רקע
ברל כצנלסון
לשאלוֹת המשטר המדיני בּארץ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

1

(בּמוֹעצת המפלגה)


אַל יהיה הדבר תמוּה אם אוֹמַר, כּי רוֹאה אני את מפלגתנוּ כּמפלגה צעירה, מַתחילה. השׂיבה שזרקה בּרבּים מאִתנוּ, מטען החיים העשיר אשר אנוּ נוֹשׂאים בּחוּבּנוּ, העָבר רב-היחשׂ של שתי החטיבוֹת הציבּוּריוֹת אשר מתוֹך צירוּפן והתלכּדוּתן קמה וַתהי מפלגתנוּ – כּל אלה אין בּכוֹחם לערער את עצם העוּבדה, שמפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר ראשוֹני “העליה השניה” נמנים על מיַסדיה, הנָה צעירה לימים. לא בּת דוֹר אחד היא, כּי אם פּרי מזיגה של דוֹר ראשוֹן עם בּני “שילֵשים וריבֵּעים”, של “העליה השניה” עם העליוֹת שלאחריה, אלה שבּאוּ ואלה שעתידוֹת לבוֹא. היא כּוֹללת בּתוֹכה אלפי בּני-אדם העוֹמדים בּשחר חייהם והיא מצפּה וּמיחלת לרבבוֹת אחים צעירים מאלה, הנשקפים אליה מרחוֹק. אך לא רק גילה הרך, ולא רק הֶרכּבה הצעיר עוֹשׂים אוֹתה למפלגה “מַתחילה”. צעירה היא גם מבּחינת “נטל הירוּשה”. אמנם, נסיוֹן חיים רב-תוֹכן עבר למפלגה בּירוּשה, ודאי שהיא נוֹשאת בּדמה כּמה וכמה תכוּנוֹת “גזעיוֹת”, תכוּנוֹת הגזע החלוּצי אשר חישל את נכסי-צאן-הבּרזל של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, אוּלם זוֹהי מוֹרשתה כּוּלה, ותוּ לא. מבּחינה של מסוֹרת פּרוֹגרמַתית, של שיגרה אידיאוֹלוֹגית, של הלכה מפלגתית – לא רב הוּא משׂא המוֹהר המעיק עליה בּכבדוֹ.

יש בּזה משוּם זכוּת וגם משוּם חוֹבה.

בּימי המשׂא-וּמתן על האיחוּד היוּ מאִתנוּ שהשתוֹקקוּ להביא לידי ניסוּח מַקיף את עמדתה הרעיוֹנית של המפלגה העתידה לבוֹא, בּשטח חיי האוּמה והמעמד. לא כּדי לצאת ידי חוֹבה של חיבּוּר “פּרוֹגרמה” וגם לא משוּם חשש של “מקח טעוּת”, חלילה, אם לא יתפּרש הכּל בּאר היטב, ולא יוּשׂמוּ בּמקוֹמוֹתיהם כּל הדגֵשים הכּבדים. לא. היה רצוֹן של אמת, כּי עם בּוֹא האיחוּד יהא נעשׂה נסיוֹן רציני לסכּם וּלהָבֵר את מחשבתה החברתית של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית, הנאבקת עם עצמה ועם הכּוֹחוֹת העוֹמדים לשׂטן על דרכּה זה חצי יוֹבל שנים. היתה הכּרה כּי חתירה מאוּמצת לקראת הבהרת העמדוֹת בּשטח העיוּן הסוֹציוֹלוֹגי והתפיסה המדינית יש בּה משוּם חוֹבה למתאַחדים, חוֹבת היוֹשר ההכּרתי כּלפּי עצמם; גם משוּם הוֹשטת יד עזרה לקהל העוֹבדים העוֹמדים מן הצד, חרדים לאיחוּד וחוֹששים לוֹ, חוֹששים בּעיקר לסתוּם המרוּבּה על המפוֹרש, וּמצפּים לראוֹת מה “יֵעָשׂה בּוֹ”; גם משוּם תריס בּפני סילוּפים שבּשוֹגג ושבּמזיד, וּמגן בּפני המבוּכה האידיאוֹלוֹגית הזוֹרעת מוֹקשים לרגלי הנוֹער החלוּצי, וגם משוּם אסירת מלחמה רעיוֹנית על האוֹיב למינהוּ. אוּלם גברה הדעה אשר אמרה: נַקדים לקיים את האיחוּד, ואז יבוֹאוּ הבּירוּרים הרעיוֹניים בּזמנם, כּפרי בּשל של עיוּן חברים, המבקשים לחַוור לעצמם את דרכּם האחת, ולא כּבוֹסר, שנקטף אגב משׂא-וּמתן של “צדדים”, העלוּלים להעדיף את קנאת מוֹרשתם על ראִיית הדברים לאמיתם. עכשיו, לאחר המעשׂה, כּשאנוּ משקיפים על השנה הראשוֹנה לאיחוּד, אין אנוּ מטילים ספק בּדבר, שאין לנוּ להצטער כּלל וּכלל על שהקדמנוּ הפּעם “נעשׂה” ל“נשמע”. יוֹם הבּחירוֹת לאסיפת הנבחרים, – גילוּי נהדר זה של כּוֹח הפּוֹעל, של נאמנוּתוֹ לעצמוֹ והתלכּדוּתוֹ האמיצה מסביב למפלגתוֹ האחת – משמש תשוּבה ניצחת לכל מי שהיסס בּענין האיחוּד. אוּלם מחוּץ לבּחירוֹת, ולפני היוֹתן, הִצדיק האיחוּד את עצמוֹ צידוּק עמוֹק בּתקוּפת השנה הזאת, שנת מכאוֹבים וּלבטים פּוֹליטיים אשר ירדוּ עלינוּ בּכל כּבדם. כּשאני לעצמי, לא אוּכל לוֹמר שמוֹצא אני סיפּוּק מלא בּמַה שפּעלנוּ בּשנת האיחוּד בּ“קוּם ועשׂה”, אוּלם רוֹאה אני את גוֹדל ערכּוֹ של האיחוּד בּמַה ששמר עלינוּ בּשנה רבּת-נסיוֹנוֹת זוֹ מפּני המוֹקשים הרבֹים שארבו לנוּ.

עתה, לאחר שבּיצענוּ את דבר האיחוּד, לאחר שהקימוֹנוּ את מכשיר הפּעוּלה רב-התנוּפה, לאחר שטיהרנוּ את לבּנוּ מ“מחשבוֹת זרוֹת” שהפרידוּ בּין אחים לחזוֹן וּלמפעל – אנוּ קרוּאים למלא את חוֹבת הבּירוּר, הלכה למעשׂה, לעצמנוּ וּלזוּלתנוּ. זכוּת היא לנוּ שאין אנוּ כבוּלים בּכבלי מסוֹרת תיאוֹרטית, החוֹצצת בּין תפיסת הדברים וּבין הדברים עצמם. זכוּת היא לנוּ שאנוּ יכוֹלים להתחיל בּכמה ענינים מא'. זכוּת זוֹ פּירוּשה חוֹבה. חוֹבה עלינוּ להעביד את עצמנוּ בּתקוּפה הקרוֹבה עבוֹדת מחשבה רבּה. לא נעלים מעצמנוּ ששאלוֹת חמוּרוֹת, ואפילוּ מסוּכּנוֹת, אפפוּנוּ. אפשר, זה מגוֹרלה של כּל תנוּעה החוֹתרת אל חוֹף ההגשמה, שהיא יוֹצאת בּשלוֹם מבּין סלעי מגוֹר על מנת להיתקל בּחדשים, איוּמים וּמסוּכּנים מקוֹדמיהם. ואפשר יש כּאן מהקשיים התהוֹמיים שנתיחדוּ לתנוּעתנוּ אנוּ. עד הנה נעזרנוּ הרבּה בּכוֹח אינטוּאיציה רבָּתי הפּוֹעמת בּמעמקי תנוּעתנוּ וּבכוֹח קשיוּת-העוֹרף האיתנית, הטבוּעה בּה והשוֹמרת עליה מפּני בּוּלמוֹסי רפיוֹן וּרתיעה שעוֹשׂים שַמוֹת בּכמה מבּני-הלוָיה שלנוּ. בּרוּכים יהיוּ לנוּ שני הכּוֹחוֹת האלה. אוּלם בּהם בּלבד לא נסתפּק. החיים מסביב הוֹלכים וּמַסבּיכים, שאלוֹתינוּ הוֹלכוֹת וּמחמירוֹת. מפעל ההגשמה שלנו ּהנהוּ למרוֹת זעֵיר-אַנפּיוּתוֹ המכאיבה – עשיר לא רק בּשאלוֹתיו הפּנימיוֹת המיוּחדוֹת בּמינן, אשר את פּתרוֹנוֹתיהן אנוּ חוֹצבים מסלענוּ אנוּ. הוּא הנהוּ גם רב-צלעוֹת ורב-הֲדוּרים, רב-מגע עם העוֹלם, הקרוֹב והרחוֹק. והמגע איננוּ רך כּלל וּכלל. אנוּ היוֹשבים כּאן, על אֵם הדרך בּין המערב והמזרח, בּין התרבוּּת והמדבּר, נתוּנים שלא בּטוֹבתנוּ לתסבּוֹכת של חידוֹת, כּל אחת חמוּרה מחברתה, אשר רק בּאימוּץ כּל כּוֹחוֹת הנפש והרצוֹן הגנוּזים בּנוּ, וּבהכּרה מלאה וּמקיפה של הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים מסביבנוּ, וּבראִיית דרכּנוּ אנוּ למרחוֹק – נוּכל למצוֹא את פּתרוֹנן, פּתרוֹן לחיים ולא לכלָיה. יתכן כּי כּיוֹם הזה עוֹד רחקוּ מאִתנוּ הפּתרוֹנים, אך השאלוֹת מוּצגוֹת בּתגרת יד הגוֹרל. לא נתעלם מהן, אך אל נא נפגוֹש אוֹתן בּמחשבוֹת-של-נייר.

––––––––––

מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל נתבּעת לקבּוֹע את עמדתה לשאלוֹת המשטר המדיני בּארץ. אוֹמַר מראש, כּי בּעינַי אין זה אלא פּרט אחד מתוֹך צרוֹר השאלוֹת הגדוֹלוֹת, הכּרוּכוֹת בּיחסי שני העמים, אשר בּגזירת ההיסטוֹריה הוּטל עליהם לחיוֹת בּשכנוּת. אין חלקי עם אלה אשר מתוֹך פֶטישיזַציה של מוּנחים פּוֹליטיים וקוֹנסטיטוּציוֹניים רוֹאים את מרכּז הכּוֹבד בּקביעת הנוּסחה המדינית, המיַשבת את כּל הניגוּדים וּמשקיטה את הרוּחוֹת. הזעזוּעים המדיניים העוֹברים על ארצוֹת המזרח מאפילים עכשיו על ענינים הרבּה יוֹתר חמוּרים, הגנוּזים בּחיק העמים הללוּ, והעתידים להתפּרץ בּסערה, לאחר שיתבּרר כּי השינוּיים המדיניים המקוּוים אינם משׂבּיעים את ההמוֹנים, אינם מסדרים את עניני הקרקע, אינם משחררים מידי נוֹשכי הנשך, אינם משמשים מגן לאוּכלוֹסים מפּני העוֹשק והשוֹד של הקפּיטליזם, הזר והמקוֹמי, המתערה כּאן, אינם מבטלים את משטר העריצוּת הפּנימי, המדכּא בּכוֹח המסוֹרת וּבכוֹח שלטוֹן המשפחוֹת המיוּחסוֹת יוֹתר מכּל שלטוֹן-זרים. ואם בארצוֹת השכנוֹת כּך, על אחת כּמה וכמה כּאן בּארץ. כּי נוֹסף לפוּרענוּיוֹתיה ה“טבעיוֹת” של הסביבה כּוּלה: דלוּת, בּערוּת, נשך, בַּקשיש, שלטוֹן תקיפים, דלדוּל פּריוֹן הארץ מדוֹרי-דוֹרוֹת –– הרי אנוּ בּעצם קיוּמנוּ כּאן יוֹצרים פּרוֹבּלימוֹת כּלכּליוֹת וסוֹציאליוֹת מסוּבּכוֹת בּיוֹתר, יוֹצרים אוֹתן לעצמנוּ ולשכנינוּ. אנוּ הננוּ, כּמדוּמני, האוּמה היחידה ההוֹלכת מן המערב למזרח לא כּדי להשׂתרר על אוּכלוֹסי המקוֹם, לא כּדי להתעשר מדלוּתם וּמבּערוּתם וּמשעבּוּדם, כּי אם כּדי לעבוֹד בּמוֹ ידיה, למצוֹא כּאן את מחיתה בּזיעת אַפּיה. ואת מחיתנוּ אי אפשר לנוּ למצוֹא על ידי כּך שנחדוֹר לסדקי הכּלכּלה הקיימת כּאן וניאָחז בּהם, כּי אם בּזה שנשקוֹד על הקמת חקלאוּת אינטנסיבית ותעשׂיה מוֹדרנית. ואת הכּלכּלה החדשה הזאת, הרצוּפה תאים תאים של משק-עבוֹדה סוֹציאליסטי וּתנוּעת פּוֹעלים מאוּרגנת, עלינוּ לבנוֹת בּתוֹך סביבה שבּחלקה היא פיאוֹדלית וּבחלקה – בֶּדוית, נוֹמַדית, מִדבָּרית. ציביליזציה זוֹ מקיפה את עוֹלמנוּ בּכל ימוֹת השנה בּלחצה הכּלכּלי האיוֹם, בּזוֹלוּתה וּבשעבּוּדה. לה יש מוּשׂגים שלה על טוֹב ורע, על מוּתר ואסוּר, על שׂכר ועוֹנש, על יחסי-קנין ועל שלל, על ערך חיי האדם, על כּבוֹד ועל נקמה, על האדם הזר, על כּוֹחוֹ ועל כּוָנוֹתיו. בּמוּשׂגיה וּביצריה היא פּוֹרצת מפּעם לפעם לתוֹך חיינוּ אנוּ, כּשם שפּעוּלתנוּ אנוּ, גם שלא בּמתכּוון, פּוֹרצת לתוֹך חיי שכנינוּ, וּבימי פּוּרענוּיוֹת – רעב, בּצוֹרת, הדי מהוּמוֹת, שיסוּי – היא מסתערת עלינוּ, כּשהיא נשׂוּאה בּסוּפה של איבה דתית, הסתה שוֹביניסטית וּפחדים מפּני “השתלטוּתנוּ”. זוֹהי הסביבה אשר בּתוֹכה התחלנוּ לעבוֹד לפני כּמה עשׂרוֹת שנים, בּטרם היוֹת כּל השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת של היוֹם, וּבתוֹכה עלינוּ לפלס לעצמנוּ דרך בּמשטר המדיני הקיים וּבזה שיבוֹא אחריו. תמימוּת יתירה היא לחשוֹב כּי איזוֹ צוּרת שלטוֹן כּשהיא לעצמה – ולוּ גם טוֹבה וּמוּסכּמת מצד הכּוֹחוֹת המעוּנינים – יש בּה משוּם פּתרוֹן לסבך-חיים זה. מרשה אני לעצמי לוֹמר, כּי מערכת תיקוּנים סוֹציאליים רציניים (המצאת קרקע לעוֹבדים; חשׂיפת אוֹצרוֹת המים בּארץ; מלחמה בּנשך וּבבּקשיש; בּיעוּר העבדוּת; הגנת האשה והילד; שחרור ההמוֹנים מעוֹל המשפּחוֹת המיוּחסוֹת; הקלת עוֹל המסים מעל החקלאי העוֹבד) חשוּבה בּעינַי לאין ערוֹך מכּל הצעוֹת של פּרלמנטריזם-למראית-עין, ואפילוּ של פּרלמנטריזם בּלתי-מזוּיף. אַל תאפיל אצלנוּ, לפחוֹת, שאלת צוּרת השלטוֹן על יתר השאלוֹת.

––––––––––––

על צוּרת שלטוֹן הארץ בּתקוּפה הקרוֹבה שׂוֹררוֹת מסביבנוּ, בּעיקר, שתי השקפוֹת. שתיהן מתנמקוֹת בּטעמים לאוּמיים. האחת דוֹחה הקמת כּל מוֹסד פּרלמנטרי שהוּא “כּל עוֹד אנחנוּ איננוּ רוֹב בּארץ”. ההשקפה השניה מקבּלת בּרצוֹן את המוֹעצה המחוֹקקת שהוּצעה בּשעתוֹ על ידי סמוּאל והוּצעה שוּב על ידי פַּספילד בּספר הלבן של 1930, וּמוּכנה לקבּל כּל הצעה של סוּרוֹגַט פּרלמנטרי בּדוֹמה לזוֹ, וּבלבד שלא ניחָשב כּמוֹנעי שלטוֹן עצמי מאת תוֹשבי הארץ. נעיין בּשתי ההשקפוֹת הללוּ:

ההשקפה הראשוֹנה אינה תוֹבעת מאִתנוּ להרחיב עליה את הדיבּוּר. יסוֹדוֹתיה הפּסוּלים בּוֹלטים מאליהם: מוּסר לאוּמי-הוֹטֶנטוֹטי, המציע לחברוֹ מה שהוּא פּוֹסל לעצמוֹ – שלטוֹן חטיבה לאוּמית אחת על השניה פּסוּל היוֹם, כּל עוֹד אנחנוּ מיעוּט, אבל הוּא יהיה כּשר מחר, “כּשאנחנוּ נהיה הרוֹב”; אמוּנה ילדוּתית תמימה שאינה מוּכנה להתערער גם אחרי כּל האכזבוֹת המרוֹת, כּי בּצל שלטוֹן אַדמיניסטרטיבי-אַבּסוֹלוּטיסטי נשכּוֹן לבטח, ונוּכל תמיד לנשוֹם לרוָחה, לגדוֹל וליצוֹר כּכל אַוַת נפשנוּ; קוֹצר-ראוּת מוּחלט לגבּי הכּוֹחוֹת המתחוֹללים מסביבנוּ, וּמוּשׂג מוּטעה בּיסוֹדוֹ על מַהוּת כּוֹחוֹ של ה“לחץ” המדיני שלנוּ. סבוּרים הם שלחץ זה כּוֹחוֹ גדוֹל גם בּעיכּוּב ההתפּתחוּת וּבזלזוּל בּצרכים של זוּלתנוּ, ולאו דוקא בּיצירה החיוּבית שלנוּ. מ“מוּסר לאוּמי” כּזה וּמחכמה פּוֹליטית כּזאת חייבת תנוּעת הפּוֹעלים לברוֹח כּמטחוי קשת.

ההוֹדאה שלנוּ בּסטאטוּס הפּוֹליטי הבּין-לאוּמי של ארץ-ישׂראל, העוֹשׂה אוֹתה לארץ קליטה לעליה היהוּדית וליצירה היהוּדית, אין פּירוּשה השלמה עם המשטר הפּקידוּתי, השׂוֹרר כּיוֹם בּארץ והעוֹשה פּלסתר לפעמים כּל כּך קרוֹבוֹת את עיקרי המנדט. על עוֹרנוּ ועל בּשרנוּ, כּפוֹעלים וכיהוּדים, בּחיינוּ האזרחיים, בּמלחמתנוּ המעמדית, בּפעוּלתנוּ הישוּבית, אנוּ חשים את טבעוֹ הקוֹלוֹניאַלי והאַבּסוֹלוּטיסטי, אנוּ כּוֹאבים את ההשפּלוֹת והעלבּוֹנוֹת שהוּא גוֹרם לנוּ. ממילא אנוּ נדחפים לבקשת דרכים לתיקוּנוֹ.

מה נוֹתנת לנוּ מבּחינה זוֹ “המוֹעצה המחוֹקקת”?

הרכּבוֹ של המוֹסד, כּמוּצע: קרוֹב למחציתוֹ פּקידים ממוּנים מטעם הממשלה, והשאר שליחי קוּריוֹת לאוּמיוֹת, אשר מספּרם נקבּע מראש: כּך וכך לערבים, כּך וכך ליהוּדים.

סמכוּתוֹ: כּל החלטה יכוֹלה להיפּסל בּמחי ידוֹ של הנציב העליוֹן, שהוּא גם היוֹשב-ראש, גם בּעל ההכרעה וגם בּעל הוֶטוֹ. שוּם הצעה תקציבית אינה יכוֹלה להיוֹת נדוֹנה בּלתי אם הוּכנסה מטעם הנציב.

איני רוֹאה לי כּל צוֹרך להיכּנס כּאן בּשאר הפּרטים. טיבוֹ “הפּרלמנטרי” של המוֹסד אינוֹ מצריך כּל הסבּרה יתירה.

לפני זמן-מה פּגשתי בּדפוּס דברי אחד הנלהבים בּיוֹתר למוֹעצה המחוֹקקת. הכּוֹתב רוֹאה בּקבּלת המוֹעצה וּבדחייתה שאלת-מַצפּוּן. הוּא, בּן המערב התרבּוּתי, שנתחנך על דמוֹקרטיה וּמשטר פּרלמנטרי, בּוֹש להבּיט בּפני ילדוֹ הגָדל כּאן, כּל עוֹד הוּא חי בּמשטר בּלתי-קוֹנסטיטוּציוֹני. עלה בּדעתי שמוּסר-כּליוֹת זה יש לוֹ מרפּא וגם מבחן: להעתיק מקוֹם הישיבה – ולוּ גם לנסיוֹן – למזרח הירדן. שם קיים “שלטוֹן עצמי” וגם “מוֹעצה מחוֹקקת”. שם לא יכוּסוּ פּני האיש כּלימה.

אוֹדה. גם אני רוֹאה את היחס לשאלת המשטר כּשאלת מַצפּוּן. אוּלם מַצפּוּני אני תוֹבע לא נאמנוּת לפוּלחן של שמוֹת קוֹנסטיטוּציוֹניים מקוּדשים, גם כּשהם ריקים וכוֹזבים, אלא נאמנוּת לעצמי, נאמנוּת לאוֹתם עיקרי השאיפוֹת, אשר בּזכוּתם ולשמם נלחמנוּ על צוּרוֹת שלטוֹן פּרלמנטריוֹת. וּלפיכך אין אני ניגש לשאלת המוֹעצה המחוֹקקת מבּחינת האיסטרטגיה הלאוּמית, מבּחינת התקווֹת שתוֹלים בּה להתרצוֹת אל המנהיגוּת הערבית, כּי אם אני שוֹאל את עצמי: מה אני, האזרח, הפּוֹעל, היהוּדי, הבּלתי-מרוּצה מן המשטר הקיים, מה אני מיַחל מן “המוֹעצה המחוֹקקת”?

אנחנוּ הנאספים כּאן, אשר נאנקנוּ בּימי נעוּרינוּ מתגרת ידה הקשה של העריצוּת האַבּסוֹלוּטיסטית, יוֹדעים יפה את טעמה של מלחמת-הקוֹדש על צוּרוֹת שלטוֹן דמוֹקרטי. בּאש המלחמה הזאת נתחַנכנוּ וגם נתחַשלנוּ. היינוּ מוּכנים לעלוֹת לשמה על המוֹקד. מדוּע? האם רק מתוֹך פּוּלחן של שמוֹת קוֹנסטיטוּציוֹניים? חלילה. בּצוּרוֹת השלטוֹן החדש הבהיק לנוּ חזוֹן השחרוּר: שחרוּר משלטוֹן העריצוּת, השרירוּת, האגרוֹף, הקוֹרוּפּציה; חוֹפש הדיבּוּר, הכּתיבה, האִרגוּן; צדק וּמשפּט; כּבוֹד האדם וּזכוּיוֹתיו. מה היה פּתרוֹן החלוֹמוֹת – זוֹהי שאלה אחרת, אוּלם אלה הם הקסמים אשר קסמוּ לנוּ בּמלחמה הזאת: יקר-ערך האדם וחייו. היש אחד בּין כּל הנלהבים למוֹעצה המחוֹקקת, הכּוֹרך בּה סיכּוּיים מעין אלה, המצפּה שתביא לנוּ משטר יוֹתר אנוֹשי מזה הקיים? שתעלה את מצב המשפּט בּארץ, שתפקיד את חיינוּ בּידי שוֹטר יוֹתר מְהֵימָן, שתשחרר אוֹתנוּ משׂרידי המשטר העבּד אל-חמידי, שעדיין אנוּ פּוֹגשים אוֹתוֹ בּכל אשר נפנה?

ואוֹסיף לשאוֹל: בּתוֹך הישוּב היהוּדי כּבשה לה האשה את זכוּּּיוֹתיה הציבּוּריוֹת. בגלל ההתנגדוּת לזכוּת האשה להיבּחר לאוֹרגני כּנסת ישׂראל התנהלה מלחמה קשה בּישוּב, נתעכּבה לשנים הקמת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, משוּם שלא הסכּמנוּ לקבּל אוֹתה בּמחיר קיפּוּח זכוּיוֹת. מכּל העיירוֹת אשר בּארץ הוּבטחה עד הנה זכוּת הבּחירה לאשה רק בּאחת – בּתל-אביב. אנוּ מנהלים מלחמה על זכוּת האשה בּהתישבוּת, על זכוּתה השוה לגבר להשתתף בּחתימת חוֹזה ההתישבוּת של המשפּחה. אשה מן הישוּב נלחמה בּעקשנוּת על זכוּת להוֹפיע בּמשפט כּעוֹרך-דין. מה יהיה גוֹרלה של האשה בּבּחירוֹת למוֹעצה המחוֹקקת? מה יהיה גוֹרל זכוּיוֹתיה בּכלל בּמשטר זה שיוּקם על ידי המוֹעצה המחוֹקקת, שרוֹב משתתפיו יש להם מוּשגים, מנהגים וּצרכים אחרים בּנדוֹן זה?

ואשאל עוֹד: בּכל מקוֹם שהפּוֹעל נלחם על משטר פּרלמנטרי הוּא תוֹלה בּזה תקווֹת להתגבּרוּת מעמדית, לעליה מדינית, לחוֹפש האִרגוּן המקצוֹעי, להשלטת חוּקת הגנת העוֹבד. הנתלה גם אנחנוּ תקווֹת כּאלה בּמוֹעצה המחוֹקקת? הנקוה ממנה שתגן על זכוּת השביתה ותחוֹק חוּקים להגנת שׂכר העבוֹדה, להבטחת זכוּיוֹת האשה העוֹבדת, למניעת עבוֹדת הטף? הנפקיד בּידיה בּלב שלם את מצבה המשפּטי של הקבוּצה, של המשפּחה העוֹבדת, את גוֹרלוֹ של בּית-הספר לילדי עוֹבדים ושל החינוּך בּכלל?

וּלאוֹר המצפּוּן: הקמת סוּרוֹגט פּרלמנטרי זה, המבטיח כּסאוֹת לגוּש אֶפֶנדים נוֹסף על פּקידי הממשלה, האוּמנם היא מצוַת-עשֵׂה כּזאת, שלמענה מוּתר גם להעמיד בּסכּנה זכוּיוֹת וכיבּוּשים עיקריים של האשה, של הפּוֹעל, של כּל אזרח בּארץ? הרשאי מי שהוּא לדרוֹש מן הפּוֹעל, לאוֹר מַצפּוּנוֹ הסוֹציאליסטי, שמתוֹך יחסוֹ השלילי לפּקידוּת הקוֹלוֹניאַלית וּמתוֹך שהוּא חפץ בּיחסי סוֹלידריוּת עם העם הערבי העוֹבד יקבּל בּרצוֹן אוֹתוֹ משטר פּוֹליטי, פּרי זיווּג של פיאוֹדליזם מקוֹמי עם פּקידוּת קוֹלוֹניאַלית, אשר את דוּגמתוֹ ואת פּירוֹתיו הוּא יכוֹל לראוֹת לא רק בֹעֵבר-הירדן, כּי אם בּכל נקוּדה מוּניציפּלית מסביבנוּ.

––––––––––––

וּמבּחינה יהוּדית. הישוּב היהוּדי הנהוּ מיעוּט בּארץ. שיטת הקוּריוֹת הלאוּמיוֹת מקציבה לוֹ שיעוּר מסוּים בּתוֹר מיעוּט (אם שיעוּר צוֹדק אוֹ בּלתי-צוֹדק – לא נדוּן הפּעם) ועוֹשׂה את השיעוּר הזה קבע. יש ללמוֹד משהוּ ממצב הענינים בּעיריוֹת. לפי שיטת הקוּריוֹת הוּקצה בּעיריוֹת ירוּשלים וחיפה מקוֹם מסוּים ליהוּדים, הרבּה פּחוֹת ממה שמגיע להם לפי מספּרם בּין תוֹשבי הערים הללוּ, והמספּר הזה לא נשתנה בּמשך כּמה שנים, אף על פּי שמספּר היהוּדים תוֹשבי הערים הללוּ הלך וגדל. למדנוּ מנסיוֹננוּ כּי בּמקוֹם ששוֹלטת הקוּריה מתעכּבת כּל חלוּקה צוֹדקת של המקוֹמוֹת, בּכוֹח הרוֹב התקיף והבּיוּרוֹקרטיה העוֹשׂה את רצוֹנוֹ. חלקם של הפּקידים הממוּנים בּתוֹך המוֹעצה מוֹריד עוֹד יוֹתר את משקלם היחסי של היהוּדים בּתוֹכה. מה יכוֹל היהוּדי לצפּוֹת ממוֹעצה כּזאת? היצפּה ממנה לעזרה בּפיתוּח הארץ, בּגילוּי איניציאַטיבה כּלכּלית, בּקליטת העליה, בּיצירת התישבוּת? דוֹמה שהוּא יכוֹל לצפּוֹת רק לזה, שלאוֹתן ההפרעוֹת החוּקיוֹת, שכּיוֹם הזה שׂמה על דרכּוֹ הפּקידוּת הקוֹלוֹניאלית, יתוספוּ אבני-נגף חוּקיוֹת של הגוּש האֶפֶנדי. פּרצוּפה המעמדי והשוֹביניסטי של המנהיגוּת הערבית כּיוֹם הזה מעיד על זאת למדי. ידוּע יחסה לא רק לעליה ולהתישבוּת העברית ולפּוֹעל העברי וּלאִרגוּנוֹ, כּי אם גם לזכוּיוֹתינוּ האלמנטריוֹת, כּמוֹ זכוּת הלשוֹן העברית. אוֹמרים: לשם כּך קיימוֹת “הערוּבּוֹת”: הכּרת המנדט, זכוּת הוֶטוֹ של הנציב, ואוּלי גם הוֹצאת עניני העליה מסמכוּת המוֹעצה (עוֹד לא פּסוּ אנשים תמימים, הרוֹאים בּכל מחסוֹם וּבכל מתג – רק דאגה להבטיח את ענינינוּ…). פּירוּש הדבר שבּמוֹסד פּרלמנטרי זה יהיה תמיד הנציב העליוֹן שוֹפט רמים בּינינוּ וּבין העם השני. הוּא יצטרך לשמוֹר תמיד על “שיווּי-המשקל”. מאֵימת כּל גזירה נרוּץ אליו לבקש מחסה בּצלוֹ. האמוּנה הזאת בּאוֹבּיֶקטיביוּתוֹ וּבעליוֹנוּתוֹ של הנציב העליוֹן, בּא-כּוֹח הגזע העליוֹן, בּנכוֹנוּתוֹ תמיד להגן על הצדק, צדקתנוּ, מפּני כּל המתנקשים בּנוּ, האם אינה קצת אַנַכרוֹניסטית בּשנת ה’תרצ“א? ואוֹתן הערוּבּוֹת-של-נייר, הבּאוֹת לחייב על הכּרת המנדט, ואוּלי אפילוּ להוֹציא את ענין העליה מסַמכוּת המוֹעצה, מה תקפּן? כּלוּם לא ראינוּ את האפשרוּת לעשׂוֹת יוֹם יוֹם פּלסתר את המנדט גם בּשעה שמתבּססים עליו? כּלוּם תלוּיה העליה רק בּאוֹתם החוּקים הדנים בּעליה, ולא בּכל מערכת החוּקים והפּקוּדוֹת שלפיהם מתנהלת הארץ? כּלוּם אין השאלוֹת הרגילוֹת הנדוֹנוֹת בּכל מוֹסד מחוֹקק: מכס, קרקעוֹת, משפּט, משטרה – עלוּלוֹת לקבּוֹע גם את גוֹרל העליה וההתישבוּת? כּלוּם איננוּ מכּירים כּיצד מחניק עתה ה”אֶטאטיזם" הכּלכּלי בּארצוֹת מזרח-אירוֹפּה את המיעוּט היהוּדי, כּיצד נהפּך המוֹנוֹפּוֹלין הממלכתי לאמצעי חתירה בּידי הרוֹב נגד המיעוּט, בּלי שיהא צוֹרך להשתמש בּגזירוֹת שאינן לפי טעם הזמן הזה?

יש חוֹזים לנוּ ורוּדוֹת: תוֹרת “הוֶנטיל”. המוֹעצה המחוֹקקת תשמש צינוֹר מאַורר. יוּתן מוֹצא לגַזים הרעים המסעירים את הרוּחוֹת וּמתפּרצים החוּצה בּמעשׂה אַלָמוּת ורֶשע. המוֹעצה תיהפך לכלי מחזיק שלוֹם לארץ. מענין לדעת, מהוּ הנסיוֹן הפּרלמנטרי המצמיח חלוֹמוֹת ורוּדים אלה? השמרה עלינוּ הדוּמָה הרוּסית, עם הוֶנטילַציה המצוּינת שלה, מפּרעוֹת וּמהסתה וּמעלילת-דם? אוֹ הפּרלמנט הבּוּקרשטי, אוֹ אפשר הרייכסטג הגרמני מנע מחילוּל בּתי-קברוֹת וּמפּריחת ההסתה ההיטלריסטית? מי שמכּיר בּמקצת את אָפיה של המנהיגוּת הערבית יכוֹל להעלוֹת על הדעת סברה אחרת, לא סברה של וֶנטיל, אלא של “פּרה חוֹלבת”. אוֹתה תוֹפעה פּטריוֹטית טרַגי-קוֹמית, שמעמד שלם החי על ממכּר קרקעוֹת ועל סרסרוּת בּקרקעוֹת אינוֹ חדל להתריע על הסכּנה שבּקניוֹתינוּ, בּידעוֹ היטב שההתרעוֹת והגזירוֹת אינן עלוּלוֹת אלא להשבּיח את סיכּוּיי הממכּר, אוֹתה תוֹפעה ידוּעה של עתוֹנאים ועסקני ציבּוּר צוֹררים, העוֹשׂים גם את השׂטנה וגם את “הידידוּת” (חליפוֹת!) לפרה חוֹלבת – אוֹתה תוֹפעה עשׂוּיה שתתגלה בּמהדוּרה מוּרחבת בּעקבוֹת הפּסֵידוֹ-פּרלמנטריזם בּארץ. מי יוֹדע, אוּלי עוֹד נזכּה לראוֹת בּמוֹ עינינוּ על קרקע המוֹלדת את גלגוּלוֹ החדש של היהוּדי הגָלוּתי אשר אין לוֹ אלא לחבּל תחבּוּלוֹת כּיצד לעקוֹף את החוֹק, וּלשלם דמי “לא יֶחרץ” וּלשגר דוֹרוֹנוֹת למען העביר את רוֹע הגזירוֹת.

אלה הם הסיכּוּיים המעשׂיים הצפוּנים לנוּ בּמוֹעצה המחוֹקקת.

––––––––––––

אוּלם שאלת המוֹעצה המחוֹקקת היא יוֹתר משאלת חישוּבים של שׂכר והפסד בּשטח המעשׂיוּת הרגילה. רוֹאה אני את קבּלת הפּרינציפּ המוּנח בּיסוֹד המוֹעצה המחוֹקקת כּפוֹגעת בּנפש הציוֹנוּת.

אסבּיר את דברַי. הציוֹנוּת היא תנוּעת השחרוּר והעצמאוּת של עם ישׂראל. אין לה כּל תאות שלטוֹן על זוּלתה. אבל היא מתקוֹממת בּכל כּוֹחה נגד כּל השתעבּדוּת לזוּלתה. זרה לה כּל שאיפה להטיל מרוּת. אבל אינה מַשלימה עם קבּלת מרוּת. גם חזוֹן “מדינת היהוּדים” בּפי הרצל לא היה בּו כּל טעם לפגָם של בּקשת השתלטוּת על עם אחר. הרצל גם לא ניסה לקבּוֹע מה תהא צוּרת השלטוֹן בּמדינת היהוּדים, ואם היא תתקיים כּמדינה בּלתי-תלוּיה אוֹ כּפּרוֹבינציה אוֹטוֹנוֹמית בּתוֹך חטיבה מדינית גדוֹלה. ציוֹנוּת-רבּתי של הרצל, אשר לאוֹרה עוֹלה החלוּץ לארץ, פּירוּשה: יציאה מן הגלוּת. לא בּית-נכאת לאוּמה, כּי אם מקלט בּטוּח לעם בּהמוֹניו. מקלט אשר יקלוֹט, בּטוּח מרדיפוֹת, מגזירוֹת, מפּרעוֹת, מעלילוּת, מעלבּוֹן. ולא שבט-סגוּלה אחד מכּל פּזוּרי ישׂראל, כּי אם קיבּוץ גָלוּיוֹת. תנוּעת הפּוֹעלים שוֹמרת אמוּנים לחזיוֹן זה גם בּימי זוּטה של תנוּעה, בּימי רעה וּמיעוט הדמוּת, ואפילוּ בּשעה שאינה בּוֹחרת להשתמש בּמוּנח זה, אשר הרצל עצמוֹ חדל מהשתמש בּוֹ בּשעה שהחליף את התכנית המוּפשטת בּפעוּלה מדינית ממשית.

הבּוּקי-סריקי אשר נתלוּ בּמוּנח “מדינת יהוּדים”, לא רק על ידי אוֹיבים כּי אם גם על ידי “אוֹהבים”, מוֹנעים אוֹתי מהשתמש בּוֹ. כּמה מדינוֹת-יהוּדים אִיכּא בּימינו! מר בּן-אבי, למשל, הנהוּ חסיד נלהב של מדינה. הוּא גם אינוֹ רוֹאה כּל קוֹשי בּהקמתה. הוּא מוּכן להכריז על יהדוּתם של כּל הפּלחים בּארץ, וּבלבד שנוּכל להכריז על מדינת-יהוּדה. הוּא מוּכן גם להכריז על תל-אביב הקיימת כּעל המדינה שהתגשמה. למה יגָרע חלקה של תל-אביב מ“וַתיקַניה”? מה לוֹ בּכך שמדינת-יהוּדים כּזאת אין בּה שוּם מזוֹר למצוּקת היהוּדים? מה לוֹ בּכך שהמוֹני ישׂראל בּעוֹלם יראוּ מדינה זוֹ כּהתקלסוּת בּתקות גאוּלתם? העיקר, שגם לנוּ יהיוּ – אֶפוֹלֶטים, קצינים, אַמבּסדוֹרים, ואוּלי גם חצר-מלכוּת וּמנהגי-חצר וּמשוֹררי-חצר, בּקיצוּר, כּל תשמישי-נחוֹשת-קלל של “מדינה”. לבּוֹ של פּטריוֹט לאוּמי מתמוֹגג מנחת כּשהוּא רוֹאה את כּל אלה בּחזוֹן, וּמה לוֹ עוֹד? אך אם זהוּ חלוֹם מדינת-יהוּדים וזה שִברוֹ, כּי אז – לא מעוּקצוֹ ולא מדבשוֹ.

גם מר גרינבּרג, מה“ג’וּאיש כרוֹניקל”, רוֹצה בּמדינת יהוּדים. הוּא מתמרמר על מי שמכריז כּי הציוֹנוּת אינה רוֹצה לא לשלוֹט ולא להשתעבּד. הוּא אינוֹ גוֹרס זאת: אַלפּים שנה שלטוּ זרים בּנוּ, מדוּע זה לא נטעם גם אנחנוּ קצת טעם שלטוֹן? אוֹדה, אין לי חלק ונחלה בּתיאבוֹן מדיני זה, כּשם שאין לי חלק בּמוּשׂגיהם של אוֹתם צאן-קדשים וּמנהיגם, הרוֹאים את התגשמוּת הציוֹנוּת בּדמוּתה של מדינת פּוֹלין החדשה, אלא בּשינוּי זה שהערבים יהיוּ בּמצבם של היהוּדים, והיהוּדים בּמצבם של הפּוֹלנים – ולוּ גם בּתוֹספת של התנהגוּת יוֹתר גֶ’נטלמנית כּלפּי מי שאינוֹ נמנה על העם השוֹלט.

בּשבילי אין זה אלא סירוּס מוּחלט של האידיאל הציוֹני. לא רק חזוֹן השחרוּר שלנוּ הוּא אחר, גם ההוָיה של תנוּעתנוּ הלאוּמית, המסיבּוֹת ההיסטוֹריוֹת אשר בּהן התחוֹללה והמסיבּוֹת ההיסטוֹריוֹת אשר בּהן היא מתגשמת, גם צרכיה הפּנימיים של תנוּעתנוּ שוֹנים מזה בּתכלית. דוֹרנוּ היה עֵד לכך, שעמים שוֹאפי חירוּת אשר פּרקוּ את עוֹל השעבּוּד מעל צוארם מיהרוּ להכניס בּעוֹל זה צוארוֹתיהם של אחרים. הכזה יהיה המאוֹר שבּתנוּעת שחרוּר לאוּמית? אנוּ, אם גם נחפּוֹץ בּזה, הלא תקצר ידנוּ. אבל אילוּ גם יכוֹלנוּ והצלחנוּ בּזה, הרי היינוּ ממיטים קלוֹן על כּל המרטירוֹלוֹגיה הגדוֹלה שלנוּ: בּמשך הדוֹרוֹת הרבּים שבּהם נרדפנוּ וגוֹרשנוּ ונשחטנוּ והוּשמדנוּ, ידענוּ לא רק את כּאב הגלוּת והשעבּוּד, כּי אם גם את הבּוּז לעריצוּת. האוּמנם לא היה זה אלא כּמשל “השוּעל וענבי הבּוֹסר”? הנטַפּח בּנוּ עתה את חלוֹם עבד כּי ימלוֹך?

החזוֹן הציוֹני, דוקא זה שהוֹלך לקראת גדוֹלוֹת, אינוֹ מבקש לא השתלטוּת ולא פּריבילגיוֹת על חשבּוֹן הזוּלת. מדינת היהוּדים שלנוּ לא תתבּסס על “ורב יעבוֹד צעיר”. גם לא על דרך המליצה. החזוֹן הציוֹני וגם הפּוֹליטיקה הציוֹנית המעשׂית אינם מצריכים לשוֹן-רהב ודברי-שחץ ולא שאר תשמישי ההתהדרוּת וההתנפּחוּת של הפּטריוֹטיוּת הרעשנית, הקנטרנית והנַגחנית. אלה מקרב הציוֹנים אשר בּפחוֹת מ“מלכוּת” וּמ“עטרת מלכוּת” לא סגי להם, והמטפּחים פּוּלחן של שלטוֹן וּמוּשׂגי שליטים לקוּחים מתוֹך מציאוּת זרה – אינם מסייעים לא לחינוּך פּוֹליטי בּבּית ולא להישׂגים פּוֹליטיים בּחוּץ. תנוּעת הפּוֹעלים צריכה לשמוֹר על עצמה מעבוֹדה זרה זוֹ, וגם מהטרמינוֹלוֹגיה המתגרה העוֹטפת אוֹתה.

אוּלם אם איננוּ גוֹרסים מדינה לאוּמית יהוּדית, כּלוּם נהיה גוֹרסים מדינה לאוּמית ערבית?

והמוֹעצה המחוֹקקת, עם כּל אַפסוּתה מבּחינת כּוֹח השלטוֹן הממשי, עם היוֹתה כּפוּתה בּידיה ורגליה לפּקידוּת הבּריטית, עם היוֹתה קריקטוּרה של פּרלמנט, מביאה אִתה את שלט המדינה הערבית; הכרזת שלטוֹן עַם-הרוֹב הערבי על עַם-המיעוּט היהוּדי; הפקדת גוֹרל הארץ בּידי עם-הרוֹב.

וּמוּזר הדבר: רבּים מאלה החוֹששים בּיוֹתר למוּשׂג “מדינת היהוּדים” ונלחמים בּוֹ כּבסטיה שוֹביניסטית, אינם נפגעים, כּנראה, מזה שכּאן תוּכרז מדינה ערבית. ויוֹתר מזה: דוקא אלה הדוֹגלים בּ“דוּ-לאוּמיוּת” לגבּי ארץ-ישׂראל נאחזוּ בּשתי ידים בּהצעת המוֹעצה המחוֹקקת. חוֹששני, שהדוּ-לאוּמיוּת הפכה אצלם למַה שהפכה מדינת היהוּדים בּפי מר בּן-אבי. האין דוּ-לאוּמיוּת והמוֹעצה המחוֹקקת המוּצעת ­– תַרתי דסַתרי? אם מדינה “דוּ-לאוּמית” אינה מלה ריקה, שאיננה מחייבת לשוּם דבר (מלבד שלילת מדינת היהוּדים) הרי אין פּירוּשה אֶתנוֹגרפי בּלבד, כּלוֹמר: ציוּן העוּבדה, שעל גבּי שטח מסוּים יוֹשבים להם שני עמים. מדינוֹת שבּגבוּלוֹתיהן יוֹשבים יחד כּמה עמים אינן יקרוֹת-המציאוּת בּעוֹלם, ועל ידי כּך בּלבד אינן נעשׂוֹת למדינוֹת דוּ-לאוּמיוֹת או תלַת-לאוּמיוֹת, כּל עוֹד לאוֹם אחד הוּא המוֹשל בּהן. בּפּוֹלין, למשל, יש למיעוּטים הלאוּמיים זכוּת בּחירה לסֵיים ונוֹסף על זה כּמה סעיפּים המבטיחים את זכוּיוֹתיהם, ואף על פּי כן לא יעלה על הדעת לראוֹת את משטרה המדיני של פּוֹלין כּמשטר דוּ-לאוּמי אוֹ רב-לאוּמי. איזוֹ היא מדינה דוּ-לאוּמית? זוֹ ששני הלאוּמים שבּתוֹכה הנם שוים לחירוּת וּלעצמאוּת, למידה של שלטוֹן ולזכוּיוֹת של יִצוּג. וּלאוֹם מלאוֹם לא יֶאמץ. כּל המוּנח “דוּ-לאוּמיוּת” יש לוֹ טעם רק אם הוּא מתבּטא בּנוֹרמוֹת מדיניוֹת-משפּטיוֹת, המבטיחוֹת את עיקרי השויוֹן המדיני של הלאוּמים. והם הם שעוֹשׂים את המדינה למדינת-לאוּמים, השוֹנה בּתכלית ממדינה לאוּמית. דוּ-לאוּמיוּת אינה מתקיימת על מליצוֹת פּציפיסטיוֹת, שאין עמן כּל כּוֹח מַשרה שלוֹם-אמת בּיחסי עמים, אלא על יצירת צוּרוֹת חדשוֹת של שלטוֹן ויִצוּג עמים, על בּסיס של שויוֹן. פּירוּש הדברים שמשטר מדיני דוּ-לאוּמי מכּיר לא בּאוּכלוֹסים סתם, אלא בּשתי חטיבוֹת לאוּמיוֹת, אשר לשתיהן מוּבטחת אוֹתה מידת ההשתתפוּת בּעיצוּב שלטוֹן הארץ, וּשתיהן זכּאיוֹת בּמידה שוה להתווֹת את גוֹרלה. האם לא צחוֹק מר עוֹשׂים לנוּ אלה אשר רוֹממוּת הדוּ-לאוּמיוּת בּגרוֹנם והויתוּר על זכוּתנוּ אנוּ לעצמאוּת וּלחוֹפש היצירה בּידם? אכן דוּ-לאוּמיוּת מיוּחדת בּמינה שמציעים לנוּ אינה, כּנראה, מַטבּע עוֹבר “לכל הגוֹיים”, אשר דמם דידם סוֹמק טפי, כּי אם אמצאה מיוּחדת לכבוֹד עם-סגוּלה בּלבד, אמצאה העלוּלה להשתּכּן יפה בּצוותא חדא עם שלטוֹן מדיני מוּחלט של זוּלתנוּ. דוּ-לאוּמיוּת זוֹ אינה אלא כְּתיב, הקְרי הוּא: מדינה ערבית.

––––––––––

מן הנאמר נמתחים הקוים לתכנית חיוּבית.

תנוּעת השחרוּר היהוּדית בּכלל וּתנוּעת הפּוֹעלים בּפרט אינן רשאיוֹת להשלים עם משטר הפּקידוּת הקיים. משטר המנדט, אם איננוּ משמש כּסוּת עינים לאינטרסים אימפּריאַליסטיים וקוֹלוֹניאַליים של המדינה האפּוֹטרוֹפּסית, איננוּ מחייב שלטוֹן פּקידוּתי בּלתי-מוּגבּל. תפקידוֹ של המנדט – סיוּע והדרכה לארץ על מנת להביאה לידי פּיתוּחה ועצמאוּתה ולידי תקוּמת הבּית הלאוּמי בּתוֹכה – מאַפשר וּמַצריך פּיתוּח רחב של שלטוֹן עצמי. יסוֹדוֹתיו: דמוֹקרטיה מוּניציפּלית, אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית ושיתוּף אוּכלוֹסי הארץ בּהשפּעה על הנהלת עניניה – שיתוּף אשר ילך ויגדל – על בּסיס הפַּריטֶטיוּת של שתי החטיבוֹת הלאוּמיוֹת.

עצם מצבוֹ של השלטוֹן המוּניציפּלי בּארץ אינוֹ אלא כּתב-האשמה קשה נגד ממשלת המנדט. לאחר י"ג שנים של השלטוֹן הציביליזטוֹרי הזה חיוֹת עדיין העיריוֹת שלנוּ בּתקוּפת עבּד אל-חמיד. כּל הישוּב הכּפרי בּארץ, על 900 נקוּדוֹתיו בּערך, אין לוֹ אלא שלוֹשים מוֹעצוֹת מקוֹמיוֹת (בּתוֹכן גם… תל-אביב, הנקוּדה היחידה בּארץ עם זכוּת בּחירה לאשה ועם בּאוּת-כּוֹח של פּוֹעלים. לאחר התערבוּת הממשלה וצמצוּם זכוּת הבּחירה השתתפוּ בּתל-אביב בּבּחירוֹת, בּפוֹעל, כּ-13.000 איש). על מצב זכוּת הבּחירה בּעיריוֹת אפשר לדוּן לפי מספּרים ממשלתיים אלה: מתוֹך 88.500 אוּכלוֹסי ירוּשלים זכּאים לבחוֹר 3900. מתוֹך 18.000 בּני חברוֹן זכּאים לבחוֹר 860. בּכל 22 העיריוֹת שבּארץ השתתפוּ בּבּחירוֹת פּחוֹת מ-15.000 איש (השוה עם תל-אביב!). בּין קרוֹב למאה וחמישים נבחרי העיריוֹת הערבים אין אף בּא-כּוֹח אחד של פּוֹעלים, רק בּתוֹך הקוּריוֹת היהוּדיוֹת בּירוּשלים וּבחיפה נבחרוּ פּוֹעלים. סדרי עבוֹדת העיריוֹת ידוּעים לתהילה בּכל הארץ. הניצוּל המחפּיר בּיוֹתר של העוֹבד מוֹצא לוֹ מקוֹם בּקבּלנוּת העיריוֹת. על הקוֹרוּפּציה שבּעיריוֹת, הנמצאוֹת לגמרי בּרשוּת כּנוּפיוֹת אֶפנדים, התריעוּ, וּללא כּל תקנה. יחסה של הממשלה ליִצוּג היהוּדים בּעיריוֹת ולזכוּתם לקבּלת עבוֹדה וּלסיפוּק צרכיהם בּתקציב העיריוֹת ידוּע אף הוּא. האם יד המקרה בּדבר, שכּל הפּטריוֹטים הערבים, בּין אלה היוֹשבים לבטח על כּסאוֹתיהם בּעיריוֹת בּחסוּתה האדיבה של הפּקידוּת הבּריטית וּבין יריביהם הפרֶטֶנדנטים החוֹתרים תחתם ונכספים לבוֹא בּמקוֹמם, לא ראוּ מעוֹלם שוּם צוֹרך לתבּוֹע תיקוּן השלטוֹן המוּניציפּלי, הרחבת רשת הנקוּדוֹת, הרחבת הסמכוּת והרחבת זכוּת הבּחירה, וגם לא את השחרוּר מאפּוֹטרוֹפּסוּת הפּקידוּת? ולא רק הם. גם אלה החוּגים היהוּדיים אשר אסרוּ את עצמם בּמרכּבת המוֹעצה המחוֹקקת לא ראוּ מעוֹלם צוֹרך לאסוֹר מלחמה על תביעת דמוֹקרטיה מוּניציפּלית. אכן, גם הם אוֹמרים שלטוֹן עצמי רק לאשר יאמר האֶפנדי שלטוֹן עצמי!

בּקוֹנצפּציה הפּוֹליטית שלנוּ צריכה הדמוֹקרטיה המוּניציפּלית לתפּוֹס מקוֹם יסוֹדי. כּאן החינוּך האמיתי של האוּכלוֹסין לשלטוֹן עצמי בּשטח ענינים הקרוֹבים אליו בּיוֹתר, כּאן הגנת הענינים החיוּניים בּיוֹתר של המוֹני העם, כּאן גם הפּתח לדיפֶרֶנציאַציה מעמדית על יסוֹד ענינים חיוּניים. בּתוֹך הנקוּדוֹת המוּניציפּליוֹת, כּשתיכּבש למענן זכוּת הבּחירה הכּללית, יכּירוּ הפּלח והעמֵל העירוֹני את עניניהם וילמדוּ להבחין בּין מנַצלים-מַתעים וּבין חברים מנוּדים. המלחמה בּסדרים הקיימים לא תהיה קלה. מאחוֹריה קיימים אינטרסים ממשיים. יוֹשבי הכּסאוֹת היוֹם, יחד עם הפּקידוּת השׂוֹררת עליהם, יזעיקוּ את כּל חילם. הם ימצאוּ להם בּני בּרית גם בּתוֹך הישוּב העברי. אוּלם כּדאית היא המלחמה. וּראוּיה היא הדמוֹקרטיה המוּניציפּלית שפּוֹעלי ארץ-ישׂראל יצאוּ בּצבאוֹתיה.

––––––––––––

האוֹטוֹנוֹמיזם הלאוּמי אינוֹ חדש עמנוּ. עמוּקים שרשיו בּהיסטוֹריה הישׂראלית. המחשבה הסוֹציאליסטית המוֹדרנית – מימי סינוֹפּטיקוּס-שפּרינגר-רנר – זוֹ שהציגה את מדינת הלאוּמים מוּל המדינה הלאוּמית, שקדה להגדיר את משפּט האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, את תכנה ואת תחוּמיה. בּימי ההשׂכּלה היה השם “קהל” למפלצת, מטרה לכל שׂטנה. התעוֹררוּת המחשבה הלאוּמית החזירה לאוֹטוֹנוֹמיזם היהוּדי את כּבוֹדוֹ (דוּבּנוֹב, ז’יטלוֹבסקי), הזרמים הסוֹציאליסטיים בּישׂראל עשוּ את המלחמה על זכוּת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית לקנינם. בּציוֹנוּת שלאחר המלחמה העוֹלמית היוּ נשמעים קוֹלוֹת כּי אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית בּארץ אינה אלא שׂריד גלוּתי, עיכּוּב הגאוּלה. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, עם כּל ההרגשה הטריטוֹריאַליסטית העמוּקה שלה, לא זילזלה אפילוּ בּימי התקווֹת המדיניוֹת הגדוֹלוֹת בּיצירת הכּלים לחיים יהוּדיים אוֹטוֹנוֹמיים, בּהכּרה בּרוּרה כּי התאים הטריטוֹריאליים וּרציפוּת הישוּבים עלוּלים רק להגבּיר את כּוֹחה של הכּנסת וּלהעשיר את תכנה. תנוּעת הפּוֹעלים לא הבּיטה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית כּעל פּריבילגיה יהוּדית, כּי אם כּעל צוּרת אִרגוּן וסיפּוּק צרכים לאוּמיים של כּל חטיבה לאוּמית בּארץ. עוֹד המשלחת של “פּוֹעלי-ציוֹן” בּשעתה (אביב, תר"פ) בּבררה את השקפוֹתיה המדיניוֹת הכניסה את הסעיף: “כּל סיעה לאוּמית מקבּלת אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית בּשביל כּל עניניה הפּנימיים הלאוּמיים” (“האדמה”, חוֹברת ט', דין-וחשבּון של משלחת “פּוֹעלי-ציוֹן”).

וּלמעשׂה גם ענין האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית בּארץ לא התקדם בּהרבּה. בּחוּקת “כּנסת ישׂראל” טוּשטש היסוֹד הלאוּמי והוּגבּר היסוֹד העדתי. והכּנסת נתוּנה בּמצב של פּרוֹזדוֹר מפוּלש: הנכנס נכנס והיוֹצא יוֹצא. אין חוֹבה לאדם להימנוֹת על החטיבה הלאוּמית שבּתוֹכה נוֹלד וּבתוֹכה הוּא חי. הרוֹצה לפרוֹק את עוּלה אינוֹ זקוּק אפילוּ להחליפה בּחטיבה לאוּמית אחרת, הוּא פּשוּט יוֹצא ונעשׂה פּטוּר ממצווֹת. סמכוּת הכּנסת להטיל מסים מצטמצמת מחמת ההגבּלוֹת השוֹנוֹת וּמחמת זכוּת היציאה, העוֹשׂה אוֹתה הפקר. לערבים אין שוּם מוֹסד לסידוּר חייהם הלאוּמיים. הרוֹב המוּסלמי יש לוֹ “מוֹעצה מוּסלמית עליוֹנה”, בּעלת נחלוֹת רבּוֹת והכנסוֹת גדוֹלוֹת, הנתוּנה בּידי כּנוּפית “נכבּדים”, מחוּץ לכל קוֹנטרוֹלה ציבּוּרית. כּמוֹנוּ כּערבים מעוּנינים בּהקמת דפוּסים דמוֹקרטיים לחיים הלאוּמיים. הם יביאוּ אִתם: סיפּוּק הצרכים הלאוּמיים בּידי האוּמה עצמה וּברשוּתה, צמצוּם רשוּתה של הפּקידוּת הזרה, דיפרנציאַציה מעמדית פּנימית ויצירת בּאוּת-כּוֹח לאוּמית דמוֹקרטית.

––––––––––

נשאף להרחיב את היקפן ואת כּוֹח פּעוּלתן של האוֹטוֹנוֹמיה המוּניציפּלית והלאוּמית. בּהתפּתחוּת הדברים אפשר לתאר גם פּעוּלה כּלכּלית וישוּבית מאוּמצת של גוּפים מוּניציפּליים שלמים, המאוּחדים אם על יסוֹד הרציפוּת הגיאוֹגרפית אוֹ על יסוֹד שוּתפוּת אינטרסים כּלכּליים (בּרית מוֹעצוֹת כּפריוֹת – בּרית מוֹעצוֹת עירוֹניוֹת). כּל כּמה שנרצה בּהתפּתחוּת זוֹ לא נבוֹא להעמיס עליה תפקידים היוֹצאים מתוֹך תחוּמיה. האוֹטוֹנוֹמיה המוּניציפּלית והלאוּמית אינה יכוֹלה לבוֹא בּמקוֹם השלטוֹן הארצי. הדמוֹקרטיזציה של השלטוֹן הארצי, העברתוֹ ממשטר פּקידוּתי למשטר-שלטוֹן-עצמי, הנָה אחת הפּרוֹבּלימוֹת הפּוֹליטיוֹת המיוּחדוֹת של הארץ. שיטוֹת המעבר הקיימוֹת בּמוֹשבוֹת הבּריטיוֹת אינן יכוֹלוֹת לשמש מוֹפת ודוּגמה לארץ-ישׂראל. רמתוֹ התרבּוּתית-הסוֹציאלית של הישוּב העברי, החוֹבה המפוֹרשת להבטיח לעם העברי את חוֹפש היצירה והבּנין, ההכּרה הבּין-לאוּמית בּהקמת ה“בּית הלאוּמי” (הכּרה, אשר למרוֹת כּל ערפיליוּתה המדינית מחייבת את שמירת זכוּיוֹתיו הלאוּמיוֹת של העם העברי ואת ריבּוּיוֹ הבּלתי-פּוֹסק בּארץ בּזכוּת ולא בּחסד), כּל זה מחייב לבקש את הפּתרוֹן בּצוּרת שלטוֹן כּזוֹ, אשר תמנע כּל השתלטוּת של עם אחד על משנהוּ, צוּרה כּזאת תימָצא אם המוֹסד המחוֹקק יוּרכּב על ידי שתי החטיבוֹת הלאוּמיוֹת שוה בּשוה.

בּגוּף מדיני נבחר אשר כּזה אין מקוֹם לשיתוּף פּקידים ממוּנים מטעם השלטוֹן. בּעצם המבנה הפּריטטי של מוֹסד כּזה צפוּנוֹת הערוּבּוֹת מפּני התנקשוּת, מפּני גזירה, מפּני דחיקת רגלי החטיבה הלאוּמית החלשה יוֹתר. היא לא תהא נאלצה לשׂים מבטחה בּערוּבּוֹת של נייר אוֹ לשׂאת עיניה אל חסד הוֶטוֹ של הנציב העליוֹן. כּוֹח חיצוֹני לא יצטרך להכריע על כּפּוֹת המאזנים את שתי החטיבוֹת הלאוּמיוֹת. “שיווּי-המשקל” נתוּן מאליו, וּבאין יכוֹלת לשוּם חטיבה להשתלט על חברתה, בּאין יכוֹלת להיעזר בּכוֹח חיצוֹני מכריע את הכּף, יתחנכוּ נבחרי שני העמים מתוֹך עניניהם החיוּניים לבקש דרכי הסכּם וּפעוּלה משוּתפת. אוּלם גם ה“הזדיינוּת” הלאוּמית, העמידה בּמלוֹא התחמוֹשת זה מוּל זה, לא לעוֹלם תעמוֹד. בּאין סיכּוּיים מרוּבּים להתנצחוּת לאוּמית, בּהינטל העוֹקץ מכּל התנקשוּת, וּבחלוֹף התקוה להצלחה בּדרך זוֹ, יתפּוֹררוּ הגוּשים הלאוּמיים לרגביהם המעמדיים, ויפָּתח פּתח לצירוּפים חדשים לפי קוי-השיתוּף הסוֹציאליים. ואלה יפרצוּ להם סוֹף סוֹף אפיקים חדשים. התפּתחוּת זוֹ, לפי קו ההסכּם בּין שני עמי הארץ, היא היחידה אשר יש בּכוֹחה להביא לידי הרחבה בּלתי-פּוֹסקת של השלטוֹן העצמי, וּבקרב הימים – לידי הרחבת חלקם של האוּכלוֹסין בּעיצוּב השלטוֹן האדמיניסטרטיבי ולידי העמדת האפּוֹטרוֹפּסוּת של ממשלת המנדט על המינימוּם.

יאמרוּ כּי הלָך-רעיוֹנוֹת זה אינוֹ הוֹלם את “המחשבה האנגלית”: צוּרוֹת המעבר משלטוֹן פּקידוּתי לשלטוֹן עצמי בּנסיוֹנם הקוֹלוֹניאַלי הן אחרוֹת לגמרי. האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית זרה להם, ועל אחת כּמה וכמה יהיה להם זר וּמוּזר הרעיוֹן על מוֹסד פּרלמנטרי המוּרכּב חלק כּחלק מבּאי-כּוֹח שני העמים, ללא השתתפוּת של פּקידים ממוּנים. יתכן. אין אני סניגוֹר ל“מחשבה האנגלית”, ואיני יוֹדע מה יבינוּ וּמה לא יבינוּ האנגלים. אני מניח שאם ירצוּ להבין, אם יהיה להם ענין להבין – יבינוּ לנוּ. ואם יהיה להם ענין דוקא להתרצוֹת אל האֶפנדי על חשבּוֹננוּ ועל חשבּוֹן הארץ ושלטוֹנה העצמי האמיתי – ינהיגוּ כּאן מעין מה שהנהיגוּ בּמזרח הירדן, אוּלם ידנוּ אַל תהי בּזה. יעשוּ זאת מבּלעדינוּ. לא נגזוֹר את מַאוַיינוּ ואת הכּרתנוּ המדינית לפי צרכיו וחשבּוֹנוֹתיו של כּוֹח חיצוֹני תקיף, הרוֹאה את התפקיד אשר נמסר לוֹ מאת חֶבר הלאוּמים כּכוֹח הרשאה לעשׂוֹת עמנוּ כּממשלה העוֹשׂה בּתוֹך נייטיבס “שלה”. ואין אנוּ חייבים לקבּל את הדין למַפרע. אם הכּרת צדקתנוּ אִתנוּ – ניאָבק; אם רב אוֹ דל כּוֹחנוּ למנוֹע מאִתנוּ צוּרוֹת שלטוֹן פּסוּלוֹת וּמזיקוֹת לנוּ מבּחינה יהוּדית, סוֹציאַליסטית ואינטרנַציוֹנַלית – בּזה ניוָכח לאחר שנאַמץ את כּל כּוֹחנוּ בּמערכה. אוּלם אם גם נפסיד את המערכה הכּבדה – לא אבדנוּ. לא מערכה אחרוֹנה תהיה זאת. עוֹד לא תמוּ כּל ההזדמנוּיוֹת לתביעה וּלנצחוֹן. ההיסטוֹריה אינה עוֹמדת. יחסי הכּוֹחוֹת הוֹלכים וּמשתנים. והכּרת העוֹלם אף היא אינה קוֹפאת. אם ננחַל מפּלה ולא נפקיר את נשקנוּ – את הכּרת צדקתנוּ, את שלימוּת שאיפתנוּ, את קשיוּת מאמצינוּ – כּי אז עוֹד רשאים אנוּ ליַחל לימים אחרים. הכּרת מקוֹמוֹ של מפעל תקוּמתנוּ בּהיסטוֹריה האנוֹשית החדשה, הכּרת בּריתנוּ האמיצה עם תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלה – היא שתעמוֹד לנוּ בּימים קשים, בּעמדנוּ מוּל עוֹלם תקיף. אוּלם אם אנחנוּ בּעצמנוּ נסכּים למיטת-סדוֹם שאוֹמרים למתוֹח לנוּ – מי יקוּם לרַווחתנוּ?

בּשנת-מצוֹר זוֹ נאלצנוּ – על כּרחנוּ – לעשׂוֹת מלאכת הסבּרה מרוּבּה. טרחה זוֹ לא תמיד היתה לשוא. כּמה מוּשׂגים שהיוּ קוֹדם נחלתנוּ בּלבד (כּמוֹ רעיוֹן העבוֹדה העברית, למשל), בּחינת “זר לא יבין”, מצאוּ מסילוֹת למוֹחוֹת זרים, ואחר יסוּרים רבּים הוּכנסוּ אפילוּ לתעוּדוֹת מדיניוֹת. אם יקוּם בּנוּ הכּוֹח לעמוֹד בּשלָנוּ, בּיצירתנוּ, בּקשיוּת-ערפּנוּ, בּמלחמתנוּ – יתחנך העוֹלם להבין לנוּ. סוֹף סוֹף גם יבינוּ כּי עַם ההוֹלך לבקש לא שׂררה ולא פּריבילגיוֹת ולא ניצוּל יגיעוֹ של הזוּלת כּי אם זכוּת ליַשב נשַמוֹת, “לבנוֹת וּלהיבּנוֹת”, להיבּנוֹת לא מחוּרבּנם של אחרים – רשאי לתבּוֹע משטר מדיני כּזה אשר לא ינעל בּפניו את שערי היצירה.


שבט תרצ"א.


  1. ״אחדוּת–העבוֹדה״, ירחוֹן מפלגת פּוֹעלי ארץ–ישׂראל, כּרך ב׳, חוֹברת ג׳–ד׳, תל–אביב, ינוּאר–פבּרוּאר 1931, עמוּד 207.  ↩

המלצות קוראים
תגיות