(שני קטעים מתוך מאמרו הראשון של מי"ב)

סדר ודרכי הלמודים בישיבת וואלאזין, הוא על אופן מאד נעלה. הכלל הראשון הנקבע בה למשפטי הלמוד “שאין כופין לתלמיד מה ילמוד, ורשות ביד כל לומד ללמוד מה שלבו חפץ” הוא בנוי על הגיון ושכל ישר, כי לרגלי זאת על כל אחד חביב תלמודו שבחרהו בעצמו. והכלל השני כי הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, ג"כ טוב מאד, שבאמת סדר “נזיקין” יותר מועיל מכל הלמודים, גםינעם לתמיד. והכלל השלישי “כי אין כלי מחזיק ברכה יותר מבקיאות”, הוא עולה על כלם, וכמעט אין אחד שיעשה הכלל הזה פלסתר.

כך דרכה של ישיבת וואלאזין, כל עלם ואברך אשר בא לחסות בצל כנפיה מחוייב ללכת להתפלל תפלת שחרית בצבור בשעה 8 בבוקר, ואין שום אחד רשאי להפטר מזאת. אחרי כלות התפלה, ישובו הרבה לאושפיזם לאכול פת שחרית, ורבים ישארו לשמוע פרשת השבוע מבוארת מפי הרה“ג הר”ר נצי“ב שליט”א ע“פ דרכי ביאורו הנפלא, הנוטע בקרב לב השומעים רגשות יקרות ואהבת אלהים ואדם. משעה 10 ואילך מחוייבים כל הלומדים לבוא ללמוד – איש איש המסכת אשר בחר בה – עד שעה 1. והרב דינקין יבקר את המושבות ואיש מהם לא יעדר. בשעה 1 בשלשה ימי השבוע הראשונים יגיד שיעור חתן רבינו, הרב הגאון אחד מבעלי העיון העמוקים חד השכל הר”ר חיים בן הרה“ג הר”ר יד“ב שליט”א אב“ד דק”ק בריסק, שיעורו ערוך הוא על פי דרכי העיון וההגיון ובשכל חד ונמרץ. ביום ד‘, ה’, ו', יגיד השיעור הרה“ג הר”ר נצי“ב ע”פ דרכי החריפות והבקיאות בעים רוחו הכביר יבתר שיטות שונות, ורשות בידי כל שואל להקשות מה שלבו חפץ, והוא יענה לכלם כיד הדעת הטובה עליו. אז ילכו שומעי השיעור לאושפיזם לאכול סעודת הצהרים, וכלם ישובו בשעה 4, ואז יבקר הרב המשגיח המושבות עוד הפעם, יתפללו תפלת המנחה וילמדו עד שעה 10 בלילה, ואז יתפללו תפלת ערבית וילכו לביתם לאכול ארוחת הלילה, רובם ישובו תיכף וילמדו עד שעה 12, ורובם ישנו עד שעה 3 ויבאו ללמוד עד הבוקר, ורבים ישקדו גם על דלתות ההשכלה באין מפריע, זה ילמוד שפת רוסיא וגם אשכנז, וזה שפתנו העבריה ודקדוקיה, זה יהגה בהנדסה וזה בדברי ימי עולם. בכל חצי שנה יעשה הרב הגאון הר“ר חיים והרב המשגיח בקרת בחדר המוכן לדבר, ויבחנו רוב התלמידים אם המה בקיאים במה שלמדו, ויסמנו ציונים ידועים לכל אשר יעבור תחת שבט הבקרת, ובכל שבת ושבת יבואו התלמידים היותר מצויינים לבית הרב הגאון מהר”ח ויתפלפלו עמו בשו"ת עד הערב.

הפרס אשר ינתן לבחורים לא ימעט מן 2 רו“כ לחודש ולא ירב מן 4 רו”כ, והפרס אשר ינתן להארבעים אברכים המופלגים הלומדים שמה, לא ימעט מן 4 רו“כ לחודש ולא ירב מן 9 רו”כ, כל אחד ואחד עומד באושפיזא בחדר מיוחד בשכר 30 קאפ' עד 50 לשבוע; באושפיזא ינתן לו מטה וספסל ושלחן, גם יבושל לו ככל אשר ירצה, ובעל האושפיזא או אשתו מקבלים החלוקה, ולרוב חייב להם בן הישיבה מעשרה רו“כ עד עשרים ויותר. לפי החשבון הברור יעלו הוצאות כל בני הישיבה לערך חמשים אלף רו”כ לשנה.

בני הישיבה המה כמצולה שיש בה כל הדגים למיניהם, בהם עניים ועשירים, חכמים מחוכמים, סופרים ובעלי ספרות, בהם עלויים גדולים ובעלי שכל חד, בהם בקיאים ומופלגים בכח הזכרון, בהם גם יראים ושלמים אשר עוד לא טעמו טעם השכלה, הצד השוה שבהם שכלם יודעים הויות התבל לאשורם (זולת פרטים יוצאים מן הכלל), כלם מוקירים את הזמן ואינם ממין אותם הבטלנים הנחשבים במבלי עולם. גם בהישיבה עולם כמנהגו נוהג, גם בה יש “לאומיים” ו“בלתי לאומיים”, “חובבי ציון” ו“לא חובבי ציון”. גם בה פעלה בתקופה החדשה פעולה עזה, הלאומיים ישאו ויתנו אודות הלאום, ושאר ענינים העומדים ברומו של היהודים והיהדות, גם המה בונים עולמות ומחריבן. המכ“ע הנקראים המה: “הצפירה”, “המליץ”, “היהודי”, “היהדות”, “המצפה”, “האסיף”, “מחזיקי הדת”, “הבוקר אור”, “הצבי”, “נאוואסטי”, “נעווא”, “סוועט”, “וואסחאד”. ובשפת אשכנזי “וואכענ־שריפט”, “די יודישע פרעססע”, “זעלבסט־עמאנציפאציאן”, ושני מכ”ע בשפת אנגלית. – ולהראות עד היכן כחה של אהבת הספרות מגעת בהישיבה, נעיר, כי מספר “האסיף” היה בקיץ העבר לערך ארבעים עקזמפלארים.

כל נער ועלם אשר יבוא לוואלאזין, לוּ יהיה בעל שכל גס ולא יבין הויות החלד, יתפתחו כשרונותיו, שכלו יתבשל; ומלבד אשר יקנה לו בקיאות בתלמוד, יקנה לו מושגים ברורים אודות עניני התבל והמציאות הכללי, ויגיע לתור אדם המעלה, ואף כי אלה לא יבואו שמה ריקם, ואשרי מי שבא לשם ותלמודו בידו.

* * *

בכלותי לדבר אבאר בשפה ברורה לפני הקוראים דרך הלמוד אשר בישיבה הזאת בזמננו זה.

כלל גדול בחקי הלמוד אשר בישיבה זאת, כי העיקר הוא הלמוד האיכיי, לא הכמיי, כלומר: החובה על כל לומד להעמיק חקור אחר שיטת כל תנא או אמורא בכל מקצוע ומקצוע, ולבאר את כל המימרות אשר המה כסתירות להשיטות, ולחפש אחרי הסבות שבעבורם המה פרטים יוצאים מן הכלל. אבל הלמוד הכמיי המשקיף על שטחי המימרות ודורש תלי תלין על חסר ויתיר אינו נוהג שם כל עיקר, ולכן לא ילמד שם “מהרש”א" “מהר”ם" “מהר”ם שיף". הקושיות והתימות הרגילים שם המה אך הסתירות ממימרא למימרא.

החובה היותר גדולה המוטלת על הלוקח סמיכה על כל מקצועות ההוראה, היא כי יהיה בקי בעיקרי הסוגיות וידע מקורי הדינים בהגמרא, בכדי שידע לדון מעצמו הדינים אשר אינם כתובים בשו“ע, מבלי חפש בשו”ת כדרך המפולפלים החסידים, אשר ימלאו בטנם שו"ת כרמון, וממקורי הדינים אינם יודעים מאומה.

מיכה יוסף בהרב רמ"א בארדיטשעווסקי