רקע
אהרן אמיר
ולא תהי למוות ממשלה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: צהר; 1955

ולא תהי למוות ממשלה

וְלֹא תִהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה1.

אֶחָד יִהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר גּוּפָם עֶרְיָה

וְהַגֶּבֶר אֲשֶׁר בָּרוּחַ הּוּא וּבַיָּרֵחַ שֶׁמִּיָּם;

בְּעֵת שֶׁיִּתְנַקּוּ עַצְמוֹתָם וּנְקִיּוֹת יֵעָלְמוּ

יִהְיוּ כּוֹכָבִים לְמַרְפֵּקָם וּלְרַגְלָם;

אַף כִּי בְּשִׁגָּעוֹן יֻכּוּ, צְלוּלָה תְהִי דַעְתָּם,

כִּי בַיָּם יִצְלוֹלוּ, לַעֲלוֹת שׁוּב יָשׁוּבוּ;

אַף כִּי אוֹהֲבִים יֹאבְדוּ לֹא תֹאבַד הָאַהֲבָה;

וְלֹא תִהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.

(דילן תומאס / תרגם א. יבין)


 

חלק ראשון: יונתן הקטן

יוֹנָתָן הַקָּטָן

שָׁכַח לִסְגּוֹר הַדֶּלֶת,

הִצְטַנֵּן הַמִּסְכֵּן

וְקִבֵּל נָזֶלֶת.

(גן-הילדים)


הנער הולך עם אביו ברחובה של העיר. כפו של האב על כתפו של הנער. כף רחבה ורכה ונבונת-אצבעות על כתף-נער דקה, אפרוחית.

אנשים רוהטים-יורדים ברחוב, רהוֹט ושוב. מכוניות מתרוצצות בכביש, רצוֹא ושוב, רצוֹא ושוב: כבדות ומשורינות, קלות ומגולות, צופרות וגונחות. עולם הומה, עולם גדול. עולם טרוף.

ושמש חרפית יוצקת אורה הלטיף. על העיר הנצורה ועל אשר מחוצה לה שם בהרים. ועל הרחוב ובתיו הגבוהים ועל העוברים בו דחופים ובהולים. ועל חלונות הראווה המתאמצים עוד אי-כה להתגנדר. ועל האב הגבוה ונבון-האצבעות עם בנו הנער.

והשמש הלטיפה הנה כמו תצטמצם ותמעט. רגע ואינה כי אם עדשה קטנה, בת-שמש זעירה וקרובה: פשוֹט ידך ותחליק עליה, פשוט ידך ותמושנה. והעולם הנה כמו בית: עולם שדלת לו, מוגן, אינטימי, ואין בו כי אם נער קט המספר עם אביו ברחוֹב והרחוב לבן וטוב.

– המורה שאל את גידי: אתה זמזמת? אז גידי התאדם ככה ולא אמר כלום. אז המורה הוציא אותו תכף מהכּיתה. ושמשון, הוא ישב לו במנוחה ולא קם להגיד שזה הוא שזמזם כל הזמן. אז גידי יצא וכל הכיתה נורא כעסו על שמשון. אפילו הבנות. אז –

– לא נכון לומר כל רגע “אז” – מפסיק האב בנחת. – לא נכון כך, אתה יודע.

– כן, אבא – נענה הנער צייתנית. – אז כשצלצלו ואדון לוי יצא אף-'חד לא דיבר עם שמשון וגידי עמד בחוץ על יד הדלת וחכּה ששמשון ייצא בשביל להרביץ לו. אז – – –

– כמה פעמים צריך להגיד לך, יונתן: לא אומרים “אז” כל פעם. תזכור.

רוח הנער קצרה בו מעט:

– אוּף, אז מה אפשר להגיד?

– חכה רגע עד שיעבור האוטו. רגע – אומר האב וידו חזקה על כתפו של הנער.

מכונית שוטפת-עוברת בנשיפה והבן ואביו חוצים את הכביש.

– אומרים: “ובכן”. אומרים: “והנה”. ה“אז” הזה לקוח מלשונות זרות. בעברית אין דבר כזה. לא פעם אמרתי לך.

– כן, אבא – נענה הבן ומשתתק.

– אם כן, במה נגמר הענין?

– הו, כן… אה… שמשון נשאר לשבת כמעט כל ההפסקה הגדולה ופחד לצאת מפני שהוא הרגיש שגידי מחכה לו.

– פחדן שכזה. אבל איך הרגיש?

– אני לא יודע. עובדה! אולי הוא ראה שכל אחד יוצא ועומד רגע ומסתכל ככה, מכיון שגידי עמד בדלת. אני לא יודע. אבל הוא בטח הרגיש.

– כן.

– אבל בסוף זה נמאס לו והוא חשב שדי, ההוא כבר לא מחכה לו שם. אז הוא קם ויצא. אבל גידי עדייו חכה לו. התעקש! וכמה ילדים עמדו גם כן וחכּו לראות איך זה יהיה. ואז היה שמח כהוגן.

הנער צוחק כזוכר.

– מה היה? – שואל האב.

– מה היה? היו מכּות! אבל כאלה!

– ומי קיבּל? – מגחך אבא ושואל.

– שניהם קיבּלו. אבל בסוף שמשון בכל זאת ספג יותר.

– ואתה מה עשית?

כאן שוהה הנער כהוא-זה, כבורר במלים, ועונה, ספק-נכלם ספק-שובב:

– אני תקעתי פעם לזה ופעם לזה.

– למה?

– סתם. העיקר שיהיה רעש. שיהיה שמח.

– כן. ואתה חושב שזה יפה?

מושך בכתפיו, משפיל עיניים.

– אני יודע? ככה זה!

אבא אינו מטיף מוסר. רק אצבעותיו המבינות הן עתה כמוכיחות. ולא-נוח כלשהו.

שוב חוצים כביש, פונים ימינה ברחוב הצדדי התלול, הרוגע. פה שובתת ההמולה. אנשים אינם רצים. במבואות הבתים משחקים ילדים ב“תופסת” או שהם מסתודדים וסוחרים בתרמילי כדורים ריקים. על המדרכה ריבועים מצוירים בגיר, ריבועים ששה בתוך מלבן אחד. וילדות מדלגות מריבוע אל ריבוע. תרנגולות.

שוב ננער הנער, כזוכר דבר חשוב לצידוקו:

– זה כמו האנגלים. גם כן מרביצים לזה ומרביצים לזה. העיקר שתהיה מהומה.

אבא מבליע שׂחוקו ומטיח:

– אז אתה חושב שזה בסדר?

– אה, הנה אמרת “אז!” בעצמך אמרת!

– נכון. תפסת אותי. זה כנראה בהשפעתך.

– השפעתי! – חוזר הנער כמלגלג.

ניבחות מקלעים מנסרות אי-מזה. מאליו כמו יבקש הנער רגע לפסוק מהילוכו, אבל אבא צועד ומוסיף. גם הילדות מוסיפות לנתר מריבוע אל ריבוע.

– ובכן, מה היה הסוף?

– של מה?

– של מה? של המכות.

– או… כלום… הסוף היה שצלצלו לשעור ובאה גברת אלמוג וכולם נכנסו לגיאוגרפיה.

– ככה.

המקלעים מגבירים טרטורם. גם קולות נפץ נשמעים. עמומים.

– מי זה יכול להיות? אנחנו, או הערבים?

– אינני יודע. אולי האנגלים – מחווה אבא דעתו בנעימה של קנטוּר. – אולי הם עושים עכשו כמוך: העיקר שיהיה רעש.

עולים במעלה הרחוב ורוח מערבית פורצת לקראתם שובבה ממיגלה ההרים – פורעת בלורית ומבדרת כנף-מעיל – משב צינה חריפה ועזה. השמש הרחומה אוספת חוּמה ונוטה לפאת ים, שבה אל מעונה. פועלים ואוּמנים שבים ממלאכתם, שבים למעונם. ילקוט תלוי על צד, תיק תחוב בין זרוע לגוף, הוֹלם-נעל-מסומרת על מדרכת האספלט, זיפי-זקן סומרים בלחי שזופה, צווארוני חליצות גסות מוגבהים לסוכך על עורף. עולם של גריסי-חצץ ודייסת-סיד טובענית, שמאז ומתמיד מזהירים שלא לשחק על ידה מפני שכבר היו ילדים שנפלו ושקעו, או גם – גרוע מזה – נפלו ונכוו, נשרפו. עולם של מעשׂ מפורזל ורעש כבוש, מהפּנט: אולמי מכונות ותנועה אמוּנה וזריזה כמו אצל פרידמן בבית-החרושת. עולם של סרבלים שמנוּנים ומרוּבּבים ומברגים גדולים וידיים צמיגות וריח בנזין, ואפלולית. כמו במוסך שעל יד בית-הספר.

– זה מצד ימין-משה, אני חוֹשב – חוזר הנער להרהוריו הקודמים.

– כנראה.

– שם יורים כל יום. כל יום בזמן הזה. כמו שעון. נכון, אבא?

– כמעט. בכל אופן, שם יורים כולם.

– אתה בתפקיד גם שם, אבא?

– לא. שם לא. רק פעם שלחו אותי שמה עם עוד אחרים. זה הכל.

– בגיזרה שלנו בכלל אין כלום, נכון?

– כן. תמיד שקט.

– וזה לא משעמם?

– כן – צוחק האב. – אבל מתרגלים.

– היום אתה גם בתפקיד?

– הלילה? כן, גם כן. אבל מחר אני חפשי.

צללים פושטים ברחוב ואוּרי-חשמל ניצתים בחלונות, מבעד לסורג וּוילון.

– בוא, אבא, בוא נחזוֹר. עוד לא נלך הביתה. עוד מוקדם.

– לא, חביבי. אני צריך להספיק לאכול, ואתה עוד לא הכינות שעורים. ואמא מחכה.

– עוד קצ – ת!

– טוב, עוד מעט, ודי.

חוזרים על עקביהם. בצעד מדוּד נוטים לסמטה אשר לשמאל. הבן נלחץ קמעה אל אביו. היריות פוסקות, אבל הנה-זה הן מתחדשות. הפעם מצד אחר.

– עכשיו זה מקטמון, נכון?

– אולי.

– מה זה “אולי”? אתה לא יכול לדעת בדיוק? – מטיח הנער כנכזב.

– קשה לדעת בדיוק. יש רוח ויש רעש מכל הצדדים. וזה גם קצת רחוק.

– אבא של עשירה אומר שבעוד חודש אנחנו נכבוש את כל ירושלים. זה נכון?

– קשה לדעת בדיוק.

– אז עד מתי זה יימשך, אתה חושב?

– עד החמישה-עשר במאי. אולי גם אחר כך. אולי אחר כך יהיה יותר.

– יותר מה?

– יותר “רעש” – מחייך האב.

– אבל בסוף אנחנו ננצח את הערבים?

– בסוף אנחנו ננצח את כולם – אומר האב פסקנית.

– ונשחט את כל הערבים!

– נשחט? למה?

– נקמה! כמו שהם עשו. כמו שהם עשו לבחורים בהר-טוב. כן. וכמו שעשה יהושע לשלושים-ואחד המלכים.

ברק רע, קר בעיני הנער.

– ככה נעשה לכולם? – מקשה האב, סקרן.

– בטח – חורץ הנער.

– גם לעיסא?

עיסא? זה ענין אחר. עיסא הוא עיניים מאירות וטוּב-לב (“לב של זהב” היתה אמא אומרת) ודיבור מתון של אצילוּת. ומתנות. מתנות בכל ביקור וביקור. העט-נובע זה ממנו. והמצלמה הקטנה. ובכלל.

– עיסא לא כמו האחרים. הוא לא שייך.

– לא שייך למי?

– לא שייך לכנופיות.

– גם מרים לא. מרים ממלחה, שהיתה מביאה לנו את הביצים.

נכון, גם לא מרים. מרים של שמלת-רקמה שחורה ועטיפת-ראש צחורה על הגב יד-מתניים ופנים חרושים קמטי-תבונה וקומה גבוהה וגאיונה וסל-של-ברכה על ראשה תמיד. עולם של צנונים אדמונים, גדולים ורעננים, וראשי-חסה רועפים טל ומשמשים סגלגלים קטיפניים-סומקים ורוח מהלכת בנופם של עצי-תאנה ושל עצי-זית מכסיפים. עולם של טל ומטר ושמש וכוכבים וידיים גלדיות מגוּידות ושניים לבנות וחזקות, נחשׂפות בתרועות-צחוק.

– מרים שהיתה מביאה את הזיתים ואת הביצים… – נבוך הנער.

– כן, כן.

– שהיינו הולכים אליהם לפעמים בשבתות?

– אהה….

מהרהר רגע, כמהסס ובוש להיסוג. לבסוף הוא מפטיר בשפה יפה:

– לא, מרים גם לא.

– זאת אומרת, צריך לשחוט את כל הערבים חוץ מאלה שאתה מכיר?

הנער חש בפח הטמון לו מנסה לחמוק:

– את כולם, חוץ מן הטובים.

– יש גם טובים?

– יש – לוחש הנער.

הנה הביאו בין-המצרים.

– גם חוץ מאלה שאתה מכיר?

– אתה סתם… – מוחה הנער.

– מה סתם? אני רק שואל.

הנער מהדק שפתיו ואינו משיב.

– טוב. בוא נחזור.

שתיקה של קבלת-דין. הופכים לחזור. מעבר לרכסי ההרים צוללת השמש לזרועות הערב.

– עוד יורים משם, מקטמון – אומר הנער, קשוב. מוסיף: – יותר חזק מקודם.

אנשים מצטופפים בחנויות מכולת קלושות-אור-חשמל. עומדים בשקט ומחכים. שוקלים להם סוכר במאזניים. נותנים להם קופסות של מימרח-דגים. כך וכך לאיש. עגלת-נפט ריקה עולה ברקידה משיפולי הרחוב. היום חילקו בשכונה. נשים רבו וקיללו ובעלי-גוף וזריזים נסו לקבל פי-שנים ופי-שלושה ממה שמגיע לפי הכרטיסים החדשים, ואנשים מ“משמר העם”, בעלי כּיבים ושאר חלאים וחוורי-פנים, נסו מפעם לפעם להכניס קצת סדר ולשמור על הצדק. אבל עכשיו, על כל פנים, נגמר הכל ופרסות הפרדה אצות-נוקשות בכביש בקצב מתרונן וחפשי ועגלת-החבית האדומה מרקדת בודדה ומפויסת במנוחת הרחוב המחשיך.

– כשהלכנו, אז אמא עמדה באמצע התור. יכול להיות שעד עכשיו חכּתה בשביל לקבל את פח הנפט – מהרהר הנער בקול. במרירוּת.

– בפעם הבאה צריך שנחליף אותה, לא?

– בטח. מה, אני לא יכול לעמוד שעה-שעתיים בתור?

בעצם אינו בטוח כל כך. הצעקות והדוחק ואיך שכל הזמן הגדולים דוחפים וסתם-פרחחים קופצים בראש התור והמחלק מגדף וצורח ועיניו מזרות-אימה וכל איזה זמן הוא קופץ אל מושבו ותופס במושכות ואומר שיפסיק לחלק ודי – הוא נוסע ושישברו להם כולם את הראש – או שיהיה סדר או שילכו לג’יהנום. עולם עוֹין ודוחה של חלוקי-בית ומעילי-עור נרפשים ופוזמקי-נשים משולשלים ושמוטים ברשוּל ושניים רקובות מצחינות וקולות צרודים וזרועות מונפות ברשעוּת וסרחונו של הנוזל חסר-הצבע וקשקוש בלול של הרבה פחים ריקים יחד.

בעצם אינו בטוח. אבל, צריכים.

קול שואל, הוֹסס עולה מן החשכה מנגד.

– אבא –

– עדנה? – משיב אבא.

הקטנה נושאת רגליה, ניתקת מעם הגדר וחברותיה השתים, רצה לקראתם, פורשׂת זרועות וחובקת את רגלי אביה, כובשת פרצוּפיתה במעילו.

– אבא –

אבא מגחך, לופת ראשה בכפיו, משתוחח אליה.

– עדנה כבר מתפנקת – מפטיר אחיה הגדול, גבה-אף. חנפנית כזאת. “צ’ילבה מתחנפת”.

– לא קר לך, ילדתי? ואמא מרשה להיות בחוץ עכשיו?

– אנו רק גומרות לשחק – מתרצת הקטנה, ממשכת קולה.

אבא מאיר פנים אל שתי הפעוטות, חברותיה של עדנה, בנותיו של ציון.

– נגמר המשחק? גמרנו?

מחייכות ביישנית. מטות ראש לכאן ולכאן ופורחות להן בצחוק.

– שלום, הדסי! שלום, עשירה! – זורקת עדנה אחריהן.

עכשיו נכנסים הביתה. דלת נפתחת, ואור, ומשב של חום וריח מאכלים והמית החתולה ואמא עומדת במטבח ומקנחת כפיה בסינר ומתקינה קווּצת-שער סורחת-ממרה. בית.

– ערב טוב! – מנעים אבא.

– ערב טוב! – עונים אחריו הנער והילדה בתרועת-משובה.

ערב טוב! – משיבה אמא. נפשה פזורה וקולה בל עמה.

– מה זה, כרובית? יופי! – עולץ הנער.

– כן – משיבה אמא בקול עייף. – הביאו קצת. מלחי עשה אתי חסד ונתן לי ראש אחד, אתה מבין, יהודה…

– הרבה זמן עמדת בתור לנפט, אסתר? – שואל אבא ומתיר כפתורי מעילו.

– שעה וחצי. קוויתי שיתן בלי התלוש. ובסוף לא נתן. רק לפי הכרטיסים החדשים… כן, הגיעה חבילה מתל אביב. עכשיו הביאו.

– הם בטח חושבים שאצלנו מתים מרעב – מהתל הנער.

– ממי, מן ההורים? – שואל אבא.

– כן. גם מכתב. תראה שם בחדר, על יד הארון.

אבא פושט מעילו ותולהו על הקולר, מעיף מבט בראי כלאחר-עין, מדליק אור “בחדר הגדול”. כממרחקים מגיעה קריאתו למטבח: “יונתן, יללה, להכין שיעורים”. הנער בולע זית בחטיפה, פולט גלעינו, שוטף-דוהר לחדר הגדול. אבא עומד שם רכוּן ומפשפש בחבילה שהגיעה מתל-אביב.

– יא! – מצטעק הנער ומעמיד פנים מתפעלות. – מה יש בפנים?

אבא מזעיף.

– יונתן, די. התבטלנו היום מספיק. עכשיו מהר: להכין שעורים.

נזוּף נפנה הנער אל תיקו הדהוי המוטל על הרצפה אצל המכתבה. משתוחח צפרדעית, בולש ובוחש וטורף וגורף, עמל להסב תשומת-לב. סופו מעלה ספר או שנים, מחברת או שתים. מניחם על המכתבה, מתיישב, מסמיך כסאו ברעש. תורת-החשבון. ספר לימוד לתלמידי כתה ז'. הוצאת דביר תל-אביב. הכל בא מתל-אביב. כתם. כתמים. כתמַי כתמיך כתמיך כתמיה כתמיו. שולף עטו הנובע, מסב כובעו ומפתחו. לחלוּחית של דיוֹ. אצבעותיו משוחות דיו. איפה הסופג? כל פעם כך. צריך להגיד לאבא. אמרתי לאבא. כבר תיקנוֹ פעם ותיקנו פעמיים ולא מועיל. למרדכי יש עט עלאָ-כּיפך. הוא יש לוֹ. אמריקה, ארצות-הברית של אמריקה. אבא שלו יסע עוד פעם ושמשון אומר שיקח גם אותו. שוויצר. לא יקחו אותו, שיתפקע. סתם מתפאר. על גוֹדל-לב-מלך-אשור ועל תפארת-רום-עיניו, זה מהתנ"ך. סמיכוּת. ישעיהו כנראה. ישעיהו פרק… פרק… לא חשוב. כרובית. ריח ניחוח. מלחי עשה חסד ונתן לה ראש אחד. אמא עמדה בתור.

ונפט. ברר …דלף. העט דולף. פחים דולפים. עוד מעט לא יהיה נפט. מי אומר? בטח יהיה. יהיה הכל. בסוף אנחנו ננצח את כולם. אמר אבא. בכלל, מה יש לדבר. האנגלים כאלה נבזים. אז בלילה. מתי, לפני שבוע, שבועיים? איך פתאום היתה ההתפוצצות. קפצתי מן המיטה והייתי מוכן… ועדנה התחילה ליילל: א–אי, א–אי, א–אי! פשפשת קטנה בלי טיפת שׂכל. “פלסטיין פוסט”. זה הם, האנגלים. איך ההוא שעבד בדפוס קבל את כל העופרת הנוזלת ת–ך לתוך הפרצוף, לתוך העיניים. התעוור. זה נורא. האותיות של העתון מעופרת. מההתפוצצות. העופרת נמסה. כמו כבשן. ההתפוצצות היא תוצאה של חום גבוה. אלפי מעלות. כמו הר געש. לבּה של הר-געש. לא, החוֹם הגבוה זה תוצאה מן ההתפוצצות. בזלת היא לבּה קרושה, קפואה. כמו בהרים סביב טבריה. כמו הבניינים בטבריה למטה. גם בסג’רה כשעברנו בטיול זה אותו דבר. כל הגליל התחתון. אבן שחורה. מלה יוונית, אומר אבא. הצורה העברית. כמו יבּלת. רכּבת. לא, כמו אדמת. מה ההבדל… הבדל גדול! פה פת“ח ודגש חזק, ופה קמ”ץ ולא-כלום. את כל האנגלים היו צריכים להרוג בשביל דבר שכזה. כמו שעושים הלח“י. כל אנגלי שרואה ברחוב – יללה, דופקים אותו וגמרנו. מפציצים בכל מקום. בנין גולדשמיט. לפני שנה. פחות משנה. אחרי הארוחה בשבת. אמא עומדת במטבח ואבא עוזר לה לשטוף את הכלים ואנחנו משחקים בחוץ באבנים ופתאום “בּוּם”, אבל כהוגן, והבתים רעדו פשוט. אני תכף ידעתי שהרגו אנגלים. תכף ידעתי שזה הלח”י. יורם אומר שזה האצ“ל בטח אבל אני אומר: זה בטח הלח”י. תראה. בנין גולדשמיט. מועדון של הקצינים שלהם. מעמידים אוטו חומר-נפץ והאוטו מתפוצץ פ’י–ט, בּום! למלך-דוד הכניסו חומר-נפץ בכדים של חלב. סתם חלב… ואיך שהבנין נפל והצפירות צפרו אחר-כך. אלה גיבּורים! כי שם נגעל מגן גבורים. מגן שאול בלי משיח בשמן. שמן, שי"ן קמוצה, סוף-פסוק. כמו שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, בקמץ. סוף-פסוק. אַל טל ואַל מטר עליכם הרי-בגלבוע. נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. אשה. שלוף חרבך ומותתני פן יאמרו כי אשה הרגתהו. זה אבימלך ששחט את שבעים בני ירובעל על האבן האחת. גם יהוא בן נמשי שחט. שבעים בנים לאחאב מלך ישראל בשומרון ויהוא בן נמשי שחט את כולם. שׂמו את ראשיהם בדוּדים. ויוותר יותם לבדו. ואוותר אנוכי לבדי. ואליהו התשבי שחט ארבע מאות וחמישים נביאים על הכרמל. נביאים לבּעל. נביאי שקר. עכשיו לא שוחטים. עכשיו יורים. גוּנגא-דין. היד השחורה. עשרים-וארבע מערכות. חומר נפץ. אבל בּארוּד זה מחצבות. זה דבר אחר. הראש עייף עכשיו אני רוצה לישון אבל קודם לא רציתי. משונה. אני תומך את ראשי בידי והוא נוטה. שׂימי ידך בידי אני שלך ואַת שלי.

מיצי מתחכּכת לי ברגל. נוהמת. מיצי החתול בבטן יש לה לוּל. בבטן יש לה לול / למיצי החתול. אחת–שתים–שלש–ארבע. את כל הגוּרים חילקנו, כי אין חלב לתת להם. אז מניין יש לאלה שקבּלו את הגורים? אין לומר “אז” אומר אבא. אז למה כתוב “אז ישיר משה”? זה דבר אחר. “אז” זאת אומרת אז, בזמן ההוא. מציין זמן.

– מי–צי… מי-צי… את טובה. טובה. כ – ן.

מיצי פושטת צוואר, זוקפת ראש עצום-עיניים. נחמדה. לא גונבת. רק מהשכנים. חי-חי. “גברת שרון, זה באמת נורא, אני כבר לא יכולה. פעם שלישית שמיצי חוטפת את הבשר. עכשיו תפסתי אותה והספקתי עוד להציל חצי מן הבשר. מה זה, תמיד אני צריכה לעמוד על המשמר?”

– יונתן, אתה מכין את השעור?

ננער. אבא מתכונן לכעוס. אוסף אצבעותיו מראשה החדוּד של מיצי. ראש כמו גוּיאבה.

– לא. זה תרגיל נורא קשה.

–“קשה”. ומניין הדיוֹ על המצח?

– דיו? על המצח?

מעביר אצבע. נכון. דיו. זה מן העט הנובע. דולף. קודם התלכלכה היד ואחר כך תמכתי בה את המצח והתלכלך גם הוא. משונה שלא הרגשתי…

– זה העט הנובע שדולף…

– לך רחץ – אומר אבא, כובש זעפו.

נכלם הוא מרתיע את כסאו, מתכופף להתקין את פוזמק הצמר ששמט כלשהו. הגומי מציק. חריץ אדום בבשר תחת הברך, טבעת של בשר סמוּק, דלוּק.

קם ויוצא מן החדר.

– אמא, כבר יושבים לאכול?

– עוד מעט. – נושאת עיניה. תפסה אותו גם היא: – מה זה יש לך על המצח?

מתנצל:

– אני הולך לרחוץ, את רואה.

מוסיף כקובל:

– זה מן העט הנובע. הוא נוזל. הוא כבר לא שווה כלום.

– טוב, טוב. לך תרחץ.

עדנה מגחכת בכל פה. תמיד היא שמחה לאידוֹ. שרצוּצה שכמוה. גם מעווה פנים כנגדו. בחיי, עוד מעט אפליק לה אחת, כזאת. מחקה אותו:

– “כבר לא שווה כלום”.

– אמא, היא מרגיזה אותי. אני ארביץ לה.

– גיבּור גדול! – מלעיגה עדנה.

חימה שוטפתו. פוסע פסיעה ושולח יד לתפוס בה.

– יונתן! מה אתה עושה! – נזעקת אמא.

– אז למה היא…

– אבל היא קטנה ממך, נדמה לי, ראו אותו, בחור גדול ו… ו…

– אבל היא התחילה. כל פעם היא מתחילה.

– יונתן הקטן שכח לסגור הדלת – פוצחת עדנה בחציפות-רשע. מרגישה שיש לה הגנה. מה-איכפת-לה. פעם צריך לסדר אותה ככה-כהוגן, שתדע. לסתום לה לתמיד.

– הפסיקי, עדנה. כמו תינוקות. מה זה פה, באמת! לך תרחץ, לך. פרצוף של שד יש לך ממש.

– שד – חוזרת עדנה בצהלת-צחוק. מתמוגגת. מפרפרת בצחוק. – שד שחור!

– שקי לי באחור! – מסנן הנער מבין שניו בנחת.

“אמא, הוא אמר מלה גסה!” מרעישה הקטנה מזועזעת, אחוזת פלצוּת.

“יונתן, תפסיק! התבייש לך! פ’וּי!” גוערת אמא בתוקף, בהתמרמרות. “מה יש שם?” תוהה אבא מן החדר הגדול. “אולי תלך כבר סוף-סוף!” חוזרת אמא. “לך תרחץ, מהר!”

מבט אחרון בוער, מבטיח-נקמות לעבר הפּשפּשת: אַראה לך, חכּי. מדליק את החשמל בחדר-הרחצה הצר, הדחוס. פותח את הברז. הנה הכּתמים בראי. הוא שולח לשון לעומת דמותו הנשקפת אליו. חריץ הסבון הממוזמז. קילוח מים קרים, קרים. אולי לשפוך עליה מים קרים בשנתה. יא, איך תיילל, איך תצווח! אמא תיבּהל. אבא יקפוץ וידליק את החשמל. “מה קרה, ילדתי? מה קרה?” כמו שסידרוּ את בועז בטיול הפּסח האחרון כאשר לנו בטבריה בבית-הספר. אבל ההוא דווקה תכף תפס את הענין ולא הקים רעש. תגידו מה שתגידו, בועז הוא בן חיל.

די. נקי. אין שום סימן. לקנח את העט היטב. בעצם הרי יושבים כבר לאכול. ואחר-כך אבא הולך לשמירה. תוֹרת-החשבון. אולי נעזוב את זה. אעתיק מיורם בהפסקה. ואם גם הוא לא? בהפסקה השניה. אין דבר, נכין יחד. או נעתיק יחד ממישהו. בשביל מה לשבור את הראש?

אבל תנ“ך זה ענין אחר. עמוס, לחזור פרק ב' ולהכין פרק ג‘. הוא בּטח ישאל אותי. “אולי תגיד לנו, אתה, יונתן?” אריה שאג מי לא יירא. ושילחתי אש במואב. בתרועה בקול שופר. מה זה ‘השואפים על עפר ארץ?’ אש. ושילחתי אש בבית חזאל. בחומת עזה. בחומת צור. בתימן. והיצתי אש בחומת רבּה. על שלושה פשעֶי ועל ארבעה לא אשיבנו. זה דווקה אני יודע. אחרי האוכל. רק לחזור אני צריך. בכיתה ו’ כבר קראתי את כל עמוס. לבד. כמעט-טוב-מאד. כט”מ. אנגלית לא-'כפת לי. איזו מעשיה טפשית על איש שלבש כמה מעילים ולקח מטריה והלך על הגשר. הרוח לא הצליחה להוריד את מעילו מעליו. רק השמש כשיצאה, היא הצליחה. חכמה! גם-כן שׂפה. אף פעם אי-אפשר לדעת איך לבטא את המלה. פעם כך, פעם ככה. “אַיי אֵם סוֹרי”. אנגלים. אני-מצטער-מאד.

מכבה את האור בחדר האמבט. בדלת-הכּניסה דופקים. “תפתח שם, יונתן”.

גם עדנה קופצת לראות מי זה. דוחפת את האף לכל מקום. “שלום, יונתן”.

מיא–א–אוּ מתפנק, כּלה-אל-ריח-אוכל. “מי שם?” “אמא, זאת מלכה”.

“'כנסי, 'כנסי, מלכה. בבקשה”. “שלום לכם. אני ככה סתם. ציון עוד לא חזר מן התפקיד אז אני נכנסת לי ככה. הילדות ישנות כבר, את יודעת. מה, יהודה בבּית הערב?”

מיצי מצטנפת בקרן-זוית. למלכה נחמיאס יש חשבון אתה. (“פעם שלישית שמיצי גונבת לי את הבשר. אני כבר לא יכולה”). עדנה לוטשת עיניים גדולות. למה היא לוטשת עיניים? ועל תפארת-רוּם-עיניו. “לא, יהודה הולך עוד מעט. יותר מאוחר. תשבי, אני כבר גומרת”. “מה זה, קיבּלתם כרובית? מנוול שכזה. לי הוא אמר שאין לו”. “אולי כבר לא היה. אני באתי בהתחלה, כשרק הביאו לו”. “אַת עוד לא מכירה אותו, אני אומרת לך. מנוול שאין כמוהו. הוא נותן רק לאלו שמוצאות חן בעיניו. אותך הוא אוהב, אז בשביל זה”. “ואותך לא, הה?” צוחקת אמא, ארסית מעט. “רק אל תגידי ליהודה. הוא יקנא”. “כן באמת”.

בּר-בּר-בּר. ככה היא מסוגלת לברבּר כל הערב. מדברת בלי סוף ואי-אפשר להיפטר ממנה. חשבו וחשבו ולא מצאו עצה. בגסוּת אי אפשר. בגלל ציוֹן. אבא אוהב נורא את ציון. אז בגלל זה. אני כבר יודע כל מה שתגיד. הצרות שלה ואיך שבכל מקום היא מתעקשת ולא-נותנת-שיסדרו-אותה והילדות שלה ואיך שעשירה התחילה ללמוד נגינה – כמ'-שהיא-מוכשרת, אין-לכם-מושג, והקול שלה… כולם מתפעלים מן הקול שלה… וציון שלה, שולחים אותו לקורס והוא יהיה קצין. קצין גבוה.

– יהודה! ילדים, לשבת! עדנה, רחצת ידיים?

– בעצם עלי כבר למהר – אומר אבא בכניסתו למטבח. – תכף יבוא דן לקחת אותי.

– כּבּית שם את החשמל?

– כן – אומר אבא. – שלום, מלכה. מה זה, שמעתי שלאסתר יש רומן עם האדון מלחי?

איזה קול צורם יש למלכה נחמיאס. צורם, צורד. צרוד.

– אוהו! אתה מקשיב לשיחות פרטיות שלנו! חי–חי…

– אני מוכרח לעמוד על המשמר, את מבינה – מתלוצץ אבא. – אם אין אני לי מי לי, את יודעת.

– אין דבר. אני בטוחה שאסתר יודעת לשמור על עצמה. אבל, בינינו לבין עצמנו, אם היא מקבלת כל מיני דברים שאני, למשל, לא מקבלת, אז זה לא סתם! היא מוצאת חן בעיניו, מה אפשר-לעשות. סוף-סוף אני יכולה להבין אותו. אתה צריך להתגאות. אשה יפה, תגידו מה שתגידו…

עגומה צוחקת אמא. חורקנית צוחקת מלכּה נחמיאס. סובלנית מגחך אבא. תובענית מיימיימת מיצי: מיאוּ–מיאוּ. בגניבה מצטחקת עדנה. גם כן בן-אדם. רק הנער מזעיף גבותיו. אמא אשה יפה, אבל זה לא עסק שלהם. לא של הקשקשנית הזאת (קיש-קיש-קיש). לא עסק של הירקן בעל התבלוּל. תבלול יש לו בעינו. “ערבי שתום-עין, תפס לחמור בז – נב”.

אבא בוצע את הלחם בסכּין הגדול. בצלחות מהבילים בתרי כרובית שחמחמים, מטוגנים בבצלצלים. על-גלגלים. זיתים בקערית. וסוּמקו הגס של צנון. יש גם גבינה. על הפתילה מתבשל הקפה, מפריח פקעי אֵדים בשׂוּמים. אא-ח. “תאכלי אתנו משהו, מלכה?” “לא, חס-ושלום”. “למה ‘חס ושלום’? יש. יש. אַת לא צריכה לחשוש”. “בלי עין הרע. שיהיה. אינני דואגת לכם. פשוט אכלתי עד-פה (אצבע גרוּמה אל צוואר מגויד). כוס תה אהיה מוכנה לשתות”. “אולי קפה? יש לנו קפה טוב”. “טוב. קפה. רק אל תטרחי בשבילי”. “לא, בין כך ובין כך…”

מיאוּ–מיאוּ. צריך לתת לה משהו. “חדל, יונתן. מיצי קיבּלה כבר קודם”.

“אבל היא רעבה”. “עזוב אותה. זה לא עניינך. אכלה מספיק”.

– תפסיק. אמרה לך אמא, לא?

אבא מתרעם. הסוף שלא הכינותי את החשבון. הוא רואה.

– אינני יודע מה קרה לילד הזה פתאום…

– הילדים עצבניים עכשיו – מחווה גברת נחמיאס דעתה. שתישק. “הילדים עצבניים”. – אתם חושבים שעליהם המצב הזה לא משפיע? אוהו! אני אומרת לכם שהם הכי רגישים מכולם. ילד מסוגל לתפוס דברים ש – –

– הניחו לו – פורצת אמא. – עדנה, להתחיל לאכול! לא לחלום!

עדנה הנבלה, נסעה בעגלה. איך זה? לא, מה מזה שנסעה בעגלה? אין טעם. נסעה בעגלה, ושברה לה את רגלה. לא-מספיק. מספיק-בקושי. זאת לא זאת. להרגיז אותה. שתבכּה.

– כבר שכחנו את הטעם של כרובית – מעיד אבא. – זאת פעם שניה החורף?

– שלישית, נדמה לי, מזמן שהתחילו העניינים – מתקנת אמא.

– לא, שמ–שנ–יה – מתערבת הקטנה, טורפת-לועסת-מלעלעת בתאוות-נפש. איך היא אוכלת! – יופי של כרובית. יופי.

– לאט-לאט. אל תתלהבי כל כך! – מטיח הנער.

– דווקה לך!

– אל-אלוהים, שוב הם מתחילים לריב – מתעצבנת אמא.

– די. שקט שיהיה.

לסתות נעות. שניים טוחנות. שפתיים ממצמצות. ראשי הכרובית העצומים שהיתה מרים מביאה מן הכפר. כּרנבּית הם קוראים לזה. לבנה-צהבובית. כרובית צהבובית. זה חרוז. מרגרינה מנדרינה. גם חרוז. עכשיו מביאים בשיירות, במשורינים. פעם ביוֹבל. פעם בחודש. עושים מלחמה בשביל להביא את הכרובית. מתל-אביב. לתל-אביב מביאים מן הקיבוצים ומן המושבות. מן העמקים. בחופש הגדול הסתובבתי בתל-אביב עם בנימין, אחיו של אביגדור. במרכז המסחרי. השוק הסיטונאי. יא! כמה מכוניות-משא. עצומות. מלאות. עמוסות. וסבּלים ורעש ומהומה. מה שבמחנה-יהודה זה כלום! סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים! מן העמק, מן השרון. מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכוּרים. מן העמק, מן השרון מביאים. מכוניות טעונות אשכולות-אשכולות בננות. מן ה–ע–מק, מן העמק ה–ש–רון. רון-רון-רון. שדות שבעמק. אביגדור נמצא שם בהכשרה. בגבת. נעליים מסומרות וגרבי צמר קצרות חפוּתות ואפודה של צמר לבן עבה. צמר-כבשים אנו עולים ושרים. עובדים ושרים. טרלללללה. בלורית פרועה ופלומת-שפם ורוקדים הורה. הורה-הורה עמק. מדורה במגרש הגדול מאחרי בית הקברות ממילא. המדריך שר בקול עבה, עמוק. כולנו עונים אחריו. נוּמה עמק עמק תפארת / אנו לך משמרת. מוצאי שבת. ירח. כמו עכשיו. האדוקים רוקדים לפני הלבנה. בליל ירח בליל ירח. לא, אצלם זה בליל ראש-חודש. במולד הירח. אף פעם לא ראיתי. המורה סיפּר. בחלוקים שחורים ובקדרות-של-פרוה מהוּפכות על הראש. יבּבּם-יבּבּם. פיאות. אומרים להם “פּייאלך” אז הם מתרגזים. כמה פעמים הלכנו מכות עם הילדים של שערי-חסד. בשבת. זכוֹר את יום השבת. פוזמקים שחורים ולחיים ורודות-חוורניות. בסוף הם תמיד סופגים. מוכרחים לשנוא אותם. מדברים אידיש. אפילו הילדים. נדנדתי לאבא שיקח אותי לבית-הכנסת שלהם. לקח אותי. גם שם דבּרו באידיש. מהומה גדולה וזקנים ומגבעות שחורות עם שוליים רחבים ואחד עמד לפנים והתנועע כל הזמן והיה שר. חזן. היה עטוף טלית. בד-צמר לבן עם פסים שחורים. או כחולים. כולם כך שם. אבא אמר לי אחר כך שבעברית שר, אבל זה לא היה כמו עברית. ביקשתי שנלך, אז הלכנו.

– אסתר, הקפה רותח כבר.

– או, כן.

אבא מקנח שפתיו במפית של נייר. גם עדנה. כמו קוֹפה.

קפה מהביל, ריחני. אני אוהב ריח של קפה טוב. יש גם חלב מקופסה. בטח מה שבא מתל-אביב בחבילה. מן הדוד, אבא של אביגדור. מה שאנו שותים, בבית-הקפה קראו לזה קפה הפוך. ק’פה-הפוך, אומר המלצר. יק. הטיית-ראש וכפיפת-עורף. נימוס. בשבתות היינו שותים תורכי. בספלים הקטנים שמן העיר העתיקה. בכּרג' קוראים לכּלי שממנו יוצקים את הקפה. אבא יודע ערבית יופי. איך הוא שותה את הקפה! שואף בחזקה אל תוכו. מצחיק את כולם. יודע להיות לץ, אבא. גרגרים של הל שמים בתוך הבּכּרג'. בשביל הריח. מביאים את זה מתימן, אומר אבא, או מחבּש. כשלמדנו על אפריקה אז קמתי ואמרתי בשעור אצל גברת אלמוג שאת ההל מביאים מחבּש אבל היא לא ידעה אפילו מה זה. הסברתי לה ואמרה: “יכול להיות”. צחקה. מצחיק. היילה סילאסיה זה הקיסר שלהם. ישב פה בירושלים. מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה. גור-אריה-יהודה. מתיחשׂים על מלכת שבא. בלקיס מלכת שבא. “מה המבעבע וניגר כמים / ולא מן הארץ ולא משמיים”? חידות למלך שלמה. סידר אותה: זיעת הסוסים!

דפיקה קלה בדלת וגניחת צירים.

– כן? – שואל אבא.

בּטח דן תבור שבּא לקחת את אבא. בדרך כלל הם הולכים יחד לתפקיד. אבא יותר גדול מדן וגם יותר גבוה ממנו בדרגה. לפני שהתחילו העניינים היו משׂחקים שח. ערבים שלמים. אמא ושושנה של דן סורגות ומדבּרות ואבא ודן משחקים שח. ואני מסתכל לפעמים. פעם זה מנצח ופעם זה. ודן מוצץ מן המקטרת שלו ומפריח עשן וריח טוב.

– ערב טוב. אידיליה משפחתית, מה.. יללה, יהודה, מוכנים? שלום, גברת נחמיאס. איך אתה מרגיש, יונתן?

– בסדר.

– שב, דן. תשתה כוס קפה. קיבּלנו קפה מתל-אביב – אומרת אמא.

– לא, תודה. אנו צריכים למהר.

– איך בחוץ, קר? – חוקר אבא.

– לא, כלל לא. ליל-ירח נהדר. פשוט נהדר.

– בליל ירח הם מסוגלים דווקה לצאת להתקפה הגונה – מביעה מלכה נחמיאס את חששותיה.

– לא. בליל ירח הרי רואים את מי שבא להתקיף – פוסק יונתן כמבין-ענין.

יחידותינו שמו מארב לתוקפים, שהופתעו ונסוגו תוך אבדות כבדות. המגינים השיבו אש נמרצת והדפו את הפורעים. כוחות המגן השהו את האש עד שהתקרבו הערבים כדי טווח של 100 מטר ואז קצרו בתוקפים קציר-דמים. הערבים נמלטו בצעקות אימה והשאירו בשדה-הקרב הרבה פצועים, חללים וכמות ניכּרת של נשק ותחמושת. יחידות-מחץ עבריות הנחיתו מהלומה נוספת על מרכזי הפורעים. בית המוכתר, ששימש אכסניה לכנופיות שמעבר לגבול, נהרס כליל בהתפוצצות. לפחות 15 אנשי-כנופיות נקברו תחת המפולת.

דום צועדת כיתת חבלנים. בליל ירח בליל ירח.

– שב קצת, דן. כבר אני יוצקת. הקפה חם.

– יהודה, יש לנו פחות מחצי שעה. בשמונה אנו צריכים להיות שם.

– טוב, שב. מכונה יש?

– לא, הערב אין מכונית. שפירא נסע לבית-וגן. יש לו שם משהו.

– שב. קח את הספל.

אמא יצקה ודן מתקין ישיבתו וממתיק וגומע בהנאה.

– מה שלום שושנה? – שואלת אמא.

– בתפקיד הערב. רתמו גם אותה.

– מה אתה סח. מה היא עושה?

– אני יודע… מכינה כריכים, או יושבת על יד טלפון. מוצאים תפקידים.

– אבל מוטב כששניכם באותו ערב. טוב שזה מסתדר כך.

– לא תמיד מסתדר, כמובן.

– נו כן…

מלכה נחמיאס ממוללת פירורים של לחם, כּחה בגרונה אחת ושתים.

– הגידו, זה נכון מה שסיפּרו היום?

– מה? – שואל יונתן, סקרן, מתוח.

– אינני יודעת, כך סיפּרו. סיפּרו שתפסו אוטו-משא מלא תפּוזים שבא מן הרכבת ונעמד על יד בית המעלות – או שעצרו אותו על יד בית המעלות, אני לא זוכרת בדיוק – ושם עשו חיפוש ובתוך התפּוזים מצאו איזו מכונת-תופת גדולה או מוקש או השד-יודע-מה.

– מתי זה היה? – תמה אבא.

– ככה, לפנות ערב. זאת אומרת, כך מספרים. אינני יודעת..

– ראית משהו? – שואל אבא את יונתן.

– לא – לואט הנער, נכזב.

– אנחנו עברנו שם אחרי הצהריים, על יד בית-המעלות, ולא היה שום דבר – קובע אבא.

– אינני יודעת. כך סיפּרו. אולי זה היה במקום אחר. סיפרו שתפסו שני ערבים מבית-לחם בתוך האוטו.

– אינני מתארת לעצמי שהיו עוברים את המחסומים – אומרת אמא.

– המחסומים! – מתקלסת מלכה נחמיאס. – איך, למשל, עברו האנגלים שהביאו אז את המוקש לעתון האנגלי הזה, מה-שמו, ל’פלסטיין פוסט'? ואיך – –

– טוב, זה ענין אחר – מעירה אמא, מתגוננת.

– צריכים להעמיד את הלח"י על יד המחסומים אז הכל יהיה בסדר – זורק יונתן.

– אותך בכלל צריך היה להושיב במפקדה – מלגלגת אמו. – ראש של גנרל.

המפקד העליון יונתן שרון קיבּל את המסדר. נתן את ההוראות באופן אישי. תך-טררך-בום. יצא בראש אנשיו מול האש הקטלנית של האויב. קטלנית משורש קטוֹל. אש הורגת. בעצם ידיו הניח את מטען חומר-הנפץ ונסוג בחיפּוי המקלעים העברים. השוּרה עומדת דום לזכר המפקד העליון יונתן שרון שמת מות-גיבּורים בשדה-המערכה. כבוד לזכרו. אסתר ויהודה שרון מודיעים בצער. בצער ובגאון. הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבּורים. חבריו. המשורין של המפקד העליון נכנס ראשון לחוצות דמשק ורבּת-עמון. הדגל העברי על ארמונו של האמיר עבדאללה. נתן באופן אישי את הפקודה לשחוט – לא, להמית ביריה: טטטטטטטה – את כל האנגלים שייתפסו חיים. יחי. שלש פעמים יחי למפקד העליון.

– מה אתם חושבים: לוּ היה גדול יותר בארבע-חמש שנים אז היו לוקחים אותו – משמיעה מלכה נחמיאס את דעתה השקולה, צרי-ניחומים על כל לב דווי. – הנה, למשל, הבן של אבּוטבּוּל. בן כמה הוא, אתם חושבים? אולי בן שש-עשרה וחצי. אולי, אני אומרת. ואיפה לא היה, הילד הזה? אנו הרי קצת קרובים מצד ציון ואני זוכרת עוד כשהילד היה עושה במכנסיים, תסלחו לי בעד הביטוי. הוא היה בים-המלח, והיה בהרטוּב, ועכשיו שמעתי שהוא בכפר-עציון. ממש ילד. עוד לא מתגלח כמעט, נדמה לי. איזה זמנים, אני אומרת לכם. איזה זמנים! תארו לעצמכם מה שהאמא מרגישה כל פעם שהיא קוראת – –

– בשבילה זה קשה בודאי – אומר דן תבור ומסיט את כוסו הריקה ומוציא מכיס מקטרנו את המקטרת ואת נרתיק הטבק.

– עדנה – אומרת אמא. – קומי, נקי את השניים ותתחילי להתפשט. אני בינתיים אציע לך את המיטה.

עדנה מביטה באמא. כמתחננת, בלי אומר ודברים. אבל אמא מחזירה לה מבט רב-משמעוּת של החלטה נחרצה שאין אחריה ולא כלום ועדנה מקבלת עליה את הדין ומשרבּבת לארץ את רגליה הקצרות ונפנית לצאת מן המטבח.

– נוּ, תגידי לילה-טוב – מאירה מלכה נחמיאס פנים.

– ליל מנוחה – לוֹאטת עדנה בחיוך של משובה ובהשפל-עיניים. וכל המסובים, פרט ליונתן התפוס בסרעפיו, כמדומה, משיבים ועונים בנעימה: “ליל-מנוחה” ואבא מוסיף לטיפה-שבהסח-הדעת על שערה הערמוני.

– ככה זה – נאנחת מלכה נחמיאס ואין יודע על מה היא נאנחת.

– זזנו? – מזרז דן. בשׂוּם-לב הוא מדליק את מקטרתו הפטוּמה וקם ממקומו. את אוּד הגפרור הוא ממעך בקערית הקפה.

– כן – משיב אבא כמתעשת. מציץ בשעונו: – אוּהה, צריך לרוץ. – ואל הנער, כמתרה: – אל תנסה להתחמק מן החשבון. שנים-שלושה תרגילים זה כלום. לא להתעצל.

– קח את הסוּדר, יהודה – אומרת אמא, מגבּיהה עיניים דאוגות.

– כן. יהיה בסדר. בסדר גמור. יללה, דן. הלוֹך נלך.

במסדרון נוטל אבא מעילו וסוּדרו. כמרפרף הוא נושק לעדנה בחדר-הרחצה.

– שלום, אסתר.

– אכין לך משהו טוב לבּוקר כשתבוא. יש לך מפתח, כן? אולי תקח כובע? – מציעה אמא.

– שטויות – משיב דן במקום אבא, מניח את דעתה. – לילה בהיר. נפלא!

– טוב. לילה טוב – אומר אבא.

– שלום. לילה טוב – אומר דן.

– לילה טוב – משיבה מלכה נחמיאס; בהרחבת-הדעת. משיבה אמא; חרש, במתק-קול. משיב יונתן; בפיזור-נפש. משיבה עדנה מחדר-הרחצה; צפצפנית, פינוּקית, חולמנית.

הדלת נפתחה גם נסגרה. קול צעדים נשמע כהוא-זה, וגווע.

– נקוּם – אומרת אמא. – אני צריכה להציע לעדנה את המיטה. עדנה, מה את עושה שם כל הזמן? תצאי כבר. אני מכינה לך את המיטה.

בהוּלה מעט, סמוקה מעט יוצאת הקטנה מחדר-האמבט. כמעט כמי שנתפסה על דבר עבירה. בטח היתה מסתכלת בראי ומעווה כל מיני העוויות.

– כן, אמא.

אמא מפנה את השולחן, כונסת את הכלים בכיור, ושכנתה נדיבת-הנפש מסייעת בידה.

– עוד כוס קפה, מלכה?

– לא, תודה, חביבתי. מה-פתאום? – משיבה הלזו. (צדקנית. מסתפקת-במועט. מתי כבר תסתלק?) – את שומעת, אסתר…

– רגע אחד. רק אסדר לילדה את המיטה. מיד אכּנס. יונתן, התרומם. אל תחלום. אמרו לך להכין שעורים, לא?

בלי חמדה, ככפוּי-שד קם הנער. מחריש הוא נגרר כצל אל החדר הגדול. מזווית עינו דומה עליו שהוא מבחין בשרצוּצה כשהיא נותנת בו הבטה של קנטוּר והתגרוּת, אבל אין דעתו נתונה לכך. שתתפקע, לא אשׂים לב אליה.

– אמא, אדליק את הרדיו?

– אתה יודע שהוא מקולקל.

–חבל. עכשיו “קול המגן”.

– מה לעשות? אתה יודע שצריך להחליף שם את המנורה.

– אז למה לא מחליפים?

– למה!… יחליפו – עונה אמא מן החדר הסמוך.

דומיה. רק סדין מאווש שם בחדר הסמוך ונפרש וכר מוּטל בחבטה. עכשיו אמא שוטחת את השמיכה, מיישרת קפליה. רואֶה אותה כּמוֹ לנגד עיניו. אינו-מביט ורואה: את סברה המרוכז, את קווּצת השׂער השומטת על מצחה כשהיא כופפת קומתה, את אצבעותיה העסקניות. רואה את עדנה עומדת בתחתוניה, בודקת רגע את השוּמה שמעל טבּוּרה כאילו ראתה אותה זו פעם ראשונה, נותנת זרועותיה בעצלתיים בשרוולי הפּיג’ם, משרבבת רגליה לתוך ארובות המכנסיים. הנה חלצה-הטיחה דרדסיה: בּכץ'. הנה גנחו קפיצי המזרן. בבת-ראש קפצה אל המיטה. אה, איזה תענוג. ראשה אל צינתה הצחורה של צפּיית הכּר, גופה תחת השמיכה החמה. נשיקת-ליל-מנוחה. קליק המַפסק וּכבוֹת אור-החשמל.

– אמא, אֶת מיצי…

– תכף היא תבוא אליך… מיצי, מיצי…

אי-מזה הופיעה החתולה. ממתחת גבּה, דורכת גפּיה, מפהקת. התנמנמה כנראה. אני רואה את חלל פיה הוורוד, את לשונה האדמונית-הלבנונית, המחוספסת, את ניביה הקצרים, הממורטים, את זיפי שפמותיה הסמורים המכוּדנים. עכשיו תתיישב על עכּוזה ותתחיל להתלקק. לק-לק-לק. במקום אמבט זה בשבילה.

– מיצי, מיצי… בואי אל עדנה. – בלחש, כממתיקה סוד נכבד, מוסיפה אמא: – היא מחכה לך.

שוהה רגע. סוקרת סביבה, תוהה. מעבירה לשונה על שפתותיה, אחת לכאן ואחת לכאן. אחר – נזקפת, שולחת ראש, פוסעת מאוֹרה לאפלה בצעדי-חתול. בצעדי נמר. כבושים, גמוּשים. זניק – והנה היא במיטה, על השׂמיכה, למרגלות הילדה. מצטנפת, ממצעת שכיבתה, טומנת ראשה פעם כך ופעם כה, עוצמת עיניה. עדנה מחייכת חיוך של אושר ומתהפכת על צידה. מיצי. לילה.

תורת-החשבון. שאלות 673, 675. ראובן ושמעון יצאו זה לקראת זה משני מקומות שהמרחק ביניהם. תאר לעצמך, האחד יוצא מ. כעבור כמה שעות ייפּגשו? צא וחשב, חשב ומצא, ט-ר-רה ט-ר-ר-רה. לעזאזל, לא אכין את זה עכשיו. יש לי גם “אגדה” להכין. לא, קודם תנ“ך. העט דולף. העט שקיבּלתי מעיסא במתנה. איפה הוא עכשיו? אולי הוא שוכב באיזה בית מול אבא ומכוון אליו את הרובה. תכככך! שטויות. הוא לא צעיר. טוֹב שבּנחשים, הרוֹג. מי אמר את זה? המורה לאגדה. בטח מן ה’תלמוד' הזה. עיסא בן ארבעים-וחמש אולי. לפחות בן ארבעים. מה-יש, גם אבא. אבא בן בן שלושים-ושמונה. כשנולד עוד היו פה התורכים. שאויש. מג’ידיה. אני בן שתים-עשרה. לפני שתים-עשרה שנה הוא ילד אותי. לא, הוליד. הוליד, ילד, מה-ההבדל. ויחי יהודה שש שנים ועשרים שנה ויולד את יונתן. ויונתן ילד את. וארפכשד ילד את שלח ושלח ילד את עֵבר. בשנת 36 הוא סיכּן את נפשו בשביל אבא. לא זוכר מה זה היה. איך לפני שנתיים לקח אותנו באוטו לחברון ונכנסנו אתו למערת-המכפלה איפה שקברו את אברהם ואת יצחק ואת יעקב ואת הנשים. ירדנו שבע מדרגות. די. יותר מזה היה אסור. ואיך היינו נוסעים אתו בשבתות אחרי הצהריים ליריחו ולים-המלח. נכנסנו אל תופיק, ההוא שיש לו בית בתוך פרדס בננות ובבּית מסדרון ארוך וחדרים משני הצדדים, חדר-חדר לאורח. מסתובב ביריחו ברחובות, רוכב על אופניים, ומחפּשׂ אורחים להכניסם. כמו אברהם בסיפּורי המקרא. באלוני ממרא. וירץ לקראתם, כתוּב. אם-נא מצאתי חן בעיניך אל-נא תעבור מעל עבדך. אני דוקה זוכר תנ”ך יופי. זוכר המון בעל-פה. זה בא לי בקלוּת. לא כמו אלה שצריכים להזיע על זה. לוּ רק היה לי חשק יכולתי להיות ראשון בכל הדברים, אף על פי שאני הכי צעיר. בקל-קלוּת. רק שאני לומד כמעט רק מה שמעניין אותי. השאר לא-'כפת לי כמעט. ומה, כמו זאת דבורה שיושבת כל הימים וכל הלילות בבית ומכינה שעורים ובבית-הספר היא רושמת כל מלה שהמורה אומר ומעתיקה אחר-כך בהפסקות לנקי? אבל היא דוקה יפה. דקה כזאת וגבוהה. צבע עור כמו זיתים. כמו הנסיכה ביריניקי שבספּורים של זוּטא שיש אצלנו בארון-הספרים. איך הסתכלה בי אתמול בשעור האנגלית ואני הסתכלתי בה והתאדמתי והייתי כמו מים והיא הורידה את העיניים ושוב הסתכלה ולא צחקה ולא כלום ואני הייתי כמו מים עד שבסוף כבר שמו לב והתחילו ככה להתחייך. עליזה שיושבת על ידה ועמרי שיושב מאחרי עד שהתחילה גם היא להתאדם ואני התחלתי לצייר כל מיני דברים על הספסל השחור. ואחר כך גם בהפסקה הגדולה כששיחקנו בסוס-ארוך אז היא עמדה מן הצד בצל עם עפרה הצהובה והיתה מסתכלת בי. עשתה את עצמה שלא מביטה כאילו אבל באמת כל פעם היתה מסתכלת. בגלל זה אני פ’ספ’סתי כל פעם בקפיצה. לוּ היתה אתי בתנועה אז היה הכל יותר פשוט. היינו מטיילים יחד ושרים ביחד ואולי מכינים שעורים יחד, אבל היא בכלל לא בשום תנועה. מפונקת. כמו ביריניקי שהיה לה ארמון-קיץ ביריחו והיתה מתרחצת באמבטיה של חלב בבוקר והיתה האהובה של טיטוס שכבש את ירושלים. אז ככה זה קשה. אני לא יכול לגשת אליה ולהגיד לה שנלך יחד הביתה מן הבית-ספר מפני שהיא גרה בכלל על יד קולנוע אוריון. פעם הלכנו אז עמרי הראה2 לי את הבית שלה. וכמעט תמיד באה הסבתא שלה לקחת אותה הביתה. היא לבנה וגבוהה וזקופה כזאת וגם היא הולכת כמו בת-מלך. כמו נסיכה זקנה. אבל אני יודע שבלילות-שבת יש ילדים וילדות שנפגשים יחד, מן הכיתה שלנו אבל לא מן התנועה, והולכים לטייל ויושבים יחד באיזה מקום כמו חתן-וכלה. דב ומרים, למשל. ומי-יודע מה הם עושים שם. מרים בכלל זונה. ויבואו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שם. איך שמשון שאל את אדון צינזר מה זה אשה זונה אז הוא אמר שלפי הפירוש זאת אשה שמוכרת אוכל וכולם חייכו וצחקו ככה בשקט. מה-הוא-חושב-שאנחנו.

נביאים ראשונים. ישעיהו. מיכה. הנה עמוס. א.ב. גימ"ל. הילכו שנים בלתי אם נועדו. זה יפה. את זה כבר קראנו בכּיתה. רק לעבור עוד פעם. השמיעו על ארמונות באשדוד ועל ארמונות בארץ מצרים ואמרו; האספו על הרי שמרון וּראו – מהומות רבות בתוכה ועשוקים בקרבה. לכן כה אמר יהוה: צר וסביב הארץ. יבוא צר, אויב יבוא ויוריד ממך, משומרון, זאת-אומרת מממלכת ישראל, את עוּזך ויבוֹז את הארמונות שלך. היושבים בשומרון בפאת מטה ובדמשק-ערש. ערש-שן, ודאי, שהיו עושים בדמשק. גם עכשיו כל מיני חפצים יפים ומביאים מדמשק. רהיטים, פיתוחי-עץ, הקופסה המלאה פירות ממותקים שהביא עיסא מדמשק מתנה לפני שנה, שנה וחצי. משמש בסוכר, אפרסק בסוכר. מתוק עד-להתמוגג. קופסת-עץ אפורה-כספית ופסים של שחור. עכשיו אמא מחזיקה בה את כלי התפירה. והכּיתי בית החורף על בית הקיץ. זה של המלך. אחאב, לא? בית החורף אולי היה ביריחו. הנסיכה ביריניקי. אמבטיה של חלב. כשהחולצה שלה שקופה אז רואים את הגופיה ורואים איך מתחילים לצמוח לה שדיים. סבתא שלה כמו מלכה כזאת. לא מלכה נחמיאס, חה-חה. בטח יש לה כבר שׂער למטה. רק קצת. הייתי רוצה לראות אותה בלי בגדים ובלי כלום. ערומה. נכנסת לאמבטיה. אמבט של חלב. לוּ גרה על ידנו הייתי משתדל שניפגש כל בוקר בדרך לבית-ספר. לאט-לאט נהיה חברים והיא לא תחדל, היא תחדל לשתוק כל הזמן. אחר כך אגיד לה: בואי נכין שיעורים ביחד. ככה אהיה בסדר בכל המקצועות מפני שהיא אין דבר שהיא לא מכינה. בחשבון יש לה טוב-מאד, בטבע יש לה טוב-מאד. רק מהתעמלות יש לה שחרור. עדינה יותר מדי, או מה… היא תשמח, למה לא? אין לה חברים, גם חברות כמעט שאין לה. ואיך הסתכלה בי, יא-בּאייה! גם שלשום, וגם אתמול, בעצם. וגם היום! כאשר שמשון זמזם ואת גידי זרקו מהכּיתה, אז היא הביטה סביב כמו בשביל לראות מי זה מוציא את הקול הזה, מי זה שמפריע, ונתנה בי הבטה כזאת, כאילו בשביל לראות אם זה אני שמפריע או להטיף לי מוסר בלי-מלים או-מה. אפילו עכשיו אני מתאדם. היא אוהבת אותי. בטוח.

מחר אני אתחיל לדבר אתה. אבקש נייר-סופג בשעור. אבל היא לא עונה בדיבורים. ביקשתי ממנה פעם משהו בשעור לציור – מוחק, או אני-יודע-מה – אז היא שמה אצבע על הפּה. שאשתוק. יד לפה. אפילו בציור, כשכולם יוצאים מן הכלים ועושים רעש כזה שאף אחד לא שומע בכלל מה זה אומר ומה זה אומר. אולי היא נזהרת בגלל עפרה שיושבת על ידה ומשגיחה עליה בלי הפסק בשבע עיניים. ממזרתה, ההיא. מביטה בי כמו גנבת וצוחקת. שתקנא. שתתפקע. אני לא-‘כפת לי ממנה. מתלתלת תלתלים כמו גנדרנית. חושבת שהיא כוכב-קולנוע. זה פרק קשה, פרק ד’. פרות הבשן. זה הנשים השמנות של האפנדים בשומרון, חה-חה. בבשן יש מרעה מצוין בשביל זה הפרות שם שמנות. הפרות שקוראים להן דמשקאיוֹת, אומרים שגם הן מן הבשן. שחור-לבן, לבן-שחור. נותנות המון חלב. יש דמשקאיות, יש גם בירותיות. יש פרה הולנדית. זה הכי טוב, בקבּוצים. יש מהן בקרית-ענבים. כל אחת כמו טנק. האומרות לאדוניהם: הביאה ונשתה. שיביאו להן יין ושכר. אולי גם נרגילה, מה? אמא הזקנה של ציון נחמיאס יושבת לפנות-ערב על המרפסת שלהם ומעשנת נרגילה. מצחיק. פּוּם-פּוּם-פּוּם מפמפּמים המים בתוך הכלי והיא מחזיקה את הקצה של הקנה בתוך הפה והגחלים שעל הטבק לוחשות. אבל היא דווקה לא כמו פרות-הבשן. מצומקת. רזה כמו גפרור. הללו היו רובצות על ערשׂ-דמשק. דמשק-ערשׂ ומצוות שיגישו להן יין. שמנות. כמו גאוגרפיה. כמו גברת אלמוג המורה. בריאה כזאת ומלאה. לחיים אדומות. לא מזמן התחתנה פעם שניה אבל יש לה בן גדול מן הבעל הראשון. בגילי בערך. אבא מכיר אותם. הבן לומד בקבּוץ. פּה יש לה רחב, מלא שניים גדולות ולבנות. בטח זונה גדולה. אוהבת לצחוק. “בכל-פה”. לפעמים בכיתה היא מתחילה לצחוק בקולי-קולות וכל הבשר שלה מתרעש ורועד והיא כולה אדומה. ואז כשהיא מעיפה בי עין אני מרגיש מין צמרמורת ואני מתחיל להתאדם. רחב הזונה. ההיא גם היתה רחבה ושמנה ומלאה כמו גברת אלמוג. בשביל זה קראו לה רחב. רק עכשיו זה עלה בדעתי.

– כן, אמא!

– גמרת את השעורים?

– עוד לא. אני באמצע.

זרם חלש כל-כך של החשמל. אולי כדאי שאדליק את מנורת-השולחן. אבל אמרו שלא כדאי לבזבז חשמל. אבל זה לא משנה, אם הזרם חלש. מה זה, חושך! אוּוּוּוּוּוּוּ – –

– אמא, החשמל כבה –

– באמת!? מה אתה סח…

חברת-החשמל הזאת. פגע רע, אומר אבא. כמעט כל ערב מכבים את החשמל. גם בשנים הקודמות זה היה כך אבל עכשיו בכוונה. חברה אנגלית. בשביל שנהיה עצובים. אבל בתל-אביב הרחובות ממש מוצפים אור בערבים. כשעוברים ברחוב אלנבי וכל החנויות ושלטי-האור על הגגות ומעל לחלונות-הראווה. כמעט כמו ביום, רק עליז יותר. ביחוד בפורים. אף על פי שכבר מזמן לא עושים את העדלידע אבל אבא מספר שבזמנו זה היה משהו נהדר והיו באים לשם מכל המקומות והתהלוכה נמשכת שעות ואחר-כך רוקדים ברחובות ובלילה זיקוקים כאלה של אורות וכולם מחופּשׂים. אבל עכשיו למה אני יושב פה בחושך כמו גולם ולא זז יכול להיות שאני פשוט רוצה לישון אבל עוד מוקדם ועדיין רק התחלתי להכין פרק ד' הנה אמא מצאה את קופסת הגפרורים בטח היתה תחת חטמה אבל היא התבלבלה וחיפּשׂה וחיפּשׂה עד שמצאה בעצם כשיושבים חצי שעה או שעה, לא אפילו רבע שעה, עם מלכה נחמיאס זאת אפשר להתבלבל לגמרי זזז–ט הנה אמא כבר מדליקה, בטח אמא של עשירה והדסי מחזיקה לה את ארובּת-הזכוכית של המנורה ואמא העלתה את הפתילה הנה נדלקה אור אבקש שידליקו לי את המנורה השניה ואשב פה להכין את פרק ד' סוף-סוף צריך לגמור אחר כך אשכב לישון נמאס כבר את כל השאר אעזוב למחר למה-שידליקו-לי אני אכּנס ואקח בעצמי את השניה אחר כך רחב אלמוג אשכב עם דבורה לישון בשעור הראשון עפרה ביום ששי בערב פרות בשן נרגילה אכריח אותה אדליק בעצמי שתענה לי נייר-סופג כמו באמבט של שׂערות חלב ביריחו למטה ביריניקי אצבע על שפתיה: ששששש עפרה צוחקת על יד קולנוע אוריון תחת החולצה תחת הגופיה שדיים כפתור סוס ארוך לא קפצתי אמא לא הדליקה מה מה יש?

– יונתן!

– מה, מה יש? – –

אמא עומדת בדלת שרויה באור-וצל והמנורה המהבהבת בידה וכנף-חיוך מפרכּסת על שפתיה:

– נרדמת!

– מה? לא. רק. אני. אאא-הה!

– אתה מפהק – אמא צוחקת למשבּתוֹ. – קוּם, תציע לך את המיטה.

– לא. אנ' לא רוצה, – משיב הנער. קנוּט.

הנה גם מלכה נחמיאס עומדת בדלת. צוחקת בנועם.

– נרדם, מה?

– אני לא רוצה שהיא תצחק ממני! לא רוצה!

– יונתן, איך אתה מתנהג? – ומשנה-חוּמרה: – כמו ילד קטן. התבייש לך. אם אתה נרדם, תציע לך את המיטה ותשכב לישון, וגמרנו.

– אנ' לא רוצה! אנ' לא רוצה!

– יונתן, מספיק!

נזוּף ועכוּר הוא קם מאצל המכתבה. רואה איך אמא מושכת בכתפיה. עובר על פניה בחרי אף. מלכה נחמיאס זזה. טוב שאינה עומדת לי בדרך. כמה אני שונא אותה. עכשיו. מלוּח לי בפּה, כאילו. משונה, מה אני מנסה להדליק את האור של בית-השימוש? אני באמת מיוּשן. סהרורי זה מי שהולך בשנתו. יש כל מיני. אשטוף את הפּנים. אם אשטוף את הפנים אז אתעורר. הנה המים יורדים. טוב שהמים עוד לא פסקו. המים באים מראש-העין. הניאגרה נוזלת. דן תבור אומר שבקרוב האנגלים יפסיקו גם את קו המים. לשחוט אותם אחד-אחד. גם יש לנו בור בחצר. באמת נרדמתי. משונה. אולי רגע לפני זה הייתי ער לגמרי. כאשר כבה החשמל בהחלט לא ישנתי. הנה דופקים בדלת. מי זה יכול להיות? אגש לפתוח. מעניין מה השעה עכשיו. אולי כבר באמת מאוחר.

– אני פותח, אמא.

מי זה? אמנם בחוץ הירח מאיר אבל קשה להבחין. אשה.

– אבא בבית?

– אה, שלום גברת אברמסון.

– לא הכרת אותי, יונתן?

– אה, מה? כן. לא, לא הכרתי.

צוחקת לתוך קפלי-סנטרה:

– אבא לא בבית?

– לא. אבא לא. אמא.

– אמא בבית?

– אהה.

– נו, ואתה לא רוצה לתת לי להיכּנס?

הנה נגשה אמא ובאה, נושאת את המנורה:

– סוניה? שלום! 'כנסי, 'כנסי…

– רציתי להיכּנס אבל יונתן לא נותן לי – מתלוצצת סוניה אברמסון.

אמא נענית בצחוק. גם הנער מגעגע משהו בגרונו.

– קצת עייף הערב – מסבירה אמא. – עוררנו אותו עכשיו מן השינה.

סוניה אברמסון נכנסת, מקנחת רגליה אף על פי שבחוץ לא גשם ולא בוץ, שואפת אוויר מלוא ריאותיה:

– איפה אכּנס? אוֹוֹ שלום, גם מלכה נחמיאס כאן! שלום, שלום.

– נשב לנו במטבח. תיכּנסי. רק רגע, אני אדליק את המנורה השניה בשביל יונתן שיציע לו את המיטה וישכב לישון ואחר-כך תהיינה לנו שתי מנורות ויהיה אור כמו חשמל.

– אני לא שוכב לישון! – מתריס הנער – אני אגמור להכין את השעור.

– טוב, בבקשה.

– רחצתי את הפנים ואני כבר לא רוצה לישון.

– טוב, טוב.

– החשמל הזה, אני אומרת לכם… – אומרת מלכה נחמיאס.

– כן, זה נורא! אני יושבת וקוראת את הדינים-והחשבונות שלנו… עבודה דחופה שאני צריכה לגמור עד מחר… ופתאום – מוחה סוניה אברמסון – פתאום החשמל נכבּה! ואני, לעבוד לאור מנורה אינני יכולה. פשוט לא יכולה. אני כבר סוף-סוף לא בגיל שלכן, אני…

– ואיפה בעלך? – שואלת גברת נחמיאס, בעוד אמא מתעסקת במנורה השניה, מקנחת את ארוּבּתה במטלית, מעלה אש בפתילה, מרכיבה את הארובה.

– קח – אומרת אמא ומגישה לנער את מנורת הנפט. – רק אל תירדם עוד פעם על השולחן. אם תרצה לישון, תציע את המיטה ותשכב. ותביא קודם את המנורה הנה. האור הזה לא כל כך מספיק. תשתי קפה, סוניה?

– לא, לא כדאי לטרוח.

– זה כלום. קיבּלנו קפה טוב מתל-אביב. וקופסת חלב.

– לא, באמת לא…

– אני מכינה! גם את תשתי, נכון, מלכה?

– מה לעשות. אם נשתה, נשתה כולנו. אז איפה הבעל שלך?

– בעלי? איפה הוא יכול להיות? בישיבה, כמובן. אנחנו באמת זוג אידיאלי. תמיד או הוא בישיבה או אני בישיבה או ששנינו בישיבות. לעתים רחוקות אנחנו נמצאים יחד בערב.

– אמא, אני גם אשתה קפה, טוב?

– אתה רוצה להישאר פה? – מחייכת אמא. – מה תעשה בחברה של נשים? תשתעמם.

– אין דבר. אני רוצה גם שתמרחי לי פרוסת לחם במשהו.

– אינך יכול לבד? קח. הנה פה הלחם ושם, על האֶדן, תמצא את שפופרת האנצ’וֹבי, והמרגרינה פה. הכּל לפניך.

– יונתן שלנו מתחיל להיות מעונין בחברת המין היפה! – מריעה סוניה אברמסון והנער מעווה שפתיו בחיוך מרופט.

– אני מקווה שיצליח למצוא יותר יפות מאתנו – עוקצת מלכה נחמיאס ושולחת מבט-פגיונות בסוניה אברמסון, שעיניה קצרות-הראי ממצמצות מבעד למשקפיה ושערה הפּשתי מאפיר-מדליח, דליל ומבודר, וכל עורה קמטוטי וצפוד כצווארו של צב ופיה מלא שניים מושחרות ושני-זהב.

סוניה אברמסון בולעת רוּקה ואינה מגיבה. – באמת לא כדאי שתטרחי – היא אומרת לאמא.

– אם כולם רוצים, תוציאי את עצמך מן הכלל?

– מילא. בעצם, בזמן הזה. מה שנותנים, אסור לסרב. יש לכם מושג, למשל, איזה קשיים יש לנו עכשיו באספקה למוסדות שלנו!? כל דבר קטן זה ענין של התרוצצות וטיפול והתמסרות. והעבודה הרי מוכרחה להימשך, אתם מבינים! וזה אף-על-פי שהבטיחו שלמוסדות תהיה זכות-קדימה בכל דבר. אבל..

– הבטיחו! מה זה ‘הבטיחו’? – מטיחה מלכה נחמיאס. – למשל, אגיד לך, הבטיחו שאת ציון שלי יעזבו במנוחה ולא יקחו אותו לגיוס מלא. אז עכשיו הוא כל היום מתרוצץ בכל פינות העיר והודיעו עוד פתאום ששולחים אותו לקורס מיוחד, וזאת-אומרת שהוא כבר בגיוס מלא. ואחר כך זה ברור, ברור מה יהיה אחר-כך. – מושכת כתף בביטול: – הבטיחו.

– טוב, זה ענין אחר – משדלתה סוניה אברמסון. – ב’שוּרה' זה משהו אחר. פקודה. זה אני מבינה. יש צרכים, וזה המצב. אדם נחוץ, אז הוא נחוץ. פה לא יועיל כלום. ואני מוכרחה לציין שבדרך-כלל… בדרך כלל, אני אומרת… יש התחשבות מלאה. התחשבות מקסימלית. באדם ובמצב המשפחתי שלו ובתנאים הסוציאליים שלו. בכל דבר. לא, אי-אפשר להגיד. יש שיקולים! אין אפשרות תמיד לקיים. ואני רוצה לאמר לך: הקורס הזה שלוקחים אליו את בעלך, אני יודעת על זה מסאַשה שלי, שמה באמת לוקחים את הנבחרים. את הסוֹלת. יחידי-סגולה ממש. ואַת באמת יכולה להתגאות…

– אני גם כן מבינה – משסעת מלכה נחמיאס בקוצר-רוח. – את חושבת שאני לא מבינה את המצב ואת כל התנאים האלה. בטח. ככה זה. אבל דבר אחד אני מוכרחה להגיד לך…

– אמא, המים רותחים! – מתריע הנער.

– כן, כן. את רוצה בחלב, סוניה? נדמה לי שאת שותה רק שחור, או שטעיתי…

– אני בעצם שותה גם כך וגם כך. לא איכפת לי. תשמעי, את בטח זוכרת שבתקופה שאני נמצאת בעבודה מאומצת אז אני מוכרחה לשתות שחור, אבל ככה זה לא משנה לי. זאת אומרת, גם עכשיו אצלי תקופה מאד מאומצת…

– בשבילי בחלב, אסתר – אומרת מלכה נחמיאס. – אם לא איכפת לך.

– גם לך יונתן, נכון?

– כן, אמא.

– הנה. שׂימי סוכר. אני לא המתקתי.

– אולי את רוצה לחם במשהו, סוניה? יש אנצ’ובי, יש גבינה.

– אך, מה את מדברת! אני אכלתי ושתיתי. לא, לא, בשום אופן. מה זה, אני באתי אליכם לאכול?

– לא. סתם, יחד עם הקפה…

– לא, לא, באמת לא… תגידי לי, איפה יהודה, בתפקיד הלילה?

– כן.

– נו, ואותו לא לוקחים לגיוס מלא?

– מה את חושבת – משיבה מלכה נחמיאס במקום אמא – גם אותו! בעוד שבועיים או-כמה, אומרת אסתר – –

– באחד לחודש. במרס. כך הוא רוצה. אבל אני עוד לא יודעת….

– זאת אומרת, בעוד איזה עשרים יום בערך – מחשבת סוניה אברמסון.

– כן – עונה אמא.

– למה לא אמרת לי? – קובל הנער. – למה?

– אתה צריך לקבל דין-וחשבון על כל דבר, מה? – מהתלת סוניה אברמסון.

– הנה ישבת אתנו ונודע לך, הה–הה…

– לא עוזבים אף אחד – רוטנת מלכה נחמיאס. – אב לשני ילדים. ואדם מבוגר, לא סתם איזה. וזה בזמן שיש עוד המוני רווקים שלא קבלו צו-גיוס, והמון אנשים נשואים בלי ילדים שמסתובבים להם ויוצאים פעמיים בשבוע לשמור כמה שעות ועובדים כרגיל. תסלחי לי, אסתר, תני לי לגמור. תסלחי לי. הנה למשל דן שלכם. בחור כמו דן תבור, בן עשרים וכמה. אני בטוחה שאין לו עוד שלושים.

– תלוּי – מניעה סוניה אברמסון בראשה כמאַשרת. – תלוי בכל מיני גורמים. ואני אגיד לכם: יש אנשים שהם לא בתפקיד ואפילו לא בגיל הגיוס ואפילו לא במשמר-העם ובכל זאת עושים עבודה חשובה הרבה יותר מהרבה אחרים וממלאים תפקידים אחראיים מאד-מאד.

– אין דבר כזה! – חורצת מלכה נחמיאס.

– תסלחי לי מאד, אז את לא יודעת! יש כל מיני…

– מה-את-מדברת! ורגע, נניח שבאמת יש, אז אדרבה: בשביל מה צריכים להוציא דווקה את ציון שלי לקורסים ולגיוס מלא. אם יש אחרים שעושים אפילו בלי שיבקשו מהם, אז בבקשה…

– זה ענין אחר. הרי זה מה שאני אומרת: יש כל מיני תפקידים. הנה, למשל, סאשה. הוא עושה עבודה ארגונית ואדמיניסטרטיבית חשובה מאד. ובהתנדבות גמורה. ולולא הוא אינני בטוחה כל כך אם דברים מסוימים היו נעשים בכלל. ובכל זאת, איש לא יעלה על דעתו – –

– טוב – מתרצת אמא. – אצל בעלך זה טבע שכזה.

– לא, לא על זה אני מדברת. מה שאני רוצה להגיד זה רק שאיש לא יעלה על דעתו – –

– אני מבינה – מפסיקתה מלכה נחמיאס. – אבל מה זה שייך?

– או, זהו – ממשיכה סוניה אברמסון. – ומצד שני, אם אתם חושבים שאני למשל עוסקת רק בעבודה השיגרתית של המוסדות שלנו… וגם בשביל זה הרי דרושים עצבים של ברזל… כוחות של סוס, ממש. זה משהו על-אנושי בימים אלה. יש לכם מושג? כן, אז איפה אני עומדת, כן, אז אני אומרת לכם: אתן טועות. מה שאני כבר עשיתי בפעולות שקשורות במצב! ארגון העזרה הראשונה, למשל. הרי במובן זה פשוט התחלנו מאפס. ממש לא היה כלום. אנשים לא יודעים בכלל איזה מאמצים היה צריך להשקיע בכל דבר הכי קטן. וזה רק אחד השטחים. באמת, אני מתביישת לספר באיזה מצב היה הכל בשעה שזה התחיל. ממש אין לתאר איזו הזנחה. אבל אני לא התייאשתי. אם אין זה ואין זה, נתחיל בלי זה ובלי זה. ככה, לאט לאט. נוּ, ועכשיו בכל זאת יש משהו. כמובן זה עוד רחוק… אבל בכל זאת, לא מה שהיה קודם.

מלכה נחמיאס משפילה עיניה למשמע תיאור המסירות רבת-ההוד, מרווחת ישיבתה ומוציאה אנחה מקרבה:

– מה השעה, בעצם?

סוניה אברמסון מפשילה את שרוול אפודת הצמר האפורה, מגביהה פרק ידה אל מנורת הנפט, רוֹכנת ומאמצת עיניה להציץ בשעון:

– תשע פחות כמה רגעים.

– אוהו! – זורקת מלכה נחמיאס כנפתעת עד מאד. – צריך ללכת.

– מה יש, תשבי עוד קצת. מה תעשי בבית לבדך? – לואטת אמא.

– אני צריכה לראות איך הילדות – –

– הרי סבתא שלהן בבית – טוענת אמא.

– כן, בכל זאת. את יודעת, אמא זה אמא. אם הקטנה מתעוררת והיא צריכה איז'-דבר או מה. זה לא אותו דבר. חוץ מזה אני קמה מוקדם מאד בבוקר, הרי את יודעת. כשציון חוזר בבוקר השכם, שימצא תכף משהו לאכול וכוס תה חם ואחר-כך יוכל לנמנם קצת לפני שהוא יוצא לעבודה. וגם אני צריכה לישון קצת, אז ככה-זה.

– אני חושבת שגם אני אלך – מהרהרת סוניה אברמסון בקול.

– מה זה? – נרעשת אמא. – כולם הולכים! הרי אַת רק הרגע באת. חכי לפחות עד שיידלק החשמל שוב. הרי בעצמך אמרת שבחושך אינך מסוגלת לעשות שום דבר.

– ‘לא מסוגלת’… מסוגלת, אבל קשה לי. כשמוכרחים אז אין מה לדבר, עושים! אבל הערב באמת היו העיניים אצלי מאומצות יותר מדי.

– טוב, זהו – מסכמת אמא.

– טוב, אז אני הולכת – קופצת מלכה נחמיאס מעל מושבה, נחוּשת-החלטה.

– אולי בכל זאת, מלכה? – מפצירה אמא.

– כן, שבי עוד קצת. מה יש? – מצרפת סוניה אברמסון שידוליה גם היא.

מלכה נחמיאס מביטה נכחה כמהססת. לאור המנורה היא סוקרת את פני חברותיה השתים, כתוהה אם בתום-לב הן מפצירות בה שתישאר. אחר:

– את יודעת מה, אסתר? אני אציץ ואראה איך הילדות ואם ציון כבר בבית והכל. אם הכל בסדר, ואם ציון עוד לא בא, אני מיד חוזרת. טוב?

– טוב – משלימה אמא. – אבל באמת!

– כן, כן. מה את חושבת? גם אני, משעמם לי לבד. אבל את יודעת, שתי ילדות קטנות בבית. זה לא פשוט. ועשירה באופן מיוחד. לעתים קרובות היא מתעוררת בלילה. שעות שלמות היא לא נרדמת. שעות על שעות. או שהיא מדברת אל עצמה…

– מה את אומרת? המ! – נפעמת סוניה אברמסון.

– כן. אני לא יודעת מה זה. שום דבר מיוחד, רק ככה…

– עד שהם גדלים. איזה צרות, איזו עגמת-נפש! – מאשרת סוניה אברמסון.

– לא, שום עגמת נפש. למה? להפך. עשירה שלי ילדה מצוינת. הכשרונות שלה! אני בטוחה שייצא ממנה משהו כשתגדל. אתם יודעים, כל אמא אוהבת להתפאר בילד שלה והיא חושבת שהוא הכי יפה והכי מוצלח בעולם. אפילו כשהיא לא אומרת כך…

– זה תלוי – מסתייגת סוניה אברמסון.

– זה לא תלוי. בלי שום הבדל. ככה זה – עומדת מלכה נחמיאס על דעתה. – בערבית אומרים: כל קוף בעיני אמו צביה.

– עיניה של מלכה נחמיאס מבריקות ובלי-משׂים היא חוזרת ויושבת על כסאה. – בכל זאת, כשאני מדברת לא בתור אמא אלא באוֹפן… ככה, בלי שום…

סוניה אברמסון מסייעת בידה:

– באופן אובייקטיבי. כן, אני מבינה. אבל, מעניין, אצלי בכלל לא היתה תכונה כזאת. לא היתה לי! בתיה שלי בילדותה היתה ילדה עדינה מאד. מאד עדינה. לב טוב, והכל. גם עכשיו, זאת אומרת. אף על פי כן, אני מעולם לא חשבתי שהיא עולה על הילדים האחרים, או שהיא מי-יודע-מה.

הנער מקשיב, תומך ראשו בכפותיו, צוחק בלבו פנימה. בתיה שלה! הילדים אומרים עליה שיש לה רגליים כמו איילות: כל רגל איילה.

– אגב, אתם מקבלים ממנה מכתבים? – שואלת אמא.

– אה.. כן, בודאי – משיבה סוניה אברמסון בחפזה. – מה היא כותבת? היא מרוּצה מאד בקבוץ. כן, יש לה סיפוק מן העבודה.

– מצאה בחור? – זורקת מלכה נחמיאס. בחרדה כנה. בשקט. בגסוּת.

– אגיד לך את האמת, מלכה – משיבה סוניה אברמסון בקרירות. – אינני מעוניינת כל כך שתמצא. היא עוד בחורה די צעירה. תספיק. לא צריך למהר. זה ענין שדורש שיקול-דעת, ואחריות, ו…בכלל.

– אני מביאה את הסריגה שלי. רגע אחד. צריך לפחות לעשות משהו – קמה אמא, בחיוך של התנצלות. – אקח אתי מנורה.

ואל יונתן:

– ואולי תקום גם אתה, תכין סוף-סוף את השעורים. או שתשכב לישון?

– כן – קם הנער ואומר. – אני אגמור את השעורים.

– בוא.

שוב לחדר הגדול. מקווה-אור קטן בתוך האפלולית.

– קודם תציע לך את המיטה, בכל זאת – אומרת אמא, למוּדת נסיון.

– לא כדאי. אחר כך.

– כדאי. אחר כך תירדם על השולחן.

– לא, לא.

– תראה – מזהירה אמא. מעמידה את מנורת הנפט על המכתבה, נוטלת סרג וצינורות מאחת המגרות. “אוף, הקשקשניות הללו”, היא לוחשת, כמו לנפשה. “אז מה את צריכה”… נתמה הנער. “שש”… שׂוחקת אמא; כאומרת: “כשתגדל, תבין”. הולכת. שבה אל המטבח, אליהן.

משונה, מהרהר הנער, עיניו אל דפי הספר, ספר עמוס פרקים ג' ד'. אמא והללו. למה אין אתה חברות אחרות? הרי היא שונה מהן כל כך. למה לא באה שושנה של דן לשבת הערב? כן, היא “בתפקיד”, אמר דן. ומרגלית? היא בעיר העתיקה עכשיו. בחורה כארז. מפקדת.

במטבח חוזרת השיחה לקלח.

הקול הזה של מלכה נחמיאס. יש לנו בכּיתה אחת בדיוק כזאת. לא שווה את ציון שלה. בחור-זהב, אומר אבא. משונה, הבעלים והנשים. “את מי אתה אוהב יותר. את אבא או את אמא”? השאלות האלו. כמו: “מה אתה חושב לעשות כשתגדל”? היה לנו גם חיבור כזה לכתוב. סתם בשביל צחוק. בשביל לצחוק מאתנו הם שואלים. כאילו חושבים ברצינות. צביעוּת. עיט צבוע. הכל צביעוּת אצל הגדולים. גם ביניהם. יושבים ומקשקשים שעות שלמות, ושואלים שאלות זה את זה, מה שלומך ומה אתה עושה והכל, ובאמת בכלל לא מעניין אותם ולא איכפת להם. משתעממים ומעמידים פנים כאילו שזה נורא מעניין. ואדון ציזנר שבּא ומספר לנו שזונה זה אשה שמוכרת מזון. כאילו שהוא לא יודע. יש לו מזל שהוא לא צריך ללמד אותנו את הפרק ביחזקאל על אהלה ואהליבמה. יש ילדים שאצלם הדף ההוא, רואים כמה שהוא משומש. כמה משמשו בו באצבעות. אולי גם אבא כשהיה בגילנו. ממשמש ובא. רגע, נסתכל, איפה זה. פרק. הנה, פרק טז. ויהי דבר יהוה. שדיים נכונו. ותזני ותשפכי את תזנוניך על כל עובר. זה מזנוּת. זונה. ותעשי לך צלמי זכר ותזני בהם. או, הנה. ותפשׂקי את רגליך לכל עובר ותרבי את תזנוּתך. בני מצרים שכניך גדלי בשר. ותזני אל בני אשור מבּלתי שׂבעתך ותזנים וגם לא שׂבעת. הכל, הכל. מעשה אשה זונה שלטת. ולא היית כזונה. המנאפת תחת אישה תקח את זרים. לכל זונות יתנו נדה. ויהי בה הפך מן הנשים בזנוּתיך. ואחריך לא זוּנה. לכן זונה שמעי דברי יהוה. ותגלה ערותך בתזנוּתיך על מאהביך וגליתי ערותך להם. וראו את כל ערותך. ועשו בך שפטים והשבּתיך מזונה. בלי סוף. מה זה, אני אוכל את העפרון? מצחיק. טוב שזה לא עפרון-העתקה, כימי. להיזהר שלא להתעסק בעט. בבית-ספר תמיד האצבעות מלוכלכות בגללו. ותעשי לך צלמי זכר. באמת למה לא קונים לי אחר? כבר מבכיתה ה' יש לי אותו. בהתחלה היה מצויין וכולם התקנאו, אבל אחר כך. וראו את כל ערותך. בו“ו הוא כבר לא היה בסדר. למה שלא יקנו לי חדש? אין לאבא כסף? ותפשׂקי את רגליך. זה בדיוק. מדוע אין? הוא מקבל משכורת די טובה. ואמא מן הסריגה שהיא עושה בהזמנה, בשביל כסף. ואתנן לא נתן לך. זה הכסף שנותנים לזונות. גם כן יש לה הכנסה. אף על פי שעכשיו אין הרבה אבל זה בגלל המאורעות. בעצם עכשיו זה כבר לא מאורעות כמו שאבא מספר שהיו קצת אחרי שנולדתי שהיו עושים עוצר קצת פה וקצת שם ויורים על האוטובוסים. עכשיו זה כבר מלחמה. אבל לא כמו שהיתה המלחמה הגדולה, עם אוירונים וטנקים וגזים מרעילים והכל. אפילו תותחים לא יורים. מה-פתאום יחזקאל? עמוס אנו לומדים עכשיו! רגע. אבל לנו יש תותחים, אבא אומר, רק בגלל האנגלים לא משתמשים בהם. רק שייצאו האנגלים, אז נראה להם. קול ציון הלוחמת. קול ציון המשתחררת. קול יפה יש לקריינית של האצ”ל. אומרים שזאת אביגיל ויינברג, הבת של ויינברג מה שיש לו בית מלון. אבל מי יודע? אצלם מחתרת, אי-אפשר לדעת. לפעמים כשאחד מהם נהרג או קורה לו משהו אז ההורים נדהמים כי כל השנים בכלל לא ידעו שהוא שייך לאצ“ל. גם הילדים שיוצאים להדביק כרוזים יש להם מטפחת על העיניים והם רצו כמו עכברים בשביל שלא יכירו מי. בערך בגילי. בבית לא יודעים. יש יותר גדולים ממני, אולי אפילו יותר קטנים. אבל בכינוס-שיכבה כשדיבר עודד הוא אמר שזה פשע לקחת ילדים צעירים כאלה ולשלוח אותם ולסכּן אותם במקום הגדולים. באמת היו מקרים שהאנגלים ירו בהם או תפסו אותם ועינוּ אותם בכל מיני עינויים. הוא אמר שזה מפני שהמבוגרים באצ”ל הם חסרי אחריות והם גם פחדנים. אבל זה לא יכול להיות ואני לא יודע למה הוא אמר כך בזמן שהם לא פוחדים ללכת לתליה. וברזאני מה שפּוצץ את עצמו בבית הסוהר. יודע לדבר, עודד. קסם. מתלהב ומרביץ באגרופו על השולחן. אבל גם בטיולים ובחברה הוא טוב מאד. נותן המון תוכן. מי שלא בתנועה אז הוא חצי בן-אדם. לא חשוב באיזו תנועה. ודבוֹרה, היא למשל בתנועה? אז היא באמת נורא מפונקת. אל-תגע-בי. לא מתעמלת, גם לא משתתפת בשום טיולים. עפרה גם לא בשום תנועה אבל זה למה שהיא גנדרנית כזאת. נכון שגם בתנועה יש גנדרניות. וגידי, הוא לא בתנועה ודווקה בן-חיל. טוב, יש יוצא-מן-הכלל. איך היום תקעתי פעם לגידי פעם לשמשון. שמשון באמת נבלה. חתיכת סמרטוט. לאמריקה הוא יסע: בטח! סתם מתפאר. יא-איך-פחד איך פחד לצאת בהפסקה. אז מי בקש ממך להיות כזה נבז! לוּ היה עושה לי דבר כזה הייתי מוציא לו את כל השניים אחת-אחת. אף על פי שאולי אני לא הרבה יותר חזק ממנו. זה לא ענין של חוזק.

אין פה הרבה נפט במיכל של המנורה. יספיק אולי לשעה. שעה וחצי. להערב זה מספיק בשבילי. כמה שהזכוכית מצוחצחת. כל פעם אמא ממרקת את הארובּות מן הפיח של הפתילה. את מי אתה אוהב יותר? צריכים לקנות שלישית. אם אכּנס ל“הפועל” ואתחיל לעשות ספורט אהיה עוד יותר חזק. כשאגמור עממי אז אחר-כך אכנס לגדנע. חכמה, בזמן שאגמור עממי בטח תהיה כל הארץ מדינה עברית ואז הכל יהיה אחרת. בלילה שהכריזו על המדינה הלכתי מאוחר נורא לישון. הסתובבנו ברחובות, כל השיכבה, וצעקנו ורקדנו בככר ציון ובכל מיני מקומות. מדינה עב-רית! עליה חפ-שית! דוד מלך ישראל חי חי וקיים / חי חי וקיים! איך הכּורדים מהשכונות רקדו במטפחות שמגולגלות להם על הראש. הם והנשים שלהם. והיו טופחות ככה על הפה ומייללות הי-הי-הי-הי. והבחורים קפצו על הצריחים של המשוריינים כאילו שהם כולם יחד חברים. עכשיו כשמשורין כזה עובר אז פשוט פחד. דן ישב אז אצלנו עם שושנה ועישן את המקטרת שלו ואמר שיכול להיות שלא ייצא מזה כלום ועל כל פנים תתחיל מלחמה. מרגיז כזה. אבל באמת אומרים שבסוף ירושלים לא תהיה במדינת העברית, מה? לא יכול להיות. וים-המלח ויריחו יהיה חוץ-לארץ, וגם חברון ורם-אללה? שטויות. בסוף אנחנו ננצח את כולם. המפקד העליון. לולא הייתי קטן. הלילה שקט, לא שומעים יריות. אולי יורים באיזה מקום אבל זה רחוק יותר ופה החלונות סגורים ולא שומעים. גם לשקט מתרגלים, אמר אבא. באה מנוחה ליגע / ומרגוע לעמל. בשכם עוד לא הייתי רק עברנו שם פעם עם אמא בזמן שנסענו באוטובוס ערבי לטבריה. היה חורף והכל ירוק. מלא זיתים. כמה-שזה-יפה. וההרים. עיר לא כל כך גדולה אבל הבתים יפים מאד, של אבן כזאת. ויש שם הר גריזים והר-עיבל. דווקה אני טיילתי בארץ הרבה וכמעט אין סביבה שלא הייתי. לא כמו כולם שמכירים רק את הסביבה של העיר ואת תל-אביב ואולי עברו פעם בעמק ובחיפה וזה הכל. אפילו בבאר-שבע הייתי. בקיץ כשלקח אותנו אבא של יורם. בדרך עוברים את חברון ובאר-שבע כולה זה בעצם רחוב אחד ושם השוק והבדוים הולכים שם חגורי חרבות ורובים ולובשים עבּאיות ויש להם כּפיות על הראש לכולם שחרחרים והעיניים שלהם כמו קפה וסביב הכל ישר וצהוב ורק רואים קצת עצים. לא צהוב. אפרפר-צהוב. ואבא של יורם אמר שאלה הם האשלים וזהו אשל-אברהם. לכן הקבּוץ שעל יד באר-שבע נקרא בית-אשל. החיבור שכתבתי על זה. טוב-מאד חָלק. ובעיר אבא של יורם העמיד את האוטו שלו על יד בית אחד והוא דפק בדלת ונכנסנו לתוך חצר ואחד ערבי קבל את פנינו ואמר “אהלן וסהלן”. היה לו זקן שחור וכתונת-פסים כמו שנתן יעקב ליוסף ואבנט כזה שחוגרים על הכתונת והכניס אותנו לתוך חדר חשוך וקריר וישבנו על שרפרפים של קש וכבּדו אותנו במים קרים ושתינו קפה. ואני לא הבינותי מה שאבא של יורם דבּר אתו ובסוף הלכנו והוא לווה אותנו החוצה ונכנסנו לאוטו ונסענו ואחר כך חזרנו לירושלים. מסביב שם כבר מדבר וזה הנגב. יבש. הבדוים גרים באהלים שחורים וזה בטח כמו בימי אברהם. הם לא התפתחו כלום. יש להם גמלים וצאן וסוסים. סוסים באמת יפים. ראינו מרחוק אחד דוהר על סוס, הלאה מן הכביש, ועמוד של אבק היה עולה מאחריו. עכשיו הייתי יכול לכתוב על זה חיבּור עוד יותר טוב.

מי זה. מיצי? משעמם לה. התעוררה וירדה מן המיטה של עדנה. אולי חלמה חלום. הללו עוד יושבות ומדבּרות. “אציץ אצל הילדות ואחזור”. הסוף שלא זזה בכלל. יושבת בלי סוף. וסוניה לא תזוז עד שיידלק החשמל שוב. וגם אז הלוואי שתקום. מי-יודע. בואי, מיצי, בואי. ביס-ביס-ביס. כן בואי הנה. ככה. טובה. מיצי טובה. טובה. איזה שׂער רך יש לה. כל מה שתבקש נותנים לה. רציתי לחבר עליה חרוז אבל לא מצאתי שום דבר. צריך לנסות עוד פעם. נייר ועפרון. בלכתוב זה מצליח יותר. מפהקת. “רוצה לישון, לישון – מיצי? רוצה לישון?” נחמדה. היתה כזאת פּצפּוֹנת כשקיבּלנו אותה. בת שבועיים אולי. לא ראתה עוד. והיתה עושה בכל מקום. כמה שאבא כעס. אלף פעמים רצה לזרוק אותה אבל אמא לא עזבה לו. ואיך היה כשהביאו לה חתיכת עור של עז או תיש והיא התעסקה בזה אולי חודש שלם וכל פעם היה נדמה לה3 שהיא אוכלת בשר והיא שׂבעה מזה. פתיה היית. פתיה. כן–כן. אחר כך המליטה והמליטה ועוד פעם המליטה וכל פעם אנו מגדלים קצת את הגורים ואחר כך מחלקים אותם. עכשיו לא חכּינו וחילקנו אותם כמעט תכף אחרי הלידה כי אין חלב לתת להם. את אוהבת כשמלטפים אותך, נכון? רק אל תכּנסי למטבח כי שם יושבת מלכה נחמיאס וגברת אברמסון שלא אוהבות אותך כי את גונבת להן את הבשר. גנבת. חי-חי. את גנבת! בואי נרים אותך למעלה. גנבת שכמוך. כ–כה נעלה אותך על השולחן. יופי. טוב לך פה על יד האור? מה את נוהמת, מגרגרת, גרגוּרית שכזאת, הה? גרגרגר. נוֹשמת כמו מפּוח. טוב לה. את רוצה דווקה לטייל על ספר עמוס – אוהבת תנ"ך, מה? טוב, הפעם נרשה לך. נכון שהרגליים שלך נקיות, רחצת אותן, ליקקת אותן לפני השינה, כן? בטח. מיצי חתלתולה נקיה. לא מסתובבת בפּחים, לא מחטטת באשפה. נכון? “טובה מיצי,4 טובה”. ששש, שלא ישמעו. לא, אסור! מה את זוקפת פתאום את הזנב שלך כמו מקל? רגע, הנה אמא יוצאת מן המטבח. הנה היא הולכת. נרד מהר מן השולחן. הנה, אֵלי. כן.

– עוד לא גמרת? – אומרת אמא, נכנסת בזריזות אל חוג אורה של המנורה.

– מה? – נענה הנער, כמו מתוך פיזור-דעת, כמי שעתה-זה היה שקוע במחשבות עמוקות.

– לא גמרת את השעורים, אני שואלת?

ומיד:

– ומה מיצי עושה אצלך על הברכיים, מה?

– אה, היא התעוררה ובאה אלי – משיב הנער ומוריד את החתולה מעל ברכיו.

– אולי תשכב לישון כבר, סוף סוף!

– אני עוד לא רוצה לישון.

– את החשבון כבר עשית?

משפיל עיניו אל המכתבה:

– אני לא יכול – כקובל, כמתחנן.

– כל כך קשה, מה? – במבט של תוכחה.

מחריש.

– לוּ היה אבא בבית היית מכין את הכל כמו ילד טוב, אני יודעת.

– עזבי אותי.

– לא, אתה תקום עכשיו ותציע לך את המיטה.

מהרהר רגע. נכנע. קם. כובש פיהוקו.

– הלכו כבר?

– מה זה עסקך? – משיבה אמא, רוגשת. ואחר, כחוזרת בה, כמפייסת: – אינך שומע שהן עוד מדברות.

הנער שׂוחק בבלי-הדעת:

– נכון.

בלי רצון הוא ניגש אל המיטה. אמא מפשפשת במגירה האמצעית. אוסף את מעטה הצמר שעל המיטה, מקפלו, מטילו על כסא. פורש זרועותיו, מותחן. מקשה:

– מתי כבר ידליקו את החשמל?

– אתה אל תדאג. תציע את5 המיטה ותשכב לישון.

– לוּ היה חשמל הייתי גומר את הכל. באור הזה אנ' לא יכול.

– תירוץ, חדש! הזדרז, אני מחכה. תיכּנס למיטה ואקח את המנורה. מה זה, כל הזמן עמוֹס?

מלגלגת:

– אם כך אתה בודאי יודע כבר בעל-פה.

– בערך – משיב הנער, זעוף.

– יללה, תוציא את המצעים.

– לנקות את השניים.

– זה בסוף. אני רוצה כבר לראות אותך בפיג’מה.

– לא, קודם את השניים.

– אל תתווכּח אתי על כל דבר!

היא מתווכחת וכועסת עלי!

שח וגורר את ארגז המצעים.

– בשקט – אומרת אמא. – שלא תעורר את הקטנה.

– היא לא תתעורר – מרגיע הנער.

– טוב, טוב. הזדרז.

– אולי לא תעמדי לי על הראש! – מוחה הנער.

– אוּף! – זועפת אמא. ואל החתולה, בלחש מצווה: – לכי, לכי לישון, מיצי.

הסדין נפרשׂ, הוטלו הכר והשׂמיכה, נשלפו הדרדסים. התר שׂרוכים, חלוֹץ נעל. מיצי מסתלקת. במנוחה, בגאווה. הגוּמיות של הגרביים לחצו. לרווח בהונות. לח קצת. כל היום בנעליים. זיעה. צריך לרחוץ בעצם אבל לא כדאי המים קרים עכשיו נורא. גם הרצפה קרה.

– מהר, יונתן – מפגיעה אמא. – באמת הסבלנות מתפקעת.

– את לא מוכרחה לחכות לי, אמא – הוא עונה מבעד לאפודה המוגבהת על פניו.

– אסתר – נשמע קולה של מלכה נחמיאס מחשכת המסדרון. – אני הולכת.

– כן, אני באה.

יצאה אליה. עכשיו להתיר את כפתורי החולצה, ללבוש את המקטורן של הפיג’ם.

– את כבר הולכת?

~ כן, מוכרחים סוף סוף.

משתתקת. מוסיפה אחר כך:

– אני באמת לא בסדר. אני רק מקווה שציון כבר חזר בינתיים ושהילדות ישנו כל הזמן בסדר. בפרט עשירה.

– בודאי! הרי הן כבר לא תינוקות.

– בכל זאת.

– טוב…

– טוב. אז שלום. ולילה טוב. לילה טוב, יונתן!

– ליל מנוחה – עונה יונתן, עומד בתחתוניו, משהו צינה בעצמותיו, נחפז לתחוב רגליו לתוך מכנסי הפיג’ם.

– לילה טוב, מלכה – אומרת אמא. מלווה אותה אל הדלת. סוגרת אחריה. אחת פחות.

– אני מיד – היא אומרת לסוניה אברמסון שעודה יושבת במטבח. – אני מיד חוזרת.

שוב נכנסת לחדר.

– מוכן ומזומן?

– כן, אמא – מקיש שניו זו אל זו דרך-משוּבה.

– קר?

– אהמ…

– אולי תיכּנס לרחוץ את הרגלים?

– קר, אמא. המים נורא קרים.

– תמיד יש לך תירוץ. אין דבר, יש לנו עוד קצת נפט בפּח ומחר אבא נשאר בבית ולשבּת נסיק את התנור של האמבט ואז תתרחץ יפה-יפה. בשביל כל הזמן שאתה מתחמק.

צוחקים חרש. עתה שלוֹם להם זה עם זו.

החשמל נדלק. פתאום.

– אוֹוֹוֹוֹוֹ! – מריעים הנער ואמו.

– חשמל, הא! – צוהלת סוניה אברמסון מן המטבח.

הנער קרב אל אמו, מבוּדח, ברק-רשעוּת בעיניו, ולוחש:

– רק יצאה מלכה נחמיאס, והחשמל נדלק! פלא, לא?

– פרחח קטן – גוערת אמא ולבה טוב בה אליו.

– אם יש חשמל אז אני אקרא עוד קצת במיטה.

– לא. זה לא!

– ל–מה? – מתחטא הנער, לופת מתני אמו, סומך ראשו אל חזה.

– כי כך אמרתי. – ידיה שלובות על צווארו.

– אבל ל–מה? – מתעקש הנער, רוקע ברגלו.

– כי מאוחר ואתה צריך לישון – כפּה מחליקה על ראשו, כמו דרך-הסבּר. אחר היא מתיקה אותו מעליה, אוחזת בידיו: – די. לך לישון.

– רק קצת…

– מספיק, יונתן. בלי פינוקים. ואני צריכה לחזור אל סוניה.

– טוב – מפטיר הנער. מקבל עליו את הדין. מה זה משנה. עכשיו שיש חשמל אני בין-כה יכול להדליק ולכבּות כרצוני. כל זמן שסוניה יושבת אתה היא לא תשים לב. רק צריך לבחור איזה ספר טוב.

לנקות שניים, יונתן.

– כן, אמא.

אמא נגשת אל המכתבה. משפילה את הפתילה אבל לא מכבה לגמרי. זה מתוך זהירות. אולי תכף עוד-פעם יכבה החשמל. קוֹרה.

בית-שימוש. מה זה אור דולק בפנים? בטח מישהו בטעות נסה להדליק בזמן שהיה חושך. המכנסיים של הפיג’ם לא בסדר. החוט רופף והם נופלים. חוּט הקישוּר. שלא אשכח לכבּות. אמא כועסת כשמבזבזים חשמל. זהו. איך הייתי כשהייתי ילד. אמא, אני רוצה פּי-פּי. כמו עדנה עד לפני שנתיים אולי. חשבתי שסוניה אברמסון תלך כשיידלק החשמל אבל היא עוד מדברת. “המאמץ”. היא אומרת: “ממץ”, בלי לבטא את האל“ף. זה הרוסים האלה כך. “רצה” במקום “רוֹצה”. “אַהיילה” במקום “האֵלה”. משונה איך הם לא לומדים לדבּר. אבל גם רוב המורים מדברים בצורה מצחיקה. רוב המבוגרים. לא יודעים. אבא מדבר יפה. מקפיד. לא לאמר “אז” בכל פעם. אבל גם הוא לא מבטא חי”ת ועי"ן אף על פי שהוא אומר שזה צריך. אבא של יורם, תענוג לשמוע אותו. חברוֹני. עד מתי אגרד את השניים במברשת הזאת? פלקפלקפלקלק. קר, לעזאזל! לאבא יש שניים תותבות ומצחיק איך הוא מוציא אותן מן הפה כשהוא מנקה את השניים לפני השינה. אחדות כאלו יחד. אבל אין שום הבדל. די, גמרנו.

– ליל מנוחה.

הנער עומד בפתח המטבח, ידיו אל טבּורו, מחזיק בצנעה בקישורם של מכנסי הפיג’ם שלו. ורוד, רענן למראה.

– לילה טוב, יונתן – אומרת סוניה אברמסון, במאור-פנים ממוּשקף של קצרי-ראות, מסבה את צוואר-הצב שלה. סוֹקרתוֹ.

– ליל מנוחה, ילדי – נענית אמא, נושאת עיניה מעל הסרג. – ואני רוצה שתכבּה את החשמל ותירדם. מבטיח?

הנער מזוֹעֵע בהונותיו בתוך הדרדסים, נשען אל מזוזת הדלת, משפיל עיניו.

– נראה – הוא אומר, נזהר מלהתחייב, מתמקח.

– לא, באמת. בלי קוּנצים.

מחריש, עוקר רגליו. הוא יודע, חש שמאחריו עולה חיוך סלחני על שפתי אמא. משונה, כאילו יש לי עיניים בגב. או בעורף. אבל אולי באמת כבר מאוחר. עוצר בהילוכו, קורא:

– אמא, מה השעה עכשיו?

– מה השעה אצלך, סוניה?

– אצלי… תכף, רגע אחד… – עכשיו היא ודאי מפשילה את שרוול אפודת הצמר העבה, מגביהה פרק-ידה אל עיניה. – אה… עשר. עשר בדיוק!

– עכשיו עשר, יונתן – מודיעה אמא.

לא נורא. אפשר עוד לקרוא קצת. אירדם ממילא. יש ספרים מיוחדים בשביל להירדם. מזמן אבא היה מרדים אותי באגדה. לא הייתי מסכים להירדם בלי שיספר לי אגדה. או סתם משהו. היה יושב על המיטה על ידי ומספר. או שהיה מתהלך בחדר, ידיו אחרי גבו. היה נחמד. לפני שהייתי קורא בעצמי היה מספר על שמשון ועל גדעון ועל שאול המלך ועל דוד וגלית. עוד פעם, אבא. צוחק: אבל סיפרתי לך כבר. אין דבר, אבא. גם הייתי שואל על המלחמה ועל הכל והיה מספר. ועל המלחמה הראשונה ואיך שהאנגלים נכנסו לירושלים ואיך שהיו המאורעות בפעם הראשונה ובפעם השניה ובפעם השלישית ואיך שלחו אותו לקרית-ענבים וכל זה. כבר אז היה לו אקדוח. מוכרח שילמד אותי להשתמש בנשק. אם במקרה יגיעו הנה הכנופיות בזמן שאבא לא בבית ורק אני ואמא ועדנה. מוכרח שיהיה מי שיגן עליהן. נניח, אם בכל זאת זה יהיה. אי אפשר לדעת. או שבּא אנגלי ורוצה לעשות חיפוש. לא אתן לך! על גופי תעבור! – ובּוּם, מרביץ כדור. אחד, שנים, שלושה. הוא מפיל את הסטאֵן-גאן מידו ותופס ככה בצלעות וצועק: “אמא!” (באנגלית, מאַדר) ונופל על הרצפה כמו-כלב. אפילו שיהיו שנים, לא-'כפת-לי. רק שיהיה נשק ביד. אסגור את הדלת שלא יראו שהחשמל דולק אצלי בחדר. אמא תצא בצעקה: יונתן, מה עשית? אני לא אומר שום דבר, רק מראה לה בשקט על הפגר של האנגלי, ארוך כזה, במדים כחולים. כלום, הרגתי אותו. הוא רצה לעשות חיפוש ואני הרגתי אותו באקדח שלי. סרוח כמו נבלה. אבל צריך להסתיר אותו. בשקט. שלא יידעו. אני ילד בן שתים-עשרה והוא כמו תורן, עד התקרה. דוד וגלית. ואחר כך בא אבא ורואה את הדם על הרצפה ואת הארוך הזה סרוּח במסדרון והוא לא יודע מה לעשות. אבל הוא טופח לי על השכם אחרי שאמא מספרת לו ואומר: “בן-חיל. בחורים כמוך אנו צריכים”.

מה, להתחיל עכשיו לקרוא את הספר מה שלקחתי היום בספריה? לא כדאי. לקרוא עוד פעם סתם מה שמזדמן? באש-ובחרב. יש שם מקומות יפים. באמת. מרגלים או גיבּורי המולדת? אבשלום פיינברג. אבשלום שנודד במדבר על יד באר-שבע ומתרוצץ כמו חיה פצועה ומתחפשׂ לבדוי ורוכב על גמל בשביל להגיע לחפירות של האנגלים והבדוים תוֹפסים אותו ובשביל כסף מוסרים אותו לתורכים. לא, בעצמם הורגים אותו. לא זוכר כבר בדיוק. איתן ונעמן שתולים אותם בדמשק. ויוסף לישנסקי. זה שממתולה, גם הסגירו אותו, אבל שלנו. מפּחד. פחדו שיעשו שמות בכולם, בכל המושבות, בגללו. אבל ההם באמת גיבּורים. איך שׂרה שהתאבדה. כדור בפּה. בבית-שימוש. בנצרת. ואהרן שטס באוירון על תעלת לאמנש והאנגלים דפקו אותו בשביל שידע יותר מדי והוא טבע שם ולא יודעים איפה גופו. עד היום הזה. ככה הם תמיד האנגלים. טפּש מי שמאמין להם. עתלית. ליל חושך ופנס-איתוּת. זהב, נשק. לשחרר את הארץ. אבל היא יפה, שרה אהרנסון, בתמונה. סוניה אברמסון. סוניה זה שרה ברוסית. מצחיק שזה כמעט אותו שם. שרה היתה ילידת הארץ. זה דבר אחר, אפילו שזה אותו שם.

עכשיו שסגרתי כבר לא שומעים את הקשקוש שלה. כל הזמן היא לא מפסיקה לדבר. יוסף טרומפלדור גם. מתי י"א באדר? הגידם. לנו, לנו, לנו /לנו, לנו לנו / כתר החרמון / כ-תר ה-חר-מון. כתר החרבּון, היינו שרים. מני דן ועד באר-שבע. מקצות הארץ באנו. בכל זאת אכבּה את החשמל? מתעצל. כשנכנסים למיטה תחת השמיכה בליל חורף. עוד מעט אירדם באמצע ולא אכבּה. הספר יישמט מן היד, יפול לרצפה. כמו אחד שמת באמצע. צריך להיות נורא, למות. טוב למות בעד ארצנו. מתים בכל יום. תבוא-כל-יום. זה בצחוק. באמת אף-'חד לא רוצה. אבל לא שואלים. רצה לעשות אצלנו חיפוש, בעד זה הרגתי אותו. מעניין אם אחר-כך יש מצפון לא-נקי? מה זה מצפון. זה אחרי שאני עושה משהו לא יפה אז יש מוסר-כליות. ייסרוני כליותי. לא יודע. חושב שלא. להפך. הייתי מתגאה אולי. הכי טוב לא לדבר על זה.

בכל זאת אכבּה. לא שווה ככה. איך שבּבת-אחת חושך. גם מתים בבת-אחת. לא תמיד. לפעמים זה נמשך הרבה. שנים אפילו. כשחולים בסרטן. אבל עצם המוות זה בא בבת-אחת. ענין של שניה. עשר. נניח שעכשיו עשר ועשרה רגעים. דקות, צריך לאמר. ברבע לשבע מעירים אותי. מה זה שם סגרו את הדלת? יכול להיות שהיא הלכה סוף-סוף? תמיד כשהיא הולכת אומרים: “סוף-סוף”. יכול להיות שהיא לא מרגישה. בתיה שלה. זה אותו סוג. גם בתנועה יש בנות כאלו. כמו, כמו… איך פעם היתה לי הרגשה כאילו הנה-הנה אני מת. עוד הייתי קטן. בן חמש, אני חושב. בערב הסתכלתי בתמונות מאיזה הצגה והיה שם מלאך-המוות ומגל בידו. לקצור את האנשים. כך האגדה אומרת, אולי. הסתכלתי ופחדתי. אחר כך שכבתי לישון ואבא ואמא הלכו לתיאטרון ואני התעוררתי והיה מאוחר או שחלמתי קודם והתעוררתי מתוך החלום וראיתי שהמלאך הזה נגש אלי והוא כוּלו שלד-עצמות במעיל שחור כמו עבּאיה ובמקום עיניים חורים וצועד וצועד והפּה אצלו בגולגולת פתוח ושחור והשניים מציצות והוא כמו צוחק והתחלתי לצעוק והייתי בטוח שהוא כבר שׂם את היד על צווארי או שהמגל כבר נוגע לי בצוואר וזה הרגע האחרון שלי ואני לבד בלי אבא ואמא ולא יועיל וי כמה צווחתי איך בכיתי. בטח זה ככה באמת בזמן שמתים. ההרגשה, זאת אומרת. אולי אפילו באמת איזה מלאך שחור. גולגולת. אפילו עכשו אני מתחיל לרעוד כמעט. אבל במטבח ישבה אז הדודה עליזה שמתה גם כן וביקשו ממנה שתישאר עד שהם יחזרו. אז עוד היתה לומדת בגימנסיה. רצה אלי והדליקה את האור ואני בכיתי אצלה והיא שאלה מה קרה ולא יכולתי להסביר אבל ידעתי שכבר לא אמות אבל אולי לא הייתי בטוח ואני זוכר איך שאחזתי אותה ואחר כך הכיתי אותה וגם היא פחדה כבר וחשבה שאני משוגע וצעקה עלי אבל בסוף בדיוק חזרו אבא ואמא מן התיאטרון ואז כבר היה בסדר. והם צחקו ממני ואמרו לי שאין מה לפחד זה רק התמונה השפיעה עלי אבל זה רק בתמונה ובכלל אין דבר כזה במציאוּת ורק נשים זקנות מאמינות בזה.

איך זה באמת, אי אפשר לדעת. כי הרי המתים לא מספרים שום דבר. מספרים שלפעמים רואים את המת בחלום ואז הוא מספר כל-מיני אבל זה חלום ואי-אפשר לסמוך על זה. ממש לדבּר אתם, אין דבר כזה. אלישע, כן. אבל זאת אגדה. היו אומרים את זה כדי שיאמינו בהם ויחשבו שהם יכולים לעשות הכל. וישו הנוצרי שהוא כאילו קם שלושה ימים אחרי שצלבו אותו. זה מה שהנוצרים מספרים, אבל אין להם הוכחות. כדאי פעם להיכּנס לאיזו כנסיה בזמן שמתפללים. בעיר העתיקה. עכשו אי אפשר. הצצנו עם אבא אבל זה לא היה בזמן תפילה רק היה ריח של קטורת ויש הרבה מנורות דולקות ותמונות גדולות מצוּירות על הקיר והרגשה משונה ולפנים הפסל של מרים אמא של ישו שמחזיקה אותו אצלה בחיק והוא עוד ילד והכוהן או הנזיר היה כורע על ברכיו ועוד כמה ילדים בסינרים לבנים היו על ידו אבל קהל לא היה רק הם לבדם ואבא ואני ושרו כל מיני פסוקים. בלטינית, אבא אמר. זאת השפה של הרומאים בימי קדם. משונה איך הרומאים צלבו להם את ישו והם מתפללים בשפה שלהם. אצלם הוא משיח. חושבים שיקום לתחיה, לא יודעים מתי. לוּ ידעו, אז זה ענין אחר. אפשר להוכיח. ככה זה כלום. רק להאמין. כל הענין של תחיית-המתים. גם אצל יחזקאל. העצמות היבשות. מי שמת אז הוא מת ונגמר. אין חכמות. רק יכול להיות שיש גיהנום וגן-עדן. לג’יהנום שתלכו. אדם וחוה והתפוח וכל זה. אני חושב שאמא גמרה לסרוג ועוד מעט תלך גם כן לישון. הנה סגרה במפתח. לסרוג לא גומרים אף פעם. נגמר דבר אחד, מתחיל שני. אפילו בקיץ. לא סובל בנות שסורגות בשעור. לא מפני שאיכפת לי שהן בגלל זה לא מתרכזות בשעור. הן אומרות שדווקה כן. אבל בכלל. דבורה לא. מצאת מי! רושמת רושמת רושמת רושמת. על הקלמר: “לילדה חרוצה”. לא אוהב חרוצות. אבל אותה אני דווקה אוהב, תגידו-מה-שתגידו. ביום אולי לא כל כך אבל בלילה, לפני שאני נרדם. מה זה יכול להיות? מה הסיבּה? אבל לא מוכרחים שתהיה סיבּה לכל דבר. אולי אין סיבּה. ככה זה, ודי. חתן-וכלה. היא בגיל שלי. אבל לא צריך שיידעו. יצחקו ממני. גם בתנועה יספרו ויצחקו. עם אחרת אולי לא, אבל אתה. מפני שהיא כזאת. למה? ככה זה. מי יכול לדעת איפה גן-העדן עכשיו? בשמיים. חכמה! השמיים בכלל זה רק נדמה. באמת אין. זה עננים ואויר וכל-מיני. שנות-אור. כל הכוכבים האלה. עולמות. אולי יש שם בני-אדם. מין בני-אדם, בכל אופן. יש סרטים על זה. טסים באוירון ורואים שאין שמיים. האֵברסט זה שמונה קילומטר ומאתיים ועשרה מטר. סולם. גברת אלמוג. גם זה בתוך העננים. וראשו בשמיים. זה הסולם של יעקב. מלאכים עולים ויורדים. דברים שמספרים על ימי-קדם. עובדה שעכשיו אין דברים כאלה. עולים ויורדים. גבוה, רוח נושבת ורואים מה שמתחת לשמלה. רגלים עבות. שמנות. רחב הזונה. צוחקת. לילה והמון כוכבים. לוּ הייתי גדול היתה לוקחת אותי אליה למיטה. הבן שלה בגילי אבל הוא בקבּוץ והבעל השני שלה יסע לאיזה מקום. כבר נסדר את זה ככה. אני שוכב על האבן ודבורה עומדת רחוק אבל היא מפנה את הגב שלה ולא רואה ואולי היא מחפשת איפה אני נמצא. היא עומדת בכּתונת אבל אלמוג צפורה אלמוג צפורה חצי-ערומה כי הרוח כבר העיפה לה את השמלה ועכשיו קר לה כי במדבר קר מאד בלילה ואפילו שזה רק קיץ והיא במקום לעלות היא מתחילה לרדת בסולם וקופצת הוֹפּ ונופלת על ידי בתוך החול ועכשיו מה קורה אנו שוכבים יחד ומתנשקים ובכלל לא מתביישים והמלאכים מתרוצצים בסולם עולים ויורדים ומחפשים אותה היא הלכה לאיבוד והם לא יודעים מה יהיה אבל עכשיו אני שומע שדבורה קרובה אלינו והיא מתייפּחת אז אני רוצה ללכת אליה אבל צפורה צפורה אלמוג מחבקת אותי חזק ולא עוזבת אותי אז אני שהרגתי את האנגלי הארוך נחלץ ממנה בכוח ואני רץ אל דבורה והיא יושבת בחול ובוכה אבל הכוכבים נוצצים והיא רואה שאני ערום ואומרת מה זה למה אתה ערום והיא לבושה בכתונת אבל בעצם רואים לה הכל אז אני אומר לה בואי נסתלק מפּה מהר כי פה המלאכים האלה מתרוצצים עולים ויורדים בסולם והגברת אלמוג תכף תתפוס אותנו תלבש את השמלה ותתפוס אותנו תזרוק אותנו מהכּיתה תשלח לקרוא להורים הנה רואים את השניים שלה בחושך את רואה איך היא צוחקת אבל לא שומעים אל תפחדי אולי נתחבא פה הנה כל המלאכים ירדו אליה זה כלום אין בכלל דבר כזה רק בשביל ילדים קטנים ונשים זקנות כל האגדות האלו בואי נרוץ למצלבה עוד מעט נגמר הלילה מה נעשה בבוקר אני ערום ואת בכתונת נתחבא תחת הזיתים ואם ישאלו אותך אל תגידי כלום כמה חם עכשיו זה מפני שהיום מתקרב את רואה שכבר סילקו את הסולם את ההל מביאים מחבש היא לא יודעת היא לא יודעת גם מתימן חכּי פה קצת למטה אני עולה אל הגברת אלמוג הביתה לסדר שהיא לא תזרוק אותנו מהכּיתה ולא תעשה עניינים זה שום דבר אני כל ערב בא אליה בחושך כשאין אף אחד עולה על החומה בתקות-חוט-השני והיא מחביאה אותי חזק חזק חזק.

חכּי לי

חכי לי במצלבה עוד מעט אחזור

רק עפרה שלא תראה אותך היזהרי

ומכל הבחורות אותך אני אוהב רררה טרלללה

אל תבכי באמת מיד אחזור

היא כבר מחכה לי בחלון צוחקת בשׁקט משלשלת לי חבל מלמעלה ואני מטפס בחבל ועולה בקפיצה אל המרפסת שלוֹף חרבך ומוֹתתני על המרפסת סרוח האנגלי הארוך מה שהרגתי אותו ואני לוקח ממנו את הכובע עם המצחיה וחובש אותו שניים לבנות בחושך אתה גיבּור היא אומרת מותק אני אוהבת אותך יונתן בוא הנה בוא אלי כתפיים לבנות אתה חשבת שאני באמת לא יודעת שאת ההל מביאים מחבש גם מתימן נכון גם מתימן מסתובבת מרימה ידיים אני אומר ידיים הרם היא מרימה ויש לה תלתלים שחורים בבית השחי גש אלי מהר וגם שם נופלים על המיטה הלבנה שפתיים עבות אדומות רטובות בריאה כמו פרה אהליבמה אַראה לך משהו שאף פעם לא ראית רגע רגע מישהו דפק בדלת הסתלקי אני אקום לפתוח לא צריך אבל דופקים אדליק את האור התחבאי מהר באיזה מקום אולי מאחרי שולחן-הכתיבה שלא יראו אינך לבוש לא יש לי פיג’מה אבל השרוך נופל זה לא חשוב אני אוהב אותך רק שתתני לי ציונים טובים שכבי פה בארגז מתחת למיטה ורק אראה מי בא במצלבה היא מחכה בקור באין ירח בליל ירח כלניות אדמדמות אדמדמות כלבים נובחים מהר-מהר מישהו נכנס פתחוּ לו במפתח אולי זה הבעל השני שלך בושה אולי זאת דבורה שקר לה שם לבד במצלבה קר די עזבי מהר לא עכשיו נשכב עוד קצת אני פותח לא איכפת לי שיראו

מה זה היה

מה זה.

שששש

מי אמר פה שששש

אור במסדרון

כבר בטח בוקר עוד מעט

איפה הייתי מה

תחת המיטה בתוך הארגז

אמא מדברת עם מישהו

עכשיו?

אולי זה אבא חזר כבר. מן השמירה. השמירה.

– שש. אל תעיר את הילדים.

אמא.

– אמא! א–מא!

לוחשת, רוגשת, נושפת, רושפת:

– אתה רואה!

פותחת את הדלת אט, בזהירות.

עם מי היא מדברת שם מי זה יכול להיות, האאאה?

– קראת לי, יונתן?

נזקף, יושב, ממצמץ אל מול אלוּמת האור:

– ממי ממי זזה שם? מי זה בא?

– לא, זה כלום. תישן, ילדי.

ניגשת, מתקינה שׂמיכתו, מפשירה את הכּר.

– שכב. תישן.

– זה אבא?

– לא. זה שום דבר.

– מ–י זה?!

– תישן, ילדי. אמרתי לך. תישן.

מביט בה אלכסונית, באי-אמון. חושד.

– כבר בוקר?

מנסה לצחוק:

– בוקר? לא! עכשיו אולי עשר וחצי, אחת-עשרה.

חלוּק-שינה לגופה. פניה מעוכי-שינה. שערה סתוּר. בחוץ, במסדרון, עומד מישהו. אני מרגיש. אני בטוח.

– את ישנת כבר?

– התכוננתי לשכב. תישן.

מסתירה משהו.

משהו קרה.

מזנק, הופך את השמיכה. רגל יחפה על רצפים קרים.

– יונתן!

שולח ראש מן הדלת. מי זה עומד על יד פתח המטבח איש במקטורן-משבּצות. זה לא אבא לא זה דן תבור עכשיו מה הוא עושה פה?

פליאה.

– מהר למיטה, פּרא שכּזה! ילד רע!

תפסה בו. גוררתו למיטה.

– זה דן, נכון?

– כן.

– מה הוא עושה פה עכשיו?

– אני עוד לא יודעת. הרגע נכנס.

– אבל מה הוא רוצה?

קולה מתון, מרגיע, מחייך:

– אולי רוצה כוס קפה.

אולי. מתכנס תחת השׂמיכה.

– קנח את הרגליים, ילד מלוכלך!

צודקת. שולף רגל באלכסון מתחת לשמיכה, מוחה כפּה בידו.

– אבל הרי עכשיו הוא צריך להיות בשמירה?

– אולי הוא לא כל הזמן בשמירה. לפעמים יש פנאי.

מתקבל על הדעת. אבל

– אבל הרי הוא היה עם אבא?

– נכון. אולי אבא יותר עסוק ממנו. אולי הוא שלח אותו הנה.

– למסור משהו?

אינני יודעת, יונתן. אתה שואל בלי סוף. תשכב לישון עכשיו, בבוֹקר אגיד לך מה הוא רצה. תזכיר לי, טוב?

צוחק.

– ליל מנוחה.

– ליל מנוחה, ילדי.

כלבים נובחים. ושקט. איזה שקט. לפנים היתה מכונית עוברת לפעמים בזמן הזה. בנים, בנות היו עוברים ושרים. אבל מזמן שהתחילו העניינים. עכשיו עד שאירדם יעבור זמן. לפעמים נרדמים בקלוּת. ולא מתעוררים. זה תלוי. בעצם אני יכול עכשיו לקום ולראות מה-יש-לו לדן. באמת מה הוא עושה פה פתאום. מאוחר. אף פעם לא מזדמן לו לבוא מהשמירה. מדבּר בשקט. כמעט אי אפשר לשמוע בכלל שמדברים. מי יודע מה הוא מספר. צעיר הרבה יותר מאבא, בכל זאת הם חברים טובים. גם אמא יותר צעירה מאבא. בכמה שנים. שנתיים, נדמה לי. הבעל השני של גברת אלמוג. גם כן כשהוא נוסע אז. אז מה? בא אליה איש אחר, חבר שלה. בטוח. נראית כמו זונה. מוכן להישבע. לא יכול להיות. ומה אם הוא עכשיו מחבק אותה? אמא, אני מפחד. ארוץ אגיד לאבא. איפה הוא עכשיו? אין לי מושג. לא, לא אכּנס אצלם למטבח. ואמא בחלוק. אולי כבר בא מזמן. אולי עכשיו הוא כבר עומד ללכת. אבל היא אומרת שרק עשר וחצי-אחת עשרה. הלכתי לישון בעשר. כשנדלק החשמל. אולי זה לא נכון. הכזונה נעשה את אחותנו. אז מה, שושנה שלו… אפתח רק קצת את הדלת בשביל לשמוע. אני לא מתאר לעצמי. ואבא מאמין להם. את מי אתה אוהב יותר. אבא, אבא, כמה אני אוהב אותך!

מחליק ויורד על בהונותיו. צינת הרצפה הטחובה. לפתוח בזהירות שלא ישמעו. הידית. בשקט. בשקט.

אור.

במסדרון חושך אבל במטבח אור והדלת שם פתוחה.

מצחיק מה שאני עושה. מחשבות!

– זה איום!

אמא. מה זה איום?

אבא!

– את כולם, אתה אומר?

– כן – משיב דן. – את כל הארבעה. לקחו אותם במשורין והסיעו אותם לשער האריות ושם זרקו אותם למפקדה שלהם. וההמון, חתיכות עשו מהם.

להוט, מתוח דורך הנער חושיו, כולו קשב.

– אינני מבינה… והם נתנו את הנשק והלכו ולא אמרו כלום?

– כמו כבשׂים. פחדו. ולא היו הוראות להתנגד. להפך. אנגלים, את מבינה. חשבו אולי שיקחו אותם למשטרה, יעמידו אותם למשפט אוֹ-מה, וגמרנו. אנשים בעלי משפחות, את יודעת…

– וזה אחרי כל מה שקרה לפני זה – –

– נסיון? אסתר, לא לומדים מנסיון. רק עכשיו, אחרי שהגיעה הידיעה, באה פקודה: להתנגד. אבל עד שיתרגלו האנשים להתנגד על פי זה באמת. יש רגעים שמוכרחים להתחיל להתייאש. איזה בטלנים שרגילים להגן על נקודות כמו ב-1936. אני לא יודע, אבל מוכרח לבוא איזה מפנה. אחרת הכל יילך לאיבּוד. מזל שעוד יש קצת נוער. נלחמים בלי נשק, בלי כלום. בלי שׂכל, בעצם. סתם עלא-בּאבּ-אללה. אבל לולא הם, באמת אינני יודע. ופה בירושלים גם נוער אין כמעט.

– בטח עשו מהם קציצות – מפטירה אמא, תפוסה בהרהוריה שלה.

– קציצות? כבד קצוץ! והאנגלים עומדים ונהנים. בעצם-ידיהם לא, כמובן! ג’נטלמנים, את יודעת. אבל ההנאה הסדיסטית הזאת לראות איך ה“נייטיבס” עושים את זה: אוכלי-אדם בניגריה, או אספסוף חברוני או ירושלמי פה ב“פלסטיין”… כמו אנשים שמוכרחים לפנות איזה בית אבל לפני זה הם מדליקים אותו באש ועומדים בחוץ לראות איך הדיירים מנסים לשבור דלתות ולהיחלץ. ומפעם לפעם הם גם מואילים לשפוך קצת בנזין. עוד קצת.

איזה קור ברגליים, נורא. לגשת בשקט ולתקוע את הרגליים בדרדסים, ולחזור. איזה דבר מבהיל. אז בשביל זה הוא בא.

בשלוה, כלאחר-פה, מוסיף דן תבור:

– כן, עכשיו השאלה היא איך להודיע למלכה נחמיאס?

– למלכה נחמיאס? מה זה שייך? מה להודיע?

באמת מה זה שייך?

– מה זה שייך? מפני שציון נחמיאס הוא אחד מן הארבעה.

– ציון נחמיאס?

– כן. הם בעצם היו שלושה שם בעמדה והוא עבר בבקורת בדיוק בזמן שבאו הללו ולקחו גם אותו.

דומיה.

ציון נחמיאס.

שוטף-פורץ למטבח:

– מה, אמא, הרגו את ציון!?

צווחת:

– מה אתה עושה פה? אמרתי לך שתלך לישון! מה זה עניינך? איזה מין ילד איזה מין ילד זה!

– אסתר, את תעירי גם את הקטנה.

– תיכּנס מהר למיטה, פרא-אדם! מהר!

– אבל תגידי, הרגו אותו?

שותקת. נואשה, אובדת עצות.

– כן, יונתן – אומר דן תבור. – הרגו אותו.

מוסיף:

– אבל זה לא יפה לעמוד בדלת ולשמוע מה שאני ואמא שלך מדברים בינינו. לך לישון.

עומד על עמדוֹ, המוּם. מכנסי הפיג’ם שומטים-צונחים ואינו שׂם לב.

– לא צריך להגיד לה – הוא מחווה דעתו, חרש.

– יונתן, אל תתערב. זה לא עניינך – אומר דן בתוקף. – אתה רק מרגיז את אמא ועוד מעט תעורר גם את עדנה ואז כבר תראה מה יהיה. אני אומר לך עוד פעם: תשמע לאמך ותשכב לישון.

– אני לא יכול להירדם עכשיו – מטיח הנער, קובל.

אל תירדם, אם אינך רוצה. אבל עכשיו תסתלק מפּה ותיכּנס לחדר ותסגור את הדלת ותשתוק. שומע?

סברו של דן תבור נחוּש מאד ועיני אמא לחות ומבע-פניה מבולבל ונבוך עד מאד ומעולם עוד לא ראה אותה הנער כך. מבויש, דהוּם, נפחד הוא נפנה לחזור למשכבו.

– לפני שעה-שעתיים עוד ישבה פה וקשקשה – מעלעת אמא כמנסה לתפוס, לבאֵר לעצמה.

– כן – אומר דן תבור. – יונתן, יללה.

הנער גורר רגליו, נכנס שחוח לחדרו, צונח על המיטה, על השמיכה.

– ואמרה ששולחים אותו לקורס קצינים או משהו-כזה.

– משהו כזה – מסכים דן.

– איום, איום!

אני שונא אותו. כמו שליח של מלאך-המוות. קור כזה. מגל. נותן פקודות. כאילו עכשיו הוא מנהל את העניינים.

– איך נודע לך – שואלת אמא.

– ישבתי עם יהודה אצלנו במטה האזור. צלצלו ומסרו את ההודעה החדשה, בלי הסבר. נכנסתי עם שפירא למכונה ונסענו למַטה החבל לקבל פרטים והסברות. שם מסרו לנו הכל. גם השמות היו שם.

– אולי יש טעות או-מה?

– אינני חושב. בדקנו. יהודה כשנודע לו גם כן לא רצה להאמין. התחיל לברר בכל מקום שאפשר. התברר שזהו-זה.

– והילדות…

– כן.

עשירה שלי. אינני רוצה להתפאר. באמת ילדה יוצאת מן הכלל. היא מתעוררת לפעמים בלילה ולא ישנה. שעות שלמות. אמא-זה-אמא. על סבתא אי אפשר לסמוך. כל מי ששומע איך היא מנגנת. ציון שלי.

– ובכן – ממשיך דן – השאלה איך להודיע. מכיון שלא היה מה לעשות בי כרגע, סידרו שאני אטפל בזה.

– מה אתה רוצה ממני?

מה הוא נטפל אל אמא? שליח של מלאך-המוות. יש לו הנאה מזה. בטוח. רוצה, שיעשה את זה בעצמו… תפקיד הוא בוחר לו!

– אינני יודע. רוצה לשמוע את דעתך.

דומיה. אחר:

– את הגופות, אתה אומר, הביאו לבית-החולים?

– מה שנשאר.

מה שנשאר. אולי שרפו אותם חיים ונשארו רק העצמות. או אפר. כמו אצל אוכלי-אדם באפריקה. כמו מה שנשאר מן התרנגולות אחרי שאוכלים את הבשר.

– היום בבוקר פטפטנו קצת אצל מלחי בחנות. הוא הציץ לרגע. עזר לי לסחוב את הסל.

ועוד:

– איזה בחור!

– כן – מודה מבשׂרו של מלאך-המוות – היה בחור יוצא מגדר הרגיל.

מוסיף:

– היא לא היתה ראויה לו.

– הוא לא הלך בגדולות. והיא בזמנה היתה יפה. רק אחרי שהתחילה ללדת התכּערה כל כך. רחמנוּת… מה, מה היא תעשה עכשיו? והילדות. כל כך אהבו אותו. אתה לא יכוֹל להבין. אתם אין לכם עוד ילדים, אבל – –

– אני מבין. מה את חושבת. אבל עכשיו השאלה איך.

– שמעתי, שמעתי – מפסיקתו אמא. – תן רגע לחשוב.

– אני מחכה.

– אני יודעת שאתה מחכה. אבל אינני יכולה. אם קיבּלת את זה על עצמך, מדוע אתה צריך דווקה אותי?

– מדוע? יהודה נתן לי את העצה. שאגש אליך ויחד נמצא דרך מתאימה.

רמאי. אבא לא שלח אותו. זה הוא בעצמו. כך מתחשק לו. למה לא יילך בעצמו?

– דרך מתאימה… אינני יודעת. מוכרחים עכשיו?

– יכול להיות שהיא לא תסלח לך לעולם אם תדע שאת ידעת את זה בלילה ולא אמרת לה בכלל. אחר כך אולי יקברו אותם מוקדם או אינני-יודע-מה.

יקברו את ציון נחמיאס. כן, יקברו אותו בקבר השחור בבית הקברות של הר-הזיתים. לא, להר הזיתים קשה להגיע עכשיו. כל פעם יורים.

– ובכן, פשוט שנגש לשם שנינו?

– אם את חושבת…

– כן, אבל מה להגיד?

– על זה צריך לחשוב. תראי קודם. אולי היא עוד לא ישנה. אם צריך להעיר אותה אז זה עוד פחות נעים.

– “נעים”. כל הענין מאד-מאד נעים.

– מה, אסתר?

– קור-הרוח שלך. תגיד לי, אתה מוכרח להיות כזה?

– אינני יודע מה את סחה.

– אתה יודע יפה מאד. להתנהג כך בתוך אסון שכזה.

– אסתר, עכשיו מוטב שנחליט באיזו צורה נגש לענין.

– תגש בעצמך לענין!… אני בטוחה שלוּ זה היה נוגע אליך באופן אישי לא היית שלוו כל-כך.

דומיה. ואחר:

– ייתכן מאד. אבל מה זה שייך? אני קיבלתי עלי תפקיד, זה הכל. אמרו לי שאמסור לך כדי שאת תמסרי לה, או שנודיע שנינו. יהודה הציע את זה, דווקה מפני שציון החבר הטוב ביותר שלו. את יודעת. אם אינך רוצה בשום אופן, אנסה למלא את התפקיד בעצמי. אבל אני חושש שבצורה זאת אולי הזעזוע יהיה גדול עוד יותר. אבל אם את עומדת על דעתך – –

– חכה… אתלבש קודם. אם אכּנס אליה בצורה כזאת בחצות הלילה היא תתעלף במקום. חכה רגע.

כל הרחוב אהבו אותו. איך היה מרכיב אותי על האופניים כשהייתי קטן. שלשום עוד לקח לסיבּוב אה עדנה. וככה עם כולם. כל מקום שהיתה איזה צרה, שהיה איזה פנצ’ר קוראים את ציון. בטחון כזה כשאתה נמצא אתו. ולא גאוותן במיל. בית מלא אורחים, חברים, שכנים. תמיד. כל זמן שהיה שלום. בכל ערב. ילדים ולא ילדים. מכל המינים. תמיד היה פתוח.

עשו ממנו קציצות. בשבילו לבד הייתי מפוצץ להם את כל העיר העתיקה. בפצצה אטומית. אומרים שיש לנו אבל עוד לא רוצים להשתמש. אם אני אנשום ככה עוד מעט אתפוצץ בעצמי. דווקה ציון. מה אתה חושב, שהם בודקים קודם? מלחמה. מי שנופל עליו הגורל. רק לא אבא. טוב שלא אבא. נבל. אני נבל שאני עושה חשבונות כאלה. נפל הפּוּר. גם לא זה. אפשר לחשוב כאילו עומדים בתור להגרלה. ההוא שהיה לו גלגל גדול ובשביל שני גרוש היו מגרילים אצלו. קופסת שוקולד הרווחתי פעם אבל קטנטונת. אבא קנה הגרלות של ממשלת-המנדט אבל עכשיו זה לא שווה כלום. שוכבת דבורה עטופה סדין לבן ושני נרות גדולים דולקים בראש המיטה כמו בסינמה. מתה. הכל יכול להיות. ואני נגש ומנשק לה במצח. כמו נסיכה. חושך ורק הנרות הצהובים דולקים. דונג. הדונג נוטף. מה תעשה אמא בלי אבא. אז אני אלך לעבוד וארוויח בשביל המשפחה. נניח, אבל עשירה עוד קטנה מה היא יודעת. מביט. עיניים כאלו שחורות יש לו. יפה. בחור כארז. היה גם מרים פעם משקלות ב“הפועל”. ככה עשירה אמרה אבל אולי היא משקרת. מדוע לא? חזק כמו שור. אעשה התעמלות ב“הפועל” גם כן. אם יעבור על ידי אנגלי ברחוב אז אני תכף. אבא ילמד אותי באקדוח. צוחק, צוחק. הוא כבר לא יצחק אף פעם. יורדים בשבת אחר-הצהריים למגרש על יד המצלבה והוא משחק כדורגל. נחלת-אחים נגדנו. איזה בעיטות היה נותן. ובראש. ראַסיה. אולי בגן-עדן גם יש כזה מגרש גדול. יותר גדול. בלי סוף. זה הכל שטויות. למה אבא לא בא בעצמו במקום לשלוח? עסוּק. מפקד של כל האזור בערך. או מפקד-תוֹרן, אני לא יודע איך זה מסודר. יותר גדול מדן תבור ומכולם. לוּ היה נופל בידיהם היו בטח שמחים מאד. הגביע הוא שלנו / הגביע הוא שלנו.

– בוא.

– כן.

יצאו. זה נורא. ההיא בטח ישנה. הנה הצעדים שלהם. את אמא לא שומעים, רק אותו. ידפקו. עד שתתעורר מהשינה. אולי עשירה קודם. מסכנה. יתומה. יתום, יתומה. יתומים, יתומות. ישימו אותה בבית-היתומים. יום-סרט. אני רוצה להיות בהלוויה. אוטו שחור. לראות איך זה. איזה שקט. באמת כמו בבית-קברות. פעם שניה שהם דופקים. כל כך ברור. ברררר… והזקנה אמא של ציון היא בטח לא תרגיש שום דבר. כבר מטומטמת לגמרי. מגל ועבּאיה שחורה ושניים גדולות בתוך פה פתוח. לא, לא אותי. זה אצל השכנים. מה שנשאר מהם. ממנו. עוד פעם השעון. זה מהכנסיה ההיא. שתים, שלש. שלושה צלצולים קטנים. שלושת-רבעי. עכשיו. תמיד אני מאבד את החשבון. קשה להתרכז בזה. שבע, כן. כאילו שהלב מתפקע. כמו אז שרצנו על שפת הים בתל-אביב עד אחרי הגבעה של בית-הקברות המוסלמי בית הקברות ולא היה כבר כוח להמשיך וזה דפק דפק דפק כמו עכשיו כאילו שהוא עוד מעט יתפקע. אחד-עשר צלצולים גדולים. הלב זה משמאל זהו. רבע לשתים-עשרה. הם כבר בּטח בּפנים. מחר לא אלך לבית-ספר אני רוצה להיות בהלויה. על החול. החול מוצק ככה ורטוב כי הגלים מלקקים אותו כל פעם. רצנו עד שלא היה כבר כוח ישבנו נפלנו ולא יכולנו לדבר בכלל רק נשמנו ונשמנו ההה-ההה זה איום אני לא יכול לשמוע אני לא יכול לשמוע איך היא צועקת

ציון

ציון

ציון – – –


 

חלק שני: אנשי־חיל חבל

צַעַד בְּצַד צַעַד, גֶּבֶר בְּצַד אִישׁ:

אַנְשֵׁי־חַיִל חֶבֶל מֵעַבְדֵּי בֶן־קִישׁ –

הֵם נוֹשְׂאִים בִּשְׁנַיִם, שְׁנַיִם וּבַמּוֹט

בַּאֲרִיג מִצְרַיִם אֶת שְׁלָשׁ הַגּוּפוֹת.

שְׁלָשׁ גּוּפוֹת בְּמֶשֶׁךְ, כָּל גּוּפָה בְּאוֹנָהּ,

וּרְבִיעִית נִדְגֶּלֶת – הִיא אַחֲרוֹנָה.

(ש. טשרניכובסקי: אנשי־חיל חבל)


– זוועה. עוד פעם אינני מקבל עלי שליחויות כאלו – אומר דן תבור.

שותקים. שותק יהודה. שותק ישראל גפן. שותק נתן שפירא הצולע.

מנורת־שולחן מאירה בחדר ומנורה אחת ניצבת, אהוּלה אהיל ורדרד, אלגנטי. הטלפון קבוע על השולחן, עד־שמיעה אילם, שחור, רציני. על כּן של עציץ בקרן־זווית מנצנצים שני אקדחי פאראבלום; לחיי־קתות של עץ, קני־פלדה ממורטים, גאיוֺנים, קרים.

– תפקידים… – מוסיף דן תבור בלחישה של מיאוס ומטיל את סוּדרו על מסעדה של כורסת העור.

הוא מתחיל להתהלך בחדר אנה ואנה, נעצר רגע ומכּה אגרוף קמוץ אל כף־יד מגובּעת, כובש אנחתו, פוסע עוד כמה פסיעות עד שהוא צונח לתוך כורסת העור. פניו קופאים ועיניו נעוצות בחטמי נעליו ורק אצבעות ימינו תופפות על המסעד.

– מספיק, דן. אל תנגן על העצבים – אומר ישראל גפן מתוך עקת נפשו.

דן תבור פוסק רגע ונותן בו מבט מורתח.

משונה – מהרהר יהודה, הסרוח על מיטה מתקפלת, עטוף גל של שמיכות צבאיות ואגרופו תומך לרקתו – משונה מאד. מעולם לא ראיתי אותו כזה. תמיד הוא מיטיב לשלוט בעצמו. מתגאה בזה, כאילו. איך אמר פעם בצחוק: “אותי לא מדהים שום דבר, אף פעם”. שווי־משקל, וכל הדברים הללו. עכשיו הוא מתעצבּן בלי בושה.

תפיפת האצבעות. סרטים על קאוּבּוֺיים במערב הפרוע. פרסות סוסים הולמות על דרך בין הרים.

– זוועה – מפטיר דן תבור כמתוך הרהוריו.

– נכנסת אליהם הביתה? – שואל נתן שפירא.

סקרנות שבאהדה. סקרנות שבחמלה. אדם טוב, לעזאזל, הצולע הזה.

– לא – משיב דן תבור. בעצם כן. נכנסתי… ושמעתי.

– כן – נענה נתן שפירא. – כן…

בניחוּת, מתון־מתון, שואל יהודה שרון: “הגד, ואסתר איך קבלה את זה?”

– בסדר – משיב דן ויש מעין אבק־תרעומת בקולו. – אסתר בסדר. אם כי יונתן התעורר ונבהל ואני־לא־יודע־מה… אבל אסתר לא התרגשה יותר מדי. זאת־אומרת, מובן, התבלבלה כהוגן בהתחלה אבל אחר־כך הבינה מה פה הענין, לבשה משהו והלכה אליהם הביתה. אתי, זאת אומרת… אסתר בחורה כארז.

ודאי היה רוצה להוסיף: “לא כמוני. מושלת ברוחה יותר טוב ממני”.

כך נדמה לו, אולי. מתקנא, מתבייש. אבל מלכה אינה יודעת להיות בחורה־כארז. בטח פרצה ביללות איומות. עדיין צועקת. בעצם, מה נשאר לה עכשיו בחיים. שנית כבר לא תתחתן. לגדל את הילדים. איך התנוולה. וכמה יפה היתה פעם. כשרק התחתנה. איך הייתי חושק בה, אז. הכל עובר, חבּיבּי גם זה עובר, חבּיבּי.

– חבל שיונתן התעורר – אומר יהודה. – אם כי, בעצם, מה־זה־משנה. היה נודע לו בבוקר, ממילא. רק שעכשיו לא יירדם.

רק זאת הייתי מסוגל להגיד ברגע זה! על יונתן חבל, חבל שהתעורר. כאילו זה העיקר. איך אף פעם לא אומרים את העיקר כשהעיקר באמת חשוב.

– סיגריה, דן? – מציע נתן שפירא.

דן תבור ננער, מהסס רגע, משיב בהתעוררות־פתאום: “לא. אעשן את המקטרת שלי”, ובעסקנות הוא מתחיל לפטם לו מקטרת. נתן שפירא שולף מצית של כסף מכּיסו, מדליק, מושיט לדן. מוזר, כאילו דן הוא שצריך לנחמה ולטיפּול שבאהדה. כך העמיד את הדברים. לא במתכוון, כמובן.

– לא, תודה – אומר תבור. – מוטב בגפרור.

שלהבת הגפרור צוללת אל תוך תלתלי הטבק הצהבהב־השחמומי, נשאבת, מרצדת. פקעות סמיכות של עשן מיתמרות ועולות. דן ממעך את האוּד המשחיר במאפרה.

– המ… טבק טוב – מעיר ישראל גפן, דרך־גישוש.

– כן – מאשר דן תבור. – זה אנגלי.

– ריח כזה מעורר אפילו בי חשק לעשן, לפעמים – מגחך ישראל גפן ומוסיף.

טוב שאמר זאת. בבת־אחת הוקל מעט. כמה טוב לגלגל בדברים שאינם מעלים ואינם מורידים. לדעת להגיד את המלה הנכונה ברגע הנכון.

– סיגריה, ישראל? – מזדרז שפירא להציע. – יש לי פּלאיירס.

– לא, לא! – מתגונן ישראל גפן. – אני אמרתי לעצמי שאני מפסיק לעשן, אז ח’לס: לא מעשנים.

וכעבור שהיית־מה:

– בזמנו זה הרס אותי. אין לכם מושג! ממש הרס לי את הריאות.

– ועכשיו? – שואל יהודה סתמית, בשוויון־נפש, רק לצורך השיחה.

– עכשיו אני פשוט אדם אחר. אני לא מנסה לעשות לכם פה תעמולה, אבל אני באמת מרגיש הבדל עצום.

– אתה רוצה לאמר שזה לא חסר לך לגמרי? – מוסיף יהודה ושואל.

– בכלל לא! – משיב ישראל בהטעמה, בסיפוק רב, כביכול. – אדרבה…

– אבל מקטרת זה בכל־זאת דבר אחר. זה משפיע הרבה פחות מסיגריות – מחווה נתן שפירא דעתו. – נכון, דן?

– אני חושב כך… – זורק דן.

– כן, אבל כל ההתעסקות הזאת, אתם יודעים… – מעיר ישראל גפן בעקימת־פנים. – הנרתיק, ולפורר את הטבק ולדחוס אותו ולהדליק ועוד פעם להדליק ועוד פעם להדליק, ואחר כך, איך־אומרים, לדשן, נוּ כן, לדשן אותה, ולגרד אותה ולנקות אותה. לא. בשבילי זה יותר מדי, חה־חה…

טוב מאד, גפן. אתה מאה־אחוז. אולי אתה יותר מדי מאה־אחוז. רק שעכשיו, אני חושש, מיצינו את הנושא. אנו מגיעים עוד פעם לשרטון. שוב מתחיל להיות לא־נוח.

– יהודה! – שואל דן תבור פתאום. – הגיעו אולי פקודות חדשות, ביחס לאנגלים?

– רק אלו שבאו קודם – נענה יהודה. – לא לתת בשום אופן לשום משורין אנגלי לעבור מחסום ולהיכּנס לשטחים שלנו. להתנגד בכוח, אתה יודע.

– כן"… סוף סוף – נעוֺר דן תבור, במרירות מפורשת – כל זמן שלא קורה דבר כזה אי־אפשר להגיע להמצאה הגאונית הזאת. באמת!

– נו, חביבי – מבקש נתן שפירא לסנגר – במפקדה יש כל מיני שיקולים, כמו שאומרים – –

בנשיפה ארסית מסנן דן תבור: “שיקולים – –”

– עכשיו ממילא לא היו האנגלים מעיזים לגשת לשום מחסום שלנו – מפשר ישראל גפן.

– נכון – אומר דן תבור. – עכשיו אולי באמת כבר אין צורך בפקודה. ובין כה וכה, האנשים שיש לנו במחסומים! והכוח שיש לנו במחסומים! האנגלים רק חושבים שיש יותר ממה שיש, כנראה. לולא כן היו מצפצפים על כולנו יחד.

– אל תגזים! – מרגיעו נתן שפירא. – וחוץ מזה, עוד מעט יבוא נשק, ובכמויות־ככה, לא סתם. אתה תראה. הכל יסתדר. נכון, יהודה?

– כן – משיב יהודה בקרירות. – אני חושב שיבוא נשק.

– אתה אינך מאמין במה שאתה אומר, מה? – מתריס דן.

– ואתה אינך מאמין שאנו אבודים?! – מטיח יהודה לעומתו.

– לא. לא. ודאי שלא. אני מאמין בקלף הגדול שלנו. והקלף הגדול שלנו הוא זה שהצד השני הוא סתם אבק־אדם, גרוע עוד יותר ממה שיש לנו. שהאנגלים לא יועילו להם, והלגיון לא יועיל להם, והמדריכים הזרים שאולי יש להם לא יועילו, ואפילו אנחנו לא נועיל להם. זה כמעט כל מה שאני מאמין בו.

– זה הכל!? – מתיז נתן שפירא קנטרנית.

עכשיו שחדלנו מציון נחמיאס ומשליחותו של דן יכולים אנו להתנצח “כמו בני אדם”.

– חכה רגע. יש עוד דבר אחד שאני מאמין בו. באלף, אלפיים, לכל היותר שלושת־אלפים בחורים טובים ומסורים שיש לנו בכל הארץ כולה. אני לא מאלה, ואתה לא מאלה, ואף אחד מאתנו פה איננו בדיוק מאלה. אבל יש אלף־אלפיים־שלושת־אלפים בחורים צעירים, צעירים מאד, ילדים כמעט, ילדים קלי־דעת וחסרי־נסיון, טפשים קצת, בינינו לבין עצמנו, שחלב־אמם עדיין על השפתיים שלהם, ובכוחם אפשר לשנות את כל התמונה מן הקצה אל הקצה, ברגע שיהיו קצת כלים בידיים.

– זה הכל!? – שב נתן שפירא ונתמה.

– זה הכל, אם לא איכפת לך – מתחמם דן תבור ושואף כמה שאיפות חפוזות, עצבניות ממקטרתו, – ואם אתה רוצה לדעת עוד דבר, הרי אני אומר לך שכּל זמן שלא יתנו לקטנים הללו הזדמנות אז כל אחד מאתנו צפוי לסוף מטופש ואידיוטי וחסר־טעם כמו… כמו הסוף של ציון זה, למשל.

– כך אתה אומר – משיב נתן שפירא ממנו־ובו. – ולי יש דעה אחרת. אני חושב – –

ובתוך כך מתריס גם ישראל גפן כנגדו:

– אם כך אתה חושב, אז למה־זה אינך – –

ורק שיהודה נכנס לתוך דבריהם ומהסה אותם, בנעימה פייסנית:

– מספיק, מספיק. לשם מה כל הדיבורים האלה. נחכה ונראה. האם אנו קובעים משהו, בכלל?

ומוסיף:

– ובינתיים צריך לצאת ולבדוק את השמירה. וצריך לנסות לישון קצת, חבריה.

הוא קם על רגליו, מתנער מגל השמיכות:

– אני יוצא.

וכנגדו מזדקף דן תבור:

– עזוב. תן לי לצאת.

– טוב. אם אתה רוצה… קח את האקדח אתך.

– הלילה כבר לא יקרה שום דבר. אינני חושב – אומר ישראל גפן.

– כן. מה שהיה כבר מספיק – מסכים נתן שפירא. – עכשיו יהיה קצת שקט.

דן תבור לובש את הסגין הצבאי הנושן, הכבד, הדהוי כעין האזוב אשר בקיר, בודק את הפּאראבלום ותוחבו לתוך הכיס הגדול של הסגין.

אתה נראה כמו חייל תורכי מימי הסולטאן – מלגלג יהודה.

כן, המפקד – נענה דן תבור בבת־צחוק. הוא מדשן את מקטרתו אל תוך המאפרה, הגדושה כבר אוּדי גפרורים, זנבות סיגריות, קרעי ניירות, גבשושיות מחליאות־למראה של אֵפר.

– רק תראה אם אינם ישנים שם בעמדות. הסתובב חצי שעה וחזור.

– סמוֺך עליהם, חביבי – מבטיחו נתן שפירא. – הלילה כבר לא יישנו.

– אינך מכיר עם מי יש לך עסק – מפריח דן תבור.

– טוב. אתה עושה סיבּוב וחוזר הנה – אומר יהודה. – אחר־כך…

– אחר כך – משסעו דן – אחליף אותך. תישן אתה קצת. אתה שומע?

– נראה.

– להתראות. אם ישאלו עלי, תגידו שמיד אחזור.

כמו הודעה של קרטון בפתחה של חנות: “תכף אשוב”, מה?

– יש לך עוד צוואה ארוכה?

– זה הכל, המפקד.

– יקח אותך השד.

– כן, המפקד.

צעדיו של דן תבור הולמים־יורדים במדרגות.

– רד בשקט. שלא תעיר את בעלי־הבית.

כמה פעמים התרעמו. בנימוס: “אדון שרון, אולי אפשר שיהיו האנשים יותר בשקט”. הייקית ההיא, אפשר למות ממנה.

– סמוֺך עלי.

הדלת החיצונה נסגרת אחריו אט, בגניחה כבושה. כבר הספיק להתחיל להתחכם. איפה ציון! החלטנו לשכוח את ציון, לשכוח את כל הפרשה. טוב שהתחילו לדבר על עישון ועל טבק, ועל המצב, בכלל ובפרט.

– נתן, עכשיו שכב לישון. התרוצצת מספיק הערב במכונה.

– טוב. אפשר גם לישון – מתרצה נתן שפירא וקם מכורסתו.

– בכל אופן, אם יהיה איזה דבר תוכל להעיר אותי.

– אני מודה על חביבותך – מהתל יהודה.

– לילה טוב.

“לילה טוב”, משיב יהודה. “לילה טוב”, משיב ישראל גפן.

הלז מדדה אל משכבו בחדר הקטן, הסמוך. אינו מעלה אור. שומעים איך הוא שומט את נעליו, מטיל עצמותיו על המיטה המתקפלת, נצנף ומתכּרבל בשמיכות. שומעים את נשימתו הקצובה. עוד מעט ותתחלף בשריקות־נחרה דקות. תן לו שהות של שתי דקות ותן לו שתי שמיכות להתכסות והוא נרדם כמו לפי פקודה. כשרון פנטסטי, ואחר־כך רק גע בוֺ באצבע קטנה והוא מתעורר. גם כן כמו לפי פקודה: דרוּך, מתוח, כל חושיו אתו. קפיץ. וזח ברנש כבן ארבעים וחמש. משפחה עם שלושה ילדים. עסק. בת אחת שגומרת גימנסיה. ועוד צולע!

– אולי תשכב עכשיו אתה – מציע ישראל גפן ליהודה. – הלילה בין־כך לא יקרה כבר שום דבר.

– לא. הלילה בין־כך לא אוכל להירדם, אני חושב.

– המ… אני מבין.

– שכב אתה. אין צורך שנהיה ערים כולנו כל הזמן. לסיבוב הבא אעיר אותך.

ומוסיף משום־מה, עוקצנית כלשהו:

– בין כה וכה הרי זאת רק העמדת־פנים של פעילוּת.

ישראל גפן מחשה, במבוכת־מה. מציץ בשעונו:

– המ… אחת ורבע. אחת ועשרים, כמעט… טוב, נשכב קצת. ככה, עד שלש, שלש וחצי.

– שכב, שכב. מה־איכפת־לך.

ישראל גפן נותן בו מבט זהיר של חשש ותמיהה, קם, מושך בכתפיו ופונה אף הוא אל החדר הקטן שבסמוך.

– טוב, ליל מנוחה – מפטיר ישראל גפן.

– ליל מנוחה וחלומות נעימים.

מה־פתאום אני מתחיל להתייחס אליו ככה. כבר לא פעם ראשונה. רק מפני שהוא “מוכן” כל כך תמיד, “משתדל” כל כך תמיד? ומה־פתאום אני מנסה לעשות עליו רושם. “הלילה בין־כך לא אוכל להירדם”. הגבר המתגבר וכובש את דמעותיו. הו־הו. העמדת־פנים של פעילוּת. והעמדת־פנים של גבריוּת. העמדות־פנים. רק ציון לא היה מעמיד פנים. על כל פנים, בסוף בטח לא. בסוף אף, אחד לא מעמיד פנים. חוץ, כמובן, מן “האישים הגדולים שבהיסטוריה”. גתה, למשל. “אור, יותר אור”. או “טוב למות בעד ארצנו”. אבל זה שקר, כמובן. הרופא שנשא את האלונקה מתל־חי למתולה. הוא יש לו גירסה אחרת. המלים האחרונות היו דווקה “יבּוּ טבוֺיוּ מאט”. ברוסית עסיסית. זה אני מבין. גברי הרבה יותר, על כל פנים.

האמת היא שמתרגלים. האמת היא שכבר לא מתרגשים. חוץ מאלה שמוכרחים תמיד להתרגש. כמו אשה או אבא־אמא. אבל בשנת 36 אני זוכר היה נופל איזה בחור מסכן בשרון או שנהרג זקן ביריות על אוטובוס. וי, איזו בכייה בעתונים. כותרת שמנה ומסגרת שחורה וכל הביוגרפיה שלו. ועד־הקהילה. חבר יקר. אדם יקר. התמסר לחקלאות. לא, “שאף לחקלאות”. כל סבלותיו. אהוב על כל יודעיו. תמיד על כולם בלי יוצא מן הכלל. מתאבלים על ציון נחמיאס. “בן 38 היה בנפלו”. בגילי. אבל נראה צעיר ממני. עבודה גופנית, זהו. אם כי לא תמיד זה כך. בהרבה מקרים זה להפך. פשוט מבנה־גוף אחר. ואביו, זה היה פר־בן־בקר! משפחה של סבּלים, אבל ממש. ויחד עם זאת, איזו עדינוּת. הנה, מלכה לעומת זאת צעירה ממנו ונראית כמו מכשפה. אבל איך הייתי מתחמם עליה. לפני אסתר, כמובן. מה־זה־מובן־כל־כך. רק חבל שיונתן שמע. ילד רגיש. לא יישן כבר כל הלילה. לכל־הרוחות, והילדוֺת שלה מה? עשירה זאת בין כה וכה סובלת מכל מיני סיוטים וחלומות משונים. מתאר לעצמי מה יהיה עכשיו. יתומות. גם אלקס פלדמן. שני ילדים ותינוקת. מה היא עושה עכשיו? צפורה? מקבלת אולי איזו תמיכה. וההורים, כמובן. אבל הם לא אהבו אותה. לא דבּרו אתה כמעט. מעניין אם ידעו. איזה מלאך, מאחרי גבּו! מאחרי גבי. מאחרי גבה. מעניין אם גם הוא ידע. לא יכול להיות שלא ידע. היא לא הסתירה, למעשה. משונה שהסכימה להביא ילדים. סבל כהוגן בודאי. אולי לא הצטער למות. אבל כלפי־חוץ תמיד מאושרים. “כלפי חוץ”. העמדת־פנים של פעילות… הנפץ הזה מצד דרום. מקור־חיים אולי. כל הלילה לא היה כלום, חוץ מן הענין הזה בהתחלה. בסך־הכל, נלחצים ממש לקיר. אבל אין עם מי לדבר. “אין נשק. עוד ימים אחדים יגיע מחוץ־לארץ. אחר כך ישתנה הכל”. אולי כן ואולי לא.

וילון יפה. חותם של עוֺשר. עשירוּת. עשירה. יש טוּב־טעם בדירה הזאת. אולי ארדיכל לקישוּט פנימי. וולמן־את־ויינשטיין. טוּב־טעם ויסודיוּת כזאת. מאסיביוּת גרמנית. זאת המלה. אולי טעמה של האשה. וינה. אשתו השניה, כך אומרים. משתמרת, מתלבשת יפה. בת חמשים לפחות. אפילו יותר, אולי. שׂער צבוע. הוא בטח בן יותר מששים. הוינאית ההיא שלי מן האיי.טי.אס. ידעה את המלאכה, הממזרת. אם באמת כל הוינאיות הן כאלו! אבל היסטרית מדי. אסתר ודאי לא יכלה להעלות בדעתה. אז בקיץ, כשנסעה עם הקטנים אל ההורים בתל־אביב. כשגרנו על יד הדואר הישן. הדואר הישן. מרכז שמאע. קולנוע רקס. כל הסביבה ההיא. שם זה התחיל. נד־עשן. נציב מלח. כמו “נד מים”. ותהי לנציב מלח. נציב מלח. עשן סמיך, שחור. ראינו את לשונות האש. “כל הלילה רתחו ימי להבה”. בא יגאל וצעק. למה למה לא מתפרצים. סדרנים בככר ציון. מאחריהם שוטרים אנגלים. מכונית־משא אחת שלחנו, בחורים חמושים במקלות. ניסו, החזירו אותם. במקלות, כמו ב־29. אסרו אותם. אחר כך עמדו למשפט. כמה רמונים היו משליטים שם סדר. אולי היה הכל אחרת. לא היה עם מי לדבר. אנו מצוּוים על כוננוּת. פקודת המוסדות. גועל־נפש תוקף אותך. גולדה־נפש. גולדה. בתלפיות כשקבלו הבחורים סוף סוף תחתונים חמים לחורף “מן הישוב המאורגן”. מה־שמו־זה, בנימין? זה המ“ם־מ”ם של החי“ש שבאו מתל־אביב לתגבורת. טוב שהם עושים רושם אחר. מי שהיה שווה משהו בעיר הזאת מזמן לקחו אותו למקומות אחרים. או שנהרג עוד בהתחלה. דני וכל אלה. טוב לראות כאלה בריאים וריקנים כמו שבאים מתל־אביב ומכניסים קצת חיים. לבתי הקפה, לרחובות. גם לפעולות. “אם נראה שעושים פה צחוק אז נאסוף את החבריה וניכּנס למפקדה ונשׂים את כולם במאסר ונשנה את מהלך העניינים”. מלים כדרבנות. אם כי לא יהיה להם אומץ לזה. לא לזה. יש לו אמון אלי. “מה־כל־המזמוז־הזה”. בסך הכל בן עשרים־ושתים־שלש. איזה בטחון־עצמי. אולי זה כך אצלם רק במצבים של מתיחות עליונה. בחיי־הנפש שלהם פנימה זה לא חלק כל כך, מסתבר. לכן אולי כלפי־חוץ. מי זה אמר שלא חכמה להיות גיבּור, זה כל אחד יכול? על כל פנים טוב שהם קיימים. אלה מן הדור שלי, אנשים שקטים אולי יותר, פחות דרוכים. אולי יותר נורמליים. מי־יודע מה זה נורמלי? נורמה. אחד אני יודע. בכל־אופן, יותר יציבות פנימית. אבל בעצם אנחנו טפּוסים של פרובינציה. כל מי שנולד בעותומאניה לפני המלחמה הראשונה. ציון. אני. כל מי שעמד על דעתו בזמן שהתהלכו פה בחולצות לבנות פתוחות ואדונים נכבדים הסתובבו בחליפות־קיץ לבנות ובקובעים לבנים של פקק ותיירים נסעו בפ’ורדים הישנים עם מנוּאֵלות. חוץ מזה היתה גם אינדיבידוּאליוּת יותר חזקה. יותר בולטת. עכשיו כולם כמו מדפוס אחד. שטאנץ. כל החדשים, הצעירים. הדפיסו אותם ב”תנועה“, בבית הספר, בהכשרה, בפלמ”ח, באצ“ל, בחי”ש. מעניין איך יונתן. משהו מוכרח להשתנות, כמובן. בו יש כבר שוב איזה חותם אישי. כנראה הודות לבּית. בסך־הכל הארץ התבגרה, אין ספק. הרגשה של כוח. נוסף הבטחון העצמי הזה, מחוּצף קצת, בעצם. ונכנסת הרגשה של משחק־על־הבימה. סינימה. כאילו כל העיניים מסתכלות הנה. מרכז העולם. מלח הארץ. מכניס זיוף, צביעות, שניוּת כזאת. ונוסף על הכל – אלפיים השנים הללו שלהם. אצל בחורים כמו בנימין זה לא קיים, כמובן. לא בהכרה, בכל אופן. אנשים אחרים. מלמדים אותם בלי סוף שהם צריכים להיות דומים למשהו, למישהו מסוים. לא מועיל. הם יוצאים דומים זה לזה אבל לא לאותו “משהו”. זה דבר גדול, כן. מין תהליך שאין עליו שליטה, כמעט. אלוהים מצרף צירופים במעבדה שלו. לפעמים הם מתחפשים, מעמידים פנים כאילו הם “דומים”, “מתאימים”, כאילו החינוך עשה את שלו – אבל זה בלוֺף. רק שהם עושים רושם קצת מסכן במקרים כאלה. “תהליך־איתנים”. מובן, בתוך המעבדה הזאת יש מין אוויר מיוחד. לא נורמלי. נורמה. יש אטימוּת של המוח, גם של הנפש. הרגשה של עליונוּת ושל מין בידול מכל העולם. בסופו של חשבון אולי זה טוב. מי יודע. תרבות־של־בּקטריות. והזקן, שם למעלה בטח מציץ מפעם לפעם לראות איך זה מתפתח. השאלה אם זה לא יכול להישמט מן הידיים. “הגולם מפראג” מציצים במיקרוסקופ ורואים גוּפיפים כאלה רוחשים, מתנועעים. מצחיק, פעם חלמתי להיות חוקר, איש־מדע. כשעבדתי ברחובות. הייתי מבקר במכון זיו. שלוסברג. מצא חן בעיני. סתם שטות. איפה אני איפה המדע. בעצם, מה לא רציתי להיות? איך הייתי רץ עם הכּבּאים כשזה התחיל בירושלים. גם כן אידאל. ובכר השמן. איך הייתי אצלו נהג־שכיר ורק רציתי להיות כמוהו. משמין משנה לשנה. עכשיו הבּנים מחזיקים אותו. להיות קצין, גם זה חלום. לא חשוב איפה. מה שמה, המזכירה התורנית אצל “ירמיהו”? שולמית, נדמה לי. כן. שׂמה עין. פרגית. מתנענעת, משתדלת לגרות. חשק גדול לשכב עם “מפקד”, מה־גם שהוא נשוי ומבוגר ושׂיבה מבצבצת בשׂער. זה יכול להיות פרט פיקנטי בקריירה. מתחנפת. שתנסה עם גיורא לא אתי. אני מספיק לי. לוּ זה היה לפני כמה שנים אולי לא הייתי מושך את ידי. גרטי. איך היתה מתפתלת במיטה. כמו נחש מטורף. היתה משגעת אותי. ואחרי זה שוב אסתר, והשיגרה, ומוּסר הכּליות. מי־יודע איפה היא עכשיו. אולי התחתנה עם קצין בריטי ונסעה אתו לאנגליה אחרי גמר המלחמה. “לעולם אדם חוזר אצל אהבתו הראשונה”. תחת הזיתים במצלבה. תחת התפוח שם אמי חיבּלתני. בזמני להתחיל בגיל שבע־עשרה היה נחשב מוקדם. התיישים של היום, אצלם הכל צחוק. בני שש־עשרה לפעמים הם בקיאים וחכמים, נדמה לי. יש כאלה, בכל אופן. רואים בפרצופים. בייחוד מזמן שהתחילו העניינים. אבל איפה הם עושים את זה, לעזאזל, כשכל המקומות הרומנטיים כבר לא באים בחשבון בגלל המצב? סמוֺך עליהם. מוצאים עצה. ישבנו על החומה. על יד “בתי מחסה”. המדרגות שיורדות אל הכותל. ירח כמו חריץ של גבינה. צהוב. שם ישבנו גם בכינו. למה בכינו! ישבנו והתמזמזנו. פ’וּי, גס. עוברות שעות. כלבים נובחים למטה בכפר־השילוח ולא מרגישים שהזמן עובר בכלל. הירח נעוץ על חודו של מגדל טור־מלכא, מאיר על אוגוסטה־ויקטוריה, וכפת־הסלע הנחוּשה מנצנצת ככה בנוגה כחלחל־כספי, עמום. “אסנת, אני אוהב אותך”. שם אמרתי לה. כמה קשה להוציא את הדברים האלה מהפה בגיל 17–16. כמה זה נשמע אז ספרותי. אבל כמה זה אמיתי בגיל ההוא. ירד גשם דק, בעצם הלילה הבהיר. “לילה, לילה, ליל־אלילים”. ירד גשם דק והרטיב את השערות. שראשי נמלא טל קווּצותי רסיסי לילה. תלתליה הרטובים של אינגבּורג אשר לקלרמאן. אז היינו מלאים אסוציאציות ספרותיות. “את יפה עכשיו כמו אינגבורג ביער”. איזו מחמאה זאת היתה בשבילה וזאת באמת מחמאה יפה. הנך יפה, רעיתי. הנך יפה דודי אף נעים. אני בטוח שמימיה לא היתה אף פעם מאושרת כל כך כמו אז אתי. אף על פי שאם לחשוב על זה הרי היה הכל אפלאטוני למדי. אז. רק אחרי שנים ראינו צורך לעצמנו למלא, בהזדמנות, מה שהחסרנו. אבל זה היה כאילו לצאת ידי חובה. לשם סילוק חשבון, או השלמת הכּרוּת נושנה. לא היה טעם. בחיפה במלון. “אדון וגברת שרון” מה אילו היה זה אמת? אינני יודע אם היינו מאושרים. הו־הו־הו! “מאושרים”. אין מצב של אושר, אסתר. יש רגעים, או שעות, או ימים של אושר – מצב כזה איננו. האושר כמצב של קבע, זאת מעשיה לבני־הנעורים. “And they lived happily ever after”. לא צריך לדרוש יותר מדי. אסתר אסתר שלי, לא צריך לדרוש יותר מדי מן החיים. “העמק הוא חלום זוהר ואורה / מלילה ועד יום חולוּ ההורה”. אנו עולים ושרים. פקד יהוה פנת־ציון הנדחת. הנה־מה־טוב־ומה־נעים.

ציון, ציון. ב־29. כשנתנו לנו מקלות – וקדימה, נגד ההמון ההוא. “עליהום, עליהום!” ויורים באוויר. והנשים בלבוש שחורים ובשמלות פ’לאחיות מייללוֺת יללות־עידוד. הי־הי־הי־הי־הי־הי־הי! והאנגלים במדי ח’אקי עומדים ומביטים. והזיעה יורדת פלגים־פלגים. אבל לא מפּחד. לא. משונה איך לא פחדנו אז בכלל. ציון מוציא פתאום אקדח. תופּי כזה, נאגאן. עד היום אינני יודע מניין בא לו אז. אחר כך קפצו האנגלים ולקחו לו אותו. טח־טח־טח. כל חמשת הכדורים. ממרחק של פחות מ־30 מטר. בעצם לא היה קשה לפגוע, בגוש הסמיך ההוא. ראיתי איך נפלו השנים. דם על הקומבאז. בלחי־החמור חמור־חמורתיים הכיתי אלף איש. איך הפכו עורף וברחו. אחורה פנה! קודם עומדים כמו נדהמים, שותקים. הנשים לא יודעות אם להמשיך עוד או להשתתק. שומעים איזה קריאות מתוך ההמון, בתוך השתיקה. ואז מתחילה אחת לקונן. בטח אשתו של מישהו מן השנים. איך אני זוכר את זה כמו־היום. ותכף מתחילות כולן לקונן. ואנו מסתכלים בציון. כאילו הוא המפקד פה. והוא לא מתבלבל כלל ואומר, בקול השקט והצרוד שלו, בחיוך כמעט: “עליהום!” ואנחנו – במקלות העלובים שלנו, סתם בלי שׂכל – מתחילים לרוץ. והם מתחילים לרוץ. בורחים. ואז קופצים האנגלים להפריד ולוקחים מציון בכוח את האקדח וצועקים שנסתלק מהר, בלי עניינים, לפני שיקחו אותנו כולנו לקישלה. ושוב אנחנו מסתכלים בציון. והוא אומר להם, ככה בבוז כזה ובשקט: “All right, we go”. והלכנו. ובזה נגמר הענין בשכונה­.

אז היה הכל פשוט, כאילו. גם הפּוליטיקה, גם המהומות. פרובינציאלי. כל אחד מכיר את חברו, כל אחד מכיר את ה“לוחם” מן הצד שכנגד. במידה ידועה, על כל פנים, זה היה כך. ההוא זה הסתת מבית־צפאפה שעובד בבנין של בן־ברוך. ההוא זה הקצב מעל יד בּאבּ־אל־עמוד. הנה־הנה באו הח’לאיילה, הסבּלים החברונים משער־יפו. וזה פה זה הבן של הצורף הבּוּכרי שיש לו חנות על יד מלון פ’אסט. והאנגלי הארוך זה ההוא שמתעסק עם הבת של פ’יינברג שלמדה במיס־לנדאו. כמו מלחמת־אזרחים קצרה בעיירה מקסיקאית, פחות או יותר. או במאקדוניה. אינטימי. מתרתחים כמה ימים. שופכים דם כמה שמספיקים. ואחר־כך מתחילים שוב לבקר זה אצל זה ולהתרפק זה על זה, אבל באופן מיוחד, כמו בשביל להראות שהכל נשכח והיתה רק סתם אי־הבנה מרגיזה וזה הכל “אלאנגליז” הם שאשמים, הם וה“סייאסה” שלהם המלעוּנה, ואנחנו דווקה סווא־סווא, משפחה אחת, והעבר נקבר ותתחיל תקופה חדשה וטובה. וחוזר חלילה. גם עכשיו עדיין נשאר משהו מזה, במידה שמצליחים לבוא במגע, להיפּגש. עיסא, אין־מה־לדבר! אבל בדרך כלל השתנו הממדים והפּרספקטיבה משתנה. מי־יודע איך יהיה הפעם, אחרי שייגמר הכל. יכול להיות ששוב נרד לעיר העתיקה ומכל דוכן יצעקו אליך “תפדל, יא ח’וואג’ה. בבקשה, יא־אדון!” בהטעמה כפולה ומכוּפלת. ובכפר־השילוח נעבור ומכל פתח יקראו: “תפדל”, “אנשרף” ו“אהלן וסהלן” כמו בפעמים הקודמות אחרי־עבוֺר־זעם.

אבל אולי הפעם בכל זאת הענין רציני מדי. לפני כמה שבועות היה ציון בכפר־השילוח? עוד אין חדשיים. אולי חודש וחצי. בלילה. שמענו את ההתפוצצויות. זה נמשך שעה־שעתיים. בליל־שבת. לא סיפּר למלכה מה הענין אבל לא היה קשה לה לנחש. דווקה לא הוציאה הגה אז. לקחו אתם את ה“בּרן”, אחד משני ה“בּרנים” שהיו לנו בכל העיר. עכשיו יש לנו כבר ארבעה, נדמה לי. ממש צחוק… שלושים או ארבעים הרוגים תחת ההריסות. בכפר־השילוח בכפר־השילוח. גם הפעם הוא לא היה המפקד. גם הפעם בטח עשה הוא את עיקר העבודה. סיפר לי איך היה. בבוקר בא. הייתי בפיג’מה והרגשתי לא־נעים. לילה פנוי היה לי, או שביקשתי שיחליפו אותי. לא זוכר. איך סיפּר בשקט, במין הומור כזה. וציון זה לא הטיפוס שיעמיד פנים. אבל זה לא שייך. הוא אהב את הכפר ואהב את האנשים ושם הכירו אותו וכיבּדו אותו והיו מזמינים אותו מזמן לזמן, לחתונה או איזו שמחה אחרת. הוא ידע בדיוק איזה בתים מפוצצים, ושל מי. בגלל זה הרי הסכימו לצרף אותו לפעולה. בטח הכיר את רוב הפרצופים שנקברו תחת ההריסות. אבל משום מה זה לא שייך. “אלוהים עשׂני תאומים”. תאומי־סיאם, עם מחיצה־בתווך. האיש, והתפקיד. האיש־האיש והאיש־המבצע.

קר. אבל אם אתעטף עוד יותר, ודאי אירדם. ואינני רוצה. לעבודה כבר לא אלך בבוקר. אצפצף. נמאס, נמאס התפקיד הכפול הזה – להסתובב ביום כסגן־מנהל־מחלקה תם וסולידי אצל האנגלים ותכף אחרי־הצהריים להיכנס לקליפה השניה. “Good morning, Mr. O’Bryn”. “Good morning, Sharon. How are you this morning?” “Oh fine, thank you. Looks like a very fine morning, isn’t it?” “Oh yes, yes indeed!” וכך הלאה. נשף־מסכות. אם כי בעומק לבי אולי אני נהנה מן המשחק הזה. לא כדאי לחשוב. אם נתחיל לחשוב על מה שיש בעומק לבנו, בכלל תתקוף אותנו פלצוּת. בכל אופן, אינני הולך לעבודה בבוקר. “הלוויה של חבר”. איש לא יגיד מלה. לא ישאלו שאלות. “It’s O.K., old boy!”. בטח יוסיף אפילו בנימה של צער: “I’m sorry for your pal”. מיסטר או’בראיין!

אלה יודעים לשחק, ימח־שמם. למראית־עין ממש אינך יכול שלא להאמין להם. ולשנוא אותם באמת אי־אפשר, אחרי שמכירים אותם אישית ובעבודה משותפת, למרות כל ההתנשׂאות והיוהרה. שוב מוכרחים להפריד ביניהם ככלל וביניהם כפרטים. קל יותר לשנוא אויב שאין לך אתו מגע. שלא מכירים אותו. ורק מעטים מסוגלים להילחם בלי לשנוא את האויב. זה דורש מדרגה מסוימת. אולי בלי זה קשה יותר להילחם.

כבר שתים. איפה דן? כבר היה צריך לחזור. אולי מפטפט עם האנשים באיזו עמדה. שיבוא. אני מפחד שאירדם אם אשאר פה לבדי. אז מה, מה יש, סוף־סוף? כאילו החלטתי לשחק את התפקיד של הגבר שהזדעזע כשנפל חברו ולא יכול לעצום עין כל הלילה. כל הלילה חשב על חברו. ח’רא־בלבּן. זה לא שייך. הרושם בא בהדרגה. רק עם הזמן תופסים את הענין. בעוד שנה, בעוד שנתיים בטח אהיה מתעורר בלילה וזוכר וחושב. עליו. על כל מה שהיה. “אינך ישן יהודה?” “לא אין דבר. עוד מעט אירדם”. “על מה אתה חושב, תגיד לי”! “לא חושב כלום. סתם־ככה. תישני, תישני”. אם אשאר בחיים. למה לא? ככה, מה אפשר לדעת! הנה ציון. ציון לא יתעורר בלילה לא בעוד שנה ולא בעוד שנתיים. ההולכים למות מברכים אותך, קיסר; כן, אבל הוא היה טיפּוס פעיל הרבה יותר. היה. אני בתפקיד “אחראי”. זה הרבה יותר בטוח. ציניקן, הה? אבל לא כל הזמן תשב בישיבות של מפקדים ותעבוד במשרד עם האנגלים מפני שזה “מועיל” ו“חיוני” ותישן ב“מטה” אלגנטי ובטוח. נראה מה יהיה אחרי ה־15 במאי. “אנחנו ננצח את כולם”. כן, תגיד, תגיד לו ליונתן שלך. בבטחה. כיאות. אנחנו ננצח את כולם, ואני אהיה אז במקום אחראי ובטוח, כל הזמן. אל תשלה את עצמך. אלף־אלפיים־שלושת־אלפים בחורים צעירים, ילדים כמעט. מה־יש, יתנו להם את הכלים והם יעשו את המלאכה. הם, והאצ“ל, והלח”י. והנערים הריקנים מתל־אביב. ובנימין זה. בנימין, למשל. ומישהו הרי מוכרח לעשות מה שאני עושה. “מכורתי, ארץ מו־ל־דת”. בן 38. אשה ושני ילדים. ומין הרגשה שגרונית כזאת ברגל בימים לחים. ודאי.

וציון?

הנה פתח את הדלת. כן, זה דן עולה במדרגות. “דן, דן, דני־דני־דן / לא נאה להיות פחדן”. לא נאה. לתינוקות לא נאה. מעלש, בסופו של דבר נהיה כולנו גיבּורים, פחות או יותר, אם רק יכריחו אותנו. ואם רק יתנו לנו בכל־זאת קצת כלים להילחם בהם. ובלבד שלא ימלצו לנו מליצות.

– התעכבת יותר מדי, דן. היה איזה דבר?

– לא בדיוק.

מסיר את הסגין הכבד והמגוחך, תולה אותו על הוו, במקומו. מוסיף:

– בעמדה ג' הסתובב איזה משורין על יד העמדה. בדיוק כשהגעתי לשם. קלדרון עשה קצת במכנסיים. האנשים עצמם היו דווקה בסדר גמור. העירו את כולם, קמו בלי ויכוחים, יצאו החוצה. האנגלים עמדו, במרחק איזה 20 מטר במורד הכביש, האירו בזרקור שלהם. בערך רבע שעה עמדו. ודאי דנו ביניהם או חכּו להוראות. בסוף נמלכו בדעתם, הסתובבו וחזרו להם.

– מדוע לא הודעת?

– היתה לי הרגשה שזה יעבור בשלום. הייתי בטוח שלא יעזו הלילה.

– “הרגשה”!

– לא, ברצינות. ולא רציתי להקים רעש על לא כלום. קלדרון רצה תכף לצלצל ולהזעיק עזרה ולבלבל את המוח. במקום להרגיע את האנשים ולהכניס בהם בטחון היה מעורר פּאניקה. אמרתי לו שיפסיק. הוא תפס בעצמו שזה מגוחך, והפסיק.

– אתה באמת פרצוף משונה… לא חשוב. טוב, תרשום ביומן.

דן תבור מחכך יד ביד. “קר, לעזאזל. בחוץ לא מורגש כל־כך כמו פה”. הוא מתיישב אל השולחן, מסמיך כסא, שולף עט־נובע מכיס פנימי במקטורן, מציץ בשעונו ומתחיל לרשום.

“שעה 02.15. חזרתי מסיור בעמדות”.

– רגע, אבל לא רשמת בכלל שיצאת, דן.

– כן, ודאי – מחייך דן תבור. – טוב, צריך למחוק.

מוחק ורושם שוב, בכתב שקול ומדוד:

“שעה 01.15”.

– באחת ורבע יצאתי, לא?

– בסדר. תרשום.

“שעה 01.15. יצאתי לסיור בעמדות. ד. תבור”.

– עכשיו:

“שעה 02.15. חזרתי מסיור בעמדות. כשהגעתי בשעה 01.35 לעמדה ג' מצאתי שמשורין אנגלי נעמד במרחק כ־20 מטר מן העמדה, במורד הכביש. כל אנשי המשמרת היו בעמדה. מ”ע קלדרון העיר את כל המשמרות והעמיד אותם לפעולה. המשורין האיר בזרקור את העמדה וסביבתה ובשעה 01.50 הסתלק מן המקום. האנשים בעמדה ג' נשארו במצב־הכן. עברתי בכל העמדות האחרות, הודעתי על המתרחש ומצאתי את האנשים מוכנים לפעולה. ד. תבור".

– זהו. אני חושב שזה מספיק, יהודה?

– במקומך הייתי מוסיף: “לא מצאתי לנחוץ להודיע למטה”.

– בבקשה. אפשר להוסיף.

– עזוב שטויות. גמרנו. שכב לישון, אם אתה רוצה. אני אתקשר בכל־אופן אל “ירמיהו”.

מתנער מן השמיכות, מתיישב בסבר יבש ומעשי על המיטה המתקפלת, מחייג מוּכנית את ארבע הספרות המוּכּרות על־פה.

– האלו, “ירמיהו”? כאן “גמליאל”… מי זאת, שולמית?… כן, ניחשת נכון… לא, אצלנו לא ישנים. אף פעם לא, חה־חה, נכון… מה אצלכם?… הכל בסדר? טוב. הביטי, תני לי רגע את גיורא… כן, כן.

ואחר־כך:

– האלו, גיורא, שלום לך. מדבר יהודה… אֶה, תראה, אינני יודע אם זה חשוב, אבל כדאי שתדעו… בכל אופן, ב־1.35 הסתובבה איזו עגלה – אתה־יודע – על יד ג' שלנו. נעמדה שם איזה רבע שעה והסתכלה בנוף. אחר־כך הסתלקה… מה?… כן, בטח. בין כה וכה כולם ב“הכן”. מה, גם אצל “אלימלך” היתה?… המ… טוב, זהו־זה. מה ככה? שקט?… אהה, אני מבין.

ואחר־כך, בפנים עוטים צל מעט־מעט:

– מה?… ציון נחמיאס?… כן, ודאי שהכרתי. נכון, היינו חברים… כן, חברים קרובים… לא ידעתי שגם אתה מכיר אותו… אה, מאז!… הוא סיפר לך עלי?… מה אתה סח!… כן, ודאי. חבל… כן, בחור מאה־אחוז. כן, זהו. מה לעשות… אתה חושב שתהיה בהלוויה?… כן, זה מחר. זאת־אומרת… ככה, בצהריים, אני מתאר לעצמי, או אחרי הצהרים… מה?… כן, שתי בנות… ככה זה… אהמ… טוב, שלום לך… ואם יהיה איזה דבר, אז… טוב, בסדר… שלום, שלום גיורא.

תולה את השפופרת. מה הוא מסתכל בי ככה, חוקרנית? חושב שהפרצוף שלי צריך “להביע” משהו כל פעם שיזכירו את שמו של ציון?

– גפן ושפירא ישנים, מה?

– כן.

– אולי תלך לישון גם אתה, יהודה? אני אשב קצת במקומך.

– לא רוצה לישון, אתה?

– לא. באמת.

– טוב. גם אני לא. נשב ונראה מי יירדם ראשון.

חילוף מבטים חייכני של הבנה, של חיבה.

– קח לך איזו שמיכה, דן. קר.

– כן.

דן תבור נגש ליטול שמיכה, אך פתאום הוא נעצר, שוהה ושואל:

– שמע, אולי נרתיח לנו קצת תה?

– זה רעיון.

– ביסקויטים יש?

– שם בארון מימין. גם כריכים, נדמה לי.

– מצוין.

הוא פונה ונכנס למטבח המרוּוח שבדירה. נשמע קול מים נשפכים מברז אל קומקום, נשמעים קולות של התעסקות בהכנת תה.

באמת רעיון טוב… מעניין: כל מי שהכיר אותו אהב אותו. הנה, גיורא. לפי נעימת הדבּור שלו בטלפון אפשר היה להכיר. מראייה ראשונה היה קונה את לבך. וקסמו של הקול הצרוד, החלוש למשמע־אוזן, כשהוא יוצא מתוך הצוואר המוצק, מתוך החזה הרחב. איזה שד אמר לו להסתובב במחסומים?! כמובן, ביקורת וכך הלאה. אבל זה לא בדיוק עניינו. ולמה לא נחלץ מידיהם? סוף סוף, כמה יכלו להיות? חמישה, ששה… נניח אפילו שכוונו אליהם מקלע ותת־מקלעים. והוא, חזק וממולח שכמוהו. אבל בטח עשה חשבון שזה רק ענין של הטרדה ולא כדאי להסתבך יותר מדי. אולי אפילו אמרו להם כך, הללו. חשב: מישהו במפקדה ירים שפופרת ויצלצל לאנגלי המתאים והכל יבוא על מקומו בשלום. מה היה בדיוק לא נוכל לדעת. וכשזרקו אותם בשער האריות… אני מתאר לעצמי כמה לסתות שיבר שם עד שהתגברו עליו. שטויות, ודאי תקעו לו כדור או שנים בתור אסתפתאח… אחר־כך התחילו להתעלל בו. להוציא את העיניים. לעקור את הלשון. מי־יודע־מה־עוד. קציצות. חתיכות־חתיכות. ציון. געיות שור שחוט.

דן תבור שח אל הארון הקטן, מעין אצטבה. עץ אלון משובח.

– אהמ… כריכים של גבינה צהובה. של סרדינים. לא־רע. וגם ביסקויטים. ריחמו והשאירו לנו קצת. טוב מאד.

הכל מוטל, גל אחד, על השולחן.

להעיר את נתן שפירא ולנסוע. לנסוע ל“ביקור חולים” בלי שפירא. מי צריך אותו. לראות. לראות את הגוויה. מה שעשו. מה שנשאר ממנה. ואחר־כך, להיות מזועזע באמת. להיות מזועזע עד קפאון החושים, עד בלי־קול ובלי־נוע.

מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה. זה אני ציון נחמיאס שבגדיו אדומים מדם. זה אני שבגדי אדומים מדמו של ציון נחמיאס. התכריכים כולם דם. מקטעי האברים נוטף הדם, מן הגולגולת המרוסקת עד־בלי־הכּיר. נוטף. נוטף. נוטף.

לקום ולקחת מנתן שפירא את המפתחות של המכונית. לקום ולנסוע. לקחת שנים־שלושה אנשים מן העמדות ולקחת כמות הגונה של רמונים. במידה שיש… לנסוע במהירות מטורפת ולפרוץ את המחסום שלהם ליד נוטר־דאם ולרדת בכביש עד שער־שכם ולהטיל את הרמונים. צרור שלם של רמונים. דם ואש ותמרות עשן. ואחר כך להיתקל באש. צמיגים נקובים ומכונית שעומדת מלכת. כמו בסרטים של גנגסטרים. יורים מכל צד. משיבים אש עד הכדור האחרון – ברקה. או בפּה. שלא ליפול בידיהם חי.

מות גיבּורים.

עוד ארבעה אנשים “הלכו להביא”.

ובבית – שני יתומים. ואשה מתייפחת. חרש. לא כמו מלכה נחמיאס.

מות גיבּורים בפעולה בלתי־ממושמעת. פורשים.

מי נמצא שם עכשיו בשער־שכם בכלל, בשעה כזאת? אף נפש חיה. גם מי שצריך להימצא ודאי הסתלק מפחד תגמול.

מדמוני מ“אגד”. מדמוני הסבּל איש־האצ“ל. מכונית־תופת ליד שער שכם. עוד בדצמבר זיהו אותו. מי לא מכיר את מדמוני מ”אגד“? ומי חשב שהוא באצ”ל? לגזרים קרעו אותו.

– על מה אתה חושב, יהודה?

מה הוא עושה פה? אה, לועס לו כבר כריך. מה נענה לו? נגיד:

– נדמה לי שהקומקום כבר מזמר…

– כן. מיד.

מקום מוּעד לפורענות, שער שכם זה. כּאעך! כּאעך! אוועא היי! אוועא ד’הרך! אוועא ראסך! יוסף עבדאלוהבּ מצווח בגרמופון. קפה שחום ריחני וטוב מהביל בספלונים. ואחד־חילוּמע־סוכּר־זייאדה לאלח’וואג’ה; כבש מוּקע על אנקול במערומי בשרו האדומים, בפתחו של אטליז, בפתחה של מטעמה… דבלים על דבלים של תאנים, בסלסלות של קש. והאוטובוס ליריחו… ע־ריחא! ע־ריחא, יא־נאס!

כשירד השלג. מתי? לפני שנה, שנתיים? שוכחים. כשהלכנו כולנו לטייל מסביב לחומות בשלג. שלג על הרחבה של שער שכם, על הכפּה של מוזיאון רוקפלר, על צריחי הכנסיה של גתשמנא, על הר הזיתים, על הכל. שתי המשפחות. אני, אסתר והילדים, ציון, מלכה ועשירה. את הדסי הקטנת השאירו עם סבתא בבית. הזקיפים האנגלים שעמדו מזוינים בכניסה לבנין הר.א.פ. מול שער שכם. איך עשירה התבהלה פתאום וצעקה “אמא!” והתחילה לברוח ואיך רץ אחריה ציון לתפוס אותה והתחלק על המדרכה ונפל בתוך השלג המתמסמס. צחקנו כהוגן ועשירה קבלה מנה הגונה ממלכּה אבל אחר כך היה סוחב את הרגל שלו ומשתדל להיעצר לעתים קרובות בזמן הטיול, “בשביל להסתכל”. רק לי לא קרה כלום.

אולי זכר את זה כשזרקו אותו מן המשורין לידי החיות הטורפות.

אולי זכר אותי. בשער שכם. בשער האריות.

מקום מוּעד לפורענות.

– יהודה, אתה בא לשתות? – שואל דן תבור מן המטבח.

– בחייך, אולי תביא הנה, אם לא קשה לך. אין לי חשק לצאת מן השמיכות.

– בסדר. ברצון רב.

מביא שני ספלים מהבילים ומציגם על השולחן.

– כבר מתוק?

– כן. שׂמתי סוכר.

התה טוב. רעיון טוב. גם הכּריך הוא דבר בעתו. רק שלסרדינים יש טעם מעוּפּש קצת. לא מאד, רק קצת. לא־חשוב. הייתי רעב ולא ידעתי. בעצם הרי ציון נהרג במקומי. לא־חשוב. וכי אפשר היה לדעת מראש. גורל עוור.

– הזמן עובר – מפטיר דן תבור בפתיעה, בין גמיעה לגמיעה.

הכל עובר. הכל עוור.

– מה יש, מה השעה כבר?

– רבע לשלש, בערך.

– ועדיין לא נרדמנו, מה?

– אינני יודע, אני מרגיש את עצמי ער מאד, משום מה. אתה יודע, כשהגוף עובר את נקודת־המשבר. תופעה מעניינת מאד. אחרי זה, לא איכפת בכלל.

– כן. כמו שמכוננים מחדש קפיץ של שעון. כבר נעמד כמעט, והנה פועל שוב…

ובתוך כל אלה – גמיעה ועוד גמיעה, נגיסה ועוד נגיסה, והטוחנות טוחנות ובלוטות מיצי־הקיבה מפרישות מה שהן צריכות להפריש ואברי־העיכּול מעכלים מה שהם צריכים לעכל.

חשבתי שלא יהיה לי תאבון אבל יש לי. אם יש דבר ששמו מצפון, ואם הוא קיים אצל אחד כמוני, הרי מותו של ציון רובץ עליו. ודאי, יש לי מצפון, עוד איך. גדול כמו אבטיח. וגם תאבון יש לי… עוד כריך, אולי? עוד אחד, של גבינה צהובה. זה דורש, כמובן, עוד כוס תה.

– בכל זאת צריך לקום, דן. אגש לקחת עוד כוס. נשארו מים?

– עזוֺב, עזוֺב. אני הולך למלא לי כוס, אביא גם לך אחת.

– יופי. אין כמוך.

סבאך מהול במים. דם מהול במים. ידיים מגואלות בדם. מתי ראיתי דם? רק לפני שבוע. כשהובילו את הבחור ההוא, מיכאל וייס, אחרי שדפקו אותו הלגיונרים על יד בית־הדין־הצבאי. באנו לראות מה העניינים. עיניים פקוחות והבעה אומללה ושקטה. כמו כלבלב מוכּה, נזוף. יוצאים מן העולם בשקט. גם בשקט. וכשנסענו להביא קצת נשק לימין־משה ובדרך חזרה אלקס ספג את הכדור בגרון והתחיל לגרגר ולצעוק “אמא, גמרו אותי!” והדם מקלח וכל המושב נרטב וברפידת הגומי שעל רצפת המכונית נקווית שלולית הגונה של דם והמנוע רועש ונובח ואלקס מרעיש וצורח והולך להיחנק ויש פחד מטורף שמחלחל והולם בחוט־השדרה. גם ברעש יוצאים מן העולם. רק לך לא קורה כלום.

יש אנשים כאלה. עוברים ומסתכלים. מריחים את פרחי השדה. מה נאה ניר זה מה נאה אילן זה מה נאה דם זה. ובבוקר, מיסטר או’בּראיין. תום, דיק והאֵרי. תיק מס'… “Would you care to file it, Sharon?” שרון! מיסטר שרון, אם לא איכפת לך! למה אינני זורק לו זאת אף פעם לתוך פרצופו. סגן־מנהל־המחלקה, לכל הרוחות! לא נער־שליח אצלך – –

שוב שתי הכוסות מהבילות על השולחן.

מהבילות. מהבילות. הכל הבל. רוח אלוהים על פני המים. ויהרוג קין את הבל. והארץ היתה תוהו־ובוהו.

מיס ח’ורי. תואילי לרשום. בשורטהאֵנד. אני אכתיב לך.

“Yes, Sir”.

ובכן:

,Dear Mr. So & So"

With regard to your application dated… I am hereby to notify you" – –

עיני עגל ושכל של בהמה והרבה כּוֺחל על העפעפיים. את העבודה היא עושה בסדר, פחות או יותר, אבל לפעמים היא יכולת להוציא מן הכלים. צייתנות, רשמיות, קרירות. חוסר דמיון, חוסר יזמה. בסך־הכל: שכל בהמה, פשוט.

אבל העיניים – יא־סלאם! קטיפה.

כן, אבל הגוף.

בטוח שהיא בתולה. מוכן להתערב אתך. למה אינה מתחתנת, לאבדון? משפחה עשירה מאד. בית יפה בקטמון. אדמות פה ואדמות שם. עסקי קרקעות, יבוא ויצוא, סוכנוּת לרפואות – מה לא! ח’ייר א־דניא כּולהא. מתעקשת לעבוד כאן. כבר שבע שנים, כמעט. כשהתחילה היתה בת 18. עוד היתה בה טפּה של חן. רוצה להיות “מערבית”. גירלז קולג'. פּיקניק. פייף או’קלוק. סיביל סרוויס. נשפי־צדקה… Y.M.C.A. פטפוטים בלי סוף בטלפון. עם מיס קריקוריאן. עם “מיסיז” בּרע’וּתי. עם המחזר ה“רשמי”, ניקולא. חופשת הקיץ – עם המשפחה, ליד ביירות, בהרים. בעאליי, בבחמדון.

“!We had such a lovely time”

חבל שלא ניצלתי אף פעם את ההזדמנות לקחת לשם את הילדים. עכשיו מי יודע מתי.

“Such a lovely party”.

אצל משפחת אלבּינה, או אצל זאנאנירי. לא פחות ולא יותר.

עוּרי עוּרי, יא מיס ח’וּרי.

כתנות לילה עם תחרים. בקבוק חם. צפּיות ורודות עם שולי מלמלה לכּרים. פּליסה, אז’וּר, דקטיזאציה. חלוק של משי בוֺרדוֺ. שטיחים. תצלומים גדולים של סבא וסבתא על הקירות. עם הרבה רטוּש. אולי גם תמונה של רועה מתולתל על חוף־אגם בין הרי האלפּים. אולי גם תמונות של צ’רצ’יל והמלך ג’ורג'. על הרצפה, בפּינות – כדים סיניים גדולים, יקרים, צבעוניים. דרקונים וגשרי־עץ קטנים על פלגי מים.

על פלגי מים. עץ שתול על פלגי מים ובנות סין מנופפות במניפות, לבושות קימוֺנוֺ, שׂערן מגדל לראשיהן. תה ואורז יש בסין בארץ הנידחת. ובארצנו יש ח’מסין וישנה קדחת. יא חי־לי־לי / יא מה־לי־לי…

– זהו. עוד מעט נקבור עוד לילה – פותח דן תבור, מסיט מלפניו את כוס התה שהורקה עד תומה, מלקלק שפתיו.

“נקבור”. זאת המלה.

– ואחר־כך נקבור את ציון נחמיאס.

למה אני מדבר כך? כשאומרים בקול זה נשמע מלאכותי. מלודראמאטי.

– מתי, בעצם? – כח דן בגרונו ושואל. סברו מבולבל למדי. כאילו התחרט מיד על שהפליט את השאלה, שלא בלע אותה.

– הה? אינני יודע. מתאר לעצמי: בצהריים, או קצת אחרי… הודף את הכוס בתנועה נמרצת, נותן מבט מרוּכּז במנורת־השולחן, מוסיף:

– על זה היתה צריכה לבוא איזו פעולת תגמול, אבל כזאת רצינית.

– נכון, אבל אינני יודע אם יש כוחות. אומרים שבכל העיר לא נשאר אפילו קילו אחד חומר־נפץ.

– הבלים!

– וחוץ מזה: תגמול נגד מי? האנגלים? הרי הקו הרשמי הוא שלא להתעסק בשתי חזיתות. בקושי מחזיקים מעמד באחת.

– ודאי. אבל אני רק יודע שבשער־האריות או בשער־שכם למשל צריך להישפך עוד דם.

דן תבור מושך בכתפיו. יודע מה הוא חושב לו: ‘צערו מעביר אותו על דעתו. דווקה מפיו לא היינו שומעים דברים כאלה’. צער. משפחת נחמיאס מודיעה בצער רב. וביגון קודר. משתתפים בצער המשפחה המתאבלת. משפחת שרון משתתפת בצער. בנצחוננו תנוחמו.

על הקבר הפתוח הספידו… הספיד… שאמר: “זכרו של הקדוש ציון נחמיאס יהיה שמור בלבנו לעולמים. דרך חייו תהיה לנו מופת, גבורתו תהיה נר לרגלינו. חברנו, שנפל קרבן על מזבח” – –

די, די.

הגל החם עולה פתאום מתוכך, גואה אל חכּך: “עוד דם!”

בשקט. בשקר. “כי שקט הוא רפש”. קוּם, בבקשה, אם אתה רוצה, רק לא בתנועות נמרצות יותר מדי. התהלך־לך בחדר כחפצך. רק בשקט. בעלי־הבית ישנים. שפירא וגפן ישנים. ודן תבור מביט בך בתמהון. “הפקר דם ונפש / למען ההוד הנסתר”. שום דבר לא נסתר ואין שום הוֺד. אבל יש דברים שצריך להסתיר. למשל, שציון נהרג במקומי.

בגללי. באשמתי.

אבל זה לא פשע. אין כאן מה לפחד. אפשר לדבר על זה בגלוי. מוטב בגלוי. למה שיתלחשו מאחרי הגב.

– דן…

– אהה?

– אתה הרי יודע שלמעשה אני אשם בזה…

– אשם במה? – נתמה דן תבור.

– בזה שהוא מת, ציון.

– מה אתה מקשקש, לעזאזל!

– לא. זה לא קשקוש. (עכשיו הגל החם הזה מציף אותי. עכשיו הכל הולך להישפך ולא איכפת לי כלום)… הרי לפני איזה שבועיים, כשחיפשו איש שיסתובב ככה בביקורת כללית בעיר, הציעו את זה לי. עם אוטו, והכל. אני לא היה לי חשק. לציון לא היה שום תפקיד ממשי, הוא חכּה לאישור ליציאה לקורס למטה בשפלה. אמרתי לו: “ציון, מה דעתך על מין עבודה כזאת, בינתיים, להעביר את הזמן?” הצעתי אותו לפיקוד. והם, למה לא! העיקר: איש אחראי, אפשר לסמוך עליו? אחראי־וחצי, ודאי. וכך קיבל את זה הוא. אני לא רציתי. אתה הרי מכיר אותי, טיפוס שאוהב חיים שקטים וסדר־יום קבוע. ויציבות. ותפקיד מוגדר וברור. אבל בשבילו זה היה עסק. העיקר שלא לשבת בחיבוק־ידיים… בסוף קבעו שיסע בשיירה הקרובה, זאת שצריכה לצאת מחרתיים, נדמה לי. לכן אפשר לאמר שאני סידרתי לו את הנסיעה הזאת לשער־האריות, כדי שלא יישב בחיבוק־ידיים, בינתיים. במובן ידוע, זאת אומרת… מישהו יכול לבוא ולטעון שממילא לא היה מאריך ימים. (גועל־נפש. איך שאני מדבר. אבל עכשיו אין עוד שום מעצור ולא איכפת לי כלום)… הוא לא טפּוס ששומר על עצמו. להפך. אני זוכר, ב־29… לא סיפּרתי לך?… טוב, לא חשוב. אני תמיד יוצא בשלום. שום דבר לא קורה לי… גם כשהיינו יחד בקרית־ענבים והסביבה, ב־37. היינו יחד והוא נפצע ביד ושכב כמה שבועות בבית־חולים ואני הייתי בא לבקר אותו, אבל לי לא קרה כלום. אחרי זה העבירו אותו לעבוד בהדרכה, וכל זה היה זמן קצר אחרי שהתחתן… כן, נניח אפילו שעכשיו היה נוסע לקורס. נניח שהשיירה היתה עוברת בשלום והקורס היה נגמר והאנשים היו גומרים אותו בשלום מבלי שיוציאו אותם במשך הזמן למאה־ואחת פעולות מפני שאין אנשים ומפני שמוכרחים. אחר־כך אולי היו רוצים שייצא להדרכה. הוא מוצלח בזה מאד. אבל הוא לא היה מסכים והיה נדחק דווקה לאיזה תפקיד פיקודי קדמי, פעיל כזה… אני בטוח כמעט שבסוף היה קורה לו משהו לא־טוב. לא יפה שאני מדבר כך עליו, אבל יש לי הרגשה כזאת.

דן תבור עודו לוטש עיניים כלא־מאמין, והאיש הדובר קם בינתיים מרבצו והוא ממדד את החדר בפסיעות קצובות, בנחת, ראש מורכן וידיים בכיסים. בשקט, מתון מתון, הוא ממשיך:

– ילדים של איש כזה נולדים להיות יתומים, במוקדם או במאוחר. במוקדם, זאת אומרת. חבל, כמובן. אבל לא זה העיקר. כרגע לא זה העיקר, מבחינתי… (אולי תברר כבר לעצמך לאן כל זה הולך, בשם אלוהים!) אנחנו ישבנו על ספסל אחד כמה שנים, בעממי. היינו חברים, מה־זאת־אומרת־חברים! כשרצו להרגיז אותנו היו קוראים לנו “דוד ויהונתן” או, בקיצור, “חתן וכלה”. בבּחינות בסוף הוא נכשל, בכמה מקצועות, והיה צריך להיבּחן עוד פעם. אני, כמובן, הצלחתי. הוא לא נבחן עוד פעם מפני שלא היה חשוב לו ובין־כה־וכה לא התכוון להמשיך בלימודים ונכנס מיד לעבודה. כשהיינו מעתיקים, אותו היו תופסים, כי הוא היה ישר מדי ולא ידע לרמות, לגנוב את הדעת. אותי, כמובן, לא תפסו כמעט אף פעם… גם ביחס לאסתר… (מה ביחס לאסתר!? גם אותה אתה הולך לערב בזה? מה אני יכול לעשות. אין לי שום שליטה על זה!) אתה יודע… לא סיפרתי לך, אף פעם, אבל בהתחלה אהבנו אותה שנינו, ואני חושב שבמשך איזה זמן לא ידעה להחליט בכלל את מי מאתנו היא אוהבת. אבל לי, כמובן, היתה יותר לשון משותפת אתה. אני הייתי ה“משכיל”, ה“מתעניין”, ה“מתורבת”. היא היתה סטודנטית. הוא היה יכול לעשות לה בוּשוֺת בחברה. בחברה “הגונה”, זאת אומרת. היה לה אז חדר אצל מאייר, אתה יודע, הגרמנים הללו. (אבל מה כל זה שייך לענין!)… בכל אופן, אה, מה רציתי להגיד? כן, העיקר שאני לקחתי את אסתר. הוא היה נאלץ להסתפק במלכּה, אם מותר להתבטא כך. (שמע, אתה כבר מגדיש את הסאה…) לא, בעצם היא היתה נחמדה מאד בזמן ההוא. אוהו! אני עוד זוכר… בכל אופן, נוסף על כל הדברים האלה, הנה בסוף שלחתי אותו עכשיו למות. בתוספת המלצה נלהבת מאד. ואני נשאר לשבת במשרד החמים שלי בבוקר עם האנגלים ובמטה החביב הזה בלילה, עם ישראל גפן ועוד אבּדאייאת כמוהו… לי לא קורה שום דבר, אתה רואה!

(פטפטן. פטפטן ארור ומחורבן. עכשיו יהיה לו מה לספר. יישב עם שושנה שלו ויעמיד פרצוף של מסתורין ורחמנות: “נורא, נורא איך זה השפיע על יהודה. בלילה התחיל להשתפך פתאום על צווארי. מה־את־יודעת, זה היה ממש וידויי כן, וידוי שלם. כל היחסים שהיו בינו ובין ציון נחמיאס. זה לא פשוט. מסובך כהוגן, את יודעת…” פטפטן עלוב ומזוּרגג).

– יהודה, אם כל אחד מאתנו יהיה לו מצפון לא־נקי בגלל זה שהוא נשאר בחיים… הרי זה רק ענין של מקרה, סוף סוף…

– אל תהיה ילד. מי שאינו נכנס למים אינו נרטב. זאת כל החכמה.

– אבל כשיורד גשם?

– אז מי שיושב בבית אינו נרטב. מה ההבדל.

– אנחנו לא יושבים בבית, לכל־השדים!

– נכון. אתה צודק. אנחנו הולכים בחוץ, אבל תחת מטריות טובות. אנו ממלאים “תפקידים”.

– יהודה, שמע לי, אתה מאַמלל את עצמך לחינם. בלי שום צורך.

לא, אין טעם. זה מבוי סתום. בצורה כזאת לא נגיע לשום מקום. לא מה שרוצים לאמר אומרים. לא מה שצריך לאמר… מה השעה כבר? אוהו, שלש ועשר! צריך לצאת לביקורת, ודי. הפעם אלך אני.

צריך להעיר את גפן. נצא ונחזור. ואחר־כך אולי בכל־זאת אנמנם קצת. זה לא עסק ככה.

– לאן זה? – שואל דן תבור בתמיהה.

– רק להעיר את גפן. אקח אותו אתי לבקורת. הוא אוהב את זה.

– מה פתאום? או אולי אתה רוצה לנסות אם לא יקרה גם לך משהו, סוף סוף?

– לך לעזאזל.

נשימה קצובה של שני אנשים בחדר הקטן, האטוּם, האפל. בחיי, כמו חדר־ילדים במשפחה טובה. רק שמרגישים את הריח הדקיק הזה של שינה קסרקטית וגרבּיים ששימשו כבר יומיים־שלושה ושמיכות צבאיות שמזמן לא אווררו אותן. צפצוף של נחירה. זה ודאי נתן שפירא.

נדליק רגע את האור. מכורבלים כהוגן. לא רואים ראש.

– ישראל… ישראל…

נתן שפירא זע על משכבו, מוריד את השמיכה מעל מצחו, מעל עיניו, מעפעף, תוהה: “מה, מה יש?”

– תישן. לא אתה. את גפן אני צריך.

– קרה משהו?

– לא, לא. תישן… ישראל!

עוד טלטול אחד וגם הוא מתעורר, מבוהל כלשהו.

– כבר שלש?

– ורבע.

– טוב.

– קוּם.

– בסדר.

– לא. אני רוצה לראות אותך קם. אנו יוצאים.

גניחה, ופיהוק אחד ממושך מאד, ואיזה מלמול לא ברור, וזקיפת ברכיים תחת לשמיכות. נתן שפירא זה ישן כבר שוב! אם זה לא בשבילו, הוא חוזר ונרדם. כל פעם מפליא אותך מחדש. טפּוס!

– גפן, אני מחכה לך.

– כן, כן… קר, הה?

– לא כל כך. לא במיוחד.

– אני כבר בא.

כפות־רגליים קטנות יש לו. עד שיקשור את השׂרוכים ויתגרד מספיק אלבש אני את המעיל ואקח את הכלי. לולא הייתי ער כל הזמן אולי לא היו העצבים מתוחים כל כך. מוכרח לנמנם קצת אחר כך. עצבים. שטויות. “עצבי־שיש קדושים לי במלחמת גוי וגוי”. עד היכן מגיעה חיבּתו של טשרניחובסקי לבלונדיניות. חה… זה היה “עתון מיוחד”. איזה נשף־פורים ב־38 או 37. ב“ישה חפץ” בתל אביב. מפליא איך זוכרים הבלים כאלה. זה היה עתון!

“הדוקת־אש ורטובּת־גיל ורבּתי־איל'”. חצי־גרוש. שׂרוכי־נעליים, נעליים, נעליים! רק היום, רק היום, שני זוגות בחצי גרוש! שוק’לד־מנתה־מסתיק. נענא יא־מסקי יא־נענא. עסיס, עסיס קר! הפסקה בהצגה יומית. בפאריז יש הרבה עתונים כאלה. צהובים. עתוני הבולווארים. בולוואר סן־ז’רמן. או רובע שכזה. ז’ן ולז’אן ועלובי־החיים. הארי בּוֺאֵר. אם נצא מזה חיים צריך לנסוע לפאריז. עם, או בלי? עם, וכי מה! את הילדים נשאיר אצל ההורים שלה. כפתורי הנחושת האוסטרליים הגדולים על המעיל. שני טורי כפתורים. נשאר רק טור אחד, זה שאינו נחוץ. נחושת, או מה־שקוראים פליז? תקופת הבּרונזה הקדומה. לבשו אותם בלוב, בקירנאיקה, בטוברוק. אל־עלמיין. ב־1940, כשהתרוצצו האוסטרלים הללו הגדולים, המגושמים והטובים ברחובות וזרקו כדורי שלג כאלה בריאים בכל אחד, כמו ילדים שהשתגעו. הולכים מול האש, זקופים ושתויים. קודם משתכּרים. גנרל בליימי. תומס בליימי. האנגלים שלחו אותם ועל עצמם שמרו. די היה להם ה“בליץ” באנגליה שלהם. אלבּיוֺן הנוכל.

– מוכן, ישראל? טוב, לבש את המעיל, קח את הפּאַר'. דן, אתה לא תירדם, כן? בסדר, בסדר… יללה, קדימה!

קדימה. אבל בשקט. שלא להעיר את בעלי הבית.

“בררר… קר”, אומר ישראל גפן כיון שהוציא חטמו החוצה. “קר. כלב מי שיוצא בקוֺר־כלבים כזה” הוא אומר, והוא חוזר ומפהק פיהוק שיש בו משום הרווחה ומשום חילוץ העצמות.

כוכבים. הרבה מאד. ככוכבי השמיים לרוב. מזמן לא היה לילה בהיר כל כך. כן, בלילה ששלחו את מיכאל וייס לעולם־האמת. כוכבים וגם ירח. את כנרת שלי, ההיית או חלמנו חלום? אלה פיצוצים ממשיים עכשיו, אבל כהוגן. שוב מצד מקור־חיים. ביניהם ובין בית־צפאפה, אני חושב. גם מקלעים, הה? בתוך השקט שומעים ברור כל־כך, עד בית־לחם, והלאה. בשקט כזה לוקחים את הרגליים על הכתף והולכים לבית־לחם. לתפילת השנה־החדשה באור ל־1 בינואר. מלא עד אפס מקום. דוחק, אי אפשר לזוז. והפעמונים בחצות. בים־בם. גלין־גלן. מה הוא אומר? אמר משהו, מה־זה־חשוב. בטח יש לו מה להגיד על הפיצוצים, או לשאול, או להזכיר, או השד־יודע־מה. נמאס עלי יותר ויותר מיום ליום. אבל עכשיו אני דווקה עליז כמעט. בטח האוויר החריף הזה. רענן כזה וחריף, כמו. כמו מה?… כמו שאני אוהב. אין כמו לילה שכזה! את אסנת לקחתי לבית לחם לתפילה. פעם ראשונה שהייתי בטכס כזה. גם היא. הלכנו חבריה שלמה. מי חשב אז על אוטובוס! היו ימים. בים־בם, בים־בוֺם. דווקה אינני מרגיש עכשיו שום דבר ברגל, אבל כדאי לשאול את הרופא. בגיל הזה מתחילות המחלות. המכובדות, זאת אומרת. כאלו שיש לכל אדם שמכבד את עצמו. ה“הפטרה”. כמעט פעם אחרונה שהייתי בבית־כנסת. “ויהי איש אחד מצרעה ושמו מנוח ואשתו עקרה ולא ילדה” רוֺני עקרה לא־ילדה. ותחל רוח אלוהים לפעמו בין צרעה ובין אשתאול. פשוט כל כך. בפּינה בעזרת־הנשים אמא עומדת ובוכה ואני רואה מזווית העין. “לוּא היה אבא שלך זוכה לזה”. תגדל ותהיה בן נאמן לעמך ולארצך. נערוך חגיגה ליונתן או לא? בעצם, מה לנו ולזה. אבל יכול להיות שהוא ידרוש. כל החברים שלו בכּיתה כן והוא לא, מה זה? אבל נסביר לו, ויבין. אם יתעקש, נעשה לו. מה־זה־משנה, בסופו של דבר. עוד יש די פנאי לחשוב ולהחליט.

– מי שם?

– טל…

–…ומטר.

עוד כמה פסיעות, והלז שואל:

– מי זה, הבּיקורת?

– כן – עונה ישראל גפן.

– הכל בסדר? – אתה שואל.

– כן. הכל בסדר – עונה האיש.

– על הגג נמצא מישהו?

– כן. בטח נמצא בן־אדם על הגג. ומה?

– מתי מחליפים אותך, אתה יודע?

– מתי מחליפים אותי. בטח שאני יודע. בארבע.

עכשיו אני מכיר מי זה. זה אליהו מזרחי. זה שאמו ערבייה ואומרים שצריך להיזהר ממנו. הבלים.

– איפה קהלאני?

– האחראי שלנו? הוא ישן, אני חושב. אבל מתי שהעירו אותנו ראיתי אותו מסתובב. אני חושב זה הוא שהעיר אותנו. – והצדה, לתוך האפלולית שבּצל האקליפטוס: – נכון, חבריקוֺ?

– הה? – נענה קול רפה, בוהה, מעוּלף־תנומות ממרחק כמה פסיעות, ליד גדר־הרשת.

לא הרגשנו בו. בטח הם שומרים בתור, אחד עוצם עיניים ואחד פוקח. שאל אותו כדי להזהיר, שיידע שהביקורת באה. ממזרים.

– אני אומר: נכון קהלאני זה מה שהעיר אותנו מתי שקמנו?

– כן. בטח.

פסיעות כבדות, גרוּרות. דמות איש מלוּילת ורובה בידו, במאוּזן.

– מה שמך? – שואל גפן.

– קאבאסו.

– קאלאוואסה – מלעיג אליהו מזרחי וצוחק צחוק רע, חנף, מגעגע.

– לא אותך שאלוּ – אתה נוזף בו. ובקול רך, מתכוון להישמע. אירוני כלשהו, אל קאבאסו זה:

– תגיד, ישנת?

– מי, המפקד, אני? קוּס־אוֺח’תוּ מי שישן בשמירה. אֵה!

– מי נמצא על הגג, אתה יודע?

– בטח. ההוא מה־שמו… זה האשכנזי הזה, בּאדר… זה שקוראים לו שייך־באדר.

אי אפשר שלא לצחוק. הבטלנים האלה. אינך יכול שלא לאהוב אותם.

– עולים? – שואל גפן.

– טוב, בוא.

גרם־מדרגות חשוך. יש פה שלוּחת־מדרגות שמסתעפת למרתף למטה, על יד ההסקה־המרכזית של הבנין. שם ישנים אלה שתורם לישון. אנחנו לא יורדים. עולים. אנו עולים ושרים. אין דבר, אפשר להדליק פה את האור בחדר המדרגות. החלונות הרי פונים לצד שלנו. בראוורמן. ד"ר שינדלר – אף, אוזן וגרון. 1–10 ו־7–4. סימקין. וגם בן־חיים. לשעבר חיימוביץ', לא? או אולי חיימסון, חיימוביצי? לצלצל פעמיים. “צריך לצלצל פעמיים, צריך לחכות רגע קט”. סירים לחלבן. מיצי היתה מסוגלת לשתות להם מן הסיר. “גברת שרון! גברת שרון!!” עוד קומה אחת, ודי. משונה שעוד מגיע חלב בכלל. אולי זה אחד שמביא מן הרפתות בגבעת־שאול. כדאי להתעניין. אצלנו הרי כבר לא מביאים בכלל הביתה. לעמוד בתור. נסתדר לפי הכרס / ונשירה לה שיר ערש. טירי־בים־בום־בום. רוֺזנקרנץ. גם בלועזית. מיני שמות. נ. דובדבני, רואה־חשבון. מה אתה רואה שם בחשבונות. בואו ונווכחה אמר יהוה. פה למעלה קריר יותר. וההוא יושב לו על יד שקי החול שלו ומצפצף על כל העולם. שייך־באדר.

– הי, חבר!

סובב לו בשתיקה על מושבו ומתבונן. מוֺשב כהלכה: מין אבן, או שקי־חול שנקרשו ונרטבו ושוב נקרשו עד שנעשו אבן. זה מושבו. מה הוא רואה מן הצוהר הקטן בתוך השקים הממורטים. רואה עולמו בחייו. לא, רואה חשבון. כל מיני חשבונות.

– אתה יודע שהיו יכולים לגשת אליך כך בשקט ולחסל אותך, ואתה לא מרגיש אפילו?! – מתקצף ישראל גפן.

מבלבל את המוח. מה הוא נטפל אליו?

ההוא ששמו באדר או שייך־באדר מפנה את פניו כולם, מושך כלשהו בכתפיו:

– מה אתה חושב, שלא ראיתי אתכם? ראיתי אתכם יופי. איך שבאתם לעמדה, עוד מלמטה. שמעתי גם איך שאתם מדבּרים. מה אתה חושב אולי, שאני ככה־סתם…?

– ושמעת אותנו עולים במדרגות?

– בטח ששמעתי. מה אתה חושב…

– אל תשאל אותי מה אני חושב, ענה על מה ששואלים אותך, ודי – משסעוֺ ישראל גפן. – מה אתה חושב, שבּאנו פה לקבל ממך שעור בפילוסופיה, או מה!

– אבל אתה לא נותן לי להגיד…

– מספיק! ככה נמצאים במצב־הכן? אתה לא יודע שאנו במצב־הכן?

– מה אתה רוצה ממני! כל הזמן אני – –

– מספיק. אל תענה לי!

בלחש, אל ישראל גפן, בקול רך:

– די, עזוֺב אותו.

ואחר־כך אל האיש, עניינית:

– היה משהו מיוחד?

– לא. לוּא היה, היו מודיעים. הסתובבו כמה אנשים אצלם מאחרי התיל, אבל זה לא כלום.

– מתי?

– ככה, לפני חצי שעה בערך. שעון אין לי, אבל אני חושב כך. זה שום דבר. מחליפים את המשמרות. כמו אצלנו. אנו כבר מכירים את זה.

– וחוץ מזה?

– שום דבר.

– אתה מסתכל לכל הצדדים, כן?

– בטח. בטח.

הצצה חטופה סביב. ההר הטוב הזה אשר מנגד. מנגד תראה.

– מה עושים פה כשיורד גשם, הה?

– אני יודע מה עושים? לוקחים מעיל גשם או כמה שקים ריקים של מלט, ויושבים. חה־חה, מה עושים בגשם…

– אתה שמך שייך־באדר, מה?

– חה־חה. לא. זה ככה רק בצחוק הם קוראים לי כך. השם שלי באדר. שבּתי באדר.

–טוב. ישראל, בוא נמשיך.

פונים לרדת.

– אבל רגע – אומר באדר וקם ממושבו. – רגע אחד, מפקד יהודה! תגיד להם שיבואו בזמן להחליף. אלה שאחרינו תמיד הם מאחרים איזה רבע שעה, בחיי.

– יהיה בסדר. אל תדאג.

– לא, ברצינות…

– מספיק!– מתיז ישראל גפן בחריף. – תחזור לעמדה שלך!

חריף מדי. כלפיהם הוא גיבּור גדול. אינני סובל את זה. אנשי־העמדות שנתקלים בו ודאי אינם מחבבים אותו כלל. לוא הייתי במקומם הייתי תוקע לו פעם בפרצוף, שילמד לקח. אלה לא אנשים שרגילים שירימו עליהם קול. “מה אתה, אבא שלי?!” והוא, כשהוא נתקל בתגובה חצופה או פראית או פשוט תקיפה ונמרצת, מיד הוא נעשה נורא אנושי – כולו חיוכים ורצון טוב וקול מפייס כזה. לצאת ידי חובת כולם. להגיד לו? מה־פתאום? לא באתי הנה לתקן בני־אדם. אינני פדגוג. ואם לתקן, אולי כדאי שאתחיל בעצמי. אף על פי שלהלכה זה מתפקידי. “תפקידי המפקד”. אנשי פנפילוב. אצלם אין חכמות. תכף כדור, וגמרנו! אמנם לא רק זה. כן, אבל הם אנשים אחרים. חוץ מזה, אנו מעטים מדי. אין לנו עודף באנשים. כאן בכלל אי־אפשר בשיטות כאלו. “כל ארץ יש לה המשטר שהיא ראויה לו”, שמתאים לה. מי אמר את זה? אולי לנין. רק שאנחנו לא יודעים עדיין מה מתאים לנו וּלמה אנחנו ראויים. במשך הזמן. מה שלא יעשה השכל. אם תהיה פה מדינה עצמאית, השד־יודע איזה פרצוף יהיה לה. “שנוֺריסטאן”, כמו שאומרים הלצים. אבל גיורא אומר שיהיה בסדר. אופּטימיסט. הלוואי ואפשר היה לסמוך עליו.

– עכשיו לגימ"ל, כן? – שואל גפן.

– כן. כרגיל.

– אוּך, קר!

מי אחראי הערב בגימ"ל? אה, קלדרון. מסכן, מגלה רצון טוב. משתדל. אנשי הרצון הטוב. “דה בּון ווֺלוֺנטה”. בוֺנז’וּר, מסייה. אבל עצבני מדי. אם יקרה משהו רציני, יעשה במכנסיים. אפילו לפני שיקרה משהו. שם במקור־חיים זה עכשיו משהו רציני, כנראה. הפּיצוצים האלה. בעצם היה באמת צריך להודיע כשהופיע המשורין ודן נגש לביקורת. לא צחוק, בלילה כמו זה. אחרי ציון והכל. “עשה במכנסיים”. בטח, ואני מה? אז, באוטו, כשפגע הכדור באלקס פלדמן. מפליא שלא השתנתי. באמת מפליא. הדם, ובכלל. הרי רציתי להקיא. ממש, בלי חכמות. אבל מה שחשוב זה בעצם הכוח להתגבר. לא להראות כלפי חוץ. להעמיד פנים. שמענו כבר. תחי העמדת־הפנים.

קריאת “מי שם?” מאצל המחסום וקול דריכתו של סטאֵן.

– טל…

–…ומטר.

עוד כמה צעדים. אטיים, מתונים במכוּון. נדמה לי שזה השוויצר ההוא המגושם, ניסימוב. כן, זהו.

– ניסימוב, אל תשחק בקלות כל־כך בדריכה. אתה יודע כמה אסונות כבר נגרמו בגלל משחקים כאלה.

– אבל זה מצב־הכן, מפקד יהודה, לא?

– לא־משנה. אינני רוצה שזה יחזור אצלך עוד פעם.

– בסדר.

יוצא עוד אחד מן הסוכּה ליד המחסום, הסטאֵן אחוז בידיו ברישול, מחסנית גדולה בוצצת־משחירה מתוך כיס הסגין שלו. ממושקף. שמנמן.

– יש עוד מישהו אתכם פה?

– לא. איש אחד חסר. בשביל זה אנו רק שנים – מזדרז ניסימוב ועונה.

– מה־זאת־אומרת חסר?

– שלחו להביא אותו, מפקד יהודה. לא בא.

– הוא שוכב חולה – מסביר הממושקף בקול של שידול, של לימוד־זכות.

– מה שמו?

רגע של שתיקה.

– לא יודע – אומר ניסימוב. – זה אחד רוּמני כזה. גר בנוה־בצלאל.

– ויינברגר? – שואל ישראל גפן. הוא מתמצא יותר.

– כן, ויינברגר – עונה הממושקף בקול בטנוּני, שמן.

– אני חושב זהו – מסכים ניסימוב.

– טוב, אנחנו נברר את זה. ישראל, תרשום את שמו.

– כן.

– עכשיו תגיד לנו, ניסימוב, מה היה פה בינתיים?

– שום דבר. רק באו כמה אחדים מן האצ"ל. איזה ארבעה. באו מהשכונה, מן הבּסיס שלהם, אני חושב.

– ו…?

– באו, שאלו אם נכון שהסתובב פה איזה משורין של אנגלים. אמרתי: “מה־’כפת־לכם? זה עסק שלכם?” אמרו: “אל תתחכם. שואלים אותך, אז תענה”. אמרתי לו, זאת־אומרת לההוּא שהיה המפקד שלהם. אחד בריא, דוּקש: “אתה לא מפקד שלי. לא עונה לך”. אז הם אמרו: “יותר טוב תענה בטובות”. כאילו שאני פוחד מהם. לא פיחדתי. מחרבן על אבי־האבא שלו. גם־כן אבּאדאי…

– מה היה הסוף?

– אני יודע? הסוף שזה הדוקטור…

– איזה דוקטור?

בניד־ראש כלפי הממושקף:

– זה מה־שמו… אמר להם: “כן, היו”. אז המפקד שלהם שאל לאן נסעו. לאן יכולים לנסוע מפה? הסתובבו וחזרו לשמה, בכביש למטה. מה־אני־יודע? אני גם לא הייתי פה בזמן שבאו.

– נו, ואחר כך? – דוחק ישראל גפן.

– אחר כך עברו את המחסום וירדו גם כן בכביש, למטה. אחר־כך לא ראינו אותם איזה זמן. כעבור חצי שעה חזרו לפה. אבל לא דיבּרו.

– מתי זה היה, באיזו שעה?

– לא יכול להגיד לך. אני אין לי שעון. די מזמן, אני חושב. אבל תשאלו את הדוקטור.

שוב ניד־ראש של משהו זלזול כלפי הממושקף, העומד דוֺמם וקפוא בחשכה, אצל סוכת המשמר.

– מה שמך, דוקטור?

– אני לא דוקטור, אבל שמי ניימן – הוא אומר, כבולע מעין בת־צחוק, בחיתוך־דיבור גרמני מובהק, רחב.

– אה, זה אתה… אתה זוכר מתי זה קרה?

– כן, בודאי. קצת אחרי שבאנו לשמירה. ב־2 ועשרה דקות, בערך. ומתי שהם חזרו זה היה כבר שלש פחות רבע. אני תכף ירדתי אל קלדרון והודעתי לו אבל הוא אמר שזה בסדר: אפשר לענות להם.

– מאז, בכל אופן, לא הופיעו עוד פעם?

– לא. בהחלט לא.

– טוב.

הולכים הלאה. הצעדים רועמים־שועטים בכביש.

– זאת בעיה, עם אנשי האצ"ל האלה, מה? – מפטיר ישראל גפן כמבקש לפתוח בשיחה, להפיג את השעמום והצינה שבהליכה הלילית הזאת הדוממת.

– אהמ…

– היה צריך להיות איזה הסדר.

– יש.

– אני יודע. לא, אני לא מתכוון: למעלה. אני מתכוון: בין המפקדים המקומיים, בכל קטע, בכל אזור שהם נמצאים. נכון שדיבּור שלהם זה לא דיבור, שאי־אפשר לסמוך עליהם, שהכל אצלם זה הפקרוּת, במידה רבה, נכון ש – –

– מי אומר?

– נו, אתה יודע. סוף־סוף הרי הם מנהלים פוליטיקה משלהם. רוצים רק להפריע, לתקוע מקלות בגלגלים. כל פעם שהם מלכלכים אנחנו צריכים לנקות אחריהם… בכל־זאת, עם האנשים במקום… פשוט כדי למנוע התנגשויות מיותרות. לצמצם את החיכּוכים. במצב הזה, אתה יודע, יש מספיק…

– אני מבין.

אני מבין. ואף על פי כן הייתי שולח אותך לעזאזל, לאלף־אלפי־עזאזל שתלך. הרי הם לא באים בשביל “פנטזיה”! מדמוני הסבּל מ“אגד” לא הלך בשביל “פנטזיה”. והבחורים שזרקו את החבית בשער־יפו, גם הם לא. “הם שופכים את דמם, נכון?”

– מה אתה אומר?

– אני אומר שהם שופכים את דמם, בכל־זאת.

– כן. אבל צריך לעבוד בשׂכל. או שיצטרפו ויהיה איזה כוח מאוחד באיזו צורה שהיא, או שיקבלו מרוּת. הרי ככה בהפקרות באמת אי־אפשר. מה, כל אחד יעשה מה שמתחשק לו?… והחומר האנושי שלהם, כשמתירים לו את הרצועה ונותנים רשות למשחית, אתה יודע…

“החומר האנושי שלהם”. החומר האנושי. איזה ביטוי נחמד. חומר, “כוח־אדם”. כוחות־סוס. שלהם! והחומר ה“טוב” שאצלנו, שאתה ואני “אחראים” עליו, “מפקדים” עליו!?6 קאלאוואסה זה, ואליהו מזרחי, ונסימוב, ו“שייך באדר”. ועל כולם: ישראל גפן. ואני!… כולנו אחד־אחד. אנשים חביבים, אנשים מוכשרים, אנשים יקרים אולי, כל אחד כשלעצמו. אבל בתור “חומר”!?

רק מפריעים. רק מפריעים – ממשיך ישראל גפן.

– הצדק אתך – אתה אומר, מקווה להשתיקו. אין תשובה טובה לסתימת הפּה כמו “הצדק אתך”, “אתה צודק”, “אני מסכים אתך במאה־אחוז”. מה נשאר לשני להגיד אחרי זה? גמרת אותו. ציון היה אומר כך.

– זהו. זה מה שאני טוען כל הזמן. תמיד.

די. שותק. בחור חכם היה ציון. חכמת־חיים. לא כזאת שלומדים מן הספרים. עכשיו הוא כאילו בא ממש לקראתי בקאסקט, במעיל־חורף. ביד חבושה, כמו בזמן שהיה מחלים מן הפצע שנפצע בקרית־ענבים. הנה העיניים מחייכות אליך מתוך הפנים השזופים. העיניים הצרות והלץ הקטן מתרוצץ, מתרוצץ בתוכן. גם כשהלך לפוצץ את הבתים שבתוכם האנשים שהוא מכיר, שבּהם ישב בחתונות ובמסיבות, בישיבה מזרחית ומבּסוט עד לב השמיים. גם אז ודאי עשה מה שעשה בהוּמור. באהבה־לכל־נברא־בצלם. לוּא הייתי סופר הייתי כותב עליו ספר והייתי קורא לספר: “האיש שלא ידע לשנוא” שם נאיבי, אבל זה ממצה אותו. אבל אני לא אכתוב עליו ספר. גם לא רשימה ב“לזכר נעדרים” ב“דבר”. יהיה מי שיכתוב. ויהיה גם מי שיגזור מן העתון ויביא למלכה. והיא תתאמץ קצת ותקרא ותראה למשפחה ולשכנים מה שכתבו עליו ואחר־כך תשים את זה בתוך מעטפה או בתוך ספר שלא משתמשים בו או בתוך אלבום, יחד עם התמונות שצילמו אותם ביחד ואותם עם הילדות ואותם עם סבתא והילדות ויחד עם תמונת־החתונה, שבּה עדיין היא יפה כמו שבאמת היתה אז, בשנים קדמוניות. והנייר יצהיב עם השנים ומזמן לזמן היא תזכור ותפתח את זה ותקרא מה שכתבו עליו ותציץ עוד פעם בתמונת־החתונה שלהם ותזכור כמה יפה היתה לפני הוּלדת הבנות והיא תכעס על עשירה שהרסה את יפיה ועל הדסי שאחריה לא יכלה ללדת כבר עוד פעם ולא היתה שווה עוד כלום “בתור אשה”. אני עכשיו כבר מר לי בלבי כשאני רואה אותה לפני בוכה, בעוד שנים, בסתר, על רשימת־עתון באנאלית שעדיין לא כתבו אותה…

עמדה מטופשת, בעצם, עמדה בי“ת. טענתי, ולא הועיל. במורד הגיא. מבודדת. מלפנים – שיחים ועצים קטנים שמסתירים. המון שטח מת. והעמדות שלהם ממול שולטות עליה. אפילו תעלת־גישה אין. מתי זה היה כשהתחילו לחפור? הרביצו אש כזאת שאי־אפשר היה להמשיך. ובלילה הרי זה לא בא בחשבון לחצוב באבן, ברעש־זוויות. לוא הציבו הללו איזו מכונת־יריה ממול הרי בכלל אי־אפשר היה לגשת הנה. מזל שהם כאלה. גם לא נסו לגשת בהסתר בליל־גשם ולשים חומר־נפץ. יכלו. שׂיא הקלוּת. רק קצת סבלנות בזחילה. ענין של 80–70 מטר. לאנשי הלח”י שזחלו לשים את החומר בבנין טאנוּס היה מרחק גדול הרבה יותר.

– מי שם?

מה הוא צועק מה! אידיוט…

– טל…

–…ומטר.

גם על הסיסמה הוא עונה בקול רם, גס.

לישראל גפן, בלחש, בריתחה, אגב צעידה זהירה וכבושה בין צרורות האבנים:

– שמעת מין צעקה!?

– אידיוט… שמעו אותו ממאתיים מטר.

יפה־יפה שמעו אותו. בטח צוחקים בלבם: “עצבניים, הללו: אנו מעצבנים אותם. שומעים פיצוצים מצד מקור־חיים והם מתעצבנים”. אבל הם בכל זאת לא ינועו ולא יזועו. הם הרי הנשק הסודי שלנו. גם זה אמר ציון. גם הוא.

– בחיי, אידיוט. ברנש כזה צריך לסדר.

הנה הוא עומד לפניך מלוא קומתו – ארוך מאד, מחזיק רובה אנגלי בשתי ידיו. כל עמידתו מתוחה, קפיצית. כמו ברדלס. איפה ראיתי ברדלס?

– הגד – נתלה בו גפן – אתה פעם ראשונה פה בשמירה?

– הייתי כבר הלילה.

– מתי?

– הלילה. מ־8 עד 10.

– אבל לפני זה, לא היית אף פעם?

– רק פעם אחת. קודם הייתי בשמירה בטלבּיה אז העבירו אותי לפה.

כאן אתה מתערב. אולי זה יכול להמתיק קצת את טעם הדברים, זה שהוא חדש פה, למעשה.

– לא הסבירו לכם מה העניינים פה בעמדה הזאת?

נגש עוד אחד, שהיה דבוּק אל קיר הבית הקטן, העזוב, האידילי. נפוח־ומנופּח. עטוף ומעוטף סוּדר על סוּדר, מצנפת על כומתה, חליצה על אפודה. שומר על עצמו. מצונן, כנראה, לפי הקול שבו הוא אומר:

– כן. בטח הסבירו.

ודאי אמרה האשה: “זרח, תשמור על עצמך. תתעטף יפה־יפה כשאתה יוצא לשמור בחוץ. קח, קח לך עוד סוּדר אחד. אני מבקשת ממך”. מוכרח ששמו זרח. ריח של כרוב חמוץ, או שרק נדמה לי?

והארוך מחרה־מחזיק אחריו:

– בודאי הסבירו. אמרו שזה העמדה הכי מסוכנת בגיזרה־הזאת. אז אמרתי לו שאני מבקש העברה לעמדה אחרת מפני שיש לי שלושה ילדים והאשה שלי היא עכשיו בהריון – –

– טוב. אם זאת עמדה מסוכנת, צריך לדעת להתנהג במקום כזה. (דבּר, דבּר אליו בהגיון, בצורה משכנעת. נסה, אולי יכּנס משהו לראש הכּורדי הזה). לא צועקים: “מי שם?!” “מי שם?!” כאילו באו לשחוט אותך, כשהערבים במרחק 70 מטר ממך. אתה מגלה את עצמך – –

– מה מגלה? הם יודעים בדיוק איפה אנחנו, אֶה…

– תשתוק עכשיו. (הוא חכם לא־פחות ממך, הראש הכורדי). אתה מגלה את עצמך, אתה מגלה שבאים אליך, אתה מגלה מאיזה כוון באים אליך אנשים, אתה מגלה שאתה עצבני – –

– עצבני? למה עצבני?

– ככה. כי רק אדם עצבני מסוגל לצעוק ככה בבהלה בעמדה כזאת ובמרחק כזה מן הערבים. ואם אתה רוצה שהם יתחשבו בשלושה הילדים שלך ובהריון של אשתך, לפחות אל תצווח לי פה “מי שם?!” “מי שם?!” הבינות?

– כן, המפקד. בטח אני מבין.

– מה שמך?

– רחמים זליכה.

– תרשום אותו, גפן… אתה תקבל לכל־הפחות נזיפה רשמית.

– נזיפה מה?

– נזיפה רשמית. ואני לא רוצה שהדבר הזה יקרה כאן עוד פעם, ברור? זה יכול לעלות לך בחייך וזה יכול לעלות לאנשים אחרים בחייהם. אין לזה שום הצדקה.

– אבל, אדון מפקד… אני פשוט חשבתי זה משלנו שבאים להחליף.

–מה־זה־משנה, לעזאזל! אז צריך לצעוק, כמו…?

– לא, לא, המפקד. בטח.

– ועכשיו תעמוד עם הפנים לחזית, לפניך, לא אלי. ותחכה בסבלנות עד שיבואו להחליף אותך. וזהו.

רק עוד שאלה אחת, שלא להשאיר טעם מריר בפּה:

– תגיד, זליכה, איפה אתה עובד?

– אני העבודה שלי לעשות בלוקים. על־יד זכרון־יוסף… למה?

– לא־כלום. סתם. איפה השלישי שלכם?

– בצד שני, על יד השׂקים.

כן, כן. הוא שם. “בסדר, גפן. חוזרים?” ודאי. בעוד כמה דקות תבוא החלפת המשמרות. עוד מעט 4. בסימטה שיורדת לעמדה ג' שומעים כבר את קול הצעדים. שלושה אנשים גוררים רגליהם בעצלתיים, בלי חמדה, מתוך רצון להגיע כבר לעמדה, למחסום, להתיישב בסוכת־המשמר או להיעמד דוּמם בסמוך. ואולי לטרוף כמה כריכים של לחם שכבר פג טעמו וגבינה שכבר נעשתה עיסה מחליאה. אחר כך יחכו בשעמום, באורך־רוח־שבאין־ברירה ושל מה־אפשר־כבר־להפסיד שיעלה השחר והשחר לא יתמהמה עוד והשמיים. יחוירו ויילכו והצינה תתהדק ותלך והאנשים יכווצו את אבריהם ויפצו פה בפיהוק מנומנם ויתגרדו ויחשבו על האשה שאולי היא מתהפכת עכשיו על מיטתה בכתונת־הפ’לאנל העבה שלה שקנתה אצל “מעין־שטובּ” ועל הצפיע הקטן שאולי התעורר ונתן קולו בבכי וצריך להושיב אותו על הסיר ואחר כך יהיה אור כמו־פתאום והשמש תציף את שמי־התכלת השקופים והאנשים ימצמצו כנגדה בעיניהם ויירקו לכאן ולכאן ויחשבו בלבם: “הנה כבר בא היום ומה אנחנו עומדים פה עוד?” ובלבּם יתנו תודה על שעבר הלילה בשלום ובשתי המשמרות שלהם לא קרה שום דבר ויחשבו על הפּרימוס שכבר דולק מן־הסתם במטבח ועל הילדה שעדיין אינה רוצה לקום ממשכבה ועל האשה, בחלוּק־הצמר הירוק ששולי כתונת־הפ’לאנל העבה מבצבצים מתחתיו, על האשה ששׂערה סתוּר ופניה ממועכי־שינה ועיניה נסוכות־שינה עדיין והיא לא־יפה כל כך ומפיקה רוּגזה־של־בוקר והיא צועקת על הילדה שתקום כבר כדי שלא תאחר לבית־הספר ועל הפּעוט שיחדל לבלבל את המוח, ומחכה לבעל שיבוא, זעוף ושותק, לאכול ארוחת־בוקר ולהחליף בגדים, וישׂים כמה פרוסות לחם וקלח צנון בילקוט־הצד המרופט ויילך לעבודה.


דממה. רק קול צעדיכם וקול נשימתכם. דממת־בראשית כמו בטרם־היות־כל. “בטרם כל יציר נברא” מה זה, “אדון עולם”, לא? “להמשיל לו להחבּירה”. משונה איך עדיין זוכרים דברים כאלה. מגיל עשר, אחת עשרה אולי לא הצצתי בשום תפילה. רק אז, אחרי שמת אבא ורציתי להיות “אדוק” פתאום. שגעונות של ילדים, הרי גם יונתן התחיל להתעניין לא מזמן. אבל אחרי שלקחתי אותו לבית־הכנסת שלהם זה הספיק לו. שתק ולא חזר לענין הזה. בלי עול יראת שמיים. בלי עול בכלל. לאהוב מה שצריך, או לשנוא מה שצריך, אבל בלי פחד של כוח עליון, בלתי־אנושי. לנסות פעם לסדר את העניינים בלי עזרה מבחוץ… הכל במסגרת של ערכים אנושיים, יחסים, צרכים אנושיים… מתפּלסף. איך הייתי מתפלסף עם שלוסברג. כשעבדתי ברחובות ובנו את מכון־זיו. “כה אמר זרתוסתרה”. בסך־הכל, ילדותי למדי, עם כל השׂגב הפיוטי ועם כל העמקוּת. ילדותי ומתוּסבּך. על פי פ’רויד קל היה מאד להסביר את האדם הזה ואת החיפּושים שלו. לא יודע בדיוק איך, אבל כך אני מרגיש. “לפני מי אתה עתיד ליתן את הדין”. לפני אף אחד. רק לפני עצמי, בסופו של דבר. גם לא ביחס לציון והאחריוּת שלי בענין. רק לפני עצמי. ולי אין אמצעים לענוש את עצמי. רק במחשבות. יכול רק לאמלל את עצמי, כמו שאומר דן. ובזה אין טעם. אתחיל לשאת עלי משא של אשמה? הבלים. עשו את האדם ישר ורק הוא מבקש לו חשבונות רבים. נ. דובדבני, רואה־חשבון. איך הסודיוּת אצלך, מובטחת? זה העיקר. לשמור סוד. כמה אתה מרוויח מן־הצד? בסך הכל, הכל ביחד? לפחות 80 בחודש, אני חושב, הה? לא רע. ואני, סגן־מנהל־מחלקה בממשלת פלשתינה (א"י), מה יש לי, עם תוספות־היוקר, עם ותק של 9 שנים כמעט, עם אשה ושני ילדים? – קדחת. ואני גם טיפוס כזה שלא לוקח מן־הצד. חוץ מן הפעם ההיא, כשהציעו לי והיה באמת מצב קשה ואסתר היתה אחרי הלידה השניה והיינו חייבים בשביל הניתוח. אני אשפוט את עצמי ואף אחד לא יגיד לי שום מלה! אבל באופן יחסי אני זהב, לעומת האחרים. כולל מיסטר או’בראיין… ב“מוסדות” זה דבר אחר, כמובן. הנה, דן. רק התחיל לעבוד, רק לקח לו אשה, והמשכורת שלו כבר יותר משלי. אחרי ההוספה האחרונה – כמעט 45 לירות, יקחהו אופל. ובבּאנק יש לי קדחת. אבל טוב שקניתי בזמנו את המגרש על יד ראשון, בחולות. אף על פי שאסתר התנגדה ואמרה שאני זורק את הכסף. עכשיו זה עלה. כבר התחילו לפתח שם, וכשרק ייפּסקו העניינים יהיה פיתוח כמו־שצריך. כמה שילמתי, באמת פרוטות. שלח לחמך על פני המים. בארץ כמעט כל מי שהתעשר זה מעלייה במחירי קרקעות. אמרתי גם לציון שיקנה, שם או באגרובּאנק. הפיקח הזה קנה דווקה בכפר־עציון, אצל “אל ההר”. כסף לא היה חסר לו אז, בזמן הפרוספריטי, וזה מה שקנה. לפחות היה משאיר משהו למשפחה! הולצמן פשט את הרגל והכל עבר בסוף לקרן־הקיימת וכולם הפסידו את הכסף. וציון רק צחק ואמר: “די, מעכשיו אני לא מנסה את כוחי בביזנס”. טוב, לפחות, ששמע לי וקנה בזמנו את הבית שהם גרים בו. זאת־אומרת, את המחצית שלהם. אולי אפשר יהיה לסדר לה הלוואה שתוסיף קומה שניה למעלה ותשכיר ויהיה לה משהו משכר־דירה. בינתיים גם תוכל עכשיו להשכיר איזה חדר לסטודנטים. אחרי שייגמרו העניינים, כמובן.

– כבר יום ששי – נאנח ישראל גפן ואמר.

– כן. כבר יום ששי.

– ובעוד שלושה חדשים ה־15 במאי – הוא מוסיף.

– כן. ואתה סופר את הימים. מה?

– בחיי… אתה חושב שהם ייצאו באמת?

– מי, האנגלים? הם ימצאו להם איזו דרך להישאר. לפחות בחלק מן הארץ. סמוֺך עליהם.

– ממ־ז־רים – אומר ישראל גפן, בהתזת הברות.

– ועוד אינני בטוח אם לא יבקשו מהם להישאר. עוד קצת, לפחות.

– מי, אנחנו? מה־אתה־סח. בן אדם! אני לא הייתי אומר דבר כזה.

– יהיו כאלה שיבקשו. כך נדמה לי. בפרט אם יהיה המצב הצבאי קשה.

– יהיו, אז יהיו. אבל על המדינה בטח יכריזו. אני בטוח.

– היו צריכים להכריז עכשיו. זה הזמן. אף אחד אינו מקיים את ההחלטה, וגם אנחנו לא צריכים להיות ילדים טובים יותר מדי ולהקפיד על לוח־הזמנים שקבעו שם.

– אל תגיד. לא צריך לדחוק את הקץ, כמו שאומרים. יש כל מיני שיקולים. אני בטוח שיש מי ששקל את כל הנימוקים בעד ונגד, וישבו ודנו וביררו, והגיעו למסקנה שצריך לפעול דווקה כך ולא אחרת. יש שיקולים, אתה מבין…

– אינני מבין את השיקולים האלה.

אבל אני הבינותי את נסים הספּר, כשאמר, אחרי ה־29 בנובמבר, כשעוד לא נחו האנשים מן הריקודים ברחובות ומן הצעקות של “ד־וד מ־לך ישר־אל / חי, חי ו־ק־ים”, כשאמר מיד: “אנ' לא יודע מה יהיה הסוף אבל אני יודע שיישפך עכשיו הרבה דם. כל מה שנשפך עד עכשיו זה אפס לעומת מה שיבוא”.

– צריך סבלנות – אומר ישראל גפן כעבור שהוּת־מה, ויש משהו היסוס בקולו. ואחרי זה, במשהות בדיחוּת מפייסת: – חכּינו אלפיים שנה, אתה יודע. מה־יש אם נחכה עוד חדשיים־שלושה…

זה כבר יותר מדי בשבילי. אני יכול לסלוח לנסים הספּר שמוכן לוותר מראש על כל העסק, אני מוכן לסלוח לאשה במחנה־יהודה שאומרת “הביצה כבר עולה 6 גרוש. בשביל מה היינו צריכים מדינה אם ככה היא מתחילה”, אבל אינני יכול לסלוח לאלה שעושים להם את המאמר הראשי הנואל, הבאנאלי לשיגרה־של־דיבּור. ושל מחשבה. מזכיר את כל הדיבורים וההרצאות “על המצב”. מצבנו בשעה זו. תפקידינו לאור… ובכלל, כאילו יש איזו שייכות של ממש בין “אלפיים השנה” המחורבנות הללו לבין הבעיות האמיתיות שלנו. לבין איזו בעיה ממשית שהיא שדורשת פתרון. עבדוּת המליצה. עבדים מאהבה, או מכוח ההרגל, או מפני עניוּת הרגש ועקרוּת המחשבה. למליצה שעוזרת להתחמק מבעיות, להשתמט מהכרעה, להיפּטר מעשייה. או שהיא פורשׂת מין ערפל בלתי־מציאותי על מה שעושים, נותנת טעמים מדומים, מסלפים ועקומים כאלה למה שעושים או למה שצריך לעשות. יש מליצה שהיא תשובה למשימות, שטר־פיטוּר מהן. ויש דרגה גבוהה יותר אצל האנשים האלה: העשייה הנמלצת – עשויה בשביל להצדיק מליצות, לתת תוקף וקיום למליצות. ענין אומלל מאד. לעשות לא מפני שהמציאות הממשית מחייבת אלא מפני שהמליצה מחייבת וכופה. נוצר מבנה כזה חשוּך, עולם מבודד, שלמראית־עין ולפי הרגשתם של האנשים שחיים בו הוא שלם־לעצמו. העולם של התולעת בחזרת. אבל זה לא יכול להחזיק מעמד לאורך־ימים.

בעצם אינך יכול להתווכח עם שכּמותו, גם אם תרצה. אין לשון משותפת, בחשבון רחוק. במידה שמצוות המליצה שלהם חופפות את הצרכים או את התפקידים המשותפים בהכרח לכולנו יחד, הרי יש מין מצע משותף, מכנה משותף. אבל זה לא שיתוף לכל אורך הקו. ו“שיתוף בערכים” בודאי אין כאן. רק שלעזאזל, שריון המליצה שלו נותן לו יתרון עליך, מחַסן אותו מפני שיקולים של הגיון – במידה שההגיון אינו מתאים לצרכם ברגע זה או אחר. הרי האנשים האלה אוהבים להיראות רציונאליים מאד. בכלל, העסק כולו ערמומי מאד. כשיש צורך הם באים אליך בשם צרכים מעשיים ובשם “שיקולים”. במסיבות אחרות, כשאין די בזה בשבילם, או בשבילך, באים ומנופפים בדגלים של “חזון”: מין טלית ישנה שעברה ניקוי כימי לפי השיטות החדשות. יש בזה הרבה חכמה, אבל ממין חכמת הקטנות. חכמת התגר. חכמת המסכן. זה כמו אצל השטריימלים, אצל היהודים־החסידים. “אמונה שבלב” וחשבון ערמומי בצד. כן, במקום ה“פסוק” הישן, המצהיב באה המליצה המודרנית־כביטל, הלאומית־כביכול, הפ’ראזה המצלצלת. ב“פסוק”, נדמה לי, היתה לפחות יותר תמימות. וההשפעה ההיפּנוטית, המאגית של המליצה נתנה בידם את השליטה על כל הכלים בפנים, מבית. גם על כל הקשרים שלנו החוצה. עכשיו, אם תקום מדינה, תהיה גם היא בידם. אפילו כפל־כפליים. אין מנוס. אין שום כוח אחד כנגדם. יש כוחות, אבל אין כוח. יהיו בידם כל מכשירי הממשל, השררה, כדין כל ארץ וארץ. על הבסיס הזה תקום מין אחדות מחניקה, מדכאת של מליצה ואינטרסים. לא־חשוב תחת איזה שלט, או שלטים. הפ’ירמה, מעיקרה, תהיה פ’ירמה אחת. זה לא יוכל להחזיק מעמד לאורך־ימים, אבל יוכל להחזיק ימים ארוכים.

אכן, ישראל גפן לא די לו עדיין. לא נוח לו בשתיקה, והוא מפליג־ממשיך לו:

– העיקר, יהודה, מה־יש־לדבר: יהיה טוב! אתה תראה. העיקר שנביא הרבה יהודים, כמה שאנו רוצים, וכמה שאפשר יותר, ונקים הרבה־הרבה קיבוצים והרבה־הרבה בתי־חרושת. ויהיה לנו צבא, צבא ממש, ואתה תהיה אצלנו קפיטן, קפיטן ממש, חה־חה. אל תדאג!

– יופי, גפן. זה בדיוק מה שאני רוצה. כמה אתה מבין אותי!… ולך אני מוכן להבטיח אצלי שני כוכבים, לפחות. לא, בעצם אני בטוח כמעט שאם אני אהיה פה קפיטן אז אתה תהיה, לפחות, בריגאדיר.

חה־חה־חה, נהנה ישראל גפן ונוגח לך במרפקו בצלעותיך. הומור. מין הומור שכזה. אבל ראו איך ההליכה עוררה אותו לחיים. שנינו נורא שנונים, באמת. בפרט הוא. חיתוך־הדיבור שלו מזכיר לי כל כך את סוניה אברמסון החביבה.

טוב שכבר הגענו, סוף סוף.

להתפרק מן הסגין הזה. מכביד כהוגן. ומרגישים מין גירוי לא־נעים בבשר, אף על פי שאינו נוגע בבשר.

חמימוּת, וריח כבד של טבק ונשימה בחדר סגור. דן תבור סרוח על המיטה המתקפלת ליד השולחן. אבל אינו ישן. הנה גם נזקף והתיישב. עיניים אדומות. “שלום, גנראלים”, הוא צוחק ואומר ומבליע פיהוקו בתוך כך. אני מוכן להתערב שלא נרדם אפילו לרגע. הצחוק הוא צחוק כוזב, כזה שבא לכסות על מחשבות כבדות, אולי על הזיות כבדות. הדמיון יכול לענות אותנו הרבה, הרבה יותר מן השׂכל. “איך העניינים, דן?” אתה אומר ופושט את הסגין מעליך באנחת־הרווחה.

– צלצל גיורא.

– מה רצה?

– לא אמר שום דבר. כנראה פשוט השתעמם ולא יכול לישון ורצה לפטפט קצת. אמרתי שיצאת, והוא סגר.

– לא אמר כלום? לא ביקש למסור?

– לא. שום דבר… אה, כן. צלצלה גם אסתר.

– מה!?

– כן. היא צלצלה מ“ביקור חולים”.

– היא שם?

– כן. היתה שם, בכל אופן. נשארה שם עם מלכה נחמיאס.

– מה אמרה?

– בעצם כלום. רק רצתה לדבר אתך.

– תן לי את “ביקור חולים”.

– אינני בטוח אם היא שם עדיין.

– תן לי…

דן מחייג בשתיקה, מטה אוזן אל אפרכסת הטלפון.

– תפוּס.

– תפוּס?.., טוב, תחזיק.

ומוסיף, כמו לנפשו:

– אני ארשום בינתיים ביומן.

ואל גפן:

– שׂים פה על ידי את השמות שרשמת… לא, רגע. אני ודאי לא אתפנה היום לבירוּרים. תטפּל בזה אתה.

– בסדר – אומר ישראל גפן ומעלעל בפנקס הקמוּט שהוציא מכיס מקטרנו.

– זאת־אומרת: לברר ביחס לויינברגר… לסדר בירור לרחמים זליכה… כן!

– אהם…

ובתוך כך היד רושמת:

"03.15. יצאתי עם ישראל גפן לביקורת השמירה. י. שרון.

“04.05. חזרתי עם ישראל גפן מביקורת השמירה. במחסום בעמדה ג' מצאנו רק שני אנשים במשמרת. יש לברר עם מ’ע קלדרון את הסיבּה. בעמדה ב,” – –

איך לנסח את זה? ההוא שצעק. “התנהגות בלתי הולמת”? לא. לא מתאים. “לא מתאימה”? רגע:

– – “מצאנו במשמרת את רחמים זליכה, שמבלי להתחשב בכללי הזהירות האלמנטאריים הוא מסכן את חבריו ואת בטחונה של העמדה. לקרוא לבירור בהקדם”.

לא מוצלח ביותר, אבל אין סבלנות לזה עכשיו. מה זה, כל הזמן הקו תפוס שם? כן, עכשיו חתימה וזה הכל, נדמה לי.

“י. שרון”.

זה שוב ממקור־חיים, הנפץ הזה. “במשך הלילה נשמעו לסירוגים התפוצצויות חזקות מכיוון מקור־חיים. עד סגירת הגליון עדיין לא נתבררה סיבת ההתפוצצויות”. עכשיו זה רמון, בסך־הכל. שומעים איזה רחש חשוד, זורקים רמון. כן, ודאי זה הדבר. אבל מעניין מה היה קודם. רעש גדול כל־כך, אני לא מתאר לעצמי שזה היה סתם. בטח איזה דבר שלא מן הרגיל.

– הנה, התפנה – אומר דן תבור, ותחת מעטה דקיק של שוויון־נפש ענייני וקרירוּת־של־מעשה־שיגרה סברוֺ דרוך ומרוּכּז מאד.

אתה גוהר על השולחן, מוכן לשלוח כהרף־עין את ידך לתפוס בשפופרת.

– האלו, “ביקור חולים”? – קורא דן. – רגע. רגע אחד. אל תסגרי. אנו מחפשים פה מישהו. רגע. נמצאת שם אצלכם – –

– לעזאזל! – מפטיר דן. – הפסיקו. משהו לא בסדר. רגע אחד…

מבט מרגיע, משדל אל יהודה, ושוב:

– כן, כן. למה סגרת?… אה… טוב. עכשיו הביטי: נמצאת שם אצלכם אחת מלכה נחמיאס. לא חולה. לא. אשתו של… נכון, זהו. ציון נחמיאס, זה שנהרג קודם בערב. כן… לא, חכּי. יחד אתה נמצאת גברת אחת בשם אסתר שרון… זהו. אם תוכלי, אני באמת אודה לך מאד… היא צלצלה הנה אלינו קודם, אבל האיש שהיה דרוש לה חזר רק עכשיו… באמת, השתדלי… טוב, אנו מחכים…

אנו מחכים.

– האלוֺ – זה דן, בהתעוררות, לתוך השפופרת. – איננה? מה־זאת־אומרת?… הוֺ, את ממשיכה לחפש… טוב, בסדר. אנו מחכים.

אולי רק לוותה את מלכה וחזרה הביתה, להשגיח על הילדים, לחכות לי. מה הוא מצייר שם, דן, בעפרון. על הנייר? תרבוש ו… וגולגולת־של־מת. ודאי אינו חושב על מה שהוא מצייר. העפרון מקשקש מעצמו. הנה גם שפתיים בשרניות, מודגשות של אשה.

– האלו, כן? מצאת אותה!? יופי! רגע אחד…

ימינך נפשטת חיש, תופסת בשפופרת, שׂמאל מושכת את גוף המכשיר אליך.

– אה, אסתר? אסתר?? האלוֺ! זה אני. אה־ה… מה את עושה שם?… כך תיארתי לעצמי… ואיך היא?… התעלפה, את אומרת!?… פעמיים…. מסכנה, מסכנה… למה את נחוצה עכשיו?… הו, אני מבין. כן… לא, שום דבר… זה לא אצלנו. לא, אצלנו שקט לגמרי… ודאי שלא אלך למשרד… טוב. אני אשתדל… אמרתי: אני אשתדל… אבל עד 8 בערך אני רוצה שתחזרי כבר… לא, באמת. אי־אפשר שתהיי שם כל הזמן. לא. גם בגלל הילדים. כן, גם שלנו וגם שלה… טוב, אני אקנה. בסדר, אפתח קופסת ריבה. מה?… לא, בתלושים הללו אינני מתמצא, אבל מה שאפשר… טוב, טוב… איך את, שקטה?… ברור. לא, אני מתכוון… כן כן. אני יודע שיש לך עצבים טובים, אבל… ודאי. מה, עד כדי כך!? מסכנה, מסכנה שכמוה…

ופתאום, בקמיטת־מצח כאובה, מתרעמת:

– מה אמרת?… “תודה־לאל” אמרת!?… תודה־לאל שזה לא אני!?… הו, באמת!… טוב, נעזוב את זה. די, די… הירגעי, אסתר. די… טוב, אני אומר לך שלום. ותשתדלי… את צריכה להיות בבית, כן… שלום, שלום…

מניח את השפופרת ביד כבדה, שפתיו מעוקמות עקימה של זעף מריר. ישראל גפן עומד ליד כורסת העור כמבקש לאמר משהו. ידיו מאחרי גבו ושפתיו נעות רגע אבל אינן הוגות מלה. אתה נותן בו עיניך והוא עוקר וגורר רגליו אל החדר הקטן הצדדי, “חדר המשכב”. יפה שלא אמר כלום. מה כוח יש במליצה מול הטרגדיה, אפילו מול הד רחוק של טרגדיה. הייתי מסוגל… הבלים, לא הייתי עושה לו כלום. לא הייתי מגיב בכלל. תפתח קופסת ריבה. תודה־לאל שזה לא אתה. כמו סרטן הטרגדיה פושטת. עכשיו הקיפה שתי משפחות במעגל שלה, וכל מי שמזדמן בקרבתן נדבק גם הוא. קטב מרירי. מי מאתנו יוכל לישון עכשיו? מקבּת רצח את השינה. דן, אולי תגיד אתה משהו? לא, מה תוכל להגיד. מה אפשר לאמר מול כנפו השחורה של המוות, חוץ ממלים עתיקות־עתיקות שכבר איבדו כל משמעות, או שרק מרוב עתיקוּת נדמה שהן כבדות מאד, מאד. מה אפשר לאמר מול צער אישי, אישי ביותר של היחיד, של יחידים. אין טוב מאשר לדבר על קופסה של ריבה ותלושים של מזון וכיוצא בזה. להעמיד יום־קטנות, יום־חול בבטחתו המוּדעת מול מורא־גדלוּתו הסתום של ליל־המוות. מי־יתן מותי תחתיך. שקר! שום איש אינו מסוגל להרגיש כך באמת. אינני מאמין. רק על־דרך־המליצה. בפרט לא דוד בן־ישי, זה הנבל, האנוכי, הערום, בעל־החשבונות. בכל אופן, לא אני. אולי אֵם בשביל בנה אִם יש בה די פרימיטיביוּת. מלכה, כשהשתטחה על הכביש לפני הדסי ברגע שהיה נדמה שהאוטו הולך לדרוס אותה. טירוף של אם. אולי בתוך־תוכה… אבל לא חשוב. אני אסור לי לשפוט. אם משהו איננו בתוכי אין זאת אומרת שאני צריך לכפור בו בכלל, לחשוב שאינו בנמצא בכלל. מי מכיר, מי יודע? מי מכיר, מי זוכר את אבא שלי? לא אני. כמעט שלא. רק התמונה שעל הקיר בחדר של אמא, אצל יוסף בנתניה, וקודם אצלנו בבית, בזמן שהיינו כולנו יחד, אם כי מרוב סיפּורים נדמה לי שאני יכול לראות אותו לפני כמו חי. אני דומה לו. דומה לאיש שאינני מכיר. הדרת־פנים כזאת של בעל־בעמיו. אבּרהים־אפנדי. מה מזה שהיה עשיר ומכובד, מה נשאר מזה לנו לכולנו? נכון, המלחמה הראשונה הרסה אותו. מעניין אם באמת הטיפוס גמר אותו או הרעב, העלבון, החרפה. היה אריה ונעשה כבש. כבש רעב, מוכּה. איזה אריה היה יכול לעמוד בזה? כמובן, יכול להיות שמגזימים, שאמא והזקנים מגזימים בסיפורים שלהם. מנהג של כל “יורד”. כמו שכּל פולני מסכן היה סוחר גדול ועשיר מופלג בעיירה שלו. אפילו התימנים, מה היה חסר להם בחוֺרים שלהם בצנעא המעטירה! גם אני באצילים. לך והאמן להם.

– נרתיח עוד תה? – מציע דן תבור, זוקף גביניו ותולה עיניו בך.

– כרצונך.

– לי אין חשק מיוחד. אם אתה רוצה…

– גם לי אין.

– אז לא! – אומר דן תבור ומתחיל להתעסק במקטרתו.

– אז לא…

השניות נוטפות, נוטפות לבאֵר. הרגעים נוטפים, נוטפים לבאר. מה שהיה הנה כבר איננו. מה שיהיה עדיין אינו כאן. עוד מעט יבוא הבוקר. אבל עדיין אינו כאן. עוד מעט יבוא הבוקר ויום חדש יתחיל. עוד משוריינים ייצאו לדרך. השיירה צריכה לצאת מחר, לא היום. באיזה מקום אחר תצא שיירה אחרת. לתלפיות, למשל. או להר־הצופים. או לנגב, ליד־מרדכי, לגל־און. יתקפו אותה, יחסמו את דרכה לפניה, יירו עליה מהרבה כלי אש. היא תפרוץ ותעבור. או שלא תעבור. ואם תעבור, אולי תעבור שלמה ואולי תשאיר כמה פגרים של מכוניות שרופות, אכולות, שדודות, מתות בלהבה ובעשן שחור, שחור מאד. “שאלי שׂרופה באש”. ואחר כך יירו בקטמון, יירו בימין־משה, יירו במקור־חיים, יירו בבית־ישראל־החדשה. יזרקו פצצות, יניחו מוקשים, יפוצצו בתים על יושביהם, ישלחו מכוניות־תופת. ככה זה יימשך עוד יום, ועוד יום, ועוד יום. ובגוש־עציון יעמדו ברעד. ובעטרות יעמדו ברעד. ובנוה־אילן יעמדו ברעד. וגם בעיר־העתיקה, מנגד למסגד ומול המנזר הארמני. וברעד יישבו גם בצור־בּחר, בקולוניה, בעסאוויה ובקלנדיה. כן, בסוף אנחנו ננצח את כולם. “נגיע” ראשונים. גם את האנגלים נלחץ אל הקיר באיזו צורה שהיא. נמאיס עליהם את החיים עד שיסתלקו גם הם, באמת. מישהו יעשה להם זאת. ונשק יבוא, הרבה נשק. בגלוי ולעין השמש. וצבא יהיה לנו, של ממש. טור אחד עולה על עזה, טור אחד על חברון, טור אחד פורץ לעיר העתיקה, טור אחד דוהר אל גשר־אלנבי, אל מעברות הירדן. הכנופיות תמסורנה את הנשק, “צבא ההצלה” ינוס לכל רוח, את הלגיון נגרש, את העיראקים נאסוף כמו ביצים עזובות. מואב סיר־רחצי. נכבוש ערים, נשרוף כפרים, והזקנים ייצאו לקראתנו בדגל לבן, בפיתה ומלח. בכל העולם ידברו עלינו, יספרו עלינו אגדות. מכל מקום יבואו לצלם אותנו בשביל העתונים ויומני־הקולנוע, מלפנים ומאחור ומן הצד. וגם אנחנו נשיר על עצמנו שירים, ועד לב השמיים יגיעו קולות הנואמים ותזמורת־המשטרה תנגן מבוקר עד בוקר בטכסים רשמיים. ואגדות נספר על עצמנו. “הנה, פה עמדתי אני, ופה עמדו הערבים”. כל אחד מאתנו יהיה גבור־לשעבר, והקטנים־שלא־זכו יראו עלינו באצבע. מי־יאמין לך שכל הזמן הזה היית עובד בבוקר במשרד עם מיסטר או’בראיין ומיס ח’ורי ואחר־הצהריים היית יושב בדרך כלל בישיבות שמדברים בהן בלי־סוף ובלילות ישבת, או שכבת, כל לילה שני, במַטה מרווח, שאנן ובטוח. מי־יאמין לך שכּך היה, ושזה היה חשוב. אפילו יונתן לא. אפילו עכשיו, אני מתאר לעצמי איך הוא מתפאר בי בכיתה ובשכונה ובתנועה. “אבא שלי הוא המפקד הכי גבוה, אחרי…”

בסוף אנחנו ננצח את כולם. כן. ננצח את כולם ונישאר קיימים, חיים וקיימים. רובּנו, על כל פנים. נרדוף, נשיג, נחלק שלל. ונהיה גאים ועליזים. גם אלה שישבו על הכלים, שנחבאו אל הכּלים. אפילו אלה שאותם יחביאו וישקצו ושעליהם יפרשׂו מסך של שכחה, כמו אנשי האצ“ל והלח”י. כולם יהיו גאים ועליזים. ימים, שבועות, אפילו חדשים. אפילו אחת כמו מלכה נחמיאס! יתנו הלוואות לאלמנות־המלחמה ונבנה לה עוד דירה בקומה שניה למעלה והיא תשׂכיר אותה ויהיה לה שכר־דירה. והלימודים בהר־הצופים יתחדשו ונמצא לה שני סטודנטים שישׂכרו אצלה חדר בשש, בשבע לירות לחודש. כל מיני פצעים יגלידו ואת המתים נשכח. כרגיל וכראוי. וגם מלכה תשכח, ורק תזכור כשתפתח את האלבום ותסתכל בתמונת־החתונה ותקרא את הרשימה המצהיבה מן העתון “לזכר צ. נחמיאס ז”ל". ובלילות תזכור, כשתרגיש שחסר לה ציון החי, החי והחזק. אבלי מי־יודע: אולי גם לזה יימצא פתרון, או תחליף. הרי לא המתים חסרים לנו אלא החיים… האלמנות תקבלנה הלוואות וקטועי־האברים יקבלו אברים מלאכוּתיים ואותות־הצטיינות וגם קיצבה והפצעים הישנים יתיישנו ויגלידו ואיש לא יזכור אותם, כי פצעים חדשים יהיו בבשרנו כתום ימי הגיל והגאון. את כולם ננצח, אבל גם אחר כך יישאר עוד תמיד מישהו שאתו צריך להתכתש, שאותו צריך יהיה שוב להכות ולנצח.

אבל תודה־לאל שזה לא אתה. תודה־לאל שזה לא אני, שעוד יש לי סיכּוי לחשוב על הפצעים שעתידים לבוא. שעוד יש לי סיכוי להיפּצע מחר, או בעוד שנה, או בעוד חמש. שאינני מפרפר היום בגוף דווה ושהיום כל אברי שלמים וגם נשמתי בקרבי. תודה־לאל שזה אני שמתעסק עם מצפוני היום בגלל ציון נחמיאס ושלא אני מוטל עכשיו בחדר־המתים של “ביקור חולים” – בלי חיים ובלי מצפון, מעבר לאבל, מעבר לסבל, מעבר־מזה לפצעי המחר.

גם עם המצפון לא אתעסק כבר. אסור לקבל את הדברים ברצינות יותר מדי. הדברים עצמם רציניים למדי ממילא, גם מבלי שנתייחס אליהם ברצינות. כל־כך הם רציניים עד שאנו יכולים להתבונן בהם במנוחה. ב“אובייקטיביות”. מבלי לערער את שלוות הנפש. מבלי לעכור את המצפון ולהטרידו. העיקר הוא איך מגיבים, בפועל. העיקר הוא אם הדבר מחייב אותי לתגובה, בפועל. אם לא, הרי אינו חשוב ולא כדאי להתחבט בו במיוחד. ובודאי אין טעם להתענות בגללו.

ובאמת הרי ציון עצמו, עם כל הטוב שבו, כל כמה שלא ידע לשנוא, גם לא היה מתענה הרבה לוא היה הוא במקומי, לוא התחלפו התפקידים. היה עושה כל מה שצריך לעשות, בגבולות האפשר. במידה שהיה מקום ל“תגובה בפועל” היה “מגיב” ו“פועל”, מאה־אחוז. אבל את הענין עצמו היה תופס בתכלית הפשטות, בתכלית הפשטנות. לא היה מפרפר ותוהה: “מי שלח את מי?” ו“מי אשם?” ו“האם רובצת עלי אחריות?” חיסלו את יהודה שרון? – חבל. חבל עליו. היה בחור טוב. חבר שלי מזמן. ואלמנה, ושני יתומים צעירים, והכל. כן. צריך לדאוג שיסדרו להם איזו הקצבה. וחוץ מזה צריך לברר מי יכול למלא את מקומו, מיד… הנה אני למשל לא העליתי עדייו אף רגע בדעתי מי יכול להיות עכשיו במקומו. בעצם הרי אפשר שהכדור יחזור אלי ושוב יציעו לי את התפקיד ההוא עצמו. ולא בתור “פקק”, לשבוע־שבועיים, אלא בקביעות, פחות או יותר, למשך כל הזמן שיימשך המצב הנוכחי. רק עלה הדבר בדעתי ותגובתי היא כבר שעלי לבקש את התפקיד, לבקש לבוא במקומו של ציון, לתפוס את המקום שהוצע לי מלכתחילה. כאילו אני חייב משהו לציון, או לעצמי, או השד־יודע־למי. ציון לא היה מעלה בדעתו. דווקה מפני שהיה לו יחס “אובייקטיבי”, בלתי־פאתטי לדברים. וגם לטרגדיה, במידה שהא נכללת במסגרת. ובמסגרת של מלחמה ודאי שהיא כלוּלה. המלחמה אינה באה בחשבון בלעדיה. היא כמעט עצם תמציתה של מלחמה… כך היה יחסו, אף על פי שלא קרא הרבה ספרים ומעולם לא נסה לקמט אה מצחו ולייגע את המוח במוּפשטוֺת. ואולי דווקה מפני זה היה לו יחס כזה. אולי זה היה בו הגילוי המובהק ביותר של הכוח הפרימיטיבי. אולי זה הוא הכוח!? ודאי, ציון היה עובר עלי לסדר־היום. עניינית, בקור־רוח, במנוחה. הוא לא היה אדם שחושב על מתים.

משונה. רק עכשיו, כשהוא עצמו מוטל מת וממוּתת בחדר־המתים, רק עכשיו עלה הדבר בדעתי. כמעט שלושים שנה היינו חברים ויחד גדלנו ומעולם לא שמתי לב לזה. הרי אף פעם לא דיבר על איש מת ולא נראה בו שום סימן של מחשבה על מת או על המתים!

איזה ריח טוב לטבק של דן. אני חושב כמו מפּוּח.

הוא לא דיבר על אמו. טוב, אותה לא זכר כמעט. כמו שאני אינני זוכר כמעט את אבא. אבל גם על אביו לא דיבּרנו אף פעם מזמן שמת. הוא לא תלה את תמונתו בשום חדר, ועד כמה שידוע לי לא היתה אצלו שום מזכרת ממנו. גם בירושה לא התעניין במיוחד. לא רק מפני שלא היה כמעט מה לרשת. עכשיו אני תופס מה פה הענין. זה כמו ברק או זרקור שמאיר פתאום. חיים לשמם. בלי כל פולחן של מתים. למת אין חלק בהם ואין נחלה. הוא אינו שייך לענין. המוות הוא חלק מסדר הדברים. אבל חלק נפרד, סגור ומובדל באופן הרמטי. הוא התשלום בעד המשכם של החיים, אבל מרגע ששוּלם אין צורך לזכור אותו, לחשוב עליו, להתעסק בו – העיקר הוא התמורה, הסחורה שאתה מקבל ומחזיק בידך, ברשותך. לא המחיר.

וכשסיפר על פרשת כפר־השילוח, על הלילה של הפיצוצים. עכשיו אינני יכול כבר להתפעל כל כך מן השקט וההומור שהיו בסיפּור. מה שהיה חי במחשבתו הרי זה הפעולה, העשייה, הצד ה“מבצעי”. וההומור שבפרשה, במידה שהיה. וסוף סוף יש הומור בכל דבר. זה תלוי במסתכל. המתים, בכל אופן, לא היו קיימים. לכל היותר היו פרט טכני צדדי, פרט אחד מן התוצאות. כך־וכך מתים, כך־וכך חללים. סטטיסטיקה. והאפקט הוא כזה־וכזה. אבל בעצם הרי האטימוּת הזאת כלפי המוות היא דבר נורא, כי הרי המוות נותן לחיינו בשלוּת. תודעת המוות מאצילה אותם, מבגירה אותם. בלי תודעת המוות לא ייתכן יחס נכון, פורה אל החיים. אין יחס אנושי לחיים. נדמה לי. אינני יודע, אני מתבלבל בכלל. מובן שלא הייתי רוצה שיתפוס פתאום את ראשו ויגנח: “וי, הרי רצחנו אנשים!” לא בזה הענין. רק שנדמה לי משום־מה שאני תפסתי פתאום את האופי האמיתי של ציון, והאופי הזה הוא נורא. ודאי: טיפוס רצוי, חיובי, מועיל מאד מבחינה חברתית, במסגרת של מדינה, צבא, ארגון, צבור, חבורה, אפילו במסגרת של משפחה, כן – אבל זאת איננה עדיין הבחינה האנושית. לא בהכרח. לאמיתו של דבר, בהחלט לא. לא באותה הבחינה העליונה, שמעמידה את האישיות כנבדל, מעמידה אותה פנים אל פנים מול עצמה, מול נשמתה, שוקלת את משקלה הסגולי, כביכול – בבחינה הזאת היה מתגלה שהוא פשוט איש אטום, קשוח, קר, אכזר. יותר מזה: אדם דו־ממדי. יש רק אורך ורוחב, אבל אין עומק. מתחת לפני השטח אין בו כלום. מין בולשביק, בתור טיפוס. שטחי באשרו, שטחי בצערו. כלי. כלי משובח, מועיל מאד. בורג מצוין בכל מכונה, בכל מנגנון, בוטח ביעילותו, בן־סמך, מהימן – ונבוב. בּרבּר. "הבּרבּר המודרני. לוּא נפגשתי אתו עכשיו באיזו ספירה שמעבר לחיים, לוא היתה ספירה כזאת בנמצא, והייתי מסתכל בגופו הרצוץ, המשוסע, המפוצפץ והייתי אומר, אולי, במין מנוד־ראש המום וכאוב ונרעש: “ציון, אתה מת!” ודאי היה מעלה צל־חיוך של לגלוג על שפתיו המתות ואומר, בקור־רוח “אובייקטיבי” מאד: “כן, אני מת. אז מה?” הוא אינו מסוגל לחוש שום פּחיתוּת, שום שינוי במצב של מת. לא חסר לו כלום. בעצם הייתי יכול לאמר שלא איבד מאומה מאישיותו מפני שהרי עיקר מה שאדם מאבד במותו הוא הנשמה, ולציון לא היתה נשמה. “האיש שלא ידע לשנוא”? נכון, אבל כזה היה מפני שלא היתה לו נשמה. ומפני זה גם לא ידע לאהוב באמת, לא ידע לסבול בנפשו. אם לא אסתר, הרי מלכה. בלי טינה, בלי תרעומת, בלי כאב. קח אתה את אסתר, אני לוקח את מלכה. זה מספיק לי. סוף־סוף הרי כל הנשים אותו־דבר. אין מה להתרגש. בעל טוב, מסור, דואג, אפילו נאמן. ודאי גם פר טוב, במיטה. גוף חזק וחם. אבל בפנים – איזו נביבוּת קרה. אלוהים, איזה קור! אולי הקור הזה שהוא שניוול את מלכה בטרם־עת… אצלו לא היו העמדות־פנים, כי גם בשביל זה דרוש איזה עומק, איזה מטען בנפש. גם בשביל להיות נבל. הוא לא העמיד פנים, כי בעצם לא היו לו פנים.

ואת הסוד הזה לא ידע אף אחד. אפילו אני, שהכרתי אותו אולי יותר מכל אדם אחר. הרי זה מדהים איך אפשר להיות עם אדם ולהיות אתו ולהיות אתו, ולא להכיר אותו. ואני עוד אומרים עלי שיש לי “טביעת־עין” בבני־אדם!… חברים בלי הפסק, מגיל עשר, מכיתה ד' של עממי והלאה. כולם אוהבים אותו, מראייה ראשונה. וגם אתה אוהב אותו, מראייה ראשונה ועד ראייה אחרונה. בלי שום ריב של ממש כל הזמן הזה. ידידות למופת, מאושרת. דוד ויהונתן. מאור־פנים מתמיד. ורק אחרי הראייה האחרונה, רק מרגע שמתברר בלי שום צל של ספק שלא תראה אותו עוד לעולם, רק אז פתאום אתה מתחיל – מתחיל! – להכיר אותו באמת.

אבל אולי אצלי זאת רק הגנה־עצמית. ההגנה הטובה ביותר, להתקיף. אולי אני פשוט רוצה להשקיט את המצפון האומלל. לא לחשוב עוד על מידת האחריות שלי בענין, לא לחשוב עוד על זה שהוא הלך לכל מקום ו“נחלץ” לכל מקום בזמן שאותי סידרו בתפקיד נוח ו“חמים” ואני אינני נוקף אצבע כנגד זה ומסתפק בזה שאהיה “בסדר” בתחום מה שהקצו לי. ואולי אני מתכעס כל כך מפני שגם בי יש חלק, חלק ממני, שהוא כזה, כמוהו. יש בי אחד שכזה, בתוכי. לא, די כבר לחטט בזה, לעזאזל! אבל אין כאן חיטוט, רק ניתוח. ובניתוח אין שום פחיתוּת ודוֺפי… חדל, חדל. מספיק!

אני עייף. לא עשיתי כלום, ואני עייף כאילו רדפתי כל הזמן אחרי משהו. נכון, לא עצמתי עין כל הלילה. ואמש, הישיבה הבטלנית במַטה־החבל עד מאוחר. והיום גם־כן אין תקוה לישון במשך היום. בלילה, בלילה הבא. אם יתנו. לשבת עם מלכה. לא, אני אברח. אלך לישון אצל דן ושושנה. אבל יש להם רק חדר אחד קטן. וההלוויה?אני מתחיל לפקפק. לא בא בחשבון: מה יגידו אם לא אהיה שם? אבל אני באמת שונא את זה. כל הלוויה עושים אותה למין ריקוד־קבצנים מעוּות, נאלח. חילול קדושת המוות. צדקה תציל ממוות. בזיון המת. בזיון החיים והמתים כאחד. מגוחך, בארץ מחדשים דברים, מתיימרים לפחות, ועושים זאת ברעש ובהעזה גדולה, כביכול, אבל לא היה אומץ להוציא את המאורעות האישיים הגורליים ביותר, את הרגעים שבהם אתה בא במחיצתו של הנצחי – לידה כלולות ומוות – מרשותם של המאוסים הללו, עם הטכסים התפלים, השוּקיים שלהם. העריסה, החוּפה, הארון, את כולם אתה מוכרח להעמיד ביריד־הקבּצנים. אין פוצה פה ומצפצף. כל מרדן וכל חדשן ימצא לך פתאום אלף נימוקים ואחד שדורשים “התחשבות” ו“מתינות”. מין עשייה־לחצאים: למען היחסים הטובים עם אלוהי העיירה היהודית, הוא אלוהי אברהם, יצחק ויעקב – למקרה שיתברר שהוא קיים ועיניו צופיות את הליכותינו – נמסור, על כל צרה שלא תבוא, את העניינים האלה לנושאי־כליו על־אדמות. מין ביטוח־גומלים. שמור לי ואשמור לך. ואנחנו, שכּולנו אנשים נבונים ונאורים, מה־איכפת־לנו אם נזרוק את העצם הקטנה הזאת, דבר־של־מה־בכך סוף סוף, לאֵל הזה ולמשמשיו שחורי־החלוּקים, למען שלום ביתנו ונפשנו. וככה נלעג להם כולנו ונשנא אותם ונבזה אותם – וברגעים הקדושים ביותר של חיי הפרט (אם יש רגעים של קדושה ואם אמנם יש קדושה בכלל) נשתחווה לפניהם בהכנעה, ובמיאוס ובלעג, להם ולעצמנו. ואז באמת לא יישאר לנו דבר מן הקדושה, גם אם ישנה. פנטסטי, בחיי!

ובצד העורבים האלה וקרקוריהם יבואו גם התוכּיים בפטפוטיהם. יבואו בלבוש מודרני, או אולי צבאי־למחצה, פרטיזני, במכנסי־קוֺרדרוֺי חוּמות כמו אלו שעל רגלי, ובסבר של אנשי־מעשה יבואו, להגיד “כמה מלים לזכר החברים שנפלו”. אני מכיר כבר את זה, לא מהיום. אולי יבקשו גם ממני “לאמר כמה מלים”. גיורא יגש. “אתה הרי היית חברו הטוב ביותר. כך אני שומע. נו, גש־תגיד משהו”. ומלכה תביט בי במין מבט של צפייה. מה אתם רוצים ממני! אף פעם לא עשיתי דברים כאלה. אין זה לפי טבעי, אין זה לרוחי. לא מתאים לי. “אבל, שרון, למען חברך הטוב ביותר, למען המשפחה. באמת. מה, אין לך לב!?” מניין אקח את הכוח לסרב? או אולי אשפיל את עיני ואלחש: “תסלחו לי. הפצע טרי מדי. אינני מסוגל עדיין”. גיורא יגע אז נגיעה־של־השתתפות בזרועי ויביט בי בחמלה ואפילו בהערכה ויענה לי, ככה בחצי־קול: “בסדר. אני מבין אותך. אינני רוצה ללחוץ עליך. אם כך אתה מרגיש…” וזה יהיה שׂכרה של הצביעות.

– שמע, אני אפנה לך את המיטה –זורק דן תבור* פתאום. – תשכב קצת. לא יזיק לך.

– לא. לא. לא איכפת לי. זה בסדר גמור.

– באמת – –

– לא, באמת. הכורסה הזאת אין כמוה.

ולאישור, וליתר־תוקף, אתה מתמודד בתוכה מלוא קומתך ופושט רגליים מלוא ארכן ומשעין מרפקיך היטב על מסעדיה.

– הגד, דן. הזדמן לך פעם להספיד מישהו?7

– מי, אני? לא. לא בציבור, אם לזה אתה מתכוון.

– בכתב, אולי?

– לא. מה־פתאום? כך אתה מכיר אותי?

– אתה יודע, אי־אפשר לדעת. קורה שנדמה לך שאתה מכיר מישהו היטב ורק אחרי מותו מתברר לך שלא הכרת אותו כלל. הכל יכול להיות… הרי זה רק שנה־שנתיים שאנו נפגשים לעתים קרובות.

– כן…אתה בטח חושב על מה שתצטרך להגיד בהלוויה של ציון מחר. אה, זאת־אומרת, היום…?

אצטרך להגיד!?

– טוב, אחרי הכל, מי אם לא אתה – –

– אה, כן, כן. ודאי…

אל תקבל את הדברים ברצינות כל כך. מה־יש אם תגיד כמה מלים שאינן מעלות ואינן מורידות. אתה רוצה להוסיף על הכאב, של מלכה, של המשפחה? אתה רוצה לפתוח פתח לכל מיני שמועות? ולשם מה החיבּוּטים האלה? הרי בסופו של דבר תישאר חבר טוב, אזרח טוב, איש־שורה נאמן, כשר, בעל־משמעת, שיודע את חובתו. שיודע גם להספיד את מי שצריך בשעה שצריך.

כן, איש־שורה שיודע את חובתו. לא קופץ מעורו, אבל יודע את חובתו וממלא את מה שמטילים עליו. אזרח טוב. בעל משפחה, פקיד מוכשר ובעל־עמדה (אני מקווה שיתחשבו בזה כשיקימו את המנגנון החדש…), שוקד על חינוך ילדיו, עם קצת שערות־שיבה ברקות למרבה ההגינות, עם התחלה של איזו מחלה מכובדת של גיל־העמידה, נאמן אפילו לאשתו, בדרך כלל. ובעל־נשמה אפילו, נוסף על הכל.

– אין לך מה לחשוב – מעיר דן תבור, מהורהר. – תגיד שם פשוט מה שאתה מרגיש.

עזוֺב אותי, דן. הנח לי. אגיד מה שאני מרגיש, מה? שאני בא לאמר מה שאומר רק מתוך “הרגשת חובה” כלפי חבר, וכלפי “רצינות השעה” ואינני־יודע־מה?! ושאגיד שאני מרגיש איך אני מזקין ומאבד את הרגשת טעמם של החיים ואיך כיתה ד' של העממי נראית רחוקה כל כך ואפילו שנת־29 נראית כמעט פריהיסטורית והאמביציות שהיו לי פעם והגאוה והבטחון־העצמי, כל אלה נראים כבר כאילו היו של איזה אדם אחר, זר, רחוק?! שכל הזמן בתוך־תוכי עצוב לי, לא דווקה מפני שנופל חבר או מכּר או מודע זה או אחר, שעצוב לי עוד מלפני שיתחילו האנשים ליפול ברחובות ובכבישים, שאני עצוב כמו זמר־איכרים אנאטולי ששומעים מראדיו אנקרה?! כי הענין כולו הוא מר ואכזרי, לא רק כשאנשים מתים, גם כשהם חיים, כל הזמן שהם חיים את חייהם שהולכים אל המוות. איך אמרה פעם אמא: “כל מה שנשאר מן החיים זה רק תמונות”. היא הראתה על התמונה של אבא, אבא שאותו אינני זוכר כמעט, ואמרה את זה ככה בשקט, בשקט פאתטי. בררר… צמרמורת עברה בגב והרגשתי שדמעות עומדות בגרוני עד שהייתי מוכרח לצחוק בקול.

היא באמת מה נשאר לה מן החיים. אפילו להבין אותם כבר אינה יכולה. יושבת ומתנדנדת על כסא־הנוע ליד החלון שמול הים, לבנה, צמוקה ונקיה, מביטה אל השקיעה, עוזרת שם קצת לגלילה במשק הבית, לפעמים. רוקמת מפות־שולחן. “זה כל מה שהיא יודעת”, אמרה פעם גלילה. אבל צריך לסלוח לה שאמרה כך. היה לה מצב־רוח. כשאני רואה את האצבעות הלבנות של אמא בזמן שהיא רוקמת… אני נעשה סנטימנטלי.

האצבעות הלבנות של אמא. האצבעות הוורודות של השחר. זה מהומירוס באיזה מקום, כנראה. אף על פי שאני אף פעם לא היתה לי סבלנות לקרוא שום דבר שלו. אבל זה יפה, “האצבעות הוורודות של…” 05.15. השעה חמש וחמש־עשרה והרי החדשות מפי… ועיקרן תחילה. לעולם יבוא העיקר תחילה. סוף מעשה במחשבה תחילה. זה מוקדם מדי. יש עוד שעתיים. שבע וחמש עשרה. מעניין אם יהיה נוסח אחר להודעה על המעשה. ודאי בדיוק כמו שהודיעו ב־11 בלילה. והרי מהדורת חדשותינו האחרונה לסיכּום ידיעות היום… לישון קצת. ההזדמנות האחרונה. אם לא עכשיו אימתי. ואם אין אני לי מי לי. לישון לבלי קום. To die. To sleep. No more. להיות או לחדול. לחדול, לחדול, לבלי שיוּר. Played by an idiot. היכן עתה חלומותינו, אומר השחקן. אלקס פלדמן ידע או לא ידע? אדם ידע את חוה. ואני ידעתי את צפורה פלדמן. והוא, ידע או לא ידע? ימי בגדו כמו נחל. ישב במושב האחורי, מאחרי גבי, והמוות נכנס לתוכו מאחרי גבי, כשאני נוהג. ואני באתי אל אשתו מאחרי גבו. גם מאחרי גבה. אבל זה היה מזמן. הנסתרות… רק הנגלות הן לנו ולבנינו, מעתה ועד עולם. אמן סלה הללויה. זה כבר חמש שנים והוא היה אז במדבר המערבי וזה בכלל לא נכלל, לא נכנס לחשבון. גם צפור מצאה קן לה. וצפורה מצאה……..לה. מה מצאה לה? חה־חה־חה! תמיד מצאה לה. והמסכן כרסם את העצמות שנופלות מן השולחן ועשה את עצמו מאושר. איזהו מאושר? השמח בחלקו. שמח, אלקס, בחלקך! שפרה עלי נחלתי. סוף־השבוע לך, אלקס, והיתר לנוטרים את כרמך. ימי־החול לנוטרים את הכרם. ביום השביעי תבוא אל אשתך וששת ימים יעשו אחרים את מלאכתך. ואתה יושב שם במקום שלך בקצה הארץ ומתגעגע לאשתך ומזיע לפרנס אותה ואת הילדים שהיא יולדת לך. לך, באמת? אבל הנסתרות לא לנו הן, לא לנו. תן להם שיחרשו בעגלתך. הם ימצאו את חידתך, בזמן שאתה חושב עליה מרחוק. אהבותינו הגדולות, האהבות שלנו הגדולות, הנטחנות לעפר. עד־דק. כנחל האכזב. אהבותינו הגדולות, הנשטפות בתעלות הביוּב. בחוץ הבוקר מאפיר אבל פה החשמל דולק בין תריסים מוגפים ואנחנו לא נראה כלום. השמש שזורחת היא השמש שתשקע ומי־יודע מתי היא יפה יותר ואם באמת היא יפה בכלל. צפורה, שמוכנה לשכב עם כל אחד מאתנו ואף אחד אינו נותן לה מה שהיא קוראת “סיפוק באמת” במיטת־הזוג הרחבה. רק מעמידה פנים של אקסטזה ומניעה אברים כמו זונה. כמו זונה ביירותית מ“מאריקה”. נדלקת. אבל האש כמו של זיקוקי־פוּרים. למה הייתי הולך אליה, רק כדי להרגיש אחר־כך הרגשה של גועל ולכלוך כל פעם, או כדי להרגיש שעדיין אני יכול להיות דון־ז’ואן וגיבור גדול בחדר־מיטות? אבל רציתי. רציתי להתלכלך עוד, ועוד. דבר אחר אם אתה משלם כסף. אם משלמים בשביל זה הרי שום דבר לא נגרע משום חשבון. כל החשבון הוא אחר. הגועל והלכלוך צפויים מראש, ואם יש במקרה גם קצת עונג הרי זאת פשוט הפתעה נעימה ואתה מרוצה ואסיר־תודה ואין שום סיבוכים רגשיים. פשוט הרבה יותר. ואם זאת אחת כמו בפעם ההיא בביירות, שהיא אשה טובה והגונה ובעלת־מזג עד כדי כך שהיא מציעה לך מעצמה עוד פעם אחת – על אותו חשבון – אם רק תואיל לחכות לה חצי שעה בחדר, עד שהיא תאכל ארוחת־ערב ב“סאלון”, אם קורה דבר כזה הרי אתה מרגיש את עצמך גבר סוג־א' ובשביל ההרגשה הזאת אתה מוכן אפילו לוותר על הפעם השניה, מתוך נדיבות ותרנית שכזאת, ואם אתה נשאר בכל־זאת הרי זה רק בשבילה, ככה, שלא תיעלב, מתוך אותה הנדיבות הותרנית. איפה הימים, ציון, איפה הימים שהיינו צעירים ויפים והיינו אוספים כמה גרשים ונוסעים לשלושה־ארבעה ימים לביירות וחיים כמו בני־מלכים! איפה הימים שיכולנו להיות נדיבים ופזרנים, מפני הבטחון ששום דבר לא יילך לאיבוד ומתוך ההרגשה הודאית ששום דבר לא יחסר לנו בין־כה־וכה כי יש לנו הרבה־הרבה ושום דבר לא יקרה לנו כי אנו מחוסנים מאין כמונו ומתוך האמונה שכדאי לנו לתת מה שיש לנו ובאותה מידה גם כדאי לקבל מה שאנו נותנים. עכשיו אנחנו מוותרים גם כן, אבל לא מתוך נדיבות ולא מתוך פזרנות אלא סתם מתוך קהוּת־החושים ומתוך חוסר־בטחון ומתוך עניוּת ומתוך פחד. איפה עכשיו אהבותינו. איפה עכשיו אהובותינו, הצעירות ואלו שכבר אז לא היו צעירות כל כך. אהובותינו הנשואות, הבשרניות, הולדניות, האמהיות, הסרגניות, המצטבעות, המקמיטות, הנכמשות, הנצמקות, הדאוגות, המרירות, המתמקחות, הצוננות, הנואפות… אסנת, לוּא באת עכשיו לכאן פתאום לא הייתי מניד עפעף אפילו, יודעת? הייתי מחייך אליך ושואל אותך מה שלומך ומה שלום צבי ומה שלום הילדים ואיך העבודה ואיך מצב הבטחון אצלכם בסביבה, ואיך, בעצם, הצלחת להגיע לירושלים. אחר־כך הייתי קם לחמם לך קצת תה. חבל שנגמרו כבר הביסקוויטים אצלנו, אסנת. אני מצטער. אבל אם את רוצה לחכות עוד מעט… עוד מעט יפתחו את חנות המכּולת ונוכל, אולי, להביא עוד. גם נפתח קופסת ריבּה, כן… גברתי, אין לי שום חשק להיכּנס אתך עוד פעם למיטה בבית־מלון, כמו שעשינו בפעם ההיא בחיפה. ואינני רוצה במיוחד לעשות אתך סיור היסטורי לאורך החומה ולזכור, ולזכור, ולחייך זה לזו בעיניים נוצצות, ולנסות להיות סנטימנטאליים. ואינך מחויבת לספר לי במי הזדמן לך להתאהב במשך השנתיים האחרונות מאז פגישתנו, המקרית והשקטה בהחלט. ואינך מחויבת גם לספר לי על מוסר־הכּליות שיש לך ביחס לצבי. לא, אינך מחויבת. לאן, בעצם, את צריכה ללכת מכאן? נראה, אולי אוכל ללוות אותך, אם זה בדרך. את חכי לי ואחזור. סליחה, רציתי לאמר שלא תחכי לי כלל. אל נא תחכי לי, כי אני לעולם לא אחזור. אל־עד־אין־דור. לעולם לא, לעולם לא, לעולם לא, אמר העוף השחור, המקריח, הזקן. עוף־כנף או שר־של־מטה. זוכרת איך היינו שיכּורים ומלאים התפעלות מן הצלילים, מן הקצב. איך היינו קוראים בקול רם, חליפות, פעם את ופעם אני? התרגומים ההם רק אז הופיעו, נדמה לי. אבל לא חשוב. איזה כסילים ספרותיים קטנים היינו. על גלגלים, על גלגלים. “עוף־כנף או שר־של־מטה / מעני נביא נתת”. ידענו הכל בעל־פה לבסוף, לא? הרבה דברים למדנו כל הזמן מאז ועד עכשיו אבל מה שידענו אז על־פה אנו יודעים עכשיו רק במטושטש מאד. מאד. נכון? אגב, סליחה, את החבר הזה את מכירה, לא? בבקשה להכיר: אסנת גוטליבּ (חייך, חייך כשאתה אומר את זה!), דן תבור. זה חבר שלי. (המסך יורד. מאחרי המסך, בלחש שמגיע אל הקהל): “נסי אותו. זה הטפוס בשבילך! יום־יומיים ואת מאוהבת בו עד האזניים”. (היא, בהתמרמרות): “התבייש־לך! הוא רק לפני חצי שנה התחתן!” (אתה, באירוניה): “הו! אם כן, את מכירה אותו מקודם. מעניין, מעניין. כבר היית מאוהבת בו, זאת אומרת?” (צפורה [מה היא עושה פה פתאום!], בשאט־נפש): “לך, נמאסת עלי… נמאסתם עלי כולכם, עם כל הזולוּת שלכם והבדיחות התפלות שלכם… מעכשיו אני גומרת עם כולכם. (החלטית) אהיה רק של בעלי. (אליו) רק שלך, חמוּדי. בלי שותפים. (פאתטית) אתם כולכם אינכם ראויים לנשק את כפות רגליו”. (המסך עולה בתנופה אחת. הבימה מוארת באור עמום. רק במרכז, בתוך אלומת הזרקור הצהוב, עומדת צפורה, כפופה. רק בחזיה ובמכנסיים דקות, שקופות. עור חלק כמו משי באור הזרקור. רגל אחת, בכיפּוף ברך, על מיטת־הזוג הרחבה. היא מתירה את הבּירית. שערה החלק גולש על השכם. גמרה להתיר, היא משלשלת את הגרביים הארוכות, השקופות. עכשיו היא עומדת יחפה. שקט. מן המרתף של התזמורת נשמעים רק טונים בודדים, רפים של הפסנתר. בפינה, באפלולית, מוטל מישהו. גבר. אלקס, כנראה. קילוח כהה ואטי של דם יוצא ממנו. היא מזדקפת, שולחת ידיה אל מאחרי גבה להתיר את החזיה. רומזת לך בניד־ראש על המיטה, ממלמלת): מהר. קר לי. (אתה, בצעקה): מה!… והוא? (מצביע על קילוח הדם)… ומה שאמרת קודם?… (היא, במשיכת־כתף של ביטול וקוצר־רוח, כאומרת “אל תנדנד”, כשהחזיה נושרת ארצה מעל שדיה העגולים, המוצקים, הגדולים): “אבל הוא כבר איננו, לא?! מה זה, אינך יודע שאני אלמנה עכשיו!” (צוחקת ושולחת אליך את ידיה הארוכות המחוטבות. בתזמורת הפסנתר משתתק בכלל והמתופף מתחיל להכות בקצב אטי בתוף הכבד. אתה מחבק אותה ביד אחת ובשניה אתה מפשיט אותה מן המעט שנשאר עליה. הזרקור מוּסט ואלומתו על הגופה של אלקס. כן, זה אלקס, בהחלט. רואים איך אתה והיא נופלים על המיטה האפלולית, הרחבה. לקול הלמוּתו הגוברת של התוף מזנק קילוח של דם שחור מגופתו של אלקס אל התקרה. המסך יורד. קול תופּים, קטנים וגדולים, וקול מצלתיים – – תיים – – תיים)

(מחיאות־כפיים וקריאות “הדרן!”)

(מרחוק שומעים את נלסון אֵדי שר “Oh Rose-Marie I love you”

באולם, בתוך הקהל, באחת השורות הראשונות, עומדים אלקס פלדמן ואסתר, לבושים חגיגית, ומוחאים כפיים בהבעת פנים מאושרת ביותר.

– מעניין מה הם עושים שם? – אומרת אסתר לאלקס.

– את סקרנית לדעת? – תמה אלקס ומחייך. – אני חושב שהוא עוזר לה לשטוף את הרצפה. בחור טוב, הבעל שלך. אין לנו תקציב בשביל עוזרת־בית וצפורה עושה הכל בעצמה אז הוא עוזר לה קצת לפעמים. אבל נשאיר זאת בינינו, מה?

– יפה מאד מצדו – אומרת אסתר בקורת־רוח. – באמת נחמד. הוא אף פעם לא סיפר לי. אני רק לא מבינה למה הם מנגנים את נלסון אדי.

– אֶת “רוז מארי?”

– כן.

– אינך אוהבת אותו?

– אם אני אוהבת אותו? פעם הייתי מעריצה שלו. אבל זה היה כשעוד הייתי צעירה, חה־חה. עכשיו נדמה לי שהוא מתוק מדי.

– יכול להיות. זאת שאלה של טעם. אבל אולי תרצי לראות אותו?

– מה, הוא כאן?

– כן. בטח. מה חשבת, שזה תקליט? לא! הנהו, במסדרון.

מחיאות־הכפיים פוסקות פתאום וגם התזמורת השתתקה. כל הקהל מסבים את פניהם אל אחת מדלתות היציאה הנפתחות אל המסדרון. במדי משטרת־הרוכבים הקנאדית, בפירושׂ זרועות, מגבעת־צופים כזאת לראשו (כמו שהיו לניו־זלאנדים), חסון ושמנמן קצת, נכנס נלסון אדי, צועד ושר בלכתו:

Oh Rose-Marie I love you

,Oh Rose-Marie I love you

האורות באולם כבים. לאור פנס־כים צועד נלסון אדי ועולה במדרגות אל הבימה הקדמית, לפני המסך. אחריו צועד סוסו החום. הקהל עוצר בנשימתו, מחכה.

מאחרי המסך מחליק פתאום ויוצא אחד גוץ, כבן חמשים, בעל כרס עגולה ושפם שחור, לבוש חליפת־ערב שחורה.

– רבותי וגבירותי! – פותח הגוץ ומבקש תשומת־לב.

– מה הוא רוצה? – שואלת אסתר.

– אינני יודע – משיב אלקס. – עוד מעט נראה.

– גבירותי ורבותי! – צועק הגוץ בכל כוחו, מנסה להתגבר על קול שירתו של נלסון אדי. – בשעה חמוּרה זו יש לנו הכבוד – –

הסוס החום של נלסון אדי בועט בו בעיטה חדה והגוץ מתגלגל באיזה מדרגות ונעלם מן העין. נלסון אדי פוסק משירו ומרים יד, לבקש מן הקהל שיימנעו ממחיאות־כפיים. אחר כך הוא פותח ואומר, באנגלית:

– ועכשיו, גבירותי ורבותי, אני רוצה להציג לפניכם… לא, לא את ידידי המלומד שהקדים אותי בדבריו (צחוק באולם) אלא… את הכוכב מספר 1 של זמננו…

המסך מופשל לצדדים ובמרכז, בתוך עיגול של אור מסנוור, נראית אשה צעירה, צהבהבה, גבוהה ורזה, מסולסלת־שער, במדי A.T.S. בקפיצה אחת היא מתיישבת על סוסו של נלסון אדי ומחייכת לקהל. לראשה עטרה נוצצת, משובצת יהלומים.

–…אֶת גרטי שטראוס! – מסיים נלסון אדי בקול גדול ובתוועת־יד דרמאתית אמוּנה וזריזה של אימפּרסאריוֺ הוא מורה על גרטי שטראוס.

(מחיאות־כפיים מחרישות־אוזן. סקסופון מתחיל להריע).

– מי זאת? – שואלת אסתר.

– מה את רוצה ממני? אינני מכיר אותה – משיב יהודה שרון.

גרטי שטראוס מעלה על פניה סבר של עצב וכליון־נפש ומתחילה לשיר בקול עמוק, צרוד כלשהו, שיר גרמני:

Ich hab vieleicht

Noch nie geliebt

הסוס החום של נלסון אדי משפיל ראשו מתוך הבנה.

פקיד־דואר אחד שחרחר ועוּל־ימים פורץ לאולם בריצה. בידו הוא מנופף במעטפה. “אסתר שרון!” הוא מכריז. “אסתר שרון!”

– אסתר, זה בשבילך – לוחש יהודה שרון.

– כן, זאת אני! – קוראת אסתר, בהתרגשות. – אני כאן!

הפקיד רץ ונגש אליה וכל עוד נפשו בו הוא מוסר לה את המכתב. היא חותמת שקיבּלה אותו. הוא אומר תודה ותופס עמדה בקרן־זווית, ניצב לו שם, נסמך אל הכותל. “תפתח אתה, יהודה. אני עצבנית מדי”, אומרת אסתר. “כן, כן”, נענה יהודה שרון בלהיטוּת ופותח את המכתב.

– זה מן ההורים – הוא אומר. – את צריכה מיד לקחת את הילדים ולנסוע אליהם.

– ריבּונו של עולם! – קוראת אסתר ונעלמת מיד.

יהודה שרון עולה עכשיו בחפזון אל הבימה. הוא לבוש כתונת־פסים פלאחית, אבנט למתניו, ראשו מגולה. גרטי שטראוס יורדת בקפיצה מעל הסוס, טופחת על ירכו להבריחו מן הבימה, אבל יהודה שרון עוצר בו ותופס במתג שבין שניו. גרטי מביטה בו בעיניים מזהירות. לגופה שמלה תחתונית שחורה, לרגליה גרבי־רשת שחורות, עטרת היהלומים לשׂערה. חלילי רועים הומים “עלא דלעונא ועלא דלעונא” ומקהלת קולות גבריים, גרוניים עונה אחריהם בשיר־החתונה.

יהודה שרון מנופף במטפחת לבנה ביד ימינו, רוקד לפי הקצב המדוד, החוזר של הנעימה, ושר לה:

טלבּתך מן אבּיך

מא רדיש יעטיני

אה יא־דין יא־דין

יא־דין יא־דיני

“אך־יא־אך!” עונים אחריו הקולות הגרוניים בגניחה של הנאה ועידוד.

– כמה זה יפה! – ממלמלת גרטי שטראוס בהתפעלות. –אני כל־כך אוהבת את האוריינט!

היא מתיישבת על הספה, שומטת את הנזר מעל ראשה, מרכיבה רגל על רגל, שואפת מעשן הסיגריה שהדליקה לה.

מקהלת קולות נשיים, רחוקים, דקים:

– Wunderbar! Wunderbar!

זקוף, נלהב, יושב יהודה שרון על הסוס החום, מצעיד אותו אל הספה וקורא כמצווה אל גרטי שטראוס:

– עלי אלי, הנה!

– רד אלי, בוא! – אומרת גרטי וקורצת לו ערמומית.

הסוס נותן קולו בצהלה גדולה ומנער מעליו את יהודה שרון, לתוך זרועותיה הפתוחות של גרטי שטראוס. היא נודפת ריחות של פוּדרה, בושׂם ומשחות־תמרוקים.

– Liebchen! – היא לוחשת בנשימה טרופה.

בדלת מימין נשמעת דפיקה. נכנס מיסטר או’בראיין, נסער מאד, זרועו חבושה ותלויה בתלי:

– גרטי! – הוא זועק.

– Heraus! – מתרתחת גרטי, נזקפת ומצליפה בקוצר־רוח במגלב על הרצפה.

מיסטר ג’ון ה. או’בראיין נסוג, שחוח, וסוגר את הדלת אחריו. עוד מעט ונשמעת יריה.

– הוא התאבד – צוחקת גרטי ורוקעת רקיעה של גיל ברגלה.

– נהדר – לוחש יהודה שרון ומלטף את ירכה.

עכשיו דופקים בדלת משמאל. אסנת פותחת ונכנסת. היא־חוורת מאד וכרסה בין שניה.

– יהודה! – היא אומרת.

– קיבּלת רשות להיכּנס, לעזאזל!? – צורח יהודה שרון.

– מי זאת? – לוחשת גרטי בפתיעה ומושכת אותו אליה.

– אינך רואה שאני בחברת אנשים? – מטיח יהודה שרון שוב כלפי אסנת.

– טוב – אומרת אסנת בקול עייף. – אני אחכּה.

– חכי בחוץ!

– עד מתי, יהודה?

– עד מתי? עד אחרי שתלדי את השלישי שלך! – ממשיך יהודה שרון בגסוּת ומסיים ביריקה נמרצת. – החוצה!

בשקט נסגרת הדלת. השנים מתחבקים בחום גדול.

– רק בזהירות, בּוּבּי שלי – אומרת גרטי שטראוס כמתוך עלפון. – בזהירות…

– אל תפחדי.

– אני נורא מפחדת. אני כל־כך לא רגילה לגברים…

מקהלת הגברים: “חה־חה־חה!”

מקהלת הנשים: “חה־חה־חה!”

– כמה טוב שהשאירו אותנו לבד – אומרת גרטי. גופה מתפתל ועיניה עצומות מאד.

– כן. סוף־סוף – ממלמל יהודה שרון, קורע מעליה את שמלתה התחתונית השחורה ומשקע את שניו בכתפה השזופה־הזהובה.

תזמורת ג’ז פותת ברעש ומהומה בנגינת “לא קוּ־קוּ־רא־צ’ה! לא קוּ־קוּ־רא־צ’ה!” לקול הרעש הספּה נשברת וקורסת תחתיה. גרטי שטראוס ויהודה שרון נופלים ארצה במחבוֺק־אהבים.

– מה זה היה? – שואלת גרטי בקור־רוח.

– זאת ודאי ההתפוצצות ב“פלסטיין פוסט” – מתרץ יהודה.

מקהלת הגברים: “חה־חה־חה!”

מקהלת הנשים: “חה־חה־חה!”

בתוך החשכה פורצת אל הבימה מכונית משוריינת, בסערה ובשאון מדהים, ובתוך נסיעתה נפתח פתחה האחורי ומישהו מושלך מתוכה. היא ממשיכה בנסיעתה במלוא המהירות ומסתלקת. קלעי הבימה מטים ונופלים. בקהל פורצת מהומה היסטרית. בצווחות ויללות האנשים בורחים.

זה שהוּפל מן המכונית המשוריינת שוכב במקום שנפל. פניו אינם נראים אבל רואים שקומתו קטנה ודלה. כמו נער. ויש ילקוט של בית־ספר על גבו. הוא נאנק:

– כואב לי. יהודה… כואב לי…

– מי אתה בכלל? – נתמה יהודה על משכבו.

– מה זה, יהודה… אתה כבר לא מכיר… זה אני, ציון…

“אבּן־כּלבּ!” שואגת מקהלת הגברים.

יהודה שרון מתרומם מעט, שולף את אקדחו ויורה בו. אחת. שתים, שלש.

– לא נותנים מנוחה – אומרת גרטי במורת־רוח.

“אבּן־כּלב!” מפטיר יהודה בלחש – בשאט־נפש, בשנאה עזה.

– בוא כבר, בוא – מחננת גרטי שטראוס בקולה וכורכת רגליה על גבו.

– קח את האקדח. הרוג אותה – קורא יהודה שרון ליונתן בנו.

– תודה, אבא – אומר הנער בכובד־ראש. במנוחה הוא נוטל את האקדח ויורה. אחת. ושתים.

ראשה של גרטי שטראוס צונח על הכר בלי חיים. מן הנקב בחזה פורץ הדם ומציף את שדיה הזעירים, הרכים כמו פּוּדינג, את בטנה הצרה. רק רגליה עדיין כרוכות־הדוקות על גבו של יהודה שרון והוא אינו יכול להיחלץ.

בכוח אכזרי הוא תופס בהן.

“בּנת־כּלבּ!” הוא לוחש.

– מי “בּנת־כּלבּ?” – צוחק דן תבור.

מי? מי? מי?

מי? שואלים אותך!

מי?! מה זאת אומרת מי!

– מי? – שואל דן תבור.

– מי? – שואל דן תבור שעומד עליך וצוחק.

– מה מי?

– מי “בּנת־כּלבּ?” – צוחק דן תבור.

יהודה שרון ממצמץ בעיניו לעומתו, תוהה ומבולבל. התריסים פתוחים. החדר מלא חוורת־אור־בוקר שאננה. חלמתי משהו?

– כבר בוקר, הה? מה השעה?

– עוד מעט שש.

– ישנתי קצת?

– כנראה – מגחך דן תבור. – עם בנות־כלבים.

יהודה שרון מצטמר, שף את עיניו, מפהק בקול, עוקר ומתרומם בנמרץ מן הכורסה.

– ישנתי כהוגן, כנראה. אה־ה־ה־ה… הגד, היה משהו?

– שום דבר.

– ואתה, לא ישנת בכלל?

– לא. דווקה הייתי פעיל מאד. חיממתי תה אפילו.

– יופי.

– מוכן לשתות?

– לא מתנגד. בוא!

– לאן?

– להטיל מים, כמו שאתה אוהב לאמר.

– אני רואה שהתעוררת במצב־רות טוב! – נצהל דן ואומר.

– קצת שינה היה כנראה כל מה שדרוש לי… שמע, אולי אפשר למצוא מעט קפה, במקום התה הזה. כבר יוצא מאפּי.

– אינני יודע. הם בטח יש להם, אבל בכל־זאת לא כל מה שנמצא בבית הזה שייך לנו, נכון?

– חבל שלא לקחנו מן הבית. הרי קיבלנו חבילה.

– מה־לעשות… פעם אחרת… טוב, לך ואני אמזוג בינתיים.

– בסדר.

דווקה עכשיו מצלצלים בטלפון. מי זה יכול להיות. אולי גיורא שקם מן השינה ומשעמם לו קצת.

אני אגש – אומר דן.

– טוב. אם זה משהו ממשי, תגיד לי.

מוכן כל כך לעזור, לשרת. מה קרה לו? מה־שקוראים “התחשבוּת במצב”, מסתבר. יכול להיות שזאת אסתר שרוצה להזכיר לי בדבר קופסת הריבה. יקח השד את אבי אבות הקופסות כולן. כל קופסות השימורים. אצל אמא תמיד היה מלאי. אפילו בעוני, אבל מלאי מוכרח שיהיה. שׂקים, פחים, צנצנות. קוֺנוּסים של סוכר. ריבה מלאה סוכר, גבישים־גבישים של סוכר. והזיתים מלוא הפח. לוא כך היה גם אצלנו לא היתה בכלל שום בעיה. אבל אנחנו אנשים מודרניים שקונים זיתים גדולים, נפוחים, מימיים ותפלים בפחיות של “תנובה” ו“פרימן”. חוץ מאלה שמביאה מרים מן הכפר. שהיתה מביאה.

– יהודה, בוא רגע.

– אני כבר גומר.

קלדרון? ההוא תמיד יש לו בעיות, בייחוד בבוקר השכם. “מה יהיה כאשר…” ו“מה לעשות אם…”

– מי זה?

דן רק רומז בבת־ראש על השפופרת המונחת, קשובה ומצפה, על מכסה הזכוכית של השולחן. רומז, ומסתלק.

– כן?

עמדה בי“ת. מה יש להם שם? “השכנים חופרים ממול?” זאת אומרת, בעמדה הערבית… ודאי תעלת־קשר או משהו כזה. גם אצלם אותן הבעיות. בקיצור, מה הם רוצים שם, בעמדה בי”ת? לדעת אם לפתוח באש או לא? אינם יכולים להחליט על דעת עצמם? ודאי, אין להם חשק גדול להסתבך, בייחוד ברגעים האחרונים ממש של המשמרת. מה השעה בדיוק? חמש חמשים־ושש, חמשים־ושבע… רק רוצים להיות בסדר. כן, יפה מצדו שהודיע בכלל.

– טוב. אתם לא מוכרחים להישאר בשביל זה. רק כשיבואו להחליף אתכם תסביר להם מה מתרחש. לא, אינך צריך להישאר. רק תחכה עד שתראה שכל ההחלפה במקום. ברור?… כן, זה הכל… שלום…

מגרדים קצת בעפר. יגרדו להם. שני אנשים במעדרים עלובים, או בטוריות, ובלבם פחד־אלוהים. ודאי מן האספסוף העיראקי המסכן שהגיע אליהם בזמן האחרון. “מג’תהדין”. אבל זהו מה שקוראים “ביצורים” או “התחפרות”. פעולה צבאית (תקיעת חצוצרה). “לא נתן. אנחנו נגיב. לא נעבור בשתיקה. הישוב המאורגן לא…” אולי נגיש מחאה חריפה (ביותר?) לנציב העליון (העתק לועדת־המנדטים; העתק למועצת חבר־הלאומים בז’נבה; העתק לארבעת הגדולים; ואל תשכחי, מיס ח’ורי, להשאיר העתק אחד למיסטר ג’ון ה. או’בראיין). בוז לנציב העליון. בוז למועצה המחוקקת. קדימה, יא־שבּאבּ. בוז לספר הלבן.

– הנה התה – אומר דן תבור ומציג את שתי הכוסות על השולחן.

יהודה שרון נוגע בזכוכית באצבעות חוששות ושורק: “חם!”

– כן, חם – אומר דן תבור. – אינך חושב שגם שם יהיה חם עוד מעט, בעמדה בי"ת?

– נחכה. אבל אינני חושב שיהיה משהו רציני. הם יודעים שאצלנו מתחלפים עכשיו ומנסים לנצל את שעת־הכושר, באופן הפגנתי, ככה. או פשוט לגשש ולראות מה התגובה. יחפרו רבע שעה, עד שישמעו כמה יריות, ואז יסתלקו ויושיטו לשון מרחוק: “אה, סידרנו אתכם. דווקה חפרנו”. זה כמו משחק ילדים.

סחלבּ טעים / לשמח ילדים. רק היום! רק היום!

דן תבור צוחק וגומע בזהירות מכוסו.

אמא, תקני לי. תקני לי. אני רוצה. א־מא – –

דלתו של החדר הקטן נפתחת חרש ונשמע קולו של נתן שפירא, בהטעמה:

– בוקר טוב. בוקר טוב, חברים.

– בוקר טוב, שפירא. אתה כבר קם, מה?

– בחיי, אני אומר לכם: אחרי שעה שש אינני מסוגל לישון בשום אופן. תהרגו אותי, אינני מסוגל! מין טבע שכזה! אחרי הצהריים – בבקשה, זה דבר אחר. אם אני לא ישנתי מספיק בלילה, או אם אני מתעייף באופן מיוחד, אז אני שוכב לי קצת לנוח אחרי־הצהריים. ככה, חצי־שעה־שעה. משהו כזה. אם הילדים לא מפריעים, ואם האשה נותנת, ואם לא באים לבלבל את המוח. אבל בבוקר – בשום אופן! ככה זה אצלי…

מעניין מאד. מדי פעם הוא בא בגילויים מרעישים מסוג זה מחייו האינטימיים. אבל תגידו מה שתגידו, בחור זהב!

בסקרנות־מה הוא שואל:

– היה משהו במשך הלילה? כלום, הה?

– לא היה משהו מיוחד, רק בצד של מקור־חיים – מושך דן תבור ומשיב. – אבל עכשיו מנסים לחפור קצת מול עמדת בי"ת.

– מי, הם?

– כן.

– נו, ומרביצים עליהם?

– עדיין לא. נראה, קודם שתבוא ההחלפה. יהודה אמר להם שיחכו עוד קצת. אם לא יפסיקו, ההחלפה תפתח באש.

– אהה! – נענה נתן שפירא, כמי שתפס את הענין וראה את ההגיון שבדברים. הוא שוהה מעט, מדליק לו סיגריה־של־שחרית, מוסיף ושואל: – אבל חוץ מזה, זאת־אומרת, לא היה כלום?

– כלום – משיב דן תבור, לאחר גמיעה ושאיפה קולנית. – אבל אני חושב שנשאר קצת תה בשבילך. אם אתה רוצה, קח לך…

– מצוין. בדיוק כמו שאני אוהב. אצלי כוס תה בבוקר מוקדם זה ממש מצוה. אני תכף בא – מצטחק נתן שפירא וגורר את רגלו הצולעת אל בית־הכסא.

– דזן… דזן… דזן… – מזמזם הטלפון שוב.

– האלו…. כן… כן, זה אני… מי שם, ביטוֺן?… ברור, ברור… על יד בית סמעאן, אתה אומר?… טוב, כל האנשים אתך, מה? בסדר… תחכה עד שיסתלקו הקודמים… ודאי, שיסתלקו מהר… אחר כך תרביצו קצת… אדרבה, אם תצליחו… ואז, אם הללו לא יברחו מיד, תתקשר עוד פעם… נניח, תוך עשר דקות… בסדר… ברור…

ועכשיו, אל דן:

– תרשום ביומן. תרשום קודם 05.56. ואחר כך… 06.02… מה לרשום הרי אתה יודע בערך, נכון?

דן תבור מניע בראשו ומתחיל לרשום. הוא אוהב לכתוב, הלץ הזה, אבל גם יודע לקצר. הנה, פחות משתי שורות רשם – וחסל. אסור לדבר עם הנהג בשעת הנסיעה. ממנוּע.

המים יורדים ברעש והנה נשמע מן המטבח פכפוך המים שנשפכים מזרבובית הקומקום אל הכוס. אלה המים האחרונים, אלה שהוא יוצק לעצמו, לפי הקול. ומבחוץ שומעים את יריות הרובים. כן, אלה שלנו מתחילים, לפי הקול. זאת עמדה בי"ת יורה. מבּסוטים ודאי שיורים כדור סוף־סוף. יהיה להם מה לספר, כשיחזרו הביתה. “היום ירינו, באמת!” “איך ירינו!”

– מה, זה שלנו? – בא נתן שפירא ושואל, בהתעוררות. הכוס והתחתית ביד אחת, השניה בוחשת בכפית ומגיסה את הסוכר, הסיגריה האנגלית בין השפתיים, העיניים מצומצמות מפני העשן.

– כן – עונה דן תבור במנוחה, בשוויון־נפש.

– בראבוֺ, בראבוֺ – מפטיר נתן שפירא ומתיישב אל השולחן.

היריות נמשכות לסירוגים. טעינה, לחיצה ראשונה, לחיצה שניה. יריה, פליטת התרמיל, טעינה. בגלל החידוש שבהרגשה מסתבר שאינם טורחים אפילו ללחוץ לחיצה שניה. מסוּפק אם הם מכוונים בכלל. כמה מהם ירו כבר בחייהם? לא כל השלושה, בכל אופן. אינני יודע מי האנשים בדיוק, אבל בזה אני בטוח. אין דבר. עוד יזדמן להם. והרבה. יהיה מי שידאג לכך. לירות או להיירות. לירות ולהיירות. לבנות ולהיבנות בה. סרג’נט קראופוּט שהיה מאמן אותנו בימים ההם, מטעם האנגלים. קראנו לו ז’ון קרופורד. יפה כמו כוכב־קולנוע. מספר 1. כלב גזעי. יש להם כאלה, ימח־שמם. איך היה צווח במתן פקודות־אש: “Fire!”

– עונים להם, הה?! – זורק נתן שפירא, כולו קשב.

כן, עונים להם. צרורות קצרים. סטאֵנים. שנים, לכל היותר, שלושה. בודאי חיפוי על הבריחה. הבריחה של היחפנים שחפרו. אתה ממש נפוליאון, בחיי. יושב במטה הערפי ומצייר לעצמך בדיוק את כל מהלך המאורעות בשדה־הקרב. חסרה לנו פה מפה שדגלים קטנים נעוצים בה ומזיזים אותם כל פעם הנה והנה. כמו שאצל גיורא במטה החבל, ב“ירמיהו”. רק שעדיין לא זז שם אף דגל ממקומו. “בית סמעאן” – דגל. “הבית הבודד” – דגל. “בית הנדאוי” – דגל. “מטה אזורי” – דגל, דגל חשוב יותר. נציין אותר בצבע מיוחד. זה מה שנחוץ לנו ברגע זה. המערכה על האוקינוס השקט. על האטלנטי. “צרורות – אש!” טה־טה־טה־טה־טה־טה. במערב אין כל חדש. אין כל חדש בבית הנדאוי. פעילות מקומית בגיזרת בית סמעאן. נוריד את הדגל לחצי־התורן לזכר חללינו. אלומת יריות־כבוד על קברותיהם. על קברו של ציון נחמיאס. אנו גאים על שקמו לנו גיבורים כאלה. תהי נשמתו צרורה בצרור חיי הנצח של האומה. באנק־אלאוּמה־אלערבּיה. פרס בסך 500 (חמש מאות) לא"י יינתן לכל אדם שימסור ידיעות שתובלנה לתפיסתו(ם) או לזיהויו(ם) של האיש (האנשים) שגרם(ו) במזיד בתאריך 12 בפברואר 1948 בשעות הערב המוקדמות למותו של המנוח ציון נחמיאס, ירושלים. רק חמש מאות?! מי נותן יותר, מי מוסיף? עלא־אוּנוֺ! עלא־דוּאוֺ! רגע, רגע: אני עצמי נותן אלף. (רחש התפעלות בקהל). אלף! אלף לירות! (התלהבוּת אמנטוֺ). מי נותן יותר? רגע אחד: אבל הידיעות, למי למסור אותן!? חה־חה־חה רק על זה לא חשבו. אפייני להם. למי? מדוע? – –

– זה הסוף, כנראה – אומר דן תבור ומקנח את פיו בממחטה.

– אהה – אומר נתן שפירא ותולה עיניו בתקרה.

– לפי שעה – זורק יהודה שרון סתמית.

– מה זה, יורים פתאום? – תוהה ישראל גפן. הוא עומד בפתח החדר הקטן ופניו מפיקים תרדמה ודאגה משועממת.

–שלום עליכם! ברוך הבא! – ננער נתן שפירא וקורא לעומתו בנעימה.

– שם כבר גמרו לירות ואתה עכשיו נזכרת?

– בוקר טוב – מפטיר דן תבור.

– בוקר טוב – נענה ישראל גפן, נכלם כלשהו.

– מה זה אתה8 קם באמצע הלילה, אדוני? – מנסה נתן שפירא להקניטו, מגחך בערמת־משוּבה אל שכניו לשולחן.

– מה אתם יורים לי פה באמצע הלילה – משיב לו גפן באותה מידה. ואחר כך: – השארתם לי קצת תה, חברים, או שעלי לא חשבתם בכלל?

– מי חושב עליך – מתבדח דן תבור. – אף טיפּה לא השארנו.

– ככה, ככה זה – אומר ישראל גפן במנוד־ראש ונפנה אף הוא למקום שמטילים מים.

– נו, כנראה באמת גמרו שם – נאנח נתן שפירא וממעך את בדל הסיגריה שלו במאפרה.

– דן, אולי אתה רוצה לצלצל לבי"ת ולברר…

– כן, יהודה. מיד.

ובעוד הוא מחייג ומחכה לקשר נאנח נתן שפירא עוד פעם אחת ומקמט מצחו ואומר:

– כן, בערב אנשים נהרגים, מתים איזה מין מוות איום שכזה, ובבוקר כבר לא זוכרים את זה, למעשה. עולם כמנהגו נוהג. אין זמן לחשוב. רצים, רצים קדימה. מה יש? מה הבהלה? לאן? אבל ככה זה. מי שנשאר מונח מאחור כבר לא זוכרים אותו.

“נגמר, מה?” מדבר דן תבור לתוך השפופרת: “הסתלקו? זהו. אמרנו לכם. נתנו קצת חיפוי? כן, כן. אבל עכשיו שקט, הכל בסדר? להם לא קרה כלום גם כן? טוב, אין דבר. פעם אחרת תצליחו יותר. בסדר… אבל תשימו לב, בכל אופן. לשים לב היטב… בסדר”.

לא ייזכר ולא ייפּקד. חלמתי משהו, לא? ואינני זוכר מה. ככה זה תמיד אצלי ואינני יודע אם הפסדתי משהו או לא. רק נשאר מין משקע כזה, רע. “מי שנשאר מונח מאחור כבר לא זוכרים אותו”. לשם מה לזכור. כל הקלפים על השולחן. מה שאינו מונח על השולחן אינו קיים. רוז־מארי, רוז־מארי. מזמן לא ראינו סרט. ראינו רק “על חוד התער”. זבל, על פי סומרסט מוהם. עם טיירון פאוּאֵר, שאינני יכול לסבול אותו. אם כן למה הלכנו? לא היה דבר אחר. מרגיז אותי, הפרצוף שלו. זה היה אחרי שחיסלו את החברוני ההוא שתפסנו. ראיתי מה־זה־נקרא לרעוד מפחד. מכונית־משא אדומה שהסתירו בה חומר־נפץ. על יד המחסום של ג'. אבל איזה עלוב אחד. רועד, רועד, רועד, והמטפחת קשורה לעיניו. על מה חשב בשעות הארוכות, בעיניים הקשורות במטפחת, בשניים הנוקשות מפחד, בידיים הכפוּתות, הרועדות והלחות מפחד?… גפן כבר עשה את שלו וגמר, ועכשיו הוא מסתובב לו כמו אחד שאיו לו מה לעשות. שוב שותקים. משעמם. למה אינם מדברים? אני למה אינני אומר משהו? אבל מוטב כך. זאת מין שעה שעדיין לא יודעים אם לדבר דיבורים של לילה או של יום… אין רחמים בדין. הרגו בלי להוציא הגה. הדין הוא כנראה תמיד צעיר, כי אני יש לי עכשיו נטייה לרחם מפני שאני מתחיל להרגיש שאני מזקין. בלי להוציא הגה. שום ידיעה בעתונים, שום משא־ומתן, שום דבר. בשקט. את השני לא ראיתי בכלל. טיפול נפרד. היו שנים ונשאר אחד, היה אחד ולא נשאר כלום. יא־אמא, יא־אמא. אוולאדי. ענדי ארבעת אוולאד, דח’ילכּום. חמור מטומטם שכמוך, מי אומר לך להפקיר אשה וילדים, ומכונית־משא, וללכת להיות גיבּור! חמור מטומטם ואומלל שכמוך! אבל אולי לחצו עליו, הכריחו אותו, באיומים. באיומים ובגידופים ובהשבּעות ובבזיונות. הוא לא שיקר. כשרועדים ככה כבר אין שׂכל בשביל לשקר. תנו לי את חיי לשלל. עשו מה שתעשו, עשו בי מה מה שתרצו, רק את חיי תנו לי מתנה. תנו לי אותם במתנה ואהיה אסיר־תודה לכם לעולמי־עולמים, עבד־עולם אהיה לכם, ולך, ח’וואג’ה, את נעליך אצחצח, את בתי־הכסא שלכם אנקה בוקר וערב עד שיבריקו – רק חוסו עלי, רק תנו לי את חיי. אך זאת הפעם. אספר לכם כל מה שאני יודע וכל מה שאתם רוצים לדעת. את האמת, את כל האמת ורק את האמת. יום שבת יפה בחוץ, מזמן לא היה יום יפה כל כך. אבל אתה אינך רואה, טומטום שכמוך, כי עיניך חבושות במטפחת, וגם לולא זאת אני מסופק אם היית רואה כי רק את הפחד עיניך רואות. אשר יגורתי בא לי… לדפוק בו כדור. להרוג אותו(ם) כמו כלב(ים). “חבל על כדור”, אמר הצהוב הגבוה ההוא, מן הפרצופים ה“סודיים”. בכל־זאת העניקו לו כדור. בהתחשב במסיבות המקילות. לא היו עבירות קודמות. אופי נוח והתנהגות טובה. בהתחשב בכל זה נקציב לך כדור ונגאל אותך אחת־ושתים מייסורי העולם הזה, מן המחשבות על האשה ועל ארבעת הקטנים ומן הבכי ההיסטרי – ומן הפחד, מן הפחד חבוש־העיניים, המעוות, הנורא. מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות. קנה־אקדח לתוך העורף וכדור אחד מרעים ישר לתוך המוח וקץ לאיש ולפחדו בחדר הריק והערום שעדיין לא סיידו את קירותיו. טוב שלא נכנסתי לראות את הביצוע אף על פי שהזמינו אותי. הרי זה היה יכול להיות עיסא, למשל. אולי. או אחד כמוהו. אי־אפשר לדעת. בלחץ, באיומים, בסחיטה אפשר היה להכריח גם אותו. מה שלא יעשה השכל יעשה הפחד. לא מתאר לעצמי. אבל באמת אי־אפשר לדעת. לא, לא בדיוק לעבודה כזאת, אבל אולי למשהו “אינטליגנטי” יותר. מין “עבודת מַטה” כמו זאת שאני עושה פה. מלחמת אזרחים, סוף סוף. אבל הוא ודאי כבר נמצא בלבנון. בפעם האחרונה כשצלצל אלי למשרד ונפגשנו במקום הקבוע שלנו. כמה פחד שלא תשמע אותו מיס ח’ורי. אמר לאחותו שתדבר היא בטלפון, שלא יכירו את קולו. אם נקח את קטמון, שאשׂים עין על הבית שלו. הוא מתכונן לנסוע. אינו יכול עוד. דיבורים של בגידה. מי כאן בוגד, הוא בשלוֺ או אני בשלי? ואולי האחרים בוגדים. בגדו, רימו, גנבו, שיקרו, שאפו פרסום. שאפו בצע. אבל אצלנו זה אחרת. אנחנו נלחמים על החיים. כן, כנראה. רק שאם תאיר לנו ההצלחה פנים יהיו הם מוכרחים להילחם על חייהם. להילחם או להתחנן. להתחנן בידיים כפותות, בעיניים חבושות ובמורא גדול. אינני מקנא במי שיפול לידינו. ואינני מקנא במי שלא יפול. ואוי לנו אם נפול לידיהם. אני אשמור לו על ביתו. אם נכבוש. מי יכבוש!? אבל נניח, כמו שהיה הסוף בליפתא ובשייך־באדר. שייך באדר זה ההוא שעומד על הגג, חה־חה. אלה בורחים, ואלה נכנסים. אלה בורחים מתוך תקוה לחזור בעוד כמה שבועות, אלה נכנסים מתוך פחד שאולי יצטרכו להסתלק בעוד כמה שבועות. לא נזוז מפה לעד. לא־פסיונאריה. “נוֺן פאסאראן”. עכשיו היא יושבת לא במדריד אלא במוסקבה, נדמה לי, אצל הרוסים. אולי מתמקמקת באיזה מחנה־ריכוז, מי יודע. אמנון שקד התחמץ לבו והלך להילחם למען הרפובליקה הספרדית. לבריגדה הבינלאומית. צחקנו. אצלנו יורים והוא הולך לחפש כדור במרחקים. אבל הוא לפחות האמין שהוא ממלא איזה צווּי מוסרי, הלך בשביל אידאלים. למען הצדק והקידמה. כשחזר – מתי זה היה, בסוף 39? – הוא חזר שלם אבל היה איש אחר ולא ידע כבר במה להאמין. המליצות נשארו, אבל ההכרה נעלמה, הצווּי הפנימי לא היה עוד. והוא לא היה טפּוס שיסתפק במליצה, לא איזה מין ישראל גפן. הוא התאבד. וגם עליו היתה רשימה בעתון, “ציוּן לזכרו” או משהו כזה. ציוּן לזכר ציוֺן. אחרי שהם מתים הם אהובים כולם. וגם עליו כתבו שהיה “אהוב על כל חבריו”. רק לא כתבו שלא היה לו אף חבר, אף חבר אהוב, כי הוא היה מאוהב באידאלים שלו. רק אותם אהב ורק אותם הכיר ואחרי שנשאר גם בלי זה כבר לא היה בשביל מה. זה צריך להיות אסון, האידאלים הללו, ולאהוב את כל האנושות, ואת הטוב, ואת האור, ואת הצדק, ואינני־יודע־מה. אם אתה מצליח אתה מתחיל להשמיד בסיטונות ולמרר את החיים לכולם כדי שיהיו כולם אוהבים כמוך אם כל מה שהם חייבים לאהוב. ואם אתה נכשל, נשאר לך רק להתאבד, בעצם. זאת אומרת, אם אתה מאמין־באמת, אידאליסט־כמו־שצריך, כמו אמנון שקד, ולא סתם הרפתקן או קרייריסט. הקרייריסט תמיד ימצא לו נחמה בקריירה שלו, גם אם הוא צריך להתכחש למשהו בשבילה, ונחמה כפולה תהיה לו בזה שאם לא יצליח כל־כך, ככל שהיה רוצה, הוא יכול להאשים את הדבר ההוא שהתכחש לו. את חצי־האידאל שהוא האמין בו בחצי־לב, ורק מתוך הנחה, או תקוה, שייצא ממנו משהו ממשי, ובזמן לא רחוק מדי, ושגם עד אז לא יהיה הסיכון גדול מדי. למשל, כמו קומרוב זה, שהיה מתרים בשביל המחתרת וקושר קשרים בשבילה ובגלל זה כמעט הגיע לגירוש לאריתריאה אבל הספיק לחזור למוטב ולהיכּנס לתלם אלא שעדיין זוכרים לו את העבר וזה רודף אותו והוא אוכל את עצמו כל הימים ומשקץ אותם יותר ויותר מיום ליום ובכל מקרה שהם נכשלים באיזו פעולה הוא ממש שמח לאידם כאילו חשבון פרטי יש לו אתם. רימו אותו, מסכן. נקמת המרוּמה. ועוד נשארת לו בטח הרגשה של קדוש־מעוּנה. הנה הוא סובל בגלל שנפתה להאמין לרמאים. “הכוכבים רימו אותי”.

– שיביאו כבר את העתון ונראה מה כותבים – מפריח ישראל גפן בחוסר־סבלנות, מתוך שעמום, בהבלעת־פיהוק.

– חכה! – מתריס נתן שפירא לעומתו. – עוד המון זמן עד שיביאו.

– לא, אני מתכוון לעתון הירושלמי שלנו, לא לאלה מתל־אביב.

– אני מבין. אבל תצטרך לקנות אותו בדרך הביתה.

רק שכּל אחד מרוּמה על פי דרכו. על פי רוב הוא מרמה את עצמו, ואם בזה אינו מצליח די – הוא מזמין את האחרים שירמו אותו. שטרות בלי כיסוי. כל אחד הוא המרומה והוא המרמה. התשלום הוא במטבעות שיש להן משקל שונה וערך שונה לגבי “שני הצדדים הנוגעים בדבר”. לכן יש אי־הבנות גם כשאתה משתדל להיות הגון ולשלם “בהתאם לתנאים המוסכמים”. פנינים מזויפות. פניני הכתר. עם סאשה גיטרי זה היה, לא? אבל כשבאת לקבל, וגם כשבאת לתת, לא ידעתם – “שני הצדדים הנוגעים בדבר” – שהענין הוא פה בפנינים מזויפות. עכשיו, הנה אתה מתחיל להכיר את ציון באמת. כמו שהיה בחיים. וזה בפעם הראשונה אחרי 28 (עשרים ושמונה) שנה. והנה גם הפנינה הזאת מזויפת. וזאת, מבלי לגלות שום עובדות חדשות בנוגע לאישיותו או התנהגותו של המנוח ציון נחמיאס, ירושלים. לא בדיוק מזויפת אבל לא מה שחשבתי, חשבנו, חשבו כל הזמן. בדיוק גם לא יכולנו לדעת, וגם עכשיו אינני יודע בדיוק, כי הרי כל אחד יכול להרגיש ולחוש ולדעת רק את עצמו, בחשבון אחרון. כי האיש האחר הוא איש אחר ולא אתה עצמך, וזה הכל. וכשכואב לו אתה יכול לכל היותר לדמות לעצמך את מצבו ולהשתתף בצערו ולנסות להזדהות עם הסבל שלו ולהעמיד פנים שאתה סובל כמוהו, פחות או יותר, כמו הבעלים הללו באינדונזיה או בפולינזיה או השד־יודע־איפה שבזמן שהנשים שלהם כורעות ללדת הם גם כן מתפתלים בצירים ובחבלים, כאילו. אבל כל אלה דברים בטלים ועורבים פורחים בסופו של דבר, מפני שלך עצמך לא כואב ממש באותו רגע. וגם כשמתענגים יחד, בשנים, העונג שלך הוא עונג אחר וצירופי הדברים שמביאים לכם את העונג ההוא הם צירופים שונים ולכן גם העונג עצמו איננו עונג אחד, איננו אותו העונג בעצם אותו הרגע. ובהיות והשנים אינם אחד, ואם גם טובים השנים מן האחד לעולם אין הם אחד, ובהיות ואין זה בגדר היכולת האנושית להביא לידי זהות שלמה ו/או חפיפה שלמה בין אדם אחד לאדם אחר ואף לא בין אדם לאשת־חיקו, אי לזאת… מה? אי לזאת קבע המלך במועצתו כי רק דברים, דברים שהם גדולים מן האדם או שהם יכולים להיראות ולהתקבל כגדולים מן האדם, רק הם יימצאו כשרים וראויים להביא לידי הזדהות שלמה ו/או חפיפה שלמה בין אדם לזולתו ו/או בין אדם לאשת־חיקו. ובהיות ורק דברים בכלל יכולים להיות גדולים מאתנו ככלל, ומכל אחד מנתינינו כפרט, אי לזאת קבענו אנחנו, המלך במסיבּו, כי רק הם יהיו ראויים מעתה ולהבא להיחשב נצחיים וחובה על כל אחד מנתינינו ו/או כל קבוצה מקבוצות נתינינו להזדהות עם אחד(ים) מן הדברים האלה, להישבע לו (להם) אמונים ולעבדו(ם) ביראה ובאהבה כל הימים או עד אשר יצוּוה להמירם בזולתם מן הדברים אשר יפורשו בנספח לכתב־מלכות דא, או עד אשר יוכרז כתב־מלכות דא בטל ומבוטל במצוות המלך ויפקע תקפו.

נכתב ונחתם פה ק“ק לונדון תובב”א, בארמון באקינגהם, ביום…… לפ“ק שנת ה’תש”ח לבריאת העולם, 1948 למנין אדוננו המשיח, היא שנת כך־וכך לבריחת הנביא עליו התפילה־והשלום, בפחדו ובצר לו, ממכּה למדינה.

ולראָיה באנו על החתום, אנחנו, מלך וקיסר, בחסד עליון מלך על בריטניה הגדולה, אירלנדיה והדומיניונים הבריטיים שמעבר לים, מגן האמונה, קיסר הודו, המולך על שבע ועשרים ומאה מדינה, ג’ורג, הששי. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

… וכשהוא מת הרי הוא מת ולא אתה ואתה חי ברגע שאחרי מותו לא־פחות משחיית רגע אחד לפני מותו ואולי אתה חי ביתר־עוז ועל כל פנים לא תמו בכך ולא רפו בכך החיים שתחיה עד רגע שתמות אתה בבוא תורך ובבוא זמנך. והחיים שאתה חי אותם אתה חי אותם, אתה ולא אחר אתה ולא שליח אתה ולא מלאך. והמוות שתמות – אתה תמות בו, אתה ולא אחר אתה ולא שליח אתה ולא מלאך. וכל מה שיש בינך ובינו ובינך ובינה ובינך ובין כל זולתך, זה רק גשרים על גבי ערוצים ונחלים ונהרות ותהומות, והגשרים קיימים ועומדים כל זמן ששני החופים קיימים, אבל כל זמן שקיימים החופים משני הצדדים גם קיימים ושוטפים הנחלים והנהרות, קיימים ופעורים הערוצים והתהומות, וזהו־זה. והיחידוּת והבדידוּת והמרחקים הם־הם העובדות שביסוד הכל מן הרגע שאתה יוצא, יחיד ובדד, מן הבטן, ועד הרגע שאתה מת, יחיד, ונטמן, לבד, בין רגבי האדמה. והדברים, הדברים רק מכוּונים להיות מין מלט כזה שמדבּק, מדבּק בינינו, כדי שנשכח כמה אנחנו יחידים ובודדים ורחוקים זה מזה, וכדי שנחשוב שיש מטרה לחיינו ותכלית למותנו וכדי שנמצא טעם במותנו וייקל עלינו למות, וגם לחיות אולי. אבל הצרה היא שכּל זה יכול אולי להועיל לנו בחיים ורק כשאנו מוּבלים לקראת המוות אי־אפשר למצוא בזה הרבה חיזוק ואי־אפשר למצוא בזכות זה הרבה תכלית במוות. לא כשאתה מביט אליו בעיניים חבושות במטפחת ואתה רועד, רועד, רועד כמו החברוני ההוא, או כשמולו אתה צועק, צועק, צועק כמו אלקס פלדמן שמשפיך את דמו – מהר, מהר, מהר – על המושב האחורי של המכונית. מאחרי, מאחרי.

יוֺ־הוֺ־הוֺ ובקבוק של רוּם.

לקפּטן קיד היה כדאי. יו־הו־הו. אשרי הקפּטן קיד. היה לו בשביל מה. הוא גם הביא תועלת לענין הממלכה. וגם לנו יש בשביל מה. ד־וד מ־לך יש־ר־אל / חי חי ו־ק־ים / חי חי ו־ק־ים / ד־וד מ־לך יש־ר־אל.

– בוקר טוב, Meine Herrn – אומרת הגברת זילברשלאג.

שלום ובוקר טוב לגברת זילברשלאג. לא הרגשנו בבואך. בוקר־טוב־ומבורך למשכימה לקום ונכנסת אלינו מן האגף השני של הדירה, של דירתה היפה והמרווחת, בחלוּק־בוקר הדוּר ונאה, בנעלי־בית על עקבים, בשׂער מסורק ומטופח, שחור־ושׂיבה במידות הנכונות, וכולה נודפת ריח רענן של סבון משובח ומשחות־תמרוקים־של־יום, משל הלנה רובינשטיין (או אולי אליזבּת אַרדן), זקופה ואומרת חסד־מלכות בקומתה הגבוהה ובחלוּק־הבוקר הפרחוֺני ההדור והנאה ובסבר־פניה הנימוסי, הידידותי.

בעלת־הבית שמחה, בעלת־בעל־הבית שמחה. הללויה.

על כן נגיד כולנו ונאמר, כולנו פה־אחד, ש –

גברת זילברשלאג בחורה כארז

גברת זילברשלאג בחורה כארז

וכולנו פה־אחד: –

– בוקר טוב, גברת זילברשלאג! בוקר טוב!

ועוד:

– איך ישנת, גברת זילברשלאג? לא הפרענו לכם?

– הו, לא. ישנתי טוב מאד. לא שמעתי אף יריה כל הלילה, ואני מקווה שבאמת לא היו, מה?

– נכון – אומר דן תבור. – זאת אומרת, כמעט שלא.

– רק בבוקר, לא מזמן, נדמה לי ששמעתי קצת, פה קרוב…

– זה כלום – מרגיע מפקד־האזור יהודה שרון ומבטיח. – שום דבר רציני.

– Also – אומרת הגבירה הוינאית הכּבוּדה – זאת־אומרת שגם אתם ישנתם, חה־חה, בסדר!

וכולנו, פה־אחד:

– בודאי, חה־חה. בודאי.

ואז היא, בנעימה של אינטימיות:

– רק בעלי, אגיד לכם את האמת, הוא הרגיש קצת לא טוב בלילה. לא היה שקט. דקירות בגב, דקירות במוֺתן, אתם יודעים. אני מפחדת שקיבּל הקסנשוּס. אחר־כך צריך יהיה להזמין את הרופא. כן, כן. הוא לא נזהר מספיק. צריך להיזהר מאד בחורף, בייחוד בגיל שלו (חיוך של שובבוּת סלחנית. ומיד, בהבּעה עצובה): אני מפחדת שהוא יצטרך להישאר היום במיטה.

וכולנו פה־אחד, בגינוּנים שונים של צער, אי־אמון, השתתפות, השתוממות, דאגה ובדיחוּת־הדעת:

– לא!!!

והיא, בניעי־ראש של אישור וקביעת עובדות עגומות וקבלתן: “כן, כן. אני מפחדת שכּן”, וסופקת כף על ירך וזוקפת גבינים כאומרת: “מה אפשר לעשות. ככה זה בחיים!”

ותכף אחרי כן, בחיוך חביב ביותר, שמבקש להגיד, בעצם: “למה לנו לחשוב על דברים עצובים כל־כך בזמן שעוד נכונות לנו שמחות כה רבות בחיים, אם רק נרצה בהן ונדע להפיק מהן מה שאפשר!”, היא אומרת:

– אולי תשתו תה, Meine Herrn?

– הו לא! לא מזמן הרתחנו בעצמנו ושתינו, חה־חה. למה לך לטרוח!

– אך! אין בזה שום טרחה… שום טרחה בכלל… להפך… אני שמחה מאד… Also, מסכימים, הה?… טוב מאד… הנה מזל באה ותכף יהיה לנו תה… מוֺמנט, אני אדליק רק, ויהיה לנו תה… לא, לא, אני אפתח לה בעצמי…

– אין דבר, גברת זילברשלאג – אומר ישראל גפן בהתעוררות, כאביר זריז לעשות רצון גברתו, וחש לרדת במדרגות (“אדון כל־כך סימפאטי”, אומרת גברת זילברשלאג כמו לנפשה ומנידה בראשה) ולהכניס בצל קורת בית זילברשלאג את מזל העוזרת, המצלצלת בפעמון משום דרך־ארץ ומשום קונספיראציה, הגם שהיא יודעת כי הדלת אינה נעולה כל עיקר.

בת־חיל, גברת זילברשלאג. את בחורה־כארז ואני מעריץ אותך ואת דרכך המלכותית עם בני־אדם, כולל אותנו. ואני גם מכיר לך תודה. תבוא עליך ברכה, גברת זילברשלאג, על שבּבת־אחת, בכמה מלים ועוד יותר מזה בעצם הופעתך, בעצם היוֺתך, הבאת לנו איזו נשימה רעננה כזאת, רעננה ושאננה של בוקר מן הבקרים של השלום, בוקר שאחרי שינה שלווה, בוקר־שלום שאחרי ליל־מנוחה ושנת־ישרים מכובדת, בוקר צח ובעלביתי שבו מתהלכים בתנועות מדודות וקצובות ולובשים חלוּק פרחוֺני משובח והדור ומטפלים בעור־הפנים ובקמטים של המצח וחוששים ל“הקסנשוס”; תבוא עליך ברכה על שאת נוהגת כאילו היינו אורחים־מוזמנים, רצויים ומהוגנים, בני משפחות טובות, מצליחים בעולם הזה ומובטחים בעולם הבא, שנטו להם ככה ללון בחווילה שלכם וישיבתם היא לעונג ולכבוד לבעלי הבית וצריך להשתדל שיהיו שרויים בנוח ושבעים רצון; ותבוא עליך ברכה בכלל על שאת נוהגת כאילו היריות עדיין הן רק מיני הטרדות כאלו מקריות, מרגיזות אבל חסרות כל שחר, והכנת תה־של־שחרית למוזמנים עדיין זה משהו שנותן כבוד למוזמנים, ושכיבה־במיטה מחשש דקירות של צינוֺנת היא עדיין מן ההפרעות החמורות ביותר שיכולות לבוא בסדרי החיים.

– תודח רבה, גברת זילברשלאג – אומר יהודה שרון.

הגברת זילברשלאג מקבלת את התודה בחיוך של רצון. “Also, תסלחו לי”, היא אומרת, ופונה אל המטבח.

מזל העוזרת מקנחת את נעליה היטב־היטב בכניסה והיא תולה את מעילה חרש במסדרון ואת רדיד־הצמר הלבן שלה היא תולה או פורשׂת על גבי המעיל והיא מיטיבה את שערה כלשהו ועולה למעלה בנחת ואומרת “שלום”, בחצי־קול ובחביבוּת טבעית שאינה זקוקה לשׂפת־יתר, לשלושת הגברים המסובים + הגבר הרביעי שכבר הקביל את פניה למטה ופתח לה והוא עומד עתה אצל החלון בשיכּול זרועות. ולאחר שנתנה שלום וקיבלה שלום היא מרחיבה חיוכה ולואטת: “קריר בחוץ עכשיו” ונכנסת, צעירה כמו הבוקר הזה ושקטה כמו הבית הזה, למטבח, אף היא.

ישראל גפן מתכופף מעט ממקום שהוא עומד ליד החלון ומפטיר, כממתיק סוד, בחיוך מתחטא:

– היא עדיין חתיכה, זאת…

– מי? – נפתע דן תבור. – העוזרת?

– לא, לא, חביבי. אני מתכוון אליה – הוא מפרש וצוחק.

– כן – נאנח נתן שפירא, כסופד על עלומיו שחלפו ועל כל מה שהחמיץ מיום שעמד על דעתו ועד עכשיו. – היא עדיין שווה דקירת־מחט…

צחוק כבוש, מאופק, ביישני קמעה.

– בת חמשים ויותר! – מודיע ישראל גפן ומפקיע שפתיו, כמו אחד שנתחדשה לו פתאום פליאה גדולה מפליאות היקוּם.

– לא היית מתנגד, מה? – מתעניין דן תבור.

– גפן מוכן תמיד – אומר יהודה שרון בנחת, בהערכה ארסית ביותר לאוֺנו הגברי וכשרו השיגוּלי של הנדון.

ישראל גפן מחייך בענווה, כמי שזכה בהסח־הדעת למחמאה מחניפה ביותר ורק שמץ־ספק יש בלבו אם אמנם ראוי הוא לה כפשוטה וכלשונה.

גרטי מהדקת אותך אל גופה. אות מסדר־השירות־המצוין לגרטי שטראוס. את צלעותיך תשבּר. איזה כוחות יש לה במיטה. אות לגיון־הכבוד דרגה א'. אצלנו עדיין אין אותות־הצטיינות. צריך להנהיג. אלוף־בצלוּת ואלוף־שוּם. גם זאת כנראה יודעת להכניס רוח חיים בעצמות החורקות של זילברשלאג הזקן. לא לחינם לקח אותה. באה לארץ חסרת־כל, אומרים. מהגרת עניה, וגרושה, נוסף לכל. ודאי הוכיחה לו שהיא יודעת פרק. אבל אין להשוות אותה לגרטי. לא מבחינת הטמפראמנט. ומצד שני, לא מבחינת האישיות. שני עולמות שונים. גרטי אחרי הכל היתה סתם כלבה יפה, מיוחמת תמיד. יפה מאד, צריך להודות. אולם בשום־אופן לא היתה מסוגלת להתנהג כך, להיות מלכה בבית, “ליידי”. ועודף־שכל לא היה לה. שכל בין הרגליים. אבל איזה רגליים. זה נכון! מה שנכון, נכון. צריך לציין בפקודות־יום. המטה־הכללי של ארגון־ההגנה. יעקב דורי (רמטכ"ל). פקודת־יום מס… לציון מיוחד: גרטי שטראוס (מזל"ד). זה מוצלח: “מזל”ד". מזרן־לכל־דורש.

– יהודה? – אומר דן תבור.

– כן?

– אני חושב שכדאי לך להקדים ולנסוע כבר הביתה.

– בגלל הילדים, אתה חושב?

– כן… ופה כבר ממילא אין לך מה לעשות…

– לעשות לא היה גם קודם. לא במיוחד, זאת אומרת. אבל – – –

– לא, ברצינות – משדל דן תבור. – הילדים לבדם והם בטח כבר קמו ו…

– כן, באמת. למה לא תסע? – טוען גם ישראל גפן.

– בהחלט. אתה מוכרח לנסוע – מחווה גם נתן שפירא את דעתו.

אינכם מכירים את יונתן. לא יקום בשעה כזאת, כל זמן שלא מקפיצים אותו מן המיטה. אבל אחרי הלילה הזה? כן, זה באמת ענין אחר. אולי מזמן קם. אולי הוא מסתובב כבר בחצר, מציץ בסקרנות לתוך החלונות של הבית של ציון. לראות איך המוות נראה. את צלו, את צל־צלו. כאילו אין דבר מעניין יותר מן המוות. על ראשי בהונותיו. וקופסת הריבּה. להכין ארוחת־בוקר לקטנים. וגם אני. לא יזיק לי למלא קצת את הבטן עכשיו. אבל למי יש תאבון? תראה, תראה שיהיה לך.

מן האגף שעדיין הוא “פרטי” של משפחת זילברשלאג בוקע קולו של הראדיו. “נעימות בוקר קלות”. בעוד דקות מספר תוכלו להאזין לחדשות. נעימות־בוקר קלות, עליזות. כנף־רננים נעלסה. איך ההמשך? עם אברה חסידה ונוצה. מלים בלי שום משמעות. מלים, מלים. אחר־כך יבואו צלילים אחרים, מלים שיש להן משמעות. החדשות. והרי קריאתן מפּי. המון פרוע התנפל. המשטרה חוקרת. היא מסרה אותם להרג והיא גם תחקור. איפה היית אתה, מיסטר או’בראיין? אולי ממול, עמדת והבטת מן החלון של בית הרא"ף למשל. מקטרת בין השניים, סקרנות. אולי סיפרת על זה אחר כך למישהו, בהומור. כמו שסיפר ציון בהומור על הלילה המפוֺצץ בכפר־השילוח.

– אז מה, נוסעים? – שואל נתן שפירא.

כן, עליו לדעת. סוף סוף הרי הוא הנהג+המכונית, “מסוּפחים למטה האזור עד להודעה חדשה”.

– אינני יודע. הייתי רוצה לשמוע קודם את החדשות – משיב יהודה שרון, חוכך בדעתו.

– בשביל זה? – מפריח ישראל גפן דרך־ביטול. – לא כדאי! תשיג עתון בדרך ותקרא.

– באמת, יהודה – אומר דן תבור, בדעת ובהשכל. – אין טעם. ואם הוא יוביל אותך עכשיו יוכל להספיק לחזור בזמן ולהסיע אותנו ולא נצטרך להתעכב. בחייך, זוּז כבר.

– כן. בעצם אתם צודקים.

מן המטבח באה מזל העוזרת, מחזיקה בשתי ידיה מגש־עץ לבן טעון ארבע כוסות של תה מהביל, מסכּרה, פלחים דקים של לימון, עוגיות קטנות שחמחמות, מאפה־בית, כפי הנראה. חיוך קל מרחף על שפתיה של מזל וצניף לבן, דומה לשל אחות־רחמניה, חבוּש לשערה השחור־כפחם. מזל, מזל שלי/את ווּנדרבּאר שלי. אבל נסים אוהב שחורה וגם בלונדינית. את כולן נסים אוהב.

– אך! – נרעשים כולם ואומרים למראה הגבירה לבית זילברשלאג שחזרה והופיעה. – זה כל־כך יפה מצדך!

חוזרים על הטכס. הוא מוכּר כבר על־פה אבל עדיין נעים לחזור עליו כל פעם כמו על איזה דבר חדש.

– רק שאני מצטער מאד – אומר יהודה שרון בקול דאוּב ואדיב ביותר – אני ואדון שפירא מוכרחים עכשיו לנסוע.

– לא!– מתחלחלת גברת זילברשלאג. – כל כך חבל, באמת! אולי, בכל זאת…

– אנו באמת מצטערים מאד – קם נתן שפירא ואומר, נשען מלוא קומתו על רגלו הצולעת – אבל אנו מוכרחים. התברר רק הרגע. לא הספקנו להגיד לך שתורידי שתי כוסות מן החשבון, חה־חה…

– אך! זה לא חשוב. אבל באמת חבל, מאד חבל. (ובהצהל־פנים, כמגרשת עננה מטרידה מלפניה): אין דבר. Also, פעם אחרת. כן?

"כן, בודאי, אומר אדון שרון. “בטח. אבל באמת אנו מבקשים סליחה”, אומר אדון שפירא. מחייכים, כאילו מרחו דבש על פרצוּפיותיהם בידיים מפוּיחות.

– נו, אין דבר. אין דבר – חוזרת גברת זילברשלאג ומרגיעה. ואל מזל: – Also, מזל, שתי כוסות את משאיר כאן ואחר־כך, בשבע, בשביל האדונים שיבואו אחר כך.

– הולכים? – שואל נתן שפירא וכבר הוא מקשקש בידו במפתחותיה של המכונית.

– הלכנו! – משיב יהודה שרון.

ואל דן תבור:

– תרשוֺם.


 

חלק שלישי: אם חורף בא…

שׁוֹפָר שֶׁל נְבוּאָה! הוֹ רוּחַ,

אִם חֹרֶף בָּא, הֲכִי יִרְחַק אָבִיב?

(פּ. בּ. שלי: מזמור לרוח-המערב)


עוד פעם קפה? לא היה צריך להשתמש בזה שוב. יכול לעבור המון זמן עד שתגיע עוד חבילה. מה יש אם שותים תה? טוב שמזה יש לנו קצת מלאי. בעצם, מה אפשר לדרוש כשמטילים עניינים כאלה על יהודה? אבל הריח טוב כל כך. הכל סגור והוא יכול להישאר ככה במשך שעות, הריח הזה.

– הו, את פה, אסתר?

– כן. אני פה.

– לא שמעתי שנכנסת…

– איפה הילדים?

– יונתן בבית. את עדנה9 שלחתי.

– לבית-הספר?

– אהמ…

– ויונתן?

– לא יכולתי.

– כן… והוא יושב לו כל הזמן כל-כך בשקט?

– ככה. מסתובב קצת.

– צריך היה לנסות לשלוח גם אותו.

– אי-אפשר. זה יותר מדי, באמת.

– כן. הוא יהיה מסכן שם. נכון.

– יום אחד. לא נורא.

– כן. לא נורא.

– את נראית – –

– אני יודעת. גם אתה אינך מזהיר… אוּך, אני רצוצה.

– מתאר לעצמי.

– אין לי כוח, בחיי.

– שכבי קצת לנוח.

– כן. אני חושבת כך.

– שכבי ואני אכין לך קפה, הה?

– טוב… אם כי חבל, אולי, על הקפה.

– שטויות… ופרוסת-לחם במשהו, כן?

– כן. אולי. אתה אכלת?

– משהו. חטפתי משהו.

– והילדים?

– הקטנה אינה יודעת בדיוק מה נעשה פה והיא אכלה, פחות או יותר. יונתן כמעט לא הסתכל באוכל.

– מסכן קטן.

– איך מלכה?

– מלכה? היא נשארה שם… לא רוצה לזוז… אתה הצצת אצלם?

– כן. כמה דקות.

– איך הילדות?

– יושבות, מבולבלות לגמרי. כבר באו כל מיני אנשים מהמשפחה. מטפלים בהן. האכילו אותן.

– כן. זה אני סידרתי.

– את?

– כן. הספקתי להסתובב קצת. הייתי אצל אפרים, הוא כבר ידע ממילא. ואצל האחות שלה.

– חבל… זאת אומרת, יכולת להגיד לי. הרי יש לנו תחבורה. זה היה מסתדר ביתר-קלוּת…

– נכון. לא חשבתי על זה.

– שבי, לפחות. למה לעמוד? או מוטב שתיכּנסי מיד למיטה. היא עדיין כמו שהשארת אותה.

– הו, כן.

– ובכן?

– כן. לא, אבל אני לא אתפשט. אציע לי אותה ואשכב במיטה. הרי אינני חולה. לי לא קרה כלום.

אני אציע.

– אמא!?

הו, זה יונתן. רק שלא יתחיל לשאול שאלות, כמו שהוא אוהב. כמה מתוח הוא נראה! איום, אף פעם לא ראיתי אותו כך. עשירה לא נראתה כזאת בלילה כשהתעוררה מהצעקות של מלכה. גיל. ודאי, ענין של גיל. ואצלו גם התפיסה מפותחת יותר, הדמיון פועל יותר.

– אמא!?

– מה יש לך? אתה רואה שאני פה.

– אתם מדברים כל-כך בשקט, אמא…

– אתה רוצה דווקה שתוכל לשמוע כל דבר? – מקשה יהודה.

– אמא, את היית בבית-החולים, כן?

בקול עייף מאד, צרוד מעט, בשפה רפה:

– כן.

ראית?

– מה, מה ראיתי?

– את – –

– יונתן, הסתלק מכאן עכשיו. מהר לחדר שלך, ולא להציק לאמא – מצווה יהודה, בקול כבוש אך תקיף.

למה הוא מתנהג אתו כך? לפעמים הוא יכול להיות גס כל-כך בשקט הזה שלו. אבל מה אפשר לעשות, מה אפשר להגיד לילד? להתחיל לספר? בעצמי עדיין אינני יודעת מה ראיתי ומה לא ראיתי. הצצה בחצי-עין, זה הכל. פתחו רגע את הדלת – ודי. רואים סדינים, ודם. מה אפשר לראות?

בשידול, ברוֹך:

– לא, יונתן. לא נותנים להסתכל… לך לחדר שלך… עשה איזה דבר…

לא יכול.

– אולי תכין שיעורים או משהו…

שטות, כמובן. לא לחינם הוא מסתכל בי במין עיניים שכאלו. כאילו הייתי מטומטמת או אחת בלי שׂכל בכלל. אולי משהו אחר:

– טוב, לא-חשוב. תציע את המיטה שלנו. אני רוצה לשכב קצת.

איך הוא הולך, הילד שלי! כאילו איננו הוא. זה ודאי מה-שקוראים כפוּי-שד. אף פעם לא היה כזה. גם אני לא. אבל אין לי כוח לחשוב מה הוא חושב. מה הוא חושב עכשיו עלי ועלינו.

– בואי, אסתר.

– מה? לאן?

– נשב בינתיים במטבח, עד שאכין.

– מה תכין?

– מה שאמרנו… הרי – –

– אה, כן. טוב, בוא.

אני מבולבלת לגמרי, כנראה. כמו אחת שאינה יודעת. אינה יודעת מה נעשה סביבה. אני רק צריכה לנוח קצת. אולי אירדם. למה לא? ואולי הקפה יועיל. לא לישון. צריך להחזיק מעמד.

– מיד יהיה חם, אסתר. אני רק מרתיח. את הלחם, בגבינה, כן?

– טוב.

קצת משונה לראות אותו מתעסק בכל זה. בפּתילה, במריחה, בחיתוך, בקיצוץ הבּצל הירוק. בעצם אינני רוצה בצל ירוק אבל לא חשוב. לא מתאים לו. מזמן כבר לא. לפעמים רק, ולפני הרבה זמן. לפני הלידות. ואני יושבת לי ככה בלי לזוז.

– הנה…

– תודה… עוד לא התגלחת הבוקר, יהודה?

– עוד מעט. לא היה לי רגע פנאי.

– מתי באת?

– קצת לפני הרגיל. כמה דקות לפני שבע הייתי כבר פה.

– מצאת אותם ערים?

– כן… שׂימי לך עוד קצת סוכר… יונתן כבר היה רחוּץ והעיר את עדנה. הרגיש את עצמו נורא אחראי ומבוגר. אמר לי בסוד: “לא צריך לספר לה. היא לא יודעת כלום”.

– נחמד.

– אבל אחר-כך כנראה לא התאפק וסיפּר לה בעצמו.

– אהה…

– אכלנו ארוחת-בוקר והיא שאלה אם זה נכון. ברגע הראשון לא ידעתי מה לענות אבל יונתן תכף ענה: “בטח שזה נכון. אם אני אומר לך”, ואחר-כך תפס שנכשל כאן באיזה דבר והוא השתתק והסמיק מאד.

– את הריבּה פתחת?

– כן, פתחתי. את לא רואה שהיא על השולחן? אמרח לך?

– לא. אני אמרח בעצמי…

מה זה, משמשים? חבל. צריך היה להגיד לו שלא יפתח את זאת. אבל אולי זה מה שיש. לא זוכרת. תאנים, ריבּת תאנים לוּא היתה!

יונתן, בפתח:

– הצעתי לך כבר את המיטה, אמא.

– יופי. כך אני אוהבת אותך. גש, תקבל מאמא נשיקה… ככה… אבל האף… אין לך ממחטה? אבא לא נתן לך? נתן! אז תקנח אותו, מהר… ככה… לא מקבלים נשיקות באף רטוב…

– מה לעשות עכשיו, אמא?

– מה לעשות? רגע אחד. אולי תשטוף את הכלים, הה? אני רואה שאבא לא הספיק. נשארו גם מאתמול בערב. שכחתי בכלל שלא שטפתי אותם…

– טוב.

– תוציא ליפה10 מתחת לכּיור, כן? סבון יש פה, אתה רואה?

– כן.

– רק בזהירות.

– זה בסדר.

יהיה גבר נחמד, כשיגדל. באיזו רצינות הוא נגש לזה. כמו יהודה בהתחלה. כמה הם דומים. אבל אחר כך? גם כן יהיה כמו שנעשה יהודה, אדיש כזה, לא-איכפתי? “בּארד”, כמו שהם אומרים?

– די. אני שׂבעה.

– את בטוחה שאינך רוצה עוד ספל, אסתר? עוד לחם בריבה?

– לא, לא… יונתן, אל תוציא מגבת. אל תנגב את הכלים. רק תשׂים אותם שיתייבשו, כן?

– טוב.

– טוב – אומר יהודה וקם מאצל השולחן. – אני באמת אגש להתגלח. אקח לי מים חמים ואגש להתגלח. ואת תשכבי.

– כן. להודיע שאינך בא?

– הו. לא, עוד לא. אבל זה לא משנה.

– אני רוצה שתגש לבית-המרקחת ותצלצל.

– טוב, בסדר…

– כל זמן שאינך בגיוס מלא ולא עזבת, אני רוצה שבעבודה אתה – – –

– אמרתי לך: “בסדר!” למה כל הדיבּורים?

– ואחרי זה אני רוצה שתיכנס אל ציון.

– הה?

– זאת-אומרת, אצלם לבּית.

– הו… אחר כך.

– לא, אתה צריך להיות שם. לפחות איזה זמן.

– יש שם די אנשים.

– יהודה, אני מבקשת.

– טוב…

– אני מתפלאת עליך, באמת.

– טוב. שכבי כבר. את צריכה לישון קצת.

לישון, לישון. הוא היה רוצה שאישן כל הזמן. כל זמן שהוא בבית. או שאכין אוכל ואשטוף כלים ואגהץ ולא ירגישו בי פה. “לתת לו מנוחה”. אבל אני באמת צריכה לישון. לישון, ואחר כך?… הציע לי את המיטה יופי. חוֹמד-של-ילד יש לנו. נוּמה-נוּמה. מתי אקום? אם אירדם אולי לא אקום. אוּף, הנעליים האלו… מקלקלות לי את ההליכה. רק אחרי שמורידים מרגישים. צריך היה כבר לקנות חדשות. כל זמן שעוד יש. מה שיש עכשיו בחנויות, פשוט גועל-נפש! אגיד ליהודה ונלך לקנות. גם לעדנה צריך. עם עקב נמוך, בשבילי. לא גבוה. דוקה לא. מה זה, רכּבת בגרב? קודם לא היתה. מהלילה בטח. מתי כבר יהיה לי משהו הגון. חוץ ממה שנותנים מתנה מהבּית. עובד, עובד, ובקושי מסתדרים. אבל לא איכפת לו. אין לו “דרישות”. כשייגמרו העניינים אני מוכרחה להתחיל לעבוד עוד פעם בעצמי. להרגיש קצת רווחה, קצת חופש. אם כי, מה יישאר לי? כמעט כל מה שמתווסף צריך יהיה לשלם בשביל עזרה בבית. ואחר-כך ללוות בסוף החודש. תמיד ללוות בסוף החודש. ממי, אולי מדן ושושנה? אולי יתן. אולי. אבל בלי חשק גדול. וציון כבר איננו. אצלו אפשר היה לקבל תמיד. מתבזבז המון ולא נשאר הרבה בסוף אבל כשצריך בשביל מישהו יש תמיד. עכשיו בטח צריך יהיה להלוות להם. מניין? או לסדר להם משהו. מן הבית אינני רוצה לבקש. אף פעם. הם רק מחכים לזה. את הסיפוק הזה אינני מוכנה לתת להם. עם פ’רנק התחתנת, עם שוויצר, עם לא-יוצלח… הנה, אמרנו לך!… אמרו לי… יכולת להשיג את השידוך הכי טוב, עם אהבה ועם הכל. מה מזה שהוא בחור משכיל, כמו שאת אומרת. קורא ספרים? אי-אי-אי! גמר גימנסיה? מציאה מן השמיים! לאוניברסיטה הלך? לא הלך! והמשפחה שלו, אולי תגידי לנו? אהה, היה לו אבא עשיר, כן!? את הכרת אותו? אה, הוא מזמן איננו! אני מבין… יפה מאד… עכשיו הוא יתום, האינטליגנט שלך, כן? אי-אי-אי, רחמנות! האבא המיוחס איננו והעושר הגדול איננו, ואמא שלו – את בעצמך אומרת – “עושה כל מיני עבודות”… אולי ספּוֹנג’ה, במחילה מכּבודה, הה? שטפה רצפות ונקתה סירים כדי שיוכל הבּן-יקיר שלה ללמוד בגימנסיה ולהיות 'טליגנט במקום לצחצח נעליים ברחוב, הה?! אה, לא: היא רוקמת! יפה, יפה מאד… כן, עיקר שכחתי: הם דור שלישי בארץ. זה באמת ייחוס. דור שלישי של פ’רנקים, אי-אי-אי! אבל “ותק” גם לנו לא חסר, ברוך-השם… לא כל-כך נורא… גם את ילידת-הארץ ולא איזו עולה חדשה, חס-ושלום… לא כל-כך נורא… את אידיוטית. זה אני יכול לאמר לך: אידיוטית!… אמא, הגידי לו. הגידי לו שיפסיק. אני לא יכולה לשמוע את זה כל הזמן. אני אברח מפה… אדרבה! ברחי, ברחי! אני רוצה לראות את זה! את עוד תבואי לבקש אצלנו, תתחנני לחזור, רחמים תבקשי אצלנו, את תראי! יחד עם החתן שלך היפהפה… ואני לא אתן לכם להיכנס לבית שלי! לא אתן!… נוּ-נוּ, את עוד תראי!…

אמא, הוא רוצה להכות אותי! אמא, אל תתני לו! א-א-א-ה!!! די!!! די!!!

– מנוול! מנוול אתה!

– את תגידי לי “מנוול”!? את תגידי לי!? את שומעת, שרה!

– שלמה, עזוב את הילדה, עזוב אותה…

– את “הילדה”, את “הילדה”… לפרוּצה הזאת את קוראת “ילדה”… את אל תעני לי, סמרטוטה שכמוך! סתמי את הפה, שקט שיהיה!… אני אכה אותך כמה שאני רוצה… אני אלמד אותך לקרוא לאבא שלך “מנוול”… אני אלמד אותך… היא תגיד לי “מנוול”!!… תצעקי, תצעקי! את תירקי דם אצלי! תצעקי, זה לא יועיל לך! אולי הפ’רנק שלך ירחם עליך, לא אני

למה אני זוכרת דברים כאלה! הרי מזמן שכחנו. לישון אני צריכה. בת-ממר. הם עדיין מחכים. “אולי אתם צריכים קצת עזרה? אני אגיד לאבא. מה יש, בשבילו זה לא ענין גדול. את הרי יודעת שהעסקים עכשיו לא רעים ואנו הולכים סוף-סוף לבנות על המגרש ברמת-גן… ככה, בשביל רהיטים, למשל, או בשביל דירה יותר הגונה… אני בטוחה שזה לא קל להסתדר מן המשכורת של יהודה, עם שני ילדים והכל”… לא. אמא. לא חסר לנו כלום. רהיטים לא מעניינים אותנו והדירה מספיקה לנו. בגדים? אנו לא יוצאים הרבה. ואם יוצאים, אז יש לי עוד החליפה היפה שתפרתי אחרי הלידה השניה. מקרר חשמלי לא נחוץ לנו מפני שהעגלה של הקרח נעמדת בדיוק על יד הבית שלנו11 ואם משהו לא בסדר בחלוקה אז לא-רחוק יש תחנה של חלוקה ואני מקבלת בלי לעמוד הרבה בתור. לא חסר לנו כלום. רכּבת בגרב יש לי והסנדלר יתקן לי את הנעליים בהקפה ואפודה חדשה אני סורגת לי עכשיו. יש לנו אפילו אדמה בחולות על יד ראשון-לציון שקנה יהודה עוד מזמן והוא אומר שעכשיו מתחיל שם פיתוּח וזה יהיה שווה זהב ויש לי בן ששווה זהב וילדה גם-כן נחמדה. יש לי, יש לי. מה שחסר לי זה אולי רק אהבה אבל את זה לא תוכלו לתת לי, אפילו שתרצו, ויכול להיות שזה בכלל כבר אף אחד לא יוכל לתת לי אף פעם. וגם בזה אין לי בעצם מה להתאונן כי בכל-זאת יש לי בעל ואני אומרת לך שאני שמחה ששמו לא ציון והוא עדיין חי. הוא הלך לבית-המרקחת לצלצל, או לא?

– יהודה!

– מה יש, אמא?

– אתה יושב פה, יונתן? איפה אבא?

– אבא יצא.

– לא אמר לאן?

– הוא אמר שהוא הולך לצלצל ושיתעכב קצת.

– טוב. מה אתה עושה פה, שומר עלי?

מצטחק לו. אינו עונה.

– שטפת את הכלים?

– כן.

– כולם?

– אהמ…

– אולי תקרא משהו?

– אין לי מה לקרוא.

– גמרת את “מרגלים או גיבּורי המולדת”?

– מזמן!

– מתי?

– עוד לפני שלושה ימים.

– תקח משהו לקרוא מן הארון.

– הספרים של אבא כולם ישנים. לא מעניין אותי.

– למה? ה“מרגלים” לא היה מעניין?

זה כן.

– הנה, אתה רואה… אני בטוחה שנוכל עוד למצוא שם משהו, אפילו בשביל מלומד כמוך.

– אבל אין לי חשק.

– אתה עצוב, יונתן?

שותק.

– אתה עצוב בגלל מה שקרה לציון?

עיניים מושפלות וניד-ראש רפה של “הן”.

– אני מבינה… כולנו עצובים, אתה יודע… טוב, בוא נחשוב על משהו אחר… אתה רוצה לקפוץ אל מלחי ולראות אם הביאו משהו?

– מה לקנות?

– תקנה תפּוזים, אם יש. שני קילו, או שלושה. אבל יפים, אם יש. לא מהגדולים, אתה יודע. ותקנה… כל מה שיציע לך. קח לירה אצלי מן הארנק השחור.

– ומה תעשי אם יבוא מישהו?

– מה זאת אומרת, מה אעשה?

– אבל את ישנה!

– לך, פתי קטן, לך. אל תדאג… שם, בארנק השחור, כן…

אני רוצה שהוא יהיה בסדר במשרד. למה שיפסיד את העבודה לפני הסוף? אם הם באמת ייצאו ב-15 למאי, יכול מאד להיות שישלמו פיצויים בשביל כל הזמן, אבל רק לאלה שיישארו בעבודה עד הסוף. גם זלוטניק חושב כך. לזה הם דווקה מסוגלים. לזרוק בני-אדם לאספסוף בשער-האריות ולשלם פיצויים בשביל כל הזמן שעבדו בשבילם. אבל לא איכפת לי, אני לא רוצה שום “גיוס מלא” ולא רוצה את התמיכה שנותנים למשפחות. לא רוצה את הטובות שלהם. זה הוא לא תופס, האיש המעשי שלי. אחרי ה-15 למאי יעשה מה שהוא רוצה, אבל אפילו יום אחד לא לפני זה. טוב שבינתיים הם עצמם לא נותנים לו לעזוב את העבודה ואומרים שזה חשוב שימשיך. אינני יודעת מה זה חשוב כל כך. אולי לא הכל מספרים לי, אבל אני מסופקת אם הוא יכול להביא להם משם אינפורמציה חשובה, דווקה מן המחלקה הזאת. אבל לא-איכפת לי. העיקר שיעזבו אותו במקום שהוא נמצא ולא יעשו אתי חסדים אחר-כך. מה זה הצלצולים האלה. מאיין? ודאי השעון של גלוֹבּרמן הזקן. חבל שלא קלטתי כמה אבל זה לא משנה. עדיין לא ברור מתי תהיה ההלוויה. אני צריכה לדעת מתי להאכיל את הילדים להתחיל לבשל והכּל. אבל בעצם אולי מוטב שלא אלך בכלל למי אני נחוצה שם יהיו מספיק אנשים מספיק שיהודה יהיה ואני מספיק היה לי כל הלילה וגם מלכה תבין אחר-כך ולא תכעס הרי אין פה בכלל שאלה של לצאת-ידי-חובה. לא יכולה לשמוע את זה עוד פעם. “מה אני אעשה בלעדיך, ציון? מה אני אעשה בלעדיך!? למה עזבת אותי למה עזבת את הילדות אני רוצה למות אני לא יכולה ככה מה-שווה לי החיים שלי בלי ציון!?” אבל היא מוכרחה להשתלט לפחות קצת על עצמה מוכרחים לעשות לה משהו לפחות למען הילדות כי הרי ככה זה לא יכול להימשך. אם כי שטות לדבר אליה במצב הזה. נורא כשזה בא פתאום כל כך כמו מכה של גרזן בלי שום הקדמות בלי שום הכנות. לפחות לוּא היתה איזו מחלה ממושכת ויודעים שהאדם דועך אז זה דבר אחר אבל הוא היה תמיד חסון כמו אלון ירש מאבא שלו. מה שיהודה מספר עליו. ממש גוש של בטון, הזקן. יושבים אצלי ושותים קפה ואנו מפטפטות ואני משתעממת ורוצה כבר שתלך לה ואשכב לישון והיא מתאוננת על הקורס שרוצים לשלוח אליו את ציון ובאותו זמן ההוא כבר מונח בחדר-המתים. במטבח דולק החשמל ואצלנו הוא עוד חי ובאים אליו בטענות ממש כמו אל חי ומדברים עליו כמו על אדם חי ומי זה יעלה בדעתו בכלל אבל בחדר-המתים הוא כבר מת ומעוּטף ולא רואה את החשמל וכבר מתחיל הרקבון בבשר שלו. מרגע שמתים זה מתחיל. גם כשחיים יש רקבון כל מיני ריקבון אבל זה לא זה. זה רקבון פורה, זה מוות חי, כזה מין מוות שאינו מוות, אבל כשמוציאים לך את הנשמה מהגוף אז זה ברצינוּת אז זה סופי ואין כבר שום דבר מלבד זה אז אין שותפים למוות. ואחר כך, האדמה. שחור רק שלא רואים שזה שחור לא רואים אפילו את החושך. רטוב וקר רק שלא מרגישים כלום. בקיץ ביום זה מתחמם – קצת, לא הרבה – ובקיץ בלילה מחלחל הטל אבל לא מרגישים ובחורף יורד הגשם וחודר פנימה אבל לא מרגישים. לוּא היית חיה היית מתה מזה אבל עכשיו לא יקרה לך מזה כלום כי את כבר מתה. ואחר כך התולעים. חלקלקות כאלו, לחות, רוחשות ונכנסות לכל מקום. בהתחלה רק בודדות. אחת פה אחת שם. נכנסות לנחיריים, לפּה, ולאפרכסת של האוזן. הנה הראשונה עולה וזוחלת על הסנטר והנה היא מגיעה אל השפתיים והיא עושה מאמץ ומרימה את השפה העליונה או מפשילה את התחתונה ונכנסת פנימה והשפתיים נפתחות קצת ועוד אחדות באות לעזרה והזוויות של הפה מתמלאות גרגרים של אדמה והן נכנסות פנימה ומטיילות להן על החך ולוחכות את החניכיים ומדגדגות את השניים ומחליקות להן לתוך הגרון והלוע שכּבר הוא פעוּר עכשיו מתמלא עפר ובתוך העפר הן רוחשות והן גם פותחות בכוח את העפעפיים העצומים בחזקה ומרחרחות להן כך את הזגוגית הקפואה של העין עד שהחול מכסה וסותם גם את העיניים. מטיילות עליך ואינך יכולה לעשות כלום. הן אוכלות לשׂוֹבע ומתחילות להתרבות ואחר-כך יש יותר ואחר-כך הרבה הרבה יותר אלפים על אלפים אולי ופרנסה יש להן בשפע כי בשר יש בך בשבילן. אוכלות אותו כולו אבל לא בבת-אחת לאט-לאט כמה שהן יכולות להספיק. עבודת נמלים. עבודת תולעים. נכנסות לבית-השחי ונכנסות בין הרגליים ובין האצבעות ומוצצות מוצצות מוצצות. התולעים הרזות משמינות והקטנות גדלות ואלו שכבר היו בריאות קרובות ממש להתפקע והן סופגות את המיץ שיש בגוף ויונקות את הדם שיש בגוף וגומרות את האוכל מן הסעודה האחרונה שאכלת ומייבשות כל ליח שנשאר עדיין בלשון וחודרות לחלל החזה והבטן ועושות משתה גדול בריאוֹת ובכּבד – הכבד זה משהו מצוין – ומכרסמות את המעיים ואת הרחם ומחסלות את השפתיים והעיניים נשארות רק חורים בתוך מסגרת של עצם ואותו-דבר האף והפה עד שבסוף לא נשאר כלום רק השלד, רק העיקר בלי כל התוספות. ואז נגמר השׂובע בשבילן ומתחיל הרעב והתולעים נוברות ועוברות להן בנקבים שבתוך האדמה והולכות לחפש פרנסה במקום אחר כי כל החיים שלהן זה רק זלילה עם רבייה וחוץ מזה לא קיים בשבילן שום דבר. כמו שאנחנו לא איכפת לנו כלום ביחס לבּשר של הבהמה או של העוף שאנו מבשלים ושׂמים בצלחת ולועסים ומכניסים לתוכנו כדי שאחרי זמן יהיה לתולעים מה לאכול בנו רק שהן לפחות אינן מפונקות יותר מדי ואוכלות את הבשר החי את הבשר המת והן גם לא צריכות לדאוג ולגדל אותנו כדי לאכול אותנו והן לא טורחות לרוץ אחרינו ולצוד אותנו ולשחוט אותנו הן מקבלות אותנו מוכנים ואנחנו במו-ידינו שׂמים זה את זה בתוך האדמה כל אחד בזמנו. זה רק אנחנו צריכים לבשל את הבשר ואולי אפילו להתפלל עליו ולברך ולהתאים אותו לטעם שלנו ולעשות מזה פולחן שלם וחלקים שלמים אנחנו זורקים מפני שזה לא לפי טעמנו ואם משהו הוא לא לפי טעמנו אנו מקבלים מצב-רוח וכועסים על כל העולם אבל התולעים מוכנות להסתפק בפגרים שלנו ולא מוצאות בהם שום דבר שאיננו לפי טעמן ושום דבר אינו משפיע על מצב הרוח שלהן. זה בודאי מפני שאין להן רוח ואם אין רוח אין גם מצב-רוח. אבל כשמועכים או רומסים אותן זה כואב להן והן מתחילות להתפתל ולפרפר עד שהן מתות התולעת כולה מתה או רק חלק ממנה וזה גם כן דבר שנותן לה יתרון עלינו שהחלק יכול להמשיך לחיות לחוד ולחפש לו פגר חדש של אדם או של חיה. וכאשר הן בייסורים הן צועקות אני בטוחה רק שלא שומעים שום צעקה אם כי ייתכן שתולעת אחת תשמע את השניה רק שאנחנו לא מסוגלים לתפוס כי צריך להיות כמו שלמה המלך כדי להבין שפת חיות ועופות ותולעים שרוחשות בתוך האדמה. יכול גם להיות שכאשר אחת מהן מרגישה בפגר אחד משלנו היא צועקת משמחה ומודיעה שקרה איזה דבר משמח ואז האחרות שומעוֹת ובאות גם כן. בלי ספק יש להן איזה סימנים מוסכמים לפחות. אבל אנחנו לא יכולים לשמוע אולי מפני שזה עמוק באדמה וקולות כאלה לא מגיעים אלינו מתוך האדמה ואפילו שיהיה מי שיוכל לשמוע אז הוא צריך לגור בשביל זה בבטן האדמה ומי יכול לגור בתוכה חוץ מתולעים וחוץ מן הגופות המתים שמכניסים אותם לשם גופות ואחרי איזה זמן הם רק שלדים ואחרי עוד זמן-מה הם בכלל לא-כלום או שהם פשוט אדמה ואין שום אפשרות להבדיל ואין גם שום טעם.

מעניין אם בחורף התהליך הזה מהיר יותר מאשר בקיץ בפרט בחורף גשום כמו זה עם השלג והכל ביום שלג אולי קר להן יותר מדי ואז הן נכנסות עמוק עמוק לתוך הגוף כדי להתחמם זה יכול להיות הגוף של אלקס פלדמן למשל. אולי לא נשאר ממנו כבר כלום, חוץ מן השלד זאת אומרת. אבל יהודה כשחזר מן הנסיעה ההיא היה שקט מאד משונה כזה אבל אולי באמת אי אפשר לדעת מה מתרחש בפנים רק לעתים רחוקות ורק אני אחרי כל השנים שאנו חיים יחד. זה לא קל להכיר אדם לפני שמתחתנים הוא נראה טיפוס אחר לגמרי ורק אחר כך מתברר עם מי יש לך עסק אבל מי יודע מי היה האמיתי אם זה שהכרת מקודם או זה שהתגלה אחר כך. מי זה היה אומר שלהתחתן זה כמו לקנות אבטיח סגור אה כן הבעל של רחל מזרחי שעובד באוטומובילים רק אחרי שפותחים לראות מה יש בפנים. שלדים רוקדים על גג של פח ריקוד המוות. אלקס ועכשיו ציון. זה אחרת כשקורה למישהו שמכירים. אף פעם לא הייתי חושבת על אלקס פלדמן במיוחד אף על פי שהיה בחור יפה וסימפטי כזה רק אולי קצת ברחמנות שנפל בפח והתחתן עם אחת כמוה כמו עוור שלא רואה אינני בטוחה אם צפורה חושבת עליו עכשיו יותר ממני אם כי אצלי זה כמובן במובן אחר ולא מבחינת המיטה ואני מסופקת אם צפורה חושבת על משהו מאיזו בחינה אחרת חוץ מן הבחינה הזאת. עכשיו שהוא מת וכבר לא בא בחשבון במובן זה היא ודאי חושבת עליו עוד פחות מאשר קודם. אבל יכול להיות שהתנהגות כזאת כמו שלה היא יותר “בריאה” ככה בלי שום מעצורים ולפעמים אני מקנאה בה והייתי רוצה להיות כמוה וליהנות מן החיים לפני שיהיה מאוחר מדי כי איפה יש הנאה גדולה יותר ממה שאפשר למצוא עם גבר במיטה וזה כמעט לא חשוב כלל עם מי אם רק יש לו מה שצריך. אבל לי זה לא מתאים וזה הכל ענין של אופי כל אדם בעור שלו וזה נורא עלוב ומגוחך כשאחת מנסה לצאת מעורה כמו שאולי יהיה מגוחך אם ההיא תתחיל פתאום לשחק תפקיד של אלמנה עצובה שרק מורידה דמעות על בעלה ודואגת לילדים והולכת לעשות כביסה בבתים זרים כדי לפרנס אותם ולא יוצאת אף פעם לבלות עם שום איש מפני שאינה יכולה למצוא תנחומים. עכשיו בזמן הראשון אולי היא עוד מתביישת או מסתירה יותר, בכל אופן עוד לא התחילו לרכל עליה בשכונה אבל רק יעבור איזה זמן לא הרבה והיא שוב תצפצף על כולם ותבלע גברים בלי שום נקיפת-לב כמו שהיתה עושה בזמן שאלקס היה חי ונמצא רחוק מפה בצבא עם האנגלים באפריקה או כשעבד רחוק מן הבית והיה בא לשבתות אבל איך ידעה לסובב אותו על האצבע הקטנה שלה. פתי מאמין לכל דבר / לחתול ולעכבר. כמה שאני אינני יודעת להסתיר מיהודה שום דבר אפילו הקטן ביותר. כאילו יש לי מה. אבל היא מצפצפת ולא איכפת היה לה שידברו עליה כמה שידברו ושיראו עליה באצבע כשהיא עוברת ברחוב או נכנסת לבית-קפה. היא מצפצפת. מה איכפת השם הרע כל זמן שהחיים טובים ומה איכפת לה שביום ילעגו עליה אם בלילה תוכל תמיד למצוא אחד אפילו מאלה שלעגו לה ביום אחד שילקק לה ויבקש שתתן לו ובשביל זה יקח אותה קודם החוצה לבלות וירקוד אתה ויתן לה מחמאות ואפילו יביא לה במתנה איזה תכשיט או בקבוק מי-בושׂם. הכסף מההכנסות של אלקס בטח לא היה יכול להספיק לכל מה שיש לה בארוֹן. הרי היא בעצמה אמרה לי שאצלה זה כמו לחם, בלי בושה. כן, מי זה מתבייש שהוא אוכל לחם. רק מפני שמצאה לה מין בעל כזה בלי אופי יכלה לנהל חיים עליזים כאלה יהודה לא היה סובל את זה אפילו שבוע ימים ואפילו שישלמו לו לא היה מוכן אפילו לשכב עם אחת כזאת לילה אחד בכלל איך אפשר להעלות על הדעת לפעמים נדמה לי שפּחות מדי נשים אחרות מעניינות אותו אף פעם לא היתה לי אתו הרגשה שאני צריכה לשמור על המקום שלי להתחרות עם מישהי אחרת או-מה אולי זה מה שחסר לי אתו ההרגשה הזו שאני מחזיקה אותו אצלי אף על פי שיש משיכות לצדדים ומצד שני ההרגשה שהוא צריך לעמוד אצלי בהתחרות נגד אחרים. כל זה בכלל לא קיים אצלנו ואני בטוחה שאותו דבר היה גם אצל ציון אף על פי שמלכה התנוולה כל כך בשנים האחרונות המסכנה והיא אפילו שתחשוב על זה לא היתה מוצאת אחד שהיה רוצה אותה.

– מי זה, יונתן?

– כן, אמא.

– בוא הנה.

– תכף, אני רק שׂם את הסל במטבח.

– הסתכל מה השעה.

– מה את אומרת, אמא?

– שתסתכל מה השעה ותגש הנה.

– כן… עשרים לעשר… אבל הוא קצת ממהר, נדמה לי. אתם עושים לנו את זה בכוונה כדי שנחשוב תמיד שכבר מאוחר.

– עזוב שטויות, יונתן… מה קיבלת?

– נתן לי שני קילו תפוזים וקצת ח’וּבּיזה ואמר שאגיד לך שזה באופן מיוחד בשבילנו וקצת עגבניות הוא רצה לתת לי אבל הן היו נורא מקולקלות ולא רציתי שתשלחי אותי להחזיר אותן עוד פעם. הוא אמר שהן טובות בשביל מרק.

– כמה רצה?

– חמישה גרוש.

– טוב, נראה. אולי אני אצא אחר כך בעצמי ואראה.

– ישנת, אמא?

– אני חושבת שלא. רק שכבתי.

– שמעת כשנכנסתי, כן?

– בטח. הרי תכף קראתי לך.

– אני דווקה נכנסתי בשקט.

– שמעתי. אני שמעתי… תן לי את העודף.

– הנה.

– זה הכל?

– כן, בטח. התפוזים בשנים-עשר והח’וּבּיזה – –

– טוב. בסדר. לא לקחת גדולים?

– לא. דווקה נחמדים היו, מלאים מיץ, כמו שאת אוהבת.

– יופי… אבל, רגע, חסר פה…

– זה הוא אמר ששלושה-עשר-וחצי נשארת חייבת מאתמול.

– אה, כן… תשׂים בחזרה אצלי בארנק.

את החודש הזה אני חושבת שנגמור בסדר. חוץ מאוכל מה אנו מוציאים סוף סוף. יישאר בדיוק די בשביל זוג נעליים. אני כבר באמת מוכרחה ממש בושה להסתובב כך אף על פי שאינני מנסה למצוא חן בעיני אף אחד זה בכל זאת אם זה מקלקל לי את ההליכה רק שנמצא משהו מתאים אני לא אוהבת לקנות סתם מה שמזדמן.

– אמא, אני רוצה להיכנס אצלם.

– לא בא בחשבון. אין לך מה לעשות שם.

– אבל – –

– בלי שום “אבל”. אני לא רוצה לשמוע.

הוא נוהם נהימה של רוגז.

– חכה עד שיחזור אבא ונשמע מה יגיד.

– מה, הוא אצלם?

– אני חושבת. אם הוא מתעכב…

– אז אני אלך לקרוא לו!

– יונתן, תפסיק.

– הו, הנה הוא בא.

– מי, זה אבא?

– כן, זה אבא.

– כן, זה אני.

– אבא, נכון שהיית אצלם עכשיו?

– מה?… כן…

– ונכון שעכשיו אני אלך?

מביט בתמיהה אל יונתן, אל האשה.

– יהודה, צלצלת למשרד?

– כן, דיברתי עם או’בראיין.

– אני מרוצה. הוא לא כעס?

– מה יש לכעוס. להפך. ובין כה וכה הרי אין מה לעשות שם עכשיו. להפך, הוא השתתף מאד בצערנו. ביקש למסור – –

– very sorry, מה?

– כן, כן. ודאי.

– ומה זה, יש לך דם תחת הסנטר?

– רואים, באמת? נחתכתי בגילוח.

– אה… טוב. ועכשיו תמצא ליונתן מה לעשות. הוא מנדנד לי יותר מדי.

– לא נכון! – קופץ הנער, מורתח.

– לא חשוב – אומר אבא בנחת. – אולי תלך להביא ממלחי…

– כבר הלך – נכנסת אמא לתוך דבריו. – דווקה היה ילד טוב.

– יפה מאד. אם כן נושיב אותו להכין שעורים.

– הכינותי בערב – מזעיף הנער.

– הכל, הכל? – חוקר אבא, כיודע-דברים-לאמיתם.

כמעט.

– כמעט… ובכן תשב ותגמור מה שנשאר.

– אז אחר-כך – –

– אחר כך נראה. עכשיו אני רוצה לראות אותך מתיישב בחדר הגדול ועובד! ואל תיכּנס לפני שתגמור. לא לעצבן את אמא, שמעת?

מחריש יוצא הנער, בעיניים מושפלות. נעלב, מסכן שלי.

– דווקה היה ילד טוב – חוזרת אמא כמפייסת.

– ישנת קצת?

– נדמה לי שלא. אבל נחתי. אני מרגישה יותר טוב… יודעים כבר מתי ההלוויה?

– יכול להיות בשלש, אבל זה עוד לא בטוח.

– איך שם, אצלם?

– מלא אנשים. באים ויושבים והולכים ושוב חוזרים או שבאים אחרים. את יודעת. שמחה יושבת עם הילדות. עשירה מפוחדת נורא ואינה מוציאה הגה והדסי הקטנה משחקת בבובות שלה. והזקנה יושבת12 על השרפרף הקטן ומעשנת ומניעה כל הזמן את הראש והשפתיים אצלה רועדות כמו אחת שחלתה פתאום בשיתוק. העיניים שלה לחות אבל אינה בוכה. רק האחות שלה, הדודה של ציון. זקנה בת מאה אולי. היא מקוננת כל הזמן, אבל גם כן בשקט. מדברת, מדברת אבל אין לה שניים בפה ולכן לא מבינים בדיוק. בערבית, רוב הזמן, וקצת בספאניולית. אחרי ההלוויה בטח יהיה הבית מלא ואז יהיה בכי באמת עם מלכה ועם הכל.

– נורא. צריך היה אולי להוציא משם את הילדות.

– לאן, אלינו?

– לא. פה זה לא מועיל. רחוק יותר. אל אפרים או אל שמחה. אני יודעת? בייחוד עשירה, זה יכול להרוס אותה. האווירה תשגע אותה, ובייחוד מלכה.

– אבל בלעדיהן מלכה תשתגע.

– אתה צודק… אולי תשכב גם אתה, תישן קצת?

– לא יזיק לי. אבל אינני יודע אם אוּכל.

– תנסה. בוא, שכב על ידי.

– טוב.

– סגור את הדלת.

– כן.

ילד גדול שלי. ילד גדול ועייף שלי. שכב, שכב על ידי ואולי נירדם שנינו יחד. אני מוכרחה לישון. כל המתיחות הזאת זה יותר מדי. המחשבות שבאות אלי. תולעים! זה רק מפני שאני צריכה לישון ולהירגע קצת.

– נוח לך?

– אהמ… ולך?

– כן, בטח. תתקרב יותר. חלוֹץ את הנעליים.

– את מוכנה לריח?

– מוכנה… עכשיו, תתקרב… אתה יודע, אני מוכרחה לקנות לי נעליים. כבר לא יועיל לתקן עוד פעם.

– בהחלט. העקבים כבר עקומים אצלך. רציתי להגיד לך. אם יספיק הכסף.

– אתה שמת לב?

– ודאי… תתחילי לנעול את אלו שיש לך בארון בשביל כל יום ואת החדשות תקחי בשביל לצאת.

– הכסף יספיק. נלך יחד?

– למה לא? ביום ראשון, שני…

– אני רק חושבת שאולי לא יפה לקנות נעליים חדשות בדיוק אחרי מה שקרה.

– אבל נחוץ לך זוג חדש, לא?

– כן.

– ובכן, זהו!

– אתה נחמד. אתה טוב אלי. לפעמים. אתה יודע, אני לא יכולה לכעוס עליך הרבה זמן. אפילו בשבוע שעבר, היומיים שלא דיברנו…

– מה זה היה, בעצם? אני כבר לא זוכר.

– לא חשוב. כל פעם שרבים נדמה שזה נורא חשוב ואחר-כך בקושי זוכרים אפילו ואם זוכרים זה נראה כמו משחק-ילדים, ממש מגוחך וחסר-ערך, נכון?

– נכון. בכל זאת, מה זה היה?

– אם אינך זוכר לא אגיד לך.

– הגידי.

– חבּק אותי.

– בצורה כזאת לא תירדמי, את יודעת?

– תגיד שאתה אוהב אותי.

– אני אוהב אותך. מאד.

– מאד-מאד?

– אהמ…

– למרות הכל?

– למרות מה?

– שאנו לפעמים לא מדברים יום-יומיים וכועסים. למרות שאני לפעמים אשה רעה ומרגיזה.

– כן. למרות זה.

– אולי אתה אוהב אותי דווקה כשאנו לא מדברים, כשאני כועסת ולא מוציאה מלה מהפה?

– את מתחילה?

– לא, לא. זה רק בצחוק.

– ואת אותי אוהבת?

– מאד-מאד-מאד. תן לי נשיקה.

– ברצון רב… למרות הכל?

– כל מה?

– אני יודע?… למרות זה שאני פ’רנק, למשל?

– או-הו!

– ולמרות זה שלא עשיתי לי קריירה כמו שחשבת בהתחלה?

– בטח, טפשון שלי. כאילו זה חשוב. מה זה שייך בכלל?

– ולמרות זה שאני לא תמיד מראה לך שאני מאוהב בך?

– אתה חושב שזה משפיע? מדוע אתה שואל?

– אינני יודע. אני רק שואל… את יפה, את יודעת?

– באמת? אבל לא כמו פעם. פעם היית אומר לי שאני יפהפיה. עכשיו אני רק יפה. אתה רואה.

– עכשיו זה יופי אחר. יופי של אם, אולי. לוּא היתה פה התחרות תצלומים של אמהות הייתי שולח תמונה שלך ואני בטוח שהיו מכריזים שאת האם היפה ביותר בארץ-ישראל.

– אתה משקר לי. אבל על שקרים כאלה אני שמחה.

– לא, ברצינות.

– אתה יודע שמזמן לא הצטלמנו?

– כן, מזמן.

– רק עם הילדים. ופעם אחת בשנה שעברה עם המשפחה של ציון, כשהלכנו לטייל בשלג.

– מסביב לחומה, כן? זה כבר שנתיים, נדמה לי.

– באמת? אבל לבדנו לא הצטלמנו מזמן.

– נכון.

– אתה זוכר מה שאמא שלך אמרה פעם?

– מה?

– שכּל מה שנשאר מן החיים זה רק תמונות…

– כן, אני זוכר. אבל בעצם נשאר עוד משהו.

– מה?

– כל מיני דברים. ילדים, למשל.

– אולי. אבל זה במובן אחר.

– וכל מה שזוכרים.

– טוב, זהו. זה שוב תמונות.

– אני רוצה שתישני. קצת, לפחות. עד שתחזור עדנה מבית-הספר.

– אולי תרד ותסגור את התריס. האור לא נותן לישון.

– כן… כך יותר טוב?

– אהמ… תתקרב יותר… ככה… ועכשיו תגיד לי: מה תעשה אם אני אמות, מחר, נניח?

– איזו המצאה!

– לא. תגיד לי.

– עזבי. את צריכה לישון.

תגיד לי.

– מה אעשה? אקבור אותך. טוב?

– טוב, תקבור אותי. ואחר כך?

– אחר כך אהיה אלמן.

– אבל לא הרבה זמן, נכון?

– בטח לא. אולי חודש ימים.

– ואחר כך, תתחתן שוב?

– בודאי.

– עם אלמנה?

– למה דווקה? בגלל הגורל המשותף?

– נניח…

– אינני יודע. עדיין לא חשבתי על זה די. הנושא חדש בשבילי. בכל אופן, אשתדל למצוא משהו הגון.

– אחת יפה?

– היפה ביותר בירושלים!

– יותר ממני, כן?

– אשתדל. אם יש כזאת. אבל אינני יודע אם אמצא.

– תן לי נשיקה.

– קיבלת כבר אחת.

– כבר שכחתי אותה.

– טוב, אבל תחזירי?

– כן.

– מבטיחה?

– בהן-צדק.

– הנה… עכשיו תחזירי.

כמה טוב. לוּא אפשר היה להישאר ככה כל החיים. חבוקה, מנושקת, בעיניים עצומות. עד המוות. כן, גם למות כך.

– יהודה…

– מה עוד?

– עוד!

עוד ועוד ועוד. לא לחשוב. רק להרגיש איך עובר כאב-הראש ועובר הטעם המר שבפּה והעייפות נעשית אחרת, מתוקה כזאת, חמימה, ניגרת. איך זה נשפך לשפתיים ונוזל וממלא את הפה ומשתפך בכל הגוף.

– אסתר, מה תעשי את?

– מתי?

– אם אמות, מחר, נניח. לגברים יש תמיד יותר סיכויים, סוף-סוף. בייחוד בזמן הזה. מה שקרה לציון יכול – –

– לא, אל תגיד כך. זה לא מוכרח לקרות לך.

– לא אמרתי: “מוכרח”. אבל יכול. או משהו דומה לזה.

– לא יקרה לך.

– מניין לך?

– אני יודעת. לך אף פעם לא קורה שום דבר.

– אף לא קורה עד שקורה. תמיד זה כך.

– לא. זה לא יקרה לך. אני יודעת שלא. ואני שמחה על זה. נכון שאני חזירה? לא יפה לדבר כך, אבל אני שמחה.

– כן, אני יודע. כבר אמרת לי. אבל נניח שבכל-זאת…

– אתה רוצה באמת לדעת?

– כן. זה מתחיל לסקרן אותי.

– ובכן אגיד לך. אני אחפש אב לילדים שלך. לא בשבילי. בשבילם. ואני אשתדל מאד שהוא יהיה דומה לך כמה שרק אפשר. ואני אבכה עליך הרבה מאד, אבל בשקט. בסתר, שאף אחד לא יראה.

– אני מודה לך.

– טוב לך?

– כן. עכשיו אלך ממש בהתלהבות לקראת המוות. לא אפחד משום דבר! אהיה גיבּור, כי אני יודע שאת תדאגי למצוא אב לילדי ותבכי עלי רק בסתר!… לוּא רק ידעתי שאני משאיר לכם קצת יותר במובן החמרי, וגם יותר זכרונות נעימים, הרי בכלל – –

– זה באמת הדבר היחיד שמדאיג אותי ומפריע לי להיעשות אלמנה.

– אולי בכל זאת נדבר על משהו אחר?

– אינני יודעת. בעצם אני פשוט שמחה שאנו מפטפטים לנו, ככה-סתם.

– כנראה היה אחד כמו ציון צריך להיהרג כדי לתת לנו את ההזדמנות.

– עכשיו תורי לאמר: “בוא נדבר על משהו אחר”.

– בואי נדבר על הימים הבאים. הבה נדבר על הימים הבאים. מאיין זה? אה כן, קלרמאן. את זוכרת את “אינגבּורג”?

– בטח. כשהייתי קטנה. אתה אהבת את הספר הזה, נכון?

– בזמנו לא רציתי להיות סנטימנטאלי וחשבתי שהוא מתקתק מדי. אבל ככל שאנו קרבים לזיקנה אני אוהב אותו יותר. אף על פי שמאז לא קראתי אותו עוד פעם. זה ענין של זכרונות. אהבה ראשונה, והכל.

– אסנת?

– אסנת, כן… אבל המשפט ההוא זה מן הסיפור על הרמן אֵקה. זוכרת?

– משהו מטושטש. לא בדיוק.

– זה סיפור על אחד הרמן אֵקה שמחכה לאיזו אשה, אולי לאשתו שעזבה אותו. מחכה לה שתחזור. כל השנים הוא עומד בחלון ביתו ומחכה שתבוא ואז יגיד לה: “שבי, מלכה, כסאך נכון. הבה נדבר בימים הבאים”. משהו כזה. זוכרת?

– עכשיו נדמה לי שכּן. אבל מה היה הסוף?

– הסוף? הסוף שהוא מת. היא לא חזרה.

– עצוב.

– אבל יפה… “שבי מלכה, כסאך נכון. הבה נדבר בימים הבאים”.

– אז בוא נדבר עליהם.

– על הימים הבאים? לא, אי-אפשר.

– מדוע?

– ככה. זה לא הזמן לעשות תכניות, תכניות לעתיד. או לחלום בהקיץ.

– ספר לי קצת על מה שאתה עושה שם במַטה. באמת, אף עם אין לי הזדמנות לשמוע ממך. כל לילה שני אתה בתפקיד, וכשאינך בתפקיד אתה עייף ונרדם תכף ואני שוכבת לי וחושבת ומנחשת ומשערת כל מיני דברים וזה לא מגיע לידי דיבור.

– אין מה לספר.

– לא יכול להיות.

– בחיי. לא עושים כלום. רק עניינים של שיגרה. בדרך כלל.

– גם אצל ציון זה היה כך?

– בעצם כן. בדרך כלל. אבל לא תמיד. כי הוא נדחף למצוא עסקים “מעניינים”.

– וכך קרה מה שקרה?

– לא. זה דווקה לא בא מלהידחף. העבודה הזאת היתה באמת ענין של שיגרה. רק מקרה שזה קרה. אבל משהו היה מוכרח לקרות לו בין כה וכה.

– ואתה לא נדחף?

– לא. עד עכשיו לא. להפך. אולי פחות מדי.

– מה זאת אומרת “עד עכשיו”? ומעכשיו?

– אינני יודע. עוד לא חשבתי.

– היית נורא משונה, אז כשחזרת מן הנסיעה כשנהרג אלקס.

– משונה?

– כן. אני לא יודעת להסביר. מאד שקט. כאילו לא איכפת לך, כאילו לא היתה לך שום שייכוּת.

– איזו שייכוּת?

– לא. לא שייכוּת. זאת לא המלה. אינני יודעת. כאילו לא הייתם בכלל ביחד בשעת מעשה.

– הו…

– לפעמים אתה נראה לי נורא אכזר, בלי נשמה בכלל. ולפעמים אתה כמעט סנטימנטאלי. כמו עכשיו. נכון?

– אינני יודע. זה תלוי.

– אבל נכון, מה שאני אומרת?

– אסתר, למה זה לך? הרי אנו מכירים די זה את זו מבלי שנתחיל לנתח זה את זו.

– אינך אוהב את זה?

– לא.

– אני יודעת… מעניין מה עושה שם יונתן. אינך חושב שאולי בכל זאת הלך לשם?

– לא. אני מכיר אותו. הוא משתדל לעשות מה שאמרו לו. או שהוא מצא משהו לקרוא. או שהוא סתם משתעמם.

– אולי תקפוץ ותציץ?

– לא כדאי… נדמה לי שרצית לישון, בעצם. ככה לא נירדם אף פעם.

– כל הלילה לא ישנת בכלל?

– אף רגע. רק אולי חצי שעה לפנות בוקר. אחרי שבאה הידיעה כבר אי-אפשר היה. לא היה הרבה מה לעשות אבל היתה מתיחות, כמובן. והיו מחשבות.

– על מה?

– על הכל. אני יודע? עליך. ועלי. ועל ציון. ועל זה שאני אשם.

– אשם? במה?

– לא בדיוק אשם, אבל אחראי במידה מסוימת.

– אחראי למה?

– למקרה. לזה שהרגו את ציון. מפני שקודם הציעו את העבודה הזאת לי, את זוכרת, אבל אני לא נדחפתי והוא דווקה קפץ על זה.

– רגע אחד. אבל אתה בעצמך אומר שמשהו היה מוכרח לקרות לו, בין כה וכה, ואמש הוא היה דווקה בתפקיד שיגרתי, כמו שאתה אומר…

– נכון. לכן זאת לא בדיוק אשמה. אבל מחשבות מוכרחות להיות.

– אני מבינה… ועכשיו אתה תרצה להידחף למשהו, כן?

– לא אמרתי. אבל לא חשוב. תישני, באמת.

– אני מפחדת לישון עכשיו. אני רוצה שנדבר עוד. לא חשוב על מה.

– מפחדת, למה?

– אולי גם כן ממחשבות. אני בטוחה שלא תהיה לי שינה שקטה.

– מה לעשות?

– תאהב אותי.

– זה יהיה הפתרון?

– אהמ…

– בטוחה?

– אהמ…

– את אשה מעניינת, את יודעת?

– כל אשה היא מעניינת.

– זאת הכללה קצת מוגזמת.

– אבל נכונה.

– בתנאי שתכלול גם את כל הגברים.

– מקנא למין שלכם, מה? טוב אני מוכנה להסכים.

– ואם אגיד לך שאת אשה יפה, גם כן תאמרי שכּולן יפות?

– לא. זה לא… אתה מוכן לחזור על זה שאני אשה יפה?

– טעות לעולם חוזרת.

– פרא-אדם! ידעתי שאתה משקר.

– עכשיו את משקרת. לא ידעת. חשבת שזה נכון, שזאת האמת.

– אני יודעת שכּל אחת מן השוק מוצאת חן בעיניך יותר מאשתך המסכנה והיפה. אני יודעת שאתה מוכן להחליף אותה בכל אחת אם רק יזדמן לך רק שלא נותנים לך הזדמנות. רק שתעבור אחת כמו צפורה פלדמן במכנסיים הקצרות שלה ברחוב ותתן לך קריצה אחת – –

– מניין הרעיון הזה?

– רק שתתן לך קריצה אחת, תכף תרוץ אחרי הרגליים היפות שלה. אולי זה לא נכון?

– בודאי. ואחרי מי עוד? כן, את גברת אבּרמסון שכחת להזכיר!

– נכון מאד! אפילו היא. רק שתרמוז לך באצבע הקטנה שלה…

– לא, אסתר! זאת כבר באמת התעללוּת.

– בטח. במי, בסוניה אברמסון?

– לא. ברגשותי העדינים ביותר.

– אתה יודע, אני מפחדת שהיא מסוגלת לבוא לבקר אותנו דווקה עכשיו.

– אוי ואבוי לי!

– אצלם לא היתה עדיין?

– אצלם? לא, עדיין לא. אולי לא התפנתה עדיין מן ה“תפקידים” שלה. אני באמת מתפלא עליה שלא הופיעה. היא עסוקה יותר מדי בהצלת ירושלים…

– וזה מחמיר את הסיכויים של ירושלים, נכון?

– בדיוק.

– אגב, אתה יודע שצריך לתקן סוף-סוף את הראדיו.

– טוב. טפּלי בזה. את נמצאת כל היום בבית. תגשי אל בּרג ותגידי לו שיבוא.

– יש לי מספיק בלבולים גם בלי זה. התורים, והכל!

– בסדר. תשלחי את יונתן שיקרא לו. מה כל הבעיה?!

– ואתה אינך יכול להגיד לו, בדרך, כשאתה חוזר מהמשרד?

– את יודעת שסגור אצלו.

– אז אחרי הצהריים. מה יש, מה זה נורא כל כך?!

– טוב. מסכים. מחרתיים, נניח. כשנלך יחד לקנות לך נעליים, הה?

– יופי.

– ועכשיו תסתובבי לצד שני ותנסי לישון.

– אתה מסוגל לישון עכשיו?

– אני מסוגל להשתדל. תשתדלי גם את. אולי תצליחי. מוכרחים, באמת.

– טוב.

מוכרחים. אעצום את העיניים חזק ולא אחשוב על שום דבר. שעה אחת של שינה ממש ואני אשה אחרת. והחום של גוף אל גוף זה רק עוזר. לא, דווקה מרגישים איזו קרירות פתאום. אם נתכסה בשמיכה נישן באמת טוב. אולי טוב מדי. יכּנס יונתן ויתפלא. אני מפחדת שלא נשמע כשעדנה תחזור. ומוכרחים להכין אוכל. משהו קל, לפחות. אבל אני רק אוציא את השמיכה מן הארגז מתחת למיטה. שקט, רגע אחד. שלא ירגיש. כשירגיש יתחיל להתווכח. “למה לך?” למה לך זה ולמה לך זה. יופי. לא הרגיש בכלל. או שעשה את עצמו. גם עליו. לוּא הרגיש היה מתרגז. הוא הרי אוהב להתפאר שאף פעם לא קר לו. עד שהגענו להסכם ביחס לחלונות בלילה, בחורף! עד שהתרגל! כל אחד והשגעונות שלו. “האישיוּת היא סכום של הרגלים”. מי אמר? מישהו באוניברסיטה, בזמן שלמדתי, נדמה לי. אבל יש הרגלים גרועים יותר מאשר שינה בחלונות פתוחים. אבא, למשל. היריקות שלו תמיד. חררררררקק, מרעיש את הגרון וממלא את הפה עד ש’טפוּ!' – פולט החוצה. תמיד היה מעורר גועל. איכפת לו?! כמה שאני לא דומה לו. זה מזל. לוּא הייתי דומה, הייתי שונאת את עצמי רק שאני דומה יותר לאמא. איך היא התחתנה אתו חיה אתו כל השנים פחות או יותר בשלום ואפילו משתלטת עליו אחרי שהוא מוציא את כעסו בסוף הוא תמיד מצטנן ושומע בקולה אבל זה דורש המון סבלנות ודיפלומטיה. מה-לעשות כל החיים זה דיפלומטיה וצריך תמיד לחשוב ולחשב ולדעת להתנהג עם מי שחיים אתו ביחד אפילו עם הילדים לדעת מתי להתעקש ומתי להוריד את הראש ולעצום עין ומתי לקפוץ קדימה איפה להיעלב ואיפה לחייך חיוך מתוק. לא זה לימדו אותי בגימנסיה וגם בסמינר ובאוניברסיטה לא למדתי את זה רק מן החיים. אולי חבל שלא גמרתי אם כי בעצם מה היה יוצא לי מזה יכולתי להיות מורה בכיתות גבוהות של תיכון במקום בעממי ובחמישית תיכוני אבל הרי בין כה וכה אינני מלמדת. שטויות מה שאני חושבת לפעמים שאולי הקדמנו מדי להביא את הילדים מצדי הייתי מוכנה גם עכשיו להיכּנס להריון ולהביא ילד שלישי עוד בן עוד אחד כמו יונתן. יונתן בעוד כמה שנים יתבגר ויתחיל להיות זר אלי ויעזוב את הבית ואז זה יהיה חסר לי רק יהודה אינו מוכן לחשוב על זה. בת אף על פי שהיא יושבת יותר בבית והיא כאילו קשורה יותר זה לא כמו בן. מבחינת החשבון הכספי הוא צודק כמובן אבל זה עוד לא הכל זה לא הכל בחיים מוכרחים למצוא דרך לצאת מן המחנק הזה כל השנים מתים על הגרוש ועכשיו אפילו תפּוזים כבר שמונה גרוש הקילו עוד לא היה דבר כזה ויהודה עם כל הכשרונות שלו הייתי בטוחה שיגיע רחוק אבל זה לא הסתדר אין לו די אמביציה זה מה שחסר לו אבל לא אלחץ עליו בשום אופן אם כי כולם אומרים לי אינני רוצה שירגיש כאילו אני דוחפת מכריחה אותו אני אוהבת את השקט שיש בו מרגיע גם אותי לוּא היה בו פחות שקט היה מתקדם יותר תופס עמדה אבל מצד שני אני גם בטוחה בו יותר שלא יחפש כל מיני הרפתקאות אולי עם נשים כמו בעלים אחרים לא כדאי לחשוב על זה או שהיה נדחף כמו שהוא אומר נדחף לכל מיני סכנות כמו ציון גם אצל ציון זה היה כנראה כנראה מתוך אי-שקט חוסר-סיפוק או מה כשמחפשים דבר-מה מחוץ למסגרת של העבודה והמשפחה והחיים של כל יום זה נותן משהו בלי ספק אבל גם צריכים להיות מוכנים לשלם את המחיר ואם רוצים לחיות חיים כאלה מלאים אז לפעמים משלמים בעד זה אפילו בחיים בלי להגיע לחיים ה“מלאים” ומשאירים אלמנה עם שתי ילדות קטנות במוקדם או במאוחר זה היה מוכרח לקרות לו עכשיו שאני חושבת על זה אני רואה שיהודה צודק אבל אם הוא ידע מראש למה לא אמר לו להזהיר אותו כאילו שזה היה מועיל בכלל ואולי אמר מניין לי לדעת מה שהיו משוחחים ביניהם לבד כמובן זה גם ענין של מזל גורל עוור כמו שמוציאים בהגרלה בשוק השנתי של ויצ“ו או של ארגון-אמהות-עובדות עם סוניה אברמסון אף פעם אי אפשר לדעת אבל יש גם חשבון של סיכויים וסיכונים אפשר לחשב גם לוּא הזהיר אותו לא היה מועיל ואולי דווקה יותר טוב למות ככה במכה אחת מאשר במחלה ממארת למשל סרטן כמו הדודה לאה זה היה איום לראות אותה הולכת נגמרת כמו נר כמעט לא יכולה לאכול כמעט בלי כוח לדבר בקושי מוציאה מלה מהפה ותמיד מתהלכים סביבה ככה בשקט על ראשי האצבעות והקירות בחדר כאילו לחים מבּכי מדמעות ותמיד רואים שהיא מתאפקת שלא לבכות וברגע שתישאר לבדה שוב תבכה העיניים אדומות ולחות והלחיים גם כן אדומות ולחות ככה עד הסוף ועצם הידיעה שאת חולה במחלה כזאת ואיך שאת אומללה וכולם אומללים עד שממש נושמים לרווחה כשזה נגמר וכבר קברו אותך סוף-סוף באדמה. או מחלת מין. אף פעם לא ראיתי בעיני אבל התמונה הזאת איך שהגוף נרקב חלקים-חלקים והלחי למשל נושרת לך ככה מן הפנים זוועה עכשיו אומרים יש אמצעים בטוחים נגד זה זריקות ומי-יודע-מה אבל ראיתי באיזה מקום כמה מן הצבא האמריקאי בגרמניה שנדבקו וקיבלו את המחלה באיזה עתון היה כתוב עשרות אלפים או מאות אלפים אינני זוכרת כל מי שמקבל מדביק את הבחורה הבאה והבחורה מדביקה כל מי שישכב אתה אחר כך וככה זה מתפשט כמה פחדתי מזה כשעוד הייתי בחורה צעירה חשבתי שכל בחור נושא את זה אף פעם לא הסבירו לנו מה כל הענין איך זה לבוא ביחסים מיניים איך באים במגע עם בחור. איך ברחתי אז מההוא מה שמו כבר אינני זוכרת בכל זאת מה שמו אה כן יהושע הייתי בת שמונה-עשרה כמעט ומתנהגת כמו שוטה קטנה איך לקח אותי לחולות קסם-של-בחור באמת יפהפה לחולות ולשקמים עכשיו שם בית הבימה וזה מרכז תל-אביב אבל אז מי היה הולך לשם בכלל לא לגור בכל אופן סוף העולם על יד זה יש פרדס היה בכל אופן פרדס פּוֹרטאלס קראו לזה נדמה לי וטיילנו ואחר כך התיישבנו והתחלנו להתחבק ולהתנשק ונשכּבנו על החול והוא התחיל ואני רציתי שזה יקרה סוף-סוף והריח מהפרדס היה משגע בדיוק זמן הפריחה והיה יובש כזה בנחיריים מין ח’מסין של אביב והיה חושך מאד כמעט לא רואים כוכב יהושע הפרוע באמת היה נורא פרוע בלורית שחורה נהדרת ותלתלים עד העיניים כמעט. וחזק. הרגשתי את השרירים שלו ידע לשגע בחורות רק כמה ימים הכרנו בנשף פורים נדמה לי באמת איך הכל כבר נראה עכשיו מטושטש כאילו מי יודע כמה זמן עבר רק כמה ימים הכרנו וכבר חשב שאני אצלו בכיס ובאמת הייתי הוריד לי את החולצה ודוחף את היד אני לא אומרת כלום שוכבת בעיניים עצומות לא נושמת כמעט רק מחכה ואני בגופיה חזיות עוד לא הייתי לובשת אז אמא רצתה שאלבש ואני לא רציתי מצחיק נורא לא רציתי להיות “מודרנית” מצחיקה כזאת בחיי אבל אז לא הייתי יחידה היו הרבה כאלו או שפשוט לא עלה על הדעת גופיה או קומבּניזון אבל בלי חזיה לכל היותר כזאת פשוטה מבּד פשוט כמו שיש עד היום בקיבוצים פתאום הרגשתי כוֹבד כזה עלי גוף כבד וחזק והוא איך הוא מרים ומושך את החצאית מרים פה מוריד שם וכבר מתכונן לעשות לי סוף-סוף מה שרציתי שיעשה לי ואז פתאום נזכרתי כמה זה נורא לקבל מחלה וקפצתי מבוהלת נורא הפכתי אותו מעלי בבת-אחת והוא התבלבל כל כך תפס אותי אחר כך מה יש מה קרה לך הוא שואל ומחזיק ככה חזק עזוֹב אותי אינני רוצה אתה חולה והוא מנסה עוד פעם בכוח צוחק ומנסה עוד פעם ואני הרגשתי פתאום כאילו באים לאנוס אותי ונתתי לו מכה בבטן מתחת לחזה כמו ששמעתי שצריך במקרה כזה והוא באמת הרפּה ממני מיד וזה כאב לו כהוגן מפני שהתחיל לחרף ולגדף ואני ברחתי נבלה הוא אמר נבלה חתיכת נבלה ואני רצתי רצתי בחולות נושמת נושמת נשארתי בלי נשימה כמעט עד שהגעתי לשכונה לשכונת נורדיה על יד הבית ושם נעצרתי בדרך נתקלתי היו שם כמה זוגות שוכבים בחול התפלאו מאד איך צחקו עלי והייתי פרועה ומקומטת ומבוישת ומרוגזת אבל יחד עם זה הייתי גאה כי הייתי בטוחה שבחכמתי הצלתי את עצמי מסיפיליס או מין דבר מאוס שכזה תארי לעצמך שהייתי כבר כמעט בת שמונה עשרה בימינו זה כבר לא יכול לקרות לבחורה בגיל כזה עבר זמן עד שחרמונה שכנעה אותי שלא מקבלים את זה ככה סתם מכל אחד ולא צריך לפחד כל כך אחרי זה כמה שנאתי אותו איזו טפשה הייתי לא אומרת לו שלום אפילו מרימה את האף ומביטה בו בבוז כמה שאפשר הוא מה איכפת לו בנות השתגעו אחריו מצפצף עלי אני לא חושבת שסיפר על זה גם בשבילו זאת בושה שהתחרבּן ככה ודווקה אצל אחת כמוני שכּולם רוצים אותה אבל טובות בטח לא דיבּר עלי מעניין מה קרה לאחד כזה שמו יהושע אני בטוחה אבל מה איכפת לי יכול להיות שהוא בקיבוץ יכול להיות שנהרג זה מן הטיפּוסים האלה שתמיד יש להם הזדמנויות להיהרג. בשמינית הייתי כמעט לפני סוף הגמנסיה כן קצת לפני התחלת הבחינות חזה צעיר בגוּפיה יכול באמת להרגיז בחורים אני מתארת לעצמי טוב שהמורים שלנו לפחות היו כמעט כולם זקנים וזה כבר לא היה משפיע עליהם. אבל את אריה מייזל הייתי רוצה לראות פעם לאן נעלם כאילו האדמה בלעה אותו רק שמעתי שהיה באירופה עם הצבא במסיבּה הוא היה במסיבּה שעשינו אחרי החתונה והרגשתי שהוא קצת מלנכולי אבל לא יכולתי ממש לגשת אליו ולשבת אתו בצד ולדבר אתו לא יכול להיות שעדיין אהב אותי אבל בגימנסיה אוֹ-הוֹ זה היה רומן! ילד נורא רומנטי איך היה מדקלם לי שירים בעל-פה נשמה רוסית כזאת כשהייתי חוזרת מאוחר היה אבא עושה לי את המוות אבל אני דווקה לא הייתי מוכנה להיכּנע איך היינו יוצאים לבד או עם עוד איזה זוג בן ובת לפעמים עם מקסימה ואליהו והוא היה שר “יפים הלילות בכנען” או משהו כזה ואנו עונים אחריו קול יפה היה לו והיה מנשק בביישנות אחרי הכל באמת היינו ילדים בששית בשביעית והיה מחבר לי שירים עלובים אבל אז עשו עלי רושם אחד שמתחיל “על הפרדס הערב רד” כן “על הפרדס הערב רד” משהו כזה מה החרוז לזה אולי “שד” לא הוא לא היה מעיז אבל הוא היה המורה הראשון שלי אם אפשר לקרוא לזה מורה בעצם אני לימדתי אותו נדמה לי וביחס לראשון תמיד יש סנטימנטים כמו אצל יהודה ביחס לאסנת שלו אצלו זה אפילו יותר חזק יש לי הרושם אבל אינני מקנאה בפּעמים שנפגשנו יחד ראיתי איך הוא ממש נדלק ומתמוגג כאילו אם תשאלו אותי אינני תופסת מה מצא בה אפילו לפני הרבה שנים בייחוד שאני בטוחה שאף פעם לא היו ביניהם יחסים ממש במלוא מובן המלה היד נרדמה לי אני מוכרחה להסתובב הוא באמת ישן ככה כהוגן לא הרגיש בכלל שהסתובבתי טוב שאין לי בעל שנוחר כמו שאבא נוחר כמו חצוצרה זה איזה דבר נורא איך יכלה אמא להתחתן עם יצור כזה אם כי הוא גבוה וחזק מאד עד היום וכשהיה צעיר אני מתארת לעצמי שהיה יכול לעשות רושם על בחורות על נשים והיא בטח לא הכירה אותו מקודם כמו שצריך רק קצת והדברים האלה הרי מתגלים תמיד רק אחר כך ואולי היא רצתה לברוח מיד אחרי רק שלא היה מקוּבל להתגרש כמו עכשיו ואז אולי פחדה מן האיש הזה ובכלל הנשים בזמנה היו משלימות יותר עם המצב מקבלות את זה בתור גורל ומשתדלות להסתדר או מתייפחות כל הימים אינני חושבת שעליה העיז פעם להרים יד בכל אופן לא מזמן שאני זוכרת בכלל זה רק ביחס אלינו היה מחליט להראות את כוחו כל פעם. אחר כך באות הלידות ואז כבר אין ברירה למעשה אחרי אלימלך באתי אני ואחרי יהודית ואחר כך בא הגירוש כששלחו את כולנו למצרים ואחר-כך עליזה ואחר-כך שוב לארץ ומתחילים להסתדר והשנים מתווספות ובצורה כזאת נשארה תקועה ולא יכלה לעשות שום צעד רק להשלים ולנסות להחזיק מעמד בצורה הטובה ביותר. בתור בעלת-בית היא באמת נפלאה לא רק המטבח והסדר בבּית והחשבון והחסכון גם הנאמנות שלה והמרץ שהיא נותנת לאבא רק בשבילה הוא מתאמץ ומסתכן ועושה קומבינציות לא עושה שום דבר בלי לשאול אותה ככה הגיעו למה שהגיעו בכל זאת חזירוּת שלא באתי בשנה שעברה ליובל ה-25 של העסק אבל בעצם אין מה לקנא מה יש לה מזה שהם עשירים עכשיו ומתחשבים בהם ומחניפים להם ושהם בנו להם את הוילה ברמת-גן על הגבעה והוא מכניס רגל פה ורגל שם בכל מיני עסקים קודם-כל אין להם טעם לשניהם יחד פשוט גועל-נפש לראות איך סידרו את הוילה גם לאלימלך אותו הטעם בדיוק עשיר ונוצץ ומנופח רק להראות בזבוז וזה הכל להתפאר לפני אחרים זה הכל אבל לא נוח לא נעים ושום דבר לא בּמקום גם האדריכל שלקחו להם לא שווה כלום או שפשוט לא רצה לריב ובכל מקרה נכנע להם רק שיהיו מרוּצים וישלמו את הכסף לוּא היו לי אפשרויות כאלו היה מתקבל משהו שבאמת תענוג להסתכל וגם נוח ונעים ביתי וחמים כזה. מי שיש לו אינו יודע לנצל את זה כמו שצריך ומי שיודע אין לו. אבל לקבל מהם לא אקבל שום דבר חוץ מהמתנות הקטנות שפשוט אין טעם לסרב וזה רק גסוּת ועלבון לסרב סתם ככה אף גרוש גם ביחס לירושה כשיבוא הזמן אינני בטוחה אם אהיה מוכנה אבל יכול להיות שהוא יקל עלינו את הבעיה ולא ישאיר כלום בשבילנו הוא מסוגל אבל גם אצלי זה ענין של עקשנות ופרינציפּ אחרי הכל נשאר לא מעט כעס אף על פי שכאילו השלמנו והכל בסדר. סוף-סוף צריך גם להבין אותו. הנה אלימלך באמת “הצליח בשידוך” כמו שהם אומרים וגם ליהוּדית “יש דוקטור” ועליזה לולא מתה פתאום גם כן. הרי כמעט התחתנה עם יוחנן הרי הוא כבר היה בא הביתה ויושב ואוכל והתנהגו אתו כמו עם חתן והוא עכשיו מן הגדולים בהגנה מישהו אמר שנסע עכשיו לאמריקה שלחו אותו בקשר לעניינים נשק או משהו כזה מי זה היה שאמר אינני יכולה לזכור. עליה באמת חבל היא היתה הטובה ביותר מכולנו באמת עדינה כזאת את אלימלך אף פעם לא סבלתי הוא ואבא זה בשר אחד לא לחינם שם העסק הוא “גוטמן ובנו בע”מ”. משונה שהשם שלי היה פעם גוטמן מצלצל ממש זר באזני כאילו אני שרון מלידה אבל גם יהודה הוא שרון רק זמן קצר מלפני שהתחתנתי אתו גם עליו משונה לחשוב שהיו קוראים לו פעם יהודה אלנקווה כל כך לא מתאים תארי לעצמך שקוראים לי אסתר אלנקווה אז הייתי נחשבת פ’רנקית מאה-אחוז אבל שרון זה שם-משפחה שהוא טוב גם בשביל מי שהיה פעם גוטמן גם בשביל מי שהיה אלנקווה אבראהים אפנדי אלנקווה אנו באים מסביבות שונות כל כך משפחות שונות כל כך בעבר אין לנו בעצם שום דבר משותף אנו משותפים רק בהווה שלנו וגם כמובן בעתיד שלנו בילדים נעים להרגיש כך העבר והמוצא יכולים רק להפריד פה אבל ההמשך הוא שלנו ההמשך זה אנחנו כמה שלא ישתנה ויתחלף זה יהיה אנחנו כאילו השושלת מתחילה בנו מאדאם דה-שרון ברי“ש צרפתית כזאת ליידי אוֹף שרון גרוֹסהרצוֹגין פוֹן-שרון איזה תארים ארוכים ומסורבלים יש לגרמנים הנסיכה לבית שרון זה יפה מצחיק שהיו קוראים לי הנסיכה זה בזמן שהייתי בחורה צעירה עוד בגימנסיה לפעמים גם אחר כך אריה מייזל היה צוחק וקורא לי נסיכה שלי. “מלכה, כסאך נכון”. זה מה שיהודה הזכיר לי קודם הסיפור על הרמן13 אֵקה. נסיכתי סוסתי ברכבי פרעה יונתי תמתי מישהו כתב לי כך בהקדשה על ספר. “לאסתר יונתי תמתי ממעריצך לנצח גרשון שוורץ”. גולם אחד אבל זה החניף לי כהוגן כשהוא בא לאיים עלי שיתאבד אם לא אסכים אם לא תשיבי לי אהבה כמו שכתב לי המכתבים הארוכים שלו כל מכתב מגילה שלמה היה מצחיק אותי עד מוות אבל זה התחיל להרגיז ואחר כך כשהייתי חוזרת מן השעורים לחדר שלי ומוצאת אותו מחכה בהבעה כזאת דרמטית בכיינית כמה פעמים אמרתי לפ’ראוּ דוקטור מאייר שלא תכניס אותו כשאינני ואחר כך גם שתגיד שאינני בחדר אפילו כשאני בבית אבל היא היתה מרחמת עליו אולי כשהיתה צעירה בברלין היה לה גם כן מחזר אחד כזה רומנטי ואבּירי וזה הזכיר לה ועשה עליה רושם והיתה מתייחסת אליו בסימפאטיה, בסבלנות. בטח מצא חן בעיניה שכאילו יש לה חלק לפחות איזה תפקיד צדדי בענין כזה כמה פעמים הרגשתי שהיא בכוונה מסתובבת על יד הדלת כדי לשמוע משהו אולי יריית אקדח המאהב האומלל התאבד. כל הקרירוּת שלי לא הועילה גם לא הגסוּת היה כמו עלוּקה כמו דבק רק מפני שבהתחלה קצת עודדתי אותו עשה רושם מעניין בהתחלה ובגיל הזה הרי מחפשים “טפּוסים” זהו שצריך להיזהר מדברים כאלה עכשיו כבר הייתי יודעת להתנהג עם כאלה רק כשראה שעם יהודה זה ברצינות התייאש סוף-סוף אז שלח לי את המכתב האחרון שלו. “זהו מכתבי האחרון. אשמת מותי תרבץ על מצפונך עד יומך האחרון” וכל מיני חכמות כאלו. אבל בסוף נמלך בדעתו הרי ראיתי אותו בתל-אביב בקיץ על שפת הים עם אשה ועגלת-ילדים ועם חתיכת כרס גם-כן עשה את עצמו שלא הכיר אותי אפילו אני גם כן הייתי עם הילדים. נמצא אצלי באיזה מקום, המכתב הזה. כל הדברים שאני שומרת במזוודה הישנה למעלה היומנים שלי. כמה ימים הייתי מחכה בעצבנוּת לעתון לראות אם כותבים משהו על ההתאבדות של גרשון שוורץ כבר תיארתי לעצמי את הנוסח את הכותרת “התאבדות מטעמי אהבה נכזבה” והכותרת ב”עתון מיוחד“: “מאהב אומלל שולח יד בנפשו בתל-אביב”. פחדתי מכל אי-הנעימות שיכולה לצאת מזה הבירורים בבית והסמינריסטים שמראים עלי באצבע וכל זה. חשבתי14 למהר לנסוע אליו לתל-אביב למנוע את הצעד הגורלי הצעד הגורלי אפילו שאלתי את יהודה מה לעשות הוא קיבל את זה בשקט כרגיל וטוב שעשיתי שלא עשיתי כלום כמו שיעץ לי. “הניחי לו. הוא יצטנן בעצמו. אני מכיר את הטפּוסים האלה” אם כי מניין הכיר את “הטפוסים האלה” אינני יודעת בעצם. שמרני אל מאוהבי מאויבי אשמר בעצמי. יש בזה המון חכמה בייחוד בשביל בחורה בגיל המסוכן ואולי לא כל כך אני נשמרתי ונשמרתי ואינני יודעת אם לא החמצתי יותר ממה שהרווחתי. עכשיו הוא נושם עמוק אולי מתחיל להתעורר חבל עליו שיישן עוד מעט. צפורה לא נשמרת כל-כך ובכל זאת יש לה כנראה חיים עליזים בסך-הכל צעירה רק בשנתיים ממני אבל איך היא נראית כשהיא עוברת ברחוב נראית כמו בת שלושים לכל היותר אי אפשר להאמין שיש לה שלושה ילדים אחד כבר התחיל ללכת לבית-ספר ותמיד לבושה בסדר לא בהידוּר מופרז אבל יפה, אחת כזאת שיודעת תמיד שהיא אשה, משחקת את התפקיד. מה-לעשות אני לא יכולה להיות כזאת אף על פי שביופי אני עוד יכולה להתחרות אתה אפילו היום לא הייתי מתנגדת שתעבור לגור בסביבה אחרת בעצם היא היחידה שאני מפחדת ממנה בגלל יהודה אני יודעת שבדרך כלל יש לו שווי-משקל מצוין ביחס לנשים לא מסתחרר אבל עם אחת כמוה שתמיד כאילו נודף ממנה חשמל. “הבל של תשוקה” כמו שהתבטא פעם מישהו מי זה היה לא חשוב אולי האומלל הזה גרשון. אני עצמי יכולה להרגיש את המשיכה שיש לה לוּא הייתי גבר אינני יודעת אם הייתי עומדת בפני זה לוּא רציתי להתאמץ בשביל זה באמת לא היה קשה לי רק שהייתי מסתבּכת בעצמי אצלי כל משחק כזה היה מוכרח להיעשות רציני אחרי זמן קצר לא יכולה להתייחס לזה באדישות כמוה אף פעם זה לא יוכל להיות אצלי כמו לאכול לחם כמו אצלה אני שמחה שבקיץ כשהיינו אצל ההורים אז עם הבלונדיני הזה ז’וּז’וּ לא יצא מזה כלום. נורא נחמד. גם הוא וגם הכינוי שלו שמו זאב אבל כולם קוראים לו ז’וז’ו וככה הציג את עצמו קוראים לי ז’וז’ו. על שפת הים איך נגש וכיבּד אותי בתירס כאילו זה היה שמפניה או אינני-יודעת-מה תענוג להסתכל בו כולו בריאוּת ומבליט את השרירים ושזוף וגבוה וצעיר ממש סמל של צעירוּת של נעורים גם של חוצפה הכדור שלהם נפל לי על הרגל וזה באמת כאב נורא היה כבד כהוגן הכדור כדור מדיציני או דומה לזה והוא תכף נגש והתחיל ללטף לי את הרגל אי אפשר היה לכעוס עליו להפך נדמה לי שתכף עבר הכאב ואחרי זה שאל אם אני רוצה לשוט אתו בסירה או שילמד אותי לשחות “לא תודה אני כבר יודעת לשחות” “אולי את רוצה להראות לי איך עושים את זה” “את זה?” “כן את זה” רציתי להגיד לו שלא יחשוב שאני מין אחת שכזאת ושיסתלק ממני מיד אבל לא יכולתי. במקום זה הראיתי לו על יונתן ועדנה ששיחקו על ידינו בחול “אני אשה נשואה חבּיבּי ואלה הילדים שלי” “אז מה יש אני דווקה אוהב נשים נשואות הן מלומדות הרבה יותר” “אתה חצוף מאד” “בחוצפה מצליחים יותר אולי לא?” “אבל לא אצלי אתה טעית בכּתובת” “זה עוד נראה תני לי הזדמנות להווכח בזה” לא אמרתי לו את שם משפחתי הנכון רק את שמי הראשון. כמה שהוא נחמד צריך להיזהר עם אחד כזה באותו יום יכול להתחיל להתפאר לפני החברים והחברות שלו איזה הצלחה היתה לו עם אחת דווקה אשה נשואה בשם כזה-וכזה אולי אתם מכירים אותה? אבל לא יכולתי לסרב ולא לקבוע לו פגישה בערב ובכל-זאת יצאנו לשׂחות יחד והיה נעים להרגיש איך הוא עוזר לי כביכול ודוחף ידיים למקום שלא צריך והרגשתי את עצמי צעירה בעשר, חמש-עשרה שנה היה נעים לקרוא לו כל פעם ז’וז’ו ז’וז’ו להגיד לו כל פעם משהו שמתחיל בז’וז’ו ז’וז’ו תארי לעצמך שאת מוצאת חן בעיני פרחח בן עשרים-ושתים-שלש מה יכול להחניף יותר מזה בגיל שלנו אבל באיזה עיניים הסתכל בי יונתן אחר כך כשחזרנו מן הים וההוא החזיק אותי במתניים. ז’וז’ו זה, ז’וז’ו. היה נדמה לי שזה יהודה בעצמו מסתכל בי כך בכעס עצור ושקט כמו שהוא יודע “אני אבוא לקחת אותך מן הבית שלך ונצא לרקוד באיזה מקום עוד לא היתה בחורה שלא נהנתה לרקוד אתי” לא אמר “אשה” אמר “בחורה” כאילו גם אני עדיין בקטיגוריה הזאת “או שאחכה לך באיזה מקום לא רחוק מן הבית שלך” “אבל אני גרה ברמת-גן זה רחוק בשבילך” “טוב מאד! אני גר בשכונת-בורוכוב” שקרן שכּזה אני בטוחה ששיקר “ומה יגיד בעלי כשיראה אותך אתה שכחת על בעלי” “באמת שכחתי קשה לי לתאר אותך לעצמי שייכת למישהו אחר” “אוֹ-הווֹ! אתה מהיר מאד” “כן” הוא אומר “החיים קצרים צריך להספיק. אז אני אחכה לך באיזה מקום לא רחוק מן הבית שלך” “לא כדאי ניפּגש בעיר בתל-אביב תחכה לי בפילץ”. אז ככה קבענו בפילץ. מי-יודע מה היה קורה לוּא נפגשנו. כל אחר-הצהריים הייתי נורא עליזה ושרתי כל מיני דברים לעצמי כמו שלא עשיתי מזמן ואמא אפילו העירה לי, שאלה “מה זה קרה לך אסתר קיבלת מכתב מיהודה או מה” ואני צחקתי ולא אמרתי כלום רק כשיונתן היה מסתכל בי היה נדמה לי שהוא מבין בדיוק מה מתבשל כאן הייתי בטוחה שמשהו הולך להתבשל לא יכולתי להיות אדישה לזה זאת הצרה אתי מקבלת הכל ברצינות בסך-הכל מה יש פה סוף-סוף שוויצר קטן פרחח צעיר מנסה לסדר אותך כדי שיוסיף עוד נצחון אחד לסריה שלו ויוכל להתפאר בפני עצמו או לפני החבריה שלו אבל אני לא יכולה להתייחס לזה בקלוּת כאילו אני רק מנסה לגנוב קצת מים בחופשה מים גנובים רומן קטן על שפת הים. בשביל צפורה זה כמו לחם. אבל בערב יונתן קבל חום גבוה מכּת-השמש שקיבל אז על שפת הים היתה לי הרגשה שהוא בכוונה עושה את זה כאילו שומר על האינטרסים של אבא יש לו חוש מצוין לילד הזה לא היתה ברירה, כל כך חבל היה לי על ז’וּז’וּ גם על עצמי הייתי בטוחה למחרת בבוקר שהוא מחפש אותי על שפת הים מחזיק כדור מדיציני תחת בית-השחי והולך כל הזמן בין כסאות-הנוח ומחפש אותי בחיי לוּא ידעתי את הכתובת שלו אולי הייתי עושה שטות וכותבת לו פתק להתנצל או להסביר או לקבוע פגישה אחרת הייתי מסוגלת לזה טוב שלא ידעתי טוב שגם למחרת לא יכולתי לזוז מהבית והיינו מוכרחים להביא רופא ולשים תחבשות של מי-קרח וכל הדברים האלה ובסוף כשזה עבר כבר החלטתי שמוטב לחזור הביתה לירושלים בין כה וכה נשארו לנו רק ימים אחדים עד בית-הספר. לפעמים כשאני רואה ברחוב את הפרחחים האלה מן החי”ש של תל אביב ששלחו אותם הנה נדמה לי שהם דומים לו אחדים ממש מזכירים אותו אולי לא הייתי מתאפקת וצועקת ז’וז’ו ז’וז’ו ככה באמצע הרחוב כולם יסתובבו להסתכל. מה איכפת לי. צפורה פלדמן איכפת לה הרבה? אבל אני חוששת שבחור כזה כבר איננו בחיים עכשיו. היפים והבריאים האלה יש להם חולשה כזאת להיהרג. או אולי הוא שוכב פצוע קשה באיזה בית חולים אולי היה צריך לשאול עליו ב’ביקור-חולים' אבל מה לשאול? אולי נמצא פה אצלכם אחד זאב שקוראים לו ז’וז’ו ז’וז’ו שקוראים לו זאב, כזה בלונדיני שזוף גבוה חמוּד שם-משפחה אינני יודעת. זה שהוא משכונת-בורוכוב זה סתם שקר שקוּף זה לא סימן. כן כן יש פה אחד כזה אולי זהו שאת מחפשת. ומה יוצא בסוף? אפילו שזה הוא ואני ניגשת אליו ומזהה אותו לא יזכור אותי אפילו או שיגיד כן זאת את שסידרת אותי בערב ההוא ועכשיו את באה לרחם עלי עשית ממני צחוק ועכשיו את באה לרחם עלי אני לא צריך אותך עכשיו אם את רוצה תבואי פעם אחרת כשאהיה בריא ועליז כמו שהייתי. לא ז’וז’ו תן לי להסביר לך זאת היתה אי-הבנה.

תישן אל תסתובב לי פה פתאום כמעט את כל השמיכה חטף לעצמו ככה הם מגלים את האופי האמיתי שלהם דופקים בדלת נדמה לי מי זה יכול להיות עכשיו אולי באמת סוניה אברמסון זאת רק היא חסרה פה עכשיו לא אוכל לשמוע אותה מותר לי גם לנוח פעם אפילו שזה באמצע היום יש לי זכות אחרי כל זה ולפני מה שעוד יבוא בעצם הייתי צריכה ללכת ולקבל את התלושים של הנפט ללכת או לשלוח את יהודה זה בבנין סנסוּר כתוב בעתון אולי יכניסו כבר קצת סדר לחלוקה זה דבר נורא התורים האלה המהומה והרעש והצעקות תלוש-נפט לפי כרטיס-סוכּר שמתי במגירה במטבח לראש-משפחה יתנו כרטיס ירוק ואני מקבלת כתוֹם וילדים למטה מגיל 12 צהוב יונתן ועדנה שני צהובּים נראה אם עכשיו באמת המחלקים ימכרו ב-25 גרוש פח הם צריכים לתת 3/4 פח לפי תלוש א' מן הכרטיס הירוק אולי כדאי להעיר אותו היום יום ששי צריך להכין לשבּת מתי אני אספיק עוד מעט יסגרו שם אחר-כך ביום ראשון תבוא העגלה ולא נוכל לקבל אפילו בתחנונים לא מה שקיבלנו זה על החשבון הישן מה שמגיע לנו מקודם 3/4 פח זה 19 גרוש בערך יונתן פתח אני חושבת שנכנס מישהו אם זה יהיה ז’וז’ו במקרה מי-יודע יונתן בטח יכיר אותו אני אהיה נורא במבוכה הנה הוא פה יהודה כמה יתפלא לא זה יונתן

לוחש:

– אמא…

את רומזת לו באצבע: הכּנס, הכּנס ותסגור.

– מה יש, יונתן? מי שם?

– זאת גברת אברמסון.

– אני ישנה. אתה רואה שאני ישנה. תגיד לה שתבוא אחר-כך. אני נורא עייפה.

– אולי תצאי להגיד לה?

– אינני יכולה. אתה רואה שאני ישנה.

– טוב.

הוא שמח. רואים. יוצא על בהונותיו, להראות שצריך להיות שקט. ילד פיקח. הדלת נסגרה. כן היא הלכה. כמה טוב.

מתמתח. מתהפך עוד פעם. אולי חולם. אבל את השמיכה הוא מושך עוד יותר אליו. לתת לו עכשיו טלטול אחד הגון שיתעורר. שׂם את הראש בחיקי. אצלי בחיק. כמו ילד. כאילו חולם משהו. הכניסיני. כשהוא נעשה כזה כבר אי-אפשר לכעוס עליו. אז אני מוותרת לו על הכל. אפילו על השׂמיכה. אבל באמת קר לי. הייתי בולעת אותו חי עכשיו. אולי להדליק את תנור הנפט. מסריח, עד שהוא נדלק כמו שצריך. צריך לתקן. גם זה. לכּל אני צריכה לדאוג הכל עלי בייחוד מזמן שהתחילו ה“תפקידים” האלה. ובבית-השימוש נוזל ואת הפעמון גם כן צריך סוף סוף לסדר הכל עניינים קטנים אבל זה דורש דורש טיפול והוא כל כך אדיש לדברים האלה כן ככה חבּק אותי חבּק אותי חזק אף על פי שאינך מרגיש מה אתה עושה הייתי בולעת אותך חי עכשיו אתה שומע אני אוהבת אותו והוא ישן אבל הרגל שלך קצת מכבידה ותשאיר לי קצת מן השׂמיכה תינוק גדול שלי בתינוק כזה אפשר להיחנק אל תהיה מונח עלי ככה קצת התחשבות אל תהיה אנוכי כל-כך בכלל כבר צריך לקום אי-אפשר כך מה השעה.

– מה, מה את רוצה?

– אתה יודע מה השעה?

– אאא-הה…

– מה השעה אתה יודע?

– הה? לא. לא יודע.

– אז תסתכל. תביט בשעון.

יכול היה לבלוע אותי את כולי בפיהוק כזה. מת לישון בטח.

– תביט, נו. תראה מה השעה.

– רגע אחד!

– אבל מאוחר כבר!

– מה?… אוהו, באמת. אחת-עשרה ורבע. ישנתי קצת. כמה?

– שעה בערך, נדמה לי. לא?

– ישנת גם כן?

– לא. אני גם לא רוצה כבר. משוּנה.

– לא רוצה?

– באמת לא.

– בעוד שעה תחזור הקטנה.

– כן. והיום יום ששי. בחיי, צריך לקום להכין משהו.

– מה נאכל?

– אינני יודעת. יש כרובית מאמש. יש ח’וּבּיזה. אעשה קציצות מח’ובּיזה. אתה אוהב אותן.

– אהמ… אבל עדנה לא. ואיזה מרק?

– מרק-ירקות, כרגיל. אשים כל מיני ירקות ונעשה מזה מרק.

– תשימי גם קצת שעועית.

– מסכימה.

– אך, הייתי מוכן להרביץ עכשיו ככה איזו ארוחה שמנה. סלט ירקות, סלט טחינה, מרק עם עצם שמנה, כדורי-בשר עם אורז חם צהוב כזה, איזה בקבוק בירה, משהו טוב לקינוח-סעודה, ספל קפה תורכי עם הל. אאך!

– אוֹכל, אוֹכל, אוֹכל. זה כל מה שאתם יודעים.

– מי מבשל אצלם, לילדות ולזקנה?

– שמחה אחותה תבשל. גם מחר. דיבּרתי אתה, עוד הבוקר.

– לא צריך לעזור לה?

– היא תסתדר. לא כדאי לבלבל לה הרבה את המוח.

– מי בעצם נמצא עם מלכה בבית החולים?

– אחד האחים היה צריך להישאר אתה. אינני זוכרת מי.

– בטוח?

– כן… ספּר לי מה חלמת.

– מי אומר שחלמתי?

– היה נדמה לי שחלמת. בסוף.

– מה-פתאום? אינני זוכר שום דבר.

– אבל תן גם לי קצת מהשמיכה. אתה לוקח הכל לעצמך. קר לי.

– קחי, קחי. רק בלי כעס.

– אני לא כועסת אבל אתה באמת לא מתחשב בי בכלל. בכלל לא.

– קחי לך את כולה. את יודעת שלי לא איכפת.

– לא איכפת לך אבל אתה בעצמך מתכסה בכל זאת יפה-יפה ולי אינך משאיר כלום.

– את יפה כשאת כועסת.

– לא שאלתי אותך. זוּז כבר.

– עזבי אותי, באמת.

– תקום.

– אני? למה אני?

– אני לא יודעת למה. לא חשוב. לא. אל תקום. זה ככה-סתם אמרתי.

– אינני יודע מה את רוצה ממני.

– רק שתאהב אותי. זה הכל.

– זה הכל?

– כן.

– טוב. תזכרי שזה הכל!

– אני רוצה אותך.

– עכשיו?

– כן, עכשיו.

– באמצע היום? לפני ההלוויה?

– באמצע היום. לפני ההלוויה.

– פ’וּי, לא יפה! התביישי לך.

– זאת הזדמנות בשבילך! אתה תתחרט. פעם אחרת תבקש ואני לא ארצה. תראה!

– ממתי את מופקרת כזאת?

– ממתי אתה הגון שכזה? רק תסגור את הדלת במפתח,

– השתגעת!?

– טוב, אתה עוד תבקש ממני… לפחות חבּק אותי.

זה כן.

– אבל חזק. יותר חזק.

– עוד יותר?

– עוד יותר. רק אל תשבור אותי! אמא!

– את ביקשת.

– כן, אבל לא כל כך.

– עכשיו מה את רוצה?

– ילד.

– עוד אחד?

– עוד אחד. אמרתי לך.

– בן או בת?

– בן, בן!

– חכי, צריך להגריל. אֵן-דן-דינוֹ…

– סוֹ-פא-לא קא-טי-נוֹ…

– סוֹ-פא-לא קא-טי קא-טוֹ…

– סוֹ-פא-לה קא-טוֹ!

– בת!

– לא נכון. בן!

– חה-חה-חה.

– הו-הו-הו!

– זה היה בן, אבל זה לא היה בצדק. נעשה עוד פעם.

– לא, ברצינות…

– מה ברצינות?

– אני באמת רוצה עוד ילד.

– בסדר. מסכים.

– אבל תמיד אמרת שלא.

– טוב, שניתי את דעתי. עכשיו אני מסכים.

– עכשיו-עכשיו?

– לא עכשיו-עכשיו. אחר-כך. כשרק יהיה עוד פעם שקט בארץ.

– ואתה באמת מבטיח?

– מבטיח.

– תישבע לי!

– בשם כל שדי-שחת ושעירי-העזאזל-השביעי.

– לא! אתה צוחק. תישבע לי באמת.

– בשם כל הקדושים ומלאכי-עליון. ככה טוב?

– יותר טוב. אז הבטחת?

– ח’לס, הבטחתי…

– יופי לי! אני כבר מרגישה את הבטן. חבּק אותי יותר חזק, יהודה. אבל תיזהר בבטן…

– בּוּבּה-בּוּבּוֹנת שלי.

– דוֹן-דוּנדוֹני שלי.

– כבר שנים שלא קראת לי כך.

– עכשיו אני שׂמחה אבל.

– אבל את אמרת נדמה לי שגם תרצי לחזור לעבודה, לא?

– אז מה?

– גם זה וגם זה אי-אפשר. לא תוכלי גם להביא עוד ילד וגם לחזור לעבודה.

– מי אומר שלא?

– אני אומר.

– לא חשוב. נראה.

– מה-פירוש “לא חשוב”? זה חשוּב.

– אם זה חשוּב אז נחשוֹב על זה. אחר כך. בזמנו. קודם-כל אני רוצה את הילד.

– זה ענין אחר.

– אחר-כך הכל יסתדר. אני בטוחה. אם רק מחליטים ועושים משהו, אחר-כך הכל מסתדר.

– את בטוחה?

– כן.

– טוב. אם את בטוחה אז הכל בסדר.

– בכלל, אחרי המלחמה הזאת הכל ישתנה.

– לטובה?

– כן!

– גם בזה את בטוחה?

– כן.

– טוב, נקווה!

– קודם-כל, אתה תהיה מנהל המחלקה.

– מעניין מאד.

– בטח! או’בּראיין יסע בחזרה לאנגליה ואתה תהיה המנהל.

– גם בזה את בטוחה?

– כן, כן! אני בטוחה. אני יודעת. ואתה גם כן יודע את זה רק שאין לך אומץ לחשוב על השינויים שיכולים לבוא. אתה מפחד מכל שינוי. זה הכל.

– עכשיו אנו מדברים על הימים הבאים, זאת אומרת?

– כן. עכשיו אנו מדברים על הימים הבאים. על העתיד. ולא איכפת לי שתצחק. אני רוצה שהעתיד שלנו יהיה אחר.

– במה למשל?

– יש לי תכניות משלי.

– מותר לי לדעת אותן?

– לא תספר לאף אחד?

– בחי-אלוהים! ספּרי כבר, אני נורא סקרן לדעת מה יהיה עלי!

– אז אני אגיד לך. אתה תהיה מנהל-מחלקה ואחר כך תהיה מנהל עוד יותר גדול ואם תהיה פה ממש ממשלה שלנו נשתדל שישלחו אותך להיות קונסול, אתה שומע?

– לא פחות?

– מה יש, אתה לא מוכשר לזה? תראה את כל מי שמנהלים את העניינים למעלה-למעלה. לא יותר מוכשרים ממך, תאמין לי. אתה יודע שפות, אתה עושה רושם טוב על אנשים, אתה כבר אדם מבוגר ובעל נסיון. ולמה לא לאיזו ארץ שכנה? לבגדאד, או לדמשק, למשל? אתה יודע ערבית, אתה מכיר את הסביבה. למה לא!

– דמשק? שם לא נחוץ קונסול. את דמשק אנו נכבוש. שם אהיה מושל-מחוז, מה דעתך?

– לא איכפת לי איך יקראו לזה. העיקר שתהיה.

– ואת תישארי פה לעשות חיים בלעדי, כן?

– לא, למה! אני רוצה להיות הגברת קונסול, או הגברת המושל.

– הגברת המושלת! המ… ושם תלדי את הילד השלישי שלנו?

– כן.

– ואז נעשה נשף גדול, קבלת-פנים לכל הפקידים הגבוהים שלנו ולכל הדיפלומטים?

– בטח. לכולם. רק את האנגלי לא נזמין.

– וזה יהיה בן?

– בהחלט. הרי הגרלנו!

– והשם שלו, גם ביחס לזה יש לך תכניות?

– כן. רגע אחד… נקרא לו עודד.

– עודד הנודד?

– נכון. עודד הנודד. עודד מפני שהוא יעודד אותנו. זה פשוט. ונודד מפני שהוא ינדוד אתנו ממקום למקום, נכון? הרי כל פעם שולחים למקום אחר… אנו נעשה טיול גדול לאירופה, אתה יודע?

– ודאי שאני יודע. כבר חשבתי על זה.

– לא, ברצינות…

– רגע אחד. אבל מה אם זה לא ייצא לפועל?

– מה לא ייצא?

– כל זה. אם לא ישלחו אותנו לשום מקום ונישאר פה בירושלים?

– הו… אז נקרא לו ציון. על שם ציון.

– כן.

– מסכים?

– ציון שרון. מצלצל טוב. על שם ציון… מסכים. גם אם ישלחו אותנו נקרא לו כך, טוב?

– טוב… אתה צודק. הייתי צריכה לחשוב על זה מיד… אז מה דעתך?

– כן.

– מה כן?

– היינו צריכים לחשוב על זה מיד.

– לא, לא זה. מה דעתך על התכניות שלי?

– את עדיין לא ענית לי על השאלה שלי.

– מה?

– מה יהיה אם לא יקרה שום דבר ולא ישלחו אותנו ונישאר פה, במקום הזה?

– משהו מוכרח לקרות. ואפלו שנישאר פה אנו נעבור לדירה אחרת. מודרנית. עם מים חמים והסקה מרכזית והכּל. שנוכל לקבל אנשים כמו שצריך.

– מה עוד?

– יהיו לנו שטיחים פרסיים על הרצפה. וחדר מיוחד לעודד… לא, לציון. ואחד לעדנה ויונתן. ואחד לנו. ואחד ככה בשביל לקבל אנשים.

– סאלון?

– אתה צוחק. לא איכפת לי: כן, סאלון… ואני רוצה גז במטבח שיהיה לי.

– וזוג נעליים, זאת אומרת, זה רק על החשבון?

– כן.

– אוהו!… והכסף?

– איזה כסף?

– מאיין יבוא הכסף?

– יבוא. מוכרח לבוא. זה לא יכול להימשך תמיד כמו עכשיו שמתים על הגרוּש!

– אולי נשלח כבר עכשיו את יונתן שימכור עתונים? זה עסק טוב עכשיו, את יודעת. “הרבה הרוגים ופצועים היום ב’ידיעות'!” רק אומרים את זה, תכף מוכרים את כל העתונים. מי לא יקנה גם הרוגים וגם פצועים בגרוש אחד?

– אני מפחדת שאם הכל יימשך אצלנו כמו עד עכשיו אז באמת נגיע לידי כך שנצטרך לשלוח את הבן שלנו למכור עתונים ברחוב.

– וי-וי!… או אולי נקבל איזו תמיכה הגונה מן הפ’ירמה גוטמן ובנו בערבון-מוגבל?

– לא, תודה… אבל נמכור את המגרש שלך בחולות של ראשון-לציון. אתה הרי טוען שעוד מעט זה יהיה שווה זהב.

– נכון. שכחתי בכלל. רק שחבל לי. אני חשבתי שנבנה שם את מעון-החורף שלנו.

– אין דבר. את מעון החורף נבנה על חצי מגרש. את החצי השני נמכור.

– ועל החצי השני יקים מישהו בית-מלאכה לתיקון אופניים או לייצור ממטרות או מסגריה מכאנית.

– מסגריה, נגריה, מכבסה, מרפדיה. או קיוסק. או “תנובה”. לא איכפת לי.

– קיוסק יהיה בין כה וכה. לא בונים שום דבר בלי קיוסק. בכל אופן, זהו בערך סכום התכניות שלנו לעתיד, נכון?

– כמעט.

– עוד משהו?

– כן. שתאהב אותי יותר מאשר עד עכשיו.

– יותר אי-אפשר15. אינני יכול לתת יותר ממה שיש בי. אם זה לא מספיק, אני מצטער. תצטרכי לקחת עוד בעל אחד, רזרבי.

– נחשוב על זה.

– טוב. בינתיים, הגידי לי, מה בנוגע לשבּת? יהיה מה לאכול?

– אני מקווה. אצא להשיג עוד משהו. בכלל שכחתי שזה יום ששי. או שתגש אתה, מה דעתך?

– או יונתן… נראה. בכל אופן צריך לקום סוף סוף ולהתכונן לארוחת צהריים. אני מתחיל להרגיש רעב.

– גם אני. נקום… רגע, מישהו בא…

– כן, מי זה יכול להיות?

– בטח עוד פעם סוניה אברמסון. אפשר למות ממנה.

– מה זה “עוד פעם”? כבר הספיקה להיות הבוקר?

– היתה. יונתן אמר לה שאני ישנה והיא הלכה.

– לא. עכשיו זה דן. אני מכיר לפי הצעדים. כן, דופקים בדלת. קומי.

– כן… יבוא!… מה יש, יונתן?

– דן בא.

– שיכּנס… שלום, דן.

– שלום, שלום לכם. ישנים?

– כבר לא. נסינו לנוח קצת. הכּנס. תשב.

– מה זה, דן? – שואל יהודה – גם אתה לא הלכת למשרד?

– הלכתי.

– כבר גמרו?

– לא גמרו אבל היה לי לסדר משהו בחוץ בענייני המשרד ואני מסתובב לי. אתם יודעים איך זה במוסדות האלה, בייחוד כיום.

– ידוע לך מתי ההלוויה?

– כן. יוצאים בשתים.

– מוחלט?

– אהמ… ודאי יאחרו קצת, כרגיל.

– בשתים?! אל-אלוהים, עכשיו כבר כמעט שתים-עשרה!

– כן… אתה נוסע, כן?

– עולים למעלה, להר הזיתים?

– כנראה. צריכות לצאת שתי מכוניות, אני חושב. עם משמר של אנגלים.

– יהודה, אני מפחדת! אני לא רוצה שתסע!

– עזבי, זה בסדר. לבית-הקברות זה בטוח. שם לא מתקיפים אף פעם.

– אף פעם!? ומה היה בשבוע שעבר?

– לא, באמת, אסתר. עזבי. הרי אני מוכרח. את לא מבינה?

אני רוצה לנסוע – מפציר יונתן פתאום.

מה זה עושה פה? גם כן בן אדם!

– יונתן! מי קרא לך הנה? צא מפה, אבל תכף ומיד. בלי ויכוחים. אין לך מה להתערב פה.

– כל הזמן אתם מגרשים אותי. כל הזמן אתם מתחבאים ממני…

– ואתה כל הזמן מתרוצץ בין הרגליים!

– אני רוצה לנסוע… אני רוצה – –

– יונתן – אומר יהודה בשקט, במתינות כבדת-ראש – אמא אמרה לך משהו. לא שואלים אותך מה אתה רוצה ומה אינך רוצה. ואל תהיה לי פתאום מין ילד בכיין כזה: “אני רוצה, אני רוצה”… פה אנשים גדולים משוחחים ואתה אינך צריך להתערב!

בחיי, עוד מעט יתחיל לבכות! בקושי הוא מתאפק. לא רוצה להראות לנו. אוציא אותו מן החדר הזה. את ההחלטה של יהודה כבר לא אשנה. אני רואה שהוא מתעקש על זה וכשהוא באמת מתעקש על משהו אז שום דבר לא מועיל. ואני גם יכולה להבין אותו, בעצם. אם הוא לא יהיה שם, מי יהיה?

– בוא, יונתן. בוא אתי למטבח. אנו צריכים כבר להכין ארוחת-צהריים. עדנה תבוא עוד מעט מבית-הספר ו – –

– לא מעניין אותי.

– בוא. בוא אתי. נשאיר את האנשים החשובים האלה פה לבדם, ואנחנו ניכּנס למטבח ונתחיל לעשות משהו. בוא… ככה. עכשיו אתה ילד טוב.

– ואני מקווה שלא יתנו לו לנסוע ולעלות אתם. רק בחצר של בית החולים יתאספו ואולי יגידו כמה מלים מישהו יגיד כמה מלים ואנשים יבכו ויצעקו אבל בשיירה להר ממש יכניסו רק את בני-המשפחות הקרובים ביותר ממשפחת נחמיאס למשל רק את מלכה אולי בלי שום מלווים נוספים אולי אפילו אותה לא רק הקבּרנים ועוד מישהו מן הדתיים ואיזה איש רשמי זה הכל בייחוד במתיחות של הימים האחרונים אחרי ההתקפה הגדולה על ימין-משה ואחרי השביתה שלהם והיריות בפרינסס-מאֵרי ואחרי המעשה הזה של אמש וכשלא נותנים כבר לאנגלים להכניס את האף בכלל באזורים שלנו. למה לי שירגיש כאילו אני מפריעה לו או משהו החוש שלי בין כה אומר לי שלא יתנו לו יחזירו אותו ולבית החולים בין כה וכה צריכים ללכת.

– אתה יודע איפה הירקות, יונתן? כן? תן לי אותם. תשים פה על השולחן ואני אתחיל להכין מרק-ירקות… מה יש לנו פה? המ… לא הרבה. קצת גזר… תפוחי-אדמה. טוב שעוד נשארו! לא זכרתי… סלרי. טוב… בצל ירוק, זה לא שייך… אבל כמה פלחים של בצל יבש נשׂים, כן?… טוב… מה עוד רציתי? אה, אבא רוצה גם שעועית בפנים. כן… טוב… לפתוח קופסה של רסק-עגבניות, מה דעתך, יונתן?… אינך יודע… חבל, בכל זאת. אי-אפשר לדעת מתי נקבל עוד. חבל על המלאי… אז אולי תגש למלחי ותקח ממנו את העגבניות המקולקלות שלו. מה אפשר לעשות… ורגע אחד. לא חשבתי בכלל על זה שיום ששי היום וצריך להכין למחר. אז תראה, תקח עוד שני קילו תפוחי-זהב, ואת העגבניות הללו… כן, זה כבר אמרתי… אני מבולבלת לגמרי… ותשאל אם לא קיבל בינתיים עגבניות טובות. מי יודע, יכול להיות. תגיד: בשביל אמא, אמא ביקשה. אם יש, תקח קילו שלם… ביצים? ביצים עוד יש, אני רואה. בכל אופן, אם קבל עוד, קח. כמה שיתן תקח. אני יודעת? קח תריסר, כן… אבל בטח לא יתן, אפילו שקיבל… לא חשוב, כמה שיתן תקח… מה עוד? אם יש צנון או צנוניות, תקח. גם זה וגם זה, למה לא! חסה הייתי רוצה, אבל זה בטח אין. אם לא היה בבוקר… תראה, בכל אופן… זה הכל, אני חושבת… כן, ותיכּנס למכולת… לא, עשה לך רשימה. קפוֹץ לחדר, קח עפרון ופיסת נייר ותעשה לך רשימה. לא, לא, אתה לא תוכל לזכור הכל. בטח תשכח. מהר, אני מחכה… זהו… אתה רושם? טוב, אז מה אמרנו? כן: תפוזים – 2 קילו. עגבניות לבישול – כמה? –1/2 קילו. ביצים. צנון. צנוניות. חסה. אבל זה הרי בטח אין לו. ביצים, רשמת? כן, טוב. ועגבניות. עגבניות, אם יש. קילו. או יותר. כמה שיתן. עכשיו, מן המכולת… 2 חלות. אתה רושם? 2 חלות ולחם אחד שחור. הוא בטח השאיר לנו. מרגרינה, אם נותנים. כמה שנותנים. מגיע לנו. זיתים – אוקיה. אם יש, תקח ירוקים. אם לא, שחורים. לא חשוב. מלפפונים כבושים…לא, אני רואה שיש עוד אז לא נחוץ… כן, גבינה. תבקש אוקיה. לא, לא צריך יותר. סתם לקנות שתתקלקל לא צריך! קמח, קיבלתי כבר… אז זהו, זה הכל, אני חושבת… רשמת הכל?… תן רגע לראות… טוב. עכשיו תביא לי את הארנק השחור מן החדר שם מן הארון ואתן לך כסף… אבל מהר, עוד מעט לא יישאר כלום בחנות. מאוחר כבר… יופי, תן לי אותו… מה זה? כן, הנה העודף שהבאת לי אז. קח את זה, והנה לך עוד לירה. אצל מלחי תשלם מה שיהיה. ובמכולת… שירשמו על החשבון.

– אמא!

– מה, חביבי?

– אני רוצה ח’לווה.

– אתה צודק. אבל אני מסופקת אם יהיה לו. אם יש, אז תקנה גם אוקיה ח’לווה. טוב?

– כן.

כבר הלך? צריך היה להגיד שיביא גם גפרורים חבילה גפרורים 12 קופסות אבל אין לא נותנים רק 2, 3 קופסות כל פעם בינתיים יספיק לנו סוף סוף לא מעשנים אצלנו מזמן שיהודה הפסיק לעשן כמה גפרורים יוצא אצלנו בכלל עכשיו אנחנו בידיהם והם עושים לנו חסדים כל החנוונים האלה מזל שיש לי קצת פרוטקציה אצל מלחי כמעט מזמן שבאנו לגור תכף בהתחלה התחבבתי עליו שומר לי חסד נעורים כמו שאומרים רק בהקפה לא מוכן לתת בשום אופן מפחד משונה יש זוגות שבמשך ארבע עשרה שנים שהם נשואים מחליפים שלש ארבע דירות לפעמים יותר בייחוד פעם כשלא היתה בעיה של דירות לפני עשר שנים נניח היו בונים רק בוֹאוּ לקחת דירה ובכל מקום פתק דירה להשכיר ושכר-הדירה היה לירה וחצי לכל היותר שתי לירות חדר בשביל משהו טוב או שבהתחלה לוקחים חדר אפילו חצי חדר משכורת של פקיד היתה שבע שמונה לירות אבל הלירה היתה לירה ואחר כך עוברים לחדר “עם כניסה מיוחדת וחצי מטבח” ורק אחרי הילד הראשון מוצאים דירה של שני חדרים בפרט הללו שהיו באים מחוץ לארץ ואנחנו מהתחלה יושבים בדירה הזאת ולא החלפנו לא חשבנו אפילו טוב ששׂכר הדירה נשאר כמו שהיה רק בשנה שעברה יהודה הסכים להוסיף לו ארבעים גרוש לחודש פעם זאת היתה נחשבת דירה מודרנית בעצם היא לא רעה כמה שנים היינו משכירים חדר אחד שתי לירות ורבע לחודש אחר כך קצת יותר היה זמן גם שקיבלנו פחות איזה אנשים שהתגלגלו פה אצלנו ארבע-עשרה שנה ומי יודע כמה עוד אני מקווה שלא הרבה באמת זה מספיק כבר בא הזמן לגמור את צורת החיים הזאת תמיד אותו דבר גם ציון ומלכה אותו דבר מתחתנים באותו זמן גרים בית על יד בית רק שבּיחס לילדים אנחנו הקדמנו ובכלל היה לי יותר מזל עשירה רק מלאו לה תשע ויונתן בן אחת-עשרה וחצי כבר מסכנה מלכה כל דבר הלך לה בקושי עד שילדה את הראשונה ואחר-כך את הקטנה והניתוח הקיסרי וכל זה ושלא יכלה להיכנס עוד פעם להריון כמה בכתה על זה הקליפות האלו של תפוחי האדמה מלכלך את הידיים אני צריכה כפפות של גומי אבל הן נקרעות מהר אולי יש מין טוב צריך לחפש בכלל האצבעות צריכות להיות חפשיות בזמן העבודה כשיש עוזרת אז היא עושה את כל העבודות האלו אולי עכשיו כשציון נהרג ישתנה איזה דבר באופן יסודי כמו שאצלם גם אצלנו רק במובן אחר כמובן אני לא חושבת שציון אהב אותה באמת ודאי שלא בהתחלה במשך הזמן אולי זה בא עם ההרגל גם כן לא מאמינה זה לא נקרא אהבה הרי בכלל לקח אותה רק “במקום” במקומי אולי לוּא הייתי אני מתחתנת אתו הוא היה יותר שקט פחות נדחף לכל מיני עניינים וסכנות כמו שיהודה אומר אבל אי-אפשר בכלל להעלות על הדעת הייתי נחנקת בחיים כאלה אתו או מתנוונת ועוד חסר היה לי להיות אלמנה עכשיו לא כל זה לא היה בשבילי חוץ מזה הרי לא אהבתי אותו רק סתם עניין אותי בתור טפּוס משהו חדש בלתי רגיל בשבילי באמת לא ידעתי להתנהג הם חושבים שהתעניינות או סקרנות או קצת תשומת לב זאת אומרת כבר שמשתגעים אחריהם שרוצים כבר להיכּנס אתם למיטה או אני-יודעת-מה משונה רק שעל ידי ציון הכרתי את יהודה זה הוא שהביא אותו אז לחדר שלי לבקר מה היה לולא היו הוא ויהודה חברים כאלה אבל איך אנשים אהבו אותי פעם לפנים מה היה בי בעצם רק זה שאני יפה וגוף מושך אבל טפּשונת הייתי נורא כאילו איכפת להם רק חושבים על דבר אחד מה איכפת להם אם יש לך שׂכל או אין יותר טוב בשבילם שלא יהיה לך העיקר שתדעי לשחק את המשחק ולתת להם מה שהם מבקשים וגם זה בצורה הנכונה לא יותר מדי בקלוּת כי אז אין להם שום הנאה ממך ורק יעשו ממך צחוק ואת בודאי לא יוצא לך מזה כלום רק שם של אחת שנותנת בקלוּת זה לא פ’ירמה דבר אחר כמובן אם לא מעניין אותך שום דבר אחר כמו צפורה פלדמן על האֵש השניה אני אעמיד את הכרובית לחמם מה הם מדברים שם בפנים יהודה ודן כל כך הרבה זמן עוד לא גמרו אני מקווה שלא יתחשק לו להישאר לארוחת צהריים האוכל ששושנה מבשלת לו אני מתארת לעצמי ודאי שאצלי יותר טוב אף על פי שאין לי עכשיו חמרים כמו שצריך היא עוד יכולה ללמוד אצלי משהו זה לא הזמן לכיבוד-אורחים וכל מיני קשקושים קוברים את מישהו סעודת-הבראה זה אצל הנוצרים מעניין יכול להיות שזה באמת מרגיע את בני-המשפחה את הקרובים נותן להם במה להתעסק להסיח את הדעת ככה מן האֵבל גם החברה שמתאספת גישה בכלל אחרת למוות אם כי בשביל התולעים זה אותו דבר אבל העיקר זה איך ההרגשה בין אלה שנשארים בחיים כי הם מוכרחים להמשיך אפילו שלא ירצו הייתי נותנת חצי מה שיש לי פה בבית שיעשו סעודת הבראה כזאת אצל נחמיאס בבית נניח בערב אחרי שנגמר הכל אולי אפילו אפשר למצוא יין או משהו לשתות ציון בטח השאיר איזה בקבוק ערק או משהו שיהיה קצת שמח לגברים הייתי משקה גם את מלכה ודאי לא שתתה כמעט מימיה משהו חריף ככה ממש אבל טוב שיהודה נגמל זה פעם אהב הוא וציון כל פעם כמה לגימות של ערק בלי זה אי אפשר זחלאוי הם קוראים לזה או קצת קוניאק עוד מהשנים לפני הנשואים כשהיו רגילים להתהולל ביחד ציון המשיך עד הסוף רק יהודה לא בכלל נעשה כל כך מיושב בדעתו כמו שאומרים כשמישהו בא ומספר עליו סיפורים על המעשים שלו לפני הנישואים ממש אי אפשר להאמין שזה אותו בן-אדם גם לעומת מה שהיה בשנים הראשונות שהיינו ביחד ואיך שבוקר בהיר אחד הוא מפסיק פתאום את העישון די גמרנו ככה זה כשהוא מחליט משהו ובמובן זה אפשר להתגאות בו בשביל מה אני אוספת את הגפרורים המשומשים בקופסה לחוד בחיי שאינני יודעת זה רק ההרגל מאצל אמא ועוד הרגלתי עכשיו גם את יונתן קמצנית יכולים להגיד עלי כשרק התאהבנו אני ויהודה לא תיארנו לעצמנו לא הייתי יכולה לתאר לעצמי שאהיה כזאת כמו עכשיו שאני כזאת גם לא חשבתי שכל הזמן נחיה בצורה כזאת כאילו חשבתי אז משהו בכלל בלי חשבון בכלל בייחוד הצרות שעשה לי אבא אז אני דווקה מתעקשת אבל בעצם יכול היה להיות הרבה יותר גרוע מה הם מדברים שם כל הזמן אני סקרנית לדעת לא אין לי פנאי זה מתחיל להתבשל כן הפּלחים של הבצל שרציתי לשׂים ככה זה כשעושים הכל ברגע האחרון תמיד הוּ-הא הוא היה אלוהים בשבילי כל מה שהיה אומר זה כאילו שׂיא החכמה וזה מוכרח להיות צודק והייתי בטוחה גם שהוא יגיע מי יודע לאן וכל פעם כשנפרדים והולכים כל אחד לבּית שלו זה ממש כאב-לב ואחר-כך אינך יכולה להירדם המון זמן מרוב התרגשות מן הנשיקות והחיבוקים והדיבורים ומן המחשבות שאחרי זה עד שהתחלתי להישאר לישון אצלו בחדר והגרמניה שלי המכשפה הזקנה היתה מעקמת את האף בטח היתה שמחה יותר שיהיה לי איזה רומן אומלל עם האידיוט ההוא גרשון שוורץ כדי שהיא תשמע איך שהוא מתאבד אצלי בחדר אפילו שזה בדירה שלה והורג גם אותי אולי אף על פי שיכול לצאת מזה “סקנדל” ולמרות כל אי-הנעימוּת הייתי יכולה לראות את זה בעיניים שלה טוב שהיה לה די שׂכל לא לנדנד ולא לתת עצות הוא יכול לפחות לצאת ולהתעניין אם אני לא רוצה שיעזור לי אם אני לא צריכה משהו לפחות לשאול לא שזה נחוץ לי עכשיו באמת אבל פשוט כדי להראות קצת יחס אני מקווה שלא התיישבו לשחק שח בדיוק היום בדיוק עכשיו מי יודע הם מסוגלים אלה השנים כשהם יושבים לשחק ח’לס כל העולם לא קיים בשבילם אפילו המוות של החבר שלו הטוב ביותר עכשיו כשאני מסתכלת בהם בשושנה ובדן הם בדיוק כמו שהיינו אני ויהודה בחדשים הראשונים שלנו נצבט לי הלב בחיי נוגע אל הלב גם כן איך שהיא מאמינה בו מסתכלת בהערצה בלי להסתיר בכלל כשהוא פותח את הפה ואומר איזה דבר אפילו שיהיה בלי טעם ובלי ריח לחשוב שגם אני הייתי כזאת אצלי זה היה כמו ירח-דבש אחד ארוך אף על פי שירח-דבש במובן הרגיל לא היה לנו אף פעם אולי נעשה עכשיו זאת אומרת אחרי שתיגמר המלחמה הזאת אני לא יודעת קוראים לזה מלחמה בכלל או לא שיקראו לזה מאורעות לא משנה לא היה לנו גם לא היה מקובּל בזמן ההוא אולי רק אצל בורגנים כמו שאבא ואמא עכשיו אז חשבנו לעשות טיול לאירופה אפשר היה בזיל הזול ממש בפרוטות או לפחות לפּירמידות במצרים אבל דחינו ואחר כך התחילו המאורעות ואחר כך המלחמה ושכחנו על זה ככה זה כשעושים תכניות אבל זה לא חשוב באמת כמה שהייתי מאושרת מצב של אושר אף על פי שיהודה אומר “אין מצב של אושר” יש רק רגע או שעה או יום או איזה תקופה כזאת אבל אין מצב אבל מה הוא יודע או שבעצמו שכח איך שהיינו אז בזמן הראשון כשלאכול ביחד זה היה חג לעשות לו סלט או חביתה ואיך שהוא לימד אותי כל מיני בישולים מזרחיים ולצאת קצת לטייל ואחר כך להיכּנס למיטה יחד כמה שאפשר יותר מוקדם ולהיות מאושרת מאושרת יחד אתו פעם אחת ולהירדם מתוך אושר ואחר כך עוד פעם ולהירדם שוב כמה טוב ולהתעורר בבוקר ולהרגיש כאילו העולם מלא שמש אפילו שמעוּנן בחוץ ולשמוע את הצפרים אפילו שאין שום צפרים בכלל וללכת לבית-הספר ללמד מאושרת ולתת את השעור מאושרת ולהרגיש שאפילו הילדים שמחים בגללך וטוב לך אתם ולחזור הביתה מאושרת ככה כל הזמן ממש בלי הפסק וגם הוא אותו דבר לא נכון מה שהוא אומר עכשיו רק תלוי במה שבן-אדם עושה מהחיים שלו איך הוא בונה אותם לעצמו או שזה משהו משתנה בטח באנשים עצמם אני בודאי לא כמו שהייתי פעם לא רק במובן חיצוני לא יכולה להיות אותו דבר עכשיו אף אחד לא היה יכול לאהוב אותי כמו שהיו אוהבים אותי פעם לא רק יהודה עוד לפני יהודה לא רק מפני שאני כבר בת 36 מה הוא אמר על התחרות תצלומים של אמהות כן האֵם היפה ביותר בארץ-ישראל צוחק ממני הבעל שלי בעצם גם עכשיו לא אחד היה לי מוכן לתת המון בשביל להיות אתי במיטה לוּא רק רציתי לא רק פרחחון נחמד כמו ז’וּז’וּ זה נניח למשל דן תבור כן אפילו אחד כזה אולי לא עכשיו כי הוא יותר מדי שיכור עדיין משושנה שלו אבל נגיד אחרי שיצטנן קצת אולי אפילו עכשיו אצל הגברים האלה אי אפשר לדעת אף פעם תלוי במסיבּות בהזדמנות מתאימה או נניח החבר הטוב שלנו עיסא כמובן גם כן בתנאים אחרים לא בתנאים של היום הפחד והכל מה שמה זאת שהרגו אותה לפני כמה ימים אלה מהלח"י חיה זיידנברג כן זאת שהיה לה חבר ערבי ביפו “קשרים עם ערבים” הורגים בלי חכמות אני לא בטוחה כל כך שבאמת היתה מרגלת או מוסרת ידיעות סוף סוף מה יכולה לדעת אחת כמוה בטח סתם בחורה אחרי הכל יכול להיות שרק אהבה אותו והיו נפגשים באיזה מקום נסתר כדי לחיות יחד גם יכול באמת להיות שהיה מוציא ממנה ידיעות אם הגיעה לידי זה אולי היתה מנוּולת ואולי פשוט אהבה חזק עד כדי כך שלא איכפת שום דבר אחר איפה עדנה כבר היתה צריכה להגיע אני חושבת ואלה ממילא כל הלילה יחד ויכלו לדבר שעות על שעות ועדיין יש להם מה לדבר והם אומרים שהנשים פטפטניות חסר לי שעכשיו תופיע סוניה לא אוציא מלה מהפּה שתדבר כמה שהיא רוצה אם קרה אסון לא צריך לדבר הרבה אין מה לדבר ואם יש צער מחזיקים את זה בלב ורק מי שלא יכול לשתוק ופשוט מוכרח לצעוק שיצעק כמו האשה למלכה למשל מותר או לאמא שלהם הזקנה אבל היא דווקה שותקת אומר יהודה רק מנענעת בראש ומניעה את השפתיים אולי מפני שהיא תמיד כזאת מטומטמת אולי דווקה מפני שהיא מרגישה משהו חזק-חזק עיניים לחות אבל איננה בוכה אני צריכה להתחיל את הקציצות לא זה בסוף לפני שיישבו ממש לאכול אצלי זה רגע אחד הכל רק להשרות צריך קצת במים למה אני מחממת את הכרובית בכלל עוד לא יושבים לאכול אני עובדת בלי שׂכל היום בלי טיפּת שׂכל ומבזבזת נפט למה לי שתי אִשים שתי להבות מספיק אחת אבל באמת מה הם מדברים שם ביניהם ככה בשקט שומעים רק מין כזה מלמול כזה רחוק זה בודאי לא “עניינים צבאיים” כאילו יש להם סודות מפּני אני מוכרחה לברר לדעת מה זה הוֹ הנה יונתן חזר כבר.

– אוּף, זה כבד – הוא אומר.

– בטח. סל מלא הבאת. נראה מה הבאת לנו. שׂים על הספסל. אמרת לו שירשום על החשבון?

– כן אבל הוא מעקם את האף. אפשר לחשוב שהוא עושה טובות.

– כן, חביבי. ככה זה אצלם עכשיו… ככה זה אצלם עכשיו… חסה!? יופי! בכל זאת נתן מה!

– אבל הוא ביקש שלא תגידי.

– בטח. בטח. אני בטוחה שמכּל טוּב יש לו. מוסתר אצלו. הכל ענין של פרוטקציה או של מצב-רוח… שתי חלות. כן. לחם שחור. מה זה פה? גם ח’לווה קיבלת!? באמת בן-חיל. כמה יש פה!? אוקיה?

– לא. חצי. הוא אמר שיותר הוא לא יכול.

– טוב. גם זה טוב… זה אתה, יהודה? גמרתם לדבר? תראה מה שיונתן הביא. מכל טוּב הוא הביא.

– ח’לווה? – משתאה יהודה. – הסתכל, דן, ח’לווה קיבלנו… וחסה!… מה זה, נגמר הניתוק או מה?

– או שפרצו איזה מחסן – מנחש דן תבור.

– לא. אני מבין – אומר יהודה וקולו כבוּש פתאום. – זה האסון ריכּך קצת את לבו של אדון מלחי.

יום של צדקה. ואנחנו נהנים, זאת אומרת, מן האסון שקרה למישהו אחר. בתור ידידים קרובים יש לנו פרוטקציה, כמובן. רק אני לא מבינה אם ככה למה בבוקר לא נתן ליונתן כמעט כלום. יכול להיות שבאמת לא היה לו אז עדיין.

– איפה העודף, יונתן?

– הנה שׂמתי פה.

– אה כן.

לא מזמן הם היו יושבים שלושה – יהודה וציון ודן – ומפטטים ומספרים זה לזה כל מיני דברים מן המלחמה ומדברים פוליטיקה. עכשיו הם שנים. פעם אחרונה ישבו פה יחד ביום שני נדמה לי לפנות ערב ככה. או שהם משחקים שח ודן מעשן את המקטרת שלו וציון יושב ומסתכל מן הצד או קורא עתון בשקט. לא היה אוהב לשבת הרבה אצלו בבית. עכשיו הם שנים.

– את לא כועסת עלי, אסתר? – שואל דן.

– בשביל מה?

– שגזלתי את בעלך באמצע היום.

– למה? אדרבה. זה טוב שבא מישהו להסיח קצת את דעתו.

– ובגלל הלילה את לא כועסת, בגלל אמש?

– מה זאת אומרת?

– שבאתי והערתי אותך וכל מה שהיה אחר כך…

– איך אתה מדבר כך!

– נדמה לי שעשיתי את זה קצת בגסות.

– בכל צורה שעושים את זה מוכרח להיות בגסות.

– יכול להיות שאת צודקת.

– דן, אולי תשב לאכול אתנו צהריים? – מציע יהודה פתאום.

– לא, מה אתה סח! – משיב דן. – לא בא בחשבון.

– מה יש?

– לא, אני עוד מוכרח לקפוץ למשרד. באמת. לפחות להראות את פרצופי שם לפני שיסגרו. הרי עוד מעט סוגרים.

– אז אתה בא, אחר כך?

– כן. אני אבוא ישר לבית-החולים.

– מוחלט?

– באמת אבוא. זה יקל עלי.

– ואסתר?

– לא. אני חושב שהיא תישאר פה בבית. מספיק לה. והיא גם צריכה להיות עם הילדים.

– ודאי. ודאי.

וכאן אַת, אליו:

– אתה בכל זאת מחליט לנסוע למעלה?

– כן, אסתר. אם רק יתנו. יש אפשרות שיקברו אותם פה בתוך העיר, אומר דן.

משכי בכתפיך. מה את יכולה לעשות? מן השלושה נשארו שנים ורק שלא יישאר מן השנים אחד ושמן האחד אחר כך גם כן לא יישאר כלום… לא, לא יתנו לו לעלות להר, בין כה וכה. לחינם כל הדאגות.

– עשה מה שאתה רוצה… אני מתפלאה שעדנה לא חזרה עדיין.

– טוב, אני הולך – אומר דן.

– אם החלטת – אומר יהודה.

– כן. שלום. שלום לכולכם, לפי שעה.

– שלום. שלום.

– יושבים לאכול? – שואל יהודה.

משום מה את רגוּזה כלשהו ואת עונה:

– סבלנות. אל תתחיל להאיץ בי. צריך לחכות לעדנה וצריך לעשות את הקציצות.

– לעזור לך במשהו?

– קודם לא עלה על דעתך לשאול!

– נחוץ או לא?

– לא. עכשיו לא נחוץ… רק תערוך את השולחן, אם אתה רוצה.

אני אערוך – מתפרץ יונתן.

– בן-חיל – אומר אבא, בקורת רוח.

ומיד הוא מכריז:

– הביטו מי בא!

בכניסה עומדת עדנה, רוקעת ברגליה כמו להתנער מאבק דרכים16 רחוקות, כּוּמתת הצמר הכחולה משוּרבּבת עד גבּות עיניה כמעט, סוֹמק חכלילי של בריאוּת עליזה בלחייה ונטף מיץ-אף תלוי בקצה חטמה.

– בואי, בואי, עדנה – אומר אבא. – מה את עומדת? אנו כבר מחכים לך.

– חכינו לך מזמן, קטנטונת – אומרת אמא. – מה קרה?

– אתם לא יודעים מה קרה! – משיבה עדנה ומניחה את ילקוטה על הרצפה, ליד הקולב, באפלולית המסדרון.

– בואי, אקנח לך קודם את האף – אומרת אמא.

– אני יכולה לקנח לבד. יש לי מטפחת.

– אז קנחי מהר. יונתן, אתה עורך את השולחן?! יהודה, מה השעה כבר? לא, זה אי-אפשר כך, יש פה יותר מדי רעש! כולם מדברים בבת אחת אין פה מקום במטבח לכולכם כל אחד עומד לו ככה. באמת, תצאו מפה. יהודה, יונתן, לכו לחדר. אני מבקשת.

– אני רוצה אתך – מזמרת עדנה.

– בטח, קטנטונת. בטח. את תישארי אתי.

– הרי אמרת לי לערוך את השולחן![^17] – מוחה יונתן.

– אין דבר – מפייס אבא. – אין דבר. בוא אתי. פה באמת יותר מדי דחוּק ואנו רק מפריעים לאמא.

אדליק את הפרימוס והכל יהיה מהר אחת שתים. “שבי, עדנה. שבי על הספסל”. כבר שתים-עשרה-וחצי הוא אומר לפחות עוד רבע שעה עד שאפשר יהיה לשבת לאכול את המרק אעמיד על הפרימוס וזה יהיה אחת שתים הכרובית על אש אחת הקציצות על השניה אחר כך אתן את המרק ואעמיד את הקציצות על הפרימוס. “מה את אומרת? מה קרה?”

– תפסו ארבעה אנשים אתמול וזרקו אותם לכנופיות ואחר כך הם קרעו אותם לחתיכות קטנות – חוזרת עדנה ואומרת, מושכת בקולה. – את הידיים לחוד, ואת האזניים –

– מספיק, מספיק! מי סיפר לך את זה?

– את לא ידעת את זה מקודם, נכון?

– לא. לא ידעתי. הגידי לי מי סיפר לך?

– קודם סיפרו בבית-ספר. אחר כך עשירה סיפרה – –

– מי!?

– עשירה.

– מתי? איפה?

– עכשיו. קודם. כשהייתי כבר פה קרוב הביתה אז היא היתה בחוץ וניגשה אלי. היא שאלה אותי: “את יודעת שאבא שלי הרגו אותו?” אמרתי: “בטח אני יודעת”. אז היא שאלה אותי: “מאיפה?” אמרתי לה שכולם יודעים וגם יונתן אמר לי בבוקר. אז אחר כך היא סיפרה לי על הדבר הזה וזה יונתן לא סיפר לי כי הוא לא ידע רק סיפר לי על אבא של עשירה.

– אבל איך נתנו לה להסתובב בחוץ, אני לא מבינה…

– מה זה איך-נתנו-לה? אמא שלה לא בבית אז היא – –

– עכשיו היא נשארה ברחוב, הגידי לי!?

– לא. היא חזרה לבּית שלה. היא יצאה רק מפני שרצתה לראות אותי ולשאול מה היה בכּיתה ואם שם יודעים למה היא לא באה לבית-ספר. זה הכל.

– אני מוכרחה לראות אם היא לא ברחוב.

– אני אומרת לך, אמא. היא הלכה הביתה.

– לא, לא… מה שאת אומרת לי זה לא מספיק לי…

– לאן את הולכת, אמא!?

אפשר להשתגע. אינני תופסת איך שם לא השגיחו לא מרגישים בכלל שהילדה נעלמת ובסך הכל הרי היא על יד הבית אפשר להציץ רגע לוא רק הטריחו את עצמם היו רואים בחוץ נעים כל כך נחמד איזה חום לא לא רואים אותה אולי זה באמת נכון.

– אמא, אמרתי לך… את רואה שהיא כבר לא פה…

נכון אבל מי יודע אם באמת חזרה הביתה מי יודע מה יכול לעלות בדעתה של ילדה כזאת כל מיני רעיונות המצאות משונות תמיד היתה מוזרה חלמנית כזאת מוטב שאכּנס בעצמי לשאול להגיד אם לא הרגישו קודם שאיננה ודאי גם עכשיו לא שׂמו לב אבל צריך להגיד ליהודה שישגיחו במטבח עד שאני אחזור. “עדנה, הכּנסי הביתה… מה-זאת-אומרת לא רוצה!… לא, את לא צריכה ללכת אתי. ואת האף עדיין לא קינחת!… עדנה, אמרתי משהו!” למה לי ללכת סביב להיכּנס עוד פעם הביתה אני אדפוק ליהודה בחלון מה זה שהתריס סגור אה כן זה אני ביקשתי ממנו קודם שיסגור למה לא עונים אני לא דופקת מספיק חזק אז מה הוֹ הנה נפתח.

– מה קרה, אסתר?

– שום דבר. אני רוצה שתשים עין במטבח. אני תכף חוזרת.

– אבל מה קרה?

– אגיד לך כשאחזור. רגע אחד. ותראה שעדנה לא תברח מן הבית.

– טוב.

אבל לא להתעכב שם אם הילדה בבית אז טוב אני מיד חוזרת אם איננה אז רק אגיד להם שידאגו בעצמם ישבּרו להם את הראש כמה אנשים מבוגרים נמצאים שם וזה לא נורא אם אחד או שנים מהם ישים לב קצת גם לילדות ושלא יספרו מעשיות ולא יגידו לי שמרוב צער אינם רואים בכלל מה שנעשה סביבם.

– שמחה – –

– מי זה, אסתר? בואי תכּנסי.

– שמחה, תשמעי, הילדה בפנים?

– מי?

– עשירה.

– כן בטח.

– את בטוחה?

– בטח. מה יש?

– “מה יש”! היא קודם היתה בחוץ ואתם לא הרגשתם אפילו.

– למה לא הרגשנו? מי אומר?

– ובכן מה, הרשיתם לה?

– כן… אה, היא בכתה נורא… אמרה שהיא רוצה החוצה… אני מה אני יכולה לעשות לה לא יכולה לצעוק עליה להגיד לה שתשתוק במצב הזה… הכּנסי פנימה, למה לעמוד בדלת?… היא התחילה לבכות שהיא רוצה קצת החוצה רק קצת… אל תשימי לב, זה אמא של ציון, היא כל הזמן ככה… מה אני בכוח לא אחזיק את הילדה בבית. רוצה לצאת קצת, תצא. מה יכול להיות. לא תלך לאיבּוד. גם טוב שתצא קצת מזה. זה לא בשביל ילדים. משפיע עליהם יותר מדי.

– אבל זה לא בסדר, שמחה.

– מדוע?

– את יודעת איזו ילדה זאת. כל מיני רעיונות יכולים להיכנס לה בראש ומי-יודע מה היא יכולה לעשות אם רק יעזבו אותה לבדה… אינני יודעת. היתה יכולה להיעלם. או סתם להתחיל להסתובב ברחובות.

– אבל את רואה שלא קרה כלום.

יכול היה. לא עוזבים ילדה כמוה במצב הזה ככה. והיא בעצם חכּתה לעדנה שלי והתחילה לספר לה כל מיני סיפורים…

– אה, בשביל זה את מתרגזת!

לא לא כדאי מה אני אתחיל עכשיו להתקוטט אתה כמו שתי נשים בשוק בדיוק שעה לפני ההלוויה לא אענה לה אפילו.

– טוב. נעזוב את זה.

– את לא רוצה להיכּנס?

– לא. לא עכשיו. אולי בערב, כשמלכה תחזור, אני אכּנס קצת.

– לא תהיי בביקור-חולים?

– אני לא יכולה. אני צריכה להישאר בבית עם הילדים. מי נשאר פה?

– אני חושבת אני אשאר עם שתי הזקנות ועם הקטנה. את עשירה רוצים לקחת.

– זה שגעון! אל תעשו את זה!

– מה אפשר לעשות. בכל זאת אבא שלה, וגם מלכה אמרה שהיא רוצה שתבוא שמה. היא כבר יש לה די שׂכל להבין. זה לא נורא. עוד איזה זמן יבוא אפרים בטקסי ויקח את כולם מפה.

– ואמא שלו לא?

– אני לא יודעת. היא לא מדברת שום דבר. פוחדים שתשתגע שם או אני לא יודעת מה.

– כן… מה לעשות… טוב, אני הולכת. צריך לתת אוכל לילדים.

– יהודה יבוא, כן?

– כן. ודאי… ומלכה כל הזמן שם?

– אפרים רצה לקחת אותה אצלם בבית אבל היא בשום אופן לא רוצה לזוז משם. ככה זה. נורא, בחיי. כמה שדיבר אתה לא רצתה לזוז. בשום אופן. מה לעשות. זה הכל מאלוהים, אני אומרת לך.

– איך את מסתדרת פה? לא צריכה עזרה, הגידי?

– לא. מה יש להסתדר. בישלתי קצת אוכל ממה שהיה וקצת מה שהבאתי מאצלנו מן הבית אבל מי יש לו חשק לאכול. רק הקטנה. אפילו עשירה כמעט לא נגעה באוכל. ככה זה.

– טוב. אני הולכת.

– ככה זה.

ככה זה הכל “ככה זה” מי שמת מת וככה זה ומי שחי חי וככה זה ואם חיים בקושי גם כן ככה זה מה אפשר לעשות זה הכל מאלוהים הנה מודעת האֵבל בכניסה קודם לא שמתי לב חדשה עדיין הדבק טרי רואים “גדול כים שברנו” מניין המליצה הזאת בטח בדפוס יש כל מיני נוסחים מספר 1 מספר 2 מספר 3 “אוי לנו כי נדמינו” ציון17 נחמיאס מי תיאר לעצמו שיראה את שמו במסגרת שחורה במודעת-אֵבל בכּניסה לבּית הזה נרצח בידי פראי-אדם נלקח מאתנו בעלי בני ואבינו בלא-עת ביגון קודר מעניין איך הוא היה מגיב לוּא הראו לו את זה מקודם נפלה עטרת ראשנו בשביל זה היה צריך שיעשו טבח גדול להרוג אותם כמו כלבים נקמה שישלמו בשביל זה מוכרח שתהיה נקמה אבל גדולה כזאת שיזכרו מה זה שפתאום אני מרגישה את הכאב למטה באגן באגן הירכיים עוד לא בא הזמן שלי הרי כבר פעם שניה בחדשים האחרונים זה קורה לי ככה גם בגב למטה כל השנים הייתי מאה-אחוז בסדר כמעט לא זוכרת שום מקרה לא בזמן כמו שעון תמיד זה אולי מעצבּנוּת וההתרגשות של החדשים האלה דברים כאלה מוכרחים להשפיע מעניין אם גם אצל נשים אחרות זה משפיע או רק אצלי באופן מיוחד לפי החשבון הרי יש לי עוד שלושה-ארבעה ימים עד שזה מתחיל בדרך כלל אני לא סובלת מזה קציצות כבר לא אעשה יהיה בלי הקציצות עדנה ממילא נורא לא אוהבת את הח’וּבּיזה הזאת תתחיל לבכות ולהתפנק למה לנו כל זה אולי מוטב ככה חוץ מזה הכל מוכן ויונתן בטח ערך את השולחן הנה מיצי מה את עושה בואי הכנסי הביתה מה העמדתי על הפרימוס כן את המרק בטח גם כן כבר כן כבר רותח ממש.

– יופי. יונתן, עכשיו תחתוך את הלחם. איפה עדנה?

– עם אבא בחדר.

בחיי ממש כואב אוּף לא באמת אני לא יכולה איך שזה פתאום בא עלי תמיד זה פתאום אבל לפי החשבון מתכוננים ואז זה דבר אחר אני מרגישה סחרחורת אולי טוב שאשכב קצת כבר עכשיו לא אחר כך כי אם עכשיו מה לעשות זה ההתחדשות הנצחית של האשה מלים יפות אני מוכנה לוותר להם על זה די לנו הכאב מן הלידות וכל הנדנודים בזמן ההריון הארוחה מוכנה הרי ממילא הם יוכלו להסתדר בלעדי.

– יהודה!

– כן, אסתר! אני בא… בואי, עדנה, אוכלים… אה, איזה ריח טוב! נכון, עדנה?

– יופי! – קוראת עדנה בחדוה ועיניה מזהירות.

– יהודה – –

– מה?… מה לך? את חוורת!

– אני קצת לא מרגישה טוב. אולי – –

– מה, מה קרה?

– אולי תסתדרו בעצמכם. הכל מוכן, בעצם.

– ודאי… אבל מה יש לך?

– זה שום דבר. רק קצת כואב בפנים…

– הו!… טוב, טוב. שכבי באמת. אנחנו נסתדר. ודאי… שכבי לך.

– את הקציצות אני אכין אחר-כך ונאכל ארוחת-ערב. עכשיו יש כן יש מרק – –

– בסדר. בסדר.

– ושׂמתי לך שעועית כמו שרצית. ויש כרובית. ותעשו לכם משהו לשתות.

– אולי נביא לך משהו למיטה?

– לא. רק תשאירו לי קצת. זה עוד מעט יעבור. אני אקום ואוֹכל, אחר כך… לא, הנח לי. זה לא נורא כל כך. לא, לא נחוץ…

הו, זה כואב. בינתיים אני ממשיכה ללכת באותן הנעליים. באמת טוב ששכבתי. לא שמתי לב ובינתיים הרכּבת בגרב התארכה הייתי צריכה להחליף תכף ומיד. עכשיו אולי לא כדאי כבר לתקן. שיכבּו את הפרימוס אחר כך חבל על הנפט הייתי צריכה להגיד לו טוב שקנינו עם ראש שקט לא רועש כמו אצל נחמיאס אמא למה זה מתחיל אצלי פתאום עכשיו כל פעם זה כמו פעם ראשונה מיצי איפה היית כל הבוקר הסתובבת ברחובות בחצרות מה פ’וּיה לא יפה אף פעם את לא עושה את זה אכלת מן הפּחים לא היה מי שישים לב יזכור לקרוא לך לשׂים לך אוכל חלב ממש אי אפשר לתת לך רק מאבקה גם כן לא הרבה מתי נכנסת שוב אה כן באת עכשיו יחד אתי בואי קפצי למיטה תחממי לי קצת את הרגליים כן ככה כשהיא רק רואה מישהו שוכב במיטה תכף היא קופצת לשכב על ידו אוהבת את זה חה-חה מתוקה שלי אף אחד לא הרגיש בכלל שאת לא בבית באמת לא יפה מצדנו אבל ביום כזה את צריכה לסלוח לנו אני אוהבת לשמוע איך שאת נוהמת חררר… חררר… נחמד מתי תביאי לנו גורים חדשים מיצי אולי תחכי עד שייגמר המצב הזה עכשיו מי יתן להם חלב גם את כבר לא שמנה כמו שהיית קודם גם קשה יהיה לחלק אותם אף אחד לא ירצה חכּי עד שאֵלד גם אני את השלישי את ציון שלנו מה דעתך שנלך ביחד ללדת הה הו כאילו שואבים ממני את כל הכוחות שלי במשאבה טוב שדאגתי לצמר-גפן בבית יש מספיק אה עכשיו קצת פחות יותר טוב ממה שהיה אולי תהיה לי קצת מנוחה מן הגוף שלי אבל אני באמת לא יכולה לקום זה לא שאני מתפנקת או מה כולם יודעים שאני תמיד עושה מה שאני רק יכולה כל זמן שאפשר אף פעם אין אצלי לעשות קוּנצים לא עושה את עצמי כמו נשים אחרות יש כאלו אפילו מלכה במחילה מכבודה מזמן שעשו לה את הניתוח האומלל ההוא מאז הלידה השניה כל פעם היתה מוצאת איזה תירוץ ושוכבת ואז קוראים לשמחה או למישהו וגם ציון בעצמו עושה כל מיני דברים בבית שמתפקידה לדאוג לזה ואני צריכה לעזור וגם כן לדאוג גם בשבילה כאילו אין לי די משלי עכשיו בטח תהיה לי כמו אבן על הצוואר כל דבר קטן או גדול תרוץ אלינו סוף סוף מי יש לה בעולם שמחה גם כן יש לה מספיק משלה כל אחד יכול להגיד כך מה יהיה הסוף ככה זה הרי היא לא מסוגלת לעזור לה כמו שצריך או שהיא לא מוכנה בכל אופן זה מה שהיא אומרת ככה-זה היא אומרת וגמרנו ומלכה ושתי הילדות ועוד הזקנה על הראש ועשירה גם כן כל פעם קורה לה משהו מצטננת מרגישה לא טוב אני-יודעת-מה לא כמו הילדים שלנו אין להן הבריאוּת של ציון קשה להאמין שהוא אבא שלהן אבל דווקה יפות הקטנות מוכרחים להודות זה כמו שהיא היתה יפה עד הלידה הראשונה אחר כך פשוט נורא מה שקרה לה עוד בזמן ההריון אני זוכרת איך התחילה פשוט להתכער ראו איך הבן-אדם משתנה לפני העיניים ואחר כך זה היה ממש נורא להסתכל בה גם השניים התחילו ליפּול זה אז שהכניסה את שני-הזהב גם כן עלה להם הון עכשיו היא שבר-כלי אף על פי שהיא קצת צעירה ממני זה חורבן בחיי חורבּן מה שיכול להיות מאשה מה שהם עושים לנו המחיר שאנו משלמות בשביל קצת העונג שהם נותנים לנו לא היו מוכנים להתחלף אתנו בשום אופן אני בטוחה למרות שהם מתאוננים תמיד משלמות מחיר פי-מאה יותר לעומת מה שאנו מקבלות מהם אבל בשום אופן לא יכולות לשנות את זה זה כמו פסק-דין שאי-אפשר לערער ככה הטבע עשה אותנו וזה אבוּד רק לכל היותר לקלקל להם את העונג שלא תהיה להם הנאה מזה אבל אז גם לנו אין מה זה שווה שוב אנחנו יוצאות בהפסד תמיד ההפסד שלנו נשאר רק להתנקם כמו הפעם ההיא היחידה בכל זמן הנישואים שלנו שהתנקמתי בו בצורה כזאת מה יוצא מזה את מתנקמת באחד בזה שתתני עונג לאחר לא יוצא מזה שום דבר בייחוד אם הוא אפילו לא מכיר את האחר ואין לו מזה כאב-לב באמת ובייחוד שאפילו לא סיפרתי לו בכלל אולי פעם כשירגיז אותי מאד מאד כמו שהוא יודע לפעמים לעשות את זה בשקט שלו אז אני אזרוק לו את זה בפנים ונראה איך יבלע את זה לא יהיה בטוח בי כל כך אחרי זה לפחות יתחיל להשתדל יותר.

טוב שזה היה אנגלי לא אחד מפה והוא נסע אחר כך לאפריקה אלוהים יודע לאן לחזית ולא חזר כבר ואין סיכּויים שניפּגש אתו עוד פעם בחברה או באיזו הזדמנות אין מה לפחד שתצא מזה אי-נעימות עובדה שעד עכשיו לא היה כלום אם כי זה כבר חמש שנים כמעט שמחתי נורא שבא הקצין הזה בערב לבקר את יהודה כן זה היה בזמן שהיה מתיידד עם הקצינים אני לא יודעת בשביל מה בעצם אולי הטילו עליו תפקיד כזה בשוּרה או שזה מטעמי העבודה באמת זמן קצר אחרי זה קיבל את ההעלאה נורא שמחתי שאותו יום אמר ששולחים אותו לחיפה מהמשרד אני חושבת שזה נכון אם כי זה לא רגיל בעבודה שלו שיצטרך לנסוע לא הוא לא היה משקר לי היה שם איזה יומיים אולי שלושה עד שחזר כמה הייתי כועסת עליו בשבוע ההוא כל השבועות הללו אולי חדשיים זה נמשך אצלנו ככה אז אני לא יודעת למה לא עשיתי לו שום דבר היה מתהלך כמו איש זר בבית כמעט לא מדבר וכשהיה יוצא עם הקצינים שלו האנגלים לא היה לוקח אותי אף פעם לא מתאים היה אומר ועוד כל מיני דברים מרגיזים אני כבר לא זוכרת בדיוק ומשאיר אותי לבד בבית עם הילדים ועדנה אולי היתה בת שלש אז וגם בלילה שוכב על ידי כמו גוש קרח במיטה גם כשחזר מחיפה היה כזה רק אחר כך פתאום השתנה והכל היה שוב כמו קודם וכאילו אני גם כן לא הייתי בכלל עם הקצין ההוא בלילה כל הלילה כמעט שכחתי את הילדים שכחתי הכל בעצם לא היה נחמד באופן מיוחד אבל הם יודעים להתנהג עם אשה ימח-שמם לא כמו הגברים שלנו הבדל עצום אין להשוות בכלל באמת מה שקוראים ג’נטלמן אפילו בצורה שלקח אותי לדירה שהיתה לו בטלבּיה לא יודעת אם שלו או של איזה קצין אחר לא היה איכפת לי איך שהכל מתפתח בערב אחד כל כך מהר אחת-שתים ואנו כמו ידידים ישנים ישנים ואחר כך כשנפרדים זה שוב כאילו אף פעם לא נפגשנו הו זה שוב מתחיל הכּאבים אמא אמא אני בקושי זוכרת את שמו אפילו רוֹבּרט משהו אני חושבת לא שמתי לב בכלל רוברט מה אבל לא זה מה שחשוב לא האישיות שלו רק עצם המקרה ואיך שנים נפגשים יחד והם מעולמות אחרים כל אחד מעולם בפני עצמו ופתאום יש הרגשה שמלפני הרבה זמן אתם מחכּים לפגישה הזאת כאילו ידעת שהוא צריך לבוא איך ישבנו לשתות תה אצלנו ואחר כך הוא כבר קם ורוצה ללכת ואני אומרת לעצמי לא את לא תתני לו להסתלק עכשיו ואני אומרת לו אין דבר אתה יכול להישאר או אם אתה רוצה נצא לאיזה מקום והוא אומר בעונג רב חשבתי שאני מפריע לא לא אתה בכלל לא מפריע להפך פחדתי שיהיה לי משעמם והנה עכשיו אני מקווה שלא יהיה, נכון? כל זה באנגלית המגומגמת שלי אבל זה בכלל לא הפריע לי ועד שהתלבשתי ועד שהאכלתי את הילדים טוב שאף אחת לא באה להריח ולהכניס את האף היה יכול להיות קצת לא נעים בכל זאת אבל דווקה הלך הכל בקלוּת כאילו מישהו איזה כוח עליון דואג שהכל יהיה בסדר ולא יהיה שום מכשול ועד שסידרתי עם מלכה שתשׂים עין על הילדים עד שאחזור רק תציץ פעם פעמיים בהתחלת הערב לראות אם נרדמו אחר כך כבר לא חשוב והיא גם כן לא שאלה שום שאלות ועד שהשכבתי אותם לישון והוא חכּה כל הזמן בסבלנות ובנימוס אולי היה סקרן לראת מה ייצא מכל ההכנות האלו מה יהיה הסוף ואם אני באמת רוצה משהו אין מה לדבּר שהייתי נחמדה הרבה יותר מעכשיו בייחוד שלבשתי את החליפה השחורה שתפרתי אחרי הלידה של עדנה עוד היתה אז ממש חדשה ומונחת עלי בדיוק ובחוץ היה אביב ומזג-אוויר נהדר והרוח ככה מלטפת וחמדנית ויצאנו קצת לטייל וישבנו איפה זה היה כן הוא לקח אותי לבית-קפה עם תזמורת והיו שם בעיקר אנגלים ולא היה איכפת ולא התביישתי לא הרגשתי שום בושה וכבר התחלתי להתנהג כאילו הוא אהוב שלי מזמן לקח טקסי כן ואיך שתכף הרגשנו שנינו שהערב הזה לא ייגמר ככה חלק בעצמו אמר לי אחר כך שהיתה לו מיד הרגשה כזאת ואני בטח בטקסי כבר תכף כשנכנסנו אני נלחצת אליו ומתחילה להתרפק ופתאום אנו מתנשקים ומתנשקים ולא איכפת שהנהג יכול לראות בראי הקטן שיש לו מלפנים ממילא הרי זה לילה ובפנים חושך חושך עוד היתה אז האפלה נדמה לי.

כשאת רואה טפּוס כזה ומדברת אתו ככה סתם שׂיחה אי-אפשר לתאר בדמיון כמה שהוא יכול להתחמם ואיך כל נשיקה שלו תהיה כמו אש בעצמות משהו לא רגיל בכלל הביישנוּת שלהם אני חושבת זה רק מסווה אבל מה שהם עושים במיטה זה אי-אפשר לתאר יכול להיות שנהרג אחר כך מסכן בחזית או קרה לו משהו לא יודעת אפילו אם היה נשוי או לא ככה זה ואם הוא חי אני לא בטוחה שהוא זוכר אצלו זה ודאי היה סתם אפיזודה אחת אחת מהרבה אבל לא הייתי נעלבת אם באמת אינו זוכר גם אצלי זאת אפיזודה אבל אצלי אחת ויחידה לא אחת מהרבה בשביל זה אני לא אשכח את הלילה ההוא אף פעם אם כי אני משתדלת לא לזכור אבל באמת אף פעם לא היתה לי הרגשה כזאת נפלאה שאני אשה אולי רק בחדשים הראשונים עם יהודה אבל זה כמעט אי אפשר כבר להביא בחשבון תישני מיצי תישני חבל למה זזת היה חמים ככה קודם ברגליים זה משהו נפלא כשאת מרגישה ממש איך הכל נמס איך הוא נמס מרוב עונג יחד אתך ואיך את נותנת לו את האושר הגדול הגדול ואחר כך כשהוא מדליק את מנורת-הלילה ואת רואה שהוא מחייך כמו ילד והעיניים שלו מבריקות והוא שׂבע ועדיין לא שבע ועדיין הוא רוצה אותך ואת שׂבעה ובכל זאת לא שבעה עדיין והגופות לא רוצים עדיין להיפּרד בכלל לא והוא מנשק אותך בכל מקום בגוף שרק אפשר ואת כולך רועדת רועדת בפנים ועדיין יש בכם חום כאילו רק התחלתם ואת פשוט מתמוגגת אחרי השׂיא כמו מים בחיי ואין מה לדבּר לא צריך להגיד מלה בכלל רק להביט איך הוא מביט ולחשוב אם גם לו טוב כל כך כמו שטוב לך ולדעת שככה זה באמת אני מרגישה חסרת אונים לגמרי עד הערב זה יתחיל אצלי ברצינות ודאי רק זה מה שחסר בדיוק היום רק להביט בו בעיניים פקוחות וללטף אותו לאט לאט בשקט ולהרגיש איך גם הוא מלטף לך כל נקודה בעור כל נקודה בבשר איך הוא צמא איך את צמאה ולחכות עד שזה מתבשל שוב עד שהעיניים שלך נעצמות עוד פעם וללחוץ על הכפתור ולכבּות את האור שוב לא אני לא אוהבת באור אנחנו שנינו מאירים למה לנו עוד אור אתה לפּיד שלי למה לנו עוד אור ואחר כך להגיד לו כל מיני דברים שהוא לא מבין בעברית לא באנגלית דברים שלא אמרתי עדיין לשום איש מימי כי כשהוא מבין אי אפשר להגיד את הדברים בצורה כזאת רק יצחק ממך או לא יבין אותך נכון וזה נפלא להגיד הכל עד הסוף ולדעת שהוא לא מבין כלום אף מלה ורק מרגיש מה עובר בתוך הדיבּוּרים אני אשוֹך אותך אני אבלע אותך אכוֹל אותי אני אוכל אותך עוד מעט אתחיל לעוף לא אני טובעת החזק אותי חזק אל תעזוב עשה לי מה שאתה רוצה כל מה שתרצה אני מוכנה עכשיו אני כולי שלך אני כולי הפקר מיני דברים כאלה להגיד אותם ולהרגיש שהם מדליקים אותו אולי עוד יותר מאשר אילו הבין אינני רוצה ממך אהבה אינני רוצה ממך לא מסירות ולא נאמנות ולא שום דבר גם לא מתנות גם אינני רוצה ממך ילד רק אותך כולך אני רוצה רק פעם אחת בחייך רק פעם אחת בחיי רק השעה האחת הזאת שתתן לי כל מה שיש בך שתקח ממני כל מה שיש בי הרגע בזה הרגע אל תשאיר כלום את כל החשמל הזה שבּוער בי בתוכי בפנים את כל הצמאון הזה תשאיר אותי קלה כמו נוצה שפורחת באוויר ככה מרחפת בלי מחשבה בלי חשבון בלי שום דרישות בחיי דיברתי כמו משוררת לוּא הבין בטח היה חושב שאני לא-בסדר-בראש בלי שום דרישות רק הדבר הזה האחד ערום גלוי בוער צמא צמא לא אל תרפה עוד קצת כן כמו עכשיו עכשיו עכשיו.

אהובי הה אהובי. אמא כמה שזה כואב.

שכחתי בכלל שזאת נקמה שכחתי את יהודה בכלל את הילדים את עצמי את הכל פעם בחיים ככה לשכוח ולא להיות חייבת שום דבר לשום איש ולא להרגיש לא אשמה ולא חטא ולא כלום לא יחס ולא קירבה ולא כלום רק שאת כולך גוף כולך בשר והרגע או השעה זה משהו מזוקק תמציתי מוחלט מאד מאד זאת האהבה המוחלטת אהבת האהבה.

– איד את מרגישה עכשיו?

– כבר גמרת לאכול?

– כן. גמרנו… איך את מרגישה?

– כואב. אבל זה כרגיל… אתה הולך?

– כן. צריך כבר ללכת. אני כבר צריך להיות שם… מה ביחס לילדים?

– זה בסדר. עוד מעט אקום. אני אשגיח עליהם. יהיה בסדר.

– אני לא רוצה שתתאמצי במצב הזה.

– אין שום מצב וזה לא נקרא להתאמץ. אל תדאג… תשתדל להרגיע שם את מלכה. ואל תסע, אני מבקשת ממך, אל תסע להר.

– אבל אסתר, תביני – –

– טוב, לא נדבר על זה… בעצם אני בטוחה שתחזור בשלום אפילו שתסע… אני בינתיים אעשה את הקציצות ועד שתחזור תהיה לך כבר ארוחת-ערב הגונה, פחות או יותר. ונשכב לישון מוקדם כמה שנוכל. מגיע לנו. גם לך וגם לי.

– ודאי… אחרי כל זה…

– ולפני כל מה שעוד יבוא – –


1.1.1955–1.1.1953



  1. במקור נדפס כך: “מֶמְשֶׁלָה” – הערת פב"י.  ↩

  2. במקור נדפס כך: “הראתה” – הערת פב"י.  ↩

  3. במקור נדפס כך: “לי” – הערת פב"י.  ↩

  4. במקור המודפס הוחלפו ביניהם שני המשפטים האחרונים – הערת פב"י.  ↩

  5. במקור נדפס כך: “אה” – הערת פב"י.  ↩

  6. במקור נדפס בטעות כך: “ ןליו”. הערת פב"י.  ↩

  7. במקור נדפס בטעות כך: “ משיהו ”. הערת פב"י.  ↩

  8. במקור נדפס בטעות כך: “אתם”. הערת פב"י.  ↩

  9. במקור נדפס כך: “אסתר” – הערת פב"י.  ↩

  10. במקור נדפס כך: “ליפים” – הערת פב"י.  ↩

  11. במקור נדפס כך: “הבי תשלנו” – הערת פב"י.  ↩

  12. במקור נדפס כך: “יושב” – הערת פב"י.  ↩

  13. במקור נדפס כך: “הרמה” – הערת פב"י.  ↩

  14. במקור נדפס כך: “ חשבי” – הערת פב"י.  ↩

  15. במקור נדפס כך: “יות ראי–אפשר” – הערת פב"י.  ↩

  16. במקור נדפס כך: “דר כים” – הערת פב"י.  ↩

  17. במקור נדפס כך: “צוין” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות