רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
צרור מכתבים מאת בר־בי־רב
mנחלת הכלל [?]
wמכתבים

מאת בר־בי־רב

נמסר לדפוס ע"י * * *


א

וואלאזין. – כבוד ידידי החכם הנכבד וכו' וכו' וכו'.

כבר עברו עידן ועדנים ולא הודעתיך מאומה על אודות ישיבת וואלאזין שאני לומד בה, כאשר הבטחתיך, ־ אעפ“י שדרכי תמיד להיות נאה דורש ונאה מקיים כאשר ידעת. אך אל נא יפלא זה בעיניך, כי הלא ידעת כי ‘בחור’ אנכי, וחיי הבחורים בוואלאזין הלא לא נעלמו ממך, כי אפילו המובחרים שבהם מסתפקים בקב חרובין מע”ש לע"ש, ולפיכך, בעל נפש כמוך בין יבין מעצמו כי סבת איחור מכתבי היא סבה פשוטה – חסרון כיס… לוּ זכיתי להתפלל בטלית אז גם אם לא הייתי יודע מה דקאמרי רבנן הייתי מקבל מן החלוקה חתיכה שמנה הראוייה להתכבד, ועכשיו שבחור אני עם כל תורתי הגדולה בעיני ראש הישיבה, אני מתפרנס בצער ומקיים בעצמי “פת במלח תאכל”; ולכן גם בעת שאני מלא מלים כרמון, וארצה לשפוך רוחי לפניך, אקנה לי במקום המארקע של בי־הדואר ליטרא או שתי לטראות לחם. על כן אל נא תשת עלי חטאת כי לא עמדתי בדבורי, כי על פת לחם יפשע גבר ופקוח נפש דוחה הכל. ועתה שקרה לי נס ונשארו אצלי פרוטות אחרות, מהרתי לקנות מארקא בת־שבע ולקחתי לי שלשת הדברים המרחיבים דעתו של סופר: עט טוב, דיו שחור ונייר לבן, וישבתי על האבנים לכתוב אליך. אבל על מה אדבר ואכתוב? האקרא באזניך תגר על סדרי החלוקה? על אשר יבכרו את האברכים על פני הבחורים שכנודע מהם תצא תורה; הנה נוגע בדבר אני ואתן פתחון פה לאמר אלי “בר בי רב דאתי מבחורים מהפך בזכותם”, בין בני הישיבה לא באמת ולא בצדקה, היועילו דברי? באחד מחדרי האושפיזא שלי חונים במדור שני בני הישיבה, שניהם משכימים לפתח הישיבה, שניהם לומדים את התורה באופן אחד, ובכל זאת תהום רבה רובצת ביניהם, הראשון שאברך הוא אוכל פירות תורתו בהאי עלמא, ומלבד שהחלוקה תספיק לו כל צרכיו המרובים, עוד ישאר לו סרח העודף המצטרף אצלו לחשבון גדול; והשני שבחור הוא הנהו עני מדוכא ומעניותו נהפכו פניו כשולי קדרה. הבחור הזה איננו נותן בעפר פיו, כי צעוק יצעק על משוא פנים זה ואנחתו מן הממונה על החלוקה לא נסתרה, אבל קולו כקול קורא במדבר, ולא הבחור הזה בלבד נוהם כארי מתוך קופה של תבן אשר לו, כי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב זה (היא ישיבת וואלאזין שבה נתנה התורה לישראל) ואומרת: “הלא אחים אנחנו ואב אחד לכלנו, הלא בני ישיבה אחת אנחנו וכלנו לומדים את התורה, ומדוע להאברכים משפט הבכורה? הללו מתפרנסים בריוח והללו בצער, הללו אוכלים בשרא וכורא והללו אפילו ירקא ומרקא ליכא להו”. ובכל זאת עולם החלוקה כמנהגו נוהג, ולמה זה אטפל בדבר שכבר צוחו עליו כל בני הישיבה ולא אשגחו בהו? אנח להם לגזברי הישיבה; מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים…

האוציא לפניך אנחה חרישית על חסרון למוד השכלה כוללת בהישיבה, כמעשה הסופרים הרוצים לפתוח בה חלונות ולשפוך עליה רוח אירופא ביד חזקה, אך מעיקרא דדינא פרכא ולא סבירא לי כלל כשיטה זו, כי לפי חוג מבטי בימים האלה ובזמן הזה – שהבחורים לא ישהו בהישיבה יותר משלש שנים – לא יהא זווגם של השכלה כוללת ותלמוד תורה עולה יפה ואין התלמיד יכול לזכות בזמן קצר כזה לשני הכתרים; כי אם יבלה עתותיו בלמוד שפות ומדעים תורתו אימתי נעשית? ופוק חזי מה עמא דבר, כי כל הד“רים ותלמידיהם של מאן דעסקין בלמודי הסעמינארען היודעים בשבעים לשון, לא ידעו אפילו צורתא דשמעתתא; ובעוה”ר עוד לא אכשר דרא ברוסיא לכך, שרבנים כאלה, הלומדים כל התורה כלה על רגל אחת יהיו מורי הוראה בישראל, ולא מפיהם אנו חיים… ושפת הארץ שהיא באמת נחוצה לנו, רבים מאתנו ידעו אותה מעצמם, והנשארים שלא ישלחו עוד אליה יד, סוף סוף תפקחנה עיניהם, ואינו כדאי לשאת על זה בקולי קולות, ואדמה כי הסרת טבעת שבה נחתם החוק הגוזר שרבנים ילמדו שפת רוסיא תגדיל פעולתה יותר ממ"ט סופרים. –

האשפוך לפניך שיחי על התגשמות למוד למוד פה, שהכללים נדחו מפני הפרטים, ועל חסרון ידיעת התולדה והשתלשלות התורה? הנה שמעתי מאחורי הפרגוד שכבר נגעת אתה בשאלה זו ואינני רוצה להפוך עמך בחררה, ומה גם שבטרם נעיר על הלמוד ההגיוני, עלינו להעיר על הלמוד הפשוט שהוא בלי סדרים. כל מי שנהירין ליה שבילי הישיבות שהיו לפנים בישראל, יראה שלכל ראשי הישיבות היו שיטות מיוחדות בדרכי הלמוד, כל אחד לפי דרכו ולפי העוגה שעמד בתוכה; אבל בהישיבה הזאת אין כל שיטה בלמודים, אין סדר למשנה ולא נגבלה כלל בהגבלות ושיעורם; כל מי שבא לכאן ללמוד חפשי הוא לנפשו ללמוד מה שלבו חפץ ואין מנהל ואין משגיח ומעורר, ואין מי שיורהו מה לבחור, מה לקרב ומה לרחק ובן הישיבה לא ידע עד כמה יד היריעה מגעת.

אברר דברי! בכל הישיבות ובתי הספר יש הגבלות ושעורים, והתלמידים ידעו שיעור הידיעה הנחוצה להם ובכמה שנים ישיגוה, אבל בני הישיבה בפה אינם יודעים גבול למודם ובאיזה זמן ישיגוהו ומתי יעזבו את הישיבה. הישיבה היא רק כבית אוסף ללומדים שונים, אשר כל אחד ואחד הוא עולם בפני עצמו ואין כל יחס והצטרפות ביניהם ואינם נאגדים בסדרים כוללים, רק כל איש הישר בעיניו יעשה, ולפיכך דרכי הלמוד אבלות ורבים מן הלומדים פה תועים המה. בכל בתי הספר האב שואל לבנו: “בני! עד מתי תשב בבית הספר?” ופה הבנים שואלים את האבות: “אבא לאימתי אשוב לביתך?” הדברים האלה שדברתי קצרים וצריכים ביאור, אך אין השעה פנויה לי עתה, ובמכתבי הבא אבאר לך דבר זה, רק בתנאי קודם למעשה שתשלח לי מארקעס לפה, כי לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא…


ב

כבוד ידידי החכם השלם וכו' וכו'.

בשולי מכתבך תבקשני “שאשיר לך משירי ציון הערבים”, ולכן כאשר תקרא מכתבי זה אשר ראשו ורובו נעוץ רק בעניני הישיבה, תסתכל בי ותשאלני שאלתך הישנה: “הכי אין לנו בעולמנו אלא ד' אמות של הישיבה? ולמה זה באמת יגעו עניניה אל לבך, אם אתה עומד מחוצה לה? והמשל אומר: ברחוק העינים ירחק הלב”. אבל אותו איש שלומד בה ומסתכל עליה באספקלריא מאירה, הוא בכל עת שיבא עט וגליון לידו, יימא בה מילתא ולא יוכל לטפל בענין אחר כלל ולא מבעיא לשיר בשירים. – “מעשי ידינו טובעים בים – ואנחנו נאמר שירה!”

אמנם כן רוב בני הישיבה טובעים בים דמיונם, יען כי יד עליונה לא תנהלם בדרך אשר הם הולכים עליה. בנוהג שבעולם בכל בתי הספר, שכל מי שבא לשם ללמוד, תקדמהו מחשבה ברורה ומטרה מסוימת ויודע הוא לאן הוא הולך ואנה פניו מועדות; אבל מי שבא לכאן, אפילו אם כבר עברו עליו עדן ועדנים, עוד לא ידע מה מלאכתו, וכל היום הוא שקוע בדמיונות כוזבים. הדמיון שהוא נר לרגלם, היום אומר להם: עשו כך, ולמחר – עשו כך, ובתוך כך יפזרו כחותיהם להרבה דברים ולבסוף נמצא בן הישיבה קרח מכאן וקרח מכאן.

כך דרכו של בן הישיבה: היום הוא נעשה מתמיד גדול גבור ונורא וישתדל להיות בקי, לפי שהכל צריכין למארי דחיטי. כיון שרואה שהבקיאות היא מלאכה קשה וכבדה, הוא מחליף את הבקיאות בחריפות ויאמר לנפשו: “סיני ועוקר הרים – עוקר הרים עדיף”. לאחר זמן כשהוא רואה שגם בזה לא יראה סימן ברכה, הוא מתהפך למשכיל. המפתח אל ההשכלה הוא הדקדוק, ולכן יתחיל ללמוד ספר דקדוק; יעשה תורתו עראי והדקדוק קבע, פותח ב“מורה הלשון” ומסיים בה“תלמוד לשון עברי” ובינתים יקרא בספרי רייכערזאן, שטייבערג וכו', ומתוך הערבוביא הגדולה לא ישאר בידו כלום. כיון שהוא רואה שאינו מצליח בדקדוק, יתחיל ללמוד תנ“ך; היום הוגה במפרש זה ולמחר במבאר אחר, ואח”כ יחל להגות בספרי השכלה. היום קורא ספורים ולמחר מחקר או תולדה, ואין סדר למשנתו. וכיון שנעשה לקורא יתפוש גם אומנות הסופרים, ובדחילו ורחימא הוא כותב מאמרים אחדים ושולח אותם אל הרידקטורים העברים ומבקש אותם בכל לשון של בקשה שירחמו עליו… אבל הרידקטורים – אכזרים המה ולא ירחמו. והנה עברו ארבעה שבועות ומאמריו צללו בים הנשיה. בכל יום ויום ירוץ הבחור העני אל תא הרצים, וממילא מובן שבקבלו את מה“ע יקרא מקודם את התוכן והנה אין קול ואין קשב! ככה תכלינה עיניו מרוב תוחלת ממושכה. ומה יעשה הבחור האביון שהתשוקה לכבוד סופרים גברה עליו, שכל באיה לא ישובון? הוא לוקח שבע פרוטות האחרונות וקונה לו מארקע וכותב עוד הפעם אל הרידקטור, אולי יחוס, אולי ירחם… האח, בא גד! בשו”ת כתוב לאמר: “לפלוני בוו… מאמריך לא יצלחו לדפוס”. כיון שרואה שכך עלתה לו בשדה הספרות, מיד הוא כועס ומקלל את הרידקטור ואת הספרות גם יחד, ותיכף ומיד הולך אצל המוכר ספרים וקונה לו ספר המלים של שטיינבערג, והסופר העברי הזה מתחיל ללמוד שפת רוסיא, ואגב אורחא גם משפת אשכנז לא ינח ידו. ואחרי אשר עברו כששה שבועות מאז החל לשקוד על למודיו החדשים יומם ולילה ועדיין לא ידע בם בין ימינו לשמאלו, אז הולך הוא לבית הגמילות חסדים וממשכן את הספרים הרוסים וקונה לו ספר “יסודי חכמת השיעור” ומתחיל ללמוד מאטהעמאטיק גם ידיעות הטבע, ואח“כ נותן גט פטורין לכל הידיעות החצוניות ויהיה עוד פעם למתמיד, מסתכל במפרשים ובשו”ת, מלקט מאמרים ומגבב דברים ומתחיל לכתוב תורה! ובאחרית הימים, בחפצו לפנות לבו לבטלה יהיה “לאומי”. – ומי אשם בזה? עוד לאלוה מלים; אבל קצרה היריעה מהכיל ועוד חזון למועד!


ג

וואלאזין. – כבוד ידידי החכם הנכבד וכו' וכו' וכו'

במכתבי העבר הצגתי לפניך טופס מבן ישיבה הגון המתהפך ככרום זולות לכמה גונים, ושמא יעלה על דעתך, כי רוב בני הישיבה המה פרצופים כאלה, לכן אומר לך, כיש שוטים שמקלקלים כאלה לא רבים הם; ובין בני הישיבה נמצאים אנשים שלמים, אשר שכלם כבר נתבשל כל צרכו, אנשים אשר יש להם שיטה קבועה שלא יחליפו אותה באחרת. ומלבד המצוינים הגדולים אשר ישנם בד' אמות של הלכה שיעפילו לעלות על תועפות הר התלמוד ולבא למרום קצו, ישנם רבים הבקיאים בידיעות חיצוניות ובלשונות שונות, אנשים הדורשים במה למעלה ובמה למטה, מה לפנים ומה לאחור.

הנה שם בירכתי בית הישיבה אברך אחד קטן ודל יושב ועוסק בתורה. עצמותיו שופו ולחייו קומטו בלא עת, אבל בבית חומר הרעוע הזה תסתתר נפש נעלה ונשגבה ובמצחו המלא קמטים שוכן שכל חד ועמוק היורד ונוקב עד התהום. האברך הזה כבר השיג סמיכה על כל מקצועות ההוראה, ואלו רצה לעשות תורתו קרדום לחפור בו כבר אכל פירות בעתו בהאי עלמא… אבל הוא בורח מן השררה, כי נפשו חשקה בתורה, והנה הוא שוקד על דלתותיה יום ולילה. אמנם התורה איננה בעיניו רק חלק ההלכות לבד, הוא גם במופלא ידרוש; הוא יחקור במעשה מרכבה ובספר יצירה, גם יבוא בסוד אלוה… כל ספרות הפילוסופיא שגורה על פיו ונהירין ליה כל שבילי הפילוסופיא היונית כשבילי עירו, וכל החקירות הרמות אשר תעלינה על לבבו יערוך על הגליון ובכשרון נפלא יעריך על פרי מחקרו, ובסדר נשגב ובעמקות נוראה ונשגבה, עד כי בקראנו בם נדמה כי ספרי שלמה מיימון אנחנו קוראים. הפילוסופיא לא תביאהו לידי ספק ויאוש; היא רק מזון לנפשו, יען כי לא פסקה אצלו שלשלת האמונה, והוא ירא וחרד לדבר ד' וזהיר במצוה קלה כבחמורה.

בעת אמירת השיעור עומד בקצה המחנה בחור קטן ויתפלפל עם הראש ישיבה. עיניו טרוטות ובעצמותיו שולח רזון, גם כבד פה הוא, אבל כאשר נתרגל להבין שפתו, נמצא בתוכו שכל גאוני וידיעה רבה בכל הספרות התלמודית. כל הלכה והלכה ינתח בשכל ברור וחד ויראה יסודותיה ותולדותיה ויברר באופן מאד נעלה את כל שיטות התנאים והאמוראים עד כי נתפלא, מאין באה ידיעה רבה כזו לבחור צעיר שעוד לא הגיע לעשרים שנה? ואני היודע ועד, כי ביום בואו אל הישיבה, זה שלש שנים, לא ידע מה דקאמרי רבנן.

הישיבה נפחה בקרבו רוח ההתמדה, כי קנאת סופרים אכלתהו, ולפי שיגע הרבה מצא הרבה. והוא לא יחיד הנהו כי רבים כמותו. –

בהשקפה ראשונה מכתבי זה עם מכתבי העבר הם כתרתי דסתרי אהדדי, אבל יש צד השוה בדבר. אנכי אומר כי אין סדרים בהישיבה וכל אחד עזוב ביד המקרה – ולכן רבים מצליחים ורבים תועים בדרכם כמקל הזה של סומא. הישיבה היא מקום מוכשר להשתלמות והרבה מעלות שהתורה נקנית בהן ישנן בתוכה, אבל חסרון אחד יש בה והוא: העדר הסדר; ולוּ היו בה סדרים נכונים, כי אז, לפי ראות עיני כל מבין, היתה באמת לישיבה מרכזית, אשר ממנה תצא תורה לכל ישראל. ומדוע באמת לא יעשה בה קברניטה סדרים? שאלה זו יש בידי לפרקה – אבל עתה עתותי מדודות; המתן לי עד מכתבי הבא.


ד

כבוד ידידי הנכבד וכו' וכו' וכו'.

את מכתבי הקודם סימתי בשאלה קשה על הקברניטה של הישיבה; “מדוע לא יעשה בה סדרים?” וזו באמת שאלה קשה ונכבדה היא, כי למה זה לא יעשה בה רבנו סדר ומשטר? האם עיני מרן אינן רואות מה שתלמיד ותיק כמוני עתיד לחדש? גם אתה ידעת שרבנו אוהב את הישיבה אהבה עזה, רשפיה רשפי אש שלהבת־יה וכל ימיו הוא מקריב את נפשו לתועלתה ומוכן הוא לבא באש ובמים בשבילה, ואיככה יוכל להתאפק בראותו העדר הסדרים אשר בישיבתו הרמתה בעוד שיש לאל ידו לתקן? הן אמנם לא נוכל לכחד, כי גם המיסד הראשון של הישיבה לא תקן בה סדרים מסוימים ויעזבה בידי המקרה; אבל הן לא כימים הראשונים ימינו אלה.

לפנים בעת אשר רוב האומה הישראלית לא זזה עוד מן העוגה הישנה ואהבת התורה ויראת שמים היו נשרשות בלב כל יהודי ויהודי, אז סדרים בישיבה של תורה היו אך למחסור, כי כל מי שבא בתוכה שקד על דלתותיה בנפש חפצה ובלב מרגיש. הלומדים לא בקשו מטרה ללמודם, הלמוד בעצמו היה אצלם המטרה היותר גדולה, ולפיכך עלתה הישיבה למעלה ויצאו ממנה לומדים מצוינים וגאונים גדולים, גם בלי סדרים מיוחדים וחשבונות רבים. אבל עתה בטלו האשכולות האלה, בטלה ההתמדה, בטלה אהבת התורה (ברוח הקדמוני)! עתה יבוקש מטרה ותכלית, עתה יש שכלה מזויפת (?), שמעורת את העינים; ולכן דרושים עתה סדרים סדרים וחוקים קבועים בלמוד התלמוד. וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה?

אמנם מי שיודע את רבנו שהנו ירא וחרד לדבר ה', ועם כל השכלתו הוא זהיר אפילו בקוצו של יוד ומבכּר את הישן על החדש, הוא לא יתפלא עליו מדוע, עם כל היותו איש המעשה בנוגע לשימת סדרים הוא בשב ואל תעשה; כי הסדרים המה בני החדשות, והחדש אסור ליה מן התורה. – זאת ועוד אחרת. בעת הזאת ישנם רבים מאדירינו אשר ידרשו ממרן ביד חזקה לקבוע סדרים חדשים בהישיבה, סדרים אשר המה באמת יתר מן המדה הדרושה, ובצאתם אל הפועל יבולע אל כל הישיבה וקערתה תהפך על פיה… ולכן מוכרח הוא להחזיק ברסן הישנות, ובזה יצטדק לפניהם, כי ירא הוא לשלוח יד בקודש, ואם יעשה בהישיבה סדרים פנימיים בעניני למוד התורה, אז יהיה להם פתחון פה לבקש יותר…

התעמוד תשובה זו בפני הבקרת? על השאלה הזאת אנסה להשיב במכתבי הבא.


ה

וואלאזין. – כבוד ידידי החכם הנכבד וכו' וכו' וכו'.

במכתבי הקודמים נגעתי בהרבה ענינים על אדות הישיבה ובכלם סתמתי ולא פרשתי כהוגן; ולא עוד אלא שלא קימתי מה שהבטחתיך במכתבי הרביעי להשיב על דברי הרב הקורא תגר על התקונים בהישיבה, והחילותי לדבר בענין אחר לגמרי. ואתה תתמה על ערוב פרשיות זה שבדברי, ושואל אותי מדוע דולג אני מענין לענין וכותב בערבוביא?

אבל ידידי, הטרם תדע כי כך היא דרכה של תורה שאין מוקדם ומאוחר בה? נהירנא כי אחד מגדולי רבי המשכילים, שד“ל שמו, באחד מספריו מתפאר בזה שאחת מתכונות חכמי ישראל הוא העדר הסדר ובלבול הענינים, והקפידה על הסדר ועל עריכת הענינים היא מתכונות חכמי יון שהוא קורא לה אטיציזמוס, ותנא דמסייע ליה רב אחר של המשכילים בעל “תעודת ישראל” (אל תחליפנו ב“תעודה בישראל”) שגם הוא קובע מסמרות בדבר זה ומוסיף עוד שגם הערמומית והעקמומית שבלב היא תכונה מורשה קהלת יעקב אשר בה יתפאר ישראל. אלו ידעו ראשי ישיבתנו דעת רבי המשכילים האלה, כמה כיכרי דנרד היו נותנים למארי דיכי! מובן מאליו שאני עברתי על הספרים ההם בחפזון בהמקום שאסור לעסוק שם בדברי תורה, ובא וראה שאין לך שער של טומאה שלא נשתקצו שם ניצוצות של קדושה. ואתה ידידי איש חמודות סתום וחתום הדברים ואל תגלה סודי זה ברבים, פן יגונב הדבר אל הממונה על החלוקה שבישיבתנו ויצא לי מזה הפסד מרובה. ואם שד”ל ובעל “תעודת ישראל” כך, שמעולם לא היו בישיבת וואלאזין, עאכ"ו בר בי רב כמוני שראשו ורובו שקוע בסדרי הישיבה וערבוב דברים וערבובא דרישא הם כמעט מן הדברים שהוא מחוייב בהם ומצווה על שמירתם! הטרם תדע דרכו של בן הישיבה שהוא כהדין טפזא המנתר ממקום למקום, היום קאי במסכתא זו ולמחר במסכתא אחריתי, ולאו בכל שעתא ושעתא מתרחיש ליה למגמר ענין שלם בסדורו, וזה יען אשר לא ידע את עתו ומטרתו, לאן הוא הולך וכמה ישהה בדרך הליכתו. וגם אני אינני יוצא מן הכלל, כי גם אני מן התועים בדרכי החיים. זאת ועוד אחרת. הן לא על ענין אחד או שנים יש לי לדבר במה שנעשה בהישיבה; בכל פנה ופנה שאנחנו פונים מוצאים אנחנו דברים הרבה לדבר בם ולהעיר עליהם, על כן קשה לי לעוּג לכל ענין עוגה מיוחדת ולשום לו מדור בפני עצמו, ואין טוב לי בלתי אם להכות בפארור ולשים לפניך כל אשר יעלה המזלג.

הנה גם היום כאשר לקחתי את עטי לכתוב לך מכתבי זה עלה במחשבה לפני לבאר ולפרט לפניך את כל הענינים אשר נגעתי בקציהם במכתביי הקודמים, והנה בא בן ישיבה אחד והביא לי שני ספרים שנתיים למקרא, את “הכנסת ישראל” ואת “הכרם”. נסתכלתי בתוכן הענינים והנה האח! שניהם מדברים על אדות וואלאזין. מאליו מובן כי קודם כל מהרתי לקרוא את המאמרים ההם, אכלתי את שתי המגלות בבת אחת, ויצא לי עוד הפעם ערבוב דברים ומאכל תערובות.

ה“מי שעתיד להיות רידקטור”, ר' יצחק הכהן קוק, במאמרו הוא רק קושר כתרים לרבנו נצי“ב שליט”א, ואם אגע בדבריו אפילו כל שהוא הלא יאמרו עלינו: רבם דקרו!… יותר מזה פעל עלי מאמרו של ה' יב"ם (“עולם האצילות” בהכרם), לפי שהוא נחית יותר לעומקא דדינא ומעביר על פנינו תמונות ופרצופים מן הישיבה בקומתן ובצביונן כבאספקלריא המאירה. העבודה שבשעה שקראתי את התמונה הראשונה המתארת לנו בחרט נאמן את ענות הבחור האומלל, בכיתי במר נפש; כי לב יודע מרת נפשו ומי חכם כבעל הנסיון, ומי בעל נסיון כמוני בר בי רב? ברם זכור אותו הצייר לטוב! אבל באחת שגה, כי עשה כדרך התגרים המראים בתחלה את הסחורה המשובחת. הנה הוא הציג את התמונות היפות אשר בין בני הישיבה ומן הרעות והגרועות עלים עיניו, וחובתו היתה להראות גם את הבר גם את התבן, למען אשר ידע הרואה כי אין התבן בא לא מפני שאינם בוררים את הפסולת מתוך האכל, ואם יתן בעל הגורן אל לבו לזרות ולהבר, יהיה התבן כתבן לפני רוח וכמוץ גנבתו סופה.

האמנתי כי מאמרו של ה' יב“ם יפעל איזו פעולה ויביא תועלת כל שהיא לתקון סדר הישיבה, והנה בא בעל “הכרם” בעצמו והקדיח תבשילו של ה' יב”ם והפך הקערה על פיה1. ולפי שבעל “הכרם”, לא שאף אוירא דוואלאזין לכן הוא מעוות את הדין ומוציא משפט מעוקל. שארי ליה מאריה! אבל בכלל מוצא אני קורת רוח מפלוגתא זאת, כי מניה ומנה תסתיים שמעתתא. לפי דעתי כל מי שיש בידו לדבר באותו הענין ושותק הרי הוא עתיד ליתן את הדין2. לא הרבה ישיבות יש לנו כישיבת וואלאזין, ואולי היא היחידה בתור ישיבה מרכזית לכל ישראל לתורה ולתעודה, ולכן החובה לתקן את בדקיה ולגדור פרצותיה; וכל הרואה ויודע את המגרעות אשר בה מחויב להכריז עליהן ולעורר עליהן את דעת הקהל, כדין מלקטי עשבים ומניחים אותם במקומן כדי לעורר עליהם רחמים. עוד יש לי הרבה להגיד בזה, אבל כבר נשף יממא ואתא לילא, והגיע זמן להדליק את הנר ובידי אין לפורטה אפילו שוה פרוטה לקנות בה נר או כל דבר שמדליקין בו. לכן אחשוך יתר דברי ליום מחר עד שיעלה עמוד השחר, שאנחנו יכולים להשתמש לאורו חנם אין כסף.


ו

כבוד ידידי הנכבד וכו'

אתמול כתבתי אליך מכתב ואת העיקר שכחתי לכתוב לך, בלי ספק קראת במ“ע הצפירה (ברבע האחרון משנה שעברה) את הידיעות מוואלאזין שהן תרתי דסתרי אהדדי. האחד כותב כי נוסדה בוואלאזין חברה לחכמת ישראל ותולדתו, והחברים עתידים להתאסף בלילות הארוכים אחרי גמר זמן הלמוד בישיבה לבית אחד מן הבחורים המצויינים הבקיאים באותו דבר, והוא ידרוש לפניהם בחקר תולדות ישראל וספרתו; והשני (הוא המזכיר של הישיבה) מכחיש את הידיעה הזאת וטוען להד”ם ואומר, כי אין כאן לא חברה ולא אספות, ואין כל שייכות לבני הישיבה עם חכמת ישראל; ובלי ספק תחפוץ לדעת איזה מהם יצדק ובדבריו ואיזה יכזב, לכן הנני מודיעך כי אלו ואלו דברי אמת הן, והא לן והא להון…

אנחנו בני הישיבה המעטים כשבלים בודדות בעמק רפאים שיש לנו ידיעה כל שהיא בחכמת ישראל ובתולדתו יסדנו לנו באמת אגודה קטנה לחקור בתולדות עמנו ובספרתו; ואולם רוב בנינם ורוב מנינם של בני הישיבה אין להם באמת כל מגע ומשא בחכמת ישראל ובידיעת קורות ימיו והשתלשלות ספרתו. ובשעה שכתב המזכיר את דבריו כבר נתבטלה באמת אגודתנו במצות רבנו ומורנו הנצי“ב שליט”א, והרבה מן הנותנים ידם לדבר כבר שקלו למטרפסיהון… ההשכלה מותרת בוואלאזין והראש ישיבה איננו מוחה בזה כל כך, אבל ליסד לזה חברה לא יתכן בעיניו. ואם כי אני, לפי עניות דעתי לא נהירא לי דבר זה ולא סבירא לי כותיה, מ"מ ליפלוג עליה מסתפינא; כי אם גם יהיו דברי מחוורין כשמלה ואראה בראיות ברורות כי הדין עמי, הלא לא יפסקו הלכתא כוותי ולא יקבעו אותה הלכה למעשה, על כן אמרתי למה זה הבל איגע? ולכתוב הלכתא למשיחא או משום דרוש וקבל שכר אי אפשר, ובפרט כי אין איש משלם שכר בעד הדרישה, על כן מוטב לי שאפרוש מדבר זה אולי אקבל שכר על הפרישה.


ז

בכל מכתבי הקודמים דברתי רק אדות הישיבה וסדריה בכלל ולא כתבתי לך דבר על אדות מצבי הפרטי, אעפ"י שבכל מכתביך אלי אתה מבקש להשמיעך את שלומי; ולמה זה אמנע ממך את אשר אתה מבקש בהיות לאל ידי? האמן לי ידידי כי יותר ממה שרוצה אתה לינק אני רוצה להניק, אך גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה בר־בי־רב בעולם, כי קשה עלי כקריעת ים סוף לדבר באזניך על אדותי, יען כי יודע אנכי כי אם אגלה לפניך אפילו כמחט סדקית תהיינה עיניך זולגות דמעות, והכתוב אומר אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, אבל בשמועות רעות הוא אומר: אל תעמוד בדבר רע, ואומר: מוציא דבה הוא כסיל.

אבל מכיון שכפית עלי את ההר במכתבך האחרון ואמרת כי אלו לא אודיע לך קושט אמרי אמת ודברים מחוורים כשמלה על אדות מעמדי לא תאמין בי עוד, ותאמר בלבך כי מה שאני מבליע לך לפרקים בין השיטות כי אין לי פרוטה להדליק את הנר או לקנות חותם בית הרצים – אינו אלא משל ואינני אומר דברים אלה אלא דרך מליצה כדי להתנאות בם לפניך, לפי שיאה עניותא לישראל, לכן אמרתי אצא הפעם מגדרי ואבטל רצוני מפני רצונך, ואודיע לך שמץ דבר ממעמדי המורה מאד, ובפרט שאין אני יחיד ומיוחד בעניי, כי רבים בחורים כמוני בבית הישיבה, ותוכל לדון מן הפרט אל הכלל וחזר הפרט להיות כלל.

אם אומר לך כי חי אני חיי צער, פת במלח אוכל ומים במשורה אשתה ועל הארץ אישן בשעה שאני עמל בתורה כל יומי ומקצת מן הלילה, הנה לא יהיה הדבר הזה לפלא בעיניך, אחרי אשר קבעו חכמים מסמרות בדבר כי כך היא דרכה של תורה. אבל החכמים אשר שמו והכינו לנו ישימון דרך זה לא ידעו עוד ענוי קשה ומר אחד שאנחנו הבחורים בני העניים מתענים בו ושאינו נכלל גם בחמשת הענויים שאנחנו מצווים עליהם ביום הכפורים. החכמים ההם זכרונם לברכה חיו בארצות החמות ולא ידעו קרה וקרח ולא טעמו טעם של כירה שלא הסיקוה ביומא דאיסתנא, בימים שהקור הוא מבן עשרים מעלות ומעלה. ואני – מלבד כי מלבד שמקיים אני כל הדברים האמורים למעלה שהתורה נקנית בהם, מלבד שלחמי צר ומימי לחץ ובגדי קלים מסובין והרואה אותם בימות הגשמים נדמה לו כאלו רואה הוא כעין כברה בים, עוד הנני דר באושפיזא רעה ובעלת הבית היא אחת מן הנשים ששמונים כמותן תלה שמעון בן שטח באשקלון ביום אחד, וכשאני שב בלילה אל האושפיזא, אל חדרי הצר שעל פי דין הוא פטור ממזוזה לפי שהוא פחות מד' על ד', מוצא אני כי את התנור לא הסיקו, אין גחלת לחמם אוּר לשבת נגדו, והקור הגדול כגבינה יקפיאני ושיני דא לדא נקשן. הלחם היבש שבעלת הבית שמה לפני על השלחן מלא נקודים ומכוסה בגלוד של כפור, והתבשיל שהיא שופתת לפני, מרק שבולת שועל עם תפוחי אדמה, הוא כל כך מלוח וגרוע שאפילו עשו בשעה שהיה הולך למות לא היה מוכר במחירו את בכורתו. בתחלה היה דבר טוב אחד יוצא מן המכה הזאת אשר לא כתובה במשנה ששנו לנו חכמים: כי מחמת הקור היו הפרעושים והיתושים מתמעטים והיו מניחים לי לישון, ועכשיו כיון דדש דש, ויחדו ובאו גדודים ויסולו עלי ארחות אידם, ולא עוד אלא לפי שנפשם מרה גם הם מפני הקור והצנה יתמרמרו אלי ביתר שאת ויתר עז וימוצו את דמי החם, למען אשר יחם להם וישיבו את נפשם.

יש אשר אשכח את רישי ואתגבר על עמל אנוש ונגעי בני אדם אלה ואבליגה מעט, ואני יושב בחדר המקֵרה הזה והוגה דעות וחושב מחשבות ורואה חלומות בהקיץ, עולה שמים ויורד תהומות בפלפולא דאוריתא, או בחקירה עיונית ומדעית, ופתאום תתפרץ אלי המכשפה הארורה ההיא ותקללני קללה נמרצת על אשר לא שלמתי לה עוד דמי דירה ושכר שולחני בעד החודש האחרון, ובקול רעמה ושאונה היא מהרסת את כל מגדלי אשר הפרחתי לי באויר ואני נופל מאגרא רמא לבירא עמקתא ונפשי ברעה תתמוגג.

הנה כי כן הוא מעמדי וארחות חיי כמעט יום יום; ועתה העוד יעמוד לבך אם תחזקנה ידיך לשאול בימים הבאים את אשר אני עושה?

וכל זה בשביל שבחור הנני, דאלו נסיבנא בארביסר הוה עדיפנא. אלו היו קוראים לפני אברך, אולי הייתי לובש בגדי שש והיו נותנים אם לא רביד זהב על צוארי לכל הפחות חלק יותר שמן מן החלוקה; ואם לא היו מרכיבים אותי במרכבת המשנה ונתון אותי על כל ארץ מצרים, לכל הפחות לא היו מרקיבין אותי בכל הענויים המנויים בהמשנה שבאנות ונתון אותי בלוּל של תרנגולין זה שאני נתון בו עתה.

וכי בשביל שאני בחור הפסדתי? אמנם כן הפסדתי והפסדתי. אני הנני חשוב גדול אצל רבנו הנצי“ב שליט”א, לפי שמתמיד גדול אני ולא אפנה לבטלה אפילו רגע אחד, ונפש רבנו יודעת זאת מאד, ובכל זאת כאשר הרים הנדיב ר“י בראדסקי כ”ה אלף רו"כ לקרן קימת להספקת עשרה לומדים מן הישיבה, זכו להיות מצטרפין למנין הזה רק “בעלי טליתים”, ואנכי צעקתי במר נפשי אל רבנו וקולי היה כקול קורא במדבר…

איה אלהי המשפט?!

הא לך מעמדי ודרך חיי אשר נכסוף נכספת לדעתו; ואם עתה עליך תשתפך נפשך ותצטער בצערי ותמר עלי כהמר על הבחור – לא עלי תלונתך, כי אתה הסבות בכל אלה ולא אני.

היום תארתי לך את מעמדי החמרי ובפעם האחרת אשים לפניך את מעמדי הרוחני והמוסרי, למען אשר תהיה תמונתי, תמונת הבחור בישיבת וואלאזין, מרוקמת על היריעה לפניך צורה תמה, בקומתה ובצביונה, מנפש ועד בשר ולא יחסר בה מאומה.


ח

במכתבי העבר הבטחתי לתאר לפניך את מצבי המוסרי, והנני למלא את דברי. מן היום אשר נסעת יצאת מזה קניתי לי אני בקיאות רבה בסדר נזיקין ונשים; לא בקיאות חיצונית ושטחית כהנהו בקיאים במרחפים על פני הענינים ואינם יורדים לעומקם, המסתפקים באותיות פורחות לבדם ואינם שליטים ברוח אשר נוססה בם ובמאור שבהם, כי אם עמלתי לעמוד על אופין של הדברים ועל שיטת התלמוד בהלכות אישות ובדיני שלי ושלך. ברם זכור אותו איש לטוב ורב האי גאון יצחק יעקב ריינס שמו, כי בספריו ההגיוניים פקח את עיני ונפח בי רוח בקרת והסתכלות, לנתח כל הלכה והלכה עפ"י דרכי ההיקש וההגיון. גם קניתי לי ידיעה רבה בהאגדה ובמדרש ובדרכן של חכמים.

ולפי שבכל זאת ראשי ורובי שקוע בד' אמות של הלכה, לכן הוכרחתי לצמצם העיון והעסק בלשונות ובמדעים. מן הספרים החיצונים שבאו לידי לא הספקתי לקרוא לפי שעה בלה“ק רק את הספרים “דור דור ודורשיו”, “חקר אלוה”, ו”קורות הפילוסופיא החדשה", ובלשונות העמים קראתי את ספרי באקל וספענסער, גם חזרתי על ספרי הקלאססיקער האשכנזים והאנגלים, וביחוד נמשך לבי מאד אחרי המלט, יציר דמיונו של שעקספיר, כי לרגלי מצבי הרע הנני עצבן גדול ובעל מרה שחורה מאד כמהו; וכל עוף למינהו ישכון ובן אדם לדומה לו.

ובכן מקדיש אנכי את נפשי, את מבחר ימי ואת חלבי ודמי על מזבח התורה והמדע, ומה תהי אחריתי? היש שכר לפעולתי?

שכר לפעולתי?! אבל האם כל המקדישים את נפשם כמוני וכל מאן דעסקין באוריתא הם משמשים את הרב על מנת לקבל פרס? האם לא בן צעיר אני להגוי הגדול ההוא אשר עליו נאמר" ונתתיך לאור גוים" והוא בעצמו הולך קודר כל ימיו וטובע בים צרותיו?…

פתחתי בכד וסימתי בחבית. נגעתי בסדרי הלמוד, בסדרי החלוקה, בפרצופי הישיבה, במצבי הגשמי והרוחני, וסימתי בשאלת כלל האומה. הנה עוד הפעם עירוב פרשיות לפניך. לכן אבטיחך כי במכתבי הבאים אברר לך בהרחבה כל הדברים אשר נגעתי בהם עד כה רק בקצה עטי. אם אתמהמה חכה לי.

עיקר שכחתי, כנהוג: ככלותי את מכתבי זה בא לידי מ“ע “המליץ” שאני קורא אותו לפעמים בהחבא וראיתי כי כבר נשמעו דברי בין החיים… ואעפ”י שלא נתתי לך רשות על זה לפרסם את דברי בכ"ע, בדיעבד חמה אין לי עליך, כי ידעתי כי כוונתך לטובה ואולי באמת יפעלו דברי “מסיח לפי תומו” כמוני איזה פעולה לטובה, והיה זה שכרנו את עמנו.


ט

וואלאזין. – ידידי היקר!

ממכתבך האחרון שמעתי שמכל מכתבי אשר ערכתי אליך עד כה על אדות ישיבתנו לא עלתה עדיין בידך להוציא משפט ברור מה המה התקונים והשנויים הנחוצים שיעשו בהישיבה; וזה לפי שאני אוחז במכתבי תמיד בלשון קצרה, כפי מדת הזמן הפנוי הנשאר לי מתלמוד תורה לעריכת מכתבים. על כן אמרתי משום עת לעשות לה' כו' אנסה נא הפעם להאריך מעט ולהשתדל לברר לך הדבר כדי שתוכל לעמוד על מצוי הענין ואוכל גם אני לשמוע משפטך על משפטי; אם צדקתי – אשא ראשי, ואם רשעתי – אללי לי!

חולקין כבוד לרב תחלה, ועל כן קודם כל אשוב לתשובת רבנו שהבאתי במכתבי הרביעי. הרב אומר כי “רבים מן האדירים ידרשו מאתו לקבוע סדרים חדשים בהישיבה, והוא מתירא שאם יעשה בהישיבה איזה סדרים פנימיים בעניני למוד התורה יהיה זה פתחון פה להמבקשים שנויים לבקש יותר”… ואזכיר בתחלת אזהרת חז“ל על פסוק לא תגורו מפני איש – לא תאגרו דבריכם מפני איש. ואם בשעת הגדת השיעור בהישיבה אני אינני נטפל להנהו מלחכי פינכא המנענעין ראשם לכל גל ואונים בניזהא דתורא הן הן, כי אם לא אשא פני איש ובמקום שרואה אני שהוא טועה בשקול הדעת אני דן לפניו בקרקע ואומר לו: רבי, כמדומה לי שלא כך הוא המדה! והוא – במקום גדולתו שם אתה מוצא ענונותו, כי הרבה יש בו ממדותיו של הלל – הוא איננו גוער בי בנזיפה אלא שקיל וטרי עמי עד שמעמידני על האמת, או הוא חוזר בו או אני חוזר במדברי; על אחת כמה וכמה כאן, שאני רחוק מן הרב יותר ממלא עיני וקאי בהלכתא גברוותא הנוגעת לא באיזה סוגיא בש”ס או באיזה פשט בתוספות, כי אם באבן השתיה שכל הישיבה משותתת עליה, לא כל שכן שחובה היא עלי לגלות דעתי באזניך, ידידי הנכבד; כי מי כמוך בר סמכא לדון בדבר, להציל דבר אמת ולהוציא יקר מזולל? אני את אשר ישים שקול דעתי בפי אותו אשמור לדבר ואתה תבחר ולא אני.

ביני לבין עצמך אגיד לך, כי לבי מהתת אם באמת רבים וכן שלמים הם האדירים “המבקשים ממרן ביד חזקה לקבוע סדרים חדשים בהישיבה”, כי אם באמת היה זה רצון אדירינו והיו תובעים זאת בפה לא היה רבנו יכול לדחות אותם בקש, לפי שהם, האדירים, נותני לחם הישיבה וספוקה; ואם היו מבקשים רבים ואדירים, ובוודאי הם מסיימים ומגבילים את תביעותיהם בשנויים הנחוצים בסדרי הישיבה, לא היה להרב אפשר להפטר בלא כלום, ואי משום שלא יבואו לבקש יותר מדי היה יכול גם הוא להגביל את ההר ולאמר להם עד פה תבואו ולא תוסיפו, אלא שמע מינה כי – ה“אדירים” לא היו ולא נבראו אלא משל היו; ואם היו ונבראו לא היו אלא בשיעור קטן שבטלים במיעוטם.

וגם אם יש שמץ אמת בשמועה הזאת תמה אני אם רבנו באמת ירא מזאת, כי מי לנו גדול משר ההשכלה אשר כתב וחתם בטבעתו כי בני הישיבה מוכרחים ללמוד ידיעות חצוניות, ובכל שנה ושנה האינספעקטאר שעל בתי הספר בפלך ווילנא בא לבקר ולמצוא מעש אם לא יעשו המלאכה הזאת רמיה; ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג. האינספעקטאר יופיע בהדר גאונו בהישיבה ורואה “בכל מכל כל”, וידיעות חיצוניות מאן דכר שמם? שנים או שלושה בחורים יתרגמו לפניו פרק אחד או סוגיא אחת מן התלמוד בשפה חיה, והפרטים הללו ללמד על הכלל כלו יצאו.

ונניח שאפילו יש כאן מקום לחששא רחוקה שאם יתחילו בתקונים ואמרו לו גמור ואם יפתח הוא להם כמחט סדקית יפתחו הם אח“כ פתחים שעגלות וקרונות נכנסים בם; אבל הניחא בסדרים חיצונים ובידיעות חיצוניות של כוליה עלמא אינם צריכים להיות אלא כדבר טפל בהישיבה; אבל מי מעכב לשום סדרים ישרים ושיטה מסוימת בהעיקר שהכל תלוי בו – בלמוד התלמוד והפוסקים וכל נושאי כליהם? למה לא ילמדו להתלמידים פרק בדברי ימי עמנו, בסדר תנאים ואמוראים, בתולדות החכמים ושיטותיהם, בדרכי המשנה והגמרא ובדקדוק לשון התלמוד כדי שלא יהיו התלמידים טועים בלמודם כמקל הזה של סומא, ומגששים כעורים באפלה, בהשתלשלות ההלכות ובטעמי הגזירות ופסקי הדינים עפ”י מעמד כל בית דין ובית דין במקומו ובזמנו שהיה עומד וחי בהם? מדוע ספו להון להתלמידים את התורה כתורא, בליל חמיץ ומספוא וממלאים כרסם בתורה חשכה ובהלכות של עמעום ואינם מוציאים להם את המאור שבה למען אשר יהנו מאורה ותבוא חכמת ישראל בקרבם בסדר ישר ובשיטה נכונה דבר דבור על אפניו! למה ימסרו להתלמידים את אגדות חז“ל בפשוטם כמשמעם, אשר בהתפתח שכל של התלמיד וראה בהם ספורים רחוקים מן הטבע ודברים נמנעי המציאות ובעט בהם וכחש בהם ויצא עי”ז לתרבות רעה, ולא ישתדלו להסביר להם הדברים עפ“י הרמזים הצפונים בהם שהם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת? כשהם קוראים בתלמוד ובמדרשים, שמות המקומות והערים בעלי החיים והצמחים, המלות המלאכותיות ושאר המלות הזרות הנמצאות בהם הלקוחות מלשונות זרות, מדוע ימששו כעור קיר ולא ידעו בין ימינם לשמאלם בהוראת המלות ההן העצמית ולא יסתיעו בספרי הערכין ואוצרות המלים השלמים אשר יצאו לאור בימינו, כמו ספר ערוך השלם לקאהוט, ספר המלים ללאווי, ספר “בעלי החיים שבתלמוד” להר”ר לעוויזאהן, ספר “הגעאגראפהיא שבתלמוד” לנייבויער, וכיוצא בהם הרבה, שבם כל הדברים האלה מבוררים באר היטב על דרך האמת? למה לא תהיינה סוגיות המשנה והגמרא מסודרות ומבוררות לתלמידי הישיבה בוואלאזין בשיטה ישרה ובדרך הלוכם והשתלשלותם על פי סדר הדורות מעין מה שסדר אותם, למשל ראש הישיבה בק“ק ווינא רבתי הרה”ג ר' אייזיק הירש ווייס בספרו הנעלה “דור דור ודורשיו”? וכפי ששמעתי מספרים עוד יתר מזה עשו ראשי הישיבה ההיא, שאפילו הספרים אשר באוצר הישיבה מסודרים בארגזיהם לפי סדר זמן המחברים והדורות שהיו בהם, ספרי כל דור ודור בארגז מיוחד איש אחרי אחיו כדרך הלוכם, ואשר גם מזה תצא תועלת גדולה להמתלמדים לדעת את סדר התפתחות התורה והשתלשלות ספרות הרבנות בזו אחר זו, מעשה דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו? על הדברים האלה והרבה כיוצא בהם אינם אלא סדרים פנימיים ונוגעים רק להישרת שיטת הלימוד, שתועלתם בודאי רבה וכל הבל לא השתכח בהון; וכמה היו תקונים כאלה מסייעים להקל להתלמידים את למודם ולפתוח להם השקפה תכליתית צלולה וברורה על דרכי תורתו הקדושה. ואל תהא השקפה תכליתית זאת קלה בעיניך, דפוק חזי מאן גברא רבה דקא מסהיד עלה, הלא הוא הרב הגאון ר"י ריינעס, הנותן בים התלמוד דרך ההגיון הישר, בספרו “שערי אורה” עמוד א' וזה לשונו: “ההשקפה התכליתית על כל מפעל ומפעל היא רבת הערך, כי היא רק היא יודעת לכון ולדייק בדיוק עצום את השם הנאה והיאה לכל מפעל ומפעל לפי ערכו כו' והיא בעיניה הבהירות והזכות חודרת בעומק כל דבר ונדחקת ונכנסת לפני ולפנים… לגלות המסכה הנסוכה על כל מפעל ומפעל”.

והנה עוד לא כלו הדברים אשר בלבי לשום לפניך וכבר כלה הגליון ואין לי עוד נייר חלק, כי גם את הגליון הזה חתכתי מן הגמרא החדשה אשר לקחתי היום מיד המשגיח, – שרי לי מארי! – לפי שלא היה לי נייר אחר. ולפי שאתה חביב עלי עברתי בשבילך על “מעלין בקודש ולא מורידין”, ובפרט שלפי עניות דעתי מוטב לו להנייר שישתמשו בו לדבר כזה משיכתבו עליו פלפולים והגהות שברובם אינם אלא כתבן שמכניסים לעפריין.


י

ידידי! הנך מתפלא על אשר נתאחר מכתבי הקודם אצלי שהיה ערוך בכל ושמור תחת ידי זמן רב ואני לא אצתי להגיעו אליך אעפ"י שאתה הקדמת לשלוח לי מרקא (חותם הפאסט); אימא לך איזי גופא דעובדא היכי הוה, ותדע כי לא במרד ובמעל עשיתי את הדבר הזה ולא במזיד עברתי על “בל תאחר”.

בשעה שהייתי יושב בחדרי וכותב את מכתבי אליך איקלע לאושפיזא דילי פלוני הממונה, ויהי כאשר ראה אותי יושב וכותב תפוש ברוב שרעפי בקרבי נגש אלי בלאט ויתפוש את המכתב ויגזלהו מידי וינס החוצה. אנכי מהרתי אחריו פתאום כשור לטבח יובל, כי ידעתי כי בנפשי הוא, כי אם יגיע המכתב לעיני הרב, ובפרט לעיני הרבנית, – על דא יוציאוני מבית המדרש כר' ירמיה בשעתו. על כן רצתי אחרי הממונה וסגרתי עליו את הדרך ואבך ואתחנן לו להשיב את הגזלה אשר גזל. ושעה טובה ומזל טוב היה לי כי נכמרו רחמיו עלי ולא הכביד את לבו ויסתכל במכתב ולא כהיל כתבא דנא למקרי, כי הממונה שלנו, בעוה“ר, בלה”ק תש כח כנקבה, ויושט את המכתב לי; ואולם בטרם יסגירהו לידי לחש בקול דממה דקה: “בר בי רב, תן לי סימן!” אנכי אשר כבר למדתי שיחת חיות ועופות אלה, בנתי לרעו מרחוק, אבל מששתי את כל כלי ולא מצאתי מאומה כי אם את המרקא ששלחת לי. ראיתי כי אין דרך אחרת לפני בלתי אם לכפר פניו בכל אשר תמצא ידי, כי לולא זאת אבדתי אבדתי; אמרתי אני אל לבי: אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש! ואתן לו את המרקא וישב לי את המכתב. הוא הדבר אשר אחר את המכתב אתי ימים.

ואם תמצא לומר מה כל החרדה הגדולה הזאת אשר חרדתי? האם כספרד וואלאזין וכהאינקוויזיציאן הישיבה, ובוחני לבבות ושופטי מחשבות יושבים שם ודנין על דברים שבלב? לא ידעתי מה שהיה בספרד ומה שעשו האינקוויזיטארן, אבל את הנעשה פה נפשי יודעת עד מאד ובא ואגלה לך, כי ביום שבא לכאן “המליץ” והביא את “צרור המכתבים” אשר לי נזדעזעה ישיבתנו ת' פרסה על ת' פרסה, ורבנו שליט“א עמד על רגליו ואמר: “מי הוא אשר יגלה סודות הישיבה בין הבריות?” ובראותו כי אין עונה (כי מעלה יתירה יש לבני הישיבה דוואלאזין כי לא לקו במחלת דילטוריא כמו בשאר הישיבות, ואפילו אם יתנו לבן הישיבה כל חללא דעלמא לא ייכול קורצא על חברו), נקיט שני דורונות בשתי ידיו ואמר לשמשיו ולאנשיו העומדים לשרת לפניו: “כל מאן שמשכח לי הדין גליא רזי יהבנא ליה נהלוי”. והנה הממונה איננו נזקק ללשון ארמית כשם שאיננו נזקק ללה”ק, על כן לא ידע את המציאה אשר מצא; עמו היתה ושלחה!

ואדם פשוט כזה אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו – הוא הממונה ועל פיו תשק כל הישיבה. העבודה שפעם אחת אקלעתי לבית רבנו בליל שמורים, הוא בהיפוך אתוון ליל רשומים שרושמין בו סדר החלוקה, וראיתי לרבנו הגדול גחין להדין ממונה גוצא הוא ילחש לו דעתו והשקפותיו על בני הישיבה, יעבירם לפניו כבני מרון וישקול בפלס את מעשיהם ויחתוך קצבה מן החלוקה לכל אחד איש כמעשהו; זה עבר זמן תפלה יפסיד מחצית חלקו בהחלוקה; זה ספרי מינין נושרין מחיקו לא יקח כלום. זה היה באותה עצה (כשערכו אחרים מבני הישיבה את המאמר “ונשים משלו בו” כנגד הרבנית המתערבת בהנהגת הישיבה) יפגם כפגימת הלבנה וחודש שלם לא יקבל חלוקה. זה לא בא לשמוע השיעור, או לשמוע את החומש (?) ילקה ארבעים (כלו' יפחתו לו ארבעים קאפ, מחלקו). את פלוני בן הישיבה מצאו כמה פעמים כשהוא יושב וחושב מחשבות, שמע מינה… לפיכך יפסיד; ובן־ישיבה פלוני מתמיד הוא אבל ראוהו מקבל מכתב מפלוני הסופר – לא לחנם הלך הזרזיר וכו' ובשביל כך יפסיד; וכיוצא בזה הרבה.

ומי זה יראה עדר ה' צאן קדשים מסורים בידי נגהא סמותא, מי יראה איש המוני ומקבל שוחד מושל בבני תורה ומטיל עליהם עונשים אשר לרעב לרעב ואשר לנזיפה ואשר לגרושין – מי יראה כל זאת ויחריש ויתאפק?

ידעתי כי תשאלני מדוע אני קופץ בראש, לכן אומר לך כי מיום בואי הנה וראיתי הסדרים המקולקלים ודמעת העשוקים, נדר נדרתי להוציא את האמת מנרתיקה. ומי כמוך יודע כי כל דברי הם דברי אמת, דברים כהויתם?! והנה לא ערבתי את לבבי לשלוח את מכתבי בדרך ישר אל אחד מכה“ע לפרסמם, לבלי יבולע על ידי זה לבני הישיבה, פן יפקוד עליהם הממונה על אשר הם “מכבסים הבגדים הצואים במקום רואים”; על כן אמרתי אשפוך נא את נפשי לפניך, רעי וגואלי, ואתה תשא בשיחי וירוח לי. ואם אתה פרסמת את דברי ו”הוצאת דבה מן החדר" הרי הקולר תלוי בך ולא בי, וגם לבני הישיבה לא יאונה מזה נזק, כי לא חשוד ראש הישיבה למיעבד דינא בלא דינא ולמנגד את זיגוד בשביל שטוביא חטא.


יא

וואלאזין. – ידידי הרואה ואינו נראה השומע ואינו נשמע!

במכתבי הקודם אתיא לידי לספר בגנותו של אחד ממנהלי הישיבה ולאמר עליו שאינו מבין לשון ארמית ושאוהב הוא לקבל “סימנים”; ולבלי תאמר כי בעל מרה שחורה אני שכל העולם כלו בעיני לבוש שחורים ועטוף שחורים, הריני להעביר על פניך שתי תמונות מאירות ורוחות טהורות הפועלות גם הן בעולמנו הקטן הזה, למען אשר תדע כי עוד לא חשכו עיני מלהבדיל בין האור ובין החשך.

מאד מאד חביב בעיני בני הישיבה המשגיח הראשי הר' ד., אשר מלבד היותו צנא מלא ספרא ובעל מחקר הוא גם בעל מדות מצוינות, עושה מלאכתו מלאכת ה', מלאכת ההשגחה על הישיבה, באמונה ובישרת לבב ובכל זאת הוא אהוב וחביב ונחמד ונעים בעיני בני הישיבה, לפי שמנהגו מנהג תלמיד חכם אמתי, דבורו בנחת עם התלמידים, אינו זורק בהם מרה ואינו מטיל עליהם אימה יתירה.

וגם מעיני האדם הכשר הזה לא נסתר עמל; גם ימיו לא בלי מכאובים וענינו לא לי כעס, וזה בשביל אשר איננו מוצא חן בעיני הרבנית, והרבה פעמים חפצה להעבירו ולמנות אחר תחתיו; אפס כי בני הישיבה לא הניחו לעשות את העול הנורא הזה לאיש הגון כמותו אשר גם טפלי תלוים ביה.

ובשביל כך נראה אצלנו עולם הפוך: הממונה למעלה והמשגיח למטה! יציבא בארעא וגיורא בשמיא! וכל זה בעטיה של בת חוה… חטאו היותר גדול בעיניה הוא, כפי שהיא אומרת בפומבי ואיננה מכחדת, על כי הוא מתנהג בנחת ומדבר רכות עם בני הישיבה. ואולם הוא כחכם אשר עיניו בראשו ורואה את הנולד יודע, כי לעת כזאת בטלו בעלי אגרופין של בית דוד ואין באין עוד בטרוניא על הבריות; ואפילו אם לא היה רואה את הנולד די היה לו לראות את העבר, מה שאירע להמשגיח שקדם לו, שהיה אביר לב ובא בטרוניא ובעקיפין על התלמידים, כי חברו עליו הנהו בריוני דבי מתיבתא (כי יש בהישיבה גם בריוני!) כתרנגולין של בית בוקיא וחטטו אותו עד שהעלה כל גופו חטטין ולאחר שני חדשים נמסר והנהו דקא מחטטי שכבי… ואם תשאלני: ואידך? הרבנית מאי סבירה לה כשהיא דורשת מאת המשגיח שיעמיד עצמו במקום סכנה? – היא סבירה לה דבכל כי האי גונא – יהרג ואל יעבור. ואם תמצא לאמור שהיא רק נאה דורשת ואינה נאה מקיימת? כאן מחויב אני להפוך בזכותה ולאמר שאין הדבר כך, שגם בה פגעה יום אחד מדת הדין, והנהו בריוני דבי מתיבתא עשו נבלה גדולה וזרק אבן בחלונה, ומפני הפחד חלתה ונפלה למשכב והגיעה כמעט עד שערי מות, וכל כך קלקלה השנאה את השורה, שבשעה שהרופאים התיאשו מחייה ובכל בית הרב היתה תאניה ואניה, מצא הרב בהגמרא שלו גליון מונח ועליו כתוב – נוסח מצבה לחרות על קברה.

ובכל זאת לבה עשוי לבלי חת וכאז כן עתה תלך בקרי עם בני הישיבה אשר משכו עליהם קו של חשד בעיניה, וכל מפתחות הישיבה מסורים בידה; וליצני הישיבה אומרים כי גם הגבאי קודם קריאת התורה הוא נמלך בה את מי יקרא לתורה ואת מי לא יקרא, והיא תחתוך קצבה לכל הקרואים, איזה לעליה שמנה ואיזה לעליה רזה. והדבר הזה איננו נמנע האפשרות, ויש לי גם ראיה לדבר, בחור אחד ממכרי, למדן גדול, ערב את לבבו להקשות את אביה הרב הגאון ר' יחיאל מיכל הראב“ד מנאוואהרודאק כשהיה בזה והגיד שהשיעור (כי כך המנהג בזה, כשאורח הגון בא לעיר יכבדו אותו בהגדת השיעור) ועל כל חדוש וחדוש שחידש הרב האורח הביא הבחור ההוא ראיה כי – “איפכא מסתברא”; ועתה הבחור הזה לא יקרא עוד לעלות לתורה זה כשלש שנים, ובודאי כך ירעה עד שיסתאב. וידוע תדע כי דבר זה – מניעת הקריאה לתורה – נעשה אצלנו לדבר קבוע לכל חייבי עונשין, וכל בן־ישיבה המתרשל לבוא אל השיעור ובא בסירוגין יפסיד עליות הרבה. ולדאבון לבי צריך אני לאמר לך כי בימים האחרונים פשתה הצרעת בין בני הישיבה (לא צרעת פשוטה כמשמעה ח"ו כי אם צרעת ההתרשלות לבוא אל השיעור); וטעם הדבר לדעתי במה שבררתי למעלה, בשיטת הלמוד שנתישנה והעלתה חלודה, והרצאת הדברים איננה עולה עוד לרצון לפני אניני הדעת מן הבחורים ואיננה מושכת עוד את לבם בכחה. לוּ הציע רבנו בשיעורו דברים המפקחים את העינים מיוסדים על אדני ההגיון הישר, כמו דרכי ההוראה ואופניה, כללי התלמוד והשתלשלות הסוגיות וכדומה לזה, בודאי היינו עומדים בעת השיעור צפופים, עכשיו שרבנו שליט”א עם כל בקיאותו הרבה בכל הספרות התלמודית העתיקה והחדשה, ישקיע ראשו ורובו של השיעור בפלפול, מעין הפלפול של “שאגת אריה” או “קצות החשן” ושאר גאוני קמאי, שספריהם מצויין בידנו, או כשהוא מרצה פרשה בחומש “ע”ד הפשט הפשוט" לפני בני הישיבה שרבים מהם כבר ראו מפרשים אחרים על התורה וטעמו את טעמם – עכשיו אנחנו עומדים רוחים.

מרגיש אנכי כי במכתבי זה יצאתי מן הגדר ונהגתי מעט קלות ראש נגד הישיבה וגליתי איזה דברים שהם מכבשונו של עולם, אבל אל נא תדינני ידידי לכף חובה ואל תעמידני במחיצה אחת עם בעל “התלפיות” ו“האנדרלמוסיא” אשר ב“השחר”, כי הם יצאו על מנת לקנטר ואני אוהב את הישיבה אהבה רבה ועזה ומאן יהיב לי עפרא ומלינא עיני ממנה, אבל מרוב שיחי וכעסי ומתוך צערי הרב על העדר הסדרים בה דברתי את דברי אלה ואין אדם נתפס על צערו.

התמונה המאירה השנית מן הנפשות העושות בעולמנו הקטן הזה הוא קלסתר פניו של המשנה לראש הישיבה ר' חיים סאלאווייטשיג אשר מיום הכרתי אותו ראיתיו כאחד מבני העליה המצוינים שעמד הקב“ה ושתלן בכל דור ודור. – האיש הזה הוא בעל שכל חד ועמוק מאד נוקב ויורד עד תהומו של כל ענין וענין. בלי הפרזה אומר לך כי אני, שכבר הסכנתי לצלול במים אדירים וללון בעומקם של מושגים דקים מן הדקים, עד שגם העיונים הדקים של שפינוזה וקאנט לא הביאוני לידי ערבוביא, בכל עת שאני שומע אותו מדבר ומנתח את ענינו בדעתו החריפה והחדה, כמעט קשה לי לתפוס את דבריו ולעמוד על יסודו של ענין לרוב דקותו. רבנו זה לא עסק מעולם בספרי ההגיון ובכ”ז כאשר יעמיק לחקור בהלכתא רבתי יגלה בה פנים כהלכת ההיקש בכח הגיון טבעי גדול מאד, ותמה אני אם יש בדור הזה שכל גאוני כמותו. ונוסף על שכלו הזך והחד הוא איש טוב ומטיב, נדבן גדול, דובר שלום לכל אדם ודן את כלם לכף זכות, ומעולם לא שמעתי שיהיה אחד מן התלמידים ומשאר בני אדם מרנן אחריו.

ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענונותו, כי מאד מאד הוא עניו ושפל רוח, קל לראש ונוח לתשחורת, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ודעתו מעורבת עם הבריות; כי יותר שהרח“ס אדם גדול בתורה ובמדות עוד הוא בקי בהויות העולם, וכל דבריו ליושבי וואלאזין כדברי האורים. נתקיים בו במלואו מאמר חז”ל “ברא כרעא דאבוהא”, דומה הוא בכל אל אביו הגאון ר' יוסף בער סאלאווייטשיג אבד“ק בריסק מחבר ס' “בית הלוי”; רק מזלו נשתנה מעט ממזלו של אביו, כי בעת אשר כהן אביו הגאון פה בכהונת ראש ישיבה מררו את חייו וישטמוהו האנשים אשר נטו אחרי רבנו הנצי”ב שליט"א, עד כי הוכרח לסגת אחור מכהונתו3 ולעזוב את וואלאזין, הנה בנו, זה הממלא מקומו גורלו בכי טוב, והוא רצוי לכל בעלי הישיבה, ורק הרבנית לבדה לא תטה אליו שלום בלב שלם.

ואסיים הפעם את דברי ואצא מלפניך בכי טוב ובשלום.


יב

באחד ממכתבי הקודמים החילותי לדבר על דבר התקונים והסדרים הצריכים להעשות בישיבתנו, ומענין לענין באתי לדבר בדברים אחרים. ולפי שדבר התקונים ועשיית הסדרים הוא ענין גדול מאד, לכן אשוב היום אליו ואוסיף עוד דברים אחדים על מה שאמרתי כבר; ואתה כגודל חסדך תסלח לי על ערוב פרשיות השנוי כאן, כי כך היא דרכה של תורה שאנחנו רגילין בו – שאין בה מוקדם ומאוחר.

כבר העירותי על נחיצות הפצת המאור שבתורתנו ובדברי ימי עמנו, כלומר שלא יהא למוד התורה נעשה בדרך מוכני (מעכאניש), גמרא גמור זמורתא תהא, ושלא ילעיטו להתלמידים כבקר, כי אם שיוציאו לנו חמה מנרתיקה ואת הנר מתחת הכלי, ויאירו לנו באבוקה של דברי הימים וההגיון את דרכי התורה המסורה, הסתעפות הדינים והשתלשלות הקבלה מדור לדור, ויטעימו לנו בירורי הסוגיות ושיטות החכמים, השקפותיהם על החיים ועל צרכי העם לפי מעמדו בכל מקום ובכל זמן, ויחס החכמים מעתיקי השמועה שבכל דור ודור אל החכמים הקודמים לפניהם והבאים אחריהם. וכלום הדבר צריך הסברה וסיוע, כי בישיבה של מעלה כוואלאזין, אשר היא מרכז היהדות וממנה תצא תורה לכל ישראל, צריך שתהיה התורה היוצאת משם תורה שלמה; ולזה דרוש להרחיב ידיעת כללי התורה גדריה ואופניה. וכשם שילמדו התלמידים ההלכות הפרטיות ופסקי הדינין, כך צריכים הם ללמוד דרכן של החכמים בקביעת הדינין ושיטותיהם בנתוח ההלכות ובמשא ומתן של תורה. מלבד חלק ההלכות צריך שילמדו דרכי המדרש והאגדה, שהם המפתחות לתורה שבעל פה, ויתנו להם מבט ברור על העולם והאדם, ויבארו להם יחס האומה הישראלים לשאר אומות העולם, תחת אשר עד כה נתגשם הלמוד בד' אמות של הלכה פשוטה, וגם העלוים אשר לבם רחב כפתחו של אולם, אינם קולטים ואינם יודעים אפילו משהו שכמשהו מחכמת ישראל ומן המאור שבתורה.

וכן מה שאמרתי בדבר נחיצות ידיעת דברי הימים, אינו צריך ראיה וסיוע, שהוא מושכל ראשון ודבר המובן מאליו, כי לכל איש מישראל, ובפרט להחכמים שבהם העתידים להיות מדברנותי דעמא, נחוץ לדעת אם מעט ואם הרבה מתולדות ישראל ומן העתים אשר עברו עליו דבר דבור על אפניו, ותמה אני על גברא רבא כר' אטלאס שיאמר כדבר הזה אשר אין לו שחר שידיעת התולדה איננה דרושה לבני הישיבה. לפלפל עמו בזה מוצא אני לדבר יתר שכנטול דמי, אחרי אשר דבריו שוברם בצדם והם נפרכים מאליהם.

ונניח שדברים אלה שהם אצלנו מושכלים ראשונים אינם ברורים ומובנים לזקנינו שעיניהם כהות ואינם יכולים להסתכל בכל דבר המבהיק והבהיר ועל כן הם אצלם כדברים מופלאים ומכוסים שעליהם נאמר “במופלא ממך אל תחקור ובמכוסה אל תדרוש”, אבל על זה תמה תמה אקרא שאפילו דברים פשוטים כהעדר הסדרים בדרכי הלמוד ובחלוקת השיעורים נעלמים מהם או שהם מעלימים עינם מהם בזדון ופוטרים אותם בלי לויה.

כבר כתבתי לך כי בני הישיבה עזובים לנפשם ולכל כל אחד הרשות ללמוד מה שלבו חפץ וכמה שהוא חפץ, ולפיכך תועים הם בשדה ואינם יודעים אנה ילכו ואנה יפנו ועד כמה ימשכו ימי שמושם בישיבה ואיכה יכלכלו ויחלקו למודיהם כדי שיוכלו להשלימם במספר שנים קבוע; והמכשלה הזאת היתה מסתלקת מדרכם אלו היו ראשי הישיבה קובעים סדרים מסוימים בחלוקת הלמוד ושעוריו.

ואברר את דברי יותר:

הבאים לכאן ללמוד הם שני מינים: א) הבאים להשתלם כדי להיות מורי הוראה; ב) הבאים ללמוד כדי להיות בעלי תורה פרטים. על פי זה היה מן הראוי להגביל את שנות הלמוד לשני מיני התלמידים האלה, לסדר את הלמודים לפי הזמנים ולחלקם לשיעורים (קורזע) ולקבוע בזמן ידוע מבחן (עקזאמען) קבוע, אשר בו יבחנו התלמידים אם גמרו סדר למודם במלואו והשעור שהוגבל להם, ואם יודעים אותו על בוריו ובקיאים בו; והחוב לעמוד על המבחן יהיה חל על כל בני הישיבה אין נקי. – בהרצאת השיעור צריך ג"כ לקבוע שלא יהי הראש ישיבה קורא שיעורו במסכת זו בשעה שבני הישיבה עומדים במסכתא אחריתא, כי אם יקרא לפניהם באותו סדר ובאותה מסכתא שהם עומדים בה.

כאשר יקבעו הסדרים האלה לא יהיו עוד בני הישיבה תועים בלמודיהם ונפוצים איש לעברו, כי ידוע ידעו את אשר לפניהם ואת המעשה אשר עליהם לעשות, וכלם יעדרו בלב שלם להשתלם בלמודיהם למען אשר יעמדו בנסיון ויצאו מן הבחינה הכוללת וידם על העליונה. ליתר התעוררות והתלהבות יש לקבוע איזה פרס או ציון להתלמידים אשר יצטיינו ביום המסה; כי זה יצית גם בלב הבטלן אש ההתמדה, בידעו כי אם יתרשל ולא ישלים חקו יהיה מן הנעלבים ביום הדין או כי יפקוהו לגמרי מבית מדרשא.

ומהראוי עוד שתהיינה בחינות המוסמכים היוצאים להוראה נעשות בפומבי לעיני כל בני הישיבה, ורשות תנתן לכל אחד לתהות על קנקנו של העומד על הבחינה ולשאול אותו שאלות תורניות, כמו שהדבר נוהג בכל בתי הספר הגבוהים.

הנה יצא מפי דבר שיש בו, כמדומה לי, מקצת נבואה קטנה. אמרתי שהדבר הזה נוהג “בכל בתי הספר”, וקרוב לודאי הוא שבשביל כך לא יעשו התקונים הטובים והסדרים הישרים האלה בישיבתנו לפי שהם נוהגים “בכל בתי הספר” ואם כן יש בהם משום “ובחקותיהם לא תלכו”, אבל האומרים כך שכחו כי כבר בא הפירוש מאת חז"ל על האיסור הזה, באמרם “כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלין שבהם עשיתם”, הא אתה למד שדברים המתוקנים שבהם מותרין, האי לא תימא הכי לא שבקתא חיי לכוליה עלמא, ואסור לנו לנסוע במסלת הברזל ולהשתמש בטלגרפן וליהנות מכל ההמצאות החדשות שהמציאו חכמי הגוים בזמננו היעלה על לב בר דעת לאמר כדבר הזה אשר אין לו שחר?

אלו נקבעו הסדרים האלה בהישיבה אז התרוממה הישיבה ועלתה מבירא עמיקתא לאגרא רמא, והיתה משלמת תפקידה לפי צורך הזמן שאנחנו עומדים בו, והתלמידים היוצאים ממנה היו בעלי דעה שלמה ודרכם היה נכון לפניהם, ובבואם לעמוד בראשי הקהלות לא היו “נגדי סמותי”, כי אם היו יודעים לרעות את צאן מרעיתם כדברם, לנהלם על מי מנוחות ולשובב נפשם במעגלי צדק.

–––––––––––––––

זמן רב יעבור ולא אוסיף לכתוב לך על אדות הישיבה כי אין לי פנאי, יען כי פניתי את לבי לעסוק ב“חושן משפט” ולהשתלם בדיני ממונות; ובפרט כי בדבר התקונים הנחוצים להישיבה לא עלי המלאכה לגמור ואניח מקום גם לאחרים להתגדר בו.


יג

מאת לאו־בר־בי־רב4

וואלאזין. – ידידי היחיד והמיוחד כו'.

תחת סבל המשא הלחץ זו הדחק ישבתי לערוך אליך מכתבי זה, ידעתי כי יש בלבך טינא עלי על אשר לא כתבתי אלך זה זמן כביר ולא הודעתיך דבר ממצבי החמרי והמוסרי; גם לבי יגפני וכאבי נעכר על אשר החשיתי מטוב מדבר אליך בכתב עד כה כאשר הבטחתי לך, אבל מה אעשה ויד המקרה נגעה בי ולא נתנתני למלאת חפצך שהוא גם חפצי.

רעי וגבר עמיתי! אם אמרתי לערוך לפניך גם שמץ דבר ממצבי הרע תזלגנה עיניך דמעות; ואני יקר בעיני לבבך מהדאיבו. על כן אל נא תטפול עלי עון על אשר שמתי לפי מחסום עד יעבור זעם; כי מה יסכנו לך דברי עצב ואמרי נואש?

זה כשלש שנים אני יושב פה שוקד על דלתות התורה יומם ולילה ועם כל התמדתי לא עלתה בידי עד כה לכונן אשורי ולמצוא מעמד בטוח לרגלי, למען אוכל לבוא בטח למחוז חפצי ולא אכשל באבני נגף המחסור והעוני. וכל זה יען… כי רווק אנכי. הנשיאים אשר בזה, הם הנקראים “אברכים” שלהם גדול משלנו, לפי שבהם יש חתנים הסמוכים על שלחן חותניהם והם משלחים להם להספקתם מעת לעת ומפקידה לפקידה, וגם מחלוקת כסף הישיבה יתנו להם מנה אחת אפים לפי – שבעלי נשים הם וקרובים לצאת להוראה ואינם חסרים לנפשם בלתי אם שיהיו מוסמכים, ועל כן יתנו להם תמיכה עד שיקבלו הסמיכה. לא כן הפנויים, כי אם כערער בערבה, בגפו יבא ובגפו יצא ולא תחוס עליו עין לחומלה עליו ולהושיע לו בצר לו. אני בלכתי הלום הבטיחוני רעים רבים כי לא יעזבוני ולא יטשוני, ואמנם בראשית שבתי בזה היו לי לעזרה ברב או במעט; אבל רבו הימים ואוהבי נפזרו איש לדרכו מקצהו, וגם בראותם כי מטרתי אינה מסוימת ומועד שבתי בזה בלתי נודע הקשיחו לבם ללא לי, ועתה קראתי למאהבי המה עזבוני. אחד מהם ענה לי: “הגידה לי שאהבה נפשי עד מתי קץ הפלאות”, עוד אחד אשר הלך לאמריקא וגם שמעתי עליו כי כבר עשה חיל ויעשר עושר השיב לי על מכתבי: “בא הלום וכיס אחד יהיה לכלנו!”… את הדברים האלה נעויתי משמוע נבהלתי מראות: “כיס אחד לכלנו” – הלא היא תורת בעלי שתוף הנכסים, אמרתי אל נפשי, ורואה אני כי גם ידידי זה נפל במכמוריהם, הציץ ונפגע… ומני אז חדלתי מכתוב אליו ומדבר עמו דבר. ובין כך וכך אני יושב כאן וגוע ממש ברעב, על כן לא אצתי לכתוב אליך כי אמרתי אחכה עד ירוח לי.

ידיד יקר! אל נא תחשדני כי מתנחם אנכי על בואי הנה, חלילה לי מזאת. אנכי מראש ידעתי כי לא לימים טובים אני הולך; ועל כן על משמרתי אעמודה ומדרכי לא אמוש, ולא אזוז מאהלה של תורה אשר נפשי דבקה בה, ואף כי לא אכחד כי לו צלחה בידי למצוא עזר ולא סבלתי חרפת רעב כי אז גדלה פעולתי והשגתי כפלים.

וכן אל תדמה ידידי כי תארתי לפניך את מעמדי המורה מאוד למען תפוש אותך בלבך למען תהיה אתה לי לעזר, יודע אנכי גם את מעמדך כי איננו טוב ממעמדי, כי אחים לצרה נולדנו; אבל רק באתי להעירך על הסדרים הנוהגים בזה כי בל תהי הטלית קלה בעיניך, כי ממנה תוצאות חיים.

שואל אתה למטרתי. לפי בקיאותי הקטנה בהויות העולם נוכחתי לדעת כי אין לנו לבקש כל מטרה מפעולתנו. “מה' מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו”. וגם לאיזה מטרה אתה מכון ומה כונתך במלת “מטרה בחיים”? החיים הם שני מינים חיי בשר וחיי רוח. אם כונתך לחיי הבשר ותפנוקי הגוף לאכול ולשתות ולעשות פימה על כסל, כי אז אומר לך כי תועה אתה מדרך האמת. הנה גם העשירים ושלוי עולם אשר השגו חיל אשר כבר הגיעו למרום קץ הצלחתם ותאותם באה להם, גם הם איננם מאושרים בתבל ארצה, כי תאותם תהפך להם לרועץ ותהיה לזרא בפיהם, מלבד מה שאנשים כאלה רחוקים הם מהיהדות, כי כלל גדולה הוא בתורה: “וישמן ישרון –ויבעט”. רק מטרה אחת יש לנו באמת – מטרת הרוח; והיא להשלים נפשנו ולשכלל אותה, לרכוש לנו כל הידיעות לאמץ לבנו בתורת ה' ולסגל לנו כל המדות הישרות. אם על אדות המטרה הזאת אתה שואל, הלא תבין ידידי כי המטרה הזאת אין לה קץ ותכלית, אבל בכל יום ויום שנחיה אם רק לא נפנה לבנו לבטלה, ובכל צעד וצעד אשר אנחנו צועדים הלאה, אנחנו הולכים וקרבים אל המטרה הזאת, ואחריתה מי ישורנה?

והנני ידידך ומקירך

“לאו־בר־בי־רב”.


סיום.


אמר המלה"ד: בנוהג שבעולם שכל מו“ל מקדים הקדמה בראש הקונטרסים שהוא מוציא לאור, וגם אנכי לא הייתי יוצא מן הכלל ולא הייתי מניח את המקום ההוא להתגדר בו, אך יען כי המכתבים האלה מגלה מגלה נתנו לבית הדפוס ולא היו ערוכים לפני בבת אחת, לכן נדחתה הקדמתי ונעשתה ל”סיום". ועתה אחרי אשר המכתבים ערוכים כתומם לפני הקוראים אני מה אענה אחריהם ומה אומר ומה אדבר? – האם אבא להעיד על דבר הכותב ואהיה לו כתנא דמסייע, בשגם הדברים האלה כלם ברורים וידועים לי כעד ראיה? אבל לפי דעתי אין דברי “בר־בי־רב” צריכין סיוע, כי ניכרין דברי אמת. וזולת זאת על מאן דעסק באורייתא בוואלאזין ונהירין ליה שביליה הוא יודע כי הדברים ככתבן.

או אולי אתלה קמיע על צוארו לנגד התלמידים מבני הישיבה המשמשים על מנת לקבל פרס אשר יבואו לבקר ולנקר ולהכחיש את דבריו? “בר־בי־רב” הוא חי הנושא את עצמו, איננו צריך לא ללחש ולא לקמיעות כי כחו בפיו ואונו בעטו; לעת מצוא הוא יגן על עצמו וכל לשון תקום אתו למשפט ירשיע.

גם אין אני מוצא את עצמי להצטדק לפני הקוראים על אשר מסרתי את “צרור המכתבים” לדפוס; כי ידעתי כי כל מי שיקרא אותם בדעה צלולה ומיושבת יזכרני לטוב ויאמר: טיבותא לשקיא! ומי יתן ויעשו גם כל תופשי עט וגלויי עינים אשר שתו מימי וואלאזין כמעשה “בר־בי־רב” למען אשר יתבררו ויתלבנו הדברים, ולא יהיה הדבר סמוי מן העין.

ואחרי כל הדברים האלה הנה הקורא רואה כי בגופא דעובדא לא הייתי צריך כלל להקדמה, לפי שלא היה לי מה להקדים, וגם לא ל“סיום” לפי שלא היה לי במה לסיים; אבל מכיון שבאתי לעשות סיום אסיים בכי טוב, וכדי שלא יאמר הקורא כי אין להאמין בדברים האלה, לפי שהמפרסם אותם ברבים מסתיר פניו מבית ישראל ובשמו המפורש לא נודע לנו, לכן אגלה להם בסוד כי בעל הכוכבים המביא לביה"ד את המכתבים האלה הוא

מ. י. בערדיטשעווסקי


  1. כבר שקל בעל “הכרם” למטרפסיה על דא מידי בעל המאמר בעצמו. ע‘ תשובתו להכורם בנו’ 17. המו"ל.  ↩

  2. ובלבד שיהיו דבריו דברים של טעם. כבר קבלנו תשובה והשגה על מכתביו של בר־בי־רב, אבל לא יכלנו להדפיסה, לפי שהיא נאמרת בלהג הרבה ובקנאה גדולה ובלי טעם ודעת. נשיאים ורוח וגשם אין. המו"ל.  ↩

  3. ע' המאמר “תולדות ישיבת עץ החיים” ב“האסיף” תרמ"ז.  ↩

  4. אמר המלה“ד כדי שלא יהיה בר־בי־רב כעד יחיד בספרו על אדות דכדוך דלותם של בחורי הישיבה, הוספתי על צרור מכתביו עוד מכתב מאחד מידידי הנאמנים ”לאו־בר־בי־רב". ועל פי שנים עדים יקום דבר. כותב הטורים האלה הוא מן היותר נכבדים בהישיבה וכל דבריו שרירין וקימין.  ↩

המלצות קוראים
תגיות