שיר זה הוא מענה לאיש, שהתפאר על בן־גבירול בשיריו הארוכים ולא ידע להוקיר כערכם את שיריו הקצרים והעמוקים של רשב“ג. הוא מתחיל בתאור טבע האביב הנמשך עד ”אמר אתה", ומשם הוא פונה אל איש דברו.  ↩

ישלם הסתיו, הוא החרף, ישלם נדרו,  ↩

ויקים דברו, היינו הבטחתו לחבצלת העמקים, כי הוא יעבר ויניח מקומו לאביב.  ↩

מצפה, הקיץ מחכה ליד החרף שילך החרף.  ↩

יבאוהו לבשר הירקים. והירק הצץ מבשר אותו שהחרף עובר.  ↩

בלי עֹצֶב, להפך מ“בעצב תלדי בנים”.  ↩

והעבים ילדיה מניקים העבים מניקים את הילדים אשר ילדה האדמה.  ↩

שחקה תבל, התבל מאירה ומזהירה וכאלו צוחקת.  ↩

ורכו לחייה, של האדמה שהיו בחרף קשים וחזקים, קפואים רכו באביב.  ↩

כתנות חור, ע"י הפרחים והירק נדמה כאלו האדמה לבשה כתנות חור.  ↩

ושנים שבצום וכו', העננים ע"י זה שהשקו את האדמה והרווה, הצמיחה פרחים אדומים, וכאלו שבצו את הערוגות בשני. (“ושנים שבצום” – כך במקור; הערת פב"י).  ↩

כתמים, כתם־פז.  ↩

הברקים, רבים מבָרֶקֶת והיא אבן יקרה.  ↩

וקם התור וכו' העופות האלה באים להתפאר ולהתהדר לפני היונים על אפיקי המים  ↩

ועת כי יתנו ראשם וכו' בשעה שהעופות פושטים ראשם לפנים לקפץ, תדמה אתה כאלו היו פעמיהם, רגליהם, אסורים באזיקים, בכבלים.  ↩

יכסו צורניהם ענקים, כאשר השמש זורחת עליהם תתנוסס נוצתם, ודומה כאלו הם עדויים בענקים לצואריהם.  ↩

אמר אתה, מכאן הוא פונה אל איש ריבו, ואומר –  ↩

התוכל אור לכסות וכו' כשם שלא תוכל לכסות את אור השמש ולהשפיל את השחקים, כך לא תוכל להשפיל מעלתי.  ↩

תשוה, תעשה,  ↩

לבך לי כמו סלע: הלא די שתחזק את לבך לי כמו סלע.  ↩

עדי שמתו עד שמת אותו כנקיק סלע.  ↩

ואיכה תואנה וכו'. איך תבקש עלי ועל שירי דברי תואנה ובפרט שדבריך –  ↩

דקים ורקים, דלים וריקים.  ↩

ואיך תזרק רמחיך וכו' איך תוכל לחשב שתצליח בהשליכך רמחיך  ↩

ומגיני נעורינו אפיקים: הלא המגנים של נעורי, כלומר השירים שכתבתי עוד בימי נעורי הם מאפיקי נחושה אשר כל רמח לא יוכל להם.  ↩

וסוסינו וכו', סוסי מלחמתי היינו שירי יוכלו לרוץ גם במקום סלע קשה.  ↩

וכסו השחקים באבקים והם טוחנים את הסלע עד אשר השמים מתכסים באבק.  ↩

בסוף השיר הזה יש עוד שלשה בתים שהשמטנום לקשי הבנתם.  ↩