רקע
אידה צורית
משׂחק אחרוֹן
xמוגש ברשות פרסום [?]
kמחזות

לזכרה של ת.ס.


הנפשות

בלהה

מאדאם כריסטין

סילבנה

עקיבא

בועז

עופרה

כלב


שעת בוקר מאוחרת בחדר בבית מלון ממדרגה נמוכה, אי-שם בעיר גדולה; מיטת יחיד, שולחן וכסא, ולידם טרסקל סגור, ארון בגדים, אצטבא ועליה שעון ומעט כלי מטבח ומזונות. כיור, ומעליו ברז שמטפטף כל העת, פתיליה. באחד הקירות – דלת זכוכית רחבה שגובלת עם החדר הסמוך. הדלת מכוסה בווילון כחול. בקיר אחר – חלון הפונה לרחוב.

בלהה, אשה באמצע שנות השלושים, פניה חטובים, עיניה גדולות, צמתה השחורה, העבותה, מונחת על חזה. עייפה, מוזנחת, כבוייה, נראית ישובה ליד שולחן-אוכל רגיל, לבושה חלוק-בית ישן, עסוקה בעשיית בובות. על השולחן חומרי עבודה שונים: בדים, חתיכות פרווה, סרטים, קש, דבק, חוטים, פיסות שעוונית, נצרים, קנים, פשתן, אברי בובות, שלוש בובות בלבוש פיני לאומי, בובה אחת בלבוש טירולי, בובה אחת גדולה מכולן, בדמות בלהה.

בלהה (מפזמת לעצמה) “נשמתי צעירה ואני בת שמונים / מכוח גלי-הים ומן הכיסופים”, (כשהיא מחזיקה בידה בובה לבושה מכנסיים בפסים צהובים-אדומים ומעין שביס מאותו בד שעוטף את ראשה ואת צוארה) זהו, כעת נלביש לך כותונת לבנה רחבה (עושה כדבריה) ונחבר ציצית שחורה לכובע היפה שלך (מחברת, מסתכלת בבובה בהנאה) ותהיה לנו ילדה בורמזית קטנה וחמודה. (מושיבה אותה, נוטלת בובה אחרת) וכעת נטפל באבא שלך. אנחנו נעשה לך מין אבא גדול ושעיר וקדמוני שיהיה דומה לאורנג-אוטנג (תרה אחרי חתיכות פרווה, תופרת תלבושת לאב) ושיהיה שליט על מיני ציפורי לילה איומות ומיסתוריות. ויהיו לך אחים ואחיות – שבט שלם של בורמזים חמודים, ואבא שלך יהיה אבי כל השבט. אחר-כך נבנה לכם סוכות של נצרים וניתן ביד אביך מניפה גדולה, שיוכל לגרש בה את הינשופים. תמיד הם מתחבאים בפינות האפלות שבסוכות. (צוחקת) לומר לך את האמת, תמיד פחדתי מינשופים. אבל בעצם אלה הן ציפורי הלילה הפשוטות ביותר, ואביך מגרש אותן במניפתו מן הפינות האפלות רק מפני שהן עצלניות ואינן רוצות ללכת ללמוד. (מודדת את בגד הפרווה לבובה-האב). ואחר-כך, כשהכל יהיה מוכן, נערוך חגיגה מפוארת, מין פסטיבל בורמזי, שבו נשתף חיות יער וציפורי לילה מכל המינים. (נזכרת, לוקחת מן הפינה האחורית של השולחן בובה גדולה בדמותה שלה עצמה, לבושה ומסורקת ממש כמוה). ומה שלומך, יקירתי? מסכנה שכמותך, לכולם מצאנו חברה מתאימה ורק את נשארת גלמודה. הרי לא ייתכן לשכן אותך בסוכה כזאת בורמזית, בין אנשים אצילים ומתונים המדברים כל-כך בשקט ושאף פעם אינם נדחקים… (מבטה נופל על שלוש הבובות הפיניות שעומדות מן הצד) או שמא תעמדי כאן, בין הבנות הפיניות? (מעווה את פניה) לא. זה לא בא בחשבון. הן כל-כך פשוטות ויסודיות! (תרה בעיניה אחרי קבוצות אחרות של בובות, נתקלת בבובה-כושי שעומד לבדו במרכז) מצויין! בינתיים תעמדי פה ליד הכושי שלנו, ואחר-כך נראה. וכדי שלא תבכי, תקבלי סוכריה חמוצה. (לוקחת לעצמה סוכריה ומוצצת).

נשמעת דפיקה על הדלת.

בלהה (בלשון רצוצה) יבוא!

הדלת נפתחת ומאדאם כריסטין, בעלת המלון, נכנסת. מאדאם כריסטין, אשה בגיל העמידה, טיפוסית לבעלות בתי מלון ממדרגה נמוכה. בלהה נבוכה, ממהרת לקום.

בלהה זאת את, מאדאם כריסטין… חשבתי שסילבנה באה לנקות. תיכנסי בבקשה. (נזכרת, מגישה לה את הצלוחית עם הסוכריות) תתכבדי, בבקשה.

מאדאם כריסטין לא, תודה. באתי רק לרגע להודיע משהו (סוקרת את החדר, את השולחן הגדוש) הו כן, ביקשתי את סילבנה שתגיד לך להניח קרש על השולחן בזמן שאת משחקת עם הבובות האלה. הפלאטה כבר מלאה שריטות של סכינים, נצטרך לצבוע מחדש ולהוסיף לך לחשבון. אבל לא בגלל זה באתי. היה טלפון בשבילך.

בלהה (מופתעת) בשבילי?!

מאדאם כריסטין גם אנחנו התפלאנו. שמישהו יטלפן אליך לאחר כל השנים האלה! (נזכרת) הא, כן, פעם צלצלו מן הצירות שלכם. אבל זה היה מזמן. הברנש שצלצל הוא בן ארצך, כפי הנראה. מין צליל מוזר של שם, והאקצנט! (בלהה מגלה סימני התרגשות) איזה מיסייה (משתדלת להיזכר, נואשת, מוציאה פתק מכיס סינורה וקוראת) עקיבא… (אינה מסוגלת לבטא את שם המשפחה) משהו…

בלהה (נקפצת) עקיבא?!

מאדאם כריסטין (בקור רוח, כביכול אינה מבחינה בהתרגשותה) הוא ביקש לקרוא לך לטלפון, אבל הכלב לא היה קשור (בצחוק לגלגני) ואני הרי יודעת עד כמה שאת עלולה להיבהל אם תראי אותו מתהלך חופשי. את יודעת, הילדות הקטנות שבבית פותחות בכוונה את הפשפש, כדי שהכלב יצא לחופשי ויפחידך. זה משעשע אותן, השדונות הקטנות! אבל את יכולה לסמוך על מיסייה כריסטין ועלי. בכל פעם שאנחנו שומעים את צעדיך במדרגות, אנחנו תופשים בשרשרת שבצוארו ומחזיקים אותו עד שתעברי. תגידי שאין זה נכון!

בלהה (בהתרגשות רבה לשמע הבשורה) זה נכון. תודה לך. מאדאם כריסטין, מה הוא ביקש למסור, עקיבא?

מאדאם כריסטין שאל איך מגיעים הנה מתחנת הרכבת המיזרחית, (נהנית מן הפקחות של עצמה) אבל אני החלטתי להודיע לך קודם (בהדגשה) שתספיקי להתכונן… ולכן אמרתי לו לבוא לפנות ערב (קריצת עין) אני מקווה שזה בסדר…

בלהה כן… בסדר… (אינה יכולה להכיל את התרגשותה, מפוזרת מאד. נלחמת עם עצמה, חדלה לשים לב למאדאם כריסטין, שמתיישבת על קצה המיטה).

מאדאם כריסטין אני מקווה שלא איכפת לך אם אשב מעט. אני כל-כך עייפה מן העליה הזאת לקומה החמישית, אבל בשורה כזאת לא הייתי מוסרת בידי סילבנה, כמובן. מה זה? הברז הזה, מדוע אינך סוגרת אותו?

בלהה אי אפשר, מאדאם כריסטין. הוא מטפטף כל הזמן.

מאדאם כריסטין (נאנחת) אני אומרת לך, כל אותם האנשים שבאים למלון הזה! ראית את המשפחה התורכית שהופיעה היום עם ששה ילדים? אמרו שמטיילים באירופה. נו, תארי לעצמך, לטייל באירופה עם ששה פעוטים! מי יודע במה הם מתעסקים… אבל לא יכולתי לסרב להם. זו היא עונה מתה ואנחנו זקוקים לכסף…

בלהה (לשמע המלה “כסף” מתנערת מהרהוריה, נקפצת) עוד כמה ימים, מאדאם כריסטין. אני מבטיחה לך שבעוד כמה ימים תקבלי את כל הסכום, גם בעד החודש הקודם. את הרי יודעת, שאם אני מבטיחה אני מקיימת.

מאדאם כריסטין לא באתי להאיץ בך. רציתי רק להציע לך גם בשם מיסייה כריסטין, שבמקום לעסוק, תסלחי לי, יום שלם במשחקי ילדים, תנסי אולי להשתכר משהו. הרי יש לך דמיון. תשתמשי איך שהוא בדמיון שלך! (מהרהרת) אבל הידיים שלך לא די טובות. (ניגשת לשולחן, לוקחת את הבובה בדמות בלהה) תראי את הבובה הזאת, תראי איך היא מתפרקת!

בלהה (נבהלת, חוטפת ממנה את הבובה, מתקנת אותה, מתחננת) הניחי אותה בבקשה.

מאדאם כריסטין (פורצת בצחוק) הרי זאת את! הבובה הזאת דומה לך כמו שתי טיפות מים!

בלהה (נבוכה, מצטדקת) זה יצא כך במקרה. אף פעם לא התכוונתי למכור אותן. אני עושה אותן סתם, בשביל עצמי…

מאדאם כריסטין אבל את זקוקה לאוכל, לבגדים, לשלם שכר דירה בזמן. דודך, זה שתומך בך, הוא באמת איש חביב ובעל-דמיונות כמו שאומרים, אבל הוא מתייחס אל אשה שכמותך, שאיך שלא יהיה, עברה, תסלחי לי, את גיל השלושים, כאילו היית נסיכתו הפעוטה. ולגבי אדם עני שכמותו זהו פשוט לוקסוס! (מבחינה בתפוח אדום גדול על אצטבת המזונות, ניגשת וממששת אותו) איפה לקחת את התפוח הזה? ממש כמו התפוחים שמיסייה כריסטין הביא אתמול מן הגן שלנו בכפר. (כביכול בצחוק, חושדת) הוא העמיד את הסל עם התפוחים על יד הכלב, כך שאם סילבנה או מישהו מהדיירים ירצה לגנוב (תנועת אזהרה באצבע) יתחיל הכלב לנבוח.

בלהה (נפגעת מאד) מאדאם כריסטין, אני נשבעת לך שקניתי את התפוח אצל רוכל על הגדה של הנהר… אני סובלת ממיחושים בבטן ותפוח מרגיע אותי…

מאדאם כריסטין לא התכוונתי דווקא אליך. (שוב מתיישבת) את יודעת? אתמול, כשהייתי בכנסיה, סיפר לנו הכומר על המעשה עם עגל הזהב. בעצם, כעת אני מתחילה להבין את הברית הישנה, מתוך היכרות עם יהודים שבאים למלון שלי. מעניין שכל היהודים מבזבזים הרבה מים… ואני מוכרחה להגיד לך שבפעם הבאה אהיה נאלצת להוסיף זאת לחשבון… (קמה) נו, טוב. נתחיל לזוז. את צריכה בודאי להתכונן לקבל את האורח שלך (בסקרנות) האם זה קרוב משפחה שלך?

בלהה (נבוכה, מסמיקה) לא… ידיד ותיק…

מאדאם כריסטין ידיד ותיק? – זה לא טוב. אצלנו אומרים שידיד ותיק גורם לבתולה שתידבק בכינמת. לא בריא, לא נקי. להתראות. (יוצאת, מיד חוזרת ומציצה בפתח) אשלח את סילבנה לנקות אצלך ואומר לה שתביא עוד כסא. ואת, שלא תשכחי להתלבש יפה לכבוד הידיד. אולי זו בכל זאת הזדמנות בשבילך…

יוצאת

בלהה (אל הבובה בצחוק, בהתרגשות) אם כך – ודאי שתחמיצי אותה. את הנך מחמיצת הזדמנויות מקצועית. כשרק עולה ריח ההזדמנות באפך, מיד את אצה לאבד אותה. (לפתע קמה, חסרת-סבלנות, רצה ופותחת את הארון לרווחה, בודקת את שמלותיה. חוזרת ובודקת את אצטבת המזונות. ממלמלת לעצמה “צריך יהיה לרדת לקנות משהו”, נזכרת, נרעדת, ניגשת לחלון, רואה ילדים משחקים בחוץ וקוראת אליהם) הי, ילדים! מי מוכן לקנות לי משהו במכולת! תקבלו חבילה של שוקולדה! (נשמעים קולות ילדים מבחוץ: “אני, אני…” בלהה ממשמשת בארנקה, רושמת משהו על פיסת ניר) “רגע, רגע, אני עורכת רשימה” (זורקת את רשימת המצרכים יחד עם שטר של כסף) תפוש! ושלא תשכח להביא עודף! (סוגרת את החלון, מפוזרת, נרגשת, אינה יודעת מה תעשה עם עצמה).

קולות של ילדים מבחוץ: “דונה בלהה פוחדת מהכלב, הכלב אוהב את דונה בלהה”. הקריאה נשנית ונשלשת. בלהה מתכווצת כולה, מתיישבת, ממלמלת לעצמה “עוד מעט הם יפתחו את הפשפש והוא יצא לחופשי”, פתאום קמה, מתפרצת אל הדלת ונועלת אותה במפתח. אחר חוזרת ומתיישבת כשהיא מביטה בחרדה אל עבר הדלת. האור מתעמעם, הדלת נפתחת כאילו מאליה, ושחקן מחופש בדמות כלב ענק, נכנס בלאט. בלהה אחוזת אימה, קוראת קריאת בהלה ונרתעת לאחוריה. הכלב פוסע לקראתה בכמיהה ומשהוא מגיע עדיה, מרחרח בשערה ואחר מניח את ראשו על חזה בדבקות ונוהם נהימת עדנה כלאחר תשוקה שנתמלאה. בלהה מכווצת את כתפיה ומרכינה את ראשה בסבל נורא. הכלב נשאר דבוק אל חזה שניות מספר. אחר נשמעות שתי מחיאות כפים נמרצות והכלב ניתק ממנה בבת-אחת ופוסע בצייתנות ובמהירות אל עבר הדלת שנסגרת אחריו. ראשה של בלהה צונח אל בין כפות ידיה, האור חוזר לקדמותו.

נשמעת קריאת ילד: “דונה בלהה, פתחי את הדלת, הבאתי משלוח”. בלהה קמה, פותחת בחרדה את הדלת, מציצה רגע לפרוזדור וחוזרת כשבידיה שקיק ניר מלא מזונות. מניחה את השקיק על המיטה, מתיישבת.

בלהה (אל עצמה, ביאוש) ומה עכשיו? – אילו אפשר היה לשכב כעת במיטה… הייתי לוקחת לי בקבוק חם, מתכרבלת בשמיכות והייתי מכינה לי ספל שוקולדה וספר אגדות לילדים ומתכוננת לערב נעים ותרבותי. החום המהביל והמתיקות המבחילה של השוקולדה היו מהממים את חושי ואני הייתי שוקעת, שוקעת לי לתוך הכר, כשערפל סמיך סוגר על עפעפי וצד אותם כמו מלכודת של קורי עכביש שמסכסכת את הפרפר. (שכובה על המטה, קרובה לבכי, בכמיהה) איזה נועם נפלא, איזה אושר! (לאחר שהייה, נזכרת) אבל בבקבוק הגומי שלי יש חור וכל המים עלולים להישפך מתוכו. איזו שטות מצידי שלא חזרתי אז להחליף את הבקבוק. והברז הזה. למה אני טפשה כזאת. למה פחדתי להגיד לה שתתקן אותו. (נזכרת, נקפצת) הו, מה אני שוגה כאן בהזיות. צריך לראות מה השעה ומוכרחים להתחיל להתכונן! (תוהה רגע, מעיפה מבט על השעון, אחר-כך ניגשת אל שולחן העבודה, מתיישבת, לוקחת את הבובה בדמות בלהה, עוד רגע יושבת והוזה, אחר מתנערת) בואי, בובתי, בת דמותי היקרה, היפרדי מן הכושי שלך ושבי על ברכי בנחת ונחשוב איך להלביש אותך לכבוד האורח הנכבד. (ניגשת לטרסקל, פותחת אותו) קודם כל נבדוק את הגרדרובה שלך. (מוציאה שמלה אפורה צרה) את הצרה האפורה בודאי שלא תלבשי. זוהי שמלה לשעת-חרום, כשרב הדוחק בלב עד לבלתי הכיל. (מוציאה סודר) הסודר הזה הוא לא רע, אבל ז’קט הקטיפה האדום אינו מתאים הנה. (ברוגז) תמיד אנחנו מתקשים להרכיב את חלקי התלבושת. (ממשיכה לחטט בטרסקל) מצוין! הנה הסוודר הטירולי השחור עם ריקמת-הצמר הירוקה. הוא אמנם אינו שלך, הוא שייך לטירולית הקטנה שלנו, אבל אני מקווה שהיא תסלח לך. יש לה עוד אחד בדיוק כזה, בצבע לבן. (נזכרת, מתלבטת) מה נעשה, אין לנו נעליים. הנעליים שלך מצופות בבד הלבן של שמלת הכלולות ומן החצאית שמתאימה לסודר הטירולי לא נותרה אף שארית אחת של בד לצפות בה את הנעליים. (מהרהרת) אבל נדמה לי שזה דוקא רעיון מצויין ללבוש את שמלת הכלולות הלבנה! (בשמחה) זהו! נלבש את שמלת הכלולות הלבנה. (מלבישה אותה, כלוחשת סוד) אמנם הצעיף איננו, כיוון שעקיבא גנב אותו מאתנו, אבל אנחנו נשאיר אותך בכוונה בראש גלוי – שיתבייש לו! (מתוך נוסטלגיה) זוכרת את כלולותיך? על גג ביתך – (צוחקת) את התרוצצת כל העת בחדר-המדרגות במין פרחחות נערית, ירדת ועלית ושוב ירדת ושוב עלית. אפילו תמונת הכלולות שלך צולמה בחדר-המדרגות! (נזכרת, נאנחת) אבל גם אותה עקיבא גנב, אחרי שבגדת בו עם אותו ברנש. בודאי קרע אותה לגזרים או שרף אותה, כמו שהשמיד את כל שאר הצילומים שלך מן התקופה ההיא, כמו שנהג ביומנך. (לאחר שהיה מהרהרת) איך התחיל השיר ההוא… בשום אופן איני מצליחה להיזכר. שם השיר היה “סתווית”, זוכרת? – הוא היה כתוב במין להט כזה, שהנחת אותו בפריג’ידר על מנת שיתקרר ואת דלת הפריג’ידר, נעלת במנעול. למה בעצם סרבנו אז להראות לעקיבא את השיר? מפני שהוא נכתב בהשפעת אהבתנו הלוהטת לאותו ברנש? – הסרוב העקשני שלנו כמעט גרם אז לאסון… עקיבא היה סקרן במידה כזאת, שהתחיל לטפל במנעול בהחלטה לפתוח אותו ויהי מה. עם כך ניזוק כפתור החשמל והפריג’ידר התחיל להישרף…

אבל אני איני מאשימה את עקיבא. קשה לומר שאת התחשבת אי-פעם ברגשותיו… הברנש ההוא סחרר אז את ראשנו לגמרי. (שוקעת במחשבות) בנשף פורים. אז היא התחילה, כל הפרשה… רגע, רגע… (מחטטת בטרסקל, מוציאה תחפושת-פורים ופרחים מלאכותיים) את התחפשת לרקדנית ספרדיה והיו לך פרחים מלאכותיים על הראש (מפשיטה לבובה את בגדי הכלולות, מלבישה אותה בתחפושת) היו אמנם עוד כמה אביזרים, אבל עקיבא גנב אותם. נו, וכל השאר כבר התגלגל מאליו: זו היתה הפעם הראשונה שרקדת ריקודים סלוניים והברנש ההוא היה יפה-תואר והיטיב לרקוד. כל הבחורות היו להוטות אחריו! (לאחר מחשבה) את יודעת מה אני חושבת? – אני חושבת שבהתחלה לא היית מאוהבת בברנש ההוא עד כדי כך שהיית מוכרחה לבגוד בעקיבא. את עשית זאת בעיקר מפני שהחלטת – ויהי מה – להיות פופולרית. מסיבה זאת גם גילית לו שעקיבא גונב את חפציך. זה היה מעשה מביש מאד – להפוך מום של אחרים לסנסציה. ולא סתם אחרים – בעלך! זהו, חביבה. עכשיו כדאי שתפשטי את המסכה הזאת. היא מעוררת בי זכרונות לגמרי לא כל-כך נעימים. ובכלל, מה פתאום אני נזכרת בכל השטויות האלה. מוטב להתרכז ולחשוב במה להלביש אותך לכבוד האורח. (מביטה בשעון, קוראת קריאת בהלה) כבר אחרי שתיים ועדיין לא החלטנו אפילו על התלבושת! (ממשיכה לחטט בטרסקל בחוסר סבלנות. מוצאת שמלה רקומה) לא. בשום אופן לא בשמלה רקומה. אי אפשר שתחזרי שוב ושוב על עצמך! (חוזרת ושוקעת בזכרונות) מתי לבשת בפעם האחרונה את השמלה הרקומה הזאת… הו, ודאי, אני נזכרת: זה היה ביום שבאת לקחת את הילד המאומץ שלך מן המוסד לילדים עזובים. רצית להיראות אימהית ולעשות רושם טוב על העובדות. באחד מפיתולי הפרוזדור ההוא ראיתם ילדים יושבים על הרצפה בתוך צואה וממררים בבכי. בחוץ זרחה השמש והיה מזג אויר מקסים ופה הם ישבו דחוסים בתוך הצחנה. (מהרהרת, פניה קודרים) עד היום אינני מבינה מה פתאום לקחו מכם את הילד כעבור זמן כל-כך קצר. צריך היה לתת לך שהות להתרגל. איך אפשר שעובדת סוציאלית תבוא ותקבע כעבור שלושה חודשים בלבד שהאוירה בבית אינה מתאימה לגידול ילדים ושאת אינך מתאימה לאימהות? מישהו מוכרח היה להלשין עליך… אני בטוחה שעקיבא עצמו שלח את הדו"ח! – זה דוקא מתאים לו לעשות מעשה שכזה… כתוב היה שם, שהיית מעבירה אותו מגן ילדים אחד למשנהו ושלבסוף אחרת את מועד ההרשמה והוא נשאר מחוץ לגן. לגמרי לא משכנע. (בהרגשת אשמה) ואז, כשהלך לאיבוד, והאשה הזרה החזירה אותו? הרי היא הגישה חשבון מפורט עבור הימים האחדים שטיפלה בו, ושילמת לה הכל – עד הפרוטה האחרונה! (נזכרת, נבהלת) הו, רבונו של עולם, מה יהיה על השמלה שלנו? נדמה לי שלעולם לא נוכל להחליט מה תלבשי לכבוד האורח. אבל יותר אינני מחטטת פה בארגז הזה. פתאום אני מתחילה להרגיש מין דוחק כזה בלב, שברור לי שאני צריכה ללבוש את השמלה האפורה הצרה.

בלהה מניחה את הבובה, ניגשת לארון, מוציאה שמלה אפורה צרה ומתחילה להתלבש כשהיא מוסתרת ע"י דלת הארון. מפזמת לעצמה בעצב:

"חיפשתי את נשמתי /

ומצאתיה בפינות האפלות /

כשהיא מתעלסת באהבים /

עם העיוורים והפיסחים /

נשמתי צעירה ואני בת שמונים /

מכוח גלי הים ומן הכיסופים".

יוצאת כשהיא לבושה, מוציאה מן הארון כיסוי גדול ומכסה בו את הבובות שעל השולחן. נשמעת דפיקה על דלת הזכוכית המשמשת מחיצה בין חדרה של בלהה והחדר הסמוך ומיד לאחריה נשמע קולה של סילבנה.

קולה של סילבנה דונה בלהה, אני רק גומרת לנקות את חדרם של התורכים ומיד אני באה אליך.

בלהה תודה, סילבנה, (לאחר התלבטות) תאמרי, בבקשה, סילבנה, – הם – קשרו כבר את הכלב?

קולה של סילבנה כן, כן. זה בסדר. את יכולה לצאת. (צוחקת) אומרים שהכלב מאוהב בשער שלך… ריח השער שלך ממש משגע אותו! פעם נשך אותי כלב בכפר שלנו והזריקו לי ארבע עשרה זריקות בבטן.

בלהה (בצחוק) ואותי הכיש פעם נחש ארסי וקיבלתי זריקה בלב!

קולה של סילבנה מה את אומרת! אצלנו בכפר אומרים שנחשים שומרים על נשים בהריון.

בלהה זהו, שאני לא הייתי אז בהריון… (שתיהן צוחקות) אני יורדת למטה לקנות פרחים!

בלהה פותחת את דלת היציאה ונתקלת פנים אל פנים בעקיבא. עקיבא, מבוגר מעט מבלהה, גבוה, דק, תמהוני, מעשן מקטרת אלגנטית ובולטת.

בלהה (נרתעת) עקיבא… מסרו לי שתבוא רק בערב…

עקיבא (ניצב על עמדו, מתבונן בה שעה ממושכת) השתנית קצת…

בלהה (נבוכה, מתקנת את תסרוקתה, משתמטת ממבטו) הייתי חולה. תיכנס. (עקיבא נכנס בזהירות, סוקר את החדר).

בלהה (מציעה לו את הכסא) תשב.

עקיבא (מהסס, מתיישב) צריכים לבוא הנה עוד חברים שלי.

בלהה (נבהלת) הנה? – מתי? –

עקיבא הקדמתי לבוא מפני שאנחנו מתכוננים ללכת הערב להצגה. (מבחין במבוכתה) הם צעירים מאד ואינם מכירים פה איש. חשבתי שלא תתנגדי…

בלהה (נבוכה מאד) אין לי כסאות… כמה אנשים יבואו?

עקיבא רק שניים. טיס אחד נחמד בשם בועז, ועוד בחורה אחת נאה מאד בשם עופרה, מדריכה לריקודי-עם ובדרנית. אנחנו מחנכים יחד בסמינר של נוער ציוני. הם יוכלו לשבת על המיטה.

בלהה (מחפשת מוצא) אני חוששת שמאדאם כריסטין, בעלת המלון שלי, עלולה להתנגד… הם אינם רגילים שיבואו אלי אורחים… זה מלון… לא כל כך מפואר, כפי שאתה רואה.

עקיבא (סוקר את החדר, אחר בוחן אותה) מה שלומך?

בלהה אני… כעת כבר בסדר.

עקיבא החדר הזה מדכא במקצת… את גרה פה זמן רב?

בלהה (רוצה לטשטש את רושם עליבותה) פה לא כל-כך רע. בעונה הבוערת מלא כאן עד אפס מקום. גם בפרוזדורים משכנים אנשים, וכל המעברים תפושים ע“י מיטות. בחדר הזה גר קודם דוקטור לפסיכולוגיה, הוא מת כאן ממכת חשמל. ובחדר הסמוך היתה גרה חולת-רוח אחת המון שנים. (צוחקת) תאר לך איזו שכנות: ד”ר לפסיכולוגיה וחולת-רוח! בכל פעם היתה דופקת על דלת הזכוכית הזאת לשאול או לספר דבר-מה. תאר לך את ההרגשה: להסיט את הוילון ולהיפגש פנים אל פנים עם חולת-רוח דרך מחיצה דקה של זכוכית. חששתי שסוף סוף תנפץ אותה. אבל כעבור שנתיים העבירו אותה למוסד ומאז אני מרגישה לפחות שהחדר שייך לי.

עקיבא…את – עובדת?

בלהה (לכודה) אני מוכרת לפעמים בובות…

עקיבא (בהדגשה) דודך קונה אותן ממך…

בלהה (בסבל, משתדלת לחייך) כן… לפעמים…

עקיבא אותו דוד ש“אימץ” אותך אחרי מות אביך…

בלהה כן… הוא עשה הרבה מאד למעני…

עקיבא לפני עשר שנים רצה, כמדומני, לעשות ממך שחקנית קולנוע…

בלהה משום כך הביא אותי הנה… (נזכרת, מצטדקת במבוכה) אני באמת מצטערת שכך ברחתי אז, באישון לילה.

עקיבא (מתעלם) מה פעלתם בענין הקולנוע? –

בלהה מסרנו צילומים שלי ו…מחכים… (תופשת את הגיחוך שבדבר, מנסה להצטחק) כעת כבר התייאשנו, בעצם…

עקיבא מדבריך הבינותי שדודך זה אדם עשיר…

בלהה (נבוכה) חשבתי כך. (צוחקת) גם הוא כנראה דימה כך לעצמו. (רוצה להציל את כבוד דודה) אבל הוא אוהב מאד את הבובות שלי. (מתנערת, רוצה לשנות את הנושא ויהי מה), מה שלומך? – קצת השתנית. אולי בגלל המקטרת הזאת… בעצם, לא נשתנית. אתה נראה, כאילו, כפיל של עצמך.

עקיבא (שמח להזדמנות לספר על עצמו, מעמיד פנים) שלומי מצוין! (כביכול נזכר, מצטחק) כלומר, יכול היה להיות מצוין.

בלהה מה פירוש, יכול היה להיות? –

עקיבא (צוחק) לא חשוב.

בלהה על פי הצחוק שלך אני מבינה שזה לא כל-כך רציני.

עקיבא לא, לא כל-כך… (אינו יכול להתאפק) איזו דוכסית איטלקית מבלבלת לי את המוח.

בלהה דוכסית איטלקית?!

עקיבא (ניכר בו שהוא משקר) נפגשתי איתה ברומא, בקאראקלה, את יודעת, בית המרחץ הרומאי העתיק. (לאחר שהייה, בוחן את1 הרושם) וכנראה שמצאתי חן בעיניה. (חושש שמא לא ירדה לסוף דעתו) התאהבה בי.

בלהה (לאחר שתיקה) הו, עקיבא…

עקיבא (מביט בה רגע, כביכול שוקל בדעתו אם להיסחף לסנטימנטליות. פתאום, מתוך החלטה להימנע מכך ויהי מה) טיילתי ברומא כמו כל התיירים, וביקרתי במקומות התיור הרגילים. את יודעת, קולוסיאום, פורום, קטקומבות, פנתיאון. בין השאר ניגשתי יום אחד לקאראקלה. השער היה פתוח והקופה היתה סגורה ולכן נכנסתי לי לתומי כשאני שמח להיפטר מדמי-כניסה וממדריך, והסתובבתי לבדי בשטח המרחצאות. לפתע הזדעזעתי: באחד מחדרי המרחץ העתיק נתגלתה לפני אשה, לא צעירה ביותר, ערומה כביום הוולדה. את יכולה לתאר לעצמך את מצבי. התבלבלתי לגמרי, גמגמתי דברי התנצלות באנגלית ומיהרתי להסתלק, אבל היא עצרה בעדי בתנועה מלכותית, צחקה למבוכתי והסבירה לי שהיא נוהגת להתרחץ כאן מפעם לפעם. זה עולה לה, אמנם, בכמה אלפי לירטות לשחד את השוער, אבל המחיר אינו גבוה תמורת התענוג העילאי לחוש את ההיסטוריה על בשרה ממש. כמובן, ששאלה אותי למוצאי, למקצועי, לגילי, והשביעה אותי שלא אזוז משם עד שתתלבש ותצא עמי במכוניתה להראות לי את חווילתה ואת רומא. היא התנהגה בפשטות ובחופשיות בוהמית וראיתי בכל זה הרפתקה ותו לא. (נאנח) אבל במוקדם מאד התברר לי שטעיתי.

בלהה (ברגישות-יתר) אתה מנסה לפגוע בי? –

עקיבא (ממאן להבין) בך? – (בצחוק משתמט) מה זה עלה בדעתך? אל תטעי בה, היא אשה יפה ותרבותית מאד ונוהגת כדוכסית לכל דבר. אגב, את המקטרת הזאת קבלתי במתנה ממנה. (נאנח, כביכול באירוניה) הצרה היא שאינני מסוגל להתאהב בה…

בלהה (בחוסר סבלנות) אם כך, מאחר שעזבת את איטליה, השתחררת גם ממנה…

עקיבא איפה! היא רודפת אחרי בכל אירופה. מריצה מכתבים וטלגרמות פעמיים ביום! הבוקר שלחה מברק בו היא מודיעה לי שאבוא הלילה לשדה-התעופה לקבל את פניה. (מעמיד פני אובד-עצות) פשוט אינני יודע איך להיפטר ממנה! (לאחר הפסקה, מבחין בבלהה כאילו לראשונה) כעת ספרי קצת על עצמך. (במלאכותית, כביכול מתענין מאד) מה הן בעצם תוכניותיך?

בלהה (מחייכת בעגמימות) אני מתכוננת להצטרף לקרקס.

עקיבא (מוכן להתבדח) כן? בתור מה? –

בלהה בתור בובה מזדקנת. בת זוגו של הליצן.

עקיבא (כביכול מתבדח, שמח על ההזדמנות להמציא סיפור חדש) היתה לי סבתא שהיה לה ליצן. ליצן ממש. שהיה גר איתה ומשעשע אותה.

בלהה (בטון חינוכי) לך היתה סבתא?

עקיבא את לא הכרת אותה. היא חזרה לחוץ-לארץ. היה לה מין ליצן-בדחן שהיה הולך בעקבותיה כל העת. כשנשלחה על-ידי אמי לאיזה מושב-זקנים עלוב, בכה הליצן והלך אחריה. זה היה מחזה מעורר רחמים. אבל המיסכן לא יכול היה להסתגל בשום אופן לאוירה של מושב-זקנים ובגללו קמה סבתי יום אחד – וחזרה לפולין.

בלהה (בפיזור נפש) ומה היה בסופה?

עקיבא כנראה שנספתה עם כל המשפחה. ביחד עם הליצן שלה. (מפגין ציניות) בתחילה ישבנו ובכינו בדמעות שליש, אך במהרה התאוששנו – לאחר הכל הסבתא הכבידה על התקציב בבית…

בלהה (בקוצר רוח) מתי אתה חוזר ארצה?

עקיבא בעוד שבועיים. אבל מחר אנחנו יוצאים למחנה.

בלהה כלומר… יתכן שלא נתראה עוד.

עקיבא (נוכח באכזבתה, בשמץ של שמחה לאיד) כנראה שלא.

בלהה (לאחר הפסקה, בהתגברות) ידוע לך משהו על גורלו של הילד?

עקיבא (חוכך רגע בדעתו אם היא ראויה לתשובה. אחר משפיל את עיניו) האחות מן המוסד סיפרה לי על כך רק באופן כללי ביותר. (בלהה תולה בו עינים שואלות, חרדה לתשובה) לפי דבריה הוא מאומץ על-ידי משפחה הגונה מאד.

בלהה (רווח לה ממועקה כבדה) תמיד חייתי בסיוט שאיזה אדם בלתי שפוי מתהלך בדרכים ונושא עמו את התינוק ההוא… (לאחר הפוגה, מתוך צורך נפשי עמוק להגיע לידי בירור של ממש) עד היום אינני מסוגלת לתפוס איך כל זה קרה.

עקיבא (ממשיך להשתמט כדרכו, בהתבדחות) פשוט מאד. מעולם לא הכנת את שעוריך כראוי באותו מוסד לאימהות, ולכן, כשצריכה היית לעמוד במבחן המעשי לא ידעת את החומר. במשך כל שלושת החודשים שהילד היה אצלנו לא העזת כמעט2 לגעת בו.

בלהה (לאחר הפסקה ממושכת) למה באת הנה?

עקיבא (בהרגשת עליונות) מתוך סקרנות…

בלהה וקראת לידידיך שיבואו, כדי להבטיח את עצמך מפני אי-הנעימות של שהייה ממושכת יותר בחברתי…

עקיבא אמרתי לך, אנחנו מתכוננים ללכת להצגה.

בלהה (מתעלמת מדבריו, מחמירה עם עצמה) כשרק הגעתי לארץ הזאת, לקח אותי דודי לסיור בעיר. עברנו בשכונה אחת שנחשבת כאן לשכונת עוני. תמיד חששתי מפני הזעזוע שיהיה לי למראה הלכלוך והזוהמה, ובעיקר למראה ילדים לבושי-קרעים ומזי-רעב, אבל התפלאתי מאד להיווכח שהשכונה ההיא היתה נקיה להפליא והבתים היו מסוידים, ובמרפסות ועל אדני החלונות היה שפע של פרחים. התפעלתי וקראתי אל דודי: איזו שכונת-עוני נקיה! אבל איש אחד, שעמד על אחת המרפסות שמע אותי ובקול גאה ונעלב ענה לי: זו אינה שכונת עוני!

עקיבא אינני רואה כל-כך את הקשר בין הסיפור הזה ובין הכישלון שלך באימהות, אבל נדמה לי שאת עושה אידיאליזציה מן העוני…

בלהה לא… התברר לי שהעוני אינו קשור דוקא בניוול ובזוהמה. פתאום הבנתי שלאנשים עניים יש גאווה וכבוד עצמי, והם דוחים בכל תוקף את התואר הזה.

עקיבא אפשר לדעת מה זה שייך?

בלהה (לאחר הפסקה) כן. כשאני יושבת פה מולך, כשאני נוכחת בכל העמדת הפנים הזאת שלך, ביחס הזה של התנשאות עם שמץ של חמלה, כמובן, כשאני רואה איך אתה בורח מעצמך, איך אתה מרמה את עצמך. (לאחר שהייה, בפשטות, במלוא הכנות) פתאום אני מרגישה שצומחת בתוכי גאוה עצמית. אולי בפעם הראשונה בחיי. הו, עקיבא, למה אתה מעולל כך לעצמך.

עקיבא (במבט מתחסד, מוכיח-כביכול) את יודעת שפתאום אני מתחיל לחשוב שיש משהו משותף בינך ובין אמי? – גם אותה איני מסוגל לראות בדמיוני כעקרת בית (באירוניה) תמיד התרוצצה. תמיד התעסקה בכל מיני עסקנות ציבורית ובפילנטרופיה. פילנטרופיה! מגוחך, אבי היה חלוץ ובקושי נמצאו לו שני ימי עבודה בשבוע לקיים בהם אַרבע נפשות וזו התעסקה לה בפילנטרופיה! אף פעם לא ידעתי להבחין בינה לבין כל שאר השכנות שהיו מטפלות בי. גם היא היתה רגילה לאבד אותי לעתים קרובות. אני זוכר את עצמי תמיד בתחתונים ובנעלי-בית קטנות פתוחות, רץ אחרי אמי, והיא אצה-רצה לדרכה ומנופפת לי בידה כשהיא קופצת ברגע האחרון ממש אל תוך האוטובוס. (לאחר שהייה) אבל היא אהבה מאד להטיף-מוסר ולעשות רושם על המורים. את כל אוצר המליצות שבזכרונה היתה מגייסת ומפוצצת בהן את השומע. (בצחוק רע) היתה עושה להם טרור ממש! (בקלות מכוונת) אני התבישתי בכך, חששתי שיחשבו אותה לתמהונית. (לאחר הפוגה, מהרהר) אבל ממני היא דורשת מסירות ללא גבול. הקרבה מלאה!

בלהה (בעצב) ואתה ממציא לך כל מיני דרכים להכאיב לה. כדי ליהנות ממתיקות הנקמה. (באירוניה, לאחר שהייה, בכובד-ראש) וכך אתה נוהג גם בי. (מאבדת לפתע את השליטה העצמית) אינך תופש שאתה הוא שהבאת אותי לכך שאבגוד בך? – כל חייך אתי היו שרשרת ארוכה של שקרים והעמדות-פנים. לא היית מסוגל להוציא מפיך משפט אחד של כנות. הכל נאמר בטון מזויף, לראווה, לעשות רושם. ואני הייתי צעירה מדי ואנוכית מדי מכדי להתיחס אליך אז באופן חינוכי. (לאחר הפסקה, בהתפרצות מחודשת) מאז אתה ממית אותי יום יום. שעה שעה. הכל גנבת ממני והשמדת באכזריות. גם את הילד. כעת אני בטוחה בזאת. אתה הוא ששלחת את הדו“ח המסולף ההוא לרופא, כדי להתנקם בי על ה”בגידה" ההיא. ועם כל חפץ יקר לי, שגזלת ממני, דימית שאתה רוצח אותי.

עקיבא (מזועזע מהתקפת-הפתע, מהזיהוי, מגילוי-הלב, דוחה מעצמו אינסטינקטיבית את תודעת הדברים. לפתע, בהתגוננות, בסרקזם) המכונאי ההוא שלך, “בעל ידי הזהב”, אהב מכונות חדישות והוא היה נוהג להחליף אותן לעתים קרובות. כל שנה – מודל חדש. את התישנת בעיניו מהר מאד. (בלהה יושבת בראש מושפל, מוכנה להיפגע) סיפרו לי שזמן-מה הייתם אופים כעכים3 ומוכרים אותם על מרפסת ביתכם כדי להתקיים. סיפרו לי שממש הפכתם את ביתכם לשוק! (צוחק) זה מה שיצא מ“בעל ידי הזהב” – אופה כעכים. (בהתאכזרות רבה) בעצם, כמה זמן עבר מאז שהיית מחובקת לאחרונה על-ידי גבר? – (בלהה מפנה את ראשה לעברו, מעונה. נשמעת נביחת-כלב מלמטה, שהולכת ומתגברת. עקיבא אינו מרפה מן השאלה). כמה זמן, הגידי. כמה זמן. כמה זמן. (בלעג, לאחר שהייה) כמה היית משתוקקת כעת שהנה אגש אליך ואחבק אותך. היית משלמת מחיר גבוה מאד בשביל הרגע המיוחל הזה!

בלהה (מקבלת עליה את הדין, לאחר הפסקה, לעצמה) היה בוקר אפרורי, קר ורטוב, ואני הייתי עולה מן המרתף. הוא היה בן-אלים מפונק. רצה לקבל הכל באריזה נקיה, מהודרת, עם ניר וורוד ועם סרט. האריזה שלי היתה חילונית מאד. לא אוהבים לטפל בעטיפות שאינן נאות. “התוך” הוא למוד-פגעים, כבר חדלי לשים לב. (לאחר הפוגה, מהורהרת) כשהיינו נפרדים היה נמנע מלומר לי שלום. (הפסקה ממושכת, עקיבא ניגש לחלון ונעמד בגבו אל החדר כשהוא מקטר עשן החוצה).

בלהה (ביגון, בלחש) בעוד שעה קלה ירד הערב ואז נתחיל לפחד. זוכר איך היינו פוחדים תמיד מן הבוקר? – (משלא נענית, רוצה ויהי-מה להציל את רגעי הפרידה האחרונים) לילה שלם היינו משחקים ב“שלגיה ושבעת הגמדים”. זוכר? “מראה מראה אמרי לי נא, מי היפה במדינה”.

עקיבא (לאחר הפוגה, נרגע מעט, עדיין אינו מוכן לוותר, מבלי לפנות לעברה) שיחקת את שלגיה רק כדי שתוכלי לרקום אותן מזימות מתוקות על אודות נסיך הלב שלך, שיבוא רכוב על סוס לבן וישאך אל טירת החלומות. אבל בעצם, כעת אני נזכר, שעם המלכה המרשעת ידעת להזדהות באותה מידה של הצלחה.

בלהה אתה היית פעם נסיך-הלב שלי, עקיבא. (צוחקת) היה משהו כל-כך קומי בהצהרות האהבה שלך… (נשמעת דפיקה בדלת הזכוכית).

בלהה זוהי המלכה שהתחפשה למכשפה. היא מביאה לי את התפוח המורעל.

קולה של סילבנה דונה בלהה?

בלהה (כמו מעולם אחר) כ–ן…

קולה של סילבנה עד עכשיו לא גמרתי לסדר את החדר הזה. מזל ממש שהתורכים האלה עוזבים. אין לך מושג מה מתרחש כאן: ארגזים וסמרטוטים ושיירי אוכל, וכלים! בלי סוף כלים מלוכלכים! והכל מפוזר על הרצפה. אינך חושבת שזאת היא הסיבה לריבוי הדליקות בבתי-המלון? (בלהה אינה עונה).

קולה של סילבנה (לאחר הפסקה, נעלבת) לי את אינך עונה, אבל עם הבובות שלך את מרבה לפטפט היום יותר מתמיד. (מאחר שעדיין לא נענתה) דונה בלהה! הסיטי את הוילון! אני רוצה לראות מה את עושה שם. על פי השתיקה שלך אפשר לחשוב שיש איתך גבר זר בחדר…

בלהה (אל עקיבא, שעבר לעמוד בקרבת האצטבא, בעגמימות) תן לי את התפוח… (מצביעה על האצטבא שעליה מונח התפוח. עקיבא אינו נענה) תן לי, בבקשה, את התפוח. (לאחר שהיא מקדימה אותו בהושטת-יד, עקיבא מגיש לה את התפוח מוכנית, בלי להביט לעברה, בלהה נוגסת ממנו).

בלהה (חיוך עצוב מאד) כעת אני נרדמת עד שיבוא הנסיך ויעיר אותי. (נפנית אל עקיבא, כביכול בהומור) הרי אמרת שעומד לבוא הנה טייס צעיר אחד…

סילבנה (שפתחה את הדלת כדי סדק והסיטה מעט את הוילון. רואה ואינה ניראית) הא! באמת נמצא איתה גבר זר בחדר!

עקיבא (ברוגז פתאומי) כן, זה נכון שייחסת לי פעם תכונות של נסיך-הלב. צמרמורת תוקפת אותי כשאני נזכר איך המבט הקפוא שלך היה מתכסה לפתע דוק של ערפל ואז הייתי מרגיש איך אני הולך ומיטשטש בעיניך ואיך צומחת לך במקומי דמותו המיוחלת של נסיך-הלב. אף פעם לא היה לך האומץ לראות אותי כמו שאני. לאהוב אותי בזכות עצמי, בזכות מה שהנני.

בלהה (לאחר הפסקה, בכנות) למה לא נשאת לך אשה עד היום הזה? (אינה נענית) זוכר איך התחיל הרומן שלך עם לאה’לה? בתחילה חשבת למתוח אותה, אבל היא היתה נערה תמה וקלת אמונה ולא קשה היה להוליך אותה שולל. לא עבר שבוע והודעת לי שהתאהבת בה.

עקיבא אני השלכתי אותה לרחוב, ממש כפי שההוא עשה לך. לא הינחת לי אפילו לעזור לה לסחוב את חפציה ולהטעינם על המכונית. פשוט הלכתי אחריה ומלמלתי כמה דברי ניחומים מטופשים. יש לי הרגשה כאילו קילפתי לה את עור הרגלים ואחר-כך שלחתיה מעל פני מצויידת במזון ובמים. (לאחר הפוגה) כמובן שהייתי נושא אז את לאה’לה לאשה. אבל אפילו כדי להתאהב בה היה דרוש לי אז רשיון ממך. ואת היית נותנת לי אותו רק בכל פעם שהלה היה זורק לך כמה פירורים, והיית נוטלת אותו ממני כשההוא היה שב ומשליך אותך לרחוב.

בלהה זה לא בדיוק כך… חשבתי..

עקיבא הו, תמיד התקשיתי להבין מניין לך שפע כזה של רחמנות-עצמית. איך שהיית חסה על עצמך ומפנקת את עצמך! אפילו כשהיה מתעורר בך שמץ של רגש אשמה, היית מזדרזת לנקום בחלשים ממך. על כל אחד מחטאיך היית מרגישה צורך להעניש אותי.

בלהה (לאחר הפסקה, בהתאכזרות עצמית, בחומרה, בהתייסרות) כמה אנחנו מזדעזעים ונתקפים שנאה ותאוות רצח, כשאנחנו מגלים בזולתנו את היצרים השטניים של עצמנו! איך שאנחנו מתמלאים תוקף מוסרי עצום, טרוריסטי! אפילו כשאנחנו מגלים בזולתנו את החולשות הקטנות שלנו, איזו תחושת צדק עילאית מתחילה לפעם בנו! באיזו הצלחה אנחנו מסוגלים לנתח את החולשות הללו! עד לפירטי-הפרטים של הדקויות העדינות והמוסוות ביותר! האם לא נהגת בלאה’לה כפי שנהגתי אני בך? –

עקיבא אני לא אוכל לסלוח לך לעולם.

בלהה (כורעת לידו) הו, עקיבא, אני הייתי נקרעת אז לשניים. עזיבתך היתה בשבילי זעזוע שלא הייתי מסוגלת לעמוד בו, ערעור מוחלט של כל הקיים. ואילו הויתור על… עליו, היה השלמה, כניעה לזמן, אין נורא מאשר כניעה לזמן.

עקיבא (נפנה ממנה, נאבק עם עצמו שלא לחבקה) כעת הוא הכניע אותך סוף סוף.

בלהה (מבחינה בהתרגשותו) עדיין נותרו לי הבובות…

עקיבא (מעיף עין על השולחן) אני רואה כאן אוסף שלם, – בורמזיות, פיניות, כושי…

בלהה קודם לא הבחנת בהן… תמיד היית קהה חושים במקצת…

עקיבא אני מבין שזאת היא הכפילה שלך, לא כן? –

בלהה הנח אותה.

עקיבא כך בדיוק נראית לפני עשר שנים. גם היא מועמדת למכירה? אולי… אולי אני…

בלהה (נכנעת לדבריו) אולי אני אתחיל לעשות פנסים מצויירים בשביל חדרי ילדים… דודי אמר שיש דרישה בשוק לפנסים כאלה.

עקיבא בלהה!…

נשמעת דפיקה על הדלת.

בלהה (משתהה רגע, מביטה בשאלה אל עקיבא, אחר ניגשת לפתוח) הא! זאת את, מאדאם כריסטין… (פותחת את הדלת במרווח).

מאדאם כריסטין (דוחפת אותה מתוך הרגל, מציצה פנימה) הו, הוא עוד פה. טוב, (בנזיפה) אז באתי לבשר לך שיש עוד שנים למטה.

בלהה (מצטדקת) הם חברים. שלושתם באו יחד מישראל.

מאדאם כריסטין (באי שביעות רצון) אני מבינה. (בלחישה אל בלהה, בתוכחה) הבחורה היא ככה (מחקה נערה בוהמית מופקרת) לא כל כך מוצאת-חן בעיני. פשוט לא נעים בפני הדיירים…

בלהה (נבוכה) אני מצטערת.

מאדאם כריסטין נו, טוב. (יוצאת, קוראת מן הפרוזדור) אני אשלח כסאות על ידם! (בלהה מהססת ליד הדלת, עקיבא רכון על עמדו).

בלהה (מתרגשת, מתלבטת רגע באי-נוחות. בהתנצלות) כבר כל-כך מזמן לא קיבלתי אורחים. אולי אני אכנס לחדר הרחצה להחליף בגדים? הייתי רוצה ללבוש משהו… יותר אישי, אולי. (נזכרת, רצה לפרוזדור) מאדאם כריסטין, תאמרי להם בבקשה שיחכו מעט. (אל עקיבא, עם שהיא חוזרת וניגשת לארון לבחור לה שמלה) יש כאן קוניאק, בשקיק, תוכל להציע להם לשתות בינתיים. (מוציאה מן הארון שמלה לבנה בסגנון של ראשית המאה, בוחרת נעליים לבנות שיהלמו את השמלה. מראה את השמלה לעקיבא) אינך חושב שאיראה בזאת חגיגית מדי? – פשוט לא הייתי רוצה לבייש אותך בעיני האורחים. (פותחת את דלת היציאה, מהססת, מתקרבת מעט אל עקיבא. לאחר שהייה) נהיה טובים זה לזה, עקיבא, רק הערב. מי יודע, אולי לא ניפגש יותר לעולם… למה לדחות את כל הטוב שבליבנו לרגע האחרון שלפני המוות? אינך מבין שלא נספיק? – נמות ולא נספיק.

עקיבא מישיר מבטו אליה ובוחן אותה שעה ממושכת. בלהה משיבה לו מבט מפציר, מתחנן לרגע אחד של חסד, שיישאר חקוק בלבם וימנע מהם את הזרות עד עולם. עקיבא ממשיך להתבונן בה בחומרה, פניו מאפירות. בלהה מתגוננת אינסטינקטיבית מפשר מבטו ויוצאת בחפזון מהחדר, בגדיה בידיה. עקיבא ניצב רגע קפוא על עומדו, אחר מפנה את ראשו בחדות אל עבר השולחן ומתקדם כלפיו בצעד כבד ואיטי, כשמבטו הנוקב והאימתני על הבובה בדמות בלהה.

עקיבא (חוטף את הבובה ומחזיקה נכחו) יפהפיה מכוערת שלי. איך שאינני יכול להיפטר ממך, איך שהיית הכישוף הארור של חיי… נשאתי אותך בזרועותי כמו את הבת המצורעת שלי. מה יש בך, עלובה מסכנה, שמרתק אותי אליך. למה באתי הנה, לעזאזל, מה אני יושב כאן ומגבב שקרים על שקרים! תיפלות! קובר בתוכי את האמת כאילו הייתי מכסה באפר את האש. למה את לא תופשת שאני… הו, אוקינוס נהדר של שער! (לפתע מתחיל לנער בכוח את הבובה, לטלטלה, לפרקה, לקרוע את בגדיה, במשטמה, בתאוות רצח שגובלת עם חוסר שפיות) לנו דרוש סכין! פעם אחת ולתמיד למחוק את שמך. למחות את זכרך. אני אקרע אותך כמו שק שדבוק לעור. לשחוט אותך בסכין קהה, לרמוס אותך בתוכי כמו שרומסים ציפור ולעצום את עיני כדי לא לראותך מפרכסת. שתפסיקי לרדוף אחרי ולהבעית אותי בכל מקום. עלוקה מוצצת דם. דיבוק! הא לך, לכל הרוחות, הא לך, הא לך! (מטיח את הבובה בכוח בריצפה, רץ לעבר הדלת ונדחף החוצה).

מיד לאחר צאתו, מופיעה בלהה בפתח, הדורה בשמלתה הלבנה, בעלת הסגנון המיושן, מסורקת למשעי ומאופרת. נראית צעירה יותר ויופיה החבוי בא לידי גילוי. תודעת יופייה, שכמו קם לתחיה, ממלאה אותה אושר ובטחון והיא נכנסת בפסיעות קלות, מתונות, מאוששות, תוהה נכחה ברוך, בניצוץ של הכרת-ערך, נינוחה, מפוייסת, מוכנה בנפשה למצוא חדר מלא אורחים ולנהוג כמארחת לכל דבר. רגע נעצרת על עומדה, ומשאינה רואה איש, נרתעת מעט ופניה לובשים ארשת של אכזבה קלה ושל דאגה, אך מיד עולה בדעתה האפשרות שעקיבא ירד להקביל את פני הבאים והיא מנסה להקשיב לרחשושי-קולות, שמא יגיעו אליה מלמטה. מעיפה שוב מבט על החדר, להיווכח אם הכל כשורה. לפתע נחרדת כשהיא רואה את אברי הבובה השסועים4, את ההרס. עם שהיא רצה בהולה לעבר השולחן, מתחוור לה כל אשר אירע והיא ניצבת לפניו מאובנת, שקועה. האור מרצד עיגולים עיגולים כברגע של ליקוי-הכרה, עד שהוא נהפך לגוון אחד שמרמז על מציאות חלומית. בפתח ניראות דמויותיהם הדימיוניות של בועז ועופרה, כשהם נושאים בידיהם כסאות, ובמרחק-מה מאחוריהם – עקיבא. בועז – בחור כבן עשרים וחמש, נאה, ביישני, נוגה, לבוש חולצה לבנה פתוחה. עופרה – בגילו של בועז, בלבוש שחור, בוהמי מובהק, שמלה שחורה ועליה פרוות גמלים. נאה מאד, שחצנית, עוגבנית. בלהה מתרוממת לאיטה, ידיה מושטות אליהם בהיסוס לברכת-שלום.

בלהה הו, זה אתם… אינני מוכנה כלל…

בועז (חולמני, לוחש) כמה את יפה! (עופרה מגחכת בלגלוג).

בלהה אתה בועז. ידעתי. כמה צעיר. ואלה כנפי-הטייס שלך. (אל עופרה) ואת הדוכסית מהקראקאלה! חה-חה… הצלחת להערים על השומרים… כמה הולמת אותך פרוות הגמלים הזאת. את מתלבשת תמיד בעורות של חיות?

עקיבא (צוחק) לא תמיד. רק כשהיא יוצאת לפיקניק. בדרך כלל היא מתהלכת ערומה.

עופרה מה אתך, עקיבא, איזו דוכסית! מדוע אינך מציג אותי לפניה? (אל בלהה) אני עופרה. מדריכה לריקודי עם.

בלהה הא, עופרה. נכון, ידעתי שהוא משקר. הוא תמיד היה משקר. (תנועות איטיות, מעודנות, אציליות, משוות לה הופעה סהרורית) שבו בבקשה.

עופרה (מרחרחת באויר) איזה ריח ניחוח! (בולשת בעיניה אחר מקור הריח, מגיעה אל עקיבא ומחייכת אליו) הא, זה מן הטבק של עקיבא. אני משתגעת אחרי ריח של טבק. (עקיבא קורץ לה בעינו, בלהה פוסעת לאיטה ונעמדת ליד בועז, ששקוע כל העת בתוך עצמו, זר לכל המתרחש).

עופרה (בטון עוגבני, אל עקיבא) תן לי נשיפה! (עקיבא מגיש לה את המקטרת בחביבות מופגנת, בכוונה להרגיז את בלהה. עופרה מתחילה להשתעל, עקיבא מכה קלות על גבה, מעסה אותו, עופרה משתמטת ממנו בציחקוק מתגרה).

בלהה (בתשומת לב כנה) תשתו משהו? – יש לי מין שיקוי. כתום. שקוף.

עופרה קוניאק? אני כן. אבל בתנאי שקודם תשברי משהו.

בלהה (חולמנית) לשבור משהו?…

עופרה כן. נאמר, (תרה סביבה) הא… לא חשוב מה. העיקר שתשברי משהו. (בלהה מביטה סביבה אובדת עצות).

עופרה (בבוז, עם שהיא ניגשת לשולחן בכוונה למזוג לעצמה) הא, את לא תשברי שום דבר. (מבחינה בבובות) הי, מה יש כאן? –

בלהה (נבהלת, מכסה בידיה על הכיסוי ועל כל מה שבתוכו. מגמגמת) הניחי, סתם חפצים אישיים…

עקיבא (צוחק בגסות) מוטב שתאמרי פשוט בובות.

עופרה (מעקמת את האף) בובות? – פוי. (בטון נואפני, אל עקיבא) אני אוהבת להשתעשע עם גברים.

עקיבא (בהטיית ראש כלפי בלהה) גם היא אוהבת להשתעשע עם גברים.

עופרה (צוחקת) היא? – זה טוב! מן הרגע הראשון ידעתי שהיא נואפת.

בלהה (נפגעת עד מעמקי נפשה) זה לא נכון! אני… אני…

עופרה (כבדרך אגב) הו, אולי את נותנת לי למדוד אחת מנעליך? אני לא סובלת את נעלי הרוקי שלי.

בלהה חולצת אחת מנעליה ומגישה לה. עופרה מודדת אותה, מנופפת את רגלה בקוקטיות הפקרית עד שהנעל נשמטת ממנה ונופלת באחת מפינות החדר.

בלהה נפנית אל בועז, שמתאמץ מאד לומר לה משהו, אך משאינו מצליח – נואש ומוותר.

בלהה (אל עופרה, בדאגה כלפי בועז) כמה הוא יפה! אינני מצליחה ליצור אתו קשר…

עופרה (כשהיא מוזגת כוסית לעקיבא) אתו? – עזבי, הוא כל-כך ילדותי… (עם שהיא מגישה לעקיבא את הכוסית, בשאט-נפש, בקנאה) בת כמה היא בעצם? אני שונאת נשים “מיסתוריות”. תראה איך שהיא מהפנטת את בועז. היא עשתה בו ממש כישוף.

עקיבא (משתף פעולה) וכמה היא נהנית מזה! (מעיף מבט על בועז, בסלידה) מגוחך!

בועז (כביכול אל עצמו, בסבל איום) זה לא ממשי… זה לא ממשי…

עופרה (מתרפקת על עקיבא) כל-כך משעמם פה! אילו היה לפחות פטיפון.

בלהה (קלטה את המשפט האחרון, בהתלהבות) יש לי, יש לי גרמופון, ויש לי גם תקליט. (ניגשת בזריזות לטרסקל, מוציאה גרמופון מיושן).

עקיבא (מגחך) הוולס של בראהמס, כמובן.

בלהה כן, הוולס של בראהמס! (מכוונת את הגרמופון, בהבעה נוסטלגית) זה זמן כה רב שלא שמעתי את הוולס הזה… (אל עופרה) איה נעלי, אני כל-כך משתוקקת לרקוד… (עופרה, שהיתה נעולה בנעל אחת, חולצת אותה וניתלית יחפה על צוארו של עקיבא, כששניהם מתחילים לנוע לצלילי הוולס, בלהה, משלא נענית, חוזרת על שאלתה אובדת-עצות) איה נעלי?

בועז קם, חולמני, מרים את הנעל ומחזיקה נכלם מול בלהה. בלהה מושיטה לו את רגלה והוא כורע לפניה ומנעיל לה את הנעל. ברגע שבלהה מתכוננת לצאת במחול, מתחמקת עופרה מזרועותיו של עקיבא ומכבה בשובבות את האור. בלהה מגששת באפלה ונופלת ישר לזרועותיו של עקיבא.

עקיבא (מריח את שערה בתאווה, אחר נוהם נהימת תשוקה מתמשכת כדוגמת הנהימה של הכלב) בלהה!..

עופרה (תרה בחושך אחרי עקיבא) עקיבא… איפה אתה. (נתקלת בבועז ומרחרחת, בסלידה) הו, לא! (ברוגז) עקיבא! לאן נעלמת? (חוזרת ומדליקה את האור, רואה את בלהה חבוקה בזרועותיו של עקיבא ומוחאת שתי מחיאות כפיים נמרצות).

עופרה הרפה ממנה! השתגעת?

בלהה נשמטת ממנו בהולה. עקיבא מרפה את זרועותיו כמו מתעורר מחלום קסמים. עופרה חוזרת וניתלית על צוארו.

עופרה בוא אלי, עקיבא. ככה טוב. תן לה לרקוד לבדה. להסתובב סביב עצמה. (צוחקת) להסתובב סביב עצמה.

בלהה מסתובבת סביב עצמה לקצב הוואלס כשהיא מבצעת נושא תנועתי-סיבובי עם משמעת פנימית חמורה, עד אשר היא צונחת לארץ. בועז, שעמד כל העת נטוע במקומו, מעריץ את ריקודה של בלהה, כורע לידה ומרים את ראשה ברוך כשהוא משתהה על ידה שעה ממושכת ומתבונן בפניה.

בועז הייתי מביט בך כך – שלוש-מאות שנה! (בלהה מחזירה לו מבט של אושר והכרת-תודה).

בועז (בהתרגשות, כמו נצנץ במוחו רעיון נפלא) רוצה שנעיף בלון?

בלהה (מאושרת, הוזה) בלון…

בועז (בהתלהבות) יש לי כאן! (מוציא מכיס מעילו בלון כחול בלתי-מנופח וסליל חוטים).

בלהה איזה בלון נפלא! הו…

בועז מנפח ומנפח את הבלון, עד היותו לבלון ענק, וקושר את פיו בסליל החוטים שבידו. בלהה קוראת קריאת התפעלות. עופרה ועקיבא, שהמשיכו לרקוד כל העת בפינה, נעצרים.

עופרה (עם שהיא מפסיקה את נגינת הגרמופון, מתקשה לכלוא את סקרנותה). הא… מה זה?

עקיבא (מעמיד פנים אדישות, כביכול בביטול) למה דוקא בלון כחול? – אדום היה בולט יותר על רקע השמיים.

בועז (בביישנות) לא… לא. שיתמזג עם השמים. (ניגש בהתרגשות לחלון ומושיט את ידו לבחון את כיוון הרוח) רוח גבוהה, עוצמה בינונית. זה מה שנחוץ. הו, הוא יעוף נהדר! (כולם מתקרבים אל החלון. עופרה ועקיבא ברישול. בלהה בהתרגשות).

בועז (עומד להעיף את הבלון, תר סביבו אובד-עצות, בשמץ של הצטדקות) הוא זקוק לתפילה קטנה… (משלא נענה, נבוך רגע, אחר מעיף את הבלון. בלהה מביטה בהתלהבות ובדריכות לשמיים, עופרה ועקיבא אינם מסוגלים להתגבר על סקרנותם ועוקבים אחר הבלון במעופו. עקיבא מעמיד פני משועמם)

בלהה באיזו מהירות הוא מתנשא אל על!

בועז (מאשר, מאושר) כאילו היה ראקטה.

עקיבא (מנסה להתבדח) האם זה הנשק הסודי שלנו? (רואה את בלהה ואת בועז צמודים זה לזה) סליחה, שלכם…

בועז (מסב את פניה של בלהה, משנוכח שאינה מביטה לכיוון הנכון) הנה הוא שם, במערב, נקודה קטנטונת כהה. רואה?! – –

עופרה (מושכת בכתפיה) אני איבדתי אותו לגמרי.

בועז (מקיש באצבעותיו על אדן החלון) זהו. נכנס לקונוס השמיים. כעת הוא ייהפך לגורם שמימי.

נשמעות קריאות של ילדים מבחוץ: בראוו, בראוו!

עופרה (מסתכלת דרך החלון) תראו מה הולך כאן, למטה. כל ילדי השכונה התקהלו על יד הבית.

בלהה (בדאגה) אני פוחדת מקטסטרופה…

בועז קורא קריאת בהלה, אחריו כל הילדים שלמטה, אחריהם בלהה ועופרה

עקיבא (בשמחה גלויה לאיד) התפוצץ!

קול גבר מבחוץ: “גברת, תפסיקי להסתכל לשמים! זה לא עסק בשביל נשים! נשים צריכות להסתכל לאדמה!”.

עופרה (פורצת בצחוק מגורה) אילו צורות!

בועז (בהתרגשות) אלה הם רסיסיו של הבלון. הוא התפוצץ לאלפי רסיסים.

בלהה (בהתפעלות) איזה קסם!

עקיבא שמע, אני רואה צוקים אדירים! הם מזכירים לי את המסע שערכנו במדבר סהרה. (אל עופרה) סיפרתי לך פעם על המסע שערכנו במדבר סהרה? –

עופרה (מתפנקת) לא… הי, אני רואה פסל או כד בצורת אף של פיל. הוא דומה בדיוק למקטרת של עקיבא. (עקיבא צוחק, מחבק את כתפיה).

בלהה ואני רואה מרכבה מפוארת רצה רצה במדרון. הנה היא פונה בסיבוב. באיזו מהירות מסחררת! היא כמעט מתהפכת… ונוהגת בה אשה נכה! רואים שחסרה לה רגל? – (בעצב) אשה זו, כבר אין לה מה לאבד (לאחר שהייה) הו, ואני רואה גם אונייה קטנה נוטה על צידה. כמו האנייה שהפלגתי בה לחוץ-לארץ.

בועז (ספק אל עצמו, מודאג) פתאום אני רואה תוהו ובוהו שלם של צורות מופשטות. (נזהר) לא, אני רואה בתוך כל התוהו הזה גוף ערום נפלא של אשה! (לאחר כמה רגעי הסתכלות נוספים) זהו, הכל נעלם.

קולות של ילדים מבחוץ: “חבל!” כל הארבעה ניתקים מן החלון ומחפשים מקום ישיבה בחדר, עופרה מתיישבת על ברכיו של עקיבא.

עופרה (מתחנחנת) ספר לי על המסע שערכתם במדבר סהרה!

עקיבא (שמח להזדמנות לבדות מלבו) הו, זה היה מסע ארוך ומייגע, מלא הרפתקאות, שהיה קשור בסכנת-נפשות. (בלחש) היתה לו מטרה סודית.

בועז אילו יכולתי לחצות את מימיו העמוקים והסוערים של הירדן, ודאי לי שהייתי מגיע לאי-בודד, לחוף-מיבטחים.

בלהה (בסבל רב) לעבור את אזורי הסכנות, את היצרים המיפלצתיים, התובעניים, החשוכים, צמאי-הדם, את האימה מפני השקיעה, מפני הטביעה.

עופרה (פורעת תלתליו של עקיבא) כלב פודל קטן וממורטט שלי. הם כל הזמן מפריעים לך להתבטא… (כביכול נתפסת לאימה. לוחשת) מה היתה המטרה הסודית של המסע? –

עקיבא (כביכול עומד לגלות סוד נורא) למצוא קבר אחד מסויים ולהוציא מתוכו גופה של אשה… (צוחק צחוק שטני) הו, היא היתה במצב של התפוררות מוחלטת. כל מה שנותר ממנה הוא שני זוגות של גפיים. (בקול מתמשך) ארוכים ודקים וחרוכים.

עופרה (בשאט נפש) ואיך הצלחתם להוציא אותה מן הקבר במצב כזה?

עקיבא היה אתנו איש מדע אחד והוא מצא דרך. (אל בועז) אגב, אתה מאמין שהעיסוק במתימטיקה הוא אחת מצורות התגשמותו של הליבידו? –

בלהה תמיד התקשיתי במתימטיקה. בעצם לא עברתי עדיין את בחינת הגמר. (מודאגת) כל בני מחזורי גמרו מזמן את הגימנסיה וכבר הם התחתנו ונולדו להם ילדים, ורק אני עוד לא התחלתי אפילו להתכונן לבחינה.

עופרה (בחוסר סבלנות) ואני העתקתי את כל התשובות בדקדוק. (אל עקיבא, בהתחנחנות) נלך מפה!…

בלהה (נבהלת, תופשת בשמלתה) לא, אל תלכו!… (מחפשת עצה לשבות את לבה) אני אתן לך שמלות במתנה. יש לי המון שמלות מבריקות בארון, מכל מיני צבעים: בצהוב ובסגול ועם ריקמה. או שמא נתחפש? – נוכל להיכנס לחדר הרחצה לפי התור ולהחליף את הבגדים בינינו. (נזכרת, בצחוק) יש כאן פיג’מה ישנה של עקיבא בין הסמרטוטים. אפשר יהיה להשתמש בה לתחפושת.

עופרה (שוקלת בדעתה, אל עקיבא) לא. נלך.

בלהה (מפצירה) אתן לך תכשיטים! יש לי עגילים שיהלמו אותך מאד. לא ענדתי אותם מאז שיצאתי מן הארץ. (צוחקת בעצב) באותו יום ענדתי על עצמי את כל תכשיטי, אבל הם נפלו אחד אחד בדרך והתפרקו. עד שאספתי את כל החלקים!

עקיבא (מלגלג) עפרי, היא מתכוונת לתת לך עגילים מפורקים.

עופרה (מלגלגת) למה צריכה היית לענוד את כולם לדרך? –

בלהה כן. למה צריכה הייתי לענוד את כולם לדרך? – – נסעתי אז בבהילות כזאת!

עופרה (אל עקיבא) הו, עקיבא, בוא נלך מכאן!

בלהה (בתחנונים) לא! (לוחשת סוד) אני אראה לך את הבובות שלי.

עופרה תראי אותן לבועז. עלי הן לא תעשינה שום רושם. תוכלו לשחק גם בגולות (צוחקת צחוק פרוע) לבועז יש ראסיות נדירות. (אל עקיבא) נצא מכאן.

עקיבא ועופרה יוצאים.

בלהה (צולבת את ידיה על כתפיה ומלטפת אותן כשהיא מצונפת כולה בתוך עצמה, כמו בתחילת הסצינה הדמיונית. רגע קל של התנערות). גופי המיסכן. אתה באמת זקוק למעט רחמים. (בחומרה) אבל לפני האלוהים אני חוטאת שפלה. ולכן אל תמחל לי, עקיבא. איני ראוייה. נכון שהיה בינינו חטא. ואנחנו התרגלנו אליו. ומצאנו בו גיהינום של אושר. אהבתנו היתה לי פצע פתוח שדרכו נפער לעיני כל עולמו של הדם. נעשיתי אטומה לעולם החיצוני וחדלתי לירוא ממנו. לא ראיתי אותך אז, עקיבא. פשוט לא ראיתי אותך.

בהמשך ההזייה, בועז קם וניגש בהיסוס אל בלהה.

בלהה (כמו מתעוררת, בהכרת תודה) הא, זה אתה בועז.

בועז כן. הם הלכו.

בלהה (מודאגת) ומה נעשה עכשיו? –

בועז (מחייך בטוב-לב) סוף סוף נהיה רשאים לא לעשות כלום.

בלהה (פניה נוהרים) וגם לא לדבר? –

בועז גם לא לדבר…

בלהה (מסתכלת בו רגע, אחר מסבה את ראשה, מוטרדת) אולי אני אלבש שמלה אחרת. אולי אני אסתרק, אולי אני אתאפר. אני מרגישה שאני חיוורת. אני מרגישה את עצמי עלובה. (בועז נוטל את ידה ומלטפה ברוך) אתה כל-כך צעיר. אני רוצה להיות יפה מאד הערב!

בועז את יפה מאד הערב.

בלהה בכל ליל שבת הייתי מתלבשת במיטב שמלותי ומחכה. שתבוא. שתבוא, אהוב-לבי. שמי יתן ותבוא. עד שהשעה התקרבה לחצות. אחר-כך הייתי משוטטת לבדי ברחוב, הריק, העוין. צינה תקפה אותי ואני הייתי ממהרת לחזור הביתה. למיטה. עבר שבוע. עוד שבוע. אני חיכיתי וחיכיתי וכולם קפצו לרכבות. מה שהיה בלעדי – עבר, איננו! במשך השנים הארוכות שביליתי פה, בחדרי, לבדי, עברו אי-שם רגעים מלהיבים, מסעירים, כל רגע התרחש משהו. כל רגע! (מישירה מבטה אליו, בתחנונים) אני כל-כך רוצה שהערב הזה יהיה כל העתיד של כל העבר.

בועז נוטל את צמתה, פורע אותה, סורק באצבעותיו את שערה הארוך, מפזרו על כתפיה, אחר מושיבה בזהירות על המיטה, מתישב לידה, חולץ את נעליה.

בועז כמה את ילדותית עכשיו. ספרי לי ממה את מפחדת.

בלהה משכלת את רגליה, מתכרבלת בישיבה מרושלת, ילדותית. בועז יושב לצידה, רפוי, נינוח. שניהם נראים רגילים בכך, כאילו ישבו כך יחד, ישיבה אינטימית ושקטה כזאת מאז ימי ילדותם.

בלהה (הוזה) אני שוכבת בלילה במיטתי וכמו הר ענק רובץ עלי. לא ישנה, לא חושבת, ובחדר מחנק וחושך. פתאום אני שומעת את שיקשוק גלגלי הרכבת. שק שקשק שק… שקשק שק… והיא חולפת על פני ומתרחקת… מתרחקת…

בועז (הוזה) ואנחנו כולנו לכודים במחנה-עבודה עצום. בוקר בוקר אנחנו יוצאים לעבודת-פרך במכרות ובערב אנחנו מרגישים ברע ואנחנו חוזרים למחנה.

בלהה (בהשתתפות) ולמה לא תקח חופש ל… שבועיים, נניח…

בועז אני צעיר ועוד לא הגעתי לפנסיה. עד שאגיע לפנסיה…

בלהה (רוצה להפיח בו תקווה) אותם כפרים לבנים, מבהיקים, שאתה עובר על פניהם ביעף כשאתה צופה מבעד לחלון הרכבת המהירה, גומעת המרחקים. כביכול במחוז-חפץ נכסף, במרחקי געגועים, על פסגות ההרים, באופק, לא בדרך למטרה, בארץ נופי האגדות עצמה.

בועז הנהרות עולים שם על גדותיהם ומציפים את הבקתות העלובות. והשדות, על הדם שנספג בהם, קופאים, ובעליהם מתים מרעב. מיתה איטית, מתמשכת, דורות על דורות.

בלהה (נזכרת, מהרהרת) בכל פעם שאני מתכוונת לנסוע ברכבת, אני טועה וקונה לי חצי כרטיס. אולי נדמה לי שבני הקטן נוסע איתי…

בועז (צוחק בשובבות) ואולי פשוט נדמה לך שאת ילדה…

בלהה כן…

בועז ואני אוהב להשתעשע עם חתולים.

בלהה (כמו מספרת סיפור מבהיל לילד) ראית פעם חתולי-ענק כתומים, דמויי נמר, שעל מצחם טבוע סמל מלאך-המוות? פעם פגשתי חתול כזה בפינת רחוב. כל-כך נבהלתי, שממש נתאבנתי, אחר-כך רציתי לברוח, אבל פחדתי שהחתול ירדוף אחרי. היה שם עוד ילד קטן, וראיתי שהוא רץ ללא חשש ואז אזרתי עוז, וגם אני התחלתי לרוץ, ובאמת – החתול פנה לו לדרכו ולא נגע בי לרעה…

בועז (בצחוק) אולי אני הייתי הילד? –

בלהה (מתלהבת מן הרעיון) אולי?… גרתם פעם בבית קטן מוקף גינה בסימטה קטנה שמאחורי השדרה הראשית?

בועז כן…

בלהה הה! אם כך אתה מוכרח להיזכר בערב ההוא שנפגשנו בחתול…

בועז אז נתקלתי בך…

בלהה כן…

בועז (מתעצב לפתע. קם ומתהלך בחדר) אני חושש שכאשר אצא מן החדר הזה לא אמצא לעולם את הדרך חזרה…

בלהה תבקש איש קדוש שינחה אותך.

בועז (נאנח) צריך לעבור שדה מלא קוצים כדי להגיע הנה. גבוהים עד הברכיים. אי אפשר להתקדם בתוך קוצים…

בלהה (עצובה מאד) אני אשב פה ואחכה לך…

בועז הבית עלול להתמוטט עד אז… אולי ניסע להתרחץ בים? הים סוער כעת ואנחנו נשחה נגד הזרם! או שמא נתרחץ בבריכה… יש כאן בריכה באיזה מקום?

בלהה החזאי ברדיו ניבא סופה…

בועז אדרבא, שתתחולל סופה! אנחנו נתרחץ בבריכה וסביבנו תתחולל סופה!

בלהה נלך לטייל בגן הפרסי. נרד במדרגות של כורכר ונרוץ בין ערוגות השושנים.

בועז (בדאגה) אבל מדרגות של כורכר עלולות להתפורר.

בלהה (באימה) הכלב יציל אותנו… (נשמעות נביחות חזקות של כלב) הכלב יציל אותי. הוא יחכה לי על מדרגות של בטון והוא יסלח לי.

נביחות הכלב מתגברות. בלהה מתחזקת במסעד המיטה, ראשה נשמט, מסוחרר, על חזה. הכלב הענקי נכנס בלאט כמו בתמונה הראשונה, מרחרח בשערה של בלהה, מניח את ראשו על חזה ונוהם נהימת תשוקה אחת ארוכה. לאחר שנשמעות שתי מחיאות הכפיים, הוא יוצא לאיטו דרך הדלת שנפתחת מאליה.

בועז (כורע לידה) בלהה, אני רוצה לשאת אותך לאשה. בלהה, תסכימי להינשא לי? –

בלהה (פוקחת עינים לאות ומסתכלת בו באהבה, אחר עוצמת אותן שוב) זה יעבור…

בועז את תהיי אשתי…

בלהה (בלאות) כן.

בועז מתחיל לשרוק את השיר “צלצל צלצל קתרוס בלי הרף”, ותוך כדי שריקה הולך ומתרחק לעבר הדלת. במשך כל המונולוג הבא, עובר האור שינויים הדרגתיים, למן החלומיות ועד הריאליות, עד שבועז יוצא וסוגר אחריו את הדלת.

בלהה (לקול שריקתו של בועז, כמו בטקס נשואין) אני מקבלת עלי בהכנעה את השנים הבאות, אני אשא בדומיה את הבוקר ואת הערב ואת כל שעות הביניים. –

פתאום צמחו לזכרונות כנפיים והם מתעופפים להם הרחק הרחק. איך זה קרה שכך שיבצת אותי בלוח הזמנים. אני קוראת אותו ממש מתוך עיניך. היה היתה אחת… אתה תלך ואני אעמוד בפתח ואביט: אני רואה מרחוק אין סוף שדות מושלגים וריק. אין שמיים. אני שומעת צעקה אילמת ומיד לאחריה זמזום חד – והס. נמוגה. מי היתה, מה היתה, איפה, למה. אתה תלך בדרך ואני אתרחק במהירות האור.

הו, אל תביטו בי ככה, תולעי המיכרות של כל הדורות. אני נותרתי בצלם אדם ואני הולכת למות.

תודה בעד שעה של חסד, הו, נער רגיש, עכשיו אתה עוד מקשיב ומקשיב… בעוד כמה שנים לא תהיה לך עוד סבלנות להקשיב לזולתך. כשתלך מפה עכשיו, איך תוכל להיפגש עם נערתך? מחר. מחר כבר תוכל לאהוב, לקוות. החלומות שונאים העמדת-פנים…

בועז מפסיק את שריקתו ויוצא בלאט עם שהוא סוגר אחריו את הדלת. בלהה מושיטה אחריו את זרועותיה בתחינה. האור חוזר ומקבל גון ריאלי בתכלית.

בלהה (שומטת זרועותיה, בוהה שעה ארוכה אל תוך הריקנות) כולם הלכו. אני מרגישה איך שהיא מתגברת עלי, הרוח הנכאה הזאת. בבת-אחת זרועי נלפתת ולחץ דמי כמו נמדד על-ידי איזה גורל סמוי. עוד לא. ועוד לא… (מתהלכת בחדר, לופתת את זרועה ביתר עוז) היא קמה להורגני. היא קמה להורגני, הרוח הנכאה הזאת. (מכווצת את אגרופיה באימה) אלהים, אל תסיר את חסדך מעמי. תן לי עוד תקווה אחת בלבי, תן לי עוד תקווה אחת בלבי (נתקפת פניקה) אינני מצליחה למצוא קשר… אינני מכוונת אליו בכל מאודי. זה אבוד. הכל אבוד. אלוהים עשה עלי חרם. (פתאום, כמו נשבית בבת-אחת על-ידי כוח עצום שמכאן והלאה היא עומדת לפקודתו) צריך לחתוך… לחתוך… (נדחקת, אחוזת דיבוק, אל הראי ומתחילה לסרוק את שערה. אחר-כך מתאפרת, מיטיבה את שמלתה, אחר-כך מתקרבת לשולחן, לוגמת מן המשקה שבבקבוק).

קולה של כריסטין דונה בלהה, תרדי למטה. דודך מחכה לך. (בלהה מקשיבה רגע מתוך פיזור נפש. אחר, לכודה על-ידי אותו כוח עליון, ממהרת ונועלת את הדלת).

קולה של סילבנה (בחוסר סבלנות) דונה בלהה, דודך מחכה לך. (בלהה לוגמת עוד לגימה).

קולות של ילדים דודך מחכה לך, דודך מחכה לך.

הד לקולות הילדים מחכה לך, מחכה לך…

בלהה, כמו מיטלטלת מתהודות הקול, פוסעת, מסוחררת, לעבר החלון.

קולו של גבר (מתמשך מאד, כמו מעולם אחר) בלהה – – –

בלהה (מחייכת חיוך מאושר, רחוק, סהרורי) אני באה. אני באה אליך, דודי.

נאחזת בשתי ידיה במשקוף החלון. יש לשער שהיא עומדת לקפוץ למטה.


– מסך –


  1. במקור נדפס: “את את” – הערת פב"י.  ↩

  2. במקור נדפס: “כמעת” – הערת פב"י.  ↩

  3. במקור נדפס: “כעבים” – הערת פב"י.  ↩

  4. במקור נדפס: “השוסעים” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות