שנת תרמ“ח (1888). מחבר צעיר, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, בנו של רב, בן עשרים ושלוש, מופיע בבת אחת בכתבי־העת המרכזיים של ההשכלה, גם בבטאונים תורניים, ואפילו בקובץ שנתי שבעריכתו הוא – ומעורר הדים מהדים שונים. בין הפירסומים האלה בולטים שני חיבורים מקיפים יותר, מוסבים על הישיבה המהוללת “עץ חיים” (בעיירה וולוז’ין בארץ ליטא) שמתלמידיה היה: “עולם האצילות” (ב“הכרם”, עריכת אלעזר אטלס, וארשה) ו”צרור מכתבים מאת בר־בי־רב" (בכמה המשכים במדור הפיליטון של “המליץ” בפטרבורג, בעריכתו של יל"ג).

שני החיבורים הנדירים האלה, שמאז הדפסתם עברו מאה שנה כמעט, מתפרסמים בזאת מחדש. עדותם כפולה: תמונה אותנטית של המשטר, דרכי הלימוד וטיפוסי הלומדים באחד ממבצרי הרבנות של התקופה ההיא, יחד עם זאת – דיוקן ראשיתו של סופר עברי קלאסי, שיצירתו עתידה היתה, במאמר ובמחקר, בסיפור ובאגדה, לחבוק זרועות היהדות כולה.

בתור נספח מצורפים שני קטעים ממאמרו הראשון של מי"ב – “תולדות ישיבת עץ חיים” (“האסיף”, בעריכת נחום סוקולוב, כרך ג, וארשה תרמ"ז) – כעין ניסוח ראשון, ענייני, של הסידורים ואופן ההוראה בישיבה (המאמר עצמו רובו־ככולו הוא היסטורי וביוגראפי).

הטכסטים נמסרים ככתבם וככתיבם (לרבות סטיות דקדוקיות), על הרמזים התלמודיים המרובים, הארמאיזמים וראשי־התיבות שלהם, ללא מבואות והסברים, השמורים להוצאה מבוקרת של כלל יצירת מי“ב שמלפני “שינוי ערכין”; כאן אין הכוונה אלא לאפשר לקורא המצוי אצל כתבי מי”ב את הגישה מחדש אל חומר יקר, שהיה ליקר־המציאות.

*

תודתי למר רפאל וייזר ממחלקת כתבי־היד בבית הספרים הלאומי בירושלים, על המצאת תעתיקי מקורות, ולמר אבנר הולצמן על עזרתו בהתקנת הספר לדפוס; למר אבנר שלֵו, מנהל האגף לתרבות ולאמנות במשרד החינוך והתרבות, ולד"ר אביגדור שחן, האחראי לנושא הספרות, שאיפשרו הוצאת הספר; למר חיים נחומי, בעל “רשפים”, שהוציאו לאוֹר.

חולון, תמוז תשמ"ד

ע.ב.ג.¹

ציונים ביבליוגראפיים

המקורות

1. “תולדות ישיבת ‘עץ חיים’”, האסיף (וארשה), ג, תרמ"ז, עמ' 231–241. [חתום“: מיכה יוסף בהרב רמ”א בארדיטשעווסקי].

2. “עולם האצילות: השקפה על ישיבת וולוז’ין”, הכרם (וארשה), א, תרמ"ח, עמ' 63–77. [חתום: יב"ם].

3. “צרור מכתבים מאת בר-בי־רב”, המליץ (פטרבורג), כח, תרמ"ח, גל' יב, יט, ל, נג, נו, נט. [חתום: נמסר ע"י * * *].

בשולי המקורות

1. אטלס, אלעזר. “עולם ברור”, הכרם (וארשה), תרמ"ח, עמ' 77–82.

2. בערדיטשאווסקי, מיכה יוסף. “תשובה ל’הכורם'”, המליץ (פטרבורג), כח, תרמ"ח, גל' יז.

3. גורדון, י“ל. “מחי קבל”, המליץ (פטרבורג), כח, תרמ”ח, גל' יא.

על וולוז’ין ומי"ב (מבחר)

1. אלמגור, דן ופישמן, שמואל. “על מי”ב בישיבת וולוז’ין" [מפתח], נחלת מ"יב. תל־אביב תשמ"ב, עמ' 123.

2. גוברין, נורית. “התפתחות הביקורת על יצירתו הסיפורית של מי”ב“, מעגלים, רמת־גן תשל”ה, עמ' 13–14.

3. לאוני, אליעזר (עורך). וולוזי’ן: ספרה של עיר, תל־אביב תש"ל, עמ' 166.

4. מירון, דן. “ראשיתו של ברדיצ’בסקי המספר”, כיוון אורות, ירושלים ותל־אביב תש"ם. עמ' 17–35. [תשכ"ד].

5. מירסקי, שמואל ק. “ישיבת וולוזי’ן”, מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם (בעריכתו), ניו־יורק תשט"ז, עמ' 1–86.

6. פישמן, זכריה. “מי”ב: ביוגרפיה וביבליוגרפיה“, הישוב (תל־אביב), א, תרפ”ה, גל' א, ו, ח, טו.

7. פרנס, אברהם. “‘המתמיד’ של ביאליק ומי”ב לפני ‘שינוי ערכין’“, מבין למערכות, תל־אביב תשי”א, עמ' 9–34. [תרצ"ז].

8. צינוביץ, משה. “עץ חיים” – תולדות ישיבת וולוז’ין, מוריה, חייה תלמידיה ותורתה (ספר ראשון מן הסידרה: ישיבות ליטא), תל־אביב תשל"ב, עמ' 320.

9. קשת, ישורון. “בישיבת וולוז’ין”, מי"ב – חייו ופעלו, ירושלים תשי"ח, עמ' 53–56.

10. ריינס, משה. “אכסניות של תורה”, אוצר הספרות (קראקא), ג, תרמ“ט–תר”ן, עמ' 5–35.

א) הכל תלוי במזל

כאשר חדרו קדמונינו בעולה ההויה, על ידי אספקלריא מאירה, ובראותם כי לא כל דבר הראוי לכבוד באמת יכובד, וכן כי לא כל דבר המכובד הוא ראוי לכבוד; הוציאו פתגם נעלה: “הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל”! כלומר: הכל תלוי בסבות חיצוניות, ולמען לא ישקל כל דבר לפי ערכו… הפתגם הזה לא נולד רק על ברכי הדור הזה שבו נאמר, אבל יקפל תחתיו את כל הדורות, וכל דור ודור הוא כתמונה נאמנה מן תהלוכות העולם. גם בדור הזה האחרון שכבר נזדככו כמה רעיונות והתלבנו מושגים רבים, לא ישקלו הדברים כפי ערכם העצמי; גם עוד היום הכל תלוי במזל… וכאשר נכנס לטרקלין התולדה, נראה כי רוב דברים הנזכרים בה לשבח, זכו לכך מפני המזל המשמש לפני ולפנים בעולם ההויה.

בראותנו שהישיבה המתנוססת בוואלאזין, זכתה להעשות לתל שכל הפּיות יפנו אליו, ורבים אשר כתבו את השתלשלות והתפתחות התורה בימים האחרונים, העמידוה בשורה הראשונה, ויחשבוה לנופחת רוח חיים בלמוד התוריי וההגיוני; וכנגד זה יורידוה אחרים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ויעשוה כחוצצת בין התורה ובין ההשכלה הנאורה. לכן אמרנו לברר היטב ברוח בקר מתונה, אם באמת פעלה הישיבה על האומה והיהדות לטובה, או רק מזלה גרם… כן לא נדונה ברותחין על אשר לא נטעה שורק את ההשכלה בכרמה, אבל נברר ברוח באר ונכון את כל פעולותיה.

ב) הישיבה וסבת גדלותה

במה זכתה הישיבה בוואלאזין להצטיין מחברותיה, ולהתפרסם ולהיות הבכירה משאר הישיבות? ומהן הסבות אשר הסבו לה כח גדול, עד שיצא טבעה בעולם, בתור ישיבה מרכזית שממנה תצא תורה לישראל? השאלה הזאת אינה מן השאלות שאין עליהן תשובה; אבל עלינו לחזור לאחור ולהתבונן על מיסדיה – ונאמר: כל מי שנהירין לו שבילי המחלוקת שהיתה בין הגר“א מווילנא והרש”ז מלאדי, יודע כי לא היתה להגר“א הכרה נאמנה מן החסידות כמו שהיא; הוא לא ידע כי רוח העם הכלוי… הוליד את החסידות, וכי החסידות אינה באה לעוות ולהסיר את העם מאחורי התורה, אבל – לתקן ולהפיח בה רוח חיים תחת רוח כהה, להשיב את לבם של ישראל אל אביהם שבשמים, ולהורות אותם כוונת היהדות… הגר”א חשבה כשאר כתה דתית הנפרדת מן הכלל, כתה שמטרתה לחתור חתירה תחת כסא היהדות; כי לרוב התבודדותו לא ידע את החסידות רק על פי השמועה, מהולכי רכיל אשר הביאו דבת החסידים רעה, ויצמידו עליהם מעשים אשר לא יעשו, ולכן הרעיש עלימו את העולם.

אמנם, לוּ גם הכיר את החסידות כמתקנת מה שעוותו הדורות שלפניה, וכבאה לחזק את ידי האומה הרפויה; גם אז, מפאת אהבתו אל הישן ושנאתו להחדש, נלחם עליה בשלילה: לתקוע ולהריע בבית ישראל, כי המאשרת הזאת מתעה היא, וכי החדשה שמקרוב באה, חפצה לטמטם את לב האומה ולהתעותה בתהו לא דרך, וחלילה וחולין לכל איש ישראל לזנות אחריה. אבל בשביל שחשב וסבר, כי היא באה להפוך הקערה על פיה, להסר לב העם מאחרי התורה והתלמוד, ראה כי עליו החובה להלחם עליה גם בחיוב, ולתקוע יתד במקום נאמן להתורה שלא תשתכח מישראל – ואז עלה על לבבו ליסד ישיבה לתורה ולתעודה. – ומפני שידע כי בעיר ווילנא הגדולה אשר בה הרגלו בני ישראל בישיבות, לא תהיה לישיבה חדשה הכח לעלות בראש, לכן שכל את ידיו ובחר בעיר הקטנה וואלאזין, להוציא בה מחשבתו הרמה, משני טעמים: א) הוא ראה כי עיר וואלאזין היא חביבה לבני ליטא, מפאת שהיו בה הגאון הנשגב בעל השאגת אריה, שאמרו עליו כי יכול לסדר בדעתו תמצית כל הש“ס בשעה אחת, והגאון הדומה למלאך ה' צבאות הר”ר זלמן (עי' על אודותיו בס' ת"א); שני הגאונים האלה עשו לוואלאזין שם גדול, עד שידמו בני ליטא כי אוירא דוואלאזין מחכים… ב) הוא ראה שהגאון הר“ר חיים ז”ל הוא מטבעו איש המעלה ויושב בצל התורה ובצל הכסף (חזון נפרץ בימים האלה), לכן בחר בו ובעירו, ליסד שמה אבן־פנה לישיבה רמה; ובכדי למשוך אחריה לבות בני ישראל, צוהו לתקן בה שני דברים: א) כל מי שאינו יכול לפרק הרים ולטחנם זה בזה בפלפולו, לא יכנס לבית המדרש, כי בשעריו לא יבאו רק המצויינים שבדור, שידעו לאמר על כל דבר מ"ט טעמים; ובדבר הזה הצית את אש התשוקה בלבות בני הנעורים להחשב בין המצויינים. זאת ועוד אחרת: ב) הוא ראה כי כבר קצה נפש בני הישיבה בלחם הקלוקל אשר יאכילום בעלי הבתים, וכי רבים לא יחפצו להיות גולים למקום תורה, מפני שחרפה היא להם ליהנות ממזונות־היומיים (טאג שפייז), לכן צוהו לשום לחק להשבית את אכילה היומית ולתת להם אוכל.

ועתה מי לא יחפוץ להמנות בין העלוים, וגם לא יהיה מוכרח לצפות לשלחן אחרים? ולכן רבו מאד מספר תלמידיה. ושני הדברים האלה עמדו לה להקימה על עמודים חזקים ולעשות לה שם עלם, ולקבץ אליה תלמידים מצויינים אשר היו אחרי כן למורי העם. אבל במה הטיב משאר הישיבות, אחרי אשר כמוהן צמצם בה את התלמוד בד' אמות של הלכה שוטה, ולא נתנם לחדור בתוך רוח התלמוד, ומה תועיל לנו כוונתו הטובה לבנות בית לתורת ישראל? האם בכוונה לבד נושענה?

ג) על דבר חכמי הישיבה

הרבה סופרים הללו את הישיבה הזאת, על אשר יצאו ממנה גדולי הדעת וענקי הרוח, כמו הד"ר הרכבי וכדומה. הראויה התהלה הזאת למי שנאמרה? נסורה ונראה: הן בית הספר אשר נוסד על אדני ההשתכלות, לברר את המושגים ולצרף את השכל, להעיר ולעורר את כשרונות בני הנעורים להתפתח; מבית ספר כזה כי יצאו ויופיעו מורי הדעת, יכול להתפאר: “כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”! יען כי הוא נפח באפם רוח ההשתכלות, וילמדם ללמוד ולהתבונן; אבל בישיבת וואלאזין שאין לה בעולמה אלא ד' אמות של הלכה פשוטה, היא לא פעלה מאומה על מאורי הדעת, ואלה אשר יצאו ממנה, אך במקרה והזדמן יצאו.

ואם נרצה לחקור לאידך גיסא, אז נוציא משפט כזה: כי בראותנו שגדולי דעה באו בהישיבה ללמוד, מי יודע אם לא רבים בעלי כשרון היו בה, והיא… מי יודע? האם לא כדאי הוא, כי כל גדולי ועילויי הישיבה, אשר באמת הצטיינו בשכלם הכביר והחד, לוּ הבינו ראשיה את אשר לפניהם וילמדו לתלמידים את תורת רוח האומה והתורה, אז בלי ספק עלו על במתי ההשתכלות, והיו לעינים לעמם הנדכה והנענה.

ד) על דבר התקונים בהישיבה

התשוקה לתקן את פני הישיבה ולתת לה פני סמינריום, גדלה מאד בלבות משכילינו, ובשביל זה שפכו על ראשיה עביט של שופכין; אבל כל אלה החפצים לתקן, המה אנשים בונים בנינים ברוח, ולא ישגיחו אם רוב העם ידרוש זאת, ואם השעה צריכה לכך. כי לוּ הביטו היטב לעמקו של דבר, ידעו: “כי עוד לא אכשר דרא, ולא יצטרכו עוד יהודי רוסיה לרב שלמד בסימינריום”; ומה מאד נאמנים דברי רבינו הגאון הרנצ'"י ברלין, שאמר לי, בעת ששאלתיו על דבר התקונים, כדברים האלה: “כאשר נחפוץ לתקן דבר חדש, עלינו להשקיף על דוגמתו בעולם ההויה, לראות מה פעל ומה יצא ממנו?! וכאשר נראה שזה הדוגמא לא הביא שום תועלת, ואדרבה עוד הרע; הכי לא לאולת תחשב לנו לצאת בעקבותיו? היו עינינו הרואות פעולת בתי הספר לרבנים אשר בווילנא ובזיטאמיר, ואיך נוכל לצאת בעקבותיהם?”

הדברים האלה אם כי אמתים הם ברובם, ונכר כי יצאו מלב דואג לעמו ולתורתו, ומאיש הרואה את העבר ואת הנולד גם יחד; בכל זאת אינם מאומתים בכולם. כי תקלת בתי הספר להרבנים היתה, מפני שגדשו את הסאה, וכל ראשיה חשבו את התלמוד כטפל, לכן היה כאשר היה; אבל לוּ רצה באמת רבינו הר"י מסלנט לקחת עליו משרת משגיח ומורה כללי, כי אז בלי שפק קמו בהם תלמודיים מצויינים בעלי תורה וחכמה. ואם כן אין הנדון דומה לראיה!

אמנם כן! לא נוכל לתת לישיבת וואלאזין תמונת סימינריום; אבל במה יצטדק אם נשאלהו: מדוע לא ילמד לבני הישיבה את רוח העם, רוח התורה והיהדות? ולמה ינעל דלתות התורה הזאת לפניהם, הלא תורה היא וללמוד בה המה צריכים? על ראשי הישיבות שקדמוהו לא נוכל לתת את האשמה הזאת בראשם, כי לא נוכל לדרוש מהם דבר שלא הרגישוהו המה בעצמם; אבל הוא החל כבר להרגיש את מושגי היהדות והעם, הוא ידע את רוח ההגיון מהתלמוד וכלליו העמוקים (אשר מעט מהם ישמיע לפעמים בהשעור), ומדוע לא ילמד לתלמידיו מה שלבו מרגיש? הוא ישתדל לציין את תלמידיו, בידיעות פרטי התלמוד על בורים, ומדוע לא ישים לב לטעת בהם שורק ממושגי האומה והיהדות? את הפרטים ילמדם, ואת הכללים הנחוצים לכל רב וראש, לא ילמדם! ומדוע לא ילמדם תולדות ישראל, אשר בהראותה את ההבדל בין רוח הישראלי ובין רוח שאר העמים שנסחפו בזרם התולדה; בהראותה תכונותיו וסגולותיו הנפלאות, תצית בלב התלמידים את רגש האהבה לעמם; על ידי התולדה תפקחנה עיניהם וידעו את עמם ואת צרכיו. נורא הדבר, אלה האנשים אשר המה ראשי האומה והיהדות, לא ידעו מה הוא ישראל? ומה הוא היהדות?

בדמי לבבי הנני כותב את הטורים האלה. אני הגבר למדתי בהישיבה הזאת, אני זכיתי לראות קהל גדול מבחורי ישראל המצויינים, יושבים ועוסקים בתורה; בחורים שיש בהם בעלי דעה והשכל, בחורים – בעלי שכל חד ועמוק; ומה מאד נמקו עיני בחוריהן, בראותי רוב קהל גדול הזה, קהל אשר יתעתדו להיות מורי העם; קהל אשר נבדלים המה מכל המית חלד, ומטיילים בגן התורה, לא ידעו אף ידיעה כל שהיא ממושגי היהדות והאומה, או אפילו פרק אחד מתולדת ישראל. ובאשמת מי תלוי הקולר הזה? האם לא צחוק מכאיב לב הוא, שכל התלמידים הרבים בעת יבואו לפרקי האגדות – אשר המה המפתחות לפתוח אוצר התלמוד – ידלגו עליהם כעל דברים שאין בהם צורך; והראשים עומדים ומחשים, ולא יעוררו אותם – כי אם יעמיקו בהם יגלו לפניהם מושגי היהדות והאומה. העבודה! שבאזני שמעתי מעלויי הישיבה, החושבים כי כל העולם לא נברא אלא בשבילם, אומרים: “לוּ היינו מדפיסים, אז דלגנו על האגדות ולא הדפסנום כלל, כי איזה תועלת יביאו? האגדות לא נבראו אלא בשביל בעלי הבתים הפשוטים, המה צריכים ללמוד “עין יעקב”, אבל לא לנו.” הדברים האלה יתנו להקורא מושג נאמן מהשקפת רוב בני הישיבה על היהדות והאומה בכלל.

נהירנא כד הוינא בהישיבה, והימים האלה היו ימים טובים לרעיון “ישוב ארץ ישראל”, אשר אחז אז בכל ארבע פנות ליטא; גם רבינו הרב נצי“ב התעורר גם הוא ויקדיש שני מאמרים במ”ע “המגיד”, לעורר בלבות בני ישראל את רעיון “ישוב ארץ ישראל”. המאמרים האלה שפכו רוח שמחה על כל אדירי הלאומיות: חובבי ציון במינסק ובוויטבסק הגישו לו תודה, הר“ר שפ”ר בעל “כנסת ישראל” שלח לו תודה רבה; ולא שמו לבם כי יש לו לרבינו הנצי"ב תעודה יותר רוממה ונשגבה. כי לוּ ילמד לתלמידיו – אשר רובם עתידים להיות מורי הוראות בישראל – את תורת רוח האומה, לוּ ינהלם בתוך הטרקלין לתולדות ישראל, כי אז הטיב יותר לרוח הלאומי. המה לא שמו אל לבם, כי איש גדול דעה, גאון מובהק אשר ארבע מאות לבבות נערי בני ישראל מסורים תחת ידו, ובידו לעשותם אנשים חושבי מחשבות המבינים את עמם ותורתם; איש כזה אינו יוצא ידי חובתו בכתבו מאמרים לטובת רעיון “ישוב ארץ ישראל”, ולא זו תעודתו. – ולמה תחת התודות הרבות אשר יפריזו לו, לא יעוררוהו על הדבר הגדול הזה, העומד ברומו של עולמנו? האין זאת חוליא אחת משדרת הלאומיות? האם לא יצאה גם מזה טובת ישראל ואושר רוחניותו.

אי־צולח הוא עם ישראל, בכל פנה שהוא פונה. גם במקום שתעלה לו ארוכה, ויקנה לו בדמי לבבו דבר שממנו תצא טובה למצבו הגשמי או המוסרי, גם אז לא יוכל להוציא את כל התועליות ממנו. בא וראה – כמה עבודות, כמה כסף, כמה מעשים כבירים ועוד ועוד, צריכים להיעשות טרם תכון לישראל ישיבה רוממה, ישיבה אשר תספיק אוכל ומשכן לארבע מאות בחורים; כמה דורות צריכים לעמול טרם יוציאו מכח אל הפועל פעולה רוממה כזאת; וכמה הרפתקאות ותקופות רעות עברו על הישיבה הוואלאזינית. רבות פעמים עמדה להסגר על ידי בני בליעל, וכמה נשפטה באש? אבל היא למרות המקרים הכבירים האלה, אשר גדרו הדרך בעדה, עשתה חיל ותיף בהדרה ותעמוד על עמודים חזקים. ישיבה כזאת, לוּ ילמדו בה במשטר וסדר, אז פעלה באמת בידיהם, וילכו לרעות בשדה אחר – לכתוב מאמרים על דבר רעיון “ישוב ארץ ישראל”… וסופרינו המקדישים נפשם על מזבח הלאומיות, מלבד שלא יעוררו אותם על שגיונם, עוד יודו להם וינענעו אליהם בראשם. – אי־צולח הוא עם ישראל!

ה) התועלת שלא בכוונה

אמנם גם את התועלת הרבה לההשכלה שמביאה; לא נוכל לכחד, כי אין אנחנו מאותם הסופרים שבשביל טינא שהיתה בלבם עליה, דנוה לכף חובה. אנחנו מעריצים את הישיבה, אשר יצאנו ממנה ותלמודינו בידינו; אנחנו מוקירים את המורם מעם – את רבינו הגאון הר“ר נפתלי צבי יהודה ברלין; ורק כי האהבה הזאת לא קלקלה את שורת התבוננותנו, ושפכנו את רוחנו לפני הקורא המבין. אמנם גם את הטוב לא נכחד, ונאמר: הישיבה הביאה הרבה תועלת לההשכלה; ואם כי ראשיה גם מיסדיה לא כוונו לזה לעולם (ואולי היא למורת רוחם!). התועלת היא: “בגלל תלמידיה הרבים מארצות שונות”, במספר ארבע מאות צעירי ימים, לא ימלט שלא ימצא בהם משכילים נבוני דבר, והמה מעוררות את האחרים להשכיל, המה מעוררים רגשי התבוננות בלב בחורים כאלה, שאם היו בעירם לא עלה על לבם מעולם להשכיל. זאת ועוד אחרת, הן ההשכלה וההתבוננות תבוא על ידי הקריאה בספרים הרבה, ובאשר שבידי כל אחד ואחד מצויים ספרים אחדים, כולם יחליפו זה עם זה, וכולם יצטרפו לחשבון גדול, ונמצא כל אחד קורא בספרים הרבה. לפיכך כשם שימצאו בהישיבה הרבה עורים, שבאשמת הראשים לא ידעו אף מה מתורת ישראל ותולדתו, כן נמצאו בה הרבה חכמים ונבונים הבקיאים בתולדות ישראל. התלמידים מפלך קורלנד יפיצו בה ידיעת שפת אשכנז וספרותה, והווילנאים ירחיבו בה השכלת רש”י פין והר“ק שולמאן. המכ”ע הרבים אשר יבואו לבני הישיבה, בפשט בשפות שונות, יפתחו מושגיהם ועשו אותם לאנשים שלמים. ולפיכך אם כי נחפש בנרות היפים לבדיקה, לא ימצאו בהישיבה אף שמץ למוד מדעי והגיוני, בכל זאת נוצצים בה בכל עת נבוני דבר ומשכילים אמתים, היודעים תורת עולם ההויה, תורה החברה בכלל, ותורת ישראל הגשמי והמוסרי בפרט. גם נמצאים בה הרבה נערים יודעים מדעים שלמים ושפות חיות, ככל אלה הלומדים בבתי הספר הגבוהים; ורוב פעמים יקרה כי כל אשר למדו בתוכה שתים או שלוש שנים השתלמו במדעים ובשפות, עד כי בצאתם ממנה יבואו תיכף בהמחלקה החמישית או הששית בהגימנזיום. ולא מבעי שימצאו בה הרבה בקיאים בספרות ישראל העתיקה והחדשה, הרבה חוקרים, סופרים, משוררים ומספרים. ובעיני ראיתי ביד אברך אחד פולני ומוסמך, שלש מאות עלים כתוב בהם תוכן ותמצית הפילוסופיה הישראלית, ביחוסה אל היוונית, ברוח כביר ונשגב; ותמה אני אם יש בדור הזה, איש אחד אשר העמיק חקור במושגים דקים מן הדקים, כמו זה! לפני קרא הבחור הברעזני את ספוריו הרבים בשפת עבר, המתארים לנו תמונה נאמנה מן חיי היהודים בזמננו ויציג לפנינו תמונות כצביונם כדמותם וכצלמם. לפני נקראו הרבה שירים מלאים רגש והתפעלות, כתובים ברוח השירה האמתית. הרבה מאמרים קראתי שעוסקים בשאלות החיים ובהספרות החדשה; וכאשר בקרתי לפעמים את מכרי ומיודעי, מצאתי בידי רבים, ספרים שלמים, זה עוסק בעטהיקא התלמודית, וזה – מעריך דיני ממונות התלמודיים ביחוסם למשפטי העמים; זה עוסק בתולדה, וזה – במחקר ובבקרת; זה כותב לנו שיטות תנאים ואמוראים בכל מקצוע ומקצוע, וזה עוד מנקר באשפת התקונים ומאסף לכל ההיתרים והקולות הנמצאות בתלמוד; זה הולך וחורז את כל כללי המדעים הנמצאים בספרות התלמודית, ואלה עוסקים בלאומיות.

בנוהג שבכל בתי הספר, כשם שקובעים התלמידים עתים ללמוד, כן לא יזנחו גם את החיים; וכאשר יגמרו את השעור, אז יצאו מן עולם האצילות לעולם החיים – לטייל ולשחוק ולשעשועים. אמנם הבחור הישראלי אשר נולד על ברכי עם הספר, עם אשר תורתו חייו; הבחור הזה הוא מניח כל חיי עולם ועוסק בחיי למוד. משתים עשרה עד ארבע עשרה שעות יושב הבחור ולומד בהישיבה, בכפיפת ראש, בלי מרגוע, בלי הפסק (רק לאכילה); כל היום הוא שואג כארי, יעבוד במוחו עבודות גדולות, במקדש התלמוד העמוק. כבר פנה היום, כבר עבד חצי הליל, כל העיר ישנה, והוא עודנו ער, וגם אחרי פסקו מלמודו, איננו הולך לישון, לתת מרגוע לנפשו הנהלאה, ותדד שנתו מעיניו, לקרוא את השחר והמליץ, את הס' דור דור ודורשיו, או בדברי הימים לבני ישראל, ולפעמים גם את ספענסר ובאקל – או יושב וכותב.

I.

חשכת הלילה פרושה על כל העיר וואלאזין, בכל חוצות העיר לא יאיר אף נר אחד; הגשם יורד בחזקה, כמו בא להוסיף ולהגדיל את בצעי המים; רוח סועה מסער, הרוח ייליל יזעף אף יצריח, כל עין תישן, כל עפעף נום, דממת מות שוררת בכל אפסי העיר; וכבר כלה רגל האחרון מן השוק, אבל רגל בחור בן ישיבה עודה משרכת בטיט ורפש, מנעליו מלאים מים, באשר המה קרועים ובלואים; עצמותיו יסערו מקור, באשר אדרת השער אשר לו ממושכנה בבית גמילות החסדים. אומלל! אנה פניך מועדות? ומה זה הדבר אשר המריצך ללכת בחשך, לסבול קור וגשם; ולמה לא תתן מרגוע לנפשך העמלה כל היום, הטרם תדע כי עוד בטרם יעלה השחר, ידפוק המנהל על חלונך: “עד מתי בחור תשכב?”

ומה כל החרדה הזאת, אשר חרד ללכת בחצות הליל, ולא עצרהו הגשם והקור גם המנעלים הקרועים? לא לעשות חוזה עם אהובתו כי בן ישראל הוא, יודע חובתו, יודע כי לא לו לבקש אהבה; אבל הולך לקחת את “המליץ” או את “הצפירה”, את “היידישע פרעססה” וה“זעלבסטעמאנציפאצין”, או לקחת ספר למקרא.

חלילה לכם, חולין הוא לכם, קוראים יקרים, לחשד את הבחור הזה במה שאין בו, כי לא ידע מאומה מדאגת החיים, ולכן הוא נתון ראשו ורובו בעולם הרעיון. לא! הבחור הזה הוא עני מדוכא ומלא צרות כרמון; חובותיו רבו משערות ראשו, כי הוצאותיו מרובות מהכנסתו; הפנקס פתוח, היד כותבת, ובעל הבית דוחק… בעלת הבית מסתכלת בו בבישות… “כבר קצתי בחיי מפני הבחור הזה האוכל ואינו משלם; כבר אכל את ראשנו, ולא נראה אף כגרא אחת, נקח את חפציו וצא נאמר לו”! שבחים כאלה מגדת לו בעלת הבית בפניו ושלא בפניו, ועיניו רואות וכלות… הוא רואה כי מלבד שמחיר מאכליו נכתבים כהשער בשני רעבון… עוד נכתבים דברים שלא אכל אותם מעולם, ונפשו עליו תשתפך. הוא רואה כי מאכלו הוא מבושל כמאכל בן דרוסאי, ונושא בשרו בין שניו, וכי מה לו לעשות? האושפיזא שלו אוכלת חמימא, והוא בר בי רב אוכל קרירא, ואיננו רשאי לקרוא תגר, כי האושפיזא שלו אינה מרוצה בגוף השדוך כל עיקר, ומבקשת בכל יום ויום שיצא ממנה מבלי השב. אדרת השער אשר לו ממושכן, ואין לו במה ללכת אל בית הישיבה והקור גדול; ולפי דעת היש אומרים חייו אינם חיים, מפני שאין לו אפילו חלוק אחד שלם. הרבה מכתבים כבר כתב לאביו, לפניו שפך מרי לבבו, אבל אין קול ואין קשב. בכל יום ויום ירוץ אל תא הרצים; הרבה בחורים יגילו כי יקבלו מכתבים מהוריהם – לזה יבוא כסף, ולזה צרור חפצים, או תבה מלאה צידה – והוא האומלל שב הביתה בידים ריקנות; בעל הבית כבר עומד מוכן ומזומן על יד הפתח ביד פתוחה לגבות את חובו, והנה הוא רואה את “הבחור שלו” הולך בפנים זועפים. “עוד הכסף איננו, ומתי יהיה הקץ?” יקבלהו בפנים עקומות.

הבחור האומלל ישכח את בעל הבית וחוסר הכסף ויחל לדאוג לאביו. השפק הנורא החל לקדור את לבבו “בהשמא” הידוע… פן קרהו אסון? זה שני שבועות אשר ילך קודר ושחוח בלחץ השפק הנורא, ואשר ימוץ לשד נעוריו; והנה האח בא גד! נושא המכתבים ישא אליו מכתב מעיר מולדתו; שמחה נפרזת מתחוללת בלב האומלל, הוא ימהר לקרוע את התכריך, בעודו בכף הנושא יבלענו. אבל מה נמקו עיניו בחוריהן? מה זה התהפכו פניו השחורים (ששזפתם העוני) ללבן? מה זה יגעה בבכי, ואנחה שוברת חצי גופו של אדם מתפרצת מבין בתרי לבבו? הה! אמי מתה ואנה אני בא? הנה כבר הגיע זמן התפלה, הש"ץ כבר סיים “אל תקרי הליכות אלא הלכות”, והבחור העני עומד על יד העמוד ויצדיק עליו את הדין, ואומר: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”.

על הבחור המדוכא הה גברה תשוקת הדעת, והנה הוא הולך לקרוא את “המליץ” – נשוב בעוד שעה אחת לאושפיזו, ונמצאהו שוכב על מטה לבנה שבורה, תחתיו שק ממולא בתבן, ומכסהו מלמעלה – בגדו הדק והקרוע; קירות החדר שחורות כעורב, בזוויות אחדות ידלוף הגשם; לפניו מוצג שולחן משולש שבור כתות ועקוד, ועליו תעמוד מנורה מעשנת אשר זכוכיתה מטולאה בטלאי נייר; הבחור שוכב על מטתו, ימינו תחת לראשו וקורא את “המליץ”, מסיימו מקפלו ומניח אותו תחת מראשותיו. מורה השעות כבר השמיע את קול שני; אומלל! כבר באה עת שתישן, אבל הוא עוד לא ינום ולא יישן; יקום ממטתו יזחל אחורי המטה וספר בידו, וקורא בו עוד כשתי שעות, עד כי יפלו עליו חבלי שנה ויישן. קוראים! הנר דולק, הספר פתוח (כי מפני אונס שינה שכח לטמנו). נסורה נא ונראה מה הוא הספר הזה? והנה לעינינו “געשיכטע דער יודען” של גראטץ – היום קרא את גראטץ, ולמחר – את צונץ, הערצפעלד, יאסט, ופראנקעל, וכה יתמשכל וישתלם, אם כי צרותיו רבו למאד. ומדוע ולמה יסיח דעתו מצרותיו ויקדיש את נפשו להתלמוד והמדע? מפני תשוקתו העזה לעיון, השתולה בלב הבחור הישראלי.

הנה העברתי לפניך הקורא, תמונה נאמנה מן הממית עצמו באהל הדעת; אך יוכל היות, באשר הוא עודנו מן המתחילים, לכן אחזתו בולמוס התשוקה לדעת, כי על כל אעביר לפניך עוד תמונה אחרת.

II.

החורף חלף עבר, ימי הקיץ באו, היום כבר פנה לערוב; אברך אומלל שוקד על דלתות הישיבה ולומד את התלמוד בזעת אפו, בשעה שרוב בני אדם באים במעמקי היערות להסתר מפני החום הגדול הבוער כאש, הנהו שוכב על מטתו בחדרו המחזיק פחות מד' על ד', בבית העומד בירכתי העיר; מבעד חלון חדרו הפתוח נשקף – מזה הטבע בהדר יפעתו, ומזה – צלמות בתי העיר הנשמות ושחורות כעורב; פה נרדי הגנים יתנו ריחם, קרני השמש אשר החלה לרדת ישפכו על הדשאים הוד והדר, ומפה – הבתים השחורים כשולי קדירה יעוררו רק זועה. אבל פני האברך הצולל בתהום רעיונותיו נכר, כי לא ישים לבו לשתי המחזות ההפכים.

פניו הלבנים כסיד ההיכל יפיקו עצבת נוראה, מצחו הקטן יקמט לרגעים, עיניו בולטות ומפיצות יאוש, ולפתע פתאום תמקנה בחוריהן, ואגלי דמע נראו.

הנך רואה את פני סמל־הדאגה הזה! הרי הוא כבן עשרים, בנוהג שבעולם, צעירים כגילו עוד לא יעברו את גשר החיים הרעוע, ולא ידעו מכל העולם אלא ד' אמות שלהם; והצעיר הזה כבר עבר על “הים הזועף” ואניתו נשברה; הנה כבר ראה חיים ואושר, ועתה נפל שדוד; על כן נמצאנו עתה בוכה מקירות לבו; ולמה לא יבכה?!

לפניו יעברו כבני מרון הימים הטובים שהיו לו (אשר בטרם בואם התענה תחת ידי אם חורגת), הימים אשר בלה בצל רעיתו האהובה – נפש משכלת בכלי מפואר, אשה שאהבה נפשו, וכן נפשה היתה קשורה בנפשו; אביה (הוא חותנו) הנמנה בקהל עשירים עמל למענו להאכילהו ולהשקותו, ולתת לו בית נאה וכלים נאים! הוא בלה ימיו בצל האהבה והאושר; גם בתו הקטנה הברה כחמה, הנעימה לו את החיים; חותנו וחותנתו האצילו לו כבוד למרבה, גם העיר מלאה תהלתו, מפני שמו התורני ומצד פזרו כסף לכל פושט יד.

שלש שנים כשני שכיר ישב בצל האושר, ויחיה חיי נחת ושלוה, והנה קפצה עליו רוגזה של הדעת; תשוקת הדעת אשר התגנבה בתוך לבבו, אלצתו למעט בלמודיו בתורה, ויחל לשקוד בצנעה על דלתות ההשכלה. אבל כאשר נודע הדבר לחותנו מיטיבו, במצאו אותו הוגה בספר “שנאת עולם לעם עולם” (שלפי דעתו פירושו הוא: איך להוליד בלב היהודי את השנאה לעמו…), ויגרשהו מביתו; את רעיתו ובתו האהובות גם כל כספו לקח ממנו, וישלחהו ריקם – והנה עתה הוא בוואלאזין.

מיום ראה את אור החלד, לא יצא מקיר העיר וחוצה כארבע אמות, ועתה הלך גולה בארץ נכריה כערער בערבה; מכיר ומודע אין לו, התלמוד אינו מזין את נפשו, כי רוחו מרחפת על פני הספרות הכללית, ובעל כרחו הוא לומד. מיום ראה בטובה היה רגיל לתת לאחרים משלו, ועתה הנהו מצפה לשלחן אחרים, ובאוצר הישיבה תלויה חיתו.

וראש־הישיבה מסתכל ביה בבישות, מפני הקורצא דאכיל ביה חותנו, כי הציץ ונפגע; הנה עוד מעט וימי הגורל ממשמשים ובאים…

אביו כעס עליו על אשר הוא לומד בליטא, ולא ישלח לו אף גרה אחת; ומלבד שיחיה חיי צער, חיי עוני ודלות, תצר נפשו מאד לאשתו האהובה ולבתו היפה־פיה. האהבה לרעיתו – היא אהבה טהורה; שתי הנפשות האלה דנסיבן בארביסר, היו לבשר אחד; ולכן מה מאד תהמה נפשו בזכרו כי גלמוד הוא ממנה, בתגרת יד חזקה, ונפשו עליו תשתפך, ועיניו יורדות דמע.

מה לך רעי כי פניך זועפים? יאמר אליו רעהו הבא לקראתו פתאום; הנה הבאתיו לך את הספר “עם עולם” להרפ"ס!

מה זה? האם הספר “עם עולם” בידך? ענהו בחדוה רבה, ולבו יתרוקן פתאום מן דאגותיו הרבות.

הנה לפניך!

המנורה תאיר את החדר החשוך, והאברך יושב וקורא בו בשמחה רבה, ומי שלא ראה את פניו המפיקים נוגה, לא ראה גבר שמח מימיו.

אומלל! מה תשמח?

כל בני הנעורים השוקדים על דלתות הדעת, יראו עמל הרבה; אבל עמלם ינעם להם, מפני כי ידעו שמתן שכרם בצדם, ואת פרי מעשיהם יאכלו בעולם הזה. אבל האומלל הזה, מלבד כי לא יעשה את הדעת כקרדום לחפור בה, הנה עוד נהפכה לו לרועץ, וכל עולמו החשוך והצר לא בא לו אלא בשביל הדעת; והוא הוא השוקד על דלתות הדעת לשמה!

III.

היום רד, והלילה בא! לילה שמביא מרפא בכנפיו; הירח יקר הולך יצא להאיר על הארץ לדרים עליה, כוכבי נשף הפיצו נגהם, רוח צח ינשב, ומראה פני השמים כעין התכלת. כל יושבי עיר וואלאזין הדליקו את הנרות, ומבעד החלונות יתנוצץ אור גדול; כלו מנער ועד זקן יצאו להתענג על דרך הטבע, להריח באילני דמלבלבי, ולהקר מחום היום. גם חומת הישיבה הבנויה לתלפיות לבשה עדיה; באולמה המרובע הלבן כשלג וכצמר צחר, ידלקו כמאה מנורות־נפט מלבד עששיות רבות ונרות אין מספר. נוגה ברקי מאוריה יוסיפו לוית חן אל חכלילית קירותיה ועמודיה; דממה דקה שוררת בכל פנותיה; כי רוב לומדיה הלכו לטייל בגנות העיר, רק בחורים מעטים כשבלים בודדות עומדים בזוויות הישיבה, איש נשען על שלחנו הקטן, ומעיין בהמסכת הפתוחה לפניו; וגם בין ריסי עיני אלה נכר, כי טוב להם שלא ילמדו משילמדו, באשר שכבר חטפתם שנה.

רק שם בירכתי הישיבה על יד תנור החורף, עומד בחור ופניו שחורים, לחיו קמטו ולא עת, ועצמותיו שפו; לומד בנפש חפצה ובלב מרגיש, שואג כארי – וקולות אלהים יתמלטו ממנו, וכל עצמותיו תאמרנה.

מבעד חלונות הישיבה הפתוחים, ישמע קול רעש המטיילים, ההולכים רצוא ושוב. מארמון אדון העיר ישמע קול מנגנים ועוגב; חצי הליל כמעט הגיע, השעה השתים שרה חסרה רביעית, והוא על משמרתו עומד ויוסיף ללמוד.

מדוע לא ילך הוא להתענג על חמדת הליל?!

האם חסר לב הוא? האם יתמיד בלמודיו למען יטול את השם מתמיד? האחז אותו בולמוס “הסמיכה”? או קנאת סופרים אכלתו? או אולי הוא תורני גס אשר ידמה באמת כי לא איברא אינש אלא לגרסא, ושאסור לו להאדם להתענג? וכל הפוסק ממשנתו והולך לטייל, על יד האילנות והנירות הנאות, הרי זה מתחייב בנפשו?

אבל מבין עיניו השחורות והמבריקות – סמל דמות המתינות והתמימות המרחף על מצחו הגדול, ואשר עוז וגבורה ילין בו, וממלבושיו הקצרים והנקיים, נכר כי הוא איש מרגיש והוגה דעות.

הוא איננו חסר לב – כי כבר ראה חיים בעיר גדולה, בקר את כל הטיאטראות והקרקסיאות, ויודע הוא את החיים בהוד יפים; איננו חפץ ליטול את השם ולהעטר בכתר הרבנות – באשר שבורח הוא מכל כבוד והדר, ואיננו מבקש כל מטרה. הוא איננו תורני גס, כי כבר קרא ושנה בספרותנו החדשה והכללית, יודע הוא הפתגם הירושלמי: “עתיד אדם לתת דין וחשבון על כל מה שראה בעיניו ולא נהנה”. ובכל זאת מניח הוא את חיי יופי ותענוג – חיים שיש בהם נחת רוח וחילוץ עצמות, ובוחר הוא בחיי למוד ורוח. יען כי התלמוד הוא מזונו וחיי רוחו ונשמתו, ויאהבהו אהבה עזה; יאהבהו – בגלל ידיעתו את גדולת רוממותו וקדושתו; ולכן טוב לו שעה אחת הגות בו מכל חיי העולם הזה. כבר שקד על דלתות הספרות העתיקות. לפניו נגלו התפתחות והשתלשלות המשפטים והתורות אצל הרומים, הפרסים, היונים. ולכן הוא מתענג על הספרות התלמודית, ומכיר לערוך אותנה מערכה מול מערכה…

הוא לא יבקש בלמודיו מטרה מחוצה להם, כי אם מוצא הוא את מטרתו את אשרו בתוכם. באחד ממכתביו יאמר אלי:

“הנך שואל למטרתי – ואני מה אענה אבתרך?! האיש המבקש מטרה מספרותנו התלמודית, אות היא כי עומד מחוצה לה, ועינו עוד לא שזפה את רוממותה… כי אותו האיש אשר בא בטרקלין תלמודנו פנימה, ולבבו מרגיש את רוחו הכביר והנשגב; הוא לא יבקש מטרה מהגותו בו, באשר המטרה היא בתוך הלמוד. בשעה שהגיתי בספרי שפינוזה וקאנט, אז הייתי אומלל ובקשתי מטרה, יען כי מכל מרבית השכלתי לא נשאר לי כי אם ד' אמות של השלילה… ועתה כאשר הנני הוגה בתלמודנו ובתורתנו, וארגיש את גדולת היהדות ופרשת רוממותה, ומתולדתנו – את נפלאות עם ישראל; אז מאושר הנני כי בן אנכי להעם הזה. – לפנים כאשר היה מצבי איתן וטוב, קפצה עלי זקנה בלא עת, כאשר הלכתי שחוח תחת משא הקרח הנורא… ועתה למרות מצבי הרע, הנני מלא כח עלומים, וחיי נעימים לי מאד מאד”…

הבחור הנשגב הזה, הוא ממית עצמו באהלה של תורה וכר' חנינא בן דוסא די לו בקב חרובין מע“ש לע”ש. חמשת הזהובים שיקבל בתור פרס מאוצר הישיבה, לא יספיקו לו ללחם צר ומים במשורה נורא מצבו! נורא מאד! בחדר גדול ויפה יגור בלוית אברך עשיר, אשר לב אבן לו, והגאות נר לרגלו – האברך יפנק נפשו, וכל אשר תשאלנה עיניו לא ימנע מהן, והוא – אחרי עבודה ויגיעה רבה, יאכל פת חרבה. האברך שוכב על מטת שן מוצעת בכרים ובכסתות, והוא – שוכב על מטה שבורה ותחתיו מוצע תבן. והאברך האכזר מלבד כי לא ירחם על בן אדם כדמותו וצלמו, עוד פוסח על ראשו… והוא האמלל לא יקנא באחרים. בנוהג בין בחורי הישיבה, שכל מי שמצבו דחוק, אז ילך לראש הישיבה הגזבר והאמרכל על אוצר הכסף, ויבקשהו שיוסיף לו על הקצבה – והוא יסבול עוני ודחק, אבל לא יבקש נוספות, יען כי איננו חפץ לעשות את תורתו קרדום לחפור בה… כלם ישכירו את עצמם לשעות, ללמד תלמוד ושפת עבר להבחורים העשירים, אשר כנודע, מהם לא תצא תורה; וישנם רבים שבאים ללמוד ונמצאים מלמדים – והוא לא יעשה מלאכתו רמיה, גם איננו שוה לו שכר הלמוד בהפסד הזמן, ולכן הוא בוחר לו להסתפק במועט.

האדם חזק מצור ונקל לו להשתפק, אם אך בעמל נולד ובעמל גדל; אבל זה האיש אשר גדל בבית עשירים, ומיום גיחו מרחם אמו לא ידע מחסור; איש כזה העוזב חיים כאלה בידים, ובוחר בחיי עוני ודלות כדי ללמוד תורה – תורה שאיננו אוכל פירותיה בעולם הזה, כי אם בעבור שחשקה נפשו בה; את התלמוד ילמוד לא רק למען ידעהו, אבל לשמור ולעשות, זה הוא למוד לשמה!

כל אדם באשר הוא אדם… ויסודו מעפר, התאות והרגשות משתרשות בנפשו עמוק עמוק, איננו שליט ברוחו למזג מחשבותיו עם מעשיו; וגם החכם הנאור השוקד על למודי המדות והמוסר – חכם אשר מחשבותיו נשגבות מאד, גם הוא נאה חושב ולא נאה מקיים… וגם הפרופיסור הדורש מעל הקתדרא על דבר אהבת האדם וחובת האדם לעצמו ולאחרים, גם הוא טבוע ביוון התאוות…

והוא הצליח לעשות שווי המשקל בין בינתו ונטיותיו, בין יצרו הטוב – להרע, אצלו המחשבה והמעשה אחוזים ודבוקים זה בזה, ומכלכל נטיותיו כמשפט בינתו המפשטת. אוהב הוא את עם ישראל, את תורתו, את ספרותו, את תולדתו, באהבה עזה כמות, אשר רשפיה רשפי אש שלהבת יה, ובמקום שידובר בהן אז נפשו גחלים תלהט, ובהגיגו תבער אש; אך לא באהבה עורת המקלקלת שורת ההתבוננות, ולכן במקום אהבתו תמצא גם יד הבקרת, ורואה הוא את זכות הדברים וחובתן, הן פתאום חדל מללמוד, ועיניו השחורות ימיש מהמסכת ויחל להביט מסביב באהבה, כמו בא לסקור בסקירה כללית את כל הישיבה ולרחוש לה אהבה, באשר שלפניו יעברון כבני מרון כל מעשי בני אדם בלילה הזה. כמה יגזלו ויגנבו, כמה ישדדו וינאפו, כמה יטיילו וישתוללו, כמה ישתו לשכרה ומשחקים בקוביא, כמה טובעים במצולת ים התאוות הנמבזות. הן במקום אחד – בהישיבה – התצמצם רוח ה', אין בה לא תאוה, ולא קנאה – לא הא ולא הא, כי בני אדם יושבים ועוסקים ברוחניות וכולה אומרת קדוש…

אמנם כשם שעולה על לבבו דברי רפ"ס: “כבוד ותעצומות לכם בתים קדושים, מחסה ומסתור לשארית ישראל! משם יצאו ויצאו שרידים אשר מבטן אמם קוראו להיות לאור עמים ולרוח חיים לעצמות יבשות. מי יודע אם לא כבר ככענן כלה, כלה רוח ישראל מעל פני האדמה. מי יודע אם לא נסחבו כבר ארובות האמת מעפרות ההבל והכזב אשר במלוא חפנים הביאו מורי השקר כאלה וכאלה, נטעו על תלמי לבב בני הנעורים בשם ה' וחוזיו, “לולא התעודד העם הקטן והשפל הזה, ובשפל ידיו הצליח להציל תורת אלהיו מתוך ההפכה” (שמחת חנף). ואמנם במקום גדולתה שמה ימצא גם שפלתה. וישפיל גם לסיפא דמאמר רפ”ס, שמנה ואמר: “אמנם דרכי הישיבות אבלות מאד, שומרים הפקדו עליהן לבל יתנו לרוח דעת לעבור בהן, ועל כל רעיון ורגש יניפו מקל חובלים” (שם). – יודע הוא, “כי אך מבתי הישיבות תקוה נשקפה לנו כי עוד יחיה רוח ישראל, ובהשבתם ישבת גם דרך ישראל ותורתם, וכל עמל אבותיהם ואבות אבותיהם זה אלף שנים פעמים” (בשפת הנ"ל), ועם כל זה לא נעלם מאתו כי “הנה יעלו גם קוצים כסוחים, ושמיר ושית ירבו בכרמי הישיבות, יען כי בנוטרים את הכרמים, רבים המה אשר לא יצלחו לשומרים וליוגבים, מאה פעמים מאלה אשר דעת ותבונה להם לטעת נטעי נעמנים” (בשפת הנ"ל). כבר השמיע מורה השעות שעה השניה והגמרא נסגרה. הבחור לקחה תחת זרועו, וישם פניו לאושפיזו – נלכה נא בעקבותיו –.

הוא כבר בא לחדרו, כבר פרש את שמיכתו על התבן. אמנם עוד לא ישכב לישן, ולוקח את ס' “דרכי המשנה” של הרז"פ וקורא בו לאור הלבנה, כשעה שלמה, ומבין מצחו אשר יקמט נכר, כי יעבוד במוחו עבודה רבה לישר דבר אחד אשר לא ידע פתרו.

ומי זה יאלצהו להפקיר נפשו כל כך בשביל התלמוד? הימצא מחיתו בחכמתו? “ומה תקות בן־ישיבה בלמודו? עטרת הרבנות תנתן לאחד מאלף, משרת המלמדות נבזה ונמאסה; ולהלקח אחר כבוד לבית איש עשיר, לא יצלח אף ביד אחד מאלף, כי העשירים חובבי תורה מעטים” (בשפת הרפ"ס), האין זאת כי אהבת הדעת היוקדת בקרבו תאלצהו להקדיש נפשו על מזבח הלמוד.

הטיפוס הזה אשר הצבתי לפניך הקורא איננו יליד הדמיון, כאותם הטיפים שלא היו ולא נבראו אלא משל היו – הטיפוס הזה הוא טיפוס, שעוד היום הוא חי וקיים ועומד בוואלאזין וכל בני הישיבה מכירים אותו. ועם בעיניך יפלא, תא ואחוי לך טיפוס אחר, אשר הוא עוד יותר נפלא ממנו.

IV.

באחד מימי חג הסוכות, העיר וואלאזין לבשה עדיה, כל יושביה ישירו וירננו, כל בני הישיבה יזמרו, כל תנוקות של בית רבן יחוגו וינועו, ירקדו ויצהלו, ומכל עבר ופנה נשמע רק קול ששון ושמחה, דיצה ורנה, והעיר וואלאזין צהלה ושמחה. בעירות פולין המלאות סחר ומרכולת, שגם בכל השנה תראינה חיים, שמה גם החג בבואו איננו עושה רושם גדול; לא כן בעירות ליטא הקטנות, אשר בכל ימות השנה המה כבית הקברות – לחשובים כמתים; עקבות המסחר לא נודעו, דממת מות שוררת תמיד, גלגל הדלות מנסר בכל יום ויום ברקיע – שמה כאשר יבואו ימי החג, כאשר פת הקיבר יתחלף בפת סולת, וכלמו ילבשו בגדים נקיים, בם עושה החג רושם גדול, באשר שהנה כיוצאים מאפלה לאור גדול. ומה גם החסידים הרגילים ב“יומא דפגרות” – ואין לך יום שלא יהיה מרבה בשמחות מחברו, בכל הקלויזין ישמע קול דיצה וחדוה – שמה ימי החג אינם כפרט היוצאים מן הכלל. לא כן בליטא, אשר אנשיה כחנוטי מצרים, כלמו מנער ועד זקן ילכו קודר תחת משא הדאגה, בכל בתי המדרש שורר רוח עצבת, לכן בבוא הימים הטובים, אז ישמחו עד קצה האחרון; אז יתעורר בהם רוחם הנקפא, אז הרגשתם הטבעית תביא אותם לעולם שכלו “התפעלות”, אז ישמחו וירננו ירקדו ויצהלו. אמנם אם כל ערי ליטא הקטנות ישישו הרבה ביו"ט, העיר וואלאזין עלתה על גביהן, באשר בחורי הישיבה הנמצאים בה למכביר, אלה הבחורים האמללים הזרים והנודדים, אשר בכל ימות השנה נתונים ראשם ורובם בעולם הלמוד, כמו שלא ידעו מעולם אחר כלל; המה כאשר ינתן להם חופשה, יתעורר במו רגש השמחה הטמונה, ויוסיפו ששון על שמחת העיר.

כל העיר וואלאזין מלאה רעש ושאון המזמרים, כל בתיה ריקים ולא נשאר בהם אף אדם אחד, רק בחדר אחד יפה העומד בטבור העיר, חדר מרובע וירוק ככרתי אשר כלים ומראות יפות יעטרוהו, חדר אשר חלונו האחד פתוח אל גן ירק נחמד ומריח, והשני אל רחוב הווילנאית – יושב על כסא נחמד ונהדר ילד צעיר כבן ארביסר, ילד המלובש בבגדים יקרים וכלו אומר יופי, מצחו הטהור והלבן, עיניו השחורות כעורב, תלתלי שערותיו הדקות כמשי, הרוח העצבת המרחף עליו, ימשכו עינינו אחריו –.

לפניו פתוח חלק אחד “מדברי ימי היהודים” של הפרופסור גראטץ. והוא נשען על ידו הקטנה והטהורה, יושב וקורא בו, יושב וקורא בשים לב, ובכל פעם יוציא אנחה חרישית, אנחה אשר ראויה לצאת מפי זקן ושבע ימים, ופתאום יגעה בבכי, ומעיניו יזלו דמעות…

ולמה זה יבכה? האמלל הנהו? האם זכרון אמו המתה באה לפניו? או האם כבר נפל בפח האהבה? לא! הילד הזה הוא מאושר גדול, הוריו המה עשירי וחורי ליטא, והוא כבן יחיד לאמו השיג כל משאלות לבו, וגם עתה בהפרדו מהם כי נפשו חשקה בתורה, טוב לו עד מאד ומאד בכלל, בכל יום יבואו הרצים, יקבל מכתבים וכסף, מלבושים וצידה; בכל חודש וחודש יבוא אחד מהוריו לבקרהו, הישיבה לא תכביד עליו אכפה, ושתי שעות מדי יום ביומו ילמד חכמת הזמרה ממזמר משכיל, ולבו הטהור עוד לא ידע את האהבה.

ולמה זה עיניו יורדות דמע?!

יען כי צרת עמו האמלל, הנרדף והנענה, נגעו אל לבבו.

תקופתנו המגאלת בדם הכתובות בהתולדה אשר קורא, נגעו במיתרי לבבו הרך. נגעו וירעשו, ויבך מקירות לבו –

מאין באה הרגשה לילד בן ארביסר או חמיסר, אשר גדל על ברכי עשירים? ויפנק מנוער נפשו? כי ירגיש בצרת עמו? אם בעיניך הקורא יפלא, בעיני לא יפלא –.

הנער הזה מיום ששכלו החל להתפתח, נכר כי בעל כשרון הוא, כי ה' העניקו בלב רגש ובשכל חד וברור. ובכל זה היה ילד שובב וילך בשרירות לבו, ככל בני העשירים אשר שמנו עבו – ויבעטו; מיום החל להשכיל ולהתבונן, לא ידע כלל מה טיבו של ישראל? ואבותיו לא ספרו לו את ענות עמו האמלל. הוא שגה לדמות כי כל בני ישראל המה עשירים כאבותיו, וכן היה בדורות שלפנים; גם את מלמדיו ומוריו דעת, אשר למדוהו את התלמוד ושפתנו העבריה, לא השכילו לפחת רוח חיים בלבבו הרך, ולא השמיעו לו אף מושגים מעטים מתולדתו הארוכה; אמנם מיום בואו וואלאזינה, וירא בענות העיר, בדלות בני הישיבה, אז נודע מעולמות אחרים, אז ראה כי רוב בני עמנו דלים ורשים, ויחל לדאוג – “אם הקב”ה אוהב את ישראל למה לא יפרנסם“”! השאלה הזאת החלה לקנן בלבבו, וממנה בא אל שאלה אחרת, עד כי שאלות רבות הקיפוהו כעכנאי, בשבתו בין אחוזת מרעהו, בספרו להם שאלותיו ותמיהותיו, הגידו לו כי ישנו בהישיבה חוקרים ופילוסופים אשר ידעו על פתרון כל השאלות, אז נודע עוד הפעם מעולמות אחרים. –

הוא זכר כי הת"ח יכבד בעירו, ולכן לא שכח את מטרת בואו, וישקוד על דלתות התלמוד בנפש חפצה ובלב מרגיש, וייף בהתמדתו על כל המתמידים הגדולים – הוא שמע כי ישנו עולם החקירה, כי ישנו ספרים המבארים ומשמיעים הכל, ויקח לו מבני הישיבה מורה משכיל, אשר כיד הדעת הטובה עליו הצליח ללמדו תורת שפתנו העבריה על בוריה, ויחל לקרות ולשנן בספרותנו באהבה עזה ורבה.

מיום בואו בטרקלין ספרותנו תקפה עליו כל כך רוח ההתמדה, עד כי יומם ולילה, ואף בשעה שהיא לא יום ולא לילה שקד על דלתות הספרים, ומעולם לא מצאו אדם מדבר או מטייל, רק יושב ולומד או קורא. במשך שנת הי"ד קרא רוב תולדתנו הארוכה. מורו המלמד באר לו כל תקופותיה, ויברר לו כל פרשותיה, אז הזקין הנער… אז נקשרה נפשו בעבותות אהבה לעמו לתורתו ולספרותו, מאז – על משכבו בלילות, כאשר יתבונן על אומתו ותולדתו האיומה, ערשו ימסה בדמעותיו.

וגם עתה ביום אשר כלו שמחה, יום אשר גם המתמידים הגדולים יפסקו מלמודם, יושב וקורא תולדתנו, קורא, מרגיש… ובוכה…

מה נשגב הוא הילד הזה! מה עצמה פרשת גדולתו! לבבנו יתרגש ויתפעל כאשר נראה בני עליה כאלה למכביר בין עמנו, אשר המה כקוץ מכאיב בעיני כל העמים, וכאשר נציגהו מערכה מול מערכה מול תלמידים אחרים – אז ידעו כי רב לנו רב… ולכן אחשוב לחובה להציג עוד תמונה אחת נפלאה בצביונה.

v.

באחד מפנות הישיבה, על יד שלחן קטן מתנועע, לומד אחד הבחורים המצוינים בהתמדה רבה וגדולה, ובכל עת עברו ושובו, הרבה עיני קנאה יביטו עליו מסביב.

ולמה לא יקנאו בבחור שזכה לשלשה כתרים: כתר “משכיל” – כתר “עלוי” – וכתר “עשיר”?! בשעה אשר יתפלפל עם ראש הישיבה בעת הגדת ה“שיעור”, אז יתחרשו כל השומעים; בלשון מדברת גדולות יפרק ברוח הגיון, כל “לשיטתות” המגיד במקום שימצאם נגד האמת, ולית נגר ובר נגר דיפרק תשובותיו, וכל כלי יוצר החריפים והמעיילים פילא בקופא דמחטא, עליו לא תצלח – ואינו נוהג כאלה החנפים שגם במצאם סתירה גדולה לדברי רבם יאמרו: “תניא דמסייע לך”! – ובשעה שימצא דברי רבו אמתים וברורים, רק הני מקשנים החפצים להתגדר ולהראות חריפותם החדה, יקיפוהו בשאלות כעכנאי – אז יוציא חרב ההסברה מנרתיקה, וכיד כשרון הסברתו הטובה עליו, יבאר וילבן ויטעים כל דברי רבו, עד כי המקשנים יכבשו פניהם בקרקע…

בכל אספה “ספרותית” – או “לאומית” שהוא בתוכה, הוא תמיד ראש המדברים, פעם ישא מדבריו על תולדותנו הארוכה וקורות הימים; ופעם – על השתלשלות והתפתחות ספרותנו החדשה; ופעם – על האומה הישראלית ביחוסה אל יתר העמים; בשעה אשר יבאר רוח התלמוד, השקפותיו על הדת ועל החיים, או יציע את קורות חכמת ישראל בימי הבינים, או יראה לפנינו כחוקר קר רוח, אשר רחוק הוא מכל רגש ונטיה, ורק בהתבוננות מפשטת ומתינות יעסוק באותם הענינים שהוא דן – ובשעה אשר ידבר מתקופתנו האחרונה, מרוח הלאומי ותוצאותיו החדשות, ממצבו הנורא והאיום, אז אש לפניו תלך, ובהתרגשות נפרזה ובהסתערות גדולה יוציא כל דבריו; ולפעמים יתרגש כל כך, עד כי יחל לבכות בדמעות מאין הפוגות; יבכה! וגם האחרים יענוהו בקול, עד כי תהפך האספה לבית־אבל –.

בכל עת יעבור לפנינו, נראהו מלובש בבגדים יקרים, ותפורים כדין וכהלכה; בימי החורף ילבש אדרת שער אשר מחירה עולה יותר ממאתים כסף, בכל יום בוא הרצים יקבל הרבה כסף, אשר די בו להזין עשרה בני ישיבה.

ולמה זה לא יקנאו בו הבחורים האמללים אוהבי דעת ותורה, אשר ששה מהם יתכסו בטלית אחת ולומדים תורה?

אמנם מאושר הוא, וראוי לקנאות בו, אך מה זה גוו ידל וירזה בכל יום? מה זה לחיו קמטו ועינים נמקו? –

האם חולה הוא? האם ישנה לקותא באחד מאבריו הפנימיים? או חולת־האהבה הדביקתו? או התורה התישה את כחו?

לא! בריא הוא בתכלית הבריאות, את האהבה לא ידע, והתורה לא החלישתו. ולמה זה עמודי גוו רופפו?

יען כי רעב הוא ללחם! –

מה זאת? האם נזיר הוא? או אולי הוא פילוסוף שוטה, אשר ידמה באמת שכל הממעיט באכילה הרי זה משובח? או אולי הוא מהני עכברי דשכבי אדינרי, אשר יקמצו בהוצאותיהם למען יצברו הרבה כסף? –

אל תחשדו במה שאין בו! איננו נזיר ולא בן נזיר, את דרך ה“פילוסופים” לא ידע, וכסף איננו אוהב, ומרגלא בפיו: “שקר ההון הבל הכסף”.

ומה זה יעשה בכספו הרב?!

האם מבזבז הוא כל כספו לבני עניים שמהם תצא תורה, ולעצמו אינו מניח כלום? (גם מחזות כאלה יראו).

אמנם נדיב הוא, מכספו יעניק לכל פושט יד, אבל הכל במדה ובמשקל, ואם כן הדרא קושיא לדוכתה – איה כספו?!

כספו?…

יבואו נא בסתר לאושפיזו, נחפש באור הנר היפה לבדיקה, אולי נמצאו שמה טמונים באחד מאוצרותיו? –

חדרו הוא חדר יפה, קירותיו ירקרקות, והתקרה בעלת שלל צבעים, כלים יפים ושלחנות מוצגים בכל פנותיו, אך כסף אין ואפילו גרה אחת לא תמצא בו.

רק שם בירכתי החדר, עומדת תיבה גדולה, דלתותיה פתוחות, וספרים למאות יראו בה, ספרים יקרים ומועילים; בה ימצאו גם הרבה זורנאלים עברים ואשכנזים, ספרים ומכ"ע אשר לא ימצאו רק בהביביליותיקות בהעיירות הגדולות.

ומאין באו ספרים רבים ויקרים כאלה לבן־ישיבה?

ואולי היא הביבלתיקה של הישיבה, אשר לא היתה, ולא נבראת, רק צריכה להיות?… האח! מצאנו את חידתנו! הבחור הזה ישקיע כל כספו באוצר הספרים, ובכל יום השיגו כסף מאביו, ישלחהו למינסק או לווילנא, ויקבל ספרים מחירם – ולכן יקמץ בכל מה דאפשר ודלא אפשר.

אל תדמו קוראים יקרים, כי הבולמס לספרים אחזתו, כאלה המשכילים אשר יאבו לאסוף ספרים יקרים ויכרכום בכרכים יקרים למען ירהיבו כל עין, ובהספרים עצמם לא יביטו ולא יקראו, וגם אם יתן להם איש מלוא ביתו לא ישאילו ספר למקרא.

לא! הוא קנה ספרים הרבה, באשר המה נצרכים לו, ובאהבתו את הדעת, הוא מפריז יתר על המדה; ולכן לאחר קריאתו במו ישאיל אותם לכל מבקש, ועוד יתרה יעשה, כי ישתדל להרבות שואלים, למען תפרוץ הדעת – אשר יקדיש נפשו למענה!

מה עצמת מה גברת תשוקת הדעת,

בלבב נערי ישראל זו עם תולעת, וכו'

עמדו על דרכי מיר איישישק וולזין, וכו'

אנה הם עולים? לישן על הארץ

לחיות חיי צער לשאת כל קרץ

זאת התורה אדם כי ימות באהל.

(כל שירי יל"ג).

אולם בשעה שבחורים אלה יושבים ועוסקים בהשכלה ובמדעים, יושבים רוב בני הישיבה וכותבים “לשיטתות”; כל אחד בונה במה לעצמו, מפלפל מקשה ומפרק, ובכולם לא ימצא איזה כלל הגיוני ולמוד תוכני. ומי אשם בזה?…

דכירנא כד הוינא בהישיבה, התעוררו הרבה תורנים משכילים ליסד מכ“ע תורני, אשר בו יבואו חדושים כתובים ברוח הגיון, כללים הנמצאים בש”ס, מאמרים העוסקים בחכמת ישראל וספרתו; וכאשר באו להנצי"ב לבקש, כי ישתדל בעדם רשיון הממשלה על זה, אז גער בם, פן…

התדעו קוראים נכבדים מה הוא “הפן” הזה? לא דבר אשר יכול להרוס חלילה את מוסדי הישיבה, אבל “פן” יבטלו איזה בני הישיבה מהשקידה הגשמית, על ידי עסקם בכתיבה. ובאמת האם לא כדאי והגון הוא לפני ישיבה גדולה כזאת, שלומדים בה משלש עד ארבע מאות בחורים מצוינים, להוציא כל חדושיהם במכ"ע – בכדי להראות לכל בני ישראל מה היא ישיבת וואלאזין? ומה תפעל?

עוד יש לנו הרבה דברים בזה, אבל לא עלינו המלאכה לגמור, ודיינו אם הערנו על דברים אחדים היותר נחוצים, ונקוה כי די במה שהערנו, לתת לפני הקורא השקפה שלמה מפעולת ישיבת וואלאזין. –

מאת בר־בי־רב

נמסר לדפוס ע"י * * *

א

וואלאזין. – כבוד ידידי החכם הנכבד וכו' וכו' וכו'.

כבר עברו עידן ועדנים ולא הודעתיך מאומה על אודות ישיבת וואלאזין שאני לומד בה, כאשר הבטחתיך, ־ אעפ“י שדרכי תמיד להיות נאה דורש ונאה מקיים כאשר ידעת. אך אל נא יפלא זה בעיניך, כי הלא ידעת כי ‘בחור’ אנכי, וחיי הבחורים בוואלאזין הלא לא נעלמו ממך, כי אפילו המובחרים שבהם מסתפקים בקב חרובין מע”ש לע"ש, ולפיכך, בעל נפש כמוך בין יבין מעצמו כי סבת איחור מכתבי היא סבה פשוטה – חסרון כיס… לוּ זכיתי להתפלל בטלית אז גם אם לא הייתי יודע מה דקאמרי רבנן הייתי מקבל מן החלוקה חתיכה שמנה הראוייה להתכבד, ועכשיו שבחור אני עם כל תורתי הגדולה בעיני ראש הישיבה, אני מתפרנס בצער ומקיים בעצמי “פת במלח תאכל”; ולכן גם בעת שאני מלא מלים כרמון, וארצה לשפוך רוחי לפניך, אקנה לי במקום המארקע של בי־הדואר ליטרא או שתי לטראות לחם. על כן אל נא תשת עלי חטאת כי לא עמדתי בדבורי, כי על פת לחם יפשע גבר ופקוח נפש דוחה הכל. ועתה שקרה לי נס ונשארו אצלי פרוטות אחרות, מהרתי לקנות מארקא בת־שבע ולקחתי לי שלשת הדברים המרחיבים דעתו של סופר: עט טוב, דיו שחור ונייר לבן, וישבתי על האבנים לכתוב אליך. אבל על מה אדבר ואכתוב? האקרא באזניך תגר על סדרי החלוקה? על אשר יבכרו את האברכים על פני הבחורים שכנודע מהם תצא תורה; הנה נוגע בדבר אני ואתן פתחון פה לאמר אלי “בר בי רב דאתי מבחורים מהפך בזכותם”, בין בני הישיבה לא באמת ולא בצדקה, היועילו דברי? באחד מחדרי האושפיזא שלי חונים במדור שני בני הישיבה, שניהם משכימים לפתח הישיבה, שניהם לומדים את התורה באופן אחד, ובכל זאת תהום רבה רובצת ביניהם, הראשון שאברך הוא אוכל פירות תורתו בהאי עלמא, ומלבד שהחלוקה תספיק לו כל צרכיו המרובים, עוד ישאר לו סרח העודף המצטרף אצלו לחשבון גדול; והשני שבחור הוא הנהו עני מדוכא ומעניותו נהפכו פניו כשולי קדרה. הבחור הזה איננו נותן בעפר פיו, כי צעוק יצעק על משוא פנים זה ואנחתו מן הממונה על החלוקה לא נסתרה, אבל קולו כקול קורא במדבר, ולא הבחור הזה בלבד נוהם כארי מתוך קופה של תבן אשר לו, כי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב זה (היא ישיבת וואלאזין שבה נתנה התורה לישראל) ואומרת: “הלא אחים אנחנו ואב אחד לכלנו, הלא בני ישיבה אחת אנחנו וכלנו לומדים את התורה, ומדוע להאברכים משפט הבכורה? הללו מתפרנסים בריוח והללו בצער, הללו אוכלים בשרא וכורא והללו אפילו ירקא ומרקא ליכא להו”. ובכל זאת עולם החלוקה כמנהגו נוהג, ולמה זה אטפל בדבר שכבר צוחו עליו כל בני הישיבה ולא אשגחו בהו? אנח להם לגזברי הישיבה; מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים…

האוציא לפניך אנחה חרישית על חסרון למוד השכלה כוללת בהישיבה, כמעשה הסופרים הרוצים לפתוח בה חלונות ולשפוך עליה רוח אירופא ביד חזקה, אך מעיקרא דדינא פרכא ולא סבירא לי כלל כשיטה זו, כי לפי חוג מבטי בימים האלה ובזמן הזה – שהבחורים לא ישהו בהישיבה יותר משלש שנים – לא יהא זווגם של השכלה כוללת ותלמוד תורה עולה יפה ואין התלמיד יכול לזכות בזמן קצר כזה לשני הכתרים; כי אם יבלה עתותיו בלמוד שפות ומדעים תורתו אימתי נעשית? ופוק חזי מה עמא דבר, כי כל הד“רים ותלמידיהם של מאן דעסקין בלמודי הסעמינארען היודעים בשבעים לשון, לא ידעו אפילו צורתא דשמעתתא; ובעוה”ר עוד לא אכשר דרא ברוסיא לכך, שרבנים כאלה, הלומדים כל התורה כלה על רגל אחת יהיו מורי הוראה בישראל, ולא מפיהם אנו חיים… ושפת הארץ שהיא באמת נחוצה לנו, רבים מאתנו ידעו אותה מעצמם, והנשארים שלא ישלחו עוד אליה יד, סוף סוף תפקחנה עיניהם, ואינו כדאי לשאת על זה בקולי קולות, ואדמה כי הסרת טבעת שבה נחתם החוק הגוזר שרבנים ילמדו שפת רוסיא תגדיל פעולתה יותר ממ"ט סופרים. –

האשפוך לפניך שיחי על התגשמות למוד למוד פה, שהכללים נדחו מפני הפרטים, ועל חסרון ידיעת התולדה והשתלשלות התורה? הנה שמעתי מאחורי הפרגוד שכבר נגעת אתה בשאלה זו ואינני רוצה להפוך עמך בחררה, ומה גם שבטרם נעיר על הלמוד ההגיוני, עלינו להעיר על הלמוד הפשוט שהוא בלי סדרים. כל מי שנהירין ליה שבילי הישיבות שהיו לפנים בישראל, יראה שלכל ראשי הישיבות היו שיטות מיוחדות בדרכי הלמוד, כל אחד לפי דרכו ולפי העוגה שעמד בתוכה; אבל בהישיבה הזאת אין כל שיטה בלמודים, אין סדר למשנה ולא נגבלה כלל בהגבלות ושיעורם; כל מי שבא לכאן ללמוד חפשי הוא לנפשו ללמוד מה שלבו חפץ ואין מנהל ואין משגיח ומעורר, ואין מי שיורהו מה לבחור, מה לקרב ומה לרחק ובן הישיבה לא ידע עד כמה יד היריעה מגעת.

אברר דברי! בכל הישיבות ובתי הספר יש הגבלות ושעורים, והתלמידים ידעו שיעור הידיעה הנחוצה להם ובכמה שנים ישיגוה, אבל בני הישיבה בפה אינם יודעים גבול למודם ובאיזה זמן ישיגוהו ומתי יעזבו את הישיבה. הישיבה היא רק כבית אוסף ללומדים שונים, אשר כל אחד ואחד הוא עולם בפני עצמו ואין כל יחס והצטרפות ביניהם ואינם נאגדים בסדרים כוללים, רק כל איש הישר בעיניו יעשה, ולפיכך דרכי הלמוד אבלות ורבים מן הלומדים פה תועים המה. בכל בתי הספר האב שואל לבנו: “בני! עד מתי תשב בבית הספר?” ופה הבנים שואלים את האבות: “אבא לאימתי אשוב לביתך?” הדברים האלה שדברתי קצרים וצריכים ביאור, אך אין השעה פנויה לי עתה, ובמכתבי הבא אבאר לך דבר זה, רק בתנאי קודם למעשה שתשלח לי מארקעס לפה, כי לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא…

ב

כבוד ידידי החכם השלם וכו' וכו'.

בשולי מכתבך תבקשני “שאשיר לך משירי ציון הערבים”, ולכן כאשר תקרא מכתבי זה אשר ראשו ורובו נעוץ רק בעניני הישיבה, תסתכל בי ותשאלני שאלתך הישנה: “הכי אין לנו בעולמנו אלא ד' אמות של הישיבה? ולמה זה באמת יגעו עניניה אל לבך, אם אתה עומד מחוצה לה? והמשל אומר: ברחוק העינים ירחק הלב”. אבל אותו איש שלומד בה ומסתכל עליה באספקלריא מאירה, הוא בכל עת שיבא עט וגליון לידו, יימא בה מילתא ולא יוכל לטפל בענין אחר כלל ולא מבעיא לשיר בשירים. – “מעשי ידינו טובעים בים – ואנחנו נאמר שירה!”

אמנם כן רוב בני הישיבה טובעים בים דמיונם, יען כי יד עליונה לא תנהלם בדרך אשר הם הולכים עליה. בנוהג שבעולם בכל בתי הספר, שכל מי שבא לשם ללמוד, תקדמהו מחשבה ברורה ומטרה מסוימת ויודע הוא לאן הוא הולך ואנה פניו מועדות; אבל מי שבא לכאן, אפילו אם כבר עברו עליו עדן ועדנים, עוד לא ידע מה מלאכתו, וכל היום הוא שקוע בדמיונות כוזבים. הדמיון שהוא נר לרגלם, היום אומר להם: עשו כך, ולמחר – עשו כך, ובתוך כך יפזרו כחותיהם להרבה דברים ולבסוף נמצא בן הישיבה קרח מכאן וקרח מכאן.

כך דרכו של בן הישיבה: היום הוא נעשה מתמיד גדול גבור ונורא וישתדל להיות בקי, לפי שהכל צריכין למארי דחיטי. כיון שרואה שהבקיאות היא מלאכה קשה וכבדה, הוא מחליף את הבקיאות בחריפות ויאמר לנפשו: “סיני ועוקר הרים – עוקר הרים עדיף”. לאחר זמן כשהוא רואה שגם בזה לא יראה סימן ברכה, הוא מתהפך למשכיל. המפתח אל ההשכלה הוא הדקדוק, ולכן יתחיל ללמוד ספר דקדוק; יעשה תורתו עראי והדקדוק קבע, פותח ב“מורה הלשון” ומסיים בה“תלמוד לשון עברי” ובינתים יקרא בספרי רייכערזאן, שטייבערג וכו', ומתוך הערבוביא הגדולה לא ישאר בידו כלום. כיון שהוא רואה שאינו מצליח בדקדוק, יתחיל ללמוד תנ“ך; היום הוגה במפרש זה ולמחר במבאר אחר, ואח”כ יחל להגות בספרי השכלה. היום קורא ספורים ולמחר מחקר או תולדה, ואין סדר למשנתו. וכיון שנעשה לקורא יתפוש גם אומנות הסופרים, ובדחילו ורחימא הוא כותב מאמרים אחדים ושולח אותם אל הרידקטורים העברים ומבקש אותם בכל לשון של בקשה שירחמו עליו… אבל הרידקטורים – אכזרים המה ולא ירחמו. והנה עברו ארבעה שבועות ומאמריו צללו בים הנשיה. בכל יום ויום ירוץ הבחור העני אל תא הרצים, וממילא מובן שבקבלו את מה“ע יקרא מקודם את התוכן והנה אין קול ואין קשב! ככה תכלינה עיניו מרוב תוחלת ממושכה. ומה יעשה הבחור האביון שהתשוקה לכבוד סופרים גברה עליו, שכל באיה לא ישובון? הוא לוקח שבע פרוטות האחרונות וקונה לו מארקע וכותב עוד הפעם אל הרידקטור, אולי יחוס, אולי ירחם… האח, בא גד! בשו”ת כתוב לאמר: “לפלוני בוו… מאמריך לא יצלחו לדפוס”. כיון שרואה שכך עלתה לו בשדה הספרות, מיד הוא כועס ומקלל את הרידקטור ואת הספרות גם יחד, ותיכף ומיד הולך אצל המוכר ספרים וקונה לו ספר המלים של שטיינבערג, והסופר העברי הזה מתחיל ללמוד שפת רוסיא, ואגב אורחא גם משפת אשכנז לא ינח ידו. ואחרי אשר עברו כששה שבועות מאז החל לשקוד על למודיו החדשים יומם ולילה ועדיין לא ידע בם בין ימינו לשמאלו, אז הולך הוא לבית הגמילות חסדים וממשכן את הספרים הרוסים וקונה לו ספר “יסודי חכמת השיעור” ומתחיל ללמוד מאטהעמאטיק גם ידיעות הטבע, ואח“כ נותן גט פטורין לכל הידיעות החצוניות ויהיה עוד פעם למתמיד, מסתכל במפרשים ובשו”ת, מלקט מאמרים ומגבב דברים ומתחיל לכתוב תורה! ובאחרית הימים, בחפצו לפנות לבו לבטלה יהיה “לאומי”. – ומי אשם בזה? עוד לאלוה מלים; אבל קצרה היריעה מהכיל ועוד חזון למועד!

ג

וואלאזין. – כבוד ידידי החכם הנכבד וכו' וכו' וכו'

במכתבי העבר הצגתי לפניך טופס מבן ישיבה הגון המתהפך ככרום זולות לכמה גונים, ושמא יעלה על דעתך, כי רוב בני הישיבה המה פרצופים כאלה, לכן אומר לך, כיש שוטים שמקלקלים כאלה לא רבים הם; ובין בני הישיבה נמצאים אנשים שלמים, אשר שכלם כבר נתבשל כל צרכו, אנשים אשר יש להם שיטה קבועה שלא יחליפו אותה באחרת. ומלבד המצוינים הגדולים אשר ישנם בד' אמות של הלכה שיעפילו לעלות על תועפות הר התלמוד ולבא למרום קצו, ישנם רבים הבקיאים בידיעות חיצוניות ובלשונות שונות, אנשים הדורשים במה למעלה ובמה למטה, מה לפנים ומה לאחור.

הנה שם בירכתי בית הישיבה אברך אחד קטן ודל יושב ועוסק בתורה. עצמותיו שופו ולחייו קומטו בלא עת, אבל בבית חומר הרעוע הזה תסתתר נפש נעלה ונשגבה ובמצחו המלא קמטים שוכן שכל חד ועמוק היורד ונוקב עד התהום. האברך הזה כבר השיג סמיכה על כל מקצועות ההוראה, ואלו רצה לעשות תורתו קרדום לחפור בו כבר אכל פירות בעתו בהאי עלמא… אבל הוא בורח מן השררה, כי נפשו חשקה בתורה, והנה הוא שוקד על דלתותיה יום ולילה. אמנם התורה איננה בעיניו רק חלק ההלכות לבד, הוא גם במופלא ידרוש; הוא יחקור במעשה מרכבה ובספר יצירה, גם יבוא בסוד אלוה… כל ספרות הפילוסופיא שגורה על פיו ונהירין ליה כל שבילי הפילוסופיא היונית כשבילי עירו, וכל החקירות הרמות אשר תעלינה על לבבו יערוך על הגליון ובכשרון נפלא יעריך על פרי מחקרו, ובסדר נשגב ובעמקות נוראה ונשגבה, עד כי בקראנו בם נדמה כי ספרי שלמה מיימון אנחנו קוראים. הפילוסופיא לא תביאהו לידי ספק ויאוש; היא רק מזון לנפשו, יען כי לא פסקה אצלו שלשלת האמונה, והוא ירא וחרד לדבר ד' וזהיר במצוה קלה כבחמורה.

בעת אמירת השיעור עומד בקצה המחנה בחור קטן ויתפלפל עם הראש ישיבה. עיניו טרוטות ובעצמותיו שולח רזון, גם כבד פה הוא, אבל כאשר נתרגל להבין שפתו, נמצא בתוכו שכל גאוני וידיעה רבה בכל הספרות התלמודית. כל הלכה והלכה ינתח בשכל ברור וחד ויראה יסודותיה ותולדותיה ויברר באופן מאד נעלה את כל שיטות התנאים והאמוראים עד כי נתפלא, מאין באה ידיעה רבה כזו לבחור צעיר שעוד לא הגיע לעשרים שנה? ואני היודע ועד, כי ביום בואו אל הישיבה, זה שלש שנים, לא ידע מה דקאמרי רבנן.

הישיבה נפחה בקרבו רוח ההתמדה, כי קנאת סופרים אכלתהו, ולפי שיגע הרבה מצא הרבה. והוא לא יחיד הנהו כי רבים כמותו. –

בהשקפה ראשונה מכתבי זה עם מכתבי העבר הם כתרתי דסתרי אהדדי, אבל יש צד השוה בדבר. אנכי אומר כי אין סדרים בהישיבה וכל אחד עזוב ביד המקרה – ולכן רבים מצליחים ורבים תועים בדרכם כמקל הזה של סומא. הישיבה היא מקום מוכשר להשתלמות והרבה מעלות שהתורה נקנית בהן ישנן בתוכה, אבל חסרון אחד יש בה והוא: העדר הסדר; ולוּ היו בה סדרים נכונים, כי אז, לפי ראות עיני כל מבין, היתה באמת לישיבה מרכזית, אשר ממנה תצא תורה לכל ישראל. ומדוע באמת לא יעשה בה קברניטה סדרים? שאלה זו יש בידי לפרקה – אבל עתה עתותי מדודות; המתן לי עד מכתבי הבא.

ד

כבוד ידידי הנכבד וכו' וכו' וכו'.

את מכתבי הקודם סימתי בשאלה קשה על הקברניטה של הישיבה; “מדוע לא יעשה בה סדרים?” וזו באמת שאלה קשה ונכבדה היא, כי למה זה לא יעשה בה רבנו סדר ומשטר? האם עיני מרן אינן רואות מה שתלמיד ותיק כמוני עתיד לחדש? גם אתה ידעת שרבנו אוהב את הישיבה אהבה עזה, רשפיה רשפי אש שלהבת־יה וכל ימיו הוא מקריב את נפשו לתועלתה ומוכן הוא לבא באש ובמים בשבילה, ואיככה יוכל להתאפק בראותו העדר הסדרים אשר בישיבתו הרמתה בעוד שיש לאל ידו לתקן? הן אמנם לא נוכל לכחד, כי גם המיסד הראשון של הישיבה לא תקן בה סדרים מסוימים ויעזבה בידי המקרה; אבל הן לא כימים הראשונים ימינו אלה.

לפנים בעת אשר רוב האומה הישראלית לא זזה עוד מן העוגה הישנה ואהבת התורה ויראת שמים היו נשרשות בלב כל יהודי ויהודי, אז סדרים בישיבה של תורה היו אך למחסור, כי כל מי שבא בתוכה שקד על דלתותיה בנפש חפצה ובלב מרגיש. הלומדים לא בקשו מטרה ללמודם, הלמוד בעצמו היה אצלם המטרה היותר גדולה, ולפיכך עלתה הישיבה למעלה ויצאו ממנה לומדים מצוינים וגאונים גדולים, גם בלי סדרים מיוחדים וחשבונות רבים. אבל עתה בטלו האשכולות האלה, בטלה ההתמדה, בטלה אהבת התורה (ברוח הקדמוני)! עתה יבוקש מטרה ותכלית, עתה יש שכלה מזויפת (?), שמעורת את העינים; ולכן דרושים עתה סדרים סדרים וחוקים קבועים בלמוד התלמוד. וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה?

אמנם מי שיודע את רבנו שהנו ירא וחרד לדבר ה', ועם כל השכלתו הוא זהיר אפילו בקוצו של יוד ומבכּר את הישן על החדש, הוא לא יתפלא עליו מדוע, עם כל היותו איש המעשה בנוגע לשימת סדרים הוא בשב ואל תעשה; כי הסדרים המה בני החדשות, והחדש אסור ליה מן התורה. – זאת ועוד אחרת. בעת הזאת ישנם רבים מאדירינו אשר ידרשו ממרן ביד חזקה לקבוע סדרים חדשים בהישיבה, סדרים אשר המה באמת יתר מן המדה הדרושה, ובצאתם אל הפועל יבולע אל כל הישיבה וקערתה תהפך על פיה… ולכן מוכרח הוא להחזיק ברסן הישנות, ובזה יצטדק לפניהם, כי ירא הוא לשלוח יד בקודש, ואם יעשה בהישיבה סדרים פנימיים בעניני למוד התורה, אז יהיה להם פתחון פה לבקש יותר…

התעמוד תשובה זו בפני הבקרת? על השאלה הזאת אנסה להשיב במכתבי הבא.

ה

וואלאזין. – כבוד ידידי החכם הנכבד וכו' וכו' וכו'.

במכתבי הקודמים נגעתי בהרבה ענינים על אדות הישיבה ובכלם סתמתי ולא פרשתי כהוגן; ולא עוד אלא שלא קימתי מה שהבטחתיך במכתבי הרביעי להשיב על דברי הרב הקורא תגר על התקונים בהישיבה, והחילותי לדבר בענין אחר לגמרי. ואתה תתמה על ערוב פרשיות זה שבדברי, ושואל אותי מדוע דולג אני מענין לענין וכותב בערבוביא?

אבל ידידי, הטרם תדע כי כך היא דרכה של תורה שאין מוקדם ומאוחר בה? נהירנא כי אחד מגדולי רבי המשכילים, שד“ל שמו, באחד מספריו מתפאר בזה שאחת מתכונות חכמי ישראל הוא העדר הסדר ובלבול הענינים, והקפידה על הסדר ועל עריכת הענינים היא מתכונות חכמי יון שהוא קורא לה אטיציזמוס, ותנא דמסייע ליה רב אחר של המשכילים בעל “תעודת ישראל” (אל תחליפנו ב“תעודה בישראל”) שגם הוא קובע מסמרות בדבר זה ומוסיף עוד שגם הערמומית והעקמומית שבלב היא תכונה מורשה קהלת יעקב אשר בה יתפאר ישראל. אלו ידעו ראשי ישיבתנו דעת רבי המשכילים האלה, כמה כיכרי דנרד היו נותנים למארי דיכי! מובן מאליו שאני עברתי על הספרים ההם בחפזון בהמקום שאסור לעסוק שם בדברי תורה, ובא וראה שאין לך שער של טומאה שלא נשתקצו שם ניצוצות של קדושה. ואתה ידידי איש חמודות סתום וחתום הדברים ואל תגלה סודי זה ברבים, פן יגונב הדבר אל הממונה על החלוקה שבישיבתנו ויצא לי מזה הפסד מרובה. ואם שד”ל ובעל “תעודת ישראל” כך, שמעולם לא היו בישיבת וואלאזין, עאכ"ו בר בי רב כמוני שראשו ורובו שקוע בסדרי הישיבה וערבוב דברים וערבובא דרישא הם כמעט מן הדברים שהוא מחוייב בהם ומצווה על שמירתם! הטרם תדע דרכו של בן הישיבה שהוא כהדין טפזא המנתר ממקום למקום, היום קאי במסכתא זו ולמחר במסכתא אחריתי, ולאו בכל שעתא ושעתא מתרחיש ליה למגמר ענין שלם בסדורו, וזה יען אשר לא ידע את עתו ומטרתו, לאן הוא הולך וכמה ישהה בדרך הליכתו. וגם אני אינני יוצא מן הכלל, כי גם אני מן התועים בדרכי החיים. זאת ועוד אחרת. הן לא על ענין אחד או שנים יש לי לדבר במה שנעשה בהישיבה; בכל פנה ופנה שאנחנו פונים מוצאים אנחנו דברים הרבה לדבר בם ולהעיר עליהם, על כן קשה לי לעוּג לכל ענין עוגה מיוחדת ולשום לו מדור בפני עצמו, ואין טוב לי בלתי אם להכות בפארור ולשים לפניך כל אשר יעלה המזלג.

הנה גם היום כאשר לקחתי את עטי לכתוב לך מכתבי זה עלה במחשבה לפני לבאר ולפרט לפניך את כל הענינים אשר נגעתי בקציהם במכתביי הקודמים, והנה בא בן ישיבה אחד והביא לי שני ספרים שנתיים למקרא, את “הכנסת ישראל” ואת “הכרם”. נסתכלתי בתוכן הענינים והנה האח! שניהם מדברים על אדות וואלאזין. מאליו מובן כי קודם כל מהרתי לקרוא את המאמרים ההם, אכלתי את שתי המגלות בבת אחת, ויצא לי עוד הפעם ערבוב דברים ומאכל תערובות.

ה“מי שעתיד להיות רידקטור”, ר' יצחק הכהן קוק, במאמרו הוא רק קושר כתרים לרבנו נצי“ב שליט”א, ואם אגע בדבריו אפילו כל שהוא הלא יאמרו עלינו: רבם דקרו!… יותר מזה פעל עלי מאמרו של ה' יב"ם (“עולם האצילות” בהכרם), לפי שהוא נחית יותר לעומקא דדינא ומעביר על פנינו תמונות ופרצופים מן הישיבה בקומתן ובצביונן כבאספקלריא המאירה. העבודה שבשעה שקראתי את התמונה הראשונה המתארת לנו בחרט נאמן את ענות הבחור האומלל, בכיתי במר נפש; כי לב יודע מרת נפשו ומי חכם כבעל הנסיון, ומי בעל נסיון כמוני בר בי רב? ברם זכור אותו הצייר לטוב! אבל באחת שגה, כי עשה כדרך התגרים המראים בתחלה את הסחורה המשובחת. הנה הוא הציג את התמונות היפות אשר בין בני הישיבה ומן הרעות והגרועות עלים עיניו, וחובתו היתה להראות גם את הבר גם את התבן, למען אשר ידע הרואה כי אין התבן בא לא מפני שאינם בוררים את הפסולת מתוך האכל, ואם יתן בעל הגורן אל לבו לזרות ולהבר, יהיה התבן כתבן לפני רוח וכמוץ גנבתו סופה.

האמנתי כי מאמרו של ה' יב“ם יפעל איזו פעולה ויביא תועלת כל שהיא לתקון סדר הישיבה, והנה בא בעל “הכרם” בעצמו והקדיח תבשילו של ה' יב”ם והפך הקערה על פיה¹. ולפי שבעל “הכרם”, לא שאף אוירא דוואלאזין לכן הוא מעוות את הדין ומוציא משפט מעוקל. שארי ליה מאריה! אבל בכלל מוצא אני קורת רוח מפלוגתא זאת, כי מניה ומנה תסתיים שמעתתא. לפי דעתי כל מי שיש בידו לדבר באותו הענין ושותק הרי הוא עתיד ליתן את הדין². לא הרבה ישיבות יש לנו כישיבת וואלאזין, ואולי היא היחידה בתור ישיבה מרכזית לכל ישראל לתורה ולתעודה, ולכן החובה לתקן את בדקיה ולגדור פרצותיה; וכל הרואה ויודע את המגרעות אשר בה מחויב להכריז עליהן ולעורר עליהן את דעת הקהל, כדין מלקטי עשבים ומניחים אותם במקומן כדי לעורר עליהם רחמים. עוד יש לי הרבה להגיד בזה, אבל כבר נשף יממא ואתא לילא, והגיע זמן להדליק את הנר ובידי אין לפורטה אפילו שוה פרוטה לקנות בה נר או כל דבר שמדליקין בו. לכן אחשוך יתר דברי ליום מחר עד שיעלה עמוד השחר, שאנחנו יכולים להשתמש לאורו חנם אין כסף.

ו

כבוד ידידי הנכבד וכו'

אתמול כתבתי אליך מכתב ואת העיקר שכחתי לכתוב לך, בלי ספק קראת במ“ע הצפירה (ברבע האחרון משנה שעברה) את הידיעות מוואלאזין שהן תרתי דסתרי אהדדי. האחד כותב כי נוסדה בוואלאזין חברה לחכמת ישראל ותולדתו, והחברים עתידים להתאסף בלילות הארוכים אחרי גמר זמן הלמוד בישיבה לבית אחד מן הבחורים המצויינים הבקיאים באותו דבר, והוא ידרוש לפניהם בחקר תולדות ישראל וספרתו; והשני (הוא המזכיר של הישיבה) מכחיש את הידיעה הזאת וטוען להד”ם ואומר, כי אין כאן לא חברה ולא אספות, ואין כל שייכות לבני הישיבה עם חכמת ישראל; ובלי ספק תחפוץ לדעת איזה מהם יצדק ובדבריו ואיזה יכזב, לכן הנני מודיעך כי אלו ואלו דברי אמת הן, והא לן והא להון…

אנחנו בני הישיבה המעטים כשבלים בודדות בעמק רפאים שיש לנו ידיעה כל שהיא בחכמת ישראל ובתולדתו יסדנו לנו באמת אגודה קטנה לחקור בתולדות עמנו ובספרתו; ואולם רוב בנינם ורוב מנינם של בני הישיבה אין להם באמת כל מגע ומשא בחכמת ישראל ובידיעת קורות ימיו והשתלשלות ספרתו. ובשעה שכתב המזכיר את דבריו כבר נתבטלה באמת אגודתנו במצות רבנו ומורנו הנצי“ב שליט”א, והרבה מן הנותנים ידם לדבר כבר שקלו למטרפסיהון… ההשכלה מותרת בוואלאזין והראש ישיבה איננו מוחה בזה כל כך, אבל ליסד לזה חברה לא יתכן בעיניו. ואם כי אני, לפי עניות דעתי לא נהירא לי דבר זה ולא סבירא לי כותיה, מ"מ ליפלוג עליה מסתפינא; כי אם גם יהיו דברי מחוורין כשמלה ואראה בראיות ברורות כי הדין עמי, הלא לא יפסקו הלכתא כוותי ולא יקבעו אותה הלכה למעשה, על כן אמרתי למה זה הבל איגע? ולכתוב הלכתא למשיחא או משום דרוש וקבל שכר אי אפשר, ובפרט כי אין איש משלם שכר בעד הדרישה, על כן מוטב לי שאפרוש מדבר זה אולי אקבל שכר על הפרישה.

ז

בכל מכתבי הקודמים דברתי רק אדות הישיבה וסדריה בכלל ולא כתבתי לך דבר על אדות מצבי הפרטי, אעפ"י שבכל מכתביך אלי אתה מבקש להשמיעך את שלומי; ולמה זה אמנע ממך את אשר אתה מבקש בהיות לאל ידי? האמן לי ידידי כי יותר ממה שרוצה אתה לינק אני רוצה להניק, אך גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה בר־בי־רב בעולם, כי קשה עלי כקריעת ים סוף לדבר באזניך על אדותי, יען כי יודע אנכי כי אם אגלה לפניך אפילו כמחט סדקית תהיינה עיניך זולגות דמעות, והכתוב אומר אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, אבל בשמועות רעות הוא אומר: אל תעמוד בדבר רע, ואומר: מוציא דבה הוא כסיל.

אבל מכיון שכפית עלי את ההר במכתבך האחרון ואמרת כי אלו לא אודיע לך קושט אמרי אמת ודברים מחוורים כשמלה על אדות מעמדי לא תאמין בי עוד, ותאמר בלבך כי מה שאני מבליע לך לפרקים בין השיטות כי אין לי פרוטה להדליק את הנר או לקנות חותם בית הרצים – אינו אלא משל ואינני אומר דברים אלה אלא דרך מליצה כדי להתנאות בם לפניך, לפי שיאה עניותא לישראל, לכן אמרתי אצא הפעם מגדרי ואבטל רצוני מפני רצונך, ואודיע לך שמץ דבר ממעמדי המורה מאד, ובפרט שאין אני יחיד ומיוחד בעניי, כי רבים בחורים כמוני בבית הישיבה, ותוכל לדון מן הפרט אל הכלל וחזר הפרט להיות כלל.

אם אומר לך כי חי אני חיי צער, פת במלח אוכל ומים במשורה אשתה ועל הארץ אישן בשעה שאני עמל בתורה כל יומי ומקצת מן הלילה, הנה לא יהיה הדבר הזה לפלא בעיניך, אחרי אשר קבעו חכמים מסמרות בדבר כי כך היא דרכה של תורה. אבל החכמים אשר שמו והכינו לנו ישימון דרך זה לא ידעו עוד ענוי קשה ומר אחד שאנחנו הבחורים בני העניים מתענים בו ושאינו נכלל גם בחמשת הענויים שאנחנו מצווים עליהם ביום הכפורים. החכמים ההם זכרונם לברכה חיו בארצות החמות ולא ידעו קרה וקרח ולא טעמו טעם של כירה שלא הסיקוה ביומא דאיסתנא, בימים שהקור הוא מבן עשרים מעלות ומעלה. ואני – מלבד כי מלבד שמקיים אני כל הדברים האמורים למעלה שהתורה נקנית בהם, מלבד שלחמי צר ומימי לחץ ובגדי קלים מסובין והרואה אותם בימות הגשמים נדמה לו כאלו רואה הוא כעין כברה בים, עוד הנני דר באושפיזא רעה ובעלת הבית היא אחת מן הנשים ששמונים כמותן תלה שמעון בן שטח באשקלון ביום אחד, וכשאני שב בלילה אל האושפיזא, אל חדרי הצר שעל פי דין הוא פטור ממזוזה לפי שהוא פחות מד' על ד', מוצא אני כי את התנור לא הסיקו, אין גחלת לחמם אוּר לשבת נגדו, והקור הגדול כגבינה יקפיאני ושיני דא לדא נקשן. הלחם היבש שבעלת הבית שמה לפני על השלחן מלא נקודים ומכוסה בגלוד של כפור, והתבשיל שהיא שופתת לפני, מרק שבולת שועל עם תפוחי אדמה, הוא כל כך מלוח וגרוע שאפילו עשו בשעה שהיה הולך למות לא היה מוכר במחירו את בכורתו. בתחלה היה דבר טוב אחד יוצא מן המכה הזאת אשר לא כתובה במשנה ששנו לנו חכמים: כי מחמת הקור היו הפרעושים והיתושים מתמעטים והיו מניחים לי לישון, ועכשיו כיון דדש דש, ויחדו ובאו גדודים ויסולו עלי ארחות אידם, ולא עוד אלא לפי שנפשם מרה גם הם מפני הקור והצנה יתמרמרו אלי ביתר שאת ויתר עז וימוצו את דמי החם, למען אשר יחם להם וישיבו את נפשם.

יש אשר אשכח את רישי ואתגבר על עמל אנוש ונגעי בני אדם אלה ואבליגה מעט, ואני יושב בחדר המקֵרה הזה והוגה דעות וחושב מחשבות ורואה חלומות בהקיץ, עולה שמים ויורד תהומות בפלפולא דאוריתא, או בחקירה עיונית ומדעית, ופתאום תתפרץ אלי המכשפה הארורה ההיא ותקללני קללה נמרצת על אשר לא שלמתי לה עוד דמי דירה ושכר שולחני בעד החודש האחרון, ובקול רעמה ושאונה היא מהרסת את כל מגדלי אשר הפרחתי לי באויר ואני נופל מאגרא רמא לבירא עמקתא ונפשי ברעה תתמוגג.

הנה כי כן הוא מעמדי וארחות חיי כמעט יום יום; ועתה העוד יעמוד לבך אם תחזקנה ידיך לשאול בימים הבאים את אשר אני עושה?

וכל זה בשביל שבחור הנני, דאלו נסיבנא בארביסר הוה עדיפנא. אלו היו קוראים לפני אברך, אולי הייתי לובש בגדי שש והיו נותנים אם לא רביד זהב על צוארי לכל הפחות חלק יותר שמן מן החלוקה; ואם לא היו מרכיבים אותי במרכבת המשנה ונתון אותי על כל ארץ מצרים, לכל הפחות לא היו מרקיבין אותי בכל הענויים המנויים בהמשנה שבאנות ונתון אותי בלוּל של תרנגולין זה שאני נתון בו עתה.

וכי בשביל שאני בחור הפסדתי? אמנם כן הפסדתי והפסדתי. אני הנני חשוב גדול אצל רבנו הנצי“ב שליט”א, לפי שמתמיד גדול אני ולא אפנה לבטלה אפילו רגע אחד, ונפש רבנו יודעת זאת מאד, ובכל זאת כאשר הרים הנדיב ר“י בראדסקי כ”ה אלף רו"כ לקרן קימת להספקת עשרה לומדים מן הישיבה, זכו להיות מצטרפין למנין הזה רק “בעלי טליתים”, ואנכי צעקתי במר נפשי אל רבנו וקולי היה כקול קורא במדבר…

איה אלהי המשפט?!

הא לך מעמדי ודרך חיי אשר נכסוף נכספת לדעתו; ואם עתה עליך תשתפך נפשך ותצטער בצערי ותמר עלי כהמר על הבחור – לא עלי תלונתך, כי אתה הסבות בכל אלה ולא אני.

היום תארתי לך את מעמדי החמרי ובפעם האחרת אשים לפניך את מעמדי הרוחני והמוסרי, למען אשר תהיה תמונתי, תמונת הבחור בישיבת וואלאזין, מרוקמת על היריעה לפניך צורה תמה, בקומתה ובצביונה, מנפש ועד בשר ולא יחסר בה מאומה.

ח

במכתבי העבר הבטחתי לתאר לפניך את מצבי המוסרי, והנני למלא את דברי. מן היום אשר נסעת יצאת מזה קניתי לי אני בקיאות רבה בסדר נזיקין ונשים; לא בקיאות חיצונית ושטחית כהנהו בקיאים במרחפים על פני הענינים ואינם יורדים לעומקם, המסתפקים באותיות פורחות לבדם ואינם שליטים ברוח אשר נוססה בם ובמאור שבהם, כי אם עמלתי לעמוד על אופין של הדברים ועל שיטת התלמוד בהלכות אישות ובדיני שלי ושלך. ברם זכור אותו איש לטוב ורב האי גאון יצחק יעקב ריינס שמו, כי בספריו ההגיוניים פקח את עיני ונפח בי רוח בקרת והסתכלות, לנתח כל הלכה והלכה עפ"י דרכי ההיקש וההגיון. גם קניתי לי ידיעה רבה בהאגדה ובמדרש ובדרכן של חכמים.

ולפי שבכל זאת ראשי ורובי שקוע בד' אמות של הלכה, לכן הוכרחתי לצמצם העיון והעסק בלשונות ובמדעים. מן הספרים החיצונים שבאו לידי לא הספקתי לקרוא לפי שעה בלה“ק רק את הספרים “דור דור ודורשיו”, “חקר אלוה”, ו”קורות הפילוסופיא החדשה", ובלשונות העמים קראתי את ספרי באקל וספענסער, גם חזרתי על ספרי הקלאססיקער האשכנזים והאנגלים, וביחוד נמשך לבי מאד אחרי המלט, יציר דמיונו של שעקספיר, כי לרגלי מצבי הרע הנני עצבן גדול ובעל מרה שחורה מאד כמהו; וכל עוף למינהו ישכון ובן אדם לדומה לו.

ובכן מקדיש אנכי את נפשי, את מבחר ימי ואת חלבי ודמי על מזבח התורה והמדע, ומה תהי אחריתי? היש שכר לפעולתי?

שכר לפעולתי?! אבל האם כל המקדישים את נפשם כמוני וכל מאן דעסקין באוריתא הם משמשים את הרב על מנת לקבל פרס? האם לא בן צעיר אני להגוי הגדול ההוא אשר עליו נאמר" ונתתיך לאור גוים" והוא בעצמו הולך קודר כל ימיו וטובע בים צרותיו?…

פתחתי בכד וסימתי בחבית. נגעתי בסדרי הלמוד, בסדרי החלוקה, בפרצופי הישיבה, במצבי הגשמי והרוחני, וסימתי בשאלת כלל האומה. הנה עוד הפעם עירוב פרשיות לפניך. לכן אבטיחך כי במכתבי הבאים אברר לך בהרחבה כל הדברים אשר נגעתי בהם עד כה רק בקצה עטי. אם אתמהמה חכה לי.

עיקר שכחתי, כנהוג: ככלותי את מכתבי זה בא לידי מ“ע “המליץ” שאני קורא אותו לפעמים בהחבא וראיתי כי כבר נשמעו דברי בין החיים… ואעפ”י שלא נתתי לך רשות על זה לפרסם את דברי בכ"ע, בדיעבד חמה אין לי עליך, כי ידעתי כי כוונתך לטובה ואולי באמת יפעלו דברי “מסיח לפי תומו” כמוני איזה פעולה לטובה, והיה זה שכרנו את עמנו.

ט

וואלאזין. – ידידי היקר!

ממכתבך האחרון שמעתי שמכל מכתבי אשר ערכתי אליך עד כה על אדות ישיבתנו לא עלתה עדיין בידך להוציא משפט ברור מה המה התקונים והשנויים הנחוצים שיעשו בהישיבה; וזה לפי שאני אוחז במכתבי תמיד בלשון קצרה, כפי מדת הזמן הפנוי הנשאר לי מתלמוד תורה לעריכת מכתבים. על כן אמרתי משום עת לעשות לה' כו' אנסה נא הפעם להאריך מעט ולהשתדל לברר לך הדבר כדי שתוכל לעמוד על מצוי הענין ואוכל גם אני לשמוע משפטך על משפטי; אם צדקתי – אשא ראשי, ואם רשעתי – אללי לי!

חולקין כבוד לרב תחלה, ועל כן קודם כל אשוב לתשובת רבנו שהבאתי במכתבי הרביעי. הרב אומר כי “רבים מן האדירים ידרשו מאתו לקבוע סדרים חדשים בהישיבה, והוא מתירא שאם יעשה בהישיבה איזה סדרים פנימיים בעניני למוד התורה יהיה זה פתחון פה להמבקשים שנויים לבקש יותר”… ואזכיר בתחלת אזהרת חז“ל על פסוק לא תגורו מפני איש – לא תאגרו דבריכם מפני איש. ואם בשעת הגדת השיעור בהישיבה אני אינני נטפל להנהו מלחכי פינכא המנענעין ראשם לכל גל ואונים בניזהא דתורא הן הן, כי אם לא אשא פני איש ובמקום שרואה אני שהוא טועה בשקול הדעת אני דן לפניו בקרקע ואומר לו: רבי, כמדומה לי שלא כך הוא המדה! והוא – במקום גדולתו שם אתה מוצא ענונותו, כי הרבה יש בו ממדותיו של הלל – הוא איננו גוער בי בנזיפה אלא שקיל וטרי עמי עד שמעמידני על האמת, או הוא חוזר בו או אני חוזר במדברי; על אחת כמה וכמה כאן, שאני רחוק מן הרב יותר ממלא עיני וקאי בהלכתא גברוותא הנוגעת לא באיזה סוגיא בש”ס או באיזה פשט בתוספות, כי אם באבן השתיה שכל הישיבה משותתת עליה, לא כל שכן שחובה היא עלי לגלות דעתי באזניך, ידידי הנכבד; כי מי כמוך בר סמכא לדון בדבר, להציל דבר אמת ולהוציא יקר מזולל? אני את אשר ישים שקול דעתי בפי אותו אשמור לדבר ואתה תבחר ולא אני.

ביני לבין עצמך אגיד לך, כי לבי מהתת אם באמת רבים וכן שלמים הם האדירים “המבקשים ממרן ביד חזקה לקבוע סדרים חדשים בהישיבה”, כי אם באמת היה זה רצון אדירינו והיו תובעים זאת בפה לא היה רבנו יכול לדחות אותם בקש, לפי שהם, האדירים, נותני לחם הישיבה וספוקה; ואם היו מבקשים רבים ואדירים, ובוודאי הם מסיימים ומגבילים את תביעותיהם בשנויים הנחוצים בסדרי הישיבה, לא היה להרב אפשר להפטר בלא כלום, ואי משום שלא יבואו לבקש יותר מדי היה יכול גם הוא להגביל את ההר ולאמר להם עד פה תבואו ולא תוסיפו, אלא שמע מינה כי – ה“אדירים” לא היו ולא נבראו אלא משל היו; ואם היו ונבראו לא היו אלא בשיעור קטן שבטלים במיעוטם.

וגם אם יש שמץ אמת בשמועה הזאת תמה אני אם רבנו באמת ירא מזאת, כי מי לנו גדול משר ההשכלה אשר כתב וחתם בטבעתו כי בני הישיבה מוכרחים ללמוד ידיעות חצוניות, ובכל שנה ושנה האינספעקטאר שעל בתי הספר בפלך ווילנא בא לבקר ולמצוא מעש אם לא יעשו המלאכה הזאת רמיה; ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג. האינספעקטאר יופיע בהדר גאונו בהישיבה ורואה “בכל מכל כל”, וידיעות חיצוניות מאן דכר שמם? שנים או שלושה בחורים יתרגמו לפניו פרק אחד או סוגיא אחת מן התלמוד בשפה חיה, והפרטים הללו ללמד על הכלל כלו יצאו.

ונניח שאפילו יש כאן מקום לחששא רחוקה שאם יתחילו בתקונים ואמרו לו גמור ואם יפתח הוא להם כמחט סדקית יפתחו הם אח“כ פתחים שעגלות וקרונות נכנסים בם; אבל הניחא בסדרים חיצונים ובידיעות חיצוניות של כוליה עלמא אינם צריכים להיות אלא כדבר טפל בהישיבה; אבל מי מעכב לשום סדרים ישרים ושיטה מסוימת בהעיקר שהכל תלוי בו – בלמוד התלמוד והפוסקים וכל נושאי כליהם? למה לא ילמדו להתלמידים פרק בדברי ימי עמנו, בסדר תנאים ואמוראים, בתולדות החכמים ושיטותיהם, בדרכי המשנה והגמרא ובדקדוק לשון התלמוד כדי שלא יהיו התלמידים טועים בלמודם כמקל הזה של סומא, ומגששים כעורים באפלה, בהשתלשלות ההלכות ובטעמי הגזירות ופסקי הדינים עפ”י מעמד כל בית דין ובית דין במקומו ובזמנו שהיה עומד וחי בהם? מדוע ספו להון להתלמידים את התורה כתורא, בליל חמיץ ומספוא וממלאים כרסם בתורה חשכה ובהלכות של עמעום ואינם מוציאים להם את המאור שבה למען אשר יהנו מאורה ותבוא חכמת ישראל בקרבם בסדר ישר ובשיטה נכונה דבר דבור על אפניו! למה ימסרו להתלמידים את אגדות חז“ל בפשוטם כמשמעם, אשר בהתפתח שכל של התלמיד וראה בהם ספורים רחוקים מן הטבע ודברים נמנעי המציאות ובעט בהם וכחש בהם ויצא עי”ז לתרבות רעה, ולא ישתדלו להסביר להם הדברים עפ“י הרמזים הצפונים בהם שהם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת? כשהם קוראים בתלמוד ובמדרשים, שמות המקומות והערים בעלי החיים והצמחים, המלות המלאכותיות ושאר המלות הזרות הנמצאות בהם הלקוחות מלשונות זרות, מדוע ימששו כעור קיר ולא ידעו בין ימינם לשמאלם בהוראת המלות ההן העצמית ולא יסתיעו בספרי הערכין ואוצרות המלים השלמים אשר יצאו לאור בימינו, כמו ספר ערוך השלם לקאהוט, ספר המלים ללאווי, ספר “בעלי החיים שבתלמוד” להר”ר לעוויזאהן, ספר “הגעאגראפהיא שבתלמוד” לנייבויער, וכיוצא בהם הרבה, שבם כל הדברים האלה מבוררים באר היטב על דרך האמת? למה לא תהיינה סוגיות המשנה והגמרא מסודרות ומבוררות לתלמידי הישיבה בוואלאזין בשיטה ישרה ובדרך הלוכם והשתלשלותם על פי סדר הדורות מעין מה שסדר אותם, למשל ראש הישיבה בק“ק ווינא רבתי הרה”ג ר' אייזיק הירש ווייס בספרו הנעלה “דור דור ודורשיו”? וכפי ששמעתי מספרים עוד יתר מזה עשו ראשי הישיבה ההיא, שאפילו הספרים אשר באוצר הישיבה מסודרים בארגזיהם לפי סדר זמן המחברים והדורות שהיו בהם, ספרי כל דור ודור בארגז מיוחד איש אחרי אחיו כדרך הלוכם, ואשר גם מזה תצא תועלת גדולה להמתלמדים לדעת את סדר התפתחות התורה והשתלשלות ספרות הרבנות בזו אחר זו, מעשה דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו? על הדברים האלה והרבה כיוצא בהם אינם אלא סדרים פנימיים ונוגעים רק להישרת שיטת הלימוד, שתועלתם בודאי רבה וכל הבל לא השתכח בהון; וכמה היו תקונים כאלה מסייעים להקל להתלמידים את למודם ולפתוח להם השקפה תכליתית צלולה וברורה על דרכי תורתו הקדושה. ואל תהא השקפה תכליתית זאת קלה בעיניך, דפוק חזי מאן גברא רבה דקא מסהיד עלה, הלא הוא הרב הגאון ר"י ריינעס, הנותן בים התלמוד דרך ההגיון הישר, בספרו “שערי אורה” עמוד א' וזה לשונו: “ההשקפה התכליתית על כל מפעל ומפעל היא רבת הערך, כי היא רק היא יודעת לכון ולדייק בדיוק עצום את השם הנאה והיאה לכל מפעל ומפעל לפי ערכו כו' והיא בעיניה הבהירות והזכות חודרת בעומק כל דבר ונדחקת ונכנסת לפני ולפנים… לגלות המסכה הנסוכה על כל מפעל ומפעל”.

והנה עוד לא כלו הדברים אשר בלבי לשום לפניך וכבר כלה הגליון ואין לי עוד נייר חלק, כי גם את הגליון הזה חתכתי מן הגמרא החדשה אשר לקחתי היום מיד המשגיח, – שרי לי מארי! – לפי שלא היה לי נייר אחר. ולפי שאתה חביב עלי עברתי בשבילך על “מעלין בקודש ולא מורידין”, ובפרט שלפי עניות דעתי מוטב לו להנייר שישתמשו בו לדבר כזה משיכתבו עליו פלפולים והגהות שברובם אינם אלא כתבן שמכניסים לעפריין.

י

ידידי! הנך מתפלא על אשר נתאחר מכתבי הקודם אצלי שהיה ערוך בכל ושמור תחת ידי זמן רב ואני לא אצתי להגיעו אליך אעפ"י שאתה הקדמת לשלוח לי מרקא (חותם הפאסט); אימא לך איזי גופא דעובדא היכי הוה, ותדע כי לא במרד ובמעל עשיתי את הדבר הזה ולא במזיד עברתי על “בל תאחר”.

בשעה שהייתי יושב בחדרי וכותב את מכתבי אליך איקלע לאושפיזא דילי פלוני הממונה, ויהי כאשר ראה אותי יושב וכותב תפוש ברוב שרעפי בקרבי נגש אלי בלאט ויתפוש את המכתב ויגזלהו מידי וינס החוצה. אנכי מהרתי אחריו פתאום כשור לטבח יובל, כי ידעתי כי בנפשי הוא, כי אם יגיע המכתב לעיני הרב, ובפרט לעיני הרבנית, – על דא יוציאוני מבית המדרש כר' ירמיה בשעתו. על כן רצתי אחרי הממונה וסגרתי עליו את הדרך ואבך ואתחנן לו להשיב את הגזלה אשר גזל. ושעה טובה ומזל טוב היה לי כי נכמרו רחמיו עלי ולא הכביד את לבו ויסתכל במכתב ולא כהיל כתבא דנא למקרי, כי הממונה שלנו, בעוה“ר, בלה”ק תש כח כנקבה, ויושט את המכתב לי; ואולם בטרם יסגירהו לידי לחש בקול דממה דקה: “בר בי רב, תן לי סימן!” אנכי אשר כבר למדתי שיחת חיות ועופות אלה, בנתי לרעו מרחוק, אבל מששתי את כל כלי ולא מצאתי מאומה כי אם את המרקא ששלחת לי. ראיתי כי אין דרך אחרת לפני בלתי אם לכפר פניו בכל אשר תמצא ידי, כי לולא זאת אבדתי אבדתי; אמרתי אני אל לבי: אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש! ואתן לו את המרקא וישב לי את המכתב. הוא הדבר אשר אחר את המכתב אתי ימים.

ואם תמצא לומר מה כל החרדה הגדולה הזאת אשר חרדתי? האם כספרד וואלאזין וכהאינקוויזיציאן הישיבה, ובוחני לבבות ושופטי מחשבות יושבים שם ודנין על דברים שבלב? לא ידעתי מה שהיה בספרד ומה שעשו האינקוויזיטארן, אבל את הנעשה פה נפשי יודעת עד מאד ובא ואגלה לך, כי ביום שבא לכאן “המליץ” והביא את “צרור המכתבים” אשר לי נזדעזעה ישיבתנו ת' פרסה על ת' פרסה, ורבנו שליט“א עמד על רגליו ואמר: “מי הוא אשר יגלה סודות הישיבה בין הבריות?” ובראותו כי אין עונה (כי מעלה יתירה יש לבני הישיבה דוואלאזין כי לא לקו במחלת דילטוריא כמו בשאר הישיבות, ואפילו אם יתנו לבן הישיבה כל חללא דעלמא לא ייכול קורצא על חברו), נקיט שני דורונות בשתי ידיו ואמר לשמשיו ולאנשיו העומדים לשרת לפניו: “כל מאן שמשכח לי הדין גליא רזי יהבנא ליה נהלוי”. והנה הממונה איננו נזקק ללשון ארמית כשם שאיננו נזקק ללה”ק, על כן לא ידע את המציאה אשר מצא; עמו היתה ושלחה!

ואדם פשוט כזה אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו – הוא הממונה ועל פיו תשק כל הישיבה. העבודה שפעם אחת אקלעתי לבית רבנו בליל שמורים, הוא בהיפוך אתוון ליל רשומים שרושמין בו סדר החלוקה, וראיתי לרבנו הגדול גחין להדין ממונה גוצא הוא ילחש לו דעתו והשקפותיו על בני הישיבה, יעבירם לפניו כבני מרון וישקול בפלס את מעשיהם ויחתוך קצבה מן החלוקה לכל אחד איש כמעשהו; זה עבר זמן תפלה יפסיד מחצית חלקו בהחלוקה; זה ספרי מינין נושרין מחיקו לא יקח כלום. זה היה באותה עצה (כשערכו אחרים מבני הישיבה את המאמר “ונשים משלו בו” כנגד הרבנית המתערבת בהנהגת הישיבה) יפגם כפגימת הלבנה וחודש שלם לא יקבל חלוקה. זה לא בא לשמוע השיעור, או לשמוע את החומש (?) ילקה ארבעים (כלו' יפחתו לו ארבעים קאפ, מחלקו). את פלוני בן הישיבה מצאו כמה פעמים כשהוא יושב וחושב מחשבות, שמע מינה… לפיכך יפסיד; ובן־ישיבה פלוני מתמיד הוא אבל ראוהו מקבל מכתב מפלוני הסופר – לא לחנם הלך הזרזיר וכו' ובשביל כך יפסיד; וכיוצא בזה הרבה.

ומי זה יראה עדר ה' צאן קדשים מסורים בידי נגהא סמותא, מי יראה איש המוני ומקבל שוחד מושל בבני תורה ומטיל עליהם עונשים אשר לרעב לרעב ואשר לנזיפה ואשר לגרושין – מי יראה כל זאת ויחריש ויתאפק?

ידעתי כי תשאלני מדוע אני קופץ בראש, לכן אומר לך כי מיום בואי הנה וראיתי הסדרים המקולקלים ודמעת העשוקים, נדר נדרתי להוציא את האמת מנרתיקה. ומי כמוך יודע כי כל דברי הם דברי אמת, דברים כהויתם?! והנה לא ערבתי את לבבי לשלוח את מכתבי בדרך ישר אל אחד מכה“ע לפרסמם, לבלי יבולע על ידי זה לבני הישיבה, פן יפקוד עליהם הממונה על אשר הם “מכבסים הבגדים הצואים במקום רואים”; על כן אמרתי אשפוך נא את נפשי לפניך, רעי וגואלי, ואתה תשא בשיחי וירוח לי. ואם אתה פרסמת את דברי ו”הוצאת דבה מן החדר" הרי הקולר תלוי בך ולא בי, וגם לבני הישיבה לא יאונה מזה נזק, כי לא חשוד ראש הישיבה למיעבד דינא בלא דינא ולמנגד את זיגוד בשביל שטוביא חטא.

יא

וואלאזין. – ידידי הרואה ואינו נראה השומע ואינו נשמע!

במכתבי הקודם אתיא לידי לספר בגנותו של אחד ממנהלי הישיבה ולאמר עליו שאינו מבין לשון ארמית ושאוהב הוא לקבל “סימנים”; ולבלי תאמר כי בעל מרה שחורה אני שכל העולם כלו בעיני לבוש שחורים ועטוף שחורים, הריני להעביר על פניך שתי תמונות מאירות ורוחות טהורות הפועלות גם הן בעולמנו הקטן הזה, למען אשר תדע כי עוד לא חשכו עיני מלהבדיל בין האור ובין החשך.

מאד מאד חביב בעיני בני הישיבה המשגיח הראשי הר' ד., אשר מלבד היותו צנא מלא ספרא ובעל מחקר הוא גם בעל מדות מצוינות, עושה מלאכתו מלאכת ה', מלאכת ההשגחה על הישיבה, באמונה ובישרת לבב ובכל זאת הוא אהוב וחביב ונחמד ונעים בעיני בני הישיבה, לפי שמנהגו מנהג תלמיד חכם אמתי, דבורו בנחת עם התלמידים, אינו זורק בהם מרה ואינו מטיל עליהם אימה יתירה.

וגם מעיני האדם הכשר הזה לא נסתר עמל; גם ימיו לא בלי מכאובים וענינו לא לי כעס, וזה בשביל אשר איננו מוצא חן בעיני הרבנית, והרבה פעמים חפצה להעבירו ולמנות אחר תחתיו; אפס כי בני הישיבה לא הניחו לעשות את העול הנורא הזה לאיש הגון כמותו אשר גם טפלי תלוים ביה.

ובשביל כך נראה אצלנו עולם הפוך: הממונה למעלה והמשגיח למטה! יציבא בארעא וגיורא בשמיא! וכל זה בעטיה של בת חוה… חטאו היותר גדול בעיניה הוא, כפי שהיא אומרת בפומבי ואיננה מכחדת, על כי הוא מתנהג בנחת ומדבר רכות עם בני הישיבה. ואולם הוא כחכם אשר עיניו בראשו ורואה את הנולד יודע, כי לעת כזאת בטלו בעלי אגרופין של בית דוד ואין באין עוד בטרוניא על הבריות; ואפילו אם לא היה רואה את הנולד די היה לו לראות את העבר, מה שאירע להמשגיח שקדם לו, שהיה אביר לב ובא בטרוניא ובעקיפין על התלמידים, כי חברו עליו הנהו בריוני דבי מתיבתא (כי יש בהישיבה גם בריוני!) כתרנגולין של בית בוקיא וחטטו אותו עד שהעלה כל גופו חטטין ולאחר שני חדשים נמסר והנהו דקא מחטטי שכבי… ואם תשאלני: ואידך? הרבנית מאי סבירה לה כשהיא דורשת מאת המשגיח שיעמיד עצמו במקום סכנה? – היא סבירה לה דבכל כי האי גונא – יהרג ואל יעבור. ואם תמצא לאמור שהיא רק נאה דורשת ואינה נאה מקיימת? כאן מחויב אני להפוך בזכותה ולאמר שאין הדבר כך, שגם בה פגעה יום אחד מדת הדין, והנהו בריוני דבי מתיבתא עשו נבלה גדולה וזרק אבן בחלונה, ומפני הפחד חלתה ונפלה למשכב והגיעה כמעט עד שערי מות, וכל כך קלקלה השנאה את השורה, שבשעה שהרופאים התיאשו מחייה ובכל בית הרב היתה תאניה ואניה, מצא הרב בהגמרא שלו גליון מונח ועליו כתוב – נוסח מצבה לחרות על קברה.

ובכל זאת לבה עשוי לבלי חת וכאז כן עתה תלך בקרי עם בני הישיבה אשר משכו עליהם קו של חשד בעיניה, וכל מפתחות הישיבה מסורים בידה; וליצני הישיבה אומרים כי גם הגבאי קודם קריאת התורה הוא נמלך בה את מי יקרא לתורה ואת מי לא יקרא, והיא תחתוך קצבה לכל הקרואים, איזה לעליה שמנה ואיזה לעליה רזה. והדבר הזה איננו נמנע האפשרות, ויש לי גם ראיה לדבר, בחור אחד ממכרי, למדן גדול, ערב את לבבו להקשות את אביה הרב הגאון ר' יחיאל מיכל הראב“ד מנאוואהרודאק כשהיה בזה והגיד שהשיעור (כי כך המנהג בזה, כשאורח הגון בא לעיר יכבדו אותו בהגדת השיעור) ועל כל חדוש וחדוש שחידש הרב האורח הביא הבחור ההוא ראיה כי – “איפכא מסתברא”; ועתה הבחור הזה לא יקרא עוד לעלות לתורה זה כשלש שנים, ובודאי כך ירעה עד שיסתאב. וידוע תדע כי דבר זה – מניעת הקריאה לתורה – נעשה אצלנו לדבר קבוע לכל חייבי עונשין, וכל בן־ישיבה המתרשל לבוא אל השיעור ובא בסירוגין יפסיד עליות הרבה. ולדאבון לבי צריך אני לאמר לך כי בימים האחרונים פשתה הצרעת בין בני הישיבה (לא צרעת פשוטה כמשמעה ח"ו כי אם צרעת ההתרשלות לבוא אל השיעור); וטעם הדבר לדעתי במה שבררתי למעלה, בשיטת הלמוד שנתישנה והעלתה חלודה, והרצאת הדברים איננה עולה עוד לרצון לפני אניני הדעת מן הבחורים ואיננה מושכת עוד את לבם בכחה. לוּ הציע רבנו בשיעורו דברים המפקחים את העינים מיוסדים על אדני ההגיון הישר, כמו דרכי ההוראה ואופניה, כללי התלמוד והשתלשלות הסוגיות וכדומה לזה, בודאי היינו עומדים בעת השיעור צפופים, עכשיו שרבנו שליט”א עם כל בקיאותו הרבה בכל הספרות התלמודית העתיקה והחדשה, ישקיע ראשו ורובו של השיעור בפלפול, מעין הפלפול של “שאגת אריה” או “קצות החשן” ושאר גאוני קמאי, שספריהם מצויין בידנו, או כשהוא מרצה פרשה בחומש “ע”ד הפשט הפשוט" לפני בני הישיבה שרבים מהם כבר ראו מפרשים אחרים על התורה וטעמו את טעמם – עכשיו אנחנו עומדים רוחים.

מרגיש אנכי כי במכתבי זה יצאתי מן הגדר ונהגתי מעט קלות ראש נגד הישיבה וגליתי איזה דברים שהם מכבשונו של עולם, אבל אל נא תדינני ידידי לכף חובה ואל תעמידני במחיצה אחת עם בעל “התלפיות” ו“האנדרלמוסיא” אשר ב“השחר”, כי הם יצאו על מנת לקנטר ואני אוהב את הישיבה אהבה רבה ועזה ומאן יהיב לי עפרא ומלינא עיני ממנה, אבל מרוב שיחי וכעסי ומתוך צערי הרב על העדר הסדרים בה דברתי את דברי אלה ואין אדם נתפס על צערו.

התמונה המאירה השנית מן הנפשות העושות בעולמנו הקטן הזה הוא קלסתר פניו של המשנה לראש הישיבה ר' חיים סאלאווייטשיג אשר מיום הכרתי אותו ראיתיו כאחד מבני העליה המצוינים שעמד הקב“ה ושתלן בכל דור ודור. – האיש הזה הוא בעל שכל חד ועמוק מאד נוקב ויורד עד תהומו של כל ענין וענין. בלי הפרזה אומר לך כי אני, שכבר הסכנתי לצלול במים אדירים וללון בעומקם של מושגים דקים מן הדקים, עד שגם העיונים הדקים של שפינוזה וקאנט לא הביאוני לידי ערבוביא, בכל עת שאני שומע אותו מדבר ומנתח את ענינו בדעתו החריפה והחדה, כמעט קשה לי לתפוס את דבריו ולעמוד על יסודו של ענין לרוב דקותו. רבנו זה לא עסק מעולם בספרי ההגיון ובכ”ז כאשר יעמיק לחקור בהלכתא רבתי יגלה בה פנים כהלכת ההיקש בכח הגיון טבעי גדול מאד, ותמה אני אם יש בדור הזה שכל גאוני כמותו. ונוסף על שכלו הזך והחד הוא איש טוב ומטיב, נדבן גדול, דובר שלום לכל אדם ודן את כלם לכף זכות, ומעולם לא שמעתי שיהיה אחד מן התלמידים ומשאר בני אדם מרנן אחריו.

ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענונותו, כי מאד מאד הוא עניו ושפל רוח, קל לראש ונוח לתשחורת, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ודעתו מעורבת עם הבריות; כי יותר שהרח“ס אדם גדול בתורה ובמדות עוד הוא בקי בהויות העולם, וכל דבריו ליושבי וואלאזין כדברי האורים. נתקיים בו במלואו מאמר חז”ל “ברא כרעא דאבוהא”, דומה הוא בכל אל אביו הגאון ר' יוסף בער סאלאווייטשיג אבד“ק בריסק מחבר ס' “בית הלוי”; רק מזלו נשתנה מעט ממזלו של אביו, כי בעת אשר כהן אביו הגאון פה בכהונת ראש ישיבה מררו את חייו וישטמוהו האנשים אשר נטו אחרי רבנו הנצי”ב שליט"א, עד כי הוכרח לסגת אחור מכהונתו³ ולעזוב את וואלאזין, הנה בנו, זה הממלא מקומו גורלו בכי טוב, והוא רצוי לכל בעלי הישיבה, ורק הרבנית לבדה לא תטה אליו שלום בלב שלם.

ואסיים הפעם את דברי ואצא מלפניך בכי טוב ובשלום.

יב

באחד ממכתבי הקודמים החילותי לדבר על דבר התקונים והסדרים הצריכים להעשות בישיבתנו, ומענין לענין באתי לדבר בדברים אחרים. ולפי שדבר התקונים ועשיית הסדרים הוא ענין גדול מאד, לכן אשוב היום אליו ואוסיף עוד דברים אחדים על מה שאמרתי כבר; ואתה כגודל חסדך תסלח לי על ערוב פרשיות השנוי כאן, כי כך היא דרכה של תורה שאנחנו רגילין בו – שאין בה מוקדם ומאוחר.

כבר העירותי על נחיצות הפצת המאור שבתורתנו ובדברי ימי עמנו, כלומר שלא יהא למוד התורה נעשה בדרך מוכני (מעכאניש), גמרא גמור זמורתא תהא, ושלא ילעיטו להתלמידים כבקר, כי אם שיוציאו לנו חמה מנרתיקה ואת הנר מתחת הכלי, ויאירו לנו באבוקה של דברי הימים וההגיון את דרכי התורה המסורה, הסתעפות הדינים והשתלשלות הקבלה מדור לדור, ויטעימו לנו בירורי הסוגיות ושיטות החכמים, השקפותיהם על החיים ועל צרכי העם לפי מעמדו בכל מקום ובכל זמן, ויחס החכמים מעתיקי השמועה שבכל דור ודור אל החכמים הקודמים לפניהם והבאים אחריהם. וכלום הדבר צריך הסברה וסיוע, כי בישיבה של מעלה כוואלאזין, אשר היא מרכז היהדות וממנה תצא תורה לכל ישראל, צריך שתהיה התורה היוצאת משם תורה שלמה; ולזה דרוש להרחיב ידיעת כללי התורה גדריה ואופניה. וכשם שילמדו התלמידים ההלכות הפרטיות ופסקי הדינין, כך צריכים הם ללמוד דרכן של החכמים בקביעת הדינין ושיטותיהם בנתוח ההלכות ובמשא ומתן של תורה. מלבד חלק ההלכות צריך שילמדו דרכי המדרש והאגדה, שהם המפתחות לתורה שבעל פה, ויתנו להם מבט ברור על העולם והאדם, ויבארו להם יחס האומה הישראלים לשאר אומות העולם, תחת אשר עד כה נתגשם הלמוד בד' אמות של הלכה פשוטה, וגם העלוים אשר לבם רחב כפתחו של אולם, אינם קולטים ואינם יודעים אפילו משהו שכמשהו מחכמת ישראל ומן המאור שבתורה.

וכן מה שאמרתי בדבר נחיצות ידיעת דברי הימים, אינו צריך ראיה וסיוע, שהוא מושכל ראשון ודבר המובן מאליו, כי לכל איש מישראל, ובפרט להחכמים שבהם העתידים להיות מדברנותי דעמא, נחוץ לדעת אם מעט ואם הרבה מתולדות ישראל ומן העתים אשר עברו עליו דבר דבור על אפניו, ותמה אני על גברא רבא כר' אטלאס שיאמר כדבר הזה אשר אין לו שחר שידיעת התולדה איננה דרושה לבני הישיבה. לפלפל עמו בזה מוצא אני לדבר יתר שכנטול דמי, אחרי אשר דבריו שוברם בצדם והם נפרכים מאליהם.

ונניח שדברים אלה שהם אצלנו מושכלים ראשונים אינם ברורים ומובנים לזקנינו שעיניהם כהות ואינם יכולים להסתכל בכל דבר המבהיק והבהיר ועל כן הם אצלם כדברים מופלאים ומכוסים שעליהם נאמר “במופלא ממך אל תחקור ובמכוסה אל תדרוש”, אבל על זה תמה תמה אקרא שאפילו דברים פשוטים כהעדר הסדרים בדרכי הלמוד ובחלוקת השיעורים נעלמים מהם או שהם מעלימים עינם מהם בזדון ופוטרים אותם בלי לויה.

כבר כתבתי לך כי בני הישיבה עזובים לנפשם ולכל כל אחד הרשות ללמוד מה שלבו חפץ וכמה שהוא חפץ, ולפיכך תועים הם בשדה ואינם יודעים אנה ילכו ואנה יפנו ועד כמה ימשכו ימי שמושם בישיבה ואיכה יכלכלו ויחלקו למודיהם כדי שיוכלו להשלימם במספר שנים קבוע; והמכשלה הזאת היתה מסתלקת מדרכם אלו היו ראשי הישיבה קובעים סדרים מסוימים בחלוקת הלמוד ושעוריו.

ואברר את דברי יותר:

הבאים לכאן ללמוד הם שני מינים: א) הבאים להשתלם כדי להיות מורי הוראה; ב) הבאים ללמוד כדי להיות בעלי תורה פרטים. על פי זה היה מן הראוי להגביל את שנות הלמוד לשני מיני התלמידים האלה, לסדר את הלמודים לפי הזמנים ולחלקם לשיעורים (קורזע) ולקבוע בזמן ידוע מבחן (עקזאמען) קבוע, אשר בו יבחנו התלמידים אם גמרו סדר למודם במלואו והשעור שהוגבל להם, ואם יודעים אותו על בוריו ובקיאים בו; והחוב לעמוד על המבחן יהיה חל על כל בני הישיבה אין נקי. – בהרצאת השיעור צריך ג"כ לקבוע שלא יהי הראש ישיבה קורא שיעורו במסכת זו בשעה שבני הישיבה עומדים במסכתא אחריתא, כי אם יקרא לפניהם באותו סדר ובאותה מסכתא שהם עומדים בה.

כאשר יקבעו הסדרים האלה לא יהיו עוד בני הישיבה תועים בלמודיהם ונפוצים איש לעברו, כי ידוע ידעו את אשר לפניהם ואת המעשה אשר עליהם לעשות, וכלם יעדרו בלב שלם להשתלם בלמודיהם למען אשר יעמדו בנסיון ויצאו מן הבחינה הכוללת וידם על העליונה. ליתר התעוררות והתלהבות יש לקבוע איזה פרס או ציון להתלמידים אשר יצטיינו ביום המסה; כי זה יצית גם בלב הבטלן אש ההתמדה, בידעו כי אם יתרשל ולא ישלים חקו יהיה מן הנעלבים ביום הדין או כי יפקוהו לגמרי מבית מדרשא.

ומהראוי עוד שתהיינה בחינות המוסמכים היוצאים להוראה נעשות בפומבי לעיני כל בני הישיבה, ורשות תנתן לכל אחד לתהות על קנקנו של העומד על הבחינה ולשאול אותו שאלות תורניות, כמו שהדבר נוהג בכל בתי הספר הגבוהים.

הנה יצא מפי דבר שיש בו, כמדומה לי, מקצת נבואה קטנה. אמרתי שהדבר הזה נוהג “בכל בתי הספר”, וקרוב לודאי הוא שבשביל כך לא יעשו התקונים הטובים והסדרים הישרים האלה בישיבתנו לפי שהם נוהגים “בכל בתי הספר” ואם כן יש בהם משום “ובחקותיהם לא תלכו”, אבל האומרים כך שכחו כי כבר בא הפירוש מאת חז"ל על האיסור הזה, באמרם “כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלין שבהם עשיתם”, הא אתה למד שדברים המתוקנים שבהם מותרין, האי לא תימא הכי לא שבקתא חיי לכוליה עלמא, ואסור לנו לנסוע במסלת הברזל ולהשתמש בטלגרפן וליהנות מכל ההמצאות החדשות שהמציאו חכמי הגוים בזמננו היעלה על לב בר דעת לאמר כדבר הזה אשר אין לו שחר?

אלו נקבעו הסדרים האלה בהישיבה אז התרוממה הישיבה ועלתה מבירא עמיקתא לאגרא רמא, והיתה משלמת תפקידה לפי צורך הזמן שאנחנו עומדים בו, והתלמידים היוצאים ממנה היו בעלי דעה שלמה ודרכם היה נכון לפניהם, ובבואם לעמוד בראשי הקהלות לא היו “נגדי סמותי”, כי אם היו יודעים לרעות את צאן מרעיתם כדברם, לנהלם על מי מנוחות ולשובב נפשם במעגלי צדק.

–––––––––––––––

זמן רב יעבור ולא אוסיף לכתוב לך על אדות הישיבה כי אין לי פנאי, יען כי פניתי את לבי לעסוק ב“חושן משפט” ולהשתלם בדיני ממונות; ובפרט כי בדבר התקונים הנחוצים להישיבה לא עלי המלאכה לגמור ואניח מקום גם לאחרים להתגדר בו.

יג

מאת לאו־בר־בי־רב⁴

וואלאזין. – ידידי היחיד והמיוחד כו'.

תחת סבל המשא הלחץ זו הדחק ישבתי לערוך אליך מכתבי זה, ידעתי כי יש בלבך טינא עלי על אשר לא כתבתי אלך זה זמן כביר ולא הודעתיך דבר ממצבי החמרי והמוסרי; גם לבי יגפני וכאבי נעכר על אשר החשיתי מטוב מדבר אליך בכתב עד כה כאשר הבטחתי לך, אבל מה אעשה ויד המקרה נגעה בי ולא נתנתני למלאת חפצך שהוא גם חפצי.

רעי וגבר עמיתי! אם אמרתי לערוך לפניך גם שמץ דבר ממצבי הרע תזלגנה עיניך דמעות; ואני יקר בעיני לבבך מהדאיבו. על כן אל נא תטפול עלי עון על אשר שמתי לפי מחסום עד יעבור זעם; כי מה יסכנו לך דברי עצב ואמרי נואש?

זה כשלש שנים אני יושב פה שוקד על דלתות התורה יומם ולילה ועם כל התמדתי לא עלתה בידי עד כה לכונן אשורי ולמצוא מעמד בטוח לרגלי, למען אוכל לבוא בטח למחוז חפצי ולא אכשל באבני נגף המחסור והעוני. וכל זה יען… כי רווק אנכי. הנשיאים אשר בזה, הם הנקראים “אברכים” שלהם גדול משלנו, לפי שבהם יש חתנים הסמוכים על שלחן חותניהם והם משלחים להם להספקתם מעת לעת ומפקידה לפקידה, וגם מחלוקת כסף הישיבה יתנו להם מנה אחת אפים לפי – שבעלי נשים הם וקרובים לצאת להוראה ואינם חסרים לנפשם בלתי אם שיהיו מוסמכים, ועל כן יתנו להם תמיכה עד שיקבלו הסמיכה. לא כן הפנויים, כי אם כערער בערבה, בגפו יבא ובגפו יצא ולא תחוס עליו עין לחומלה עליו ולהושיע לו בצר לו. אני בלכתי הלום הבטיחוני רעים רבים כי לא יעזבוני ולא יטשוני, ואמנם בראשית שבתי בזה היו לי לעזרה ברב או במעט; אבל רבו הימים ואוהבי נפזרו איש לדרכו מקצהו, וגם בראותם כי מטרתי אינה מסוימת ומועד שבתי בזה בלתי נודע הקשיחו לבם ללא לי, ועתה קראתי למאהבי המה עזבוני. אחד מהם ענה לי: “הגידה לי שאהבה נפשי עד מתי קץ הפלאות”, עוד אחד אשר הלך לאמריקא וגם שמעתי עליו כי כבר עשה חיל ויעשר עושר השיב לי על מכתבי: “בא הלום וכיס אחד יהיה לכלנו!”… את הדברים האלה נעויתי משמוע נבהלתי מראות: “כיס אחד לכלנו” – הלא היא תורת בעלי שתוף הנכסים, אמרתי אל נפשי, ורואה אני כי גם ידידי זה נפל במכמוריהם, הציץ ונפגע… ומני אז חדלתי מכתוב אליו ומדבר עמו דבר. ובין כך וכך אני יושב כאן וגוע ממש ברעב, על כן לא אצתי לכתוב אליך כי אמרתי אחכה עד ירוח לי.

ידיד יקר! אל נא תחשדני כי מתנחם אנכי על בואי הנה, חלילה לי מזאת. אנכי מראש ידעתי כי לא לימים טובים אני הולך; ועל כן על משמרתי אעמודה ומדרכי לא אמוש, ולא אזוז מאהלה של תורה אשר נפשי דבקה בה, ואף כי לא אכחד כי לו צלחה בידי למצוא עזר ולא סבלתי חרפת רעב כי אז גדלה פעולתי והשגתי כפלים.

וכן אל תדמה ידידי כי תארתי לפניך את מעמדי המורה מאוד למען תפוש אותך בלבך למען תהיה אתה לי לעזר, יודע אנכי גם את מעמדך כי איננו טוב ממעמדי, כי אחים לצרה נולדנו; אבל רק באתי להעירך על הסדרים הנוהגים בזה כי בל תהי הטלית קלה בעיניך, כי ממנה תוצאות חיים.

שואל אתה למטרתי. לפי בקיאותי הקטנה בהויות העולם נוכחתי לדעת כי אין לנו לבקש כל מטרה מפעולתנו. “מה' מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו”. וגם לאיזה מטרה אתה מכון ומה כונתך במלת “מטרה בחיים”? החיים הם שני מינים חיי בשר וחיי רוח. אם כונתך לחיי הבשר ותפנוקי הגוף לאכול ולשתות ולעשות פימה על כסל, כי אז אומר לך כי תועה אתה מדרך האמת. הנה גם העשירים ושלוי עולם אשר השגו חיל אשר כבר הגיעו למרום קץ הצלחתם ותאותם באה להם, גם הם איננם מאושרים בתבל ארצה, כי תאותם תהפך להם לרועץ ותהיה לזרא בפיהם, מלבד מה שאנשים כאלה רחוקים הם מהיהדות, כי כלל גדולה הוא בתורה: “וישמן ישרון –ויבעט”. רק מטרה אחת יש לנו באמת – מטרת הרוח; והיא להשלים נפשנו ולשכלל אותה, לרכוש לנו כל הידיעות לאמץ לבנו בתורת ה' ולסגל לנו כל המדות הישרות. אם על אדות המטרה הזאת אתה שואל, הלא תבין ידידי כי המטרה הזאת אין לה קץ ותכלית, אבל בכל יום ויום שנחיה אם רק לא נפנה לבנו לבטלה, ובכל צעד וצעד אשר אנחנו צועדים הלאה, אנחנו הולכים וקרבים אל המטרה הזאת, ואחריתה מי ישורנה?

והנני ידידך ומקירך

“לאו־בר־בי־רב”.

סיום.

אמר המלה"ד: בנוהג שבעולם שכל מו“ל מקדים הקדמה בראש הקונטרסים שהוא מוציא לאור, וגם אנכי לא הייתי יוצא מן הכלל ולא הייתי מניח את המקום ההוא להתגדר בו, אך יען כי המכתבים האלה מגלה מגלה נתנו לבית הדפוס ולא היו ערוכים לפני בבת אחת, לכן נדחתה הקדמתי ונעשתה ל”סיום". ועתה אחרי אשר המכתבים ערוכים כתומם לפני הקוראים אני מה אענה אחריהם ומה אומר ומה אדבר? – האם אבא להעיד על דבר הכותב ואהיה לו כתנא דמסייע, בשגם הדברים האלה כלם ברורים וידועים לי כעד ראיה? אבל לפי דעתי אין דברי “בר־בי־רב” צריכין סיוע, כי ניכרין דברי אמת. וזולת זאת על מאן דעסק באורייתא בוואלאזין ונהירין ליה שביליה הוא יודע כי הדברים ככתבן.

או אולי אתלה קמיע על צוארו לנגד התלמידים מבני הישיבה המשמשים על מנת לקבל פרס אשר יבואו לבקר ולנקר ולהכחיש את דבריו? “בר־בי־רב” הוא חי הנושא את עצמו, איננו צריך לא ללחש ולא לקמיעות כי כחו בפיו ואונו בעטו; לעת מצוא הוא יגן על עצמו וכל לשון תקום אתו למשפט ירשיע.

גם אין אני מוצא את עצמי להצטדק לפני הקוראים על אשר מסרתי את “צרור המכתבים” לדפוס; כי ידעתי כי כל מי שיקרא אותם בדעה צלולה ומיושבת יזכרני לטוב ויאמר: טיבותא לשקיא! ומי יתן ויעשו גם כל תופשי עט וגלויי עינים אשר שתו מימי וואלאזין כמעשה “בר־בי־רב” למען אשר יתבררו ויתלבנו הדברים, ולא יהיה הדבר סמוי מן העין.

ואחרי כל הדברים האלה הנה הקורא רואה כי בגופא דעובדא לא הייתי צריך כלל להקדמה, לפי שלא היה לי מה להקדים, וגם לא ל“סיום” לפי שלא היה לי במה לסיים; אבל מכיון שבאתי לעשות סיום אסיים בכי טוב, וכדי שלא יאמר הקורא כי אין להאמין בדברים האלה, לפי שהמפרסם אותם ברבים מסתיר פניו מבית ישראל ובשמו המפורש לא נודע לנו, לכן אגלה להם בסוד כי בעל הכוכבים המביא לביה"ד את המכתבים האלה הוא

מ. י. בערדיטשעווסקי

(שני קטעים מתוך מאמרו הראשון של מי"ב)

סדר ודרכי הלמודים בישיבת וואלאזין, הוא על אופן מאד נעלה. הכלל הראשון הנקבע בה למשפטי הלמוד “שאין כופין לתלמיד מה ילמוד, ורשות ביד כל לומד ללמוד מה שלבו חפץ” הוא בנוי על הגיון ושכל ישר, כי לרגלי זאת על כל אחד חביב תלמודו שבחרהו בעצמו. והכלל השני כי הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, ג"כ טוב מאד, שבאמת סדר “נזיקין” יותר מועיל מכל הלמודים, גםינעם לתמיד. והכלל השלישי “כי אין כלי מחזיק ברכה יותר מבקיאות”, הוא עולה על כלם, וכמעט אין אחד שיעשה הכלל הזה פלסתר.

כך דרכה של ישיבת וואלאזין, כל עלם ואברך אשר בא לחסות בצל כנפיה מחוייב ללכת להתפלל תפלת שחרית בצבור בשעה 8 בבוקר, ואין שום אחד רשאי להפטר מזאת. אחרי כלות התפלה, ישובו הרבה לאושפיזם לאכול פת שחרית, ורבים ישארו לשמוע פרשת השבוע מבוארת מפי הרה“ג הר”ר נצי“ב שליט”א ע“פ דרכי ביאורו הנפלא, הנוטע בקרב לב השומעים רגשות יקרות ואהבת אלהים ואדם. משעה 10 ואילך מחוייבים כל הלומדים לבוא ללמוד – איש איש המסכת אשר בחר בה – עד שעה 1. והרב דינקין יבקר את המושבות ואיש מהם לא יעדר. בשעה 1 בשלשה ימי השבוע הראשונים יגיד שיעור חתן רבינו, הרב הגאון אחד מבעלי העיון העמוקים חד השכל הר”ר חיים בן הרה“ג הר”ר יד“ב שליט”א אב“ד דק”ק בריסק, שיעורו ערוך הוא על פי דרכי העיון וההגיון ובשכל חד ונמרץ. ביום ד‘, ה’, ו', יגיד השיעור הרה“ג הר”ר נצי“ב ע”פ דרכי החריפות והבקיאות בעים רוחו הכביר יבתר שיטות שונות, ורשות בידי כל שואל להקשות מה שלבו חפץ, והוא יענה לכלם כיד הדעת הטובה עליו. אז ילכו שומעי השיעור לאושפיזם לאכול סעודת הצהרים, וכלם ישובו בשעה 4, ואז יבקר הרב המשגיח המושבות עוד הפעם, יתפללו תפלת המנחה וילמדו עד שעה 10 בלילה, ואז יתפללו תפלת ערבית וילכו לביתם לאכול ארוחת הלילה, רובם ישובו תיכף וילמדו עד שעה 12, ורובם ישנו עד שעה 3 ויבאו ללמוד עד הבוקר, ורבים ישקדו גם על דלתות ההשכלה באין מפריע, זה ילמוד שפת רוסיא וגם אשכנז, וזה שפתנו העבריה ודקדוקיה, זה יהגה בהנדסה וזה בדברי ימי עולם. בכל חצי שנה יעשה הרב הגאון הר“ר חיים והרב המשגיח בקרת בחדר המוכן לדבר, ויבחנו רוב התלמידים אם המה בקיאים במה שלמדו, ויסמנו ציונים ידועים לכל אשר יעבור תחת שבט הבקרת, ובכל שבת ושבת יבואו התלמידים היותר מצויינים לבית הרב הגאון מהר”ח ויתפלפלו עמו בשו"ת עד הערב.

הפרס אשר ינתן לבחורים לא ימעט מן 2 רו“כ לחודש ולא ירב מן 4 רו”כ, והפרס אשר ינתן להארבעים אברכים המופלגים הלומדים שמה, לא ימעט מן 4 רו“כ לחודש ולא ירב מן 9 רו”כ, כל אחד ואחד עומד באושפיזא בחדר מיוחד בשכר 30 קאפ' עד 50 לשבוע; באושפיזא ינתן לו מטה וספסל ושלחן, גם יבושל לו ככל אשר ירצה, ובעל האושפיזא או אשתו מקבלים החלוקה, ולרוב חייב להם בן הישיבה מעשרה רו“כ עד עשרים ויותר. לפי החשבון הברור יעלו הוצאות כל בני הישיבה לערך חמשים אלף רו”כ לשנה.

בני הישיבה המה כמצולה שיש בה כל הדגים למיניהם, בהם עניים ועשירים, חכמים מחוכמים, סופרים ובעלי ספרות, בהם עלויים גדולים ובעלי שכל חד, בהם בקיאים ומופלגים בכח הזכרון, בהם גם יראים ושלמים אשר עוד לא טעמו טעם השכלה, הצד השוה שבהם שכלם יודעים הויות התבל לאשורם (זולת פרטים יוצאים מן הכלל), כלם מוקירים את הזמן ואינם ממין אותם הבטלנים הנחשבים במבלי עולם. גם בהישיבה עולם כמנהגו נוהג, גם בה יש “לאומיים” ו“בלתי לאומיים”, “חובבי ציון” ו“לא חובבי ציון”. גם בה פעלה בתקופה החדשה פעולה עזה, הלאומיים ישאו ויתנו אודות הלאום, ושאר ענינים העומדים ברומו של היהודים והיהדות, גם המה בונים עולמות ומחריבן. המכ“ע הנקראים המה: “הצפירה”, “המליץ”, “היהודי”, “היהדות”, “המצפה”, “האסיף”, “מחזיקי הדת”, “הבוקר אור”, “הצבי”, “נאוואסטי”, “נעווא”, “סוועט”, “וואסחאד”. ובשפת אשכנזי “וואכענ־שריפט”, “די יודישע פרעססע”, “זעלבסט־עמאנציפאציאן”, ושני מכ”ע בשפת אנגלית. – ולהראות עד היכן כחה של אהבת הספרות מגעת בהישיבה, נעיר, כי מספר “האסיף” היה בקיץ העבר לערך ארבעים עקזמפלארים.

כל נער ועלם אשר יבוא לוואלאזין, לוּ יהיה בעל שכל גס ולא יבין הויות החלד, יתפתחו כשרונותיו, שכלו יתבשל; ומלבד אשר יקנה לו בקיאות בתלמוד, יקנה לו מושגים ברורים אודות עניני התבל והמציאות הכללי, ויגיע לתור אדם המעלה, ואף כי אלה לא יבואו שמה ריקם, ואשרי מי שבא לשם ותלמודו בידו.

* * *

בכלותי לדבר אבאר בשפה ברורה לפני הקוראים דרך הלמוד אשר בישיבה הזאת בזמננו זה.

כלל גדול בחקי הלמוד אשר בישיבה זאת, כי העיקר הוא הלמוד האיכיי, לא הכמיי, כלומר: החובה על כל לומד להעמיק חקור אחר שיטת כל תנא או אמורא בכל מקצוע ומקצוע, ולבאר את כל המימרות אשר המה כסתירות להשיטות, ולחפש אחרי הסבות שבעבורם המה פרטים יוצאים מן הכלל. אבל הלמוד הכמיי המשקיף על שטחי המימרות ודורש תלי תלין על חסר ויתיר אינו נוהג שם כל עיקר, ולכן לא ילמד שם “מהרש”א" “מהר”ם" “מהר”ם שיף". הקושיות והתימות הרגילים שם המה אך הסתירות ממימרא למימרא.

החובה היותר גדולה המוטלת על הלוקח סמיכה על כל מקצועות ההוראה, היא כי יהיה בקי בעיקרי הסוגיות וידע מקורי הדינים בהגמרא, בכדי שידע לדון מעצמו הדינים אשר אינם כתובים בשו“ע, מבלי חפש בשו”ת כדרך המפולפלים החסידים, אשר ימלאו בטנם שו"ת כרמון, וממקורי הדינים אינם יודעים מאומה.

מיכה יוסף בהרב רמ"א בארדיטשעווסקי