, תמיד פחדתי מינשופים. אבל בעצם אלה הן ציפורי הלילה הפשוטות ביותר, ואביך מגרש אותן במניפתו מן הפינות האפלות רק מפני שהן עצלניות ואינן רוצות ללכת ללמוד. (מודדת את בגד הפרווה לבובה-האב). ואחר-כך, כשהכל יהיה מוכן, נערוך חגיגה מפוארת, מין פסטיבל בורמזי, שבו נשתף חיות יער וציפורי לילה מכל המינים. (נזכרת, לוקחת מן הפינה האחורית של השולחן בובה גדולה בדמותה שלה עצמה, לבושה ומסורקת ממש כמוה). ומה שלומך, יקירתי? מסכנה שכמותך, לכולם מצאנו חברה מתאימה ורק את נשארת גלמודה. הרי לא ייתכן לשכן אותך בסוכה כזאת בורמזית, בין אנשים אצילים ומתונים המדברים כל-כך בשקט ושאף פעם אינם נדחקים… (מבטה נופל על שלוש הבובות הפיניות שעומדות מן הצד) או שמא תעמדי כאן, בין הבנות הפיניות? (מעווה את פניה) לא. זה לא בא בחשבון. הן כל-כך פשוטות ויסודיות! (תרה בעיניה אחרי קבוצות אחרות של בובות, נתקלת בבובה-כושי שעומד לבדו במרכז) מצויין! בינתיים תעמדי פה ליד הכושי שלנו, ואחר-כך נראה. וכדי שלא תבכי, תקבלי סוכריה חמוצה. (לוקחת לעצמה סוכריה ומוצצת).

נשמעת דפיקה על הדלת.

בלהה (בלשון רצוצה) יבוא!

הדלת נפתחת ומאדאם כריסטין, בעלת המלון, נכנסת. מאדאם כריסטין, אשה בגיל העמידה, טיפוסית לבעלות בתי מלון ממדרגה נמוכה. בלהה נבוכה, ממהרת לקום.

בלהה זאת את, מאדאם כריסטין… חשבתי שסילבנה באה לנקות. תיכנסי בבקשה. (נזכרת, מגישה לה את הצלוחית עם הסוכריות) תתכבדי, בבקשה.

מאדאם כריסטין לא, תודה. באתי רק לרגע להודיע משהו (סוקרת את החדר, את השולחן הגדוש) הו כן, ביקשתי את סילבנה שתגיד לך להניח קרש על השולחן בזמן שאת משחקת עם הבובות האלה. הפלאטה כבר מלאה שריטות של סכינים, נצטרך לצבוע מחדש ולהוסיף לך לחשבון. אבל לא בגלל זה באתי. היה טלפון בשבילך.

בלהה (מופתעת) בשבילי?!

מאדאם כריסטין גם אנחנו התפלאנו. שמישהו יטלפן אליך לאחר כל השנים האלה! (נזכרת) הא, כן, פעם צלצלו מן הצירות שלכם. אבל זה היה מזמן. הברנש שצלצל הוא בן ארצך, כפי הנראה. מין צליל מוזר של שם, והאקצנט! (בלהה מגלה סימני התרגשות) איזה מיסייה (משתדלת להיזכר, נואשת, מוציאה פתק מכיס סינורה וקוראת) עקיבא… (אינה מסוגלת לבטא את שם המשפחה) משהו…

בלהה (נקפצת) עקיבא?!

מאדאם כריסטין (בקור רוח, כביכול אינה מבחינה בהתרגשותה) הוא ביקש לקרוא לך לטלפון, אבל הכלב לא היה קשור (בצחוק לגלגני) ואני הרי יודעת עד כמה שאת עלולה להיבהל אם תראי אותו מתהלך חופשי. את יודעת, הילדות הקטנות שבבית פותחות בכוונה את הפשפש, כדי שהכלב יצא לחופשי ויפחידך. זה משעשע אותן, השדונות הקטנות! אבל את יכולה לסמוך על מיסייה כריסטין ועלי. בכל פעם שאנחנו שומעים את צעדיך במדרגות, אנחנו תופשים בשרשרת שבצוארו ומחזיקים אותו עד שתעברי. תגידי שאין זה נכון!

בלהה (בהתרגשות רבה לשמע הבשורה) זה נכון. תודה לך. מאדאם כריסטין, מה הוא ביקש למסור, עקיבא?

מאדאם כריסטין שאל איך מגיעים הנה מתחנת הרכבת המיזרחית, (נהנית מן הפקחות של עצמה) אבל אני החלטתי להודיע לך קודם (בהדגשה) שתספיקי להתכונן… ולכן אמרתי לו לבוא לפנות ערב (קריצת עין) אני מקווה שזה בסדר…

בלהה כן… בסדר… (אינה יכולה להכיל את התרגשותה, מפוזרת מאד. נלחמת עם עצמה, חדלה לשים לב למאדאם כריסטין, שמתיישבת על קצה המיטה).

מאדאם כריסטין אני מקווה שלא איכפת לך אם אשב מעט. אני כל-כך עייפה מן העליה הזאת לקומה החמישית, אבל בשורה כזאת לא הייתי מוסרת בידי סילבנה, כמובן. מה זה? הברז הזה, מדוע אינך סוגרת אותו?

בלהה אי אפשר, מאדאם כריסטין. הוא מטפטף כל הזמן.

מאדאם כריסטין (נאנחת) אני אומרת לך, כל אותם האנשים שבאים למלון הזה! ראית את המשפחה התורכית שהופיעה היום עם ששה ילדים? אמרו שמטיילים באירופה. נו, תארי לעצמך, לטייל באירופה עם ששה פעוטים! מי יודע במה הם מתעסקים… אבל לא יכולתי לסרב להם. זו היא עונה מתה ואנחנו זקוקים לכסף…

בלהה (לשמע המלה “כסף” מתנערת מהרהוריה, נקפצת) עוד כמה ימים, מאדאם כריסטין. אני מבטיחה לך שבעוד כמה ימים תקבלי את כל הסכום, גם בעד החודש הקודם. את הרי יודעת, שאם אני מבטיחה אני מקיימת.

מאדאם כריסטין לא באתי להאיץ בך. רציתי רק להציע לך גם בשם מיסייה כריסטין, שבמקום לעסוק, תסלחי לי, יום שלם במשחקי ילדים, תנסי אולי להשתכר משהו. הרי יש לך דמיון. תשתמשי איך שהוא בדמיון שלך! (מהרהרת) אבל הידיים שלך לא די טובות. (ניגשת לשולחן, לוקחת את הבובה בדמות בלהה) תראי את הבובה הזאת, תראי איך היא מתפרקת!

בלהה (נבהלת, חוטפת ממנה את הבובה, מתקנת אותה, מתחננת) הניחי אותה בבקשה.

מאדאם כריסטין (פורצת בצחוק) הרי זאת את! הבובה הזאת דומה לך כמו שתי טיפות מים!

בלהה (נבוכה, מצטדקת) זה יצא כך במקרה. אף פעם לא התכוונתי למכור אותן. אני עושה אותן סתם, בשביל עצמי…

מאדאם כריסטין אבל את זקוקה לאוכל, לבגדים, לשלם שכר דירה בזמן. דודך, זה שתומך בך, הוא באמת איש חביב ובעל-דמיונות כמו שאומרים, אבל הוא מתייחס אל אשה שכמותך, שאיך שלא יהיה, עברה, תסלחי לי, את גיל השלושים, כאילו היית נסיכתו הפעוטה. ולגבי אדם עני שכמותו זהו פשוט לוקסוס! (מבחינה בתפוח אדום גדול על אצטבת המזונות, ניגשת וממששת אותו) איפה לקחת את התפוח הזה? ממש כמו התפוחים שמיסייה כריסטין הביא אתמול מן הגן שלנו בכפר. (כביכול בצחוק, חושדת) הוא העמיד את הסל עם התפוחים על יד הכלב, כך שאם סילבנה או מישהו מהדיירים ירצה לגנוב (תנועת אזהרה באצבע) יתחיל הכלב לנבוח.

בלהה (נפגעת מאד) מאדאם כריסטין, אני נשבעת לך שקניתי את התפוח אצל רוכל על הגדה של הנהר… אני סובלת ממיחושים בבטן ותפוח מרגיע אותי…

מאדאם כריסטין לא התכוונתי דווקא אליך. (שוב מתיישבת) את יודעת? אתמול, כשהייתי בכנסיה, סיפר לנו הכומר על המעשה עם עגל הזהב. בעצם, כעת אני מתחילה להבין את הברית הישנה, מתוך היכרות עם יהודים שבאים למלון שלי. מעניין שכל היהודים מבזבזים הרבה מים… ואני מוכרחה להגיד לך שבפעם הבאה אהיה נאלצת להוסיף זאת לחשבון… (קמה) נו, טוב. נתחיל לזוז. את צריכה בודאי להתכונן לקבל את האורח שלך (בסקרנות) האם זה קרוב משפחה שלך?

בלהה (נבוכה, מסמיקה) לא… ידיד ותיק…

מאדאם כריסטין ידיד ותיק? – זה לא טוב. אצלנו אומרים שידיד ותיק גורם לבתולה שתידבק בכינמת. לא בריא, לא נקי. להתראות. (יוצאת, מיד חוזרת ומציצה בפתח) אשלח את סילבנה לנקות אצלך ואומר לה שתביא עוד כסא. ואת, שלא תשכחי להתלבש יפה לכבוד הידיד. אולי זו בכל זאת הזדמנות בשבילך…

יוצאת

בלהה (אל הבובה בצחוק, בהתרגשות) אם כך – ודאי שתחמיצי אותה. את הנך מחמיצת הזדמנויות מקצועית. כשרק עולה ריח ההזדמנות באפך, מיד את אצה לאבד אותה. (לפתע קמה, חסרת-סבלנות, רצה ופותחת את הארון לרווחה, בודקת את שמלותיה. חוזרת ובודקת את אצטבת המזונות. ממלמלת לעצמה “צריך יהיה לרדת לקנות משהו”, נזכרת, נרעדת, ניגשת לחלון, רואה ילדים משחקים בחוץ וקוראת אליהם) הי, ילדים! מי מוכן לקנות לי משהו במכולת! תקבלו חבילה של שוקולדה! (נשמעים קולות ילדים מבחוץ: “אני, אני…” בלהה ממשמשת בארנקה, רושמת משהו על פיסת ניר) “רגע, רגע, אני עורכת רשימה” (זורקת את רשימת המצרכים יחד עם שטר של כסף) תפוש! ושלא תשכח להביא עודף! (סוגרת את החלון, מפוזרת, נרגשת, אינה יודעת מה תעשה עם עצמה).

קולות של ילדים מבחוץ: “דונה בלהה פוחדת מהכלב, הכלב אוהב את דונה בלהה”. הקריאה נשנית ונשלשת. בלהה מתכווצת כולה, מתיישבת, ממלמלת לעצמה “עוד מעט הם יפתחו את הפשפש והוא יצא לחופשי”, פתאום קמה, מתפרצת אל הדלת ונועלת אותה במפתח. אחר חוזרת ומתיישבת כשהיא מביטה בחרדה אל עבר הדלת. האור מתעמעם, הדלת נפתחת כאילו מאליה, ושחקן מחופש בדמות כלב ענק, נכנס בלאט. בלהה אחוזת אימה, קוראת קריאת בהלה ונרתעת לאחוריה. הכלב פוסע לקראתה בכמיהה ומשהוא מגיע עדיה, מרחרח בשערה ואחר מניח את ראשו על חזה בדבקות ונוהם נהימת עדנה כלאחר תשוקה שנתמלאה. בלהה מכווצת את כתפיה ומרכינה את ראשה בסבל נורא. הכלב נשאר דבוק אל חזה שניות מספר. אחר נשמעות שתי מחיאות כפים נמרצות והכלב ניתק ממנה בבת-אחת ופוסע בצייתנות ובמהירות אל עבר הדלת שנסגרת אחריו. ראשה של בלהה צונח אל בין כפות ידיה, האור חוזר לקדמותו.

נשמעת קריאת ילד: “דונה בלהה, פתחי את הדלת, הבאתי משלוח”. בלהה קמה, פותחת בחרדה את הדלת, מציצה רגע לפרוזדור וחוזרת כשבידיה שקיק ניר מלא מזונות. מניחה את השקיק על המיטה, מתיישבת.

בלהה (אל עצמה, ביאוש) ומה עכשיו? – אילו אפשר היה לשכב כעת במיטה… הייתי לוקחת לי בקבוק חם, מתכרבלת בשמיכות והייתי מכינה לי ספל שוקולדה וספר אגדות לילדים ומתכוננת לערב נעים ותרבותי. החום המהביל והמתיקות המבחילה של השוקולדה היו מהממים את חושי ואני הייתי שוקעת, שוקעת לי לתוך הכר, כשערפל סמיך סוגר על עפעפי וצד אותם כמו מלכודת של קורי עכביש שמסכסכת את הפרפר. (שכובה על המטה, קרובה לבכי, בכמיהה) איזה נועם נפלא, איזה אושר! (לאחר שהייה, נזכרת) אבל בבקבוק הגומי שלי יש חור וכל המים עלולים להישפך מתוכו. איזו שטות מצידי שלא חזרתי אז להחליף את הבקבוק. והברז הזה. למה אני טפשה כזאת. למה פחדתי להגיד לה שתתקן אותו. (נזכרת, נקפצת) הו, מה אני שוגה כאן בהזיות. צריך לראות מה השעה ומוכרחים להתחיל להתכונן! (תוהה רגע, מעיפה מבט על השעון, אחר-כך ניגשת אל שולחן העבודה, מתיישבת, לוקחת את הבובה בדמות בלהה, עוד רגע יושבת והוזה, אחר מתנערת) בואי, בובתי, בת דמותי היקרה, היפרדי מן הכושי שלך ושבי על ברכי בנחת ונחשוב איך להלביש אותך לכבוד האורח הנכבד. (ניגשת לטרסקל, פותחת אותו) קודם כל נבדוק את הגרדרובה שלך. (מוציאה שמלה אפורה צרה) את הצרה האפורה בודאי שלא תלבשי. זוהי שמלה לשעת-חרום, כשרב הדוחק בלב עד לבלתי הכיל. (מוציאה סודר) הסודר הזה הוא לא רע, אבל ז’קט הקטיפה האדום אינו מתאים הנה. (ברוגז) תמיד אנחנו מתקשים להרכיב את חלקי התלבושת. (ממשיכה לחטט בטרסקל) מצוין! הנה הסוודר הטירולי השחור עם ריקמת-הצמר הירוקה. הוא אמנם אינו שלך, הוא שייך לטירולית הקטנה שלנו, אבל אני מקווה שהיא תסלח לך. יש לה עוד אחד בדיוק כזה, בצבע לבן. (נזכרת, מתלבטת) מה נעשה, אין לנו נעליים. הנעליים שלך מצופות בבד הלבן של שמלת הכלולות ומן החצאית שמתאימה לסודר הטירולי לא נותרה אף שארית אחת של בד לצפות בה את הנעליים. (מהרהרת) אבל נדמה לי שזה דוקא רעיון מצויין ללבוש את שמלת הכלולות הלבנה! (בשמחה) זהו! נלבש את שמלת הכלולות הלבנה. (מלבישה אותה, כלוחשת סוד) אמנם הצעיף איננו, כיוון שעקיבא גנב אותו מאתנו, אבל אנחנו נשאיר אותך בכוונה בראש גלוי – שיתבייש לו! (מתוך נוסטלגיה) זוכרת את כלולותיך? על גג ביתך – (צוחקת) את התרוצצת כל העת בחדר-המדרגות במין פרחחות נערית, ירדת ועלית ושוב ירדת ושוב עלית. אפילו תמונת הכלולות שלך צולמה בחדר-המדרגות! (נזכרת, נאנחת) אבל גם אותה עקיבא גנב, אחרי שבגדת בו עם אותו ברנש. בודאי קרע אותה לגזרים או שרף אותה, כמו שהשמיד את כל שאר הצילומים שלך מן התקופה ההיא, כמו שנהג ביומנך. (לאחר שהיה מהרהרת) איך התחיל השיר ההוא… בשום אופן איני מצליחה להיזכר. שם השיר היה “סתווית”, זוכרת? – הוא היה כתוב במין להט כזה, שהנחת אותו בפריג’ידר על מנת שיתקרר ואת דלת הפריג’ידר, נעלת במנעול. למה בעצם סרבנו אז להראות לעקיבא את השיר? מפני שהוא נכתב בהשפעת אהבתנו הלוהטת לאותו ברנש? – הסרוב העקשני שלנו כמעט גרם אז לאסון… עקיבא היה סקרן במידה כזאת, שהתחיל לטפל במנעול בהחלטה לפתוח אותו ויהי מה. עם כך ניזוק כפתור החשמל והפריג’ידר התחיל להישרף…

אבל אני איני מאשימה את עקיבא. קשה לומר שאת התחשבת אי-פעם ברגשותיו… הברנש ההוא סחרר אז את ראשנו לגמרי. (שוקעת במחשבות) בנשף פורים. אז היא התחילה, כל הפרשה… רגע, רגע… (מחטטת בטרסקל, מוציאה תחפושת-פורים ופרחים מלאכותיים) את התחפשת לרקדנית ספרדיה והיו לך פרחים מלאכותיים על הראש (מפשיטה לבובה את בגדי הכלולות, מלבישה אותה בתחפושת) היו אמנם עוד כמה אביזרים, אבל עקיבא גנב אותם. נו, וכל השאר כבר התגלגל מאליו: זו היתה הפעם הראשונה שרקדת ריקודים סלוניים והברנש ההוא היה יפה-תואר והיטיב לרקוד. כל הבחורות היו להוטות אחריו! (לאחר מחשבה) את יודעת מה אני חושבת? – אני חושבת שבהתחלה לא היית מאוהבת בברנש ההוא עד כדי כך שהיית מוכרחה לבגוד בעקיבא. את עשית זאת בעיקר מפני שהחלטת – ויהי מה – להיות פופולרית. מסיבה זאת גם גילית לו שעקיבא גונב את חפציך. זה היה מעשה מביש מאד – להפוך מום של אחרים לסנסציה. ולא סתם אחרים – בעלך! זהו, חביבה. עכשיו כדאי שתפשטי את המסכה הזאת. היא מעוררת בי זכרונות לגמרי לא כל-כך נעימים. ובכלל, מה פתאום אני נזכרת בכל השטויות האלה. מוטב להתרכז ולחשוב במה להלביש אותך לכבוד האורח. (מביטה בשעון, קוראת קריאת בהלה) כבר אחרי שתיים ועדיין לא החלטנו אפילו על התלבושת! (ממשיכה לחטט בטרסקל בחוסר סבלנות. מוצאת שמלה רקומה) לא. בשום אופן לא בשמלה רקומה. אי אפשר שתחזרי שוב ושוב על עצמך! (חוזרת ושוקעת בזכרונות) מתי לבשת בפעם האחרונה את השמלה הרקומה הזאת… הו, ודאי, אני נזכרת: זה היה ביום שבאת לקחת את הילד המאומץ שלך מן המוסד לילדים עזובים. רצית להיראות אימהית ולעשות רושם טוב על העובדות. באחד מפיתולי הפרוזדור ההוא ראיתם ילדים יושבים על הרצפה בתוך צואה וממררים בבכי. בחוץ זרחה השמש והיה מזג אויר מקסים ופה הם ישבו דחוסים בתוך הצחנה. (מהרהרת, פניה קודרים) עד היום אינני מבינה מה פתאום לקחו מכם את הילד כעבור זמן כל-כך קצר. צריך היה לתת לך שהות להתרגל. איך אפשר שעובדת סוציאלית תבוא ותקבע כעבור שלושה חודשים בלבד שהאוירה בבית אינה מתאימה לגידול ילדים ושאת אינך מתאימה לאימהות? מישהו מוכרח היה להלשין עליך… אני בטוחה שעקיבא עצמו שלח את הדו"ח! – זה דוקא מתאים לו לעשות מעשה שכזה… כתוב היה שם, שהיית מעבירה אותו מגן ילדים אחד למשנהו ושלבסוף אחרת את מועד ההרשמה והוא נשאר מחוץ לגן. לגמרי לא משכנע. (בהרגשת אשמה) ואז, כשהלך לאיבוד, והאשה הזרה החזירה אותו? הרי היא הגישה חשבון מפורט עבור הימים האחדים שטיפלה בו, ושילמת לה הכל – עד הפרוטה האחרונה! (נזכרת, נבהלת) הו, רבונו של עולם, מה יהיה על השמלה שלנו? נדמה לי שלעולם לא נוכל להחליט מה תלבשי לכבוד האורח. אבל יותר אינני מחטטת פה בארגז הזה. פתאום אני מתחילה להרגיש מין דוחק כזה בלב, שברור לי שאני צריכה ללבוש את השמלה האפורה הצרה.

בלהה מניחה את הבובה, ניגשת לארון, מוציאה שמלה אפורה צרה ומתחילה להתלבש כשהיא מוסתרת ע"י דלת הארון. מפזמת לעצמה בעצב:

"חיפשתי את נשמתי /

ומצאתיה בפינות האפלות /

כשהיא מתעלסת באהבים /

עם העיוורים והפיסחים /

נשמתי צעירה ואני בת שמונים /

מכוח גלי הים ומן הכיסופים".

יוצאת כשהיא לבושה, מוציאה מן הארון כיסוי גדול ומכסה בו את הבובות שעל השולחן. נשמעת דפיקה על דלת הזכוכית המשמשת מחיצה בין חדרה של בלהה והחדר הסמוך ומיד לאחריה נשמע קולה של סילבנה.

קולה של סילבנה דונה בלהה, אני רק גומרת לנקות את חדרם של התורכים ומיד אני באה אליך.

בלהה תודה, סילבנה, (לאחר התלבטות) תאמרי, בבקשה, סילבנה, – הם – קשרו כבר את הכלב?

קולה של סילבנה כן, כן. זה בסדר. את יכולה לצאת. (צוחקת) אומרים שהכלב מאוהב בשער שלך… ריח השער שלך ממש משגע אותו! פעם נשך אותי כלב בכפר שלנו והזריקו לי ארבע עשרה זריקות בבטן.

בלהה (בצחוק) ואותי הכיש פעם נחש ארסי וקיבלתי זריקה בלב!

קולה של סילבנה מה את אומרת! אצלנו בכפר אומרים שנחשים שומרים על נשים בהריון.

בלהה זהו, שאני לא הייתי אז בהריון… (שתיהן צוחקות) אני יורדת למטה לקנות פרחים!

בלהה פותחת את דלת היציאה ונתקלת פנים אל פנים בעקיבא. עקיבא, מבוגר מעט מבלהה, גבוה, דק, תמהוני, מעשן מקטרת אלגנטית ובולטת.

בלהה (נרתעת) עקיבא… מסרו לי שתבוא רק בערב…

עקיבא (ניצב על עמדו, מתבונן בה שעה ממושכת) השתנית קצת…

בלהה (נבוכה, מתקנת את תסרוקתה, משתמטת ממבטו) הייתי חולה. תיכנס. (עקיבא נכנס בזהירות, סוקר את החדר).

בלהה (מציעה לו את הכסא) תשב.

עקיבא (מהסס, מתיישב) צריכים לבוא הנה עוד חברים שלי.

בלהה (נבהלת) הנה? – מתי? –

עקיבא הקדמתי לבוא מפני שאנחנו מתכוננים ללכת הערב להצגה. (מבחין במבוכתה) הם צעירים מאד ואינם מכירים פה איש. חשבתי שלא תתנגדי…

בלהה (נבוכה מאד) אין לי כסאות… כמה אנשים יבואו?

עקיבא רק שניים. טיס אחד נחמד בשם בועז, ועוד בחורה אחת נאה מאד בשם עופרה, מדריכה לריקודי-עם ובדרנית. אנחנו מחנכים יחד בסמינר של נוער ציוני. הם יוכלו לשבת על המיטה.

בלהה (מחפשת מוצא) אני חוששת שמאדאם כריסטין, בעלת המלון שלי, עלולה להתנגד… הם אינם רגילים שיבואו אלי אורחים… זה מלון… לא כל כך מפואר, כפי שאתה רואה.

עקיבא (סוקר את החדר, אחר בוחן אותה) מה שלומך?

בלהה אני… כעת כבר בסדר.

עקיבא החדר הזה מדכא במקצת… את גרה פה זמן רב?

בלהה (רוצה לטשטש את רושם עליבותה) פה לא כל-כך רע. בעונה הבוערת מלא כאן עד אפס מקום. גם בפרוזדורים משכנים אנשים, וכל המעברים תפושים ע“י מיטות. בחדר הזה גר קודם דוקטור לפסיכולוגיה, הוא מת כאן ממכת חשמל. ובחדר הסמוך היתה גרה חולת-רוח אחת המון שנים. (צוחקת) תאר לך איזו שכנות: ד”ר לפסיכולוגיה וחולת-רוח! בכל פעם היתה דופקת על דלת הזכוכית הזאת לשאול או לספר דבר-מה. תאר לך את ההרגשה: להסיט את הוילון ולהיפגש פנים אל פנים עם חולת-רוח דרך מחיצה דקה של זכוכית. חששתי שסוף סוף תנפץ אותה. אבל כעבור שנתיים העבירו אותה למוסד ומאז אני מרגישה לפחות שהחדר שייך לי.

עקיבא…את – עובדת?

בלהה (לכודה) אני מוכרת לפעמים בובות…

עקיבא (בהדגשה) דודך קונה אותן ממך…

בלהה (בסבל, משתדלת לחייך) כן… לפעמים…

עקיבא אותו דוד ש“אימץ” אותך אחרי מות אביך…

בלהה כן… הוא עשה הרבה מאד למעני…

עקיבא לפני עשר שנים רצה, כמדומני, לעשות ממך שחקנית קולנוע…

בלהה משום כך הביא אותי הנה… (נזכרת, מצטדקת במבוכה) אני באמת מצטערת שכך ברחתי אז, באישון לילה.

עקיבא (מתעלם) מה פעלתם בענין הקולנוע? –

בלהה מסרנו צילומים שלי ו…מחכים… (תופשת את הגיחוך שבדבר, מנסה להצטחק) כעת כבר התייאשנו, בעצם…

עקיבא מדבריך הבינותי שדודך זה אדם עשיר…

בלהה (נבוכה) חשבתי כך. (צוחקת) גם הוא כנראה דימה כך לעצמו. (רוצה להציל את כבוד דודה) אבל הוא אוהב מאד את הבובות שלי. (מתנערת, רוצה לשנות את הנושא ויהי מה), מה שלומך? – קצת השתנית. אולי בגלל המקטרת הזאת… בעצם, לא נשתנית. אתה נראה, כאילו, כפיל של עצמך.

עקיבא (שמח להזדמנות לספר על עצמו, מעמיד פנים) שלומי מצוין! (כביכול נזכר, מצטחק) כלומר, יכול היה להיות מצוין.

בלהה מה פירוש, יכול היה להיות? –

עקיבא (צוחק) לא חשוב.

בלהה על פי הצחוק שלך אני מבינה שזה לא כל-כך רציני.

עקיבא לא, לא כל-כך… (אינו יכול להתאפק) איזו דוכסית איטלקית מבלבלת לי את המוח.

בלהה דוכסית איטלקית?!

עקיבא (ניכר בו שהוא משקר) נפגשתי איתה ברומא, בקאראקלה, את יודעת, בית המרחץ הרומאי העתיק. (לאחר שהייה, בוחן את¹ הרושם) וכנראה שמצאתי חן בעיניה. (חושש שמא לא ירדה לסוף דעתו) התאהבה בי.

בלהה (לאחר שתיקה) הו, עקיבא…

עקיבא (מביט בה רגע, כביכול שוקל בדעתו אם להיסחף לסנטימנטליות. פתאום, מתוך החלטה להימנע מכך ויהי מה) טיילתי ברומא כמו כל התיירים, וביקרתי במקומות התיור הרגילים. את יודעת, קולוסיאום, פורום, קטקומבות, פנתיאון. בין השאר ניגשתי יום אחד לקאראקלה. השער היה פתוח והקופה היתה סגורה ולכן נכנסתי לי לתומי כשאני שמח להיפטר מדמי-כניסה וממדריך, והסתובבתי לבדי בשטח המרחצאות. לפתע הזדעזעתי: באחד מחדרי המרחץ העתיק נתגלתה לפני אשה, לא צעירה ביותר, ערומה כביום הוולדה. את יכולה לתאר לעצמך את מצבי. התבלבלתי לגמרי, גמגמתי דברי התנצלות באנגלית ומיהרתי להסתלק, אבל היא עצרה בעדי בתנועה מלכותית, צחקה למבוכתי והסבירה לי שהיא נוהגת להתרחץ כאן מפעם לפעם. זה עולה לה, אמנם, בכמה אלפי לירטות לשחד את השוער, אבל המחיר אינו גבוה תמורת התענוג העילאי לחוש את ההיסטוריה על בשרה ממש. כמובן, ששאלה אותי למוצאי, למקצועי, לגילי, והשביעה אותי שלא אזוז משם עד שתתלבש ותצא עמי במכוניתה להראות לי את חווילתה ואת רומא. היא התנהגה בפשטות ובחופשיות בוהמית וראיתי בכל זה הרפתקה ותו לא. (נאנח) אבל במוקדם מאד התברר לי שטעיתי.

בלהה (ברגישות-יתר) אתה מנסה לפגוע בי? –

עקיבא (ממאן להבין) בך? – (בצחוק משתמט) מה זה עלה בדעתך? אל תטעי בה, היא אשה יפה ותרבותית מאד ונוהגת כדוכסית לכל דבר. אגב, את המקטרת הזאת קבלתי במתנה ממנה. (נאנח, כביכול באירוניה) הצרה היא שאינני מסוגל להתאהב בה…

בלהה (בחוסר סבלנות) אם כך, מאחר שעזבת את איטליה, השתחררת גם ממנה…

עקיבא איפה! היא רודפת אחרי בכל אירופה. מריצה מכתבים וטלגרמות פעמיים ביום! הבוקר שלחה מברק בו היא מודיעה לי שאבוא הלילה לשדה-התעופה לקבל את פניה. (מעמיד פני אובד-עצות) פשוט אינני יודע איך להיפטר ממנה! (לאחר הפסקה, מבחין בבלהה כאילו לראשונה) כעת ספרי קצת על עצמך. (במלאכותית, כביכול מתענין מאד) מה הן בעצם תוכניותיך?

בלהה (מחייכת בעגמימות) אני מתכוננת להצטרף לקרקס.

עקיבא (מוכן להתבדח) כן? בתור מה? –

בלהה בתור בובה מזדקנת. בת זוגו של הליצן.

עקיבא (כביכול מתבדח, שמח על ההזדמנות להמציא סיפור חדש) היתה לי סבתא שהיה לה ליצן. ליצן ממש. שהיה גר איתה ומשעשע אותה.

בלהה (בטון חינוכי) לך היתה סבתא?

עקיבא את לא הכרת אותה. היא חזרה לחוץ-לארץ. היה לה מין ליצן-בדחן שהיה הולך בעקבותיה כל העת. כשנשלחה על-ידי אמי לאיזה מושב-זקנים עלוב, בכה הליצן והלך אחריה. זה היה מחזה מעורר רחמים. אבל המיסכן לא יכול היה להסתגל בשום אופן לאוירה של מושב-זקנים ובגללו קמה סבתי יום אחד – וחזרה לפולין.

בלהה (בפיזור נפש) ומה היה בסופה?

עקיבא כנראה שנספתה עם כל המשפחה. ביחד עם הליצן שלה. (מפגין ציניות) בתחילה ישבנו ובכינו בדמעות שליש, אך במהרה התאוששנו – לאחר הכל הסבתא הכבידה על התקציב בבית…

בלהה (בקוצר רוח) מתי אתה חוזר ארצה?

עקיבא בעוד שבועיים. אבל מחר אנחנו יוצאים למחנה.

בלהה כלומר… יתכן שלא נתראה עוד.

עקיבא (נוכח באכזבתה, בשמץ של שמחה לאיד) כנראה שלא.

בלהה (לאחר הפסקה, בהתגברות) ידוע לך משהו על גורלו של הילד?

עקיבא (חוכך רגע בדעתו אם היא ראויה לתשובה. אחר משפיל את עיניו) האחות מן המוסד סיפרה לי על כך רק באופן כללי ביותר. (בלהה תולה בו עינים שואלות, חרדה לתשובה) לפי דבריה הוא מאומץ על-ידי משפחה הגונה מאד.

בלהה (רווח לה ממועקה כבדה) תמיד חייתי בסיוט שאיזה אדם בלתי שפוי מתהלך בדרכים ונושא עמו את התינוק ההוא… (לאחר הפוגה, מתוך צורך נפשי עמוק להגיע לידי בירור של ממש) עד היום אינני מסוגלת לתפוס איך כל זה קרה.

עקיבא (ממשיך להשתמט כדרכו, בהתבדחות) פשוט מאד. מעולם לא הכנת את שעוריך כראוי באותו מוסד לאימהות, ולכן, כשצריכה היית לעמוד במבחן המעשי לא ידעת את החומר. במשך כל שלושת החודשים שהילד היה אצלנו לא העזת כמעט² לגעת בו.

בלהה (לאחר הפסקה ממושכת) למה באת הנה?

עקיבא (בהרגשת עליונות) מתוך סקרנות…

בלהה וקראת לידידיך שיבואו, כדי להבטיח את עצמך מפני אי-הנעימות של שהייה ממושכת יותר בחברתי…

עקיבא אמרתי לך, אנחנו מתכוננים ללכת להצגה.

בלהה (מתעלמת מדבריו, מחמירה עם עצמה) כשרק הגעתי לארץ הזאת, לקח אותי דודי לסיור בעיר. עברנו בשכונה אחת שנחשבת כאן לשכונת עוני. תמיד חששתי מפני הזעזוע שיהיה לי למראה הלכלוך והזוהמה, ובעיקר למראה ילדים לבושי-קרעים ומזי-רעב, אבל התפלאתי מאד להיווכח שהשכונה ההיא היתה נקיה להפליא והבתים היו מסוידים, ובמרפסות ועל אדני החלונות היה שפע של פרחים. התפעלתי וקראתי אל דודי: איזו שכונת-עוני נקיה! אבל איש אחד, שעמד על אחת המרפסות שמע אותי ובקול גאה ונעלב ענה לי: זו אינה שכונת עוני!

עקיבא אינני רואה כל-כך את הקשר בין הסיפור הזה ובין הכישלון שלך באימהות, אבל נדמה לי שאת עושה אידיאליזציה מן העוני…

בלהה לא… התברר לי שהעוני אינו קשור דוקא בניוול ובזוהמה. פתאום הבנתי שלאנשים עניים יש גאווה וכבוד עצמי, והם דוחים בכל תוקף את התואר הזה.

עקיבא אפשר לדעת מה זה שייך?

בלהה (לאחר הפסקה) כן. כשאני יושבת פה מולך, כשאני נוכחת בכל העמדת הפנים הזאת שלך, ביחס הזה של התנשאות עם שמץ של חמלה, כמובן, כשאני רואה איך אתה בורח מעצמך, איך אתה מרמה את עצמך. (לאחר שהייה, בפשטות, במלוא הכנות) פתאום אני מרגישה שצומחת בתוכי גאוה עצמית. אולי בפעם הראשונה בחיי. הו, עקיבא, למה אתה מעולל כך לעצמך.

עקיבא (במבט מתחסד, מוכיח-כביכול) את יודעת שפתאום אני מתחיל לחשוב שיש משהו משותף בינך ובין אמי? – גם אותה איני מסוגל לראות בדמיוני כעקרת בית (באירוניה) תמיד התרוצצה. תמיד התעסקה בכל מיני עסקנות ציבורית ובפילנטרופיה. פילנטרופיה! מגוחך, אבי היה חלוץ ובקושי נמצאו לו שני ימי עבודה בשבוע לקיים בהם אַרבע נפשות וזו התעסקה לה בפילנטרופיה! אף פעם לא ידעתי להבחין בינה לבין כל שאר השכנות שהיו מטפלות בי. גם היא היתה רגילה לאבד אותי לעתים קרובות. אני זוכר את עצמי תמיד בתחתונים ובנעלי-בית קטנות פתוחות, רץ אחרי אמי, והיא אצה-רצה לדרכה ומנופפת לי בידה כשהיא קופצת ברגע האחרון ממש אל תוך האוטובוס. (לאחר שהייה) אבל היא אהבה מאד להטיף-מוסר ולעשות רושם על המורים. את כל אוצר המליצות שבזכרונה היתה מגייסת ומפוצצת בהן את השומע. (בצחוק רע) היתה עושה להם טרור ממש! (בקלות מכוונת) אני התבישתי בכך, חששתי שיחשבו אותה לתמהונית. (לאחר הפוגה, מהרהר) אבל ממני היא דורשת מסירות ללא גבול. הקרבה מלאה!

בלהה (בעצב) ואתה ממציא לך כל מיני דרכים להכאיב לה. כדי ליהנות ממתיקות הנקמה. (באירוניה, לאחר שהייה, בכובד-ראש) וכך אתה נוהג גם בי. (מאבדת לפתע את השליטה העצמית) אינך תופש שאתה הוא שהבאת אותי לכך שאבגוד בך? – כל חייך אתי היו שרשרת ארוכה של שקרים והעמדות-פנים. לא היית מסוגל להוציא מפיך משפט אחד של כנות. הכל נאמר בטון מזויף, לראווה, לעשות רושם. ואני הייתי צעירה מדי ואנוכית מדי מכדי להתיחס אליך אז באופן חינוכי. (לאחר הפסקה, בהתפרצות מחודשת) מאז אתה ממית אותי יום יום. שעה שעה. הכל גנבת ממני והשמדת באכזריות. גם את הילד. כעת אני בטוחה בזאת. אתה הוא ששלחת את הדו“ח המסולף ההוא לרופא, כדי להתנקם בי על ה”בגידה" ההיא. ועם כל חפץ יקר לי, שגזלת ממני, דימית שאתה רוצח אותי.

עקיבא (מזועזע מהתקפת-הפתע, מהזיהוי, מגילוי-הלב, דוחה מעצמו אינסטינקטיבית את תודעת הדברים. לפתע, בהתגוננות, בסרקזם) המכונאי ההוא שלך, “בעל ידי הזהב”, אהב מכונות חדישות והוא היה נוהג להחליף אותן לעתים קרובות. כל שנה – מודל חדש. את התישנת בעיניו מהר מאד. (בלהה יושבת בראש מושפל, מוכנה להיפגע) סיפרו לי שזמן-מה הייתם אופים כעכים³ ומוכרים אותם על מרפסת ביתכם כדי להתקיים. סיפרו לי שממש הפכתם את ביתכם לשוק! (צוחק) זה מה שיצא מ“בעל ידי הזהב” – אופה כעכים. (בהתאכזרות רבה) בעצם, כמה זמן עבר מאז שהיית מחובקת לאחרונה על-ידי גבר? – (בלהה מפנה את ראשה לעברו, מעונה. נשמעת נביחת-כלב מלמטה, שהולכת ומתגברת. עקיבא אינו מרפה מן השאלה). כמה זמן, הגידי. כמה זמן. כמה זמן. (בלעג, לאחר שהייה) כמה היית משתוקקת כעת שהנה אגש אליך ואחבק אותך. היית משלמת מחיר גבוה מאד בשביל הרגע המיוחל הזה!

בלהה (מקבלת עליה את הדין, לאחר הפסקה, לעצמה) היה בוקר אפרורי, קר ורטוב, ואני הייתי עולה מן המרתף. הוא היה בן-אלים מפונק. רצה לקבל הכל באריזה נקיה, מהודרת, עם ניר וורוד ועם סרט. האריזה שלי היתה חילונית מאד. לא אוהבים לטפל בעטיפות שאינן נאות. “התוך” הוא למוד-פגעים, כבר חדלי לשים לב. (לאחר הפוגה, מהורהרת) כשהיינו נפרדים היה נמנע מלומר לי שלום. (הפסקה ממושכת, עקיבא ניגש לחלון ונעמד בגבו אל החדר כשהוא מקטר עשן החוצה).

בלהה (ביגון, בלחש) בעוד שעה קלה ירד הערב ואז נתחיל לפחד. זוכר איך היינו פוחדים תמיד מן הבוקר? – (משלא נענית, רוצה ויהי-מה להציל את רגעי הפרידה האחרונים) לילה שלם היינו משחקים ב“שלגיה ושבעת הגמדים”. זוכר? “מראה מראה אמרי לי נא, מי היפה במדינה”.

עקיבא (לאחר הפוגה, נרגע מעט, עדיין אינו מוכן לוותר, מבלי לפנות לעברה) שיחקת את שלגיה רק כדי שתוכלי לרקום אותן מזימות מתוקות על אודות נסיך הלב שלך, שיבוא רכוב על סוס לבן וישאך אל טירת החלומות. אבל בעצם, כעת אני נזכר, שעם המלכה המרשעת ידעת להזדהות באותה מידה של הצלחה.

בלהה אתה היית פעם נסיך-הלב שלי, עקיבא. (צוחקת) היה משהו כל-כך קומי בהצהרות האהבה שלך… (נשמעת דפיקה בדלת הזכוכית).

בלהה זוהי המלכה שהתחפשה למכשפה. היא מביאה לי את התפוח המורעל.

קולה של סילבנה דונה בלהה?

בלהה (כמו מעולם אחר) כ–ן…

קולה של סילבנה עד עכשיו לא גמרתי לסדר את החדר הזה. מזל ממש שהתורכים האלה עוזבים. אין לך מושג מה מתרחש כאן: ארגזים וסמרטוטים ושיירי אוכל, וכלים! בלי סוף כלים מלוכלכים! והכל מפוזר על הרצפה. אינך חושבת שזאת היא הסיבה לריבוי הדליקות בבתי-המלון? (בלהה אינה עונה).

קולה של סילבנה (לאחר הפסקה, נעלבת) לי את אינך עונה, אבל עם הבובות שלך את מרבה לפטפט היום יותר מתמיד. (מאחר שעדיין לא נענתה) דונה בלהה! הסיטי את הוילון! אני רוצה לראות מה את עושה שם. על פי השתיקה שלך אפשר לחשוב שיש איתך גבר זר בחדר…

בלהה (אל עקיבא, שעבר לעמוד בקרבת האצטבא, בעגמימות) תן לי את התפוח… (מצביעה על האצטבא שעליה מונח התפוח. עקיבא אינו נענה) תן לי, בבקשה, את התפוח. (לאחר שהיא מקדימה אותו בהושטת-יד, עקיבא מגיש לה את התפוח מוכנית, בלי להביט לעברה, בלהה נוגסת ממנו).

בלהה (חיוך עצוב מאד) כעת אני נרדמת עד שיבוא הנסיך ויעיר אותי. (נפנית אל עקיבא, כביכול בהומור) הרי אמרת שעומד לבוא הנה טייס צעיר אחד…

סילבנה (שפתחה את הדלת כדי סדק והסיטה מעט את הוילון. רואה ואינה ניראית) הא! באמת נמצא איתה גבר זר בחדר!

עקיבא (ברוגז פתאומי) כן, זה נכון שייחסת לי פעם תכונות של נסיך-הלב. צמרמורת תוקפת אותי כשאני נזכר איך המבט הקפוא שלך היה מתכסה לפתע דוק של ערפל ואז הייתי מרגיש איך אני הולך ומיטשטש בעיניך ואיך צומחת לך במקומי דמותו המיוחלת של נסיך-הלב. אף פעם לא היה לך האומץ לראות אותי כמו שאני. לאהוב אותי בזכות עצמי, בזכות מה שהנני.

בלהה (לאחר הפסקה, בכנות) למה לא נשאת לך אשה עד היום הזה? (אינה נענית) זוכר איך התחיל הרומן שלך עם לאה’לה? בתחילה חשבת למתוח אותה, אבל היא היתה נערה תמה וקלת אמונה ולא קשה היה להוליך אותה שולל. לא עבר שבוע והודעת לי שהתאהבת בה.

עקיבא אני השלכתי אותה לרחוב, ממש כפי שההוא עשה לך. לא הינחת לי אפילו לעזור לה לסחוב את חפציה ולהטעינם על המכונית. פשוט הלכתי אחריה ומלמלתי כמה דברי ניחומים מטופשים. יש לי הרגשה כאילו קילפתי לה את עור הרגלים ואחר-כך שלחתיה מעל פני מצויידת במזון ובמים. (לאחר הפוגה) כמובן שהייתי נושא אז את לאה’לה לאשה. אבל אפילו כדי להתאהב בה היה דרוש לי אז רשיון ממך. ואת היית נותנת לי אותו רק בכל פעם שהלה היה זורק לך כמה פירורים, והיית נוטלת אותו ממני כשההוא היה שב ומשליך אותך לרחוב.

בלהה זה לא בדיוק כך… חשבתי..

עקיבא הו, תמיד התקשיתי להבין מניין לך שפע כזה של רחמנות-עצמית. איך שהיית חסה על עצמך ומפנקת את עצמך! אפילו כשהיה מתעורר בך שמץ של רגש אשמה, היית מזדרזת לנקום בחלשים ממך. על כל אחד מחטאיך היית מרגישה צורך להעניש אותי.

בלהה (לאחר הפסקה, בהתאכזרות עצמית, בחומרה, בהתייסרות) כמה אנחנו מזדעזעים ונתקפים שנאה ותאוות רצח, כשאנחנו מגלים בזולתנו את היצרים השטניים של עצמנו! איך שאנחנו מתמלאים תוקף מוסרי עצום, טרוריסטי! אפילו כשאנחנו מגלים בזולתנו את החולשות הקטנות שלנו, איזו תחושת צדק עילאית מתחילה לפעם בנו! באיזו הצלחה אנחנו מסוגלים לנתח את החולשות הללו! עד לפירטי-הפרטים של הדקויות העדינות והמוסוות ביותר! האם לא נהגת בלאה’לה כפי שנהגתי אני בך? –

עקיבא אני לא אוכל לסלוח לך לעולם.

בלהה (כורעת לידו) הו, עקיבא, אני הייתי נקרעת אז לשניים. עזיבתך היתה בשבילי זעזוע שלא הייתי מסוגלת לעמוד בו, ערעור מוחלט של כל הקיים. ואילו הויתור על… עליו, היה השלמה, כניעה לזמן, אין נורא מאשר כניעה לזמן.

עקיבא (נפנה ממנה, נאבק עם עצמו שלא לחבקה) כעת הוא הכניע אותך סוף סוף.

בלהה (מבחינה בהתרגשותו) עדיין נותרו לי הבובות…

עקיבא (מעיף עין על השולחן) אני רואה כאן אוסף שלם, – בורמזיות, פיניות, כושי…

בלהה קודם לא הבחנת בהן… תמיד היית קהה חושים במקצת…

עקיבא אני מבין שזאת היא הכפילה שלך, לא כן? –

בלהה הנח אותה.

עקיבא כך בדיוק נראית לפני עשר שנים. גם היא מועמדת למכירה? אולי… אולי אני…

בלהה (נכנעת לדבריו) אולי אני אתחיל לעשות פנסים מצויירים בשביל חדרי ילדים… דודי אמר שיש דרישה בשוק לפנסים כאלה.

עקיבא בלהה!…

נשמעת דפיקה על הדלת.

בלהה (משתהה רגע, מביטה בשאלה אל עקיבא, אחר ניגשת לפתוח) הא! זאת את, מאדאם כריסטין… (פותחת את הדלת במרווח).

מאדאם כריסטין (דוחפת אותה מתוך הרגל, מציצה פנימה) הו, הוא עוד פה. טוב, (בנזיפה) אז באתי לבשר לך שיש עוד שנים למטה.

בלהה (מצטדקת) הם חברים. שלושתם באו יחד מישראל.

מאדאם כריסטין (באי שביעות רצון) אני מבינה. (בלחישה אל בלהה, בתוכחה) הבחורה היא ככה (מחקה נערה בוהמית מופקרת) לא כל כך מוצאת-חן בעיני. פשוט לא נעים בפני הדיירים…

בלהה (נבוכה) אני מצטערת.

מאדאם כריסטין נו, טוב. (יוצאת, קוראת מן הפרוזדור) אני אשלח כסאות על ידם! (בלהה מהססת ליד הדלת, עקיבא רכון על עמדו).

בלהה (מתרגשת, מתלבטת רגע באי-נוחות. בהתנצלות) כבר כל-כך מזמן לא קיבלתי אורחים. אולי אני אכנס לחדר הרחצה להחליף בגדים? הייתי רוצה ללבוש משהו… יותר אישי, אולי. (נזכרת, רצה לפרוזדור) מאדאם כריסטין, תאמרי להם בבקשה שיחכו מעט. (אל עקיבא, עם שהיא חוזרת וניגשת לארון לבחור לה שמלה) יש כאן קוניאק, בשקיק, תוכל להציע להם לשתות בינתיים. (מוציאה מן הארון שמלה לבנה בסגנון של ראשית המאה, בוחרת נעליים לבנות שיהלמו את השמלה. מראה את השמלה לעקיבא) אינך חושב שאיראה בזאת חגיגית מדי? – פשוט לא הייתי רוצה לבייש אותך בעיני האורחים. (פותחת את דלת היציאה, מהססת, מתקרבת מעט אל עקיבא. לאחר שהייה) נהיה טובים זה לזה, עקיבא, רק הערב. מי יודע, אולי לא ניפגש יותר לעולם… למה לדחות את כל הטוב שבליבנו לרגע האחרון שלפני המוות? אינך מבין שלא נספיק? – נמות ולא נספיק.

עקיבא מישיר מבטו אליה ובוחן אותה שעה ממושכת. בלהה משיבה לו מבט מפציר, מתחנן לרגע אחד של חסד, שיישאר חקוק בלבם וימנע מהם את הזרות עד עולם. עקיבא ממשיך להתבונן בה בחומרה, פניו מאפירות. בלהה מתגוננת אינסטינקטיבית מפשר מבטו ויוצאת בחפזון מהחדר, בגדיה בידיה. עקיבא ניצב רגע קפוא על עומדו, אחר מפנה את ראשו בחדות אל עבר השולחן ומתקדם כלפיו בצעד כבד ואיטי, כשמבטו הנוקב והאימתני על הבובה בדמות בלהה.

עקיבא (חוטף את הבובה ומחזיקה נכחו) יפהפיה מכוערת שלי. איך שאינני יכול להיפטר ממך, איך שהיית הכישוף הארור של חיי… נשאתי אותך בזרועותי כמו את הבת המצורעת שלי. מה יש בך, עלובה מסכנה, שמרתק אותי אליך. למה באתי הנה, לעזאזל, מה אני יושב כאן ומגבב שקרים על שקרים! תיפלות! קובר בתוכי את האמת כאילו הייתי מכסה באפר את האש. למה את לא תופשת שאני… הו, אוקינוס נהדר של שער! (לפתע מתחיל לנער בכוח את הבובה, לטלטלה, לפרקה, לקרוע את בגדיה, במשטמה, בתאוות רצח שגובלת עם חוסר שפיות) לנו דרוש סכין! פעם אחת ולתמיד למחוק את שמך. למחות את זכרך. אני אקרע אותך כמו שק שדבוק לעור. לשחוט אותך בסכין קהה, לרמוס אותך בתוכי כמו שרומסים ציפור ולעצום את עיני כדי לא לראותך מפרכסת. שתפסיקי לרדוף אחרי ולהבעית אותי בכל מקום. עלוקה מוצצת דם. דיבוק! הא לך, לכל הרוחות, הא לך, הא לך! (מטיח את הבובה בכוח בריצפה, רץ לעבר הדלת ונדחף החוצה).

מיד לאחר צאתו, מופיעה בלהה בפתח, הדורה בשמלתה הלבנה, בעלת הסגנון המיושן, מסורקת למשעי ומאופרת. נראית צעירה יותר ויופיה החבוי בא לידי גילוי. תודעת יופייה, שכמו קם לתחיה, ממלאה אותה אושר ובטחון והיא נכנסת בפסיעות קלות, מתונות, מאוששות, תוהה נכחה ברוך, בניצוץ של הכרת-ערך, נינוחה, מפוייסת, מוכנה בנפשה למצוא חדר מלא אורחים ולנהוג כמארחת לכל דבר. רגע נעצרת על עומדה, ומשאינה רואה איש, נרתעת מעט ופניה לובשים ארשת של אכזבה קלה ושל דאגה, אך מיד עולה בדעתה האפשרות שעקיבא ירד להקביל את פני הבאים והיא מנסה להקשיב לרחשושי-קולות, שמא יגיעו אליה מלמטה. מעיפה שוב מבט על החדר, להיווכח אם הכל כשורה. לפתע נחרדת כשהיא רואה את אברי הבובה השסועים⁴, את ההרס. עם שהיא רצה בהולה לעבר השולחן, מתחוור לה כל אשר אירע והיא ניצבת לפניו מאובנת, שקועה. האור מרצד עיגולים עיגולים כברגע של ליקוי-הכרה, עד שהוא נהפך לגוון אחד שמרמז על מציאות חלומית. בפתח ניראות דמויותיהם הדימיוניות של בועז ועופרה, כשהם נושאים בידיהם כסאות, ובמרחק-מה מאחוריהם – עקיבא. בועז – בחור כבן עשרים וחמש, נאה, ביישני, נוגה, לבוש חולצה לבנה פתוחה. עופרה – בגילו של בועז, בלבוש שחור, בוהמי מובהק, שמלה שחורה ועליה פרוות גמלים. נאה מאד, שחצנית, עוגבנית. בלהה מתרוממת לאיטה, ידיה מושטות אליהם בהיסוס לברכת-שלום.

בלהה הו, זה אתם… אינני מוכנה כלל…

בועז (חולמני, לוחש) כמה את יפה! (עופרה מגחכת בלגלוג).

בלהה אתה בועז. ידעתי. כמה צעיר. ואלה כנפי-הטייס שלך. (אל עופרה) ואת הדוכסית מהקראקאלה! חה-חה… הצלחת להערים על השומרים… כמה הולמת אותך פרוות הגמלים הזאת. את מתלבשת תמיד בעורות של חיות?

עקיבא (צוחק) לא תמיד. רק כשהיא יוצאת לפיקניק. בדרך כלל היא מתהלכת ערומה.

עופרה מה אתך, עקיבא, איזו דוכסית! מדוע אינך מציג אותי לפניה? (אל בלהה) אני עופרה. מדריכה לריקודי עם.

בלהה הא, עופרה. נכון, ידעתי שהוא משקר. הוא תמיד היה משקר. (תנועות איטיות, מעודנות, אציליות, משוות לה הופעה סהרורית) שבו בבקשה.

עופרה (מרחרחת באויר) איזה ריח ניחוח! (בולשת בעיניה אחר מקור הריח, מגיעה אל עקיבא ומחייכת אליו) הא, זה מן הטבק של עקיבא. אני משתגעת אחרי ריח של טבק. (עקיבא קורץ לה בעינו, בלהה פוסעת לאיטה ונעמדת ליד בועז, ששקוע כל העת בתוך עצמו, זר לכל המתרחש).

עופרה (בטון עוגבני, אל עקיבא) תן לי נשיפה! (עקיבא מגיש לה את המקטרת בחביבות מופגנת, בכוונה להרגיז את בלהה. עופרה מתחילה להשתעל, עקיבא מכה קלות על גבה, מעסה אותו, עופרה משתמטת ממנו בציחקוק מתגרה).

בלהה (בתשומת לב כנה) תשתו משהו? – יש לי מין שיקוי. כתום. שקוף.

עופרה קוניאק? אני כן. אבל בתנאי שקודם תשברי משהו.

בלהה (חולמנית) לשבור משהו?…

עופרה כן. נאמר, (תרה סביבה) הא… לא חשוב מה. העיקר שתשברי משהו. (בלהה מביטה סביבה אובדת עצות).

עופרה (בבוז, עם שהיא ניגשת לשולחן בכוונה למזוג לעצמה) הא, את לא תשברי שום דבר. (מבחינה בבובות) הי, מה יש כאן? –

בלהה (נבהלת, מכסה בידיה על הכיסוי ועל כל מה שבתוכו. מגמגמת) הניחי, סתם חפצים אישיים…

עקיבא (צוחק בגסות) מוטב שתאמרי פשוט בובות.

עופרה (מעקמת את האף) בובות? – פוי. (בטון נואפני, אל עקיבא) אני אוהבת להשתעשע עם גברים.

עקיבא (בהטיית ראש כלפי בלהה) גם היא אוהבת להשתעשע עם גברים.

עופרה (צוחקת) היא? – זה טוב! מן הרגע הראשון ידעתי שהיא נואפת.

בלהה (נפגעת עד מעמקי נפשה) זה לא נכון! אני… אני…

עופרה (כבדרך אגב) הו, אולי את נותנת לי למדוד אחת מנעליך? אני לא סובלת את נעלי הרוקי שלי.

בלהה חולצת אחת מנעליה ומגישה לה. עופרה מודדת אותה, מנופפת את רגלה בקוקטיות הפקרית עד שהנעל נשמטת ממנה ונופלת באחת מפינות החדר.

בלהה נפנית אל בועז, שמתאמץ מאד לומר לה משהו, אך משאינו מצליח – נואש ומוותר.

בלהה (אל עופרה, בדאגה כלפי בועז) כמה הוא יפה! אינני מצליחה ליצור אתו קשר…

עופרה (כשהיא מוזגת כוסית לעקיבא) אתו? – עזבי, הוא כל-כך ילדותי… (עם שהיא מגישה לעקיבא את הכוסית, בשאט-נפש, בקנאה) בת כמה היא בעצם? אני שונאת נשים “מיסתוריות”. תראה איך שהיא מהפנטת את בועז. היא עשתה בו ממש כישוף.

עקיבא (משתף פעולה) וכמה היא נהנית מזה! (מעיף מבט על בועז, בסלידה) מגוחך!

בועז (כביכול אל עצמו, בסבל איום) זה לא ממשי… זה לא ממשי…

עופרה (מתרפקת על עקיבא) כל-כך משעמם פה! אילו היה לפחות פטיפון.

בלהה (קלטה את המשפט האחרון, בהתלהבות) יש לי, יש לי גרמופון, ויש לי גם תקליט. (ניגשת בזריזות לטרסקל, מוציאה גרמופון מיושן).

עקיבא (מגחך) הוולס של בראהמס, כמובן.

בלהה כן, הוולס של בראהמס! (מכוונת את הגרמופון, בהבעה נוסטלגית) זה זמן כה רב שלא שמעתי את הוולס הזה… (אל עופרה) איה נעלי, אני כל-כך משתוקקת לרקוד… (עופרה, שהיתה נעולה בנעל אחת, חולצת אותה וניתלית יחפה על צוארו של עקיבא, כששניהם מתחילים לנוע לצלילי הוולס, בלהה, משלא נענית, חוזרת על שאלתה אובדת-עצות) איה נעלי?

בועז קם, חולמני, מרים את הנעל ומחזיקה נכלם מול בלהה. בלהה מושיטה לו את רגלה והוא כורע לפניה ומנעיל לה את הנעל. ברגע שבלהה מתכוננת לצאת במחול, מתחמקת עופרה מזרועותיו של עקיבא ומכבה בשובבות את האור. בלהה מגששת באפלה ונופלת ישר לזרועותיו של עקיבא.

עקיבא (מריח את שערה בתאווה, אחר נוהם נהימת תשוקה מתמשכת כדוגמת הנהימה של הכלב) בלהה!..

עופרה (תרה בחושך אחרי עקיבא) עקיבא… איפה אתה. (נתקלת בבועז ומרחרחת, בסלידה) הו, לא! (ברוגז) עקיבא! לאן נעלמת? (חוזרת ומדליקה את האור, רואה את בלהה חבוקה בזרועותיו של עקיבא ומוחאת שתי מחיאות כפיים נמרצות).

עופרה הרפה ממנה! השתגעת?

בלהה נשמטת ממנו בהולה. עקיבא מרפה את זרועותיו כמו מתעורר מחלום קסמים. עופרה חוזרת וניתלית על צוארו.

עופרה בוא אלי, עקיבא. ככה טוב. תן לה לרקוד לבדה. להסתובב סביב עצמה. (צוחקת) להסתובב סביב עצמה.

בלהה מסתובבת סביב עצמה לקצב הוואלס כשהיא מבצעת נושא תנועתי-סיבובי עם משמעת פנימית חמורה, עד אשר היא צונחת לארץ. בועז, שעמד כל העת נטוע במקומו, מעריץ את ריקודה של בלהה, כורע לידה ומרים את ראשה ברוך כשהוא משתהה על ידה שעה ממושכת ומתבונן בפניה.

בועז הייתי מביט בך כך – שלוש-מאות שנה! (בלהה מחזירה לו מבט של אושר והכרת-תודה).

בועז (בהתרגשות, כמו נצנץ במוחו רעיון נפלא) רוצה שנעיף בלון?

בלהה (מאושרת, הוזה) בלון…

בועז (בהתלהבות) יש לי כאן! (מוציא מכיס מעילו בלון כחול בלתי-מנופח וסליל חוטים).

בלהה איזה בלון נפלא! הו…

בועז מנפח ומנפח את הבלון, עד היותו לבלון ענק, וקושר את פיו בסליל החוטים שבידו. בלהה קוראת קריאת התפעלות. עופרה ועקיבא, שהמשיכו לרקוד כל העת בפינה, נעצרים.

עופרה (עם שהיא מפסיקה את נגינת הגרמופון, מתקשה לכלוא את סקרנותה). הא… מה זה?

עקיבא (מעמיד פנים אדישות, כביכול בביטול) למה דוקא בלון כחול? – אדום היה בולט יותר על רקע השמיים.

בועז (בביישנות) לא… לא. שיתמזג עם השמים. (ניגש בהתרגשות לחלון ומושיט את ידו לבחון את כיוון הרוח) רוח גבוהה, עוצמה בינונית. זה מה שנחוץ. הו, הוא יעוף נהדר! (כולם מתקרבים אל החלון. עופרה ועקיבא ברישול. בלהה בהתרגשות).

בועז (עומד להעיף את הבלון, תר סביבו אובד-עצות, בשמץ של הצטדקות) הוא זקוק לתפילה קטנה… (משלא נענה, נבוך רגע, אחר מעיף את הבלון. בלהה מביטה בהתלהבות ובדריכות לשמיים, עופרה ועקיבא אינם מסוגלים להתגבר על סקרנותם ועוקבים אחר הבלון במעופו. עקיבא מעמיד פני משועמם)

בלהה באיזו מהירות הוא מתנשא אל על!

בועז (מאשר, מאושר) כאילו היה ראקטה.

עקיבא (מנסה להתבדח) האם זה הנשק הסודי שלנו? (רואה את בלהה ואת בועז צמודים זה לזה) סליחה, שלכם…

בועז (מסב את פניה של בלהה, משנוכח שאינה מביטה לכיוון הנכון) הנה הוא שם, במערב, נקודה קטנטונת כהה. רואה?! – –

עופרה (מושכת בכתפיה) אני איבדתי אותו לגמרי.

בועז (מקיש באצבעותיו על אדן החלון) זהו. נכנס לקונוס השמיים. כעת הוא ייהפך לגורם שמימי.

נשמעות קריאות של ילדים מבחוץ: בראוו, בראוו!

עופרה (מסתכלת דרך החלון) תראו מה הולך כאן, למטה. כל ילדי השכונה התקהלו על יד הבית.

בלהה (בדאגה) אני פוחדת מקטסטרופה…

בועז קורא קריאת בהלה, אחריו כל הילדים שלמטה, אחריהם בלהה ועופרה

עקיבא (בשמחה גלויה לאיד) התפוצץ!

קול גבר מבחוץ: “גברת, תפסיקי להסתכל לשמים! זה לא עסק בשביל נשים! נשים צריכות להסתכל לאדמה!”.

עופרה (פורצת בצחוק מגורה) אילו צורות!

בועז (בהתרגשות) אלה הם רסיסיו של הבלון. הוא התפוצץ לאלפי רסיסים.

בלהה (בהתפעלות) איזה קסם!

עקיבא שמע, אני רואה צוקים אדירים! הם מזכירים לי את המסע שערכנו במדבר סהרה. (אל עופרה) סיפרתי לך פעם על המסע שערכנו במדבר סהרה? –

עופרה (מתפנקת) לא… הי, אני רואה פסל או כד בצורת אף של פיל. הוא דומה בדיוק למקטרת של עקיבא. (עקיבא צוחק, מחבק את כתפיה).

בלהה ואני רואה מרכבה מפוארת רצה רצה במדרון. הנה היא פונה בסיבוב. באיזו מהירות מסחררת! היא כמעט מתהפכת… ונוהגת בה אשה נכה! רואים שחסרה לה רגל? – (בעצב) אשה זו, כבר אין לה מה לאבד (לאחר שהייה) הו, ואני רואה גם אונייה קטנה נוטה על צידה. כמו האנייה שהפלגתי בה לחוץ-לארץ.

בועז (ספק אל עצמו, מודאג) פתאום אני רואה תוהו ובוהו שלם של צורות מופשטות. (נזהר) לא, אני רואה בתוך כל התוהו הזה גוף ערום נפלא של אשה! (לאחר כמה רגעי הסתכלות נוספים) זהו, הכל נעלם.

קולות של ילדים מבחוץ: “חבל!” כל הארבעה ניתקים מן החלון ומחפשים מקום ישיבה בחדר, עופרה מתיישבת על ברכיו של עקיבא.

עופרה (מתחנחנת) ספר לי על המסע שערכתם במדבר סהרה!

עקיבא (שמח להזדמנות לבדות מלבו) הו, זה היה מסע ארוך ומייגע, מלא הרפתקאות, שהיה קשור בסכנת-נפשות. (בלחש) היתה לו מטרה סודית.

בועז אילו יכולתי לחצות את מימיו העמוקים והסוערים של הירדן, ודאי לי שהייתי מגיע לאי-בודד, לחוף-מיבטחים.

בלהה (בסבל רב) לעבור את אזורי הסכנות, את היצרים המיפלצתיים, התובעניים, החשוכים, צמאי-הדם, את האימה מפני השקיעה, מפני הטביעה.

עופרה (פורעת תלתליו של עקיבא) כלב פודל קטן וממורטט שלי. הם כל הזמן מפריעים לך להתבטא… (כביכול נתפסת לאימה. לוחשת) מה היתה המטרה הסודית של המסע? –

עקיבא (כביכול עומד לגלות סוד נורא) למצוא קבר אחד מסויים ולהוציא מתוכו גופה של אשה… (צוחק צחוק שטני) הו, היא היתה במצב של התפוררות מוחלטת. כל מה שנותר ממנה הוא שני זוגות של גפיים. (בקול מתמשך) ארוכים ודקים וחרוכים.

עופרה (בשאט נפש) ואיך הצלחתם להוציא אותה מן הקבר במצב כזה?

עקיבא היה אתנו איש מדע אחד והוא מצא דרך. (אל בועז) אגב, אתה מאמין שהעיסוק במתימטיקה הוא אחת מצורות התגשמותו של הליבידו? –

בלהה תמיד התקשיתי במתימטיקה. בעצם לא עברתי עדיין את בחינת הגמר. (מודאגת) כל בני מחזורי גמרו מזמן את הגימנסיה וכבר הם התחתנו ונולדו להם ילדים, ורק אני עוד לא התחלתי אפילו להתכונן לבחינה.

עופרה (בחוסר סבלנות) ואני העתקתי את כל התשובות בדקדוק. (אל עקיבא, בהתחנחנות) נלך מפה!…

בלהה (נבהלת, תופשת בשמלתה) לא, אל תלכו!… (מחפשת עצה לשבות את לבה) אני אתן לך שמלות במתנה. יש לי המון שמלות מבריקות בארון, מכל מיני צבעים: בצהוב ובסגול ועם ריקמה. או שמא נתחפש? – נוכל להיכנס לחדר הרחצה לפי התור ולהחליף את הבגדים בינינו. (נזכרת, בצחוק) יש כאן פיג’מה ישנה של עקיבא בין הסמרטוטים. אפשר יהיה להשתמש בה לתחפושת.

עופרה (שוקלת בדעתה, אל עקיבא) לא. נלך.

בלהה (מפצירה) אתן לך תכשיטים! יש לי עגילים שיהלמו אותך מאד. לא ענדתי אותם מאז שיצאתי מן הארץ. (צוחקת בעצב) באותו יום ענדתי על עצמי את כל תכשיטי, אבל הם נפלו אחד אחד בדרך והתפרקו. עד שאספתי את כל החלקים!

עקיבא (מלגלג) עפרי, היא מתכוונת לתת לך עגילים מפורקים.

עופרה (מלגלגת) למה צריכה היית לענוד את כולם לדרך? –

בלהה כן. למה צריכה הייתי לענוד את כולם לדרך? – – נסעתי אז בבהילות כזאת!

עופרה (אל עקיבא) הו, עקיבא, בוא נלך מכאן!

בלהה (בתחנונים) לא! (לוחשת סוד) אני אראה לך את הבובות שלי.

עופרה תראי אותן לבועז. עלי הן לא תעשינה שום רושם. תוכלו לשחק גם בגולות (צוחקת צחוק פרוע) לבועז יש ראסיות נדירות. (אל עקיבא) נצא מכאן.

עקיבא ועופרה יוצאים.

בלהה (צולבת את ידיה על כתפיה ומלטפת אותן כשהיא מצונפת כולה בתוך עצמה, כמו בתחילת הסצינה הדמיונית. רגע קל של התנערות). גופי המיסכן. אתה באמת זקוק למעט רחמים. (בחומרה) אבל לפני האלוהים אני חוטאת שפלה. ולכן אל תמחל לי, עקיבא. איני ראוייה. נכון שהיה בינינו חטא. ואנחנו התרגלנו אליו. ומצאנו בו גיהינום של אושר. אהבתנו היתה לי פצע פתוח שדרכו נפער לעיני כל עולמו של הדם. נעשיתי אטומה לעולם החיצוני וחדלתי לירוא ממנו. לא ראיתי אותך אז, עקיבא. פשוט לא ראיתי אותך.

בהמשך ההזייה, בועז קם וניגש בהיסוס אל בלהה.

בלהה (כמו מתעוררת, בהכרת תודה) הא, זה אתה בועז.

בועז כן. הם הלכו.

בלהה (מודאגת) ומה נעשה עכשיו? –

בועז (מחייך בטוב-לב) סוף סוף נהיה רשאים לא לעשות כלום.

בלהה (פניה נוהרים) וגם לא לדבר? –

בועז גם לא לדבר…

בלהה (מסתכלת בו רגע, אחר מסבה את ראשה, מוטרדת) אולי אני אלבש שמלה אחרת. אולי אני אסתרק, אולי אני אתאפר. אני מרגישה שאני חיוורת. אני מרגישה את עצמי עלובה. (בועז נוטל את ידה ומלטפה ברוך) אתה כל-כך צעיר. אני רוצה להיות יפה מאד הערב!

בועז את יפה מאד הערב.

בלהה בכל ליל שבת הייתי מתלבשת במיטב שמלותי ומחכה. שתבוא. שתבוא, אהוב-לבי. שמי יתן ותבוא. עד שהשעה התקרבה לחצות. אחר-כך הייתי משוטטת לבדי ברחוב, הריק, העוין. צינה תקפה אותי ואני הייתי ממהרת לחזור הביתה. למיטה. עבר שבוע. עוד שבוע. אני חיכיתי וחיכיתי וכולם קפצו לרכבות. מה שהיה בלעדי – עבר, איננו! במשך השנים הארוכות שביליתי פה, בחדרי, לבדי, עברו אי-שם רגעים מלהיבים, מסעירים, כל רגע התרחש משהו. כל רגע! (מישירה מבטה אליו, בתחנונים) אני כל-כך רוצה שהערב הזה יהיה כל העתיד של כל העבר.

בועז נוטל את צמתה, פורע אותה, סורק באצבעותיו את שערה הארוך, מפזרו על כתפיה, אחר מושיבה בזהירות על המיטה, מתישב לידה, חולץ את נעליה.

בועז כמה את ילדותית עכשיו. ספרי לי ממה את מפחדת.

בלהה משכלת את רגליה, מתכרבלת בישיבה מרושלת, ילדותית. בועז יושב לצידה, רפוי, נינוח. שניהם נראים רגילים בכך, כאילו ישבו כך יחד, ישיבה אינטימית ושקטה כזאת מאז ימי ילדותם.

בלהה (הוזה) אני שוכבת בלילה במיטתי וכמו הר ענק רובץ עלי. לא ישנה, לא חושבת, ובחדר מחנק וחושך. פתאום אני שומעת את שיקשוק גלגלי הרכבת. שק שקשק שק… שקשק שק… והיא חולפת על פני ומתרחקת… מתרחקת…

בועז (הוזה) ואנחנו כולנו לכודים במחנה-עבודה עצום. בוקר בוקר אנחנו יוצאים לעבודת-פרך במכרות ובערב אנחנו מרגישים ברע ואנחנו חוזרים למחנה.

בלהה (בהשתתפות) ולמה לא תקח חופש ל… שבועיים, נניח…

בועז אני צעיר ועוד לא הגעתי לפנסיה. עד שאגיע לפנסיה…

בלהה (רוצה להפיח בו תקווה) אותם כפרים לבנים, מבהיקים, שאתה עובר על פניהם ביעף כשאתה צופה מבעד לחלון הרכבת המהירה, גומעת המרחקים. כביכול במחוז-חפץ נכסף, במרחקי געגועים, על פסגות ההרים, באופק, לא בדרך למטרה, בארץ נופי האגדות עצמה.

בועז הנהרות עולים שם על גדותיהם ומציפים את הבקתות העלובות. והשדות, על הדם שנספג בהם, קופאים, ובעליהם מתים מרעב. מיתה איטית, מתמשכת, דורות על דורות.

בלהה (נזכרת, מהרהרת) בכל פעם שאני מתכוונת לנסוע ברכבת, אני טועה וקונה לי חצי כרטיס. אולי נדמה לי שבני הקטן נוסע איתי…

בועז (צוחק בשובבות) ואולי פשוט נדמה לך שאת ילדה…

בלהה כן…

בועז ואני אוהב להשתעשע עם חתולים.

בלהה (כמו מספרת סיפור מבהיל לילד) ראית פעם חתולי-ענק כתומים, דמויי נמר, שעל מצחם טבוע סמל מלאך-המוות? פעם פגשתי חתול כזה בפינת רחוב. כל-כך נבהלתי, שממש נתאבנתי, אחר-כך רציתי לברוח, אבל פחדתי שהחתול ירדוף אחרי. היה שם עוד ילד קטן, וראיתי שהוא רץ ללא חשש ואז אזרתי עוז, וגם אני התחלתי לרוץ, ובאמת – החתול פנה לו לדרכו ולא נגע בי לרעה…

בועז (בצחוק) אולי אני הייתי הילד? –

בלהה (מתלהבת מן הרעיון) אולי?… גרתם פעם בבית קטן מוקף גינה בסימטה קטנה שמאחורי השדרה הראשית?

בועז כן…

בלהה הה! אם כך אתה מוכרח להיזכר בערב ההוא שנפגשנו בחתול…

בועז אז נתקלתי בך…

בלהה כן…

בועז (מתעצב לפתע. קם ומתהלך בחדר) אני חושש שכאשר אצא מן החדר הזה לא אמצא לעולם את הדרך חזרה…

בלהה תבקש איש קדוש שינחה אותך.

בועז (נאנח) צריך לעבור שדה מלא קוצים כדי להגיע הנה. גבוהים עד הברכיים. אי אפשר להתקדם בתוך קוצים…

בלהה (עצובה מאד) אני אשב פה ואחכה לך…

בועז הבית עלול להתמוטט עד אז… אולי ניסע להתרחץ בים? הים סוער כעת ואנחנו נשחה נגד הזרם! או שמא נתרחץ בבריכה… יש כאן בריכה באיזה מקום?

בלהה החזאי ברדיו ניבא סופה…

בועז אדרבא, שתתחולל סופה! אנחנו נתרחץ בבריכה וסביבנו תתחולל סופה!

בלהה נלך לטייל בגן הפרסי. נרד במדרגות של כורכר ונרוץ בין ערוגות השושנים.

בועז (בדאגה) אבל מדרגות של כורכר עלולות להתפורר.

בלהה (באימה) הכלב יציל אותנו… (נשמעות נביחות חזקות של כלב) הכלב יציל אותי. הוא יחכה לי על מדרגות של בטון והוא יסלח לי.

נביחות הכלב מתגברות. בלהה מתחזקת במסעד המיטה, ראשה נשמט, מסוחרר, על חזה. הכלב הענקי נכנס בלאט כמו בתמונה הראשונה, מרחרח בשערה של בלהה, מניח את ראשו על חזה ונוהם נהימת תשוקה אחת ארוכה. לאחר שנשמעות שתי מחיאות הכפיים, הוא יוצא לאיטו דרך הדלת שנפתחת מאליה.

בועז (כורע לידה) בלהה, אני רוצה לשאת אותך לאשה. בלהה, תסכימי להינשא לי? –

בלהה (פוקחת עינים לאות ומסתכלת בו באהבה, אחר עוצמת אותן שוב) זה יעבור…

בועז את תהיי אשתי…

בלהה (בלאות) כן.

בועז מתחיל לשרוק את השיר “צלצל צלצל קתרוס בלי הרף”, ותוך כדי שריקה הולך ומתרחק לעבר הדלת. במשך כל המונולוג הבא, עובר האור שינויים הדרגתיים, למן החלומיות ועד הריאליות, עד שבועז יוצא וסוגר אחריו את הדלת.

בלהה (לקול שריקתו של בועז, כמו בטקס נשואין) אני מקבלת עלי בהכנעה את השנים הבאות, אני אשא בדומיה את הבוקר ואת הערב ואת כל שעות הביניים. –

פתאום צמחו לזכרונות כנפיים והם מתעופפים להם הרחק הרחק. איך זה קרה שכך שיבצת אותי בלוח הזמנים. אני קוראת אותו ממש מתוך עיניך. היה היתה אחת… אתה תלך ואני אעמוד בפתח ואביט: אני רואה מרחוק אין סוף שדות מושלגים וריק. אין שמיים. אני שומעת צעקה אילמת ומיד לאחריה זמזום חד – והס. נמוגה. מי היתה, מה היתה, איפה, למה. אתה תלך בדרך ואני אתרחק במהירות האור.

הו, אל תביטו בי ככה, תולעי המיכרות של כל הדורות. אני נותרתי בצלם אדם ואני הולכת למות.

תודה בעד שעה של חסד, הו, נער רגיש, עכשיו אתה עוד מקשיב ומקשיב… בעוד כמה שנים לא תהיה לך עוד סבלנות להקשיב לזולתך. כשתלך מפה עכשיו, איך תוכל להיפגש עם נערתך? מחר. מחר כבר תוכל לאהוב, לקוות. החלומות שונאים העמדת-פנים…

בועז מפסיק את שריקתו ויוצא בלאט עם שהוא סוגר אחריו את הדלת. בלהה מושיטה אחריו את זרועותיה בתחינה. האור חוזר ומקבל גון ריאלי בתכלית.

בלהה (שומטת זרועותיה, בוהה שעה ארוכה אל תוך הריקנות) כולם הלכו. אני מרגישה איך שהיא מתגברת עלי, הרוח הנכאה הזאת. בבת-אחת זרועי נלפתת ולחץ דמי כמו נמדד על-ידי איזה גורל סמוי. עוד לא. ועוד לא… (מתהלכת בחדר, לופתת את זרועה ביתר עוז) היא קמה להורגני. היא קמה להורגני, הרוח הנכאה הזאת. (מכווצת את אגרופיה באימה) אלהים, אל תסיר את חסדך מעמי. תן לי עוד תקווה אחת בלבי, תן לי עוד תקווה אחת בלבי (נתקפת פניקה) אינני מצליחה למצוא קשר… אינני מכוונת אליו בכל מאודי. זה אבוד. הכל אבוד. אלוהים עשה עלי חרם. (פתאום, כמו נשבית בבת-אחת על-ידי כוח עצום שמכאן והלאה היא עומדת לפקודתו) צריך לחתוך… לחתוך… (נדחקת, אחוזת דיבוק, אל הראי ומתחילה לסרוק את שערה. אחר-כך מתאפרת, מיטיבה את שמלתה, אחר-כך מתקרבת לשולחן, לוגמת מן המשקה שבבקבוק).

קולה של כריסטין דונה בלהה, תרדי למטה. דודך מחכה לך. (בלהה מקשיבה רגע מתוך פיזור נפש. אחר, לכודה על-ידי אותו כוח עליון, ממהרת ונועלת את הדלת).

קולה של סילבנה (בחוסר סבלנות) דונה בלהה, דודך מחכה לך. (בלהה לוגמת עוד לגימה).

קולות של ילדים דודך מחכה לך, דודך מחכה לך.

הד לקולות הילדים מחכה לך, מחכה לך…

בלהה, כמו מיטלטלת מתהודות הקול, פוסעת, מסוחררת, לעבר החלון.

קולו של גבר (מתמשך מאד, כמו מעולם אחר) בלהה – – –

בלהה (מחייכת חיוך מאושר, רחוק, סהרורי) אני באה. אני באה אליך, דודי.

נאחזת בשתי ידיה במשקוף החלון. יש לשער שהיא עומדת לקפוץ למטה.

– מסך –