¹

כּל תשעת ימי האֵיד² עמד הישוּב העברי, הדקוּר ושוֹתת דם, נתוּן לשיני חיוֹת טוֹרפוֹת, לשׂטנת צוֹררים וּמַעלילים, ללעג שליטים בּני שחץ, כּשפּיו סתוּם ואינוֹ יכוֹל להביא את זעקתוֹ לאֶחיו, אינוֹ יכוֹל לקרוֹא לעזרה, לתנוֹת את מכאוֹבוֹ וּלגוֹלל מעל עצמוֹ דברי שׂטנה ועלילה. נסגר העתוֹן, נפסק הטלפוֹן, עוּכּב הטלגרף, ניטל המגע עם העוֹלם.

עתה, לאחר שהאספסוּף המשוּסה, הצמא לשלל וּלדם, נתקל לא רק בּצאן-טבחה בּלבד, אלא גם בּכוֹח העוֹמד על נפשוֹ וּמשיב מלחמה בּאוֹמץ וּבגבוּרה וּמפּיל חללים בּמַתקיף, נתקל ונרתע אחוֹר; כּשקוֹלנוּ האטוּם פּרץ את כּל הגדרוֹת, כּשזעקתנוּ החנוּקה החרידה את העוֹלם כּוּלוֹ והפּילה את הנשק מידי שוֹסינוּ וּבוֹזזינוּ; כּשהעוֹמדים על גבּם לראוֹת מה יֵעָשׂה בּנוּ, הוּכרחוּ לסגת מהעֶמדה הנוֹחה הזאת – עתה ניתנה לנוּ, החרוּכים והחרֵבים, רשוּת הדיבּוּר. ניתנה בּתנאים, בּהוֹדעה מפוֹרשת על “בּיקוֹרת מלאה” (האם גם דברי השיסוּי והבּלע המתקבּלים יוֹם יוֹם בּאין מפריע ממצרים וּמסוּריה, בּשעה שהעתוֹנוּת העברית כּלוּאה – האם גם הם עוֹברים תחת יד “הבּיקוֹרת המלאה”?) וּבאיוּם של סגירה אם נחטא, חלילה, לשלוֹם, לבּטחוֹן הפּנימי אוֹ החיצוֹני, אוֹ לשלוֹמן של הארצוֹת השכנוֹת.

וּבחַדשנוּ את הוֹצאת עתוֹננוֹ בּתנאים אלה, עלינוּ לוֹמר גלוּיוֹת: אם הכּוָנה היא בּאמת לשלוֹם הארץ, הרי אנוּ מקבּלים את התנאים בּרצוֹן. גם מבּלי שוּם פּקוּדוֹת, הרינוּ חרדים על שלוֹם הארץ הזאת וּבטחוֹנה וּשלוֹם הארצוֹת השכנוֹת. כּי הארץ ארצנוּ היא, בּה נחיה וּבה נמוּת, וּבשלוֹמה לנוּ שלוֹם. אוּלם אם כּוָנת הפּקוּדה היא להפחידנוּ, כִי נחַפּה על האמת, כּי נסתלק מלהוֹקיע את התוֹעבוֹת ואת עוֹשׂי התוֹעבוֹת, כּי נחדל מלקרוֹא לדין וּלמשפט צדק, כּי נסכּין למצב של לֵית דין ולית דיין, כּי נברך על שיצאנוּ “בּשלוֹם” מלוֹע האריה – לא נשמע לה. שוּם איוּם של סגירה לא ימנענוּ מלזעוֹק את זעקת-שברנוּ, מלדרוֹש משפּט, מלהתריע על הסכּנה, מלקרוֹא בּשם את מעַנינוּ ואת המשסים בּנוּ, מלבקש את מַבעירי הבּעירה ואת אנשי הזדוֹן שהעמידוּ עלינוּ מרצחים ושוֹדדים לבצע בּנוּ את מזימוֹת שוֹלחיהם. ושוּם דבר לא ימנע אוֹתנוּ מלהוֹקיע לעיני השמש את מִמשל-הדמים אשר בּגלל אדישוּתוֹ ורשלנוּתוֹ, התעלמוּתוֹ והתנַכּרוּתוֹ, בּגלל תכסיסיו הכּוֹזבים והמגָרים, נשפּך דמנוּ כּמים, נרצחוּ נפשוֹת יקרוֹת, בּני תרבּוּת עליוֹנה, אנשי נפש ויצירה; מִמשל אשר בּגלל פּסיביוּתוֹ והזנחתוֹ נחמס ונשדד לעיניו פּרי עמל דוֹרוֹת וּמאמצי אוּמה יוֹצרת.

“קללת כּל עמי התרבּוּת בּכל קצוי תבל” חלה על ראש “עוֹשׂי הפּשעים”, המרצחים והפּוֹרעים, כּך הכריז הנציב העליון לארץ-ישׂראל מטעם בּריטניה הגדוֹלה בּיוֹם הינתן הפּקוּדה המַתירה את חידוּש הוֹפעת העתוֹנוּת. כּך נאמר על אנשים בּוֹערים, עיורים, מוּסתים וּמוּצתים, מוּכּים בּסַנורים, מִסכּנים ואוּמללים, אשר אינם יוֹדעים מה הם עוֹשׂים ועל מה הם עוֹשׂים, אנשים אשר הלכוּ בּשליחוּת-שוֹד אוֹ בּשליחוּת-מצוה. האם לא שבעתים תחוּל הקללה על ראש המְעַשׂים, המשַלחים, המסיתים והמציתים, בּין שהם לוֹבשים איצטלה של הכּהוּנה המוּסלמית אוֹ בּגדי-שׂרד של הפּקידוּת הבּריטית, בּין שהם בּוֹנים את כּסאם על קנאוּת דתית מַהבּילה ורוֹתחת, בּין שהם רוֹקמים את מזימוֹתיהם המדיניוֹת כּסַכסכנים וּמחרחרים פּרוֹפֶסיוֹנַליים בּין עם ועם, עדה ועדה.

תשעה ימים מילאוּ פּינוּ עפר ודמים. וטרם נדע אם הוּנח לנוּ. טרם נדע אם אחינוּ הטבוּחים והשׂרוּפים הם קרבּנוֹתינוּ האחרוֹנים. טרם נדע אם בּאמת הוּקם היוֹם הסדר המוּבטח, אם מוּבטחים אנוּ ליוֹם מחר מהפתעוֹת חדשוֹת של שׂטנה והסתה, רפיוֹן והתעלמוּת. וּבשעה זוֹ אין אנוּ יכוֹלים לפנוֹת את לבּנוּ לדברי קינה, לבכּוֹת את מתינוּ, כּי עוֹד המערכה לנוּ מפּנים וּמאחוֹר, כּי עוֹד שליטי ירוּשלים וחברוֹן וּצפת שוֹלטים בּנוּ. ולא הם ישיבוּ לנוּ את שלוֹמנוּ ואת מנוּחת נפשנוּ. עוֹד המערכה לנוּ מפּנים וּמאחוֹר, כּי לא רק בּחיי יחידים מישׂראל וּברכוּש יחידים התנקש האוֹיב. הוּא בּיקש את נפשנוּ, את נפש הכּלל, הוּא זמם להכרית את תקותנוּ, להשמיד את גזענוּ, לאמוֹר לעם ישׂראל בּאשר הוּא: חדלוּ לכם מציוֹן. אָבדה ונכרתה תקוַתכם. כּל עמַלכם נשׂא הרוּח. ואם עצוּמים היוּ קרבּנוֹתינוּ, אך בּפני מזימת-התוֹפת עמדנוּ. ועוֹד עלינוּ עתה, יוֹם יוֹם, שעה שעה, לעמוֹד על נפש תקותנוּ. לא נסתפּק בּתנחוּמי-שוא וּבהבטחוֹת-כּזב, לא נתן להוֹליכנוּ שוֹלל. בּדמינוּ אנוּ חיים. בּדמינוּ נחיה. גם כּשאנוּ פּצוּעים וכוֹאבים לא ניכּנע ולא נַרכּין ראש, וּתנועת שוֹד ורצח לא נקבּל בּשוּם אוֹפן כּתנוּעת-שחרוּר לאוּמית אוֹ כּשלהבת אש-דת. דרך כּל השערים הסגוּרים נביא לכל העוֹלם את האמת על יצירתנוּ ועל עינוּיינוּ וידעוּ כּל בּאי עוֹלם כּי עם קשה-עוֹרף אנחנוּ, וכי אחת החלטנוּ – לחיוֹת ולא למוּת, ליצוֹר ולא להיכּנע, להשתרש בּמוֹלדת ולא להיעקר ממנה.

אב תרפּ"ט.

¹

עוֹד לא תמה המערכה. עוֹד פּצוּעינוּ לא נרפּאוּ, עוֹד פּליטינוּ וּשדוּדינוּ עקוּרים מנָויהם. עוֹד הצוֹרר מתנכּל, והנרגן משסה, ורב-הטבּחים מאיים בּדמים חדשים. עוֹד לנוּ מאסרים, משפּטים, חקירוֹת, תככים וּמוֹקשים. עוֹד חוֹגרים אנוּ ולא מפַתחים. עוֹד עלינוּ יוֹמם ולילה לשמוֹר מכּל משמר את חיינוּ, את כּבוֹדנוּ, את יחידת תקותנוּ.

ועם כּל אלה, ואם כּי רבּוּ אבידוֹתינוּ ועצמוּ מכאוֹבינו, חוֹש נחוּש כּי לא נפלנוּ בּמערכה, כּי יוֹתר מאשר בּכל שעת פּוּרענוּת קוֹדמת הקדמנוּ הפּעם להתנַער, להתאזר כּוֹח לחיים.

עוֹד לא היתה לנוּ כּאן, מעת שבנוּ לבנוֹת שממוֹתינוּ, התנקשוּת כּה כּבדה בּעצם קיוּמנוּ כּהתנקשוּת זוֹ. אוּלם בּשוּם התנקשוּת קוֹדמת לא גילינוּ כּוֹח קיוּם עממי כּאשר הפּעם. לא יחידי השמירה וההגנה, לא יחידי תל-חי קמוּ לנוּ הפּעם. הישוּב כּוּלוֹ נגלָה הפּעם מוּשרש וּמעוֹרה, איתן וּבוֹטח ונוֹשׂא את גוֹרלוּ בּאמוּנה.

בּפּוּרענוּיוֹת שקדמוּ היה איש-ההגנה רוֹאה את עצמוֹ בּוֹדד ועזוּב מאת הישוּב, והישוּב גוּפוֹ ראה את עצמוֹ בּוֹדד ועזוּב מאת כּלל-העם. הרגשה זוֹ של בּדידוּת, אשר שימשה בּשנים שעברוּ לוית-מרוֹרים ליסוּרי בּן-הארץ – נעדרה הפּעם. אוּלי זוֹהי הפּעם הראשוֹנה שחָשים אנוּ כּי איננוּ בּוֹדדים, כּי העם אִתנוּ, כּי עם ישׂראל נַענה. נענה בּאמת. הוּא לא שמע לזעקתנוּ בּימי תל-חי, הוּא לא נזעק לשברנוּ הגדוֹל בּמַאי תרפ"א. הפּעם שמע ונענה. נענעה בּפעוּלה מדינית, בּהתעוֹררוּת לאוּמית כּבּירה (גם צוֹררי הציוֹנוּת נאלצים להוֹדוֹת כּי התעוֹררוּת עצוּמה הקיפה את המוֹני ישׂראל), בּמַתן אמצעים לפעוּלה, בּרצוֹן עליה. האם לא צפוּן כּאן האוֹת, כּי שינוּי גדוֹל התחוֹלל כּאן, כּי לא רק לעצמוֹ היה הישוּב לכוֹח, למציאוּת עממית מעוֹרה בּמוֹלדת, כּי אם גם לנפוֹצי ישׂראל, לקרוֹב ולרחוֹק, היתה ארץ-ישׂראל מרעיוֹן מוּפשט, שמוֹדים בּוֹ אוֹ כּוֹפרים בּוֹ, למציאוּת מוּחשת, ליֵשוּת חיוּנית, אשר בּכאבה יכאב וּבתוֹחלתה יְיַחל. דוֹמה, כּי מיוֹם עלילת-דמשׂק², זה תשעים שנה, לא ידענוּ לציין בּקוֹרוֹתינוּ פּעוּלה מדינית מאוּחדת כּזאת של חלקי היהדוּת השוֹנים, כּאשר ראינוּ זאת הפּעם.

אַל יוּצא הכּוֹח הגדוֹל הזה לבטלה, אַל יבוּזבּז הרכוּש הנפשי והחָמרי הזה!

והאחריוּת לשימוּש צוֹדק וּמוֹעיל על הרכוּש הזה תחוּל בּמידה מרוּבּה עלינוּ, על הישוּב.

בּשׂדה המדיניוּת חייב הישוּב לאַמץ את רוּח שליחיו וּמגיניו העוֹמדים על משמר המדיניוּת העברית. הישוּב בּכאבוֹ הגדוֹל, בּראִייתוֹ הבּהירה והאכזרית, בּנסיוֹנוֹ הרב והמר, כּוֹחוֹ אִתוֹ וּזכוּתוֹ אִתוֹ להדריך וּלהפעיל את טוֹׁבי המנהיגים והשליחים וּלשמרם מדחי, מהשלָיוֹת, מרפיוֹנוֹת, מהליכה שוֹלָל. לקרוֹע כּל קוּרי עכּביש, לגלוֹת בּאוֹמץ את מציאוּתה של התהוֹם האיוּמה בּין לוֹנדוֹן של פַּספילד וּבין ירוּשלים של כּנוּפית הנרגנים מחניכי בּוֹלס. להאיר את המוֹקשים שטוֹמנים לרגלינוּ – זוֹהי חוֹבתוֹ של הישוּב למדניוּת הציוֹנית בּימים אלה. בּשבע עינים וּבעֵרנוּת כּפוּלה וּמכוּפּלת יבּיט עתה הישוּב על אשר מסביבוֹ וידחה מעליו כּל הרדמה והרגָעת-שוא. אוּלם עוֹד יוֹתר מזה חייבים אנוּ לשמוֹר את נפשנוּ מן הקנאוּת הלאוּמית הכּוֹזבת, הצעקנית והריקנית, הממיטה עלינוּ שוֹאה. אַל יתן הישוּב להרעיל את נפשוֹ ואת נפש ילדיו בּרהב לאוּמי³, אשר כּוֹח יצירתוֹ אפס ורעשנוּתוֹ מהלכת אימים וּמקוֹממת וּמלַכּדת את האוֹיב, מגָרה אוֹתוֹ למלחמת-השמד, ממציאה לוֹ תוֹאנוֹת ועוֹשׂה כּל נכרי לאוֹיב בּנפש. גדוֹל שבר עמנוּ, ארוּכּה וּכבדה דרך תקוּמתנוּ, כּוֹחוֹת בּניה עצוּמים נדרשים מאִתנוּ, ודרכי העקלקלוֹת של המקוּלקלים שבּהם לא יִסכּנוּ לעבוֹדת הבּנין. רק בּהשתחרר הישוּב מן הסכּנוֹת הפּנימיוֹת האוֹרבוֹת לוֹ והמזַנבוֹת את הנחשלים שבּקרבּוֹ, בּהתגבּרוֹ על ספּחת הלאוּמיוּת הכּוֹזבת, הזרה לכל מַהוּתה האנוֹשית והתרבּוּתית של תנוּעת השחרוּר שלנוּ, הזרה בּרוּחה לכל יצירה של אמת העשׂוּיה לקַדם את מפעלנוּ – תוּכל ארץ-ישׂראל ללכת בּראש פּוֹליטיקה לאוּמית אמיצה וישרה.

וגם בּשׂדה הבּנין המשקי גדוֹלוֹת עתה חוֹבתנוּ ואחריוּתנוּ לגוֹלה.

אמצעי כּסף גדוֹלים שוׁפעים עתה לארץ. רגש הסוֹלידריוּת עם המפעל הארץ-ישׂראלי מתגלה הפּעם לא רק בּמחאוֹת וּבאסיפוֹת-עם, כּי אִם בּמאמצים של ממש: לעזרה. וחוֹבתנוּ שהעזרה הזאת לא תוּצא כּכל מיני עזרוֹת פילַנטרוֹפּיוֹת, אשר אין בּהן יוֹתר מאשר הקלה לשעה. מבּלי להתעלם מצרת השעה חוֹבתנוּ לדאוֹג לכך, כּי התשוּבה לצרת השעה יהיה בּה משוּם בּנין עדי-עד.

נלחמנוּ בּממשלה הארץ-ישׂראלית, אשר בּרוֹחב-לבּה וּבהכּרת החוֹבה המיוּחדת לה, אמרה לכלכּל את שדוּדינוּ ואת פּצוּעינוּ בּכספּי כּלל-ישׂראל⁴. נלחמנוּ ויכוֹלנוּ לה. סוֹף סוֹף לימדנוּ אוֹתה להבין כּי לא לשם הקלת המעמסה מעל ממיטי ההרס והחוּרבּן תוֹרמים אחינוּ בּיד נדיבה את תרוּמוֹתיהם, כּי סתימת הפּרצוֹת היא מחוֹבתה של ממשלת הארץ לאזרחיה, וּכספינוּ אנוּ יש להם מטרה רק אחת: בּנין. דוֹמה היוֹם, כּי פּעלנוּ שסוֹף סוֹף יפוֹרק מעלינוּ העוֹל החָמרי של הזנת הנגוּעים ויוּעמס על ממשלת הארץ האחראית להם.

וּמעתה, גם בּטרם נסתיימה כּליל פּרשת המאוֹרעוֹת, בּטרם נסתמוּ פּיוֹת המַשׂטינים והמסיתים הקוֹראים לטבח חדש – עינינוּ לבנין, לעלילה, להקמת ישוּבים. תהיה לנוּ שנת ההתנקשוּת לשנת בּנין, לשנת התרחבוּת והתבּצרוּת.

שנוֹת החיים והעבוֹדה בּארץ לימדוּ אוֹתנוּ ליחס מיוּחד לרכוּש, לרכוּש היוֹצר. בּנין המשק הלאוּמי, שהנהוּ חלק עיקרי בּכל תנוּעת התקוּמה שלנוּ, חינוך אוֹתנוּ להעריך את ערכּוֹ היוֹצר של ההוֹן הלאוּמי, המקים נכסי צאן בּרזל לאוּמיים, ואת הכּוֹח הנפשי המגוּבּש והצפוּן בּהוֹן זה. וכך גדל אצלנוּ הטיפּוּס האנוֹשי הרוֹאה את הרכוּש לא כּאמצעי-הנאה ל“חיים קלים”, כּי אם כּמכשיר-עבוֹדה, והחש את הקדוּשה שבּפרוּטוֹת העם הנוֹעדוֹת למפעל הגאוּלה. ואם בּימים כּתיקוּנם כּך – בּימים אלה על אחת כּמה וכמה. כּמה חיי-נפש, כּמה קרבת-אחים, כּמה סוֹלידריוּת של דוֹרוֹת מעוּנים ואנוּסים, כּמה חרדה לתקוה האחרוֹנה ולצבאה הנאמן שקוּעים בּכּספים הללוּ, הניתנים עתה מקרוֹבים וּמרחוֹקים. וחס לוֹ לזרעה של ארץ-ישׂראל, וחס להם לאלה שמוּנוּ אוֹ שימוּנוּ על הוֹצאת הכּספים הללוּ, שינהגוּ בּהם, חלילה, קלוּת וּבזבּוּז כּל-שהוּא.

חוֹבתנוּ לתוֹרמים, חוֹבתנוּ למפעל, חוֹבתנוּ לעצמנוּ דוֹרשוֹת מאִתנוּ שנוֹכיח למעשׂה כּי חיל החזית הציוֹנית יוֹדע לא רק את נפשוֹ, כּי אם גם לשמוֹר על פּכּים קטנים, יוֹדע לא רק לשַקע את גוּפוֹ בּנדבּכי הבּנין וּבמחפּרוֹת ההגנה, כּי אם גם להשתמש בּכספּי העם בּתכלית החסכוֹן, בּתכלית התכליתיוּת, בּראיית המחר וּבחיוּניוּת משקית מַכּסימלית.

ההתנקשוּת של 1921 נתנה לנוּ את בּנין העמק, את תל-אביב רבּתי, את השכוּנוֹת העירוֹניוֹת. ההתנקשוּת של 1929 תביא לנוּ שבעתים: עמקים מיוּשבים, שכוּנוֹת עוֹבדים מלוּכּדוֹת, מוֹשבוֹת מאוּחדוֹת וּמבוּצרוֹת, ענפי משק בּנוּיים, הרחבת השוּק הפּנימי לתוֹצרת העברית, הרחבת קליטת ידים עבריוֹת בּמשק העברי. צריפים נשׂרפוּ, בּטוֹן נבנה. עדרים שוּדדוּ – רפתים נקים. נקוּדוֹת פּזוּרוֹת וּמרוּחקוֹת נחרבוּ - נקָרב, נאַחד, נבַצר. זוֹהי תשוּבתנוּ היחידה, זוֹהי נקמתנוּ היחידה.

אין לנוּ כּל תאות-נקמה אחרת מלבד זוֹ: מזימת צוֹררים תוּפר, וארץ-ישׂראל בּנה תיבּנה.

אלוּל תרפ"ט

¹

מפּי ידיד אפשר לשמוֹע גם דברים שאתה מתנגד להם. הניגוּד שבּינינוּ וּבין אֵבּ. כּהן הוּא לא בּהערכת הרביזיוֹניזם. מבּחינה זוֹ הייתי יכוֹל להניח את דעתוֹ. רק השבּת בּיקרתי בּעמק וּבכינוּס של כּמה נקוּדוֹת. הכּרתי בּרוּרוֹת עד כּמה אין בּעמק כּל אחיזה לרביזיוֹניזם. הניגוּד בּינינוּ וּבין אֵבּ. כּהן הוּא בּשאלה יוֹתר חשוּבה. לא איכּנס עתה בּויכּוּח הישן: אם ארץ-ישׂראל היא פּתרוֹן לכל עם היהוּדים אוֹ רק לחלק קטן ממנוּ. נדחה את הויכּוח הזה לעוֹד חמישים שנה, וּלעת עתה נעשׂה את עבוֹדתנוּ. היוֹשבים כּאן הרבּוּ בּנַערוּתם לעסוֹק בּויכּוּחים. מתנגדינוּ בּיטלוּ את הציוֹנוּת בּמימרה רוּסית קצרה: “חימֶרה” (דמיוֹן שוא). קמנוּ ואמרנוּ: נחדל מויכּוּחים, נלך ונעשׂה, ונַראה לעצמנוּ ולעוֹלם כּי הציוֹנוּת אינה “חימרה”. ואם אדם שהיה עשׂרוֹת בּשנים רחוֹק מאִתנוּ, מוֹדה עתה בּמפעלנוּ, הרי לא בּויכּוּחים הבאנוּ אוֹתוֹ לכך, אלא בּמעשׂינוּ.

ואנוּ שׂמחים להכּיר כּי מעשׂינוּ אינם מעשׂי-גבוּרה סתם של יחידים, מבקשי-הרפּתקאוֹת. עתה איננוּ עוֹד מעטים כּאשר היינוּ בּראשיתנוּ. רבּים אנוּ פּה, ועוֹד רבּים מאלה משתוֹקקים לבוּא וּלהתחבּר אלינוּ. הם יֶשנם בּכל הארצוֹת. הם ממלאים בּרוּסיה את בּתי-הכּלא וכפרי-הגירוּש. קם הטיפּוּס של איש-ההגנה, איש הקבוּצה והמוֹשב.

את שמוֹ של אֵבּ. כּהן שמענוּ מילדוּתנוּ, בּשמענוּ על ראשית צעדי תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים בּאמריקה. בּפּגישה אתוֹ ראינוּ אדם בּעל עין, בּעל לב. ולמרוֹת גילוֹ הוּא לוֹמד מפּגישה לפגישה. יחסוֹ אלינוּ אינוֹ קוֹפא, אלא הוֹלך וּמתחמם.

בּקשתנוּ לאֵבּ. כּהן כּי יספּר לקוֹראיו לא רק על עמידתנוּ האיתנה והאמיצה, לא רק כּי מוּשרשים אנוּ כּאן ולא נזוּז, לא רק כּי חשים אנוּ שהנוֹער היהוּדי אִתנוּ הוּא. רצוֹננוּ כּי ימסוֹר שם גם את הרגשת הזמן החיה בּקרבּנוּ. את הצוֹרך למהר. בּמהירוּת הבּנין תלוּי גם הבּטחוֹן. הזמן אָץ לנוּ.

אמנם חשים אנוּ כּי העוֹלם היהוּדי מתרכּז סביב ארץ-ישׂראל כּאשר עוֹד לא התרכּז עד כּה, אוּלם לא די לנוּ בּרגש טוֹב בּלבד. צריך שהרגש הזה יתלבּש בּצוּרה של פּעוּלה הוֹגנת. קראתי היוֹם בּרשימה של חלוּץ בּחוּץ-לארץ: “חוּשוּ, אין פּנאי”. את ההרגשה הזאת יש להקנוֹת ליהדוּת בּגוֹלה.

אלוּל תרפּ"ט

¹

כּל מַעינינוּ נתוּנים עתה לביצוּר. אוּלם לא רק החזית החיצוֹנית, נקוּדוֹתינוּ וּבנינינוּ, טעוּנים בּיצוּר, כּי אם גם חזיתנוּ הפּנימית. יוֹתר מאשר בּימים כּתיקוּנם מוּרגש עתה הצוֹרך בּבדק בּית העבוֹדה, בּתיקוּן פּרצוֹתינוּ וּבטיהוּר חצרוֹתינוּ לקראת הפּעוּלוֹת הגדוֹלוֹת התוֹבעוֹת אוֹתנוּ ולקראת האחים הצערים אשר לבוֹאם אָנוּ מצפּים. וכל פּרט של בּיצוּר ותיקוּן ראוּי שנקַדמנוּ בּברכה.

פּרט כּזה יש לראוֹת בּהחלטת גדוּד העבוֹדה בּדבר איחוּדוֹ עם הקיבּוּץ המאוּחד². אין להפריז בּערך ההחלטה. מכּאן ועד איחוּדה השלם של התנוּעה הקיבּוּצית עוֹד רב המרחק. תנוּעה זוֹ מפוּלגת כּיוֹם לשלוֹשה פּלגים ראשיים (הקבוּצוֹת מסוּגן של דגניה וכנרת, הקיבּוּץ המאוּחד וּגדוּד העבוֹדה, הקיבּוּץ הארצי של “השוֹמר הצעיר”), וכל עוֹד תישאר בּפילוּגה יבָּצר ממנה להגיע למלוֹא כּוֹח יצירתה והשפּעתה. אוּלם גם התלכּדוּת חלקית של גוּפים קרוֹבים, כּשהיא בּאה לא “להַפּך בּחררה”, כּי אם לשם יצירה משוּתפת, יש בּה משוּם שחרוּר ותגבּוֹרת.

חשיבוּת יתירה לאיחוּד זה. מי שכּאַב בּאמת על התפּרדוּתם הרת-הפּוּרענוּיוֹת של תל-יוֹסף ועין-חרוֹד בּשעתם³, אי אפשר שלא יתנחם בּמקצת לתיקוּן המעוּוָת, ולוּ גם בּא זה בּאיחוּר זמן. אכן, יש לראוֹת בּזה “אצבּע” התנוּעה. הקרעים נתאחוּ. פּרוֹצס רב מכאוֹבים ועקלקלוֹת נסתיים בּיציאה מתוֹך המבוּכה וּבהתלכּדוּת מחוּדשת. דוֹמה, בּכל ימי העליה השלישית לא היה גוּף חברתי, המנוּסה בּפוּרענוּיוֹת, בּימי-זוֹהר וּבימי-מבוּכה, בּקוֹל עֲנוֹת גבוּרה וּבקוֹל ענוֹת כּשלוֹן, בּפריחה וּבשכוֹל, בּנצחוֹנוֹת וּבמפּלוֹת כּגדוּד העבוֹדה. וּלאחר כּל שנתנסה בּוֹ, וּלאחר עמידה על עֶברי פּי פּחת, וּלאחר ניתוּחים ואבידוֹת קשוֹת – נשאר בּוֹ “הלוּז שבּשדרה” בּעצם נאמנוּתוֹ וקשיוּת ערפּוֹ. אין זה מן החזיוֹנוֹת השכיחים. קוֹרוֹתיו של הגדוּד ראוּיים שיחָקרוּ לכל עוּמקם, לכל טרגיוּתם וּלכל גילוּיי העוֹז והזעזוּעים והנאמנוּת שבּהם. זהוּ פּרק מאַלף בּתוֹלדוֹת תנוּעת העבוֹדה. והחלטתוֹ של הגדוּד להתאַחד עם הקיבּוּץ אף היא יש בּה כּדי לאַלף. עדוּת היא לכּוֹח המוּסרי הפּוֹעם בּלבּוֹת חיילי התנוּעה הנאמנים. כּוֹח זה הוּא שגבר על כּל הניגוּדים והזכרוֹנוֹת המרים. עדוּת נוֹספת היא לעצמתוֹ של הכּוֹח ההוֹלך וגוֹבר בּמהלך יצירתוֹ של הפּוֹעל בּארץ. הכּוֹח ההוֹרס מחיצוֹת וּמקָרב לבבוֹת וּמַתיך בּכוּר המַצרף של הארץ קרוֹבים וּרחוֹקים: כּוֹח האיחוּד.

תשרי תר"צ.

¹

חברים יקרים! ידוּעים לי וּבלתי-ידוּעים! ודאי כּבר עייפתם מן הישיבה הארוּכּה בּאוּלם זה ואני רוֹצה לדבּר אליכם על ענינים רציניים. ולא תֵקַל לכם השמיעה כּשם שלא יֵקל לי הדיבּוּר. ואוּלם ראשית חוֹבה, היוֹם וּבכל יוֹם – ידיעת הדברים לאמיתם. רבּוֹת הגוּזמאוֹת אשר הוּפצוּ כּאן וקשה בּבת אחת, כּמוּבן, לבטלן. היוּ עתוֹנים שהמאוֹרעוֹת שימשוּ להם חוֹמר לסנסציה, אך היוּ גם כּאלה, אשר מתוֹך מצב-רוּח של בּהלה וּמתוֹך תלישוּת ממציאוּת הדברים הזיקוּ לא פּחוֹת מעתוֹנאוּת הסנסציה. והנה לתקן את אשר פּגמוּ בּגוּזמאוֹת קשה, כּאמוּר, אבל אנסה לדבּר על המסקנוֹת שנבעוּ מהן.

מצדדים שוֹנים ניתנוּ תשוּבוֹת שוֹנוֹת לימי המאוֹרעוֹת. הישוּב העברי בּארץ-ישׂראל ענה עליהם על פּי דרכּוֹ הוּא. אחרת היתה תשוּבת חוּגים ציוֹנים רחוֹקים בּתפוּצוֹת הגוֹלה, ושוֹנה ממנה – תשוּבת החוּגים הבּלתי-ציוֹנים. אמסוֹר בּקצרה איך תפסוּ אצלנוּ את הענין. יש צוֹרך לבאר היטב מה הרגיש וּמה פּעל הישוּב בּימי המאוֹרעוֹת וּלאחריהם, וראשית כּל – את הכּוֹח המוּסרי הגדוֹל, אשר גילה הישוּב בּימים הקשים האלה. אינני רוֹצה להשתמש בּמלה “גבוּרה”. אני מדבּר רק על גאוֹן האדם, על כּבוֹד האדם, על הנאמנוּת ועל המסירוּת. כּאן מוֹפיע קוֹדם כּל חזיוֹן ההגנה. תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית הרימה את נס ההגנה העצמית. הישוּב הארץ-ישׂראלי הבין כּי קידוּש השם היא מצוה רבּה וּקדוֹשה, ואוּלם כּל הרוֹצה לרחוֹץ את פּעמיו בּדמינוּ המוּגרים, צריך שידע כּי לא קל הדבר להגשימוֹ. וּבזה הגדיל הישוּב לעשׂוֹת מכּל אשר היה בּדברי-ימינוּ. ולא מפּני שהיוּ אצלנוּ אנשים טוֹבים, אנשי גאוֹן מאשר היוּ לנוּ בּאוּקראינה, אלא מפּני שהיה דבר-מה בּארץ-ישׂראל, אשר נסך לתוֹכנוּ כּוֹחוֹת אדירים יוֹתר, ולא רק להגנת נשינוּ וטפּנוּ. הכּוֹח הזה איננוּ מתבּטא רק בּחינוּך האדם, אלא גם בּאֳפי התישבוּתנוּ. ריכּוּז התישבוּתנוּ יצר את התנאים האוֹבּיֶיקטיביים להיוֹתנוּ צוֹדקים וחזקים. כּן היה הדבר בּשכוּנוֹת העבריוֹת, כּך היה בּמוֹשבוֹת.

יש כּאן בּגרמניה אנשים הנזוֹנים מרגשוֹת מוּסריים. ואלה חוֹששים מאד לתוּמתנוּ המוּסרית. אנוּ, בּני רוּסיה, חניכי דוֹר המהפּכה היהוּדית, יוֹדעים כּי היוּ ימים שבּהם בּיקש היהוּדי לא רק הגנה עצמית. ספק אם ידוּעים לכם השמוֹת פּינחס דַשֶבסקי, לֶקֶרט, אוּלם אתם יוֹדעים את שואַרצבּוֹרד². היתה גם מפלגה סוֹציאליסטית גדוֹלה לפני 25 שנה, שדיבּרה על דבר טרוֹר³ – על נקמה. והנה בּארץ-ישׂראל בּעצם ימי-הדמים ידעוּ אנשי-ההגנה להדגיש וּלשנן לעצמם, כּי אין לנוּ זכוּת על נקמה. בּעצם סערת ההתקפוֹת גילתה ההגנה העצמית אחריוּת וטוֹהר נפש שאת גָדלם אין לשער. רבּוֹת סבלנוּ לפני המאוֹרעוֹת מן הרביזיוֹניסטים. לא אתעכּב כּאן על ניתוּח כּל החזיוֹן הריאַקציוֹני הזה ששמוֹ רביזיוֹניזם, את כּל מַהוּת התנוּעה הזאת, שאיננה יוֹדעת ליצוֹר עוּבדוֹת של ממש, שאיננה יוֹדעת חלוּציוּת ועבוֹדת בּנין. ואוּלם הרביזיוֹניזם עם כּל המֶלוֹדרַמַטיקה והרוֹמנטיקה אשר בּידיו איננוּ מסוּכּן לערבים, אלא אך ורק ליהוּדים בּלבד. והיה זמן לאחר המאוֹרעוֹת שחשבנוּ, הנה הגיעה שעתוֹ של הרביזיוֹניזם. וּמה מענין הדבר, כּי אם יש ארץ שהרביזיוֹניזם לא כּבש בּה אף שעל אדמה אחד, הרי זוֹ ארץ-ישׂראל. בּעוּבדה הזאת וּבכוֹבד-הראש הרב שבּה דן הישוּב בּשאלוֹת הפּוליטיוֹת מתגלה בּגרוּתוֹ הפּוֹליטית.

אך היא מתגלית לא רק בּשאלוֹת פּוליטיוֹת, גם בּעבוֹדת החוּלין יוֹם יוֹם. ארבּעת החדשים שלאחרי המאוֹרעוֹת היוּ ימים של עבוֹדה קוֹנסטרוּקטיבית בּוֹערת. סמוּך לימי המאוֹרעוֹת הגיעוּ ספינוֹת העוֹלים הראשוֹנוֹת, כּל המַנגנוֹן הישוּבי עמד מוּכן לקבּלת העליה החדשה. למחרת המאוֹרעוֹת היה הכּל מזוּמן להמשך המפעל, להגבּרת האִרגוּן. המוֹסדוֹת הציוֹניים, הקרן הקימת לא שקטוּ גם הם. על אף הנטיוֹת השוֹנוֹת שנתגלוּ בּציוֹנוּת ידעה הקרן הקימת, כּי אסוּר לנוּם לעת כּזאת. קניית הקרקעוֹת לישוּבי עוֹבדים לא פּסקה. ההסתדרוּת פּנתה מיד לעיבּוּד תכניוֹת התישבוּת גדוֹלוֹת מכוּוָנוֹת לסידוּר אלפי עוֹבדים על הקרקע. פּלוּגוֹת העבוֹדה שנתאַרגנוּ עוֹמדוֹת לפני בּיסוּס. המשתלוֹת שבוּ לעבוֹדתן, להכנת שתילים למטעי ההדר החדשים. נסללוּ כּבישים חדשים למספּר מוֹשבוֹת, אשר בּשנים כּתיקוּנן היוּ אוּלי צריכוֹת לחכּוֹת לכביש עוֹד זמן רב. לכּבישים החדשים האלה יש ערך לא רק מבּחינת הבּטחוֹן, כּי אם קוֹדם כּל מבּחינה כּלכּלית. החלוּ בּבנינים חדשים, בּיחוּד בּבתי-דירה מרוּכּזים. חזקוּ המאמצים לחדוֹר בּצוּרוֹת קיבּוּציוֹת, בּקוֹאוֹפּרטיבים, לענפי-עבוֹדה חדשים, לעבוֹדת הנמל. החברה הצרכּנית “תנוּבה” מכרה בּשנה שעברה תוֹצרת בּעד סכוּם למעלה מ-100 אלף פוּנט, והשנה תגדל המכירה עוֹד יוֹתר.

גם בּשטח הפּוֹליטי פּיתחנוּ עבוֹדה גדוֹלה. לא הסתפּקנוּ בּעתוֹננוּ היוֹמי ויסדנוּ עתוֹן שבוּעי אנגלי הנפוֹץ בּחוּגי ציוֹנים דוֹברי-אנגלית, בּין הפּקידוּת האנגלית וּבחוּגי מפלגת העבוֹדה הבּריטית. בּעוֹד זמן-מה תוֹפיע גם הוֹצאה שבוּעית ערבית. תחת לחץ המאוֹרעוֹת התלכּד הנוֹער הארץ-ישׂראלי עוֹד יוֹתר סביב הסתדרוּת הפּוֹעלים. רבּוּ היוֹצאים לעבוֹדה, גדל גם זרם הכּוֹחוֹת החדשים. וּלבסוֹף עלי עוֹד להזכּיר את איחוּד שתי המפלגוֹת הגדוֹלוֹת, אשר השפּעתוֹ על העבוֹדה הציוֹנית ועל מחשבת החברים תהיה רבּה.

יש לי הרוֹשם שבּכל ארצוֹת הגוֹלה השפּיעוּ המאוֹרעוֹת להתלכּדוּת ההמוֹנים היהוּדים וּפתחוּ תקוּפה בּהתפּתחוּת ההכּרה העצמית היהוּדית, כּשם שעלילת-הדם בּדמשֹק משנת 1840 הפרתה את מחשבתוֹ של משה הֶס, של לָסַל, כּשם שקישינוֹב⁴ שימשה דחיפה לליכּוּד המוֹנים, להרמת דגל ההגנה העצמית. ידיעוֹת מרוּסיה מסַפּרוֹת לנוּ עד כּמה גָדלה התנוּעה וההתעוֹררוּת בּעקב המאוֹרעוֹת. הקוֹרא את עתוֹנוּתנוּ יראה מקצת ממכתבי-העידוּד הבּאים אלינוּ משם. רק עכשיו נאסרוּ 400 צעירים יהוּדים בּאוֹדיסה על עווֹן ציוֹנוּת. עלינוּ לזכּוֹר כּי חלקים גדוֹלים של הציבּוּר היהוּדי לא ידעוּ אפילוּ מה נעשׂה בּארץ-ישׂראל, אבל הרגישוּ את הדבר בּנפשם. והנה פּוֹלין המוֹסיפה לשלוֹח את מיטב כּוֹחוֹתיה לארץ-ישׂראל ואשר תנוּעת “החלוּץ” בּה גדלה בּמשך הימים המעטים שלאחרי המאוֹרעוֹת כּמעט כּפלים. גם מאמריקה בּאוֹת בּשׂוֹרוֹת בּלתי רגילוֹת. ה“פוֹרברטס” אשר נלחם בּנוּ בּמשך עשׂרוֹת בּשנים, אשר עד לפני זמן קצר אסוּר היה להזכּיר בּוֹ מלה על דבר תנוּעתנוּ, גם הוּא הרגיש עכשיו שמחוֹבתוֹ להביא לפני קוֹראיו ידיעוֹת מפוֹרטוֹת וּשאוּבוֹת ממקוֹרוֹת נאמנים. הוּא מבּיע גלוּי את רגשי אהדתוֹ לישוּב העברי ואת גאוָתוֹ על הישוּב הזה. העסקן הסוֹציאליסטי הותיק, אֵבּ. כּהן, שאיננוּ ציוֹני ושהשקפתוֹ על עבוֹדתנוּ היא אחרת לגמרי משלנוּ, מאמין בּכל לבּוֹ בּמפעל היהוּדי בּארץ-ישׂראל וּמתיחס בּכבוֹד רב לכל המתרחש שם. בּרוּח זוֹ מחנכים עכשיו מאוֹת אלפים קוֹראים בּאמריקה. כּל היוֹדע עד כּמה אין העתוֹנוּת האמריקאית בּיטוּי של יחידים, יבין מה ערכּה של תוֹפעה זוֹ בּשביל המוֹני היהוּדים בּאמריקה.

מה היתה תשוּבת הציבּוּריוּת האַנטי-ציוֹנית? את החוּגים האלה אפשר לחלק לשנַים. הקו המבדיל בּיניהם יהיה דק עד מאד. ראשית, החוּגים המתרכּזים סביב הקוֹמאינטרן. כּאן חסרוֹת לנוּ עוֹד כּמה ידיעוֹת. עוֹד שׂוּמה עלינוּ לברר בּמוֹפתים וּבתעוּדוֹת את התפקיד אשר מילאוּ החוּגים האלה בּתוֹכנוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת. “אחרים” יהוּדים היוּ הרבּה בּדברי-ימינוּ. בּשנת 1881 היוּ סוֹציאליסטים יהוּדים אשר חשבוּ כּי הפּוֹגרוֹמים בּרוּסיה הם ראשית ימי השחרוּר והם פּירסמוּ כּרוּזים הקוֹשרים כּתרים לפרעוֹת. מה שעשׂה אז קוֹמץ קטן של משׂכּילים יהוּדים תלוּשים שָנוּ עכשיו בּשנת 1929 הקוֹמוּניסטים היהוּדים.

ויש גם אַנטי-ציוֹנים יוֹתר הגוּנים, שאינם מעיזים אמנם לצאת בּמחוֹלוֹת על גבּי הקברוֹת, אוּלם מנצלים את המצב כּכל האפשר. הציוֹנוּת הוּעמדה שוּב לפני כּס המשפּט. טענוֹת חדשוֹת הוּבאוּ נגד ארץ-ישׂראל. תוֹלדוֹת המלחמה בּציוֹנוּת הן פּרק מעַנין מאד לחקירה סוֹציוֹלוֹגית. כּל טענה שנוֹצרה נגד ארץ-ישׂראל פּעלה את פּעוּלתה גם אחר שעברה וּבטלה מן העוֹלם. כּשרצה סוֹציאליסט יהוּדי אחד, פּ. אַקסלרוֹד⁵, לנסוֹע לארץ-ישׂראל אחרי הפּוֹגרוֹמים בּשנת 1881 הלך אל הגיאוֹגרף המפוּרסם אֶליזה רֶקליוּ לשאוֹל בּעצתוֹ; הלה אמר לוֹ שאסוּר לנסוֹע לארץ-ישׂראל מכּיון שהיא ארץ קתוֹלית; בּימים הראשוֹנים של ה“בּוּנד” היתה זאת הטענה החזקה בּיוֹתר נגד הציוֹנוּת. בּאחד מעתוֹני הפּוֹעלים הוּדגש שלפּוֹעל היהוּדי אין צוֹרך בּארץ-ישׂראל: בּשעה שליהוּדים בּרוּסיה תינָתנה כּל הזכוּיוֹת האזרחיוֹת לא יהיה כּל צוֹרך בּציוֹנוּת. כּל תעוּדתה של הציוֹנוּת היא, לפי דבריהם אז, הספּקת עבוֹדה זוֹלה לקפּיטליסט היהוּדי. שנים רבּוֹת היתה טענה זוֹ החריפה בּיוֹתר. לא פּחוֹת מַכרעת ממנה היתה הטענה בּעַבּד אל-חַמִיד: היתכן שאנחנוּ, אשר נלחמנוּ כּל ימינוּ נגד הרוֹמַנוֹבים, נבוֹא בּמשׂא-וּמתן עם עבּד אל-חמיד? הטענה בּטלה, אוּלם השפּעתה עשׂתה פּרי. כּל החלש והנרפּה בּתוֹכנוּ הסתייעה בּטענוֹת אלוּ. אבל כּשהוֹדיע הרצל שהמשׂא-וּמתן עם עבּד אל-חמיד הגיע לידי שיתוּק הגיעוּ בּחוּגים רחבים של הציוֹנוּת עד מַשבּר אישי.

היוֹם הזמין להם הגוֹרל לאנשים אלה טענה אחרת – שאלת הערבים. מאז נוֹלדה הציוֹנוּת מוֹסיפים להכריז על פּשיטת רגלה. זה מלמד הרבּה על אֳפי האנשים האלה, האוֹמרים בּלבּם, אילוּ היה הרעיוֹן הציוֹני נכוֹן היה הכּל הוֹלך למישרים, בּלי מכשוֹל ואבן-נגף. מצד שני, טוֹענים, יש פּוֹגרוֹמים בּארץ-ישׂראל והציוֹנים אשמים בּהם. כּאילו קמוּ הציוֹנים פּתאוֹם והלכוּ לארץ שיש בּה צרה חדשה אשר לא ידעוּ אבוֹתינוּ – פּרעוֹת. שוֹכחים כּי גם בּשנה זוֹ היוּ פּרעוֹת בּיהוּדים גם בּלבוֹב וגם בּקוֹבנוֹ, ושם אין רביזיוֹניסטים ואף הציוֹנים אינם אשמים בּדבר. ודאי שאוירה של ארץ-ישׂראל לבד איננה תריס בּפני פּוֹגרוֹמים.

בּכלל מלאה הציוֹנוּת פּשעים כּרימוֹן. אחד הציוֹנים טוֹען, מדוּע לא למדנוּ לדבּר ערבית, הזרוּת בּלשוֹן היא שהרחיקתנוּ מעל הערבים. והנה אני בּעצמי לא כּל ימַי ישבתי בּארץ-ישׂראל, הייתי גם בּארץ אשר ידעתי היטב את שׂפתה, בּרוּסיה, וּבכל זאת הכּוּנוּ שם וידיעת שׂפת העם לא עמדה לנוּ בּיוֹם פּרעוֹת.

אחרים אוֹמרים, מדוּע אנוּ מדבּרים על פּוֹגרוֹם, הרי לא היה כּלל פּוֹגרוֹם בּארץ. רק מרד היה. הן בּתקוּפה של התעוֹרררוּת המזרח, של תנוּעוֹת שחרוּר אנוּ חיים. הן כּדי ללמוֹד גזירה שוה נחוּץ גם כּוֹח זכּרוֹן. אם להקיש – אַל נשכּח מה שנפל לפני כּשלוֹשים שנה בּין הטטרים והארמנים⁶. וּמה קרה בּשנת 1860 לנוֹצרים בּלבנוֹן⁷. היה כּדאי עוֹד היוֹם לקרוֹא את כּתביו של אֶדוּאַרד בּרנשטיין משנת 1902 על דבר הפּוֹגרוֹמים של התוּרכּים בּארמנים. ולמה נַרחיק נדוֹד? נדפדף בּדברי-ימינוּ. הן עד כּדי כּך יעמדוּ לנוּ זכרוֹננוּ ונסיוֹננוּ, כּי נדע לשפּוֹט מה זה פּוֹגרוֹם. גם בּשנת 1833 היוּ פּרעוֹת בּחברוֹן וּבצפת. גם אז בּרחוּ היהוּדים על נפשם לעכּוֹ ולטבריה. חובֹתנוּ להיוֹת צוֹדקים לגבּי שׂוֹנאינוּ, אוּלם אַל נא נעטוֹף אוֹתם בּאיצטלה של קדוּשה. תמיד ידענוּ כּי מעוּנים אנחנוּ, אבל הרגשנוּ שהננוּ צוֹדקים. היה לנוּ בּרוּר כּי כּל ה“גיבּוֹרים” האלה – חמֶלנציקי, גוֹנטה וּמַכנוֹ⁸ – אינם גיבּוֹרים. אילוּ חשבוּ אז היהוּדים כּי הצדק עם הגיבּוֹרים האלה לא היה להם הכּוֹח להציל את חייהם.

מה זה מרד? מרד יתכן אוֹ נגד השלטוֹן הקיים אוֹ נגד המשעבּדים. נגד מי היה מכוּון כּאן המרד? ההיה זה מרד נגד אנגליה, אשר חלק מפּקידיה גרם לוֹ? אוֹ אוּלי היינוּ אנחנוּ השליטים, אנחנוּ, עשׂרים האחוּז מתוֹשבי הארץ? המלה מרד משמשת רק מעטה-הוֹד לפּרעוֹת, לחַפּוֹת על גיבּוֹרי הפּרעוֹת וּלמַעט את דמוּת יסוּרינוּ.

אין אנוּ תנוּעה הנסמכת על מי שהוּא זוּלתה, הן זה אצלנוּ ענין של מהפּכה אישית, של כּיבּוּש בּעבוֹדה. את תעוּדתנוּ זוֹ נוּכל למלא רק אם ניצוֹר בּלב הצעיר את הרגש שאִתנוּ הצדק האַבּסוֹלוּטי, זה הרעיוֹן הגלוּם כּבר בּ“רוֹמא וירוּשלים” של משה הֶס. רק רגש הצדק הזה בּלבד יכוֹל לרכּוֹש לנוּ ידידים. והנה פּתאוֹם מרגישים גם ידידים כּי משהוּ התמוֹטט בּהכּרת צדקתם הציוֹנית.

ואוּלם לא כן הדבר. בּקוֹמה זקוּפה וּמתוֹך אמוּנה שלמה אנוּ יכוֹלים לקוּם וּלהכריז בּפני המַצפּוּן הסוֹציאליסטי: מיוֹם שידיה של אירוֹפּה עוֹסקוֹת בּעבוֹדה ישבנית ותרבּוּתית עוֹד לא היתה עבוֹדה ישוּבית מלאת צדק ויחסי יוֹשר לגבּי אחרים כּעבוֹדתנוּ אנוּ בּארץ-ישׂראל. חוֹבתוֹ של כּל אדם ישר להכּיר בּאמת הזאת. לא היינוּ מעוֹלם תנוּעה קוֹלוֹניאַלית, אלא תנוּעה של קוֹלוֹניזציה. בּעצם ידינוּ יִשבנוּ את הארץ, לא עשׂינוּ זאת בּידי אחרים. דוקא הסיסמה “כּיבּוּש עבוֹדה” נוֹבעת מתוֹך טוֹהר מאוַיינוּ ליחסי צדק עם העם שכננוּ. אילוּ היוּ היהוּדים נוֹתני העבוֹדה וּבעלי הפּרדסים בּלבד והערבים – המוֹן הפּוֹעלים, כּי אז היתה סכּנה נשקפת לנוּ למלא בּארץ-ישׂראל את תפקידם של בּעלי-האחוּזוֹת הגרמנים בּלַטביה לגבּי האִכּרים הלַטבים. אי אפשר לה לארץ-ישׂראל בּלי שיהיוּ בּה שני עמים עוֹבדים. העם הערבי מצוּוה להבין עם מי יש לוֹ כּאן ענין. שבעתים חשוּב מהוֹצאת עתוֹן ערבי הוּא הדבר אשר בּיצעה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, שאין בּארץ-ישׂראל רק שכבה עליוֹנה של אדוֹנים יהוּדים, אלא שיש גם מעמד פּוֹעלים יהוּדי, המשמש אמנם עדיין חוֹמר לכל מיני דיבּוֹת והתקפוֹת, אבל יש בּוֹ כּדי לסתוֹם את פּיהם של כּל המבקשים להוֹליך שוֹלל את הפּוֹעל הערבי. ודאי לא הסתפּקנוּ בּזה. העבוֹדה הישוּבית שלנוּ היתה קשוּרה בּעזרה הדדית, בּהגנת העוֹבד, האשה והילד, בּחינוּך ליחסים אנוֹשיים כּלפּי העם הערבי.

יש רוֹצים לראוֹת את התנוּעה הערבית כּתנוּעה אנטי-אימפּריאַליסטית. היינוּ מאוּשרים מאד אילוּ התנוּעה הערבית תנוּעת שחרוּר, כּי אַז היינוּ מוֹצאים בּנקל מסילוֹת ללבּה. ואוּלם אם על שטח של ארבּעה וחצי מיליוֹן קילוֹמטר מרוּבּעים (פּי עשׂרה משטח גרמניה) של אדמוֹת סוּריה, עיראק, חצי-אי ערב חיים עשׂרה מיליוֹן איש, כּלוֹמר, החלק הששי של אוּכלוֹסי גרמניה, ואם האנשים האלה מנוּהלים על ידי תנוּעה האוֹמרת: זר לא יבוֹא בּארצנוּ, ואם על גבוּל האדמוֹת האלוּ יש מחוֹז פּעוּט ששטחוֹ 26,000 קילוֹמטר מרוּבּעים, וּלעוּמתם יש עם יהוּדי, אשר לא נפרד מעוֹלם מעל אדמה זוֹ, שהיא לוֹ ארץ המוֹלדת, ואליה הוּא רוֹצה לכנס את פּזוּריו בּכל העוֹלם, ואם תנוּעת השחרוּר הערבית הזאת טוֹענת: “לא, אין אנוּ רוֹצים בּכם”, וכל זה בּשעה שהארץ עוֹמדת בּשממוּתה – הלזאת יקָרא תנוּעת שחרוּר, תנוּעה אנטי-אימפּריאַליסטית? הנה יש ארץ על גבוּל ארץ-ישׂראל וּשמה עבר-הירדן, העוֹלה בּשטחה על ארץ-ישׂראל – 30,000 קילוֹמטר מרוּבּעים. ארץ עשירה בּמים וּפוֹריה, ויש אוֹמרים כּי יוֹשבים בּה רק 300,000 תוֹשבים, והיא עזוּבה, אין בּוֹנה, וּשעריה סגוּרים ואין עוֹלה. הזהוּ התוֹכן הרעיוֹני של תנוּעה אנטי-אימפּריאַליסטית?

לפי המוּשׂגים השוֹלטים עכשיו בּאירוֹפּה רוֹאים את ההשקפה הזאת כּבלתי-הגוּנה, כּאילוּ בּאנוּ למַעט את דמוּתה של התנוּעה הערבית. אוּלם זה לא נכוֹן. אָנוּ נוֹתנים לתנוּעה את אשר לה. אבל אם אָנוּ שוֹמעים אוֹתה טוֹענת לפני ועדת החקירה את טענוֹתיהם של “זקני-ציוֹן”, כּי הנה אנחנוּ צלבנוּ את יֵשוּ אוֹ שאנחנוּ מסַכּנים את תוּמתה המוּסרית של הארץ – אזי אין לנוּ עסק אִתה, ואין היא בּעלת דברים דידן. איש בּגרמניה לא יכריז על מפלגת היטלר כּעל תנוּעת שחרוּר, ואוּלם מכּיון שהדברים יצאוּ מפּי המוּפתי – אין איש מעיז לקרוֹא את הילד בּשמוֹ. אָנוּ מלאים רחשי כּבוֹד עמוּקים לכל תנוּעה לאוּמית, אבל עלינוּ לדעת תחילה מה היא אוֹמרת לנוּ וּמה היא מבטיחה להמוֹן העם הערבי. אינני מֵקל בּכבוֹד האיש הערבי, אך עלינוּ להבדיל בּין הערכתנוּ את היחיד הערבי וּבין הערכתנוּ את התנוּעה הערבית הקיימת. העשׂוּ מנהיגי התנוּעה הזאת משהוּ לטוֹבת ההמוֹנים הערבים מחוּץ לכיבּוּש עמדוֹת לעצמם? אנחנוּ המחמירים כּל כּך על עצמנוּ בּיחס לתנוּעתנוּ הלאוּמית, הנזהרים מכּל הפגנה תפלה, הגוֹדרים את עצמנוּ מן הרביזיוֹניזם, הלא תינתן לנוּ הזכוּת לנקוֹט בּקנה-מידה בּיקרתי גם בּיחס לתנוּעה הלאוּמית הערבית? אנוּ מכּירים גם את הקוֹנגרסים הערבים ואיך הם מתארגנים. ל“פרַנקפורטר צייטוּנג”⁹ יש מזה מוּשׂג יפה מאד. אוּלם היוֹדעים קוֹראי העתוֹן הזה כּי אין בּחירוֹת לקוֹנגרסים האלה, כּי הם מתכּנסים על יסוֹד הזמנוֹת ששוֹלח המוּפתי לידידיו? אינני רוֹצה לנבּא. אני מקוה שתקוּם עוֹד תנוּעה לאוּמית ערבית, אשר אליה נמצא את הדרך. הייתי מיעץ להם לקרוֹא את ספרוֹ של לוֹרנס¹⁰ וּלהיוכח מה הוּא המכריע בּיחסי התנוּעוֹת שם. שׂקי זהב למנהיגים מעֵבר מזה וּמטרוֹת פּוֹליטיוֹת זרוֹת מעֵבר מזה.

מוּזר הוּא בּעינַי לשמוֹע כּאן את ההערה כּי אי אפשר לעבוֹד בּארץ-ישׂראל בּלי בּטחוֹן וּבלי שלוֹם. הלא תבינוּ כּי לנוּ הנגוּעים בּגוּפנוּ וּבעבוֹדתנוּ על ידי בּטחוֹן זה – יקר השלוֹם מאד מאד. ואוּלם יקרה ממנוּ האמת. ראשית דבר, נחוּץ להכּיר את הדברים לאמיתם, רק אז אפשר ליצוֹר פּרוֹגרמה של שלוֹם.

הסבּרתי את תפיסת הפּוֹעלים בּנדוֹן זה. זוֹהי הדרך אשר תוֹביל לשיתוּף פּעוּלה בּין שני העמים. השאלה הראשית היא יחס אנוֹשי אל הערבים. לא סוֹפר ערבי אלא סוֹפר עברי צעיר, יהוּדה בּוּרלא, כּתב את הסיפּוּרים הכי-יפים מחיי הערבים בּהוֹוה. ספרוֹ “בּלי כּוֹכב” מספּר מחיי הבּדוי, סיפּוּרוֹ האחרון “נַפתוּלי-אדם” מוֹסר לנוּ הרבּה מחיי הערבי בּסוּריה. לא היה סוֹפר נכרי אשר ידע, מתוֹך פּנימיוּת ועמקוּת כּזאת, לתאר את חיינוּ, כּאשר הצליח הסוֹפר העברי הזה להציג לפנינוּ את חיי הערבים. ודאי, גם גוֹגוֹל וטוּרגניֶב¹¹ כּתבוּ על חיינוּ, אבל בּאיזוֹ זרוּת¹²!

הידעתם כּי משלחמת “פּוֹעלי-ציוֹן” שבּאה לארץ-ישׂראל בּשנת 1920 עיבּדה תכנית מפוֹרטת בּשאלה הערבית, כּי היא דרשה שני גוּפים פּוֹליטיים בּשביל ארץ-ישׂראל? כּן נוֹצרה, בּלי קשר אל המאוֹרעוֹת ואל תנוּעת שחרוּר ערבית, גם התכנית על דבר שתי אסיפוֹת נבחרים לשני העמים בּארץ-ישׂראל, המחַלקת את הארץ לשתי אוֹטוֹנוֹמיוֹת לאוּמיוֹת. לא הפּרטים חשוּבים כּאן, אלא עצם הגישה הפּרינציפּיוֹנית. אתם יוֹדעים היטב את הפּעוּלה בּשׂדה אִרגוּן פּוֹעלי הרכּבת, את מאמצי הפּוֹעלים היהוּדים להשׂיג בּשביל חבריהם הערבים זכוּת מנוּחה בּימי שבּתוֹת וּמוֹעדים מוּסלמים. אינני יוֹדע אם ידוּע לכם, כּי כּמה שביתוֹת ערביוֹת הוּצאוּ לפּוֹעל בּעזרת ההסתדרוּת. מצד כּל האינטליגנציה הפּציפיסטית לא שמענוּ אז אף מלה אחת של עידוּד. היינוּ בּמוּבן זה בּוֹדדים לגמרי. גם אנשי “בּרית שלוֹם” לא חיזקוּ את ידינוּ בּמעשׂנוּ זה.

היה לנוּ גם עתוֹן ערבי. עלי להוֹדוֹת, ערך מיוּחד לא היה לוֹ. קוֹראיו היוּ מעטים. אבל הלא דבר הוּא, שאנחנוּ בּאמצעינוּ המצוּמצמים קיימנוּ בּמשך שנתים עתוֹן בּשביל תנוּעה לאוּמית זרה. וּמלחמתנוּ להגנת העוֹבד? וּתביעוֹתינוּ לגבּי הפּוֹליטיקה של הממשלה בּעניני מסים? מימינוּ לא עשׂינוּ דבר לדלדוּל ההמוֹנים הערבים. תמיד הכּרנוּ כּי אם יש תקוה לבנין ארץ-ישׂראל, הרי זה רק על יסוֹד פּריחת הארץ והתפּתחוּת תוֹשביה. ודאי שהגשמנוּ בּזה אך מעט.

כּאשר אני שוֹמע את אנשי “בּרית שלום” אוֹמרים לנוּ כּי חוֹבתנוּ היתה לעשׂוֹת דבר פּלוֹני ואלמוֹני למען הערבים – הרי זה מעוֹרר בּי צחוֹק. ודאי, ששה-עשׂר מיליוֹן יהוּדים בּגוֹלה לא יביאוּ לעם הערבי כּל אוֹשר. ואוּלם מיליוֹנים אחדים של יהוּדים בּארץ-ישׂראל יאַשרוּ את מאוֹת אלפי הערבים אוֹשר רב. בּלי עבוֹדת התישבוּתנוּ לא יֵעָשׂה הדבר הזה. מעניננוּ הוּא וּבנפשנוּ כּי הערבים יעמדוּ על רמת חיים גבוֹהה ולא יהיוּ למוֹרידי שׂכר העבוֹדה בּארץ, כּי יהיוּ לבני תרבּוּת וּלאנשי חברה. קשה היא התעוּדה הזאת, אבל היא תתגשם אם תתגשם הציוֹנוּת.

טבת תר"צ.

¹

(בּאסיפת-עם בּתל-אביב)

אין בּפינוּ מלים חזקוֹת אשר יבּיעוּ את זעקת השבר של כּוּלנוּ לקראת ההתנקשוּת הזאת בּחיינוּ וּבתקותנוּ. עַם מנוּסה בּיסוּרים הוּא העם העברי. ההיסטוֹריה אף פּעם לא נהגה אִתנוּ בּמקל נוֹעם, כּל שיעוּר שקיבּלנו – קיבּלנוּהוּ בּיסוּרים רבּים וגם הפּעם מקבּלים אנוּ מכּה חדשה וגם שיעוּר חדש, שיעוּר מר מאד. אוּלם הפּעם אוּלי יבינוּ את הדבר גם אוֹתם היהוּדים שלא הבינוּ זאת בּמשך שנים רבּוֹת. היה זמן שכּאשר נגזרה גזירת “סטוֹפּ אֶמיגריישן”² נמצאוּ ציוֹנים טוֹבים אשר ניסוּ להצדיק את הדין ואף הם עצמם אמרוּ, שמא בּאמת כּדאי להפסיק לזמן-מה את העליה – ולא נתקבּלוּ אצלם הדברים כּגזירוֹת. אבל הפּעם מקַוים אַנוּ כּי הגזירה הזאת תחריד את כּל העוֹלם היהוּדי מקצהוּ עד קצהוּ. גזירה זוֹ שאין לה כּל יסוֹד כּלכּלי אוֹ חברתי בּארץ, שאינה תלוּיה בּמצבה של הארץ ולא בּמצב הפּוֹליטי כּיוֹם הזה, והמתנקשת בּנוּ וּבחיינוּ – גזירה זוֹ מחזירה אוֹתנוּ למצב הרבּה יוֹתר גרוּע מאשר בּימי הפּרעוֹת של אָב, בּאשר הפּעם המתנקש הוּא לא הערבי החברוֹני, לא המסית הגדוֹל מירוּשלים, אלא אנשים אשר הקריבוּ את כּל חייהם בּעד עמם הם, אנשים העוֹמדים בּראש ממשלת בּריטניה, בּראש ממשלת פּוֹעלים, בּאשר הפּעם הוּכּינוּ על ידי שלטוֹן אשר הכריז חגיגית בּפני העוֹלם כּוּלוֹ על נאמנוּתוֹ להתחייבוּת שניתנה על ידוֹ ושאין אנוּ מפקפּקים בּיחסוֹ אלינוּ – מּמשוּם כּך מבליטה מכּה זוֹ עוֹד יוֹתר את כּל הטרגיוּת שבּמצבנוּ. כּי רוֹאים אנוּ בּבירוּר שלא די להיוֹת צוֹדקים. ונאמר זאת בּינינוּ – הפּעם ניצחה המשלחת הערבית לא משוּם היוֹתה צוֹדקת אלא משוּם שיכלה לצרף לכל דרישוֹתיה אַרגוּמנט אחד חשוּב והוּא המכּה. אנחנוּ למדנוּ תמיד להיוֹת מוּכּים ולא מַכּים, וסבוּר אני שלא נוּכל להשתחרר מתוֹרתנוּ זאת. אוּלם הפּעם נוֹכחנוּ בּעליל כּי לא די בּהוֹכחוֹת צוֹדקוֹת, לא די בּידידוּת דיפּלוֹמַטית, לא די בּפּעוּלה הגדוֹלה שתנוּעת העבוֹדה עשׂתה בּמשך כּל הזמן בּארץ – נחוּץ עוֹד דבר-מה נוֹסף לזה. עלינוּ לדעת שכּל זמן שאנחנוּ נהיה חלשים, הרי יהיוּ מוּכנים גם ידידינוּ, בּשעה שהמים יגיעוּ עד נפשם, להקריב אוֹתנוּ, בּכל פּעם שהדבר יֵרָאה בּעיניהם כּמוֹצא ממצבם הקשה. בּשעה קשה זוֹ עלינוּ להבּיע בּכל כּוֹחנוּ את רגשוֹת הזעם שלנוּ וּבל נזלזל בּכּוֹח המתפּרץ של עם שלם. אוּלם השאלה היא אם העם העברי בּכל תפוּצוֹתיו עוֹמד מאחוֹרינוּ. יוֹדעים אנוּ כּי בּשעת אסוֹן הוּא אִתנוּ, אוּלם בּשעת נסיוֹן הוּא נעדר.

הטרגדיה שבּגזירה זאת איננה הטרגדיה של 2300 החלוּצים³ הקשוּרים כּבר קשר נפשי עם הארץ, אשר להם כּבר חברים וחברוֹת כּאן, אוּלי חתנים וכלוֹת ושכּל העוֹלם כּאילוּ צריך היה להכּיר בּזכוּתם ולעזוֹר להם לעלוֹת לארץ ולבנוֹת בּה את חייהם, אין זאת גם הטרגדיה של מפעלנוּ בּארץ, שבּוֹ תחוּל עכשיו הפסקה לרגל חוֹסר בּידים עוֹבדוֹת: הטרגדיה היא בּעיקר בּזה שאנחנוּ, הנרדפים והמוּכּים, עוֹמדים בּפני העוֹלם כּנאשמים וּצריכים להצטדק והממשלה חוֹשבת איך להגן על מכּינוּ מפּנינוּ וּמוֹצאת לה נימוּק פּוֹליטי לפרש מעשׂה זה מתוֹך רצוֹנה לתת להם ערוּבּוֹת שלא יסבּלוּ מאִתנוּ.

עיקר הטרגיוּת שבּמצב הוּא בּזה שלאחר כּל ההכרזוֹת המרוּבּוֹת ואחרי שאפילוּ בּספר הלבן נאמר שאנוּ בּאים לארץ הזאת לא בּחסד אלא בּזכוּת, יכוֹלה בּכל זאת ממשלה הדוֹגלת בּיחס של סימפַּטיה לציוֹנוּת והחוֹזרת על נאמנוּתה למנדט, להתנקש לא בּזכוּת של היחיד אלא בּזכוּתוֹ של העם העברי כּוּלוֹ.

נוֹכח המצב הזה עלינוּ לגייס את כּל כּוֹחנוּ, את כּוֹח כּל העם היהוּדי כּוּלוֹ וּלעוֹררוֹ למלחמה, אּוּלם למלחמה לא רק בּרזוֹלוּציוֹת אלא בּדרכים וּבאמצעים יוֹתר מוֹעילים. והשאלה העיקרית המעסיקה אוֹתי כּרגע ואפילוּ הרבּה יוֹתר מאשר הרגשת הזעם הגדוֹל נגד הממשלה, היא השאלה: האם ימָצא בּנוּ, בּמשפּחתנוּ הקטנה בּארץ-ישׂראל, כּוֹח להחזיק מעמד בּתנאים כּאלה? עברוּ עלינוּ הרבּה תקוּפוֹת קשוֹת לא רק בּמשך ההיסטוֹריה שלנוּ אלא גם בּתקוּפת חיינוּ כּאן בּארץ: עברוּ עלינוּ תקופוֹת של עבּד אל-חמיד, התוּרכּים הצעירים, גֶ’מַל פּחה ושל בּוֹלס והתגבּרנוּ עליהן – נתגבּר גם על אוֹתה הפּקידוּת הבּריטית הרְשָעָה הגוֹזרת עלינוּ את גזירוֹתיה. אנוּ בּאנוּ לארץ לפני כּל האימפּריוֹת הגדוֹלוֹת ונהיה כּאן גם אחרי האימפּריה הבּריטית. אפשר לשפּוֹך את דמינוּ, אפשר לגרוֹם לנוּ קרבּנוֹת נוֹספים, אפשר להכבּיד על עבוֹדתנוּ – עוֹד ננחל מפּלוֹת, אוּלם מדרכּנוּ לא יזיזוּ אוֹתנוּ. אבל כּדי שנוּכל לעמוֹד ולא להירתע לאחוֹר עלינוּ לדעת את כּוֹחנוּ. לא אסוֹן הפּרעוֹת מַפחידנוּ ולא ההפסד שבּגזירוֹת, כּי אם הדאגה: כּיצד יקבּל העם את המכּה? בּימי התוּרכּים, בּתקוּפת “הפּתקה האדוּמה” והאיסוּר על קניית קרקעוֹת נמצאוּ בּכל זאת אנשים אשר העיזוּ, למרוֹת המכשוֹלים, לעלוֹת לארץ ולקנוֹת בּה קרקעוֹת, בּלי שהיה להם הבּטחוֹן כּי הקרקע תישאר להם, שידעוּ להקים בּלילוֹת בּתים וּרפתים “בּגניבה”. ואילמלא האנשים האלה מי יוֹדע אם היינוּ נמצאים היוֹם כּאן. ואם גם הפּעם ימָצאוּ אנשים אשר למרוֹת כּל הגזירוֹת ימשיכוּ את הפּעוּלה, יגבּירוּ אוֹתה, יעלוּ ויבנוּ – אנוּ ננַצח את כּל המכשוֹלים.

המערכה שלנוּ עוֹד טרם נגמרה. אם לפני ימים מעטים, אחרי פּרסוּם הדין-וחשבּוֹן של ועדת החקירה⁴, נדמה היה כּי התעוֹרר המַצפּוּן האנוֹשי – הנה בּאוּ הימים האלה וּפני המערכה השתנוּ תכלית שינוּי. וּבמצב זה עלינוּ לדעת שאם גם ננחל מַפּלוֹת – יש לנוּ מפקדה, יש כּוֹח ציבּוּרי מאוּרגן, מוֹחוֹת חוֹשבים, כּוֹח ציבּוּרי של תנוּעת העבוֹדה ושל הישוּב כּוּלוֹ ואלה צריכים לשבת ולחשוֹב כּיצד להמשיך את עבוֹדתנוּ בּתנאים של מחתרת – אוּלם תנאי אחד קוֹדם לכך הוּא: התלכּדוּת נאמנה סביב למפקדה הפּנימית, לא לבגוֹד בּה, לא לזלזל בּה ולא להכבּיד עליה. לכל אחד מאִתנוּ בּרוּר היה כּי בּרגע זה צריכים דברינוּ להיוֹת מכוּוָנים כּלפּי חוּץ. אוּלם, לצערי, מרגיש אני חוֹבה מרה להזהיר את הציבּוּר כּוּלוֹ ממלחמת-פְּנים אשר לא תנחיל לנוּ אלא כּשלוֹן.

יש בּקרבּנוּ מפלגה אחת הדוֹגלת לכאוֹרה בּשם ציוֹנוּת צרוּפה, “ממלכה יהוּדית” וּ“משמעת לאוּמית”. אוּלם כּלל גדוֹל קיים בּתוֹרת החברה: אַל תדוּן את האדם על פּי מה שהוּא אוֹמר, אלא על פּי מעשׂיו. ואנוּ איננוּ דנים על הרביזיוֹניסטים לפי מה שאוֹמרים הם עצמם אלא על פי מעשׂיהם. גם על הממשלה הבּריטית אין אנוּ דנים לפי הכרזוֹתיה אלא לפי מעשׂיה. לא די להישָבע שבע בּיוֹם על נאמנוּת לממלכתיוּת עברית – צריך גם לדעת לבנוֹת את המַמלכתיוּת הזאת.

אין צוֹרך להזהיר את הציבּוּר העברי בּארץ מאיזוּ מגמוֹת ליקוידציוֹניוֹת שהן לגבּי האמוּנה הציוֹנית. אוּלם יש צוֹרך להזהיר את הציבּוּר שלנוּ מפּני מנַצלי רעיוֹן הציוֹנוּת כּדי להכשילוֹ. אם בּימים אלה – נוֹכח הסכּנה הגדוֹלה המאַיימת עלינוּ – נמצאוּ בּתוֹכנוּ אנשים אשר מלחמתם מוּפנית לא נגד הגזירה של הממשלה, כּי אם דוֹרשים את התפּטרוּתה של האֶכּסקוּטיבה – הרי כּוָנתם בּרוּרה למַדי. הנני מזהיר אתכם מדבר זה לא משוּם שאני מאמין שרוֹב העם יגָרר אחריהם, אלא משוּם שזאת היא ספּקוּלַציה מפלגתית שפלה בּאסוֹן האוּמה! יש בּתוֹכנוּ מפלגה המתעשרת משׂריפוֹת. כּכה בּיקשוּ להתעשר בּימי אב, גם בּימי כּפר-סבא⁵ ראינוּ את רצוֹנם זה וככה גם עכשיו הננוּ רוֹאים מצדם רצוֹן, בּמקוֹם להתלכּד סביב איזוֹ מפקדה שהיא, להוֹריד את ההנהגה הציוֹנית.

זה כּמה חדשים שוייצמן הכּאוּב והחוֹלה עוֹמד בּמערכה פּוֹליטית כּבדה וקשה מאד, והוּא יוֹדע שיש בּידוֹ הנשק הזה – נשק ההתפּטרוּת, – אוּלי כּרגע כּבר עשׂה את הצעד הזה. בּהיוֹתי בּלוֹנדוֹן חיזקתי את ידי וייצמן שימשיך לעמוֹד בּמערכה הזאת. אוּלם אם הוּא צריך להשתמש בּנשק זה הרי יש בּזה טעם רק אז כּאשר יוּכל לזרוֹק את הגט בּשם כּוּלנוּ וּלהגיד בּשם העם כּוּלוֹ לאנגליה: העם העברי מאמין לי, אוּלם אתם רימיתם אוֹתי. לעוּמת זה אין כּל טעם בּהתפּטרוּת שלוֹ כּאשר היא בּאה תחת הלחץ של “דוֹאר היוֹם”. בּמקרה הראשוֹן יהיה הד ההתפּטרוּת בּדעת-הקהל האנגלית: הנה אפילוּ המתוּן בּין המנהיגים שעבד יחד אִתנוּ שתים-עשׂרה שנה ושאנוּ מכּירים אוֹתוֹ – אף הוּא אינוֹ יכוֹל עוֹד להמשיך; וּבמקרה השני תגיד דעת-הקהל: התפּטרוּתוֹ בּאה תחת לחץ ההיסטֶריקה שתקפה את העם…

מעוֹלם לא הייתי חסיד של הפּוֹליטיקה הציוֹנית החיצוֹנית: בּיקרתי קשה את הפּוֹליטיקה הזאת של וייצמן עוֹד בּשעה שז’בּוֹטינסקי ישב אתוֹ יחד בּאֶכּסקוּטיבה וחתם על הספר הלבן; אוּלם עלי להגיד כּי בּחדשים האחרוֹנים אחרי המאוֹרעוֹת – והן מגוּחך הוּא להגיד שהמאוֹרעוֹת וכל הנוֹבע מהם בּאוּ עלינוּ משוּם שבּראש הענינים שלנוּ עמד מנהיג זה אוֹ אחר – הזדעזע וייצמן והתלקח בּוֹ הניצוֹץ האמיתי של שליח האוּמה. איני יוֹדע אם יצליח, איני יוֹדע בּכלל עד כּמה נצחוֹן אוֹ כּשלוֹן תלוּיים בּרגע זה בּגוֹרמים אישיים, שמא יכָּשל. אוּלם בּל נהיה כּאוֹתם החיילים הדוֹקרים את מנהיגם בּשעה שהוּא נוֹפל בּמערכה. תנוּעה נאמנה יוֹדעת להיוֹת נאמנה למנהיג לא רק כּשדרכּוֹ סוּגה בּשוֹשנים אלא גם כּשהוּא נוֹפל על חרבּוֹ. כּלוּם תלינוּ את כּל יסוּרי הגלוּת בּ“חטאיהם” של מנהיגינוּ מימי בּר-גיוֹרא וּבר-כּוֹכבא ועד היוֹם?

לא הייתי פּוֹתח כּרגע בּויכּוּח זה אילמלא העזת הרביזיוֹניסטים לנצל את האבל של האוּמה לשם התנגדוּתם להנהלה הציוֹנית. ועכשיו מלים אחדוֹת בּדבר חכמתם הפּוֹליטית של הרביזיוֹניסטים: עוֹד לפני זמן קצר שמענוּ מהם כּי הם רוֹאים את עצמם בּתוֹר משענת של האימפּריה הבּריטית והיוֹם הם חוֹשבים, כּנראה, כּבר על בּעל מנדט אחר. יש הכרח להזהיר את הישוּב מפּני מעשׂה-ילדוּת פּוֹליטי זה. יתכן שנצטרך לקבּוֹע אוֹריֶנציה פּוֹליטית אחרת, אוּלם הדבר הזה יֵעָשׂה לא מתוֹך מעשׂי-ילדוּת וצעקנוּת נבוּבה, אלא מתוֹך מחשבה רצינית ושיקוּל-דעת מיוּשב.

לא בּלב קל אנכי מדבּר אליהם עכשיו. יוֹדע אני כּי לא מחר ולא מחרתים נוּכל לבוֹא שנית לאסיפה כּזוֹ וּלבשׂר לה בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת. אוּלם עלינוּ לדעת כּי הגוֹרל תלוּי רק בּנוּ ולא בּאחרים. כּל זמן שלא ימָצאוּ בּקרבּנוּ כּוֹחוֹת בּנין, כּל זמן שלא נצליח לחנך לנוּ בּני-בּרית מבּין השכנים, נהיה תמיד תלוּיים בּבעל המנדט, בּחסדוֹ וּבקַפּריזוֹתיו, ונהיה למשׂא שפּוֹרקים וּמשליכים בּכל עת צרה.

עלינוּ לאזוֹר כּוֹח, לבלי להיתפס לפַּניקה ולבלי להגיע למצב של שפלוּת-ידים, דבר המסוּכּן בּיוֹתר בּמצב כּזה. בּרגע זה לא רק אוֹיבינוּ מבּחוּץ אלא גם האוֹיבים שלנוּ בּתוֹך עם ישׂראל גוּפא מתהלכים כּמנצחים, אוּלם עוֹד גרוּע מזה, כּי הרבּה יהוּדים רכּי-לב וחַלשי-רצוֹן מתהלכים כּמיוֹאשים. הסכּנה העיקרית היא בּלי כּל ספק בּרפיוֹן-ידים, בּמצב-רוּח זה שהשׂתרר בּחוּגים ידוּעים בּימי אב ושבּודאי גם כּעת יאמרוּ לנוּ מהחוּגים האלה: אמרנוּ לכם!? וַתרוּ… הסתלקוּ… השלימוּ ואז אוּלי יזרקוּ לכם פּירוּר.

בּרגע זה השאלה העיקרית היא: חיזוּק עמדתנוּ הפּנימית, כּדוּגמת ימי אב. אז אמרנוּ לגוֹלה: הבּיטוּ: הרגוּ בּנוּ, החריבוּ אוֹתנוּ, אוּלם אנוּ את עבוֹדתנוּ לא הפסקנוּ אף לרגע – וּבכוֹח זה חיזקנוּ את נפש האוּמה, בּאשר העם הרגיש כּי ארץ-ישׂראל חיה, עוֹבדת וּבוֹנה. ואם גם הפּעם יתרכּז המרץ כּוּלוֹ להמשכת העבוֹדה ועל ידי כּך נחזק את הגוֹלה – כּי אז אין ספק כּי נפגוֹש כּאן בּמהרה ספינוֹת חדשוֹת של עוֹלים.

אייר תר"צ.

¹

(בּמוֹעצה החקלאית, כ“ה בּאייר תר”צ)

בּעת שניהלנוּ בּלוֹנדוֹן את המשׂא-וּמתן עם “האנשים החדשים” על התישבוּת האלף² לא עלה על הדעת כּי ההישׂג הזה יפָּגש כּאן בּמקלחת קרה כּזאת. עתה, כּשאני שוֹמע את דברי הבּיקוֹרת ונתקל לפרקים אפילוּ בּחוֹסר-הערכה גמוּר למַה שצפוּן בּתוֹך תכנית ההתישבוּת החדשה, אני מנחם את עצמי בּזה שכּל מפנה חדש בּהתישבוּתנוּ וּבתנוּעתנוּ נפגש בּשעתוֹ בּיחס מעֵין זה. ולא פּעם חרגה תנוּעתנוּ מתוֹך מסגרתה המתישבנת לקראת חידוּשים, הָחֵל מן השעה שויתקין הפנה את המחשבה מכּיבּוּש עבוֹדה להתישבוּת³, ותמיד היה אצלנוּ מי שהֵגן בּחרָף-נפש על “המסוֹרת”. אוּלם גם בּשמירת המסוֹרת של תנוּעה יש להבחין בּין עיקר לבין טפל, בּין התוֹכן החיוּני של התנוּעה לבין הכּללים שהיוּ מַפרים בּשעתם וּמפריעים כּששעתם חוֹלפת והם בּאים להשׂתרר עלינוּ בּכוֹח הדוֹגמה. יש צעדים שבּמבּט ראשוֹן הם בּבחינת נטיה מן הדרך, וּבעצם אינם אלא חיפּוּשׂ הדרך להגשמה מחוּדשת, המשך אמיץ של הקו החיוּני בּתנוּעה.

כּמה הנחוֹת מוֹשכוֹת את הלב בּתנוּעתנוּ, שבּהוֹפעתן היה בּהן מן ההגזמה המַפרה, הפכוּ לנוּ אחר כּך למפגע, כּשצרכי היצירה נתרחבוּ והן, ההנחוֹת הנוֹשנוֹת, עמדוּ, בּכוֹח המסוֹרת והאילוּזיה הרוֹמַנטית, על דרך הכּיבּוּשים החדשים. האידיאוֹלוֹגיה של “כּיבּוּש העבוֹדה”, שליותה את הפּוֹעל בּצעדיו הראשוֹנים, עמדה כּצר לרעיוֹן ההתישבוּת. הרוֹמַנטיקה של “המעדר” זילזלה בּשאיפה שצמחה אחר כּך להשתלם וּלהתמַחוֹת בּמדעי החקלאוּת. “ההליכה גָלילה”, שצדה את הלבבוֹת ועוֹררה כּוֹחוֹת חבוּיים, צימצמה אחר כּך לרבּים את מפּת ארץ-ישׂראל ועמדה לשׂטן בּשעה שזרחה שוּב שמשן של מוֹשבוֹת המטעים בּיהוּדה. פּוּלחן “הפּלחה” שיצר לנוּ את הפּוֹעל החקלאי בּגליל, המוּשלם בּכל ענפי הפּלחה העברית, מן החרישה בּשוָרים ועד המִזרה בּגוֹרן, הפריע לנוּ אחר כּך בּמשך כּמה זמן לגָוון את משקינוּ וּלהכניס בּהם את ענפי המטעים והירקוֹת שלא “נתקדשוּ” בּקדוּשת הפּלחה.

שמעתי בּשם אליעזר: אם לא על ידי קרן-היסוֹד, מוּטב שלא נתישב כּלל. וּלפיכך הוּא פּוֹסל את כּל עצם ההתקשרוּת עם חברוֹת פּרטיוֹת לצוֹרך מפעל התישבוּתי. והרי טענה זוֹ כּאילוּ בּאה להגן על ערך חשוּב מאד בּתנוּעתנוּ: ערך ההוֹן הלאוּמי והמוֹסד הלאוּמי המיַשב. את הקנין הזה טיפּחה תנוּעתנוּ עוֹד בּימים שבּשוּם חוּגים אחרים לא עמדוּ על הדבר.

אבל ההכרזה הפּרינציפּיוֹנית, הפּוֹסלת את ההוֹן הפּרטי בּהתישבוּת העממית, אינה מגבּירה עדיין את ההוֹן הלאוּמי ואינה מביאה בּכנפיה פּתרוֹן לצרכי ההתישבוּת. הנה פּוֹעלים התחילוּ רוֹכשים, אם בּחסכוֹנוֹת שלהם אוֹ בּכספּי קרוֹבים מחוּץ-לארץ, קרקעוֹת בּקנין פּרטי. מה תהיה צוּרת החיים ויחסי הקנין בּמקרים אלה – לא קשה לראוֹת מראש. ההספּיק כּוֹחוֹ של עיקר “ההוֹן הלאוּמי” כּדי לעמוֹד בּפּרץ וּלהפנוֹת את האֶנרגיה המשקית הזאת לאוֹפק אחר? והנה נוֹסדה לעינינוּ רמתים. המתישבים – חברי ההסתדרוּת, בּרוּבּם אוֹ בּכללם. הקרקע – קנין פּרטי. הכּסף המישב – ממקוֹרוֹת ציבּוּריים, שבּא דרך מסגרת פּרטית (“קרן-היסוֹד של הוֹלנד”), מחוּץ לרשוּת קרן-היסוֹד הכּללית. הקָמוּ מבּינינוּ למנוֹע בּעד הדבר?

הנמנענוּ ממשׂא-וּמתן עם פּיק“א בּעניני התישבוּת, אף על פּי שאינה מסכּימה למסוֹר את אדמתה לקרן הקימת? הנימָנע מזה בּבוֹא היוֹם – והוּא לא רחוֹק – אשר פּיק”א תבין כּי בּשביל פּעוּלת התישבוּת רצינית עליה להתקשר עם ההסתדרוּת? בּאיזוֹ דרך נבחר אז – האם נבטיח בּחוֹזה וּלמעשׂה את עיקרי ההתישבוּת העוֹבדת והקרקע הלאוּמי גם בּצוּרוֹת העבוֹדה של פּיק"א, אוֹ נסתפּק בּהכרזה ששוּם כּספים להתישבוּת מחוּץ לקרן-היסוֹד אינם בּאים בּחשבּוֹן לגבּינוּ?

עיקר ההוֹן הלאוּמי יש לוֹ תוֹכן מסוּים: המטרה אשר לשמה הוּא משמש ושיתוּף העוֹבד והמתישב בּהגשמת המטרה. אם יש כּספים ממקוֹרוֹת אחרים לאוֹתה מטרה וּבאוֹתוֹ שיתוּף המתישב – אינם מקפּחים את ההוֹן הלאוּמי, כּי אם מוֹסיפים עליו.

אם איננוּ מסתפּקים בּמעט שיש לנוּ, אם אנוּ נוֹשׂאים את נפשנוּ בּאמת להתישבוּת עממית, כּי אז אי אפשר לנוּ לשוֹט על מעט ההוֹן הלאוּמי שיש בּידינוּ כּיוֹם ועל מעט המשקים שבּנינוּ. אנוּ חייבים לחתוֹר, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת ולוּ גם מסוּפּקוֹת, אל הרחבת המפעל, כּי הוּא העיקר וּבוֹ הערוּבּה היחידה מסכּנוֹת ירידה. ואם יש סכּנוֹת בּמפעל – נינָצל מהן לא על ידי הימָנעוּת והינָזרוּת מן המפעל, אלא על ידי זה שנתרוֹם בּוֹ את כּל כּוֹחוֹתינוּ, נַגבּירוֹ על אחת שבע ועל ידי זה נכַוונוֹ לקראת התגבּרוּת על המכשוֹלים.

מעל כּל השאלוֹת הרבּוֹת, המשקיוֹת, החברתיוֹת והפּרטיוֹת, שהתלבּטנוּ בּהן בּהתישבוּתנוּ, התנשׂאה השאלה האחת: כּיצד נעשׂה את התישבוּתנוּ לעממית? הלא כּל מה שהספּקנוּ עד עתה, עם כּל חשיבוּתוֹ, אינוֹ עדיין אלא מפעל לַבּוֹרַטוֹרי. וכיצד נגיע לידי התישבוּת עממית? התקציב החקלאי קטן, והמשק החקלאי יקר. המעגל הזה סגר עלינוּ. הגענוּ לאפס-התישבוּת.

אנוּ חיים בּאמוּנתנוּ כּי יבוֹא יוֹם וההוֹן הלאוּמי יגדל, ולרשוּתוֹ יעמדוּ כּספּי מלוה בּין-לאוּמי, והטכניקה של ההתישבוּת תשתכלל ועמה יוּזל בּנין המשק. וּבינתים?

וּבינתים עבד מוֹחוֹ וכוֹח יצירתוֹ של הפּוֹעל. יחידים נאבקים בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וגם משוּנוֹת להיאָחז בּקרקע. זה מבקש לוֹ את הקיוּם בּחמישה דוּנם בּרמת-גן וזה בּמשק-עֵזר כּלשהוּ. בּאוּ הקיבּוּצים ועל אפּם וחמתם של כּמה “מוּמחים”, וּמתוֹך שגיאוֹת וכשלוֹנוֹת שלהם עצמם פּתחוּ דרך למרחב: בּאוּ אנשי גבעת-השלוֹשה, שאִיחדוּ בּנין משק עם עבוֹדה שׂכירה בּחוּץ. עוֹד רבּים מאִתנוּ זוֹכרים את ההתנגדוּת והבּיטוּל לכך. אחר כּך בּאוּ קבוּצת-שילר וּפלוּגוֹת הקיבּוּץ המאוּחד. לדרבּן את מרץ העוֹבד, לרתוֹם את חסכוֹנוֹ הזעוּם, את כּוֹח שיתּוּפיוּתוֹ, ולעשׂוֹתם לחלק פיננסי וּממריץ המנצל את כּל ההזדמנוּיות להקמת משק עממי – לזה רמזוּ כּל ההתחלוֹת הללוּ.

ואז בּאה הפּעוּלה הארגוּנית של “העשׂרים פוּנט” (המיוּעדים להשתתפּת בּרכישת הקרקעוֹת על ידי הקרן הקימת), פּעוּלה שחידשה את תקות ההתישבוּת בּלב כּמה וכמה מאוֹת משפּחוֹת והכניסה אוֹתן לתוֹך מעגל המפעל הישוּבי, וּמאידך עוֹררה פּחדים ורוֹגז בּלב רבּים. עשׂרים פּונט הללוּ, שהמתישב מכניס נוֹסף לעבוֹדתוֹ וּלמאמציו הנפשיים, היוּ לסמל הירידה, לאוֹת הויתוּר שמוַתרים אצלנוּ על זכוּיוֹתיו המוּסריוֹת של האדם העוֹבד, לבשׂוֹרה רעה, כּי גם אצלנוּ מתחילים להסכּים להפלָיה לרעה בּיחס לחבר אשר לא הצליח לחסוֹך את מעט הכּסף הנמִבזה, אוֹ שלא זכה ליהנוֹת מ“משק-עזר”, כּפי שקוֹראים אצלנוּ בּאירוֹניה את העזרה הכּספּית מידי קרוֹבים בּחוּץ-לארץ.

אמת הדבר, לא חטאת אחת רבץ לפתח החידוּש הזה. ואף על פּי כן החוֹבה להוֹדוֹת כּי בּהגשמת הדבר ניצלנוּ הרבּה מן החטאת וניצלנוּ הרבּה את הטוֹב שבּוֹ. כּשנראה עתה את מפּת הקרקעוֹת שנרכּשה בּשביל הארגוּנים והקיבּוּצים, נראה כּי לא היתה הפליה לרע, כּי לא נפגעוּ עניני מחוּסרי האמצעים, כּי הקיבּוּצים לא קוּפּחוּ. והטוֹב שבּדבר – המרָצת הרכישוֹת הקרקעיוֹת, הבטחתן לעוֹבדים, ניצוּל כּספּי חסכוֹנוֹת ואפילוּ כּספּי קרוֹבים בּגוֹלה – נתגלה בּקנה-מידה הגוּן ואיפשר לנוּ עתה את מפעל-האלף. אנסח בּקצרה את החידוּשים העיקריים הנראים לי בּתכנית החדשה:

א) התישבוּת חקלאית נוֹספת על התקציב החקלאי הרגיל. בּמצב התקציב החקלאי שלנוּ כּיוֹם היה חזוֹן ההתישבוּת החדשה נדחה לעידן ועידנים. גם אם נגדיל את אחוּז החקלאוּת בּתקציב קרן-היסוֹד כּיוֹם – לא נרחיק לכת. הוּכּר איפוֹא למעשׂה שיש להקים התישבוּת חדשה בּכספים נוֹספים על התקציב.

ב) רכישת כּסף פּרטי וּפרטי-למחצה לצרכי ההתישבוּת העוֹבדת. אם רוֹצים אנוּ בּאמת בּהרחבת תחוּמי ההתישבוּת, כּי אָז עלינוּ למצוֹא כּספּי מלוה (לאוּמי אוֹ בּין-לאוּמי) וכספּי השקעה של חברוֹת וּפרטים. פּתית מעינוֹת חדשים אך מגבּירה את הכּוֹח המֵקֵר של הישנים. הרכּב המשתתפים בּמפעל החדש מעיד למדי, כּי רק על ידי יצירת צינוֹר חדש עלה הדבר להפנוֹת את אמצעיהם וּמאמציהם להתישבוּת עוֹבדת. המפעל קרוּי: “חברה להתישבוּת פּוֹעלים”. וּמטרתה בּרוּרה: ישוּבם של פּועלי המוֹשבוֹת. לא הצעוֹת סתמיוֹת מרחפוֹת בּאויר, אלא הצעה מסוּימת, בּקשר עם אִרגוּנים וקיבּוּצים מסוּימים, שהוּגשה מטעם המרכּז החקלאי. זהוּ איפוֹא נסיוֹן ראשוֹן בּדרך חדשה זוֹ של משיכת הרכוּש הפּרטי להשתתף, בּצוּרה משקית, בּיצירת ההתישבוּת העממית.

ג) שימוּש בּהכנסוֹת העבוֹדה השׂכירה לצרכי התישבוּת. הדבר אינוֹ טעוּן בּירוּר. בּימי הפּריחה הכּלכּלית בּבּניה העירוֹנית צעקנוּ ותבענוּ ולא ידענוּ לקיים את הדבר. דוקא בּמוֹשבה, עם תנאיה הקשים, נמצאה הדרך, ואם בּדוֹחק רב.

המטרה בּרוּרה איפוֹא. חלקוֹ המעשׂי של המתישב העוֹבד בּהגשמת המפעל וּביצירת ההוֹן אף הוּא בּרוּר למדי. טרם הוּברר בּאוֹפן מוּחלט, כּיצד תתנהל הפּעוּלה הישוּבית. כּאן יש מקוֹם להסבּרה רצינית ולעמידה תקיפה על העיקר, שההסתדרוּת כּבאת-כּוֹח המתישבים תקבּל את ההשפּעה המגיעה לה על הנהלת הענינים לבל יתנַוון הדבר לאיזה מין “אפּוֹטרוֹפּסוּת”.

השאלה השניה, שעליה טרם ניתנה התשוּבה הבּרוּרה: זכוּת הקבוּצה בּהתישבוּת זוֹ.

כּידוּע, ישנם בּין המשתתפים בּמפעל זה אנשים הרוֹאים לעצמם זכוּת להָצֵר את צעד הקבוּצה. בּשבילנוּ, אני מאמין כּי בּשביל כּוּלנוּ, אין כּאן מקוֹם לויתוּרים כּל-שהם. שיווּי הזכוּיוֹת של צוּרוֹת ההתישבוּת השוֹנוֹת הנהוּ כּלל גדוֹל בּחיי הסתדרוּתנוּ. מבּלעדיו ניטל חוֹפש ההגדרה העצמית מאת המתישב. בּשוּם קריטֶריוֹן אחר, מחוּץ לקריטֶריוֹן המשקי – וֶתק וכוֹשר העוֹבד – איננוּ יכוֹלים להכּיר. כּל זיזה משטח זה כּרוּכה בּדמוֹרַליזציה וּבהשפּלת העוֹבד. בּין המשתתפים יש גם שהכּירוּ בּצדקת עמדתנוּ, ואיני מפקפּק כּי עֶמדה אמיצה וּברוּרה מצד ההסתדרוּת תסיר מעלינוּ כּל התנקשוּיוֹת בּשטח זה. התנקשוּת זוֹ פּוֹגעת קשה גם בּעיקרי ההסכּם שעליו הוּשתתה הסוֹכנוּת המוּרחבת.

––––––––––––––––

כּשאני מתבּוֹנן להתחלוֹת הראשוֹנוֹת של מפעל-האלף מבּפנים, מתוֹך אָפני התגשמוּתוֹ וּמאמצי המתישבים, אני מוֹצא כּמה חידוּשי-לוָי, שאינם אלא אוֹתוֹת לטוֹבה בּמהלך התישבוּתנוּ. חברים נאמנים וצוֹפים למרחוֹק הרבּוּ לחשוֹש, ואוֹיבים כּבר שׂמחוּ לקראת טרף. אוּלם כּמה מן החששוֹת וּמן התקווֹת כּבר נתבּדוּ, נוֹכחנוּ כּי מפעל-האלף אינוֹ מרחיק משוּרוֹת המעמד, אלא מקָרב, אינוֹ מפוֹרר, אלא מלכּד את המחנה. אם מי שהיוּ חקלאים ונתרחקוּ בּתגרת המסיבּוֹת נאחזים עתה בּתקות ההתישבוּת וּמוֹצאים שוּב את עתידם בּכּפר, אם פּקידי ההסתדרוּת חדלים לראוֹת את עצמם כּפקידים נצחיים וּמַתוים לעצמם וּלילדיהם דרך לעבוֹדה גוּפנית, אם פּוֹעלים עירוֹניים בּעלי-מקצוֹע המיטיבים להשׂתכּר, מאַפשרים לעצמם וּלחבריהם החקלאים לעמוֹד יחד על הקרקע בּמאמצים שיתוּפיים – הרי כּל אלה הם תגים חדשים, חזיוֹנוֹת-לוָי חיוּניים בּמהלך התישבוּתנוּ. זה חוֹרג ממסגרת המסורֹת, אבל זה ממשיך את הקו העיקרי.

וּבינתים הוֹלך ונעשׂה מפעל ישוּבי-שיתוּפי עצוּם. ערכּוֹ של מפעל-האלף אינוֹ רק למעננוּ. אפשר שבּזה נפתח דרך עבוֹדה גם לחוּגים רחבים, אשר אינם אתנוּ כּיוֹם. לא צרי-עין אנוּ. אם דרך ההתישבוּת העממית העוֹבדת תיפָּתח גם לפני יוֹצאי “המעמד הבּינוֹני”, יהיה זה כּיבּוּש גדוֹל. עד עתה עשׂינוּ כּמה נסיוֹנוֹת לאַרגן חברים קרוֹבים לנוּ בּחוּץ-לארץ לשם התישבוּת (“אַחוה”, “חירוּת” בּאמריקה) ולא הצלחנוּ. עתה, אפשר, נמצא דרך לשתף בּמפעל ההתישבוּת את פּוֹעל העיר והכּפר, את העוֹבד בּארץ עם חברוֹ אשר עוֹדנוּ בּגוֹלה. והרי עוֹד צעד אחד לקראת המרחב.

אייר תר"צ.

¹

עם מלאוֹת ל“דבר” חמש שנים – יוֹם ארוֹך אחד של מאמץ קוֹלקטיבי, של עמל מפרך ומרנין – אפשר היינוּ זכּאים ל“שׂמחה של מצוה” שבּה נסַכּם, מתוֹך הכּרה עצמית, לא מתעַנֶוֶת ולא מתרברבת, את פּעלוֹ של “דבר”.

אך לא עת חג היא לנוּ. לא בּימוֹת-חג חל הפּעם יוֹמוֹ של “דבר”, אם כּי בּן-לוַאי הוּא לחג הבּיכּוּרים. לא יוֹם קַדש חג, כּי אם יוֹם קַדש משמר. כּי סגר עלינוּ המצוֹר. ה“שׂשׂוֹנוֹת הזעירים”, החמוּדים, של הפּרט ושל הקיבּוּץ, נטרפים עתה בּחרדה הגדוֹלה.

וּבשעה זוֹ, כּשכּל כּוֹחוֹת הנפש עד תוּמם נתוּנים-נתוּנים הם להרגשת המערכה הכּבדה, מוּל חזית האַלָמוּת, השׂטנה והנכלים; כּשהמפקדה הראשית של המחנה העוֹבד מצוּוה לאזוֹר את כּל כּוֹחה ואת כּל כּוֹח המחנה כּדי להכריע בּמערכה זוֹ, הרחוֹקה עוֹד מקִצה, יש צוֹרך שמקצה המחנה ועד קצהוּ תישָמע הקריאה החרישית:

עמדוּ איתן. אַל יֵרָתע המחנה. אַל תִרפּה היד. אַל ישָמט אנך-הבנין. אַל תסתַנְוֵר העין. היש המגוּבּש אשר לנוּ, הנפש אשר עשׂינוּ, כּוֹח היוֹצר אשר גילינוּ – חזקים הם מכּל אַלָמוּת, מכּל שׂטנה, מכּל נכלים. כּל תבוּסה חיצוֹנית בּת-חלוֹף היא, אם המחנה בּפנים לא יתמוֹטט. אַל מַיִט!

עוֹד יבוֹא לנוּ יוֹם חג.

סיון תר"צ, אחד בּיוּני 1930.

¹

(נאוּם בּירוּשלים)

בּשעה שהוֹפיע הרצל בּעוֹלם היהוּדי היוּ כּבר מפוּתחים פּחוֹת אוֹ יוֹתר כּמה וכמה אלמנטים של הציוֹנוּת המאוּחרת: המחשבה הלאוּמית, חיבּת-ציוֹן, היחס הרוֹמַנטי לאדמת ארץ-ישׂראל, השאיפה לחקלאוּת, השאיפה להקמת התרבּוּת העברית. החדש אשר הרצל נשׂאוֹ בּקרבּוֹ היה דבר-מה אחר לגמרי. הוּא הרים את הדגל הנוֹצץ, את הדגל האוּטוֹפּי כּמעט, שבּוֹ לא האמינוּ גם אנשים אשר שנים רבּוֹת נשׂאוּ וּמסרוּ את חייהם למען חיבּת-ציוֹן. הוּא הרים את הדגל של “קיבּוּץ גָלוּיוֹת”. הרצל ראה לא רק איזוֹ יהדוּת מוּפשטת, איזוֹ שכינה בּגלוּת. בּכוֹח מיוּחד, בּראִיה בּהירה ראה את אסוֹן העם המתבּוֹסס. והוּא ניגש אל אסוֹן העם משתי נקוּדוֹת: מבּחינת הרעב של האוּמה וּמבּחינת הכּבוֹד האנוֹשי של האוּמה. יוֹתר מאחרים הרגיש הוּא מה שהוּא קוֹרא “יוּדן-נאָט”, את מצוּקת ישׂראל, את העוֹני והדלוּת. והוּא גם ידע שאין שוּם פּתרוֹן ושוּם דרך של גאוּלה ממשית למצוּקת ישׂראל מאשר הדרך הזאת אשר קרא לה “מדינת היהוּדים”, ריכּוּז המוֹני יהוּדים והעברתם מן הגיטוֹ לחיים חדשים. וגם בּיחס לכבוֹד האוּמה הרי הוּא, התינוֹק שנשבּה לבין האוּמוֹת, האדם אשר לא ידע כּלל את כּאבי התרבּוּת שלנוּ, מתוֹך רגש-כּבוֹד של גאוֹן אנוֹשי הרגיש את ההשפּלה האנוֹשית הלאוּמית של כּבוֹד האדם.

לשני הדברים האלה חיפּשׂ פּתרוֹן. והוּא לא מצא אוֹתוֹ לא בּתנוּעת האַסימילַציה, ואף לא בּזרמים השוֹנים של הלאוּמיוּת העברית בּגוֹלה. אך בּפּתרוֹן שלוֹ, שנראָה כּל כּך משוּנה, כּל כּך אוּטוֹפּי, כּל כּך מחוּץ וּבניגוּד לשׂכל הישר, האמין.

והשאלה האחת, אשר לדעתי חייב לשאוֹל את עצמוֹ כּל ציוֹני בּכ' בּתמוּז, היא: המאמין אני בּתוֹרה המוּזרה הזאת – בּריכּוּז המוֹני היהוּדים בּארץ-ישׂראל? המאמין אני בּהגשמת קיבּוּץ גָלוּיוֹת? ואל נתבּייש ונוֹדה: טוֹבים וחכמים גדוֹלים לא האמינוּ. אוּלי רצוּ בּדבר, אבל לא האמינוּ, והויכּוּח הגדוֹל שהיה בּין הרצל ואחד-העם, בּתכנוֹ ההיסטוֹרי והאמיתי, לא היה של מזרח וּמערב, של יוֹתר רוּחניוּת וּפחוֹת רוּחניוּת, של תרבּוּת אוֹ חוֹסר-תרבּוּת, וגם לא בּשאלה של רוֹב וּמיעוּט. אלא – אחד-העם ראה את ארץ-ישׂראל כּמקלט לישוּב היהוּדי בּארץ-ישׂראל, שיגיע כּאן לעצמאוּת וּלחיי חירוּת; בּשביל הרצל היתה ארץ-ישׂראל מקלט לרוֹב העם העברי, לכל אלה בּיהדוּת אשר יהיה להם צוֹרך בּארץ-ישׂראל. וכאן, לדעתי, יש לראוֹת את הנקוּדה העיקרית, אשר בּה היתה שוֹנה הציוֹנוּת המדינית מכּל תנוּעוֹת הגאוּלה שהיוּ לפני הרצל.

לפני 35 שנים היה יהוּדי אחד משׂכּיל וּמלוּמד וּמפוּרסם מאד בּעוֹלם, בּן גילוֹ של הרצל, בּשנה אחת גדוֹל ממנוּ, והיה מפוּרסם בּטרם שהרצל נעשׂה לציוֹני, היה יוֹתר מפוּרסם ממנוּ, פּרוֹפסוֹר לפילוֹסוֹפיה בּאחת האוּניברסיטאוֹת בּאירוֹפּה, חיבּר ספרים רבּים – לוּדביג שטיין. ולוּדביג שטיין בּיקר בּארץ-ישׂראל כּיהוּדי אשר התענין בּשאלוֹת היהוּדיוֹת. על פּי השׂכּלתוֹ וחינוּכוֹ היה יוֹתר יהוּדי מהרצל. הוּא בּיקר את הערים בּארץ-ישׂראל ואת המוֹשבוֹת וּבא לידי מסקנה בּרוּרה שאין כּל טעם להתישבוּת היהוּדים בּארץ-ישׂראל. והנימוּק פּשוּט: הארץ דלה, בּארץ הזאת כּמעט שלא יצמח שוּם דבר. יש בּה רק כּרמים. והוּא עשׂה חשבּוֹן בּרוּר מאד: רק גפן-היין יכוֹלה להצליח בּאדמה זוֹ, עם הארץ מַדיר עצמוֹ מן היין, בּארץ אין שוּק ליין, ואין כּמעט תקוה שהיין הארץ-ישׂראלי יכבּוֹש את שוּקי העוֹלם. הוּא ראה את הנמל בּיפוֹ ועשׂה חשבּוֹן: בּמקוֹם שיש נמל עם סלעים אין תקוה להתפּתחוּת התעשׂיה והמסחר. הוּא ראה את המשטר התוּרכּי בּארץ וּבא לידי דעה שבּמשטר כּזה לא כּדאי להתחיל בּהתישבוּת. מוּטב להישאר אצל הצאר ניקוֹלאַי מאשר ליפּוֹל תחת עוּלוֹ של עבּד אל-חמיד. הוּא עשׂה הסתכּלוּיוֹת נכוֹנוֹת מאד כּשהן לעצמן והסיק את המסקנה, שרעיוֹן חיבּת-ציוֹן הוּא הבל וּרעוּת-רוּח. אמנם הרבּה מאד אַרגוּמנטים של אנטי-ציוֹנים מהזמן ההוּא נפלוּ בּינתים. אפילוּ עבּד אל-חמיד נפל, בּמקוֹם הנמל בּיפוֹ יבוֹא אוּלי נמל אחר, בּמקוֹם הגפן מתפּתחים כּמה ענפים אחרים בּחקלאוּת. וּבכל זאת אני מניח שפּרוֹפסוֹרים חשוּבים ואנשים המבינים בּשאלוֹת סוֹציוֹלוֹגיוֹת וּפּוֹליטיוֹת יגיעוּ גם כּיוֹם לידי מסקנה שבּא אליה לפני 35 שנה לוּדביג שטיין.

וכאן אוּלי נקוּדת-ההבדל הגדוֹלה בּין הראִיה של הרצל וּבין הראִיה של כּל האדם. הוּא ראה את המציאוּת הפּוֹליטית של העוֹלם לא כּמוֹ שהיא כּיוֹם, לא בּמצבה הסטַטי – הוּא ראה את הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּה. הוּא לא ראה את הארץ בּצוּרה של הפּרוֹבינציה העוֹתוֹמַנית הנידחת, כּי אם ראה את הכּוֹחוֹת הצפוּנים בּפּינה הזאת שעל שׂפת ים התיכוֹן. והוּא, אשר לא ראה ולא ידע את העם העברי, הרגיש את הכּוֹח הגדוֹל הצפוּן בּעם העברי; והראִיה הזאת, ראִיית העתיד הגדוֹל של הארץ, של העם העברי, של הפּוֹליטיקה העוֹלמית – העלתה אוֹתוֹ על פּני כּל הסלעים והמכשוֹלים של המציאוּת. בּזמן שהלך נרגז מאת עבּד אל-חמיד והכריז שבּא עד לקיר אטוּם – ידע הרצל כּי בּשעוֹן בּיד אפשר לדעת מתי יבוֹא יוֹמה האחרוֹן של המלוּכה העוֹתוֹמנית. הוּא ראה את מצוּקת ישׂראל כּכוֹח אשר מוּכרח לפרוֹץ לוֹ דרכים, וראה את ארץ-ישׂראל לגמרי בּאוֹר אחר מאשר ראוּ בּני דוֹרוֹ, ואוּלי בּאוֹר אחר מאשר ראינוּ אנחנוּ. עצם העוּבדה שהוּא שׂם לב לא רק לארץ-ישׂראל, כּי אם גם למקוֹם כּמוֹ אל-עריש², מקוֹם אשר אוּלי היהוּדים והעוֹלם לא ידעוּ את שמוֹ מקוֹדם, רצוּעת אדמה בּין ארץ-ישׂראל והסוּאֶץ, שם חלם את המחשבוֹת על המים ועל השקאת המדבּר – הדבר הזה פּוֹתח לנוּ פּתח קטן לתוֹך הלַבּוֹרטוֹריה הנפשית של הרצל, לתוֹך הראִיה הזאת. הוּא ראה את השחר העוֹלה על האנוֹשוּת, ראה את ראשית האוירוֹן, את שינוּי המרכּז הגיאוֹגרפי. הוּא ראה שכּל העוֹלם הזה על חוֹף ים התיכוֹן עתיד לשוּב לחיים וּלמלא תפקידים חשוּבים בּכּלכּלה האנוֹשית. והצירוּף הזה של החזוֹן האנוֹשי העברי, ראִיית סבל האוּמה והכּוֹחוֹת הכּמוּסים, יחד עם ראִיית השינוּיים בּסדרי העוֹלם, פּיתוּח הטכניקה והחיאַת הנשַמוֹת – כּל אלה נתנוּ להרצל את האפשרוּת לראוֹת את ארץ-ישׂראל רבּתי, בּערכּה הגדוֹל בּשביל העוֹלם, את ארץ-ישׂראל כּמקוֹם לקיבּוּץ גָלוּיוֹת. וּבמוּבן זה היה הרצל בּזמנוֹ בּוֹדד. וידוּע בּאיזוֹ מידה סבלה התנוּעה הגדוֹלה הזאת, אשר בּאה לחיים על ידוֹ, מכּפירוֹת וּמיאוּשים. כּל מכּה דיפּלוֹמַטית, אשר קיבּל הרצל בּזמנוֹ, הפכה להרבּה ציוֹנים למַשבּר חיים, ליציאה מן המחנה. אילוּ יכלה הציוֹנוּת עכשיו לרכּז מסביב לדגלה את כּל ההמוֹנים אשר בּתקוּפוֹת הנוֹער, בּרגעי ההתרוֹממוּת, היוּ בּתוֹך המחנה – אז היה מראה הציוֹנוּת אחר. האמת היא, כּי כּל מה שנעשׂה בּציוֹנוּת נעשׂה רק על ידי אוּדים מוּצלים מאש, על ידי חלקים קטנים, אשר נאחזוּ בּשלימוּת אוֹ רק בּמקצת בּחזוֹן הרצל.

הרצל הכריז על מדינת היהוּדים. הרצל לא נשאר נאמן לשם הזה. הוּא נשאר נאמן לתוֹכן הזה. וּמה היה תוֹכן הרעיוֹן של “מדינת היהוּדים” של הרצל? האם זהוּ התוֹכן, המסוֹרס לפעמים כּל כּך קרוֹבוֹת, של דקוֹרציה ממלכתית, של צעצוּעים ממלכתיים, של סימני-שׂרד, של קצינים, של צבא, של מחנוֹת? הרעיוֹן של ה“מדינה” ההֶרצלית, אשר בּגשתוֹ להכרזוֹת פּוֹליטיוֹת גדוֹלוֹת החליפוֹ הרצל בּ“מקלט בּטוּח”, היה רעיוֹן של המוֹנים יהוּדים גדוֹלים, העוֹבדים, חיים ויוֹצרים צוּרוֹת חיים ושלטוֹן. הרצל לא הציג את השאלה בּגָלוּי, אם ארץ-ישׂראל תהיה מדינה יהוּדית אוֹ רק פּרוֹבינציה תוּרכּית. לא זה עמד בּמרכּז. בּמרכּז הציוֹנוּת עמד היסוֹד הישוּבי הכּלכּלי. ואת ההגשמה של הישוּב הזה ראה הרצל בּאמצעים כּאלה, אשר לפניו לא ראוּ אוֹתם. אנחנוּ רגילים להעמיד את הרצל בּניגוּד לחיבּת-ציוֹן בּמוּבן זה שהרצל לא ידע להעריך את הפּעוּלה הקטנה, את הרכישה הקטנה של שעל אדמה, את ספינת העוֹלים הקטנה. אוּלם מי שקרא את “מדינת היהוּדים” ואת “אַלט-ניילאנד”, ראה שבּמרכּז הענינים של הגשמת הציוֹנוּת ראה הרצל את עבוֹדת הבּנין, את פּרוֹבּלימת הקרקע, את שאלוֹת העבוֹדה. הוּא ראה את הציוֹנוּת לא כּענין של קבוּצת אנשים, אשר יעבדוּ בּחשאי וישפּכוּ בּחיק הארץ את געגוּעיהם, אהבתם ועבוֹדתם, הוּא ראה את הציוֹנוּת כּשאלה בּין-לאוּמית המחייבת פּתרוֹנוֹת בּין-לאוּמיים, הזקוּקה ליצירת תנאים פּוֹליטיים להגשמתה. אבל אף רגע אחד לא חדל לראוֹת את ההגשמה בּעצם המפעל, לא בּיצירת תנאים למפעל, כּי אם בּעצם המפעל. גם זה אוּלי דבר שהבדיל בּין הרצל לקוֹדמיו. הוּא לקח את כּוּלנוּ בּציצית ראשנוּ והעמיד אוֹתנוּ בּפני ההכרח להגשים את הציוֹנוּת.

והנה עכשיו, אחרי שמצד אחד עברוּ עלינוּ שנים אשר פּתחוּ לנוּ אפקים רחבים, וּמצד שני בּאו אלינוּ שנים של ערפל גמוּר – עכשיו חייבים אנחנוּ להגיד בּעצמנוּ: אם נוּכל להתבּוֹנן למַה שנעשׂה בּארץ עד עכשיו, אם נוּכל להעריך את המציאוּת הציוֹנית לא מתוֹך השקפה של רגע, כּי אם מתוֹך השקפה של התנוּעה בּדינַמיוּת שלה – נכּיר כּי הנבוּאה של הרצל הוֹלכת וּמתגשמת. אני יוֹדע איך יכוֹלים להתקבּל עכשיו הדברים הללוּ, בּזמן שספינה יהוּדית אינה יכוֹלה לגשת לשערי הארץ, בּשעה שהחרב מוּנחת על הרחבת שטחינוּ הקרקעיים. וּבכל זאת נוּכל להגיע להכּרה בּרוּרה: החזוֹן של הרצל הוֹלך וּמתגשם, הוּא מוּכרח להתגשם. הדרך היא הרבּה יוֹתר ארוּכּה, ואוּלי הרבּה יוֹתר קשה מאשר ראה הרצל. וּלפיכך אנחנוּ רשאים לראוֹת את מה שעשׂינוּ עד עכשיו רק כּעבוֹדה לַבּוֹרטוֹרית, כּעבוֹדת הכשרה. את ערך הרַכּבת אי אפשר למדוֹד על פּי זמן מהלך הרכּבת הראשוֹנה, כּשם שאת ערך האוירוֹן ותפקידוֹ של האוירוֹן בּהיסטוֹריה האנוֹשית לא נמדוֹד לפי זה מה היה עם הצֶפֶּלין הראשוֹן. וּמבּחינה זוֹ עלינוּ לראוֹת מה הן הפּרוֹבּלימוֹת העיקריוֹת להגשמת הציוֹנוּת. לא מה הם המעשׂים להגשמת הציוֹנוּת, אלא מה הם האלמנטים ההכרחיים להגשמת הציוֹנוּת, מה השׂגנוּ בּמשך הזמן הזה וּמה רוֹמז לנוּ לשנים הבּאוֹת.

השאלה הראשוֹנה היא, אם עם ישׂראל מסוּגל ליַשב ארץ. רבּים מחבריו ומתלמידיו של הרצל עזבוּ את המערכה, ורבּים מאִתנוּ בּמיטב נעוּריהם התיאשוּ גם בּבוֹאם לארץ, מתוֹך הפּחד שעם ישׂראל איננוּ עם בּוֹנה. אמרוּ: יהוּדים יצלחוּ לַכּל, ללכת לאוּניברסיטאוֹת, להיוֹת למהנדסים, לרוֹפאים וכוּ', אבל לא ללכת לבנוֹת נשַמוֹת. והנה בּא העם הדווּי והכּוֹאב, עם האויר והבּטלן, וניגש לעבוֹדת-בּנין עצוּמה. כּשאנוּ רוֹאים עכשיו בּארץ את העבוֹדוֹת השוֹנוֹת, את מפעל רוּטנבּרג – האם איננוּ רוֹאים בּאלה אוֹתוֹ האֶלמנט אשר ממנוּ נבנה “אַלט-ניילאנד”? אין עדיין בּפּעוּלה הזאת אוֹתוֹ ההיקף הגדוֹל, אוּלם האֶלמנט היסוֹדי ישנוֹ. לאחר זה יבוֹא הדבר השני – הכּוֹח הדוֹחף את ישׂראל לחפּשׂ לוֹ דרך. בּמשך שנים מוּעטוֹת הספּקנוּ אנחנוּ לעבוֹר דרכים אשר לפנים עברוּ אוֹתן אוּלי בּמאוֹת שנים. היוּ רבוֹלוּציוֹת עוֹלמיוֹת, ארצוֹת השתחררוּ והשתעבּדוּ שוּב, כּבר זכתה היהדוּת לאֶמַנסיפּציה בּכמה ארצוֹת נחשלוֹת. נתקיימוּ כּמה נבוּאוֹת שניבּאוּ בּימי הרצל, שהנה יבוֹאוּ ימים ולא יהיה צוֹרך בּמדינת יהוּדים, היוֹת והאוּמוֹת תשתחררנה והיהוּדים יֵהָנוּ משיווּי-זכוּיוֹת. השׂיגוּ זאת בּרוּסיה, השׂיגוּ זאת לכאוֹרה גם בּפּוֹלין, אבל הכּוֹח הדוֹחף את היהדוּת לא רק לא הוּפחת – הדברים מרחיקים לכת. אמרנוּ לפנים, שכּל מהפּכה סוֹציאלית בּעוֹלם עד שהיא תביא את הגאוּלה לעוֹלם מוּכרחה היא לגלגל אוֹתנוּ בּתוֹך גלגליה – והנבוּאוֹת האלה הפכוּ עכשיו למציאוּת גלוּיה וּברוּרה בּכל העוֹלם. חשבנוּ שהאסוֹן הכּלכּלי של היהדוּת הוּא רק אסוֹן של היהדוּת המזרחית, של היוֹשבים בּתחוּם המוֹשב, היהדוּת בּלי זכוּיוֹת. והנה עברוּ שנים אחדוֹת, וּכרגע היהדוּת הגרמנית הוֹלכת ונחרבת גם בּמוּבן הכּלכּלי הפּשוּט, וּלפניה – הכרח של הגירה. וּמה נעשׂה עכשיו בּיהדוּת האמריקאית, שהיתה למגן וּלהצלה לנוּ בּמשך כּמה שנים? הרי מתבּלטים הכּוֹחוֹת המַמריצים, העוֹשׂים את הגשמת הציוֹנוּת לשאלה בּוֹערת, לא לדבר שבּמוֹתרוֹת, לא לדבר של משׂחק לאנשי-רוּח, שהכּל מחוּץ לזה אצלם מסוּדר, כּי אם לשאלה שלא תתן מנוֹח ליהוּדים וגם לא תתן מנוּחה לעוֹלם כּולוֹ.

אוּלם לא רק אלה הם הכּוֹחוֹת הפּנימיים הפּוֹעלים בּשטח זה, כּי אם יש גם כּוֹחוֹת אחרים. שאלוֹת העמים המדוּכּאים, שאלוֹת חוֹסר-העבוֹדה וההגירה הוֹלכוֹת ונהפּכוֹת לעינינוּ משאלוֹת מקוֹמיוֹת לשאלוֹת עוֹלמיוֹת. והן לא תִתֵנה מנוּחה, עד אשר ימצאוּ להן פּתרוֹן בּכוֹח גוֹרמים פּוֹליטיים עוֹלמיים.

אוּלם יש עוֹד שאלה אחת, העוֹמדת אוּלי כּרגע בּראשיתה, אבל היא בּלי שוּם ספק תעסיק את העוֹלם בּתקוּפה הקרוֹבה בּיוֹתר: יש בּאירוֹפּה עוֹדף של אוּכלוֹסין, יש חוֹסר-עבוֹדה, אשר אין בּכוֹחה של אירוֹפּה לפתוֹר אוֹתוֹ. הארצוֹת ששימשוּ עד עכשיו מקלט, ארצוֹת הציביליזציה החדשה בּיוֹתר, הוֹלכוֹת ונסגרוֹת, כּמעט כּבר נסגרוּ לגמרי. והעוֹלם יהיה מוּכרח מחר-מחרתים לגשת לאוֹתה הדרך, אשר אליה בּאנוּ אנוּ לאחר הרצל. העוֹלם יהיה מוּכרח ללכת ליַשב ארצוֹת נשַמוֹת, אוֹתן הארצוֹת של אסיה ואפריקה, הנתוּנוֹת כּיוֹם בּידי שלטוֹנוֹת של עמים שאינם יוֹדעים בּעצם לבנוֹת אוֹתן ואינם נוֹתנים לאחרים לעשׂוֹת זאת. וּבמקוֹם ההגירה הקוֹלוֹניאַלית של אירוֹפה בּמשך שנים רבּוֹת, ההגירה של מנצלים, המדכּאים את ילידי הארץ, יתחיל פּרוֹצס חדש של הגירת המוֹנים לעבוֹד, בּלי לנצל אחרים. וגוֹרלנוּ המר רצה שאֵת הדרך הזאת נפתח אנחנוּ.

וכאן, בּהכרח העוֹלמי הגדוֹל הזה, יֶשנה ערוּבּה חשוּבה מאד, שהמעשׂה אשר התחלנוּ לא יחָנק, שאי אפשר יהיה לסגוֹר בּעדוֹ את הדרך. בּמידה שהשאלה הזאת מתחילה להיוֹת לשאלה אנוֹשית גדוֹלה, בּמידה זוֹ הוֹלכים ונבראים גם כּוֹחוֹת ודעת-קהל עוֹלמית גדוֹלה, אשר יעזרוּ לפתוֹר את השאלוֹת היסוֹדיוֹת שלנוּ.

אנחנוּ חיים כּרגע בּאתמוֹספירה הדחוּקה והלחוּצה של רוֹב גדוֹל בּארץ, אשר איננוּ רוֹצה בּנוּ. ואינני רוֹצה כּרגע להיכּנס כּאן לניתוּח הרצוֹן ואי-הרצוֹן הזה. רחוֹק אני מאלה אשר מתוֹך חוּלשה, מתוֹך התבּטלוּת וּמַצפוּן בּלתי-שקט מוּכנים הם כּמעט לקבּל כּל עלילה וכל דיבּה כּמטבּע עוֹבר לסוֹחר. רוֹצה אני לעמוֹד על החזיוֹן הזה שהליכתנוּ לארץ יכוֹלה להתקבּל בּחוּגים פּרוֹגרסיביים וליבּרליים כּמוֹ הליכה לשעבּוּד, לנישוּל, לדחיקת רגלים של מישהוּ. אין עדוּת יוֹתר מוּבהקת מזוֹ לחוֹסר המחשבה העצמית בּכמה וכמה חוּגים של אינטליגנציה בּעוֹלם, לזיוּף מוּשׂגים וּלסירוּס מוּשׂגים. בּמשך מאוֹת שנים הלכוּ בּני אירוֹפּה לארצוֹת אפריקה ואסיה כּסוֹחרים וּמוֹכרים, כּמיסיוֹנרים, כּאנשי-צבא, כּמנצלים. אנחנוּ הננוּ העם הראשוֹן אשר הלך לאחת מהארצוֹת האלה מתוֹך שאמר לתוֹשביה: יש כּאן מרחב לכם ויש גם מרחב לנוּ. איננוּ מביאים לכם שוּם שעבּוּד ושוּם דיכּוּי, אנחנוּ מביאים שחרוּר לעצמנוּ וּמתוֹך כּך יבוֹא גם לכם השחרוּר. לא למענכם אנחנוּ הוֹלכים לארץ. אך מפעלנוּ הוּא כּזה שאין מישהוּ נדחק על ידוֹ. כּל הקוֹנטיננט הזה הנמצא על חוֹף הים התיכוֹן, אשר היה פּעם מרכּז התרבּוּת האנוֹשית, וגם מרכּז הכּלכּלה האנוֹשית, שהכיל פּעם אוּכלוֹסין עצוּמים, – לא יתכן שבּשעה של רעב וּמצוּקה בּעוֹלם ישאר קנין של האוּכלוֹסין המעטים והמדוּלדלים, היוֹשבים פּה ואינם מוֹצאים כּאן מחיה גם לעצמם. כּל הכּניסה שלנוּ אפשרית רק על ידי זה שאנחנוּ יוֹצרים מחיה חדשה.

וזה אוּלי ההבדל הגדוֹל בּין ההגירה היהוּדית לארץ-ישׂראל וּבין ההגירה לארצוֹת אחרוֹת. אם לכל מקוֹם בּעוֹלם הלכנוּ משוּם שחדרנוּ לסדקים של הכּלכּלה של עמים אחרים, הרי כּאן בּארץ ידענוּ בּרוּר שאנחנוּ מוּכרחים מהיוֹם הראשוֹן לבוֹאנוּ הנה לברוֹא כּלכּלה חדשה. והנה – הכפּלנוּ את האחוּז שלנוּ בּארץ, רכשנוּ לנוּ שטחי אדמה, שידוּע מה היה ערכּם לפני בּוֹאנוּ לארץ. הקימוֹנוּ משקים והנחנוּ גם את היסוֹד להתפּתחוּת הבּאה. אנחנוּ גילינוּ את יסוֹד המים בּארץ. אנחנוּ גילינוּ ענפי חקלאוּת שהם ענפים מוֹנוֹפּוֹליים. הגענוּ לידי כּך שזכינוּ לשמוֹע שבחים מפּי סימפּסוֹן, שהבּננה הארץ-ישׂראלית היא הראשוֹנה בּעוֹלם, שהדבש הארץ-ישׂראלי הוּא השני בּעוֹלם, שלענף גידוּל העוֹפוֹת יש סיכּוּיים רבּים – כּל הדברים האלה שלפני שנים מספּר לא היה להם יסוֹד בּארץ. וּמַהי, למשל, הכנסת גזעים חדשים לארץ, אשר לא ידעה מה זאת מַחלבה, מה זאת פּרה הנוֹתנת חלב. אלה הם מפעלים ממלכתיים, ממדרגה ראשוֹנה. רק בּהתפּתחוּתם מתבּרר הערך הכּלכּלי הגדוֹל שיש להם: הניצנים הראשוֹנים של התעשׂיה, הכנסת החשמל לארץ, גילוּי בּארוֹת וּמים בּמקוֹֹם שמקוֹדם לא היוּ. בּמשך קרוֹב לארבּעים שנה התבּוֹססה בּאר-טוֹביה בּעָניה ולא יכלה להגיע לאיזה קיוּם, ורק בּשנה האחרוֹנה, סמוּך למאוֹרעוֹת, גילינוּ שיש אוֹצרוֹת מים בּבאר-טוֹביה. עלינוּ לראוֹת את הפּרספּקטיבה להתישבוּת חדשה בּארץ ואת האפשרוּיוֹת הגדוֹלוֹת בּארץ, שאין להן מגלה מבּלעדינוּ. כּל מה שגילינוּ הם רק נסיוֹנוֹת קטנים הנוֹתנים לנוּ רק את נקוּדת-המוֹצא בּשביל העבוֹדוֹת הבּאוֹת.

מה שחשוּב לנוּ כּרגע, כּלְכל תנוּעה משחררת, הוּא – להכּיר בּזכוּתנוּ, בּצדקתנוּ, בּכוֹח היצירה שלנוּ. ואת הערך המוּסרי הזה, נדמה לי, יכוֹלים אנחנוּ לינוֹק כּל שעה וכל יוֹם מעבוֹדתנוּ. כּל מה שאנוּ עוֹשׂים – זוֹהי תנוּעה לנישוּל יתוּשים, לנישוּל שממה וּמדבּר. מה שאנוּ עוֹשׂים – זוֹהי המלחמה היוֹתר ציביליזַטוֹרית בּעוֹלם. המפעל שלנוּ הוּא מפעל היוֹצר אפשרוּיוֹת חדשוֹת של קיוּם, המקשר בּנין ארץ עם המאמצים היוֹתר מוֹדרניים של הטכניקה, של המצאוֹת, של פּיתוּח ענפים חדשים. הוּא יכוֹל לתת לנוּ אוֹתוֹ רגש הסיפּוּק ורגש הגאוֹן שהיוּ להרצל בּשעה שראה בּחזוֹן רוּחוֹ את אמצעי הכּיבּוּש ואמצעי היצירה, שבּהם יאָחז ישׂראל בּשוּבוֹ לאדמתוֹ. מחר-מחרתים נמצא בּקרבּנוּ את היכוֹלת גם על ידי יצירה וגם על ידי מלחמה – לשבּוֹר את הכּוֹחוֹת העוֹמדים על דרכּנוּ, ומפעלנוּ יפרוֹץ קדימה.

^{1 2}

אֶפנה בּדברי לא אל המשלחת, כּי אם אליכם, הנאספים כּאן. אין רצוֹני שנדבּר אליהם, כּי אם שנַדבּיר אוֹתם, כּלוֹמר, שנביא אוֹתם לדיבּוּר, בּעיקר שם, כּמוּבן. וּלפיכך אַל נשמיע להם ואַל נַראה להם, כּי נתן להם לראוֹת בּמוֹ עיניהם. יראוּ ויאמינוּ למראה עיניהם. גם היהוּדים הטוֹבים בּיוֹתר בּזמננוּּ הם חסרי אמוּנה. היאמינוּ בּניוּ-יוֹרק כּי בּלי חזנים ואמנים וּבלי פּרסוּם של כּמה שבוּעוֹת קוֹדם נתכּנס הנה, לבית-העם התל-אביבי, בּן רגע, בּאפס יד, קהל בּן אלפים רבּים, קהל צעיר, לשמוֹע לדברי נאוּמים “יבשים”? בּעוֹמק הלב עוֹד מאמינים רבּים כּי ארץ-ישׂראל הנָה יציר דמיוֹני של הציוֹנים. יראוּ ויוָכחוּ כּי ארץ-ישׂראל היא מציאוּת חיה.

אני מדבּר איפוֹא לעצמנוּ. הרגע בּן-חלוֹף הוּא. עוֹד שעה וּשעתים ונהיה מעבר למסיבּה. אך בּרגע זה מתרחש דבר-מה. מַשק כּנפי ההיסטוֹריה נישׂא על פּנינוּ. פּגישה זוֹ בּינינוּ וּבין חברי המשלחת היא פּגישה של שני נחלים היסטוֹריים: בּיל"וּ ו“עם עוֹלם”³. אכן, חמישים שנוֹת חיים וּמלחמה ציפּוּ לרגע הזה. ודאי שההיסטוֹריה אינה נעשׂית בּאסיפוֹת דוקא וּברגעי חג. טיפּין-טיפּין שלה הנוֹקבוֹת יש שהן סמוּיוֹת מן העין. אוּלם יש גם רגעי התגלוּת, רגעי סיכּוּם, שהדברים פוֹרצים ונראים לעֵין כּל.

לפני חמישים שנה התחיל הקרקע מתמוֹטט תחת הרגלים. רוּבּם עוֹד לא ידעוּ בּאוֹתה שעה את גוֹדל הקטסטרוֹפה. רבּים עוֹד לא חפצוּ להכּיר בּה גם זמן רב לאחר כּך. בּאוֹתוֹ זמן עוֹד ישבוּ יהוּדים שקטים בּעיירוֹתיהם, בּדלוּתם, על פּרנסוֹתיהם, מבּלי להרגיש מה צפוּי להם. הצעירים המשׂכּילים ציפּוּ לגאוּלה אשר תבוֹא מחוּקים חדשים, ממשטר פּרוֹגרסיבי, ממתן אֵמנסיפּציה. והנה נתגעש הקרקע. ואוֹתן העיירוֹת שבּהן ישבוּ אבוֹת וּבנים מדוֹר דוֹר התחילוּ פּוֹלטוֹת את בּניהן. התחילה הטלטלה היהוּדית הגדוֹלה. נמלטוּ מפּני המות, מפּני הצבא, מפּני הדלוּת, מפּני השוֹד. הפּליטים הסחוּפים והמדוּלדלים האלה, ללא תוֹרה ותרבּוּת, ללא רב וּמוֹרה, לא ידעוּ ודאי כּי עליהם הוּטל להניח יסוֹד לישוּב עברי עצוּם וכבּיר. הגל האנוֹשי הזה ניתן בּארץ החדשה לניצוּל ללא כּל הגנה, לחיי מרתף וּבתי-זיעה. יסוֹֹדוֹת התרבּוּת של העיירה הלכוּ ונשרוּ וּדמוּת האדם הלכה וניטשטשה. נתרחש נס, וּלאוֹתוֹ זרם הבּריחה הסטיכית נצטרף קילוּח דק של אנשים צעירים, אשר הכניס לתוֹך האַנדרלָמוּסיה הזאת אידיאה וארגוּן.

צעירים ורעננים, חוֹלמים ואמיצים. הם הבליעוּ את עצמם בּתוֹך המחנה, נשׂאוּ בּסבלוֹ, הלכוּ כּפוֹעלים לבתי-הזיעה, השתתפוּ בּיצירת קוֹמוּנוֹת חקלאיוֹת, קראוּ למלחמה, לשביתוֹת, לארגוּן מקצוֹעי, הטיפוּ השכּם והַטֵף, הקימוּ בּמוֹת, יצרוּ עתוֹנוּת וספרוּת. הם עוֹררוּ בּתוֹך המרתפים האפלים את הזיק האנוֹשי, עוֹררוּ את רגש הכּבוֹד, צמאוֹן לתרבּוּת, לשיפּוּר החיים. מהמוֹני אדם מִסכּנים ועלוּבים יצרוּ חברה, מעמד, תנוּעה. בּתוֹך השבטים והלַנדסמַנשפטים הרבּים של המהגרים הכניסוּ את היסוֹד המאַחד: העבוֹדה, הסוֹציאליזם.

ואם בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת, הָחֵל מימי קישינוֹב, מרגישה כּבר הציבּוּריוּת היהוּדית העוֹלמית כּי הישוּב היהוּדי בּאמריקה אינוֹ אבר מדוּלדל, כּי המוֹניו אינם רק חייטים פּליטי עיירה, ועסקניו אינם רק גבּאי בּית-כּנסת עם-הארצי – הרי קוֹמץ הסוֹציאליסטים היהוּדים בּאמריקה יש לוֹ בּזה יד ושם. זכוּתם גדוֹלה מלפני ההיסטוֹריה הישׂראלית.

וּמכּאן לחזיוֹן הטרגי המלַוה אוֹתנוּ בּמשך כּל חמישים השנים, הָחֵל מן הפּירוּד בּין בּיל“וּ ו”עם עוֹלם". כּשני מחנוֹת שוֹנים צוֹררים עמדנוּ שנים רבּוֹת. האינטליגנציה הסוֹציאליסטית, חניכת שאיפוֹת הטמיעה וההתרוֹססוּת, אשר בּתוֹך ההגירה דבקה בּהמוֹני עמה – שמרה על עצמה, בּקנאוּת דתית, מפּני רעיוֹן הגאוּלה הלאוּמית. המוֹני הפּוֹעלים הסתפּקוּ בּמלחמה הכּלכּלית אשר עמדה לפניהם וּבפסוּקי התוֹרה אשר קיבּלוּ מפּי מַדריכיהם. שנים רבּוֹת היוּ ארץ-ישׂראל, רעיוֹן התקוּמה, השׂפה העברית – “טריפה”.

רק בּוֹדדים, אמיצי מחשבה, יצאוּ מתוֹך המחיצוֹת הללוּ. “פּוֹעלי-ציוֹן” הראשוֹנים פּרצוּ את הגדר. נחמן סירקין, חיים ז’יטלוֹבסקי וחבריהם הוֹרוּ, הטיפוּ, נלחמוּ, אוּלם המוֹני הפּוֹעלים נשארוּ אטוּמים.

אך מה שלא עשׂה הויכּוּח – עשׂה המפעל הארץ-ישׂראלי. תנוּעת הפּוֹעלים הממשית בּארץ היא שכּבשה. האנשים פּתחוּ את שערי הלב ונכבּשוּ מרצוֹנם הטוֹב.

הכּיבּוּש המסוּדר והשיטתי הזה, שעליו חלמנוּ שנים רבּוֹת, החל עם היוָצר הסתדרוּת העוֹבדים. ממפעליה הראשוֹנים של ההסתדרוּת היתה המשלחת לאמריקה⁴, ליסוּד בּנק הפּוֹעלים. מה מעטים היוּ אלה שנענוּ לנוּ אז. מכּס פּיין העיז להוֹשיט לנוּ יד. ונענש. הוּא שילם בּיוֹקר על מלחמתוֹ זוֹ שפּתח בּה בּאש נעוּרים, בּהיוֹתוֹ עוֹמד על סף הזקנה. בּין הראשוֹנים שהרגשנוּ בּהם ידידים נאמנים היוּ יוֹסף שלוֹסבֶּרג⁵, שנבחר לקוֹנגרס העבוֹדה, ואברהם ליֶסין, המשוֹרר ותלמיד-חכם, מאבוֹת “הבּוּנד”, אשר הגה בּמשך שנים רבּוֹת את מחשבוֹתיו הלאוּמיוֹת וטיפּח בּירחוֹנוֹ את החיבּה לארץ, לספרוּת העברית ולמפעל החלוּצי. בּין אלה שהתחבּטוּ הרבּה ונאבקוּ הרבּה עם עצמם עד שנכבּשוּ על ידי הקסם של ארץ-ישׂראל היה אֵבּ. כּהן, אשר בּיקר בּארץ פּעמַים ואשר שירֵת את תנוּעתנוּ בּחוֹם לב, בּאַחוה וּבנאמנוּת. חשוּב איפוֹא שנכּיר גם בּימי ערפל, מה גדוֹל כּוֹחה הכּוֹבש של תנוּעתנוּ.

וסיכּוּם נפשי ראשוֹן של הכּיבּוּשים הללוּ הוּא דבר בּוֹא המשלחת. סיכּוּמים כּספּיים ואִרגוּניים כּבר ראינוּ. אוּלם מי שהיה סבוּר כּי מפעל המַגבּית הוּא ענין של טכניקה אִרגוּנית בּלבד – אינוֹ אלא טוֹעה. שליחת המשלחת מעידה על הצוֹרך הנפשי העמוֹק לראוֹת את הארץ ואת הפּעוּלה מקרוֹב.

אנוּ רגילים בּמשלחוֹת. אפשר לוֹמר, שׂבענוּ משלחוֹת. ולא רק משלחוֹת מבּני הגזע העליוֹן, השוֹפט רמים. גם משלחוֹת שלנוּ לא תמיד משׂבּיעוֹת אוֹתנוּ נחת. טעמנוּ טעם “מוּמחים”, היוֹדעים בּטרם צאתם כּי פּה בּארץ יוֹשבים בּטלנים, הרחוֹקים, כּמוּבן, מכּל “אֶפישֶנסי”, טעמנוּ טעם אפּוֹטרוֹפּסים, הבּאים הנה כּ“נוֹתנים”. וּבלי לזלזל בּשוּם אדם אשר איזה ניצוֹץ מקרקע נשמתוֹ מביא אוֹתוֹ הנה, יש לנוּ לעתים הרגשה: עיַפנוּ ל“אוֹלרייטניקים” הללוּ, הבּאים אלינוּ כּיצוּרים נעלים יוֹתר, המבּיטים עלינוּ מלמעלה למטה, הרוֹאים בּנוּ את ה“מקבּלים”, את הזקוּקים, בּלי שהם ירגישוּ את עצמם זקוּקים אלינוּ, מקבּלים משהוּ מאִתנוּ.

זכוּת היא לתנוּעת הפּוֹעלים, שהמשלחת שלה בּאה לא כּרֶביזוֹרים, לא כּמחַפּשׂי מוּמים, לא כּמדריכים וּמוֹרי נבוּכים. הם בּאים כּחברים מן השוּרה. לראוֹת וללמּוֹד.

בּשנים האחרוֹנוֹת עסקנוּ בּ“הרחבה”. מימי הרצל בּיקשנוּ את הרחבת התחוּמים. מעוֹלם לא ראינוּ את הארץ כּענין של הישוּב בּלבד. לעוֹלם לא נכּיר בּבית לאוּמי הסוֹגר את שעריו בּפני בּני הלאוֹם. וכל עוֹד ימָצאוּ יהוּדים בּגוֹלה נבקש את דרכי ההרחבה והעליה. והנה עתה לפנינוּ שני נסיוֹנוֹת של “הרחבה”. הסוֹכנוּת המוּרחבת ו“הסוֹכנוּת של ההסתדרוּת”. שתיהן עדיין בּראשיתן. מוּקדם להוֹציא כּל פּסק-דין. וגם לאחר האכזבוֹת שנחלנוּ אין להרפּוֹת. כּי ההרחבה הכרחית גם לבוֹני הארץ וגם ליהוּדים שבּדרך. מוּקדם לשפּוֹט.

אבל יש לציין כּי בּעוֹד שהבּרית עם אֵילי ההוֹן גילתה מימיה הראשוֹנים סימני השתלטוּת, אפּוֹטרוֹפּסוּת, חוֹסר אֵמוּן לכּוֹחוֹת העממיים, אמוּנה מוּפרזת בּמשטר פּקידוּתי – הרי עבוֹדת ההרחבה שלנוּ, שהתחילה בּמגבּית הגיוֶרקשאפטין וּמסתכּמת עתה בּקוֹנגרס העבוֹדה המתכּנס בּבּרלין⁶ – רחוֹקה היא מכּל מגמה להטיל מרוּת, לא בּכּלכּלה, לא בּתרבּוּת ולא בּפּוֹליטיקה. היא אינה מתיַמרת להַתווֹת את דרכי הבּניה מוַרשה וּמניוּ-יוֹרק.

היא מלאה אמוּנה בּאדם הנמצא בּחזית, בּחלוּץ, בּפּוֹעל. הכּרת האחוה והשויוֹן מלַוה אוֹתה.

אב תר"צ.

^{1 2}

ידיעוֹת-הסירוּגין המגיעוֹת מן הארץ אלי, השרוּי בּנכר בּשליחוּתה של הארץ, מספּרוֹת על ההתרגשוּת העמוּקה אשר תקפה את הישוּב למשמע עמדת “פּוֹעלי-ציוֹן”, והעיקר שליחי פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, בּבּחירוֹת בּוַייטשפּל. גליוֹנוֹת בּוֹדדים של העתוֹנוּת “הכּללית” שנזדמנוּ לידי אוֹמרים לי, כי יֶשנה נטיה להפוֹך את הענין ל“מכתב זינוֹביֶב²” בּשביל מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּבּחירוֹת לאסיפת הנבחרים. הוּברר, כּשמש בּצהרים, כּי אלה שליחי פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר אנשים תמימים וטוֹבי-לב היוּ כּמעט מוּכנים לראוֹתם כּציוֹנים גמוּרים, היכוֹלים לעמוֹד אפילוּ כּמעט בּשוּרה אחת עם ציוֹנים אמיתיים, חסרי הפּגימה המעמדית, כּי אלה הפכוּ בּן לילה ל“בּוּנדיסטים”, חסרי רגש כּבוֹד לאוּמי, לאנשים אשר גֶ’נטלמֶניוּתם לגבּי מקדוֹנלד קוֹדמת להרגשת הכּאב והעלבּוֹן היהוּדי. מילא, אם גזירה היא שבּגלל המַשבּר הפּוֹליטי וּבעֶטיה של ממשלת מקדוֹנלד, יפרוֹץ בּציוֹנוּת נחשוֹל חדש של משׂטמה לפּוֹעל וּלהסתדרוּתוֹ – נִשׂאֵהוּ, כּשם שנשׂאנוּ את הנחשוֹל בּימי המשבּר הכּלכּלי. גם אז היינוּ עדים לבני-לוָיה שהפך לבּם לשׂטוֹם אוֹתנוּ, ולחתוֹר, וּלחרחר וּלהתכּבּד בּקלוֹננוּ וּביסוּרינוּ. יחזוֹר חזיוֹן דוֹמה לכך גם בּשעה זוֹ של מרירוּת נוֹאשת ואָבדן דרך לרבּים. דוקא החלק המוּכן לעמוֹד בּכל תלאה נדוֹן בּכל שעת נסיוֹן לשמש מטרה לחִצים, לא רק לחִצי אוֹיב מחוּץ. נוֹסף להתקפה של פַּספילד וצֶ’נסלוֹר תבוֹא התקפת האִכּר, הציוֹני הצרוּף, האינטליגנט “המתפּכּח”.

כּך הוּא מנהגוֹ של עוֹלמנוּ, החוֹזר ועתיד, כּנראה, לחזוֹר עלינוּ תכוּפוֹת. ואין אני מתכּוון הפּעם לצאת נגדוֹ.

אוּלם אין לי כּל ספק, שמלבד כּל אלה המבקשים טרף והמשמשים טרף בּשעה טרוּפה, ישנם בּקרבּנוּ רבּים וּשלמים אשר נפגעוּ קשה מעמדתנוּ בּוַייטשפּל, אם מתוֹך ראיית העוּבדוֹת אחרת מאשר אנוּ ראינוּן כּאן ואם משוּם חשש לנימוּקים שהביאוּ אוֹתנוּ לידי עמדה זוֹ.

ענין וַייטשפּל נצטייר, כּנראה, בּארץ בּצוּרה זוֹ: ניגוּד בּין עניני המעמד וענין האוּמה. והכריע המעמד. מתוֹך הקפּדה על “כּשרוּת” מעמדית, מתוֹך חוֹסר אוֹמץ-לב לעמוֹד בּפני ה“מה יאמרוּ”, ואוּלי מתוֹך חוֹסר הרגשה של מה שעוֹללוּ לנוּ, הסכּימוּ שם בּוַייטשפּל להפקיר את כּבוֹד האוּמה וּכבוֹד הפּוֹעל בּארץ. ניתנה ליהוּדי וַייטשפּל ההזדמנוּת לעשׂוֹת נקמה בּממשלה הצוֹררת לנוּ, להכניס לפּרלמנט בּאוּת-כּוֹח יהוּדית-ציוֹנית אמיצה, וּ“פוֹעלי-ציוֹן” הם אשר פּרצוּ את החזית הלאוּמית ועשׂוּ פּלסתר את המלחמה בּ“ספר הלבן”³.

ציוּר זה הנהוּ מוּטעה משני צדדים עיקריים: הוּא איננוּ תוֹפס את הנימוּקים העיקריים שגרמוּ לעמדתנוּ, והוּא מחליף את המציאוּת הוַייטשפּלית (שאין בּה רוֹב יהוּדי כּלל, ושהמוּעמדים שלה אינם שליחי הציבּוּר היהוּדי, כּי אם שליחי מפלגוֹתיהם) בּמציאוּת דמיוֹנית.

לא היה כּאן שוּם ניגוּד בּין ציווּי סוֹציאליסטי וציווּי לאוּמי. שוּם מוּסר סוֹציאליסטי אינוֹ יכוֹל לפקד עלינוּ לתמוֹך בּממשלה, ולוּ גם ממשלת פּוֹעלים, אשר שאוֹל חָטאה לנוּ, לעמנוּ, לתנוּעת השחרוּר שלנוּ, לפּוֹעל העברי בּארץ ולהמוֹנים היהוּדים בּאשר הם. העמדה שלנוּ בּענין וַייטשפּל היתה פּרי שיקוּל-דעת ציוֹני מתוֹך חרדה ואחריוּת לגוֹרל תנוּעתנוּ.

השאלה העיקרית העוֹמדת לפנינוּ, ועוֹד תעמוֹד בּפּוֹליטיקה הציוֹנית, היא: האם הציוֹנוּת בּפּוֹליטיקה הבּריטית היא ענין של מפלגה, ואם אנחנוּ מעוּנינים לעשׂוֹת את הציוֹנוּת בּאנגליה לענין של מפלגה וּלנהל את המלחמה בּעד הציוֹנוּת על פּי קו מפלגתי.

קוֹדם כּל דברים כּהוָיתם.

היחס לציוֹנוּת בּאנגליה אינוֹ נקבּע לפי הקו המפלגתי. בּכל מפלגה יש קצת ידידים טוֹבים, הרבּה אדישים, קצת אוֹיבים. עמדה רשמית חיוּבית לגבּי הציוֹנוּת יש רק למפלגה אחת, למפלגת העבוֹדה. כּך הוּא המצב בּמפלגוֹת. וכיצד המצב בּשעה שהמפלגוֹת נמצאוֹת בּשלטוֹן? מה ההתאָמה בּין הסימפַּטיוֹת של גדוֹלי המפלגוֹת וּבין הצָרת צעדינוּ על ידי מַגשימי הפּוֹליטיקה של המפלגוֹת? מי קרע מעלינוּ את עבר-הירדן ויצר לנוּ בּכיה לדוֹרוֹת – האם לא ממשלת בּלפוּר, לוֹיד ג’וֹרג' וצ’רצ’יל⁴? מי עשק מאִתנוּ את קרקעוֹת הממשלה? מי זיכּה אוֹתנוּ בּספר הלבן, בּהכנעה ראשוֹנה מפּני פּוֹרעים, בּנעילת שערים ראשוֹנה? מי הוֹציא אוֹתנוּ מכּוֹחוֹת ההגנה של הארץ? על איזוֹ מפלגה נמנה צ’נסלוֹר? על איזוּ מפלגוֹת נמנה הרוֹב של ועדת-שאוּ? האם לא הצדיק צ’רצ’יל את הספר הלבן של פּספילד בּתכנוֹ בּשעה שגינה את צוּרתוֹ? האם לא הצדיק סמוּאל בּנאוּמוֹ “הציוֹני”⁵ בּבית-הנבחרים את עוֹשק זכוּתנוּ על קרקעוֹת הממשלה, ואת המוֹעצה המחוֹקקת הזאת, ונמנע בּהכּרה מלנגוֹע בּעבר-הירדן? (אגב, כּיצד התרשמוּ בּארץ מהפַּתוֹס של סמוּאל, הקוֹבל על הממשלה על שנכנעה מפּני פּוֹרעים?).

לא אֶמנה את כּל הדברים. אוּלם לעוֹלם לא נכּיר בּמציאוּתנוּ הפּוֹליטית, אם לא נעמוֹד על התהוֹם המפרידה בּין הרחשים הטוֹבים של המדינאים העילָאיים לבין הסד אשר בּוֹ אָנוּ נתוּנים זה שתים-עשׂרה שנים, ואם לא נכּיר שהספר הלבן של לוֹרד פּספילד⁶ איננוּ אלא חוּליה בּשרשרת אחת גדוֹלה ואיוּמה.

אני מקוה, שלא תראוּ בּדברַי כּוָנוֹת סניגוֹריה על ממשלת הפּוֹעלים. אני רחוֹק מזה בּתכלית הריחוּק. אוּלם אַל נעַוור בּמוֹ ידינוּ את עינינוּ. ראִיה זוֹ לא חדשה היא עמדי. הכּאב והקלוֹן רק חידדוּ אוֹתה. עוֹד בּימי סמוּאל ציינתי את הרֶז’ים שלוֹ כּהפיכת משטר המנדט למשטר קוֹלוֹניאַלי. והקנוּניוֹת על חשבּוֹננוּ התחילוּ מיוֹם מתן הכרזת בּלפוּר, אם לא קוֹדם לכך.

אנוּ עוֹמדים כּאן בּפני כּבשוֹנה של הפּוֹליטיקה הבּריטית לגבּינוּ, וּמגוּחך הוּא לתלוֹת את הקוֹלר בּמפלגה אחת, אוֹ לתלוֹת תקווֹת רציניוֹת בּחילוּפי משמרוֹת, וּלבקש מוֹצא בּנקמה מפלגתית. אוּלם, אפשר מעוּנינים אנוּ לעשׂוֹת את עניננוֹּ לענין מפלגה, לזַהוֹת את הציוֹנוּת עם איזוֹ מפלגה, וּלזהוֹת איזוֹ מפלגה עם אנטי-ציוֹנוּת?

אינני רוֹאה צוֹרך להוֹכיח את האַבּסוּרד שבּהשקפה זוֹ לגבּי כּל מפלגה שהיא, ועל אחת כּמה וכמה לגבּי אוֹתה המפלגה אשר בּה אנוּ קשוּרים קשרי גוֹרל ועתיד, ואשר בּטוֹבי אנשיה חיה ההכּרה על הצוֹרך לשחרר את הפּוֹליטיקה שלה ממאֵרתה הקוֹלוֹניאַלית. וגם בּשעה קשה זוֹ, האוּמנם נעריך את עמדת ידידינוּ הנאמנים בּמפלגת העבוֹדה, הכּוֹאבים את כּאבנוּ ואת חרפּתה, והנלחמים בּפְנים המפלגה בּממשלתם, פּחוֹת מאשר עמדת כּל אלה בּמפלגוֹת האחרוֹת, המצרפים יחד את ידידוּתם לרוַח המפלגתי? (גם ה“מוֹרנינג-פּוֹסט”, הצוֹרר, בּתעמוּלתוֹ למוּעמד השמרני, היה מנצל גם את האנטי-ציוֹנוּת של הלֵיבּוֹר והפּרוֹ-ציוֹנוּת של גינס).

מה שמוּתר לבוֹחר יהוּדי סתם, הרוֹאה בּבּחירוֹת ענין של “להכעיס” וּנקמה למקדוֹנלד וּלפּספילד, והשוֹפך בּזה את מרי זעמוֹ וּמגלה בּזה את זיקתוֹ לציוֹנוּת, אינוֹ הוֹלם תנוּעה ציוֹנית מדינית הדוֹאגת גם ליוֹם מחר, הרוֹצה לא בּאֶפֶקט של קנטוּר, כּי אם בּשינוּי המצב למעשׂה, בּלחץ שחיוּב עמוֹ, בּריכּוּז ידידים נאמנים, בּחינוּכם, בּהדרכתם.

הזאת היא שיטתנוּ הפּוֹליטית: להפּיל בּכל מחיר את ממשלת הפּוֹעלים מתוֹך הבּטחוֹן התמים כּי כּל ממשלה חדשה תקרע את הספר הלבן לגזרים וּתבַער את ממשלת צ’נסלוֹר מהארץ, והספר הלבן ישאר לדראוֹן עוֹלם לממשלת הפּוֹעלים (ולנוּ, כּמוּבן, לא יזיק יוֹתר), אוֹ חוֹבתנוּ היא לא לסמוֹך על שוּם נסים של ממשלוֹת חדשוֹת, כּי אם לאַמץ את כּל כּוֹחנוּ להביא ממשלה זוֹ דוקא, כּל עוֹד היא קיימת, לתיקוּן המעוּוָת האָיוֹם, אשר אין ערוֹך לתקלוֹת הצפוּנוֹת בּוֹ, לא רק מבּחינת הגזירוֹת המעשׂיוֹת, כּי אם מבּחינת כּתם-עוֹלם אשר הוּא בּא להמיט על תנוּעתנוּ?

על כּל פּנים אין לשבת על שני כּסאוֹת. אי אפשר לגוּף אחד שינַהל פּוֹליטיקה של חתירה תחת מפלגת הפּוֹעלים ויתבּע ממנה את נאמנוּתה ועזרתה. מפלגה פּוֹליטית (אם אין מאחריה אימפֶּריה וצבא) איננה יכוֹלה לנהל בּבת אחת שתי פּוֹליטיקוֹת. היינוּ צריכים איפוֹא להחליט מַהי דרכּנוּ. בּחרנוּ בּאחת. וּממנה נבעוּ המסקנוֹת.

כּלוּם אני צריך להוֹסיף למעשׂה, כּי עמדת “פּוֹעלי-ציוֹן” בּבּחירוֹת לא היה בּה לא “מַה-יפית” ולא טשטוּש המלחמה בּספר הלבן, כּי אם המרָצה והפעלה וּמלחמה ממש? כּשנקרא המיטינג בּוייטשפּל היתה הכּוָנה בּרוּרה: הכרזה על בּחירוֹת מתוֹך מלחמה בּספר הלבן. והחכמים שגרמוּ לוֹ לסְנֶל שירד מעל הבּמה בּלי שיאמר את דבריו⁷ – נלחמוּ לציוֹנוּת על פּי דרכּם הם. ורוֹצה אני שהחברים לא יחשדוּ בּנוּ בּתמימוּת יתירה. יוֹדעים אנחנוּ להבחין בּין הבטחוֹת של בּחירוֹת לנאמנוּת אמיתית. ואני אוֹמר לכם: סנֶל, שהפקיר את עמדתוֹ הציבּוּרית למעננוּ, כּוֹאב את כּאבנוּ, מרגיש את האחריוּּת, ולוֹמד אפילוּ לראוֹת את שאלתנוּ בּכל גדלה. ולא רק הוּא. בּישיבה שהיתה לנוּ אתמוֹל – לא תחת לחץ הבּחירוֹת – עם קבוּצת הנאמנים שבּמפלגת העבוֹדה, ראינוּ כי מסירוּתם רבּה וכנה, אם כּי הם חסרי-אוֹנים בּפני כּוֹח השלטוֹן. טיכּסנוּ עצוֹת.

היה את לבּי להוֹסיף מלים אחדוֹת בּשאלוֹת “אֵמוּן”, להזהיר את החברים מאוֹתוֹ הלָך-הרוּח השוֹלט בּעוֹלם הציוֹני, הרוֹאה בּשליחים רק את האוֹבּיֶֶֶקט להטיל חשדוֹת ולתלוֹת קוֹלרים. לא הייתי רוֹצה לראוֹת מוּסר ציבּוּרי כּזה משׂתרר אצלנוּ. אינני דוֹרש אֵמוּן בּלי כּל תנאי, כּל הַמרָצה וכל דִרבּוּן הבוּ לנוּ, אוּלם אין טעם לאבדן אמוּן בּמרחק-מה וּבמשך שבוּעוֹת אחדים.

כּסליו תרצ"א.

¹

(נאוּם בּבית-העם, בּתל-אביב)

אפשר רשאי אני לוַתר הפּעם על מסירת דין-וחשבּוֹן. בּמשך ימי שהוּתי בּלוֹנדוֹן היוּ אנשים טוֹבים, החרדים לגאוּלתכם, מפרנסים אתכם יוֹם יוֹם בּאינפוֹרמַציה וּבטלגרמוֹת “מיוּחדוֹת” על בּגידוֹתי ותעלוּלי. גם בּרגע זה הוּגשה אלי פּיסת-נייר נדפּסת, הפּוֹנה “אל ציבּוּר החלוּצים”, כּוּלה שוֹפעת אהבה וּמתק-לשוֹן. בּה קראתי: “עכשיו אתה יוֹדע כּבר לשם מה יוֹשבים הבֶּרל כַּצנֶלסוֹנים שלך בּלוֹנדוֹן”. ושמא אין עוֹד ציבּוּר החלוּצים יוֹדע, הרי הכּוֹתבים טוֹרחים וּמפרשים לוֹ: מתוֹך תאוה “לערוֹך נסיעוֹת על חשבּוֹנך מקצה העוֹלם ועד קצהוּ” וּכדי “להסב על שוּלחן אחד יחד עם הלוֹרד פּספילד על מנת לחתוֹם על הספר הלבן ולכרוֹת קבר לציוֹנוּת”.

ציינתי זאת לא לשם ויכּוּח על השאלה הפּוֹליטית. ליוֹצרי הספרוּת הזאת בּרוּר, כּמוּבן, שנשׂיאם הם², בּעלוֹתוֹ מחר-מחרתים על כּס המלוּכה, לא ישפּיל את עצמוֹ כּדי ישיבה אל שוּלחן אחד עם הממשלה הרְשָעָה, אלא יגיש אוּלטימַטוּם בּן כ"ד שעוֹת. ציינתי זאת כּעדוּת על סגנוֹן החיים ההוֹלך וּמשתּלט בּארץ בּשעה זוֹ. סגנוֹן זה איננוּ מקוֹרי בּיוֹתר. חוּצוֹת בּרלין וּמינכן וּוינה הקדימּוּ בּזה את ירוּשלים. זהוּ סגנוֹן חיים “פּיוּטי” וּמלא רגש פּטריוֹטי כּבּיר. יד חרוּצים שוֹתלת אוֹתוֹ, מתוֹך השקפה ממלכתית רחבה וּמתוֹך להט קנאוּת למוֹלדת העברית, גם בּמוֹלדתנוּ. אלא שבּסגנוֹן זה אין בּוֹנים מוֹלדת. זהוּּ הסגנוֹן שבּוֹ מחריבים מוֹלדת, גם את המוֹלדת הקיימת.

וּלעצם ההסתכּלוּת בּמצבנוּ הפּוֹליטי. מבין אני לנפש האדם מן הישוּב המצַפּה לשמוֹע מאִתנוּ, ולוּ רק רמז לאיזוֹ ישוּעה ונחמה. אוֹדה. בּשׂוֹרוֹת כּאלה אין בּפי. מבּחינת הקלה מהיוֹם למחר טרם הוּשׂג דבר-מה, ואין לי כּל ערוּבּה שהקלה זוֹ תוּשׂג מחר. מבּחינת התוֹצאוֹת הפּוֹליטיוֹת הממשיוֹת – אשר להן אנוּ מצפּים – נמצאים ענינינוּ כּל הימים האלה על כּף המאזנים, אשר משקלוֹת ואבני-מעמסה שוֹנים נזרקים עליהם מפּעם לפעם, ואין אִתנוּ נביא אוֹ חכם אשר יֵדע מַה הכּף שתכריע בּימים הקרוֹבים וּמה הרגע הקרוֹב בּוֹ תוּכרע הכּף. יש אנשים אשר להם בּרוּר הדבר בּתכלית. להם אין כּל המערכה הפּוֹליטית הדווּיה שלנוּ אלא ענין של נאמנוּת אוֹ חריצוּת אישית. כּאן – הבּוֹגדים והכּוֹשלים, שם – הנאמנים והחרוּצים. כּל עוֹד יוֹשבים אלה על כּס השלטוֹן – אין תקוה להצלחה. כּשיבוֹאוּ האחרים – ישתנוּ פּני הדברים. לתפיסה זוֹ ניתן בּיטוּי קלַסי בּמימרה של ז’בּוֹטינסקי. הציוֹנוּת היא פּרוֹצס. לא פּרוֹצס היסטוֹרי, חלילה. פּרוֹצס משפּטי. רוֹצה אתה לזכּוֹת בּוֹ – קנה לך סניגוֹר טוֹב. נפלת בּידי סניגוֹר רע – ורע לך. אמנם, לפני זמן מוּעט ניהלנוּ פּרוֹצס אחד, בּפני ועדת שאוּ, פּינה קטנה מן הפּרוֹצס הגדוֹל שלנוּ, ושׂכרנוּ לנוּ סניגוֹר ממש³, מגדוֹלי הסניגוֹרים, ויוֹם יוֹם נהנה כּל יהוּדי מחריפוּת שכלוֹ וּמחכמת איסטרטגייתוֹ, ואף על פּי כן לא נחלנוּ נצחוֹן בפּּרוֹצס קטן זה. אכן, יש גוֹרמים אחרים “לזכיה בּפּרוֹצס” מסניגוֹריה טוֹבה. “לא דבר שׂפתים, עצה וּגבוּרה למלחמה”.

נתבּוֹנן רגע קט, כּיצד התנהל ה“פּרוֹצס” שלנוּ בּמשך שתים-עשׂרה השנים האחרוֹנוֹת, שנוֹת וייצמן (אני מניח, כּי יש לי רשוּת-מה לדבּר על זה בּחוֹפש-מה. היוּ ימים שבּציוֹנוּת לא העיז איש עדיין לנגוֹע בּמי שהביא את הצהרת בּלפוּר. ז’בּוֹטינסקי, ראש האוֹפּוֹזיציה כּיוֹם, אך זה עוֹד ישב בּועד הצירים בּארץ ודרש לוֹ מקוֹם בּקבּינט של וייצמן בּלוֹנדוֹן. וּבאוֹתם הימים העזתי אני לערער קשוֹת על וייצמן וּמשטרוֹ. אך לא יֵחד כּבוֹדי בּקהל אלה החוֹגרים עוֹז לבעוֹט בּעיטת חמוֹר בּמנהיג המתפטר).

האם כּשרוֹנוֹת וּקסמים חסרוּ לוֹ לוייצמן? מי שהשׂיג בּזמנוֹ את הצהרת בּלפוּר, את החלטת סן-רימוֹ, מי שידע גם בּהתפּטרוּתוֹ להטיל סערה פּוֹליטית⁴ וללחוֹץ את הממשלה אל הקיר, מי שהצליח בּסיטוּאַציה כּה קשה לרכּז כּוֹחוֹת כּה כּבּירים לעזרתנוּ, לביים כּכה את הויכּוּח בּפּרלמנט (אף על פּי שסוּפּרסקי הוּא “היוֹדע וָעֵד” כּי כּל אלה הדברים נעשׂים מאליהם) – חזקה עליו שהנהוּ שׂר-חיצוֹן לא מחוּסר-כּשרוֹן. מדוּע איפוֹא עמידתנוּ הפּוֹליטית היא כּבעיר נצוּרה? האם רק מפּאת חוֹסר כּשרוֹנוֹ של וייצמן?

בּיוֹקר רב שילמה התנוּעה הציוֹנית בּעד כּל מיני השלָיוֹת פּוֹליטיוֹת, שהציגוּ לפנינוּ את המציאוּת הפּוֹליטית לא כּמוֹת שהיא, אלא כּמוֹ שהיה רצוּי לנוּ לראוֹתה. וּבחלקה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית מיוֹם היוָסדה עלה לקרוֹע בּלי רחם את קוּרי ההשלָיה. נאלצנוּ להילחם בּ“יוֹרשי הרצל” הנַנסיים, בּיוֹרשיו האוּגַנדיסטיים שפּרשוּ אל מחוּץ למחנה וּביוֹרשיו ה“פּוֹליטיים”-העֲקָרים שבּפְנים המחנה. שנים על שנים שקדנוּ ללַמד – ולא רק בּדברים כּי אם גם בּמעשׂים – שפּוֹליטיקה איננה משׂחק דיפּלוֹמַטי והעמדת פּנים דיפּלוֹמַטיים, אלא יצירת כּוֹח ממשי. וּמדי פּעם כּשמתגלה לעין כּל כּי גוֹרמי החוּץ אינם לטוֹבתנוּ, כּשההשלָיוֹת הפּוֹליטיוֹת התמימוֹת מתנדפוֹת בּאכזריוּת, שׂוּמה עלינוּ שוּב לחנך את עצמנוּ ואת התנוּעה כּוּלה להחזקת מעמד, לעמידה בּמצוֹר.

הבּעל-בּית הציוֹני והעתוֹנוּת “המדריכה” אוֹתוֹ רוֹאה את ההיסטוֹריה הציוֹנית בּשנים האחרוֹנוֹת בּאוֹר פּשוּט וּבהיר: היוּ חסידי אוּמוֹת העוֹלם שרצוּ בּטוֹבתנוּ, שבּאוּ ותיקנוּ את קלקלת הדוֹרוֹת, והם שנתנוּ לנוּ את הצהרת בּלפוּר, מדינה יהוּדית ונציב יהוּדי, והם המוּכנים גם עתה לעמוֹד לימיננוּ. והנה הגיעה לשלטוֹן מפלגה רעה, אשר לא ידעה את יוֹסף, ואִיתרע מזלנוּ. תפיסה קלה ונוֹחה. מה טוֹב וּמה נעים לתלוֹת את רוֹע עמדתנוּ הפּוֹליטית בּמנהיגים בּני-חלוֹף, בּממשלה ארעית, בּמפלגה נחוּתת-דרגה. למה להעמיק שאלה ולחקוֹר: על איזוּ מפלגוֹת נמנוּ שאוּ, בּטרטוֹן וּמוֹריס שבּועדת שאוּ, צ’נסלוֹר וסימפּסוֹן⁵, סיר ג’וֹן קמפּבּל (המשמש עתה בּתפקיד היוֹעץ הכּלכּלי למשׂרד המוֹשבוֹת), לוֹרד לוֹיד⁶ – מעמוּדי הפּוֹליטיקה של אנגליה בּמזרח? מי זה יטרח ויקרא בּעין בּוֹחנת בּמאמרוֹ של צ’רצ’יל וּבנאוּמוֹ של אֶמרי, וירצה להבין בּמה הם מחוּלקים עם פּספילד? מי זה יצא וישאל: מי וָמי קרע מאִתנוּ את עבר-הירדן, אם ממשלת אוֹיבים אוֹ ממשלת אוֹהבים, בּימי בּלפוּר, צ’רצ’יל וסמוּאל!

היוּ ימים שראינוּ את מקוֹר הרע בּאלנבּי, בּבּוֹלס וּבחבריהם, בּשלטוֹן הצבאי. אחר כּך היוּ מדבּרים על התהוֹם שבּין העמק וההר, בּין ירוּשלים ולוֹנדוֹן, בּין משׂרד המוֹשבוֹת והממשלה. כּאילוּ אין כּלל אידיאה פּוֹליטית שוֹלטת, כּאילוּ אין הוֹראוֹת מלַווֹת את הנציבים והפּקידים והחוֹקרים, כּאילוּ אין שוּם “שלשלת-קבּלה” בּין שלטוֹן לשלטוֹן, וכל מיניסטריוֹן חדש וכל נציב חדש מתחיל מאָלף.

לא חפצנו להבין וּלהכּיר שישנם גוֹרמים פּוֹליטיים מסוּימים, שהם הם המצֵרים את צעדינוּ, וּבראוֹתנוּ אוֹתם כּמוֹת שהם, עלינוּ למרוֹת מציאוּתם לחתוֹר אל מטרתנוּ.

כּאן היתה הנקוּדה העיקרית המשוּתפת לנוּ עם וייצמן, כּשם שהיא משוּתפת לנוּ עם אוּסישקין ועם רוּפּין (עם כּל המפריד בּינינוּ): להיוֹת ל“יש” בּארץ, בּכל התנאים. וּבכוֹח היוֹתנוּ ל“יש” – נשנה גם את המציאוּת הפּוֹליטית. כּאן הקו המפריד בּינינוּ וּבין חלקים רחבים בּציוֹנוּת, חסרי כּל חוּש לכוֹח של ממש וליצירה של ממש, אשר בּילוּ את שתים-עשׂרה השנים שניתנוּ לנוּ בפּוֹליטיקה של סרָק.

עתה בּאים ואוֹמרים אל היהוּדי ה“פּשוּט”, אל “החלוּץ”, אל החבר מהשוּרה: ראֵה נא גם ראה. אלה “שלטוּ”, אלה אִימצוּ את ידי המנהיג, אלה יצרוּ את הקרנוֹת, אלה נשׂאוּ בּאחריוּת. והמצב בּרע הוּא. הם איפוֹא האשמים, הפּוֹשעים, הבּוֹגדים.

וּבשעה זוֹ מעיז אני לוֹמר: היסוּרים שניתכוּ עלינוּ בּאוּ עלינוּ בּגלל שלא הצלחנוּ לרפּא את התנוּעה הציוֹנית מן הריקניוּת הפּוֹליטית, מהמשיחיוּת הכּוֹזבת, המתימרת להשׂיג הכּל בּאפס יד וּבשוֹפרוֹת וּבקוֹל תרוּעה. אילוּ הצלחנוּ להכניס בּלב התנוּעה הציוֹנית כּוּלה את השגעוֹן הקדוֹש ל“קטנוֹת”, לכל סרטיפיקט, לכל דוּנם, לכל יחידה משקית, היינוּ עוֹמדים כּיוֹם גם בּמצב פּוֹליטי אחר. והמלחמה הקשה והכּבדה הזאת בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית על כּיבּוּשים ממשיים בּניגוּד לנצחוֹנוֹת הבל וריק התנהלה מן הימים הראשוֹנים. כּשעמדוּ בּארץ 8000 חיילים בּני הגדוּדים העברים ואנוּ נלחמנוּ על הישָארוּתם בּארץ וּבעבוֹדה, ושׂרפנוּ את עצמנוּ בּמלחמה הקטנה והנוֹאשת הזאת, היה מר ז’בּוֹטינסקי, “אבי” הגדוּדים העברים, אוֹמר: ילכוּ להם. אין דבר. יבוֹאוּ אחרים בּמקוֹמם. וּמתוֹך תפיסה פּוֹליטית עמוּקה וּרחבה זוֹ הוּבאוּ אלפי בּחוּרים מתנדבים ליציאה מן הארץ בּמפּח-נפש. מתוֹך התפיסה הקטנה והצרה שלנוּ נלחמנוּ על כּל נפש ונפש שתישאר בּארץ. מתוֹך תפיסה זוֹ נוֹצר העמק, נתחדש כּיבוּש העבוֹדה, נגאלוּ מפרץ חיפה ועמק חוארת.

ודוקא בּימים אלה נוֹכחנוּ לראוֹת, מה משקלן הפּוֹליטי של “הקטנוֹת” שלנוּ, לעוּמת הגדוֹלוֹת של האחרים. החזית שכּנגדנוּ היא ארוּכּה למדי: לוֹנדוֹן, הארצוֹת השכנוֹת, רוֹמא, מוֹסקבה, חלקים מסוּימים בּגוֹלה היהוּדית. ואנוּ עוֹמדים בּפני כּל אלה. אנוּ מחזיקים מעמד. מדינה גדוֹלה נאלצת לטפּל בּנוּ. בּשער הפּרלמנט הבּריטי מדבּרים עלינוּ כּעל אוּמה קוֹלוֹניזטוֹרית. מדינאים ידידים מדבּרים עלינוּ בּהערצה. אוֹיבים מדבּרים עלינוּ כּעל כּוֹח. מדוּע? האם בּגלל עיניה היפוֹת של המפלגה הרביזיוֹניסטית? האם בּגלל הלשוֹן המדבּרת גדוֹלוֹת של האבּירים מאחוֹרי הכּירַיִם? לא. הדבר האחד אשר עשׂה אוֹתנוּ ל“יש” פּוֹליטי, המעוֹרר כּבוֹד והוֹקרה והתחשבוּת כּעִם כּוֹח ממשי, הוּא: יצירתנוּ בּארץ, מאמצינוּ החלוּציים.

יצירתנוּ זוֹ היא היא שנתנה לנוּ גם את ידידינוּ הנאמנים בּתנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. עכשיו, כּשממשלת מקדוֹנלד, שנמצאה שבוּיה בּמסוֹרת הפּוֹליטיקה הבּריטית, בּגדה בּנוּ, אין זה ודאי מן הנאה להטעים שעוֹד יש לנוּ ידידים שוֹמרי אמוּנים. אלה אשר רוֹממוּת הציוֹנוּת המדינית בּגרוֹנם נוֹהגים עתה לחָרף שבע בּיוֹם את מערכוֹת “אֱדוֹם” ו“ישמעאל” – סגוּלה בּדוּקה לכיבּוּשים מדיניים. וכל המרבּה לחרף את האינטרנציוֹנל הסוֹציאליסטי שבּגד בּנוּ – הרי זה משוּבּח. אוּלם כּדאי לזכּוֹר שלפני שנים מספּר לא היתה לאידיאה הציוֹנית כּל דריסת רגל בּעוֹלם הסוֹציאליסטי. כּל השערים היוּ נעוּלים בּעדנוּ. מאז ועד היוֹם נשתנה דבר-מה, אם כּי לא הכּל. ואם כּיוֹם הזה מתכּנסים בּבּריסל מטוֹבי האנשים בּאינטרנציוֹנל הסוֹציאליסטי, חברי הועד למען ארץ-ישׂראל העוֹבדת, ותוֹבעים את עלבּוֹננוּ מממשלת מקדוֹנלד – אל יהי הדבר הזה קל בּעינינוּ. בּשביל וַנדרוֶלדה וּבּלוּם אין ממשלת מקדוֹנלד רק ממּשלת חברים למפלגה בּלבד, הם אינם מתכּבּדים בּקלוֹנה. אוּלם הם גם יוֹדעים כּי בּפני נחשוֹל הפאשיזם וההיטלריזם, בּפני סכּנת מלחמת-עוֹלם חדשה העלוּלה לפרוֹץ כּל יוֹם – עוֹמדת ממשלת מקדוֹנלד. ולא קל להם בּמשהוּ להכבּיד עליה. ואף על פּי כן ראוּ לעצמם חוֹבה להשמיע קוֹלם. אין לזלזל כּלל וּכלל בּחברינוּ הנאמנים שבּאנגליה, המתפּרצים כּנגד הממשלה שלהם, מרבּים לעצמם אוֹיבים, אינם נרתעים מהעמיד בּסכּנה את עמדתם הפּוֹליטית, והכּל – מתוֹך הרגשת אחריוּת עמוּקה, אחריוּת של סוֹציאליסטים בּין-לאוּמיים, לגוֹרל עמנוּ. ודאי אין בּכל זה כּדי לרפּא את פּצעינו. ואין הדברים נאמרים כּדי להשקיט את חרדתנוּ אוֹ להסתמך על כּתפי ידידים מן החוּץ. אוּלם מה עלוּבה אוֹתה מדיניוּת, אשר בּגוֹדל לבּה וּבעוֹצם כּוֹחה היא מזלזלת בּגילוּיים כּאלה של ידידוּת ונאמנוּת. וידידות זו של וַנדרולדה, של סנל, של וג’בוּד⁷, של בּריילספוֹרד⁸, האם היתה נרכּשת בּכוֹח הציוֹנוּת העקָרה, הנבוּבה, הריאַקציוֹנית, הקוֹראת לעצמה “פּוֹליטית”?

אִם בּמשך תקוּפה זוֹ היתה תנוּעה בּתוֹך הציוֹנוּת שפּעלה מתוֹך אינסטינקטים פּוֹליטיים עמוּקים – היתה זו תנוּעת העבוֹדה.

תל-חי וחוּלדה, נהלל ועין-חרוֹד – אלה הם תאים ראשוֹנים של כּל מדיניוּת ציוֹנית ממשית.

להוָתנוּ הוֹכיחה גם שנה זוֹ מה רחוֹקה התנוּעה הציוֹנית כּוּלה, על מפלגוֹת השלטוֹן והאוֹפּוֹזיציה שלה, מבּגרוּת פּוֹליטית, מאחריוּת למצב, מחרדה אמיתית, מֵעֲשׂיה כּלשהי, מחוּץ לנרגנוּת וּלהסתכסכוּת.

דוּגמה אחת למידת התבוּנה הפּוֹליטית. זכתה התנוּעה שהמנהיג יזרוֹק על כּף המאזנים את כּתב התפּטרוּתוֹ. אפשר להתיחס לוייצמן בּכל הבּיקוֹרת, אוּלם שוּם שפלוּת ונרגנוּת לא תוּכל להכחיש שהיה זה אַקט פּוֹליטי, בּעל משקל והד. האם לא היתה חוֹבתוֹ של כּל ציוֹני מדיני לסייע להגבּרת המשקל הזה? אוּלם החכמה הפּוֹליטית של מפלגוֹת וּפֶדֶרציוֹת שלמוֹת, שאתמוֹל היוּ בין נוֹשׂאי-כּליו של וייצמן, פּקדה עליהן לבעוֹט בּנשׂיא המתפּטר, וּלהכריז קֳבָל כּל העוֹלם: סבוּרים אתם, שמפּני הספר הלבן התפּטר המנהיג? חס וחלילה, בּגללנוּ התפּטר. אנחנוּ מאסנוּ בּוֹ. כּלוּם יוֹדעים אתם להעריך את החכמה הפּוֹליטית העמוּקה הצפונּה בּעמדה “רבוֹלוּציוֹנית” זוֹ?

וּבשטח העשׂיה. הפגנוֹת מחאה נאדרוֹת. מה השוֹבר המעשׂי אשר בּצדן? הבּעוֹת הוֹקרה לישוּב? מה העזרה הניתנת לישוּב שיבצר את עמדוֹתיו ויעמוֹד במצוֹר? האימה המחלחלת להוֹן הלאוּמי ולהתישבוּת העוּבדת חוּרגת מכּל המסגרוֹת. מה הפּעוּלה הישוּבית של ההוֹן הפּרטי שגוּיס על ידי כּל אלה “המתפּכּחים”? למה כּל משׂא כּבד, כּשיש אִמרת כּנף אחת וּבה המרפּא: קוֹנגרס. אנחנוּ העזנוּ, גם בּמקרה זה, לקחת על עצמנוּ את התפקיד הבּלתי-פּוֹפּוּלרי: התנגדנוּ לקריאת הקוֹנגרס בּחוֹרף. אמרנוּ, כּי לא מכירת שקלים וּמלחמת בּחירוֹת נחוּצה עתה, כּי אם פּעוּלת הצלה. שמעוּ את דברינוּ, רבּים גם הוֹדוּ בּצדקתנוּ, אבל מי זה יעיז להתקוֹמם נגד “רצוֹן העם”, הרוֹצה עכשיו לא בּביצוּר הישוּב ולא בּהגנה פּוֹליטית מאוּמצת, אלא בּכינוּס הקוֹנגרס?

וככה אנוּ מוֹצאים שוּב את עצמנוּ בּמערכה לא רק מוּל אוֹיב חיצוֹני, כּי אם מוּל מחנוֹת ציוֹניים גדוֹלים. לא רק נגד המוֹני הבּעלי-בּתיוּת הנבוּבה והאוֹבדת. כּל הכּבוֹד לבּרנדייס האדם, אוּלם את הבּרנדייסיזם, שעלה לשלטוֹן בּאמריקה הציוֹנית, ראינוּ השנה שוּב כּאכזבה קשה. ראינוּ השנה את הבּלתי-ציוֹנים שבּסוֹכנוּת המוּרחבת נגוּעים בּרפיוֹן ודלוּת הרצוֹן כּציוֹנים גמוּרים.

והרי אנוּ עוֹמדים שוּב בּאוֹתה הרגשת בּדידוּת טרגית, שבּה התחלנוּ את דרכּנוּ לפני עשׂרים וחמש שנה.

אוּלם משהוּ שוּנה מאז. נקוּדת-אוֹר אחת מאירה לנוּ. קיבּלנוּ על עצמנוּ להיוֹת נוֹשׂאי המהפּכה העברית, הממשית, בּניגוּד למדיניוּת האַורירית והפּטפּטנית. יצרנו את הלוּז שבּשדרה של תנוּעת שחרוּרנו, את הכּוֹח החלוּצי, המשׂדד את מערכוֹת הגוֹרמים הפּוֹליטיים. שוּם נחשוֹל לא יגרפהוּ, שוּם מגיפה ציבּוּרית לא תוּכל לוֹ. הוּא יחזיק מעמד גם בּשעוֹת חירוּם ועוֹד יחנך את העם לדרך ההגשמה האַחת והיחידה.

טבת תרצ"א.

¹

“בּית אחד-העם” הוֹציא ליוֹם השנה הרביעי של אחד-העם בּספר מיוּחד את “פּרקי זכרוֹנוֹת ואיגרוֹת”. הזכרוֹנוֹת נדפּסוּ בּשעתם בּּ“רשוּמוֹת”, קצתם ממה שרשם אחד-העם לעצמוֹ בּשנים קוֹדמוֹת ורוּבּם ממה שקריא למזכּירוֹ בּשנים האַחרוֹנוֹת בּתשוּבה על השאלוֹת שערכוּ לפניו בּכתב ח. נ. בּיאליק ורבניצקי. האיגרוֹת שהוּכנסוּ כּאן בּאוֹת בּדפוּס זאת הפּעם הראשוֹנה מתוֹך העזבוֹן, והן משמשוֹת מילוּאים לששת הכּרכים של “איגרוֹת אחד-העם”. זמנן – חמש שנוֹת חייו האחרוֹנוֹת, תרפּ“ב-תרפּ”ז, לאחר שבּא להשתקע בּארץ. בּרוּך שוֹחטמן העתיק את המכתבים מן העזבוֹן והוֹסיף עליהם הערוֹת.

המית-נכאים עוֹלה מתוֹך קוֹמץ האיגרוֹת: זקנה, מחלה, יסוּרים, תלוּנוֹת והכנעה. “הזקנה והמחלה עשׂוּ שַמוֹת לא רק בּגוּפי, כּי אם גם בּנפשי” – כּוֹתב הוּא לא. ל. סימוֹן. כּמה מן האיגרוֹת כּתוּבוֹת לא בּעצם ידוֹ, אלא בּידי המזכּיר.

"כּמוֹ שרוֹאה אתה – הוּא כּוֹתב לש. דוּבּנוֹב, שבּירך אוֹתוֹ לחג השבעים – אני כּוֹתב לך תשוּבה בּידי עצמי, כּי קשה לי עוֹד הפּעם לכתוֹב לך בּידי אחר. והנני מקוה, שבּמשך איזה ימים אגמוֹר את המכתב.

“וּמה אכתוֹב לך, יקירי! נתקיים בּי מה שכּתוּב: רגלים להם ולא יהלכוּ. יוֹתר מרגעים אחדים לא אוּכל ללכת בּלי עזרת אחרים ואני כּמעט כּלוּא בּבּית. גם לכתוֹב ולקרוֹא קשה עלי מאד, וּמה הם החיים בּלי הדברים האלה? ירחמני ה' – – אבל צר לי, כּי דחית זמן ראיוֹננוּ עוֹד לשנה וּמחצה. אהה, יקירי, אין בּלבּי תקוה, שאחיה עוֹד זמן ארוֹך כּזה, וה' יוֹדע כּמה חפצתי לראוֹתך עוֹד בּטרם אלך! – – העיפוֹתי עין על מה שכּתבתי ונבהלתי מפּני מראה עיני. אבל חוֹשב אני בּכל זאת, כּי יִנעם לך לקבּל את השוּרוֹת האלה שנכתבוּ בּידי ממש”.

וּבמכתב לקלוֹזנר (כ“ו בּאלוּל תרפּ”ה) הוּא מצרף בּכתב-ידוֹ: "בּקשוּ עלי רחמים שאהיה עוֹד פּעם “אָדם”.

ואוּלם קשים ממכאוֹבי הגוּף – יסוּרי הנפש בּשלכת. לא רק הגוּף, גם הרוּח, הרוּח היוֹצר, שח עד דכּא. נגזר על אחד-העם לראוֹת בחייו את קצוֹ. הוּא מוּקף תפאָרה, ידידוּת והערצה, והוּא עצמוֹ חי על מַשוּאוֹת חייו. בּת-קוֹל מהיכל חָרב מנסרת בּעלים העגוּמים. הנהוּ כּוֹתב שוּב לדוּבּנוֹב:

“ואני בּעניי מה אספּר לך על אוֹדוֹתי? שבוּר ורצוּץ אני וּמצב רוּחי מוּרד ואינוֹ עוּלה. קרה לי דבר, שהייתי שׂוֹחק בּכל פּה אילוּ היה אָדם מנבּא לי כּך לפני שנים: יוֹשב אני בּתוֹך אַחים וידידים קרוֹבים וּמוֹסיף אהבה וכבוֹד מכּל עבָרים, וגם ילדי קרוֹבים אלי קרבת מקוֹם, ויש לי לעת עתה יכוֹלת לעסוֹק בּתוֹרה בּמנוּחה, וכל זה בּארץ-ישראל, שימים ושנים חלמתי על זה. וּבתוֹך כּל הטוֹב הזה הנני חוֹשב וּמתגעגע – על לוֹנדוֹן! כּן, על לוֹנדוֹן, כּלוֹמר, לא על אנשים קרוֹבים וחביבים שעזבתי שם – כּאלה אפשר יש שם שלוֹשה או ארבּעה – כּי אם פּשוּט על לוֹנדוֹן, על רחוֹבוֹתיה ושוָקיה ההוֹמים מאָדם, על ה”סיטי" החשכה שבּיליתי בּה שנים הרבּה כּל כּך בּלי אוֹר ואויר, על הערפל המחניק, ועוֹד ועוֹד. הגעגוּעים האלה, מלבד הצער שבּהם עצמם, מצערים אוֹתי עוֹד יוֹתר, בּהיוֹתם בּעינַי סימן מוּבהק, שאיזוֹ מחלה מקננת בּרוּחי, כּי לוּלא כּך לא היה דבר כּזה אפשרי. איך שהיא – ואני מבלה שנוֹת זקנתי בּמצב רע מאד ואיני יכוֹל להשתמש בּהן לשם עבוֹדה שיש בּה יגיעת רוּח וכל חלומוֹתי על עבוֹדה כּזאת נעשׂוּ דברים בּטלים".

אוּלם גם בּמכתבי-שלכת אלה מפוּזרוֹת כּמה הערוֹת בּוֹדדוֹת, הכּרוּכוֹת לא בּכּאב הפּרטי, אלא בּכאב אחר, בּכאב אשר מילא את רוֹב חייו של אחד-העם: כּאב-האוּמה, כּאב הציפּיה והאַכזבוֹת.

בּבוֹאוֹ לארץ כּתב לוֹ ידידוֹ ותלמידוֹ ליאוֹן סימוֹן מלוֹנדוֹן: “נוֹדע לי שראשי הממשלה שׂמחים מאד לבוֹאך לארץ, וּמקוים שהשפּעתך תעזוֹר להיטיב את המצב המדיני. מוּבטחני שתקותם זוֹ לא תהיה לשוא, אם רק לא יעכּב מצב בּריאוּתך”. ואָמנם אחד-העם מוֹדיע לוֹ בּתשוּבה, שהוּא מקוה, לאחר פּגישוֹתיו עם הנציב העליוֹן “ועם עוֹד איזוּ מראשי האַדמיניסטרציא”, לדעת את המצב פּה “יוֹתר ממה שאני יוֹדע עתה על פּי השמוּעוֹת הנפוֹצוֹת בּין אנשי שלוֹמנוּ”. אלא שכּנראה, כּל מה שהוֹסיף דעת לא פּחת המכאוֹב. עוֹד בּימי סמוּאל הוּא כּותב (לשאוּל לוּריא): “הגוֹברנמנט שלנו אוֹבּיֶקטיבי כּל כּך, שהערבים מכּים אוֹתנוּ לאוֹרך כּל החזית. הם משׂיגים אצל הממשלה כּל מה שהם רוֹצים. ואנחנוּ – למרוֹת “נצחוֹנוֹתינוּ” הפּוֹליטיים הגדוֹלים – איננוּ מצליחים בּשוּם דבר”. וּלאחר אישוּרוֹ של המנדט הוּא כּוֹתב (לל. סימוֹן): “נראה מה יענה עמנוּ על המאוֹרע הזה ואם בּאמת יש לנוּ הרצוֹן והיכוֹלת לבנוֹת את האָרץ, לפחוֹת בּגבוּלוֹת שהגבּיל לנוּ המנדט. אהה, יקירי, ירא אני מאד, כּי לא נעמוֹד בּנסיוֹן… וּמה יהיה אָז?” ועוֹד: “למרוֹת המנדט, המצב מבּחוּץ ומבּפנים – נוֹרא. הכּל הוֹלך ויוֹרד. העם איננוּ, וּבאָרץ שוֹלטים הערבים, ואנחנוּ סוֹבלים מכּה אחר מכּה. מצב הרוּחוֹת פּה – אין לתארוֹ בּדברים. פּרטים לא אכתוֹב לך, כּי עצבי לא יעצרוּ כּוֹח לטפּל בּזה, אבל אקוה שידעת די והוֹתר, מתוֹך כּתבי-העת וּמתוֹך מכתבים פּרטיים. וּבתוֹך אַטמוספירא כּזוֹ בּאוֹת אלינוּ בּשוֹרוֹת טוֹבוֹת בּכתבי-העת, שחיים שלנוּ בּאמריקה עוֹשׂה נפלאוֹת גדוֹלוֹת ועוֹד מעט וניוָשע. ושוֹמעים אנחנוּ, והלב מתכּווץ מכּאב. אהה, יקירי, אין בּכוֹחי לכתוֹב עוֹד על זה, כּי השוּרוֹת האחרוֹנוֹת האלה כּבר זיעזעוּ את עצבי בּמידה מרוּבּה כּל כּך, עד שאני יוֹשב ורוֹעד כּוּלי”.

לפעמים רחוֹקוֹת פּוֹרצת גם מלת-נחמה: “תתגבּר על המכשוֹלים ותבוֹא הלוֹם לראוֹת את פּתרוֹן חלוֹמוֹתינוּ. יש מה לראוֹת, יקירי, אם כּי, כּמוּבן, זוֹהי רק התחלה קטנה. – – אהה, יש ויש על מה להתאוֹנן, אבל כּשאני זוֹכר את המצב פּה לפני שלוֹשים שנה ועשׂרים שנה אוֹ אפילוּ חמש שנים, מוּכרח אני להוֹדוֹת, שלא לחינם חיינוּ ועבדנוּ ושהדוֹר הבּא ימצא ירוּשה הגוּנה אעשר לא פּיללנוּ לה לפנים”.

הקריאָה בּאיגרוֹת מעמידה לפרקים על ההבדל הנפשי הגדוֹל שבּין אחד-העם וּבין רבּים המתימרים להיוֹת תלמידיו. הוּא אָמנם יוֹדע, ש“צריך היה מאָז לשפּוֹך מים קרים” על ראשי אלה המשמיעים מכּל צד “שהקוֹנגרס צריך “לדרוֹש” זה וזה – דרישוֹת שאין להן כּל יסוֹד וכל תקוה, אלא נאמרוּ רק לשם תעמוּלה”, אבל הוּא גם יוֹדע, שעלינוּ “לבנוֹת את האָרץ לפחוֹת בּגבוּלוֹת שהגבּיל לנוּ המנדט”, והוּא יוֹדע את ערכּם הממשי של אוֹתם “הנצחוֹנוֹת” הפּוֹליטיים שהוּא מכניס אוֹתם בּמרכאוֹת, בּשעה שתלמידיו, השׂמחים בּחלקם, רוֹאים בּ“נצחוֹנוֹת” אלוּ מרחק האוֹפק וּמוֹצאים בּהם את מלוֹא ספקם המדיני.

ענין מיוּחד יש בּמכתב לסֵיר וינדהאם דידס², בּשעה שהלה החליט לעזוֹב את משׂרתוֹ בּממשלת ארץ-ישׂראל. אחד-העם מבקש אוֹתוֹ לשוּב וּלעיין בּשאלת התפּטרוּתוֹ. ואגב הוּא אוֹמר לוֹ, לדידס (אנגלית): “לא פּגשתי כּאן אף יהוּדי אחד שאין לוֹ האמוּנה המלאָה בּסימפּטיה החמה שלוֹ לאידיאַלים הציוֹניים, ושלא יצטער צער עמוֹק על אָבדן אחד הידידים הנאמנים והמסוּרים שהיהוּדים רוֹאים בּשלטוֹן, ידיד, שעמידתוֹ על יד ההגה בּימי מַשבּר וּמצוּקה היתה לבטחוֹן לנוּ בּכל שעת נסיוֹן, אפילוּ אם לא כּל תנוּעוֹת האניה היוּ לרצוֹן לנוּ…” והוּא מדגיש את חשיבוּת הדבר, “שמנהל בּמצב שלוֹ וּבכוֹח השפּעה שלוֹ ניגש לציוֹנוּת וּלאוּמיוּת מנקוּדת-השקפה דוֹמה לזוֹ, שאני ניסיתי בּמשך כּל ימי חיי להדגיש וּלפַתח, וּבשעה שהוּא עוֹזר לנוּ לבנוֹת את בּיתנוּ הלאוּמי על יסוֹדוֹת מוּצקים וחמריים – הוּא בּאוֹתוֹ זמן עוֹזר לנוּ להשריש אוֹתן השאיפוֹת והמטרוֹת שלנוּ, שבּהן תלוּי הערך של הציוֹנוּת ושל כּל אידיאַל לאוּמי”. הוּא גם משתתף בּצערו של דידס וּמניח, שהלה “הצטער יוֹתר מפּעם, שהדרך שבּה ניגש לפּרוֹבּלימה זוֹ אוֹ אחרת לא מצאָה הד בּלבּוֹת אוֹתם היהוּדים עצמם, שאת האידיאַלים שלהם ניסה תמיד לסייע וּלהצעיד קדימה”.

אבל הדרך שבּה הלך שלטוֹן המנדט בּפתרוֹן הפּרוֹבּלימוֹת של ארץ-ישׂראל לא תמיד “מצאָה הד” גם בּלבּוֹ של אחד-העם. הנה מכתבוֹ לא. ל. סימוֹן מכ"ג בּמאי 1923:

“מאָז כּתבתי לך מכתבי הקוֹדם נשתנה מצב רוּחי – לרעה. ולא רק מצב רוּחי אני, כּי אם בּכלל נמצאים אנחנוּ כּוּלנוּ עתה פּה בּאָרץ בּמצב מדוּכּא מאד. הצרוֹת האחרוֹנוֹת משַכּחוֹת את הראשוֹנוֹת. והצרה היוֹתר אחרוֹנה – הידיעוֹת הבּאוֹת בּימים האחרוֹנים על דבר הבּרית שנכרתה בּין אנגליה וּבין המלך הערבי. אין אנוּ יוֹדעים עוֹד את הפּרטים, אבל בּכלל, למרוֹת ההכחשוֹת הקלוּשוֹת מצד ההנהלה הציוֹנית וּמצד ההנהלה המקוֹמית – נראה בּאמת, כּי בּאיזה אוֹפן שהוּא נכללה ארץ-ישׂראל בּמדינוֹת הערביוֹת העוֹמדוֹת להתאַחד עתה, ואנחנוּ מה? – אין יוֹדע לעת עתה. הננוּ כּוּלנוּ תמהים וּמשתוֹממים על כּי המדינאים שלנוּ לא יכלוּ לעמוֹד בּפּרץ, ויש אוֹמרים פּה, שלא רק לא היתה התנגדוּת מצדנוּ, כּי אם ש”שלנוּ" גם הסכּימוּ לזה בּפה מלא! מאשימים בּעיקר את חיים. אבל מה נַפקא מינה בּמי האָשם? העיקר, כּי אם בּאמת עתידים אָנוּ להיוֹת נתינים של המלך חוּסין, יבוֹא הקץ לתקווֹתינוּ ועבוֹדתנוּ פּה בּאָרץ, וּמי יוֹדע, אם וּמתי תתחדש שוּב. בּנוֹגע לי לעצמי, אינני מצייר לי את הדבר, שאהיה “ערבי” בּמוּבן המדיני, ויש מחשבה בּלבּי, שאם כּך יהיה – אָשוּב אל הגוֹלה. טוֹב לי למוּת בּנכר, בּתוֹך הגוֹלה, מלמוּת פּה וּלהיקבר בּאַדמת אבוֹתי, אם אדמה זוֹ תיחָשב ל“ארץ מוֹלדת” של הערבים ואנחנוּ זרים בּה!"

האין להשתוֹמם על ההבדל הנמרץ בּסגנוֹן וּבעוֹז ההבּעה שבּין איגרת זוֹ לבין שאר האיגרוֹת שבּקוֹבץ? לנוֹכח פּרספּקטיבה זוֹ של “ערביוּת בּמוּבן המדיני” פּגוּ בּבת-אחת גם חוּלשת-הזקנה וגם מתינוּת-הדעת המדינית, המרכּינה את הראש בּפני “אי-האפשרוּת”. לרגע קט נתלקח בּוֹ, בּזקן החָרב והאוּמלל, רשף-אש מימי תקפּוֹ וּגבוּרתוֹ, מימי “עַם כּי יחרב”, וגם לשוֹנוֹ שנאלמה בּפיו שבה אליו. בּאָלה הזאת, “טוֹב לי למוּת בּנכר, בּתוֹך הגוֹלה, מלמוּת פּה וּלהיקבר בּאדמת אבוֹתי” – – רוֹעם החרוֹן והזעם של הקללה העברית הקדמוֹנית: בּת בּבל השדוּדה! וּבסֵיפא, “אם אדמה זוֹ תיחָשב ל”ארץ מוֹלדת" של הערבים ואנחנוּ זרים בּה!" מחלחל הכּאב של נחמיה, שאחד-העם נשׂא אוֹתוֹ בּלבּוֹ כּל ימיו: “והאָרץ אשר נתתה לאבוֹתינוּ לאכוֹל את פּריה ואת טוּבה הנה אנחנוּ עבדים עליה”.

שבט תרצ"א.

¹

(ירוּשלים, כ“ב בּשבט תרצ”א)

חוּגים שוֹנים בּישוּב לקחוּ להם עמדוֹת בּמוֹנוֹפּוֹלין. יש בּתוֹכנוּ רוֹדפי שלוֹם, שהשלוֹם אוּמנוּתם. הם לקחוּ להם בּמוֹנוֹפּוֹלין את השלוֹם. אחרים לקחוּ בּמוֹנוֹפּוֹלין את הגנת חירוּתנוּ ועצמאוּתנוּ וּמכריזים השכּם והערב על התנגדוּתם למוֹעצה המחוֹקקת². בּהם נתקיים הפּתגם התלמוּדי: “אַל תקרא משַנאַי – אלא מַשׂניאַי”. הכרזוֹת אלה יוֹצרוֹת רוֹשם כּאילו הישוּב כּוּלוֹ הוּא בּעד מוֹעצה מחוֹקקת. ואני רוֹצה להוֹדיע בּרוּרוֹת: מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל קיבּלה שלשוֹם בּמוֹעצתה החלטה מפוֹרשת, השוֹללת את המוֹעצה המחוֹקקת המוּצעת בּספר הלבן.

אם מישהוּ יסיק מסקנה משלילתנוּ את המוֹעצה המחוֹקקת, שאָנוּ חסידים של המשטר הקיים – אין טעוּת גדוֹלה מזוֹ. אָנוּ כּוֹפרים בּחִנוֹ המיוּחד של המשטר הבּיוּרוֹקרטי הקיים וּבכל שיטתוֹ, למן מעשׂי הנציבוּת ועד סדרי המשפּט ועד טיב המשטרה. ואני אוֹמר בּפירוּש: אין אָנוּ תמימי-דעים עם קבוּצה זוֹ בּתוֹכנוּ, אשר אני מברך את הוֹפעתם זאת הפּעם הראשוֹנה אִתנוּ בּאסיפת הנבחרים³. הם הנם, כּידוּע, מתנגדים גמוּרים לממשלת המנדט, ואוּלם – כּל עוֹד לא היתה כּנסת ישׂראל יצירה אִרגוּנית שלנוּ, היתה אסוּרה עליהם, ורק לאחר שניתנה עליה גוּשפּנקה של הממשלה, הוֹאילוּ לבוֹא לשבת אִתנוּ. עוֹד מעט ודאי יציעוּ לנוּ כּאן דברים בּרוּרים: הלאָה האימפּריאַליזם, הלאָה אנגליה וכוּ'. אכן, יש להם מן המוּכן שלטוֹן אינטרנַציוֹנלי אחר, אשר ממחרת בּוֹאוֹ הוּא תוֹמך בּציוֹנוּת וּבהגשמתה.

תנאי פּעוּלתנוּ בּאָרץ מחייבים משטר מיוּסד על מנדט אינטרנַציוֹנלי, הם לא יתָכנוּ מבּלעדיו. אוּלם, מן המשטר הזה אָנוּ דוֹרשים תיקוּנים שיבטיחוּ לנוּ את המגיע לנוּ ואשר יתנוּ גם לערבים מה שמגיע להם בּצדק, יתנוּ להם את הזכוּת לסדר את חייהם הם בּרשוּתם, מבּלי להשתלט עלינוּ וּמבּלי לשעבּד אוֹתנוּ, המיעוּט כּיוֹם בּארץ. ואם אנחנוּ פּוֹסלים מוֹעצה מחוֹקקת זוֹ וכל הדוֹמה לה, הרי אנוּ מוֹדים בּצוֹרך להכניס בּארץ רפוֹרמוֹת פּוֹליטיוֹת, בּצוֹרך לתקן את המשטר הפּוֹליטי על יסוֹד שיתוּף שוה של העמים והגדרת השפּעתה וחלקה של ממשלת המנדט בּמשטר הזה. אָנוּ נסכּים לכל צוּרה הוֹגנת, אשר תתאים בּיסוֹדה לתנאים אלה, לבל נהיה תלוּיים בּכל חיינוּ וּמעשׂינוּ בּחסד של נציב אוֹ פּקידוּת. אין אנחנוּ שוֹאפים להשתלט על אחרים בּארץ-ישׂראל. אוֹתם החכמים היוֹצרים מדינה בּהבל פּיהם – אין לי מה להתוַכּח אתם.

בּצעקת “מדינת יהוּדים” שלוֹש פּעמים בּיוֹם אין מקימים מדינה. בּדרך זוֹ יש אוּלי לדחוֹתה וּלהרחיק את בּוֹאָה, אך לא לבנוֹתה.

לא לשם שעשוּעי אילוּזיוֹת בּא הפּוֹעל העברי לאָרץ ולא לשם הקמת מוּזיאוּם לאוּמי. אנוּ מאמינים בּהעברת המוֹני ישׂראל לארץ וּבהקמת עם עברי עוֹבד וּבן-חוֹרין בּתוֹכה. אתם, בּעלי הגדוֹלוֹת, בּזים לנוּ העוֹסקים בּקטנוֹת, בּמשק, בּבנין. ואוּלם אנחנוּ, אשר נאחזנוּ בּצפּרנים בּקרקע, אשר לא פּסקנוּ מעליה לארץ וּמעבוֹדה בּתוֹכה בּכל התנאים, אנחנוּ איננוּ מתפּעלים גם אם נוֹתנים אוֹתנוּ לסַנבּלטים. לא נוֹציא את המרץ שלנוּ להפגנוֹת ריקוֹת. ואת השיטה לדבּר גבוֹהה וּלהסתלק למעשׂה מן המערכה – לא נקבּל. לא פּסקנוּ מעבוֹדתנוּ גם בּיוֹם ההגנה וגם למחרתוֹ, וקראנוּ את העם לעבוֹדה בּלי להירָתע. נמשיך את פּעוּלתנוּ וּמאמצינוּ בּכל רֶז’ים, גם בּרע בּיוֹתר. לכם יש אוֹתוֹ קמיע, שבּוֹ מקימים מדינה יהוּדית בּלי משׂא-וּמתן, בּלי בּני בּרית, בּאפס יד. אוּלם הפּרוֹצס של קיבּוּץ גָלוּיוֹת, שהוּא הוּא אידיאל הציוֹנוּת, שהוּא הרבּה יוֹתר מרוֹב יהוּדי בּארץ-ישׂראל, אינוֹ ענין של הכרזוֹת. אין אנוּ רוֹאים את המשׂא-וּמתן ואת המצב של היוֹם בּמשקפים ורוּדים. לא הלכנוּ למשׂא-וּמתן זה מתוֹך תקווֹת מוּפרזוֹת. אָנוּ רוֹאים את הדברים בּכל קָשיים וּמרירוּתם. כּשכּוּלם עוֹד השתפּכוּ בּשבחים וּבקילוּסים לממשלת בּריטניה ודיבֹּרוּ על “עשׂרת השבטים”, בּיקשנוּ אנחנוּ את מקוֹר הכּוֹח. אוּלם כּשעמדה השאלה: נחוּץ משׂא-וּמתן כּרגע אוֹ לא? אם “לצפצף” בזֶ’סטה של גיבּוֹרים על המשׂא-וּמתן – וּלהיכּנע למעשׂה למצב – אוֹ לנסוֹֹת לשנוֹתוֹ בּהתאַזרוּת כּל הכּוֹחוֹת, ידענוּ כּי חוֹבתנוּ הפּעם לעשׂוֹת הכּל, כּי מזימת ההרס הרוֹצה לקצץ בּנוּ לא תקוּם. ידענוּ כּי חוֹבתנוּ היא ללכת למשׂא-וּמתן זה, אם גם לא יספּק את הצוֹרך הרַגשני, בּאשר טמוּנים בּדרך זוֹ מוֹקשים וּבאשר עלינוּ לדעת מה אוֹמרים לנוּ וּמה אָנוּ אוֹמרים, ולא להשתדל להירָאוֹת כּגיבּוֹרים בּמקוֹם שם מנדבים אוירוֹנים לארץ-ישׂראל. השאלה היתה: לזרוֹת הלאָה את הצעת המשׂא-וּמתן, להמשיך בּאוֹתם האיוּמים עוֹד ועוֹד ועוֹד וּלהשליך יהָבנוּ על הכּוֹחוֹת הגדוֹלים אשר יגנוּ עלינוּ בּהאג, בּגנף, ואוּלי גם בּרוֹמא⁴ – אוֹ לבדוֹק, אם הספר הלבן הנהוּ בּאמת המלה האחרוֹנה של הפּוֹליטיקה של ממשלת הפּוֹעלים בּיחס לארץ-ישׂראל.

וצָדק ארלוֹזוֹרוֹב: כּל מי שהלך למשׂא-וּמתן זה – הלך בּידים חפשיוֹת. והתפקיד היה: לברר לפני כּוֹח פּוֹליטי גדוֹל את עמדתנוּ וּדרישוֹתינוּ. אילמלא היוּ כּאן חשבּוֹנוֹת מפלגתיים מסוּכּמים למַפרע – כּדאי היה לשאוֹל: אימתי ישבוּ בּאי-כּוֹח מעצמה גדוֹלה בּמשׂא-וּמתן רציני בּמשך ימים ושבוּעוֹת עם בּאי-כּוֹח העם העברי? ואם נמצא בּנוּ בּאיזוֹ מידה שהיא כּוֹח פּנימי וּמחשבה פּוֹליטית להנהלת משׂא-וּמתן זה – הרי בּאים וּמכריזים: בּגידה, מכירת המוֹלדת. וזהוּ החינוּך המדיני הניתן לעם. וחוֹזרים וּמכריזים: הלא הם מנהלים משׂא-וּמתן על יסוֹד הספר הלבן. וּכשאתה חוֹזר וּמדגיש כּי שקר הדבר, אינם מתפּעלים ואוֹמרים: וּבכן נשלח מכתב בּדוֹאר, השוֹלל את הספר הלבן כּבסיס למשׂא-וּמתן. אָכן, לכם ידוּעה זֶ’סטה יוֹתר ממשית משליחת מכתב. ולמרוֹת זה אני חוֹזר: המשׂא-וּמתן מהצד הציוֹני לא התנהל על בּסיס הספר הלבן וגם לא על הדין-וחשבּוֹן של סימפּסוֹן. בּמכתב ההתפּטרוּת של וייצמן, בּרגע המבוּכה הקשה, נעשׂה נסיוֹן להסתמך על סימפּסוֹן, בּניגוּד לספר הלבן, ואני חוֹשב זאת לשגיאה. אוּלם בּכל מסקנוֹת המשׂא-וּמתן הידוּעוֹת לי לא נזכּר שם סימפּסוֹן.

איש מאִתנוּ אינוֹ יוֹדע מה יהיה גמר המשׂא-וּמתן הזה. לא נביאים אָנוּ ולא בּני נביאים, אם גם יש בּינינוּ מתנבּאים. אבל עלינוּ להמשיכוֹ ולהביאוֹ עד תכליתוֹ.

אם המדיניוּת הגדוֹלה אינה יוֹדעת אלא לצעוֹק: “שקוֹלֶס ניֶ זֶ’לַיֶם”, הרי אין תנוּעתנוּ מצטרפת לחכמה זוֹ. ודוקא מפּני שבּחלק השני יש ענינים מכריעים וסכּנוֹת מכריעוֹת – אנוּ מחייבים את המשכוֹ ואת השתתפוּת הישוּב המאוּרגן במשׂא-וּמתן זה והשפּעתנוּ עליו.

¹

(בּמוֹעצת המפלגה)

אַל יהיה הדבר תמוּה אם אוֹמַר, כּי רוֹאה אני את מפלגתנוּ כּמפלגה צעירה, מַתחילה. השׂיבה שזרקה בּרבּים מאִתנוּ, מטען החיים העשיר אשר אנוּ נוֹשׂאים בּחוּבּנוּ, העָבר רב-היחשׂ של שתי החטיבוֹת הציבּוּריוֹת אשר מתוֹך צירוּפן והתלכּדוּתן קמה וַתהי מפלגתנוּ – כּל אלה אין בּכוֹחם לערער את עצם העוּבדה, שמפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר ראשוֹני “העליה השניה” נמנים על מיַסדיה, הנָה צעירה לימים. לא בּת דוֹר אחד היא, כּי אם פּרי מזיגה של דוֹר ראשוֹן עם בּני “שילֵשים וריבֵּעים”, של “העליה השניה” עם העליוֹת שלאחריה, אלה שבּאוּ ואלה שעתידוֹת לבוֹא. היא כּוֹללת בּתוֹכה אלפי בּני-אדם העוֹמדים בּשחר חייהם והיא מצפּה וּמיחלת לרבבוֹת אחים צעירים מאלה, הנשקפים אליה מרחוֹק. אך לא רק גילה הרך, ולא רק הֶרכּבה הצעיר עוֹשׂים אוֹתה למפלגה “מַתחילה”. צעירה היא גם מבּחינת “נטל הירוּשה”. אמנם, נסיוֹן חיים רב-תוֹכן עבר למפלגה בּירוּשה, ודאי שהיא נוֹשאת בּדמה כּמה וכמה תכוּנוֹת “גזעיוֹת”, תכוּנוֹת הגזע החלוּצי אשר חישל את נכסי-צאן-הבּרזל של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, אוּלם זוֹהי מוֹרשתה כּוּלה, ותוּ לא. מבּחינה של מסוֹרת פּרוֹגרמַתית, של שיגרה אידיאוֹלוֹגית, של הלכה מפלגתית – לא רב הוּא משׂא המוֹהר המעיק עליה בּכבדוֹ.

יש בּזה משוּם זכוּת וגם משוּם חוֹבה.

בּימי המשׂא-וּמתן על האיחוּד היוּ מאִתנוּ שהשתוֹקקוּ להביא לידי ניסוּח מַקיף את עמדתה הרעיוֹנית של המפלגה העתידה לבוֹא, בּשטח חיי האוּמה והמעמד. לא כּדי לצאת ידי חוֹבה של חיבּוּר “פּרוֹגרמה” וגם לא משוּם חשש של “מקח טעוּת”, חלילה, אם לא יתפּרש הכּל בּאר היטב, ולא יוּשׂמוּ בּמקוֹמוֹתיהם כּל הדגֵשים הכּבדים. לא. היה רצוֹן של אמת, כּי עם בּוֹא האיחוּד יהא נעשׂה נסיוֹן רציני לסכּם וּלהָבֵר את מחשבתה החברתית של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית, הנאבקת עם עצמה ועם הכּוֹחוֹת העוֹמדים לשׂטן על דרכּה זה חצי יוֹבל שנים. היתה הכּרה כּי חתירה מאוּמצת לקראת הבהרת העמדוֹת בּשטח העיוּן הסוֹציוֹלוֹגי והתפיסה המדינית יש בּה משוּם חוֹבה למתאַחדים, חוֹבת היוֹשר ההכּרתי כּלפּי עצמם; גם משוּם הוֹשטת יד עזרה לקהל העוֹבדים העוֹמדים מן הצד, חרדים לאיחוּד וחוֹששים לוֹ, חוֹששים בּעיקר לסתוּם המרוּבּה על המפוֹרש, וּמצפּים לראוֹת מה “יֵעָשׂה בּוֹ”; גם משוּם תריס בּפני סילוּפים שבּשוֹגג ושבּמזיד, וּמגן בּפני המבוּכה האידיאוֹלוֹגית הזוֹרעת מוֹקשים לרגלי הנוֹער החלוּצי, וגם משוּם אסירת מלחמה רעיוֹנית על האוֹיב למינהוּ. אוּלם גברה הדעה אשר אמרה: נַקדים לקיים את האיחוּד, ואז יבוֹאוּ הבּירוּרים הרעיוֹניים בּזמנם, כּפרי בּשל של עיוּן חברים, המבקשים לחַוור לעצמם את דרכּם האחת, ולא כּבוֹסר, שנקטף אגב משׂא-וּמתן של “צדדים”, העלוּלים להעדיף את קנאת מוֹרשתם על ראִיית הדברים לאמיתם. עכשיו, לאחר המעשׂה, כּשאנוּ משקיפים על השנה הראשוֹנה לאיחוּד, אין אנוּ מטילים ספק בּדבר, שאין לנוּ להצטער כּלל וּכלל על שהקדמנוּ הפּעם “נעשׂה” ל“נשמע”. יוֹם הבּחירוֹת לאסיפת הנבחרים, – גילוּי נהדר זה של כּוֹח הפּוֹעל, של נאמנוּתוֹ לעצמוֹ והתלכּדוּתוֹ האמיצה מסביב למפלגתוֹ האחת – משמש תשוּבה ניצחת לכל מי שהיסס בּענין האיחוּד. אוּלם מחוּץ לבּחירוֹת, ולפני היוֹתן, הִצדיק האיחוּד את עצמוֹ צידוּק עמוֹק בּתקוּפת השנה הזאת, שנת מכאוֹבים וּלבטים פּוֹליטיים אשר ירדוּ עלינוּ בּכל כּבדם. כּשאני לעצמי, לא אוּכל לוֹמר שמוֹצא אני סיפּוּק מלא בּמַה שפּעלנוּ בּשנת האיחוּד בּ“קוּם ועשׂה”, אוּלם רוֹאה אני את גוֹדל ערכּוֹ של האיחוּד בּמַה ששמר עלינוּ בּשנה רבּת-נסיוֹנוֹת זוֹ מפּני המוֹקשים הרבֹים שארבו לנוּ.

עתה, לאחר שבּיצענוּ את דבר האיחוּד, לאחר שהקימוֹנוּ את מכשיר הפּעוּלה רב-התנוּפה, לאחר שטיהרנוּ את לבּנוּ מ“מחשבוֹת זרוֹת” שהפרידוּ בּין אחים לחזוֹן וּלמפעל – אנוּ קרוּאים למלא את חוֹבת הבּירוּר, הלכה למעשׂה, לעצמנוּ וּלזוּלתנוּ. זכוּת היא לנוּ שאין אנוּ כבוּלים בּכבלי מסוֹרת תיאוֹרטית, החוֹצצת בּין תפיסת הדברים וּבין הדברים עצמם. זכוּת היא לנוּ שאנוּ יכוֹלים להתחיל בּכמה ענינים מא'. זכוּת זוֹ פּירוּשה חוֹבה. חוֹבה עלינוּ להעביד את עצמנוּ בּתקוּפה הקרוֹבה עבוֹדת מחשבה רבּה. לא נעלים מעצמנוּ ששאלוֹת חמוּרוֹת, ואפילוּ מסוּכּנוֹת, אפפוּנוּ. אפשר, זה מגוֹרלה של כּל תנוּעה החוֹתרת אל חוֹף ההגשמה, שהיא יוֹצאת בּשלוֹם מבּין סלעי מגוֹר על מנת להיתקל בּחדשים, איוּמים וּמסוּכּנים מקוֹדמיהם. ואפשר יש כּאן מהקשיים התהוֹמיים שנתיחדוּ לתנוּעתנוּ אנוּ. עד הנה נעזרנוּ הרבּה בּכוֹח אינטוּאיציה רבָּתי הפּוֹעמת בּמעמקי תנוּעתנוּ וּבכוֹח קשיוּת-העוֹרף האיתנית, הטבוּעה בּה והשוֹמרת עליה מפּני בּוּלמוֹסי רפיוֹן וּרתיעה שעוֹשׂים שַמוֹת בּכמה מבּני-הלוָיה שלנוּ. בּרוּכים יהיוּ לנוּ שני הכּוֹחוֹת האלה. אוּלם בּהם בּלבד לא נסתפּק. החיים מסביב הוֹלכים וּמַסבּיכים, שאלוֹתינוּ הוֹלכוֹת וּמחמירוֹת. מפעל ההגשמה שלנו ּהנהוּ למרוֹת זעֵיר-אַנפּיוּתוֹ המכאיבה – עשיר לא רק בּשאלוֹתיו הפּנימיוֹת המיוּחדוֹת בּמינן, אשר את פּתרוֹנוֹתיהן אנוּ חוֹצבים מסלענוּ אנוּ. הוּא הנהוּ גם רב-צלעוֹת ורב-הֲדוּרים, רב-מגע עם העוֹלם, הקרוֹב והרחוֹק. והמגע איננוּ רך כּלל וּכלל. אנוּ היוֹשבים כּאן, על אֵם הדרך בּין המערב והמזרח, בּין התרבוּּת והמדבּר, נתוּנים שלא בּטוֹבתנוּ לתסבּוֹכת של חידוֹת, כּל אחת חמוּרה מחברתה, אשר רק בּאימוּץ כּל כּוֹחוֹת הנפש והרצוֹן הגנוּזים בּנוּ, וּבהכּרה מלאה וּמקיפה של הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים מסביבנוּ, וּבראִיית דרכּנוּ אנוּ למרחוֹק – נוּכל למצוֹא את פּתרוֹנן, פּתרוֹן לחיים ולא לכלָיה. יתכן כּי כּיוֹם הזה עוֹד רחקוּ מאִתנוּ הפּתרוֹנים, אך השאלוֹת מוּצגוֹת בּתגרת יד הגוֹרל. לא נתעלם מהן, אך אל נא נפגוֹש אוֹתן בּמחשבוֹת-של-נייר.

––––––––––

מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל נתבּעת לקבּוֹע את עמדתה לשאלוֹת המשטר המדיני בּארץ. אוֹמַר מראש, כּי בּעינַי אין זה אלא פּרט אחד מתוֹך צרוֹר השאלוֹת הגדוֹלוֹת, הכּרוּכוֹת בּיחסי שני העמים, אשר בּגזירת ההיסטוֹריה הוּטל עליהם לחיוֹת בּשכנוּת. אין חלקי עם אלה אשר מתוֹך פֶטישיזַציה של מוּנחים פּוֹליטיים וקוֹנסטיטוּציוֹניים רוֹאים את מרכּז הכּוֹבד בּקביעת הנוּסחה המדינית, המיַשבת את כּל הניגוּדים וּמשקיטה את הרוּחוֹת. הזעזוּעים המדיניים העוֹברים על ארצוֹת המזרח מאפילים עכשיו על ענינים הרבּה יוֹתר חמוּרים, הגנוּזים בּחיק העמים הללוּ, והעתידים להתפּרץ בּסערה, לאחר שיתבּרר כּי השינוּיים המדיניים המקוּוים אינם משׂבּיעים את ההמוֹנים, אינם מסדרים את עניני הקרקע, אינם משחררים מידי נוֹשכי הנשך, אינם משמשים מגן לאוּכלוֹסים מפּני העוֹשק והשוֹד של הקפּיטליזם, הזר והמקוֹמי, המתערה כּאן, אינם מבטלים את משטר העריצוּת הפּנימי, המדכּא בּכוֹח המסוֹרת וּבכוֹח שלטוֹן המשפחוֹת המיוּחסוֹת יוֹתר מכּל שלטוֹן-זרים. ואם בארצוֹת השכנוֹת כּך, על אחת כּמה וכמה כּאן בּארץ. כּי נוֹסף לפוּרענוּיוֹתיה ה“טבעיוֹת” של הסביבה כּוּלה: דלוּת, בּערוּת, נשך, בַּקשיש, שלטוֹן תקיפים, דלדוּל פּריוֹן הארץ מדוֹרי-דוֹרוֹת –– הרי אנוּ בּעצם קיוּמנוּ כּאן יוֹצרים פּרוֹבּלימוֹת כּלכּליוֹת וסוֹציאליוֹת מסוּבּכוֹת בּיוֹתר, יוֹצרים אוֹתן לעצמנוּ ולשכנינוּ. אנוּ הננוּ, כּמדוּמני, האוּמה היחידה ההוֹלכת מן המערב למזרח לא כּדי להשׂתרר על אוּכלוֹסי המקוֹם, לא כּדי להתעשר מדלוּתם וּמבּערוּתם וּמשעבּוּדם, כּי אם כּדי לעבוֹד בּמוֹ ידיה, למצוֹא כּאן את מחיתה בּזיעת אַפּיה. ואת מחיתנוּ אי אפשר לנוּ למצוֹא על ידי כּך שנחדוֹר לסדקי הכּלכּלה הקיימת כּאן וניאָחז בּהם, כּי אם בּזה שנשקוֹד על הקמת חקלאוּת אינטנסיבית ותעשׂיה מוֹדרנית. ואת הכּלכּלה החדשה הזאת, הרצוּפה תאים תאים של משק-עבוֹדה סוֹציאליסטי וּתנוּעת פּוֹעלים מאוּרגנת, עלינוּ לבנוֹת בּתוֹך סביבה שבּחלקה היא פיאוֹדלית וּבחלקה – בֶּדוית, נוֹמַדית, מִדבָּרית. ציביליזציה זוֹ מקיפה את עוֹלמנוּ בּכל ימוֹת השנה בּלחצה הכּלכּלי האיוֹם, בּזוֹלוּתה וּבשעבּוּדה. לה יש מוּשׂגים שלה על טוֹב ורע, על מוּתר ואסוּר, על שׂכר ועוֹנש, על יחסי-קנין ועל שלל, על ערך חיי האדם, על כּבוֹד ועל נקמה, על האדם הזר, על כּוֹחוֹ ועל כּוָנוֹתיו. בּמוּשׂגיה וּביצריה היא פּוֹרצת מפּעם לפעם לתוֹך חיינוּ אנוּ, כּשם שפּעוּלתנוּ אנוּ, גם שלא בּמתכּוון, פּוֹרצת לתוֹך חיי שכנינוּ, וּבימי פּוּרענוּיוֹת – רעב, בּצוֹרת, הדי מהוּמוֹת, שיסוּי – היא מסתערת עלינוּ, כּשהיא נשׂוּאה בּסוּפה של איבה דתית, הסתה שוֹביניסטית וּפחדים מפּני “השתלטוּתנוּ”. זוֹהי הסביבה אשר בּתוֹכה התחלנוּ לעבוֹד לפני כּמה עשׂרוֹת שנים, בּטרם היוֹת כּל השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת של היוֹם, וּבתוֹכה עלינוּ לפלס לעצמנוּ דרך בּמשטר המדיני הקיים וּבזה שיבוֹא אחריו. תמימוּת יתירה היא לחשוֹב כּי איזוֹ צוּרת שלטוֹן כּשהיא לעצמה – ולוּ גם טוֹבה וּמוּסכּמת מצד הכּוֹחוֹת המעוּנינים – יש בּה משוּם פּתרוֹן לסבך-חיים זה. מרשה אני לעצמי לוֹמר, כּי מערכת תיקוּנים סוֹציאליים רציניים (המצאת קרקע לעוֹבדים; חשׂיפת אוֹצרוֹת המים בּארץ; מלחמה בּנשך וּבבּקשיש; בּיעוּר העבדוּת; הגנת האשה והילד; שחרור ההמוֹנים מעוֹל המשפּחוֹת המיוּחסוֹת; הקלת עוֹל המסים מעל החקלאי העוֹבד) חשוּבה בּעינַי לאין ערוֹך מכּל הצעוֹת של פּרלמנטריזם-למראית-עין, ואפילוּ של פּרלמנטריזם בּלתי-מזוּיף. אַל תאפיל אצלנוּ, לפחוֹת, שאלת צוּרת השלטוֹן על יתר השאלוֹת.

––––––––––––

על צוּרת שלטוֹן הארץ בּתקוּפה הקרוֹבה שׂוֹררוֹת מסביבנוּ, בּעיקר, שתי השקפוֹת. שתיהן מתנמקוֹת בּטעמים לאוּמיים. האחת דוֹחה הקמת כּל מוֹסד פּרלמנטרי שהוּא “כּל עוֹד אנחנוּ איננוּ רוֹב בּארץ”. ההשקפה השניה מקבּלת בּרצוֹן את המוֹעצה המחוֹקקת שהוּצעה בּשעתוֹ על ידי סמוּאל והוּצעה שוּב על ידי פַּספילד בּספר הלבן של 1930, וּמוּכנה לקבּל כּל הצעה של סוּרוֹגַט פּרלמנטרי בּדוֹמה לזוֹ, וּבלבד שלא ניחָשב כּמוֹנעי שלטוֹן עצמי מאת תוֹשבי הארץ. נעיין בּשתי ההשקפוֹת הללוּ:

ההשקפה הראשוֹנה אינה תוֹבעת מאִתנוּ להרחיב עליה את הדיבּוּר. יסוֹדוֹתיה הפּסוּלים בּוֹלטים מאליהם: מוּסר לאוּמי-הוֹטֶנטוֹטי, המציע לחברוֹ מה שהוּא פּוֹסל לעצמוֹ – שלטוֹן חטיבה לאוּמית אחת על השניה פּסוּל היוֹם, כּל עוֹד אנחנוּ מיעוּט, אבל הוּא יהיה כּשר מחר, “כּשאנחנוּ נהיה הרוֹב”; אמוּנה ילדוּתית תמימה שאינה מוּכנה להתערער גם אחרי כּל האכזבוֹת המרוֹת, כּי בּצל שלטוֹן אַדמיניסטרטיבי-אַבּסוֹלוּטיסטי נשכּוֹן לבטח, ונוּכל תמיד לנשוֹם לרוָחה, לגדוֹל וליצוֹר כּכל אַוַת נפשנוּ; קוֹצר-ראוּת מוּחלט לגבּי הכּוֹחוֹת המתחוֹללים מסביבנוּ, וּמוּשׂג מוּטעה בּיסוֹדוֹ על מַהוּת כּוֹחוֹ של ה“לחץ” המדיני שלנוּ. סבוּרים הם שלחץ זה כּוֹחוֹ גדוֹל גם בּעיכּוּב ההתפּתחוּת וּבזלזוּל בּצרכים של זוּלתנוּ, ולאו דוקא בּיצירה החיוּבית שלנוּ. מ“מוּסר לאוּמי” כּזה וּמחכמה פּוֹליטית כּזאת חייבת תנוּעת הפּוֹעלים לברוֹח כּמטחוי קשת.

ההוֹדאה שלנוּ בּסטאטוּס הפּוֹליטי הבּין-לאוּמי של ארץ-ישׂראל, העוֹשׂה אוֹתה לארץ קליטה לעליה היהוּדית וליצירה היהוּדית, אין פּירוּשה השלמה עם המשטר הפּקידוּתי, השׂוֹרר כּיוֹם בּארץ והעוֹשה פּלסתר לפעמים כּל כּך קרוֹבוֹת את עיקרי המנדט. על עוֹרנוּ ועל בּשרנוּ, כּפוֹעלים וכיהוּדים, בּחיינוּ האזרחיים, בּמלחמתנוּ המעמדית, בּפעוּלתנוּ הישוּבית, אנוּ חשים את טבעוֹ הקוֹלוֹניאַלי והאַבּסוֹלוּטיסטי, אנוּ כּוֹאבים את ההשפּלוֹת והעלבּוֹנוֹת שהוּא גוֹרם לנוּ. ממילא אנוּ נדחפים לבקשת דרכים לתיקוּנוֹ.

מה נוֹתנת לנוּ מבּחינה זוֹ “המוֹעצה המחוֹקקת”?

הרכּבוֹ של המוֹסד, כּמוּצע: קרוֹב למחציתוֹ פּקידים ממוּנים מטעם הממשלה, והשאר שליחי קוּריוֹת לאוּמיוֹת, אשר מספּרם נקבּע מראש: כּך וכך לערבים, כּך וכך ליהוּדים.

סמכוּתוֹ: כּל החלטה יכוֹלה להיפּסל בּמחי ידוֹ של הנציב העליוֹן, שהוּא גם היוֹשב-ראש, גם בּעל ההכרעה וגם בּעל הוֶטוֹ. שוּם הצעה תקציבית אינה יכוֹלה להיוֹת נדוֹנה בּלתי אם הוּכנסה מטעם הנציב.

איני רוֹאה לי כּל צוֹרך להיכּנס כּאן בּשאר הפּרטים. טיבוֹ “הפּרלמנטרי” של המוֹסד אינוֹ מצריך כּל הסבּרה יתירה.

לפני זמן-מה פּגשתי בּדפוּס דברי אחד הנלהבים בּיוֹתר למוֹעצה המחוֹקקת. הכּוֹתב רוֹאה בּקבּלת המוֹעצה וּבדחייתה שאלת-מַצפּוּן. הוּא, בּן המערב התרבּוּתי, שנתחנך על דמוֹקרטיה וּמשטר פּרלמנטרי, בּוֹש להבּיט בּפני ילדוֹ הגָדל כּאן, כּל עוֹד הוּא חי בּמשטר בּלתי-קוֹנסטיטוּציוֹני. עלה בּדעתי שמוּסר-כּליוֹת זה יש לוֹ מרפּא וגם מבחן: להעתיק מקוֹם הישיבה – ולוּ גם לנסיוֹן – למזרח הירדן. שם קיים “שלטוֹן עצמי” וגם “מוֹעצה מחוֹקקת”. שם לא יכוּסוּ פּני האיש כּלימה.

אוֹדה. גם אני רוֹאה את היחס לשאלת המשטר כּשאלת מַצפּוּן. אוּלם מַצפּוּני אני תוֹבע לא נאמנוּת לפוּלחן של שמוֹת קוֹנסטיטוּציוֹניים מקוּדשים, גם כּשהם ריקים וכוֹזבים, אלא נאמנוּת לעצמי, נאמנוּת לאוֹתם עיקרי השאיפוֹת, אשר בּזכוּתם ולשמם נלחמנוּ על צוּרוֹת שלטוֹן פּרלמנטריוֹת. וּלפיכך אין אני ניגש לשאלת המוֹעצה המחוֹקקת מבּחינת האיסטרטגיה הלאוּמית, מבּחינת התקווֹת שתוֹלים בּה להתרצוֹת אל המנהיגוּת הערבית, כּי אם אני שוֹאל את עצמי: מה אני, האזרח, הפּוֹעל, היהוּדי, הבּלתי-מרוּצה מן המשטר הקיים, מה אני מיַחל מן “המוֹעצה המחוֹקקת”?

אנחנוּ הנאספים כּאן, אשר נאנקנוּ בּימי נעוּרינוּ מתגרת ידה הקשה של העריצוּת האַבּסוֹלוּטיסטית, יוֹדעים יפה את טעמה של מלחמת-הקוֹדש על צוּרוֹת שלטוֹן דמוֹקרטי. בּאש המלחמה הזאת נתחַנכנוּ וגם נתחַשלנוּ. היינוּ מוּכנים לעלוֹת לשמה על המוֹקד. מדוּע? האם רק מתוֹך פּוּלחן של שמוֹת קוֹנסטיטוּציוֹניים? חלילה. בּצוּרוֹת השלטוֹן החדש הבהיק לנוּ חזוֹן השחרוּר: שחרוּר משלטוֹן העריצוּת, השרירוּת, האגרוֹף, הקוֹרוּפּציה; חוֹפש הדיבּוּר, הכּתיבה, האִרגוּן; צדק וּמשפּט; כּבוֹד האדם וּזכוּיוֹתיו. מה היה פּתרוֹן החלוֹמוֹת – זוֹהי שאלה אחרת, אוּלם אלה הם הקסמים אשר קסמוּ לנוּ בּמלחמה הזאת: יקר-ערך האדם וחייו. היש אחד בּין כּל הנלהבים למוֹעצה המחוֹקקת, הכּוֹרך בּה סיכּוּיים מעין אלה, המצפּה שתביא לנוּ משטר יוֹתר אנוֹשי מזה הקיים? שתעלה את מצב המשפּט בּארץ, שתפקיד את חיינוּ בּידי שוֹטר יוֹתר מְהֵימָן, שתשחרר אוֹתנוּ משׂרידי המשטר העבּד אל-חמידי, שעדיין אנוּ פּוֹגשים אוֹתוֹ בּכל אשר נפנה?

ואוֹסיף לשאוֹל: בּתוֹך הישוּב היהוּדי כּבשה לה האשה את זכוּּּיוֹתיה הציבּוּריוֹת. בגלל ההתנגדוּת לזכוּת האשה להיבּחר לאוֹרגני כּנסת ישׂראל התנהלה מלחמה קשה בּישוּב, נתעכּבה לשנים הקמת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, משוּם שלא הסכּמנוּ לקבּל אוֹתה בּמחיר קיפּוּח זכוּיוֹת. מכּל העיירוֹת אשר בּארץ הוּבטחה עד הנה זכוּת הבּחירה לאשה רק בּאחת – בּתל-אביב. אנוּ מנהלים מלחמה על זכוּת האשה בּהתישבוּת, על זכוּתה השוה לגבר להשתתף בּחתימת חוֹזה ההתישבוּת של המשפּחה. אשה מן הישוּב נלחמה בּעקשנוּת על זכוּת להוֹפיע בּמשפט כּעוֹרך-דין. מה יהיה גוֹרלה של האשה בּבּחירוֹת למוֹעצה המחוֹקקת? מה יהיה גוֹרל זכוּיוֹתיה בּכלל בּמשטר זה שיוּקם על ידי המוֹעצה המחוֹקקת, שרוֹב משתתפיו יש להם מוּשגים, מנהגים וּצרכים אחרים בּנדוֹן זה?

ואשאל עוֹד: בּכל מקוֹם שהפּוֹעל נלחם על משטר פּרלמנטרי הוּא תוֹלה בּזה תקווֹת להתגבּרוּת מעמדית, לעליה מדינית, לחוֹפש האִרגוּן המקצוֹעי, להשלטת חוּקת הגנת העוֹבד. הנתלה גם אנחנוּ תקווֹת כּאלה בּמוֹעצה המחוֹקקת? הנקוה ממנה שתגן על זכוּת השביתה ותחוֹק חוּקים להגנת שׂכר העבוֹדה, להבטחת זכוּיוֹת האשה העוֹבדת, למניעת עבוֹדת הטף? הנפקיד בּידיה בּלב שלם את מצבה המשפּטי של הקבוּצה, של המשפּחה העוֹבדת, את גוֹרלוֹ של בּית-הספר לילדי עוֹבדים ושל החינוּך בּכלל?

וּלאוֹר המצפּוּן: הקמת סוּרוֹגט פּרלמנטרי זה, המבטיח כּסאוֹת לגוּש אֶפֶנדים נוֹסף על פּקידי הממשלה, האוּמנם היא מצוַת-עשֵׂה כּזאת, שלמענה מוּתר גם להעמיד בּסכּנה זכוּיוֹת וכיבּוּשים עיקריים של האשה, של הפּוֹעל, של כּל אזרח בּארץ? הרשאי מי שהוּא לדרוֹש מן הפּוֹעל, לאוֹר מַצפּוּנוֹ הסוֹציאליסטי, שמתוֹך יחסוֹ השלילי לפּקידוּת הקוֹלוֹניאַלית וּמתוֹך שהוּא חפץ בּיחסי סוֹלידריוּת עם העם הערבי העוֹבד יקבּל בּרצוֹן אוֹתוֹ משטר פּוֹליטי, פּרי זיווּג של פיאוֹדליזם מקוֹמי עם פּקידוּת קוֹלוֹניאַלית, אשר את דוּגמתוֹ ואת פּירוֹתיו הוּא יכוֹל לראוֹת לא רק בֹעֵבר-הירדן, כּי אם בּכל נקוּדה מוּניציפּלית מסביבנוּ.

––––––––––––

וּמבּחינה יהוּדית. הישוּב היהוּדי הנהוּ מיעוּט בּארץ. שיטת הקוּריוֹת הלאוּמיוֹת מקציבה לוֹ שיעוּר מסוּים בּתוֹר מיעוּט (אם שיעוּר צוֹדק אוֹ בּלתי-צוֹדק – לא נדוּן הפּעם) ועוֹשׂה את השיעוּר הזה קבע. יש ללמוֹד משהוּ ממצב הענינים בּעיריוֹת. לפי שיטת הקוּריוֹת הוּקצה בּעיריוֹת ירוּשלים וחיפה מקוֹם מסוּים ליהוּדים, הרבּה פּחוֹת ממה שמגיע להם לפי מספּרם בּין תוֹשבי הערים הללוּ, והמספּר הזה לא נשתנה בּמשך כּמה שנים, אף על פּי שמספּר היהוּדים תוֹשבי הערים הללוּ הלך וגדל. למדנוּ מנסיוֹננוּ כּי בּמקוֹם ששוֹלטת הקוּריה מתעכּבת כּל חלוּקה צוֹדקת של המקוֹמוֹת, בּכוֹח הרוֹב התקיף והבּיוּרוֹקרטיה העוֹשׂה את רצוֹנוֹ. חלקם של הפּקידים הממוּנים בּתוֹך המוֹעצה מוֹריד עוֹד יוֹתר את משקלם היחסי של היהוּדים בּתוֹכה. מה יכוֹל היהוּדי לצפּוֹת ממוֹעצה כּזאת? היצפּה ממנה לעזרה בּפיתוּח הארץ, בּגילוּי איניציאַטיבה כּלכּלית, בּקליטת העליה, בּיצירת התישבוּת? דוֹמה שהוּא יכוֹל לצפּוֹת רק לזה, שלאוֹתן ההפרעוֹת החוּקיוֹת, שכּיוֹם הזה שׂמה על דרכּוֹ הפּקידוּת הקוֹלוֹניאלית, יתוספוּ אבני-נגף חוּקיוֹת של הגוּש האֶפֶנדי. פּרצוּפה המעמדי והשוֹביניסטי של המנהיגוּת הערבית כּיוֹם הזה מעיד על זאת למדי. ידוּע יחסה לא רק לעליה ולהתישבוּת העברית ולפּוֹעל העברי וּלאִרגוּנוֹ, כּי אם גם לזכוּיוֹתינוּ האלמנטריוֹת, כּמוֹ זכוּת הלשוֹן העברית. אוֹמרים: לשם כּך קיימוֹת “הערוּבּוֹת”: הכּרת המנדט, זכוּת הוֶטוֹ של הנציב, ואוּלי גם הוֹצאת עניני העליה מסמכוּת המוֹעצה (עוֹד לא פּסוּ אנשים תמימים, הרוֹאים בּכל מחסוֹם וּבכל מתג – רק דאגה להבטיח את ענינינוּ…). פּירוּש הדבר שבּמוֹסד פּרלמנטרי זה יהיה תמיד הנציב העליוֹן שוֹפט רמים בּינינוּ וּבין העם השני. הוּא יצטרך לשמוֹר תמיד על “שיווּי-המשקל”. מאֵימת כּל גזירה נרוּץ אליו לבקש מחסה בּצלוֹ. האמוּנה הזאת בּאוֹבּיֶקטיביוּתוֹ וּבעליוֹנוּתוֹ של הנציב העליוֹן, בּא-כּוֹח הגזע העליוֹן, בּנכוֹנוּתוֹ תמיד להגן על הצדק, צדקתנוּ, מפּני כּל המתנקשים בּנוּ, האם אינה קצת אַנַכרוֹניסטית בּשנת ה’תרצ“א? ואוֹתן הערוּבּוֹת-של-נייר, הבּאוֹת לחייב על הכּרת המנדט, ואוּלי אפילוּ להוֹציא את ענין העליה מסַמכוּת המוֹעצה, מה תקפּן? כּלוּם לא ראינוּ את האפשרוּת לעשׂוֹת יוֹם יוֹם פּלסתר את המנדט גם בּשעה שמתבּססים עליו? כּלוּם תלוּיה העליה רק בּאוֹתם החוּקים הדנים בּעליה, ולא בּכל מערכת החוּקים והפּקוּדוֹת שלפיהם מתנהלת הארץ? כּלוּם אין השאלוֹת הרגילוֹת הנדוֹנוֹת בּכל מוֹסד מחוֹקק: מכס, קרקעוֹת, משפּט, משטרה – עלוּלוֹת לקבּוֹע גם את גוֹרל העליה וההתישבוּת? כּלוּם איננוּ מכּירים כּיצד מחניק עתה ה”אֶטאטיזם" הכּלכּלי בּארצוֹת מזרח-אירוֹפּה את המיעוּט היהוּדי, כּיצד נהפּך המוֹנוֹפּוֹלין הממלכתי לאמצעי חתירה בּידי הרוֹב נגד המיעוּט, בּלי שיהא צוֹרך להשתמש בּגזירוֹת שאינן לפי טעם הזמן הזה?

יש חוֹזים לנוּ ורוּדוֹת: תוֹרת “הוֶנטיל”. המוֹעצה המחוֹקקת תשמש צינוֹר מאַורר. יוּתן מוֹצא לגַזים הרעים המסעירים את הרוּחוֹת וּמתפּרצים החוּצה בּמעשׂה אַלָמוּת ורֶשע. המוֹעצה תיהפך לכלי מחזיק שלוֹם לארץ. מענין לדעת, מהוּ הנסיוֹן הפּרלמנטרי המצמיח חלוֹמוֹת ורוּדים אלה? השמרה עלינוּ הדוּמָה הרוּסית, עם הוֶנטילַציה המצוּינת שלה, מפּרעוֹת וּמהסתה וּמעלילת-דם? אוֹ הפּרלמנט הבּוּקרשטי, אוֹ אפשר הרייכסטג הגרמני מנע מחילוּל בּתי-קברוֹת וּמפּריחת ההסתה ההיטלריסטית? מי שמכּיר בּמקצת את אָפיה של המנהיגוּת הערבית יכוֹל להעלוֹת על הדעת סברה אחרת, לא סברה של וֶנטיל, אלא של “פּרה חוֹלבת”. אוֹתה תוֹפעה פּטריוֹטית טרַגי-קוֹמית, שמעמד שלם החי על ממכּר קרקעוֹת ועל סרסרוּת בּקרקעוֹת אינוֹ חדל להתריע על הסכּנה שבּקניוֹתינוּ, בּידעוֹ היטב שההתרעוֹת והגזירוֹת אינן עלוּלוֹת אלא להשבּיח את סיכּוּיי הממכּר, אוֹתה תוֹפעה ידוּעה של עתוֹנאים ועסקני ציבּוּר צוֹררים, העוֹשׂים גם את השׂטנה וגם את “הידידוּת” (חליפוֹת!) לפרה חוֹלבת – אוֹתה תוֹפעה עשׂוּיה שתתגלה בּמהדוּרה מוּרחבת בּעקבוֹת הפּסֵידוֹ-פּרלמנטריזם בּארץ. מי יוֹדע, אוּלי עוֹד נזכּה לראוֹת בּמוֹ עינינוּ על קרקע המוֹלדת את גלגוּלוֹ החדש של היהוּדי הגָלוּתי אשר אין לוֹ אלא לחבּל תחבּוּלוֹת כּיצד לעקוֹף את החוֹק, וּלשלם דמי “לא יֶחרץ” וּלשגר דוֹרוֹנוֹת למען העביר את רוֹע הגזירוֹת.

אלה הם הסיכּוּיים המעשׂיים הצפוּנים לנוּ בּמוֹעצה המחוֹקקת.

––––––––––––

אוּלם שאלת המוֹעצה המחוֹקקת היא יוֹתר משאלת חישוּבים של שׂכר והפסד בּשטח המעשׂיוּת הרגילה. רוֹאה אני את קבּלת הפּרינציפּ המוּנח בּיסוֹד המוֹעצה המחוֹקקת כּפוֹגעת בּנפש הציוֹנוּת.

אסבּיר את דברַי. הציוֹנוּת היא תנוּעת השחרוּר והעצמאוּת של עם ישׂראל. אין לה כּל תאות שלטוֹן על זוּלתה. אבל היא מתקוֹממת בּכל כּוֹחה נגד כּל השתעבּדוּת לזוּלתה. זרה לה כּל שאיפה להטיל מרוּת. אבל אינה מַשלימה עם קבּלת מרוּת. גם חזוֹן “מדינת היהוּדים” בּפי הרצל לא היה בּו כּל טעם לפגָם של בּקשת השתלטוּת על עם אחר. הרצל גם לא ניסה לקבּוֹע מה תהא צוּרת השלטוֹן בּמדינת היהוּדים, ואם היא תתקיים כּמדינה בּלתי-תלוּיה אוֹ כּפּרוֹבינציה אוֹטוֹנוֹמית בּתוֹך חטיבה מדינית גדוֹלה. ציוֹנוּת-רבּתי של הרצל, אשר לאוֹרה עוֹלה החלוּץ לארץ, פּירוּשה: יציאה מן הגלוּת. לא בּית-נכאת לאוּמה, כּי אם מקלט בּטוּח לעם בּהמוֹניו. מקלט אשר יקלוֹט, בּטוּח מרדיפוֹת, מגזירוֹת, מפּרעוֹת, מעלילוּת, מעלבּוֹן. ולא שבט-סגוּלה אחד מכּל פּזוּרי ישׂראל, כּי אם קיבּוץ גָלוּיוֹת. תנוּעת הפּוֹעלים שוֹמרת אמוּנים לחזיוֹן זה גם בּימי זוּטה של תנוּעה, בּימי רעה וּמיעוט הדמוּת, ואפילוּ בּשעה שאינה בּוֹחרת להשתמש בּמוּנח זה, אשר הרצל עצמוֹ חדל מהשתמש בּוֹ בּשעה שהחליף את התכנית המוּפשטת בּפעוּלה מדינית ממשית.

הבּוּקי-סריקי אשר נתלוּ בּמוּנח “מדינת יהוּדים”, לא רק על ידי אוֹיבים כּי אם גם על ידי “אוֹהבים”, מוֹנעים אוֹתי מהשתמש בּוֹ. כּמה מדינוֹת-יהוּדים אִיכּא בּימינו! מר בּן-אבי, למשל, הנהוּ חסיד נלהב של מדינה. הוּא גם אינוֹ רוֹאה כּל קוֹשי בּהקמתה. הוּא מוּכן להכריז על יהדוּתם של כּל הפּלחים בּארץ, וּבלבד שנוּכל להכריז על מדינת-יהוּדה. הוּא מוּכן גם להכריז על תל-אביב הקיימת כּעל המדינה שהתגשמה. למה יגָרע חלקה של תל-אביב מ“וַתיקַניה”? מה לוֹ בּכך שמדינת-יהוּדים כּזאת אין בּה שוּם מזוֹר למצוּקת היהוּדים? מה לוֹ בּכך שהמוֹני ישׂראל בּעוֹלם יראוּ מדינה זוֹ כּהתקלסוּת בּתקות גאוּלתם? העיקר, שגם לנוּ יהיוּ – אֶפוֹלֶטים, קצינים, אַמבּסדוֹרים, ואוּלי גם חצר-מלכוּת וּמנהגי-חצר וּמשוֹררי-חצר, בּקיצוּר, כּל תשמישי-נחוֹשת-קלל של “מדינה”. לבּוֹ של פּטריוֹט לאוּמי מתמוֹגג מנחת כּשהוּא רוֹאה את כּל אלה בּחזוֹן, וּמה לוֹ עוֹד? אך אם זהוּ חלוֹם מדינת-יהוּדים וזה שִברוֹ, כּי אז – לא מעוּקצוֹ ולא מדבשוֹ.

גם מר גרינבּרג, מה“ג’וּאיש כרוֹניקל”, רוֹצה בּמדינת יהוּדים. הוּא מתמרמר על מי שמכריז כּי הציוֹנוּת אינה רוֹצה לא לשלוֹט ולא להשתעבּד. הוּא אינוֹ גוֹרס זאת: אַלפּים שנה שלטוּ זרים בּנוּ, מדוּע זה לא נטעם גם אנחנוּ קצת טעם שלטוֹן? אוֹדה, אין לי חלק ונחלה בּתיאבוֹן מדיני זה, כּשם שאין לי חלק בּמוּשׂגיהם של אוֹתם צאן-קדשים וּמנהיגם, הרוֹאים את התגשמוּת הציוֹנוּת בּדמוּתה של מדינת פּוֹלין החדשה, אלא בּשינוּי זה שהערבים יהיוּ בּמצבם של היהוּדים, והיהוּדים בּמצבם של הפּוֹלנים – ולוּ גם בּתוֹספת של התנהגוּת יוֹתר גֶ’נטלמנית כּלפּי מי שאינוֹ נמנה על העם השוֹלט.

בּשבילי אין זה אלא סירוּס מוּחלט של האידיאל הציוֹני. לא רק חזוֹן השחרוּר שלנוּ הוּא אחר, גם ההוָיה של תנוּעתנוּ הלאוּמית, המסיבּוֹת ההיסטוֹריוֹת אשר בּהן התחוֹללה והמסיבּוֹת ההיסטוֹריוֹת אשר בּהן היא מתגשמת, גם צרכיה הפּנימיים של תנוּעתנוּ שוֹנים מזה בּתכלית. דוֹרנוּ היה עֵד לכך, שעמים שוֹאפי חירוּת אשר פּרקוּ את עוֹל השעבּוּד מעל צוארם מיהרוּ להכניס בּעוֹל זה צוארוֹתיהם של אחרים. הכזה יהיה המאוֹר שבּתנוּעת שחרוּר לאוּמית? אנוּ, אם גם נחפּוֹץ בּזה, הלא תקצר ידנוּ. אבל אילוּ גם יכוֹלנוּ והצלחנוּ בּזה, הרי היינוּ ממיטים קלוֹן על כּל המרטירוֹלוֹגיה הגדוֹלה שלנוּ: בּמשך הדוֹרוֹת הרבּים שבּהם נרדפנוּ וגוֹרשנוּ ונשחטנוּ והוּשמדנוּ, ידענוּ לא רק את כּאב הגלוּת והשעבּוּד, כּי אם גם את הבּוּז לעריצוּת. האוּמנם לא היה זה אלא כּמשל “השוּעל וענבי הבּוֹסר”? הנטַפּח בּנוּ עתה את חלוֹם עבד כּי ימלוֹך?

החזוֹן הציוֹני, דוקא זה שהוֹלך לקראת גדוֹלוֹת, אינוֹ מבקש לא השתלטוּת ולא פּריבילגיוֹת על חשבּוֹן הזוּלת. מדינת היהוּדים שלנוּ לא תתבּסס על “ורב יעבוֹד צעיר”. גם לא על דרך המליצה. החזוֹן הציוֹני וגם הפּוֹליטיקה הציוֹנית המעשׂית אינם מצריכים לשוֹן-רהב ודברי-שחץ ולא שאר תשמישי ההתהדרוּת וההתנפּחוּת של הפּטריוֹטיוּת הרעשנית, הקנטרנית והנַגחנית. אלה מקרב הציוֹנים אשר בּפחוֹת מ“מלכוּת” וּמ“עטרת מלכוּת” לא סגי להם, והמטפּחים פּוּלחן של שלטוֹן וּמוּשׂגי שליטים לקוּחים מתוֹך מציאוּת זרה – אינם מסייעים לא לחינוּך פּוֹליטי בּבּית ולא להישׂגים פּוֹליטיים בּחוּץ. תנוּעת הפּוֹעלים צריכה לשמוֹר על עצמה מעבוֹדה זרה זוֹ, וגם מהטרמינוֹלוֹגיה המתגרה העוֹטפת אוֹתה.

אוּלם אם איננוּ גוֹרסים מדינה לאוּמית יהוּדית, כּלוּם נהיה גוֹרסים מדינה לאוּמית ערבית?

והמוֹעצה המחוֹקקת, עם כּל אַפסוּתה מבּחינת כּוֹח השלטוֹן הממשי, עם היוֹתה כּפוּתה בּידיה ורגליה לפּקידוּת הבּריטית, עם היוֹתה קריקטוּרה של פּרלמנט, מביאה אִתה את שלט המדינה הערבית; הכרזת שלטוֹן עַם-הרוֹב הערבי על עַם-המיעוּט היהוּדי; הפקדת גוֹרל הארץ בּידי עם-הרוֹב.

וּמוּזר הדבר: רבּים מאלה החוֹששים בּיוֹתר למוּשׂג “מדינת היהוּדים” ונלחמים בּוֹ כּבסטיה שוֹביניסטית, אינם נפגעים, כּנראה, מזה שכּאן תוּכרז מדינה ערבית. ויוֹתר מזה: דוקא אלה הדוֹגלים בּ“דוּ-לאוּמיוּת” לגבּי ארץ-ישׂראל נאחזוּ בּשתי ידים בּהצעת המוֹעצה המחוֹקקת. חוֹששני, שהדוּ-לאוּמיוּת הפכה אצלם למַה שהפכה מדינת היהוּדים בּפי מר בּן-אבי. האין דוּ-לאוּמיוּת והמוֹעצה המחוֹקקת המוּצעת ­– תַרתי דסַתרי? אם מדינה “דוּ-לאוּמית” אינה מלה ריקה, שאיננה מחייבת לשוּם דבר (מלבד שלילת מדינת היהוּדים) הרי אין פּירוּשה אֶתנוֹגרפי בּלבד, כּלוֹמר: ציוּן העוּבדה, שעל גבּי שטח מסוּים יוֹשבים להם שני עמים. מדינוֹת שבּגבוּלוֹתיהן יוֹשבים יחד כּמה עמים אינן יקרוֹת-המציאוּת בּעוֹלם, ועל ידי כּך בּלבד אינן נעשׂוֹת למדינוֹת דוּ-לאוּמיוֹת או תלַת-לאוּמיוֹת, כּל עוֹד לאוֹם אחד הוּא המוֹשל בּהן. בּפּוֹלין, למשל, יש למיעוּטים הלאוּמיים זכוּת בּחירה לסֵיים ונוֹסף על זה כּמה סעיפּים המבטיחים את זכוּיוֹתיהם, ואף על פּי כן לא יעלה על הדעת לראוֹת את משטרה המדיני של פּוֹלין כּמשטר דוּ-לאוּמי אוֹ רב-לאוּמי. איזוֹ היא מדינה דוּ-לאוּמית? זוֹ ששני הלאוּמים שבּתוֹכה הנם שוים לחירוּת וּלעצמאוּת, למידה של שלטוֹן ולזכוּיוֹת של יִצוּג. וּלאוֹם מלאוֹם לא יֶאמץ. כּל המוּנח “דוּ-לאוּמיוּת” יש לוֹ טעם רק אם הוּא מתבּטא בּנוֹרמוֹת מדיניוֹת-משפּטיוֹת, המבטיחוֹת את עיקרי השויוֹן המדיני של הלאוּמים. והם הם שעוֹשׂים את המדינה למדינת-לאוּמים, השוֹנה בּתכלית ממדינה לאוּמית. דוּ-לאוּמיוּת אינה מתקיימת על מליצוֹת פּציפיסטיוֹת, שאין עמן כּל כּוֹח מַשרה שלוֹם-אמת בּיחסי עמים, אלא על יצירת צוּרוֹת חדשוֹת של שלטוֹן ויִצוּג עמים, על בּסיס של שויוֹן. פּירוּש הדברים שמשטר מדיני דוּ-לאוּמי מכּיר לא בּאוּכלוֹסים סתם, אלא בּשתי חטיבוֹת לאוּמיוֹת, אשר לשתיהן מוּבטחת אוֹתה מידת ההשתתפוּת בּעיצוּב שלטוֹן הארץ, וּשתיהן זכּאיוֹת בּמידה שוה להתווֹת את גוֹרלה. האם לא צחוֹק מר עוֹשׂים לנוּ אלה אשר רוֹממוּת הדוּ-לאוּמיוּת בּגרוֹנם והויתוּר על זכוּתנוּ אנוּ לעצמאוּת וּלחוֹפש היצירה בּידם? אכן דוּ-לאוּמיוּת מיוּחדת בּמינה שמציעים לנוּ אינה, כּנראה, מַטבּע עוֹבר “לכל הגוֹיים”, אשר דמם דידם סוֹמק טפי, כּי אם אמצאה מיוּחדת לכבוֹד עם-סגוּלה בּלבד, אמצאה העלוּלה להשתּכּן יפה בּצוותא חדא עם שלטוֹן מדיני מוּחלט של זוּלתנוּ. דוּ-לאוּמיוּת זוֹ אינה אלא כְּתיב, הקְרי הוּא: מדינה ערבית.

––––––––––

מן הנאמר נמתחים הקוים לתכנית חיוּבית.

תנוּעת השחרוּר היהוּדית בּכלל וּתנוּעת הפּוֹעלים בּפרט אינן רשאיוֹת להשלים עם משטר הפּקידוּת הקיים. משטר המנדט, אם איננוּ משמש כּסוּת עינים לאינטרסים אימפּריאַליסטיים וקוֹלוֹניאַליים של המדינה האפּוֹטרוֹפּסית, איננוּ מחייב שלטוֹן פּקידוּתי בּלתי-מוּגבּל. תפקידוֹ של המנדט – סיוּע והדרכה לארץ על מנת להביאה לידי פּיתוּחה ועצמאוּתה ולידי תקוּמת הבּית הלאוּמי בּתוֹכה – מאַפשר וּמַצריך פּיתוּח רחב של שלטוֹן עצמי. יסוֹדוֹתיו: דמוֹקרטיה מוּניציפּלית, אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית ושיתוּף אוּכלוֹסי הארץ בּהשפּעה על הנהלת עניניה – שיתוּף אשר ילך ויגדל – על בּסיס הפַּריטֶטיוּת של שתי החטיבוֹת הלאוּמיוֹת.

עצם מצבוֹ של השלטוֹן המוּניציפּלי בּארץ אינוֹ אלא כּתב-האשמה קשה נגד ממשלת המנדט. לאחר י"ג שנים של השלטוֹן הציביליזטוֹרי הזה חיוֹת עדיין העיריוֹת שלנוּ בּתקוּפת עבּד אל-חמיד. כּל הישוּב הכּפרי בּארץ, על 900 נקוּדוֹתיו בּערך, אין לוֹ אלא שלוֹשים מוֹעצוֹת מקוֹמיוֹת (בּתוֹכן גם… תל-אביב, הנקוּדה היחידה בּארץ עם זכוּת בּחירה לאשה ועם בּאוּת-כּוֹח של פּוֹעלים. לאחר התערבוּת הממשלה וצמצוּם זכוּת הבּחירה השתתפוּ בּתל-אביב בּבּחירוֹת, בּפוֹעל, כּ-13.000 איש). על מצב זכוּת הבּחירה בּעיריוֹת אפשר לדוּן לפי מספּרים ממשלתיים אלה: מתוֹך 88.500 אוּכלוֹסי ירוּשלים זכּאים לבחוֹר 3900. מתוֹך 18.000 בּני חברוֹן זכּאים לבחוֹר 860. בּכל 22 העיריוֹת שבּארץ השתתפוּ בּבּחירוֹת פּחוֹת מ-15.000 איש (השוה עם תל-אביב!). בּין קרוֹב למאה וחמישים נבחרי העיריוֹת הערבים אין אף בּא-כּוֹח אחד של פּוֹעלים, רק בּתוֹך הקוּריוֹת היהוּדיוֹת בּירוּשלים וּבחיפה נבחרוּ פּוֹעלים. סדרי עבוֹדת העיריוֹת ידוּעים לתהילה בּכל הארץ. הניצוּל המחפּיר בּיוֹתר של העוֹבד מוֹצא לוֹ מקוֹם בּקבּלנוּת העיריוֹת. על הקוֹרוּפּציה שבּעיריוֹת, הנמצאוֹת לגמרי בּרשוּת כּנוּפיוֹת אֶפנדים, התריעוּ, וּללא כּל תקנה. יחסה של הממשלה ליִצוּג היהוּדים בּעיריוֹת ולזכוּתם לקבּלת עבוֹדה וּלסיפוּק צרכיהם בּתקציב העיריוֹת ידוּע אף הוּא. האם יד המקרה בּדבר, שכּל הפּטריוֹטים הערבים, בּין אלה היוֹשבים לבטח על כּסאוֹתיהם בּעיריוֹת בּחסוּתה האדיבה של הפּקידוּת הבּריטית וּבין יריביהם הפרֶטֶנדנטים החוֹתרים תחתם ונכספים לבוֹא בּמקוֹמם, לא ראוּ מעוֹלם שוּם צוֹרך לתבּוֹע תיקוּן השלטוֹן המוּניציפּלי, הרחבת רשת הנקוּדוֹת, הרחבת הסמכוּת והרחבת זכוּת הבּחירה, וגם לא את השחרוּר מאפּוֹטרוֹפּסוּת הפּקידוּת? ולא רק הם. גם אלה החוּגים היהוּדיים אשר אסרוּ את עצמם בּמרכּבת המוֹעצה המחוֹקקת לא ראוּ מעוֹלם צוֹרך לאסוֹר מלחמה על תביעת דמוֹקרטיה מוּניציפּלית. אכן, גם הם אוֹמרים שלטוֹן עצמי רק לאשר יאמר האֶפנדי שלטוֹן עצמי!

בּקוֹנצפּציה הפּוֹליטית שלנוּ צריכה הדמוֹקרטיה המוּניציפּלית לתפּוֹס מקוֹם יסוֹדי. כּאן החינוּך האמיתי של האוּכלוֹסין לשלטוֹן עצמי בּשטח ענינים הקרוֹבים אליו בּיוֹתר, כּאן הגנת הענינים החיוּניים בּיוֹתר של המוֹני העם, כּאן גם הפּתח לדיפֶרֶנציאַציה מעמדית על יסוֹד ענינים חיוּניים. בּתוֹך הנקוּדוֹת המוּניציפּליוֹת, כּשתיכּבש למענן זכוּת הבּחירה הכּללית, יכּירוּ הפּלח והעמֵל העירוֹני את עניניהם וילמדוּ להבחין בּין מנַצלים-מַתעים וּבין חברים מנוּדים. המלחמה בּסדרים הקיימים לא תהיה קלה. מאחוֹריה קיימים אינטרסים ממשיים. יוֹשבי הכּסאוֹת היוֹם, יחד עם הפּקידוּת השׂוֹררת עליהם, יזעיקוּ את כּל חילם. הם ימצאוּ להם בּני בּרית גם בּתוֹך הישוּב העברי. אוּלם כּדאית היא המלחמה. וּראוּיה היא הדמוֹקרטיה המוּניציפּלית שפּוֹעלי ארץ-ישׂראל יצאוּ בּצבאוֹתיה.

––––––––––––

האוֹטוֹנוֹמיזם הלאוּמי אינוֹ חדש עמנוּ. עמוּקים שרשיו בּהיסטוֹריה הישׂראלית. המחשבה הסוֹציאליסטית המוֹדרנית – מימי סינוֹפּטיקוּס-שפּרינגר-רנר – זוֹ שהציגה את מדינת הלאוּמים מוּל המדינה הלאוּמית, שקדה להגדיר את משפּט האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, את תכנה ואת תחוּמיה. בּימי ההשׂכּלה היה השם “קהל” למפלצת, מטרה לכל שׂטנה. התעוֹררוּת המחשבה הלאוּמית החזירה לאוֹטוֹנוֹמיזם היהוּדי את כּבוֹדוֹ (דוּבּנוֹב, ז’יטלוֹבסקי), הזרמים הסוֹציאליסטיים בּישׂראל עשוּ את המלחמה על זכוּת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית לקנינם. בּציוֹנוּת שלאחר המלחמה העוֹלמית היוּ נשמעים קוֹלוֹת כּי אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית בּארץ אינה אלא שׂריד גלוּתי, עיכּוּב הגאוּלה. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, עם כּל ההרגשה הטריטוֹריאַליסטית העמוּקה שלה, לא זילזלה אפילוּ בּימי התקווֹת המדיניוֹת הגדוֹלוֹת בּיצירת הכּלים לחיים יהוּדיים אוֹטוֹנוֹמיים, בּהכּרה בּרוּרה כּי התאים הטריטוֹריאליים וּרציפוּת הישוּבים עלוּלים רק להגבּיר את כּוֹחה של הכּנסת וּלהעשיר את תכנה. תנוּעת הפּוֹעלים לא הבּיטה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית כּעל פּריבילגיה יהוּדית, כּי אם כּעל צוּרת אִרגוּן וסיפּוּק צרכים לאוּמיים של כּל חטיבה לאוּמית בּארץ. עוֹד המשלחת של “פּוֹעלי-ציוֹן” בּשעתה (אביב, תר"פ) בּבררה את השקפוֹתיה המדיניוֹת הכניסה את הסעיף: “כּל סיעה לאוּמית מקבּלת אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית בּשביל כּל עניניה הפּנימיים הלאוּמיים” (“האדמה”, חוֹברת ט', דין-וחשבּון של משלחת “פּוֹעלי-ציוֹן”).

וּלמעשׂה גם ענין האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית בּארץ לא התקדם בּהרבּה. בּחוּקת “כּנסת ישׂראל” טוּשטש היסוֹד הלאוּמי והוּגבּר היסוֹד העדתי. והכּנסת נתוּנה בּמצב של פּרוֹזדוֹר מפוּלש: הנכנס נכנס והיוֹצא יוֹצא. אין חוֹבה לאדם להימנוֹת על החטיבה הלאוּמית שבּתוֹכה נוֹלד וּבתוֹכה הוּא חי. הרוֹצה לפרוֹק את עוּלה אינוֹ זקוּק אפילוּ להחליפה בּחטיבה לאוּמית אחרת, הוּא פּשוּט יוֹצא ונעשׂה פּטוּר ממצווֹת. סמכוּת הכּנסת להטיל מסים מצטמצמת מחמת ההגבּלוֹת השוֹנוֹת וּמחמת זכוּת היציאה, העוֹשׂה אוֹתה הפקר. לערבים אין שוּם מוֹסד לסידוּר חייהם הלאוּמיים. הרוֹב המוּסלמי יש לוֹ “מוֹעצה מוּסלמית עליוֹנה”, בּעלת נחלוֹת רבּוֹת והכנסוֹת גדוֹלוֹת, הנתוּנה בּידי כּנוּפית “נכבּדים”, מחוּץ לכל קוֹנטרוֹלה ציבּוּרית. כּמוֹנוּ כּערבים מעוּנינים בּהקמת דפוּסים דמוֹקרטיים לחיים הלאוּמיים. הם יביאוּ אִתם: סיפּוּק הצרכים הלאוּמיים בּידי האוּמה עצמה וּברשוּתה, צמצוּם רשוּתה של הפּקידוּת הזרה, דיפרנציאַציה מעמדית פּנימית ויצירת בּאוּת-כּוֹח לאוּמית דמוֹקרטית.

––––––––––

נשאף להרחיב את היקפן ואת כּוֹח פּעוּלתן של האוֹטוֹנוֹמיה המוּניציפּלית והלאוּמית. בּהתפּתחוּת הדברים אפשר לתאר גם פּעוּלה כּלכּלית וישוּבית מאוּמצת של גוּפים מוּניציפּליים שלמים, המאוּחדים אם על יסוֹד הרציפוּת הגיאוֹגרפית אוֹ על יסוֹד שוּתפוּת אינטרסים כּלכּליים (בּרית מוֹעצוֹת כּפריוֹת – בּרית מוֹעצוֹת עירוֹניוֹת). כּל כּמה שנרצה בּהתפּתחוּת זוֹ לא נבוֹא להעמיס עליה תפקידים היוֹצאים מתוֹך תחוּמיה. האוֹטוֹנוֹמיה המוּניציפּלית והלאוּמית אינה יכוֹלה לבוֹא בּמקוֹם השלטוֹן הארצי. הדמוֹקרטיזציה של השלטוֹן הארצי, העברתוֹ ממשטר פּקידוּתי למשטר-שלטוֹן-עצמי, הנָה אחת הפּרוֹבּלימוֹת הפּוֹליטיוֹת המיוּחדוֹת של הארץ. שיטוֹת המעבר הקיימוֹת בּמוֹשבוֹת הבּריטיוֹת אינן יכוֹלוֹת לשמש מוֹפת ודוּגמה לארץ-ישׂראל. רמתוֹ התרבּוּתית-הסוֹציאלית של הישוּב העברי, החוֹבה המפוֹרשת להבטיח לעם העברי את חוֹפש היצירה והבּנין, ההכּרה הבּין-לאוּמית בּהקמת ה“בּית הלאוּמי” (הכּרה, אשר למרוֹת כּל ערפיליוּתה המדינית מחייבת את שמירת זכוּיוֹתיו הלאוּמיוֹת של העם העברי ואת ריבּוּיוֹ הבּלתי-פּוֹסק בּארץ בּזכוּת ולא בּחסד), כּל זה מחייב לבקש את הפּתרוֹן בּצוּרת שלטוֹן כּזוֹ, אשר תמנע כּל השתלטוּת של עם אחד על משנהוּ, צוּרה כּזאת תימָצא אם המוֹסד המחוֹקק יוּרכּב על ידי שתי החטיבוֹת הלאוּמיוֹת שוה בּשוה.

בּגוּף מדיני נבחר אשר כּזה אין מקוֹם לשיתוּף פּקידים ממוּנים מטעם השלטוֹן. בּעצם המבנה הפּריטטי של מוֹסד כּזה צפוּנוֹת הערוּבּוֹת מפּני התנקשוּת, מפּני גזירה, מפּני דחיקת רגלי החטיבה הלאוּמית החלשה יוֹתר. היא לא תהא נאלצה לשׂים מבטחה בּערוּבּוֹת של נייר אוֹ לשׂאת עיניה אל חסד הוֶטוֹ של הנציב העליוֹן. כּוֹח חיצוֹני לא יצטרך להכריע על כּפּוֹת המאזנים את שתי החטיבוֹת הלאוּמיוֹת. “שיווּי-המשקל” נתוּן מאליו, וּבאין יכוֹלת לשוּם חטיבה להשתלט על חברתה, בּאין יכוֹלת להיעזר בּכוֹח חיצוֹני מכריע את הכּף, יתחנכוּ נבחרי שני העמים מתוֹך עניניהם החיוּניים לבקש דרכי הסכּם וּפעוּלה משוּתפת. אוּלם גם ה“הזדיינוּת” הלאוּמית, העמידה בּמלוֹא התחמוֹשת זה מוּל זה, לא לעוֹלם תעמוֹד. בּאין סיכּוּיים מרוּבּים להתנצחוּת לאוּמית, בּהינטל העוֹקץ מכּל התנקשוּת, וּבחלוֹף התקוה להצלחה בּדרך זוֹ, יתפּוֹררוּ הגוּשים הלאוּמיים לרגביהם המעמדיים, ויפָּתח פּתח לצירוּפים חדשים לפי קוי-השיתוּף הסוֹציאליים. ואלה יפרצוּ להם סוֹף סוֹף אפיקים חדשים. התפּתחוּת זוֹ, לפי קו ההסכּם בּין שני עמי הארץ, היא היחידה אשר יש בּכוֹחה להביא לידי הרחבה בּלתי-פּוֹסקת של השלטוֹן העצמי, וּבקרב הימים – לידי הרחבת חלקם של האוּכלוֹסין בּעיצוּב השלטוֹן האדמיניסטרטיבי ולידי העמדת האפּוֹטרוֹפּסוּת של ממשלת המנדט על המינימוּם.

יאמרוּ כּי הלָך-רעיוֹנוֹת זה אינוֹ הוֹלם את “המחשבה האנגלית”: צוּרוֹת המעבר משלטוֹן פּקידוּתי לשלטוֹן עצמי בּנסיוֹנם הקוֹלוֹניאַלי הן אחרוֹת לגמרי. האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית זרה להם, ועל אחת כּמה וכמה יהיה להם זר וּמוּזר הרעיוֹן על מוֹסד פּרלמנטרי המוּרכּב חלק כּחלק מבּאי-כּוֹח שני העמים, ללא השתתפוּת של פּקידים ממוּנים. יתכן. אין אני סניגוֹר ל“מחשבה האנגלית”, ואיני יוֹדע מה יבינוּ וּמה לא יבינוּ האנגלים. אני מניח שאם ירצוּ להבין, אם יהיה להם ענין להבין – יבינוּ לנוּ. ואם יהיה להם ענין דוקא להתרצוֹת אל האֶפנדי על חשבּוֹננוּ ועל חשבּוֹן הארץ ושלטוֹנה העצמי האמיתי – ינהיגוּ כּאן מעין מה שהנהיגוּ בּמזרח הירדן, אוּלם ידנוּ אַל תהי בּזה. יעשוּ זאת מבּלעדינוּ. לא נגזוֹר את מַאוַיינוּ ואת הכּרתנוּ המדינית לפי צרכיו וחשבּוֹנוֹתיו של כּוֹח חיצוֹני תקיף, הרוֹאה את התפקיד אשר נמסר לוֹ מאת חֶבר הלאוּמים כּכוֹח הרשאה לעשׂוֹת עמנוּ כּממשלה העוֹשׂה בּתוֹך נייטיבס “שלה”. ואין אנוּ חייבים לקבּל את הדין למַפרע. אם הכּרת צדקתנוּ אִתנוּ – ניאָבק; אם רב אוֹ דל כּוֹחנוּ למנוֹע מאִתנוּ צוּרוֹת שלטוֹן פּסוּלוֹת וּמזיקוֹת לנוּ מבּחינה יהוּדית, סוֹציאַליסטית ואינטרנַציוֹנַלית – בּזה ניוָכח לאחר שנאַמץ את כּל כּוֹחנוּ בּמערכה. אוּלם אם גם נפסיד את המערכה הכּבדה – לא אבדנוּ. לא מערכה אחרוֹנה תהיה זאת. עוֹד לא תמוּ כּל ההזדמנוּיוֹת לתביעה וּלנצחוֹן. ההיסטוֹריה אינה עוֹמדת. יחסי הכּוֹחוֹת הוֹלכים וּמשתנים. והכּרת העוֹלם אף היא אינה קוֹפאת. אם ננחַל מפּלה ולא נפקיר את נשקנוּ – את הכּרת צדקתנוּ, את שלימוּת שאיפתנוּ, את קשיוּת מאמצינוּ – כּי אז עוֹד רשאים אנוּ ליַחל לימים אחרים. הכּרת מקוֹמוֹ של מפעל תקוּמתנוּ בּהיסטוֹריה האנוֹשית החדשה, הכּרת בּריתנוּ האמיצה עם תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלה – היא שתעמוֹד לנוּ בּימים קשים, בּעמדנוּ מוּל עוֹלם תקיף. אוּלם אם אנחנוּ בּעצמנוּ נסכּים למיטת-סדוֹם שאוֹמרים למתוֹח לנוּ – מי יקוּם לרַווחתנוּ?

בּשנת-מצוֹר זוֹ נאלצנוּ – על כּרחנוּ – לעשׂוֹת מלאכת הסבּרה מרוּבּה. טרחה זוֹ לא תמיד היתה לשוא. כּמה מוּשׂגים שהיוּ קוֹדם נחלתנוּ בּלבד (כּמוֹ רעיוֹן העבוֹדה העברית, למשל), בּחינת “זר לא יבין”, מצאוּ מסילוֹת למוֹחוֹת זרים, ואחר יסוּרים רבּים הוּכנסוּ אפילוּ לתעוּדוֹת מדיניוֹת. אם יקוּם בּנוּ הכּוֹח לעמוֹד בּשלָנוּ, בּיצירתנוּ, בּקשיוּת-ערפּנוּ, בּמלחמתנוּ – יתחנך העוֹלם להבין לנוּ. סוֹף סוֹף גם יבינוּ כּי עַם ההוֹלך לבקש לא שׂררה ולא פּריבילגיוֹת ולא ניצוּל יגיעוֹ של הזוּלת כּי אם זכוּת ליַשב נשַמוֹת, “לבנוֹת וּלהיבּנוֹת”, להיבּנוֹת לא מחוּרבּנם של אחרים – רשאי לתבּוֹע משטר מדיני כּזה אשר לא ינעל בּפניו את שערי היצירה.

שבט תרצ"א.