רקע
אלעזר שולמן
שפת יהודית־אשכנזית וספרותה מקץ המאה הט"ו עד קץ שנות המאה הי"ח
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ריגה; תרע"ג

[פתיחה: י. ח טביוב]


בנפש חפֵצה נדרשתי לבני משפחתי של ידידיִ המחבר המנוח, לקבל עלי את הבדיקה והבירור של הכתבים שהניח אחריו, וביחוד את הגהתם וסִדורם ועריכתם לדפוס של אותם כתבי־היד שמהם הושתת החבור הנוכחי. אני עשיתי את בקשתם ברצון גדול, לא רק מפני שחביב היה עלי המחבר וחביבים עלי דבריו ומחקריו בכלל, אלא גם מפני שכבר נוכחתי מתוך הפרקים הראשונים של הספר הזה, שנתפרסמו בדפוס לפני עשר שנים (ב“המאסף” של “הזמן” הפטרבורגי, תרס"ג), כי רב טוב צפון בו לכל המתחקים על קורות הקולטורה שלנו, ולכן הייתי בטוח, שהספר בשלמותו יתן לנו הרבה יותר ממה שאומר שמוֹ “הביבליוגראפי”.

ואף אמנם לא נכזבה תוחלתי: ככל מה שהוספתי לקרא בכת"י של הספר, כן הוברר לי יותר ויותר, שאין זה ספר רק לביבליוגראפים יבשים, וגם לא רק לקטיגוריו או לסניגוריו של הז’רגון האשכנזי, אלא זה ספר מלא ענין לכל המתענינים בתולדות היהודים “האשכנזים”, ובמצבם הרוחני, המוסרי והצבורי של המוני עמנו במאות השנים האחרונות שקדמו לתקופת “ההשכלה” באשכנז וברוסיא. כל המעלות, שבהן הצטיין המחבר המנוח במחקריו הרבים במקצוע תולדות הקולטורה שלנו (המפוזרים במכתבי־עתים ובמאספים שונים), היינו: בקיאות עצומה, הגיון בריא וטעם יפה, – כל יתרונותיו אלה נבלטו בספרו זה ביתר עז וביתר בהירות, כאשר יחזה הקורא הנבון. –

הספר הזה נמצא בעזבונו של המחבר, בין כתביו, במהדורות אחרות: בעצם כתב־ידו של המנוח, ובכתב־יד של מעתיק (או של מעתיקים שונים). ואני השויתי את כתבי־היד השונים, ומתוך השואה זו עמדתי על הנוסח העקרי, שאותו מצאתי ראוי להמסר לדפוס. לא הרשיתי לעצמי לעשות אף שנוי כל־שהוא בלשונו וסגנונו של המחבר, ורק במקומות אחדים שיש בהם “פליטת הקולמוס” תקנתי מה שראוי לתקן. –

הספר הזה יתן, בודאי, הרבה חומר לבעלי הריב ב“שאלת הלשונות” שלנו. וכאשר רמזתי למעלה, אפשר שימצא בו כל אחד משני הצדדים סמך וסיוע לדעותיו. ואמנם מדברי המחבר, ביחוד ב“המבוא”, נראה כי יחוסו להז’רגון האשכנזי הוא יחס של חבה, חבה שיש בה, “רחמנות” על עלובה זו, יותר מנטיה נפשית. כאיש עברי אמתי, רחוק הוא מלתת לז’רגון נכרי זה שום זכות לאומית; כי על־כן הוא קורא לו שפת יהודית־אשכנזית, אבל לא יהודית סתם, כמו שנהגו בעת האחרונה מחוסר דעת או מחוסר גאון לאומי. ואולם, לפי הרגשתי, גם כל הדוגמאות הרבות שהובאו בספר הזה מן הספרות הז’רגונית, מוכיחות יותר מכל הסברות והפלפולים התיאוריים, שאין לה ללשונה של ספרות זו שום זכות להקרא בשם “יהודית”. ובאמת לא נועז ולא נואל אף אחד מבעלי הספרות הזאת לקרא שם זה ללשון שכתב בה, אלא רק “טייטש” (וגם בספרות הרבנית קראו לז’רגון זה תמיד “לשון אשכנז”). ומה משונה הוא החזיון הזה: בדורות שלפנינו, כשספרי הז’רגון היו מלאים מלים עבריות עד לאין־מספר, קראו המחברים ללשונם – אשכנזית; ובזמננו, כשסופרי הז’רגון מתאמצים “לטהר” את לשונם מכל תערובה עברית, הם קוראים לה דוקא – “יהודית”! ובמה זכה הז’רגון האשכנזי לשם־כבוד “יהודית”, יותר מהז’רגון הספרדי או מהז’רגון הטַאטאַרי או הפרסי ומשאר הז’רגונים שהרבה יהודים משתמשים בהם זה מאות שנים מאונס – מבערות – או מעקשנות או מעצלות פלילית? – האומה הישראלית בכללה לא תוכל למצא שום “יהדות” מיוחדת לא בז’רגון האשכנזי ולא ביתר הז’רגונים. כל אלה הז’רגונים הלועזים אינם אומרים כלום לנשמתנו הלאומית, שהרי זרים הם לנו; אין אנחנו אוהבים אותם ואין אנחנו שונאים אותם, – ואין הלב העברי מסתער עליהם אלא כשמכתירים אותם בשם “יהודית”. לשון יהודית יש רק אחת – זו שפתנו הלאומית, העברית. כך קוראים לה בתנ"ך, וכך קוראה לה הרגשתנו הלאומית.

אם ההמון שלנו קורא לז’רגונו “יהודית”, הריהו עושה זאת מחוסר ידיעה, מבערות; ההמון חושב באמת ובתמים, כי בלשון זו דִברו היהודים מאז מעולם וכי היהודים יצרו אותה, אבל אם הסופרים שלנו, ומה גם סופרים עברים, מכריזים יום יום על הז’רגון האשכנזי שהוא “יהודית”, כלומר שהוא הלשון הלאומית של האומה הישראלית (כי פירוש אחר אין להכנוי “יהודית”), ובפרט כשהם מודיעים בפירוש שהז’רגון הוא לשוננו הלאומית (היחידה או השניה – אחת היא לנו), הרי הם מעליבים עלבון גם את הרגש הלאומי שלנו, מתעללים בזדון ברגש הכבוד שלנו, ונותנים את העם היהודי ללעג ולקלס בעיני כל העמים, – ואת העון הזה לא תסלח להם ההיסטוריה היהודית עד עולם.

י. ח. טביוב.


דבר אל הקורא.

להצדיק נפשי בעיניך, קורא יקר, על פעלי ומעשי – דבר שפתים אך למחסור. כי אם אך שנאתך את השפה הזאת היהודית־האשכנזית, לא עורה את עיניך גם מראות את ספרותה, אז הלא תדע כמוני את רב ערכה. כי בה אצורים זכרונות שנות מאות שלמות, אשר כבראי מוצק נוכל לראות בם כל חיי עמנו מאז: שמחתו וגילו, אבלו ויגונו, אמונתו ותקותו ותוחלתו ושאר כל חיי – רוחו. אף עצם היא מעצמינו ובשר מבשרנו, ורוח עמנו מתנוססת גם בתוכה כבספרותנו המקורית בשפת עבר. ומדוע יגרע חלקה בעינינו ונשליכנה אחרי גונו ככלי אין חפץ בו?

ואם הספרות החדשה עוד לנגד עינינו וכל החפץ יוכל לדעת אותה על נקלה1, הנה לא כן הוא גם עם הספרות העתיקה, כי ספו תמו כמעט כל ספריה, ורק כה וכה עוד ילינו בסתר בתי־עקד הספרים הגדולים במקום לא תשורם עין. גם אלה המעטים אשר עוד מהלכים להם על פני חוץ, ישקל זהב מחירם ולא ביד כל איש להשיגם. כי על כן נגשתי אל המלאכה ובכל כחי התאמצתי לאסוף את כל נדחי הספרות העתיקה הזאת ולערכם במערכה בספר, ואקרא בשמותם ואביא גם תוצאות מהם, למען ידע הקורא את אשר אתם2. לא חסה עיני על כסף וזהב וכל אשר אך יכלתי לאסוף בידי אספתי, ואלה אשר נבצרה ממני להשיגם גם במחיר רב, הבאתי ממרחק אותם: העתקות נאמנות מבתי עקד הספרים הגדולים, במקום שם הם, ולא החסרתי גם מהם דבר.

ואם בכל אלה לא תמים פעלי ועוד מגרעות בספרי, הן לא תפקוד עלי, קורא יקר, עון אשר – חטא. כי ראשון אנכי במלאכה הזאת, ושגיאות מי יבין?


 

מבוא

מאז נדמה קול אחינו הדוברים צרפתית, וגם ספרותם בשפה הזאת3 חדלה אחרי הגלותם מארץ מולדתם – היתה השפה הגרמנית לשלטת, ומגדות הרינוס עד ערבות פולניה נשמע רק קולה, וספרותה לבדה היתה מאז לספרות־עם באמת.

מאז – ואולי עוד ימים רבים לפני כן היה כדבר הזה; כי בלי תפונה למדו גם אחינו בגרמניה עוד מראש לכתוב בשפת מולדתם בהכתב היקר להם אשר בו הסכינו מנוער, הוא הכתב העברי, כאחיהם בשאר הארצות, ויכוננו גם הם ספרות מיוחדה להם לבדם. כי מלבד היות דבר כזה דרוש לחפצם, למשל בעניני האמונה וכדומה, הנה רחוק גם מהאמין, כי בכל ימי התקופה הרבה, מאז נעתקוּ ספרי־הקודש בראשונה לגרמנית ועד תקופת לוטהער – היא העת אשר בה נגלו בראשונה גם ההעתקות ליהודית־אשכנזית – עמדו אחינו אלה מנגד ולא נתנו ידם להעתיקם גם הם בכתב עברי לפי רוחם4; ומה עוד בהיות אז ההעתקות בשפת הארץ לצנינים בעיני הכנסיה השלטת וכל החוגים בהן נחשבו לחוטאים ופושעים ובאף רדפה אותם5, ואם לא נשאר לנו שריד מכל אלה, הוא, על כי הספרים הכתובים בשפת חול, לא נשמרו מדחי גם הם כהספרים בש"ע6, וגם שנו הרבה פני השפה, וברוב הימים לא הבין איש עוד אותה, ועל כן אבד זכר להספרים האלה7.

והדבר הזה חסרון הוא אשר לא יוכל להמנות, כי מלבד מלים עתיקות אחדות, גרמניות, בספרי בעלי האסופות, אשר מהן אמנם לא נוכל לחרוץ משפט על שפת אחינו אז – אין דבר עוד. ועל כן לא נוכל לדבר פה כי אם על הספרות המאוחרה לבד, והוא, על הספרות בשפת יהודית־אשכנזית, אשר לפי תכונתה ומעשיה נוכל לחלקה לשלש תקופות שונות שעברו עליה, והן: תקופת צמיחתה וגדולה, אשר ארכה לערך שלש מאות שנה, מקץ המאה הט“ו עד קץ המאה הי”ח; תקופת ירידתה, שחדלה כמעט מהיות, והיא מקץ המאה הי"ח עד שנות הששים להמאה העברה. ואחרי כן התעוררותה שהתעוררה פתאם שנית לתחיה ותך שנית בארץ גזעה ושלוחותיה נטשו ועברו גם ים, היא תקופתה החדשה אשר לנגד עינינו כעת.

אך לא כדרך התקופה החדשה הזאת דרך התקוּפה העתיקה אשר תוכל להקרא בצדק בשם תקופת ספרות הקדש, אחרי כי רוב ספריה הם רק ספרים כהעתקות ספה"ק, התפלות הדינים, המנהגים, ספרי המוסר ועוד כאלה, אם כי יד גדולה נתונה בה גם לחלק ספרות־החול אשר לה. כי אם גם נִתַק החוּט אשר קָשר לפנים את אחינו בגרמניה עם ספרות שפת מולדתם, שהיו מצוינים בה לתפארת8, הנה לא נסתמו בעדם כל מעינותיה, ועוד נפתח להם מקור נאמן באגדותיה ושיריה, אשר עטו גם מעטה קודש בספרותנו הזאת, עד כי לא נכר כמעט מקורם.

רוב המעתיקים האלה, או המחברים, היו מדלת העם, הארץ, אנשים משפל המדרגה, אשר בידם הוציאו לאור ספריהם ובידם הפיצום בקרב העם, בעברם אתם ממקום אל מקום ובדפקם על דלת כל בית, למכרם במחיר אגורות אחדות, למען מצוא בם חית ידם. הם האנשים הנודעים בשם נושאי החבילות9. וגם אמנם הצליחו אחדים מהם במעשיהם, ותחת לכתת רגליהם, עברו בעגלתם המלאה “כל טוב” ורתומה לסוסם הכחוש ודל הבשר, אשר מצא מרעהו בחצר בית הכנסת, במקום נהרו הקונים אליהם מכל עברים, – תמונה נחמדה, אשר הפליא לתארה אחד מבחירי סופרינו, הנודע למשגב – והם האנשים אשר בידם נמצא אז “מסחר” הספרים, ספרים דלי ערך, אשר לא תואר ולא הדר להם, כי חשך משחור הגליון אשר עליו נדפסו, גם האותיות כמו רעוצות הן ורצוצות, ומה גם הציורים אשר בתוכם כה וכה – כי האנשים האומללים התאמצו למשוך אליהם לב הקונים בתחבולות כאלה – אשר במראהם יעירו צחוק מכאיב לב10. אכן לא מנעו ידיהם מעשות ומבקש גם תחבולות אחרות, רק למען עורר את הלבבות להם, כמו למשל המנגינות השונות, אשר בהן ענדו פאר לשיריהם ואשר לקחו לרוב ממקור זרים, באשר גם יעידו עליהם שמותיהם (כמו: בנגון “יונגר מארקגראף”, “הערצאג ערנשט”, “דיא שלאכט פון פאוויא”, “דיטריך פֿוּן בערן”, “האלב שוואָרץ האלבּ ווייס”, “עש ליגט איין שלעסיל אין אושטרייך”, “הויך ריף דר וועכטיר” ועוד כאלה רבות). וכל אלה נפוצו בקרב העם, לרוב על ידי להקות הנוגנים הנודדים, הליצנים והבדחנים11, אשר נדדו והלכו ממקום אל מקום, ובאשר משתה ושמחה שם גם הם. אך לא רק שירים כאלה לבד, כי אם גם ספרים שלמים חברו במנגינות מיוחדות להם, ספרים מלאים עז והדר, אשר חוללום ידי אנשים מחוללים, אשר שאָר רוח להם, כמו למשל השמואל־בוך הנודע, אשר הנגון שלו היה למופת לרבים, ומחברים ומשוררים שונים הועילו בו לנפשם בספריהם ושיריהם – ספרים, אשר שמו עליהם עינם גם מדפיסים אנשי שם, ומבתי דפוסם יצאו גם כלולים בהדרם, עד כי גם היום עוד יוכלו להיות למופת ביפים וטובם.

ואמנם לא לשוא היה עמלם, כי ספרים כאלה הביאו פרי טוב. ולא רק אלה אשר נחשבו על ספרות־הקודש, (“געטליכי ביכר”, הוא השם אשר בו נקראו), ואשר רבו מאד דורשיהם ומבקשיהם, מהיותם למעוז ולמשגב להאמונה, כי אם גם ספרי השעשועים היו לחמדה ולסגולה לההמונים וביחוד לנשים, אשר עד כה נסתם כל חזון מהן, כי לא ידעו קרוא ספר מאפס דעת ל“ע, ועתה נפקחו גם עיניהן לראות אור12. ולמרות צעקת היראים והשלמים, כי מות בסיר, וכי ספרי השעשועים האלה הם למכשול עון לקוראיהם, נפוצו הספרים האלה לאלפים ולרבבות בקרב העם13. אף אחדים מהמדפיסים אהבו את הספרות הזאת בלבבם, ועל כן התאמצו להרחיבה ולהאדירה ולהפיץ מעינותיה חוצה, כהמדפיס הנודע חיים שחור (או שוואַרץ) באוגסבורג או קורנילייו אדל קינד, המנצח על בית הדפוס הגדול בוויניציאה, ועוד יותר מהם, האיש המהולל ברוב מעשיו ר' יצחק ב"ר אהרן מפרוסטיץ בבית דפוסו הגדול בקראקוי, אשר מלבד הוציאו לאור ספרים רבים ושונים בהשפה המדוברת, הואיל למשוך בה גם בשבט סופר, בהעתיקו בידו אחדים מסה”ק, וגם חשב לעשות כן גם לשאר ספרי התנ"ך, להעתיקם גם הם. מלבד מדפיסים זולתם אנשי שם, אשר גם בבתי דפוסם יצאו לאור ספרים רבים ושונים בהשפה הזאת, כלילי יופי, המרהיבים עין גם הם במראיהם14.

אך למרות כל אלה, לא חפף כבוד רב על הספרות הזאת וירבו בוזיה מאד. כי הגדולים תופשי התורה לעגו לה, מאנו דעת אותה ושפתה נחשבה בעיניהם לחרפה. והגם כי בה הרו והגו מחשבותיהם, בה השמיעו רבי תורתם וגם דברי מוסרם וכל מעיניהם היו רק בה, בכל זאת בושו גם להעלות שמה בספריהם, ומה עוד למשוך בה בשבט סופר, זולתי אחדים מהם, אשר ידעו והבינו ערך ספרות כזאת לההמונים, ועת כן נתנו ידם לה, ויתרם אין גם אחד בהם ובכל המונם ובכל המון המתפלפלים והמצפצפים והמהגים ובכל מחנה “הלומדים” האלה, אשר השפיל נפשו לכתוב בשפתו המדוברת. ויש אשר גדלה הבושה, עד כי אחדים מהם, אשר לא יכלו עצור בנפשם ורוחם הציקתם לכתוב, עשו במסתרים מעשיהם, בלי קרוא את שמותם על פעלם ומעשיהם, פן יהיו חלילה לבוז; ולכן יש כי מבחר הספרות הזאת, הספרים היותר טובים ורבי הערך בתוכה, הם בני בלי שם ואין יודע מוצאם ומקורם ומי היו מחולליהם ויוצריהם15. אכן לא נוכל ראות בם רק עמל ואון ולשים אשם נפש כלם על מעשיהם, כי לא נעלם מעינינו גם פעלם הטוב וכי במעשיהם היו למחסה עז לספרותנו העברית ולא נתנוה למוט16; בכל זאת לא נוכל סלוח להם, כי בהעלימם עין מן הספרות בהשפה המדוברת, הנה מנעו את הטוב מן ההמון הגדול וגם הועילו לרע, בתתם ידים לכל שוגה ופתי לעשות בה כחפץ לבבו, אחרי כי בלי עין צופיה עליה, צמחו על תלמי השדה הזה צמחי ראש ולענה, הבלים אין מספר, אשר הרבו להרע שבעתים יותר מאשר הרעו בשפתנו העברית, אשר קוראי דבריה לא נואלו להאמין גם הם בכל הבל כהקוראים מקרב ההמונים.

אך הטובים מהם משכילינו ונאורינו? האם לא חטאו גם הם חטאה גדולה כזאת? הן מאז החֵלה ההשכלה הברלינית לסול דרך לה, טאטאה כמו במטאטא השמד את הספרות האמללה הזאת בלי השאיר שריד לה, לא רק בגרמניה לבד, כי אם גם בשאר הארצות בקרב כל משכילינו, אשר גם להם היתה ההשכלה הזאת לנחלה. ולא רק אנשים כפֿרידלאֶנדר, אויב הספרות הזאת בנפש, אשר גם לעם זקנותו לא יכול עצור בנפשו לבלתי דבר בה במרירות שפתיו17, כי אם גם איש השפתים הנודע טוביה פֿעדר, הגרמני הנלהב הזה מערבות פודוליה, גם הוא התנפל עליה בשצף קצף ובקרדומות כחוטב עצים בא, ויעפר בעפר על כבוד איש כהר"מ סטנאב, על העיזו להעתיק ספר משלי להשפה המדוברת, והוא לא ידע ולא הבין חפץ האיש ומה ראה על ככה18. ואך צחוק מכאיב לב הוא, כי גם גדולי סופרי קורותינו, אשר עליהם היה לדעת דבר באמת ולהבין ערך הספרות הזאת לעם, והנה גם הם הוציאו עליה משפט מעוקל כזה ובקצף על שפתים ידברו בה בספריהם. כן יקרה יאָסט בקולו, בדברו על הספר הנודע צאינה וראינה: “פה הגיע חסרון הטעם (אַבגעשמאקטהייט) עד קצה גבולו, וגם שימת עין שטחית בספר הזה דיה להראות, כי האיש אשר ימצא חפץ בכמו אלה, ולא עוד אלא שגם קדושים הם בעיניו, לו אבד כל כשרון ליהנות מזיו העולם”… גם גיגר ישמיענו לאמר: “היא – הספרות הזאת – היא סמל כל חוסר טעם, נלעגת לשון אין בינה, המרעלת (פֿערגיפֿטעט) את הטעם”; וגראֶטץ יחרוץ את משפטו כי בעיניו השפה הזאת היא רק: שפה בהמית! – ואיך אפוא יכלה הספרות האמללה הזאת לעשות חיל ולאזור עוז, וכל משכילינו ונאורינה בזוה ככה בלבבם ולחרפה היתה להם?

ועל מה היתה כזאת? הרק על שפתה לבד, על היותה שפה בלולה? והיש שפה בארץ באמת אשר איננה בלולה ואין בה תערובות זר? האם אינן גם השפות הרומיות רק רומית נשחתה עם תערובות מלות זרות מקרב לשונות שונות?19. ואף כי בשפתנו הזאת התערבו, לא שפות בנות אם אחת כמו בשפות ההן, כי אם שני יסודות זרים, שפה ארית יחד עם שפת בני־שם, אך האם לא התלכדו יחד ולא התפרדו? אף לא חדש הדבר הזה אתנו, כי כבר ראינוהו גם בשפה התלמודית במלות היוניות והרומיות אשר בה, שהן עטו בה מעטה שפת בני שם20. ואם היתה בשפתנו המדוברת אחרת הנה היתה כזאת כי נסבה השפה הגרמנית את רוחה על מלותיה העבריות – יען כי השפה הגרמנית חיה ושגורה בפי דובריה, בעוד אשר שפתנו העברית כמו במתים נחשבה ועל כן גבר עליה כח החיה. אף רבו בתוכה המלות העבריות יותר הרבה מאשר בשאר השפות אשר בפי עמנו, יען כי תכונת השפה הזאת, הגרמנית, לאסוף אליה גם המון מלות שונות נכריות, בלי מעצור, ולשפוך מרוחה עליהן, דבר אשר לא יתכן בשאר השפות זולתה, כמו למשל בהשפות הרומניות21. ואולי מזה היתה גם נסבה, כי גברה אהבת אחינו להשפה הזאת המדוברת בפיהם, עד כי גם בארצות מרחקים לא שכחוה אף הנחילוה גם לבניהם אחריהם, על היותה מלאה מלות עבריות והם יכולים לשמוע בה בכל דבריהם את הד קול שפתם העתיקה, שפת קדשם, כחפצם בלי מעצור. וכה יקרה בעיניהם, וכה גדל ערכה, עד כי חשבוה גם לחותם תכנית למושג כל דבר, להבין ולהשכיל22. אך לא נטו בכל אלה מני דרך ולא נטעו נטיעיה גם בקודש, כי היו נזהרים לנפשם מתת לה מקום גם לדברים שבקדושה, כמו למשל להשמיע קולה בבית ה' ועוד כאלה, אף כי עשו כן להארמית, אם אמנם גם עליה לא חופף בראשונה כל קודש.

אכן מגרעות רבות בה ורחוקה היא מהיות שפה כלולה בהגיון ונאדרה מאד – מי לא ידע זאת? ובמחשכי הגיטו, בגיא צלמות הזה, איך יכלה להיות אחרת? היא היתה רק שפת המסחר לבד ושפת חיי הבית והמשפחה, ודברים זולתם זרו לרוחה. כי להעם היושב בהגיטו לא היה כל חפץ לדבר בשפת נועם ואהבה כשפת האבירים (ריטטער), או לנאום נאום בקרב קהל ועדה ולהשמיע קולו בשער23, ועוד דברים כאלה. אף לא על ברכי העונג נולדה, כי אם צרה ומצוק יחד חוללוה. שפת הנענים! כה יקראנהבצדק אחד הסופרים24. “היא תהיה לדור דורים – יקרא גם סופר אחר25 – לזכרון מעורר עצב בלב כל, לזכור על פיה את הרדיפות האיומות והשפלות הנוראה אשר בה השפל עם ה' העתיק, ואשר חרותה היא עמוק עמוק בלב ההשכלה הגרמנית ומוסדות שפתה, כרשמי דם על ספסל הענויים” (פאלטערבאנק). אך אם גם נעדרו ממנה סימני יופי ורחוקה היא מהיות שפה נאוה ומעוגנה, הנה עוז ילין בה26. אף תיקר בעינינו על כל פעלה ומעשיה להחנוך, כי בה הלא ידע הילד עוד בטל ילדותו את שפת קדשנו בהמון מלותיה העבריות, אשר לא ימושו עוד מלבו כל הימים, מלות אשר לא נשחתו כשאר מלות הנכריות בתוכה, כמלות הצרפתיות ועוד, כי אם מלות בטהרתן, בלי כל סלף; מלבד מלות אחרות בודדות הזרות במבטאן כמו: חַרְפּוֹת, טַרְפוֹת, שִמְחוֹת, שַאֲלוֹת, כְּתובּה, חַמוֹר חַזִיר, – תחת: חֲרָפוֹת, טֶרִפוֹת, שְמָחוֹת, שְאֵלוֹת, כְּתוּבָה – בבית רפה־חֲמוֹר, חֲזִיר; כן גם מלות מרכבות אחדות, הבאות לפי רוח הגרמנית, כמו: מוסר ספר, קהל־שמש, אסתר־תענית, עצה־בית (ראטהויז) – תחת: ספר מוסר, שמש הקהל, תענית אסתר, בית עצה. רק אלה לבד יוצאות מן הכלל, כי שאר הזרות, הנמצאות לרוב בספרי־הלמוד של השפה הזאת, רק חזון לב סופריהם הן, או יש כי נשמע אותן רק מעל שפתי ההמון היותר שפל וכל ערך אין להן.

וגם זה מובן מאליו: אין דרך אחד להשפה בכל מעשיה בהתקופה הארוכה הזאת וחליפות רבות עמה; כי בעוד אשר בתקופתה העתיקה עוד קרובה היא למקורה, להגרמנית27, וגם מעטות עוד בתוכה המלות העבריות, וגם חקי יושר־הכתב עוד נכונים ומוצקים, הנה בתקופות המאוחרות כבר רחקה מרחק רב ממקורה ולהמלות העבריות בתוכה כמעט אין ספורות עוד להן, וגם אין חק ואין משפט בתוכה ביושר־הכתב וכל איש יכתוב כטוב בעיניו. גם מאז החלו נודדי אחינו מפולניה לבא ארצה הולנדיה, החלו להתערב בתוכה גם מלות הולנדיות. ואף כי לא רב מספרן, הנה יכבד בכל זאת על הקורא מהבין את הספרים אשר בהן מלות זרות כאלה וכדברי הספר החתום הם לו. אכן נפקד מקום המלות הסלאוויות בהספרות העתיקה, וכמעט אין רואה ואין יודע אותן בתוכה, אף כי נכתבו הספרים בידי אחינו יושבי ארצות הסלווים; אולי הוא, על כי השפה הזאת, הסלאווית, נחשבה בעיני אחינו אלה לשפה שפלה, הנופלת בערכה הרבה מן הגרמנית, או מיראתם, כי לא יבינו דבריהם אחיהם היושבים בשאר הארצות, ועל כן נזהרו מהעלות על ספריהם מלות כאלה, אף כי בהדבור גדל ועצם מספרן, כי נשארו להם לנחלה עוד מן העת אשר בה היתה השפה הסלאווית שפת מולדתם, בטרם עוד נכחדה מפיהם על ידי נודדי גרמניה28. ואולי בזה יבואר לנו גם החזון הנפלא, כי גם בגביות העדות בספרי השו"ת השונים אין זכר כמעט למלות סלאוויות29, אף כי אין כל ספק בדבר, כי נחרתו הדברים בספר כאשר יצאו מפי דובריהם, בלי שנות דבר מהם30. כי בראות האנשים האלה, כי דבריהם יכָּתבו כספר, התאמצו למנוע מפיהם מלים כאלה ויבחרו תחתיהן מלות עבריות או גרמניות, לבלי היות לחרפה בעיני קוראי דבריהם להחשב לעם הארץ31.

אכן רוח אחרת היתה היום בנוגע להמלות האלה בהספרות, כאשר ידע כל קורא בה, כי רבו מאד, אף כי על ידי זה יחובל לשפתנו העתיקה, כי יירשו זרים מקומה. אך אין דבר לנו פה עם הספרות החדשה ומעשיה, כי גבול שמנו לנו ולא נעבירנו, ועל כן נחדל מדבר בה32.


 

המחלקה הראשונה: העתקת ספרי־הקדש.


העתקת התורה.

עד אפסי ארץ נשא ישראל את דגלו, את תורתו היקרה לו מכל יקר, ובכל כחו החזיק בו בקרב עמים רבים. כל מצרי־שאול אפפוהו וכל מצוקות אנוש חלו בו, נהרי נחלי דם ודמעה שטפו ועברו על כל מדרך כף רגלו, והוא לא עזב נסו ולא הפיל דגלו מידו. כל ימי עולם נשאהו אתו ולא גרע עיניו ממנו אף רגע קטן, עד כי גם התקופות הרבות והשונות אשר עברו עליו ואשר שנו את פניו מן הקצה עד הקצה, לא עצרו כח לשנות חפצו ולהטות לבבו מאחריו. גם אחרי שכחו את לשון אבותיו ושפת קדשו נכחדה מפיו ולשונות חדשות באו תחתיה, לא חדל גם אז מרומם ומנשא את תורתו הזאת ומבקש לה משען ומשענה גם בהשפות החדשות האלה, בהעתיקו אותה אליהן, למען היות לו גם בהן התורה למשמרת. ובכל ארצות מושבותיו, במקום אשר אך מצא מנוח כמעט רגע לכף רגלו, התאמץ לתת לה מהלכים גם בלשונות הארצות האלה ולהחזיקה ולסעדה גם בהן. על כן מצאה נפשו עוז, ולמרות כל החליפות והתמורות אשר עברו עליו, למרות כל סערות הזמן אשר התחוללו על ראשו בכל ימי נדודיו הרבים, לא סר צלה מעליו ורוחה היא העומדת בתוכו לעולם.

איך יקרו לו ההעתקות האלה ואיך גדל ערכן בעיניו, דבר זה הלא נוכל לראות ממסכת האגדות הנפלאות אשר סביב שתו להן. כן האגדה הנודעת על ההעתקה הראשונה ליונית33, וכן האגדות על אונקלס ועקילוס; הראשון היה בן אחות הקיסר טיטוס, והשני קרוב להקיסר הדרינוס ושאר בשרו, אשר עזבו שניהם יחד את בית אבותם ואת אמונתם, למען הספח אל בית יעקב34. כן היא גם האגדה על המעתיק תיאודיטיון, כי השליך גם הוא אחרי גוו את עמו ואמנותו, למען ידבק בנו35, יחד עם סומבוס, והוא שומרוני מבטן ומלידה, אשר גם נפשו חשקה לחסות בצל כנפי אמונתנו, ועוד נפלאות כאלה. אף לא לשוא יקרו כן ההעתקות בעיני העם ולא על חנם רוממן תחת לשונו! כי בכל עת החלה לו מהן תקופה חדשה, אשר שנתה פניו תכלית שנוי. ההעתקה הראשונה ליונית הלא היא הרת התקופה האלכסנדרונית, וההעתקה לארמית היא ראשית התקופה התלמודית. גם יוצר ההעתקה לערבית, הוא ר' סעדיה, הן הוא גם היוצר המחולל את תקופת השכלתנו הערבית או הספרדית, וכן גם יוצר ההעתקה לגרמנית צחה, בן־מנחם, הן הוא גם היוצר המחולל את תקופתנו החדשה או הגרמנית36. הנה כן גם ההעתקה להשפה הבלולה הזאת, ליהודית־אשכנזית, תוכל להחשב לראשית תקופה חדשה, אך לדאבון לבבנו לא לתקופת אור ונגוהות כהתקופות האלה, כי אם לתקופת שנות מאות החושך, תקופת ימי הבינים אשר לנו אשר ארכה משנות המאה הט“ו עד קץ המאה הי”ח ואשר הגדילה עָנינו עד מאד. וגם עוד זאת: תחת המעתיקים, אשר מעם אחד יצאו לדבקה בנו, הנה נראה עתה ההפך, כי יוצריה ומחולליה הם פליטי עמנו, אשר בגד בוגדים בגדו בנו ואשר כל מזמתם היתה אך להרע ולהשחית.

ההעתקה הראשונה הנודעת לנו, ואשר ראתה אור הדפוס, היא ההעתקה הקונשטנצית, זה שם המקום אשר בו נדפסה בראשונה, בשם: חמשה חומשי תורה עם חמש מגלות והפטרות מפורשות באר היטב ברוב העיון מלשון עברי ללשון אשכנז, ונדפס פה קונשטנציה הבירה שנת ד“ש ליצירה (1544). ואף כי נחשבה ימים רבים לפועל ידי הר”א בחור37, אך מחוללה ויוצרה באמת הוא המומר מיכאל אדם38, אשר כלה בידיו את אשר החל המלומד הנודע פאולוש פאגיוש, בהעתיקו את ארבעת הסימנים הראשונים מספר בראשית וגם הוציאם לאור שנה אחת לפני כן (קונשטנציה 1543) יחד עם איזו דברים על כתב השפה הזאת וקריאתה39.

בראש ההעתקה הזאת מתנוססת גם הקדמה ארוכה, אשר בה ישמיענו המעתיק את חפצו ומגמתו בהעתקתו והדבר אשר עוררהו לעשות כזאת – דברים אשר יכל נוכל להטיל ספק באמתתם: “זינטמאל וויר זעהן דאז זיך די הערצן בון (פון) טאג צו טאג מינדערן אין דעם וורשטאנד (פערשטאנד) אונ' אין דער ווייסהייט… צו דעם דאז וויר זעהן די קהילות בעונות הרבים אויך אימר דַר אבנעמען אונ' צרשטערט ווערדן דורך ווילפאלטיג (פֿיעלפֿאֶלטיג) גירושים, דז וואו מאן בור (פֿאר) צייטן הט צעהן קהלות גיבונדען (געפֿונדען) גיבינט מן אצונדר קום אייני בעו”ה, און דורך זולכי גרושים ווערדן די בעלי בתים גינויטיגט אויף דען דורפֿרן צו זיצן, אונ' איז אבר ניט אין איינש איטליכן יַר מיגן דז ער קאן איין מלמד האלטען דער אים זיני קינדר לערנט, דא דורך דען גרושי עם הארצים דר וואכסן. דארום זיין וויר בוועגט ווארדן דז וויר דז חומש… צו דויטש גטריקט הבן, וויא די זעלביגי איטליכי גלערנטי יהודים אונ' רבנים אויש לשון הקודש און לשון אשכנז ור דויטש הבן… אלזו דז נון איין איטליכר בעל הבית דער נור דוֹיטש לייאן קאן, זייני קינדר זעלבר מאג לערן אונ' אינן דז חומש צו ור שטין געבן. דרום וויר אויך אויז וילן (פֿיעלען) העתקות דיא וויר ביר אונש גהבט, גנומן האבן דש אויש דעם לשון הקודש מלה במלה אין ור דויטש גווערן, דא מיט די בעלי בתים אונ' די שלעכתי (שליכטע) איין פֿלטיגי מלמדים די קינדר דז חומש אונ' די אנדרי ספרים דעטר (דעסטא) לייכטר לערנן מויגן40"…

שפת ההעתקה היא, כאשר ראינו מדברי ההקדמה, העתקת מלה במלה: בראשית אֵידען ער האט דר שאפן גוט די הימל אונ' די ערד: אונ די ערד אש (וואר) וואישט אונ' לער אונ' וינשטרניש אויף אן גזיכט דש אבגרונדש אונ' (ווינד) גוטש שוועבט אויף גזיכט דער וואשרן: אונ' ער שפראך גוט עש זול זיין ליכט אונ' עש וואר ליכט: אונ' ער זאך גוט דש ליכט דש עש גואט וואש אונ' אונ' ער מאכט שיידן גוט צווישן דעם ליכט אונ' צווישן דר ווינשטרניש: אונ' ער רופט גוט צום ליכט טאג אונ' צו דער וינשטרניש האט ער גרופט נאכט אונ' עש וואר אבנט אונ' עש וואר מארגן (טאג איינר). – וגם תבאנה כה וכה בצד הגליון העתקות מלות אחדות גם בדרך אחרת, כמו על מלת בראשית: רד“ק אום ערשטן, רוח – י”א די נבואה גוטש, רש"י כסא הכבוד, ועוד כאלה41.

כמעט בעת אחת עם ההעתקה הזאת ראתה אור באוגסבורג גם העתקה אחרת בשם: “דש חומש אין טויטשן אונ' ווש דער צו גיהוירט דורך דש גנץ יאר אונ' דיא הפטרות פון די ימים טובים אונ' די חמש מגלות… דש אלש רעכט אונ' וואול ור טויטשט אויז איינעם אלטן חומש בור לאנגן צייט גשריבן איצונד צו אוגספורגא גידרוקט”… ואף כי לא נקרא שם איש על שער הספר, אך על המכתב אשר בראשו במקום הקדמה חתום שם פאולוש עמיליש, אחד מפליטי עמנו גם הוא, אשר בלי תפוגה כונן גם הוא פעלו כהראשון למען החפץ הנודע, לעשות נפשות42. גם ההעתקה הזאת היא העתקת מלה במלה, אף קרובה היא עוד יותר להמקור מהקונשטנצית: “אי ער בישוף גוט דען הימל אונ' דיא ערדי: אונ' דיא ערד וואש וואושט אונ' לער אונ' וינשטר אוף בור אבגרינד אונ ווינט גוטש שוועבט אויף בור דעם וושר: אונ' ער זייט (זאגטע) גוט עש זאל זיין ליכט אונ' עש אש ליכט: אונ' ער זאך גוט ווען דש ליכט אש גוט אונ' ער שיד גוט צווישן ליכט אונ צווישן דער וינשטרניש: אונ' ער רופט גוט צוא דעם ליכט דאג אונ צו דר וינשטערניס ער רופט נכט. אונ' ער אש אבנד אונ' עש אש מארגן טאג איין”…

שתי ההעתקות האלה הן הראשונות בדפים, וגם במשך שש עשרה שנה אחריה לא נראתה העתקה אחרת זולתן. רק בשנת 1560 התעורר איש גם מקרבנו להוציא לאור שנית את ההעתקה האוגנסבורגית, בשומו עליה נוספות את העתקת דברים וגם פי' רש“י, היא ההעתקה הנודעת בשם ההעתקה הקרימונית, על שם העיר קרימונה אשר בה ראתה אור בראשונה, על ידי יהודא ליב ב”ר משה נפתלי ברעש43. איך עמל ויגע האיש ואיך רבה עבודתו בהעתקה הזאת – דבר זה יורונו דבריו בהקדמתו: “דא הון (האבע) איך נוך טאג נוך נאכט גירואט ביז דש איך עז אויבר זעהן האב אונ' גירייניקט בין אלי גרוייז אונ' פעלירן אונ' דר נעבן גימאכט דש פירוש אין ויל (פיעל) אורטיר (אֶרטער) וואוּ עז נוט גיטין”… כי רבה העבודה מאד, וההעתקה אשר היתה לנגד עיניו מלאה תהפוכות: “עש היט גימאנגלט אופט אורטיר אונ' הלבי אונ' גנצי שורות אונ' גאנצי פסוקים אונ אופט איין ווארט אודר איין זאך ניט רעכט בור טויצט”… ועל כל אלה פקח הוא עיניו ובכל כחו התאמץ לצרף ולברר הכל ולהסיר כל מכשול מני דרך. אך כאשר נוכל לראות, למרות כל עמלו ויגיע לא רבו דורשי ההעתקה הזאת, עד כי רק אחרי עבור עשרים ושלש שנה הופיעו עליה שנית אור (בסיליאה 1583): “אין דר ליפליכן ורייא שטאדט באזיל” ע“י ישראל הזפרוני; וכן גם שנית ע”י יעקב בויליעט (שם 1603)44

אך הדרך אשר הוׂרה האיש היה לעינים להבאים אחריו. כי החלו להעתיק גם את דברי המדרשים, זולתי דברי רש“י, ולספחם גם הם על העתקת התורה להיות תואמים יחד. ועוד בשנת 1608 נדפסה בפראג העתקה כזאת עם קצור פי' רש”י, ביחד עם העתקת מדרשים שונים, על ידי האיש הנודע למשגב הגאון ר' יצחק ב“ר שמשון45. וגם שתי שנים אחרי כן יצאה שם גם הוצאה אחרת ע’י המדפיס ר' משה ב’ר בצלאל: “חמשה חומשי תורה עם קצת פי' רש”י ומדרשים ועם הפטרות אחר כל סדרא וסדרא וגם הפטרות מהמועדים וחמש מגלות. שמנו עינינו על ההעתק והוספנו עליו בכמה מקומות אשר היה חסר מאד, כאשר עין הקורא יראה”… (פראג 1610). ההעתקה הזאת כלולה מהעתקת קונשטנציה יחד עם ההעתקה האוגסבורגית, וגם נמצא שנויים בהכתב (פינשטרניש, פר', עש זאגט – תחת וינשטרניש, ור עז, זייט), וכן גם השפה קרובה יותר להשפה המאוחרת: “הקב”ה אייניגט ניט זיין נאמן אויף דעם ביזן אז דער פסוק זאגט, אונ' ער רופט גאט צו דען ליכט יום אונ צו דער פינשטרניש רופט ער לילה, אונ' שטיט ניט אויך בייא דער פינשט גאט אז בייא דען ליכט… עש לייכט נישט מיין אין עולם אז דיא זון, אונ ווארום האט הקב“ה די לבנה בשפין, ער וויישט מיר דיא צווייא ליכט לייקינט איינש דז אנדרי, נאך גלויבן דיא אומות העולם דריין, מכל שכן ווען איינש ווער בישפין ווארדן דז זיא מעכטן דריין גלויבן”… (מהעתקת המדרשים). אך עם שתי ההוצאות האלה נסתם החזון, כי לא ראו עוד אור שנית, רק העתקות אחרות, יחד עם המקור או גם מבלעדיו, נדפסו כה וכה, כהוצאת פראג (“תחת ממשלת הקיסר ליאפולדוש” בלי פרט השנה מפורש) וכן גם הוצאת וויניציאה (1619) ועוד אחרות זולתן.

רק כשמונים שנה אחרי ההעתרה הראשונה, בשנת 1609, התעורר פתאום אחד מיוצאי חלצי הגאון, הנקרא גם הוא בשם ר' יצחק ב"ר שמשון, להדפיסה שנית, ולפי דבריו, חפש אותה בנרות, ורק בעמל רב, “בכתותו רגליו בלכתו מעיר אל עיר” עלתה בידו להשיג ספר ממנה. אך הוא שנה את פניה עד היותה לאחרת. היא ראתה אור בפרנקפורט בשם: “דז חומש… צום דריטן מאל אויף טייטש אין דרוק גיבראכט מַגֶן אונ' ווייבר אוּנ' אירר מַן צו גוטן נוץ מיט פֿיל קעשטליכי פשטים אונ' זכין אונד רש”י אונ' פֿיל אנדרי ספרים אונ' נייאי גישיכטי, אלץ נאך אנדר בישיידליך אונ' וואיל בריכט. פראנקפורט דמיין שנת הושיע“ה א”ת עמ“ך לפ”ק 1691, יחד עם הקדמה ארוכה בראשה, אשר מלבד דברים שונים בתוכה על התורה ועוד, מלאה תהלת ההעתקה הזאת, גם שיר המלא קטורת תהלה לה גם הוא עד אפס מקום46. אך למרות כל התהלות האלה מך ערכה מההעתקות הראשונות, כי אין מתום בה, ובלולים יעלו בתוכה המקור יחד עם שאר הדברים ואין מבדיל ביניהם: “אונ' דא ווארן די ערד נאך גאר לער אונ' ווישט פון אלר בישעפֿניש אונ' גרוזַמי וואונדרליכי ווישטיקייט לערקייט. אונ' וואר פינשטרניש אויף דעם וואשר דעש אפגרונד דאז דא דיא ערד צום זעלבן מאל נאר גאר בודעקט. דען דיא ערד וואר נאך גאר פֿרזענקט אים וואשיר וויא דרנאך ווערט אים פסוק שטיין, און גאטש הערליכר שטול דער שוועביט דורך גאטש ווארט רין לופט איבר דען וואשירן, דען די וואשיר ווארן נרך אלז איינש פֿון דעם אבגרונד אונ' דער ערדן אן ביז גאר הוך איבר די הימל הינאויף, דען דיא הימל ווארן אום זעלבן מאל אך נאך ווייך, דז דיא וואשיר דורך אונ' דורך גינגן, אונ' וואר קיין אונטרשייד אומש גאר”… מההעתקה הזאת ראו אור רק ספר בראשית ושמות לבד47.

הנה אלה הן ההעתקות הראשונות הנדפסות, ואולם נמצאו אחדות גם בכתובים48, כהכ“י (של די רוסי) אשר מוצאו עוד מהמאה הט”ו, לפי דעת החוקרים, והמתאים יותר עם ההעתקה הקרימונית מאשר תתאים עם הקונשטנצית. גם כ“י אחר, אשר אמנם צעיר הוא ממנו לימים (כ“י הרד”א), כי נכתב בשנת 1544, היא השנה אשר בה ראתה אור ההעתקה הקונשטנצית, ע”י יוסף בר' יעקב וועצלאר בעד האשה אטלן בת ר' נפתלי לוי: “דש איך האב אוישגשריבן דש חומש גר, דש אישט גישעהן ט' אדר, שנת ש”ד ל“פק”… יחד עם נוספות איזו דברים בתוכה כמו: “בראשית: אי ער בישוף גאט יה' הימל און ערד, אונ' אן דעם ארט דא דיא ערד… אונ' דער כסא הכבוד דער שוועבט אויף דעם וושר”… ועוד כת“י אחד, אשר לפי ראות עינינו גם הוא מהמאה הט”ו, עם שנויים שונים בתוכו גם הוא: “אונ איין וואלקן פראשט גינג אויף פֿון דער ערד אונ' ער טרינקט אלש פֿאר דער ערד… אונ' ער בישוף גוט דער הער דען מענשן ערד פֿון דר ערד אונ' ער בליש אין זיין נאז לעכיר אטעם דעש לעבן אונ' ער ווש דער מענש צו לייפא דש לעבן”… מהכ"י הזה יחסרו איזו דברים בראשו49.


העתקות שאָר ספרי הקדש.

גם שאר ספה“ק מצאו גואלים להם וגם הם נעתקו יחד לשי”א, אף כי לא רבו דורשיהם בדורשי התורה, אשר היתה לנחלת הכל, ורק מתי מספר לבד הם אשר שתו לב גם להם50, וגם לא נעתקו גם הם מראש בכרך פשוט ומלה בּמלה, כי אם בחרוזים יחד עם נגינות, אולי למען עורר את הלבבות להם ולמשוך עין גם עליהם. הראשון אשר דרך כזה לו, הוא הספר מלכים אשר ראה אור באוגשבורג בשנת 1543 ע"י המדפיס הנודע חיים שווארץ: “דש ספר מלכים אין טויטשער שפראך, הויבש אונ' בשיידליך אף גאר קורץ ווייליג דרינן צו לייאן. גידרוקט אין דר קיזרליכן שטאט אוגנשפורג אים יאר דא מן צילט דרייא הונדרט און דרייא אין דער קליינן צאל”… והוא רצוף כלו בחרוזים: “אונ' דא דער קייניג דוד ווש (וואר) אלט אונ' קאם אין די טאג, אונ' ביגונט זער צו ורירן וויא אונז דז בוך היא זאג. זיא נאמן וי (פיעל) גיוואנט און וואלטן אין צו דעקן, קיין בעט נאך קיין לויב וואלט אין ניט קלעקען. דוך האט ער ור זוינד דער קייניג אזו ורום (פראָם), זיינן שוועהר שאול האט ער אבגישניטן איין גרום דרום, אויז זיינם פֿפֿעשר אונ' אויז זיינם גיוואנט, דרום מושט אין אופֿט ורירן דאש נאם אויבר האנט. אויך ווש ער דא שראקן ער דען מלאך המות זאך (זאה) מיט אויף גידעקטר האנד אונ' שווערט אונ' וואלט ישראל טויטן אך (אויך), דא דער קאלטט אים זיין הערץ אונ' בור (פאר) בורכט (פֿורכט) ביגונט אין צו ורירן, און לושט ניט צו טאנצן נוך צו הובירן”… ההעתקה הזאת ראתה אור שנית במנטובה בשנת 1562, וכן גם בפראג בשנת 1617.

גם העתקה אחרת בחרוזים מהספר הזה, פועל ידי האיש ר' יצחק בן אהרן מפרושטיץ, נדפסה בשנת 1591 בקראקא: “דש מלכים בוך וואול פֿר טייטשט אין טויטשר שפראך גאר היפש אונ' בשיידליך. אונ' גאר קורץ ווייליג דארינן צו לייאנן פֿער ווייבר אונ' פֿר מיידליך. גידרוקט אים יאר דאש מן צילט דרייא הונדרט אונ' דרייא אונ' וירציג אונטר דעם גיויעלטיגן מעכטיגן קייניג שטעפֿל יר”ה אין אין הייבט שטאט קראקא“… “גוט הויט גישפראכן אונ' הוט מיך ואר זיכרט, בורן (פיהרן) דיין קינדר רעכטן זיטן, פֿון שטול דעם קויניגרייך זול קיינר ווערדן בור שניטן. נוך מיר וויל איך דיר גיבוטן, אונ' וויל דיר זאגן, וואב זון צרויה זאלשטו עש ניט ור טראגין, ווען וואב זון צרויה אישט אויף מיין איר (עהרע) גישטאנדן, דען בריב פֿון אוריה דעם חתי הוט ער גיהט אין זיין האנדן, איך הב מיך בור אום מושן בורכטן, דער מושן (מאססען), דען בריב הוט ער מיר אופט אונטר די אויגן גישטושין, איך האב מושן טאן וואש ער האט ביגערט”… וגם יחד עם ההעתקה הזאת הוציא הנ”ל לאור בשנה ההיא גם העתקת ספר יהושע, אשר כתבה ידו גם אותה: "דר נויארט אין טויטשר שפראך וואיל גיריימט אין אכט גיזעץ51 קראקא 1594: “נאך טוט משה דר דא וור גוטש קנעכט, דא רופט גוט יהושע ור שטיא איך גאר רעכט, משה מיין קנעכט איז גישטארבן, אונ' ישראל אז שאף אן הירט גאן, ארץ ישראל האבן זיא נאך ניט דער ווארבן, דא וויל איך דיך אן זיין שטאט טאן. שטיא אויף אונ' אויבר פר דען ירדן אונ' נים כל ישראל מיט דיר, ישראל דיר פֿאלגן ווערן אונ' אך דיא פֿעלקר קיר, די לאנד וויל איך דיר געבן, וואו נייארט דייני פֿיס הין טרעטן, זיך לאש נימאנט לעבן, זיך לאש דיך אויך קיינר איבר בעטן”…

ואף כי לפי דבריו היתה לנגד עיניו העתקה אחרת מהספר הזה, העתיקה ממנה (“דר נויארט”), ואולם נודעה לנו רק ההעתקה אשר בכתובים (כ"י די רוסי) המתחלת: “וואלט מיר נור צו הוירן איך וויל אֵויך וואינדר וועהן, וואש משה רבינו איז גישעהן, נור מויגט איין ביי שפיל נאֶמן, (נעהמען) ביי דעם הייליגן מאַן”… ואין שם המעתיק על ההעתקה הזאת וגם העת אשר בה נכתבה לא נזכרה כלל.

עשרים שנה אחרי ראות אור הדפיס ההעתקה הראשונה מספר מלכים, נדפסה במנטובה52 גם העתקת ספר שופטים בחרוזים: “דער נוך ניט איז אין אין טויטשר שפראך, ואיל גיריימט אין אכט גיזעץ”:

"איך לאָז מך שעלטן אַ טיכטר (דיכטער),

ווול איך ור שטיין אַ לוק (לוּג?),

צי ור טויטשן בוך דער ריכטר,

דר נוך גיב איכש אין דרוק.

מן הוט שופטים ביליק,

ור דעם שמואל אויש גילייט,

דרום איך דאַנק איך אייך ורויינדליך,

דאש זיא מיינר האבן גירייט…

_____

דא וויל איך טאפּפֿר וואגן,

צו ליב גוט אונ' אֶיר (עהר),

ווי ישראל אויש לאנד זיין גצוגן,

וואָ אונ' בּון וואגן היר.

דער יהושע הוט זיין גיבוירט (געפֿיהרט)

ווש איך זאג דש איז וואר,

ביז אין דר טוט ברויבט,

אין זיין הונדרט אונ' צעהן יאָר…53

וגם עוד לפני כן, כמעט בעת אחת עם העתקת ס' מלכים ראתה אור גם העתקת ספר שמואל בחרוזים: “דש בוך שמואל אין טויטשר שפראַך, אוגשפורג דריי הונדרט און ויר” (1544), וכן גם בשם שמואל בוך (קראקא 1593) ע"י נתן ב"ר אליעזר מיכל בך54, המלא הוד ותפארת ומצטיין בנועם שפתו וחמדת לשונו:

"דא גינגן זי גר ביהענדן גין רמה אין די שטט,

דא נון שאול דיא הוהן שטייג אויף טראַט,

דא ואַנדא (פֿאנד) ער אויף דען ברעגן איין ברונליין דש ווש קלט,

דא בייא ווארן יונג ורויאן זי ווארן וואל גישטאלט…

זי גינגן הולן ושר גין רמה אין דיא שטט

דער אֵדיל הילד שאול דיא יונג ורויאן בט,

דאש זיא אים זולטן זאגן די רעכטן מער,

אוב שמואל דער נביא אין דר שטט ויער…

דא זאהן זיא אין גערן דען היִלדןהוך גימיט,

ער ווש רוט אונ' ווייש אז מילך אונ' אז בלוט,

ער ווש אלזו שֵין דש זיא אין זיהן אן.

אונ' רידטן אזו גערן מיט דעם ווערדן (ווערטהען) מן…

זי שפראכן ליבר הער איר זיהט שמואל גלייך,

אונטר דער פֿפֿורטן דא איז דער נביא רייך,

ער וויל גון אויף דען בערג שפראכן דיא שוינן מאייד.

ער הוט דען שטט הערן איין פֿישט ברייט"…

_____

"דיא שטארקן בון ישראל נון ליידער טוט,

אויף דען הוהן בערגן די טאל זוכט מן אל רוט

אך רייכר גוט בון הימל דער יעמרליכן פיין,

ווש שטארקי הילדן קוינן צום טוט גישלאגן זיין.

שאול דוא אידלר קיניג דו טראגשט איין גוטש שווערט,

דוא האשט אין אלין שטרייטן ריטשאפֿט ביגערט…

אוי ווייא שאול אונ' יהונתן וואי זול מיר גישעהן,

זול איך ביידן נוימר מיר גיזעהן.

אך דוא ביטרה טוט וואו הושטו מיר גינומן,

מייני בעשטי ורקיינד דיא הולט זעליג אונ' דיא ורומן"…

להספר היקר הזה חוברו גם נגינות מיוחדות, הן הנגינות הנודעות בשם “נגון השמואל בוך” אשר היו לנחלת רבים. אכן לא רק הוא לבדו מצטין לתפארה, כי אם גם ספרים זולתו, אשר תוכן כזה גם להם, מתנוססים גם הם בחן שפתם וחמדת לשונם כאשר נראה על פי התוצאות האחדות האלה:

"שמואל דר ואול יונג אין דעם טעמפל לאג,

ביז דא לייכט דש ליכט בון דעם טאג,

שמואל דר ורומי יונגע וואר דארינן אינן שליף,

גוט בון הימל צו דעם קנאבן שמואל קיף".

_____

וויר ווישן וואול שפראך אליאב, דיין בויזהייט איז גישעהן דוא בישט דארום

הער קומען דש דוא דען שטרייט ווילשט זעהן.

וואו האשטו אונזר שופליין אין דער וואושטניי גילאן (געלאססען)

גיה מיר אויש דען אוגן דו זאלשט הי היימי הין גיגאן"…

_____

איר זולט דא היימי בלייכן דוד הער מיין,

דען דער שטרייט אישט אף יורן דא מייכט איר ניט איין.

איר מאכט וועט וויא לייכט טארן שטרייט, פר לירן ור דען

איר זולט היא דא היימן בלייבן דש דינקט אונש איצונד צייט"…

_____

"ווער מיט גנצן הערצן זיין זין הוט גיקערט,

צו אונזרם ליבן הער וויא אופט ער אים דר נערט,

זיין גנאד אונ' זיכרהייט נוך ני גילאג,

ער הילפט זיין קנעכט עש זיי נכט אודר טאג,

זיין לוב קאן נימאנד ענדן ווידר ורוי נוך מאן.

דארום זול מן שווייגן ווען מן עש ניט וואול ענדן (פֿאללענדן) קאן,

ער האט אונש גיהאלפין אופט אויש אונזר ניט,

אונ' האט אונש ור געבן זוינד אונ' מיש טאט (מיסטהאט)"55

אך לא כן הוא דרך העתקת הנביאים האחרונים, כי נעתקו יחד בדרך פשוט מלה במלה: “וואהר זאגונג ישעיהו בן אמוץ דש ער האט וואהר גיזאגט אויף יהודה אונ' ירושלים אין דעם טאגן עוזיהו… די קויניגין בון יהודה. הוירט איר הימל אונ' ור נים דיא ערדא ווען גוט הוט עש גיריד. קינדר האן אויף דר צוהן אונ' דר הויכט אונ' זיא האבן וודר שפענדיגט אין מיר… איין אקס דער קענט זיין קויפר אונ' דער אייזיל קריפי זיינש הערן, אבר ישראל ווייש ניקש מיין פאלק טיט ניט פרובין”… (קראקוי, 158656 כן גם העתקת ירמיהו (פראג 1602): “שטראף ריד פון ירמיהו בן חלקיהו פון דיא כהנים אין דיא שטאט דִי היישט ענתות”… והעתקת יחזקאל משנת 1553 (שם), אך מזה האחרון נמצאה גם העתקה בחרוזים: אין טויטשן וואול בשיידן, פר ווייבר אונ' מוידן, אך צו לייאן מיט פריידן, בחורים אונ' בעל הבתים אלי ביידן“… (קראקא 1586) ע”י המדפיס אברהם בן משה: זעלבשט האב איכש גמאכט אונ' גידרוקט אין מיין דרוקער… גושטיט פיל געלט “אונ' מויה דר בייא: בוינף (פינף) טאג אין חודש תמוז איך אין דער ור טרייבונג וואָר, דא שטונד איך בייא דעם בך דער הייש ככר, זא ור גיעפינט דיא הימל דש וואונדר דא גישאך, גריש געטליכי זכן איך דרינן זך… נוך איך זאך איין שטרום וינד קאם פון דער צפון זייט איין גרושר פינשטר וואלקן אונ' פלאקר פייאר אונ' ליכט הרום גישפרייאט, אונ' פון אינן וויניג גלייך פון דעם פייאר מלאך חשמל גינגט, פון מיטן דורך דען פייאר האב איכש דר קנט”…

מהעתקת הנביאים הקטנים הם הדברים הנמצאים בהעתקות ההפטרות, אשר ראו אור יחד עם העתקות התורה הוצאות קונשטנציה ואוגשבורג, העתקת מלה במלה גם הם: “אונ' עש ווערט זיין צאל קינדר ישראל אל אז ויל (פיעל) אז זאנד אים מער דז ניט ווערט גיצילט נאך גימעשין אונ' עז ווערט זיין איין אלר שטאט דא מאן האט גיזאגט איר זייט ניט מיין בולק דא ווערט מאן זאגן איר זייט קינדר גאטש דש לעבענדיגן”… “אונ' עש ווירט זיין דיא אויבר בלייבונג יעקב אן צווישן בולקרן פילן אז איין טויא בון גוט איין אז שפאט רעגן אויף דעם קריויט דז גיט ער ווירט הופין צו קינדר דש מענשן”… כך מהעתקת יונה, מלבד העתקה פשוטה (מנטובה 1511 בכ"י) המתחלת: עש אש איין נביא דר יונה, זו שפראך צו אים אונזר הער גוט“… נודעה גם העתקה בחרוזים: “דש בוך יונה מיט פיל חידושים אונ' אלי מדרשים אייך דיא תפילה די ער האט גיבעטן אין גידערם פון דען פישן אונ' דיא גרוישע תשובה וואש גיטאן האבן דיא לייט אין דער גרושי שטאט נינוה, אלש וואול פר טייטשט נאך דעם בעשטען גיטראכט, אויף דעם ניגון פון שמואל בוך איז עש ווארן גימאכט”… פראג ל”ע 1686): “אונ' עש וואר גאטש ריד צו יונה בן אמתי צו זאגן, איין וואר האפטיגר נביא אין דען זעלביגן טאגן, אויז דער שטאט גת החפר אזו האבן מיר טאן לעזין, דער תלמיד פון אלישע הנביא ווער ער גוועזן… נון טינן מיר וואול קענן דען ווער דיגן (ווירדיגען) געטליכן מאן, גאט שפראך צו אים שטייא באלד אויף פיין דנין אין מיין שליחות זאלשטו טאן גאן, אן דר גרוש שטאט נינוה דארט זאלשטו ווישן לאן (לאססען) זאל איר גרוש ביזקייט דז זיא האבן גיטאן, איר זינד זייני פר מיר גיקומן”…

בהעתקת הכתובים תצטיין העתקת ספר התהלים, אשר בהיותו ספר לחפץ רבים ומקור נאמן להתפלות57, על כן נמצאו ממנו העתקות עתיקות עוד מהמאה הט“ו, והעתקה בכ”י (ברלין) עוד משנת 1490: גיבעט משה מאן דש גוטש. גוט איין וואנונג דוא גיוועזן בישטו צו אונש אין גיבוירט אונ' גיבוירט. אֵי נאך בערג זולטן ווערדן גשפן אונ' גישטיפט לאנט אונ' וועלט אונ' בון אימרמן ביז אימרמן די בישט גוט דוא ווירד קערשט מענש ביז ור דריקונג אין דו זאגשט ווידר קערר קינדר מענשן… כן גם נמצא עוד כ“י אחר משנת 1516 (כ"י די רוסי) הנכתב ביד משה בן מרדכי: וואול דען מאן דש ניט ער אישט גיגנגין אין וועג דר רשעים אונ' און רוט דער זוינדיגען ניט ער איז גישטאנדן אונ אין געזיץ דער שפאטר ניט ער אישט גיזעשן… ועוד אחד הנכתב בשנת 1532 לערך, ע”י הסופר אליעזר בר' ישראל ממדינת פיהם מקק' פראג, בעד האשה פעסלין בת ר' יעקב: “דש ספר תהלים אין טויטשן דש הון איך מיט ולייס גשריבן מיינר פאטראגין פעסלין בת ר' יעקב ז”ל, אין דר ווארטן דש זי זולדי רוינן (דרינען) לייאן“… ההעתקה הראשונה הנדפסת היא העתקת איש השם הר”א בחור: “ספר תהלים גימאכט אין טויטשר שפראך דורך אליהו בחור אשכנזי” (וויניציאה 1545), עם השיר הזה בראשה:

איר ורומי ורויאן דיא אנדעכטיגן,

די ביגערן צו לובן דעם אלמעכטיגן,

דא היבט אוף איירי אוגן אונ' זעכט,

דש היליג תלים דש גוט אונ' גירעכט.

עש הוט גימאכט דוד המלך עליו השלום,

דש זאגט מן אז ווייט אז דר עולם,

אבר אים טויטשן הוט מן עש ניט וואול גיבונדן, (געפֿונדען)

דרום האבן מיר עש צו דריקן אונטר וואונדן,

זא ווערט איר דינן (דרינען) וינדן מיינשט שטוק,

וויא עש אלש איז ור טויטשט נאך דעם דקדוק,

דרום דיא מלמדים די מיט דען יונגן קנלן,

אונ' תהלים רעכט טוייטשין וועלן,

דיא ווערט דאש דאזיג אונטר ווייזן,

דש זיא ניט מין אין טויטשן גרייזן,

אונ' דרום זול עש קיין ורויא אן בערן, (ענטבעהרען)

אונ' זול עש קייפין וויא עש איר קאן ווערן"…

אף מלבד השיר הזה יבואו בראש הספר גם דברי המדפיס הנודע קורנילייו אדל קינד על קורות ההעתקה הזאת: “קורנילייוו אדלקינד שרייבט דש דען ורימן בחורות58 אונ' דען בעלי הבתים… אין מיינר יוגענד האב איך ויל קוישטליכי אונ' גרוישי ספרים העלפן דריקן… איצונדר אז איך בין אין די עלטר קומן, דא הון מיר גידיכט, וויא איך ניקש הב גימאכט ור דיא ורומן בחורות אונ' ור איטליכי בעלי בתים דיא ניט האבן צייט גיהאט צו לערנין אין איר יוגנט נוך דונוכטר (נאכהער), וואלטן זיא גערן דיא צייט פר טרייבן אי אם שבת אודר יום טוב מיט לייאן גאֶטליכי שמועות… בין איך גנגן צו ר' אליהו בחור59 אונ' הון (האבע) מיך מיט אים פר טראגין, ער זו מיר איטליכי ספרים טוייטשן אונ' צום ערשטן דש תהלים נאך דעם דקדוק”… ההעתקה הזאת היא, כאשר אמרנו מראש, העתקה מלה במלה: גוט איז מיין הירט ניט איך ווער גיברעכין. אין וואינונג דש גראז ער מאכט הויאבן מיך אויף וואשר רואייג ער בורט (פיהרט מיך) מיין זיל ער דר קוויקט ער בוירט מיך אין שטייגן דער גירעכטיקייט אום וולן זיינש נאמן. אך ווען איך גיא אין טאל שטאטן דש טוטש ניט איך בוירכט מך בויזי, ווען דוא בישט מיר, דיין ריט אונ' דיין שטאב זי טרושטן מיך"… אף נמצאה גם בכתובים60. וגם נדפסו ממנה הוצאות שונות במקומות שונים61.

והנה עמל הוא בעינינו להוציא במספר את כל ההעתקות או ההוצאות מהספר הזה, כי רבו מספור, ורק עוד אחדות מהן נקרא פה בשם והן: ההעתקה או ההוצאה מפראג (1666 ל"ע): “ספר תהלים גאר וואול פר טייטשט”, והוצאת אמשטרדם (1705) ע“י ר' אליקים ש”ף מקמרנה62, כן גם הוצאת ווילמרשדרף משנת 1725 ע“י יחיאל מיכל ב”ר אברהם כ“ץ מפיוררא: “דיא לוב פון דעם מאן איז, דאש דא איז ניט גאנגן און רוף דער ביז וויכטר אונ' אין דען וועג דער מישטהעטיר ניט ער איז גישטאנדן אונ' אין זיצונג דער שפאטריש ניט ער איז גיזעסין נייארט אין דאש לערנונג פון גאט איז זיין בגער אונ' אין זיין לערנן טוט ער טראכטען טאג אונ' נאכט”… ועוד העתקה אחרת לנו אשר אמנם נעלמו ממנו שם מחברה וגם מקום ההדפסה: “גוט ווילשטו פר געשין מיך צו איביג, ביז וויא לאנג ווילשט פר בערגן דיין אנטליץ בור מיר, ביז וויא לאנג זול איך טון בוט אין מיין זין. טרויריג איז מיין הארץ בייא טאג. ביז וויא לאנג זול זיך דר היבן מיין ויינד אוף מיך”63… אך ראש לכל היא הוצאת קראקא משנת 1586בחרוזים: “דש תהלים בוך וואול ור טייטשט אין טויטשר שפּראך גאר שין אין בשיידליך, אונ' גאר קורץ ווייליג דרין צו לייאן פר ווייבר אונ' פאר מיידליך. גידרוקט אים יאר דאש מיר צילן דרייא הונדרט זעקש אונ' פירציג, אונטר דעם גוואלטיגן מעכטיגן קייניג שטעפהאן יר”ה אין דער הובט שטאט קראקא”… והיא מעשה ידי ר' משה שטענדל64, אשר הוציאה לאור האשה רייזל פישלש, כדבריה בראש ההעתקה:

מיט הוילף גוטש ית' הב איך מיר אין זין גינומן,

אונ' מיט דר הוילף בון גוט ית' האף איך דא דורך צו קומן,

דש געטליך ס' תהלים אויף טויטש אין דר צייט לוזזין ווייזן,

אין ער ווארטונג דש אידר מן זול גוט ית' ליבן אונ' פרייזן.

עש זיין ורויא אודר מאן,

וויא דוד המלך ע"ה האט גיטאן…

נון האב איך מיך גיפֿלישן,

דש איך דיא לויט וויל לושן ווישן,

וויא איך צו דעם תהלים קומן מיר אלש אנדרי,

עש האט זיך גיגעבן דש איך הב מושן וואַנדרי,

דא האב איך דש ס' תהלים צו קהילה קדושה הנובר גיפונדן,

אין דער זעלביגן שטונדן,

דש הרב משה שטענדיל האט אויף טייטש גימאכט,

אין דעם ביים אונ' אין ניגון פֿון שמואל בוך גיבראכט.

און ער ווארטינג עש זול זיין ליבליך צו לייאנן,

מאנין אונ' ורויאן אונ' דיא ורומי מיידליך,

דען עש ווירט זיין זער בשיידליך.

דא האב איכש מיט מיינר האנד איבר שריבן,

דש עש איז נישט דרינן גיבליבן,

אונ' האב מיך בידאכט,

אונ' אין דען דרוק גיבראכט"…65

שפת ההעתקה הזאת אמנם רחוקה היא משפת השמואל בוך בטובה ויפיה ונעימותיה, אך גם בתוכה נמצאו כה וכה חרוזים מלאים עוז ומפיקים נועם, כהחרוזים האלה:

"דיא באַנגקייט מיינש הערצענש איז גרוש, ציה מיך

אויש מיינר נוט גישוויגד,

זיך אן מיין פיין אונ' עלנד ור גיב מיר אל מיין זינד,

זיך אן דש מייני ויינד זא פֿיל אומזינשט זי האשן מיך

באַהיט מיין זיל אונ' באַשירם מיך,

דען איך האב מיך באשיצט אין דיך.

מיין גאנין רעכטפֿערטיקייט זול ביהויטן מיך,

דען צו אַליר צייט איך טוה האפין אויף דיך.

דער לייז ישראל דוא טרויטר הער אונ' גוט,

בון אל זיינר אנגשט אונ' נוט"…

______

"דערבארם זיך גוט, דען אָן מעכטיג בין איך אונ' לייד גרוש פיין,

הייל מיך, דען זיא זיין דער שראָקין מיין גיביין,

מיין לייב איז זער דערשראָקין.

וואו לאנג זול עש ווערן, דוא גוט דער הער,

קעהר ווידר, ציה אויש גויט פון לייד מיין לייב, הילף

מיר מיט דיינר גנאדן זער,

ווער וויל נאך דעם טוט אין דער העלן פיין,

זיין לוב גידענקן אודר ניט דאנקבר זיין…

זיא זיין פר פֿינשטרט פֿון וועגן צארן מיין אויגן

אונ' אופט גימאכט נאַש,

עש אישט אַלט גיווארן מיין גישטאלט פֿון וועגן מיין ליידן אונ' האַש"…

______

ור געש איך דיך ירושלים, דא זולשטי ור געשן מיין רעכטי האנד,

מיין צונג זול בלייבן קלעבן אין מיין גוימן צו שמאַך אונ' צו שאנד,

ווען איך אן דיך גידענק אודר ברינג מיך אויף ירושלים,

דש הופט מיינר ורויד…

גידיינקט גוט דען טאג דר קינדר אדום,

וואש דיא מיר האבן גיטאן צוא לייד.

זי שפראכן, ור וישט זיא ביש אין דען גרונד,

דש גלייבן דיא שטאט בבל זול עש אויך קומן צו פונד;

וואול דעם דער דיך בצאלט אונ' גיבט דיר דיינן לון,

ור גולט דיר ווידר ור געלטונג

ווש דיא מיר הושט גיטין"66

העתקת ס' משלי בכ“י (דרד,א) הוא עוד משנת 1532, הכתוב גם הוא ביד הסופר הנ”ל אליעזר ב“ר ישראל בעד האשה פעסלין: “ספר משלי צו בוך אויש (פֿאָרויס), זו ווירט גוט געבן דש זי ווירט אז קלוג אונ' ור נונפטיג אז זיין מוטר בון שלמה המלך דש איז בת שבע”… כן גם כ”י אחר בשם פ' על משלי (המעורב גם בש"ע) נכתב בשנת 1569 ומיוחס להרופא ר' יחיאל ב"ר שלום. ועוד אחד (כ"י האמבורג) המתחיל: “בייא שפיל שלמה זון דוד. דיא ווארמען צו לושן ווישען”… יחד עם הכ“י (ברלין) בבאור מלות שונות מהספר הזה (כמו אלקום – ניט אוף שטין, בוקין, זרזיר מתנים אילטיש). בין ההעתקות הנדפסות אנחנו מוצאים את העתקת ר' מרדכי סבא ב"ר יעקב טעפליץ67 (קראקא 1582): אויז גוליגט אויף טייטש” ברוב דברים וענין: “צו ווישן גלוגהייט אונ' קעשדיגונג אונ' צו פרובן זאג דער ור שטענדיקייט. דען ווען זיך איינר מויהט אין דער תורה דא ווערט ער קלוג אונ' ווייש זיך צו הלטן נאך גוט ית‘. צו דערנען אונ’ צו ור נעמען קעשטיגונג קלוגקייט דז ער קאן טון צדקה ומשפט אונ' און צו צייטן מין אז דז משפט אויז ווייזט דז האשט רעכט וערטיג וועגן דז ער מיט זיין חבר זול איין פשרה גין ווען ערשט שון מין העט גיוואונן דעם דין נאך. הויר מיין זון קעשטיגונג דיינש ואטר אונ' ניט דו זולשט ור לושן די לערנונג דיינר מוטר, כלומר דוא זולשט הלטן דיא תורה דיא דיר האט גוט ית' געבן דורך משה רבנו ע”ה שריפֿטליך אויף בערג סני"…68. כן גם העתקה אחרת ממעתקי בלתי נודע (בפד"מ 1713): “דש זיין דוא בייא ריד שלמה דער זון דוד קיניג ישראל. צו ארקענין ווייזהייט צוכט אונ' פרשטאנד”… ועוד העתקות אחדות או הוצאות שונות69 אשר אמנם אין כל חדש עמן, ועל כן נוכל לעבור עליהן בלי מבין.

העתקת איוב בכתובים היא משנת 1579, והיא כתובה ביד ר' אברהם ב"ר שמואל פיקרטייאה (מפיקארדיה) מרויקינגן: – “הב דש ספר גישריבן אין טויטש, דש איז גאר גוט בויד (פיר) דיא וויבר אונ' דש גימיין פאלק דש ניט קאנין תורה לערנין, דיא זאלען דא אינן לייאן אלי טאג שטעטיגליך… זא ווירט מן גרושי חידושים אונ' ורומקייט דא אינן וינדן, דיא אין צווייבל (צווייפעל) איינין שטארקין אין אונזר אמונה אונ' וועט פילע אויך ברינגען אוף דען רעכטן וועג צום עוויגן לעבן”… אמנם מלאה ההעתקה הזאת להג הרבה למכביר: – “איין הערליכר מאן וואר אין דעם לנד פון קונשטנופל דאהיימט אונ' דיזש לנד האט לושן עוץ דער זון נחום אברהם אבינו”70.

כן יש גם כ“י אחר המיוחס גם הוא להרופא יחיאל מירושלים הנזכר, וגם הוא מעורב בש”ע. ההעתקה הראשונה אשר נתפרסמה בדפוס היא משנת 1597 (שנ"ז), וגם היא מעשה ידי הגאון ר' מרדכי סבא הנזכר.

כן יש גם העתקה אחרת ממחבר לא־נודע (1709) יחד עם העתקה בחרוזים בדרך השמואל בוך ממחבר לא־נודע אף הוא (פראג בהמאה הי"ז): “שינה נייאה חידושים ווערט איר דא הערן, וואז מיר האבן אב קלערן, וויא הש”י האט מגלה גיווען צו אייך וואונדרליכי זכן, ווער עז ווערט לייאנן דען ווערט זיין הארץ לאכן"… “אין לאנד עוץ וואר פאר האנדן איין מאן, אין אלי גיבאט פון גוט ית' טעט ער גאן (געהען). אין דער גאנצען וועלט, וואר זיין גלייכן ניט אין זילבר אונ' געלט… ער האט גיהאט דרייא טעכטיר אונ' זיבן זין, גאר שלעכט וואר ליידר זיין גווין…71. מבלעדי ההעתקות האלה נמצא בכתובים גם באור־המלות אשר בספר הזה (כ"י פלורנציה), באור כל מלה ומלה לבדה” (איש איין מאן, איין הער"), אשר גם הוא שם מחברו נעלם ממנו.

העתקת ספר דניאל בחרוזים (כ“י דרד”א) היא משנת 1566, מאת שמעון ב“ר יהודה הכהן. ההעתקה הראשונה בחרוזים הנדפסת היא משנת 1588 (קראקא, ע”י יצחק בן אהרן: דש דניאל בוך אין טייטשר שפראך72:דא דער קויניג יהויקים זיין קניגרייך הט דראיי ביזעשן, אונ' מיט פיל פון ישראל גוטש דינשט האט פר געשן, דא שיקט גוט ית' נבכדנצר אויש ווייטן לנדן, ציהן טאג אים מינט טבת ווארד דער קריק פרהאנדן, ירושלים מעט ער בלעגרן מיט איינם גרושן הער, עש וואש גרוש הונגר דש ווש ליידר צו שווער, דיא שטאט ווארד גיוואנן דז בית המקדש ווארד ורברנט, ישראל ווארדן ורטריבן אין פרעמדי לנד"…

בין העתקות דמש המגלות נודעו לנו, מלבד ההעתקות אשר ראו אור יחד עם העתקות התורה בקונשטנציה ואוגשבורג, גם העתקות מיוחדות, כהעתקת שיה“ש ע”י יצחק סולקוש (קראקא 1579)73 ההעתקה ע“י ר' משה שערטילש (פראג 1604) וההעתקה ע”י ר' אליקים ש“ץ מקאמרנה (ד"א 1710) המעולפת כלה בדרוש: איין גיזאנג איז קודש קדשים. איין אנדר גיזאנג האט גיזונגען איין נביא אונ' דש גיזאנג האט גיזונגן איין נביא בן נביא… אזוי שפריכט כנסת ישראל אין גלות, ווער וואלט דש ער זעלט קושן מיך דער קיניג הקב”ה פֿון קושן זיין מונד גלייך אז איין חתן קושט דיא כלה אין מויל, אונ' ניט אז איין טייל פעלקר דיא דא קושן אויף דער האנד אודר אויף דער אקסיל, דאש קושן ביגער איך ניט נייארט אין מול… ער זול מיט מיר רידן פנים אל פנים וויא ער האט מיר גירעט ביי מתן תורה"…

כמו כן יש לנו העתקה או פירוש של קהלת, ע“י ע”י דוד בן אהרן מדפיס (מחוקק) (פראָג 1708), המתחיל: “דאש זיין דיא שטראפריד פון קהלת”… וכן העתקת אסתר בשם מגלה ארוכה “לאנג מגלה” ע“י ר' ליב ב"ר משה מעליש (קראקא 1590): דיא מגלה אין לה”ק אונ' מיט אלי מדרשים, אונ' פשוטים אונ' חידושים אונ' שיני מעשים אונ' גאר לאנגי שטראף דיא מן דינן דרינען האט גימאכט“… וכן עוד העתקות שונות בכתובים כמו הכ”י הכתוב ביד אברהם בן אליהו, (אשר מוצאו מתוך המאה הט"ז) המחזיק את העתקת כל המגלות יחד, והעתקת רות הכתובה ביד שמעון בן מנחם, העתקה עתיקה, יחד עם העתקת שיה“ש, הבלולה עם ש”ע (כ"י פאריש). כן יש לנו העתקת אסתר בחרוזים עוד משנת 1544, והיא כתובה ביד אייזיק סופר: “דש ליד הוט ואליק בראכט, (פאללבראכט) אלש ער עש בון דער שריפט הוט ערדאכט, ער אישט מעניך מאן וואיל בקנט, איזיג דער שרייבר אישט ער גיננט”… כמו כן יש לנו העתקה אחרת בחרוזים, אשר שפתה תעיד עליה כי עתיקה היא עוד יותר מן הראשונה: “עש ווש אין טאגן אחשורוש, איין קויניג גרויש, ער ווש איין קויניג אויבר זיבן אונ' צוואנציג אונ' הוינדרט לאנט, אז קויניגט ער אויבר הודו כוש די לאגן בּייא דר הנט. ער הט ויל וואונדרש גיטריבן, ער ווש וואונדרליך דרצו קומן, אז ויר עש וינדן גישריבן, אונ' וויר עש האבן בר נומן”… (כ"י מינכן). וגם יש עוד העתקה אחרת מן המגלה הזאת, בלי חרוזים, הכתובה ביד אברהם בן מרדכי הכהן בשנת 1631 (כ"י אופפענבאך74.

אך לא רק המגלות לבד, כי אם גם התרגומים אשר להן נעתקו גם הם75, כמו למשל ההעתקה הנודעת של ר' יעקב ב"ר שמואל בונים קאפלמאן76 אשר הוציאה לאור בשנת 1584 בפֿרייבורג: “דאש תרגום בון דען חמש מגלות ואול ור דייטשט אות באות גידיידשט אונ' גיריימט מיט גנצר ולייש, גידרוקט אונ' גימאכט איצונד ערשט פון נייש, אונ' ויל מדרשים צו גיזעצט און גימאכט נאך דעם נגון פון שמואל בוך דז עש גוט זאל צו זינגן זיין, גימאכט אונ' גידייטש דארך ר' קאפלמן פֿון בריסק דקויא”…77: “דיא לוב גיזאנג דיא דער נביא דער קויניג שלמה האט גימעלט, הער גאט דעם הערן בישעפער הימל אונ' ערד אל דיא וועלט. אלמעכטיר גאט צעהן גיזאנג זיין אין דער וועלט פֿר דיר ווארן גיזאגט, אבר מיין גיזאנג איבר אלן דיא קרוֹן אן טראגט”… “עש וואר אין דיא טעגן דער שופטים צייט, אין ארץ ישראל הונגר הלבן גרוש לייד. דען גוט הוט גוזר גיוועזן צעהן מאלט הונגר אין דער וועלט צו זיין, פון בישעפניש דער וועלט אן ביז משיח ווערט קומן איין”… “דיא נבואה דיא שלמה בן דוד מלך ישראל האט גיזאגט; דא ער זאך בנבואה דז זיין זון רחבעם ווערט מיט ירבעם דש מלכות מוזן טיילן, דא האט ער דריבר גישריבן אונ' גיקלאגט… “עש וואר אין אחשורוש טאג, דא וואר אין דער וועלט איין גרושי קלאג”… מן ההעתקות של התרגום שני בחרוזים אנחנו מזכירים פה את ההעתקה שנדפסה באמשטרדם (1649): “עש וואר איין קיניג אין דער וועלט, דער האט זיין האנדל וואיל גישטעלט, פון געלט פון גוט פון לנד פון לייטן”…78, אשר ראתה שנית אור ע”י יואל מלמד (פראג לערך 1687), מוסבת שֵם: “איין גייא תרגום ליד”. מן ההעתקות הפשוטות נזכיר פה: העתקת ר' ליב ב"ר יוסף מעליר, אשר נדפסה יחד עם העתקת מגלת אסתר הנ“ל (קראקא 1590), וכן גם העתקת ר' שמעון פראנקפורטר79 (ד"א 1711) והעתקת אהרן ב"ר מרדכי מטריבוטש בשם מצח אהרן (פפד"א 1727)80, יחד עם העתקת התרגום הראשון: “תרגום ראשון אונ' תרגום שני האב איך אין דעם ספר גישריבן אריין, אויך אויש גמרות אונ' מדרשים אלש וואש אין דר מגלה טיהט רידן אליין, אויך שיני מעשיות אונ' משלים די ניט זיין גמיין, דר מיט צו ווייזן וויא הקב”ה טוט נסים אונ נפלאות מיט דעם מענשן דש ער ניט ווייש אליין… ווער דארינן ווערט לעזין דער ווערט זיך געוויש משמח זיין, אונ' יראת שמים ווערט איהם גיחן איין”…

ועוד העתקות אחדות זולתן, אשר דרך כזה גם להן.

ועוד אחת לנו (בכ"י), אשר גם עליה נקרא שם האיש קאָפלמן, אך בלי אשר נוכל לדעת נאמנה, אם זה הוא המעתיק הנ“ל ר' יעקב ב”ר בונים, והוא הוא הספר על תרגום שני אשר חִבר ואם לא81: “מגלת אסתר אין טויטש צו דיזר האַרט, אים ניגון אויף שמואל בוך ארט. אך אישט דארינן קיין פֿלייס גישפאַרט, איר זולט מיר גלובן גיוויס, איר ווערט דארינן פֿינדען פשטים זיא זיס, מיט פֿילן תפלות אונ' פֿידויס (וידוים?), וועגען אונזר גיליטנה ענוים. גלייבט מיר אך פֿרייא, איר פֿינט אך שינה מעשיות דרבייא כאשר ייסד הר”ב קפלמן זצ“ל”… “מערקט אויף דיזן בישייט, וויי דא שטייט, ויהי דש ביטייט, יאמר אונ' לייט (לייד), יעמרליך זיפֿצן אונ' קלאגן, אונטר דעם גישלעכט אין אחשורוש טאָגין, איר זולט מיר ור שטין עבן רעכט. דיא יודען ווארן אים גלות בבל… וואל זיבנציג יאר, אונטר נבוכדנצר נבל, דאש זאג איך אייך וואר, ביז קויניג דען פֿרומן ביציינג, בבלש לנד”… כן יש לנו העתקת המגלות – זולתי איכה – יחד עם העתקת איזוּ דברים מן התורה בשיר מזמור לתודה מאת דוד ב"ר מנחם הכהן (ד"א 1649): "וואל גיטראכט, פֿון בראשית ביז ואלה המשפטים אויף טייטש גימאכט, אין פאפיר אונ' אותיות גר בישיירליך, פֿר ווייבר אונ' יונגן מיידליך. דר דרינן ווערט טון לייאן, ווערט זיך אין גאטש דינשט דר מייאן (פֿרייען)… (בהשער השני) “טייטש גימאכט אויף פֿיר מגלות, מאן זיך באווייזן אין אלי קהלות, זונדר איכה הוט ער לוזן שטיין אויף אבזייט, פון וועגן עש בעט פֿון לייד אונ' טרויארקייט”… אחדים מחרוזי ההעתקה הזאת נעימים וערֵבים לאזן:

זאג מיר דאך אל ליבשטר מיין,

וויא וויידשטו דוך דיין למבליין…

וויא איז מויגליך דש דוא מיך הושט זזוי פר געשן,

אונ' אלש אנדרי הירטן דייני גיזעלן זיך אן מעשן…

ביט פֿרוינטליך וואלש מיר זאגן,

ווילשטי ווישן וויא זולכש מאג זיין,

דוא שנוינשט אונטר דען יונג פֿפדוי אליין.

______

"אֵי זיך דער מאג ארהיצט מיין הייטר זון

אונ' אֵי דער שאַטן גנץ פֿליגט דוא פין,

וויל איך גין דיינר אל דא ווארטן…

מייני גיזעלין, וואו בישט זו שוין אונ' פיין

קיין מאנגל אן דיר ניט קיין זיין,

דרום קאן איך דיך ניט פֿר לושן.

גושו הין אונ' הער מיין ליבשטר שאץ,

איך בלייב בייא דיר אין אלן פלאץ,

ווערשטו מיך זעהן אין אלען הויבען שטרושן…

______

זארגט ניט, מיין פריינד איז גנגן אין זיין גארטן,

זיין בעשטי גיווירץ צו הויט (היטטען) אונ' ווארטן,

רויזליך דרין צו פֿפֿליקן.

מיינם פריינד בין איך אייגן גאנץ און גאר,

אונ' ער איז מיין פֿריינד זאג איך פֿר וואר

מיט רויזן טוט ער מיך ארקוויקן…

אחריו עלינו להזכיר את ההעתקה בשם קהלת יעקב לר' יעקב ב“ר יצחק סג”ל (פיורדא): 1692): “גאר היפש דרינן צד לעזן, עז איז קיין גארטייא זונדער אליין איין ורום געטליכש וועזן, איין דען נגון פון שמואל בוך גימאכט, אונ' היפש גיריימט אך גאנץ וואל ביטראכט…82: אן וויל איך היבן וויא עש איז צו גאנגן, נאך דעם אז גאט הימל אונ' ערד צו בשאפין האט אן גיפאנגן. גאט שפראך מיר וועלן איין מענשן אך בישאפין אויף דער ערדן, אין דעם פורם אונ' גלייכניש פון גאט מוז ער בישאפן ווערדן”… וכה סובב הוא והולך על פני כל ספרי התורה והנביאים הראשונים וגם חרוזיו יפיקו כה וכה נועם, כמו דבריו על העקדה והקינה בפי יעקב: “עז איז מיר לייד אויף דיך מיין זון יוסף עז איז מיר זער אויף דיר לייד, וואי גאר בושטו בייא דען לעבן גיוועזן אויף מיך איין גרושה פרייד, אבר איצונד דז דוא בישט טוט האט זיך מיין פרייד צו גאל טאן פר קערן, אונ' מיין שמחה טושטו צו לייד פר שטערן… מיין זון מיין זון יוסף ואו בישטו אודר ואו איז דיין לייב, דר וועק דיך פון דיין ארט אונ' קום אונ' זוך דיא צרות דאז איך אום דיך מיין זון יוסף טרייב”… ואולם נמצאים בו גם דברים אשר תקוץ בם נפש השומע, כמו הדברים בהספור על בעל פעור ועוד. כן יש לנו גם ספר אחר הכתוב גם הוא בחרוזים, והוא סובב והולך על ספורי התורה וערוך הוא בדרך אלפא ביתא, מאת איש אהרן שמו (פראג בהמאה הי"ז): “אויברשטר הער, נאהרט אונ' פער (פערן), אלשדינג אין דיר אונטר טאנה, די ענגל אין הימל רייך, אויף די ערדן אלי קיניגריך, איבר זיא טראגט מן די קרונה, דוא בישט דער אלמעכטיג גאט, דער אלש דינג בישאפן האט. ביים לויב אונ' גראז, אך טרוקן אונ' נאס, טעט ער אלז בשאפן, די זון אונ' מאן (מאנד), די פיגל מיט אירע גראן, דיא טיר וואלד אום לויפן. אויש דר ערדן ער בושוף אדם אונ חוה ער פין אים נאם, דא ער וואר הרט אנטשלויפן”… מלבד השירים השונים אשר יסבו גם הם על הבריאה ואשר נביאם אחרי כן יחד עם שאר השירים למחלקותם.

______

בדרך אחרת אחזו הדרשנים והמבארים אשר נשארו חפשים לנפשם, הלא הם אלה אשר יסדו את דבריהם רק על אדני הדרוש ולא ידעו מעצור לרוחם, כמו שאנחנו רואים בספר הנודע צאינה וראינה, אשר אין קצה לשכרו. הספר הזה שפך מרוחו על בנות עמנו בקרב שנות מאות הרבה ויהי להן למשאת־נפש ולמקור חיים באמת, והוא פועל ידי איש הנודע לשם הגאון ר' יעקב ב“ר יצחק מִיאנוב83 אשר מאז נדפס בראשונה84 עבר מחיל אל חיל, מהוצאה אל הוצאה, ומכל העברים דרשוהו ולא היה כמעט בית אשר נפקד מקומו בתוכו. כי בנועם אמרותיו, בענות שפתו ותום רוחו, בשעשועי דמיונותיו ואגדותיו הנפלאות, במשליו ובפתגמיו, במוסרו הטוב ובמחמדי לקחו לקח לב כל, וכל קוראי דבריו – ועוד יותר כל הקוראות אותם – מצאו כל חפצם בו. כי בנוחם ותקוה אמץ את נפשם, צרף את מדותיהם, ואת רגליהם שמר מלכד. “די גמרא זאגט, אונזי חכמים זאגן, דר מדרש מיינט, רשי זאגט, דער בחיי שרייבט” – און מי מאנשי הדור הישן לא שמעה את הדברים האלה מפי אמו וזקנתו ולב מי מהם לא ימלא רגש לזכרם גם היום? – ואולם רק בו לבדו הצליח האיש בדרכו עד כי היה למנהיג העם באמת, בעוד אשר ספרו השני, “מליץ יושר” (לובלין 1622), עבר כמעט בלי מבין, וכששים שנה חלפו בטרם נדפס שנית (ד"א 1688). כי תחת ללכת גם בו בדרך אשר הלך בו בספרו הראַשון ולהטיף דבריו לפי רוח קוראיהם, העמיק הרחיב את מעשהו בתוצאות וציונים מתוך ספרים כבדי לשון ויקרי המציאות: אויז ספרים דיא ניט שכיח זיין אונ' הערב זיין אונ' אין לנגי לשונות גיזאגט זיין”, אשר גם חך מבין לא יבין טעמם. ואולם חפצו היה למלאות בדברים כאלה את מקום הדרשות ולשימם תחתיהן: “דען דיא לייט הערין דרשות אין שולן אונ' פר שטינן ניט ווש די דרשה איז, מן זאגט צו בלד איין דער שול. אבר אין דען ספר קאן ער בילגצום (לאנגזאם) לייאנו זעלברט צו פר שטין, אונ' ווער ער ניט פר שטיט, דא קאן ער רידן מיט זיינם חבר דרויף”… אך הן גם את הדרשות האמורות בעל־פה לא הבינו ההמונים לא יען כי מהרו הדורשים לדבר, כי יען אשר כבדו מבינתם ולא ידעו מה אתן, ועל כן היו להם כדברי הספר החתום גם בכתב.

יותר טוב היה גורל ספרו השלישי הנודע בשם המגיד, אשר ראה אור בראשונה בפראג בשנת 1576, הוא העתקה או פירוש על ספרי נו“כ לפי דברי הכ”י יחד עם המקור: “דאש עקר ספר איז ניט גישטעלט גיווארן אז זונשט אנדרי טייטש ספרים דיא נייארט גימאכט זיין צו לערנן דרויש מעשים, דאש איז גרוש שנעלערייא, דער ווייל קיין לה”ק שטיט דער בייא. נייארט דאש ספר איז גיווארן גימאכט אונ' גישטעלט צו פר שטין לה“ק עשרים וארבע וויא מן עש קנעלט, אונ' איטליכש ווארט וואול פר מעלט… דרום האבן מיר רש”י אויך גידרוקט, דז איינש דז אנדרי רוקט, דען ווער דא ווערט קענן דאש טייטשי פירוש, ווערט רש“י אויך פרשטין בשורש, אונ' איטליכר קאן איין למדן ווערן, דיא תורה וערט זיך מערן, אונ' אין נביאים אחרונים דא איז דאש טייטשן אונ' ר”שי פיל, אן מאש אונ' אן ציל“… אכן רבו ההוצאות גם ממנו, ומאז נדפס בראשונה, נדפס עוד פעמים רבות במקומות שונים, לאות כי רבו דורשיו וכי היה לנחות העם גם הוא85. הוא ראה אור גם עם נוספות ותקונים שונות בשם אגודת שמואל (ד”א 1699 ע“י שמואל דלוגאטש, מהוראדנא86, ועל ידו עזר ר' אליקים ב”ר יעקב ש"ץ מקמרנה, אשר נתן עליו רוחו בהגהותיו, בהתאמצו לנקותו משגיאות ולצרפו מכל סיג87.

כמתכונת הס' “צאינה וראינה” היא גם מתכונת הספר סלת למנחה לאפרים אהרן לוריא פֿפד"מ 1789) ואולם לא כמוהו הצליח, וכמעט בהשך נעלם עד כי נעלם שמו גם מעיני גדולי רושמי הרשימות88, אכן לא כן היה גורל השני, הוא הספר נחלת צבי או “טייטשט זוהר” לצבי הירש חאָמש (פפד"מ 1711), האיש היוצר עמל ואון הזה, הנודע למדי בתעתועיו, ואשר למרות כל אלה נקדש שמו בקרבנו89; ואולם כמספר יתר ספריו, המלאים ענבי רוש ולענה, היה גם משפט ספרו זה, כי היה לנחלת רבים ולמשוש לב ההמונים, אף כי כי נשגבה90 מבינתם להבין את דבריו אשר לא שמעה אזנם מעולם (כמו: היִכלות, תחלת, המדרגות, מדררגות עליונות, זוהמא, אוירים, אילן שופריה, אושפיזא, תקון ועד כאלה). רוח כזאת נוססה גם בהספר אביר יעקב לר' שמעון עקיבא בער העניכש91, (זולצבאך, 1717), אשר רק למקרא דבריו בראש השער בקול הקורא ישתומם כל לב: “איר ליבן ברידר, מאנן אונ' ווייבר, בחורים וזקנים, קומט אונ' זייט אייך מתענוג בתענוגים, אונ טוט צו דען נייאן ספר הער לויפן, אונ' טוט עז ביהענד קויפן. עש איז אייטל טעם אונ' חן, צו לייאן דריני איז גאר שין, אויף פרשות ווייז דיז עש גישטעלט, ניקש איז פון אים גיפעלט, פיל שעניר אלש דיא מעשה ה' אונ' דר גלייכן, עש מאג עש קויפין ארים אונ' רייכין, אך לומדים דרפין דריינו לייאן, עש ווערט זיך גיוויש איר הרץ דריניי פֿרייאן. פון דען הייליגן מטן בר' שמעון אונ' זיין דור ווערט איר פֿיל וואונדר הערן, איר ווערט גיוויש ניט דער פיר צו עשין ביגערין און שבת ווען מן האט גישלופין טאן, זאל איך דריני זעצין ווייב רונ' מאן, פיל חדושים ווערט איר פר נעמן, עש דרף זיך קיין למדן שעמין. פיל סודות ווערן זיין אופן באר, פיל חידושי תורה ווערט איר דא ווערין גיוואר”… ומי ישמע דברים כאלה ולבבו לא יתענג באמת וכל קרביו לא יהמו יחד?

קרוב אל אלה ברוחו, הוא גם ספר העתקת האלשיך על התורה ע"י יוסף דארמשטאט92 (קארלסרוהע, 1770). אמנם מצטיינת ההעתקה הזאת גם בדברי מחקר, ואולם גם מהם לא רבים יחכמו: “איין חיוני אין דער ערד”… איין טריבר חומר האט זיא הקב“ה אין דער נאטורע געבן”… “שפע”, ועוד דברים כאלה. טוב ממנו הספר תם וישר להגאון ר' יעקב בר“מתתיהו הלוי (פפד"מ 1674), הוא העתקת ספר הישר הנודע: “דש הייסט דרום תם וישר וויל עש פון בריאת עולם אן רעכט פערטיג אלי מעשים דער ציילט, אויך איז דאביי גישטעלט ווארדן פאר יעדרי פרשה איין רעגישטר וואש אין דער פרשה פאר א מעשים שטענין, נאך דער פרשה איין שין דברי מוסר וואש פון דער פרשה אב צו נעמין איזט. דיא מעשים זיינן גאר שין וואונדר בארליך צולייאנן”… והוא נדפס עם ציורים בתוכו ועם תפלות ותחינות, וגם מצא מסלות ללב רבים, כי ראה אור פעמים שונות. אך טוב גם ממנו הוא הספר “טייטש עשרים וארבע” לחיים בר' נתן93 (בסיליאה, 1612): “היפש ור טייטשט מיט אלי מדרשים אונ' מיט אל מפרשים גר לושטיג צו לייאן, נוצליך ואר ווייבר אונ' מאנן, דש איקליכר צו ווישן קאן וויא דער גאנגן איז צו אונזרן עלטערן פון עז מאל אן דז ישראל אין ארץ ישראל קומען זיין ביז דש ביהמ”ק איז חרב גיווארדן אונ' וויא מן עש ווידר גיבויט הוט”… ואף כי גם הוא עוסק מעט בדרוש, ואולם לא ירחיק ללכת בו ושפתיו ברור תמללנה: “משה רבינו ע”ה איז גישטורבן זיבן טאג אין אדר דא שפראך גוט צו יהשוע בן נון, דר וואר משה רבינו תלמיד משה מיין קנעכט דער איז גישטורבן, נון דוא זולשט מיין ראש זיין איבר מיין ואלק ישראל אונ' דוא זולשט זיא פירן אין דז לנד א“י אייך צו נעמן, אונ' קיין מענש זול קיין בישטאנד ואר דיר האבן דוך ווען דוא הלשט מיין מצות אונ' לערנשט מיין תורה”… “עש וואר גיוועזין איין יהודי דער היש יפתח, דער וואר גיבארן אין לאנד גלעד אונ' ער וואר איין שטארקר מאן נייארט די יהודים פום לנד גלעד די הוטן אין פר שטושין… עש וואר נון איין יהודי פום גשלעכט בנימין, איין שטרקר פיינר מאן דער הוש קיש. דיזר קיש הוט איין זון דער הוש שאול, דער וואר גאר איין פיינר זון אונ' וואר גאר קיין פיינר ניט אונטר ישראל ער וואר איין קאפ גרעשיר מער אלש דער גרעשט אונטר דעם פאלק”… ווי דיא פפורטן צו ירושלים אנגיהענגט ווארן, דא ביפעלט איך מן זולט די פפירטן דען גנצן שבת צו הלטן אונ' מן זולט ניט אוף טון ביז נאך שבת. אזא מוזטן אלי גוים קרעמר דויסן (דרויסען) ליגן ואר (פאר) ירושלים דען גנצן שבת. אזו טעט איך צו אינן וואל צווייא אדער דרייא שבתות נאך אננדר"… גם הספר הזה ראה אור פעמים אחדות94


העתקות שלמות

רק העתקות בודדות ראו עינינו עד כה: העתקת התורה לבדה והעתקת שאר ספרי הקודש לבדם. והם נעשים בידי מעתיקים שונים; אבל עתה חדשה נראה: העתקת כל ספרי התנ“ך ביד מעתיק אחד ובספר אחד, וגם לא העתקה אחת, כי אם שתי העתקות כאלה מעשה ידי מעתיקים שונים, אשר ראו אור יחד כמעט בעת אחת. שתי ההעתקות האלה תוכלנה להיות לנו לגאון ולתפארת, כי עדות נאמנה הן על האהבה העזה בקרב לב עמנו לספרי קדשו, עד כי לא שב אחור גם מפני עבודה כזאת, הדורשת עמל אין קץ וגם אוצרות זהב, ורק זאת היא הרעה כי דבקה בהן מארת הקנאה והשנאה, אשר חללה לארץ את יפעתן ותשלך עליהן שקוצים. כי אחד המדפיסים באמשטרדם, אורי ויבוש שמו, מלא את יד המעתיק יקותיאל בליץ95 להעתיק לו את כל ספרי הקדש לשפת יהודית־אשכנזית, למען הוציאם לאור בבית דפוסו. ולמען השמר מעול של מדפיסים זולתו, פן יחללו את מעשה ידיו בנסותם גם לעשות כמעשהו, פנה אל גדולי התורה אז, לסוך עליו בדבריהם, וההעתקה יצאה חמושה בהסכמות שונות מגאוני הארץ יחד עם אזהרות ומוראים גדולים, אשר לא יסיג איש, את גבולה ולבל ירים איש את ידו לעשות כמתכונתה לפני כלות משך שנים. ואולם כמעט החלה המלאכה, והמדפיס הנודע יוסף עטיאש, מלא יד איש אחר, יוזל וויצן הויזן שמו96, להעתיק לו אף הוא לשי”א את כל ספה“ק, למען הדפיסם בבית דפוסו, וגם ההעתקה הזאת יצאה חמושה בהסכמות שונות ואזהרות מגאוני הארץ, ובתוכם גם אחדים מאלה, אשר נתנו זה מעט הסכמותיהם על ההעתקה הראשונה97, ובמארה אשר אררו את מסיגי גבולה, אררו עתה גם את מסיגי גבול ההעתקה הזאת. והדבר הזה המיט שואה על בית ויבוש. כי רוששה נחלתו ולא עצר כח לכלות את אשר החל, ורק בעזרת זרים, אשר תמכוהו בידם98 הצליח לבוא אל מחוז חפצו ולהשלים את ההדפסה, כאשר יספר לנו האומלל במו פיו בהקדמתו להספר: “וויא מיר דיזש ווערק איז אן קומן אונ' וואש איך האב דר מיט אויש גישטאנדין, ווייש השי”ת וואיל, דאש איך עש אויף צוואנציג בויגען ניט קענט דרצולן”… ואף כי כל עין תראה צדקתו וגם צדקת איש מעשהו המעתיק בליץ, בכל זאת לא בוש בן אומנתו וויצן הויזן – אשר מידו היתה כל המכשלה הזאת, כי רק הוא לבדו עורר את עטיאש לעשות את מעשהו – לשפוך בוז וקלון עליו, וכמעשי כל עושי עולה, אשר דמי העשוקים והרצוצים בידם והם ישמיעו במרום קולם, כן עשה גם הוא, בקראו חמס על האמלל וכאיש נענה ונרדף על לא חמס בכפו התאונן מרה עליו, על כל אשר עולל לו ברעתו. ורק בשאט נפש נוכל לקרוא את דברי נאצותיו וגם את מהתלותיו, בפקדו על איש חרמו גם את משוגותיו בההעתקה, וקורי עכביש יהפוך לעבות עגלה: “כל הפוסל במומו פוסל, דאש האט גיטאן הר”ר בוסיל, ער האט פאלשי הסכמות גיבראכט צו טראגן, אונ' האט מיר וועלן דען חרם אויף הען האלז יאגן, אונ' מיך פאר איין מוסר אויש גישאלטן, אונ' האט ביגערט דש מיך קהל יצ“ו אין חרם האלטן זאלטן, אונ' קהל יצ”ו אונ' דאש ב“ד מיט אייטל שקרים ביריכט, הערט אבר צו וואש דא ווייטר גישיכט. ער האט זיך זייער בירופין אויף זייני הסכמות, אונ' האט עורר גיוועזן אויף די גרושי שווערי חרמות, אונ' האט זיין ספר אזוי גידרוקט פארט, אונ' האט ווידר מיך אויש גיגאשין פון ביזי וארט. אבר דא מיר ת”ל די רעכטי הסכמות פון ארבע ארצות צו האבן ביקומן, דא האט ער בחרפה מוזון פר שטומן אונ' איך האב בעזרת האל הנותן נקמות, מיך בומך גיוועזן אויף הסכמות, פון המאורות הגדולים רוזנים וקצינים, אונ' פרעג ניט נאך דען מלשינים, דיא אויף איינן איטליכן שענדן אונ' שמעהן, אונ' איינן הויז באלקן אין אירן אייגנן אויגן ניט זעהן, אונ' פאר דיזי העתקה גינומן אן, ווען איך גלייך בין איין שלעכטר (פשוטר) מאן, אונ' קיין מורנו אז ווי ר' יקותיאל בליץ, האב איך דאך ניט גישריבן זונדר זין אונ' וויץ‘. אונ’ האב ח“ו מלאכת השמים גיטאן באמונה, אונ' ניט גישריבן זונדר שכל אונ' תבונה, דען איך בין ניט גיוועזן אזא איין נאר אודר געק, דש איך אין פרשת ויצא… פון דען דעק, העט גישריבן אזא אייני גרושי ליגן, דאש זיא ווערן אויף גיטיפילט גירייפילט, אונ' גיפלעקט האך גישטיגן, דען עש איז גראד להפך גיוועזין, גלייך אז וויא איר אין דיזם ספר ווערט קענין לעזין. האט דען פשוטה פון דעם פסוק ניט פר שטאנדן, אונ' אנדרי גרייזן פיל מין זיינן נאך פר האנדן”…99.

העתקת בליץ נדפסה בשנת 1676 והעתקת וויצן הויזן בשנת 1679100 עם הקדמות בראשן גם מן המעתיקים וגם מן המוציאים לאור, אשר יפיצו אור על מצב החנוך הפרוע אז בקרב אחינו האשכנזים ועל חסרון הספרים להורות דרך. ועל כן רבה העזובה מאד: “איז דאש ניט אום צו בקלאגן אונ' צו בוויינן – מתאונן בליץ במר רוחו – דאש אונזרי גלערנטי ביז אלש הער אוּנש ניט פער זארגט האבן מיט איין עשרים וארבע אין לשון אשכנז אייגנטליך אויש גילייגט דען צחצחות פשט, ווארט פער ווארט מלה”ק לל“א. חי נפשי, הרבה פעמים עצמו מספור האב איך גיהערט דאש זי שפרעכן, ווארום קאן מן אויש ספרי גוים איין הבנה האבן, אונ' אויש אונזרי ספרים קאן מן קיין בשלוס פון בידן גיפינדן אונ' דיא בייד אן זיך זעלבשט זיינן קינדיש… אלי טויטשי ספרים זיינן אין איר שרייבוּנג פער מישט מיט אגדות זרות אונ' מדרשים אונ' דיא מלמדים האבן עש ווייטר אין דען פורם איבר ליברט (איבערליעפערט) אן אירי תלמידים, דער מקרי דרדקי ווייש ניט וואש דרך פשוטה אונ' דרך דרש איז, דער ווייל ער אויך דען פאר קערטן אירדר אויז גילערנט גיווארדן”… “איך וויל נאר זאגן – יתאונן גם המדפיס ויבוש – פון א טייל ישראלים, דיא פיל אום גינגן מיט ערלים, מן טוט זיא צו צייטן אויש תורה נביאים וכתובים וואש פראגן, דיא הערין צו גלייך אלש ווען איינן דער בעל חלום מעכט וואש זאגן”… גם המדפיס עטיאש ישמיע קולו במרירות גם הוא: כמעט בכל ארץ פולין ופיהם אונ' אין אנדרי מדינות, דאש אזו באלד איין קינד נייארט שאלמויזן קאן, לערנט דער רבי איין פרשה אודר מר חומש מיט אים. דא נאך היבט מן משניות אונ' גמרא מיט אים אן, אונ' ליגט זיך אויף חריפות אונ' חלוקים, אונ' דען עקר יסוד, דען באר מים חיים דיא תורה שבכתב לאזט מן שטיין“… אף ירים שבטו על אחינו מפולוניה, כי הם בידם השחיתו את דרך החנוך גם בקרב אחינו באשכנז: אונ' אויך זינט דיא צייט דש פיל פולנים, מלמדים אין אשכנז זיינן גיקומן, דא מן זאנשט יוא האט פפלעגן פסוק צו לערנן. די האבן זיא אויך גלייך אז וויא איר סדר איז וועניג פסוק מיט דען קינדרן גילערנט, רבי לא שנה, רבי חייא מנא ליה?”…

אמנם שתי ההעתקות האלה שונות הרבה בתכונתן אשה מרעותה, אף כי במקומות רבים תשתוינה יחד כמעט שפה אחת להן ולא נוכל לכחד תחת לשוננו, כי יתר שאת להשניה, להעתקת וויצן הויזן, על הראשונה. כי שפתיה ברור תמללנה וגם סגנונה יותר טוב, כאשר נוכל לראות על פי התוצאות האחדות האלה:

(העתקת בליץ): אונ' ער הוב אן זיין בייא שפיל אונ' שפראך עש רידט בלעם דער זון בעור. עש זאגט דער מאן דעם דיא אויגן גיעפנט זיין, עש זאגט דער דא הערט געטליכי ריד דער דען אלמעכטיגן שיין זיכט, די אויגן ווערדן גיעפנט אלש ער נידרפאלט! וויא פיין זיין דייני היטן יעקב אונ' דייני וואינונג ישראל. גלייך וויא זיך דיא בעכי אויז שפרייטן וויא דיא דיא גערטן אין דען וואשרן"… “דער אדליר דער גרוש וואר פון פליגל, לאנג פון גלידר פיל פון פעדרן דער פילערלייא פארבן האטי. דער קאם אויף דען לבנון אונ' ער נאם דען עבירשטן צווייג דעש טענין בוימיל, ער שניידט זייני יונגי צווייגן אב אונ' בראכט טים אין לאנד פון קויף מיין שאפט”… “דיא זעליקייט דאש מאנש איז דער זיך ניט פיריט אין דען ראט דער ביזוויכטר אונ' ניט שטיט אויף דען וועג דער זינדירש אונ' אויף דען זיץ פלאץ דער שפעטר זיצט ער ניט. נייערט ער האט זיין ביגער אין די לערנונג גאנטש אונ' ער איבר טראכט זיין לערנין טאג אונ' נאכט”… “איין דערזעטיגט לייב פער שמעהט דיא זיים דז האניקש, אבר איין הונגריש לייב איז אליש ביטרי זיס. גלייך איין פאגיל איז דער פון זיין נעשט פער וואגילט איז, איז איין מאן דער פון זיין פלאטץ פער וואגילט איז”…

(העתקת וויצן הויזן): ער היב זיין ביישפיל אויף אונ' שפראך: ער שפריכט בלעם דער זון פון בעור אונ' ער שפריכט דער מאן דעם דאש אויג גיעפינט איז. ער שפריכט דער דא הערט גאטש ריד דער דא זיכט דען שין פטן דעם אלמעכטיגען גאט, דער דא פעלט אונ' דיא אויגן ווערדן אים גיעפינט. וויא גאר גיט זיין דיינו גיצעלט יקב וויא דייני וואינונגען ישראל. גלייך אז וויא בעך ברייטן זיא זיך אויש, גלייך אז וויא די גערטן בייא דעם באך“… דער גרושי אדילאר, גרוש פון פליגלן לאנגי פעטיך פיל פון פעדרן דער אלירלייא פארבן האט, איז גיקומן צו דעם לבנון אונ' ער האט גינומן דען הוכן צווייג פון דעם טענין בוים, די שפיץ פון זייני יונגי צווייגן האט ער אב גיפפליקט. ער האט אין גיבראכט אין דאש לאנד פון קויף האנדל”… וואול דעם מאן דער דא ניט איז גיגאנגן אין דעם ראט פון דען ביזוויכטר אונ' ער איז ניט גישטאנדן אין דעם וועג פון דעם זינדיגר, אונ' ער איז ניט גיזעסין אין דעם גיזעם פון דען שפעטיר. נייארט זיין ביגערין איז אין דער תורה פון גאט אונ' אין זיינר (אייגיני) תורה טוט ער טאג אונ' נאכט טראכטן“… איין זאטיר לייב צו טרעט זיסינהייט, אבר איין הונגריגר לייב דעם איז אל דאש ביטרי זיס. (דרום) גלייך אז וויא איין פאגיל דע דא פאר וואגילט פון זיינם נעשט (נאך זיינר שפייז) אזו איז איין מאן דער דא פאר וואגילט פון זיינר שטאט (נאך זיינר שפייז)”…

בין המעלות אשר אנחנו מוצאים להראשונה הוא גם התועליות להרלב“ג אשר חברו אליה גם הן101. ואולם כל אלה לא הועילו לנו, ועמל שני המעתיקים האלה, להדוף מפניהם את הדרוש ולשים תחתיו את הפשט לבדו, נשאר מעל. כי מלבד אשר לא התעורר איש מאז להדפיס שנית את ההעתקות האלה, הנה התעוררו מהר שנית מבקשי הדרוש ואוהבי דרכיו, וכמעט עברו עשרים שנה מאז אשר נדפסו שתי ההעתקות האלה, וכבר ראה אור מחדש המגיד יחד עם הפי' אגודת שמואל הנ”ל. כן גם יצאה העתקה שלמה מכל ספרי הקודש ונדפסה גם היא (ד"א 1755) בגליון גדול נחמד למראה, וגם בה מושל הדרוש בלי מעצור102 כמו כן נדפסה גם הוצאת בעלי מגישי המנחה הנודעים103 (ד"א 1770 גם 1793), וגם לה דרך כזה. ורק כחזיון בודד הוא הספר באר התורה לגדליהו טאקום104, אשר ראה אור אז גם הוא (שם 1758), ובו העתקת מלה במלה יחד עם המקור בלי דבר זולתם (בראשית אין ערשטען, ברא – ער האט בשאפין, אלהים – גאט, את השמים – די הימל, ואת הארץ – דיא ערד"…) וגם מנוקדות כל המלים, למען ירוץ הקורא בהן.


העתקת הספרים החיצונים.

כמעט בלי התבונן אליהם עברו עלינו הספרים האלה. ועוד מראש נעלמו מעינינו105, כי לא נקדשו בקרבנו גם הם כאשר ספרי הקדש וכזמורות זרים נחשבו, ועל כן לא נעתקו מראש גם לש“ע וגם לא להשפה המדוברת. רק מימי לוטהער והלאה, כאשר החלו לרוב ההעתקות לגרמנית, החלו לשים לב להם גם בקרבנו106, ועוד בשנת 1548 נדפסו בוויניציאה העתקת מגלת מתתיהו ומגלת אנטיוכוס, ואחרי כן גם העתקת יהודה מכבי (בסיליאה, 1612), ומאז נדפסו גם העתקות שאר הספרים, כמו העתקות בן סירא בשם ארחות יושר על ידי משה ויטמונט (דפוס אמשטרדם 1661), העתקת האלפא ביתא מאת שלמה בר' יעקב כץ (שם 1660), גם העתקת האלפא ביתא השני ממעתיק לא נודע (פּראג עוד בשנת 1610): “אין טויטשן גידריקט ווארן, הינטן אונ' פארנין גאר שון גימאכט”107 מעשה פון בן סירא (פראג או קראקא בהמאה הי“ז, וכן גם בשם ספר יהושע בן סירך (ד"א 1712) ע”י יוסף בר' יעקב מארשן: “איין מעכטיג שון ספר צו וועלכי גימאכט האט יהושוע בן יהוצדק דער כהן גדול, וועלכי גימעלט שטיט אין עשרים וארבע, עש איז איין מעכטיג געטליך ספר פאר אלי מענשן אום דרין צו לייאנן גלייך אויב עש ביפינדן ווירד”… מלבד ההעתקות הנמצאות בכתובים, כמו העתקת הספר הנ“ל בשם “בוך דער צוכטלשמעון בר' יהודה הכהן108 כ”י רד"א): “דש בוך האבן די גוים פאן צייטין אין אירי תיפלות זער גברויכט”, המתחלת: “עש האבן אונש פיל ווייזי לייט גילערנט לויט דיא קליגהייט אויש דעם גיזעץ”… וכן גם כתב יד אחר, העתקת אלפא ביתא, אשר לפי שפתה נוכל לחשוב אותה לתוצאות המאה הי”ז: “דא וויל איך נון איין אלף בית שרייבן, היט אך בן סירא גמאכט, עש שטיט גישריבן, עשה… דש אישט אין טויטש ער היטן גרוש וואונדר און צאל אונ' זייני אכפרקייט אונ' פארשונג… איקיר, דש אישט אין טויטשי ווירדיג איין רופא דיא ווייל דוא אין נוך ניט בידרפשט. דיש מאיינט אזוי, עש זול אייאדר (איין יעדער) תפלה טין בור איין לֵיד אֵי עש גישיכט”…

הנה כן יש לנו העתקת מגלת אנטיוכוס (ד“א בהמאה הי”ז) ע“י יעקב בן אברהם, המתחלת: “עש וואר אין טאגן אנטיוכוס קיניג יון”… וכן גם העתקה אחת בחרוזים ממעתיק לא נודע פראג): “גאט דען הערן וויל איך לויבן, גאר גרויש זיינן זייני וואונדר”… גם יש לנו העתקת טוביה ע”י יוסף ב“ר זלמן שניאור (פארדא 1691): “אונ' עש זאגט דער טוביה קיגן גאט, דש ער זול אים גידענקין”… וכן גם העתקת שלמה זלמן לונדון יחד עם העתקת יהודה מכבי ד”א 1715109, ועוד איזו דברים מן המכבים, וגם מגלת יהודית בחרוזים בשם “זאת חנוכה ביכל” (פפד"מ 1712)110 מאת אלחנן ב“ר יששכר הכהן, מלבד עוד הוצאות והעתקות אחדות, אשר אליהן נוכל לחשוב גם את הנוספות למגלת אסתר בשם: “אובר גיבליבני שטיק פון דש מעשה פון מרדכי אונ' אסתר גישריבן אויש דען גלוחת111112 ביכר גיננט אפוקריפא אונ' פון מרדכי זיין טרוים וואש אים גיטרוימט האט”; “דען דריטן יאר דעש קיניגש אחשורוש, אין דען ערשטן טאג דעש מאנאטש ניסן”… וכן גם ספור שושנה בשם “מעשה פון שושנה” המתחיל: עש וואר איין מאן צו בבל דר היישט יהויקים, דיזר האט איין ווייב דיא היש שושנה”… גם העתקה הוצאת קרקיי, יחד עם מגלת יהודית ע“י **שלום ב”ר אברהם**: “דש ביכל, האב איך אלי ווייברן צו אֶירן לאזן דריקן איין שמועה פון דר ורמי שושנה די ניט וואלט ביי דען ריכטור ליגן אונ' וואלט זזיך לושין טייטן. דאש אנדרי דיא שמועה פון יודית די אים יוצר פון חנוכה ניט בישיידליך שטיט. דרום איר ורומי ווייבר וועלט איר מיר רעדליך אור קויפן דא וויל איך אויך דאש גנצי עשרים וארבע אין דייטשין דרוקין אונ' וויל אנדרי היפש דינג. דאס רעט שלום ב”ר אברהם יצ“ו. גידרוקט דורך הנט אויער אלר דינר יצחק בן הר”ר אהרן פון פריסטיץ. אין דעם יאר דש מן צילט בוינף טויזנט אונ' דריי הונדרט אונ' איינן דריישיג אוילף טאג אין דען חודש אייר, אין דער קיניגליכן שטאדט קראקא“… מן הספור שושנה נמצאה העתקה גם בכ”י המתחלת: מעשה גישיין איינם חסיד דר הוט איין ווייב דיא היש שושנה, גר איין צנוּעה וחסידה אונ' פירכטר גאט ית' דר לנד בבל… אל ההעתקה הזאת נלוה גם ציור “שושנה רוחצת”113.

אך יתר שאת על כלם להספר הנודע בשם ספר המעשים לחיים ב"ר נתן, אשר ראה אור בבסיליאה בשנת 1625: “דש זיין גיין ספרים דז ספר יהודית אונ' צווייא ספרים פון יודא מכבי. אך דז ספר טובּיה אונ' ספר ברוך בן נריה, אונ' דר בריב דען ירמיה הנביא זעלברט הוט צו דען יהודים קען בבל פון וועגן דיא עבודה זרות, אונ' דז ספר פון דיא עבודה זרה פון בֵל אונ דער טראכי (דראכע) צו בבל, אונ' דש ספר שושנה אונ' דיא תפלה פון מלך מנשה. דיזי ספרים האב איך מעתיק גיוועזן וואָרט ור וואָרט אויז דעם גלחות עשרים וארבע, האב זיא שלעכט (שליכט) מקצר גיוועזן אונ אין עטליכי אורטן זיא זענין היפש צו לייאנן אונ' ברענגן פיל יראַת שמים”… שפתו קלה, בהשפה אשר ראינו ספרו על בספרי הקדש, וכל קורא ירוץ בה: “דער מלך נבוכדנאצר דער וואונט אין דער שטאט נינוה, דער וואר קיניג איבר דיא גוים פום ואָלק אשור. דיזר מלך וואר אזוי מעכטיג אונ' שטאלץ דש ער ביגרט ויל (פיעל) קיניגרייך אונ' לענדר איין צו נעמן”… “דער אלכסנדר מוקדון דער בצוויינגט איין צוועלף יאר וויל מלכים אונ' לענדר. וויא ער האט שטערבן זולן, זא טיילט ער זיין מלכות אויז צו זייני ויר (פיער) יועצים, דיא הילטן זיך נאך זיינס טוט פר מלכים. פון דיזי איינר איז גיבארן ווארדן איין ריזי שענט ליכי וואורצל דער היש אנטיוכס דער אלטר”… וכן הוא הספר כולו114.


 

המחלקה השנית:

העתקות התפלות.

עם מפני עָניו ומצוקותיו ישָא האדם אל עָל עיניו, ובתפלתו ותחנוניו לאלהו עוֹשו יבקש נוחם לנפשו המרה וצרי למכאובי לבבו, ובשיחו עמו ירגיע רוחו הסועֵרה – מי כעמנו אשר נפשו השתוחחה עליו בכל עת ואשר לא חדל לבבו מהיות לב רַגָז כל היום ולא ידע שָלֵו בקרבו אף כמעט קט? על כן רבו גם תחנוניו ותפלותיו עצמו מאד, לא רק בהשפה המקודשה לו, נחלת אבותיו מאז, כי אם גם בשפתוֹ המדוברת, גם בה הֶערה נפשו, גלה מקור לבבו ורחשי רוחו ובמרום השמיע קולו ואין קֵצה לתחנוניו גם בה115.

התפלה היותר עתיקה בשפה הזאת הנודעת לנו, הוא העתקת סדר התפלה בכתובים עוד מהמאה הט“ו (כ”י הוואטיקאן, כן גם העתקה משנת 1535 (כ“י הרד”א) הכתובה בידי בנימין בן עזריאל והאוצרת בתוכה העתקת כל התפלות יחד עם ההושענות.

ההעתקה הנדפסת הראשונה היא משנת 1544 ע"י יוסף בן יקיר116 באיכנהויזן: “דריי הונדרט אונ' ויר גידרוקט”, בלי שער גם בלי שם המעתיק עליה, רק הדברים הנודעים לנו בקול הקורא אל הקונים: “קומט הער איר ורומי ורויאן117, דא ווערט איר הויפש דאך לואן, איר ווערט עש וואול גיוואָר, איין תפלה בו’ם (פֿוּן) גאנץ יאָר, וואול ב’ור (פֿאר טויטשט אונ' בשיידליך, דרום קומט אונ' קויפט וויידליך, איר ווערט זיא זונשט ביר זוימן, דען זי ווכשין ניט אויף דען בוימן, אויך איז זי ניט צו טויער, אום איין קרומן איז זי אוייער”… יחד עם הקדמה בראשה, אשר בה נכבדות ידובר על התפלות, כן גם על החֵפץ בההעתקה הזאת:

“עש מוזן דאריין בעקענין, אלי די אויף דר וועלט זענין, אונ' איז וואר אין אלי פֿעל, דאש דש לה”ק איז דאש זעמיל מֶעל, פֿון דען אנדרן שפראכ’ן גאָר, מן קאן אימש וואול ווייזן אונ' מאכ’ן וואָר… זיינט מיר זיינן וואָרדן וַר טריבן, איז אונש דאש לשון ניט האלב אויבר גיבליבן, דרום האבן אונזרי חכמים דאצו גיטאָן, אונ' האבן אונש דיא תפלה גישריבן אָן, אבר דאש זעלביג מאָל דיא גימיין רוט (ראָטטע, ההמון) דאש לה“ק ראַס (בעססער) ור שטאנדן הוט, אונ' איז אויך די תפלה גיוועזן גאר בשיידליך, קורץ אונ' גוט, אָין (אָהנע) דאש מאן נור אלי טאג מער דאצו טוט, וואי מאכט אן די תפלות גאר הערבי לשונות, דאמיט דאש מן בַעֲוֹנוֹת, אונטר טויזענטן וינט (פינדעט) קוים איינן, דאש דא ווייש וואש זיא מיינן. דארום האלט אוך וַר אֵייטל טאָרן, דיא אין לה”ק וואָלן אָרן (בעטען), אונ' וַר שטֵין דארינן קיין וואָרט, איך וואלט דוך גערן ווישן נאָרט (נור, או נייארט), וואש זיא קענין האבן וַר איין כַוָנה. דרום האבן מיר גימאכט איין מַסֳקנה, צו דרוקן דיא תפלה אין טויטשר שפראך, אונ' אנדרי ספרים מעהר דער נאך. אבר ווערקליך אל דיא טויטשן תפלות דיא איך האב גיזעהן, איז ניט איינר אונטר צעהן, דיא דא אישט וַר טויטשט ואול, אונ' עטליכי קאן רעכט וואָרט צוּ מוֹל. דען איין ספר צו וַר טויטשין האט ויל (פֿיל) זינש, דען איך בין איין עם הארץ אונ' טרופא (טראפף, אויל), אויך האב איך דיא תפלה ניט ור טויטשט אויש מיינם קאָפפא, זונדר האב מיר אייני אויש גילעזן, דיא מיך הוט גידיכ’ט זייא דיא בעשט גיוועזן"…118.

ההעתקה ראתה אור לבדה בלי המקור, רק בראש כל תפלה תבאנה המלות בש"ע: "מה טובו אוהליך יעקב, וויא גאר גוט זיין דייני גיצעלט יעקב, דיין רואינג ישראל, אונ' איך מיט ויל דיינן גנאדן איך ויל קומן אין דיין הויז. איך וויל מיך נייגן צו פאלאץ דיינר הייליקייט דיינר בורכט. ג’וט איך האב ליב וואוֹנינג דיינש הויז שטאט רואינג דיינר אֶיר (עהרע)…

“אדון עולם אשר מלך. הער דער וועלט דר דא הוט גיקויניגט אֵי אל בישעפֿניש איז וואָרדן בישאפֿין, צו דר צייט אז עש וואר בישאפֿין אלץ נאך זיינר ביגער, דש זעלביג מול וואר זיין נאמן איין קויניג גירופֿן. אונ' נאך דעם זא דש אלש צו גֵוט, זוֹא ווערט ער דוך אליין זיין אונ' קויניג איין ב’ורכט זַמֶר”…

אף מבלעדי התפלות נמצאו בתוכה גם העתקת שאר הדברים הנודעים, כהעתקת פרקי אבות יחד עם ההגדה, אשר בה החרוזים הנודעים, אשר עברו אחרי כן אל שאר ההעתקות: “אונ' דאש איז אויך פֿון פסח דער סדר, דען איקליכר יוד מאכט אין זיינם חדר, קורץ בגריפֿין אין זולכר גישטאלטן, דאש מן אין לייכט מאג אוישן ווענדיג ביהלטן. זעץ זיך צו דעם טיש אונ' מאַך קידוש ביהענד, אונ' אז באלד דר נוך וועש דיא הענד, דען נים עפיך אונ' אין עסיג טוּנק, איין איקליכש וויניג איז גענונג)”…119.

הוצאת מנטובה היא יחד עם המקור (מנטובה 1562) בשם: תפלה מכל השנה עברית ואשכנזית, אשר כמוה לא חזית, אנשים ונשים יחזו בקרבה, כי לא חסר כל בה“. גם בשי”א (בסופה). “דא האט דיא תפלה פֿון גאנצן יאָר עבר (עברי) אונ' טייטש איין ענד, מערבים אונ' פֿילערליי מעהרונג אויף דיא פֿאָריגן אז מן קאן זעהן ביהענד. אונ' דער אונז האט גיהאלפֿן ביז אלהער. דער זול אונז העלפֿין נוך מעהר, דיא יוֹצרות אונ' דש איבריג פֿון מחזור אויך בישיידליך, איר מוּשט אונש אבר געלד געבין אונ' קויפֿין וויידליך”… ההוצאה השלישית היא הוצאת ויניציאה משנת 1599: “איז פֿולענדט אים יאָהר דרייא הונדרט אונ' ניין אונ' פֿינפֿציג צו דער קליין צאל”… הכוללת מלבד העתקת ההגדה ופרקי אבות גם העתקת המערביוֹת, ההושענות120 ועוֹד, זולתי שיר היחוד אשר הוא בלי העתקה. גם הוצאות או העתקות אחרות משנת 1594 (קראקא) ל“ר אביגדור סופר121, אשר היתה לאבן פינה וליסוד מוסד להסדור הנודע בשם סדור קרבן מנחה, הנדפס פעמים רבות, גם העתקת ר' אליקום בן יעקב ש”ץ בשם: סדר התפלות, מערבים, סליחות שיר היחוד יחד עם סדר תחנות (ד"א 1705). גם הסדור בשם דּרך ישרה, לר' מיכל בר' אברהם הלוי עפשטיין122 (פפד"מ 1697) עם דינים ושאר דברים זולתם: “איין תפלה דיא דא גישטעלט איז מיט דינים אונ' הנהגות וויא דר בן אדם זאל זיך נוהג זיין, עש זיי דר למדן אודר גימייני מַן בעלי בתים אונ' נשים פֿון דען מאָלט אן אז דר בן אדם אויף שטיט אויף זיין בעט ביז מן זיך ווידר נידר לֵיגט, אויף טייטש דר מיט ווער קיין לה”ק פֿר שטֵיט אויף טייטש זאגען קאן“…123. ועוד אחת העתקת מלה במלה ע”י מיכל בר' אברהם הכהן (מרקורליבך) (מאַרק ערלבאַך), זאלמרש דארף 1718, גם פראג 1719): “די תפלה מיט לה”ק אונ' מיט טייטש אנגילייגט וואָרט פֿיר וואָרט (פיוּרדא 1760, גם פראג 1718). סדר התפלות מכל השנה “רעכט פֿאר טייטשט” (ד"א 1650 גם 1766 ולונדון 1772), ועוד העתקות והוצאות כאלה וכאלה, אשר יקצר המקום להוציאן כלן במספר, ורק אחת לבד עוד נזכיר פה, היא ההעתקה אשר הופיעה בהאללע ע“י משה בר' אברהם גר צדק (ע"י למעלה בהמבוא) ואשר בראשה יתנוססו דברי מסדרת האותיות, היא בתו הקטנה, המפיקים תום וענות צדק: “דיזי שיני נייאי תפלה פֿון אן פֿאנג ביז צו ענד, האב איך גיזעצט אלי אותיות מיט מייני אייגני הענד, געלה בת הר”ר משה המדפיס ואמי מרת פריידה בת הר”ר ישראל כ“ץ ז”ל. דיא האט מיך צווישן צעהן קינדר גיבארן, איך בין איין בתולה נאך עטוואש אונטר צוועלף יאָרן, נעמט אייך קיין חידוש דאש איך מוז ארבייטן, הרכה והענוגה בת ישראל זיצט אין גלות לנגי צייטן, איין יאר גיט אהין אונ' דאש אנדרי יאָר טוט קומן אונ' מיר האבן פֿון קיינר גאולה נאך ניט פֿר נומן, מיר שרייבן אונ' מיר בעטין אן גאט אלי יאָר, ער וואלט דאש אונזרי תפלות בייא השם ית" זולטן קומן פֿאָר, וויא ווייל איך מוז שווייגן שטיל, איך אונ' מיין פֿאטערש הויז טאָרין ניט רֵידן פֿיל, וויא עש כל ישראל ווערט דער גין, אלזו זול אוּנז אויך גישעהן, דען דער פסוק טוט זאגן, עש ווערין זיך פֿרייען אלי לייט, דיא אויף דש חורבן פֿון ירושלים האבן אוהגן קלאגן, אום דיא אויף דש גלות האבן פֿר טריבן גרושי לייד, דיא ווערין מיט דער גאולה האבן גרויש פֿרייד"…

גם היוֹצרות מצאו להן מעתיקים שונים, כההעתקה ע“י משה בר' אברהם מחוקק (פראג לע' 1660), בחרוזים ובנגון מיוּחד להם: איין טייל גריימט, נאך דעם נגון גאָר רעכט”. כן גם בשם יוֹצרות לשבתות (שמה 1615), ועוד העתקת זולתן. גם הסליחות, אלה אנחות לב, קול אנקת עמנו במצוקותיו, נאד דמעותיו הזה אשר לא יבש מעולם ואשר לשמען ירעש לב, גם הן נעתקו בידי מעתיקים שונים. ובראשם הוא ר' יצחק בר' אהרן מפרוסטיץ (קראקוי 1594) אשר כבר ראינו פעליו למדי: “דריין וועט איהר גיפֿינדן עברי אונ' וואול וַר טויטשט בון סליחות אונ' פזמונים אך בון מחזור, וואש איטליכן בר ישראל הן איש או אשה איז מחויב צו זאגן”… והיא העתקת מלה במלה. כן גם העתקה אחרת ע“י הגאון ר' יעקב מטעפליץ: “סליחות אין טייטשן, דז דא הוט פֿר טייטשט ר' יעקב בר' אליהו הלוי מטעפליץ124 (פראג 1602). “סליחות אין לה”ק אונ' טייטש גישטעלט”, מאת ר' אליקום בר' יעקב ש”ץ (ד"א 1720), כן גם העתקה אחרת ע“י ר' ליב סופר, (שמה 1698), יחד עם סליחות לשובבים מאת אלחנן בר יששכר הכהן מפרוסטיץ (פפד"א 1703): מלבד העתקות בכתובים (כ"י מינכן) אשר שפתן תעיד עליהן כי עתיקות הן לימים, ואולי מוצאן עוד מהמאה הט”ט וכהעתקת התפלה אל מלך יושב: גיט קויניג ער זיצט אויף שטול דער דרבארמוּנג, ער איז בוירן (פֿיהרען) מיט גנאדא, ער וַר גיבט זוינדן זיינש בולקש ישראל, ער אובר וירט דיא איברשטן צום איברשטין, ער מֶירט (מעהרט) וַר געבינג צו דען מיינשטן, ער טוט גרעכטיקייט מיט אלן קרעטייארן (קרעאַטירען) אונ' זולן ניט אז איר בושהייט די וַר גולטש גנאדא"…

העתקת המעמדות ממעתיק בלתי נודע (פראג לערך 1661) כן גם בשם “סדר מעמדות אויף טייטש איבר זעצט” על ידי משה בן הרב המדפיס ואברהם בן ליברמן ווולשט (ד"א 1740.) העתקת פרק שירה בחרוזים (קראקא או וויניציאה), כן גם יחד עם דברי מוסר שונים (ד"א 1692). העתקת שיר היחוד (איזנא 1540)125 כן גם (קראקא 1609), ע“י ר' אביגדור סופר, (איך וויל זינגן אונ' וויל לובן צו גוט דערווייל איך לעב, ועוד שלישיה ע”י ר' אליקום בן יעקב (ד"א 1705). גם העתקת השיר בתר מלכות (פראג 1708), כן גם העתקה אחרת, אשר כה יודיענו המעתיק חפצו בה:

"איך שָפל, ארמר מאן,

דער ניט פֿיל לערנין קאן,

איין מאל אויף מיין בעט באיי נאַכט,

זיין אויף גיגאנגין מייני גידאנקין אונ' האב גיטראכט.

וואש זאל איך אַנטקעגין מייני זינד שטעלן בוויליגט צו ווערין,

ווען איך ווער קומן פֿאר דעם הויכן הערין.

דערנטהאלבן האב אוך מיר פֿיר גינומן,

איך זאל וואש לאזן אין דער דרוק קומן,

איין חָשובה תפילה דיא האט גימאכט איין חכם גדול,

רבי שלמה בן גביריל טוט מן אין נענן"…

העתקת הקינות ע“י ר' ליב סופר מפוזנא (דעסוי 1698)126, הרצופה גם בחרוזים מפיקים עוֹז: “גידענק גאט וואש צו אונש איז גיוועזן, ליג אונ' זיך (זיעהע) אונזר לעשטרן אונ' אונזר וועזן, אוי ווי אישט אונז גיוועזן. אונזר ארבטייל אישט צו פֿרעמדן פר ערבט גיווארן, אונ' צו דיא אומות אישט אונזר הייזר אונ' טהאָרן, אוי ווי ווישט אישט אונש גיוואָרן, מיר זיין גיגליכן צו יתומים אָן פֿאָטר, אין חדש אב קלאגין אונזרי מוטר, אוי ווייא שרייאן מיר צו גאט מאַך אונש דאש גלות פטור”… כן גם העתקה אחרת בשם “קנות אויף טייטש” (אלטונה 1780). ברכת המזון או: דיא זמירות גידרוקט אין עברית אונ' אין טייטש, דאש דיא ווייבר זולין פֿר שטין וואש זיא בענשין אודר וואש זי זמירות זינגן אויך דיא ברכות” (בסיליאה 1600), על ידי אברהם מוכר ספרים127, כן גם הוצאות אמשטרדם בחרוזים “נייא גישטעלט אין ריימאן”, גם (פראג 1703), המתאימים יחד עם המקור; “איך וויל מיין טרויארן גאר דער לאָן (פערלאססען), מיט זישן שטים הֵיבן שֵין אָן, קיגן דיזר הייליגי צייט, דיא דא איז גיקומן צו זינגן שוֹן, דעם הייליגען שבת מיט גידאָקי און אים דא רואן לייט, דען זיבנטען טאג גאר בשיידליך, דען גאט בישאפֿין האט, אן אים זו רואט ער זיכרליך, פֿון אלי זייני הנט גיטאן”…(העתקת הזמר ישליך יגון ואנחה), גם יחד עם ציוּרים (ברעסלוי 1694)128 תקון השלחן, (גם בשם תקון סעודה), מאברהם ליב סופר הנ“ל (דעסוי 1701), כן גם בשם ברכת הנהנין מהנ”ל (ד’אמשטרדם), קורץ בענשין גם לוח כי כן יבורך גבר מאת יצחק בן אברהם אַרנדר (ד"א 1658), הכולל העתקת הברכות יחד עם שאר דברים זולתן.

מהעתקות ההגדה השונות אשר נגה עליהן אור הדפוס, היוֹת עתיקה היא, הוצאת פראג משנת 1562 ממעתיק בלתי נודע. הוצאת וויניציאה היא משנת 1603 (גם 1609) יחד עם ציורים129. העתקת אליהו בן טודרוס ברודא פראג (לע' 1713) והעתקת ר' אליקום בן יעקב ד“א 1705) גם ע”י אלחנן ב“ר משה (1783), כן גם עם ציורים בשם מה נשתנה (פראג 1687) גידרוקט “היבש אונ' פֿיין”, ועוד הוצאות מהוצאות שונות130. העתקת פרקי אבות, הנחלה היקרה הזאת, אשר נשארה לנו מקדם, אבני־חן אלה אשר יזהירו בין שורות המשנה ואשר אין קצה לערכם, ועל כן משכו עליהם עיני כל ורַבו מעתיקיהם ללשונות שונות גם לשי”א. ההעתקה היותר עתיקה היא פועל ידי מיוּדענו ר' יצחק בר' אהרן (קראקא 1586): “פרקי אבות דאס זיין דיא פרקים אין טייטשן גאר וואוֹל פֿר טייטשט… פֿיל אנדרש אלז זי גידרוקט זיין אין דיא אלטן סידורים131”: משה קבל תורה משה דער אנטפֿינג דיא תורה פֿון בערג סיני פֿון אונזרן ליבן הערין הַנט אונ' ער וואַר דרום פֿירציג טאג אויף דען בערג דאש אין דר בורא יתברך שמו כל התורה לערנט. אונ' משה לערנט זיא זיין תלמיד יהושע דער וואר נאך דעם טוט משה רבנו איין הער איבר כל ישראל אונ' ער בראכט ישראל אין דאש היילוג לאנד“… פרקי אבות בלשון אשכנזי, “דאז איז דיא לנגד פרקים אין טייטשן גָר וואול פֿר טייטשט” (פפד“מ לע” 1607), כן גם שנית בקראקא ע”י בנו יצחק בן אהרן (1617), גם בשם: “פרקי אבות הארוך, “דאז איז דיא לנגי פרקים אין טייטשן… פֿרטייטשט אונ' דיא מיינונג קורץ בגריפֿן” (פפד"א 1697), ועוד אחת הוצאת קראקא משנת 1670: “דאז זיין דיא פרקים אין טייטשן גאר וואול בשיירן, דרינן זאָלן לייאנן מַנן אונ' ווייבר אלי ריידן. זיא ווערן פֿיל שיני מעשים אונ' גוטש פֿורכט דרינן גפֿינדן, וואז אונזרי חכמים האבן אלז טאן אויז גרינדן. וויא זיך דער מענש זאל בהעפֿטן פֿן השם יתברך אונ' זיין תורה, אונ' דז ער זאל זיין באמונה אין זיין משא ומתן אונ' סחורה אונ' פֿיל אנדרי גוטי מידות וויא זיך דער מענש זאָל הלטן, זא ווערט ער זוכה זיין אין ערן צו אלטין”…132 ההוצאה הזאת ראתה אור שנית ביתר פאר בדיהרנפֿורט בשנת 1708. גם הוצאת פראג משנת 1688 גם 1713, פועל ידי אדם גדול: עש הוט זיא איין גרושיר גאון הגדול טוהן מאכין”… ועוד אחת בשם: “פרקי אבות אויף טייטש” (פיורדא 1750), כן גם בשם מיוּחד לשון למודים מאת דוד בר' אברהם ראקוצאן (פראג 1795), אשר במוא פיו יתארנה כהעתקה נאמנה מאד: “דַש איז דיא וואַרי דייטשי איבר זיצוּנג”, אך באמת רחוקה היא מהיות כן. כי מלבד שפָתה הנשחתה והעמוסה במלות זרות לאין קץ133, מלאה גם שגיאות מחסרון דעת המקור ומבלי הבין דבריו. אף מלבד ההעתקות האלה הנדפסות, נמצאו אחדות גם בכתובים, כה“כי (פאריש, מהמאה הט"ז) הנכתב ע”י ר' אנשיל לוי בעד האשה פרלע וואָלפֿין, העתקה יחד עם פירוש. כן גם כ"י אחר (המבורג), אשר שפתו אמנם תעיד עליו, כי צעיר הוא לימים מהראשון המתחיל: “דש היישט דיא מסכת פֿון דיא אבות, דרום דש דיא אבות דרינן גינטן זיין… אל ישראל האָבן חלק לעולם הבא, אז דער פסוק זאגט, אונ' דיין פֿאָלק זיין אלזאמט צדיקים”…134.

מלבד שאר התפלות הנעתקות בהתפלות הנדעות בשם שומרים לבוקר, (פראג 1692 ופפד"מ 1704) ועוד פעמים שונות, העתקת האשה עלוש בת ר' מרדכי מיכלש מסלוצק135, כן גם קצור שומרים לבוקר או “קורץ שומרים לבוקר” ממעתיק בלתי נודע, תפלות שלשה משמורות מאת יעקב בן מרדכי שווערין, אשר העתיקה אשתו לאזה, עם הקדמה בראש ההעתקה ועם ציורים. תפלת יו"כ קטן ותקון ערבית, “אין לה”ק אך אין טייטש דר בייא גאר היפש גיזעצט, דאמיט דז עז מאַנן אוּנ' ווייבר וואול גיפֿעלט" (דעסוי 1697), כן גם בשם “טייטש יום כפור קטן” (ד"א 1687), ועוד בשם תפלת יו"כ קטן לבד ע“י ר' נתן חזן פרוסטיץ (פראג 1692). העתקת המענה לשון: “מענה לשון אויף טייטש” גם “טייטש מענה לשון”, וואש מן זאל זאגין אויף דיא עלטערן אונ' פֿריינדש קברים136 עם ספור בראשה מהזוהר: “איין היפש מעשה אויש דעם זוהר” (זולצבאך 1788) הכתובה כלה בשפה קַלה והֵד קול המקור יִשָמע ממנה: “איך ביט דיך ער בארמיגר אונ' לייט זעליגר גאט דר זיך ערבארמט איבר אלי קרעאַטיר. דוא ביזט דער דא ווייש די שאנד דש לייב אלי לעבענדיגען אונ' דוא ביזט דר דא ווייש די גדאנקן דש הערץ אונ' די גדאנקען פֿון אלי מענשן אונ' איר יצר… העתקת קצור מעבר יבוק פפד”א 1704) ע”י האשה עליש הנ“ל, כן גם ע”י אהרן צבי מדעסוי (הומבורג 1704), המתנוססת גם היא בשפתה: “מיינה ברידר אונ' פֿריינד הערט מיך אן אונ' איך ווֶיל רידן, איך בין אין מיר זעלבשט פֿר אַכט וועגין מיינה מישטאַטין אונ' פֿר שעמט וועגן מיינה זינדן. איך ביט אלזא פֿר צייאונג אונ' פר געבינג מיט ביטרן הערצן… איך האָב חרטה אויף אַלים אונ' זייפצי מיט לויטר ער ביטרונג אונ' גישטֵיא, וועה צו מיר וואש איך האב גיטאן דז איך מיין ענד ניט ביטראכט הָב”… מנחה עני (פראג 1688), תפלות שונות מאת מאיר בר' שמעון ווערטר137. טייטש אורח חיים, כולל תיקון החודש, הברכות ועוד, מאת יוסף בר' אליעזר חלפן מאיזנא (בסילאה 1602) “גם בשם רפואת הנפש או רפואת נשמה: וויא דיא ווייבר זאלן זאגין בייא איין פֿרויא ווען זיא גוסס איז” (אלטונה 1740) בחרוזים: אל שדי דער אלמעכטיגר גאט זאל הערין מיין גיבעט, דער דא אונטר לענט דיא קרַנקן אויף אירן בעט. אנא ה' איך ביט דיך גאט, העלף דאך דיין קראנקי מייד, פֿון אלי אירי פיין אונ' לייד. קולי שמע מיין שטים גאט טוא דאך הערן, אונ' דיא נשמה פֿון דיין קראנקי מייד מיט ערן“… יחד עם: “דיא דינים פֿון דער טהרה מיט אלי התנהגות”… דברים שבקדושה מאת יעקב בר' אברהם שעפֿטילש הורוויץ הלוי138 (ד"א 1671), הכולל סדר קדוש, ברכו ועוד. דרכי נועם מאת צבי הירש בר' משה מדפיס מפיורדא (ווילמר שדרף 1724), תפלות לעוברי דרך עם הדברים הדרושים לחֵפץ כזה139: “אויף טייטש וועגצייגר' דיא בשרייבונג פֿון דיא רייטי איבר פֿעלט, אך תחנות אונ' תפלת הדרך”… תפלה לשבים, תפלות בש”ע ושי“א מאת נתן נטע חזן מפריסויץ (דעסוי)… דרכי ציון (פראג 1650 עם ציורים). אובנד גזאנג ע”י אהרן בן יו“ט הלוי, גם איבנד זעגין (ד"א 1676), כן גם בשם טייטש נַכט קריאת שמע (פראג 1719) ותקון קריאת שמע של לילה (פפד"א 1792)140. העתקת הספר הנודע עיון תפלה להקדוש ר' חיים באָשויץ מפראג (דעסוי 1699), כן גם בשם כזה לר' צבי הירש קאדינובר (פפד"א 1709). ווידוי הגדול, תוצאות מהספר שני לוחות הברית ע”י מאיר ווערטהערש, גם בשם תפלה לעני (פראג 1688). העתקת הספר מושיע חוסים לאברהם יגל עם סדר פטום הקטורת לבד (פפד"א לערך 1719): “צו זאגין בשעת הדבר בר מינן אודר זונשט איין צרה שלא תבוא”… דרך משה למשה בר' מאיר כהנא (ד"א 1699), אשר גם בו איזה דברים בשי"א. העתקת תפלת אדון חסדיך או מי כמוך (ד"א 1700), העתקת האקדמות (פיורדא 1694 גם פפד"מ 1721) ועוד דברים שונים זולתם, אשר כלם יחד הן יורונו דעת, איך דאגו לשלום העם כל אוהביו ובכל כחם התאמצו להיות לו לעזר ולהועיל במעשיהם ולא חסה עינם על עמלם למען טובתו.

אף מלבד כל אלה נחלה רבה להספרות הזאת גם בהתפלות הנודעות בשם תחנות אשר נכתבו כמעט כלן במקורן בשי“א, ורק אחדות מהן הן העתקות מש”ע. התחינה היותר עתיקה הנודעת לנו,141 היא מקץ המאה הט“ז מאת אברהם אפאטעקר (פראג לע' 1590). כן גם בשם תחנות ובקשות מאת חיים בן שמחה אשכנזי לוי איש שוואַבן (בסיליאה 1609), ועוד בשם כזה בחרוזים (פראג 1615). סדר תחנות: “דיא תחנות היבש בישיידליך, פֿר פֿרומי ווייבר אונ' מיידליך” (ד"א 1648). כן גם בשם כזה מאת יהודה בן מרדכי ושמואל ב”ר משה הלוי, אשר לפי דבריו, התאמץ לנקותן מהשגיאות אשר בההוצאות הראשונות: “דער ווייל איך האב גיזעהן, דאש די הייליגי תחנות זיין נון צוייא אודר דרייא מאל גידריקט וואָרן מיט פֿיל טעות”… (שמה 1650). “איינה שיינה נייאי תחִנה, זיא קומט אויש ארץ ישראל”, (דיהרנפֿירט לע' 1689): “פֿון מויל דען תנא אלעזר בן ערך פ”ר שני וחמשי אונ' איין פריזנד איז זיא גישיקט וואָרין פֿון שטאט חברון“. “איין שיינה נייאי תחנה צו זאמן גיקליבן אויש ספר של”ה (זאלקאוו לערך 1692)142איינה שיינה נייאי תחנה, וויא דער מענש זאל מתודה זיין ווי ער תפלה טוט, זיא קימט פֿון ר' אליעזר הגדול”, (יחד עם התחנה הנ"ל מר' אלעזר בן ערך). מנורה, הוא אוסף תחנות שונות להדלקת הנר ועוד מאת דוד בר' שמעון זויגעריש (פפד"מ 1700). “תחנות וואש מן זאל זאגין פֿון ר”ח אלול ביז יוהכ”פ“, (פראג לערך 1705) ע”י האשה בילא בת הקדוש ר' בער בר' חזקיה, ממשפחת הורוויץ, אשת ר' יוסף חזן, כן גם בשם כזה ע“י האשה רחל בת ר' מרדכי סופר מפינטשוב. סדר תחנות או טייטשי תחנות (פפד"מ 1723): “גאר היפש בישיידליך פֿר פֿרומי ווייבר אונ' מיידליך, אלי דיא דא האבן גוטי רייני גידאנקן, די לובן גאט ית' אונ' צו דאנקן, אום דיא גרוש גאב דיא ער טוט געבן, דען מענשן אלי טאג זיינש לעבן”… “נייאי תחנות ובקשות” (פיורדא 1749), אשר לפי דברי המו”ל עוד לא היו לעולמים: “איך הב גיזעהן אונ' פֿר נומין דיא תחנות אוף טייטש ניט ווארין צו בקומין, אלזא איך מיר גידאַכט, אונ' זיא אויף טייטש גימאכט, דען זיא זיין נוך ניא גיטריקט גיוועזין, גלייך איר ווערט פֿינדן אים לעזין. דרום קומט ביהענט צו לויפֿן, אונ' טוט זיא בלד קויפֿן, אונ' לאשט אייך ניט פֿר דריסען פֿר דש וויניג געלט, איר קענט אייך קויפֿן דיא אייביגי וועלט”… אף כי הדברים האלה כבר שמענום בראש שער התחנות הוצאת זזולצבאך משנת 1733143. גם לפני כן הופיעו שמה (בפיורדא) תחנות כאלה (בשנת 1712) בשם: “דיא אויזערלעזין אונ' וואל ערקלערט”. איין שינה תחנה “אב זונדרליך פֿר דיא ווייבר” (פראג 1792), גם אוסף תחנות בשם האר“י, אשר ראו אור שמה גם הן עוד לפני כן (1708 גם 1709), כן גם התחנות מאת מתתיהו בר' מאיר סאָבאָטקי144 (שמה 1718). תחנות מאת משה מינץ ושמואל גינצבורג (ד"א), ירח יעקב (שמה 1699) ורחמי יוסף, (דיהרנפורט) גם התחנות מהאשה סעריל בת ר' יעקב הלוי מדובנא בשם תפלת אמהות לחודש אלול (פפד"א 1783). תחנה שערי דמעות: “דיזי הפשי תחנה, גישריבן גיווארדן פֿון לה”ק אויף טייטש איבר זעצט, פֿיל מיה גיקאָשט האָט אין זאלכי דרוק צו שטעלן… אליין אבר איך האָב מיר דיא צייט ניט לאזן פֿרדרישן צו צייגן מייני האַנט שריפֿט, וויא אויך איך דענקן טוא דא מיט איין פריזענט צו מאכין אן דיא אירבארי פֿרויא פֿריידכא גאטין דש ר' משה ליב אויז אַנקלאַם (1782), ועוד תחנות מתחנות שונות, מלבד אלה אשר ראו אור יחד עם סדורי התפלה, כסדר התפלות ד”ד (1704 גם 1713), פפד"מ (1696), דיהרנפורט (1705), זולצבאך (1712), פראג (1718), ווילנא (בשנה הנ"ל) “מיט טייטשי תחנות”, ועוד בסדורי תפלות זולתם. (בהסדור דיהרנפֿורט על התחנות שבו: איינה פֿרומי יודין האט עש גיהיישן צו שטעלין אריין).

כחזון בודד, גם חזון זר, הוא אוסף התחנות בשם “ליבליכה תפלה אודר גרעפֿטיגה אַרטצנייא פֿאר גוף אונ' נשמה”, מאת אהרן בר' שמואל מהערגרשליתה: (פיורדא 1709) “דיא ניט אין זולכעס טייטשן דרוק גיוועזן איז ווייל דיא וועלט שטֵיט, און לאזט אייער ווייבר אונ' קינדר פֿלייסיג דארין לייאנן, זא ווערדן איר גוף אונ' נשמה רעכט ערקוויקן” דען דאש ליכט ווערט לייכטן ביז אין אייערם הערצן, זא באלד אלז דיא קינדר איבר לייאנן ווערן, זא ווערן גלייך אַך וַרשטין אירה תפלות“… תכלית חֵפץ המחבר הוא, לשים תחת התפלות בש”ע, אשר רבים לא ידעו ולא יבינו דבריהן, את התפלות בהשפה המדוברת, אף יתאונן במו פיו על למוד ש“ע, אשר יעמיסו על הילדים בעודם באִבם, כי אך לרעתם הוא: “בייא אונז איז דער מנהג, דאש איין קינט פֿון יוגנט אויף מוז לה”ק לֶרנן, וועלכש זיין יונג לֵב גאר ניט וַרשטיט, אונ' איך דער רבי ניט אנדרש קאן אלז וויא ער אך גילֶרנט האט, אלזא קאן קיינר יראה טהורה הָבֶן וויא אלישע בן אבויה זאגט, דען אין דער יוגֶנט האט ערש ניט וַר שְטַנדן, אונ' ווען ער קומט בייא יאָרן, דש ער דש טייטש לייאנן וַר שטיט, זא אין זיין לֵב וַר שטאָקט אונ' קאן אויז דעם טייטשן קיין רֶכט געמיאט פַסֶן. דען ער לייענט עז איבר הין אונ' נימט ניט צו הַרצן פֿיל וויניגר דש לה”ק, דארום קומן אלי לייכט פֿרטיג דרכים דער פֿון, אונט פֿון אלי אונזר בוזייט איז דש די אָרזַך דש מן דען קינדר אין דער יוגנט אירן למוד ניט צו הערצן ברינגט"… למען הסיר המכשלה הזאת, כונן הוא פעלו הזה: “אלזו זֶלכס איבל שטנט אב צו הֶלפֿן הב איכש גיוואָגט אונ' הב מיך אונטר שטַנדן דיא פֿאר גֶמשטה צו זַמֶן גילֶזנה תפלות אונ' כוונות זַמט איין טייל קאפיט תהלים זא גוט אלש איכש גיקענט האָב, אין טייטש מוטר לשון דרוקן צו לוזן, זֶלכה תפלות ווֶרן דורך דרינגן בייא גאט דעם אלמֶכטיגן אונד אויך דעם מענשן אין זיינם הערצן, דש ער זיך אין פֿיל מעשים ווערט בֶסרן אונ' ווֶרט ניט זא ביז מער זיין אונ' ווֶרט גרויס שלום ברינגן. דען מיר זיינן בייא דיא אומות אים וַר דַכְט, מיר הֶטין תפלות צו ביטן אים רמאות, אונט אַך דיא קינדר ווֶרן לערנן מיט איין שין לשון רידן אונ' אך שרייבן אָנו גרייזן”… אף יתאמץ להצדיק פעלו ומעשהו בדברי הספר חסידים, ארחות צדיקים ועוד כמוהם ולהראות יושר דרכיו בם.

התפלות הן, מלבד העתקת אחדות מהתפלות הנודעות, גם מקוריות בשמות שונים כמו: איין שינה תחנה דיא מן אלי טאג זאגן זאל. איין תפלה ווידר דיא וַר פֿירונג דער תאות ליבות. איין שין תחנה וַר איין לַנטץ מן דער קיין למדן איז. איין שינה תפלה צו ביטן דז מאן און ווייב ליבליך לעבן זאָלן. איין שין תפלה וַר איין משרת אודר פילצל" (מאֶדכען) ועוד תפלות כאלה באותיות מרובעות ומנוקדות, דבר אשר אמנם לא יכול לעבור בלי מבין. כי אם גם עמדו הרבנים ושאר תופשי התורה מרחוק ולא שתו לבם מעולם להספרות הזאת, אך לא יכלו להעצים עיניהם מהמראה החדש הזה ולבלי התכונן לתוצאותיו. ועל כן השמיעו במרום קולם ובמו פיהם נתנו את הספר לחֵרם עוד בטרם צלחה ביד המחבר לחלקו ולהפיצו, וכמעט ההוצאה כלה מצאה קבר לה בפינות גג בית המדרש במקום מגורי המחבר. וכל עמלו עלה בתוהו וכל יגיעו היה לריק145.


העתקת המחזור, הדינים, המנהגים ועוד.

אם ישרש מנהָג מי ממקומו יסיענו וביד מי תצלח להכחידו משורש? הן יראים ושלמים השמיעו במרום קולם על הפיוטים, כִבְדֵי פה ונלעגי לשון, ואחת דברו, כי לא יכונו דבריהם להתפלות, ובכל זאת לא נכחד עָצֹמם ועוד רבים הם המחזיקים בם גם נקדשו בעיניהם אף הם כסדור התפלות. אם ממורא ופחד פן יחוללו הקודש על ידם, בהרחיקם אותם מעל פניהם, או רק על מאנם לנגוע במסורת אבות, בנחלת שנות דור ודור ועל כן יקרו בעיניהם146. אך להם הן דרוש היה עוד יותר מאשר בסדורי התפלות, להפיץ נגוהות עליהם ולפרוש אור על מחשכיהם, כי כבדו עוד יותר מהבין משאָר התפלות, ועל כן נראה עוד מראש העתקות שונות, אשר נשארו עֲדֶנה בכתובים ואשר אולי מוצאן הוא עוד מהמאה הט“ו, וכה”כי העתיק (כ"י מינכן) אשר שיבה רבה חופפת על שפתו: “איין מענש זיין גרונט ועשט דר איז אונ' קומט בון דר ערדן אונ' זיין לעצשט עש ווערט ווידר ערדן. מיט מויא (מיהע) זיינש לייבש ער מוז ערביטן אונ' ברינגן זיין שפייז. עש איז גלייך איין שערבן דר דא ווערט צו בראכין אונ' אז איין גראז דר בור דאָרט אונ' איין שאָטן דער דא אליבר ואַרט (איברפֿאֶהרט) אונ' הין גיט, אונ' אז איין שפראָצונג די דא וַר וועקלט אונ' אז איין וִינט דר זא הין וועאַט”… גם כ“י אחר (שמה) הצעיר אמנם ממנו לימים, והנכתב בשנת 1590 ע”י אליקום בר' שמעון המכונה זלמן אויערבאך147, ועוד אחר (כ"י המבורג), אשר בו כבר נשמע גם קול הקריאה הנודעת בשערי הספרים האלה בתהלות ובתשבחות: “אלי די ורומי דיא ווערן זיך משמח זיין מיט דעם מחזור, עז איז איין חידוש, דאז איז ניט מיין ווארדן גיבונדן (געפֿונדען) ווייל דער עולם שטיט, אונ' איז בתכלית וואל וַאר טייטשט אונ' וואל מחובר, דש מן אלז וואל ואַר שטֵיט אלז איר וואל זעלבשט ווערט זעהן אי”ה“… ההעתקה היא בהסגנון הנודע: “איך וויל אויף היבן מייני שטים זיילר מיט וויינן אונ' קלאגן, דיא זינט מיינר יוגנט זיין וויא דיא גיפֿלאָכטיני זיילר פֿון איין וואגן, איך וויל וויינן אונ' היילן בייא נאכט איבר מייני זינד”…148. מההעתקות הנדפסות הן הוצאת קראקא משנת 1571 גם 1594 ע”י ר' אביגדור סופר הנ“ל149, כן גם ע”י אשר אנשיל בר' יוסף מרדכי מפויזנא (פראג 1600) בשם מחזור של שלש רגלים. קרובץ: “דאש איז ראשי תיבות קול רנה וישועה באהלי צדיקים דער מחזור וואול פֿר טייטשט אונ' אויף דאז בעשט גיקלויבט אויז אלי מפרשים”… אשר ראה אור בפראג בשנת 1615, ואחר פעמים שונות במקומות שונים. גם הוצאות אחרות, כהוצאת אמשטרדם, פֿראנקפֿורט דמין (בלי מקור), לונדון ועוד, אשר אמנם כלן יחד מבאר אחת שאבו ומקור אחד להן, רק באחדות שֻנו איזו מלות בתוכן. ולמרות הקריאה הגדולה בראש השער, כי עינינו תחזינה נפלאות וכי עוד לא היה כן לעולמים, אין דבר בתוכן אשר חדש הוא באמת150.

אך לא רק העתקות התפלות והפיוטים לבד היו לדבר נחוץ, כי אם גם העתקת הדברים הנוגעים להן, כהדינים, המנהגים ועוד, אשר גם אותם אווּ ההמונים לדעת ולא תהיינה עיניהם תלואות רק אל מוריהם, אך רק הדברים הדרושים באמת לחֵפץ כזה, לא גם אלה אשר נתנו רק לתופשי התורה יודעי דת ודין151. בראש כל אלה מתנוסס הוא הספר הקטן בשם מצות הנשים בחרוזים: “פֿון א ורומן רב אונ' קוישטליכן רָביצין” אשר ראה אור בראשונה בוויניצאה בשנת 1552, ואחר גם ע“י ר' בנימין אשכנזי מהוראדנא בשם סדר מצות נשים (קראקוי 1597), כן גם בסיליאה בשנת 1602 בשם פֿרויאן בוכליין: “איין שוין פֿרויאן בויכליין נאך דר לענג בישיידין וויא זיך איין איקליכי ורויא זול האלטן מיט חנ”ה אונ' דיא ליכט צו אן צינדן אן דיא שבתות אונ' ימים טובים. גידרוקט אין דר גיוואלטיגן שטט בסיליאה הגדולה אין דעם אז מיר צילן דרייהונדרט אונ' זעכציג אונ' צווייא אין דער קלייני צאל”… על ערך הספר יורו הדברים בראשו: “ניט דש איינר האט דש בויכליין בטראכט, אודר האט עש אויש דען קאָפא (קאפּף) גימאכט, נייארט גיקלייבט אונ' אויש אלין ספרים בקומין, אונ' בר' רשות פֿון רבנים גינומן, דש מיר ניט טונן גרייזין אונ' זולן איינן חס ושלום און רעכט אונטר ווייזן”… אך ערוך הוא כלו בשפה קלה ונעימה: “מיין ליבה טאָכטר, זיך (זיעהע) אונ' מערק עבן אויף ווש איך דיך טוא לערן, ווערשטו מיר פֿאָלגן זא ווערשטו לעבן אין צוכטן אונ' אֶירן (עהרע), אונ' גאט דער אל מעכטיג וועט דיר גליק אונ' הייל בשערן, אונ' ורייד ווערשטו זעהן אין דיין קינדרן אונ' דיין טאג ווערין זיך טון מֶירן… ליבה טאכטר, דוא מושט גידנקן צו ליבן דען אלמעכטיג זאָט ית' דֶר דיר דש לעבן האט גיגעבן אונ' דר דיך אונ' דייני קינדר טוט דר נערן… זיך אויף ווען דיר איין ארמר מענש קומט אין דיין הויז, זא מאך דש דוא עש ליבליך אנטפֿאנגשט אונ' טוא איקליכן מענש אֵירן, דר נאך אז דירש גאט ית' האט טון בשערן… טוא דען אַרמן לוייטן ניט וַר געשן. זא ווערשטו דיין ברויט מיט ליב אונ' מיט וריידן עשן”… הוא ראה אור מחדש גם בתקונים שונים ע"י ר' שמואל (שמעלקא) בר' חיים בשם סדר נשים: “ווייבר בוך פֿר טייטשט אויף נייא” (פראג 1672), כן גם עוד אחד בשם מצות הנשים (פיורדא 1776) הכולל דיני היורה דעה152 אלי דינים אויש דעם “יורה דעה”…

הלכות מִטה מאת נפתלי בן שמואל פפנהיים (ד"א 1647), כן גם מקוה ישראל מאת מרדכי בר' אריה ליב מרגלית (שמה 1701), נוספות על הדינים אשר בספר סוד ה' לר' דוד לידא, ובראשו הסכמות מגאוני האַרץ153 ברית מלח על דיני מליחה מאת הגאון בעל התו“יט154, אשר ראה אור פעמים רבות, גם יחד עם נוספות שונות מאת משה בר' יהודה155 (ד"א 1718) עם הקדמה בראשה על גודל ערך הספר הקטן הזה: “דרום איז מיין ביט זער, דאז אידֶרר זאל דיזה הקדמה אודר פֿאר ריד ליינין, דא מיט ער זעהין ווערדט אונ' פֿר שטין דען אינהאלט פֿון דאש קלייני ספר אונ' עש ניט פֿר אכטין”… דיני וסדר מליחה לר' יעקב הילברון, תוצאות מהס' תורת החטאת (וויניציאה), מקנת אברהם עם לקט אברהם, דיני מקוה ונדה עם ערובי תחונין (פֿראג 1731). צינת דוד ע”י דוד בר' גרשון דייטש (“מגזע רבה טייטשליך”) מניקלשבורג (פיורדא 1756) על הלכות נקור, הענוד גם הוא בהסכמות ועם הקדמה גם בראשו156. דיני נקור ע“י אהרן בר' משה מאיר פערליש (בסוף ספרו טהרת אהרן, אופֿיבאך 1722), וכן גם בשם סדר הנקור לאברהם ליב שוחט מאוסטרא (קראקא 1644), גם בשם נקור או בארשן (כ"י מינכן). העתקת דיני שחיטות ובדיקות למהר”י וייל יחד עם נוספות שונות, כן גם בשם כזה. תוצאות מספרים שונים מאת מאיר בר' צבי הירש מדארמשטאט (פפד"מ 1721). לקט דוד לדוד יהודא ליב בר' צבי הירש מאורשיץ, דינים שונים יחד עם שאר דברים (פראג 1731). שיח השדה ליהודה ליב מפיורדא (שמה 1737), דינים והנהגות להולכי דרך. קהלת שלמה לשלמה זלמן לונדון (פפד"מ 1722), אשר גם בתוכו דינים שונים, מאירת עינים (פיורדא 1730). על תרי“ג מצות, גם בשם פקודי ישרים מיצחק (או צדיק) בר' אשר ראה אור עוד לפני כן (ד"א 1690), כן גם בשם פֿוֹעל צדק, הוא קצור תרי”ג מצות לבעל הש"ך (ליוורנו 1788), ועוד אחר ברוב דברים וענין, הוא הספר חק לישראל לר' ישראל לַנדו (פראג 1798), אשר שפתו אמנם יותר קרובה היא לגרמנית צחה.

ספר החיים לר' שמעון פֿראנקפֿורטר (פפד"מ 1703): “אלי דינים פֿון פֿריידן, אויף טייטש גאר וואול בשיידן, פֿר מאַנן אונ' ווייבר יונגן אונ' מֵידן, מיט פֿיל וואונדר אונ' גישיכדין, פֿון דיא טוטן ליכדן, וויא דער מענש ווערט גיבאָרן אונ' טוט פֿון דער וועלט שיידן, דיא נשמה גֵיט אים הימל אונ' דער גוף אין דער ערדן”… דיני אבלות עם דברים שונים על בקור חולים, על הטהרה והקבורה ושאר כל הדברים הנוגעים לזה. העתקת הספר קצור של“ה בשם עץ חיים מאת ר' יחיאל מיכל עפשטיין (פפד"מ 1720): “דש איז דש קעשטליכי ספר קצור שני לוחות הברית אויף טייטש גשטעלט, יראה אונ' מוסר וואל במעלט, פֿון אלי דינים פֿון גאנצין יאר, פֿעלט ניט אויף איין האָר…157 גם הדינים הרבים הנמצאים בספרי המוסר, כהדינים בהספר לב טוב, לב חכמים, שמחת הנפש ועוד. מלבד הדינים השונים בהספרים אשר על דגל התפלות יֵחָשבו ואשר כבר בא זכרם למעלה158, גם בסדורי התפלות והמחזורים, אשר רב הוא מספרם גם בתוכם. כי כל אלה לא נקו גם משגיאות, זאת הלא נוכל לראות מההשגות עליהן, כההשגות על הרי”מ עפשטיין. הר”ש פפנהיים, בעל הלב הטוב והמנהגים (ד"א לי' 1708), אף כי בכבוד ידובר בם, וכי אם עורר איש את לבבו לעשות זאת, הוא רק על כי דרשו כן בפיהם159 וחלילה ממצוא עַוְלָתה בם ומתת דופי במעשיהם.

כי נמצאו גם אנשים, אשר לא רק במשגה עשו במעשיהם, על כי לא היטיבו לראות, כי אם גם בזדון עשו זאת למען לכת ארחות עקלקלות, זאת הלא נוכל לראות ממעשה בעל הספר תקוני המועדים (פיורדא 1725) אשר כל דבריו יענו בו, כי אחרת עם לבבו ולהשחית ולחבל חפצו ומגמָתן. כי בדברים אשר לא נשמעו כמוהם עד כה, יתגרה בתופשי התורה ויתן לאל כל מעשיהם, כי אך הבל יהבלו וקדים ורוח יאספו בחפניהם. כי כל ההוגים בהתלמוד אך טחי תפל הם ומרדפי אמרים ריקים וכל תושיה אין בם. כי מה תועיל הדעת אותו? “דען טיינה ליבה לייט, וואז העלפֿט עש דען בן אדם. דיא גמרא האט ער גילערנט אונ' קיין רב ווערט ער ניט. דז ער פֿון דער גמרא לעבן מוז. דען עש איז ניט אלש גילעגן אן דער גמרא אודר הלכה ותוספות”… ואם גם על כל איש החובה ללמוד ולהגות בתורה ולדעת אותה, אך לא: “אויז קיין שלחן ערוך אונ' אך אויז קיין עין יעקב”… כי דְבַר ה' היא הקבלה ורק היא לבדה תַנחֵנו במעגלי צדק ובה לבד משגב עוז: “דיא גאר וואיל גינואישט זיין אין זעלכי סודות… צעהן חלקים מעהר האבן אלש דיא גדולי לומדים ווען זיא שוין קענין אלי דיא גמרות אונ' אלי תוספות… איטליכט מיינט ווען ער גאר קאן איין בלאט גמרא לערנן, אזוא איז ער שוין איין למדן אונ' אזוי זיכט (זיעהט) ער קיין אנדר ספר מעהר אן. אבר מיינה ליבה לייט, איר מוזט ווישן ווען איין בן אדם אלי גמרות אונ' תוספות אויז לערנט אונ' האט קיין ידיעה ניט אונ' ווישן שאפט פֿון סודות אונ' חכמת הקבלה, איזט ער קעגן דיא זעלביגי לייט דיא יוֹא קענין חכמת הקבלה, גלייך אלז וויא איין קינד אלז ער ערשט אן הייבט צו לערנן”… בתוך הספר העתקות שונות מהזוהר ושאר ספרי תעלומות חכמה גם להג הרבה, בתקונים ותפלות גם בדרשות זרות, דברים אשר אין שחר להם160.

גם המנהגים מצאו להם מעתיקים אף הם, על היותם גם הם דברים הדרושים לחֵפץ רבים. אף כי לא כולם על אַדְנֵי ההלכה נוסָדו ודברים רבים בתוכם אשר לא יכונו, כי ברב הימים קדשו גם הם ואיש לא הרהיב עוז בנפשו לשנותם161. ההעתקות היותר עתיקות הן בכתובים, בה“כי הנכתב בידי משה בן מנחם עוד בשנת 1529 (כ"י אופנהיים), כן גם כ”י אחר (בהמבורג): “דען מנהג הב איך גישריבן בשיידליך, דרויז צו ריכטן יוּנגן אונ' מיידליך” אך בלי שם הכותב. ועוד אחד, אשר אולי גם הוא עתיק הוא כהראשון, וכאשר אמנם תעיד עליו שפתו: “דער חודש ניסן איז אלמאל נוייערט איין טאג ר”ח. דאש מַכט דש דער חודש ניסן איז דר נוך אלמול צוויין טאג ר“ח אונ' דער איברשט טאג גיהערט צו דעם חודש ניסן. דרבויר דער מַכט דש ניסן ל’טאג לַנג ווירט”… מהמנהגים הנדפסים הם העתקת ספר המנהגים הנודע לר' אייזיק טורנא ע“י שמעון לוי גינצבורג (וויניציאה 1590 גם 1593), כן גם עם ציורים שונים ע”י שמעון העניו מהומבורג (פפד"מ 1733): “ויל היפשר דען דיא ערשטן זיין גיוועזן, דאש ווערט שוין וואול מערקן אים לעזן. אויך דער באיי דאש ספר וואול פֿר מֵירט, אונ' מיט אליר האנד שיני נייאי קופר שטיך גצירט”…162 גם ספר אחר בשם “פֿון אלי מנהגים אין אשכנז” (ד"א 1693)163. הספרים האלה ראו אור פעמים שונות.

אף כמוהם הם גם התקנות, אשר לרוב נכתבו מראש בהשפה המדוברת ולא רק העתקות לבד הן. אולי מאשר לא בכל עת היו מחולליהן ויוצריהן, האנשים העומדים בראש, גם יודעי ספר וש“ע שגורה בפיהם. כי לרוב נתנה המשרה על שכם התקיפים, אשר רק זרועם מָשלה להם והם רָדו בקרב העדה כחפצם ואין מכלים, אנשים אשר מקרב חשוכים יָצָאו, משפל המדרגה ודבר לא היה להם עם תופשי התורה. תקנות כאלה הן תקנות פיורדא (שמה 1728)164, תקנות הקהלה דקהל קדש אשכנזים דאמשטרדם: “פֿון דיא הויך טייטשי יודיש, גימיינט” (שמה 1711 גם 1739), אשר ערכן רב מאד, כי תפיצינה אור בהיר על מערכות העדה הזאת, גם ראי מוצק הן לחיי עמנו אז. כל התקנות האלה הן ק”ב במספר ומקוימות גם מהרשות. תקנות החברה קדישא דק“ק אשכנזים באמשטרדם (שמה 1776), תקנות דח”ק תלמוד תורה (שמה 1804), הנהגות דח“ק הכנסת כלה גדולה (שמה 1794), תקנות מהחברה קדישה עטרת זקנים (שמה 1760) סדר הנהגת בית הכנסת (1759), תקנות מהח”ק מגדלי יתומים (1781) ועוד דברים שונים בשם “אמפלאציא” על תקנות עיר האלהים הזאת, אשר התנוססה אז כאבן נזר בראש קהלות עמנו במעשי צדקתה ושאר מפעליה הטובים. תקנות והנהגות קהל אשכנזים יושבי האג הבירה (ד"א 1799). תקנות ברעסלוי. תקנות הח“ק הגמילות חסדים בביהכ”נ המבורגי (לונדון 1797) יחד עם נוספות עליהן ותקונים, גם בשם תקנות מיחידים ואנשי ביהכ“נ המבורג בלונדון (שמה 1795). תקנות פּפד”מ משנת 1659 ועוד כאלה165 מלבד הדברים בהפנקסים השונים אשר נכתבו אף הם בהשפה המדוברת במקורם או נעתקו מש“ע, כהפנקס דק”ק לבוב166 קראקא167, הילדסהיים168 ושאר הקהלות הנודעות לשֵם. גם כרוזים שונים, כהכרוז מרבני ד' הארצות ביאראסלאוו בשנת תי“ו (1656)169, וכרוז חרם הרבנים בקראקא170 ועוד רבים זולתם. מאשר רק בהשפה הזאת היתה היכלת לדבר עם ההמונים ולהבינם דעת. ולמרות היותה נמבזה ונמאסה בעיני הגדולים, לא יכלו מלט נפשם ממנה רק בה לבד יכלו להטיף גם למוסר, הגם כי כתבו דבריהם בספר בש”ע171 ורק היא לבדה היתה להם לפה בכל עת.


התלמוד והמדרשים.

אף כי למוד התלמוד והספרים הקרובים לרוחו היה בכל עת למשאת נפש העם ורבים השתוקקו לדעת אותם, בכל זאת נפקד כמעט מקום הספרים בהשפה המדוברת אשר יכלו להיות לעינים להם, ואשר הורו הדרך להלמוד הזה. אם על כי מאנו תופשי התורה – כי אמנם רק בידם היתה לעשות זאת – להשפיל נפשם לשום לפני ההמונים דברים כאלה, אשר לא יכונו להם ואשר יכלו רק להוזיל בעיניהם את ערך הלמוד הזה, או גם על היות הלמוד אז בהפלפול לבד, ומה יכלו הועיל דברים כאלה, אשר יורו רק הדרך ללמוד בלי לאחוז ארחות עקלקלות? ובאמת הספרים האחדים אשר דרך ספרי הלמוד להם, הם רק מורי דרך הפלפול ועליו נוסדו יחד. וכהספר סוגיוֹת החלוקים172 גם דרכי חלוקים173.

גם ההעתקות מהספרות התלמודית – כמעט כאין הן, כי מלבד העתקות פרקי אבות, אשר כבר בא זכרן למעלה, גם העתקת המשניות לשבת בשם תקוני שבת174 כמעט אין דבר עוד, זולת איזה דברים בכתב יד (בהמבורג), תוצאות מהעתקה מאוחרה (ממעתיק בלתי נודע) מהמשנה וכאשר תעיד עליה שפתה: “איין יונג פרויא זיא ווערט גהייראט אן מיטוואכן אונ' איין וויטפֿרויא אן דאָנערשטאג, דען צווייא מאל אין דער וואכין זיצן דיא יוריסטען אין דיא שטעטן אן מאנטאג אונ' אן דאנערשטאג”… ווען איינר האט פֿרקויפֿט דינרי זהב פֿר דינרי כסף, זא באלד אז דער בעל כסף האט איין משיכה גיטאָן אן דעם זהב חָדְשֶה (אבוואָהל) דער בעל זהב האט דאש כסף נאך ניט אין הענדן, האט דער בעל זהב דאש כסף קונה גיוועזן.

ואולי נוכל לחשוב לאלה גם את הדברים מהעתקת מס' דרך־ארץ רבא ודרך־ארץ זוטא, אך לא נעתקו העתקה שלמה המתאמת עם המקור: “בכל דרכיך דעהו, ער האט גידרשט בר קפרא, וועלכִש איר איז איין קלייני פרשה דז כל התורה דריין הענגט, דאז איז דר פסוק אין משלי… עז האבן גיזאגט חכמים ז”ל דער וער גיוואָרנט איז אן דרך־ארץ דער איז זוכה אז ער ווערט זעהן דיא נחמה פֿון ירושלים, אז דער פסוק גוט ושם דרך אראנו… דאז איז אלז צו פֿר טייטן, דער דא טוט אן זיך דען דרך ארץ ווערט זעהען דיא הילף גאטש, דאז איז דא נחמה פֿון ירושלים"…175 גם אחדים מהמדרשים הקטנים, כהעתקות מדרש ויושע (פראג, בחרוזים), מדרש אלה אזכירה, (הנודע גם בשם עשרה הרוגי מלכות (ווילהלמרשדארף) “אין דער בארמליכן וואך – לפני ת”ב – צו לייאן) פטירת משה (פיורדא 1693) מאת אהרן בר' שמואל (מחבר הס' בית אהרן) ועוד אחדים זולתם. מלבד התוצאות מהתלמוד והמדרשים אשר בספרי המוסר הרבים והשונים, יחד עם האגדות אשר להן אמנם אין ספרות כמעט.


 

המחלקה השלישית:

ספרי המוסר.

אם עם עשוק ורצוץ, המורדף בלי חשך והבזוי בעיני כל, אם עם אמלל ואובד כזה ידע בכל אלה לשמור מדהי רגליו ולבלי השפיל לעפר נפשו, ועוד זאת, כי התרומם על מעניו ובוסיו במדותיו הצרופות, בהצנע לכתוֹ ובשאר כל מעלות רוחו, הנה חלק רב בזה לספרי המוסר אשר לו, אשר אמצו רוחו בקרבו, רוממוהו אל על ולא נתנו להמוניו לטבוע ביון מצולות התאוה כהמוני שאָר העמים, ספרים אשר כוננו למענם בשפתם ולשונם, או נעתקו מש"ע, למען יבינו וידעו דבריהם, (ואשר יקר מזהב מִכְרָם ומחירם מפז).

הספר הראשון הנודע לנו, הוא ספר המדות או זיטנבוך (איזנא 1542) ממחבר בלתי נודע, המוקטר מוגש לכבוד אשת חיל בשם מוראַדאָ: “דער ערבארן אונ' צויכטיגן ורויא מורדא, דאָקטאָרין דר פֿרייאן קונשט דר אַרצניי וואונהפֿט צו גוינשכּורג”… עם הדברים האלה בראשו: “נאך דעם איך וַר שטאנדן הב דאש איר לושט אונ' ביגער האט צו דעם ספר מדות, זוא האב איך מיך אונטר שטאנדן מיט דר הוילף גוטש ית' דעש אלמעכטיג אונ' האב עש אין דען טאג גיבראכט. אונ' וויא וואול איך מיך זילך דינג ניט אן נימין זולטי, זוא וינט (פֿינדעט) מן גישריבן אין דען פרקים ובמקום שאין איש השתדל להיות איש”…176 מי היתה האשה הכבודה הזאת, אשר לכבודה הקדיש האיש פעלו – כבד הוא לדעת, אך אין תפונה כי ממעי יהודה מוצאה177. כי השם מוראדא לא זר הוא לנו, כי נודעו לנו אחדות מבנות עמנו גם זולתה בשם כזה178, אף נמצאו בקרבנו נשים מלומדות גם רופאות. ובלי תפונה, גם המחבר, לנו הוא ואין לזרים חלק עמו179. כי איזה חפץ היה לאיש מקרב זולתם לכתוב ספר כזה?

שפת הספר כלה קלה היא ונעימה לאזן שומעת: “חלול השם איז מאנכער לייא. אִיינר דער איינם גוי שקר טוט אום געלד, ווען זיא צו שיקן האבין מיט דען לויטין, זיא אין גירעכט איז איר גלובן אך. אך ווען גוים קומן אין אונזרי שולן אונ' הֶוירן אונ' זעהן, דש איר אין דער שולן מיט איינאנדר רידן אונ' שוואַמצן אונ' בלבולים טרייבן, אונ' דש איז אך איין גרושר חלול השם… אויך זול איינר זיין חברים ליב האבן אז אין דר הייליגן תורה גישריבן שטיט: אונ' דוא זולשט ליב האבן דיין גיזעלן אלש דיך זעלבשט, אונ' ווער מיט אידרמן איינש איז אונ' אידרן ליב האט, דא פֿון קומט אים אַל גוטש אין דיזם עולם אונ' אין דער עולם הבא”… הספר הזה כנודע, נעתק גם לש“ע, בשם ארחות צדיקים וממנו שנית לשי”א, ובפעם האחרונה ע"י שלמה זלמן לונדון (ד"א 1735), אשר לפי דבריו אמנם לא העתיקו מחדש, כי אם תקן את ההעתקה משנת 1700 (דפוס האנוי), כי רבה העזובה בה: “דען דער זעלביגי (המו“ל הנ”ל) האט פֿיל אויש גילאזין צו טייטשן פֿאָרן אונ' מיטין אונ' הינטן, דז מיינשט טייל אויש גילאזין, וועלכש אויך אין פֿיל אורטן האט ער דז טייטש לשון גישטעלט אין אזוי איין גשטאלט, דש פֿיעל מענשן ניט גפֿאַלט”… אף כי כראות עינינו ההעתקה היא רק מהדורא חדשה מהוצאת איזנא, רק שנו בה האותיות לפי חוקי יושר הכתב החדש180.

גם ספר אחר מקורי כמוהו, הוא ספר המראה או בְרַנט שפיגל" מאת ר' משה העניכש ירושלמי181 (בסיליאה 1602): “איר פֿרומי לייט קומט הער, אונ' קויפֿט מיינה אונטר ווייזונג אונ' לער. טוט דעם שיני נייאי ברנט שפיגל קויפֿין, איטליכר מאן וואל דער צו לאפֿין. אייער לעבן מאג הוט זיך איין פֿיל קומליכש ברנט שפיגל אונ' איין אָהן טעכדיקייט (אַנדאֶכטיג) אונ' גאטש פֿערטיקייט ניט אָן גיטראָפֿין. דרום קויפֿט עש ביהענט, אֵי עז פֿילענט, אונ' גייט צום ענד, זא ווערט איר זוכה זיין צו גיין אין ארץ ישראל אוריין גישווינט”… הוא נחלק לפרקים שונים ובכל אחד מהם תוכנו בראשו: “דר פרק ביטייט וויא דיא פֿרויא נימט קלוגהייט צו ארמאָנן צום גוטן אירן מאן. דער פרק ביטייט וויא זיך וַר הלטן מיט דינשט אים הויז. דר פרק ביטייט דש מן זזיך ניט פֿרייאן זול ווען עש זיינם חבר איבל גוט”… דבריו ידבר בנחת, אך כה וכה ישמיע גם ברוגז קולו, ובדבריו על הנשים על מעשיהן, על קשוּטיהן ושיחן ולהגן, גם על השפילן כבוד בעליהן, היושבים בבית המדרש, כי בתורת ה' חפצם, ועל כן עליהן למצא חַיַת ידן ולהביא טרף לביתן בידיהן, ועל כן נקלו בעיניהן ובוז תבזינה אותם: “דיא ווייבר דיא דא האנדלן אונ' דיא גינערין (ערנאֶהרען) דאז הויז… רעט דער מאן ניט נאך אירם זִין זא הֵיבט זיא אן צו שרייאן. אונ' זיא לויפֿט פֿאָר איהם אונ' ערט אִין ניט אין קיינר לייא. רופֿט ער זיא לושט זיא אין שרייאן אונ' רופֿין עטליכי מאל אי זיא ענטווערט, אונ' ווען ער לערינט, אודר ער טוט זיין תפלה, זיא רופֿט אין אזו לַנג ביז ער מוז ענטווערין”… אך יעוררן גם אל עֶנות בעליהן. על אלה אשר בנפשם יביאו לחמם וקודר ילכו בלחץ לבבם, לנחם אותם בשפתן ולאמצם באמרי פיהן: “ליבר מאן, זייא דיך ניט אזו מצער, גאָט ית' איז דר ברמיג. ליבר מאַן, מיר וועלן זיך וַר זיכרן אן זיין הייליגן נאמן אונ' וועלין אלש וַר גוט נעמן… ליבר מאַן, מיר האבן וולייכט (פֿיללייכט) איין ארמן ורוינד אודר זונשט ארמי לייט ורומי אונ' האבן ניקש צו עשין. איר פנים איז וַר בלייכט וַר הונגר אונ' וַר לייד. אונ' מיר קערין אונזר פנים פֿון זי אונ' טונין אז מיר זיא ניט זעהין… וילייכט האבן מיר גיהַט איין גוטן גַשט אונ' מיר האבן אין ניט רעכט מכבד גיוועזין אז ער איז ווערט גיוועזין, אודר מיר האבין בחורים גיהאט אים הויז אונ' זיין ניט וליישיג גיוועזין צו העלפֿין צו לערנין”… דברי נועם כאלה ישים בפי הנשים האמללות ויעוררן גם לטוב לעשות חסד וצדקה, אף יוציא כל רוחו על אלה הפורצות גדר הצניעות וההולכות בשרירות לבן, ובאפו וחמתו ידבר בהן: “עש טוישן זיך דיא ווייבר אונטר דיא מאנין אויף דען גַשיִן אויך אויף סעודות, עש זיין ורוֹינד אודר ניט. זי שרייאן אונ' רידן אנַנדר. שרייט מן זיא אן זיי קערן זיא זיך ניקש דרינן, אונ' יונגי ווייבר ציהן זיך שֵוין אן אונ' גלאָצין דען מאַן אינן אינש פנים אונ' טַנצון מיט פֿרעמדי לויט אונ' מיט בחורים אונ' לושין דיא מיידן ניט דֶר צו”… מראה לא טוב, אשר יתאר לעינינו ואשר אמנם רק כראות עיני איש כמוהו ראָה, אשר כל חמודות תבל זרו לו, ועל כן עבור הנשים במחול עם אנשים נחשב לעוֹן פלילי בעיניו, אף כי אין תפונה, כי גם דבר כזה, מחול נשים עם אנשים, היה חָזון רחוק מאד במשכנות הגֶיתו. אף בטוב טעם ודעת ידבר גם על החנוך ויעיר אוזן גם על הדבר הלא טוב, כי יעדו את הילדים בעדי – עדיים, ובזה יעוררו רק קנאה ושנאה בלב זולתנו: “בפרט אין גלות זול מן דיא קינדר ניט אזוי אויף צירן, מן שטיכט דען ויינדן (פֿיינדען) דיא אויגען דא מיט אויז, אונ' זיצן טאג אונ' נאכט אונ' טראכטן אויף אונש”… הדברים האלה אמנם יצדיקו גם את משפטו הקשה אשר נשמע מפיו כה וכה על זולתנו, ואשר היה גם לפתחון פה למדנינו להאשים נפשנו ולהשליך שקוצים עלינו כאהבם. כי אמנם לא מרוב טובה דבר דבריו ולא מענג לב מלאו שפתיו מרורות כאלה, כי אם ענוּת עמו היא אשר נגעה עד נפשו ומכאוביו הם אשר עוררוהו לדבר כן ולהשמיע קולו בזעם שפתיו.

רוזן גאָרטן או ספר הגן מאת ר' משה בר' אליעזר (קראקא 1579), האוצר בתוכו תוכחות מוסר יחד עם דינים: “דז בויכליין הֵישט דער רוזן גארטן אז וואול דער ווערט גאר לושטיג אונ' ער שטַרקט אין מענשן זיין הערץ, אזוי אויך דער דא לייאנט אין דען בויכליין דעם ווערט אך גשטערקט זיין הערץ אונ' גָוט ואָרנט פֿורכט אונ' זיין זֶיל (זעעלע) ווערט ורייא בון (פֿרייא פֿאָן) אלי זינד די בֵיזן”…182 מינקת רבקה מאת רבקה טיקטינער (פראג 1609), דברי מוסר שונים המיוסדים על התלמוד ושאר ספרים זולתו בהסגנון הנודע: “הקב”ה הוט גיזאגט הרבה ארבה עצבונך, דאש איז טייטש, מעהרן דיין ווייהטאג. דש גיפֿינן מיר נירגענש דש הקב“ה בייא איינם פורעניות זיין נאמן האט גידעכט, אז מיר עש זעהן אין אונזר הייליגן תורה בייא דר ברכה שרייבט ער ונתתי גשמיכם… איך ויל געבין דען רעגין אין זיינר צייט אונ' געבן דען שלום אין אייער לאנד, אונ' בייא דר קללה זאגט ער ניט איך וועל זי אויף אייך ברינגן, מיינט, זיא ווערדן זעלבר קומן”… בדבריה תעיר גם על דברים שונים להיטיב ולהשכיל, כדבריה על יונקי שדים, כי לא יתנו אותם למיניקות, כי אם אִמותן תחלוצנה שַד להם ובדדיהן תרוינה אותם. גם על האמונה בנחש וקסם ושאָר כל הבלי שוא: “מאט טאר ניט רֵידן נוך גלויבן זולכ זאַכין, מן זול קיין פֿייאר געבין פֿון איין קינדרבעטערין אודר דען טאָג טאָר מן ניט צו שניידן, אודר דר אגעלשטער שרייט מיר וועלין געשט האבין, אודר דר בראַנט האט זיך אויש גישטעלט ניט לעשט אין אב דער גאשט דער דא קומט ווערט דר טרינקן”… ועוד דברי מוסר ולקח טוב כאלה183.

ספר לב טוב מאת ר' יצחק בר' אליקום מפוזנא (פראג 1620): “איר אלי מאנין אונ' פֿרויאן, אונ' אך דיא פֿון בשעפֿר זיינן גיהויאן, דיא יעני וועלט וועלין בויאן, קומט אלי דאז הערליך בוך אן צו שויאן, איך גלויב עש ווערט נימַיץ גרויאן, דער עש דאָרך אויז לייאנט דער פֿינט דיא גנץ יודישקייט, נאך דער לענג אונ' נאך דער ברייט אין צוואנציג פרקים איז גישפרייט. ווער עש ווערט דאָרך אויז לייאנן, דער ווערט זיך מיט זיינם גנצן הערצן פֿרייאן, אונ' מיט גרוש זענפֿטיקייט דער טייאן. אבר אלי לערנר מוז ער פֿורן דען רייאן, אבר פֿאר אלי דינג פֿאָר אן, וויל איך עֶנק ווישן לאזן אן קענין אונ' לייאנן ליגט נישט דריין, עש ליגט נייארט אין הַלטן אונ' מאן, זייא ווער עז וויל פֿר איין פרשון. עז הַלט אינן אין זינן גיוואַלט, אלי דעש מענשן דינים וויא אן זיך הַלט, פֿון זיינם גיבורט ביז ער ווערט אַלט אונ' אלי הנהגה אין אליר גישטאַלט. זוימט ניט קויפֿט בלד, ווייל איר עש נאך פֵייל פֿינט, דער עש ניט וואול ביצאלט דער זינט, עולם הבא וועט איר מיט פֿר דינן, גרוש ער (עהרע) אונ' רייכטום ווערט איר נימר מער אנטריגן, אונ' מיט גוט גרייזיקייט ווערט איר שיידן פֿוּן הינן…184 הדברים האלה הלא יגידו להקורא את חֵפץ המחבר בספרו ומגמת פניו בו, כי מלבד דברי מוסרו הטוב, יעיר אזן גם להדינים ומלמד דעת גם ארחותם. אף ישמיענו דברים במו פיו אשר יקר ערכם מאד, וכדבריו על התפלות: “דז מויל רעט, דיא לעפֿצין פרעפלן אונ' דַז הערץ האט זיין גידנַקן אויף וואז אנדרשט, ווען ער ויא זעלבשט ניט ווייז וואוּ ער רעט. נון ווען הקב”ה שפרעך צו איהם, אלש וואש דוא ביגערשט האשט וויל איך דיר געבן, נון וואז ווערט ער קענין ענטפֿרן, נון וויא זאל זיין תפלות דער הערט ווערדן. דארום זאל איין איטליכר זייני תפלה וַר שטֵין אונ' ער זאל אך ווישן וואז ער זאגט אונ' וואז ער ביגערט פֿון הקב”ה. אונ' ווער דז לה“ק ניט פֿר שטיט, זאל ער זיין תפלה טאן אין אזו איינן לשון דאז ער וואול פֿר שטיט. עז זייא נון וואז פֿר איין לשון דז עז זייא נון טייטש אודר וועלש”… אליו נלוה גם הספר לב חכמים לחיים בר" יעקב מדפיס185. אשר גם תוכן דבריו כן הוא ודרך אחד לשניהם.

כוכבא דשביט או “שטערן שוס” (ד"א 1695), עם הסכמות, תוכחת מוסר לבנות עמנו על אהבתן הנפרצה לעֶדיָן וקשוטיהן, אשר עברה כל גבול: איר טוט איין פֿולי האַלז מיט קרעלין גולד גולד פערל, איין טייל עשירתות טראגן אויך גולדני קייטן אונ' שטרעקן אויז איר האַלז דז מן זאָל זעהן דיא עשירות וואז זיא אן האט. אויך וואז איר הָט אויזגיטראַכט צו גֵין אין גישטעפטי שוא, אויך איין טייל גיין אין גיהעפֿטי שיך. פֿיל בנות ישראל הָבן אן גפֿאנגן צו גיין אין גרושי טאָרנש אויף אירי קעפ“… ועוד רַבה הרעה, על כי יצאה מקרב הגדולים: “פֿוּן דיא רבנים אונ' דאָקטורים ווייבר”… עָוֹן, אשר אמנם גם הוא לא גדול כן ולא כעבות העגלה החטאה באמת, כאשר יבין כל מבין. כן גם דבריו על משובת הזמן: “בפרט אין די צייטן אז בעו”ה דז פֿיל הבן לושט צו לייאנן ביכליך אונ' מעשיות די פֿון אומות העולם זיינן אויז גיקליבן”… ועוד עונות כאלה.

שמחת הנפש לר' הענדל קירכהאהן (פפד"מ1707) אחד ספרי המוסר היותר טובים, הנודע בפתגמיו ובמשליו הנחמדים גם בשאר דבריו המלאים דעת ויראת שדי186: “דרינן ווערט איר פֿינדן גווישי רפואות צו די דאגות וואז רוב עולם זיין בהעפֿט, וואָש זייא שעדליך צו איר גוף אונ' נשמה. ווער דא ווערט לייאנן דיא רפואה, ווערין זיך זיין זאָרג פֿון אים אָב טאָן. גרושי נחמות אונ' צו ווייזן דען בן אדם דש ער זיך אין קיינרלייא זאכן זאל מצער זיין, דען אלז קומט פֿון גאט אונ' איז אים אלי לטובה. גרושה ווישן שאפֿט אונ' ראיות וויא דיא נשמה בייא דעם מענשן איז. גרושי מוסר ותוכחות אונ' משלים אונ' מעשיות, גרושי חידושים. אלי דינים פֿון איין גאנץ יאָר. רפואות בקצור, וויא זיך דער מענש פֿאר האלטן זאל. ווער גאט ליב האט אונ' זיך אונ' נשמה וויל וואל טאן, זאל זעהן אין דיזן ספר רעכט בקי צו זיין, ווערט ער זיך גוויש משמח זיין”… הנה כל אלה נקבצו ובאו בהספר היקר הזה, ולא אך דבר שפתים לבד הוא תהלתו בפי המחבר, כי אם כן הוא באמת. גם שפתו טובה היא ונעימה, אף כה וכה יתנוסס גם בחרוזים: “דיא וועלט איז גיגליכן צו איינם לייטר, איינר גוט ארויף דר אנדיר גֵיט הרונטר. דער שטערבט דער אנדר ווערט גיבאָרן, דר טוט פֿיל גווינן דר אנדר האט פֿיעל פֿר לאָרן. איינר האט בירוייט לעבן, דר אנדר טוט אין דר וועלט ארום שוועבן, איינר איז גיאכפרט אונ' גיערט, דען אנדרן רעכנט מן פֿיר ניקש ווערט. אָרום אודר רייך, איז בייא גאט גלייך”… איך יקרו דבריו, זאת הן נוכל לראות גם מדבריו על החנוך לבד, בהוכיחו בשבט פיו את כל אלה אשר יזנחו הדרך הטוב, ומאנו דעת ספרי קדשנו ושפתנו ועורף יפנו להם ולא פנים, בנשאו עליהם משלו כרב החובל אשר יחפוץ לעבור ארחות יַמים, בלי דעת מקום הכוכבים אַיָם ומקום הארצות והמדינות ושאר הדברים הדרושים לחפצו: “אזו ווען ער לערנט גמרא תוספות פוסקים אונ' קיין פסוק קיין דקדוק, איז עבן אלז איינר לאָזט זיך אין ים אריין, דא שמושט ער אן שטיין, עש קומט איין הארב ווארט קאן ער ניט, דא קומט ער אין איין בערג אין דר תפלה אונ' מחזור פֿר שטיט ער ניקש, בלייבט ער גאר שטעקן. וואש אין רש”י שטיט פֿון דקדוק בלייבט ער גאר שטֵין, מענכע מאל קענן די קינדר ניט בייא דעם לערנן בלייבן, אודר מן לאזט זיא ניט פֿאָרט לערנן, בלייבן זיא עמי הארצים. דיא גמרא ווערט באַלד פֿר געשן אונ' אין דר תפלה מחזור פֿר שטיט ער קיין וואָרט, וויא זאל ער ווישן גאט צו דינן"… טובים נכוחים הם גם דבריו על הבלי השוא השונים אשר מצאו מקום בקרבנו, הגם כי לא נִקה גם הוא מהם וגם הוא ילך כה וכה אחרי ההבל ויֶהבָל187.

דרך הישר לעולם הבא מאת ר' יחיאל מיכל עפשטיין (פפד"ם 1703): אלי דינים אויף טייטש גשטעלט, אויך פֿיל שטראף דריין במעלט, ווער זיך דער נאך שטעלט, ווערט פֿיל גוטש פֿינדן אויף יענער וועלט. מן קאן ניט אלץ שרייבן וואש דרינן טוט שטין, וויא די זיבן כִתות פֿון צדיקים זיצן, אויך די זיבן כתות פֿון די פֿרומי ווייבר וויא הש“י טוט זי בשיצן, אויך פֿון גיהנם וויא מן דיא רשעים דן איז אונ' חיבוט הקבר וואש דאש פֿאר איין צער איז, זונשט פֿיל זאכן”… “הוא נחלק לארבעים פרקים גם בראש כל אחד מהם תכנו: “דר ערשטר פרק בשייד דען סוד פֿון דר נשמה… פרק שני דיזר פרק בשייד דש עש גיבט אונטר שידליכי נשמות. פרק שלשה עשר דברי מוסר וואז דא שרייבט רבינו תם אין ספר הישר. פרק ששה ועשרים דער פרק רעט דיא הנהגה פֿון דעם וואז קיין למדן איז”… בדבריו יעיד גם על גודל ערך הספרים בהשפה המדוברת: “בעונות רבים דש איצינדרט אין דיזי דורות וויניג לייט גיבט דיא דא לערנן קאנן. אנטוועדר מן האט זיא ניקש לערנן לאזן, אדר זי האבן ניט לערנן קאנן אונ' זי האבן ניט לערנן וואָלן. איין טייל לייט זאגן ווייל איך איין עם הארץ בין איך ניט שולדיג צו לערנן, לאזן לערנן די דא לערנן קענן, מיינן זי ווערן גאר פטור פֿון דיא תורה, אונ' אין אמת זענן זי זיך טועה. דען איטליכר מענש איז שולדיג צו לערנן נאך זיינם פֿר שטאנד נאך, קאן מן ניט אין לה”ק ספרים, זזו גהערט מן צו לערנן אין טייטש ספרים”… ובמו פיו יקרא בשמות אחדים מהספרים האלה, המלאים דעת ויראת ה', אף גם הוא יעיר על התפלות, כי טוב להתפלל בהשפה המדוברת מאשר בש“ע בלי הבין אותה: “זעלבי תפלה איז פֿר הש”י מֵין אָן גינעם ווייל זי פֿון הערצן קומט, אלש איין תפלה די מן טוט אויף לה”ק די מן ניט פֿר שטיט"… הספר הזה ראה אור פעמים שונות188.

שחור על לבן זכר לחורבן (פפד"מ 1714), אשר הוציא לאור ר' שלמה זלמן לונדון: “דיזש מוסר ביכליין איז גידרוקט גיווארן מיט שוואַרץ טינט אונ' פפאיר ווייש אונ' פֿיין, צו מאכין גידענקן דז חורבן ביהמ”ק צו די ישראל גימיין“… זה הוא שם הספר, המלא מוסר עם תנחומות על הגלות יחד, עם הקדמה בראשו: “איר ליבן ברידר הש”י ב”ה דר בהיט אייך פֿר אלין בֵיזן מיט אל אייער גלידר, הערט מיך צו וואש איך טוא זאגן ווידר, ווען איר דש וואלט ווישן הערצליך גערין, ווארום דש אונזר גלות טוט בעו“ה אזו לאנג גיווערין, קומט אונ' טוט מיר ערנשט צוּ הערין”… חקירת הלב מאת שלמה בן שמעון וועצלר (ד"א 1731), אחד ספרי המוסר הטובים גם הוא, המלא דעת ויראת ה' אוצרו והעָרוך כלו לפי רוח הקוראים מקרב ההמונים, למען יבינו וידעו דבריו: “הב דז קלייני ספר דש אויך דיא נשים ובתולות פֿר שטין קענין אויז גאנציר תורה נביאים וכתובים צו זאמן גיזוכט אונ' אויף טייטש גזעצט, דאמיט אויך גמייני לייט זיך דרויז טרייסט אונ' איטליכר דיא רפוא צו זיין צו שטאנד פֿינדן קאן”… בו ששים ואחד פרקים על ענינים שונים: “פרק א' שפריכט אלש וואש אויף אונט אין דיזם עולם איז, איז לויטר הבלים. פרק ב' שפריכט דיא וועלט איז איטליכן מענשן פֿאַלשי. פרק כ”ח שפריכט אַכט דען וועלטליכן כָבוד ניט. פרק מ“ב שפריכט ביזטו פֿר אַכט טראגי גדולט. פרק י”ג שפריכט פֿאלשי צייגין זאלן ליבר שטומן, אלש מוררען אונ' ברומן. פרק נ“ד שפריכט שווייגען איז איין קונשט, פֿיל רידן מאַכט אוּן גונשט”… גם הספר הזה ראה אור על ידי הנ“ל189 עוד עם הקדמה בראשו190. מציל נפשות (קראקא בהמאה הי"ז) ממחבר בלתי נודע: “מציל ממות איז דאש ביכל גנַנט, דָש האט גימאכט איין ת”ח וואול ביקאנט, אין אַלי לאַנד. עש רעט וויא עש דען מענשן דֶרגיט, ווען ער פֿון עולם שייט, אויך נאך זיינם טוט, וואז ער לייט פֿר נוט. דאר פֿיר זול זיך איטליכר פֿרומר מאן ביווארין, דז ווערט נָוט דר לענגן זייני יאָרן אונ' משיח ווערט קומן, אין גאטש נאמן, דרוף וועלין מיר זאגין אמן”… דברי מוסר ותוכחות להאדם על העצימו עיניו מראות אחריתו וכי מהר יבא יומו, ואחרי ההבל ירדוף: “אֵי מענש, ווארום מיינשט דוא ווערשט איביג לעבן אונ' מושט אלש וואש דיך גלושט… בישטו דאך גיגליכן צו איינם שאטן פֿון פֿויגל ווען ער פֿליט, אונ' אן הב פֿליכט דאש בלִיט, אונ' אז דא אויש גֵיט איין פֿונקן דז דא גליט, אונ' אז איין וואָלקין אַז דא פֿר גיט, אונ' אז איין שנייא דער איין זומר ניט בישטֵיט, אונ' אז איין שטויב דז דער ווינט אין וועק ווייט”… בסופו גם תחינות אחדות לנשים. ספר דברי מוסר ליצחק אייזיק ברעזור (פראג 1712), לקוטים מהספר של“ה וזולתו. הנהגת חיים (ווילמרשדארף 1724). ע”י המחוקק צבי הירש בר' חיים מפיורדא: “דאז קליין ביכליין איזט וואהל בטראכט, ווער דר נאך ווערט לעבין, ווערט גפֿינדן דז איביגי לעבן. דרום האב איך עש אויף טייטש גשטעלט, אליז זאל פֿר שטין דיא גאנצי וועלט”… עם נוספות עליו מאת ר' יוסף דרשן: “דש האט גמכט רבי יוסף דרשן פֿון פוזנא”, יחד עם רפואות וסגולות שונות. ספר רפאל (אופֿיבּאך 1787) “וואָרין זיך בפֿינדן זעכס מדות (טוגענדן) נעמליך מתון, כף זכות, ענוה, סבלנות. רצון, זאלכי איין יעדן מענשן, וועלכר וועגן זיינע אונטוגנד קיין פֿאָלקאָמיר וואַהרער מענש גהייסן צו זיין, אים הילפֿס מיטל אונ' העכסטה רפואה אן הענדן געבן, דאש ער פֿערנר הין ווירדיג זייא, איין וואהרער מענש גיהייסן צו ווערדן”… ולפי דברי המחבר בהקדמתו, קרא שם ספרו רפאל כשם בנו, ועיניו תְשַכֵרנה לה‘, כי גמול כל עמלו בספרו לו יהיה: "דיא בלוהנונג מיינר מיהע וואָללע גאט אין מיין זאהן רפאל אב קעבין, דש ער איהם פֿער לייהע איין לאנגש אונ’ טוגעגד רייכש לעבן“… אף אליו יפנה בדבריו בספרו: “מיין זאהן, וואכע אויף, פֿערגעס ניכט אן אלעס אובן גשריבנע, דען עש איז דיר ניצליך זא וואהל אויף דיזר וועלט אלש אויף צו קאָמענדע וועלט”… אגרת מיטר, “איין שיין ליבליך מוסר ביכל אויף דייטש גידרוקט”… (נאיוידוואהר) בלי שם המחבר עליו גם בלי שנת הדפסה. גם ס' דרכי ישרים ליוסף דאנציגר (אויערבאך): “דען מענשן צו פֿירן בדרך ישרה” (ד"א 1758) הרצוף גם הוא דברי מוסר ותוכחות. סוד הנשמה מאת אברהם אריה בר שלמה בומסלא (בסיליאה 1609): “עש בישינט דען גרונט פֿון דען זֶילן… עש האט איין מלמד (מלומד?) טון קלויבן, אויש אנדרי בויכר אויף טייטש טון שרייבן, אונ' האט דש בייכליין טון טיילן אויף זיבן טיילן… אויש גיגניגן דורך הר”ר אבא בר' שלמה בוגצלוי אונ' פֿר פֿאלגט דורך יוסף בר' יעקב ז”ל (ברוינשווייג), לקוטים מהס' אבקת ריכל ושאר ספרים. דרך משה למשה בר' מאיר כהנא (ד"א 1699), אפס קצהו בשי"א.

_________

הנה כל אלה הם הספרים, הכתובים במקורם בשי“א, אך גם רבים הם אשר נעתקו מש”ע, או אשר נכתבו בשתי השפות יחד. ההעתקה היותר עתיקה היא העתקת ספר היראה להר“י גירונדי, המוסב שם חיי עולם, ע”י ישראל בן דניאל הזהדוני (פֿרייבורג 1583) הרצוף כלו בחרוזים: “זעליק איז דר מאן, ווען ער וויל טראגן, דאז יאך בון דר תורה אין זיינין יונגן טאגן, דש אין זיין רבי הוט גישלאגן, דש זול ער ניט קלאגן. בדענק דיך רעכט, זיי גוטש קנעכט, אונ' זאלשט עש דען בורא לושן וואָלטן, זיין גיבאָט זולשטו הַלטן… מיט גוט און מיט אֶירן, זולטו דיך דֶר נערין. קיין ליגן זול דיר אויש דיין מונד גֵיין, אונ' בייא דען מיסיג גֵינגר זולטו ניט שטין…191 כן גם העתקת הספר אגרת התשובה מהנ”ל ע“י נפתלי הירש בר' יעקב פוזנר (פפד"מ 1717), ושנית ע”י הרש“ז לונדון (ד"א 1742)192 סם חיים “לעבענש עלקסיר” לאברהם אשכנזי אפטייקר מוולאדימיר (פראג 1590), האוצר גם הוא דברי מוסר בחרוזים: “זם חיים איז דש ספר גיננט, ער ווייזט וויא זיך איטליכר זול היטן וַרזוינד אונ' שאַנד”… שאלת הנשמה לישראל בר' יוסף הכהן בהעתקת יצחק בר' חיים (פראג 1598): “אכצעהן אלרלייא פֿרעג אונ' ענוֶורט אויף דער נשמה, פֿר טויטשט אויף דש אליר בעשט דז עש פֿר שטין קאן ורויא אונ' מאן. דער דרינן ווערט לייאן, דער ווערט זיך גוויש פרייאן, וויא זיך דיא נשמה טוט דר מייאן. איז וואָרין פֿר טייטשט ע”י האלוף הר”ב יצחק בר' חיים זצ“ל”… סם חיים לר' משה זולצבאַך, היא העתקת הספר מציאת עזריה לר' עזרי' מנחם הכהן בחרוזים (ד"א 1727). ארח חיים: איין שין ספר דער ניצליך פֿר יונגי אונ' אלטען, האט עש גימאכט איין קוישטליכר רב פֿון ארץ ישראל, שמואל בנבנישתי אין לה"ק… איצונד האט עש פֿר טויטש אין דער טויטשן שפראך דורך האנט ר' יעקב היילפרין עטליכי פרומי אונ' אַכטבאַרי ווייבער צו ליב (וויניציאה 1599).

ארחות חיים או צוואת ר"א הגדול, נעתק ע“י יעקב בן משולם (ד"א 1649), כן גם העתקת צוואת הרא”ש בשם כזה ע“י הגאון בעל תוי”ט (שמה בשנה הנ"ל): “דיא וועג אונ' שטעג צום אייביגן לעבן… דז דר מענש זאל דאריין גיווארנט זיין דא מיט ער זיך אב ווענט אונ' אב קערט פֿון אלי שטרויכלינג, זא זיך צום טוט בגעבין, אונ' דורך דיא זאכן וועט דר מענש דר לייכט אין דעם ליכט פֿון דעם איביגן לעבן”…193. ישועות ונחמות, לקוטים מספר אבקת רוכל ושאר ספרים ע“י יעקב בר' משולם ווייל, המכונה יעקב בחור מהעדרהיים (האנוי 1620). העתקת הספר פתח עינים לר' משה בר' יעקב אשכנזי בשם “אויגין עפניר”, ע”י אליעזר בר' אחימלך (ד"א לע' 1664): “דש בוך עפֿנד דעם מענשן זיין בלינט הייד, פֿון אלי און גהאָרזמקייט קעגין גאָטש גיבאָט”…194, מרפא לנפש מאת נתן בר' שמואל (פיורדא 1692), דברי מוסר עם תפלות, והעתקת אגרת הקדש המיוחשת להרמב"ן יחד עם נוספות שונות (שמה ג"כ 1692).

מראה להתקשט “ציאר שפיגל” (דיהרנפֿורט 1693): אן צו הענגן אן דיא ווענט אודר טירן, אַלי טאג זיך דרוש צו צירין, מאַנן אונ' ווייבר אודר דירין, זיך דעם יצר הרע ניט לאזין פֿר פֿירין. פֿון לה“ק אין טייטש גיריים גשטעלט אונ' גייט דיא וועלט צו ערין, אויז דעם קעשטליכן ספר קצור עמודי גולה האט ער טאן שפירין; אלחנן שמש בהר”ר יששכר כץ, הנקרא ר' אלחנן יענמילש מק“ק פרוסטיץ אויז מעהרין”… גם בו תוכחות מוסר להאדם, כי יבזה חיי הבלו ויזכור יום המות: “אדם מענש לאז אלש ליגן אונ' שטֵין, בידענק דעם טאג פֿון דיינם טוט וואו דוא ווירשט אהין גֵיין, אונ' צו וואז דוא ווירשט קומן איז רולך דרויש צו זארגין, דען דוא וויישט דאך ניט אוב דוא שטערבשט נאך היינט אודר מארגן, אך מושט דוא בשיינפרליך זעהין, דז פֿיל לייט פלוצליגג אן תשובה שטערבן, מען ווייס ניט וויא עז אים זייא גישעהין”… טייטש אפטייק תוצאות מהספר אבקת רוכל (ד"א 1652). ישועות ונחמות לקוטים מהספר הנ“ל גם שאר ספרים ע”י יעקב בר' משולם ווייל המכונה יעקב בחור מהעדערנהיים (האנוי 1620): עש האבן גיזאגט דיא תלמידים אן ר' אליעזר הגדול, רבי זאג אויש וואש ווירד זיין אונזר לעצט… שבעה שערים לשמואל בר' מרדכי פופרט (אלטונה 1736). דרישת הזאב לזאב וואלף בר' יוסף (ברלין 1740)195. מלאכי קודש לר' משה בר' אליהו196 (זאלקווא 1745): “אין דיא גימייני שפראך וואָרין זי גישפראכן דרייא צעהן ערלייא נטויר, דאש זיך דער ארים זינדיגר מענש זאל דאריין זיך גיוויינן, אלש דען ווערט איין נטויאר בייא דען מענשן זיין, אז דש גמייני שפריך ווארט גייט גיוואנהייט גייט פֿר דיא נטויאר”… אמונת ישראל מאת גדליה בר' אברהם מנחם טייקיס (ד"א 1764): “איך האב דען נאמן פֿון דז ספר גיהיישין אמונת ישראל, דען איך האף צו גאט, דז דורך דז ספר ווערט זיך דר מענש שטערקין אין זיין גלויבין אונ' ווערט זיך דר וועקן צו תורה אונ' יראת ה' איטליכי נאך זיין מאַכט אונ' נאך מער אז זיין מאכט איז”… הוא נחלק לשלשה עמודים, עמוד האמונה: “דער גרונד פון אלי יסודות אונ' דר ערשטר ווארציל וואז אליש אן הענגט, צו גלובן דש איין גאט פֿר הנדין איז. עמוד העבודה אלי בוועגונג פֿון דען מענש איז גיקויפֿט פֿון דיא בגער פֿון דען בשעפֿר… עמוד התורה… דר מענש אין אל זיין דינשט אין זיין תורה מצוות ומעשים טובים זאל ער קיין כוונה האבן, נייארט איר ווילן זיין גיערטן הייליגן נאמן זאָנדר אייניגר גידאנקן”… גם הוא יעיר אזן על החפץ הרב בהספרים בהשפה המדוברת וכי טובים הם מאמרי פה: אין אמת אלי שמועות וואש ער הערט – התלמיד – צו פֿון דעם מלמד, קאן עש בעשר לייאנן אין טייטש ספרים, דען היינט אין אונזרי צייטן איז ממש די גאנצי תורה אונ' אלי דינים אויף טייטש“… את הספר הזה חבר – לפי דבריו – בהיותו נכון לעלות ארצה ישראל, למען השאיר שארית לו197יורה חטאים (פיורדא 1791) ע”י הצעיר איש ימיני בנימין סג“ל מק”ק מעליץ“… עניני תשובה יחד עם העתקת צוואת ר' יהודה חסיד בסופו198. מרגניתא מאת הנ”ל (שמה 1801) אשר גם תוכנה הוא, לזכור את יום המות ולהשליך אחרי גֵו כל הבלי התבל: “דיא צייט איז גיקומן דאש דוא מוזט זיך אב שיידן פֿון זייא (מב"ב), דען וועלין זאו בלייבן עלינד. דא פֿאנגן אן דיא יונגה קינדר איידלה צו וויינן אונ' יאָמערן אונ' זאגין אוי ווייא, ווער ווערט אונז אין אכט נעמין, ווער ווערט אונז צום רבי פֿירין אונ' אויך אין דיא שול. דוא מענש וועשט דזאלז הערין, אבר ווערשט ניט קאנן העלפֿין”… גם ספר אחר בשם כזה בחרוזים מאת מיכל מקאלווריע (שקלאב בשנה הנ"ל)199; וואו זיינן דיא גיקלייט אונ' פֿיינה העמדן, ווען דז טוט קומט צו ענדן, זיינן דיא העמדין, אויש גיצוגין צו שאַנדין, אונ' דיא היט מיט גיקעסטיכי ארבייט, איז פֿר וועלקט אין בלאָטע פֿר זוּדילט אונ' פֿר ארבעט, אונ' דיא האלז באַנדין וואש דוא טראגשט אויף דיין קעל, דיא ווערין פֿר ריקט פֿון זייער שטעל"…200.

גם הספרים רבי הערך, אף כי ארוכה היא מדתם, נעתקו גם הם, כהעתקת הספר חובת הלבבות (ד"א 1716) ע“י שמואל מפוזנא201: “דש ספר ווערט חובות הלבבות גימעלט, עש איז גאר איינציג אין דער וועלט, דאש האט גמאכט, אונ' וואול בטראכט, הגאון הגדול החסיד רבינו בחיי פֿון פֿר צייטן, דז זאלין זיך דריין קערין מאן אונ' ווייבר אונ' אלי לייטן. עש איז גישטעלט אויף צעהן ספרים אונ' פֿורטין, עש זאָל פֿר שטין יונגין אונ' אלטין”… כן גם הוצאה אחרת עם העתקה מיוחדה לשער היחוד, הקרובה אמנם לאשכנזית צחה, ע”י משה בר' יוסף שטיינהארט (פיורדא 1765) ועוד הוצאות זולתו, אשר באחדות מהן נפקד אמנם מקום שער היחוד202, גם הספר קצור חובות הלבבות (פיורדא 1742): “וועלכש האט מחבר גוועזין הרב החסיד רבינו בחיי, וועלכש איין גרוזי הילף איזט צו דר נשמה, אלז איטליכר מענש מחויב איזט אלי טאג איין שער דא פֿון צו לייענן, בפרט בעשרת ימי תשובה איזט איין חיוב אלי טאג אויז צו לייאנן אונ' דר נאך זיין בקשה צו טאהן, זא ווירט הש”י בודאי זיין תפלה דר הערן"… כן גם בשם חובת הלבבות “מעותק בלשון דייטש”, בלי שם המעתיק ומקום הדפוס203, היא השיחה בין השכל והנפש בסגנון מיוחד: וועלכי ווייזט “דיא בוזהייט פֿון דיא גיוואונהייט… דיא גוטע פֿון דיא ענטפֿערנונג. דיא גיטי איסטי פֿרידי, רוהי פֿאָן טונקלהייט, פֿר גנוני פֿון וועלט זאכען פֿר מענגט מיט טרויעריי”…

אף עוד שנות עשר לפני העתקת הספר חובת הלבבות, הופיעה באמשטרדם העתקת הספר מנורת המאור ע"י ר' משה פֿראנקפֿורט (ד"א 1701), אשר ראתה אור גם היא פעמים שונות יחד עם המקור. כן גם204 העתקת הספר קב וישר לר' צבי הירש בר' אהרן שמואל קודיניבור205 אשר מצא מסילות לו גם הוא בקרב ההמונים ורבים צמאו לדבריו, על דבריו המלאים דעת ויראת ה', אך גם הבלים רבים בתוכו ודברי שוא ותפל, וכדבריו על השדים והרוחות ושאר מעשי תעתועים כאלה.

העתקת הספר שבט מוסר (ווילנא 1726 ד"א 1739) גם יחד עם הקריאה הגדולה הזאת בראשה: “מאנין אונ' פֿרויאן, טוט דש שיני ספר אן שויאן, דען דש חשוב אונ' ווירדיג ספר האבן מיר אין טייטש טאָן שטעלן, מיר וועלן האָפֿין דש עש גאט אונ' דיא וועלט ווערט וואול גיפֿעלין, דען עש טוט דען מענשן אין גאטש וועג פֿירן אונ' טוט אים אויף עולם הבא צירן. איר מעגט מיר וואול זונדר שווערן גלאבן, דש דר עולם עד הנה זוא איין שין ספר מוסר ניט האט טון האבן. דארום קומט צו לויפֿין, אום דש ספר נחמד צו קויפֿין, אונ' טוט אייער געלד ניט שפארין, דען איר ווערט זער שענין מוסר דרינן ערפֿארין, בזכות זיא ווערן מיר זוכה זיין, דש משיח ווערט אונש פֿירן אין ארץ ישראל אריין”… גם בתוכו דברי מוסר טובים ונכוחים, אך לא יחסרו גם בו דברי הבלים ושיח שוא ותפל, אשר יעוררו לפעמים גם צחוק, וכדבריו על ידיעות הטבע וסגולותיו הנפלאות המלאות הוללות, ואשר בהעתקה עוד כפלים הן לזרא. גם העתקת הספר הזה ראתה אור פעמים אחדות יחד עם המקור, כן גם לבדה206

_________

גם מספרי המוסר בכתובים נודעו אחדים, אך רק אחדים לבד, לאות, איך יקרו הספרים האלה להעם, איך מצאו להם מהלכים להם בתוכו, עד כי לא הניחם כשאר הספרים לשכון בחושך בקרב בתי העקד, כי אם כמעט על כלם נגה אור הדפוס. מהספרים האלה הם (כ“י הרד”א): ליבסבריב ליצחק וועצלאַר, הכולל דבר מוסר שונים והנחלק ל"יז פרקים. קצור הספר ראשית חכמה בשם לב חכמה מאת נתן נטע בר' שמעון העקשיר (1750). והספר באר שבע לר' בער איבשיץ מפראג, אשר כתב לזכר שם בניו ובנותיו אשר מתו על פניו והנחלק לשבעה פרקים207: "דש ספר האט גימאכט ר' בער לאשתו בילה בת ר' יעקב פערל. דיא האבין גיהאט זיבן קינדר, פֿיר זין אונ' דרייא טעכטיר אונ' זיין אלי בייא איר לעבן גשטאָרבן, האבן זי פֿר צער דש בוך גימאכט אין זיבן חלקים. דש ערשטי הֵישט גצעלט משה, דש אנדרי גצעלט יעקב, דש דריטי וואָלפֿין גריפֿט, דש פֿירטי לייבן גישרייא, דש פֿינפֿטי גצעלט לאה, דש זעקשטי גצעלט רחל, דש זיבנטי טאָר יוטא… כל אלה הם שמות בניהם ובנותיהם אשר מתו על פניהם. איך חולָל הספר הזה וַעֲמַל האם האומללה בטרם צלחה בידה להטות לב בעלה אחריה לכתבו בידו, כל זאת תספר לנו במו פיה בההקדמה: “אלזו טרייסט ער מיך זולכי קומר ניט זול צום הערצין נעמין, ווייל דאז קיין מענש לעבט אוף ערדין אונזר שמערצין, זיינה זיא ניט גרוש זיינה זיא קליין, זוא בין איך ניט אליין, אונ' ער ברענגט פֿיל ראיות אונ' מדרשים אונ' גמרות דער גלייכן, אונ' דא איך נון שפרייט איינה קליין טרייסט אין מיינס הערצן, זא ווידר בעט איך אים דש ער מיר דיא ווארטונג זיינה טרייסט בשרייבן זול, פילייכט מעכט ער איין אנדרן מענשן דער אין דיזם בוך לייאנן אונ' ווערט זייני טרייסטונג פֿינדן. ער וואלט עש אבר ניט טוהן, דערווייל ער מוז זיין ספר פֿארטיג מאכין208. נון איך רֵיד אונ' וואר מפציר אין אים פֿון טאג צו טאג, ביז איך צו גמיט גפֿיהרט האבע אונ' גיזאגט צו איהם: “עש איזט קיין אונטערשייד מיט וואש מן מזכה רבים איזט. הן לשון הקודש הן טייטש. אונ' דורך מיין פֿיל ריידן האט ער גיזאגט, ווייל איך בפֿינדן האב, דש דר רמב”ם איין זולכר למדן וואהר אונ' ער שרייבט זיינה ספרים אין צרפת (!), דא מיט אלז יעדוועדער עש פֿר שטין לאזן זאל… דא האט ער זיך אהין זעצט אונ' האט דאש בוך גימאכט קיגן מיינה זיבן קינדר וואז גישטארבן זיין, צו איין גדעכנס. אידר טייל ווי גיהיישן האבן מיינה קינדר”… תוכן הספר הוא כתוכן שאָר הספרים כאלה, דברי מוסר ותוכחות המיוסדים על ספרי הקודש והמדרשים ועוד ספרים זולתם יחד, עם משלים ופתגמים ושאר דברי חפץ209.


ספרים אחרים.

גם שאָר הספרים המפיקים דעת ולקח טוב, אף כי לא יֵחָשבו על ספרי המוסר, נעתקו גם הם בידי מעתיקים שונים כהעתקת הספר בן המלך והנזיר בכתובים, (כ"י מינכן) אשר מוצאה הוא עוד מהמאה הט“ו, וכאשר תעיד עליה שפתה: “דער וויישהייט לאיט, דא ער וואור האט ווישט, אז יאבא ער זֵעֶט זאומן אין איין ערדן מויישט… דו בישט בר נויפֿטיג קלויג אונ' ווייזא, נוי האב איך מיין אורן גישטרעקט זֵיר, צו דייני ווישי וואורט אונ' דיין לֶר. מיין אויגן הון איך אוף גיטין, אונ' אויף מיך זעלבשט מג איך מיך וַרלון (פֿערלאַססען), דש איך מיך בון ואלטרייא וואול וויל ווֶערן, אונ' האבא טרוי די ווישהייט צו לֶערן”… גם העתקות אחרות ממנו בדפוס, כהוצאת פיורדא (1753), גם פפד”מ (1769) אשר הוציא לאור אייזיק הומבורג210 והלקוחה כמעט כלה מההעתקה לשפת אשכנז צחה: “עז זאגט, דער אויטאר צור צייט דער דוואלטיגן קיניגן אין אינדיען רעגירט איינר דער לאסטאהאפֿטשטי אהן פֿר נינפֿטיגר בלוד דורשטיגר קיניג. ער בעגיהרט מיט לושט אונ' בטריגרייא, אויך זוכטי ער זיך דורך אלרלייא וואהל לושט צו בזענפֿטיגן. ער פֿיהרט איבר הויבט איין ליטרליכש פוילענציש לעבן, אונ' ליבטי זולכה מענשן, דיא עבין פֿלס פֿרעסין, זויפֿין אונ' ליטרליכש לעבן צו פֿירן זוכטן211. העתקת הספר אבן בוחן לר' קלונימוס ע”י משה בר' יצחק אייזנשטאט (זולצבאך 1705) בשם דרך הישר יחד עם המקור. כן גם שֵנית ע“י מיכל שטערן (המבורג 1741), המתאימות יחד עם המקור והֵד קול דבריו בתוכן: “החרשים שמעו, דיא גלייך טויב זיין, דיא וואלן מיך דאך פֿר נעמין, דז איך איין קליינה ווייל רידן וויל. אונ' דיא גלייך בלינד זיין, זיא וואלין דאך לוגן מיינה שטרוף ריד דיא איך צו זאַמין העפֿטין. אויף דעש יעקב זאַמין דיא לערקייט נאר גיטאן, אונ' אויף דיא קינדר ישראל דיא בילך דען רעכט וועג זיין זאָלטן אונ' טונן זער פֿר קרימן”…212 העתקת הספר מבחר הפנינים ע”י אהרן בר' צבי הירש מדפיס מפֿראנקפֿורט (הומבורג פֿאר דער הֵא 1739 עם הקדמה213 ושיר בראשה:

"פֿלייסיג לעזן אין געטליכי ביכר,

אבר ניכט אָהני פֿרשטאנד,

אדר צו שייאן יעמאנד,

ווייזן דען רעכטן וועג צו גיאן זיכר.

_______

אין דיזם צוואַהר קליינין בוך,

קענשטו פֿינדן אל דיין גיזוך.

האַלט, אבר אויך פֿר איינין שאַץ

זיינה גרונדי אונ' לעהר זאַץ

דען וואלין זיא ניט נור פֿון אונגיפֿעהר,

זונדרן דורך גוטי גרונדליכה לעהר,

פֿון געטליכה לייטן זינד אַנהער גיגעבן,

צור פֿרבעשרונג דעם מענשינס לעבן.

_______

טואי אויך ניט דענקן,

דאש איין מאהל לעזין,

זייא גענוג גיוועזין.

דען עש לאזון זיך ניט לענקן

לַנג פֿר שטאָקטי הערצין,

אָהני עמפפֿינדינדי שמערצין,

דורך דעם גמיהטש אָפֿטרן ערוועקען

אונטר ליידנדן יאָמר אונ' שרעקן.

אויך ניכט צו לעזין מיט פֿר דרוס,

אדר צו הלטין פֿר איבר פֿלוס,

אייניגי עמפפֿינדליכי וואָרטן,

אויף דיזי אדר אנדרי ארטן.

ואף כי לא בכל עת תתאים ההעתקה עם המקור, מחפץ המעתיק לקרב שפתו יותר לאשכנזית צחה, כדבריו בהקדמתו, בכל זאת לא רחוקה היא ממנו כביר, אף רב הוא בתוכה גם מספר המלות העבריות: “דישפוטירן מיט אַליר הַנד דעות אין איינר זאַך זוא דיא מענשליכה מחשבה ניט עררייכן קען, אישט איינה גווישי זינד. צן פֿר שטֵין דעם יסוד אונ' דעם שורש פֿון וואַנין די מענשליכה נאַטור איז גיבאָרין גיוואָרין. איין גלושטנדר האט קיין מנוחה, איין רגזן קיין גוטי חברותה מיט אים צו מאכן”… העתקה אחרת מהספר הזה, היא מאת אהרן בר' יהושע מבארג (האַמבורג), יחד עם פי' קצר. העתקת הספר בחינת עולם ע“י אייזיק אויערבאך (זולצאך 1744) בשם צפנת פענח214, המלאה אמנם דברים רבים ושונים, עד כי לא תוכל להֵחָשב להעתקה כי אם לפירוש לבד: “שמים לרום די הימל וואן זיא שון גאנץ הוך זיין מיט איהרם אוברשטן גלגל פֿינט מן דאָך איין ענד אדר גימארקן. אך דיא ערדן אוב זיא שין גַנץ טיף איזט האט זיא דאך איין גמאַרק גלייך וויא דיא ספרי תבונה מעלדין וואן דיא ערדן זעלט דורך גישטאָכן ווערן האלטש אירי דיקינג פֿון אירי טיפֿניש זיבן טויזנט אונ' דרייא הונדרט אונ' דרייא אונ' דרייסיג אונ' איין דריטל פֿוּן איין מייל”… ועוד דברים כאלה למכביר. גם הספר הזה נעתק פעמים שונות215. כן גם העתקת ספר אחר, אשר גם אותו אמנם נוכל לחשוב במספר הספרים הנ”ל, הוא הספר תפתה ערוך להר"מ זכות יחד עם הספר גן עדן ערוך לר' יעקב דניאל אולמא, אשר העתיק הבחור משה בר' מתתיהו סגל מקאססיל (מיץ 1777)216 בשפה הקרובה גם היא יותר לש“א צחה: “נאך מיינם אלטר ווא מייני קרעפֿטי גשוועכט, אונד מיינה עלימנטי פֿר פֿוילט, אונ' דער טאָד זיך מיט האָהר שטימי אגקינדיגט, וואז במיהן זיא זיך אומזונשט מיך ווירד אויף צו בויען, זיא בשטרעבין זיך מיך ווידר הער צו שטעלין אבר פֿר געבנס, אים געגענטייל, אירי מיהי בשלייניגט נאך מיין אונטר גאנג”… וואוּנדר איבר וואוּנדר זעהי איך פארטייען געטליכי ענגל קומן פֿר מיר, איהר אנגעזיכט איזט וואוּנדרבאר שעהן, זיי האבן אייני גלענצנדי גשטאַלט אונ' זאגן לאסט אונז איין לאב ליד צו דיזם גליקליכן מענשין זינגן… מייני ברידר, מייני פֿריינד, קומן אונ' רוקן זיך, זיא פֿרייען זיך מיינט וועגן, זיא זינגן מיט שאלענדר אונ' קלינגנדר שטימי בשטענדיג אָהני אויף צו הערן”… אף כה וכה תבאנה גם נוספות אחדות על המקור ליתר באור.


 

המחלקה הרביעית:

ספרי החנוך.

פלאים ירדה דעת שפת קדשנו בימי החושך, ומיום ליום נמעטו ונצערו דורשיה. עוממו יחד כל מאורי האור אשר הפיצו נגוהותיהם על שמי אחינו בספרד ואשר עברו גם על שמי צרפת ואטליה וחושך כסה פניהם. ואף כי כה וכה עוד התרוצצו קרני אור אחדים בקרב אחינו הספרדים, אף אור מעט זרח גם מנאות אטליה, אך אחינו בגרמניה סככו בענן בעדם מעבור אליהם כל נוֹגה. ובכל אלפי רבבות תופשי התורה בתורה גם בערבות פולניה, לא נמצא כמעט אף אחד אשר שפתיו ברור מללו ואשר ידע דרך שפתנו בדקדוקה ובטוהר נאומיה. על כן נאוה תהלה שבעתים לכל אלה אשר התאמצו להורות דרכה בשפה הזאת, בשפת יהודית־אשכנזית בספרי דקדוק גם בספרי מלין שונים ולהעיר בם עיני כל.

הראשון הוא ר' אנשיל בספרו מרכבת המשנה או ספר רבי אנשיל217 (קראקא 1534), אשר הואיל בראשונה לכתוב אחדים מכללי הדקדוק בשי"א: “וַר יוּנג קנאַבן אונ' דיא ניט גילערנט האבן אונ' ווישן ניט פֿון דקדוק צו זאגן אונ' די זעלביגן מאכן איין זכר צו נקבה אונ' נוכח צו נסתר אונ' יחיד צו רבים אונ' להפך. דא מיט מַג זיך איין און גילערנטר גימיינר מאן ביהעלפֿין, אַז ער איין רעכט ספר דקדוק לערנט, דען זול ער דאז הין וועק טון, ווען דאז איז נאָרט (נייארט, נור) פֿער די יוּנגן גימכט אין אן פֿאנג”… כללים קלים, הערוכים בשפה קלה: “דיא אַלף איז מְשַמֵש נורט פֿאָרנן אם ווארט אונ' מאכט אִיך, אונ' איז איין עתיד איין ענין דאש נאך גישעהין זול, כמו אתן איך וויל געבן, ארדוף איך וויל יאגן. דיא שין נאָרט משמש פֿאָרנן אם וואָרט אונ' מאכט דאש (שֶ) אונ' איז גיפוינטלט מיט איינם סגול אודר פתח”… לוח הדקדוק (דפוס וויניציאה), גם לוח הפעלים עם יהודית־אשכנזית (דפוס קראקוי). כן גם הספר בשם אם הילד ליוסף בר' אלחנן האלפרין (פראג 1597), האוצר גם הוא ראשי כללי הדקדוק בשפה קלה וברורה: "איין אלף פֿאַרנין אם וואָרט מאכט (איך), אַשמור איך וויל מַכין היטן, איין א' פֿאָרן מיט איין חִרק אונ' דר נאך איין קמץ, דש מאַכט (ווערין), אִשָמר איך וועל ווערין גהיט, אודר מיט איין צֵירה אונ' דר נאך איין קמץ מאַכט אך, אֵרָאה אך ווען ווערין גיזעהין. איין בית פֿאַרן מאַכט (און), בביתך אין דיין הויז, אודר מאכט (מיט), בהבליהם מיט איר נארהייט, אודר מאכט (אום) ברחל אום רחל…

אך לא רבים הם אשר שָתו לב לכל אלה, כי עוד בשנת 1662 התאונן ר' שבתי בס' בדבריו בראש הספר באר משה, אשר הוציא לאור בשנה ההיא בפראג, על העזובה הרבה בהדקדוק וכי אין יודע מה ממנו: “עש זיינן פֿיל לומדים דש גמרית וואול קענין, אונ' אין דקדוק ניט בוקנט זענין, בפרט אטייל מלמדים פֿר טויטשן דיא יונגן, וואש זיא קומט אויף דר צונגן”… ועל כן אזר הוא כגבר חלציו, להוציא לאור שנית את הספר הזה (באר משה) יחד עם כללי הדקדוק בראשו: “שיני כללים זיינן דר צו גיקומן, די האָב איך אויש פֿיל ספרי דקדוק גינומן, אונ' איטליכש רעכט גישטעלט, דש קיינר זול ווערין גישנעלט”… כללים שונים הערוכים גם הם כאלה אשר ראינו. ספר מסך הפתח218 לפייבוש ממיץ, (ד"א 1710): “דאש איז איין פֿיל קומליכי בריכטונג פֿיר גימייני לייטן מאַנין אונ' ווייבר, וויא זיא קענין מיט איר קינדר זעלבשט דען דקדוק לערנין זונדר רבי”… “גם הוא יתאונן במו פיו, על כי אין דורש ואין מבקש דעת בקרב אחינו האשכנזים: “עש בפינט זיך אליין מיר אשכנזים מער בלינד זענין אים דקדוק אלז דיא ספרדים, אפילו מער און פֿר שטענדיג אז דיא אומות, אונ' ווען איין גוי מלמד קומט אונ' פֿרעגט איין יהודי אשכנז עטוואש אויז אונזר הייליגי תורה, קריגט דער מלמד איין אונגליקליכי בשייד”… **מפתח לה”ק** (ד"א 1713) מאת ישראל בן אברהם אבינו (גר צדק): וועלכש ביטראכט האט ישראל בן אברהם אבינו, צו עהר הקב“ה אונ' צום פֿארטייל דר ליב האבר דיא דא זוכן דאש לה”ק רעכט אויש דעם גרונד צו פֿר שטין: דען אין דיזם ביכליין ווערן דיא בעשטי כללים פֿון לה“ק בישריבן, וועלכי אויש דיא בעשטן מדקדקים זיינן ארוישגיזוּכט וואור נאך (וואָנאך) איין אודר מיט גיווישהייט ריכטן קאן”… יסוד לה“ק מאת יהודה קרפֶנטראססי (ווילמרשדארף 1710) גירסא דינקותא לר' יצחק אויערבאך (ווילמשדארף 1728), גם שותא דינוקא (פיורדא בשנה הנ"ל), כן גם דברים שונים בספרו באר רחובות בראשו, במקום יבואו גם אחדים מכללי הדקדוק: “מקור – איין זאך בשטייט אין איין גיווישי צייט. צווי – דז איז איין זאך דז ווירט גבאָטן גלייך צו טין… פעלו, זיא האבן אין איין אנדרן גיווארקט. שובר, לשון קל – ער צו ברעכט גרינג. משבר, לשון כבד – ער צו ברעכט שטאַרק אין שטיקן”… (הוא למד חכמת הדקדוק באמשטרדם מהמדקדק הנודע ר' שמואל פוזנא, ע" קריה נאמנה 102). דרך הקודש לאלכסנדר זיסקינד ממיץ219 קוטנא 1717) בהחלק הנקרא בשם בית הפרושים על הטעמים: “רעכט צו בגרייפן וואש טעמים אודר נגינות ונעימות הייסן”… ספר יקר לפי דברי המחבר, אף כי קטנה היא מדתו: “דיז ביכליין איז וואול קליין פֿון אן זעהן, אבר גרוש פֿון אין האלט”… אבן ישראל ליעקב יוסף בר' מאיר סופר בפשאיר (מיץ 1762), כל כללי הדקדוק עם הנגנות, אשר לפי דברי המחבר כוננם ויצרם מחמלתו על כל אלה אשר לא ידעו דרכם, גם בעד החזנים: “די בוועגנס גרינדי צו דיזם היילזאמן ווערק, איך האב מיך דר באַרמט איבר דען גימייני פֿאָלק אונ' אירי קינדר אונ' ווייבר דיא גמייני חזנים”… ביחוד יפנה בדבריו אל אלה האחרונים, ללמדם דעת והשכל220. חן הלשון לר' גדליה טייקיס (ד"א 1771), הוא כעין מלואים לספרו באר התורה: נון” איז אין דז קלייני דקדוק בשריבן דיא גרינד אונ' דיא טבע פֿון דקדוק“”… אף יעיר בו מדי דברו, גם על שגיאות אחדות בהעתקת המלות אשר אין שחר להן221. גם העתקות מש“ע, אשר מהן נודעה לנו העתקת הספר (קצור) פרקי אליהו להר”א בחור ע“י חיים בר' בנימין בוכנר (האמבורג 1710) יחד עם פי” בשי"א.

גם ספרי־המלין, אף כי לא נוכל לחשבם גם הם רק לפועל הספרות הזאת לבד (בהשפה המדוברת), בכל זאת לא רחוקים הם ממנה, וכל היודע דרך גדולינו תופשי התורה, אשר שמרו לשונם מחטוא ולבלי חלל חלילה פיהם בספריהם במלה בשי“א הוא הלא יתן תודה להאנשים האלה על כי אחרת חשבו בלבבם. הספר היותר עתיק אשר דרך כזה לו, הוא בכתובים (כ"י מינכן) הכולל העתקת המלות מישעי” והנביאים הקטנים, ואשר לפי שפתו וחקי יושר הכתב אשר לו, יוכל להחשב לתוצאות המאה הט“ו: “תוסיפו סרה – זולטיר מֵירן זויְנדְא, רֻככה – אש גְווַכט, הותיר – לִיש אוֹבר בְלוֹבְן, מעלליכם – אוֹר ווערקאַ, כבור – אזְא זַעייפא… וארשתיך – אנטשפוזן222, ובפרָדים – מיט מֻלן, מרצפת – בון וְרַאנקריכא, ספרד – שְפַנגן לַנְט (שפאַניען לאנד). כן גם כ”י אחר (הרד"א) בשם מקרי דרדקי, למרדכי בן מנחם, הנכתב בשנת 1522, והמבאר את המלות בדרך אלפא ביתא לפי הוראותיהן השונות, יחד עם מראי מקומם איה בסה”ק: אַב מיינשטר, וַאמה, וָאלט. אבב – צייטיגונג, בויכמיקייט, גלוּשט, וינטשאפֿט, קלאג. אבל – וַר וואר, טרויריג, ור וואלשט, גראַזיכט, נויארט, בעך, שטין, אבן־שטיין, הֶירשאפֿט, ווער וואולף, גוויכט, טיפֿניש, פֿורם“…223 ועוד אחד בשם מכלל יופי על התורה ועוד, אשר גם בו המלות מועתקות הן לשי”א: “בראשית – אֵיא, תהי – וואושט, ובהו – אונ' לער, על פני תהום – פֿיר אב גרונד, מרחפת – שווייאביט, תדשא – זי זול גראזן, בצלמנו – אין אונזר פֿורם, וכבשוה – אונ' בצווינגט זיא… כן גם כ”י עם העתקת המלות לשי“א גם מבוארות היטב בש”ע, והסובב הולך גם הוא על כל ספרי הקודש: “אסריו – זיין גיבונד, ותישנהו – אונ' זיא אנטשלופֿיט אין, השלבים – שפולין הולציר, במלינה – אז איין איבר געבטונג, במקשה – קוירבש גארטין, בשרירות – מיט לוגונג, שפיים – בארטין, ויחתרו – אונ' גראבטין מיט אַנקיר, תקפיאני – דוא האשט גיגליברט מיך: הצפיר – דש ציקלן, נברשתא – איין לאמפא”…224 כן גם כ“י בהעתקת המלות בחרוזים ושעשועים (כ"י המבורג): חוטם – נַזְא, ארנבת הַזְא, עט גריפֿיל, קוביא – וֶורפֿיל”…

ערוך גורן (כ“י רד”א) מאת מנחם בר' אליקים מבונגא, תוצאות מהערוך עם באור המלות לשי“א: “אגס – בורן (בירנע), אהלא – זעייף (זייפֿע), אנקה – אִיגִיל, קטנִית – ערווישן (ערבזע), קצח – קומְלא (קימעל), תורמיס – ווגן (וויקקען), תותים – ברֻאָמבירְן (בראָמבער), נחר – שנארכין, בוקין”… גם ספר כתוב בידי איש בשם שמשון225, ספר מלִין עתיק אשר גם בתוכו מלות רבות מועתקות הן לשי”א: אדמו – ריט, אדני – פֿפֵיליר, בטנים – הוייבטן. כן גם ספר מלין אחר (כ"י הוואַטיקאן), אשר אמנם נודעו ממנו רק המלות עד אות זיין226 ועוד אחד בשם מחברת (כ"י המבורג), אשר גם בו מלות שונות מועתקות כן ואשר לפי חקי יושר הכתב אשר לו חופפת גם עליו שיבה רבה227. מלות מועתקות כאלה נמצאו גם בהפירושים אשר לתלמידו של ר' משה הדרשן228 (כ"י מינכן), כן גם בהכ“י (שמה) בשם ערוך הקצר אשר מוצאו מהמאה הט”ו, וכאשר אמנם תעיד עליו גם שפתו: “אכסדרה – בורהופֿי, כוורת – בינקר (בינענקאָרב), חוג – קריצא (קרייז), פטפוט – דריבוש (דרייאפֿוס), תותים – מולְבֵיר (מוילבערע), כרשינין – וויקין, סרסור – אודר קופֿר”…229. גם כ“י (ברלין) הסובב הולך על המלות בתהלים, יחד עם שאר דברים כאלה בגליונות (גלאָססען) שונים230. מכלל יופי (כ“י הרד”א) על התורה וח”מ גם אחדים מספרי נו"כ: בראשית – אֵיא, ולקורבן – אונ' צו אופר וכו', הנכתב בעד שמואל בן אברהם אדיל קינד מאת מורהו (בשנת 1547) והעתיק בכתב ידו שמואל מבית לוי איש קרווץ (נייבואד). גם מחברת על השרשים בקוצר מלין יחד עם באור מלות ארמִיות (כ“י הרד”א גם המבורג, צונץ ג“א צד 120, במקום יזכיר גם הכ”י הנ"ל בהוואטיקאן).

מהספרים בדפוס הנודעים, הם: ספרו של ר' אנשיל הנ“ל או מרכבת המשנה231: “איין נויצעס בויכליין… דז מן אויז דיזם… מג לערנן דז גַנץ עשרים וארבע גַנץ דויטש, אַלי ווארטר דיא מן פֿינט דורך דז גַנץ עשרים וארבע. עש זייא הערבי ווארטר, עש זייא גרינגי ווארטר, ווינט מן אלי גישריבן אין עברי כתיבה אונ' דז דויטש דר בייא נמעשיט אונ' דער בייא גיצֵיכנט בייא איקליכם ווארט אונ' ווארט”… הוא ערוך לפי האלפא ביתא: אְבֵל – פלון, אֵבוס – קריפ, אגם – גמוזיכט, אונים – קרַפֿט, איד – ברויכניש. בִלה – ער האט וַר בוילט, בצאותיו – זיין ברוך וואשר. גבח – בודר קאלינג. מלות, אשר אחדות מהן עתיקות הן ואשר לפי דבריו, שמע אותן מפי מוריו: “דיא ווערטר דרינן זיין דיא איך האב מקבל גיוועזין בון מיין רב ז”ל”… שמות דברים להר“א בחור (איזנא 1542), מלות בל”א ערוכות לפי הא“ב ומבוארות או מועתקות לש”ע: “אק – עורף, בולווערק – סוללה, בעשטייט – ערס, פערלן שטיקר – רוקם, בלוז באַלק – מפוח, ווייל (פֿיילע) פצירה פים, נעגבור – מקדיח, בעזם – יעה, פֶויבל – ערב”…232 גם שאר ספריו, המתורגמן (איזנא 1641) והתשבי (שמה 1542), אוצרים בתוכם מלות מועתקות כאלה: “אבב – אורגיל, אגרא – לוֹן, אכסדר – זַל, בלן – באדער, גבב – הוֹכֶר (הֶאקקער), גץ – בונקן, חתל – מֶיר קאַצן, מלשינותא – בור רעטאַריי, קופיץ – האמיר, קרן – הייבט גוט, שף או ממוגן – גיפרעגילט”… “גמרי – גאנץ אונ' גאר, דוכתא – אורט, הלואי – ווער וואָלט, הפסד – וַר לושט, חתיכה – איין שניט, איין שטיק, יעל, תועליות – נֻץ, הֻולף, סנדק – גיואַטר, קטיגר – הינדֶרר, רמז – טוייטן, שייך – עז גיהוירט זיך, תענית – וַשְטֶן”… מלות כאלה נמצאו גם בהספר אמרי שפר להגאון ר' נתן מהוראדנא (וויניציאה 1583) שמים – שא־מים, טראגט ווַאשר, לצביונן צו אירן גישטאלט, יצאנית – אויז לויפֿרין, מסיעת מרחמיה – גיזעלשאפֿט פֿון זיין פֿריינט, ובית זבלו יהי עמי – ער ווערט האבין הירבריג בייא מיר, פת כסגון – קרעפליך, וראשם יהי פרוע – דיא האר פֿון זיינם קאפא זול ער לושן ווַקשן"… דבר, אשר אמנם יקר הוא בעינינו מאד, כי מפי אחד הגאונים יצא, אשר העתיק לא רק מלות בודדות לבד כי אם גם פסוקים שלמים ולא בוש במעשהו.

נתיב לשון עברית (חמו"ד), שרשי לשון אשכנז ופתרונם עד אות כ‘. כן גם ספר אחר יחד עם אטלקית ורומית: מבוארות בשי“א: לאט, במֶעלך; מערב שפאט (שפאֶט), זייט; ברבור, קאַפהון; תור טורקל טויבע; צב, שילד קרעט; תנשמת, מוילווארף; גבות, ברעם; יד, הַנט; כף, טענר; מֲגלְגלֵי עץ, וועליגר האָלץ. – מקרי דרדקי, באור המלות בשי”א גם אטלקית צרפתית וערבית (מנטובה לע' רצה): אבל, ור וואושט, (דרכי ציון אבלות); אובל באַך, שטיין (אובל הגדולה)… לקט יוסף לר’ יוסף בר' אלכסנדר (כ"י אופֿיבך והמבורג) באור מלות ספה“ק לפי התלמוד ומדרשים. מליץ יושר (או דרכי יושר) שרשי לה”ק ופתרונם מאת אברהם שוואב ומאיר דיכן (ד"א 1773).

ספר דבר טוב ממחבר בלתי נודע (קראקא 1590)233, הערוך גם הוא בסדר אלפא ביתא, בהעתקה לשי“א גם לאטלקית234. גם כן הספר חנוך קטן (קונשטאנטינא 1640), גם מקוצר (ד"א 1658), אשר היה ליכוד מוסד להר”ש לונדון בספרו קהלת שלמה, (שמה 1762) ועוד דברים כאלה. אך משפט הבכורה להספרים הנודעים בשם באר משה על התורה ולקח טוב על ספרי נו“כ, פועל ידי האיש ר' משה שערטילש, אשר היא לנחלה להעם באמת ורבים הם אשר הלכו לאורם235. הראשון ראה אור בפראג בשנת 1695 עם הדברים האלה בראשו, אשר יוכלו להיות למופת בסגנונם המיוחד: “אתם עם סגולה, איך ביט אייך מחילה, דז איך הון לוזן דרוקן דז חומש בלשון קלילה, וויא עש קומט אין דער וועלט, אז פֿיל לייט ווערין גישנעלט, פר טויטשן דען קינדן, אונ' דער אמת טוט זיך ניט אזו פֿינדן. מָג ניט לַנג מַכן גישוועץ, דא האט איר דיא סדרה מיט אירם צו גיזעץ (חמש מגלות), אך איטליכש ווארט פֿינדן, וויא מן עש קנעלט מיט דען קינדן”… הוא סובב הולך על כל דברי התורה, בהעתיקו כל מלה ומלה לבדה: “בראשית אין ערשטנס אודר אים אָן פֿאנג, ברא בישעפֿניש, תהו ובהו ווישט אונ' לער. שנתים ימים צווייא יאר טעג, חולם ער טרויימט, על היאור בייא דעם ווייאר, לבונה זכה ווייארך לויטר, לחשוב מחשבות צוּ מיינשטרן”… השני הופיע עוד שנה אחת לפני כן (שמה 1604) עם הקדמה גם בראשו: “לקח טוב נתתי לכם… וועלכר היט איין פֿר שטנד, קאן וואל גידענקן ווארום איך דיא פֶענן הָב גינומן פֿר די הַנט. דען מענכיר טוט זיך בימיהן, ווייט נאך סחורה טוט ציהן, דא שטיט ער אין שאַנדן, אבר דער קאפף פֿון דער תורה איז אל צייט פֿר הַנדן, דרום זאגט ער לֶקח, ער וִינט זיא אליצייט אין אירם מֶקח, אופֿטוינש ער דיא סחורה איז ניט גוט, הוט ער אביר איין ביטריבטן גמיט, אביר דיא תורה טוב, האט אלי צייט איין גוטין לויף”… גם בתוכו המלות ערוכות הן כבהראשון, לפי המקור: “שֵיבה גרייזקייט, פותה טוריכט, כערבה אז איין אובור פלאַן, מצִלות קלינגונגען, אמרתי איך גידוכט, דומיה מיט שווייגונג, ממסגר פֿון בישליסונג, מצאת דיך זא דוא גוינדשט דיין גינוגן, טופֿלי ביהעפֿטר, רמיה לישטיגוּנג”… מלבד העתקת המלות אמנם נראה כה וכה גם החפץ לאחוז בהדרוש, כן גם דברים שונים בש”ע ליתר באור236.

ספר אילה שלוחה לר' נפתלי בר' משה אלטשולר (קראקא 1595), הסובב הולך גם הוא על ספרי נ“ך בהעתקת המלות הכבדות אשר בתוכם: “אֵתו זיין גראַב שאד, זיין זען אים פפֿליג, מחרשתו זיין אקור גיצייג, דָרבן דיא ניאין ריט, עֻפלה גאטוויליגאודר גשטאַרקט, מזעזיך דייני פֿר וואגליר”… גם בהמשך הדברים: חרב פתחו רשעים – איין שווערד האבן זיא אויש גיצאגן, אודר איין קריג פֿון שווערד הֵיבן דיא רשעים אן. מה אמלה לבתך – וויא גאר איז פֿר שניטן דיין הערץ”… ועוד כאלה. חבורי הלקט לר' אברהם בר' יהודה שץ מקרעמניץ (לובלין 1612), ההולך גם הוא בדרך כזה בהעתקת המלות, רק דרך מיוּחד לו בחקי יושר הכתב: “שלמונים פערגעלדונגא, יקב איין גריבא, גומל וועכסונגא, נצר שפראצונגא, מכמורת איין נעצא, בגועל מיט פֿר שמעכטהייט, מיט פֿער ווערפֿינגא, נפשך דיין לייבא, מכורותיך דיין וואונונגא, לפתח תקוה צו איין הורינגא פֿון האָפֿונגא, לועז שטאמלונגין, מרים אולת ער שיידט זיך אפא דיא נַרהייט”… מלמד שיח לר' אליקום בר' יעקב שץ מקאמרנה (ד"א 1710), שהוציא לאור בנו אחרי מותו, ע' עליו דברינו למעלה גם בדברי וויענער בהקדמתו להעתקת השבט יהודה. הוא התנוסס גם כאחד המגיהים היותר נפלאים, ע" בסוף הס' דברי שמואל להר"ש צרפתי (ד"א 1700). עם הדברים האלה בראשו, אשר בם ייסר לשבט לשונו את המלמדים נעדרי דעת, אשר בלמודיהם ישחיתו את בני הנעורים ויוליכום תועה במעשיהם: “הערט צו מאַנן אונ' פֿרויאן, וואש איך אייך וויל פֿר טרויאן, עש קנעלן בייא אייך מלמדים, אז ווען זוא ניט ווערין גיוועזין בייא יהודים. אונ' איירי קינדר גרייזר בלייבן, מאן קאן עש אויש זיא ניט לייכט טרייבן”… ועל כן חבר הוא את הספר הזה: “דארום האב איך איין גוטי זאַך גימאַכט, אלי דיא גימייני אונ' האַרבי ווערטיר אויף טייטש, דז ווערט זיין אויף דיזי מלמדים איין בייטש, ער ווערט מוזן קנעלן רעכט, אודר עש ווערט אים גֵין גאר שלעכט… דרום האב איך דש ספר גיהיישין מלמד שיח, ווייל ער ווערט מוזן רעכט קנעלן ניט רוח”… בתוכו מבוארות הן רק המלות בהתורה וחמש מגלות, כל מלה ומלה במקומה: “בראשית אין דעם אנפֿאנג, ברא דז ער האט בישאפן, תהו ווישט, ובהו אונ' לער, בצלמנו אין אונזר פֿורם, כדמותנו אין אונזר גלייכנש, בדגת אין פֿישן, אחורנית הינטר ווערליך, וכלותיה אונ' אירי שנעריך, יבמתך דיין גישווייא, פלוני בידעקטר, אלמוני פֿר הוילינר, האחשתרנים דיא טרומפל טראריש, מאורשה אַנשפוזט, מקרה גישיכטניש”… אף גם הוא יאחז כה וכה בדרך הדרוש.

גם בהספר יסוד לה“ק, אשר כבר בא זכרו למעלה, באור השרשים גם איזה דברים על הפעלים מאת יהודה אריה קארפנטראַסי (וולמשדארף 1721)יחד עם הספר באר רחובות (על פ“י רש”י) טיצחק אייזיק אויערבאך (זולצבאך 1730), אשר גם בו מלות רבות גם מאמרים שלמים בשי”א: “בראשית אום וועגין דיא תורה אודר וועגין ישראל דיא היישין בראשית האט גאט ב”ה דיא וועלט בישאפין… דיא ארץ הט זיך זעלבין פֿר וואונדרט אויך איר תהו. יודע ער האט גנויא אין ווישן שאפֿט, עז פֿעלט אים גאר וויניג, מיין זינט זיין דיר צו גרוש צו פֿר טראגן“… כן גם הספר מירא דכיא (גם הוא על פ“י רש”י) לר' מרדכי הלוי מסלאוויטש (פ“פ ד”א 1735), אשר גם בתוכו דברים שונים בש”א; “התעו זיא האבן גימאכט פֿר אירן, אוכל עסין שפייז, וַתֵלה עש איז וואָרין מיד, פחז ער האט גיאיילט, אחותי מיין רייד, וברו זיא זענין גיוועזין קריגר”… זכר רב להר“ב מוסיפא, בהעתקת המלות לש”א ע“י ירחמיאל פלק בר' נתן כהן237 (ברלין 1790). כף ירך יעקב לר' יעקיל סופר, קציר פי' רש”י עם תרגום המלות הכבדות לשי“א (פראג 1714). כן גם הספר שפה ברורה לר' נתן נטע הנובר238, אשר ראה אור עוד בשנת 1660 בפראג, ואשר גם בתוכו מלות שונות על ענינים מיוחדים מועתקות יחד לשי”א גם ללשונות אחרות239. ועוד ספרי מלין אשר אמנם דרך אחרת להם, כהספר בשם האַנד לעקסיקאן, אודר זאמלונג איינר מענגי לאַטיינישר פֿראנצעזישר אונ' איטאליענישר ווערטרן (נירנבערג 1765) הקרוב אמנם יותר בשפתו לאשכנזית צחה240.


שְאָר ספרי החִנוך.

גם שאר ספרי החנוך מצאו גואלים להם בהשפה הזאת אף כי לא רב הוא מספרם בספרותנו המקורית בל“ע. כספרי החשבון241, מחקרי ארץ (געאגראפֿיה), קורות תבל ועוד. מהראשונים הם: הספר ידיעת החשבון (העתקה מש"ע) אשר הוציא לאור ר' אריה ליב חזן ושמש מאמשטרדם (ד"א 1699). כן גם בשם חכמת המספר (כ“י רד”א) אשר לפי סגנונו גם חוקי יושר הכתב הוא מהמאה הי”ח: אין דיזם אנדרן טייל דעש חכמת המספר וויל איך ערקלערן דיא גרושי חכמה, וועלכי אונזרי חכמים הקדמונים אין דיזר חכמה נפלאה האבן ממציא גוועזין. אינדעם דיזי הויבט חכמה דער רעכנשאפֿט אין ניין ציפֿערן בישטייט, ווייל דז נול דיא צעדטי אישט"… בלי שם המחבר עליו.

אילה שלוחה מאת נפתלי בר' ישעי' מפירט, הכולל יסודי המספר בקצור נמרץ (פיורדא 1699)242 כן גם הספר מעשה חורש וחושב למשה בר' יוסף היידא (פפד"מ 1711), אשר בו אמנם יבואו כל כללי החשבון לכל פרטיהם243. חכמת המספר למשה בר" חיים אייזן שטאט (דיהרנפֿוּרט 1712) הכולל כל כללי המספר בש“ע ושי”א244, כן גם כללים אחדים על החשבון בהספר חנוך לנער הנ"ל. ועל כלם הספר מלאכת מחשבת לר' זרח אידליץ245 (פראג 1775) הכתוב גם בש“ע והאוצר בתוכו כל מערכות החשבון, יחד עם הקדמה בשי”א: “דיא וויילין איך דז ספר גמאכט, דא מיט עז זולכי לייט וועלכי ניכט איוז דען לה”ק לערנין אויך צו נוצין זאל זיין, אונ' זאלכי עבן ניטיג האבן איין הקדמה פֿאר צו שרייבן, דארוּם וויל איך דיא לה“ק הקדמה אין קוּרצין, וואש זוּלכי לייט ברויך באר איזט, אויף טייטש איבר זעצין”… העתקת הספר מלאכת המספר לר' אליהו מזרחי יחד עם למוד צחוק האשקקי, אשר ראתה אור ע"י אורי צבי רוּבינשטיין, הוא מזמן מאוחר מעט (לבוב 1809)246.

הספרים על מחקרי ארץ הם:247תוצאות ארץ ישראל מסע איש קדוש מאשכנז, אשר עבר בארצות שונות עד בואו ירושלימה, יחד עם מכתב מאת ר' מרדכי בר' ישעיה ליטש מרויסטיץ: “וואש דער חסיד ר' מרדכי מק”ק רוסטיץ האט ארויש גשריבן (ד"א 1649). כן גם העתקת אלדר הדני (דעסוי) גם ע”י שמעון הירש בר' נתנאל (יעסניץ 1769) פֿר ווייבר אונ' גמייני לייטי פֿון דער אוּרזאך וועג, מעכטן חלילה וואונקל מיטיג ווערן באמונותיו, דאש זיא מעכטן גדענקן דאש אונש גאט גאנץ אונ' גאר פֿאר לאזן האט ח“ו גלייך איין טהייל פֿעלקיר זאגן, דש זיא גירעכט זיין אונ' דאש זיא קייניגע האבן אונ' מיר ניט”… דרכי ציון למשה בר' ישראל נפתלי הירש פורית פרעגר מירושלים, המורה דרך לעבור אל ארץ ישראל עם שאר דברים זולתם (ד"א 1650)248. יחוש בוך, הוא העתקת הספר יחוש האבות לר' ישעי' בן שמעון מבולא על מקום קברי הנביאים והתנאים ושאר צדיקי ארץ (מנטובה 1561). “ווארהפֿטיגי קונטשאפֿט או חידושים אויש אשטאינדיען נאך אמשטרדם בריכט גיווארן אונ' דארט גידרוּקט” (פראג 1688) הוא הנדפס בשם צייטונג אויז אינדיא, או קעניס דער יהודים פֿון קילין דוּרך ר' משה פרערא דפיורא (ד"א 1887)249, גם העתקת המסעות של ר' בנימין (פראג 1698 גם יעסניץ 1723), יחד עם העתקת הספר מקוה ישראל לר' מנשה בן ישראל ע“י חיים בר' יעקב אברבוך ועם “בשרייבונג פֿון אהרן הלוי ספרדי. כן גם העתקת המסעות דנ”ל (ד"א 1691). העתקת כבוב ר' פתחיה " דיא גרויז וואוּנדערליכי חידושים” (פפד“מ בשנה הנ”ל), כן גם בשם: לאנד קארט אונד וועלט בשרייבונג מרעגנשברוק, דש זיינן די חידושים פֿון הרב ר' פתחי' דער ברודר פֿון ר' יצחק הלבן בעל התוספות אונ' איין ברודר פֿון הרב רבינו נחמן פֿון רעגינשבורג, ער איז ארום גיריישט אין אלי לענדר ביז אן דען באַך סמבטיון“… גלילות הארץ או קורצי בשרייבונג פֿון ארץ ישראל” מאת ר' גרשון הלוי אידלש מפראג (פיורדא 1691) הנודע בְהבַליו250 ואשר היה למאכלות אֵש בידי הכמרים בקראקא, אשר העלוהו על המוקד251. אך לדאבון לבבנו לא היה לבָער כלו, כי עוד נשאר שריד ממנו ועוד ראה אור פעמים אחדות. תלאות משה מאת משה בן אברהם גר צדק (ד"א 1693), דברים שונים על עשרת השבטים, נהר סמבטיון ועוד דברים זולתם, המלוקטים מספרים שונים, כן גם דברים כאלה בהעתקת הקול מבשר לר' יצחק עקריש, הנדפס יחד עם העתקת מכתב ר' חסדאי אל מלך הכוזרים, ע"י מנחם שטומר (ד"א 1686). סביב קברי הצדיקים לר' שמחה בהקדוש ר' פסח מברעשץ (פפד"מ), ספר כתב ר' אברהם הלוי מעיר האָרן בנפת ליפא, על דבר מסעותיו באירופה בשנת 1718, והוא בכתובים (באמשטרדם)252. עדות ביהוסף גם אגרת יוסף או אגרת הקדש (פפד"א 1767), ספור מסעות מאת ר' יוסף סופר מירושלים. ידי משה (1769) מאת ר' משה ירושלמי: “בשרייבונג פֿון ארץ ישראל אויך אלי כפרים ועירות במעלט, בכן לאז אייך ניט פֿר דרישן אייער געלט, דש הוט גישריבן ר' משה ירושלמי, אונ' האט זיך גנומן דיא גרושי מיא, זוא טוט ביהענד לויפֿן, אונ' דז ביכליין קויפֿין”… עם הקדמה בראשו, אשר גם בה יודיע המחבר עלילותיו וכי גדולות עשה: “איר ליבה לייט, ווען איר ווילט ווישן וואז דז ביכל בטייט, נעמט אייך איין ווינציג צייט, זו ווערט איר גוויש הבן איין גרושי פֿרייד”… בית הבחירה לאלכסנדר סנדר בר' משה עטהויזן (אופֿיבאך 1719): “גאטש הויז ווערט דיזש ספר אויף טייטש גיהיישן, ירושלים אונ' בית המקדש ווערן דרינן בשריבן מיט אַלין פֿליישין, ירושלים איר אוּרשפרוּנג ווערט בישריבן אלז אייני אויז ערווילטי שטאט גאטש”… אשר בו גם דברים שונים על קברות העיר הזאת וכל המוצאות אותה.

ספר הרי עולם: בשרייבונג פֿון אלי דיאאין דער וועלט בריהמטין בערג אונ' דיא טוגענד וואש איין יעדער בערג אין זיך האט אונ' וועלכן לאנד אודר געגענד זיך איין יעדר בערג בפֿינדעט, ווארין דיא אלמאכט גאטש צוּ זעהן“… יחד עם איזה דברים על איי הים התיכון (פפד"א 1792). קוריאָעסער אַנטיקוואַריוּס. “דאז איזט אללער האנד אויז ערלעזענע געאָגראַפהיש אוּנד הישטאָרישען מערקווירדיגקייט צו זאמן גיטראָגין אויס בעוועהרטע אויטאָרעס פֿון וואָרט צוּ וואָרט, אויף יהודית צוּם ערשטן מאָל איברזעצט ע”י הרופא מומחה בנימין קרונובורג (נייוויד אם רהיין 1752). מסכת דרך ארץ לר' שבתי בס253 (ד"א 1680) בהמחלקה השלשית בתוכו, במקום יבוא גם זכר ערים רבות ומקומות שונים ועוד דברים זולתם. כן גם הספר ידיעת עולם, הוא העתקת הספר הנודע צל עולם, או צלמות העולם, גם צלמות הארץ לר' מתתיהו דלקראט254 (1699), אשר גם בתוכו דברים שונים על מדינת הודו ותוצאותיה ועוד כאלה בדעת הרבה וחכמה: “אין דיזן ספר ווערט בשריבן פֿון אליר הנט חכמות וואש ער טראכט האבין דיא פלסופים אלז אריסטוֹטליס אונ' אנדרי חכמים אונ' ווערט בשריבן וואש דיא שבע חכמות זיין אונ' פֿון אַליר הנט וואוּנדערליכי בשעפֿניש וואש אין עולם זיין”… כי לא רב הוא ערך הידיעות האלה וכי לא הִרוה בהן נפש המשתוקק לדעת, דעת לנבון נקל, אף כי התאמצו אחדים לעשות זאת ולתת דרך לידיעות שונות בהספרות הזאת עד כי לא חָשבו לשונם גם מדברים כמו העברונות להורות דעת גם דרכיהם, כהדברים בהספר ירח למועדים מאת מנחם שרייבער (פפד"מ 1716) גם בהספר עברונות255 “צוּ ווישן וואש איז מחזור קטן ומחזור גדול, וויא פֿיל איטליכש יאר איז במק”ט ובמ”ג. ווען עש איז איין עבור יאר אדר איין פשוט יאר, וואש דש יאר איז, צו שלימה צו כסדרה צו חסרה, ווען ראש השנה אישט איטליכש יאר, ווען דער מולד איז איטליכן חודש", יחד עם שאר הדברים הדרושים לחפץ כזה. כן גם נדפסו לוחות השנה מיוחדים בהשפה הזאת יחד עם ידיעות שונות בתוכם256.


ספרי הקורות.

אך יתר שאת לספורי הקורות בספרות הזאת, כי בא שמה חלקה, ספורים כללים מקורות העולם, לרוב מועתקים אך גם מקורים, עם ספורים מהקורות הפרטים, הנוגעים רק לעמנו בלבד, ערים ויושביהן, אשר לרוב מצאו בכי ונהי, כי מר היה גורל העם האומלל הזה, עמל ומתלאה, יגון ומכאובים וכל מצוקות אנוש חלו בו. מארץ אל ארץ נד ומנוח לא מצא:

לָביא פְגָשַנִי,

קָם אַחריו נָמֵר,

וָאֶבְרְחָה מִהם וָאֶעְזֶוֹב גַני

מִדֵי עֲבוֹר אֵלֶה,

הנה דְמות פֶרֶא,

קַם בַחֲצי לָיל,

יָשַב על כַּני.

הראשון הוא הספר הנודע יוסיפון העתקת המומר מיכל אדם, (ציריך 1546) יחד עם ציורים257. כן גם שנית ע“יאברהם בר' מרדכי כהן (ד"א 1661), ועוד שלשית (פפד"מ 1699) ע”י זעליקמאן רייז258 גם בקצור הדברים, ע“י הרבנית איידל בת הרב ר' משה מענדילש (קראקא 1670). ואחריו הוא העתקת הספר שבט יהודה ממעתיק בלתי נודה (שמה 1591)259, כן גם העתקה אחרת ע”י ר' אליקום ש“ץ (ד"א 1700): “וואול פֿרטייטשט גאר קוּרץ דרינן צוּ לייאנן פֿר גמיני בעל הבתים מאַנין אונ' ווייבר. מן ווערט דרינן גיפֿינן וואונדערליכי גישיכטניש דיא גישעהן זיין אונזרן עלטרן אין דען גלות, אונ' וויא פֿיל מאל זיא האבן מקדש שם שמים גיוועזין… דערמיט דער מענש ווערט זיין הערץ דערוועקין צוּ גאָטש פֿאָרכט. השם יתברך זאל ווייטר זיין פֿאָלק באהיטן, אונ' זאל אונז זענדן דען דער לֵיזר משיח בן דוד”…260. תם וישר, העתקת ספר הישר ע”י ר' יעקב בר' מתתיהו הלוי (פפד"מ 1674): פֿון בריאת העולם אן רעכט פֿערטיג אלי מעשים דער צֵילט, אויך איזט דא בייא גישטעלט וואָרדן פֿאַר יעדר פרשה איין רעגישטר, וואש אין יעדר פרשה פֿר איין מעשים שטענין, נאך דער פרשה איין שין דברי מוסר. דיא מעשים זיינן גאר וואונדר באַרליך צוּ לייאנן. קומט הער פֿוּן הר' הגאון מהור“ר יעקב בן הגאון החסיד מוהר”ר מתתיהו הלוי זצ“ל”…261 גם בתוכו ציורים שונים, יחד עם ספורים אחדים מספר היוחסן וספר חרדים, כן גם תפלות ותחנות. העתקת הספר צמח דוד ע“י זלמן הענא262 (פפד"מ 1698): “פֿון דעם לה”ק צום טעעטשן איבר זעצט ווארדן, דא מיט דיא ווייבר אונ' מאַנין קענין דרויז לעזין אונ' דען פֿר שטאנד דא פֿון האבן קאן, וויא עז פֿון אב שאפֿונג דער וועלט ביז דאַטו פֿיר מלחמות פֿר זיינן גאנגין, וואָרינן בגריפֿן איזט וואז פאסירט איזט זייט הער אז דער צרפת אין אשכנז קומין איזט”… הכתובה בשפה קלה גם היא: “וֶרדינַנדוס דער מלך אויז ספרד איז גישטאָרבן אָהנע מענליכי ערבין אונ' ער איז דער הינטרשט מלך גיוועזין פֿון דעם שטאַם פֿון דעם פֿאָלק גִאָטין… אונ' דיא פֿירשטן אין ספרד האבן אב וועלט דען קרלוש דער זון פֿון פֿיליפֿוס”… “ליבושא דיא אַדליבה ווייבש פֿארשין, דיא טאכטר פֿון דעם דוכס קראַקור. דער דוכס אין פיהם איז גאר בריאמט גיוועזין מיט קלוגהייט אין דיזר קונשט דיא גינענט ווערט הוגרמסיא, דאז איז צו זאגין איין שטינדלין אונ' צויברן, אונ' זיא האט קענין איינם מענשן זאכין אין דעם פנים אן זעהן ווען זיא איינם אין דיא הַנט גיזעהן האט”… דברים אחדים מהמקור אמנם נשמטו בההעתקה, ובתוכם גם ההקדמה.

בית ישראל לר' אלכסנדר סנדר בר' משה עטהויזן (אופֿיבאך 1719): “יודשר שטאט הויז ווערט דש ספר גיננט, רעט פֿון אברהם אבינו ביז מיר זיין גיקומן אין אונזר לאַנד, וויא עז איז גאנגן אין מצרים אונ' וויא מיר אין דער מדבר דיא תורה האבן מקבל גיוועזין, אך פֿון אלי שופטים אונ' רעגיררש קאן מן היר אן לעזין, אך פֿון ישראל אונ' דוד המלך אונ' ווייטר אלי יוּדישי מלכים, די שטאדט ירושלים אונ' אלי איר גיבייא אונ' צירוּנג, אונ' דיא אורזאך ווארום אונזר ביהמ”ק איז ווארן פֿר שטערט, ווייל אונזר עבירות אונ' מוט וויל ניט האט אויף גיהערט, אך וויא פֿיל גלות מיר האבין אויז גישטאַנדן, דרום מיר זיין פֿר שפרייט אין אלי לאנדין“… הוא מכיל עשרה פרקים שונים. כתר מלכות או שארית ישראל (ד"א 1741 גם 1771) ע”י מנחם מ“ל בר' שלמה הלוי, יחד עם ציורים: “איר ליבי לייט, טוט גשווינד לויפֿן, טונ' טוט אייך באלד אזו איין מעכטיג ספר קויפֿן, דען דא אין ווערט דער צֵילט אל דיא וואונדר גשיכטן, דיא גאט האט אין אונש יהודים טאן ריכטן, פֿון דיא צייט פֿון יוסיפון האט אויף גיהערט צו שרייבן, אונ' וואו מיר יהודים אין גלות האבן טון בלייבן, דען מיר יהודים זיין פֿר שפרייט גיווארין אין אלי עקין פֿון דער וועלט, מזרח מערב צפון דרום וואו זיא ווערן גמעלט, הש”י זאל ווייטר היטן דיא איבר בלייבונג פֿון ישראל, אונ' זאל אונז שיקן אונזר רעכטר גואל, דז זאל גשעהין אין קורצי טאגן, דרויף וועלין מיר אמן זאגן”… הספר הזה כנודע, נעתק גם לשפ“ע (ד"א 1677): “דיא גזירות רעות דיא גיוועזין זיין בשנת ת”ח אונ' ווייטר איז אויש דעם לה”ק אויף טייטש אין גרייס גימאכט ווארדן… ויהי אונ' עש וואר נאך בישאפֿונג דר וועלט דש זיגמונד אויש שווידן אין פוילין מלך וואר… צו זיינר צייט האבן דיא פּאָלאַקין איב הַנד גנומן, אונ' הבין פֿיל דען פוילישען גלויבן אן גנומן. אבר פֿאר לאנגי יאָרין אונ' צייט, האבן פֿיל פֿערשטין אונ' הערן דען יונים גלויבן טון נאך שאייטן, וויא זיגמונד איז מלך גיוועזן אין פוילן, האט ער די פריצים ביפֿוילין, אונ' העט דיא פולישי פריצים אונ' הערין גרוש גימאכט, אבר די יונים איר פריצים אונ' הערן זיין גבליבן פֿר אכט“… דיא גזירה אויז אוישטרייך, הנדפסה בראשונה בשם “די ווינר גזירה אויף טייטש” (קראקא לערך 1609)263 ונעתקה גם לש”ע ע“י יחיאל בן יהודה: “דיא גזירה איז גיווען אין יאר אז מן האט גיצילט ה' אלפים קפ”א (1421). איין דוכס וואַר גיוועזין אין אוישטרייך נון עש הוט זיך אמאל גיטראפֿין דש דער דוכס האט זעלן אין דער מלחמה ציהן, אזו האט ער איטל עלילות ובלבולים אויף זיץ יהודים גיוואָרפֿין דיא אונטר אים גיוואונט האבן”… מגלת ווינץ על גירוש פֿראנקפֿוּרט, מאת אלחנן העלן264 (פפד"מ 1614): “גאר וואול פֿר טייטשט אונ' בישיידליך, היפש פֿר ווייבר אונ' מייגליך, צו ארקענין גאטש קראפֿט אונ' מאכט, וויא דער שומר ישראל האט בייא אונז גיוואכט. האב אין איין נגון דרויף גיטראכט, אז ווי פון פאביה דיא שלאכט”…265 “דא מן צילט שע”ב (1612) אין דער זעלביגן צייט אין שטאט פֿראנקפֿורט דער ווערדן דער וועקט זיך איין גרושר שטרייט, אז מיר ווי גזעהן האבן אויף ערדן, זולכש ווארן מיר דער שראקן זער, דא מיא זולכש ווארדן אינן, אלמעכטיגר גאט דען שטרייט פֿר שטער, הובן מיר אלי אָן צו בגינן“… המגלה הזאת נודעת גם בשם “דברי השירה הזאת” בש”ע, כן גם בש"א בשם “ווינץ האנסליד”.

________

אבני זכרון כאלה בשם “ליעד” אמנם נודעו למכביר, ביחוד בשם קלאג ליד או קינה לבד, כמו: קלאג ליעד על שרפת עיר וויניציה מאת ר' אליהו בחור: “דז ליד הוט ר' אליהו בחור גמכט אויף דיא שריפה בון ווינידיג המתחיל: נון וויל איך איין ווינציג זינגן, מיט מיינם בֵיזן קול”… קלאג ליעד על שרֵפת עיר פראג (שמה 1689) ע“י יחיאל מיכל בר' אברהם זלמן שמש (השם בראשי החרוזים), הוציא לאור אליהו בר' שמואל פֿויבוש: “אל מלא רחמים דוא בישט גאר הוך דער הובן, אום דען בֵיזן אז אום דען גוטן טואן מיר דיך לוֹבן, גילובט אונ' גיערט בישטו גאט דוא טושט אלז רעכט, אז דוא האשט אונז ניט גישטראפֿט חס ושלום ביי נאכט. אוי לנו כי חטאנו, ביום ג' תמוז וויא עז הוט צוועלף גישלאגין, האבן מיר נאך פֿון קיין בֵיז ניט גיוואושט צוּ זאגן, דא עז קאם נאך מיטאג אום צווייא אוהר קוּמט איין גישרייא אונ' איין גרוש ימיר. אוי לנו כי חטאנו”…266 איין נייא קלאג ליעד פֿון דיא גרושי שרפה אין פֿראנקפֿורט בנגון המן של אחשורוש שפיל (האללע 1712), מאת דוד בר' שמעיה זויגרש267: “איכה וויא זאל איך אן היבן צו זינגן אונ' קלאגן פֿוּן דעם גרושן וועזין, וויא צו פֿראנקפֿורט אם מיין איז איין גרושי שרפה גיוועזין. בליל ד' כ”ד שבט האט הש”י איין אש מן השמים אין דעם רב זיין הויז אן גיצונדן; אֵי מן עש רעכט אויף דער גאשין האט אנט פֿינדן, אזוא ווארין גלייך דיא אנדרי הייזר אן גיצונדן, אונ' דיא הייליגי שול גלייך אז ווען זי ווארין צו זאמן גיבונדן, זעלכי מַכה איז בייא מענשן גידעכטניש ניט גישעהין, דער גאַנץ עולם טוט דרויף יאָמערין אונ' קלאגן אונ' וועהין“… קינה על שרפת נאחאָד (פראג לערך 1663) ע”י צבי בן יוסף, המתחלת: “אך גאט דער הער איז רחום וחנון”… איין נייא קלאג ליד פֿון דער גרושין שרפה אין אלטונה (האללע 1712): “גאר ביטרליך מוז איך קלאגן אונ' בוויינן דאש גרושי לייד”… גם בשם קינה מאת שמואל העקשיר (1711): “מיין שטים היב איך אויף מיט ביטר וויינן”… איין נייא קלאג ליד פֿון חורבן ווארמישא בנגון רב רבי שמעון פֿון פראג (ד"א 1696) ע“י יצחק זעקיל בר' ליברמן לוי מווירמישא268 קלאג ליד על חורבן גדול שהיה בק”ק אונגרש בראדי: “הערט מיר צוּ רבותינו לעבין וואש איך ווער דא זאגין, אויף דער ברודיר גזירה זול מן טאָן וויינן אונ' קלאגין, וואז פֿר איין צרה איז דאשען (געשעהן), וואש מיר מיט אונזרי אויגן האבן לעדר (ליידער) גיזעהן, אוי לנו כי חטאנו”… קינה על חורבן ק“ק קרעמזיר ע”י השווידים (1643) מאת יוסף בר' אליעזר ליפמאן אשכנזי מפרושטיץ: אל מלא רחמים, גאט דערבארמיגר דער דא אים הימל רודט“… גם קינה מהנ”ל על גזירות הקהלות דק“ק אוקריינא בנגון אדיר איום ונורא (פראג ל"ע 1648): אֵיר ליבי פֿריינד לָזט אונז וויינן אונ' קלאַגן, אויף דיא גזירות וואש גישעהן אין אונזרן טאגין, בשנת חבלי משיח (1648) טעטין אונז קאזאקין יאָגין” כן גם קינה על גזירת תקב"ח (בא"ב כפול): “אבינו שבשמים וויא אזו קענשטו דוא צו זיין (זעהען) אוקריינער אידען זאל אזיינע גרושי צרות גישיין (געשעהען), בטל מעלינו דיא גרושי גזרה פֿון דיא הידאמאקען, באלטער אידען האט דער רשע גיטאן טרינקען בראקין אונ' פאקין, גזירות קשות אז זעלכי ווי איז גיערט (גיהאֶרט) גיווארין אין דער וועלט”… איין נייא ליד פֿון אופן, (על מְצור העיר הזאת בשנת 1686) מאת סענדר בר' יוסף טויסק, (פראג בשנה הנ"ל): “אל מעכטיג בישטו גאט אלי צייט, וויא מן זוכט אן דיא יודן דיא אויז דער קהלה קדושה אובין זיין ווארין פֿר שפרייט… זוא הילפֿט אים גָוט, פֿריא אונ' שפאט, כן ה' היה עוזר לנו”…269.

איין שין ליד פֿון ווין בנגון עקדת יצחק (לפי הא"ב) מאת יעקב קאפיל חזן 0פראג): “אך גאט דוא ליבר הער, וויא גיט עש אין אונזרן גלות זא שווער”…270. שווידיש ליד על מצור השוודים על עיר פראג בשנת 1648: “ליבר גאט אים הימל רייך, דער דיא לייט, אלי צייט, טוט העלפֿין, ווען עש זיא גיט און גלייך”… (פראג לערך 1649). איין נייא קלאג ליד בנגון פרושטיצר קדושים ליד, איבר דען גרושן דערשרעקליכן עפוש וועלכר פה פראג אן גיהובן האט בשנת תע“ד (1714) ע”י האלוף מו“ה משה אייזן שטאט ממשפחת קאצנעלנבויגן (פראג 1718): “גרוש שרעקניש אונ' ציטרניש טוט איבר מיך קומן, מיין זֶיל טוט אין מיר וויינין אונ' ברומן, דש איך זאל דר צילן וויא עש אין אונזרה קהלה קדושה צו איז גיגנגן. אין כ”ח תמוז האט דיא צרה בעה”ר אן גיפֿנגין“… כן גם קינה אחרת בשום “עפּוש ליד” פֿון פראג (שמה 1714) בנגון אדיר אוים ונורא (בא"ב): “אייניגר גאט אין דיין הימל רייך, אין קיינרליי גישטאלט גיפֿינט מן דיינר גלייך”… ועוד אחד, בנגון שוכני בתי חומר בשם “פרלויף דען איפוש (עיפוש) פראג” וויא צו דען ליבן גאט האבן מיר גירופֿין, ליבר הער גאט, הילף אונש דער ביטר נוט, אונ' לוש אונש ניט שטערבן אן די מגפה דען ביטרן טוט”…271 עפוש ליד פֿון ניקלש פורג (פראג 1680), ע“י יעקב בר' שלמה משפחת הורוויץ: “אך גאט, מיר טוּאן דיין הייליגן נאמן לובן, דוא בישט באַשיצר באַשירמר אונטן אונ' אובן… איין שין ליד אויף שני קדושים פֿון פרושטיץ, ר' ליבוועסיל ור' פרץ בן אברהם272 בנגון עקדה (פראג לערך 1684) מאת חיים בר' שלום: “דערבארמיגר פֿאטר, דער לויז אונז באלד דאש מיר ווערין דעש גלות פטור”… קלאג ליד על הקדוש ר' שלמה זלמן בר' שמואל זנוויל מקרשעשא (ד"א לע' 1699) ע”י שמואל בר' דוד הנקרא אויערבאַך גם שמואל לובלין, בנגון אל מלא רחמים: אל מלא רחמים דער בארמהערציגר פֿאטר מיין, מייני אויגן טון ניט אנדרש אלש אין טרערין זיין”… כן גם קינה על שאר קדושים בשם קדוש השם המיוחד273 (לערך 1666־92). קדושים ליד על הקדושים בק“ק ווילנא: “אין יאר ת”ן (1690) כ”“ט יום חודש איר, איז אונש דיא גזירה רעה גיקומן איינפֿיר”…274 (ד"א לע' 1699). דען קדוש פֿון הענה זיין ליד: “אך גאט טוא מיר פֿר צייאן מיר אֶילינדיגר קנאַב, מייני זינד טוא מיר גירייאן, דיא איך מיין טאג גיטאָן האָב”… קדוש ר' שכנא ליד. גאולת ישראל על הבלבול בפוזנא בשנת 1696, ע“י יצחק בן מנחם (פראג בשנה הנ"ל). קלאג ליד בנגון ר' שמעון על הבחור זימלי בר' אלעזר אַבעליש מפראג, אשר הוצי לאור ר’חיים דריקר (ד"א 1695): “איין קלאג ליד וויל איך הֵיבן אן, וואש זיך בשנת תנ”ד (1694) האט פֿר לויפֿן טאָן”…275 הוא מהדורא חדשה מהקינה הזאת בתקונים שונים276 “איין נייא קלאג ליד אויף דען מעשה הגדול בביהכ”נ במיץ, על דבר המהומה אשר היתה בביה“כנ הנ”ל ביום שבת שבועות שנת 1715, אשר על ידה מצאו קברן שבע נשים277: אשא איך וויל אויף הֵיבן מיין שטים אונ' קלאָגין“… ליד פֿון דער בעגעבנהייט אין המבורג (ד"א 1675) על המהומות שהיו בעיר הזאת וכל אשר קרה אז את אחינו שמה278, ע”י יעקב (יאָקאָב) מארשן: “איר ליבה לייט, זעכט וואש איך אייך דא אם טאג טוא ברענגן, איין גישיכטניס וואו מענך איינר האט מוזן דרום הענגין, איבר איין אויף דור אודר רעבלרייא צוּ אמשטרדם, דא גיוועזין איז בשנת תמ”ז (1717). איך זעלבשט האב עש מיט מיין אויגן גיזעהן, ווי עש איז צו גיגאנגין אונ' וואש אַליז איז גישעהין“…279 על בני האנושים בראשונה לאמשטרדם: “וויא דיא אנוסים זיין גיקומן אין אמשטרדם” (1719)280. חידושים נפלאים פֿוּן טירקישען רומאָר אונ' בילעגרונג דיא שטאד ווין (1683), ע”י הבחור מאיר שמעלקיש בר' פרץ מפראג, הוציא לאור אלחנן בר' יששכר כהן (פראג 1684). מעשה אומן ואוקריינא (לערך 1800), על הרדיפות הנוראות בהמקומות האלה וכל אשר עבר אז על אחינו שמה281. דש ליד פֿון משיח על משיח השקר שבתי צבי, מאת יעקב בר' בנימין וואלף טויסק (ד"א 1666): “אין דעם הויך גיהערטן ליד, ווערט זיך דר פֿרייאן איטליכר יוּד”…

קלאָג ליד על מות ר' אביגדור צווידאל282: “אזו מיט וויין דיגן אויגן הָב איך אן גיהובן, צו זאגן אונ' לוֹבן. מיט דעם ניגון דש מן זאגט דיא ציונים: אַלמעכטיגר גאט, מיין שטים פֿר? (ע"מ 138) נים…” קלאגליד על מות ר' ליפמאן חזן ( ) בנגון ברינש ליך283: “דרייא שטונד אין דער נאַכט, איז גישעהין דאש גרושי הערצברעך, נון הובן אן צו וויינן, דיא גרושין אונ' דיא קליינן, דיא יונגן אז דיא אַלטן, קיינר קאָנט זיך אויף האלטן… דען וויא זיט מן ניט וויינן אונ' קלאגן, איין זולכר מאן זאל ווערין פֿר לאָרן, מיט אלי טוגנר זו וואול בישונט, דרצוּ מיט אלי זאַכין גיקרונט. אין דער תורה איז ער גיוועזן איין הער, איין בעל שם זיין גלייכן וואר ניט מעהר. אין דער תורה האט ער זיך דרמייאט, זיין זכות זול אונז בישטֵין אלי צייט…284 שירה חדשה מאת זעליג בעל מגיה: “איך זעליג **בעל הגה”ה** הָבי דאש ליד גימאכט אונ' גישטעלט, מיט נאמן גיהיישן אונ' גמעלט”… (פיורדא 1774) על הרעב אשר היה בארץ ואשר על ידו דוכאו נפשות רבות והמחסור והעוני גדלו מאד: “פֿיל לייט מוזן בייא נאכט ליגן אין אנגשט אונ' נוֹט, ווייל אין הויז איז קיין בישן ברוֹיט, צו פֿריא איז צו הערן גרוזה וואונדר, וואז פֿאר איין גוויין אונ' גישרייא איז אונטר דיא קינדר”… איין שעהן נייא ליעהד מאת הבחור ידלה קוקוק (אמשטרדם): “על הצרות ועל הגזירות הרעות, דיא זיך בשנה הזאת איין גשטעלט, דאס זיינן אום גיקומן אלופים בחורים וחשובים אין דער וועלט”… “וויינן אונ' שרייאן האט מן גהערט אין קהלות קדושות טאהגן אונ' נאַכטן, דאס נעביך במדינות אחרות האבן געמעסט (געמוסט) איה ארמע קינדערן פֿר הונגרן אונ' פֿר שמאַכטן”… מעשה ישורון ספור העלילה על ר' יצחק ישורון בראגוזה והנפלאות אשר נעשו לו (ווילמשדארף285). מעשה שושן, נעתק מעברית ע“י יעקב בארגי מפראג ויצא לאור ע”י דוד זויגרש (פיורדא 1698): “איר ליבן לייט, טוט לייאנן דש גרוש חידוש וואז דא איז גישעהין פֿר קארצו צייט, אין שושן מיט צעהן זין אונ' איין טאכטר פֿון ר' חנינא סגל ממשפחת אלבלדא. זעלכיש חידוש איז ניט גיהערט גיוואָרדן ווייל דער עולם שטיט”… גם מגלות משפחות אחדות, כמגלת משפחת בערענש286, יוזל מראָסהיים287, גם מגלת איכה להגאון בעל התוסי“ט, אשר אמנם היא העתקה מש”ע: “ויהי אונ' עש וואר ווייא אונ' קלאָג, אז איך שפרעך אונ' זאג, צו מארגנש אז דינשטאג אַם פירדין חודש… דא קערט זיך אום גליק אלז איין ראָט, וויא מיט קורצין וויל ערצילן, אלש מיט ווארהייט אונ' גאנץ נישט פֿר העלין”… ועל כלן הזכרונות של גליקיל האמיל, אשר יוכלו להחשב למקור נאמן לקורות שונות בחיי עמנו משנות 1645 עד 1719, הכתובים ברוח אמונים ותום ועַנות צֶדק288 הן גם הזכרונות של פייבוש גאנש ממינדען, אשר חברו יחד עם הזכרונות הנ"ל, ועוד דברים כאלה, אשר יחד נחרתו בספר לזִכָרון.


שירי כבוד והוד.

גם שירי כבוד והוד אשר הושרו לכבוד אדירי הארץ, למלכיה ושריה, אשר יוכלו להחשב גם הם לאבני זכרון כאלה כהשיר בשם “היפה”: “איין שין ליד”, אשר הושר ביום הִנָתן כתר המלכות על ראש הקיסר לעאָפולדוס הראשון, מאת שלמה זינגרש קרטשטאל, (פראג 1658) המתחיל: “מיין צונג זיך שווינג, פֿון הערצן זינג”… כן גם שיר אחר בשם “זמר נאה”, מאת אשר זעליג בר' חזקיה חזן, אשר הושר גם הוא לכבוד הקיסר הזה ורעיתו הקיסרית הן גם לכבוד בנם: “מיט איהרם ליבן פּאינצן צוּ עהרין” (פראג 1678), “גימאכט מיט פֿלייס, כנגון האלב שווארץ האלב ווייס”: “איך וויל גאט לובן מיט גיזנג, דיא פֿרייד זאל גיווערין לנג, צו איביג אונ' אימר, אין אונזרין ליבן קייזרש צימר. זינגט צו אונזרן גאט, דער אלש ערשאפֿין האט, טוט שטעץ אים לובן, דז ער האט קייזר אונ' קיניג ער הובן… זינגט צו גאָט, אוּנזערין הערין, דער אונזר פֿריד טוט ביגערין, אונ' אויך אונזרן גינץ, אונ' האט געבין אונזר ליבן קייזר איין יונגן פרינץ”…289. איין שין נייא פֿריידן גיזאנג, אלש קיניג קאַראָלוש נאך ליסאַבון קאם (פראג 1704) המתחיל: “עש זולט זיך פֿון הערצן פֿרייאן”… דאַנק פעשט צו גלייך אויך פרידה אונ' פֿרידן פעשט דעש גרושן אדלרש. וועגין דאש גשעהנין הויכשט גליקליכה גבורט איינש יונגן פרינצן פֿון אשטיריען. פֿון וואגנר הַנְט גשריבן דורך הקטן ליב וואליק בפפד“מ (שמה 1716) עם ציורים: 9רידה פרידה, אויף אויף טריומפֿירה, צוא טייטש פֿאטר לנט מיט טויזנט פֿרידה פֿירה. פֿיהרע קאראליש דען זעקשט דער טייטשן גילדני קרואָן, דיא צירט (צערדע) פֿון אושטרייך דורך זייני מיט גאָט גייאן הוכשט בגליקטן ערשט גיבאהרין זוהן לעאפולדוש”…290 אין שין נייא פֿריידן ליד לחתונת הקיסר יוסף הראשון עם הנסיכה אמַליה ווילהלמינה (פראג לע' 1705) בנגון בבא בוך, המתחיל: “עש אישט איין הויכר צעדערבוים”… צווייא קלאג לידר אויף דען יונגן מלך פֿרדינאַנד זיין טוט (פראג 1654)291, כן גם בשם “אבל כבד, טיסטמענט אונד הויכשט בוועגליכש טרויאר קלאג ליד” על מות הקיסר לעאָפולדוס, המתחיל: “שטיל וועם הער איך לאַמנטירן (שמה 1705). גם שיר נצחון לכבוד המלך פֿרידריך השני הנעתק מש”ע ע"י מענדיל שוואַר.


מערכת מכתבים

חזון נחמד הוא גם מערכת המכתבים בהספרות הזאת, כי גם על אלה פקחו עיניהם דורשי שלום העם ומבקשי טובתו, וגם בם שָמו מעינם להורות דרך וללמד דעת. כי רבה העזובה בש“ע, כי כמעט כל המושכים בה בשבט סופר הַעֲוֵה נלאו במליצותיהם ובמלין אין שחר להן ואיש לא הבין שפתם. ועל כן נראה, כי גם רבים מתופשי התורה, למרות מאסם בשפת מולדתם, בחרו בה תחת ש”ע בכתבם מכתביהם, ורֻבי המכתבים היו רק ראשיתם ואחריתם עברית ושאר דבריהם בשי"א, אחרי כי בה יכלו לדבר כחפצם ככל העולה על רוחם, גם ידעו נאמנה, כי הקוראים יבינו דבריהם292.

הראשון הוא הספר בשם עט סופר למשה בר' מיכאל כהן (פיורדא 1687)293, כן גם בשם לשון פז (אופֿיבאַך 1716), האוצר תבנית מכתבים שונים למיניהם. לשון ערומים, האוצר גם הוא מכתבים כאלה יחד עם חרוזים, והערוכים לפי מקורם בש“ע. חנוך לנער ליוסף מארשן (ד"א 1703)294, בריפֿשטעליר ליהודה בר' יחיאל מיכל מהאָכהויזן והוא בכתובים295. אגרת שלמה לשלמה זלמן בר' יהודה סגל מדעסוי (וואנזבעק 1732). בריבשטעליר או פתשגן הכתב מאת צבי הירש בר' מאיר (פפד"א) “יחד עם כללים שונים בראשו, ונלוו אליו גם ערכי החליפים (“אודר וועכסל שטיעל”) עם דברים אחדים על ראשית למודי החשבון. אך שפתו קרובה היא יותר לש”א צחה, כן גם הספר סדר תקוני שטרות או לקוטי שמואל ע”י שמואל פֿלקש מפראג (שמה 1785) “אויף לה”ק אונ' אויף טייטש, אשר גם שפתו היא כשפת הנ"ל.

אחדים מהספרים האלה אמנם לקוחים הם כמעט כלם ממערכות המכתבים בש“א ככתבם, אף באחדים מהמכתבים לא יחסר המזג גם בחרוזים ובתארים מתארים שונים בראשם296 גם במליצות, וכרוב המכתבים בהספר חנוך לנער הנ”ל: פֿיל שלום אונ' גיזונד, ווינשי איך פֿון הערצין גרונד. אונ' דאבייא לאנג לעבן, זאל הש“י ב”ה געבין, צו האנד מיינם הערצין ליבן אונקיל דער פֿרומי אונ' דער קלוגר“… “פֿליק הין דוא קליינש בריבלי, צו דיא הערצי אליר ליבשטי עלטרן מיין, דיא מיר ניט ליבר קענין זיין. פֿליך ניט צו הויך אונ' ניט צו ניר, אונ' בריינג באלד גוטי ביטשאפֿט ווידר, צו מיינם הערצי ליבי עטי (פֿאטער)”… גאר פֿיעל זעליגר יאָר, דיר זעלין אייך ווערן וואָר, אויף איינר הייפט אונ' האָר, ביז איבר הונדרט יאָר, צו הנד מיינם הערצין ליבן עטי, אונ' צו מייני הערצין ליבי מעמא דיא פֿרום אונ' ציכטיגי, אין מעשים טובים איז זיא אויף ריכטיגי”… אך ביחוד מתנוססים הם במנעמיהם המכתבים בין הקשורים בעבותות האהבה, בין החתן ובין הכלה, נפלאו מאד: “דאַ ווייל איר גיזעליקייט איז דיא מיינה, דיא ווייל דיא זון דש ערדן קרייס טוט ושיינה, זא נעני איך מיך מיט אלר אונטר מעניגשט גמיט, איר אליר גטרייאשטר אויף ערדן, ביז אויף דער הינטערשט טראָפפֿן פֿון בלוט, זאל ניכט פֿיר אנדרט ווערדן. דיזס קרעפֿטיגט מיינה הנד, איר אליר גהורזאמשטר זא ווייט איך ווער קענין, צו וואשר אונ' צו לנד, איר ליבר אויש ארוועלטיר חתן טוה איך מיך נענין, אונ' גנייגטר גאַלאַנד”… “העפֿליכן זיטן אונ' שענה מינען, האבן ברויבט מיינה זינן, אונ' מיין הערץ טון איבר ווינן, צו ליבה דיזה ערזאַמי אונ' טוגנטרייכה, וועלן אירש ליבליכן פרשון פֿון מיר ניט ווייכן, ביז מיר דער טויט טוט אנטבלייכן, צו ליבן דיזה האך גיעהרטי, אונ' גאטש בוועהרטי, אונ' אויז ערקאָרנה, אונ' וואול גיבארינה”… “זיינה העפֿליכה אַרטן מיר גפֿעלט, האבין מיינש צארטש הערץ איבר וואונין, זיינה העפֿליכה זיסה וואָרט, אונ' קאַוואַלירש גבערדן, פֿיר נעמט מן היר אונ' אלן אורטר, אונ' פֿון איין יעדער געפרייזט ווערדן”… “איין שנעליר לופֿט זאל זיך ארצייגן, אונ' ברענגן דיך איבר בערג אונ' טאל, אונ' מיין פֿיל גליבטר אונ' פֿריינטליכן גרוס צו נייגן, אונ' ווינשן אים פֿיל גליקק אונ' הייל אונ' מייני טרייא צו מטכן בקענט, אונ' מיין ליבשאפֿט דר נערן, דיזוש פֿון זיינר ליבשטה גינאנט, ווייל זיא טון לעבן, צו אירה טרייאר גאַלאַנט, דיזי ווערטיר צור ליבן צייכן גיגעבן”… מתי ואיפה התמוגגו כן במשכנות הגותו מאהבה?

גם כתבי יד שונים, מלבד אלה אשר זכרנו, האוצרים גם הם בתוכם קבוצות מכתבים, כהכ“י בבית עקד הספרים בהמבורג, הנכתב עוד בשנת 1576 מאיש אשר נעלם שמו ורק הדברים האלה עליו: “אין דיזן לאנדן וואונהאפֿטיג, אונ' זיך איצטיגר צייט קויפֿמנשאפֿט מווינידיג”…297 גם הכ”י באוצר ספרי מינכן מאת “יוסף בן יואל לדודתו יענטי298, כן גם הכ“י שמה בשם לקט יושר, אשר גם בו נמצאו מכתבים בש”א, הכתובים בידי אשת הגאון מהר"י איסרלין299 ועוד אחדים זולתם.


 

המחלקה החמישית:

ספרי שעשועים – משלים (פֿאבעלן) ופתגמים.

אם גם אחדים מהמחקרים יתאמצו לתת כבוד לנו ולהשיב אותנו לממצאי המשלים300, לא נוכל בכל זאת להחניף לבבנו להאמין, כי כן הוא באמת. כי מספרם המעט מאד בספרי קדשנו, הוא יעיר ספק בלבבנו. כי מלבד שני המשלים הנודעים, מְשַל יותם ומְשַל יואש, ואולי גם – לפי דעת החוקרים החפשים במחקריהם – הספור על הנחש בהתורה, ואתון בלעם, אין דבר עוד בתוכם. ורק בהספרות התלמודית יבוא זכר אחדים ממְמַשלי משלים, אשר היו למופת, בעוד אשר בהספרות אחריה נמעט ונעצר מספרם, ורק כה וכה נראה ספר כזה אשר דרך משַל לו, ועל כן רק מעט מזער הוא גם מספרם בהספרות הזאת, בשי"א. הראשון הנודע לנו בשם, הוא הספר קוא בוך לר' מתתיהו (בערן 1555)301, אשר בו נקבתו באו יחד המשלים מהספר משל הקדמוני ומשלי שועלים בהעתקה להשפה המדוברת, אך אבד מן הארץ ועין איש לא ראתהו עד כה302. רק מהספר משלי שועלים לבד נשארה לנו העתקה נאמנה, מעשה ידי איש השם ר' יעקב קאָפלמאַן (פֿרייבורג 1585), הערוך בחרוזים כבהמקור: “דאז שווייגן בייא איין גלאטן מאן, גיבט פֿיל אויז אונ' איז אויך עטוואש הִראן… אייני ראַב וואר איבר איין גרוש וואשר פֿליהן, זיא ווערט זעהר הונגריג זיא זוכט שפייז אונ' טוט זיך זעהר במיהן, זיא גפֿינט איין נבילה ליגן אויף דער אנדרי זייט דער באַך, דיא ראב ער פֿרייאט זיך זעהר דש זיא שפייז בקומן האט זוא גאך. פֿר גרושר פֿרייד שפרייט זיא אידרי פֿליגל… אונ' פֿנגט אן צו זינגן. איהר פרעמדש שטים ער הערט דער אדלער עש טוט שלעכט קלינגן. ער דענקט בייא זיך איך אז דאז ניקש נוטציג שטים פֿר נעמין אוב עש איז אויז פֿריידן, פֿילייכט איז עש גאר אויזגרושי יאמר אונ' ליידן. ער קאם ביז אן דער ראב ער זוכט זיא טוט שוויצן, זיא האט אויף גשפרייט איהרי פֿליגל אונ' טוט אויף דיא נבלה זיצן, זיא פיקט פֿאָרט אונ' פֿאָרט דש פֿלייש פֿון דיא ביין, זיא דענקט דז גיהער שון איהר אליין. דער אדלר שלאגט דיא ראב אונ' טוט איהר דיזן פלאַץ פֿר וועהרן. פֿון דער צייט אן לאזט קייני ראב איהר שטים מעהר הערן… דרום זאל דאש מויל זיך אלצייט פֿר נעמין צו שווייגן, זא איך מען בהיט פֿר דז אום גליק מען טוט אויך ניט ליינן, אלש וויא דיא ראב איז אין שאדין גראטין, וויילז זיא זיך מיט איר זינגן זעלבשט האט פֿר ראטין. דער חכם זאגט דער סוד איז דיין גפֿאנגר, ווען דוא איהם אבר מושט פֿר ראטין זא בישטו זיין גפֿאנגנר”… בדרך כזה הם גם שאר המשלים ביפי שפתם ובחרוזיהם הנעימים.

ספר משלים לר' משה וואליך303 (פפד"מ 1687) עם ציורים, הנופל אמנם מהראשון בערכו, וכאשר נוכל לראות זאת מהמשל הנ“ל עם העורב, אשר נביא פה גם ממנו חרוזים אחדים: “איין ראב אויף איינם בערג זאש, דא ער נון אויף אין זיין שפייז אַס, אין דעם ווינטר אין דער קעלט, דאז נון דער שניא ליגט אין דער וועלט, מיט שנייא ווייז נון דער וואלד גאנץ בידעקט, דאז מאכט אופֿט זיין הערץ דער שרעקט, דז ער זיין שפייז ניט האבן מיכט. פֿיל טרויארן אונט לייד ער אים גידיכט, זיין גמיאד וואר אים דא גר שווער, ער פֿלוך הין ער פֿלוך הער, איבר דעם אייז, פֿלוך ער נאך איינר שפייז. דא ער נייארד איין שעלם זאך ליגן, וויא באלד וואר ער אים אויף דעם הלז גשטיגן, אונט אויף דעם שעלם ער זיך זעצט, אל זיין לייד וואר ער דאר געציט, פֿיר גרוש פֿרייד הוב ער אן צו זינגן אונט צו שרייאן, דז עז הארטין דיא ווייאן. ער שעליט דז פֿלייש מיט דער הויט, זא שרייט ער הוך איבר לויט. דער אדלער איבר אלי פֿעגל איין הער, דעש הוכן שטים הערט ער גאר זער”… כי לא אחד הוא עם הספר קוא בוך הנ”ל, אף כי כן יחשבו רבים, זאת הלא נוכל לראות מדברי המחבר בראש דבריו, אשר בם שפתיו ברור תמללנה, כי אחרת עמו304. העתקת הספר משל הקדמוני מאת גרשון וויענר (פפד"מ 1693): “דאָש שפרעכט פֿון פֿיל שיני משלים וויא מן עש ווירט אין דיזן ספר פֿינדן, ווען מן ווערט עז דורך לייאנן פֿון פֿורנן ביז הינדן”… גם הוא רצוף הוא בחרוזים: “עש וואר פֿאר לנגי צייטן אונ' יאָרן, דא דער ליב דער אידלי קיניג הוך גיבאָרן, האט גיקיניגט איבר דיא גאנצי וועלט, איבר אלי חיות אין דען ווייטן פֿעלד, ער האט אויך גיקיניגט מיט גרושן פֿר שטאַנד, איבר אלי בהמות און אלי לנד”… גם לו יענדו תפארת ציורים שונים על הדברים אשר בתוכו, כמו: “דיא צורה וויא דר הונט בעט מיט דער רוטי קוא, אונ' דר איזל דער מורשי קומט אויך דר צו… וויא דיא קוא גיט צו גרונד אונ' זוא דא אויף איר שטיט דר הונד… דיא צורה פֿון דעם בער, וויא ער צו דעם פֿוקס קאַם גיגאַנגין אַהער”…305 העתקת הספר אגרת בעלי חיים ע“י חנוך הלוי מהאנוי (פפד"מ 1718)306: “וועלכש אין זיך בגרייפֿט איינה פֿר נינפֿטיגה אונטר רידונג צווישן דיא בהמות, חיות עופות מיט דעם מענשן, פֿר דעם מלך בוראסף פֿאר ברענגן”… בשפה אשר בה נשמע הד קול המקור העברי על פני כלו: “די ליב איז צו גאט דער דא האט בשאפֿן דיא וועלט אונ' אלי בשעפֿניש פֿון גרוז ביז קליין, אלי פֿר בירגני זאכן זיינן אים אופֿנבארס, ער מכט אום רינגלן דיא גלגולים אין גנצין עולם, ער איז דער גאט דער אויז דעם ליכט פֿינשטרניש מאכן קן”… בראש כל פרק יבוא גם תוכן ענינו: “הירין ווירט ער צילט דער יחוס פֿון איין יהודי אויף דער תורה אונ' דיא תשובה פֿונים כישוף מַכֶר מיט שימפפֿליכקייט, דיא אונ' רעכט פֿון דיא שטערן זעהר אונ' פראָפענצייר”… הירין ווירט ער צילט דיא מורמולונג אלי בהמות, וויא איטליכה אירה צרה בקלאָגט האט”… וכן גם שאר דבריו:

_______

אוצר נחמד הוא להשפה הזאת גם כפתגמיה. כי מלבד ההעתקות מש“ע, רבים הם גם פתגמיה המקורים, אשר אמנם לא שם איש עינו עליהם עד כה לאספם יחד בספר, ורק זה שנים אחדות החלו לשית לב להם ולפרוש אור על מחשכיהם307 וע”כ יהיו דברינו פה רק מעטים, רק על הספרים האחדים לבד, אשר ראו אור לפני כן ואשר נעתקו מש“ע, ובראשם הספר מראה מוסר או צוכט שפיגל לזעליקמאן אלמא ממשפחת גענצברגר (האנוי 1610): “איין געטליך אונ' וועלטליך ספר אויז דברי חכמים גינומן, דאז זיינש גלייכן איז ניא אין דיא דרוק גיקומן. איז גיקלויבט גיווארדן אויז גנץ ששה סדרים, אונ' זונשט אויז אנדרי ספרים, אלי שפריך ווערטר דורך צוכט גימאכט, וואול פֿר טייטשט אונ' וואול ביטראכט, אונ' נאך דעם אלף בית מסדר גיוועזין, ער ווערט זיך פֿרייאן דער דרינן ווערט לעזן”… המשלים האלה מלאו מוסר ולקח טוב, אך גם דברים אשר נמרצים הם יתר מהדָרוש ואשר לא יכונו על שפתי ספר כזה. ביחוד יסער סער על הנשים, בהוכיחו אותן בשבט פיו ולעג כמים: “ווילשטו איינש ווייבש באיקייט דעמין, זא לאָז דיך הערין דוא ווילשט איין אנדר ווייב נעמין. מיט זעלכין טראָטץ רעכשטו מֵין אַלז מיט שלאָגין אויז, דען דו שלאגשט אֵי צֶיהן טייבל אַניין אלז איין ארויז… דער איבר דיא פפֿלאסטר רענט, אודר איבר איין בריק שפרענגט, אונ' איין ווייב נעמט דיא ער ניט קענט, דער בלייבט איין נאַר איבר זיין ענד… גרושי הערין אונ' שיני פֿרויאן, זאל מן וואול דינן אונ' איבל טרויאן, דען איר הערץ איז אז וויא איין באָד הויז, איינר גֵיט איין דער אנדר גיט אויז… איין אלט ווייב פֿון זעכציג יאָרן, אז איין מייד פֿון זעקש יאָרן גיבאָרן, זיא לושט פֿון גנצין הערצין צו זינגען אונ' צו טַנצין, אונ' זיין זא גערן בייא אליר פֿרייד, אלז דיא שיינשט יונג מייד. איך לאז בייא דעם גימייני שפריך וואָרט בלייבן, אלטי קיא דז דא געבן מילך נאך שמאַלץ, דיא לעקין אַך גערין זאַלץ… דברים כאלה וכאלה אשר נשמע בפיו, בשיתו נוספות על הפתגמים התלמודים וכל רוחו יוציא בם308. עיון יצחק והליכות יצחק ליצחק איזק פיזנר מליסא (ברלין 1704) הסובב הולך גם הוא על פתגמי התלמוד: “אז מיגליך איז צו זיין קאָרן אן שטרייא. אזו וויניג זאלשטו פֿר לושין פֿון השי”ת דיין פֿיר טרויא גיישט אויף איין בייזי, טראג בייא דיר דיין שפייז, ווען גיישט גלייך אויף דען בודין דש איז איין נאטור וועג, דער נאך נישט פֿרעג… ווילשטו ווישן וואו קיין גילט איז, איז דאש פנים איין מוסר גיוויש, דען דאש מיינשטה דיא פֿון הונגר זיינן אן גיבלאזן אונ' אויף גילאָפֿין, ביטייט ווייל קיין געלט איז בייא זיא צו טרעפֿין”… דער קליין בראַנט שפיגל או משלי חכמים מאת יהודה בר' ישראל ריגעשבורג הנקרא ליב שיברל (ד"א 1657), הלקוחים מהספר תחכמוני ועוד309: “טויזנט פֿריינד זאלין דיר ניט צו פֿיל זיין אין דייני אויגן, אונ' איין פֿיינט קאן דור אין דיין לייב אונ' נוט פֿיל בֵיז ביצייגין… איין קנעכט דער זיך אן זיין טייל לאשט בינוגנן, דער איז פֿרייא אונ' טוט אלז ניא קלאגין, אונ' איין פֿרייאר מאן ווערט איין קנעכט, ווען ער זיכט מין אלש אים גיברעכט”… הספר הזה נודע בש”ע עוד בשמות שונים310.


ספורים וחזיונות.


ספורים

כי שמן חלק הספרות הזאת, ספרות הספורים, וכי רבו ספריה, דעת לנבון נקל. כי היו מחיה לההמונים ונפשם גרסה בכל עת לתאוה לקרוא ספרים כאלה למען לשמח לבבם ולענג נפשם בם. ועל כן רב הוא מספר הספורים המקורים בשי“א, כן גם המועתקים, אשר אחדים מהם היו כמעט לנחלת העם כלו ובכל עברים נודע שמם, וכהספור הנודע בשם ספר בבא או בבא בוך, מעשה ידי היוצר איש השם ר' אליהו בחור, אשר כתבה ידו אותו עוד בשנת 1507 הוא חזיון אנגלי אשר נעתק לאטלקית311, וממנו העתיקהו הוא לשי”א312 בחרוזים יחד עם מנגינות מיוחדות להם:

“מן שפריכט אין לאמפארטן, וואר גיזעשין פֿאר לאנגי צייטן, איין הערצאג בון הוכר ארטן, זיין גלייכן וואר ניט אין ווייטן, הערצאג גווידין היש מן דען צאַרטן, איין שטאַרקר דעגן אין אלין שטרייטן, אונ' מיט גרושר אֶירן טרוג ער דיא קרונה, אין איינר שטאט די הוש אַנטונה. דא אינן האט ער זיין צייט ור טריבן, אונ' וואר איין מאן בון זעכציג יאָרן, דאז בוך אונז אזו גשריבן, וויא דער הערצאג זא הוך גיבאָרן, אל זיין טאג אָהן ווייב ווש גבליבן, אונ' דא ער קאַם אין זיין עלטר, ווען מן עם בדעקט וואר אים מין קעלטר, אל דז ווערמין טוט אים ניקש קלעקין, פֿרירט אים מען מאג אים צו דעקן. זאָ שפראַכן צו אים זייני וויישי רֶיקן, גנעדיגר הער פֿאָלגט אונזרן ראָטין, שיקט אין אַלי עקין, צו זוכן איינה ווארמי דירן, דיא אייך זול ווערמן אונ' פפֿלעגין, וואול אים ווער ער לענגר אליין גלעגן. דֶש הערציג טאָכטר בון בורגוניה, דיא וואר אים צו דער אֵי (עהע) גיגעבן, איר גלייכן וואר ניט ביז באבילוניה. זיא גפֿיל אים וואול אונ' וואר אים עבין, דיא וואר גיהיישן דיא שין בראַנדונייה”…

החרוזים האחדים האלה הלא דים הם להראות את חין ערך הספור הזה, אשר אמנם ברוב הימים נהפוך הודו למשחית בידי המדפיסים וסר טעמו וריחו נָמר עד כי היה למלה בפי כל. גם מנגינותיו נשכחו כמת מלב, אף כי עוד ימים רבים אחרי כן עלו על שפת כל לשון ושירים שונים הושרו “בנגון הבבא־בוך” להוד ולתפארת; אך כגורל שאָר המנגינות אשר היו לנחלת העם אשר נשמע קולו לפנים גם במשכנות יעקב בהגיתו, היה גם גורָלן, כי לא נשאר זֵכר גם להן, אבדו ואינן313.

אף גם ספר אחר הוא, אשר היה גם הוא לשעשועים ואשר רבו לפנים גם דורשיו ומבקשיו, הוא ספר המעשים או מעשה בוך אשר ראה אור בראשונה בבסיליה בשנת 1602 ע"י יעקב בן אברהם ממעזעריטש314, עם הקריאה הגדולה הזאת גם בראשו: “קומט הער איר ליבן מאַנין אונ' ורויאן, אונ' טוט דש שֵין מעשה בוך אן שויאן, דש נוך נין (ניע) ווייל דער עולם שטיט אין דרוק איז וואָרדן גיבראַכט, מיט דרייא הונדרט אונ' עטליכי מעשים די דא זיין… אויש די גמרא גימאַכט, אונ' אַך דעם רבתא אונ' בחיי אונ' אך ר' יהודה חסיד מעשים וועט אייך קיינש טון פֿעהלן, אונ' אך אויש דעם ספר חסידים אונ' ספר מוסר אונ' אויש דעם ילקוט. דרום איר ליבן פֿרויאן, איר האט נון דיא טויטשי בויבר אלי ואָר (פֿאָר), איצינדר האט איר אַך דיא טויטשי גמרא, אזו וועט איר האבן כל התורה כלה גאָר”… אף עוד יוסיף להלל פעלו ומעשהו גם בהקדמתו: “איך האב נון ויל (פֿיעל) ספרים אויף גיריכט, נאָך איז דאס גיגן דיזם ווערק אליס ניכט, דען דא ארויש ווערט לייאנן, רב אונ' רֶבֶצין אונ' אידר מאן, טראָץ איינם דר דא וויל גמרא קאן, ווערד ער מדרשים ומעשים והגדות הרוישר ווערפֿין, דש זיך כל עולם אויף איהם ווערט פֿר גאפֿין, אונ' אידר מאן זאָגן מוס, איך גלייב ער קאן כל התורה אויף איינם פֿויש (פֿוס), וויא קאן ער בקיאות אויש דר גמרא, איך גלויב ער קאן כל התורה, ווער האט זיין גלייכנש גיזעהן, צו אלי זאכין זאגט ער זיין הלכה למעשה וואש דא אישט גישעהן… דרום איר ליבן מאַנין אונ' ורויאן, לייאנט איר אופֿט דארויש זא ווערט איר דרינן ביהויאן, אום ניט צו לייאנן אויש דעם ביכר פֿון קויאן (קוא=בוך) אונ' פֿון דיטריך פֿון בערן אונ' מיינשטר הילדהברנט זולט איר אך אייך ניט טאן מייאן. נון עש זיין ווערליך אייט שמיץ, זיא געבן אייך ניט ווארם נוך היץ”… הנה כה ילמדנו דעת דרכו וכי כל יקר צפון בו.

רוב הספרים, כאשר ראינו, הם תוצאות מהתלמוד והמדרשים, אך רב הוא בתוכם גם מספר הספורים זולתם, כהספרים על ר' שמואל החסיד ויהודה בנו, המלאים נפלאות, הם ועוד אנשי קודש כמוהם. מלבד הספורים הלקוחים גם ממקורות זרים, אשר עטו גם הם עליהם מעטה קודש, כרבות האגדות הגרמנות ועוד, וכלם יחד כמו מחומר אחד קורצו ורוח אחת שפוכה היא על כלם. כי רק נפלאות ונצורות נשמע בתוכם, זאת הלא נוכל דעת מראש, ביחוד על ר' שמואל החסיד ועוד יותר הנפלאות על יהודה בנו: “דער וואר וואול אכטצעהן יאר אַלט אֵי ער איין וואָרט קאָנט לערנין, דען ער וואר איין גרושר עם הארץ אונ' איין גרושר לופץ, דען ער טעט ניקש אנדרש אלש מיט דעם ארם ברושט אונ' מיט פֿייל בויגן שיסן”… ספורים, אשר אם גם רחקו מבינת אנוש, אך יענגו לב הקורא בתום רוחם ואמונתם וענות פניהם, אף כה וכה גם בחדודיהם ונועם אמרותם315 גם הספורים על שאר אנשי המופת נפלאו מאד גם הם, כהספור על רש"י: “דער איזט גיזעשין אין צרפת”, כל אשר קרהו אז עם גאָטטפֿריעד מוליאון הנודע: “דער וואר גאר איין שטרקר מאן אונט איש מלחמה, איין אכזר, איין איש משחית”… על ר' אמנון: “איין קעשטליכר רב דער האט גיהיישן ר' אמנון, דער וואר גאר וואול גיהאלטן אין דאש הגמונש הויף צו מענץ”… על ר' יחיאל מפאריש: “אן איינעם דער היישט ר' יחיאל דער וואונט אין פריז פֿראנקרייך”… על ר' עמרם ומקום קבורתו: “דער חסיד איז צו מענץ דא היימן גיוועזן”… על ר' שמעון הגדול ובנו האפיפיור אלחנן316 ועוד נפלאות ונצורות כאלה.

גם ספורים אשר יפרשו אור על פתגמים שונים, השגורים בפי העם, וכהספור: “דש שפריך ווארט גיט, וויא דוא קומשט דר הינטר, וויא קונץ הינטר דאש פֿיך קומט איז. איז צו פֿרעגין, וויא קאם דען קונץ הינטר דש פֿיך, דש וויל איך אייך דא שרייבן”… אף זאת, כי אחדים האלה הלקוחים ממקום זר, טובים הם כבור במעטה הקודש אשר עליהם, מאשר הם במקורם, וכהספור על ר' חנינא ושערת הזהב, המתנוסס בטובו ויפיו. גם ספורים אחרים הם רק להפליא לב לבד, וכהספור הנורא “פון דעם תך דער דיא בת יהודה האט מטמא גיוועזין”, כן גם הספור על המנגן בכנור, אשר רגליו הובילוהו פעם עד שערי הגיהנום, ואשר אמנם יש חפץ בו, כי תכלית חפצו היא, לפָאֵר ולרומם את אלה אשר יגמלו טוב לעמנו, כי כשכָרם כן ישולם להם, כי רק על מעשיו אלה מלט האיש משחת חַיָתו ואֵש הגיהנום לא נגעה בו: “דער לויטן שלעגר דר הרויז איז, דר איז ניט פֿר ברענט אין גיהנם, ווייל ער יודן הט גישלאגן אויף דיא לויטן אונ' הוט זיא פֿרייליך גימאכט”… ספורים כאלה וכאלה אשר מהם מלא הוא הספר היקר הזה על כל גדותיו317.

קרוב אליו ברוחו גם בסגנונו, הוא הספר מעשה נסים לר' יוזפא שמש מווירמישא (ד"א 1690)318: “גרושי נסים ונפלאות וואָז גישעהן זיינן בק”ק ווירמיישא“. – כי גם בתוכו ספורים כאלה מפליאי לב, אשר יסודם אמנם הוא גם בקורות שונות. כהספור על מהר”ם רוטן בורג, גזירת תתנ“ו ועוד, גם הספורים אשר בדמיון יסודם, מענגים לב גם הם, וכהספור מהפרנס ובתו היחידה: “איינר וואונט צו דען זֻנין, ער וואר איין פרנס אונ' איין גרוש עשיר, אונ' וואר איין חסיד, דער האט איין בת יחידה”… כן גם הספור האחר: “פֿון דיא בת יחידה צו דעם שפרינג ברונן צו ווירמש. איין פֿיינר פֿרומר מַן, איין למדן אונ' איין גרושר עשיר וואונט צו דעם שפרינג ברונן אין ווירמש, דר האט איין היבשי טאָכטר, איין פֿיין פֿרום קינט”… “וואו דאש שפריך ווארט הער קומט, דרייא מאן אונ' איין ראָש קאָפף”… הוא הספור הנודע מרש”י והדוכס מלוטרינגן: “ר' שלמה יצחקי, דאש איז דער אדם גדול דער איין פירוש גימאכט האט אויף כל התורה”… גם הספור הנחמד על שלים מזל: “עש וואונט איין בעל הבית אין דז הויז צו דר קרונן. אלז וואש ער אן הֵיבט וואר לויטר שלים מזל, ער וואר אזו אגים, אז ער דיא קהילה ניט מעהר בזעצן קונט, אבר ער ציהט ניט גערן אויש דער קהילה, דא גינג ער צו דען רב”… וכאשר יעצהו הרב לעזוב את העיר, שמע לקול דבריו ויחד עם אשתו וצאצאיו יצא מהבית אשר גר בו. אך כמעט סגר הדלת מאחריו, שמע קול דופק, קול אדיר וחזק מאד. וכאשר שאל מי הוא שמה, ענהו הקול: “שלים מזל איז נוך, דאש מוז אוך מיט דיר אין דיין ישוב”… ולדבריו אלה נבהל האיש מאד, הוא גם העומדים מסביב אשר שמעו גם הם הקול: “ער גדאכט זיך, איך וויל היר בלייבן, ווען שלים מזל מיט וויל בלייב איך פֿיל ליבר היר אין דר קהילה”… ואז מכר את הבית וירד לגור בבית אחר: “אזוֹ גינג אים ווידר וואול”…

ספר מעשה ה' לעקיבא בער בר' יוסף ר' העניבש (פפד"מ1691): “פֿיל וואונדרליכי נסים אונ' גשיכטן, פֿון חשובי מחברים, גיקליבן אונ' היר טאָן אן ריכטן, אויש דער גמרא, זוהר, שלשלת הקבלה, עמק המלך, זעלכי ספרים, אונ' זאנשט אויז אנדרי שרייברש אנשי אמת בלי שקרים. פֿון ר' שמעון בן יוחאי דר דען זוהר האט גימאכט, אונ' פון ר' פנחס זיין שווער, פֿון זיין זון ר' אלעזר אונ' פֿיל אנדרי תנאים אונ' רבנים מער, אך פֿון ר' איצק לוריא ז”ל, דער דא איז גיוועזן פֿור קורצי צייטן, אונ' זונשט פֿיל אנדרי זאכין דיא וואול ווערט זיין צו ביטייטן, אלזו ווער אין דען ספר ווערט לייאנן, ווערט זיך ער פֿרייאן, אונ' אין גאר ליב זיין דאש ער דאש ספר האט אונ' ניט רייאן"… מהתואר הארוך הזה – אשר גם קצרנוהו במקומות אחדים – הלא יראה הקורא ויבין מגמת פני הספר ויבין חפצו וכל אשר אתו319. ספר ברך אברהם לאברהם בר' יחיאל מיכל (פיורדא 1737), האוצר גם הוא ספורים שונים כאלה. מעשה בריעה וזמרי (פראג לע' 1657): “איין שין מעשה וואש איר האט ניט גזעהן אייער טאגן, וויא זמרי האט לאזן חכמה זעהן. קאם איינר מיט צווייא קעפפֿן בייא אין גנעהין. דאז כהן גדול טאכטר האט ער גערן צו איינם ווייב, דרום קאמין זיא אים אירן לייב, ווייל ער זיא קאנט ניט דער ווערבין, מושט זיא אלי ביידי שטערבן”… ורק אחרי מותם נגה להם פתאום אור ההצלחה, כי באו יחד במסורת ברית הנשואין בגן־העדן. מכאל המלאך וגבריאל יחד עם הנביא אליהו הוליכום בזרועותם ואלהים ברך ברכת הנשואים ומשה ואהרן הובילום תחת החופה, והמלך שלמה ברך את שבע הברכות: “עש וואר איין קעשטליכי ברויטשפֿט (האָכצייט), דיא ניא איז דא גיווען אין איינר קהלה”… הספור הזה ראה אור פעמים רבות גם נמצא בכתובים320.

גם ספורים בודדים השונים למיניהם ואשר אחדים מהם נוסדו גם על קורות שונות, כהספור בשם מעשה הגדול פֿון שנת תס“ו (האַללע 1711), על מלחמת הפולנים בשנת 1706, אשר הובילו בשבי נערה עבריה: “עש זיי נור פֿינף יאָר, דש עש איז גישעהן פֿר וואָר, אלש דר מלך פֿון שווידין אין פולין טוט גיגעהין”… כן גם הספור על קורות העלמה מנימירוב321. איין שין מעשה וואש איז גישעהן אֵי נאך יהודים האבן צו פראג גיוואונט (פראג בראשית המאה הי"ח), מאת האשה בילא בת הקדוש ר' בער בר' חזקיה ורחל בת ר' נתן רושניץ אשת ר' ליב פאָרגעש322, על הגולים הראשונים אשר באו לשבת בארץ ביהם וכל הקורות אותם323. מעשה פֿון איין גליקראָד, פֿון איין מענך פֿון עכום אונ' פֿון ארוימן יודן, אונ' ווארום מיר אקדמות זאגין (פיורדא 1694). איין מעכטיג שין מעשה אש גישעהן איז צו ווין אונ' צו פראג דורך איין בעל שם דער האט גיהיישן ר' אדם ווינג (פראג בהמאה הי"ז) הוא הספור הנודע גם בשם מעשה ר' אדם בעל שם. מעשה גדול ונורא: וואז דא איז גישעהן אין דער קהילת הקודש ניקלשפּורג בשנת תנ”ו, וויא איין רוח אין איין בחור איז קומן“… (ד"א 1696), כן גם בשם רוח חיים ע”י אברהם בר' ראובן ואברהם צבי בר' יצחק ליב (ניקלשבורג 1785)324 גם מעשה הרוח מקאָרעץ, כן גם שני ספורים נפלאים: “צווייא מעשים וואונדרליך דיא דא גישעהן זיין אין צייטן דאש דא גילעבט האט ר' יצחק לוריא”… (פראג בחצי השני מהמאה הי"ז), אשר גרש גם הוא רוח מקרב אשה אלמנה עם שאר נפלאות כאלה. גם הספור אשר נוראות גם עמו והנקרא גם הוא בשם כזה מעשה ה' הגדול והנורא (המבורג פֿר דר הֵא 1746) על הר“ש אלקבץ והר”י קארו, בנוח פתאם הרוח על האחרון: “ער האט דעם רוח הקודש בייא זיך גיהאט”, גם נשמע קול בדבר אתו, קול נעים מאד: “די ליבליכקייט דר פֿון וואר גרוש אונ' דז קוּל אלז שטערקר גיווארדן”… מעשה מן יוסף דיל ריגה: “וויא איינר הוט גיוואָלט פֿר דיא צייט משיח בריינגן” (כ"י מיכאל), ספור מלא הבלים ותעתועים, והוא העתקה מש"ע.

מעשה גישאך אן איין מלך האט רעגירט אין ירושלים, דער האט גיהיישן הורקנוס“… מעשה אשמדאי “ויהי אונ' עז וואר אין טעגין שלמה המלך דש ערשטי ביהמ”ק צו בויאן. קיין אייזערני כלים טאָרט מן ניט ברויכן דער מיט שטיינר צו הויאן. איין ווערמיל מוּז זאך שטיינר דער פֿון שפאַלטן, טעט גאר פֿון נוטן. מן קאנט אבר ניט ווישן וויא מן זול דאש ווערמיל קריגן, מן מושט אשמדאי המלך פֿר דרום פֿראגן”… מעשה פֿון איינם חסיד דער ביגעגנט אליהו הנביא (פראג 1644)325 “איין מעשה אז איין חסיד דר האט גרוש ממון אונ' הט אל זיין טאג ניט מֵיין וויא צֶיין זין. מעשה עז ווש איין זון סבר, דרום הוש ער אזו דש ער וויש איין מיינשטר דער סברה… איין מעשה עז וואר איין מולט איין רייכר סוחר… איין מעשה מן זאגט עז זייא איין מולט גיוועזן איין קושטליכר רב אים לַנטעוץ… מעשה אן איינם יודא דר וַוַנדרט איבר ועלד (פֿעלד). מעשה עז וואר איינר דער היש רבי עקיבא, דער גיט אויף דז בית הקברות… עז וואר איין מאל איין סוחר דער איז גיוואונט צו הבן צירונג אין זיינם הויז. עז וואר איין חסיד דער טעט גאר ויל (פֿיעל) מצות… עז איז איין חסיד דער וור גיוואונליך צו געבין אונ' ער טעט גר וילי גוטש אונ' גמילות חסדים… מעשה בון רבי נחמן, דר הט איין גרושן הויפֿן מיט שטיין… מעשה עז זאגט ר' מאיר חזן ע”ה, אין דעם יאר דז מן הוט גישריבן קכ“א לפרט”… ועוד ספורים כאלה. ואולי נוכל לחשוב להם גם הספורים בהספר הנודע חבור יפה מהישועה לר' נסים בר' יעקב, אשר נעתקו גם הם להשפה המדוברת, הגם כי נעלם ממנו זמן ההעתקה, כי לא פורש326.

גם ספורים זולתם אשר גם דרך אחרת להם, כהספור בשם איין מעשה פֿון איין כלה: “עש וואר איין רייכר מאן אין לאנדאן אין ענגלאנד”… איין שייני היסטאָריע פֿוּן איינם פאָלאַק (פראג 1792). איין שינה היסטאָריע פֿון דרייא לייט, פֿון דש גרוש וואונדר דש דא איז גישעהן (פיורדא 1789). איין וואוּנדרליכי שינה היסטאָריע אויש דעם האָלענדשן, פֿוּן דרייא ווייבר דיא מיט אירה גרוישע פֿר שטאַנד האבן אירי מאנין גישטעלט נאך איר הנד (אופֿיבאך 1777). מעשה פֿון איינם מאן דער האט איין זון אלכסנדר… גישיכטי פֿון מאן אונ' ווייב… איין שין מעשה צו הנט, איז גיקומן פֿון ווייטן לַנט, וועשט אינדיה איז עש גינַנט (פראג 1660). איין שין מעשה, עש וואר איין מאל איין יונג דער וואר איין זון פֿון איין עושר (פראג 1713)… איין שין וואונדרליך מעשה פֿון איין כלה מיט דרייא חתנים… איינע וואהרע געשיכטע… וויא עס זיך צו געטראגן מיט איינם מאן דיזה היס ר' אפרים דער זאהן פאן שלמן בן משה אויס סולינעק… איינע היסטאָריע פֿון צווייא ברידר מיט נאהמן יאקאב אונ' קארל נעכסט פֿירציך רויברן דיא דורך איינן שקלאפֿען אויס געראָטעט… “איין שין נייא הויז הלטונג בוך בנעבשט קורץ בשרייבונג פֿון פֿינף ברידר. בשנת נותן לחם לאשה, גידרוקט צו פֿולדא בייא זלמן נייא מארק קאַרטאפֿל מאן… פֿון דעם מיר גישריבן האבי, דר זיינה פֿרויא ניט זאַט צו עשין גאבי, דא דורך זיא איין קורצי צייט איז ווארדן בגראָבי”… ספור מלא מהתלות ולצון חמד לו.

_______

גם שאָר ספורים כאלה, אשר מצאו להם מהלכים בקרב העם. מלבד העתקות שונות, אשר אחדות מהן אמנם הן רק העתקות מכתב לועז לכתב עברי בלי שנות דבר ממקוֹרן, וכהספור דיטריך פֿון בערן, אשר היה למשוש לב רבים ורבו דורשיו ומבקשיו עד כי עורר עליו גם צעקת היראים ושלמים327: איין שין ליד אונ' גרוש ריטרשאפֿט ווערט איר דרינן גבינדן, גאר קורץ ווייליג צו לייאן פר ווייבר אונ' מיידליך, ור טויטשט גאר בישיידליך, גיננט מיט נאמן דער דיטרייך, צו קופֿין ארם אונ' רייך, אין איינם געלט רעכטן, אזא ווערט ענק גָיט ית' בהויטן פֿער בויזן אן פֿעכטן. גידרוקט אין דער גיליבטן שטאט קראקוי אונטר דעם גוואלטיגן קויניג זיגמונד יר“ה שנת שנ”ז (1597), הם הדברים בשער הספר בשי“א, אך שאר כל דברי הספר הם בגרמנית עתיקה328. פאריש אונ' וויענה (בערן אונ' ווירונה 1694), ספור אהבים עם ציורים הנעתק מאטלקית ע”י ר' אליהו בעהר329. אוילן שפיגל: “אליר האַנד קורץ ווייליכי ביגעבנהייטן אונ' היסטאָריאַס” (פפד“מ במאה הי”ח) גם בכתובים (כ“י רד”א) בשם: וואונדר פארליך אונ' זעלצמי היסטאָריא טיל אוילן שפיגל איינש פויערן זון, בורטיג אויש דעם לאַנד צו ברוינשווייג, וריש (פֿריש) גיזאָטין אונ' נייא גיראַכן געדאַקקן), ע“י בנימין בר' יוסף רופא למשפחת מערקש” (טאנהוזן 1600): “עש אישט אין לאנד זכְשן אים וואַלד געלב גילעגין איין דאָרף גיננט קנעטלינגען, דא ווארד דש ורוּם קינד איילן שפיגל גיבארין. דער וואַטר היש קלויש איילן שפיגל, זיין מוטר היש אַננאַ ווייא פעקין, אונ' דא זיא דאש קידש גינאז שיקטען זיא עש צו דער שְמַד330קיסר אוקטפיינוס (הומבורג פֿר דר האה 1730), מאת אברהם בר' עזרא מגלונא, גם בכתובים עוד משנת 1581 (כ“י רד”א) מאת יצחק בר' יהודה ז”ל בייטלינגין: “דיזי גישיכט וַר וואר אישט קיין גידיכט, בון דעם קיסר אקטוינס אונ' בון זיינם זין פֿלועבניס אויש לייאן אונ' בון דעם קוניג דאקבערטיש אויש וראנקרייך… וויא עש אין אישט ער גניגן, ווי זיא ווארן בון דען טירקן גיבנגין”…331. דיא זיבן ווייזן מיינשטרש מאת יעקב בר' מאיר מארשין: “אייני וואונדרליכי שיני היסטוריה, אויש איינם גלחות בוך הערויש בערייט אונ' האב עש טון אין טייטש איבערזעצין”… (ד"א 1677). הוא הספור הנודע על קיסר בוטינוס והני דאקליציוס והקיסרית דאָנטיאנו עם שבעת חכמי חרשים, אשר בספריהם המחוכמים הצילו ממות את נפש הבן אשר התנקשה לו אמו חורגתו הקסרית בורליה ובמזמות לבה הרע332.

וואונדר זעלצאמי קורץ ווייליגי לושטיגי אונ' רעכט לייכורליכי גישיכטי אונ' דאטין דער וועלט ביקאנטי שילד בורגר אין מיסנאפאטאמיא הינטר אוטאָפיא גילעגן. דורך דען הלב עדלין, געלד אונ' עהרין בידאַרפטיגן הערין פאמפיאנוס פֿילצהוט שטאט שרייבר אונ' נאכט וועכטיר אונ' אובר שאָרין שטיין פֿעגר צו שילד בורגרש הויזן, גיצייכנט אונ' אן דיא נאך קומלינג הינטר לאזן… דיזש עדיליש אונ' קוריעס שֵין ווערק האבן מיר איבר זעצט אויש דר הויך טויטשר גלחות שפראַך אויף יודיש טייטש (אופֿיבאַך)333 הוא ספור ההתולים הנודע, המיסר בשבט לעגו את מעשי יושבי הערים הקטנות הנשכחות מני רגל, ואשר ראה אור בש“א בכתבם עוד בשנת 1597, התולים אשר אם גם מתקו לחיך גרמני, אך נפלא ממנו מהבין, איך יכלו למצוא להם מסלות גם ללב יושבי הגיתו. הערצאג ערנשט (פיורדא בשנה הנ"ל): “מערקווירדיג לעבענש בשרייבונג דעז הערצאג ערינשט אין באַירן אונ' עשטרייך, וויא ער זיך נעמליך דורך וואונדרליכה צופֿעלי אויף גיפֿערליכה רייזן ביגעבן, אונ' וויא ער צו לעצט פֿון דעם קיסר אָטא דער אים דעם לעבן גשטאנדן, ווידרום איז ביגנאדיגט ווארדן. דש ערשטי מאהל גידרוקט אין פפד”מ, דאש אנדר מאל גדרוקט אין פיורדא”… העתקת מלה במלה מהמקור, בלי הסיר ממנה גם הדברים אשר יתנגדו לרוח אמונתנו ואשר לא יתכנו לקוראים עברים. היסטוריה פֿון דעם ריטר זיגמונד אונ' מגדלינה, הנודע גם בשם מגדלינה ליד: “עש וואר איין מלך אין שְפניין לַנד, דער האט איין זון זיגמונד גיננט, אונ' ניט ווייט דר פֿון ליגט דש פְרַנְצִלַנְד, דריין האט דר מלך פֿון פֿראנקרייך גיוואונט. איין מאל הערט זיגמונד זאגן פֿון זייני קנעכט, וויא דר קיניג פֿון פֿראנקרייך איין איינציג טאכטר פֿר מעכט, דיא וואר דיא שיינסטי אין דר גאנצין וועלט, מגדלינה איז איר איר נאמן דיא שֵינסטי בלום אין פֿעלד”…334 פאָרטוגאטוס מיט זיינם זעקיל אונ' וואוּנש ריטליין (פפד"מ 1626), אשר הצליח להוציא בערמה מידי המלך סַלַדִין באלקאריה את מצנפתו אשר קסמים אתה להשיג על ידה כל חפץ וכל קורותיו אתה335. כן גם הספורים האלה: דער שמיד ווילאנד, טריסטיאן אונ' איזאלדא, די גיטרייע פאריזערין, ליבשאפֿט פֿון פֿלארוס אונ' בלאנקפֿלער (אופֿיבאך 1714), אשר היו גם הם לנחלת העם, כן גם הספור הנודע בשם טויזענד אונ' איין נאכט (פפד"מ 1796)336.

שפאנישא היידן אודר צוגיינרש (ד“א בהמאה הי”ח): “וויא איין אלטי היידין איין יונג קינד פֿון איין גרושי הער פֿון מדריד גישטאלין האט אונ' צום לעצטן ווידר צו רעכט קומן איז און צו גרושן עהרן אונ' מיט איין פרינץ גיטרויאט איז”… באמשטרדם, במצות הענדלי אלחנן בלא“א חיים דרוקר שליט מ”ס: “עש איז פֿר הנדן איין וואונדר בארליך אונ' זעלצזאם פֿאָלק וועלכי מן היידן אודר ציגיינרש נענט, די זעלביגי רייזן אלי צייט אין פֿרעמדי לאַנדן אונ' שטעטן אונ' האבן איר לעבן אין אר מוט337. שיני ארטליכי גשיכטן, העתקת אחדים מספורי בּאָקאַציאָ ע”י יוסף מארשן (ד"א 1710): “וויא אַנְדְרֵע פֿון פערסיאַ צו נאַפולוש קאם אום פפערדן צו קופֿין אונ' וויא ער אין איינה נכט פֿון דרייא וואונדרליכי פֿאר פֿאלין נאך גליקליך דר פֿון קאם, אונ' מיט פֿרידן ווירד אום צו הויז איז גיקומן”…338 יחד עם המוסר היוצא מהם, כן גם גשיכטי פֿון פויאר גריל מהנ“ל, הנדפס יחד עם “הארטליכי געשיכטען”. גשיכטי פֿון שאָרנשטיין פֿעגר, גם בשם שאָרשטיין ליד: “איין נייאש לידליין וויל איך אייך אן הֵיבן, וואש זיך אין זֶיה לַנד הוט טון בגעבן, פֿר וויניג יאָרן אונ' וויניג צייט, פֿון קריזעגיאַ דיא שיני מייד, עש וואר ניט אירש גלייכן, שין וואונדר אונ' צייכן, זיא וואר די שינשטי אים לנד ווייט אונ' ברייט, אין גאנצין לאַנד וואר איר אין שינהייט קייני גלייך, אונ' נאָך דר צו ווארן אירי עלטרן גאָר רייך” אונ' זיא וואר נאָך יונג פֿון יאָרן, אָבר זיא ווילט זיך ניט פּאָרן, אל דיא גרעשטי הערן, טעטין זיא ביגערן”… על הקורות בהמבורג: “איין שין נייא ליד וואש צו המבורג איז גישעהן”… הערט מיר צו איר ליבי לייט, וואש זיך האט פֿר לאָופֿין צו דיזר צייט, וואש צו המבורג איז גישעהן, עש איז גיקומן אויז פוילן איין ביזר מאן, דער זא האט גאר פֿיל מעשים רעים גיטאן, דאש האט גאט ניט לענגיר קענין צו זעהן, יונה ימח שמו איז ער גינאנט, אין אלי ביזי שטיק איז ער וואול ביקאנט"…339 הוא לקח לו אשה אחרת, אשה סורֵרה, וכשמוע זאת אשתו הראשונה, מהרה לבוא אליו: “דיא ערשטי פֿרויא האט ווארדן גיוואָר, פֿאר גרוש לייד רייסט זיא זיך אויש אירי האָר, קען אמשטרדם איז זיא אן גיקומן”… מקרה כזה בקרב נודדי פולניה אז, לא היה בלי תפונה בודד במועדו.

יונג פֿרויא צארט (פפד"מ לערך 1700) מאת נתנאל קרעמזירער340: “עש גינג איין מאל איין יונג פֿרוילין צאַרט, גאר פֿרייליך אונ' וואול גימיט, שפאַצירן אין אירן גארט, עש טראגט איין הויכן מוט, עש גידאַכט זיך אין זיינם זין, ווער איז היפשר אונ' שינר אז איך דא בין… פתאום ראתה מראה נורא ונפשה נבהלה מאד, כי ראתה לנגד עיניה את המות: “זאגן וויל איך דיר ווער איך טוא זיין, איך בין דער מאן דער דיא לייט צו דען טוֹט פיר, דער טוֹט איז דער נאמן מיין”… לשוא התחננה האמללה, לשוא השמיעה קולה, כי לא תוסיף עוד ללבוש גאה וגאון ולא תשוב עוד לכסלה, כי שומע לא היה לה: “אירי רייד האבן גיווערט, איין שטונד אודר דרייא, דר פֿאטר אונ' מוטר האבן עש דר הערט, דש מעדכן זיין גישרייא… אַך הער, וואש איז דעם קינד מיין, ווער מאג בייא אים אין דעם גארטן זיין… אך גם נפשם נבהלה מאד בשמעם הדבר הנורא וגם הם בכו ויתחננו להמות, לבלי הוריד שחת נפש יחידתם, גם השמיעו במרום קול תפלתם, ורק אז הרפה המות ממנה: “אוף, דוא וואונדר שינה דירן, אונ' דאנק דעם ליבן גאט אונ' לאז דיך דיין פֿאטר צו הויז פֿירן, דר פֿאר דיך אזוי גיבעטן האט, אונ' גידענק דראַן אַל דיין לעבן טאג, אונ' האלט וואש דוא מיר האשט צו גיזאגט”… איין שין ליד בון דעם קויניג בון רום341: איך בור קינד אייך נייאי מער, אונ' וואלט איר מיך בר נעמן, צו ראָם דא וואר איין הער, איין גראף גאר וואול גיטאן, דער וואר בון רייכי האבע, וואר מילד אונ' טוגענד האפֿט, ער וואלט ציהן אויז”… איין שין נייא ליד פֿון איינם ריטר אויש דער שטייאר מַרק מיט דער טאָכטר דעש קיניגש פֿון דענעמאַרק: אָ רייכר גאט אין דיינם זאַל, הילף מיר פרובירן אן מאש אנ' צאָל, דיא זעלבן רייהען צווינגן”… (פראג בהמאה הי"ז). נייא לידר פֿון גזלנים אונ' רצחנים342: פֿיל נייאסהערט מן ווייט און ברייט, וויא מן עש האט דר פֿארין, אין זיבן בורגן ליגט נאך הייט, איין אָרט דר היישט מאזארן, דארט אין גלאַז היט אונ' ווירטהויז שטאנד, דרינן וואונטן אלי הנד ביז גיזינד, דיא אייטל מֶירדר ווארן"… “אך דאש איך קענט זינגן איצונט פֿר גרושן לייד, טרויאר טוט מיך זער ביטריבן, דיא שרעקליכי ביזי שאַנד, דיא איין שעפֿר טעט פֿר איבן, וואול איז דער ציפסיר לנד”… “אך וואש טוט מן הערן, בייא דיזר צייט, פלוסן אונ' שווערן, אלי צייט, הערט מן דאך פֿוּן אלין אָרטן, שטעלן רובן אונ' מורדן, מאנכר האט זיין זין אזו גשטעלט, וויא ער גיווינט אוּן רעכט גוט אונ' געלט… וויא דאָרטין בייא מיישריכט גילעגן איין דארף היישט מיט נאמן קיכין ריד, דא וואר איין לעבנש דיך”… “ווש דא איז גישעהן, אין קורלאנד, איין דאָרף היישט וואַלאַך, דארטן אויף דען לַנד, איז גישעהן איין זינד אונ' שַנְד, וויא ער ווערט הערן, עש גישאך אן איינם דינשטאג עבן, זא דיא הנד ווערקש בורש לושטיג בייא אַנַנדר לעבן אונ' טרינקן ביר אונ' וויין… דיא גיזעלין ווארן ניין, דער ערשטי גיזעל מעט איין מכשף זיין”… אף עוד אחד נזכיר פה, הוא הספור בשם ארטוש הוף מאת יוזל וויצן הויזן (ד"א 1683) הרצוף בחרוזים גם הוא:

“איך האב אל מיין טאגן, פֿיל פֿון קיניג ארטוש הוף הערן זאגן, אז וויא מן זאגט איין אלט שפריך ווארט הער, עש גיט הינן צו אַז ווען עש קויניג ארטוש הוף ווער. דאך האב איך אויז גירייזט גאר מעניך לנט, אונ' האב מיין טאג ניט קריגן אין מיין הנט, קיין בוך דז איך עש העט גילעזין, אודר וואו עש ווען גיוועזן. ביז איך האב איינש גיפֿינדן גישריבן אויז, אין מיינם פֿאטרש הויז, דא האב איך מיך ניט לאנג טאן זאמן, אונ' האב דש בוך גישטלט אין ריימן”… מן ליבט ביליג דיא אדלי קויניג אונ' פירשטן אונ' הערן, וויא זיא טון אירי הערשאפֿט פֿיר מערן. דוך איז עז וויכט, אין גאטש הילף קענן זיא עש פֿילן ברענגט ניכט, נון וויל איך אייך זינגן פֿון איינם קויניג רייך, אין דער וועלט פֿינט מן דא ניט זיינש גלייך, קוניג ארטוש וואר ער גינאנט, ער וואר גיוועלטיג איבר פֿיר אונ' דרייסיג לנט"… הנה בדרך כזה יסוב הספור כלו עד כלותו. והגם כי יחתום המשורר דבריו באמונה ותום: “דא מיט האט דז בוך איין ענד, דש אונז גאט משיח זענד, במהרה אמן”… זה היה תכנו וזמורה נכריה הוא לנו. כי לרומם תחת לשוננוּ זמה ונאפופים עם כח האגרוף ולהגדיל עד שמים תהלתם לא זה הוא דרכנו מעולם. כי לא כשוקי האיש ירצה, וחטאת זמה ועגבים חטאה היא גם אם ינחם האיש על מעשיו343. ואך לשוא איפוא חרד משוררנו כל חרדה הזאת להעלות מנשיה את הספור הזה ולהשמיע קולו באזנינו.


חזיונות.

גם אם כשרון עמנו בתור משחקים על במת – ישחק, נודע למדי, ועוד מקדם נודע פעלם344, בכל זאת אין זכר כמעט בספרותנו העתיקה לחזיונות, ורק בהתקופה המאוחרה לבד החלו לסול להם דרך בתוכנו345. אם מפני היות חזיונות התקופה העתיקה עקובים מדם ועגבים בפיהם בכל תלאת הזמה, אשר זרו לרוח עמנו, או גם על היותו הוא למשחק בם, כי זרים צחקו למשובותיו346, אך אין דבר לנו מימים מקדם, ואין מי יודע מה מהם גם בהתקופות הבאות, אם לא נחשוב לאלה את החזיונות הנודעים להיום אשר בו הותרו פתאום החרצובות, הופר כל חק, וגם הדבר אשר נשמר מעולם כבבת עין, הוא הצנע לכת, חדל ביום ההוא – הוא יום הפורים, כי בו התחוללו בחוצות הגיתו אנשים לבושים שמלות אשה347 ובחזיונותיהם המלאים הוללות התאמצו לשמח לב יושביהם ולהלבישם גיל וחֶדוה. וכהחזיון המגואל הנודע בשם אחשורוש שפיל.

הוא ראה אור בראשונה בשנת 1708 בפד"מ, וכל דבריו יעידו בו, כי הוא פועל ידי אחד החשובים בן בלי שם, אשר שפתו המגואלה תעיד זעוה וזועה, דברי נבלה נוראים אשר אין להעלותם על הגליון. ועוד זאת, כי את הדברים האלה יחד עם ההוללות שם בפי בחירי גבורי החזיון: “דוא בישט דר מלך, איך העא זיך אימר אן גיזעהן פֿאר איין וואַמפן וואַשר, פֿר איין שטריק טרעגר, פֿאר איין מושב פֿעגר, פֿר איין הונט שלעגר, פֿאר איין קאצן יעגר”… בדברים כאלה יפנה מרדכי אל המלך בדברו אתו, אף עוד יוסיף הוללות על הוללות: “אברהם שינדר, משה בלינדר, שרה דיא וואַדן וואשרין, שטיהט אויף במהֵרה, אונ' זייט מבטל דיא גרושי גזירה… ברוך אתה, ווען איין שֵין מיידל ווער דא, וועלט איך זיא ביטן… אשר קדשנה, ווען עש גלייך ווער איין יונגי אלמנה, וויל איך מאכן דריבר שפעכיאני… היי מעקלה יושב, אז המן זיין קאָפף זאָל קומן איין מושב. ויקרא, אז המן זאל אויף פֿארן איין מיקרא… סלח נא, קאָשפאַר וואָדַה ווייטאַקאַ, יעדנא האָראָמאַ דרוהאַ צלעפאַ פַרשיווא”… הדברים האחרונים האלה יורוֹנו דעת, כי המחבר היה אחד מנודדי פולוניה אשר התגוררו אז בגרמניה, אחד השפלים חלאת האנשים, אשר לא אחת ושתים נשמע קול תלונה עליהם348.

טוב ממנו הוא החזיון האחד בשם אקטא אסתר (פראג 1720) עם ציורים, אשר עלה גם על במות ישחק “דיא מאַן טאַריאַטרוּם נענט”, על ידי בחורי הישיבה בפראג, ברוב פאר והדר, “בחצוצרות תרועה ושאר כלי זמרה”. כן גם החזיון בשם: ער רעטונג דער יודן דורך אסתר אונד מרדכי, טרויאר שפיל אונ' פֿריידליכעס ענדן, אין פֿינף טייל… מאת יאקב בר' יחזקאל מפוזנא (ד"א 1780)349, הסובב הולך גם הוא על התוכן הזה. מכירת יוסף (פפד"מ 1712) אשר ראה אור ע“י נבחור ליב גינצבורג, ואשר הועל גם הוא על במות החזיון בפראנקפֿורט, אך כה הרבה שאון, כי רבו מאד הבאים מכּל עברים לראותו, עד כי נתן צו מטעם בית פקידות העיר לבלי העלותו עוד על הבמה. ואף כי גם תכנו לקוח הוא מספרי הקודש, אך רוח אחרת שפוכה היא עליו, רוח החזיונות הגרמנים העתיקים בחדודיהם גם בהיללותיהם בלי מחסור דבר, עד כי לא יפקד בתוכו גם מקום ההולל הנודע פיקל הערינג וגם קולו נשמע בו350. ואף רבו ועצמו בו המלות הנכריות, עד אפס מרום עוד, ולא רבים הם אשר ידעו ויבינו דבריו351. ועוד אחד, הסובב גם הוא על ספורי הקודש, הוא החזיון בשם אקציאהן פון קיניג דוד אונ' גלית (האנוי 1711)352, מלבד הספר הנודע בשם גדולת יוסף, הוא העתקת הספר מלחמה בשלום לר' חיים אברהם בר' יהודה ליב מ”מ במאהילוב, אשר העתיק אליעזר פאוויר ספרא מזאלקווא (זאלקווא 1801)353, ואשר גם בתוכו דברים כאלה. גם החזיון בכתובים (כ“י רד”א) על מלאכות יונה על עיר נינוה: “יונה איין זון אמתי, מיין ווילן נאמן דיר ביפֿעהלין, ציא הין נאך דר שטאט נינוה, אונ' פֿר קינד גרוש יאָמר אוּנ' ווייה”… בה נשמע בראשונה קול אלהים מדבר, ולדבריו יענה יונה, כי בכל לבבו נכון הוא לעשות כן, אך בסתר לבו יחשוב אחרת ויברח תרשישה על האניה היורדת שמה, אשר גם מלחיה ורב החובל אשר לה ישמיעו קולם בהחזיון גם הם, וכה יחל דברו: “נינוה איז איין גרוש שטאט, דיא גאָט ערבויאט האָט, זיא ליגט אים אַשורשן לנט, אלש גאָטש פֿורכטיג ווארין זיא אָין ביקאנט, גלייך וויא דיא נינוה פֿאטרש האבן גיטאן, דיא וואלטן ניט פֿון איר זינדהאפֿט לעבן אבליין (אבלאַססען), דא זולט דיא שטאט נינוה איין צווייא אונ' פֿירציג טאגן אונטר גין”…

גם החזיונות לקוחים ממחזות החיים כהחזיון בשם ר' העניך אוֹדר וואש טוט מע דר מיט מאת ר' יצחק איכל, אשר ראה אור הדפוס פעמים אחדות גם נמצא בכתובים בפנים שונות. ראש גבוריו הוא ר' העניך, איש אדוק מאד באמונתו, הגם כי בדבר הנוגע לעסקיו אחרת אתו: “א שיינר משא ומתן, ווען עש נור בטוח איז”… ולו בן יקיר הערצכי שמו, משכיל נדיב לב ויודע לשונות, אך “הפְתָנים”, הצבועים הכוהו בשבט לשון לפני אביו: “אין הערצכי ליגט אַ מין, איין אפיקורס, מע מוז איהם דיא פֿערשווארצטע ביכר אבנעהמין”… עד כי נבאש ריחו בעיני אביו, ותחתיו אהב את שמואל אחיו, עיט צבוע מלא ערמה ומרמה, אשר ידע עת לחפץ להטות לב אביו אחריו בנכליו, אך לא לעולם חוסן! כי מקרה לא טהור בבית ר' העניך הסיר הצעיף מעל פניו פתאם, כי המבשלת בבית הרתה ללת ובעל אין לה, ובראשונה גללו האשמה על ראש הערצכי, אך מהר נודע הדבר, והצדיק שמואל נלכד ברשתו, כי הגידה המבשלת במו פיה, כי ממנו הוא: “דאנערשטאג נאכט ווען ער אויפֿבלייבט לערנין, האט ער איהם דען קאָפֿער גיבראַכט, אונ' דא האט ער איהר דען זייני עמפפֿינדוּנג מיט גיטיילט”… וביגון לב יקרא ר' העניך לשמע הדבר הנורא הזה: "וואס טוט מע דערמיט?… מלבד הנפשות הראשיות בהחזיון, עולות על הבמה גם יצורים שונים והמון רב, צרפתים ואנגלים ושאָר כל בני נֵכר, ההופכים בפיהם ללענה את השפה הגרמנית, גם מקום השבת – גייה לא נפקד בתוכם. וכל החרדה הזאת הלא היך אך למען הראות את אולת לב המחזקים בנושנות וכי כל פעלם מאפע הוא!

לייכטזין אונ' פֿרעמעלייא, איין פֿאמיליען געמעלדע אין דרייא אויפֿציגן פֿון וואָלפֿסזאָהן (ברעסלוי 1786). גם בהחזיון הזה נפשות רבות וחסרונן. ר' חנוך “איין רייכר הויזפֿאטער”, טעלצע אשתו ויענטכן בתם, גם מארקוס אחי טעלצא ור' יוספכה המלמד “דער הויז רבי”, שיינדל המבשלת ועוד נפשות זולתן. כאשר יגלה המסך לעינינו, יושב ר' חנוך והספר פתוח לפניו, ובקמטו מצחו, ישמיע קולו לאמור: “נוא ווייטר פֿרעגט דר מקשן, במאי קא מפלגי, וואר דאן קריגן זיא זיך? ר' אליעזר סבר… דאש פֿארשטייא איך ניט, דא מוז בלתי ספק ע גרייז זיין, אפשר מאכט דער מהרש”א עפיז דרויף“… כה ידבר וישיח עם לבבו ויעמיק חקר במחשבותיו, והנה קול מעלצע אשתו עולה באזניו, קול חמה וכעס על דבר שמואל בנם ויענטה בתם, אשר ירדפם ר' חנוך באף על לכתם אחרי עצת מאַרקוס דודם, אשר יקראהו ר' חנוך בלצון בשם “מורנו”, וכה יתגלע הריב ביניהם, עד כי ר' חנוך יגל פתאם אזן אשתו מכל אשר ספר לו ר' יוספֿכה על הנערה “דיא מאהד”, על יענטה: “ער קלאגט מיך נעביך, ער קאן דען גאנצין טאג לערנין פֿר לויטר זינגן אונ' שפילען”… “ע נאַיע גזירה – תקרא האשה בחמת רוחה – וואהש גאיט דען חסיד אָן איהר זינגן?” וגם ר' חנוך יענה בשצף קצף: “וואהש עש איהם אנגאיהט? ווייל דוא איין עם הארצטע בישט, קול באשה ערוה זאגן אונזרי חכמים”… וכה יחתם דבריו: “איך וואהל וואהש וואש איך צו טאָהן האָב. לעולם ישיא אדם את בתו לת”ח, קאהן בעשירן שדוך – אלש מיט ר' יוספכה – קען זיא ניט טאהן. דיא שאלה איז נאָר אויב ער וועט מרוצה זיין, ער קען זיא, בעונות, צ גוט אונ' זוא ע חסיד וויא ער”… "דוא ווערשט דאך ניט זויא משוגע זיין – תקרא האשה בבלהות – איהר אן ר' יוספיכה צו געבן, דא קומסטו איהר שאָין אָן!… וסוף דבר היה, כי בהציקו להבת עד מות, ברחה מביתו ובנכלי איש מרמה הובלה אל בית זמה, ושמה גלה מארקוס מקום מחבואה, גם את הדבר הנורא הזה, כי ר' יוספֿכה היה אחד מבאי הבית ובחיר אורחיו, גם נתן שמה בעבוט את הטלית והתפלין אשר לו! ולשמע כל אלה נאנח ר' חנוך במרירות, בדברו: “זאָ זיין מיר דיא נאַימאָדישע נאך טויזנדמאהל ליבר, דיא וואיסן דאך לכל הפחות וואס זי טאהן, אבר דיא וועלען אלעס בסתר טאָהן און זען גונב דעת המקום ודעת הבריות”… נפשות אחדות מהחזיון אמנם לקחו ממחזות החיים, כנפש הבת המבשלת, אשר השכלתה הטתה לבה אחורנית ותחז לה חזיונות שוא, אהבת שרים ונסיכי ארץ, ושיחה והגיגה בם כל היום, ועוד נפשות זולתה, המתאימות יחד עם היש, אך גם נפשות הרחוקות מהיש גם מהדעת, וכר' יוספיכה בדבריו האוילים בדברו עם ר' חנוך, עד כי אלו היה זה האחרון אויל עוד שבעתים מאשר יתואר לעינינו, גם אז לא יכול להבליג על נפשו לשמוע דברי עמל ורעות רוח כאלה גם להאמין בם אמונה אמן.

דאס האכצייטספֿעסט צו הייכלהיים354, איין לוסטשפיל אין פֿיר אויפֿציגן. גם בו תעלינה על גיא החזיון נפשות שונות. ר' משה קוטער תושב הייכלהיים, אשתו מערלה, שרבה בתם הכלה, געטשלא בן גילה החתן, ועוד נפשות זולתן, אשר תדברנה ותשיחינה יחד גם תשמיעינה בשיר קולן: “איך בין איין קערלע, אויף דיזר וועלט, וואס וויל מיין ברודר בֶרלע, דער מיך שנובלער שעלט”… מיין פֿרויא איזט איין בראַפֿעס ווייבכן, דיא איזט צופֿרידן נור מיט איין שאֶן הייבכן“… איך בין איין אלטר מאן, דאָך נאך וואהל אויף, זעהט וויא איך זויפֿן קאן, דש איך פֿאַסט שנויף”… שירים אוילים כאלה יחד עם שיחות אויליות, אשר מהן מלא הוא החזיון כלו.


שירים

לא להוציא במספר פה את המון השירים אשר להשפה הזאת חפצנו ומגמתנו, כי מי ימנה ומי יספור אותם, כל אלה רחשי לב העם באמת ורגשותיו בקרבו. כי אין ספורות למו355 ורק אחדים מהם לבד נזכיר פה שירים ומנגנות שונות לפי תכונתם: המעוררים למוסר אזן והמפיקים גם דעת:

אונזר גאָט אונ' אונזר הער,

דייני גנאָדן צו אונש קער.

לאָז אונז דיין גנאָד ער ווערבן,

דיין גנאָד אונ' הולד,

ניט קער דיך אן אונזר שולד…

______

מיין פֿר זיכרונג האָב איך אין דיך מיין גאָט,

לאָז מיך ניט ווערן מיין פֿיינט צו שפאָט,

גיב מיר הילף צו האלטן דיין הייליגן גיבאָט,

דיין באַרמהערציקייט קיין ענד ניט האָט…

______

איך ליג מיך נידר צו ראַשט אונ' רוא,

אויף דיך מיין גאָט מיין פֿר זיכרונג טוא,

דוא זולשט אונז היטן אונ' בוואָרין פֿר אלין ביזן,

אונ' זולשט אונז באַלד אויש אונזר גלות דר ליזן…

______

איך טוא אן רופֿין גאָט,

דער אונש הילפֿט אין אונזר נאט,

אונ' שפייזט אונז דז טעגליך בראָט,

ליבן וועלין מיר אים פֿריה אונ' שפאט…

______

איך בייפֿעל מיין זֶיל אין גאָטש האַנד,

דר מיך האט פֿון מוטר ליב גיזאַנדט,

דער איז מיין העלפֿיר אונ' ביי שטאנד,

זיין הייליג נאמן אין דר גנצין וועלט ביקאנט…

______

ווייל איך עש איצונד אין מיר פֿר שטיה,

דש איך עש ניט לאנגר ווערד מאכין מֵין,

אונ' מוז שֵידן פֿון הינן.

דען מיין הערץ אישט מיר גַנץ פֿר שוועכט,

דרום איז עש אויך ביליק אונ' רעכט,

מייני זינד פֿר גאט צו ביקענין…

איצונדרט איז קומן דא הער דיא צייט,

דאש דער טוט ליגט מיט מיר און שטרייט

דעם טוט קען נימאַנד ענטרינן,

איך ענטפֿינד איצינדערט אין מיר דש ענד,

מיין האַרץ פֿון גרוש שמערצין ברענט,

אונ' וויל מיר צו שפרינגן…

______

וואש הילפֿט דיר דיין שטאָלצר מוּט,

דר צו דיין געלט אונ' גוט,

ווען דוא פֿון היר זולשט שיידן?

אַך, האשטו דען פֿיל גוטש גיטאָן,

זאָ ווירט דיך גאָט אנטפֿנגן שאָן…

אָ וויי דער גרושן אַנגשט אונ' נוֹט,

ווען זיך גינעהט דר ביטר טוֹט,

ווען ליב אונ' זֶיל זולן שיידן.

דען זיכט איין מענש פֿר זיך שטאַן,

אליש דש ער זיין מעג האט גיטאַן,

גאט ית' אורטייל מוז ער ליידן…

______

רעכט אַלש דיא בלום, רעכט אַלש דער רייף,

זאָ אויך פֿר וואָר אוּנזר לעבן.

אך, וואש זאל איך לאַנג שרייבן,

אַל אונזר צייט האט קיין בישטאַנד.

מיר מוזן אין איין אנדר לאנד,

דרינן איזט איין עוויג בלייבן…

______

ווערשטו איין מענש איין מעכטיגר הער,

אונ' אל דיא וועלט דיין אייגען ווער,

אלש קיניג אלכסנדר,

וואש הילפֿט דיך דען דיין הערליכקייט,

ווען דוא דורך פיין אונ' ביטרקייט,

מוּזט שטערבן אַלש איין אַנדר…

______

אך, יאָמר עלנד אונ' וויי,

מיר פֿר נֵין לש וויא דער שנייא,

מיר מֶיגן וואול הוך טראַבן.

הייט איז דער מענש אין אַליר מאכט,

מאָרגן איז ער טוט אונ' גָר פֿר אַכט,

ווערט אין דיא ערד בגראָבן…

______

וויא קומט דאש הערין,

די צייטליך ערין,

זא הוך שטאָלץ צירין

אין דיזר וועלט?

דש איך דיא פֿריידן,

אין קארצר צייטן,

דאש זיך דאש גלייך,

בַלד צוּם ליידן

פֿר שטעלט.

דאש מאכט דיא ערדין,

אז צוּ שאַנדין ווערדין,

ווען ער גלייך גֵיט פֿריש דאַהער,

אז וויא מן צו צייטן,

אין אייז טוט שרייטן,

אַזו טוט אַך בלייבן,

דאש מענשן ער.

מיר האבן עש דאך ער פֿאַרן,

פֿאָר פֿיל יארן,

עש האט אונש דאָך טאָן אָפֿן באַרן,

אין דער הייליגי שריפֿט,

דאש דאז מענשן קינדן,

וויא מאַנש טוט פֿינדן,

דורך דען טוט גישווינד הין גריכט…

______

דער גרימי טוט מוֹט זיינר פֿייל,

טוט נאך דעם לעבן צילן.

זיין בוינן שיסט ער אב אין אייל,

ער לאָזט מיט זיך ניט שפילן.

דז לעבן פֿר שווינט,

אַלז וויא רויך אונ' ווינט,

קיין פֿלייש מג אים אַנטריגן,

קיין גוט נאָך שאַץ,

ביי דעם טוט גפֿינט פּלאַץ

דוא מישט מיט אים פֿון הינן,

ווען דיר דיא לעצטי שטונדליין קומט,

זיא היישט ער איר ליב גנומן,

אל פֿריינט פֿאר לאסין דיך די שטונד,

קיין גיזעל וויל מיט דיר קומן.

דוא מושט אַליין,

דיך געבן דריין,

צו רייזן אין פֿרעמדי שטראַסן,

הושטו פֿיל גוטש גיטאָן,

זו טראגשט דֶר פֿאָן,

זונשט ווערט מן דיר ניקש לושן…356

גם שירים שונים הם בשם “געטליך ליד” או “שטראף ליד” הרצופים גם הם מוסר ולקח טוב. כהשיר בשם טעעטש אורח חיים מאת וואלף מקראקוי (פיורדא 1692): “ווער מיך צו הערין וויל, אונ' איין ווייל שווייגן שטיל, איין שֵין לִיד וויל איך מאכן”… איין שֵין געטליך ליד, בנגון: “אך גאט וויא בין איך איין פֿר אירטר מאן”, אודר זונשט איין אנדר דער עש בעשיר קאן, מאת יהושע משה בר' נתן (ד"א 1663־95): “אך גאט אין דיינם אליר הויכשטן טראָן, דוא וועלשט דיינם פֿאָלק ישראל יוא באצאָלין זיינן פֿר זיכרטן לאָן, וויא וואול דש מיר האבן אן דיך ווידר שפעניגן טאָן, אבר דורך אונזר בטריבט ביטר גלות ווילשטו אונש לייטערן שאָן”…

געטליך ליד (ד"א): מיך נעמט גרוש וואונדר, מענש פֿון דיר בזוּנדר“… איין שֵין געטליך ליד מאת יוסף בערגל (פראג): “אָ רייכר גאט אין דיינם זאַל, הילף אונז אָן מאש אונ' צאל”… צווייא שיני געטליכי לידר (גם בשם “פרום יעקב לידר”): דאש האט גימאכט הגאון מוהר”ר יעקב בר' אליהו החסיד… דא וויל איך היבן אן, צו לובן דען ליבן הערן… מיר וועלין צו זינגן היבן אן, וויא עש צום לעצטן ווערט דר גֵין“… (פראג בהמאה הי"ז). כן גם שיר אחר מהנ”ל בשם “שטראף ליד”: “וויא זיך דער מענש זול הלטן, אַלזו ווירט אים גאט לאזן אַלטן… אונזר גאט וועלין מיר בשייניגן”… איין שין גאטש פֿורכטיג ליד מאת שלמה בר' נפתלי זינגר מפראג (שמה 1692): איך עפין מיין מוּנד אָן אַלין שפאָט, צו זינגן אונ' צו שאַלין, דען אל מעכטיגן גאט“… איין וואונדר שין געטליך שטראף ליד בנגון “וואש אין דער תורה שטיט גישריבן”, מאת עזריאל זעליגמן בר' נח רוידניץ (פראג בהמאה הי"ח): “ליבי פריינד אונ' גוטי גיזעלין, אך ווען מן זאל גידענקין אן דעם לעצטין טאג פֿר וואהר”… דאז געטליך ליד מאת מאיר בר' שמעון ווערטירש, “מאיר האט עש אן בירייט,357 טוט רידן, פֿון מענשן אן פֿאַנג ביז צו שטערבן אלי ביידן” (פראג לערך 1688): אונזרן גאט וועלן מיר לובן, ער איז וואול לובן ווערט, ער זיצט גאר הויך אובן, ער האט בישאפֿין הימל אונ' ערד”…358 איין שין נייא געטליך ליד דיא עשרת הדברות פֿר טייטשט גאר שין, בנגון “יודישר שטאם”: איך וויל אן הֵיבן צו לובן גאט, דער אלי גימין בישאפֿין האט“… מאת מאיר בר' שמעון ווערטריש הנ”ל (פראג 1685)359, כן גם בשם טייטש צעהן גיבאט, בנגון אפתחה פי: “וואלט איר הערן דיא צעהן גיבאָט”… (קראקוי).

שירים שונים הם גם בשם “תורה ליד”. מהם השיר מפרום יעקב הנ“ל: “איין שין נייא תורה ליד, דאש האט גיטראכט פֿרום ר' יעקב בר' אליהו פֿון טעפליץ גיננט איז ער. גיבראכט אין דרוק זיין טאכטר שרהל (פראג בראשית המאה הי"ז): תורה,, אלזו ערליך בישטו גיוועזן אונ' צאַרט”… איין ניי תורה ליד “אשירה איך וויל זינגן אונ' לובן”… הערוך גם בדרך אלפא ביתא. תורה ליד: “גאט האט דיא הייליגי תורה דער צוגן אלזו צאַרט”… איין שין נייא ליד (גם בשם זמר נאה) וועלכש איז לכבוד שמחת תורה גימאכט, פֿון דעם לה”ק אין טייטש גיבראכט, מאת מנחם מענדל קראכמאל בר' אברהם רב בניקלשפורג (פראג 1674): “דיא תורה פֿון גאט איז גיגעבן”… גם שיר אחר עם שם רבקה בראשי החרוזות (טיקטינער?): אויך איין שמחת תורה ליד דארבייא מאן זינגט אין שמחת תורה גאר פֿרייא“… שיר כזה פועל ידי אשה הוא גם השיר בשם איין שין נייא ליד וואל גימאכט, בלשון תחנה איז ווארין אויש גיטראכט, ע”י האשה טויבע בת ר' ליב פיצקער אשת יעקע פֿאן360 (פראג לארך 1609), בנגון אדיר איום ונורא: “הער גאט דוא בישט דער בארמיגר, דרום נייג דייני אוירין צוּ אונש הער”… אף בלשון כזו, “בלשון תחנה גימאכט” הוא גם השיר בנגון עקדת יצחק: “פֿאטר קיניג אַלמעכטיגר, דוא בישט דער בארמיג זייער, דרום נייג דייני אורין אונש הער, פֿאטר קיניג”…

ענוי הנפש ורפואתה, שירים ותוכחות מאת מרדכי בר' משה (פיורדא לערך 1722) “בנגון וויא אין דער תורה שטיט גשריבן”: “ליבי לייט טוט מיך פֿר נעמין, ארמי אונ' רייכי איך טוה אייך ביטן”… בנין בית המקדש מאת מאיר בר' שמעון ווערטריש הנ“ל: “איר ליבן מעניר אונ' פֿרויאן, מערקט אויף”… איין גאטש פֿוּרכטיג ליד לכבוד “דיא ווייבר אונ' מיידן”, מאת יצחק בר' עובדיה לוריא פאהדמר מווילנא (פראג): “מענש, גידענק צוּ דיזר פֿרישט”… איין שין הייליג ליד בנגון כל מקדש שבועי או השמואל בוך, “וועלכש איינם גיפֿעלט וואול” (פיורדא), כן גם איין שֵין ניי קלאג ליד, הוא העתקת השיר שוכני בתי חומר (ד"א): “דיא נשמה טוט רוהן אין אונזר לייבן דיא זיא ווערן אין גרוב אריין טרייבן”… גם שיר אחר בשם געטליך ליד, המתנוסס בתכנו גם בסגנונו: “אלי מייני גוטי פֿריינטה, הערט צוּ דיא לערי מיין, פֿון וועגן אונזרה גרושי זינטה, מוּזן מיר אין גלות זיין, מיר האבן קיין ערבש לאַנדה, אונ' וויניג האַנט ווערקש לייט, מיר רייזן אין אלי לאנדה, אונ' האַנדלין אויף ווייט אונ' ברייט”… טייטש הלל, עם דברים אחדים מהפסוקים במקורם בש”ע: הודו לה' כי טוב, איר פֿריינד האָרכט נור אין וויניג אויף, מעניר לעבט מיט איירה ווייבר טרייא, רידט מיט איהנן אויף אויף ריכטיג אונ' פֿרייא, רידט מיט אידנן בנחת ולא בקול רם, דא ווערט אייך גאט ית' דר הערין במרום, פֿאָלגט מיר אונ' מאכט אזו, כי לעולם חסדו“… גם השיר מאת מנחם בר' נפתלי אלינדארף, בנגון זרע גפן: “צו דעם אין הימל זולט איר אייך וליישן, מיין ברידערן זאג איך עש פֿאָר, מיט תשובה אייער הערץ זייט ריישן, פֿירכטעט גאָט דאש גאַנץ יאַר, רייניגט אונ' וואשט אייך רעכט, נאך גאט יאגט אונ' פֿעכט, ליבט גאט אלי זיין קנעכט”…361 דש ליד של משה צארט, אשר הוציאה לאור האשה פעשל: “דאש געטליך ליד האט אין דרוק גיבראכט היקרה מרת פעשל (או פטשל) בת הר”ר זנוויל חתן הר”ר זעליגמן הורוויץ" (פראג 1603): “מיין גאט איך וויל דיך פרייזן, אונ' לובן אלי טאג, דיין לוב שטיט וואול צוּ בייווייזן, דוא בישט דער דא אל דינג פֿר מאג, דוא האשט בישאפֿין הימל אונ' ערד, פֿיש, פֿייגל אונ' אלי קרטייער (קרייטער), דרום בישטו אליר אֶירין ווערט”…362. כן גם שיר אחר, אשר דרך כזה גם לו, “מיר וועלין זיך מיט אננדר בפלייסן, גאט צו לובן, צו זעגנין צו בריהמן אונ' צו פרייזן, אוּנ' צוּ פֿר צילן פֿון דיזן גאנג, וואש ער האט גיטאָן פֿון אָנפֿאנג”… מלבד שאָר השירים, אשר דבריהם יסובו על הקורות בסה“”ק ועל אנשי מעשיהם, ואשר יעירו אזן למוסר גם הם.

מהם הוא השיר בשם אדם וחוה ליד (פראג 1661)363: קום הער דוא מענש אונ' לאז דיך שטראפֿין, נעם דיר נאר פֿיר דז ציר אונ' וואפֿין, אונ טוא אלי צייט גדענקין דראַן, אך ווייא, אך ווייא, וואש האב איך גיטאן, נעם דאש אין זין אונ' אוא רעכט מערקן, וויא גרוש איז גאט מיט זיינן ווערקן, ער טוּט בצאָלן איין אידרן מאן, אַך ווייא, אַך ווייא, ווארום זאל מן זינדן טאן“… יוסף הצדיק ליד: פֿון יוסף דעם ציכטיגן העלדן, דען ביליק (בילליג) דיא גאַנצי וועלט ליבט”… שלמה המלך ליד בנגון שמואל בוך (פראג בהמאה הי"ז), הוא הספור הנודע עם האשמדאי (ע' למעלה). יודישר שטאם (“איין שין ליד ווירד גננט”) פוּן רעכטר אַרט, דער פֿון אברהם אבינו גיבאָרן ווארט, וויא יצחק האט גיוואלט לאָזן שעכטן… גם הספור בשיר מיעקב ובניו בשם געטליך ליד (ד"א או פראג לע' 1730): “וועלט איר אונז ניקש פֿר איבל האבן, עז קומן יעקב זיין קינדר צוּ דראָבן, איר זולט זיא ניט פֿר דרינגן, זיא טרעטן דא הער אויף דען פלאן, פֿון יעקב וועלין מיר זינגן. יעקב וואר דער פֿאטר אוּנזר, גאט ית' וואר בייא אים בזונדר, וואול אין דען זעלבין צייטן, עש נישאך אים פֿיל צייכן אונ' וואוּנדר, איין ענגל מעט אים ווידר שטרייטן”… כן גם השיר מר' זלמן ערפֿורט, הסובב הולך גם הוא על קורות הענין הזה: "זייטן שפיל אונ' אלי לושט, דיא קויניג דוד ניא גיוואושט, אונ' אנדרי פראָפֿעטן, אונ' ווען דיא אלי ווערין קונד, אונ' ווער דר בוילט (ערפֿיללט) זיין הערצנש גרוּנד, זיין באָט אונ' לער, דא מעכט ער דר ציילן ניכט, גאטש לוב אונ' אַל זיין וואוּנדר, די אֵי גישאך אוּנ' נאך גישיכט. דא ער דר קור (ערקאר) ביזונדר, זיבציג פּערזאָנען אין גיפטן קאמן, קויניג פרעה יוסף פֿר גש, אונ' פּייניגט זייני קינדר זאַמן… ועוד שירים אחדים כאלה.

ערבים ונעימים הם ביחוד השירים אשר בם תתן האהבה קולה. אף כי לא על אדמת ישראל נוטעו כלם, כי אם גם זמורת זרים בתוכם ומעפר אחר צמחו, וגם מהם נביא פה אך אחדים לבד.

אייער צארטר יונגר לייב,

האט מיך אין ליב פֿר וואונט

אייער אויגליין קלאָר,

דער צוּ אייער רוטר מונד,

שליסט אייער ארם איין,

פֿיין ליב, וואול אין דיא מיין,

זא ווערט מיין האַרץ גיזוּנד.

ווער וויל אוּנז ווערין איין פֿרויליך מוט,

ווייל אונז זולכש דש גליק ניט נעמין טוט.

שֵין יונג פרויא, שֵין יונג פֿרויא,

נעמט אלזא פֿר גיט…

______

אך הערציגש הערץ,

טוא דיך אָן אַלי שמערץ

מיר גאַנץ ער געבין,

אויף דש מיין ליב אונ' גינשט,

ניט טאג ווערדן אומזינשט

בייא מיינם לעבן.

שֵינם יוּנג פֿרוילין, שליס אויף דאש הערצע דיין,

בין איך דיר האָלד,

שאָ דוא מיר גלויבן וואָלט,

נאך דיר שטעטש מיין הערץ

טראגט גרושי שמערץ,

ווען דוא מיר גלובן וואָלשט…

______

איך האב מיר אויש ער וועלט

אייני דיא מיר גיפעלט.

זיא שפריכט, איך האב קיין ליבר אלש דיך,

יאַ, איך פֿר שטיה וואל “הינטר דיך”,

אלזא גֵיט צוּ אין דער וועלט,

טרייא האב איך איר גיליישט,

אונטרייא זיא מיר בעוויישט.

איך ליישט איר טרייא צוּ אַליר פרישט,

אונטרייא מיין בעלונונג אישט,

דש געבייט מיך אליר מיישט.

______

אי ווארום ווילשטו הינוועקין ציהן,

מיין האַרץ, מיין אייניגש טראָשט,

אונ' ווען ווילשטוּ ווידר הער קוּמן,

אונ' דאש דוא מיך ערלאָשט?…

רעכט מיטין אין דעם מאַין,

ווען אל דאש בלען (בליהען) טוט,

ווען זיך דיא שיינין וואַלד פֿויגליין

ער מאַיען מיט אנדרי טויבליך גוט.

אונ' ווען איך שוין ווידר הערקומן,

וואש הילפֿט עש אבר דיך?

ליב וויל איך וואול האבן,

אבר נעמין וויל איך דיך ניט…

אך מיידליין, ווילשטוּ פרייען,

זא האַר מיינר נאָך איין יאר,

קומט מיר קייני אנדרי אין מיין זין,

זאָ נעם איך דיך פֿר וואָר.

איין יאר וויל איך וואול ווארטן,

איין יאר גֵיט בלד דא הין,

אָב דיר קיין אנדרי מעכט קומן אין דיינם זין…

______

אך איידלר הער איך ראָט עס אייך ניט,

דיא בערג זיין הוך איר שטיגט זיא ניט,

דרויף האט עש זיך פֿיל שפיציגר שטֵין

לאס אב עש קאן ניט גיזיין…

אך איידלר הער איך ראָט עס אייך ניט,

די בערג זיין הוך איר שטייגט זי ניט,

דרויף האט עש זיך פֿיל שפיציגר דאָרן,

לאס אבעס איז פֿר לאָדן…

אַך אידלר הער איך ראט עס אייך ניט,

דער וויין איז זויער איר טרינקט אין ניט,

זאָ טוט מן אויך שוועפֿל דריין,

לאס אב עש קאן ניט גיזיין…

אך איידלר הער איך ראט עש אייך ניט,

דער וויין איז זויער איר טרינקט אין ניט,

דיא מאל צייט אישט אייך צוּ געריכט,

יונגי טויבן בראַטין גישווינד,

לאש אַב מיין ליבּעס קינד…

אך איידלר הער איך ראט עש אייך ניט,

דיא יוּנג פֿרויא וויל אייך ווארהאפֿטיג ניט,

זיא שפריכט, איר האט דאש פֿיבר.

איין אנדרן האט זיא פֿיל ליבר…

אך איידלר הער איך ראט עש אייך ניט,

דאש לידליין אישט אייך צוּ ערין גריכט,

זי אישט איין צאַרטעס יוּנג פֿרויליין

לאש אב עס קאן ניט זיין.

______

איינש מאל דא איך לושט ביקאם,

צוּ פֿרייאן איין יונגן מאן,

אייני וורויא צוּ ווערדן,

דא פֿיל עש מיר אלזא עבין איין,

וואש פֿר איין לושט איין יוּנג פֿרויליין.

האט אויף דיזר ערדן…

צוּ מארגנש וואן איך דען אויף שטיה,

פֿיל איך ניקש דאן אנגשט אונ' ווֵיה,

טוּ גאט הערצליך ביטן,

דאש ער מיר וואָלט גערן באַלד,

איין יונגלינג וואול גישטאלט,

אונ' פֿון גוּטן זיטן…364.

נחמדים ונעימים הם גם השירים בשם כלה לידר, המפיקים גם מוסר ולקח טוב, וכהשירים האחדים האלה:

יונג פֿרויליין, איר זייט גיבעטן,

יוּנג פֿרויליין אונ' אלי גימיין…

אליר שינשטי כַלָה פֿיין,

לאָש אייך ניט פֿר דרישן,

מיר וועלין אייך לאזין ווישן,

וויא איר אייך זולט הַלטן,

צו דר צייט ווען איר

אין אייער עה שטאנד טעט טרעטן…

______

ווארוּם זוּלן מיר דען דש ניט טוהן,

אונ' זולן דער כלה פֿיר זינגן,

אונ' איר איין פֿלעגרליין פֿיר הענגן,

אונ' טאנצן אונ' שפרינגן פֿר איר,

גילדנע פֿינגרליך איין גיווארפֿין,

אונ' אויף גישפילט מיט הארפֿין,

דער כלה צו עהרן אונ' צו ציר…

עש איז קיין גרעשיר פֿרייד אויף ערדן,

אַלש ווען צווייא ליב צו זאַמן גֵין ווערדן.

צוּ דיזר פֿרייד,

זול איך אידר מַן זיין בירייט,

קנעכט אונ' מייד,

חתן אונ' כלה צוּ ערין…

______

איך עפֿין מיין מונד מיט זיסן גזאַנג,

דעם חתן צו ער, דער כלה צוּ דאַנק,

איך וויל ניט מאכן לאנג,

גאָטש פורכט זול זיין דר ערשטי אָן פֿאנג…

______

גיגנאָלד טוט זיך פֿר בלייכן,

וואול פֿר דיא כלה צאַרט,

זיא איז זא צויכטיג גלייכן…

נון פֿירט זיא אין אֶירן

וואול היים אין איר גימאַך,

איר זאַמן זול זיך מֶירן,

רלש גאט צוּ אברהם שפראך,

אל דאצו גוטר נאכט…

______

וועלט איר פֿריי זיין פֿון העל פיין,

זא טוט נאך דען ווארטן מיין,

ווש איך אייך טו לערנן.

טרייבט קיין האָפארט נאך איבר מוט נאך פֿראכט,

דש איז אייך גנץ גוט גימאכט.

דער שטאָלצי מוט,

טוט נימר גוט.

האלט מיין וואָרט און היט,

וואש איך אייך וויל לערנין

האלט עש ניט פֿיר איין שערץ,

נעמט עש פאשט צו הערץ.

איבר דיא ארמען

טוט אייך דר באַרמען,

אַנטפאנגט זיא ליבליך מיט דען אַרמען:

טיילט גיטליך אונ' גערן…365.

______

ביהַלט דוא חתן ויין (פֿיין),

די לער מיין,

הַלט זיא שטעט אין ועשטן (פֿעשטן).

דיין גימאהל זיא אישט,

אונ' איר בישט,

בויר (פֿיהרע) זיא מיט דיר צוּ נעשטן,

זי גיבט דיר מוט,

אונ' איר אֶיר אונ' גוט,

איך זאג דיר אם בעשטן,

הַאַלט זיא גאר שוין,

דיין ווייב אונ' דיין קרוֹן,

דיא וואול גיטאָן,

לוש איר קיין גיבערשטן…

______

מיין יוּנג ורויליין וואל גיטאן,

כלה דיא אידלן קרוֹן,

מיין רֵיד וַר נים גר ערן.

דיין מאַן הלט אין ערן,

וויא איינש קיניגש הערן,

זייני ווארטי זולשטו ניט ווידר שטרעבן,

גיגן אים טו דיך נייגן,

אונ' אלי ורוינטשאפֿט דער צייגן,

דוא בישט אים גָר היים געבן.

אך די ווערק זיין,

ניך דם ווילן זיין,

אונ' הַלט אין גד וויין,

אלי טאג דיינש לעבן…

גם שירים זולתם, לרוב יחד עם שירים בש“ע, אשר דרך כזה גם להם. מהם: איין היבש זמר פֿר חתן וכלה בניגון האלב שווארץ והאלב ווייס (פראג לע' 1676), מאת נח אברהם אשר זעליג בר' חזקיה ממשפחת אלטשול: “איין גיזאנג וויל איך טון זינגן, גוטן וויין וויל איך שלינגן”… כלה ליד, עם שם אהרן בראש והחרוזות: “איך לובט זיא גערן מיט מיינם גיזאנג”… כן גם בשם איין אגדיר היבש כלה ליד עם השם בנימין בראש, והחרוזות: “רומפל אין דער טיר ניט מער”… איין שין נייא כלה ליד בניגון גוט שבת, גוט שבת (עם ציורים פפד"מ 1690): איר ליבן פֿרומן אונ' גיטן לייט, איך וויל אן הֵיבן צו זינגן פֿון איינה שינה כלה הייט, אונ' איך וויל אירן ליב אונ' פרייז געבן, אונ' איר מצות דֵר נעבן. יוא נעבן בישטו אזו היפש אונ' וואול גישטאַלט, דז דוא דיין חתן אזו וואול גיפֿאלט, ווייל דא דוא בישט זיין אייגן ריב (ריפפע) גיוועזין, דרום האט ער דיך אויז אלי מוידן אויז גילעזין”… גם שיר אשר הושר באזני החתן, להשמיעו קול מוסר גם הוא ולקח טוב: “היום הרת עולם היום יעמוד במשפט, חתן לעב, היינט איז דער טאג דש מן דיך פֿירט אונטר דיא חופה פֿאָרט, דרוּם בוט איך אייך, איר ווערט צוּ הערין, דען היינט איז דער טאג דש זיך דער חתן מוּז בקערין”… כן גם שיר אחר אשר הושר לפני הכלה בעת קליעת שערותיה (“באזעצינש”) לפני החופה366: "טרעט הרבייא, טרעט הערבייא איר פרויליין פֿיין, דיא כלה זאל מן פֿלעכטין, מן ווירפֿט איר איין דיא פֿינגרליין, זיא זייען איר אַל גירעכטן, אונ' ווען מן זיא גיפֿלאכטן האט, גאר שין זאל מן זיא אויף מאכן, מן הינג איר פֿאר, איין פֿינגרליין קלאָר דש מן זיא ניט זיהט לאכן, מן פֿירט זיא הין אין גרושן אֶירן, די ברכה זול מן מאכן, דער גאט טוה איר באשערן, מזל אונ' ברכה צו אלי אירי זאַכן… גם שיר אחר כזה, אשר בכל סוגר בו המלות “אן דעם אבענד”: “מיט שטיל שווייגן ערפֿאהרט מן פֿיל, שיני כלה איך זינג דיר דש ביישפיל, דש מן דיך האט גיזוכט זא ווייט, ביז מן דיך האט גיפֿונדן האט, אַן דעם אַבענד. דער דיך האט אלזא לאנג פֿר לאָרן, פֿר אלי וועלט האט ער דיך אויש ער קארן, אויף ערדן ביגערט ער קייני מער, דוא ווירשט גיפֿיהרט מיט גרוש עהר, אַן דעם אַבענד”… מלבד השירים השונים בפי העם, אשר מחולליהם ויוצריהם היו לרוב הבדחנים, בם הראו גם חדודיהם ומהתלות פיהם.

טובים ויקרים הם גם השירים אשר יורו ארחות חיים ודעת התֵבֵל, המפיקים יחד תבונה:

האָט דיר יעמאנט פֿיל גוטש גיטאן,

גאר אופֿט זולשטו דענקן דאראן,

עש זול דיר זיין פֿון הערצן לייד,

אן דיר צו שפירן קיין דאנקבאַרקייט…

______

אין דיינר יוגנד זולשטו דיך,

מיט ארבייט איבן פֿלייסיגליך,

דאר נאך דיא ארבייט שווערליך אישט,

ווען דוא צוּ די עלטיר קומן בישט…

גֵיט ניט נאך זאלכן ביזי זאכן,

היטיט אייך פֿיל מער,

גיבט גאט אליין דיא עהר…

לאזט אייך ניט פֿיל שמות אונ' קמיעות שרייבן,

דען וואש איז איין בעשיר שם אז דער שם פֿון איינם גאָט,

דער הימל אונ' ערד בשאפין האט…

זיך דיך וואול פֿאָר,

דר בטרוג איז גרוש,

דיא וועלט איז גאָטש לָיז,

ווערשטוּ דען זעלבן הֵינגן אָן,

אן שאדן קומשטו ניט דר פֿאן…367

גם השירים, או הזמרות, ליום השבת יפיקו נועם, אף רב הוא גם מספרם, רֻבם ראו אור בסדרי התפלות גם בספרים מיוחדים368, אך רבים הם גם אלה אשר מצאו מקום להם בספים שונים, וכשירים האחדים אשר נביא פה:

ליבליך מאָרגן גאַב

צור הנד,

וואורד דֶר ליבן ברויט גיזאַנט

שבת ווש דיא גאב,

הימליש בראָוט ער זיא דא שפייזט,

אונ' וואבטלן איר דֶר נידר ריישט,

דעם הייליגן שבת צו ליב…

איצונד וועלין מיר דיא מלכה צו אנטפֿנגן געהן,

מיט ליבליך גישטאַלט ווירשטו זיא קומן זעהן.

שלאָגט אלי זאָרג אויש אייער מוט,

ווייל זיכר גאָט זעלבשט בייא אונש רוהט…

איך וויל זינגן היינט,

גיגן דעם שבת ליכט,

דיא גיגן מיר האבן גישיינט,

דז מן זיא דורך דיא שטוב זיכט,

ווער דען שבת רעכט הלט,

מיט אַל זיינם צו גיהער,

ווען ער שוין זונשט הַנדלט מיט גוואַלט.

פֿר גיבשט אים גאט דער הער,

היטן מיר צווייא שבָתות בַלד,

ווערט משיח קומן צו ציהן דא אהער…

גם מזמור שיר ליום השבת מר' מאיר משעברשין (בעל צוק העתים) ד"א 1654 בהעתקת גימפל סגל מווין: “דען מזמור שיר ליום השבת הוט גימאכט מהור”ר מאיר משברשין און דר אין אויף טייטש האט גימאכט היישט ר' גימפל סגל פֿון ווין, ער ביגערט קיין חריפות דריין צוּ בווייזן דז מן אים זול דרום לובן אונ' פרייזן, נייארט ער הוט עז דרום גימאכט, בישיידליך פֿר גימייני לייט אונ' ווייבר אונ' מיידליך, דז זי זולן אך ווישן, וויא מן זול דען הייליגן שבת זיין וַר פֿליסן אונ' וואז דא איז דער מער מיט דיא איבריגה נשמות. אונ' דרויף גיט דר נגון פֿון אקדמות, אונ' ווען זיא ווערן דריין לייאן, דאז ווערט איר הערץ דר פֿרייאן, אַל פֿרייטאג שפעט זול מן עז זינגן מיט גיבעט, אזו ווערן מיר זוכה זיין, דז אונז משיח ווערט בלד פֿירין אין ארץ ישראל אריין… התחלתו: “איין שין גיזאנג וויל איך אן היבן צו זינגן, מיט פֿרישן פֿרייליכן העליר שטימן, צו ערין דיא הייליגה מלכה דיא דא איז וואול ביקנט, שבת איז זיא מיט אירן נאמן גיננט. השיר מי כמוך או אדון חסדיך, שיר לשבת שלפני פורים בד' לשונות עברית גרמנית ורומית ושי”א (ד"א 1700).

גם לימי המשוש, לחג החנוכה והפורים הושָרו שירים כאלה, ביחוד להאחרון, אשר בו רבו העליזים ובכל חוצות שמחה וצהלה. מהם הם: זמר לחנוכה מאת נח אברהם אשר זעליג אלטשיל (פראג לע' 1676): “מיר וועלין צוּ זינגן הייבן אַן, אונ' וועלין דיא לייט ווישן לאָן (לאַססען) ווארום אזוּ מיר חנוכה האבן”… גם בשם זאת חנוכה ביכל מאת אלחנן בץ שמש מק“ק קרעמניץ (פֿראנקפֿוּרט) עם נגון מיוחד לו: מן מג דרום מאכין איין נגון וויא מען וויל, דער רעכטי נגון איז אבר דרויף אז וויא, “אויף טאג אונ' נאכט שפיעל”…369 זמר לחנוכה, הנמצא בכתובים (כ“י רח”מ), כן גם ויכוח בין חנוכה ובין שאר המועדים, מאת זלמן חזן: “זיהט ליבן לייט, וואש דא טוט”… זמר נאה לפורים (פראג בהמאה הי"ז) בנגון ר' שמעון: “שיקט זיך דרויף גר שֵין, ווער איין בעשירן ווייס מאג דען לאזן שטֵין… מאת משה מלמד בר' מאיר ש”ק מווין: “מיין שפרעכן הערט אונ' פֿר נעמט איר ליבי לייט” כן גם בשם כזה מאת נח אברהם בר' חזקיה (פראג 1676) הערוך אף הוא בסגנון הנ”ל: “הערט מיר צו איר ליבן לייט, לאשט אייך זאגן וואש פורים בטייט”… גם השיר אשר הושר בקול משחקים: “איר ליבן גיזעלן, גאָט גיב אייך איין גוט פורים, ריך קום אריין מיט מיינע שעלין, וועגן דעש קיניגש בחורים”, המתנוסס בעליצותו: לאזט אייך ניט פֿר דרישן, ליבי לייטליך צאַרט, לאזט אייך דען נאַבנט גנישן, אֵי ער קריגט איין בארט. מיר וועלין חלוקים זאגן, וואול אין דער שיסיל גאַנץ בלאָש, דער בעל הבית וועט דען חסרון טראגן, ער ווירט אונש שעלטן איין פֿראש“…370 זמר לפורים מאת שמואל זנויל פּיפרט (1715): “פֿרומי ווייבר אונ' מיידן, קייני אב גישיידין, טוט גשווינד לייפֿן, איין לוּשטיג ביכליין זעלט איר קויפֿן. אַיר ווערט דרינן זעהן, וויא מן האט גהאנגין המן מיט זיין קינדר צעהן. איר ווערט לעזין גרוש וואונדר, וויא דא זיין מפלפל איין רבי מיט צעהן קינדר”… תוכן הפלפול הוא, על איזה עץ יִתָלה המן, כי אין אחד בם, אשר יחפץ לחלל כבודו בדבר כזה ולשאת חרפה על נפשו. איין שין פורים ליד (ממחבר בלתי נודע): “איר יונגן אונ' איר אַלטן” נון הוירט מיר צו מיין וואורט, איך האבש טרייא ביהַלטן… אין קויניג אחשורש טאגן גישאָך איין גישיכט, המן דער בייזי וויכט, דעם קויניג וואלט ער שענקין, מרדכי וואלט ער הענגין, ער וואר אים ניט דער האָלט (האָלד), איך ווייש ניט וואָש ער וואָלט, ער הָט ניקש גוטש אים זינא, ויל (פֿיעל) ערגר דען איין שפינאַ, דר צו דער שְלַנגן גיפֿט, גרוש לייד האט ער אָן גישטיפֿט”… כן גם שיר אחר בדרך כזה: “אין קויניגש הויף, בגעגט אים מענכר גרוף (גראף), דיא זיך בוקין אונ' בייגין, אונ ' בון גרוש אֶיר ארצייגין. דא קאַם המן אונטר דיא פפֿורטן, אונ' זַך מרדכי דורטן ווארטן. וליגש לוש המן רופֿן זיין ורוינט. וויא זול איך עש מאכן מיט מיינם ויינט (פֿיינד), מיט מרדכי וויל איך עש ווענדין, ער טוט מיך אל טעג שענדין”… שני השירים האחרונים האלה הם בכתובים371.

שירים אחדים הם גם שירי וכוח, וכאשר אמנם כבר ראינו כן למעלה, שירים, אשר מצאו מסלות להם גם ללב העם, ואשר לרוב נעתקו מש“ע372, וכשיר הוכוח בין היין עם המים מאת ר' אליהו לואנץ בנגון “דיטריך פֿון בערן”: איר לייט, איך רוף צו אייך, מיינשטר דֶר זֶילן רייך, איך ווערד גיהיישן זַימן דֶש וויין, איך בין קומן אלהער, מיין מוּנט ניט צוּ שליסן מער, צו ארציילן דען לוב מיין, לוש אב, גיגן אים רעט דאש וואשיר, זאג וואש קאנשטו זון בעשיר”…373, כן גם שיר אחר כזה מאת ר' זלמן סופר: “זין דֶש וויין בין איך גיהיישן, אזי שפראַך זיך דר וויין, מן טרינקט מיך פֿליישן, דר צו בין איך גאר פֿיין… לוש אב פֿון דייני ריידן, שפראַך דש וואַשיר שטאַרק, גידענק אן דייני גרושי זינדן, בייא נח אין דר אַרק (ארבע)”… וכוח בין האכר ובין תושב העיר: “איין קריג האט זיך גיפֿונגין אָן, וואול צווישן דעם פויאר אונ' בורגש מאן, דר פֿון איך איצינדרט וויל הוֹבן אָן, איין נייא ליד צו זינגן. דער בירגר שפּריכט אויש איבר מוט, “מיר זיין זי רייך אן געלט אונ' גוט, דש מן פֿאר אונש טוט ריקן דען הוּט”… אך, בירגר שווייג דוא איצינדרט שטיל, אונ' פֿאָך מיט דיינם גוט ניט פֿיל, מערק אויף וואש איך דיר איצינדרט זאגן וויל, מן ריקט פֿר מענכן דען הוט, האט קוים דרייא העליר אין גוֹט”… כן גם וכוח בין אִכר ואיש צבא: “וויא דער פויער אונ' סאלדאט זיך מיט אייגנאנדר אין טישקורש ביגעבן”… עם הדברים בסוף: וועלט איר ווישן ווער דז ליד האט גימאכט, איין מושטר שרייבר האט עז קימפאָנירט, גייליך בייא דער נאכט, עז טוט אים אויך זעהר פֿר דריסן, דז אים דיא בויארן קיין געלט מער לושן, לאכט אלי בויאדן אונ' לאכט“… (פראג 1705). גם וכוח בין העשיר ובין העני בשם מסה ומריבה מאת אלכסנדר ב”ר יצחק מטרייש והוא בכתובים (כ“י רד”א).

לא חסרי ערך הם גם שירי המהתלות על אהבת הכסף והצחוק, כהשיר מאת מנחם אלענדארף, בנגון: הוך ריף דער וועכטיר: “גָיט וועל דש דיא עש ניט אנטגעלט, דיא טויריכט וועלט, דיא מיט אַל איר זינן, איר זיצן איר שטֵין, איר גידאנקין דיא דא מיט אים גֵין, אויף דש געלט איר זין. געלט צוּ גווינן, נידר אונ' הויך, דער וועלט איז גוֹך, יאַג אונ' בלאָג (פלאַגע) דר נארונג נוך, דש ווירט איך אלי טאג אינן”… כן גם שיר אחר בשם “געלד אונ' קיין געלד”: “געלד מאכט מענכין שטאלצירין, קיין געלד מאכט מענכין ערפֿירן, געלד מאכט מענכין פויאר צום האַרין, קיין געלד מאכט מאנכין דאקטאר צוּם נאַרין. געלד מאכט ברידרליך, קיין געלד מאכט לידרליך”… שיר על הצחוק מאת שמואל הונגרלן: “מיר האבן אירי דרייא ברויבט, אויב איר מירש גלויבט, זוא זול עש מיר דר פֿירטי בקענן, דר עש פֿון מיר הין וועג טרוג, וויא וואול עש ניט וַוַש מיין צוג, דאך וויל איך אץ נענן. אך שפיל, וויא קאנשטו רעכט קליין, דש געלד מיט איינם הארטן שטיין, גאר צו מאַלמן אונ' צוּ רייבן. וִוִיי איבר דיך גישריאן אונ' אַך, פֿר דיר צו מאג בלייבן… גם שיר אחר בשם “איין נייא שפיל ליד”: “איר ליבה ברידר, מעכט שפילן וויא איר וועלט, פֿר שפילט איר דאָך אייער גוט אונ' געלט, בלוט אונ' פֿלייש טוט מן אויך דא בייא פֿר לירן, וואוז איך מיין לעב טאג האב גיוואונין טוט מיין בייטל וואול שפירן, איר ליבי ברידר, גידענקט דאך דז אין אייערן זין, וויא דש שפיל געלד קומט זו גיט עש ווידר הין”… כן גם הדברים בהספר הנודע תלמיד צחקן מוסרי, הוא הספר סור מרע להר”י די מודינה בהעתקת אליהו קוטנר (ד"א 1698)374: ווער זיך אין שפילן בגיבט, דער לעבט אֶילענדיג אונ' בטריבט, זיין ענד איז אך פֿר פֿלוכט, זיין אונגליק האט ער זעלבשט גזוכט, ער רייזט פֿון שטאט צו שטאט, ווייל ער קיין בלייבנדיג ארט האט, גאר ארמטליך אונ' גאר קאהל, גֵיט ער איבר בעריג אונ' איבר טאָהל"… ועוד דברים כאלה.

גם שירי מהתלות אשר כוננו חציהם ללב אנשים שונים “ואשר אחדים מהם אמנם נגואלו כדברי עגבים ונבלה, המשליכים שקוצים עליהם, ועל כן לא נוכל הביא גם מהם רק אפס קָצהם לבד, אשר אם חלאתם גם בתוכם, אך לא למפגע הם להקורא. הם השירים בכתובים בשם יודישר שטאַם פֿאן רעכטר אַרט”:

איך וויל אייך זינגן

פֿוּן איינם דר הוט איין גרויאן בּאַרט,

אייזיק שטיללינגן איז ער גינַנט,

ער וואוֹנט אין שווייצר לַנד,

ער האט עש אן גיטריבן איין לַנגי צייט,

דש ער די שִקצות אונ' גוית הוט ארום גיהייט,

דש האט אין גיוואָרבן דיא שרָרה,

האט אין גיקאָשט י"ב אלפים דיא פשרה.

______

איינר היישט פערלי נייא בורג דער הינקט,

דער האט גימאכט זיין פולצל איין קינד,

אונד דש איז ווערליך וואָר,

ער טוט תשובה אונ' טראָגט לאנגי האָר…

______

נאָך הוט זיך עטוואש צי גיטראגין,

צו פֿראנקפֿורט איינר מאכט איין פולצל טראגן,

ער הֵישט ליב צו דער באזערנעק,

ער האט גישנייט הינטר דר האָלץ העק…

נון האב איך שיר די בעשטי זאך געשין,

צו בורגאַ טוט מן אַך מיט זולכן אֵיל אויש מעסין,

איינר היישט טעבלי זון רבי יונה,

זיינה קויכין האט ער מוזן וואל לוֹנה…

מלֵאי לעג לשעננים הם גם השירים על הפרנסים ונשיאי העדה ושאר כל אלה הרודים בהעם, וגם על קדקדם תֵרד חמת המהתלות האלה:

אלהינו ואלהי אבותינו,

וואָלטן אונזרי אוברשטן הירש שוואַרץ אונ' שמערל שיפפֿאלק,

נאך באם לעבן זיין,

זאָ וואלטן מיר ארמן ניט ליידן גרוש פיין,

דען הירש שווארץ האט פיל מדות טובות אין זיך גיהאט,

פֿון דריי קרענקן וועק (קוכען) אישט ער ניט גיווארדן האלב זאט…

______

קומט נוּן אלי בעלי בתים קינדר,

זעהט נון וואס איין יום טוב איז דָויא.

קיינר קען אייך טון איין הינדר,

קלייד אייך אלי ווייס רויט אונ' בלויא,

פרנסים אריסטאָקראַטהען,

זענין נוּר קיין ארטכע ווערט

איר שמחה איז פֿר שטערט,

וואש זאגן נוּן אייער אַדוואָקאַטן,

אָ שמע, שמע ישראל,

וואש אייך חרפה פֿר דיא בוהל,

טריומפף האט נור דיא נייאי קהלה שול,

______

געהט יוסף פראנץ ניט איבר דש מַיִם,

מיט זיין בוהל אונ' שלומר זאַק,

מיט דיא צאכענערש לשֵם שָמַיִם.

אָ וויא האבין זיא איין קראק,

נאך צרפת קענין זיא ניט לויפן,

אין ענגלאַנד איזט איהר גאָט,

זיא זינד נע וָנד

זיא וואלטן זיך גאָר גערן פֿר זויפֿן.

אָ שמע, שמע ישראל,

וואש איין חרפה…

______

יוסף פרינץ דר האט גיזאָגט,

דש מיר ווערדן וועק גיאָגט.

אָ זיין שמחה איז פֿר שטעהרט,

אונ' דש בלעטיע איז אים גקעהרט.

אָ וויא גרוש איז איהר מַפָלה,

אָ וויא גרוש, אָ וויא גרוש.

מאנצען מיר נון מיט איין באָהלע,

לאכין מיר זיא הערצליך אויש.

______

דוד ריקע זיצט אונ' שוויצט,

אויב שוין ער קיין אויבן היטצט.

ליפמאן רינטל ליגט אין דרעק,

וויא קומט ער בשלום אוועק.

אָ וויא גרוש, אָ וויא גרוש…375

לשיר התולים כאלה אם גם במרירות לב, נוכל לחשוב גם את השיר “אשכנז אונ' פאלאק” אשר בו יתואר מצב אחינו האמללים נודדי פולוניה בגרמניה, ואיך שבעה נפשם רעה בתוכה:

איך בגרייף דיא פֿעדיר אין מיינר הַנט,

אונ' פֿאנג אָן צו שרייבן פֿון אשכנז דש טייטי לַנְט

איך קאן איינם זאגן אונ' פֿר צֵילן,

וויא זיך דער פּאָלאַק אין אשכנז טוט קווילן.

קהלות קדושות לאזט אייך דז ניט פֿר דריסן,

אייער זכות זאלן מיר אויך גיניסן.

פֿראנקפֿורט, ווערמש, מעץ, פֿירדא, בומברג אונ' נוך מֵין

אנדרי קהלות קדושות דיא ניט גידאכט ווערן צווישן דען גמיין.

מן ווייש דאך וואול ווער די קמצנים זיין.

מיך דוכט אין מיינם זין גאנץ אונ' גאר,

גאנץ אשכנז איין שטאט, איינר איז ניט

בעשיר אַז דיא אנדר אום איין האָר.

קומט דער פאָלאַק אין אשכנז זיין הויז,

אזו שפילט ער מיט אים אַז וויא איין קאַץ מיט די מויז,

ער טוט אים חַלב שלובים געבן פֿון ווייטן,

אבר רואה גנֵבה שומרים פֿון אלי זייטן.

אז ווען ער אים זיין הויז וועלט אוועק טראגן,

ער פֿרעגט אים זייט איר איין מלמד אודר קענט איר איין פאַק טראגן,

ער מאכט מיט אים גרוש וועזן,

אונ' זאגט ניט לַנג זייט איר אויך היר גיוועזן.

דער גאַשט קאן אין דער ווייל ניקש זאגן,

פֿאר הונגר גישוועלט אים דער מאָגן"…

שירים אחדים הושָׁרו גם בחדר היולדת, ועם שאָר ההבלים אשר סביב שתו לו מצאו גם הם מקום להם, וכהשירים האלה:

איך מאך איין קרייס,

דען גאט וואול ווייס,

אויש אונ' איין צו טראגן.

אָ גאט, הילף מוטר אונ' קינד פֿר שאדן,

גאט בהיט מוטר אונ' דש קינד,

זאַמט דען גאנצן הויז גיזינד,

אַלש מאַנך ציגל אויף דען דאַך,

אזו מאנכר ענגל בייא אונש וואַך,

דאש ווירט וואהר אין גאָט נאמן,

אמן…

______

אויף מיין רעכטן פֿוס טרעט איך,

גאָט דען הער בעט איך,

דש ער אַנטבינד,

מוטר אונ' קינד,

גיבאָרן זול עש ווערין,

צוּ גאָטש ערין

______

אויף דער בערג כַרמל,

שטיט איין הינדין אונ' שרייט.

דא קומט איין ענגיל פֿון הימל

אונ' שפריכט: ווארום שרייסטו?

איך בין אייני גיווינדערין,

איך בין אייני גיבערערין,

גאט ווירט דיר אונ' אלי מענשן העלפֿין…

בחֵן ונועם הם גם השירים אשר עוז ילין בם וקול עליזי גבורה יִשָמַע מתוכם, אשר אמנם לא ממשכנות יעקב בהגיתו מוצאם, אך תכנם לפי רוחם ולפי חָזות נפשם כוננום, וכהשיר הנודע על מְצור מאַגדעבורג:

מיידיבורג הַלט דיך פֿעשטי,

דוא וואול גיבאויטיש הויז.

דיר קומן ויל פֿרוימדה געשטי,

דיא וועלין דיך טרייבן אויש.

דיא געשט דיא דוא קומן,

דיא זיין אייטל מוינכן אונ' פפֿאַפן קנעכט,

הילף רייכר גאָט פֿון הימל מַך אלי זאכן גירעכט.

צו מיידי בורג אויף דער בריקן,

דא ליגן דרייא הינדליין,

זיא בילין זיך אבנט אונ' מארגן,

זי לושן קיינין שפאַניאר ניט איין…

גם ספרים שלמים הם מלאים שירים שונים, לרוב יחד עם ש"ע. מהם הספר שירי יהודה מאת ליב בר' משה חזן וסופר (ד"א 1697), אשר אחדים מהם טובים ונעימים גם הם. וכהשיר ליום הכפורים:

דיא זינד גידענק ניט צו דיינה קנעכט,

דען מיר זיין קינדר דיינר בידֶרן אונ' אַרב דיין גישטעלט.

גידענק אונש ליבר גאָט,

דש דא שטֵיט אין דיינר תורה גישריבן,

ער ווערט זיך פֿרייאן אויף דיר גאָט,

אז אויף זיין עלטרין דיא ליבן…376

גפן יהודית מאת זאב וואלף בר' יהודה ליב מראזני (ברלין 1699), אשר אמנם לא רב הוא ערכו, כי שיריו הם רק חֲבור חרוזים בהסגנון הנודע: “ער זאל לייכטן דיין פנים זער פֿון וויין, אז די גרעשטה שמחה וואש דא איז דיין, אונ' זולשט זיין אז איין מלך פֿיין, דען דעם טאג מוז מן פֿרייליך זיין”… (משיר על פורים). שמחת הנפש לר' מנוח הענדל קירכהאהן חלק שני (פיורדא 1727) יחד עם מנגנות כתובות (נאָטען), האוצר בתוכו לרוב שירים וזמרות ליום השבת: “דעם הייליגן שבת וועלן מיר, אַנטפֿאַנגן מיט פֿרידן, אים אָן טאָן זיין גֶבִיר, וועלן מיר ניט פֿר מיידן”… בסגנון כזה הוא הספר כלו377. גם ספר אחר, המיוחד אמנם במינו, הוא הספר ריח נחוח לר' יואל שץ מלייפא (פיורדא 1728), אשר בו יריב המחבר ריב עם מחרפי החזנים וקובעיהם נפש: “איין קריג האט זיך טאָן אויף זייא ערוועקין, אז וויא איין רעכטר פֿיינט טוט ער זיך שטרעקין, הערט מיר צו וואש דא איז גישעהן. איינר הט אין דר דרוק גיבראכט, דאש האב איך מיט מיינה אויגן גיזעהן, אונ' שרייבט אויף דיא חזנים, צו פֿאָר אלש אויף דיא יונים. זיא גידענקין ניט אן עהר פֿר אלי זאכין, זיא טוהן אלי טאג יום טוב מאַכין, זיא זיין טרונקן אז איין שוויין אונ' ווילד מער, פֿון אלי מצות זיין זיא לער, דער נאך שטעלן זיא זיך פֿר דעם עמוד זינגן אונ' זאגן מיט פֿוילין בויך אונ' מאָגן”… ועל זה ישיב המחבר דבריו לאמר: “איך ווייש ניט אויב דער מחבר איז איין מוכיח, אודר איזל פֿון משיח. שטֵיט דאַך נפשנו יבשה אין קול, מען קאן ניט זינגין ווען דער הַלז איז דאַר, אונ' אז ער שרייבט דיא חזנים זיינן אימר פֿול, איך הלט דער מחבר איז גאנץ טול. דאש איז דאך צו פֿר שטין גרינג אונ' לייכט, דש ער ניט ווייש דען סימן לח לוז וערמון, דיא לעצטי אותיות מאכין חזן, דער חזן מוז אימר זיין פֿייכט”… השם ריח ניחוח, הוא לפי דברי המחבר, נוטריקון ר' יואל חזן378.


חידות עם שאר דברי שעשועים.

אף כי היו החידות לסגולה בקרבנו, וימי החנוכה נועדו ביחוד לשעשועים כאלה, בכל זאת לא רב הוא מספרן בספרותנו המקורית בש“ע, מה עוד בש”א, ורק אחדות מהן בהשפה הזאת נודעו לנו בשם, והן: החידה על מעט (אופיבאך 1717): מיין ליבר מענש וואול גימיט, איך קום הער פֿון פֿלייש אונ' בלוט, איך האב אין מיר וועדר פֿלייש אודר בייץ, מיין אן זעהן איז גרינג אונ' קליין, אידיך בין איך אן אלר אַרט“… כן גם חידה ברוב דברים על התרנגול: “הֶוירט צו איר ליבן לייט, איין וואונדר אונ' אַ ניי צייט, וואש גייליך איז גישעהין, אַ נביא לאזט זיך זעהן, ער אישט נאך פֿרהַנדין, אין היהנער בערגין לאנדן. דער נביא שרייט מיט מאכט, איבר דיא וועלט טאג אונ' נאכט”…379 “דש שינה רעטועל איבר דש שַכשיפל” (ווילמרשדארף 1719), הערוכה יחד עם ש”ע, כן גם חידות אחדות בכתובים, בשם: “שעני גייסטליכי אויזערלעזני אונט זינרעעכע רעצל שטיקלין, אויש גאָטש וואָרט געצאָגין” (כ"י המבורג), גם: “היבשי רעגמניש אונ' דיא תירוצים… וַר די לַנג ווייל” (כ“י רד”א), שפת הראשון מהם אמנם קרובה היא יותר לגרמנית צחה.

גם שאר דברי שעשועים ועונג, המפליאים לב בזרותיהם, וכהשירים האחדים האלה: “אלזו וויל איך זינגן אונ' וויל ניט ליגן, וויא איך זאך צווייא גיבראטין אָקסין פֿליגן, זיא פֿליגן אלזו שנעלין, דיא בייך קערטין זיא צום הימל צו, דיא רוקן צו דער העלין”… איין העלפַנט דען איך לויפין זאך, דורך איין ענגין מויזין לאָך, ער ליף אלזוֹ גרושן שנעליך. איין שאף דאש האט איין קינד צֶרריסן, עש וואר איין גרויזַם אונ' גיפֿערליך"…

“עש וואלטן אירי פֿיר איין היזן פֿאַנגן, זיא קאמן אויף שטעלצין אונ' קריקן גיגאנגן. דר איינר וואר איין בלינדר, דער אנדרער וואר שטום, דער דריטי וואר קרום, דער פֿירדר קינט קיין פֿוס רירן. אונ' וויישט איר ניט דאש גישאך, דש דער בלינדי דען היזן דערזאַך, דער לאַס מעט אין דרלויפֿין, דער טויב מעט אין צום מַרק איינן טראגן, דער שטום מעט אין פֿרקויפֿין”… ובדברים כאלה תכלינה הנפלאות: הער מיט וויל איר מיין לידליין בַשליסן, אונ' וויל אויף הערין צו ליגן. אין מיינם לאַנד זיין דיא לייז אונ' פֿלייא, אלזו גרוש אלש היע דיא בעק אונ' דיא ציגן… גם השיר על צחוק השאך (וע' שאך בייא יודען 168) “וועם צו דעם שפיל איז גאך, דא גין ויל שלוג הער נאך” בניגון אני הוא השואל. חידה נאה על צחוק השאַך ווילמרשדאָרף תע"ט.

בסוף הס' מלאכת המספר לר' אליהו מזרחי בסופי למודי השאך עברית וי“א ע”י אורי צבי רובינשטיין, לעמבערג תקס"ט.

מעדני מלך שיר חרוזי בל“א על צחוק השאַך ע”י אשר אנשיל ווירמישא פפד“מ תפ”ו.


ספרי רפואות.

כי דורשי שלום העם ומבקשי טובתו לא גרעו עיניהם גם מספרי הרפואות וגם עליהם הופיע אורם, בספרים מקורים שונים גם בהעתקות, דעת לנבון נקל380; ואף כי רבים מהם לא נקו מהבלי שוא ומסגולות נבערות ומהבלות, כאשר עוד נראה אחרי כן, אך גם ספרים רבי ערך בתוכם אשר יוכלו להיות לנס. מהם היא העתקת הספר שפיגל דר ארצניי (כ“י רד”א) מאת לורנטיוס פֿריעס ע“י משה בן יעקב בשנת 1583, אשר כה ידבר בהקדמתו: “איך הָב אויף מיך גינומן איין בוך צו מאכן, אים וועלכם אַלי הענדל דר גַנצין ארצני זיין זול, וועלכש גננט זול ווערדן שפיגל דר ארצניי אונ' ווירט דיזוש גיטיילט אין צווייא חלקים. דורך דען ערשט גלויטרט אלי בטראכטונג דר אן פֿאנג אֵי דר אַרצט דיא ווירקונג אן ווערט. דורך דש אנדרי טייל אלי ווירקונג דר גימיין וואונדרליך פֿון אלי קראנקהייט דש גאנצן ליב”…381 גם בדפוס הופיע עוד בשנת 1613 ספר בשם “דרך עץ החיים” (פראג או קראקו) ממחבר בלתי נודע, הכולל חוקי הבריאה יחד עם דברי מוסר: קאפיט א' דיא אכט זאכין זול איטליכש מענש האלטן, וויא דיא חכמי הרופאים האבן גיבאטן… ובשנת 1657 הספר באר מים חיים להרופא ר' יששכר בער בר' יהודה טעליר מפראג עם תמונת המחבר בראשו: “איין נייא ביכל פֿון פֿיל רפואות וסגולות, דאַ רויז מן קאן טון פֿיל גוטי פעולות, איין איטליכר בר ישראל זאָל איינש אין הויז קויפֿן, זו דאַרף ער אין פֿאַל דער נוֹט ניט ווייט נאך דאָקטורים לויפֿן… “אין לשון אשכנז זייא ווייב אודר מאן, דיזש גוטש בייכליין וואול פֿר שטאַן”… (דפוס פראג). הוא אוצר בתוכו דברים שונים על ד' היסודות, תקופות החיים, עתותי השנה ועוד דברים כאלה, יחד עם רפואות שונות382. ספר ירושת משה לר' משה רופא ממעזריטש (או מקאליש) (ווילהלמשדארף 1677): “זה ספר הרפואות אשר נתן לכם משה למורשה, לרפאות בה החלאים הקשה”… הכולל גם הוא דברים כזה אשר לפניו: “דער מענש זאל ווישן דש עש זענין פֿיר תקופות אין יאָר, דער קיגן האט דער מענש פֿיר ערלייא גאלין… פֿון ר”ח ניסן בפרט נאך חג הפסח זאל מן וויניג עשין אונ' עטוואש איבריג טרינקן, דען דאש קרירות פֿון ווינטר מאכט דש דר מענש מוז פֿיל עשין אין ווינטר, דרום ווערט פֿיל אום פֿלאַט פֿר הַלטן אין לַיב דש עש ניט לייכט ארויש קומט”…383 ממנו הוא גם הספר בשם ירים משה (ד“א בשנה הנ”ל) אשר הוא כמו חלק שני לספרו הנ”ל384.

מציל ממות מאת יהודה ישראל הענטשין (הנקרא גם בשם יהודה דרשן) “פֿר קינדר רפואות” להציל ממות נפשם (פראג 1651). רפואות בוך גם בשם רפואות וסגולות ממחבר בלתי נודע: “קומט הער איר ליבן מאנין אונ' ווייבר, דא האט איר רפואות וסגולות צו אייערה לייבר. איר דארפֿט ניט צו קיינם רופא צו גֵין, דען אין דען בוך טאו פֿיל סגולות ורפואות שטֵין, דא אינן זיין פֿיל רפואות גינַנט, דז דער עולם איז אך אין דען סגולות בקאנט, דען גאט קאן דען מענשין שטראָפֿין אין איין פֿירטיל שטונד, דארמיט קומט ער נעביך אום זיין גיזונד, אונ' ווייש ניט וויא עש אים קומט… (ד"א). גם ספר אחר בשם כזה “רפואות בוך” בכתובים (כ“י רד”א) מאת עמנואל מסלניק: אשר ישמיעני קולו לאמר “איך עמנואל פֿון סלניק אין דען טירקייא גיבורין, איין טוקטור דער מידיצינש, איינר דער קענר דיא נאטויאר איינש איקליכש מענשן אינוויניג, איין מיינשטר, איין הַרקעניר אליר קרויטיר אונ' וואורצליך די צו ארצניי, דאן איר קרַפֿט אונ' איר ווארקינג, דז אלש אין מיין יונגיין טאגן מיך זער גיערבייט היא אינין ביז איך זולכין גימעלטי זַכין הֶרלֶרנט הבא אונד גרינטליכין אינין בין וואָרדין… הַבא מיך גילושטין אלהיא איין ארצינט בוך צו שרייבן אונ' אויש צו ציהן אויש מענכין אהצינט בוך אונד דז צו טויטש גיבראכט אויש אבריש (העבראֶיש) אויש לייטן, גריכיש, ערבית אונ' אויש אלי שפראכין די איך דען אין מיינין טאגין אַרלערנט הבא אונ' אָן צוויויל דער גימיינאי וועלט איין גרושי נוץ בריינגיין זול”…385 וכה יודיע דבריו בספרו, בהחלו מעשהו על אברי האדם: “פֿון אויש ליגונג דש גלידרין אינין וויניג, וויא זיא ליגין, אז איך זי גיזיהן הבא מיט מיינין מענך מאל”… ספר רפואות וסגולות (ד"א 1680): דיא רפואות אונ' סגולות זיינן קומין אויז ארץ ישראל”… גם יחד בש" ושי“א ע”י צבי הירש ב“ר ירחמיאל חאָטש (ד"א 1703) בשם כזה, דברים אחדים בשי”א הם גם בהספר דמיון הרפואות לר' יהודה ליב וואליך (פפד"מ 1700)386: בולבר פֿיר די האר צו וואַקסן מאכין, בולבר פֿיר דען הושטן אנאנימוס, פֿיר די געל זוכט, פֿיר דען ריקן צו שמירן, פֿיר דען מאגן, ועוד דברים כאלה. סגולת מלכים הנקרא הויז בוך אָדער מעדיצינישי שאַטץ קאַמר דעם מענשין נוצליכקייט, מאת בנימין בר' זלמן קרוין בורג (נייאוויט 1750). קבוצת עלים לתרופה ע“י יעקב יהודה: “דוקטור יעקב בריאד צו האמבורג מבין הלשון”… (כ"י מינכן). גם שמות העשבים בדרך אלפא ביתא בההעתקה לשי”א (ג“כ בכ”י שמה). מלבד הסגולות והרפואות אשר נספחו לספרים שונים, כבסוף הספר סוד ה“, שער אפרים לר' אפרים מרושא אב”ד דק“ק ווערטהיים, בהעתקת ר' שלמה שרייבר חזן בביה”מ דק“ק פיורדא (פיורדא 1728) ועוד כאלה. גם בכתובים, כהרפואות וסגולות מאת איזק מדייחצירלש, כ”י הרד"א, המלאים לרוב הבלים ודברים אין שחר להם387.


מעשי להטים.

גם ספרים שונים הם מהבילים ומלאים רעות רוח, אשר לרוב הם העתקות מש"ע גם מקורים, כהספר חכמת היד, העתקת הספר תולדות אדם לר' משה גאלינו על חכמת הפרצוף ושרטוטי הידים (פפד"א 1776 או 1799), גם ידיעת ידים: “פֿון דער גהיראמאנטציא. דיא גראמאנטצי איז אייני זאלכי ווישינשאפט, נאך וועלכר מן אויז ליניען, בערגין אונ' נאגלין דער האנד, אין דען אויז פראָפאַרציאָן דיש גיזיכטש (כ"י האמבורג). גם תחבולות מַגיִוֹת שונות (מאגישע מיטטעל (שמה) ועוד הבלים כאלה388 יחד עם הספר ידיעת ידים (כ"י אופפיבאך). גם ספרי הגורלות הנודעים389, כספר הגורל בשאלות ותשובות מאת פייוויל בר' ליב פּראגר (ד"א 1713), אורים ותומים (דיהרנפֿורט 1721), ספר גורלות ע”י סמני האותיות משמות אבני החושן וחכמת היד: “דיא כללים פֿון דעם ספר, דיא שאלות זענין איינגיטיילט אין צוועלף דימטן וואש זענין גיוועזן אין דעם חושן, איטליכר דימט האט זעקס שאלות390. פוקח עורים הוא העתקת ספר הגורל המיוחס להרא”בע (פֿירינצי 1755)391 יחד עם ספרי הגורלות השונים אשר עודם בכתובים. אך שכם אחד על כל אלה לההשבעות, אשר אחדות מהן עתיקות הן לימים ושֵיבה רבה חופפה עליהן, אף נכריות הן לנו וזרות, כי יסודן לרוב בהבלי האליליות, כההשבעה להאלילה “הילדא”, השבעה אשר אמנם חשך סתרה392. גם ההשבעות הנודעות על “הבערמוטר”: בער מוטר ליג דיך, מיט זולכן ווארטן בשווער איך דיך, מיט נויין דורות (תורות) אונ' מיט נויין ריינן ספר דורות אונ' מיט נויין מלאכים, אז גוט אז זיא בייא אונזרם ליבן הערן זיין, דש דוא דיך לֵיגשט אויף די רעכט שְטַט, דש גיבט איך דיר בייא גאָטש קרַפט, דש זייא וואר אין גאָטש נאמן, אמן.

גם השבעות עתיקות כאלה: “עש אישט היוט מיין גוטר טאג, ווייל מיר איר נישך (ערניססע איך). איך בשווער דיר מוטר ערד, דש מיר מיין וואונד בשווער, ביש איך דיר צו טייל ווער. ליבר גאט, איך דיר קלאג, דש איך הבבור לורן דען הערצן די קראפֿט אונ' דר לונגע די מַכט אונ' דר לעבר בלוט. דער ליב גאט ית' דער הימל אונ' ערד בישיץ, דר טו מיר אַל מיין קראַנקהייט ביש אין דען זיבנדן בושן(פֿיס), דער זול ווערדן בוש (ביססע), דש זייא וואָר”… “משה רבינו הֵיב אויף דיין הַנט, אונ' הֵיילט דען בְרַנט, דש דא נוימער גשיוֵירן נוך גשוועלן אונ' מושט היילן ווערדן, דש זיי וואָר”… “איך בשווער דיך וואֻונד בייא אונזרם ליבן הערן, דש דו ניט בלוטש נון ניט שוועילשט אַז ווינציג אז די וואֻונד בלוט אודר שוועלט אודר שווערט, אז דא אונזר ליבן הערן אדם נַם זייטן מוש דר פלוני בר פלוני ניט בלוטן נון ניט שווערן אונ' ניט שוועלן, דש ווער וואָר, אין גאטש נאמן, אמן”… גם השבעות האהבה כזאת: “גוטן מארגן ורויא זונא דוא בישט אלרר וועלט איין וואָנאַ, וויר פיטן (ביטטען) דיר בייא דעם אלמעכטיגן גאט ית' אונ' בייא דען ספר תורה אונ' בייא זיבנציג מלאכים, דיא בעשטן דיא אים הימל זיין, אונ' בייא אלדען ריינן צדיקים, דש דוא ניט זאלשט שיינן איבר בערג איבר טאל, דוא בישט דען דעם פלוני דש הערץ גישפַן. הערץ פֿון הערץ, קלאַם שניידט דיר לעבן פֿון דם לונג, אלש דר מָן (מאָנד) פֿון דר זון, דש זייא וואָר”… אין ורוי ויניש נָמין, בגראב איך דיזן שפיגל אין, דר ליבא די ורוי ויניש צוּ דעם הוייזר האט393"…

גם השבעות מאוחרות כההשבעות או הלחשים האלה, כאשר אמנם תענה בם שפתם. בהלחש על תולעי הבטן, המתנוסס גם במלותיו המוזרות: “אָדו, מאָרי, פֿאָרי, ווערמי קאַראַסקי, ווערימי, ווערימי… איך שטייא היר אויף דעם שטֵין, אונ' קלאג גאָט אליין, פֿון דיזם ווערמליין קליין, דש עשט מיר מיין גיביין, זיא זיינן שוואַרץ אודר רוט, אודר געל אודר וויא זיא זיין מוזן, ליגן פֿר מיר טוט, דש זייא וואָר”… גם הלחש הזה, או השיחה בין אליה הנביא והמלאך אשטריבו בהִפָגשם יחד: “איך גיא אן הויז פלוני בן פלוני אונ' וויל זיצן צו זיין קאָפנש אונ' אין זיין הערץ אונ' אין זיין אויגן אונ' אין זיין לייב אונ' אין זייני צווייא הונדרט אונ' אכט פֿירציג גלידר, אונ' אין אלי זייני דרייא הונדרט אונ' פֿינף אונ' זעכציג אָדרן, אונ' וויל עשין זיין פֿלייש אונ' וויל טרינקן זיין בלוט”… ולדבריו יענה אליהו לאמר: “אזו וואול אז דוא נישט הושט רשות אויש צו טרינקן אלי וואשיר אויש דעם מער, אזו זאלשטו אים ניט שעדיגן אין קיינר לייא גישטאלט אויף דער גאנצי וועלט. איז ער גישלאגין גיווארין מיט איין טריט פֿון איין אייזל פֿוס, דא זול ער ניט זארגין, איז ער גישלאגין גיווארין מיט איין טריט פֿון איין פֿיס פֿון איינם פֿערד, זא זול ער אויך ניט זארגין. האט איין מאן אין אים גיגעבין איין בייז אויג, זא זאלין אים זיין הענט אונ' פֿוס אבפֿאלין, האט איין ווייב אן אים גיגעבן איין בייז אויג, זאלן איר דיא בריסט אונ' פֿיס אבפֿאלין. בשם ה' אלהי ישראל אמן סלה, זוא זאג דרייא מאל”394. גם לחשים כאלה: “איך צוג אויש דעם ברנט, אויש דעם פֿייער, אונ' איך בשווער דיך בייא דעם אלמעכטיגן גאָט, אונ' בייא זיין צעהן גיבאָט, דוא זולט ווייטר ניט קומן, אז וויא דו איצונד בישט גיקומן, זולשטו שון ניט ווייטר גיאן. בראנד בראנד, ברעני איבר דיך אונ' ניט אונטר דיך”.395 פֿייער, פֿייער, מיט דיין רעכטין נאמין היישט פאסרוט, גיא אוועק396" “בשם אלהי ישראל, אז וויניג מיס פלוני בן פלוני שאדן זיין פצע שקורין וואוּנד, אַש וויניג אַש דא טוט דעם בורא דער אחביר (אבטבאר) זיינש וואוּנדע”…397, וויא פֿיל ארביס זענין גיוואָרפֿין אויף דעם קינד, אזו פֿיל פאקין זאל ער האבן“… היא סגולה למחלת האבעבועות, כי יזרקו על הילד מלוא כף עדשים יחד עם הלחש הזה. לחשים והשבעות כאלה וכאלה אשר לשוא נתאמץ להוציא במספר כלם, ורק אלה עוד נזכיר פה, והם ספר פתרון חלומות לר' שלמה אלמולי, הנעתק לשי”א ע“י הירץ ב”ר עיזרש (ד"א 1694). אמנם נִתַן איזה ערך להחלומות בספרי הקודש, גם בהתלמוד כה וכה יָנטה קו עליהם בפתרונים שונים ומשונים, אשר מאחדים מהם אמנם יִשקָף החפץ ברור רק לצחוק עליהם וללעוג לרודפי דמיונות כאלה, אך ההיה בכל אלה להגדיל עוד הדמיונות שבעתים ולתת להם גם ברק?398 ועוד זאת, כי עוד ישתומם המחבר, על כי איש לפניו בקרב כל חכמי עמנו, לא שת לבו עד כה לדבר הזה. גם הנפלאות אשר שמענו על הרוחות והדבוקים, כהספר רוח חיים מהרוח מניקלשפורג. איין מעשה מורא פֿון חיי רוח (פפד“א 1794 העתקה מש”ע), גם מעשה הרוח מפוזנא ועוד כאלה רוחות מרוחות שונים399.


ספרי הוכוחים.

גם מקום ספרים כאלה לא נפקד בספרותנו הזאת, כי דורשי שלום נפשנו לא מנעו מעשות ומפנות גם אל המונינו בשפתו ולשונו, להורותם הדרך בו ילֵכון400, על כן פקחו עיניהם גם המושכים בשבט סופר בעד העם על המכשלה הזאת, ובידם התאמצו להסירה מדרכם ולהורותם דעת לענות ולהשיב אחור פני חורפי אמונתם401. מספרים מורי דרך כאלה הם: ספרו של ר' אנשיל, אשר מדי דברו יעיר על המקומות בספרי הקדש אשר ישימו מתנגדינו למעוז להם, כי אך שוא אתם. כן גם שערמליש בספרו לקח טוב, ובהספר “בוך דר פֿרצארונג” (ד"א 1696) ממחבר בלתי נודע ואשר ראה אור על ידי יצחק יעקב בר' שאול אשכנזי: “דש דא האט אין דרוק גיבראכט, אונ' ניט גישפארט טאג אונ' נאכט, דר איש תם וישר אין זין גנומן, דיא ביכליין די לומדים אונ' גמיינה זאָל קומן, אך ווערט מיידן קענין דרין לייאן, דאר מיט זיך קענין קענין פֿרייאן”… הנוסד גם הוא על הדברים בספרי הקודש. גם שני ספרים מיוחדים לזה, אשר האחד מהם יסוב על כל עניני האמונה ותשובות נמרצות על כל דברי הקמים נגדה, הוא הספר חזוק אמונה הנודע: “אין טייטש” (ד"א 1717) לר' יצחק בר' אברהם הטראקי402, והשני הוא הספר “יודישר טירייאק” לזלמן צבי מאויפֿן הויזן (הענוי 1615) נגד המומר ברענטץ בספרו בשם שלאנגן־באַלג403 המלא נאצות נוראות: “דש איז איין רפואה אונט היילזאמש ספר דא מיט זיך אל גימייני יודן אונ' יודינש גיגן דען קריסטן מיט ווארהייט פורגירן אונ' וַר אַנטוואָרטין אויך דארטין קענן, דש מומר סמאל ורידריך ברענץ פֿון איטינגן אין זיינם בייא גידרוקטן ספר דער יודיש שלאנגן בלאַנג גיננט, דיא יודן וועלשליך (פיילשליך) בציכטיגט. צו ערן אַלר מאַנן אונ' ווייבן, אויף גוט הויך דייטש, דא מיט עש מעניגליך וַר שטין קן אונ' צו נוצן קומט, דער גלייכן ניט מער אין דרוק קומן איז, דורך זלמן צבי מאויפן הויזן אונדרס שענקן שטיין, אין זיבן קאַפיט וַר פֿאסט אין דרוק ור פֿערטיגט”… (הוא ערכן גם בכתב לועז, כדבריו בהקדמתו: נון האב איך דש ספר אין גלחות דרוקן לושן, אויף ביגערין פֿילער עהרליכן הויהעש און נידריגיש שטאנדעש דער קריסטען).

ואף כי לא בכל מקום יקלע אל השערה ולא יחטיא, ודרכיו כה וכה רחוקים הם גם זרים, בכל זאת רב ערכו מאד, כי כל שאר דבריו נכונים הם ונאמנים ומפיקים דעת ותבונה. בהתמרמרות רוחו ידבר על המומר הזה ועל שאר בני בריתו, פליטי עמנו אשר פרחו אז כראש על תלמי שָדי: “די ויל (פֿיעל) מומרים אדר גיטויפֿטי יודן אין דייטש לאנד, גיפֿטיגי, ניכטיגי ארלוגי ביכר ווידר אונש גישריבן און אין דרוק גיפֿערטיגט האבן, דרינן זיא אונש אַלר לשטר בציכטיגן”… אף כי כלם הם אנשים רעים וחטאים ואין אֵמון בם: “דש זיך קוים אונטר הונדרטן איינר טויפֿט דש גלאָבין הַלְבֶן, אֶיינט וועדר ער היט איין בֵיזן שטיק גיטון, אודיר וויל נוך איינש טון. דיא טעגליך אַר פֿארונג ברענגט מיט, דען דיא מומרים אודר משומדים גיראטין וויא דיא אתרוגים אין מאסקווא. דוך ניט ווידר אלי גיטויפֿטי יודן”… גם ירים שבט מהתלותיו על המומר הזה, על הבליו בספרו, וכדבריו על “הגולם חומר”: “איך זאג דש ער – המומר – גיוויס פֿון זעלכס צו זאמן גיקנעטענעם גאַשין קָוט אונ' ליימן גימאכט ווארדן, דא ער גֵין קאן אבר קיין שכל הוט, אונ' מאג זיין ואַטר איין זולכר בעל שם גיוועזין זיין”… בארץ ישראל – כה יוסיף דַבֵר. עוד – עוד יִמָצאו אנשים יוצרי גולמים בעזרת חכמת הקבלה: “אביר אונזרי גולמים אין דיזן לאנדין מכין מיר ניט אויש ליימן, זונדר אויש מוטר לייב ווערדן זיא גיבאָרן”… על הדברים מהתלמוד על “שלשת העזים בעולם”, אשר גם בם ינעץ המומר שמנו, יאמר: ער, דער יוד, איז שפירהאפֿט וויא איין הונד, זוכט הין אונ' ווידר וויא ער דורך מיט זיינם הערן איין ווילט פרעט אין דיא קוכל יאגט, דורך אונטר האנדלונג אונ' אלר האנד זאכין, דער פֿיר גיבט מן אים צור בילונונג וויא איינם הונד פריגל זופן. איין הונד מוש דרוישן פֿיר דעם טיהר אודר פפֿערק ליגן. דער ארם יודן הינד מוש צָול, מויט אין אלן שְטֶיטן אונ' הערשאפֿטן דייטשר נאַציאָן (דוך ניט אין איטאליא אודר פולין) געבן אודר מן לושט אין ניט איין. איין הונד דער איין וויניג עט וואש נאשט, זאָ קומט מן אונ' בריגלט אין, מוש וואל ווידר שוויצן וואש ער גיפרעסן הוט, ווען איין יוד איין ביסלן דֶש שְנֶידן ויאוכרש (דר בון ער זיך דוך ערנערן אונ' אלר אנדר גוטן האנדירונג אונ' אַקר בויאש זיך אייסרן מוס). צו ויל זיך נעמט, ווערט ער גישטראפֿט אונ' גיפֿרעשט, אונ' מוּש דש טָיפל ווידר ארשטאַטן"…404

כי אין כל ערך לכתבי – עָמל כהמגלה המנאצת הנודעת בשם מעשה תלוי, אשר נעתקה גם היא לשי“א, וכי אין מי אשר ישית לב להם, זאת הן מודעת היא כלל. אף כאשר יחרצו משפטם יודעי הדבר, המגלה הזאת נוצרה אך למען נָאץ אותנו, וידי מומרים כוננוה405, וכמעשיהם עם פגרי הילדים אשר השליכו במעונות אמללים, למען העליל עליהם, כן עשו גם בהספרות, בחוללם בביתם כתבי אָון ועמל כאלה, למען מצוא עוננו בם. אף כי לא רבו ובחיהם גם בה כזבחי הדם, חללי העלילה הנוראה והאיומה, אשר לשמעה תסמרנה שערות ראשנו, ואשר נודעו עקבותיה גם בהספרות הזאת בהספורים השונים מכל אשר נשא וסבל עמנו האמלל מדבת שוא הזאת בימי החשך. גם ספר מיוחד, אשר בו יסופר לדור מעשה עלילה כזאת ותוצאותיה במשפט, הוא הספר תשועת ישראל לר' חיים מגזע אלשיך מלובלין (פיורדא לערך 1740) העתקה מאטלקית ורומית: “דיזוז ספר האב איך מיך במיהט צו בקומן אין רום. זעלביג גידרוקט גיוועזט אויף איטאליענש און לשון לטַין, וועלכס אין דיזה מדינות וויניג לייט גיבט אלז זולכש טון פֿר שטין, אלז דען האב איך מיט גרויזאמי מיא אונ' קאָשטן פֿון דיזה לשונות אין טייטשין גיבראכט”… צו שטאָפין דיא מיילר וועלכי דורך פֿיינטשאפֿט אונ' בלבולים אונש נאך זאגן אלז מיר חלילה זאלטן מוזן דם מהנוצרים הבן. וויא וואול אַלז זעלביג שוין בקאנט אליז בייא גרויזי הערן406, הב איך דאך דיזוש אין דר דרוק גבראכט דען גמיינן לייטן צו בווייזן מיט זו זאלכן בווייז”407. הוא הספור על עלילת הדם בעיר ראגוזה באטליה, אשר העלילו שמה בני בליעל על אחינו כי רצחו נפש ילד, ודבר המשפט על זה, עד צאת כנוגה צדקת הנאשמים, ככל הכתוב בהספר הזה, מהחל המשפט עד כלותו.


חקי יושר הכתב.

גם על חקי יושר הכתב פקחו עיניהם המושכים בשבט סופר בשפה הזאת, ובמועצות ודעת כוננו אותם. ועוד מראש בההוצאה הראשונה מספר המדות, כבר נמצאו כללים מיוחדים מורי דרך408, כן גם בהעתקת היוסיפון למיכאל אדם, גם הוצאת אמש. (1718) כללים מיוחדים המיוסדים על אדני המבטא והמתאימים כמעט עם חקי הכתב הלועזי עם שנוים אחדים. גם בראש הספר חנוך לנער: “אונטרריכט פֿון בוכשטאבירן אודר טראכטן”, כן גם בהספר מערכת אברהם לאברהם בר' מיכל מעטינגן (פיורדא 1769) יחד עם הספר מראה הכתב לחיים בר' מנחם מאנוש מגלוגא409. גם בהמכתבים מאת ראובן בן אברהם מירושלים: “צור איבונג דער יוגענד אין שרייבן אונד רידן אין ביידי שפראכין לה”ק אונד דייטש" (אוביבאך 1780), ועוד אחדים זולתם.

אך לא בכל עת אחזו הסופרים בדרך כזה, וערב רב עלה בדרך הכתב אשר להם, כי כל איש כתב כטוב בעיניו, בלי שום לב למבטא המלות ולהבדיל בין ההברות הארוכות והקצרות או בין התנועות הפשוטות ובין אלה העמוקות במבטאן, ועוד כאלה. וכאשר נלוזו דרכי השפה בפי דובריה, כן נלוזו גם דרכי הכתב בידי סופריה, עד כי היה הדבר הזה למכשול ולמוקש גם לאלה, אשר מימי ההשכלה החדשה והלאה החלו לכתוב גרמנית צחה באותיות עבריות, כי גם הם מסבות התהפכו בתחבולותיהם ונוע ינועו גם הם בחקי יושר הכתב הנכון ולא בכל עת יתאים עם המבטא.410 ורק בהתקופה המאוחרה החלו לשית לב לזה, כאשר החלו לתת לב לזה גם המושכים בשבט סופר ביהודית אשכנזית מאז הגלות הראשונה המ"ע קול מבשר411.



  1. אין חפצי פה להוכח עם שונאי הז‘רגון ולריב ריבו אתם, כי דברים כאלה ללא יועיל הם. לא ברוח שפתי מנדיו ימות הז’רגון, כאשר גם לא יחיה רק בחפץ מעריציו לבד. הוא יחיה – כל עוד יהיה חפץ בו, וכל עוד בחיים חיתו – הלא טוב הוא, כי תהיה ספרותו בידי נאורים, אשר יפיצו על ידה אור לההמונים, מהעלים עין ממנה ולעזבה בידי מהבילים ובוערים להגדיל המחשבים עוד שבעתים. ואך שוא יפחדו פן תהיה למחתה לספרתנו המקורית העברית. לפני שלשים שנה עוד לא היתה הספרות הז'רגונית בארץ, הרבו אז המושכים בשבט סופר עברי? ועתה? האם לא נוכל לקרוא למראה המון הסופרים והספרים החדשים בשפתנו במשתוממים: מי ילד לנו כל אלה? אם כי מאז עלתה הספרות הז'רגונית כפורחת!  ↩

  2. אחרי כי תכלית מעשי היא לא רק תכלית ביבליוגרפית לבד, על כן לא קראתי בשם גם את כל ההוצאות השונות מן הספרים שהבאתי, כי אם את הוצאתם הראשונה לבד, ורק במקומות הנחוצים יצאתי מגדרי זה. והנה ברוב דברי בספרי היו לי לעינים ספרי הרשימות של החוקר הגדול הרמש"ט, אם כי לא בכל מקום הזכרתי את שמו, כי לא חפצתי להרבות במראי מקום וציונים לאין ספורות. בנוגע להתוצאות מהספרים שהבאתי, התאמצתי להביא הדברים באשר הם. בלי כל שנוי ביושר־הכתב, ורק במקומות אחדים הוספת איזו אות או נקודה להקל את הקריאה בם.  ↩

  3. בכתב עברי, עי' דברינו ע“ז בהשלח כרך ה' במאמרנו בשם הכתב והמכתב; כן גם A. Leory – Beaulieu בספרו ”ישראל בין העמים“ צד 275, ובדברי הרמש”ש בספרו הגדול Übersetzungen צד 191 הערה 2. גם אחרי גלותם, עוד החזיקו הנודדים האלה בשפת מולדתם במקומות אחדים. ועוד בשנת 1533 נמצאו באונגריה יהודים דוברי צרפתית (ע' Bergal בספרו Gesch. D. Ungarischen Juden p. 39 ), אך לא נודע דבר מה גם מספרותם.  ↩

  4. ההעתקה הראשונה, כנודע, היתה זו של Ulfilo (להשפה הגאָטהית שעוד בהמאה הט' למספרם היתה מובנת להעם (Schott, Deutsche Bibelübersetzungen.) ומאז נדפסו העתקות שונות של הביבלאה כלה וכן גם ספרים אחדים ממנה, בהעתקות פשוטות וגם בחרוזים (ע' Giese, Histor. Nachrichten etc. בהקדמתו לספרו).  ↩

  5. עוד בהמאה הי“א הוציאו הפאפסטים אזהרות נמרצות ע”ז, וגם בזמן מאוחר הרבה עוד התנגדו להעתקה לשפת הארץ גם אנשים כגיילער פאן קייזערסבערג וסעבאסטיאַן בראנט, מפני היראה, פן תגדל הכפירה עי“ז (ע' Lansen בספרו An meine Kritiker במקום שידובר ע"ז ברחבה), וגם ההעתקות שראו אור לפני העתקת לוּטהער לא נקרא שם המעתיקים עליהן, בלי ספק, מפני מוראם מחרב המשפט, אף כי לפ”ד לוּטהער עשו זאת רק יען כי בושו לקרוא שמותם על העתקות גרועות כאלה; ואולם כבד להאמין כי הכירו האנשים האלה באמת את מומם בעצמם וע"כ שמרוּ מחסום לפיהם.  ↩

  6. ביחוד אם נכתבו בכתב אחר זולתי הכתב המרובע: “אם נכתבו בכתב טייטש אין בם קדושה” וכו' (בס‘ חקי דרך על הש"ע ארח חיים, וע’ גם שאר דבריו ע"ז).  ↩

  7. גם במשך שנות עשר לבד, כמו למשל במהדורות השונות של העתקת כה“ק מהמאה הט”ו, כבר שנו בתוכן מלות שונות, מאשר לא ידע עוד איש פשרן (ע' 71 Walther, Deutsche Bbibelübersetzungen p.), אף כי ביניהן, בין המהדורות הראשונות ובין האחרונות, מפרידות רק שנות מספר. (כי לא מעשי ידו מעתיקים שונים הם, כי אם מרועה אחד נתנו – דבר זה כבר הוכיח פאנצער בספרו הנודע Panzer, Entwurf einer Gesch. d. Luther. Bbibelübersetzung ורק המלות הנ"ל לבד שנו בתוכן מחוסר הבנתן).  ↩

  8. בזיסקינד מטרימבערג ועוד, ע' Berliner, Aus d. innern Leben etc.  ↩

  9. פּאקען־טרעגיר. ונשאר לנו ציור נאמן מזה עוד מהמאה הט“ז בראש הס‘ ברכת המזון (בסיליאה 1600) מאת מוציאו לאור יעקב בר’ אברהם מפולוניה, אשר נביאנו פה כלו: איך יעקב בר' אברהם ז”ל דר שרייבר, אלי זרומי ווייבר, הב דש דייטש בענשין אין דרוק גיבראכט, דרום ליבה ווייבר האט אוֹיף מיר אכט, אוּנ‘ טוּט מירש בלאט אב קוֹיפן, אז איך בלד צו מיינס ווייב אונ’ קינדר טון לויפן. דען איך בין גיוועזן דריי יאר אין טויטש לנט, איך האף צו גאט מיין קינדר ווערין האבן דער פוּן קיין שנט, דען איך האב ספרים אויש גיטראגן, איך האף מן ווערט מיר קיין בּוֹז ניט נאך זאגן. איך האב מיך אוֹיך ווייט פון דרינן האלטען, מן האט מיך אבער אוֹיך וואיל גיהאלטן, יעקב ספרים טרעגיר בין איך גיננט, מן קענט מיך אין גנץ טוֹיטש לנט. איך האף איך ווער איין שכר מצוה דער פוּן האבן, מן האט אין אלה ישובים נאך מיר טוּן פרעגין, ווען וועט דער ספרים טרעגיר קומן הער, אז ער מעכט אוּנז ספרים ברענגין מער. דען דער היים האב איך ניט גיהאט בעוה“ר צוּ ברעכין נוך צו רייסן, ווען איך בין שוין גיזעשין אין רייסן”… מוציא לאור אחר יכתוב כזה: עש דריקט מיך דרום דרוק איך, וואש מיך דריקט איז הש“י ביקאנט, זנויל פאָפערש בין איך גינאנט”… (בראש מגלת אנטיוכוס שהוציא לאור). אמנם טוב מאלה היה גורל המחברים “הלומדים” בעלי ספרי הפלפולים והדרשות, אשר יצאו חמושים לרוב בהסכמות “הגאונים”, כי קוניהם חשבו את הדבר צדקה להם וגם לכבוד, ובחפץ לב הזילו להם זהב מכיסם.  ↩

  10. Närrische Figuren יכנס Delitzsch (בספרו קורות הפואיסיה). אך לא נוכל לכחד, כי יאתה להם גם תהלה על מעשיהם, על כי הם הראשונים בזה. כי זולתי הציורים הנודעים שבההגדות ש“פ, אין דבר כמעט בספרותנו המקורית בש”ע במקצוע הציורים או התמונות. ובלי ספק היו הציורים והתמונות האלה רק חקוי הספרות הלועזית, כמו למשל התמונות הנודעות שבהס' צאינה וראינה, אשר כמוהן נמצאו גם בההעתקות הגרמניות הנושנות של הביבליאה (עוד בההוצאה משנת 1470 נמצאו תמונות כאלה (ע' Muther, die ältesten Bilder־Bibeln) ציורים גרועים ותמונות פחותות אמנם נמצאו גם בספרי־העם בל"א צחה.  ↩

  11. הנודעים גם בשם “מאַרשאַלאַקש”, מלה אשר אמנם לא הובררה עוד היטב (פ“ד הר”א ברלינר היא מרכבת מהמלות מר בש“ע ושלאַק בש”א). וגם, כנודע, לא גדל כבודם מאד בעיני יושבי הגיטו למרות מצהלותיהם וּנשמע עליהם גם קול גערת היראים והשלמים; כן יכתוב בעל הלב טוב הנודע (בהקדמתו): “וויפֿיל מַארשאַלקען זיין פרהנדן דש די לייט לאכען מאכן, אטייל ריידן חוצפה אונ' נבול פה” וכו‘. גם בעל הס’ עץ חיים (בהלכות תשעה באב) יאמר: “פושעים ליצנים וואש מאכן לידר אונד גרייטן אונ ריידן נבול פה” וכו‘, ע’ כל דבריו שם. גם אנשים זולתם התמרמרו ע“ז ובכלל לא היתה השמחה במעונה במשכנות הגיטו, והכתוב אל תשמח ישראל היה לנגד עיני כל ישראל תמיד; ורק ה”חסידות“ לבדה היא אשר ידעה עת לחפץ ולהצהיל פניה, וגדוליה ואדיריה הפליגו מאד בשבח ”הנגון“. (הנגון מעלה הנשמות מן האפקורסות. עיקר הדבקות וההתחברות להשי“ת הוא ע”י נגון. כשהצדיקים נתפרסמים בעולם נתחדשים נגונים בעולם. ע“י הנגונים שלהם נכר אם קבל עול תורה” וכו‘ (מהס' לקוטי מהר"ן), וע’ כל דבריו שם) באריכות ע”ז, וכן גם בס' המדות שלו, לקוטי עצות וחיי מהר"ן במקומות שונים).  ↩

  12. מבלעדי פתגמי התלמוד הנודעים (כל המלמד בתו תורה וכ') פעל לזה בלי ספק גם המצב הכלכלי ביחוד נשואי הבוסר, בהעמיסם על האשה עוד בדמי ימיה את עול הבית והטפול בפרי בטנה, עד כי לא היתה לה כל יכולת להתעסק גם בדברים זולתם; ואולי גם מפני הצניעות, – כי ע“י הלמוד יכלה האשה לבוא גם לידי תקלה בחברת הגברים. ורק כיוצאות מהכלל הן נשים מלומדות אחדות, אשר התגברו על כל המעצורים אשר רכשו להן ידיעה עמוקה גם בתורה, ביחוד בהספרות הזאת בלי”א. ע' בפנים הספר.  ↩

  13. דברי תוכחות ותרעומות כאלה כבר נשמעו בראש העתקת התורה הוצאת קונשטנציה (משנת 1544), בהקדמת המעשה בוך, בראש העתקת ס‘ בחינת עולם לבעל הבאר רחובות וכו’.  ↩

  14. רק שנים מהם עוד נקרא פה בשם, על היותם מצוינים בקורותיהם, כי שניהם יחד ממקור אחד יצאו. הראשון הוא המדפיס משה בר אברהם אבינו גר צדק, יליד משפחה נוצרית בעיר ניקלשבורג, שנתגייר ויסד לו בית דפוס עברי באמשטרדם ואחר גם בהאללע (ששם נדפס סדר התפלה בשי“א ע”י מסדרת האותיות בתו הקטנה געלה, כאשר תספר לנו כל זאת בהשיר שבראשו, המלא חן. ע' בפנים ספרנו). והשני הוא המדפיס ישראל בן אברהם, לפנים כמר קתולי, בבית דפוסו בקיטן שגם ממנו יצאו ספרים שונים בשי"א. וע' עליהם בהרחבה בספרו של פריידנטהאל בשם Aus d. Heimath Mendelssohns etc.  ↩

  15. כהשמואל בוך, ספר המדות או זיטנבוך, המעשה בוך, וכו'.  ↩

  16. אם כי גם שפתם העברית מורה מאד, כמו למשל סגנון בעלי הפלפול הנודעים, בכ“ז היו הם לשפתנו לפלטה גדולה (ע' ע“ז דברי הרי”ח טביוב בהשלח שנה עברה במאמרו על התפתחות ש"ע). ולא רק כי עצרו בעד הספרות בהשפה המדוברת לבל תתפרץ ולבל תירש מקום העברית, כי אם גם התאמצו – הגם בסגנונם הזר – לבלי ערב בתוכו תערובות כאלה ולכתוב ”עברית זרגונית“. בזה אמנם השאירו מקום ”להחסידות" לבדה ולהשפה הנפלאה הנודעת, כאשר השכיל לחקותה בעל מגלה טמירין הנודע.  ↩

  17. במכתביו משנת 1799, אשר בם ישליך שקוצים על הס‘ הנודע לב טוב, שארית ישראל וכו’.  ↩

  18. במחברתו קול מחצצים וגם בהנוספות להמאסף הוצאת לעטעריס: “תרגום משלי הנאלח, במספר ירחים בל יבוא, עליו הדיו והגליון יזעקו חמס” וכו'.  ↩

  19. גרינבוים בהארחיב של ווירחאָוו, במחברתו Mischsprachen etc.  ↩

  20. “בהתלמוד והמדרש שמות רבים מיונית ורומית אשר סימן הרבוי שלהם לפי סימן הרבוי בש”ע, כן גם הפעל הבא בנטיות עבריות", (יעללינעק בספרו שבט יהודה צד 10. וע' גם בספרי למוד שפת המשנה של גיגר ווייס ועוד).  ↩

  21. כן למשל בהלאדינו תבאנה רק מלות אחדות עבריות לפי רוח השפה הספרדית, כמו כשרינדו – בשי"א כשרן – באַדאַקאַר – בודק זיין, חנופירס – חנפן, דרשׂן – דרשנן, וע' גרינבוים בספרו על הלאדינו (חריסטומטיה).  ↩

  22. כמו המלות וואש טייטש או ס' טייטש, והכל כאלו נברא כך מששת ימי בראשית. כן יכתוב בעל הס‘ תקוני מועדים על מאמר התלמוד על יחזקיהו על הכתוב ועשית הטוב וכו’: “יחזקיהו האט גיטאן אלז וואז אין גאט ליב גיוועזן, דז מיינט די גמרא, ווען יחזקיהו האט וואש גילערנט, אזו האט ער זייני הויז לייט בייא שטין לאזן אוּנ' ער האט אלז פיין אויף טייטש גילערנט, דר מיט דז איטליכר האט וואול פאר שטאנדן”… ודכירנא כד הוינא טליא, כאשר נדברו האנשים בביהמ“ד על הקול אשר נשמע אז, כי יעתק התלמוד לשפת אשכנז, פרץ פתאם קול צחוק גדול מפי אחד מהם בקראו: ”אבל איך יעתיקו למשל מלת “לאפוקי”? היתכן דבר כזה?"…  ↩

  23. במפלגות מדיניות וכדומה. והנה מפני חידוש נזכיר פה מגלה עפה אחת קטנה, – אף כי היא מזמן מאוחר מהתקופה אשר עליה נדבר בספרנו – היא מגלת ספר בשם מגיד חדשות, אשר דבריה יסובו על ההתקוממות בשנת 1848, שריח פוליטיקי עז נודף ממנה, ואשר לפי ידיעתנו נעלמה מעיני רושמי הרשימות. (לפי הנראה נדפסה בלבוב בשנה הנ"ל). כי לא היה כל צורך לאחינו אז בהגיטו להתאמץ לדבר צחות, לבל יכירום רטאיהם כי מזרע יעקב הם – הוא דבר מובן מעצמו, כי לזה היו די אותות נאמנים, כהגלגל האדום על הבגד ועוד סימנים מובהקים כאלה, אשר לא נתנו להתנכר.  ↩

  24. A Rée, Sprachenverhältnisse etc.  ↩

  25. Avé Lallement בספרו Deutsche Gauner בראש חלק ג'  ↩

  26. בפתגמיה הנפלאים, פתגמי הגיטו הנודעים, וחדודיו הקולעים אל השערה ולא יחטיאו. גם מלות אחדות בתוכה תהיינה למופת בעמקן ודקותן, כאשר העיר בעל המחברת שם ויפת על המלה “רייניקייט” (הכנוי לספר תורה), וגם סאנטא על מלת בלבול – עלילה Jllustr. Jsraelit. Jahrbuch) לשנת 1859) במאמרו שם על תועלת הזרגון להחנוך, ועוד מלות כאלה.  ↩

  27. “בין העתקת התורה הוצאת קרימונה – יאמר גרינבוים בספרו חריסטומטיה (צד 196) – ובין הספרים הכתובים אז בש”א צחה, אין כמעט כל הבדל זולתי באיזו שנויים דיאלעקטים, כמו שהם גם בהספרים הכתובים גרמנית, ואולם על פי רוב גרמה העתקת מלה במלה לשנויים באלה כי נעתקו לפי רוח השפה העברית".  ↩

  28. גם בגרמניה במקומות אחדים עוד דברו אחינו סלאווית בהמאה הי“ג, בעדות סופר לפי תומו מן המאה הנ”ל (ע' המזכיר לשנת 1871 צד 57). כי למרות השמירה המעולה להמלות העבריות בהספרות (בבואן כמעט תמיד בשני חצאי לבנה, להבדיל ביניהן ובין שאר הדברים), נמצאו גם מתאוננים עליהן, בחשבם הדבר לעון לערב קודש בחול, זה הוא אמנם דבר פלא. ראה למשל תלונת בעל הס‘ “שיני ארטליכי גישיכטע” בהקדמתו: “ווייל איך עש פאר איין עבירה האלט דאש מאן דאש לה”ק מיט איין פרעמד לשון פר מישן זאל, גלייך עש אוּנטר אוּנש בעוה"ר פיל גישיבט אוּנ’ שוין זא ווייט איין גיוואורצלט, דש עש ניט צו פר ענדרן איז"…  ↩

  29. אחדות מגביות העדות האלה הבאנו בהמאסף הזרגוני פאלקסביבליאטהעק חלק ב'.  ↩

  30. “לפי האמת ידענו שלהעתיק ללשון עברי מלשון לועז, אין למדין ממנו כ”כ מפני דיוקא וכו'. ולכך מרגלא בפומייהו דרבנן קשישי, להביא בהצעת המעשים הללו נוסח העדות בלשון העדים בדמותו ובצלמו"… (שו“ת דברי שמואל להר”ש אבוהב), כי לפעמים, כנודע, היה הכל תלוי רק במלה אחת לבד, לשבט או לחסד.  ↩

  31. “המנהג נתפשט לבני בריתנו היושבים בקרבנו רובם מדברים בלשון רוסיה וכו‘. אם יתן ה’ תמלא הארץ דעה וידברו כלם שפה אחת” (היינו שי"א) שו“ת גבורת אנשים לאבי הש”ך. והנה נזכיר פה עוד חדוש אחד הנוגע לנו. כי למרות ההתאמצות להרחיק את השפות המדוברות מן הקודש (ע' דברינו למעלה), נמצאו אחדים מהגדולים, אשר העלו למעלה אחת את תרגום התורה בהשפות האלה יחד עם התרגום הארמי. ע‘ ע“ז בדברי הר”י לנדא אשכנזי בספרו האגור (נפוליש 1487), וכן גם בתוספות ר’ יהודה חסיד על ברכות בהמאמר שנים מקרא ואחד תרגום, אף כי המעיר שמה על דבריו יתאמץ להוכיח אחרת בדבריו, כי ללא אמת הם.  ↩

  32. מבלעדי הספרות בשי“א נמצאה, כנודע, גם ספרות אחרת, הכתובה גם היא בכתב עברי, אך בגרמנית צחה. היא הספרות אשר החלה לסול דרך לה מימי העתקת התורה ע”י בן־מנחם והלאה, בהתאמצה לבער אחרי הזרגון בדרך אשר בו בא אלינו, והוא ע"י הכתב העברי. אך עם הספרות הזאת אין דבר לנו בספרנו.  ↩

  33. שעליה, בנודע, המליצו חז“ל, כי בדקו ומצא שאין התורה יכולה להיות מתורגמת כל צרכה אלא ביונית. הנוסחא המתנגדת לזה שבמס‘ סופרים היא מאוחרה, המסכתא הזאת, כנודע, נכתבה בדורות האחרונים ולא הביאו מדבריה בהגמרא (תשובות קטנות להרא"ש הלכות ס' תורה). כן גם המאמר הנודע עולם השך וכו’ נאמר גם הוא על העתקה אחרת, לא על זו של הע”ב.  ↩

  34. להמסופר על השני, על עקילוס, כי היה מקודם נוצרי ורק אחר הגרשו מהכנסיה התיהד – אין כל יסוד. ובל"ס הוציאו עליו דבה זו על שנאתו העזה להכנסיה החדשה ועל התאמצו להרחיק מהעתקתו כל דבר אשר יכול להיות לפתחון פה לה (ע' Bleek בהמבוא לספרו Einleitung in das alte Testament).  ↩

  35. לפי עדותו של Irenäus, וכן נראה גם מדברי הירונימוס, מה שמתאמץ Bleek בספרו הנ“ל לסתור הוכחת הירונימוס, בן דורו של האיש, רק עמל שוא הוא, כאשר העיר ע”ז Kampthausen במקומו בתקוניו.  ↩

  36. גרינבוים בספרו “חריסטומטיה” בראשו, וכן גם שפ"ר בספרו ר' יוט“ל צונץ דף 134 בשם הר”ד ראזין.  ↩

  37. איך יכול לשגות בזה גם בעל חשפתי ישנים, ביחסו גם הוא את ההעתקה הזאת לבחור, נפלאת היא בעינינו, ועיניו הלא ראו את דברי משפט הרמ“ד די אגולר עליה בראש הוצאת ההעתקה האמשטרדמית, – כי בספרו הוא מביא את ההעתקה הזאת, אשר אחת דבר, כי לא יכול היות, שהבחור הוא המעתיק! ”ר‘ אליהו האט דאש ניט מעתיק גיוועזן, דער עש האט מעטיק גיוועשט איז איין אינו יודע, ער האט תולה באילן גדול גיוועזן"… ועי’ ע“ז ברחבה בדברי הרמש”ש בהמאסף Serapeum 1860 צד 193.  ↩

  38. הוא אחד מנדחינו מדור הריפורמציה, אשר ידיעתם את שפת עבר הוליכתם אז אל אהלי ראשי אנשי מעשיה, אשר למדו מהם את השפה הזאת. גם הוא התקרב על ידי זה אל המלומד הנודע פעלליקאן, ואחרי כן גם אל Leo Judä, ובעזרתו העתיק לש“א את ספה”ק, היא ההעתקה הנודעת בשם ההעתקה הציריכית ואשר אולי רק בעזרת המומר הזה עלתה על שאר ההעתקות שבתקופה ההיא “באמונתה ובדיוקה לפי המקור ורוב תועלתה באמת” (בעדות Rosenmüller בספרו Handbuch etc. IV p. 203). איך יכול אחרי כל אלה איש כפרליש (בספרו Beiträge צד 77), ואחריו נמשך גם קארפעליש, לערב את המומר הזה עם לעאָ יודע ולעשות לאיש אחד, – כבר הוא להבין ולדעת, וכבר צוחו קמאי על המשגה הזה, על כי חשבו אחדים את הכנוי Judä לאות על מקורו מישראל (ע' בדברי Basnage בספרו Hist. d. Juifs חלק ט"ו צד938 – שהביא גם Wolf) אשר גם הוא יתמרמר ע“ז, על כי ידח נדחה בזה מהכנסיה הפרוטסטנטית ויהי ליהודי על לא דבר. כן עיין גם בספרו של שודט (Schudt, Jüd. Merkw. II p. 400) אשר יעיר בצדק כי הרבה משפחות של נוצרים גמורים נקראו בשם זה. והגם כי בנו של לעאָ מסכים לזה, כי יוכל להיות שמוצא המשפחה הוא באמת ממקורנו ואבות אבותיו התנצרו (וע' בספרו Pestalozzi בשם Leo Juda etc. בהערה בסופו), ואולם אביו של לעאָ היה נוצרי גמור וכומר, ודבר אין לו עם המומר הנ”ל. מחיי המומר הזה אמנם נודע לנו רק מעט; וכי הוא התודע אל לעאָ ע“י Pellican, אשר יעצהו לקחתו אליו להיות לו לעוזר בהעתקת הביבליאה כנ”ל. אך מבלעדי ש“ע לא ידע שפה אחרת, אף לא את השפה הרומית, אשר היתה אז בפי כל מלומד (ע‘ Miscellanca Tigurina בס’ Leo Juda), הגם כי אחד מפייטני הדור בשירו בהשפה הזאת לכבודו, ירוממנו עד לשחקים וגם יקטיר קטורת תהלה לו על המרתו: ”על עזבו את העם הבוגד אשר אין אמון בו ואשר אך במחשך מעשהו, יחד עם שפתו הפראית בלחישותיה fera sibila linguae, למען ראות אור“ (ע' בספר הנ"ל). ע”ד תכונת רוחו של “מבקש האור” הזה ואמונת לבבו, נראים דברי Münster באחד ממכתביו (שהביא ל. גייגר במ"ע שלו שנה רביעית צד 12), במקרה שהוא מספר שם, הרחוק מרחק רב מתמימות וגם מן הנאה. הוא העתיק גם את הס' יוסיפון לט“א (ע' להלן), ואולם לא העתיק גם את הנביאים הראשונים כדברי פירשט (בהביבליותיקה שלו, ובו נתמך גם פרליש בספרו הנ"ל), כאשר הוכיח זאת הרמ”ש בהמאסף הנ"ל Serapeum.  ↩

  39. רק איזו שנויים קטנים בינו ובין העתקת אדם, כמו “זעהר גוּט” תחת “גוט זעהר”, מחפצו להעתיק יותר לפי רוח השפה הגרמנית. הכללים על האורתוגרפיה בש"א הביא גם בספרו Jsagoge compendioria etc. יחד עם העתקת עשרת הדברות לדוגמא.  ↩

  40. בסוֹף ההקדמה יבואוּ גם כללי דקדוק אחדים, הלקוחים מהספר מרכבת המשנה לר‘ אנשול (אשר ראה אור בקראקא בשי"א עוד בשנת 1534, ע' להלן), יען כי: "ניט איין איטליכער דען דקדוק קאן, זו האט אונש ביר גוט אן געזעהען איין קורצי אנצייגונג אונ’ בריכט צו געבן, ווי די ווארטר נאך דער דקדוק זאלן אונ' מיגן ור דויטש ווערדן"…  ↩

  41. מפני הקדושה החופפת על הס‘ הזה, התוֹרה, יראו המעתיקים להוסיף עליה או לגרוע ממנה דבר בהעתקותיהם, וע“כ העתיקו מלה במלה, בלי להשגיח על ההתנגדות שבזה לרוח שפת ההעתקה וזרותיה, כהעתקת עקילוס הנודעת, אשר במקומות רבים היא גם בלתי בובנת מפני דיוקה הנפרז, גם בהעתקת הבולגתה לש”א נראה כן, כי דייקו בלשונה גם היא בדייקנות כזו, עד כי דבריה במקומות שונים בלתי מובנים בה (ע' ע“ז דוגמאות אחדות בספרו הנ”ל של גרינבוים, וכן גם Walther, Die Bibelübers. d. Mittelalters ושאאט Schott Gesch. d. deutsch. Bibelübers. P. 10 ועוד זולתם). גם זמן רב אחרי העתקת לוטר עוד נעשו העתקות מדויקות כאלה, אשר עוררו גם צחוק בזרותיהם, "כהעתקה הנודעת של Saubert, שהיה פרופיסור בהעלמשטאד (לינענבורג 1665), ואולם גם העתקות אחרות לעומתן, אשר לא עוד העתקות הן, כי אם דרשות, בהעתקה הנודעת בשׁם הביבליאה הווערטהיימית (רק חלק אחד ממנה זכה לראות אור). וע’ איזו דברים ממנה בספרו של Schott הנ“ל, וכן גם בהאנציקלופדיה של ערש עט גרובער ערך Bibel. על העתקות או דרשות כאלה גם בשי”א ע' להלן.  ↩

  42. אמנם יתאמץ בדבריו להוכיח אחרת ולהראות על סבה אוילית, והיא: כי עשה רק למען הראות, “כי לא כאשר יחשבו רבים, כי היהודים כלם ידברו בש”ע – כן הוא באמת“. גם בנוגע לתולדות האיש הזה נדע רק מעט. הוא נולד בריטלזיא (Räthelsee) ובשנת 1538 ירד לרזמה, ושם התעסק בתור סופר מעתיק (קאפישט) בבית המלומד ווידמענשטאדט, הנודע באהבתו העזה להספרות העברית, ויאסוף ספרים יקרים, ומזה בניו פאלוש עסילוש מרומה (לא כי נולד שם, כרשום בספרו של Gesch. d. Ludw. Pronthel Universität). ברומה התנצר ומהר עלה גם לגדולה, כי נתמנה לפרופֿיסור מורה ש”ע בעיר אינגלשטאדט, ושם הוציא לאור כתב שטנה נגדנו (בשם Widerlegung und Ablehnung, אשר זכה גם הוא להמנות בין קהל הספרים הנמצאים ברשימת וואלף בספרו). בשנת 1574 נקרא לבוא למינכן, לערוך שם רשימת כתבי־היד בבית עקד הספרים של הממשלה, אשר בה הראה כל כחו בהדיוטיות וחוסר דעתו. (עי' ע“ז בדברי הרמ”שש בהודעות ישיבת האקדמיה במינכן משנת 1875 מצד 169 והלאה). על תכונתו ומזגו יורנו דברים אחדים Pronthe בספרו הנ“ל: ”איש מבוהל ומהיר חמה“”, וגם יספר את מעשיו עם מיטיבו ואיש חסדו ווידמנשטאדט, אשר גמול כל חסדיו עמו הוציא עליו כתבי פלסתר מלאים מרורוֹת ורעל (עי' כל הדברים עליו בספרו הנ"ל של פרליש צד 169).  ↩

  43. או ברעשט, אחד מנדחי אחינו גם הוא מפוילין אשר התגורר אז בבתי הדפוס באיטליה. ואף כי פרט ההדפסה של ההעתקה מפורש שם: “ובכן נשלם זאת מלאכת הקדש, היום ערב פסח לניסן החודש, שנת ש”ב לפ“ק”, וכן גם בסוף ההקדמה בשי“א: ”אישט אוישן גידרוקט ווארדן הוייט (הייטע) אום ערב פסח אום יאר דש מן צילט דריי הונדט אונ' צוואנציג אין דיא קלייני צאל“, בכ”ז טעו רבים והקדימו זמן ההדפסה כעשרים שנה (והטעות נולדה בל“ס מהתחלפות הכ”ף בבית – שנת ש“כ ת'ש”כ), עד כי גרינבוים בנה גם בנין שלם של השערות על יסוד המשגה הזה (עי' בספרו הנ"ל), ורק באחרונה התבונן אל משגתו ויישב הדבר ב“דוחק”, (גם בהספר בשם The Bible of every Landנמצאה הטעות הזאת בשנת ההדפסה, אף כי חוב ספר כזה להיות מדויק יותר בדברים כאלה). את ההעתקה הזאת אמנם נוכל לחשוב בצדק לאם הספרות הדרושית שבהשפה הזאת, בפנותה בראשונה את הדרך לדברי האיש אשר ממימיו שתו וגם ישתו רבים ואשר היה לעינים לדורות שלמים, האיש אשר “בענות דברו, בתמימות דעתו ובשכלו הישר, יעיר בלבבנו רגש כבוד רב לו” (הר"א גיגר בנטעי נעמנים בחלקו האשכנזי), הוא רש“י ז”ל. כי הוא בדבריו ידע לטעת על תלמי לב ההמונים נטעי נעמנים מהאגדה, לעורר לב בם ולענג נפש, האגדה אשר בה יקבצו ויבואו יחד דמיונות וחזיונות, המלאים תקוה ותוחלת ונוחם, כל רחשי לב העם ורוח לאומי באמת מתנוססת בתוכה, ועל כן היו דבריו למורשה, וכאלו היו יחד מחושקים עם התורה, ותואמים הם (“חומש מיט רש”י").  ↩

  44. עם תקונים שונים, אשר אמנם לא רב ערכן, ביחד עם הקדמת ברעש ובם השיר שבראשה: “מיר הבן דעם ערשטן מחבר זיין הקדמה אונ' שירה לושן בלייבן”. (מהשיר הבאנו דברים אחדים במאמרנו עמקי שפה ב“השלח”, ולא חשבנו מן הצורך להביאו פה בשלמות מפני מעוט ערכו.) והנה קצרה ידנו להשיג את ההוצאה הראשונה (הקרימונית) למרות כל עמלנו (גם בידי די רוסי, כנראה, היתה רק ההוצאה הבזילית, עי' בספרו הנודע Histor. Wörterb.; מה שיכתוב שם, כי היא מתאמתת עם ההעתקה הקונשטנצית, טעות היא בידו, כאשר כבר העירו ע"ז גרינבוים וגם פרליש), ורק ההוצאה הראשונה הבזילית לנגד עיניו, וממנה נביא פה דברים אחדים (מהעתקת רש"י). “ר' יצחק שפריכט, ווארום האט אונזער הער גאט אן גיהויבן די תורה מיט בראשית, ווארום האט ער ניט אן גיהויבן מיט החודש הזה לכם, עש איז ווא די ערשטי מצוה די אונזר הער גאט גיבאטן צו ישראל. ער האט דארום מיט בראשית אן גיהויבן וויל מיר זאגן זיין בה מעשיו, דז ער האט צו גיזאגט זיינס ואָלק צו געבן איין לנד פון זיבן ועלקערן”… בסגנון כזה הם גם שאר הדברים. פרט השנה של ההוצאה השניה הבאזילית אמנם חשוד הוא בעיני הרמש"ש; עי' בהקתלוג הגדול שלו.  ↩

  45. הוא חתן הגאון הגדול הנודע המהר“ל מפראג. ישב על כסא הרבנות בווינה וגיקלשפורג, וגם נתמנה לראש הקהל בעיר מולדתו פראג, ונפטר בשנת 1624, כמו שחרות על מצבתו: יד אל נגעה בנו בי”ב סיון יום ה‘ שפ“ד (גלעד צד ל"ח). הוא אבי שני גאונים מפורסמים גם הם, ונכדו בן בתו המלומדה, הוא הגאון בעל חות יאיר. הוא השלים הספר חתן דמים להגאון הר”ן רונקל, וגם שת נוספות והגהות להס’ פענח רזא, וגם כתב הערות להמדרש שוחר טוב (ושם ישתמש גם כן בשי"א בהעתקת איזו מלות נחוצות), מלבד הקדמות לספרים שונים אשר כתבה ידו. את העתקת התורה על ידו יוכיר גם ר‘ משה פרעגר בספרו דברי ציון: "אז איך האב הערין זאגן איין פשט פֿוּן וועגן הגאון ר’ יצחק כהן, דר דש טויטש חומש האט גימאכט, שוויגרווהן דש הוך ר' ליב (בשם בזה, כנודע יקרא המהר"ל).  ↩

  46. “ראש אונ‘ ביהענד, לןיפט אלי אונ’ רעגד (רעגנען), איר מוס נאך פענד (פינדען) צו ביקומן. שויט אונ‘ גוקט, ווי מן עז דרוקט, איז שיער פרצוקט, ניט גיברומן. חדושים גנין פיל, גלייך ווען ער וויל, אן מאש אונ’ הערליך גיטיכט, גוט טייטשט בריבט, אז ווען מן ריכט, גוט רוזן בלומן”… ובאשר עיני הקורא רואות, רחוק גם המחבר הזה מהיות נעים זמירות. בראש השיר מתנוססים הדברים: “איין קורצר נייער גיזאנג פון דעם נייען שטיפטר”… ובל"ס זה הוא השיר הנזכר בהס‘ גלעד ומיוחס שם להגאון ר’ יצחק ארי' זקנו של זה.  ↩

  47. גם ההעתקה הזאת ספה תמה כמעט בהעתקות שלפניה, ורק לההוצאה הבאזילית הראשונה וכן גם להוצאת פראג משנת 1910 עוד מהלכים על פני חוץ ופה ושם עוד נמצאו איזו ספרים מהם.  ↩

  48. על כתבי יד כאלה יורו גם המעתיקים מקונשטנציה ואוגשבורג, כי היו לנגד עיניהם העתקות שונות, אך מאיזה זמן – דבר זה לא נוכל לדעת. העתקת התורה עם רש“י, שמזכיר בוקסטארף בספרו Thesaurum צד 660, היא בל”ס העתקת קרימונה. כן גם העתקת ספר שמות היא ההוצאה הפראגית משנת 1553 (עי‘ וואלף חלק ד’ צד 199). מההעתקות הנדפסות נרשמו בהביבליותיקה של פירשט עוד איזו הוצאות, אך בל“ס עפ”י טעות, כאשר כבר העיר ב“י באוצרו על דבריו: ”וחוששני לי מטעות".  ↩

  49. לפי דברי הרמש“ש בהמאסף סעראפיאום הנ”ל. את שאר ההעתקות הנדפסות, המאוחדות בזמן, לא נזכיר פה, כי אין כל חדש עמן, וגם רב מאד מספר ההוצאות שלהן ולא יכילן המקום פה.  ↩

  50. מעוט ההעתקות במקרא היה, בנודע, מפני היראה, פן עי“ז יחדל למוד התלמוד או לכהפ”ח יגרום היזק לו. וע“כ לא נתנו הגדולים בעם הרשיון למדפיסים מקרב עמנו, להדפיס כל ספרי התנ”ך בכרך אחד, שלא יהיו מצוים ביד כל, והניחו הדבר לאחרים, למדפיסים נוצרים (הרש"י פין במאמרו דור ודורשיו בהכרמל לשנת 1879). גם נקרא הלמוד בספרי נו“כ בשם מיוחד לו ”פסוק" (לערנין פסוק) להבדיל בינו ובין למוד התורה.  ↩

  51. תמניא אפי Ottave Rime, והיא שמונה חרוזים בבית אחד בהשיר.  ↩

  52. “גידרוקט צו מנטואה אין דר שטט, צו דריי הונדרט אונ‘ ויר אוּנ’ צוונציג, (1564) אים יאר דז מן אויזגיצילט האט לוב צו גאט, דעם איינציג”… ועי' Zeitschrift für Hebr. Bibliographie 1898 p. 62.  ↩

  53. גם מהס' הזה נמצאה העתקה בכ“י (בכ“י רוסי הנ”ל), המתחיל: עש אש נאך טוט יהושע”…  ↩

  54. לפ“ד הרמש”ש הוא רק המו“ל, ולא גם מחבר הס' הזה. והנה כנודע הו”ל המומר פאוליש עמילוש גם הוא באינגלשטאדט בשנת 1562 ספר בשם Die zwai ersten Bücher der König in reimen weise verfast und ausdem Hebräischen Buchstaben in unsere teutsche Sprache gebracht, הלקוח כלו מהס‘ הזה, מהשמואל בוך, ורק בשפה מתוקנה וברורה יותר (גרינבוים בספרו צד 71), והוא דבר אשר עורר מלחמת שפתים עזה בין המלומדים, חוקרי גרמניה, בין Zarnke ובין Gosche, כי כנגד דעת הראשון כי עמילוש, הוא מחבר הספר וכי הוא מקורי, יצא Gosche במחברת מיוחדת מלאה מרורות להוכיח את ההפך ממנו ולהראות כי לא יתכן הדבר. כי מלבד הודאת הנ“ל במו פיו, כי לקחו מעברית ורק העתיקו לאותיות לועזיות – הנה לא היה לו גם כל כשרון מה למלאכה כזו. ”לא לב איש משחת כזה יכול להיות למקור נודע להפואיסיה". עי’ Sendschreiben an Herrn Professor Dr. fr. Zarncke über einen getauften Juden P. Aemilius u. was mit ihm zusammenhängt von Dr. R. Gosche ועי' גם דברי פרליש ע“ז בספרו הנ”ל צד 176.  ↩

  55. לפי התוצאות בספרו של Wolt (חלק ד' צד 201). הדברים האחרונים פה הם מהכ“י הנודע: ”גישיכטע דוד שכתבה האשה ליטא מרעגנשבורג“, שלפ”ד צונץ, הוא עוד מימי הבינים: “דאָז הון איך גשריבן מיט מיינד האנד, ליטע בון רעגענשפורג בין איך גנגט, מיינר גוטן גינרין בריידלן אישט זיא גנגט צו בר זול זיא עש נוצן אונ' לייאן, דש בגער איך”… (והדברים בצורתם בכתב ידה ממש של הנ“ל, הובאו בספרו של א. קאָהוט (Die Juden in Deutschland) ולפ”ד הרמש“ש איננה מחברת הספר, כי אם המעתקת אותו בכתב ידה (קאפיע). אך בכל אופן שהוא, הכ”י בל“ס הוא עוד מהזמן שלפני שנת 1519, כי זמן הגרוש האחרון של אחינו מרעגענשבורג היה בהשנה הנ”ל (Kayserling Jüd.Frauen p. 150) והנה הרמש“ש בהסעראפאום, (1866 צד 152) יזכיר עוד כ”י אחר על ס' שמואל בחרוזים, הנמצא בבית עקד הספרים בפאריש. אולם לא יביא ממנו גם איזו תוצאות.  ↩

  56. העתקות איזה דברים מהס‘ הזה נמצאו גם בהעתקת ההפטרות שבחומשי קונשטאנציה ואוגשבורג, כן גם משאר ספרי הנביאים, המכוונות אמנם יותר להמלות: ער קענט איין אוקש זיין קויף הערין אונ’ איין איזל קריפ זיינש מיינשטרש, ישראל ניט ער וויל קענין מיין ואָלק ניט ער הוט ועלן פרובן"… ועי' דברינו להלן על העתקת הנביאים הקטנים.  ↩

  57. גם הספר הראשון שהעתיק לותר מסה“ק כנודע, היה ספר התהלים. וכנראה, יראו מראש העתיק גם הס' הזה בהעתקה אחרת זולתי מלה במלה בהתורה, כי ההעתקות בחרוזים מאוחרות הן, וכאשר העיר ע”ז וואגענזייל בהקדמתו להעתקת שטענדיל (ע'י להלן). הספר הזה לפי תכונתו, היה מסוגל יותר למשוך עליו עיני רבים לא רק בתפלותיו המיוחדות ברגש לב, כ“א גם בדבריו ההיסתורים בהמזמורים, במעטה הפאָעסיה ועוד. אף עטה גם מעטה סוד. ולא רק בקרבנו לבד השתמשו בו לצורך כזה, (שמוש תהלים) כ”א גם בקרב זולתנו (ע‘י למשל בהספר Der Psalter שהביא וואלף בספרו (חלק ד' צד 1062), תרופות שונות להדרוקן, לעורר אהבה וכו’ הכל רק בעזרת איזה מזמורים), ועל כן נשגב שמו מאד.  ↩

  58. המלה בחורות – אף כי תבוא במקרא רק לתאר ימי הנעורים (בשוא תחת הבית) – נמצאה כה וכה בדברי בעלי האסופות גם לכנוי הרבים של מלת בחור לנקבות. (גם על מצבות שונות חרותות המלות בחורות, גם בחורה. ע‘י בהס’ נפשות צדיקים ללעוויזאהן). מפי ההמונים תשמע אמנם כה וכה – לרוב במושג צדדי – גם מלת בחורתע, אך אין מקום לה בהשפה הספרותית.  ↩

  59. תולדות האיש הגדול הזה נכתבו בידי סופרים שונים, ביחוד בידי הר"ש באָבר במחברתו: אליהו התשבי, ועי‘ בדברי הר“ש לעווינאהן, בספרו Vorlesung (וויען 1825), במקום יעיר גם על שם משפחתו אשכנזי, לפ”ד Bartolocci היא אחת המשפחות החשובות ברומה (בשמה האטלקי טעדעסקא) ומקומה יכירנה בין המשפחות המהוללות אשקארעללא, די רוסי (מן האדומים) וכו’.  ↩

  60. כי הכ“י משנת 1532, גם זה של די רוסי, יתאימו יחד עם ההעתקה הזאת הנדפסת. עי' ע”ז בדברי הרמש"ש בהסעראפעאום 1869 גם בספרו ספרות ישראל.  ↩

  61. הוצאת מנטובה משנת 1562 היא עם הפירוש בשם קבונקי עם הקדמת המו“ל: ”וסביב ישרים יהלכון לשון אשכנזי באור מלה במלה ע“פי פ‘ ר’ אליהו המדקדק האשכנזי ז”ל… תעלא בלא עידניה יוסף במד“ר יעקב ז”ל מפאדובה". הוצאות אחדות הן רק ההעתקה לבדה בלי המקור.  ↩

  62. עי' עליו להלן.  ↩

  63. מכ“י של וואלף החסר בראשו (עי' בהביבליותיקה שלו IV צד 203). איזה דברים מועתקים נמצאו גם בכ”י המבורג: “והיה אונ' עש ווערט זיין דער זעלביג מן, שתול ער דא איז גיפפלאנצט, פלגי בעך” וכו' (עי' בהקתלוג מהספרים הנל“ מהרמש”ש). הוצאות שונות מההעתקות נדפסו יחד גם עם סדרי התפלות.  ↩

  64. על שם העיר Stendal בקרבת עיר מגדבורג, מצבת ברבה נרשמה ברשימת המצבות של בה"ק בפראג בספרו של האך צד 360.  ↩

  65. בתוך השיר יבואו גם איזה דברים על יחושה: “רוזל ב'ר פישל טהון מיך דיא לויט נעגן, דש מאכט דש זיא מיין פאטר ז”ל ניט קענין, הרב ר‘ יוסף לוי איז זיין נאמן פון דר לוים גישלעכט, די זיין אלי גאטש ית’ קנעכט אונ' זיין פאטר מזה“ר יהודה לוי ע”ה דער אלטן, דער האט פנפציג יאר צו קהלת הקודש לודמיר ישיבה גיהאַלטן".  ↩

  66. ההעתקה הזאת הוציא שנית לאור וואגענזייל באותיות לועז' (ליפסיאה 1705) עם הקדמה ארוכה בראשה.  ↩

  67. הוא אחד הגאונים אנשי השם, אשר מלבד רבי תורתו הצטיין גם בידיעותיו הרבות והשונות, ובעדות הדברים החרותים על מצבתו: “גאון ישראל וקדושו, בחכמת הטבע שר צבא, גם נגיד בדקדוק, בקבלה, בדרשות בר חביבא בו', ”ממרדכי עד מרדכי לא קם כמרדכי“. וכנראה רמזו במצבתו גם על פעלו הזה, על ההעתקה להלשון המדוברת: טוב לעמו דרש, כל רז פירש, ביקא בן אגור, היה הכל בפיו שגור”, שהכוונה בהמלות יקא בן אגור על משלי (הוא אמנם העתיק גם ס‘ איוב, עי’ להלן). לפ“ד אחדים הוא הגאון ר' מרדכי זינגר, ראש הישיבה בקראקא בנזכר בהס' צמח דוד (עי‘ בס’ עיר הצדק). נוסח המצבה הנ”ל הובא במקומות שונים, ומלבד אצל וואָלף (IV צד 1210), נמצאה גם בהס' גל עד ועיר הצדק הנ“ל, כן בהמגיד לשנת תרכ”ח, בהערת הרמש“ש ע”ז.  ↩

  68. כי הפכו המעתיקים לש"א גם את הספר הזה לדרוש, בעוד אשר דבריו מועילים שבעתים יותר כשהם בפשוטם – לא יפלא הדבר בעינינו, בדעתנו את רוח השוררת אז. רק התרגום הארמי קלע אל השערה, כי רק הפשט נר לרגליו, אף כי באיוב גם בתהלים מעורב הוא בדרוש למכביר.  ↩

  69. מהעתקות הס‘ הזה בכתובים נזכיר פה את הכ“י, אשר בא זכרו בהמזכיר (לשנת 1870 צד 144): ”דש זינד דיא שפריכא שלמהש דש קויניגש ישראל דוד זון. צו לערנן ווייזהייט דארט אונ’ פרשטין ווארטי די קלוגהייט“… וסופה: ”אנמוטה איזט טריגיריש שוינהייט פרגנגליך, גאטש פֿורבטיגעש ווייב אליין בלייבט איממר ליבגשווערט. גיבט איר דען פרייז איהרעש פלייסעש פרוכט לאזט איהרי טהאטן איבעראל זיא ערהעבן"… ולפי סגנונו הוא מתקופת עת מאוחרה.  ↩

  70. בראש הספר אנחנו מוצאים גם הקדמה ארוכה: “דש אישט דיא הקדמה בון איוב. אונ‘ די ווייל עש אישט דאש אימלש גאָטטשׂ פרוכט אישט בון פאָריין אין ביז צו זיינם ענד, אונ’ עש איש איין הערב ספר צו לערנין מיט זיינין שווערין לשונות אונ' עש קאן עש איך ניט איין איטליכר פר שטין צו לערנין, דיא ווייל דש מיר אזו אין איינס שווערן גלות זיין”… וחותם את דבריו בש“ע: ”נאום הסופר, אשכול הכופר, הנותן אמרי שפר, המביא מלשון עברי ללשון אשכנז זה הספר, בלי שמצה והפר וכו'".  ↩

  71. העתקת איוב בחרוזים בשי“א המיוחסה להר”ר בחור, (עי' בסוף ספרו של E.Sohode בשם חמשה חומשי, בדבריו שם על כללי הכתב בשי“א: – בכזב לדתה. הרא”ב אמנם כתב ספר כזה, – אך בש"ע (ווינציאה 1544).  ↩

  72. עם הדברים הנודעים: “הופש אונ‘ בשיידליך וכו’ וגם הפרט: ”אונטר דעם גיוועלטי קויניג זיגמונדיש דער דריטה“… יחד עם הקדמה: ”אין טויטשן גשריבן אויז דעם עברי הב איכש גיברוכט, ויל (פיעל) ווייל אונ‘ גצייט הב איך דרויף גידוכט, דא אינן ווערט איר הערן וויא עז דען ורומן איז גנגן, דא זיא צו בבל אין גלות ווארדן גיוויינגן (געפאנגען), דניאל אונ’ זיין גיזעלן דיא ווייזן אונ‘ ורומן, דא ווערט איר טון דער גלייכן אונ’ אינן נוך קומן“… כן גם איזה דברים בסוף הספר, ובדברי נוחם ותקוה כאלה יתנחם: ”ער זול (גוט ית') זיך איבר אונש דר בארמן אונזר גלות צו פריידן ווענדין‘ אונ’ – זול אונש משיח בן דוד זענדן, דען הייליגן מאן תשבי אליהו אישט ער גינגט, דר ווערט אונש דר פרייאן אין אל אונזער ליינט“… גם הספר הזה ערוך בניגון השמואל בוך: ”וויא דש טויטש שמואל הוט עש ווייזע אונ' טאן, זו מג עש זינגן וועלכר זינגן קאן"…  ↩

  73. אמנם נפלאים וזרים מעט הדברים בראשה (שהביא הרמש"ש בהקתלוג הגדול שלו): “ליבן רבותי, איך זיך דש מיר הוט גישלונגן, אונ' מיך מיין שׁטות האט באצוואונגן” וכו'. גם העתקת המגלה הזאת, שבהוצאות העתקת התורה בקונטשנציה ואוגסבורג, היא בדרך דרוש.  ↩

  74. מלבד ההעתקות הנדפסות של כל המגלות ביחד, כמו למשל ההעתקה שבס‘ מלמד שיח – וכן העתקת המגלות והפטרות ע“י הפועל אליהו אולמא מהאניי (בסיליאה 1622) ועוד זולתו. על הכ”י מינכן הנ“ל יעיד הרמש”ש, כי אין כמעט בכל ההעתקה מלה עברית, וגם השמות העברים שבה, נעתקו גרמנית, כמו זלמן – שלמה, מוזיש – משה: "לוז דיר לעזין מוזיש בוך דרין מערק אונ’ זוך, וויא מן עמלק גישלעכט, קאן גויט (גוט) זול טין נוך רעכט“ וכו'. מהוצאת קראקא הנ”ל, משנת 1590, מביא גרינבוים תוצאות בספרו הנ“ל, ואולם גם את שמה ”מגלה ארוכה" לא יזכיר, וגם יעיר, כי נעלם ממנו שם המחבר, ואולי העתקה אחרת היא.  ↩

  75. אך רק התרגומים האלה נעתקו, כי לא נודעו לנו גם העתקות אחרות משאר התרגומים, אף כי נעתקו גם הם לשפות אחרות, כמו אלה שבהעתקות הפוליגלוטיות ואלה שבהוצאה הנודעת בשם Complubenische Bibel גם העתקת תרגום אונקלוס ע"י פאולוש פאגיוש ועוד כאלה.  ↩

  76. כן הוא חותם את שמו בהקדמת ספרו עומק ההלכה: “בר בי רב דהד יומא, יעקב קאפמן ב”ר שמואל בונים זצ“ל”. הוא מחבר הספרים עומק ההלכה הנ“ל על ההלכות החמורות שבתלמוד בבלי, ואהל יעקב פי‘ לס’ העקרים, גם העתיק את הס' משלי שועלים לש”א (עי' להלן). נולד בעיר בריסק בשנת ש“י ואחרי אשר למד תורה וחכמה הרבה, הלך לאשכנז לקבע ישיבתו בפפד”מ, ששם משכן גדולי ישראל אז, ואחרי כן שב שנית אל ארץ מולדתו. אחד מיוצאי חלציו היה התוכן המהולל יהונתן ב“ר יוסף מראזנאי, מחבר הספר ישועה בישראל על הלכות קדוש החודש להרמב”ם. ע“ד הגאון השני שנקרא גם הוא בשם הזה, ר' יעקב ב"ר שמואל קאפיל אשכנזי, אחי הגאון בעל דמשׁק אליעזר על מס' חולין, שטעו אחדים וחשבו אותו לאחד עם הנ”ל, ע‘ בס’ כלילת יופי ח“כ צד פ”ח. ועי' גם איזו דברים על הראשון בהמזכיר לשנת 1875 צד 128. הר“מ גירוגדי בספרו ”תולדות גדולי ישראל" יחשוב, כי הוא נולד בבריסגוי, טעות הוא בידו כי החליף בריסק בבריסגוי).  ↩

  77. בראשה גם הקדמה קטנה, אשר בה ישמיע את חפצו אשר חפץ בהעתקה זו וכי נתכוון ביחוד להנשים וההמונים. עש איז ור דייטשט ויין (פיין), ור נשים אונ‘ בתולות אונ’ ור ויל (פיעל) מאנן, דען עש קאן ניט איטליכר איין רב זיין… ההעתקה מלאה מלאה: "ויל מדרשים צו גיזעצט ור וואר (פירוואהר)… דרום דארף דיך עש מאן נאך ורויא ניט צו שעמן, אונ' מאג דש דייט בוך צו זיך נעמן… בצדי הספר יבוא גם באור המלות הקשות באותיות אדומות.  ↩

  78. עם החרוזים האלה בראשה: הער גאט אין דיינר הויבשטן זאל אונ‘ הילף אונש הייט אונ’ אלי מאל. ווען מיר דיך טוהן אן רופן, דש דוא הילפשט צו אלי צייט, מיר רופן דיך אין אונזר ליידי אין גִנאד ביגרופן (בעגריפפען). אין מצרים האשטו אונש אייך ביוואהרט; דוא טעטשט אונש בלד דרליזן, אין גלות בבל האשטו אונש אויך ביוואהרט, פון דעם פאלק דעם ביזן, ווער וויל אלש דרצילן, דש בעשטו וועלין מיר דערוויילין, תרגום שני אויף דער מגלה וועלין מיר היבן אן, דש דא צוהערין יעדר מאן"…  ↩

  79. הוא אבי הר“מפראנקפורטער (עי' עליו להלן). מוצאו הוא מעיר שווערין, ובשנת 1656 יצא משם להיות נודד בארץ, ובסוף התישב באמשטרדם (פירשט). על ספרו ”החיים“ עי' ג”כ להלן.  ↩

  80. הוא ממשפחה עתיקה וחותם: “בן לא”א החבר ר‘ מרדכי מטריבוטש בן החסיד מוהר“ר אהרן, בן הרב מוה”ר מרדכי מקרעמזיר, בן הרב הגדול מוה“ר משה דיזענץ, בעהמ”ח ס’ דרש משה הוא פי' על האגדות התמוהות". קראקא 1589.  ↩

  81. את ספרו על תרגום שני יזכיר הרמש“ש בהקתולוג הגדול שלו יחד עם העתקת הח”מ. גם בקתולוג המבורג שלו, בדבריו על הכ“י הזה (החסר בראשי, ואצלי הוא בשלמות) יעיר, כי לא תספיק עתו בידו להשוותו יחד עם הכ”י של הרד“א. אך אם לא נשגה במשפטנו, לא דיק פה הרמש”ש היטב בדבריו, כי כ“י כזה מאת הנ”ל על התרגום השני אינו בהבודליאני וגם לא בהבריטיש מוזיאום ובשאָר המקומות אשר דרשתי אחריו. וגם הדברים בסוף הכ“י הזה שהבאנו פה, המורים על המצב הרע של המחבר, כי כתב את ספרו בעוני ובלחץ (“אין מיינס גרושן ווילענדין, דא מיר ויל ווידערווערטיקייט אישט קומן צו הנט” וכו') לא יוכיחו הרבה על היותו מעתיק תרגום המגלות הנ”ל. בסוף הכ“י הנמצא בידי יבואו גם הדברים האלה: ”תם ונשלם לכתוב זאת המגלה יום א' אדר שני שפ“א לפ”ק פה ורנקפורט, נאום השופל יעקל גנש"…  ↩

  82. לפי דבריו בהקדמתו, הניח לו השמואל בוך מקום להתגדר בו: “דער דז ספר שמואל אונ‘ ס’ מלכים האט אין איינם גיזאנג טאן מאכן, האט אן גיהויבן אין דר מיטן אונ‘ האט לאזן שטין זעלבי חשובה זאכן, דיא תורה הקדושה דז איז דש ערשט אונ’ טוט דז מענשן ארפרייאן… נון שטיט ס‘ יהושע אונ’ שופטים פאר אן, ווי מאן איין מאל ס' שמואל העט גידענק טאן. נון האט דר זעלביג גילאזן איין פלעצליין לער, דער מיט איך אך קאן אויף היבן איין וויניק ער” (עהרע). הנה ככה נשתנו העתים! הראשונים יראו מגשת אל התורה בחרוזיהם פן יחללוה, ועתה נכשב להם הדבר לכבוד! – בראש הס‘ יבוא גם שיר בש"ע, והוא אמנם לא יעיד לא על כשרון רב של המחבר במלאכה הזאת, ולא על ידיעתו הרבה בדקדוק – ועי’ עליו בדברי פרליש בספרו הנ"ל Beitrage במקום שידובר בו.  ↩

  83. אשכנזי וגם נקרא בשם משפחתו רבינו והוא מתיחס לרש"י ביחוסו. נפטר בפראג בשנת 1628 (לפ“ד פירשט, ועי' בדברי הרש”פ בספרו כנסצ ישראל מה שהגדיל שם בשבחו על ספריו בהשפה המדוברת).  ↩

  84. לפי ההשערה, ראה אור בראשונה עוד בראשית המאה הט“ז, משגה הוא עם גרינבוים, בחשבו את שנת 1648 לזמן ההוצאה הראשונה (בספרו הנ"ל צד 193). אך כל ההוצאות הראשונות אבדו ואינן, וההוצאה היותר עתיקה אשר עוד נשאר שריד ממנה, היא ההוצאה הבאסילית משנת 1622. הוצאות שונות, כנודע, מקושטות גם בציורים. גם נדפסו ברוב פאר והדר, כמו הוצאת מיץ מסוף המאה הי”ח ע“י המדפיס מאי, אשר כל רואיה התפלאו גם היום על יפיה (עי' Archives Jsraêlites לשנת 1840 במאמרו של המו"ל על הספרות העברית בצרפת). כאשר ירד כבר כבוד הספרות הזאת בשי”א עוד רבו דורשי הס' הזה, כאשר יעידו דברי התנצלות שבראש התרגום האשכנזי של בן מנחם, הוצאת קארלסרה, משנת 1793, ששם יתאצמו [במקור המודפס, צ“ל יתאמצו – הערת פב”י] לבאר את היתרון של ההעתקה החדשה ממנו. פרשת בראשית מן הספר הזה נעתקה גם לרומית ע"י Joh. Saubert (עי' פירשט בהביבליותיקה שלו).  ↩

  85. ראה למשל, את הדברים על השער גם בש“ע: ”למען דעת כל עמי הארץ מקטנם ועד גדולם מעצמם ידעו ויבינו לקרות כל העשרים וארבע אשר לא היה כבר לעולמים וכו‘ ועתה מלאה הארץ דעה“… והם דברים אשר שמח עליהם וואגענזייל שמחה רבה מאד, בתקותו, כי בלמוד דעת דבר הנביאים יגלה הדרך להתכלית הנודעת – לעשות נפשות (עי' בספר Die Hoffnung etc. p. 51 ) אמנם איך שונו הדעות! כי דוקא את ההפך מזה נראה בדברי אחד מגדולינו, הוא בעל שלטי הגבורים, אשר בדבריו על הלומד תורה לעכו”ם, יאמר כי הוא עובר על לפני עור וכו’, והדברים האלה נאמרים רק בלמוד תורת משה שנצטוו עליו בני ישראל, אבל נו“כ מותר ללמדם, שיראו בהם נחמות האמורות לישראל” וכו‘ (הדברים הובאו בהמצרף של הר"מ קוניץ חלק ב’. אכן יודעים אנחנו נאמנה כי נבואת הראשון לא נתקיימה ורק לשוא היתה שמחתו, ואולם עלינו להעיר גם כי לא בכל עת יכונו דברי הספר הזה וכי במקומות הרבה טוב היה לחדול מלהעתיק את הדברים כמו שהם, כמו למשל (בהעתקת דברי רש"י), כאשר יודה כל מבין דבר לאשורו; כי אם אין רע בם בש“ע, הנה בהלשון המדוברת מגונים הם ובולטים יותר מדי. ובכ”ז לא היתה הצדקה לאיש כהר“י סטנוב לגנות את המחבר ולכנותו בשם ”נלעג לשון בשתי הלשונות“ (בהקדמתו להעתקת ס' איוב). כי לא היה הגאון הזה נלעג לשון בש”ע – בזה אין צורך להגיד; ואולם גם בשי“א סגנונו טוב וברור. ואך ממדותיהם של משכילי ברלין היתה, לעפר בעפר על הספרות בשי”א ולתתה לשמצה על לא דבר.  ↩

  86. הוא מיחס עצמו להרמ“א ומספר בהקדמתו גם אחדות מקורות ”חייו כי היה נע וגד בהרי החושך"!… ההוצאה הזאת היא בגליון קטן בחלקים אחדים ובדפוס הדר ונחמד למראה.  ↩

  87. האיש הזה, אשר כבר זכרנו את שמו למעלה, והוא נקרא גם בשם מלמד, היה בראשונה ש“ץ בעיר קאָמרן, אשר עליה נקרא בשם, ואחרי כן היה גם באמשטרדם ושרת שם ג”כ בקודש בשרה כזו, וגם התעסק שם בהגהות הספרים בבתי הדפוס. הוא מחבר הס‘ לשון למודים (מערכת מכתבים בש"ע), ונזכר שמו גם בס’ אור החיים בין שאר גדולי עמנו (בצד 209 בערך אליקים). במספר ספריו בשי“א נזכיר פה גם את ספרו בשם יתד נאמן, הנזכר בהקדמתו להעתקת הס' מקוה ישראל להרמב”ם, ורק שלא הובא לדפוס.  ↩

  88. רק בן־יעקב לבדו יביא את זכרו באוצר, ושאלתי ודרשתי אחריו ואין יודע מה אתו.  ↩

  89. עי‘ עליו בדברינו במאמרנו עמקי שפה ב“השלח”. הוא נותן גם טעם לנחיצות ספרו, כי הוא רק למען ישענו, למען הביא לציון גואל: "דען דיא גאולה קאן ניט אנדרש קומן אז דורך די קבלה אונ’ דער זוהר איז גיבליבן צו די תבת נח, דש אלרלייא מינים זיין דרינן גיוועזן, אזיי איז דער זוהר אלש כולל פון אלי נשמות אונ‘ אורות" וכו’. לפי דבריו הוא רק מעתיק הספר, והמחבר הוא אביו זקנו ר' אביעזר זעליג אב“ד דק”ק קורב.  ↩

  90. נדפס במקור. צ“ל אף כי נשגבה. הערת פב”י  ↩

  91. מווינא, “חתן הרב הגדול מוהר”ר פייט מק“ק רקעמזיר, מורה צדק לעדת ישורון בק”ק שניטיך, בעהמ“ח עבודת הבורא ומעשה ה‘, כן יחתום את שמו. השם אביר יעקב הוא על היותו כולל אותיות ר’ עקיבא: ”עש היישט אביר יעקב, דאז זיינן אותיות רבי עקיבא"…  ↩

  92. מחבר הס‘ עץ יוסף (חידושים על מסכתות אחדות). איך גדלה קדושת הס’ הזה, ספר האלשיך, בעיני רבים – דבר זה נוכל לראות מן המסופר בראש ההעתקה הזאת, כי ע“י קריאתו ב. בתמידות, נמלט איש מחרב המות במהומת שנת ת”ח! ואולם לא נעתק ממנו בלתי אם ספר בראשית לבד.  ↩

  93. אמנם מעשרים וארבעה הספרים אין בו כי אם העתקת ספרי הנביאים הראשונים וכן גם העתקת דניאל, עזרא ונחמיה וגם איזו דברים מדברי הימים. בהעתקתו בחר לו במליצה פשוטה, לא בחרוזים: (אויך האב איך דיזי ספרים ניט וועלן זעצן ריים ווייזי נייארט אלז וויא איינר איין שמועה זאגט, דז דיא גלייבניש נוך ניא גידריקט איז וורדן… אף לא העתקים מלה במלה: “דרום האב איך דיזי ספרים קורץ ור טייטשט מיט אלי מפרשים אונ‘ מדרשים, אונ’ האב זי ניט וועלן ווארט ור ווארט ור טייטשן, נייארט נוך דעם חיבור נוך, אלש ווען איינר שמועה נוך אנדר זאגט”… ובאמת נקראים דבריו בלי מעצור כספורים המושכים את הלב.  ↩

  94. וגם נדפס פעם אחת בקיצורו, הוצאת פראג משנת 1674, הקצרה הרבה מן ההוצאה הבסילאית.  ↩

  95. הוא חותם את שמו יקותיאל בן לא“א זלה”ה בליץ מוזיטס גד, ומשרתו היתה משרת מגיה בביה“ד הנ”ל, ולפי עדות כל יודעיו היה איש נכבד ונשוא פנים, וכן יתואר גם בהסכמות הגאונים על ההעתקה. כן גם הקדמתו בש"ע תעיד כי היה איש אשר קרא ושנה הרבה ואשר יד ושם לו בספרות.  ↩

  96. הוא היה מסדר אותיות בביה“ד של עטיאש כי כן יחתום את שמו: המכונה יוזלן וויצן הויזן זעצר. כאשר נוכל לראות מהליכותיו בההעתקה הזאת, לא הצטיין הרבה ביושר לב ואמון רוח, ובלי ספק ממנו היא הקריאה הגדולה בשער הספר, אשר תוכל להתחרות בסגנונה עם הריקלמות הנודעות: ”דיז ספר גלייכן איז פאר דיום ניט ווארדן גידריקט אין דער גאנצן וועלט אונ‘ מאן האט אויך דא אין גישפארט קיין געלט… אונ’ ווען איר אורגינט מעכט זעהן, אזו איין ספר אז ווען עש ווער גידרוקט פר צווייא אודר דרייא יאָר, גלובט עש ניט דען עש איז ניט וואר. יום ב‘ כסליו תל“ט לפ”ק איז עש גישעהן, דאש דיזר ספרים איינש דאש ערשט מאל איז ווארדן גיזעהן, בייא דען חכמי ספרדים אונ אירי בתי מדרשות, אונ’ האבן עש אויף גישריבן לזכרון, דש עש איז פנים חדשות“ וכו'. ע”ד ספרו ארטוש הוף עי' להלן.  ↩

  97. כמו הגאון החותם את שמו צבי הירש בלא“א החסיד מהור”ר זכריה זלה“ה בק”ק וריד והגליל, הנמצא בשתי ההעתקות יחד בהסכמותיו, הגם כי לא נוכל לחשדם, כי מפני בצע כסף עשו זאת ולא דאגו לחלול השם, כי סוף סוף הן גלה הדבר, ורק מהתרשלותם לבד וקלות דעתם בתתם את הסכמותיהם לכל עובר בלי התכון, כאשר כבר צווחו ע"ז רבים.  ↩

  98. הם שני אנשים נוצרים נכבדים, שופטים באמשטרדם, אשר הזילו זהב מכיסם לגמור את ההדפסה ואשר עליהם יתרעם מאד Schudt בספרו המזוהם, על כי אנשים נוצרים נאמנים תמכו ביד מדפיס ספרים ממחרפי אל“! (Jüdische Merkwürdigkeiten I, 285) ובטעות יחסו את הדבר הזה, בהמנ”ש של רז“פ לשנת 1856 צד 286, להמדפיס עטיאש לאמר, כי הוא אשר לקח הכסף מאת הנ”ל בהלואה לגמור את מלאכתו, כי הוא בעשרו הרב לא הצטרך לעזרת אחרים, כן גם בא שם בטעות שם וויצן הויזן יואל, תחת יוזלן.  ↩

  99. משפט בן־מנחם על העתקתו הוא, ע' באור לנתיבה. גם סטנוב בהקדמתו להעתקת איוב יהפוך עליו ידו, והוא דבר אשר מחויב היה לעשותו, אחרי כי נתן ב“מ דופי בהנ”ל, אף כי גם הוא בעצמו בהעתקה שלו, איוב לא הפליא לעשות והעתקתו איננה חותם תבנית השלמות.  ↩

  100. לפי הפרט של הראשונה, ת‘זל כ’ט‘ל אמרתי לפ"ק, אמנם גם היא משנת 1679. ועי’ ע“ז בהקתולג של הרמש”ש וכן גם באוצרו של בן־יעקב בערך תורה. שתי העתקות האלה הוגהו יחד ביד הגאון הנודע הר“מ שטערן (עי' עליו ברחבה הדברים בהספר כלילת יופי ח“ב צד נ”ב), אשר השמיט מהן את כל הדברים אשר יכולים היו להיות נחשבים להתנגדות לרוח הדתות האחרות. רק בהגהת הוצאת עטעאש, התעסק אח”כ גם איש אחר, הוא ר' שבתאי בס בעל השפתי ישנים הנודע (עי' עליו בפרטיות להלן), כאשר יעיר ע“ז עטיאש בהקדמתו: ”אביר דא איך האב גיזעהן דאז הגאון הגדול (הר"מ שטערן) גאר טרוד איז גיוועזין במילי דשמיא וכו‘ בכן הקרה ה’ לפני האלוף התורני בהד“ר שבתי משורר באש מק”ק פראג, איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע, איש חכם ונבון וכו‘ אונ’ האב אים וואים ביצאלט, דז ער האט אן גינומן דיא העתקה פון דיזם ספר הנכבד צו איבר לייאנן מיט המעתיק בהר“ר יוזלן וויצן הויזן”… ובלי ספק לו יאתה תודה, על ההעתקה הזאת יותר משובחת מהעתקת בליץ, כאשר נראה להלן.  ↩

  101. אשר כנודע, זכו לתהלה גם בפי היראים ושלמים: ובהם זכור אותו האיש לטוב החכם הרלב“ג, שפקח עינינו בכתבו בקצת ספרי המקרא התועליות הנמשכין מכל ענין וספור”… (בההגהות ליש נוחלין לאבי השל"ה).  ↩

  102. תוצאות אחדות מן ההעתקה הזאת הביא גרינבוים בהחריסטומטיה שלו. והנה נזכיר פה עוד כי העתקת וויצן הויזן זכתה גם להכבוד, כי נתקבלה גם היא בהפוליגלוטה בההעתקה לחמש לשונות אשר נדפסה בוואנדסבעק באותיות לועזיות.  ↩

  103. הם אליעזר זוסמאן רעדלסהיים ומנחם בר' שלמה מן, ועי' להלן.  ↩

  104. גם עליו עי‘ דברינו להלן, מה שהעיר עליו וואונדערבאר בה“אָריענט” (לשנת 1837 צד 23), כי הוא המחבר את הס’ באר משה על התורה, – דבר זה טעות הוא בידו, ונתחלף לו שם באר התורה בהשם באר משה של הר"מ שערטילש.  ↩

  105. אף כי יבוא זכרם במקומות שונים בתלמוד. עי‘ בהקדמתו של הרנה"ו להעתקת הס’ חכמת שלמה וגם בדברי הר“ש פלעסנר בראש ספרו גוזלים מן לבנון. גם בהכנסיה החדשה, כנודע, נקדשו רק בזמן מאוחר מאד (בהאסיפה בטרידענט בשנת 1546), ולוטהער, העתקים לא בזהירות מיוחדה ובדיוק כשאר ספה”ק, כי אם בחסר ויתיר לפי ראות עיניו, לאות כי נקלו בעיניו (עי‘ Fr. Kreel Die Apocryphen etc כל מה שידובר שם על ה’), ובאמת לא רב ערכם, כאשר יעיר איכהארן בהקדמתו לספרים האלה, כי “העולם לא היה אובד הרבה לו אבד חלק גדול מהם בהשרפה הגדולה באלכסנדריה, או שטף הזמן גרפם”…  ↩

  106. מן ההעתקות לש“ע מזמן קדום נודעה לנו רק העתקת טוביה (קונשטנטינופול 1517) העתקת מגלת יהודית היא משנת 1651, כן גם שנית ע”י עקיבא לוי בשנת 1679 (הביאה יעללינעק בביהמ" שלו חלק א'). העתקה שלמה מכל הספרים החיצונים, כנודע, היא מזמן מאוחר הרבה, ע“י הר”ז פרענקיל בשם ספרי אפוקריפא או כתובים אחרונים (ליפסיאה 1830) ועי‘ הר“ש פלעסנר הנ”ל בס’ גוזלים מן לבנון (ברעסלוי 1837).  ↩

  107. הרמש“ש בהמאסף סעראפיאום לשנת 1866 צד 131) מביא דברים אחדים גם מהוצאת גאווידוואהר משנת 1782: ”כתיב אין פסוק שטיט וכו‘ דאש איז טייטש, גאט ברוך הוא טוט גרושי זאכין וואס האט קיין סוף ניט, זעהט ווי גרוש וענין די וואונדר פון גאט" וכו’, אך איננה העתקה שלמה.  ↩

  108. לפ“ד הרמש”ש אין זה המעתיק כי אם הסופר, וערבוב פרשיות יש כאן, כי בשם כזה, בוך דער צוכט, נרשם ספר אחר מעניני מוסר של הסופר הנ“ל (עי‘ בן־יעקב בערך ס’ המוסר), מה שאינו כן באמת. העתקת מארשן הנ”ל, אף כי יתפאר בה כי הוא המעתיק הראשון: דש נאך נימאל אין טייטשר דרוק איז גיוועזין"… אך כאשר ראינו, לא כן הוא הדבר באמת.  ↩

  109. ההעתקה הזאת לקוחה מספר המעשים. עי' להלן.  ↩

  110. עם ניגון מיוחד. ועי' להלן במחלקת השירים.  ↩

  111. צ“ל גלחות – הערת פב”י  ↩

  112. בשם גלחות, כנודע, נקראה מראש השפה הרומית, שפת המלומדים, שלהם נחשבו אז הכמרים.  ↩

  113. בהספור הזה נמצאים דברים שונים גם על גדולתו של דניאל וכבוד שמו, וכה יחתום דברו: “אונ‘ אידמן זאך (זאה) דש גרוש חכמה אונ’ ורומי קייט פון דעם דניאל, אונ‘ וורד דר נוך גר קויטשליך פון אידרמן גיהאלטן דרום וועלין מיר גאט לושן וואלטן. אונ’ זא אידרמן מיט ורהוידין לוזן אלטן, אונ‘ זול אונש דש מער נוך איין מאל לוזן שפאלטן, דש מיר דר דורך ציהן מיט גיוואלטן, יונג אונ’ אלטן”…  ↩

  114. בהוצאת האנוי משנת 1630 נדפס יחד עם ספרו הנ“ל ”טייטש עשרים וארבע".  ↩

  115. אין ספק כי העתקות התפלות הן מזמן קדום מאד, ואולי קדמו גם להעתקת ספה“ק, ובהעתקתן לאיטלקית עוד זמן רב לפני העתקת הביבליאה להשפה הזאת (עי' דברי הרמש“ש ע”ז בהמגש"ט של פֿראנקל לשנת 1898 צד 319) אף כי חפפה קדושה מיוחדת עליהן ע”י הקבלה (“שאין לך שום תפלה ותפלה שאין מתחדשים מוחין גמורים, שאין שום תפלה שלא יתחדש אור ושפע חדשה”, מהשלחן ערוך של האר"י) ונודע ערכן גם להחסידות, עד כי לפי המקובל, זכה הבעשט שנתגלו אליו דברים עליונים, לא מפני שלמד הרבה מסכתות ופסוקים, רק משום תפלה לבד“ (כתר שם טוב) והדברים עתיקים בכ”ז לא נמנעו מלהעתיקן, מפני היות הצורך לזה נרגש מאד. על התפלות בש“ע לנשים יביא שודט הלצה קטנה, כי פעם שאל אשה יהודית, איך תתפלל בלשון שאינה מובנת לה, וע”ז ענתה: אבל אלהים הוא הלא יבין אותה! ואחרת ענתה: אם הרופא יתן לי סמים למרפא, העלי לדעת ולהבין את הכתוב בהעלה לתרופה (רעצעפט) שהוא נותן לי?  ↩

  116. הוא זר לנו בהספרות, אך הרמש“ש יתארנו בדבריו בשם ”המלומד“. הוא היה חתנו של המדפיס חיים שחור, וכפי הנראה, התעסק גם בהגהת ספרים בביה”ד בוויניציאה, ועל ידו הוגה פי' רש"י הנדפס שמה בשנת 1548. דבריו בהקדמתו בגנות הפיוטים אמנם יעידו על אמין לב, כי לא ירא מנגוע בהמחלה הנושנה הזאת ולגלות מחשבותיו גם בימי החשך כאז.  ↩

  117. המלות האלה הן באותיות מרובעות גדולות, ולפ"ד גרינבוים (בספרו צד 296) הן שם הספר, ובהשם צאינה וראינה הנודע.  ↩

  118. הוא יתאר פועל ידיו בתהלותיו גם בדברים חריפים מעט, כמו: “ווען איר אנדרי תפלות ביזעכט דרבייא, מאן מאג וואל זאגן ורייא (פֿריי), עש איז אזא גרושר אונטר שאַייד אז צווישן איינם אלטן ווייבא אונ' איינר יונגן מאַייד. איך האב זי זעלבשט ניט אזא גוטא גישעצט, אז איך איצונד זיך (זעהן) אַם לעצט”… וכו".  ↩

  119. איזה דברים על העתקה הזאת בספרו הנ“ל של גרינבוים, כן גם בדברי הרמש”ש בהמזכיר לשנת 1871 צד 127. גם פרליש בהמג"שט.  ↩

  120. ההעתקה קלה ומובנה: בהושעת אלים בלוד – אז דוא האשט גיהאלפן ישראל דא זיא ווארן אין מצרים מיט דיר, דא דוא בישט אויש גאנגן צו הוילף דיינש ב‘ולקש אזו הוילף אונש נון. אז דוא האשט גיהוילפֿן דעם ב’ולק אונ' זיינס גאָט דיא דא בורשטן נוך דר הוילף גאט אזוי הוילף נון“ וכו”.  ↩

  121. הנקרא גם בשם איצמונשׂ. אך לפ“ד הרמש”ש לא הוא המעתיק את הסדור כלו, כ"א את שיר היחוד לבד.  ↩

  122. רב בפרוסטיץ ואחד גדולי התורה, כעדות הגאונים המסכימים על ספרו קיצור של“ה (ד"א 1748). כה וכה יעיר בהעתקתו גם על דברים שונים, כעל המנהג הזר לרוק בתפלת עלינו: ”איין טייל לייט שפייאן דא אויז, דיא טואן ניט רעכט דריין“… בהעירו מלבד על הסכנה בזה, כי גם ללא צדק הוא, כי התפלה תקנה יהושע ולא תוכל איפוא להיות הכוונה על העמים בזמננוּ”… בראש ההעתקה גם הקדמה ארוכה, אשר בה יעיר אוזן על התועלת הרבה בהספרים בהשפה המדוברת ויריב ריבם עם בוזיהם.  ↩

  123. בהעתקה, זולתי העתקת ספר התהלים שהיא בשלמות, תבוא רק העתקת המלות הכבדות לבד, כמו לפגרים מתים – צו דען טוטן קורפל, לשבוי – האָן להבחין – צו פרוב‘ן, הנומה – שלומינג, מעפעפי – פֿון מיין אויגן ברויאן וכו’ רק במקומות מיוחדים תבוא גם העתקה שלמה וגם בחרוזים, אשר יפיקו כה וכה גם עוֹז, ובהעתקת שוכני בתי חימר: “וואש האט דר מענש פֿר איין איבריג געווין, דש מן איהן טראָגט הין” וכו".  ↩

  124. הנקרא גם בשם פֿרום יעקב, ועי' עליו להלן. העתקת הסליחות על חורבן מדינת אוקריינה מאוחרה היא מעט מהתקופה שאנחנו עוסקים בה, כי היא משנת 1806 ד"א.  ↩

  125. ממעתיק בלתי נודע, הוא מתנגד לההשערה כי ר‘ יהודה חסיד הוא מחבר השיר הזה: "מן זאגט ר’ יהודה החסיד האט דען שיר היחוד טון מאכן, אז ער זול האבן גירעכט, אז אל אויש זיינם האבן. אונטר דען גיניגטין לוייטן"… כנודע, ההשערה היתה קרובה היא, כי המחבר הוא ר' ברכיה הנקדן.  ↩

  126. תולדותיו עי' בספרו הנ“ל של 9פיידענטהייל Aus d. Heim. Mendelssohns צד 283, המביא שמה גם דברי לאנדסהוט עליו. אביו היה ש”ץ בפוזנא, ומשם יצא לנוד בארץ, ובנו היה המשורר Hartog Loo שמת בברעסלוי בשנת 1778, בהקדמתו המחורזת להעתקת הקנות יבוא גם שמו אריה ליב בראשי החרוזות.  ↩

  127. עי' דברינו עליו בהמבוא.  ↩

  128. מההוצאה האמשטרדמית משנת 1723: “דאש בענשן מיט פֿיעל מער ברכות אונ‘ דינים אונ’ זמירות אין טייטש. בתוכה גם הזמר למוש”ק הנודע המתחיל גאט פֿון אברהם וכו‘, אך בנוסח אחר מהרגיל. ועי’ גם נוסחאות שונים אחרים בהמאסף של גרינוואלד חוברת ג‘ Mitteilungen etc. הוצאות שונות מברכות המזון מעורבות יחד עם שאר דברים, ועי’ להלן.  ↩

  129. הוצאת וויניציאה משנת 1609 בהעתקת הפסוק ה‘ זכרנו “גאט אונזרי מאַנש נאָמין ער זאל בענשן”. (עי’ בהמבוא לההגדה שהוציא לאור הרמש“ש יחד עם לאנדסהוט, (ליפסיאה 1855) והנה העירני ידידי התורני הר”י יאנאווסקי, נ“י כי על מלת זכרנו שהיא ממלה זכר, העיר גם הר”א גיגר בהכ"ח ונדפסו דבריו שנית בכתביו שנדפסו אחרי מותו.  ↩

  130. אחדות מהגדות הנעתקות נדפסו יחד עם הוצאות ברכת המזון, אבות ועוד, וע“י בהקתולוג של וויענער בשם קהלת משה בערך הגדה, במקום נקבצו באו יחד כל ההוצאות. העתקת דברים אחדים מההגדה לשי”א הביא גם וואגענזייל בספרו על למוד שי“א צד 105, כהעתקת אל בנה: ”נון בויא דען טעמפל שירא, אלזו שיר אונ‘ אלזו לבד וכו’ גם העתקת אחד מי יודע וחד גדיא. השיר האחרון הזה, חד גדיא – כנודע, חדש הוא מקרוב בא, כי בהסדור משנת 1562 לא נדפס עדין, ורק בההוצאה משנת 1590 כבר נמצא יחד עם ההעתקה לשי“י (עי' המזכיר 1874), אך לפי המקובל, עתיק הוא לימים וכי מצאוהו גנוז וכתוב על קלף בין כותלי ביהמ”ד בגרמיזא, יחד עם השיר אחד מי יודע (עי‘ מנ“ש 1901 צד 49 במאמרו של הר”א עפשטיין וב"ס השנתי של בריל חלק ד’ צד 97 בשם הרוקח) שני השירים העתיקים האלה כנודע, נמצאו בפנים שונות גם בלשונות העמים, בלי אשר נוכל לדעת נאמנה, למי משפט הבכורה, ולא פה המקום להאריך עוד ע"ז.  ↩

  131. כבסדורו של איקיר הנ“ל גם בההוצאות שאחריו, המכוונות יותר להפשט ומתאימות יחד עם המקור: ”אנטיגנוס איין מאן בון סוכו דער אנפפינג זיין תורה פֿון זעלבן שמעון הצדיק דער זויט: איר זולט דעם בורא ניט דינן אז דיא קנעכט דיא איר הערן דינן אום דש לוֹן ווילן, נויארט זייט אז דיא קנעכט דיא איר הערן דינן ניט אום דש לון ווילן נויארט פון ליבשאפֿט וועגן אונ‘ דיא זאָרכט דש בורא זול אויף אייך זיין“… ”יוסי בן יוחנן זאייט, דיין הויז זול ווייט אָפֿין שטין צו אידר מן אונ’ דוא זולשט אַלמאל ארמי לויט אין דיין הויז בייא דיר האבן“… כי הבינו וידעו מסדרי התפלה את גודל ערך המשנה הזאת, וע”כ חברוה לסדר התפלה להיוֹת אחת מצלעותיו, (W. Meisel, Homilien זכות אבות). הגם כי בכמה הוצאות מהסדורים יבוא רק המקור לבד בלי העתקה וכבהסדור דפוס ווילנא משנת 1718, בעוד אשר שאר הדברים מועתקים בתוכו גם “טייטשי תחנות”.  ↩

  132. הדברים האלה, כן גם הדברים למעלה מהוצאת קראקוי משנת 1586, הובאו בצורתם ככתבם (facsimile) בספרו של E. Bischoff בשם Critische Gesch. der Thalmud Übersetzungen. הוא מביא גם עוד הוצאות אחדות מההעתקות לשי“א אך ערכן לא רב הוא, וע”כ השמטנו אותן פה.  ↩

  133. עשרה נסים צעהן מעראקל, בעזולפֿיהרט וכו“. רעה חולה אשר נראה בקרב הסופרים מהתקופה המאוחרה, אשר חשבו להם הדבר לכבוד, בהתקשטם בהמון מלות נכריות כאלה, בלי התבונן, כי לההמונים יהיו דבריהם כדברי הספר החתום. ועי' ע”ז דברינו להלן.  ↩

  134. על העתקת שאר הדברים מהספרות התלמודית לשי“א ע” להלן.  ↩

  135. העתקה היא בסגנון הנהוג, הנופל הרבה בערכו מהמקור, אשר במקומות אחדים שפתו נעלה היא ומדיקת גם עוז, וכמו זה. “איך ידידות נפשי מקנה נדדה, ואהבת קודש ביום זעם נטרדה, תילל שבול ואלמן ביום שבו שדדה, אין מנהל לה ואין מחזיק בידה, מכל בנים ילדה”… בההעתקה: “וויא איז דש ליבשאפט פֿון דש לעבין וואַרן פֿר וואָגלט, אונ‘ פֿון שינהייט דש הייליקייט איז אין צאָרנדיגן טאג פֿר טריבן גיוואָרן וכו’. עש איז ניט קיין פירר אונ' קיין שטארקי אין איר האנט פֿון אלי דיא קינדר דז זי האט גיוואונן”… שם בעלה של המעתקת הוא אליקום געץ, גבאי בעיר קטנה בסביבות ווילנא. ולפי דבריה חברה את הספר הזה בדרך מסעה עם בעלה אל הארץ הקדושה.  ↩

  136. נחיצת העתקת ספר כזה להשפה המדוברת, מובנה בעצמה, ביחוד בעד הנשים. הפתגם הנודע: אויף שטיינש גיקלאגט – אומר הר“א ברלינר – (במחברתו Aus schweren Zeiten etc.) אם אך אין לו יסוד מיתולוגי, הוא בל”ס על גיא הקברים, על אבני המצבות, על עמק הבכי הזה. (הגם כי הפעל השגור בפי כל הוא זאגין“ לא קלאגען. ויוֹתר קרוב להאמת הוא כדעת רבים ע”ז, כי הוא כמעין: ניט איהן מיין איך, דיא זואַנדמיין איך, היינו, הכוונה בהדברים לא על איש, כ"א על העצים והאבנים). ונסיים בדברי תורה, בתורת אחד הצדיקים, הוא הר“ג מברסלאוו בס' המדות שלו: ”ע“י השתטחות על קברי הצדיקים הקב”ה עושה לו טובות אע“פ שאינו ראוי לכך, טובתי כל עליך – לקדושים אשר בארץ המה” על זרות הדבר בכלל בהתפלות על הקברים והתנגדותו לאמונתנו, לא נדבר פה, בכל אופן אין להספרות בהשפה המדוברת להתנצל ע“ז, כי היא רק חקוי לבד על הספרות המקורית בש”ע.  ↩

  137. הוא מתאר עצמו כאיש נודע בשערים: “מאיר טוט מן מיך גענין, דיא לייט אין ק”ק פראג טון מיך וואול קענין"…  ↩

  138. הנדפס גם באחדים מהסדורים במקורו, כן גם בהעתקה בסוף הס‘ שערי ציון (בן יעקב באוצרו). וואלף חשב בשגגה את המדפיס אורי, פייבוש הלוי להמחבר, וכאשר העיר ע“ז הרמש”ש בהקתולוג הגדול שלו, כי שם המחבר???? (ע"מ 66) הוא בראשי החרוזים בהקדמתו, במקום יודיע גם איזה פרטים, כי הוא גר במחוז בית המקלט (שטיפט) גורפיי, וכעת הוא מתגורר בעיר אמשטרדם: "בייא דען פראגער לעמפליך אונ’ באביליך פֿינט איר מיך שוין אליר וועגין“… בשם רפואות הנפש עם הנהגת השלחן נדפס גם (בווילנא 1712), ע”י צבי בר‘ חיים: איך וויל דערהייבן מיין וויינן אונ’ קלאגין – אשא בכי נהי ויללה וכו'.  ↩

  139. ברשימת בתי הדוהר, ימי השוק ועוד, קרוב לתכונתו הוא גם הס' שיח השדה ליהודה ליב מפיורדא (שמה 1737), גם יהודה יעלה, (קראקוי 1642) מאת יהודה ברעשטיצקי.  ↩

  140. ממחבר בלתי נודע, עם הדברים האלה בראש: “אין שינן נניאן געטליכן אבנד זעגין הב איך דען דרוקר פֿיר שרייבן, וואָלט איר ניט קויפין זא לאזט עש בלייבין, איך בין קיינר דער דא פֿעקסירט די לייט, גיבט מיר דאך איין פאר שילינג אונ' לאזט מיך אנגיהייט”… וע“י בדברינו להלן במחלקת השירים. ועוד אחד בשם נכט לייאן; איין נייא געטליך ליד נאכט לייאן ווערט עש גיננט, ע‘י בנימין יעקב בר’ יקותיאלקופֿמאן פיורדא 1691 לערך) בנגון במוֹצאי יום מנוחה. השיר הנ”ל אובענד זעגין הוא בחרוזים ומתחיל: אלזא וויל איך נון אן פֿאנגין, מיט בעטין צו דיר מיין הער גאט מיט פֿארלאנגען. גם “הנאכט לייאן” הוא בחרוזים המתחיל: “אל אחד אייניגר שטארקר אלמעכטיגר גאט הער אל דער וועלט”…  ↩

  141. מהתחנות בכתובים הוא כ“י מינכן בשם איין הויפשי תחנה, אשר לפי סגנונו הוא מזמן מאוחר. הוא העתקת התפלה לך אלי תשוקתי: ”צו דיר מיין גאט מיין באגערונג אין דיר מיין גילושטיקייט אונ‘ מיין ליבשאפט, צו דיר מיין הערץ אונ’ מייני גירן, צו דיר מיין געמיט אונ' מיין נשמה"…  ↩

  142. ע'י למעלה בתוך התפלות.  ↩

  143. תוצאות ממנה הביא גרינבוים בספרו צד 330.  ↩

  144. הוא מיחש עצמו לנכד המה“רל. בהקדמתו יאמר, כי חבר התחנה בעצמו: ”אויש מיינס קאָפף גמאכט“, אף יחוה דעתו, כי להנשים טוב הוא להתפלל בהשפה המדוברת מאשר בש”ע (סעראפאוס 1849 צד 78). תחנות שרה בת טובים ועוד הלא נודעו למדי, וע“כ לא קראנו פה בשם גם אותן. בהתפלה נאכט לייאן הנ”ל גם תחנה בחרוזים, המתחלת: אַך מענש, וויא טראגשט דוא זולכן היהן מיט"…  ↩

  145. ע“י כל זה ברחבה בדברי שטין בספר השנתי של בוש לשנת 1846 הוא היה סוחר פשוט ”והשכלתו“ עלתה לו בעמל רב. איזה דברים מקורות חייו יספר לנו האמלל בהקדמתו: ”אליין דלות ועניות צרות אונ‘ ווידר וורדיקייט דער שונאים האט מיך גיצוואונגן דש איך הב השם ית’ מוזן אום הילף אן רופֿן. דער ווייל מיך מיינה עלטרן אליין גילאָזין האָבן און קיין פֿריינט אין דער גאנצה וועלט הב איך מיין גנצה הפֿנונג צו השם ית‘ גישטעלט אונ’ הב טרושט גוזזוכט אין דנה ליבליכי ספרים… הוא הקדים לבוא – יעיד שטיין בצדק – כמאה שנה לפני פֿרידלנדר, ובאמת נוכל להשתומם ע"ז, כי יכול אז איש פשוט כמוהו, לערוב לבבו לעשות כדבר הזה.  ↩

  146. התלונות על אמירת הפיוטים נודעו למדי, אף כי לחרוץ משפט, כי מלאו גם “דברי חרופים וגדופים אשר יגדפו את ה'” כדברי סטנאוו בקונטרסו הולך תמים (ברלין תקנ"ה) אמנם משפט חריף הוא יותר מדי. איך גדלה קדושתו בעיני רבים, הלא ישפיק לראות רק דברי בעל הס‘ זכריה, “כי בכל פיוט יש סודות נפלאות” וכו’ וקבלה בידינו מפי זקנים וחסידים, מי שמקיל ואומר אינו היוב כ“כ לאומרם, אינו מאריך ימים ה”ו“… גם נודע, כי מהרי”ל הצדיק עליו את הדין שמתה בתו עליו, על כי שנה ברעגנפורג סליחה אחת ממה שנהגו שמה.  ↩

  147. כפי הפרט בסופו: אלהיא הוט דז מחזור בון ר“ה אונ' י”כ איין ענד. דז הוט מיר הש“י וברוך שמו גיהולפֿן דז איך ת”ל נון ר‘ פעמים הב אויז גישריבן אונ’ ווערט מיר ת“ל ב”ה ווייטר אך העלפֿן. היום יום ד‘ בחדש אב בשנת בבל המקום…: שמ“י אבוא אליך וברכתיך”… ההעתקה היא העתקת מלה במלה: "מלך אזור דער קויניג איש אומגורט מיט שטערק, אַכפֿר (אכטבאר) בישטו אונ’ אכפֿר איז דיין נאמין מיט שטירק. צו דיר אישט די מכט מיט דער שטירק קויניג אישט גיקלייט מיט קליידר ראבונג ער קלייט אן דעם טג רכונג וכו'.  ↩

  148. גם כ“י אחר הנמצא בהוואַטיקאַן ואשר ייוחש גם הוא להמאה הט”ו, אך הרמש"ש מסופק בזה.  ↩

  149. לאלו בספר השנה הנ“ל של בוש יקדים הוצאת ההעתקה והפרט אצלו 1549, ובל”ס טעות הוא (תחת 1599). לפי דבריו, נדפסה מאז ה' פעמים ובפעם האחרונה בדיהרנפֿורט 1709. ההעתקה אמנם איננה מקורית, ולפ“ד המעתיק בעצמו ”כי אסף ולקט מהעתקות שונות שהיו לפניו“. וע”י הדברים ע“ז בהקתולוג הגדול של הרמש”ש צד 390.  ↩

  150. בהשער של הוצאת פֿראנקפֿורט משנת 1786 הקריאה הזאת: דיזוש מחזור האבין מיר טון דרוקן נייא, אלש דורך אויש מיט טייטש פֿייני דא פֿאָריגי מחזורים ניט וואול קען פֿר שטין, האבן מיר עש נון גמאכט גאנץ שין, אויף דיא הייטיגי מאניהר, נאך איטליכס זיין פלאזיהר"… מלות אחדות שנו גם מפני הטעם הידוע, כמו עובדי אלילים תחת פֿעלקיר וכו'.  ↩

  151. לפי אגדה אשר שמעתיה בילדותי העלו לפני דורות רבים על המוקד בווילנא את העתקת השולחן ערוך להלשון המדוברת, על כי החלו ההמונים וביחוד הנשים, לפסוק בעצמן פסקי דינים. אם היתה באמת העתקה כזאת ועד כמה נכונה היא השמועה – ממילא מובן, זאת לא נוכל לדעת כאשר לא נוכל לדעת גם כמה מהאמת בהאגדה על הספר מעם לועז (העתקת סה"ק לספרדית כעין הס' צאינה וראינה), כי התאמצו חכמי הספרדים (רבניהם) להכחידו, מיראתם, פן על ידו יאבדו ערכם, ואחרי כי בו כלול הוא הכל ואין עוד צורך בדבריהם.  ↩

  152. כי לא כל הדברים הנאמרים בהספרים האלה, נקו מדופי, דעת לנבון נקל, וכאשר העיר ע“ז מחבר הס‘ מחנה ישראל (מח“נה היא ר”ת חלה נדה הדלקת הנר) על דברי אחד מהם, כי לא שמר ברית (לאחוז תמיד בלשון נקי) ובחר בתיבות מגונות ומאוסות מאוד עד אשר תקוץ ותגעל בם נפש הקורא,… ר’ בנימין סאלניק מהוראדנא הנ”ל הוא מחבר השו"ת משאת בנימין (קראקא שצ"ג).  ↩

  153. הס‘ סוד ה' נדפס גם בשם סוד ה’ וברית ה‘, והאחרון הוא בשי"א. הס’ הזה סוד ה' הוא מקור נאמן, כנודע, להדינים בענין זה (בעל ברית אברהם יביאנו לעד יחד עם המהרי"ל.  ↩

  154. ע"י עליו להלן בספרי המוסר.  ↩

  155. הוא חותם: חתן המלך ממלכי דרבנן ה“ה הגאון מוהר”ר צבי הירש זצ“ל אב”ד ור“מ דק”ק לובלין. ולפי דבריו, הוא נכד הגאון בעל נחלת בנימין, אשר שת נוספות להספר יחד עם הגאון ר‘ ארי’ ליב אב"ד בקראקא.  ↩

  156. כה יספר גם דברים אחדים מתולדותיו: אונ‘ איך אלי דיא טאג מיינש לעבן פֿיל צרות אויז גישטאַנדן הב אונ’ בין ת“ל אלי צייט פֿר גניגט גוועזן פֿון דיא צייט דש גאט ב”ה מיך גיפֿירט הוט פֿון הויז מיינש פֿאטרש אונ‘ פֿון לאנד מיינש גביהר אונ’ מיך גיבראכט האט לארץ אשכנז לק“ק אלברשוואלר וכו”. מדי שבתו שמה התעסק בצרכי צבור שונים: מיר גרויש מיאה געבן הב אין קהלש זאכין אזוא וואול מיט שוהל בויאן און חברות אויף גיריכט אונ' ת“ל שיני תקנות מתקן גיוועזן וכו”.  ↩

  157. בטוב טעם ודעת יעיר על דברים שונים לא טובים ויזהיר להתרחק מהם, דברים הנוגעים לחיי הבית, להנקיון ועוד. כן דבריו (בהלכות מזוזה): דיא ווייבר אונ' מיידן זאלן גיווארנט זיין קיין אום זויבר זאכן צו שטעלן בייא דר מזוזה, ניט וויא איין טייל שטעלן דש הנט פֿאַם בייא דר מזוזה, ווען זיא דיא שטוב אויז קערן ליגן זיא דיא מישט בייא דר מזוזה"… גם דבריו על המשלוח מנות (הלכות פּורים) ועוד כאלה.  ↩

  158. דר גאסטפֿריינד בקונטרסו על תולדות הר“י אובשיץ, יזכיר גם העתקת דיני אורח חיים ע”י הגאון הנ“ל: ”העתיק דיני אורח חיים ללשון עלגים (יידיש דייטש) אשר דבר אז העם השוכן שם (במיץ) למען ישוטט המון העם הצמא לדינים וכ“ו, ולא אדע מקומו איה”.  ↩

  159. “דר ווייל הצדיק ר' מיכל עפשטיין עליו השלום זעלבשטן גיבעטן האט אין זיינר תפלה, ווער אין טעות גיפֿינד זול דעם אלש מודיע זיין” וכו‘. מדי דברו, יעיר המחבר גם על גודל הנחיצות בהספרים בהשפה המדוברת ומביא כל אלה שבתוכו דבריהם כשפת מולדתם: דער בעל חובת הלבבות האט זיין ספר גימאכט אין לשון ערבי. דאש מיינשט גאונים, דיא דא זיינן גיוועזן בגלות מלכות ישמעל האבן גימאכט אלי אירי מיינשטי ספרים אין לשון ערבי, די גימייני לייט מזכה צו זיין. ר’ שמעון בן יוחאי ע“ה האט דען זוהר גימאכט, אך רבינו משה בן מיימון וכו'. וע”י להלן הדברים בהקדמת העתקת הס' מנורת המאור.  ↩

  160. בדברי דרשתו על אור לי“ד ועוד דברים כאלה. שם המחבר הוא אריה ליב בינס וואנגן (ע‘י בס’ השנה של ברילל חלק ד' צד 113), אף כי יכס על שמו בראש הספר, מטעם, כי החכמים הראשונים לא היו כותבים ספריהם בשמם וכו' רק בתוך הספר הוא מזכיר שם גיסו: ה”ה מהורר אליעזר היילפרין שהיה מלמד בקהלתנו"…  ↩

  161. כנודע הפתגם, מנהג עוקר הלכה. אף כי גדולים וכן שלמים התנגדו לזה. ובמרום השמיעו קולם, ובאמת ע"י המנהגים האלה, מלבד אשר הפרידו בין עדה לעדה ונתנו מקום למפלגות שונות לבנות להן במות לעצמן, הנה הכו שרש על ידם גם הבלים שונים, ותחת החסות בהפתגם מנהג ישראל תורה, קננה הסכלות בלי מעצור. ולא פה המקום להעריך בזה.  ↩

  162. בתוך הציורים נמצאו גם ציור ליל הושענא רבה, איש בלי ראש וכפות ידיו בלי אצבעות, הם תעתועי הצל, אשר כנודע, סימן רע הוא: “מנגלט אים דער קאָפף זא גילט עז אין זיין קאפף, מנגלט אים איין פֿינגר זא גילט עז זייני קרובים”… ועי‘ ע“ז בארוכות בהשלחן ערוך של האר”י ז“ל שיר יפה ע”ז בשם מאָנדשאטטען" (עי' בספר השנתי של קליין לשנת 1853). בס’ המנהגים הנ“ל (כ"י המבורג) לא יחסר לפעמים המזג גם במילי דבדיחותא, ובהדברים על פורים: ”מאכט מן גרוש פורים מאכט קרעפליך אונ' נוייארט קיכליך אבר גרושי. גיבראָטין ווערין מיר ויל ליבר. סליק, קלין, ליסק, קליס, ילסק, קסיל, סקיל"…  ↩

  163. לפי רשימת ספרי ברמולי.  ↩

  164. גם בשם מנהגי פיורדא ע"י האחים ישראל וקאפיל בר' גומפיל (שמה 1767)  ↩

  165. דברים אחדים מתקנות פפד“מ הביא הר”מ האראוויץ בספרו על רופאי פֿראנקפֿורט (Jüdische Aerzte im Frankfurt p. 28)  ↩

  166. איזה דברים ממנו העתיק למעני המנוח הרמ“ג ליטינסקי, וכפי אשר כתב אלי, נמצא הפנקס הנ”ל בידי הר“ש באבער, על ההעתקה להלשון המדוברת יעיד המעתיק, כי נעתק הכל בלי חסר ויתר כלל רק דברים ככתבן ממש”, וחותם: “נאום הקטן ישמעאל יואל רויזן בלאט ספרא דק”ק קראקא יצ“ו”…  ↩

  167. איזו תוצאות גם ממנו, הביא הרה"ח וועטשטיין באחד חלקי המאסף האשכול.  ↩

  168. עי‘ איזה דברים ממנו בהמג“ש לשנת 1876, אשר יפיצו אמנם אור לא טוב על ההנהגות אז בקהלות (הפנקס הזה הוא כתוב בשנת 1661): ”די וויילען זיך בעפֿינדען דש קהל הנ“ל אין צייט לנג עטליכע קללות ומריבות וסכסוכים אונטר אננדר גיהבט אונט דעשט וועגין דיא קהלות כידוע אין פֿילין היזקות גיבאָרין דש ענדליך דעריך כל הקהל הנ”ל מן העצה יר"ה אלט אונ’ נייא שטט אויף דש עצה בית גיפֿירט ווערדן אונ‘ קהל הנ"ל איין גירוש אן גיצייגט וכו’  ↩

  169. שהביא פרליש בהמג“ש לשנת 1864 ואשר תוכנו הוא על מעשי הרבנים: ”דז קיין רב זאל ניט משתדל זיין דז רבנות מחזיק זיין ע“י כסף וזהב” דבר אשר עליו, כנודע, התאוננו אז רבים. בהכרוז הזה מצוינת היא המלה “איתליכה”, בבוא בתוכה אות תיו תחת אות הטית הנהוגה.  ↩

  170. משנת תקמ“ו 1786 נגד החסידים, המתחיל: הערט צו כל הקהל הקדש וכ”ו.  ↩

  171. רק כה וכה נמצא איזו דרשות כתובות גם במקומן בהשפה המדוברת, ובהדרשה שהביא וואגענזייל, אך בלי אשר נוכל דעת נאמנה, אם נאמרה בע"ב או נרשמה רק בכתב לבד.  ↩

  172. המתחיל: דאש איז איין שינה הויז קשיא וכו‘ נגמר ג’ תשרי ה' תס"ט (1709).  ↩

  173. חלק בעברית וחלק בשי“א: ואת החילוקים סכימתי בע”ה היום יום ד‘ טו’ ימים לחודש אב בק“ק בולדא, והעתקה בא מתהר”ר מאיר לובלין, והעתקתי אותה מכ“י של ש”ב מענדל קצן שטיין בן משה דיק קופף השם יחיינו. אני עזריאל בר‘ יצחק שליט נייבויאר (Catalogne of ‘Heb’r. Msnuscripts) מוצא הס’ הזה הוא מהר" לובלין (נפטר 1616).  ↩

  174. לפי מראה החצון מוצאה מאחד בתי הדפוס בפולין לקץ המאה הי“ח. ע” (Hbr. Bibliogr. 1900 p. 44)  ↩

  175. נדפסה בראשונה בהס‘ לב טוב, וממנו לקחה וואגענזייל בספרו Bischoff. Fürtrag etc. בספרו (על העתקות התלמוד יחשוב את זה האחרון להמקור), מדי דברנו בהס’ הזה נעיר עוד, כי בההעתקות של פרקי אבות לשי“א שהביא, תחסר זו של הד”ר ראקוצאן הנ"ל.  ↩

  176. כנודע, יש מחלקת בדבר, אם הספר מקורי הוא, או העתקה מש“ע. מראש החזיק הרמש”ש בהדעה הראשונה, אך אח“כ חזר מדעתו, ופרליש (בספרו בייטראגע הנ"ל) התאמץ להוכיח זאת באותות ובמופתים, אך דבריו אינם מוכיחים כלל. כי ההוכחה מהמלות ”אָן גישריבן“ לא הוכחה היא אחרי כי תוכל להיות הכוונה בהן לחבור מקורי והעתקה כאחד. – כן גם הדברים ”אין לה“ק ספר מדות גיננט” והדברים אשר בראשו בש“ע – לא יוכיחו מאומה, כי כמה ספרים מקורים בהשפה הזאת אשר שם עברי להם ואשר גם דברים בתוכם בש”ע. והראיה היותר מוכחת כי הוא מקורי היא זאת, כי עד שנת 1580 לא נדפס גם בש“ע, כי רק בשנה הנ”ל ראה אור בראשונה בפראג בשם ארחות צדיקים. ולא נכונה היא השערת גידעמאן, כי יראו מראש להדפיסו במקורו העברי מפני התנפלו על הפלפול, וכי ע“כ השמיטו הפרק הנ”ל מההוצאה. כי האם לא יכלו לעשות זאת גם לפני כן, להדפיס המקור בהשמטה? גם התנצלות האיש על קבלו על עצמו העבודה: “ווי וואיל איך מיך זולך דינג ניט אן נעמין זולט”, הלא תורה נאמנה. כי לא העתקה היא הספר כ"א מקורי, כי איזו גדלות נצטרכה לזה, להעתיק ספר עברי להלשון המדוברת? והאם לא כל אלה אותות נאמנים הם כי מקור כזה לא היה ולא נברא?  ↩

  177. אף כי קאיזערלינג בספרו Jüdjsche Frauen ישימנה לנוצרית – הדברים בהשער לכבודה הם: גוט דעם אלמעכטיגן אליין דיא איר, אלין ורויאן אונ‘ יונג ורויאן אנכיטן מיר אונזר ולייסיגן גרוס אונ’ צו פֿאָר אויש דר אירבארי אונ' צויכטיגי ורויא מוראדא“ וכו”.  ↩

  178. ע' בדברי פרליש בספרו הנ"ל צד 174.  ↩

  179. הדברים בסוף הספר הם: “נשלם ספר המדות בעזרת יושב תהלות, לך וכשר לכל חסידים וחסידות, הדרים בישובים וקהלות, נדפס בעיר איזנא ע”י פלוני אלמוני“, שמזה חפץ וואלף להוכיח, כי ראשי התיבות פלוני אלמוני הם ר”ת פאוילוש פֿאגיוש, ופרלש, כי הוא פויליש אמיליש (עמיליוש). יאָסט אמנם ישיבנו אלינו, כי יחשיב את הר"א בחור להמחבר. וגידמן ישער, כי הוא ר‘ ליפמאן מילהויזן בעל הנצחון, אך הנפש לא תמלא מכל אלה. מההוצאות השונות של הס’ הזה נזכיר פה עוד את הוצאת קראַקוי ע“י יצחק בר' אהרן מפרושמיץ: ”ספר המדות דאש ס‘ שרייבט וועלכש גיטי מדות זיין צו דען מענשן אונ’ וויא ער זיך דארן ביהעפֿטן זאל“… גידרוקט אין דרהייבט שטאט ק”ק קראקוי אין דער צאל שמ“ב לפ”ק – ברשימת דעליטש (כ"י ליפסיאה) נמצא גם בס' המדות משנת 1503 (ע" סעראפ' 1869). בכל אופן נכתב אחרי 1395. כי יזכיר גירוש צרפת (גידמן בספרו החנוך III צד 223).  ↩

  180. הוצאת איזנא אמנם לא ראו עיני, אך הדברים שהביא גידמן ממנה (בספרו הנ"ל על החנוך חלק ג' מצד 277 והלאה) מתאימים הם מלה במלה עם ההוצאה הזאת, עד כי לא יחסרו בה גם הדברים על הכתבות, אשר בלי ספק היו לנגד עיני המחבר אנשים ידועים שאליהם נתכוון בחדודיו: “אז איין כתב דר אלי מולכתובות טרייבן קאן, אז יעקיל קרוב אונ' משה שטאפֿיל שטיין. דר שם איז גרוש דיא נשמה איז קליין”… ואולי התכוון המחבר – אשר בכל אופן היה איש נאור ויודע מעשי דורו – בדבריו אלה לפליטי עמנו הנודעים, אשר הגדילו הסער אז ואשר הרבו להרע לנו בספריהם, הם המומרים: דוילוש שטאַפֿלשטיינר אשר התנצר בנירנבערג בשנת 1536 (ע" עליו בספרו של H. Barbeck בשם Gesch. d. Juden in Nürnberg) והשני הוא Victor Karben אשר אמנם קדום הוא בזמנו יותר מעט מהראשון.  ↩

  181. מפראג ובכנויוֹ שולקלאָפּר, גם בשם משפחתו אלטשולר, הוא היה שנים רבות נאמן הקהל, ובנו הוא הנודע במגילתו בשם פזרי הקלעים (ע" בספר היובל של גרעטץ), אשר היה נכבד בעיני כל גם הוא וכהחרות על מצבתו: “ספרא רבא בר ספרא רבא”. הכנוי איש ירושלמי הוא טעות שגרם שם משפחתו אלטשולר, בר“ת א”ש, ואין לו שרש דבר באמת. עי' ע“ז בדברי הד”ר קיש – אחד מיוצאי חלציו – בהמנ“ש של פֿראנקל חלק 37. הוא נפטר בפראג בשנת שצ”ג ושמה נחצב קבר לו (ע' גל עד)  ↩

  182. הוא נעתק גם לש“ע ע”י הר“מ שערטילש עם נוספות, כן גם שנית מש”ע לשי"א, האנוי לערך 1620, גם פיורדא 1692.  ↩

  183. וואגענזייל יחשבנה להסופרת הראשונה בהשפה המדוברת, (גם יביא בספרו על מס' סוטה) תוצאות שונות מדבריה. גם בראש השער בהתהלות והשבחות על הספר ידובר בה, כי עוד לא נראה כמוה: ווער הוט דש חידוש מעהר גיהוירט אודר גיזעהן, דש איין אשה העט אויש איר קאפוו וואש מחבר גיוועזן, אונ‘ העט פסוקים אונ’ מדרשים צו הויף גילעזן“… וע” גם בדבריו G. Zeltner אשר כתב על אודותה. מיחושה נודע רק הכתוב בשער הנ“ל: ”די אשה החשובה הרבנית הדרשנית מרת רבקה ז“ל בת הגאון מה”ר מאיר טיקטינר ז"ל…  ↩

  184. כל דברי השער הזה נדפסו גם באותיות לועזיות באחד ספרי העם (פֿאָלקסביכער) לבדיחות בגרמנית. וממילא מובן, כי הכוונה בהדפסתם לא היתה למען לענוד תפארת ללשונם וסגנונם.  ↩

  185. או דרוקר; כן גם בשם ארביך (ע"ש העיר Erbach). על ערך ספרו יאמר: כי בתוכו: פֿיל יראה בעשר וועדר אל דאש געלט. דען ווערדן מיר גאָטש וועג רעכט ערקענן, אונ‘ מן ווערט אונז מיט דעם נאמין ישראל צו רעכטן נענן, מן ווערט אונז זוכן אין אלי עקין, אלין גאט ווערט זיין גאולה דער וועקין, אונ’ ווערט אונז ברענגן אין זיין הייליגן לנד, מיט גרושי עהרן אונ‘ פֿריידן זונדר שנד, אמן“… הוא הו”ל גם את העתקת מנורת המאור העתקת מסעות ר’ בנימין ומקוה ישראל לרמ"בי, עי' על כל אלה להלן.  ↩

  186. גם בערנשטיין בספוריו השתמש במליצותיו. לפי פירשט הוא גם מחבר הס‘ חידושים וס’ אלחנן (באורים ודרושים על ספה"ק), ואולי ממנו גם הספר לקט אלחנן (סודות וכוונות על התפלה וכו'), הנמצא בכ“י הרד”א. הוא היה חתנו של הר"צ קאדינוור מחבר הס' קב הישר.  ↩

  187. בדבריו על הרוחות והגלגולים והדקדוקים וכדומה, וביחוד דבריו גם בכד ראיה, כי בעיניו ראה כל זאת: “איך האב גיקענט איין קינד בק”ק שטאבטשב פֿון דרייא יאָר האט גיזאגט גרושי סודות התורה אונ‘ הט זעלבשטן ניט גיוואושט וואז עז זאגט“, כי כל אלה היו מעשה דבוק. גם בתולה בק”ק לישא: "הט גיזאגט סודות התורה אונ’ הט זיך אויז גיווזן אלז איין קליפה גוועזן“… וכו‘. הבלים כאלה וכאלה, אשר יקדירו זוהר הספר היקר הזה. על השיר נוסף הספר, כן גם על החלק הב’, ע” להלן במחלקת השירים.  ↩

  188. בדברו על העתקת התפלות יאמר: “זעכט די אונזר פֿאָר עלטערן האבן אלי אונזרי תפלות אודר תהלים אדר בקשות אונ‘ אלץ אויף טייטש גימאכט… אויך סליחות אויך די יוצרות פֿון אלי ימים טובים, אויך איין טייל מחזורים גידרוקט, אויך מעמדות אונ’ אלי תחנות אונ' בקשות, אפילו בייא די תפלות האט מן עטליכי יאָרן דש טייטש דר בייא גידרוקט”… הספר הזה זכה גם לכבוד גדול, כי דברים אחדים ממנו נעתקו גם לש“א ככתבם ובשם עברי: ”כזבים נוראים! ע“י אחד המומרים בשם E.M. Berg. ”Entsetzliche Irthümer Jüd. Glaubens־Lehren etc.“ Magdeb. 1730 אשר בו ינאץ את התלמוד ופיו מלא מרורות, בספרו גם דבר המרתו בשיר אשר בו יוֹדה לה' חסדו על חלצו אותו מן המצר, ”ממחשכי היהדות". הוא גם מחבר ספר אחר בנאצות גדולות, הנדפס בהמבורג בשנת 1722 בשם: Das auf Moses u. die Propheten gegründ. Christent.  ↩

  189. הרש“ז לונדון בר' משה רפאל מנאווהרדק דליטא גר באשכנז, ומפני מהומת המלחמה אז ירד לאמשטרדם (כדבריו ע“ז בראש ספר המדות הנ”ל), במקום תמכו בידיו נדיבי לב ואנשי חסד, גם התעסק שמה במסחר ספרים, וככתוב בסוף הספר הנ”ל: ווער דא וויל פֿון מייני תפלות אודר דיזש ספר קויפֿן, דער זאל צו מיין הויז לויפֿן, איך וואון צו דיזר צייט בעיר המהוללה ק“ק אמשטרדם”… הו“ל ספרים שונים בש”א. גם משך בה בשבט סופר ע“ למעלה. הוא גם מחבר הס‘ הנודע קהלת שלמה (ע" להלן), גם שת נוספות להס’ צאינה וראינה הוצאת אמשטרדם 1732”.  ↩

  190. דברים אחדים בתוכו ירונו דעת הנהגות הקהלות אז והתקיפים בתוכן. כן בקהלה אחת ראה המחבר בעיניו פרוכת ועליה שזורים הדברים: “נדבת ידי האלוף הקצין מהר”ר גרשון פרנס נימר ווידר“… וכאשר שאל לפירוש הדברים, הוגד לו כזה: עז זייא אלזא צו גאנגין. ר' גרשון האט זיך בכח השררה צו וועגן גבראכט מן האט אים מוזן צו איין פרנס מאכין, האט ער דיזוש פרוכת צו זיינם יחוש אין שול געבין. וכאשר הוסר אחרי כן ממשמרתו וירד מגדולתו ”האט קהל דז ווארט נימר דא צו גיזעצט. איין יאר דער נאך הוט ער ווידר פֿיל געלד דרוף גיוואגט אלש אים דיא שררה ווידר צו פרנס גמאכט, האט ער דז ווארט ווידר לאזן דא צו שטיקן"…  ↩

  191. לפי בארטלוצי ( III צד 787) הופיעה ההעתקה הזאת עוד בשנת 1546 בציריך, וע"י בס‘ השנתי ברילל חלק ג’ צד 101.  ↩

  192. העתקת ספר שערי תשובה בשלמות הוא מזמן מאוחר (ווילנא 1887). על שער הס‘ חיי עולם הנ“ל כתובים הדברים האלה: ”דש בוך דעש אויביגן לעבענש, וועלכש דענין זזא עש לעזין אונ’ מיט ולייש וואש דרינן בגריפֿן אישט בהאלטן אונ‘ אין צו ווערק ריכטן, גנאר אין דיזר וועלט בייא גאט אונ’ אונטר מענשן, בער אך אבר דש אויביגי לעבן ער ווירט דא צו, אינש אונש דאן דער גוטיכי גוט זאמטליכי וועלע העלפין"… הס‘ הזה נדפס גם בהעתקה פשוטה (פפד"מ 1719) רובי דבריו כנודע, לקוחים הם מהס’ חסידים.  ↩

  193. בהדרשה שבראש ההעתקה יאמר: “וחביבין עלי דבריו (של הרא"ש) עד שלא היה עלי לטורח להעתיק ג”כ אל לשון אשכנז, כדי שהנשים אשר לא ידעו ולא יבינו בלה“ק, הנשים צדקניות תאבים וחפצים לשמוע מוסר שיועיל להם מאד מאד לשון האשכנזי, וכן לנערים וחסירי הדעת כל זה לבעבור ישמעו ויבינו ויקחו מוסר, כקטון כגדול אליו ישמעון”… בסוף העתקת צואת ר“א הדברים האלה: ”ווייטרש הוט ער זיינם זון פֿון דעם גן עדן גיואגט, דש איך האב בזונדרש דרוקן לוזן בס' ישועות ונחמות, (וע“י ע”ז הרמש“ש באוצר הספרים של ב”י).  ↩

  194. גם על שערו הקריאה הנודעת: “איר ליבן לייט, קויפֿט דש בויכליין, עש זיי למדן אודר גימיין, אין גישווינדיקייט עש איז מיט איטל גוטשפֿורכט בקלייט. דש בויכליין איז וואול קליין פֿון בגריף, אבר עש איז גרוש פֿון וועזן הייד”…  ↩

  195. הוא מיחש עצמו לנכד ר‘ אהרן דיין. הסבה לחבור ספרו הוא – אומר בהקדמתו – כי אין די להאדם להיות ישר לבד, כי אם להשתדל, כי גם אחרים זולתו יהיו ישרים: "איר ליבה לייט מאנן אונ’ ווייבר יונגן אונ‘ מיידן, אלי ספרי מוסר שרייבן, עש איז ניט גנוג אז דער מענש איז גוט אונ’ טוט אין רעכט פֿערטיגן וועג בלייבן, נויארט ער מוז אנדרי לייט צו גאטש דינשט טרייבן" וכו'.  ↩

  196. מחבר הס' פרחי שושנים (הי' גפ"ה ודרשות) וכן להגאון בעל ידי אליהו (על התקנות בהתלמוד ועוד).  ↩

  197. בסוף ספרו יעיד גם על דבר זה הראוי לשית לב לו, והוא: פעם שמע בקרוא אשה בהס‘ צאינה וראינה הדברים האלה: “לאז קומין ירמיה דער הורין זון”… ויבהל למשמע אזניו (יסוד הדבר הוא כנודע, האגדה שהביא גם רש"י, כי מוצאו הוא מרחב הזונה), וע"כ יבקש מכל אלה אשר הס’ הנ"ל בביתם, למחוק את הדברים האלה, ולגזור מזה והלאה על המדפיסים להשמיטם. והנה גם זה הוא לאות על פועל הגדולים אשר בזו להספרות הזאת, ובזה העמיקו שחתו, עד כי יכלו דברים כאלה לעבור בלי מבין.  ↩

  198. גם צואות אחרות – אשר לפ“ד הרמש”ש הן המצאה ערבית – נמצאו בהשפה הזאת, כצוואת הגאון ר' נפתלי כהן (ווילנא 1803), צואת הר"א קרלינד (שמה) ועוד, מיוחדה במינה היא צואת פינטא (ד"א) הנודעת.  ↩

  199. בן יעקב באוצרו ערבב אותם יחד והיוּ לאחד.  ↩

  200. איך יקרו דברי המחבר בעיניו, יורונו דברי ההקדמה שלו, במקום בקש, כי יקרא הקורא את דבריו עד תומם: “פֿילייכט ווערין זיא איין מקצה לייענן אונ‘ ניט אלעש, זונשט איז פֿר דאָרבין אונ’ מבלות, דען ווען מען איין פערל טוט פֿון אלי זייטן בטראכטין, זא ווייש מען דיא ווערדא ניט צו פֿר אַכטין”…  ↩

  201. ככתוב בהקדמה: ע“י סיוע מרהמוהו התורני האלוף מוה”ר שמואל גב“י מק”ק פוזנן, אשר התעסק בקדשים והעתיקו ללשון זהורית וקלילא, ממש על כל מלה. לפי הדברים בראש הוצאת חובות הלבבות בזולצבאך בשנת 1691, כבר חשבו אז להעתיקו לשי"א.  ↩

  202. בהוצאת סלאוויטא, ובל“ס זו היא ההעתקה, שאליה כוון הריב”ל בספרו התעודה: “והמעתיק הרים יעתיקהו אל ארין גזרה”. אך גם ההעתקות זולתה לא ישרו בעיני משכילינו, וכאשר יתאונן ע“ז הר”פ פירשטענטהאל בהקדמתו להעתקתו הוא: “וגם באומתנו לא נמצא כ”א תרגום אשכנזי מושחת מאד", וכו'.  ↩

  203. גם בלי שנת ההדפסה בהשער, אך בההקדמה מפורט הפרט: ביום ג' תקס“ה. בתחלתו וסופו הוא אמנם בש”ע.  ↩

  204. מצוינים הם דברי המעתיק בהקדמתו על הספרות בשי“א וגודל ערכה. גם ספר אחר בשם מנורת המאור מאת ר‘ ישראל בר’ יוסף אליקום (מת על קדושת השם בטולידה 1391), שממנו לוקחו התוצאות בש”יא בשם הלכות דרך ארץ, ע" למעלה.  ↩

  205. הר“ש קיידינובר היה אחד הגאונים המפורסמים, חבר הס‘ צפארת שמואל (חידו' בהש"ס והשגות) אמונת שמואל וברכת שמואל (דרשות על התורה) גם ברכת הזבח (ע"י עיר הצדק). גם בנו חבר, מבלעדי הספר קב וישר, גם הס’ עופר האילים בכ”י וס‘ עברונות. על רוח בעל הס’ קב וישר הנ“ל ותכונתו ישפיק לדעת דבריו בהתאוננו מרה על החנוך: איצונר זיין פֿר הנדין פֿיל מענשין, וואָש דיא לאזין לערנין זייערע קלייני קינדר צו ריידן נאך פֿראַנצטיזיש לשון!” עי' עיר הצדק צד 128.  ↩

  206. גודל ערכו במקורו הוא בזה, כי נאספו בתוכו דברים מספרים יקרי המציאות, כהס' אור קדמן, תוכחות ממשוררי ספרד וכדומה. (ע' בית המדרש ליעללינעק חדר ראשון בהמחבוא).  ↩

  207. לפי רשימת נייבויער (מספר 1416) נמצאו מהספר הזה בהבודליאנה רק חלק א‘ וב’ אך אצלי הוא בשללמות גם עם ציורים על שער כל חלק, כמו על שער החלק לייבן גישרייא ציור אריה שואג, ועל שער החלק גיצעלט רחל תמונת רחל עם צאגה וכו‘. אף על אחדים מהם גם פסוק המתאים לענינו, כמו על שער גצעלט משה, הפסוק ומשה עלה אל אלהים, ועל החלק גצעלט יעקב, הפסוק וילן יעקב במקום וכו’. ולפ“ד הרמש”ש הוא ר‘ שמואל יששכר בער איבשיץ מחבר הס’ אהל יששכר ובאר היטב, על מצבת אשתו חרות הוא: היא בת הקצין כהר“ד יעקב פערלהאפטער אשת האָלוף מוהר”ב איבשיץ (ע“י בספרו של דאָך משפחות פראג והדד”ק בספרו גולי ווינה צד 189. (ואין הדברים ברורים למדי, ע" צונץ גם וואלף) הספר המובא אצל כ“י וזולתו בשם מטה משה לר' בער איבשיץ מפראג בכ”י, הוא בל“ס הס' באר שבע, וע”כ בקשהו הנ“ל ברשימת כ”י של הרד"א ולא מצאהו.  ↩

  208. היא קוראת גם בשמות את הספרים אשר חברו הם: עלי באר וועלכש איין דרש ספר איז אויף תורה אונ‘ נביאים, וויא אויך נאך איין אנדר ספר, וועלכר איין ילקוט איזט אויף מדרשים אונ’ גמרות אונ‘ דש ער היישט באר לחי רואי, אונ’ ווידר איין דריט ספר וועלכש איין פירוש איזט אויף חובת הלבבות דש ער היישט מיט נאמן מי הבאר, אונ‘ ווידר איין פירר ספר וועלכש בשרייבט דיא עברונות, וויא מן די לוחות מאכן זאל וכו’ אונ' עש היישט מיט נאמן באר חגולה.  ↩

  209. בן־יעקב באוצרו מביא גם כ“י ספר המוסר או בוך דר צובט מאת שמעון בר' יהודה הכהן. הכולל דברי מוסר גם הוא הנחלק לחמישים פרקים. אך כבר העיר ע”ז הרמש“ש בהסעראפאום, כאשר הבאנו למעלה כי הכ”י הנ"ל הוא העתקת הס' בן סורא.  ↩

  210. המעתיק הוא ראובן בן אברהם הלוי מחבר הס‘ נחלת ראובן על ההפטרות וכו’, חידושי גפת ועוד. הוא מתיחש לנכד הגאון מהור“ר מרדכי אטלס, נין ונכבד להגאון מוהר”י ישראל קאפלש, ונחשב גם למדקדק מפורסם. הוא כתב גם שירים בשי“א בשם שיחת חולין, אך לא נודע מקומם איה. ע” בהמזכיר לשנת 1875 צד 67, במקום הובא גם שירו הקטן בש“ע: ”והכסף יועיל בכל ענין, ואם אין הכסף ותם הבנין, הכי גבור יוכל להושיע, בלי חרב וחנית וקולע"…  ↩

  211. על מקור הספר הזה עי‘ בדברי הרמש“ש בספרו הגדול Hebräische Übersetzungen צד 864. לש”א צחה נעתק ע“י מיזל בחרוזים בשם: Prinz und Derwisch ”איך זאה דיע נאכקאמטען דער גראָססען, גאר טיעף הינאבגעשטאססען, דורך דעם פערדערבענעם שלונד, אויף שווארצם גרונד" וכו’.  ↩

  212. אך במקומות שונים ההעתקה מקוצרת היא, גם במקומות אשר דרוש היה להעתיק בלי השמטה, כלמשל בסימן מ"ג על המתפארים ביחש אבותם בהחדודים שבו.  ↩

  213. אשר בה יספר, כי נרצה לבקשת רבים שבקשוהו להעתיק את הס' לשי“א, אף כי ידע קוצר בינתו: ”דא זיא אָהני אבלאז זולכש פֿון מיר בגערט, אונטר פֿאָר געבן, עש העטי מיין אהן לענגשט הירדויז גיגעבנט גרושי מחזור אין דייטש איבר זעצט"…  ↩

  214. הוא חותם שמו: יצחק מכונה אייזק בן הקדוש ה“ר ישע”י ווייס ז“ל אויערבאך מחשובי ק”ק פיורדא יע“א, בעמ”ח גרסא דינוקא ושותא דינוקא וספר באר רחובות. בראש ההעתקה גם הסכמה מהגאון הר“י איבשיץ, אשר יתארהו המעתיק בדברים כאלה: הגאון הגדול מפורסם מהור”ר יהונתן אב“ד ור”מ דק“ק מיץ, דער דא בקאנד איז פֿר איין פרינציפאל למדן אין אלי חכמות”… האמונה הזאת בידיעתו הנפוצה של הרי“א בהחכמות החצוניות, מודעת היא, וע”י בתולדותיו מאת גאסטפֿריינד מה שהשיב שמה על דברי גרעטץ ע“ז (תולדותיו נכתבו גם בשי"א דפוס לובלין 1889). העתקה אחרת מהס' הנ”ל, המתאמת יותר עם המקור, היא של הר"א פאלינר ספרא מזוּלקאווא בשם שפה ברורה (זאלקאווא 1805).  ↩

  215. על הוצאת הספר הזה במקורו כן גם בהעתקות, ע“ בהוצאת ווילנא ע”י הרמ"ד קאמענעצקי בסוף ההקדמה.  ↩

  216. גם ההעתקה הזאת היא עם הסכמות בראשה מגאוני הארץ, המספרות תהלות המעתיק: המופלא המושלם, חובר חברים מחוכם וכו‘ גם המליצה עליו: משה שפיר קאמר וכו’  ↩

  217. מי היה האיש הזה ומקום ממנו יצא – כל זה נעלם מעינינו, אך הכנוי ספרו של ר' אנשיל יורה, כי היה איש נכבד נודע לרבים. כי חבר ספרו לא קודם מהמאה הט“ז, ע”ז תורה שפתו בההקדמה, כי היא שי“א גמורה (פערלים בספרו בייטרעגע הנ"ל). אף כי המלות בתוך הספר עתיקות הן יותר, בל”ס על כי התנחלו כן מדור אל דור, וכאשר נשמע גם היום מפי מלמדינו, מלות כאלה שכבר אבד כלח עליהן ואשר נשארו לפלטה מימים עברו. לפי השערת הרמש“ש, ר' אנשיל זה הוא אשר אנשיל העליץ, אשר הו”ל בראשונה את הספר הזה. גם השערות אחרות עליו, כי בהמאה הט“ז היה גם ראש ישיבה ברגשנבורג בשם ר' אנשיל, איש ריבו של מהר”י ברונא. אף לערך???? (ע"מ 112) היה בקראקא ראש בית דין בשם כזה, והשערה האחרונה הזאת אמנם יותר נוחה היא להתקבל.  ↩

  218. שם הספר הוא לפ“ד המחבר, יען כי: פֿאָר צייטן איז דיא פתח פֿון דעם דקדוק גנץ צו גיוועזין, דען מן האט גאר וויניג דקדוק ספרים גהאט אונ‘ דאש זעלביג וויניג זיינן גימאכט גיוועזין דורך חכמי אשכנז. אבר היצינדרט זיינן פֿיל קישטליכן דקדוק ספרים מחכמי אשכנז גידרוקט ווארדן אונ’ דיא גיבן הכל גרונטליך צו פֿרשטין, נייארט עש איז נאך איין מסך – איין פֿיר הנג, והוא מאפם דעת ש”ע, וע“כ לא יוכלו רבים לדעת אותם. מי היו המדקדקים הרבים לפ”ד המחבר, אשר נגלו פתאום באשכנז – לא נדע.  ↩

  219. הוא חותם: בן הדיין המצוין מוהר“ר שמואל זנוויל. ולפי דבריו בהקדמתו, חבר גם ספר על המלות הלוֹעזיות ברש”י ותוספות וכו‘. כן גם ספר בהולאנדית, הנמצא ברשימת כה“י בבית עקד הספרים בווין, ולפי השערת הרמש”ש הוא בשי"א (המזכיר 1874 צד 82). ממנו נמצאו גם ג’ ספרים בבית עקד הספרים בליידען, ובתוכם התחלת העתקת חטריאק לאופֿינהויזן (ע' להלן) לש"ע. בההקדמה לספרו הנל על הדקדוק יטיף דברים אחדים גם הוא על החנוך הרע. גם על הספר הזה הסכמות הגאונים.  ↩

  220. “איר ליבי חזנים בטראכט איין מאל מיט אייערם שכל וויא פֿיל דראן גלעגן איז רעכט צו לייאנן… איר ליבי חזנים, איר מעכט פֿילייכט מיינן דאש דער אבציהן פֿון דיא נגנות טעמים מעהר ניט איז איין שיני מוזיק איין זמר צו זינגן, חלילה דאש אונזר הייליגי תורה זולטי פֿר גלייכט ווערן דאצו”… על החזנים בכלל ע" דברינו להלן.  ↩

  221. כהעתקת מלת את במות “און”, ואולי מוצאה היא מהקריאה הספרדית הדומה למלת et, ובלי דעת נעתקה למלת און? –  ↩

  222. היא המלה האטלקית Sposare. תוצאות מהכ“י הזה עם הערות הביא גרינבוים בספרו חריסטומטיה. המלות בשי”א מנוקדות כן בגוף הכ"י עצמו.  ↩

  223. בדרך כזה הוא גם הספר משכיות כסף (ד"א 1765) ממחבר בלתי נודע (“אשתבה באסתחתא דבי רב ולא נודע אל מי מקדושים היה”), שהו“ל ר' מרדכי תמה בהסכמת הגאונים. וכנראה לקוח הוא מהספר מ”ד הנ“ל, אך בלי העתקת המלות לשי”א.  ↩

  224. הספר הזה (מאוצר ספרי הר"א ברלינר) נמצא בידי והוא חסר בראשו. לפי הרשום בסופו נכתב בשנת 1596, אך הכתב מטשטש הוא, ולא אוכל לדעת נאמנה אם כן הוא.  ↩

  225. ע“ הר”א גיגר בהמ"ע שלו חלק ה'.  ↩

  226. לפ“ד צונץ בספרו צג”ש צד 120, המביא ממנו גם דוגמא קטנה, “וואלט לשון רצה כמו אבי יבחן” ולפ“ד הוא כעין הספר שמות דברים (ע' להלן) המלות בשי”א לפי הא“ב מבוארות בש”ע.  ↩

  227. לפי הדוגמא שהביא הרמש"ש ממנו בהקתולוג מספרי המבורג צד 21: צלע החמישית – וונפטא ריפא וכו'.  ↩

  228. תוצאות ממנו בספרו של פרליש (Beiträge p.145).  ↩

  229. ע‘ פרליס בספרו הנ"ל, בשם כזה נודע גם בדפוס (קראקא 1592) וגם בו מלות רבות מועתקות: אספראה – קובמיינשטר, ארכובא – קנישייבא, גרדי – וועבור, חצב – דרייפיס, טויסר – צוימא, טרסקל – טעלר, סמרטוטי – הדרן, קת – העפֿטא וכו’.  ↩

  230. על אחדים מהם ע“ Magazin להר”א ברלינר חלק ב' צד 14.  ↩

  231. השם ספר של ר‘ אנשיל הוא השם המאוחר, (בהוצאת 1584, שמה): ספר של ר’ אנשיל והוא מרכבת המשנה לקונקרודנציה, היותו מורכב משתי הלשונות לשון הקודש ולשון האשכנזי"…  ↩

  232. תוצאות ממנו הובאו בס‘ השנתי של בריל (1877) בשם יהודה בן בנימין דעקינגן, אך כאשר כבר הוכיח פרליש, הן רק תוצאות מס’ הבחור הנ"ל.  ↩

  233. בשער הספר יהלל המחבר פעלו במו פיו: “איין שין ביכליין האב איך גימאכט, גוט צו אירן אום דען לייטן גמאכט” וכו‘, גם כנהוג, יעורר הלבבות לקנותו ובלי לחוס על כסף וזהב: "דרום וועם דאש וואול גיפעלט, ער שפארט ניט קיין געלט, אונ’ רעכענט דאז אויך צו מסים, דר' מיט ווערדן מיר זוכה זיין ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים“… בהקדמה יעיר גם על נחיצות למוד שי”א ולועז עוד מנוער.  ↩

  234. הרמש“ש בהמג”ש לשנת 1899 במאמרו על הספרות האטלקית של היהודים, יעיר על הספר הזה, כי העתקת המלות לאטלקית בספר הנדפס בקראקא, תורה על ההתחברות אז בין אחינו בשתי הארצות האלה, פולוניה ואטליה. – המלות בהספר מסודרות הן בדרך כזה: אור־קוֹדש, ליכט – דייטש, וועלש לוסטרו. קודש – אש, דייטש – פֿייאר, וועלש – פוק"א וכו‘. המלות קודש וכו’ הן ממעל להמלות. על שער הספר הפסוק: ודבר בעתו מה טוב.  ↩

  235. כמעט היה לחובה ללמוד ממנו, כן בהתקנות של התלמוד תורה בקראקא (שהביא גידמאן בספרו Quellen Schriften) נאמר: חלילה לשים מלמד ללמוד חומש עם פירוש אחר רק דוקא עם פי‘ באר משה“… גם המומר גרשון בספרו על התלמוד (צד 23), בהעירו על חוסר הידיעה בקרבנו בלה”ק ודקדוקה, יאמר: כי יספוק להם הספר באר משה, הנקרא מפרק לפרק כל המלות הקשות". וע’ גם דברי וואגענזייל ע"ז בספרו Die Hoffnung etc..  ↩

  236. הס‘ לקח טוב, כאשר כבר הבאנו למעלה, ראה אור גם בתקונים ונוספות ע"י ר’ שבתי בס. לפ“ד המחבר בהקדמתו, שאב דבריו ממקורים נאמנים: ”אַך וויא איך בייא הגאון מהור“ר חיים פֿריד בארג בין גיוועזן, האט ער מיט זייני קינדר דאש חומש דורך אויז גילעזין, האט ער טון בגערן, איך זול צו הערן, אונ' איטליכש ווארט אויף שרייבן, איז אזו בייא מיר טאן בלייבן” (מהקדמת באר משה). “איך הב ביקומן – כה יספר עוד בההקדמה לספרו לקח טוב – דש שיין ספר פֿון איינם גדול אין מיין האנט, אונ‘ הב מיך טון ויר דאריבר, באַמיהן, שיני פשטים אויש דען מדרשים צו ציאן וכו’ הוא חותם שמו במלואו:, משה בן לא”א יששכר הלוי ז"ל, הנקרא בפי כל משה שערטלין.  ↩

  237. בההסכמות על הספר יתואר המעתיק בשם: הרבני השלם חד מתלמידי ומנכבדי עירנו. המופלט המפואר בהבמה ומעלות תרומיות. המלות המכופלות שבהספר כמו דליותיהם, זלזוליהם, אנקותיהם וכו' אינן נעתקות, הגם כי הוראות מיוחדות להן.  ↩

  238. בעזרת שני האנשים גבריאל בלאַגיס ויעקב שעברשינר, אשר יבא זכרם בתוך הספר. התגורר בראשונה בזאסלאווא, ובמהומת ת“ח נצל באורח פלא ושם פעמיו לליוורני גם לוויניציאה, במקום התודע להר”מ זכות ואתו יחד עסק בקבלה. גם נתמנה לאב“ד באזמן ואח”כ שב שנית לאטליה ושמה מת. הוא מחבר הס' הנודע שערי ציון, נטע שעשועים ועוד. ע" פֿירשט.  ↩

  239. בההוצאה הראשונה רק אטלקית ורומית, ובההוצאה השניה (ד"א 1701) נוספה גם צרפתית ע“י יעקב קאפלאן בר' זאב, תוצאות אחדות מהספר הזה ע” במאמרנו עמקי שפה בהשלח. המלות בההוצאה הראשונה “פראג בקדושה” הן פרט השנה 1660.  ↩

  240. על ספרי המלין של השפה הזאת בל“א ככתבם, כבר דברנו הפרטיות במאמרנו עמקי שפה הנ”ל, וע“ גם דברינו ע”ז בסוף הספר.  ↩

  241. גם הדבר הזה היה לפתחון פה להמומר גרשון (בספרו הנ"ל על התלמוד צד 185), לתת דופי בנו: “גם בחכמת החשבון – בה ידבר שמה – לא ירבו ללמוד. עד היום אדע רק יהודי אחד אשר ידע איזה דבר מהחכמה הזאת ושמו ליזר ווירטה מפֿראנקפֿורט דמיין ברחוב היהודים ”צום אפפען“, אשר למד זאת גם הוא מנוצרי”…  ↩

  242. “הנותן אמרי שפר, לידע ולהודיע בחכמת המספר, שקורין בל”א ציפֿר, בלי דופי והפר".  ↩

  243. הוא גם עם הסכמות מגאוני ארץ, וע"י עליו בהמזכיר לשנת 1870 צד 4.  ↩

  244. ברשימת צעדנר: חכמת המספר, דאז איז דיא פארנעמשטי חכמה… רעכן קוּנשט לר‘ משה בן חיים קאטצענעלבאגען. ולפי השערת וואלף הס’ חכמת המספר הנ“ל בכ”י הוא החלק השני מהס' הזה, אך לא כן הוא גם דעת הרמש“ש. והנה בשם כזה נמצא גם כ”י אחר המתחיל “אדוציאן היישט וואן פֿר זיך גישריבן ווערדן עטליכי סומס”…  ↩

  245. הוא מחבר הס' דרושים באגדה ומדרש, (פראג 1798), ספרו הנ“ל, מלאכת מחשבת, נדפס גם באותיות מרובעות בהעת המאוחרת (ברדיטשיב 1823) ע”י ליבין גאלדין בארג.  ↩

  246. הוא המחבר החלק השני של הס‘ שפתי ישנים, הנדפס בזאלקווא בשנת 1806. על צחוק האשקקי נמצא בהס’ מעדני מלך הנדפס עוד בשנת 1726 ע“י יקותיאל זיסקינד בר' יצחק פינשטיב. כן גם בשם חידה על הצחוק הנ”ל (ש“ע וי”א) ווילהאלמרשדארף 1719.  ↩

  247. כי מצער הוא גם מספרם לפלא הוא באמת, כי לא רק לרגלי המסחר, אשר לפי עדות סופר ערבי עוד מהמאה התשעיעית פרץ מאד בקרבנו (“הם הסוחרים היהודים – נוסעים ממערב למזרח וממזרח למערב בים וביבשה, גם להודו ארץ הסינים”… ע' בדברי הרמש"ש בהמאסף של קאבאק לשנת 1885 מה שהביא שם בשם הזשורנאל אַזיאַטיק), ב“א גם מהחפץ לדעת את שלום אחיהם בכל הארצות, גם האמונה במציאות עשרת השבטים לגלות עקבותם ולדעת מקומם איה. אך נקל היה להנוסעים מאחינו לעשות זאת יותר מאשר לזולתם, מהיות להם שפה מובנה בכל הארץ, במקום אך נמצאו שמה אחינו, היא ש”ע, וע“ ע”ז עוד בדברי יעללינעק בספרו שבט יהודה צד 191 בשם Lecky, גם ז. קאַססעל בהערותיו למסעות ר‘ בנימין כן גם דברו פ. מארגלין בהמביא להעתקה הרוסית ממסעית ר’ בנימין וכו' (ספר 1881).  ↩

  248. אצל בן־יעקב מקום הדפוס פפד“מ או פראג וכי הוא עם ציורים, אך בלי הזכיר כי הוא כתוב בשי”א.  ↩

  249. גם “ווידערהערגידרוקט” ע“י שמואל בר' יהודה שמש (ד"א 1713) עם הסכמת הר”י אבוהב. איזה דברים ע“ז ע” בהרעפֿערטאָריוּם של איכהארן חלק ט' במאמרו של P.J. Bruns במקום נדפס גם ספר הזכיות של אחינו, היושבים שמה עוד מימים קדמונים, בהעתקה לש"ע.  ↩

  250. גם הספר הזה יורנו דעת את התרשלות הגדולים בקרבנו ומעשי גאונינו בהסכמותיהם. כי בין המסכימים עליו, יתנוסס גם שם בעל הב“ח הגאון ר' יואל סירקיש! על ההבלים והזיות אשר בתוכו, הן תספיק סקירת עין למען דעת את אשר אתו. כדבריו על אשת לוֹט אשר ראה בעיניו במצבים שונים: ”איך האב זי גיזעהן, איז ניט מין איבר גבליבן אז צווייא פֿונט זאַלץ“. וכאשר שאל לסבת הדבר, הוגד לו: ”די ציגן קומן צוּ לויפן כמה מאות אונ‘ לעקין זי אב“… הוא ראה גם: ”איין מאַן אָן קאָפף נייארט זיין מויל אונ’ אויגן זיינן אויף דר ברושט גיוועזן אונ‘ הוט ניקש אנדרש גגעשין אלז פֿיש אונ’ זיין לשון איז איין מין גריקש גוועזן“… גם סוסים אבירים ונפלאים מאד, אשר מאכלם ומשתיהם: ”מן גיבט אינן שעפסען פֿלייש צו עסין, אונ‘ דר נאך גיבט מן אינן וויין צוּ טרינקן"… נגד ההוצאות המאוחרות האלה אמנם, התעורר מאד איזנטעגנר, וכגרמני מעמיק חקר הראה לדעת, כי לא יתכנו דברי הרבי ר’ גרשון“ וכי הוא פשוט ”שקרן ואיש בליעל“ אך כנודע, הועיל בהוכחותיו רק מעט, כי גם היום עוד לא שבתה האמונה בקרבנו באשת לוֹט אשר עזים לוחכות אותה בכל לילה, ואנשים עם עין בטבורם הדוברים בלשון כמין ”גרעקיש", ועוד הבלים זולתם אשר כנודע שרשם בספרי הקבלה.  ↩

  251. ע“ ע”ז בפרטיות בהמזכיר לשנת 1861 צד 126. אם זכרוני איננו משגה אותי, קונן ע להמקרה הזה הר“ש זק”ש באיזה מקום קינה מרה, וכמו נשרף ספר התורה ע“י הכמרים האלה ועל עמנו לחגור שק ע”ז.  ↩

  252. עם רשימה ארוכה לפי הא"ב מכל המקומות ומושליהם, שמות הנהרות, המטבעות ועוד.  ↩

  253. הוא מחבר הס‘ הנודע, שפתי ישנים, אשר כבר זכרנו שמו למעלה, הוא נולד בשנת 1641 בקאליש וימי נעוריו בלה בפראג בתור משורר, (מזה כנויו משורר בס) ועוד בהיותו שמה, החל לחשוב מחשבות ע“ד ספרו הנ”ל, ולתכלית זו הלך למסעיו לבקש ולחפש בבתי עקד הספרים, עד בואו אמשטרדמה, ושמה הוציא את ספרו לאור בשנת 1680. ואחרי שבתו שמה ט’ שנים, ירד דירנפֿורטה, במקום יסד לו בית דפוס, עד כי קפצה עליו פתאום השעה אשר מררה את ימי שבתו, היא העלילה על הדפסת הספר הנודע שערי ציון, כי בתוכו נמצאו דברי כפירה וחרפות על האמונה השלטת והרשות, ועל כן הורד אל בית האסורים. (ע" כל אלה במחברתו של Z. Oelsner בשם: S. Bassista und sein Prozess) מלבד ספרו הנ"ל נודע לשם גם ספרו שפתי חכמים. הוא ידע גם את השפה הרומית, גם היה מודע לחכמי הנוצרים בדורו, אשר הצטיינו בידיעתם הרבה בספרותנו.  ↩

  254. הוא קצור הספר בשם כזה באשכנזית צחה בהשמטת הדברים המנאצים אשר במקור. והנה בתוך הספר גם משלים שונים ופתגמים, אשר אחד מהם נביא פה, הוא החרות על קבר בקרבת פאריז בזה (לפי העתקת המעתיק): “היר ליגט דער זאָהן אונ‘ דיא מוטר… דיא טאכטר אונ’ דער פֿאטר, דיא שוועסטר אונ‘ דער ברודר, דער מן אונ’ דש ווייב, אונ' זיין דאך נור דרייא לייב”… כי הוא דומה להדברים שבהמדרש שוחר טוב על ב' האחיות העומדות לפני קבר, שכל אחת מהן אומרת, פה קבר אבי, בעלי וגיסי – והן בנות לוט. על סגנונו של המעתיק ושפתו ע" בהמזכיר 1875 צד 64.  ↩

  255. גם בשם דמות העולם, ומקורו הוא הספר Image du Monde, וע' עליו ברחבה בדברי הרמש"ש בספרו הגדול Übersetzungen etc. צד 950, גם גידמאן בספרו על החנוך I צד 86, המביא גם מראי מקום אחרים.  ↩

  256. הספר הזה, העברונות, הוא אמנם מתקופה מאוחרת, וכפי אשר הוגד לי, נמצא גם בסוף הספר חוקי ממתקים, הנדפס במעזיבון בשנת 1818, והמתחיל: “אין דעם לוח וועשטו ווישן וואש ווערט אן נירופֿין שלימה אודר בסדרה” וכו' אך עיני לא ראוהו.  ↩

  257. הוא יפה להלל במראהו החצון, בטוב הנייר אשר עליו נדפס גם באותיותיו המזהירות, מבחר פעלי הדפוסים הראשונים, גם שפתו טובה היא וקלה. “דא ווארד קראנק דיא קויניגין אלכסנדרה איר קראנקהייט דא זי שטערבן זולט אן איר. אונ' אלן דער אריסתנבלום זאַך דש זיא גינוהטן דיא טאג זיינר מוטר צו שטערבן, דא ור ליש ער זיין צו אים הוילף אין דער שטאט”… ורק מעטות הן המלות העבריות בתוכה, אף כי נשמע ממנה הד קול המקור העברי.  ↩

  258. ג“כ עם ציורים, גם שיר בראשה עם השם אברהם בן מרדכי הכהן בראשי החרוזות: ”איר ליבן לייט, לייאנט אין דיזן ספר וואש דאש בטייט, עש איז איין ספר פון אלטי צייט, עש האבן גימאכט אונ' גיטראכט אידל לייט"…  ↩

  259. תוצאות ממנה בספרו של בוקסטארף Thes. grom. ling. sanctoe  ↩

  260. הדברים בסוף הספר יתארו לנו גם הם תמונה לא טובה מחוצות הגיתו: “ווייל דיא לייט אין שבתות וימים טובים שטענין בשוקים וברחובות, אונ' רידן מיט אַננדר שמועות לא טובות נבול פה ולשון הרע ושקרים, איז בעשר זיא לייאנן אין זעלכי ספרים”… וגם זה הוא בל"ס הפרזה ופרי ענוה יתירה.  ↩

  261. אחד המעטים מהגדולים אשר שמו לבם להספרות הזאת, כי מלבד הס‘ הזה הו"ל גם העתקת הס’ סור מרע להר“א די מודינה, גם העתקת הס' לקח טוב להר”א יגל, ע" כל אלה במקומם.  ↩

  262. הוא איננו המדקדק הנודע בעל צוהר החיבה ועוד, כ“א איש אחר, מו”ס או מדפיס בפפד"מ, אם הוא גם המעתיק את הספר, לא נוכל דעת נאמנה.  ↩

  263. ע' ע“ז בהקתולוג הגדול של הרמש”ש.  ↩

  264. הוא אחי הגאון ר' נתן העלין (ע“ Frankfurter Rabiner מאת הר”א הורוויץ חלק ב') על משפחת העלין בפרטית, ידבר בספרו של שודט (II צד 65) וע“ גם מנ”ש לשנת 1898 צד 371 במאמרו של המנוח הר“ד רויפֿמאן ז”"ל.  ↩

  265. היא מלחמת שנת 1525, כאשר הובל מלך צרפת בשבי בידי הקיסר קאַרל החמשי. הנגון הזה – יאמר וואגענזייל בספרו Belehrung במקום יביא את המגלה הזאת – היה כנראה, אָהוב וחביב מאד, כי בא זכרו לתהלה בספרי קורות המלחמה הנ"ל.  ↩

  266. בשאר דבריו יתאר המקונן כל אשר ראו עיניו ביום הזעם ההוא, גם יקרא בשמות אחדים של הנפשות האומללות אשר עלו על המוקד: דיא לייט זיין פֿון טאנדיל מאַרק אריין גילויפֿין. דז בעו“ה ב‘ מאות נפשות אונ’ בחורים ווארין גיבראטין מן האט זיא ניט דער קענט. גר ר‘ הירש דינארלש, דאן ר’ זלמן ר' מארליש אפולאנט” וכו'.  ↩

  267. או שווייגרש, דאש ליד האב איך דער טראכט, מיט גוט אָיבאַכט, אונ' וואול גמאכט, אלז מענשן צו נעמין אין אַכט, דוד, זויגרש מפראג מן טוט מיך גאר וואול קענן, וואָן האפֿטיג אין גרינבערג טוט מן דיא קהלה נענן"…  ↩

  268. היא על מצור הצרפתים על ווארמש בשנת 1694. בסוף כל בית מהקינה חרוז מסה“ק ”ביום שבת תשובה צו מאָרגנש פֿריא, דאַ מיר זיינן איבר דען טיש גיזעשין, אוּן מיר האבן עבין אָן גיפֿנגן צוּ עשין, אַזו האבן מיר גיהערט שרייאן דער צרפת איז היא, פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי… אַך גאָט ווער האָט גיזעלט אויף אַזאַ איין חורבן טראַכטן, אזו ווייט זיינן ניט גיגאַנגין אונזר גדאַכטין, מיר האבן נאך גימיינט שבועות צוּ עשין מיט שמחה אונזרי פֿלאדה (פֿלאָדען), את נשף חשקי שם לי לחרדה"…  ↩

  269. למרות דברי המקונן ותפלתו בעד נצחון החיל הקסרי, התאמצו אחינו בכל עז לתמוך בידי חיל התורקים, מיראתם, פן בלכידת העיר ע"י חיל הקיסר יהיו לשלל בידם. וכאשר כן היה באמת, כי נפלו בשבי הלוכדים אשר בקשו פדיון רב בעדם (ע“ צל ואור לעללענבערגער צד צ”ב, כן גם בהישורין לקאבק לשנת 1868 צד 137).  ↩

  270. היא על הגירוש מווין בשנת 1670 בסגירת ביהמ“ד של זכריה (בר' יעקב בער הלוי) ע” גראטץ חלק י' צד 265.  ↩

  271. לפי רשימת הרמש“ש בהקתולוג הגדול שלו, אך אין הדברים ברורים. מזה בנגון פרוסטיצר קדושים, יש הוצאה חדשה (אימיטאַטיאן) של ההוצאה הישנה בדמותה ובצלמה, וממנה הבאתי הדברים הנ”ל.  ↩

  272. שנחשדו בגנובה ודנו אותם לתליה אם לא ימירו דתם, והם עמדו בנסיון ובחרו במות מבהמרה.  ↩

  273. גם בהקינה הנ“ל, שמות הקדושים האלה הם: יהודה בר‘ אהרן פרעמיסלאווא, אברהם בר’ יהודה לובלין, בנימין וואלף בר‘ נפתלי, פנחס זעליג בר’ יעקב מלוק”ב, פנחס בר‘ משה מטאָמאשעוו, נחמן בר’ נתן מקוו“ה ושמואל בר' צבי הירש”… אשר מתו כלם על קדוש השם.  ↩

  274. לרגלי העלילה על ילד מת הנמצא שמה. שמות הקדושים האלו הם: יחזקאל, משה אברהם: “דאש בלבול איז אויף דיא דרייא ווארן גימאכט” וכו'.  ↩

  275. אבלעש האב נחשד, כי בעזרת איש אחר, ליב קורץ האנדל, חנק את בנו, את הילד זימלי, בהודע לו כי חפץ הוא להמיר דתו. האב האומלל תלה עצמו בבית האסורים, וקורץ הנדל נדון בגלגל ומת בענוים נוראים, כי התאמצו הכמרים להכניסו בברית אמונתם, אך הוא מאן שמוע ונתן לממיתים נפשו וחיתו לידי הורגים: האב הישועי (יעזוּאיטענפֿאטער) – אמר Ave Lallemen בספרו הדבר.  ↩

  276. בהערת המו“ל: אַך איז עש בעשיר גישטעלט אין ביים אלש דיא ערשטי, זיא העטין מעגין בלייבן דאהיים, דען זי האבן זיך צו לנג בזונין, אונ' האבין צו פֿיל אין דש ליד גישפונין”… על הקורות הנ"ל נעיר עוד, כי הילד המומת היה לאחד מהקדושים של הכנסיה הקתולית, וגם היום עוד יראו להביאם לראות נפלאות פראג, את מקום קברו באחד בתי תפלותיהם.  ↩

  277. על הקורות האלה ע“ בהס‘ השנתי של ברילל חלק ב’ צד 162 מה שהביא שמה בשם הספר חלקת בנימין לבנימין בן דוד מקרלשהיים ( ברלין 1722): עש וואר אַם שבת דעם צווייטן טאג שבועות 5473 לבה”ע, דא ווארן מיר פֿרוהליך אונ‘ וואולגימיט צו הערין דאש גיבעט אין דער אלטשול, דא ווערט גיהערט איינע שטיממע אלש ווען איין דונר איין גישלאגין העט וכו’. ומזה נבעתו הנשים, בחשבן כי הגג התמוטט והחלו לנוס, ומפני הדחיקה נהרגו ז' מהן.  ↩

  278. אם אחד הוא עם המסופר בהס' עז מבטחה להרש“ז ס”גל (ד“א פדז”ת), נעלם מעיני.  ↩

  279. היא העתקה מלועז, ובדברי המעתיק ע“ז: ”אויך האב איך עש ניט אויש מיין קאָפף גישריבן אליין, זונדרן וויא איך עש פֿר גיפֿינדין אין איין גלחות ביכליין"…  ↩

  280. איזה דברים על הענין הזה ע" Back, die Entstehnungsgesch. d. Portug. Gemeinde etc.  ↩

  281. יש גם בשם מעשה גדולה מן אומן ומן אוקריינא מדפוס מאוחר ווילנא תר"ה).  ↩

  282. אחד הגדולים מבית דינו של הג' הר“ש קאצענעלענבויגין, נפטר בשנת שס”ב, והרי“א די מודינה הספידו בספרו מדבר יהודה והפליג בשבחו (הרשי”פ בספרו כנסת ישראל ערך אביגדור.  ↩

  283. השיר הזה נדפס בשלמות בסוף העתקת מסכ' סוטה ע“י וואגענזייל: המחבר הוא צבי ב”ר יהודה ליב טויסק: “דאש ליד הוט גיטראכט אויש הירשל בן יהודה ליב טויסיק. ווילט איר מיך רעכט קענין, צוּ פראג טהוט מן מיך הירשל וויינשיינק גענין”…  ↩

  284. בין שאר מעלות הנפטר ימנה המקונן גם את ידיעתו הרבה במלאכת הציור ופתוחים וכו‘: "פון שניצן אונ’ מאהלין וויל איך שווייגן שטיל, דרצו אלי זייטן שפיל, שאלמייען אונ‘ טרומיטן, דורך זיין זכות ואלין מיר באהיט זיין פֿון נוטין"… על הראשונה, על ידיעתו בהציור וכו’ העיר הר“ד קויפֿמאן ז”ל בההוספות שלו לההגדה מסעראיעוואה.  ↩

  285. העתקה מש“ע, שרש דבר העלילה היה, כי אבדה בת אחד מסוחרי העיר הנוצרים, והנ”ל נחשד במיתתה לצורך דתי. ושערות ראשנו תסמרנה בקראנו כל המסופר שמה ע"ד הענויים הנוראים אשר ענו בם את האמלל, למען יודה על חטאתו, עד כי יכבד מהבין, איך יכול להציל ממות נפשו ולבלי למוג ביד מעניו והורגיו.  ↩

  286. כל אשר קרה את האחים יצחק וגומפערץ בערענש, גיסיו של הגאון הנודע הר“ד אָפענהיים ז”ל, על העלילה אשר העלילו עליהם והענוים אשר התענו בם במשל ימי שבתם בבית האסורים. המגלה הזאת היתה ביד יאָסט, גם נדפסה בהספר השנתי של האינשטיטוט חלק ב' אך לא במקרה בשי“א, כ”א בגרמנית צחה. האיסטניס הזה, יונק שדי ההשכלה הברלינית, אשר ראה עדנה בעיניו את פֿרידלנדר, לא יכול נשוא את השפה הנמאסה הזאת, וע"י טעמו הטוב הזה, אבד כלי יקר, ספר זכרון משפחה כזה, כפי אשר יצא מידי כותבו.  ↩

  287. היא נעתקה גם לאשכנזית בכתבם ע“י Joh. Chr. Wibel בשם: ”איבערזעטצוּנג איינר אונטער דענען יודען אין פֿערמישטער עברעאיש אונד יוּדישדייטשער שפּראַכע געדרוקקטען שריפֿט, דען צו שטוּטגאַרד הינגעריכטעטען יודען ואז זים בעטרעפֿענד"…  ↩

  288. כל מה שברא הקב“ה לא ברא אלא לכבודו – כה תחל דבריה – ועהולם בחסד יבנה. מיר ווישין דז המקום ב”ה וב“ש אליש בישאפֿין אונ' גיטאָן מיט אייטיל חסד ורחמים, כי המקום ב”ה האט ניט ניטיג אייניש פֿון זיין בישעפֿניס, אביר דאש הש“י זוא פֿיל ארלייא האט בישאפֿין איזט אליש צו זיינר גרושן ער, אונ' האט אליש מיט חסד וברחמים בישאפֿין דאז עש אונש זינדיגע מענשין אליש צו נוטצען, דאז מיר מענשין שינט ניט ביגרייפֿין אודיר ביטראכטין קענין… מהפתיחה הזאת הלא יראה הקורא וידע מהות הספר גם סגנונו. הוא היה ימים רבים בכ”י בקרב המשפחה, עד כי זה שנים אחדות התעורר הר“ד קויפֿמאן ז”ל להוציאו לאור עם הערות יקרות ועם מבוא (פפד"מ 1896). הוא מחזיק 333 עמודים ונחלק לשבעה ספרים. הדברים מראש על ישיבת היהודים באלטונה והתיחשם אל המקום (המבורג), בהשטרות המיוחדים לזכות הכניסה אל תוכו ורדיפות מצד הרשות את אלה אשר נעדרה להם הזכות הזאת ושנתפסו בידי השוטרים, כל אלה כמו יציגו לעינינו חזיון נאמן מההיה בארצות ידועות.  ↩

  289. כאשר יעיד סגנונו, הוא העתקה מש“ע: ”אהלל ברננה, בשמחות תובלנה, וגיל תובלנה, בהיכל מלך וכו'  ↩

  290. גם שעשועים בתוכו. כהד הקול העונה להדברים. “וויא לנג ווירד אונש גלענצין דעש פרינצנש זוהנין שימר? ההד: אימר. וואו ווירט מן פֿיר פֿריידן דען ליבן פרינצין מעהר לאובין? ההד: אובין”… מענין זה הוא הנודע גם בשם “פרגיר אויף צוג”, גם “בשרייבונג אויפצוק” ליצחק בס. לאיזה “אויפצוג” נתכוונה הבקורת הזעומה בשם: “יודישעס אפֿפֿענשפיעל, דאס אישט דער יודען געמיינע צו פראג פאָססיערליבער אונד לעבערליבער אויפצוג בייא צעלעברירוּנג דער געבורט דעסריימישען קייזערליכען פּרינצענס יאָזעפהא”… (ליפסיאה 1678 ע" וואלף IV צד 507) לא נדע. וואלף מזכיר גם כ“י בספור החג הנ”ל מאת יוסף אדליה (III צד 401) הנמצא באוצר ספרי אופפענבאך.  ↩

  291. הראשון מתחיל: “אָ טוט מיט דיינם בוגן און מיט דיינם שנעלן פפייל”, והשני “טרובי הימל, טרובי אין ליידן”…  ↩

  292. מלבד החדודים בהסגנון התלמודי, היו גם המליצות מ“הפסוקים” לחגא (“פסוקים פליקער” כה יכנם הר"ש כהן בהקדמתו לספרו כתב יושר), וכמעט היתה היכלת להבין מכתב כזה, לדבר נפלא כהבנת חידוש מסוכסך במהרש“א. על השתמשות תופשי התורה גם הם במכתביהם בהשפה המדוברת, ע” למשל בהס' גת דרוכה ליעבץ, אשר כמה מכתבים בתוכו ערוכים הם בהשפה הזאת.  ↩

  293. בראשו יאמר המו“ל: ”ווייל איך האב פֿיל כתבים גיזעהן אונ‘ קיינר האָט מיר ניט וועלין שמעקין, דרום האב איך דש ספר ווידר טון אַנטפלעקן, אונ’ פֿיל לייט האָבן מיך דרום גיבעטן, האב איך דרצוא גיטרעטין, עש שטיט דרינן פֿיל במעלט, אונ' וואָלט דש באלד קויפֿן, איך פֿר האָף אז איר ווערט ווידר באלד דרנאָך קומן צו לויפֿן“… (עי' המזכיר 1860 צד 56). מהדברים ”ווידר טון אנטפלעקן“ נראה, כי ראה אור עוד לפני כן. ההוצאה בש”ע לפי פֿירשט, היא משנת 1681.  ↩

  294. אולי גם הוא הנרשם ברשימת אוקספֿורד בשם “טייטשי בריבן, קונצעפטן”. עי' בהקתולוג הגדול של הרמש"ש ערך יוסף מארשן.  ↩

  295. כ“י אופֿענבאך, ונכתב בשנת 1712, וכנראה, הוא העתקה מש”א צחה.  ↩

  296. אשר אמנם כאפס וכאין הם לעומת התוארים הנודעים בש“ע, וכמין אלה רק שבהס' עטור סופרים לדוגמא: ”איש ראוי לישב בעגולה כגורן, בימיו תעקר מהר עקרון וקסרין, גדול בישראל מושל בסנהדרין, לאדם כשר, האלוף התורני,? (ע"מ 144) זית שופכני ובישני ס‘ הלכות ביומא דאסתני. אין פגימא, אפילו כמלוא נימא, בזכותו תלוי ארץ על בלימה". וכו’ וכו‘ וכל אלה הן רק כטיפה מן הים משאר התארים. גם התארים שבסוף כמו אלה: “נבכן אחוי קידה, לפני אדון ושר העדה, בקינין ופתחי גדה”,… וכזה הלבלר יוצא בקלמנוס, מלפני שר החיל ופולמוס“, גם כזה: ”ובזה הגיור בא לפני המלך, מושל וראש מדינה ופלך" וכו’ אף נפלאים הם גם הדבורים על גב הכתב: "שפיל וזול, כבר אווזא תור וגוול, אמרתי בטל תיזל, ליד אבן האזל… האי פסקא, ימטא להדא טסקא, למאן דיהבין ליה כלא סהרי עסקא, אמירין נעימות כתובין, לבאר אהובין, מימיו מתוקין וחביבין, כמרגלין ואבן טבין… (מהס' לשון נקי לראקובר ד"א 1709). ובמליצות שדופות קדים ובהוללות כאלה התענג עם אשר אמנם אין מי אשר יגיד עליו כי מחוסר חידוד הוא ודעת צלולה! כמה דרוש היה בהשחתת החנוך הרע, כי יגיע למדרגה כזו!  ↩

  297. בו יזכר גם דון יוסף הנשיא: “וועלכי איין יוד מיט איינם הערצאג אונ' אנדרן גווישן רברענציון (Reverenzien) בון דעם טירקישן קאיזר” וכו'.  ↩

  298. על מצב אחינו אז באטליה יאמר, כי הוא עצהיו“ט: הוט עש דוך איין יוד אז גוט הינן אז איין גוי”… דבר אשר לא נשמע כמוהו, אז במשכנות יעקב בשאר מדינות אירופה.  ↩

  299. המפיקים חן וענות צדק: “גאָר פֿיל גוטר יאָר, די מושן דיר ווערדן וואָר, וויא דו בישט, אַז דו מיר האָשט לושן שרייבן איך זול מיין מורנו איסרלין יהי‘ פֿראגן… איך ווייש ניט מער צו שרייבן, גוט לוז דיך גזונט בלייבן, דש ביט איך שיינדלין דיא ורויא דעש מורנו ר’ איסרלין יצ”ו“… (לפי התוצאות מספרו של גידמן על החינוך). על המכתבים לדוגמא הנמצאים בספרי הלמוּד של שי”א בש“א ככתבם, כאצל Selig ועוד, כבר דברנו במאמרנו עמקי שפה הנ”ל.  ↩

  300. עי‘ בהמבוא של לאנדסבערגער לספרו מתליא דסופוס, ואף כי האריך למעניתו בראיותיו והוכחותיו ע"ז, אך הן רק השערות רחוקות, וכמו חשבו להוכחות אמתיות את כנוי יהודה בשם אריה וכו’, כי אות הוא על מציאתם של הבע"ח בקרבנו עוד מקדם, או כי השם Aesop יוכל להיות רק שם עברי והוא אסף, ועוד כאלה רבות.  ↩

  301. לפ“ד הרמש”ש היא עיר ווירונה.  ↩

  302. אף כי בעל השפתי ישנים יביאנו בתור עד ראיה, אך אין איש מדורשי הרשימות יודע מה אתו. גם לפי עדותו של הרמש"ש – במכתבו אלי – לא צלחה בידו מעולם לראותו. ועי' דברו עליו בספרו הגדול על ההעתקות.  ↩

  303. על משפחת וואליך עי‘ המזכיר חלק ז’ צד 82 במאמרו של הר"א ברלינר, כן גם בקונטרס התקונן – של יעללינעק ובמחברתו של האראוויץ הרופאים היהוּדים בפֿראנקפֿורט.  ↩

  304. קיין אנדרש ניא, דאש שווער איך היא, בייא קאפף בארט אונ‘ קניא, פֿון איינר גאסן, קאם ניא פֿאר אויגן, דש מג איך זאגן, איר מעכטש מיר וואל גלובין, מיט גאנצין פֿלייסן, ווען איר ווערט עז זעהן, זוּלבש פֿיר אייך גנעהן, זא ווערט איר זעהן, דש עז אייך צו ברייסן. עז וורט זונשט גהייסן קוא בוּך, גיא איינר אונט זוך, יאָר אונט וואוך, אונט דיא שוך צוּ רייסן“… בתוך הדברים אשר בם יוסיף להלל ספרו יאמר: ”פיין אונ’ ווייס פאפיר, דיא אותיות וויא איין ספיר, מיט היפשן ציר, וויא איין אפפֿל דז מן הוט דרינן בייסן“!… גם דברים כאלה: איך דער שרייבר, אל דיא ווייבר, אונ‘ פֿרוין לייבר, טוא איך היר מיט רופֿן. (הדברים לקוחים מהשיר בהקדמת ברעשט להעתקת התורה, עי' למעלה) נייאן פֿרוכט, מיט ערבר צוכט, האב איך איצונד גיזוכט, די לייטן מאכן לויפֿן. זוא רעכט וואל גטראכט, אונ’ זוא גימאכט, דז עז גיבט קראפֿט, דיא עז ווארין קויפין. מיין זין אונ‘ וויץ, אין גרושר היץ, אויף איין נאדל שפיץ, אונ’ האבי ווייניג גישלאפֿין”,… ועוד להג כמים בדברים כאלה בשתי הקדמות ארוכות.  ↩

  305. גם תמונות, אשר אמנם לא תוספנה לו לוית חן, וכמו זו: דאש איז דיא צורה פֿון דעם פֿר ליבטן ווייב, וויא זיא מיט דען בחור אירצייט פֿר טרייב“… גם בהספור בעצמו דברים, אשר לא יתכנו לספר כזה, אשר תכליתו מוסר ולקח טוב: ”אונ‘ דער בחור טעט זיך איבר רידן לאסן, אונ’ זיא מיט אננדר אויף דעם בעט זאַסן, אונ‘ טעטן מיט אננדר טרינקן אונ’ עסן, אונ' וואש זיא זאנשט מיט אננדר טעטין האב איך פֿר געסין"… ועוד דברים כאלה.  ↩

  306. הוא חותם: חנוך סג“ל מק”ק פֿראנקפֿורט בן הגאון מהור“ר צבי הירש ונכד הגאון המפורסם מוה”ר חנוך סגל זצ“”ל, שהיה אב“ד דק”ק הענא.  ↩

  307. הראשון הוא הר“א בערנשטיין (הנודע באוסף ספרי הפתגמים אשר לו היחיד במינו, ע' דברינו עליו בהמ"ע הדור עלה 13), הוא הו”ל בראשונה אוסף משלים בהשפה המדוברת, שנעתקו אחרי כן גם לפולנית באספת משלים התעסק גם המאסף Urquell, כן גם מאספו של גרינוואלד בשם Mitteilungen der Gesell. f. Jud. Volkskunde ועוד במקומות זולתם, אך עוד לא נקבצו יחד בספר מיוחד. על הפתגמים בכלל, ע‘ בס’ השנה של ווערטהיימר לשנת 1843 מאמר יקר ע"ז.  ↩

  308. גם הוא יתאר בהקדמתו בצבעים שחורים מאד את יושבי הגיתו: דיא ווייביר אונ‘ מיידליך, די ווייל דא מיט פֿר טרייבן אן דען הייליגן טעג שבת ויום טוב, דז זונשט דיא ווייבר אונ’ מאנין על הרוב מיסיג גין אונ‘ פילרייא קורץ ווייל זוכן, איין טייל שעלטן אונ’ פֿלוּכין, איין טייל מיט שפאצירין, אונ‘ איין טייל מיט הובירן, אודר דברים בטלים אונ’ אנדרי גאסין גישוועץ, עז גיט קיינר פֿר איבר זי לוזן אים איין לעץ, ער זייא גלייך פֿרעמדר אודר היימיש, ווייב אודר מאן, זיא הענגן אים איין קלעקין אן, מיט ליצנות אונ' אנדרי שטעך ווערטיר, מיט צונגן דיא שניידן הערטיר, אלז דיא שווערטיר" ולמען הסיר הרעה הזאת חבר ספרו זה. אם היה באמת עלול להיות לרפואה שלמה להמחלה הזאת – נפונה מעט בלבבנו.  ↩

  309. לפי דבריו הוסיף על המשלים עד מספר ידוע, הוא שבעים כמספר הסנהדרין: “איך האב אין איינם עברי בוך טון לעזן, דז פֿינפציג דיזר חכמים ריד זיין גיוועזן, אונ' איך האב צוואנציג גיזעץ צו זעצין, איך האף מן ווערט מיך ניט דרום בשוועצן, איך האב עש אויף זיבנציג סנהדרין פֿר וויבס בידאכט”… מהתחכמוני לקחו מ"ט משלים.  ↩

  310. ע' באוצרו של בן־יעקב.  ↩

  311. ע' בדברי צעדנר בהמזכיר לשנת 1863 צד 22.  ↩

  312. על הנגון המיוחד לזה יעיר בהקדמתו: “אבר דער נגון דא דרויף ווערט גיין, דען קען איך ניט געבן צוּ פֿר שטין, דען איינר קענט מוזזיגה אודר סולפה, זא וויל איך אים וואול האבן גיהאלפֿן. אבר איך זינג עש מיט איין וועלשן גיזאנג, קאן ער דרויף מאכן איין בעשירן זא האב ער דנק”… מלת סולפה היא Solfa (דיע סקאַלא, צעדנר במאמרו הנ"ל).  ↩

  313. גם בראש הספור הזה לא יפקד מקום התהלות והתשבחות והקריאה הנודעת להקוראים להעיר ולעורר לבם לקנות “בבא בוך איז עש גיננט, טוטש בלד קויפֿין צו הנט, ויא קומן זונשט אין פֿרעמדי לאנט, ער רעט פֿון איינם ריטר אונ‘ קויניגש טאָכטר זו האנט וכו’. ”חידושים גאר פֿיל, אן מאש אונ‘ אָן ציל, לושטיגר אז אַלירלייא שפּילן, בון ויל שטארק צייט, דז מן ניט גיבינט אין ווייט אונ’ ברייט וכו'. והנה מדי דברנו פה על הספורים בכלל, נעיר, כי גם בזה ידעה החסידות לבור לה נתח טוב, כי גדוליה הזהירו להטות אוזן להמעשיות“, וממילא מובן להנפלאות שבספורי הצדיקים: ”מי שמספר מעשיות של צדיקים ממשכין אור של משיח בעולם ודוחה הרבה חושך וצרות מן העולם, גם זוכה לבגדים נאים (?), מספר חמדות למהר“ן. ”מי שמספר מעשיות מצדיקים מזכירין לו צדקותיו“ (שמה). ”ואז אמר: עתה אתחיל לספר מעשיות, איך וועל שוין אן הייבן מעשיות דער ציילן".  ↩

  314. ע‘ עליו למעלה בהמבוא, והנה לפ"ד בן־יעקב באוצרו, שם המחבר הוא אשר אנשיל בר’ ליב חזן, אך באמת נעלם שם מחברו מאתנו. הוא הספר נקרא גם בשם “אלירלייא גישיכטי”, כן גם בשם “ספורי הנפלאות” (זאלקאווא 1800), וע' עליו בכתבה דברי הרמש"ש בהמאסף סעראפעאום לשנת 1866.  ↩

  315. כבהספור על ראש העיר, אשר עבר פעם בחוצות רגנשפורג וכבשה קטנה גועה עוברת מאחוריו: “אונ' דש זעלביג לעמיל שרי אלז מע מע, וויא דער סדר איז פֿון דיא לעמכר”… ובראותו את פני ר‘ יהודה שאלוהו בלצון: איר זייט דאך דער עלשט רב אונ’ וועלט אלדינג ווישן וואש אויף דען הימל אונ‘ דער ערדן גשיהט, דרום זאגט מיר, וואש דאש לעמבה אזוי זער שרייט מע מע. איר וועלט דאך פֿר שטין אַליר ליי שפראך… ולדבריו ענהו ר’ יהודה, אחרי הבטיח האיש אותו במו פיו, כי לא יאונה לו כל רע על דבריו – כי על כן תגעה הכבשה בקול כזה, יען כי בעוד אשר הוא עובר בחוץ לשוח, יטמא זר בביתו את אשת חיקו, דר ראש עיר לושט זיך ניט צווייא מאל זאגן אונ‘ לופֿט פֿליגש אהיים אונ’ פֿנד דש חמץ נאך בייא אננדר"…  ↩

  316. הוא הספור המובא במקומות שונים על בנו של ר‘ שמעון הגדול, אשר הכניסה אותו המשרתת הנוצרית בברית אמונתה, בהיות ר’ שמעון ואשתו ביום השבת בביהכ“נ ”אלזא נאם דיא כותית דאש קינד, אונ‘ ציג אלזא מיט דעם קינד הין וועק אונ’ ליש דש קינד שמדן. דאש מיינט זיא נון זיא העט איין קרבן גיבראכט, דען פֿאר צייטן האבן זיא פֿיל אויף דז שמדן גיהאלט“… הילד נתגדל בידי הכמרים, וכה עלה לגדולה עד מעלת אפיפיור, וע' בספרו הנ”ל של גידמן על החנוך בההעתקה העברית חלק ב מצד 58 והלאה.  ↩

  317. מספר הספורים אמנם לא אחד הוא בכל ההוצאות של הס‘ הזה, כי נלקו בחסר ויתר, וע’ ע“ז בדברי הרמש”ש במאמרו הנ"ל בהסעראפאום.  ↩

  318. הוא נכתב במקורו בש“ע, והעתיקהו לשי”א בנו אלעזר ליברמן. ר‘ יוזפא היה איש נכבד בעדתו, ועל ידו נסדרו מנהגי ק“ק ווירמישא (הנמצאים בכ"י), גם חבר ספר מוסר בחרוזים ועל מצבתו חרותים הם הדברים: ”עניו ובעל מדות אהוב ונוח לבריות" (נפשות צדיקים ללעווינואָהן). על יהודי ווארמש בכלל, נודעה האגדה, כי באו שמה עוד בימי השופטים והם פליטי שבט בנימין ועוד אגדות כאלה. ע’ גרעטץ חלק צד 194, גם בספר השנת של בריל חלק ד‘ צד 34). גם נודע הפתגם עליהם: “וואָרעמזער יודן פֿראמע יודען” (ע’ Reinsberg Internationale Titulaturen בערך ווארמש.  ↩

  319. בסופו גם גזירת אוסטרייך ועלילת פוזנא (ע' למעלה), כן גם איזה דברים על קורות אחינו בספרד, יחד עם העתקת הכתב אשר שלח ר‘ אברהם אבן עזרא לאנשי הגולה: “איך אברהם שפאָנייר, דער דא גינענט ווירד אבן עזרא”… על הספורים בתוכו נעיר, כי בהספור מר’ מיימון נאמר על בנו (הרמב"ם): “נון וואר אבר דער יונג איין גרושר עם הארץ, אונ‘ ער וואר אכטצעהן יאר אלט אונ’ ער קונט נוך ניט חומש לערנן”… בהדברים למעלה על ר‘ יהודה חסיד, וע’ להלן.  ↩

  320. ע‘ סעראפעאום 1864 צד 72, התוצאות שהראנו פה, הן לפי הכ“י שמה (כ"י מינכן) רק השער למעלה הוא לפי ד”פ. השער בהכ“י הנ”ל הוא: "מעשה איז גישעהין איינה היש בריעה אונ’ איינר היש זמרה. איינר היש הוֹרקנוס דער אם מייהשטען בייא דעם מלך וואר אונ‘ וואר גאָר וואוֹל גיהאַלטן אונטר דען יודען, אונ’ איין פֿירשט אונטר דם פֿאָלק“… בסוף הכתב יד שם הכותב: דאש היט איך דער שרייבער יצחק בר' יהודה רייטלינגן… גישריבן אים יאר בי ש”ס ה' אקרא (1585)…  ↩

  321. הספור הזה היה לחומר בידי המספרים. גם היום עוד יושר בפי אחינו בבעסאראביה (כאשר כתב אלי המנוח הסופר ליטינסקי) שיר כזה, אשר אפס קצהו נביא פה: “דאש נימיריבר פֿעשטונג פֿאר וואישט אונ‘ פֿאר ברענט, פֿוּן דיא שטיבר אונ’ מקום קדשים צו בראכין דיא ווענט, האבן דיא ווילדי קאָזאקן די בוּלוואַניש, דיא יהודים וויינן, וויא קוילין זייערע פנימר שווארץ, זיא עכצין אונ‘ קרעכצין סע רייסט דש האַרץ, אויף דיא דערטרינקעני הרוגים אונ’ מענשין מיט ראניש… געבין אַ ריצקי בלוט וויא די שטיבר זענין שיטער, ליגט אַ קוזאַק אויף דער ערד אונ' וויינט ביטער, ער קניט פֿאר אַ יודעשי בתולה אַ שיין מיידילע, גינוג דיר קלאָגן, לאָז האָבן וועק דאש גיוויין, דייני טויטי עלטרן וועלין שוין נישט מער אויף שטיין, זאָג יאָ באקומשטו וואש דוא ווילשט איידעלע”… הסוף: “אויף אַ שיין שיפֿל זענין זיי ביידי גישווימן, אונ' אַז זיי זענין ביזן האלבן טייך גיקומין האט זיך דיא בתולה גיוואָרפֿין אין וואשיר וויא אַשטיין, וואש בישטו פֿר טראכט דייני אויגן עפֿין אויף, איי בוּלוואן וואך פֿון דיא גידאנקין הויף, שפעט צו בעטין וואוּ בישטו פֿריר גיוויין (גוועזען)”… ביחוד נמרצים הם דברי הנערה בדברה אל האהוב, אשר הקראנו בשם “אדווני קאָזאַק” “אדני קאָזאַק זאגט דיא בתולה אזו קען נישט זיין” וכו‘. גם שיר אחר על ימי הרדיפות האלה, אשר יושר גם הוא עד היום, המתחיל: "ווער פֿון אונז יודישע קינדר, וויישט ניט פֿון דיא קאָזאַקין מלחמות, ווער פֿון אונז אַ יעדער באזונדר, וויישט ניט פֿון דיא היידאַמאקן נקמות?… וכו’.  ↩

  322. לפי קייזערלינג בספרו Jüdische Frauen הוציא בילה לאור גם “געשיכטע דעם הויזעס בילד” (בשנת 1705).  ↩

  323. הספור הובא בקצרה גם בהספורים של פאשעלעס חלק א' צד 106, בשם “דיא יודען אין בעהמענס פאָרצייט”.  ↩

  324. הוא ספר על נער שנכנס בו רוח ועשה מעשה תעתועים, עד כי בכח ההשבעות צלחה לגרשו ממנו לעיני כל הרואים ושב ורפא להאומלל: “אונ‘ דער יונג בלייבט פֿריש אונ’ גיזוּנד בעשטענדיג, ער ציגט זיך אן זייני קליידר אונ' גיהט ארום וויא איין אנדר מענש”… את הרוח הנפלא הזה זכר גם ראדקינסאהן בהקדמתו לספרו תולדות בעש“ט: ר' יואל בעש”ט הוציא רוח לעיני כל העם בפוזנא בשנת תנ“ב, והרב המקובל ר' משה פרעגיר (בעה"ס ויקהל משה) הוציא רוח בשנת תנ”ו בניקולשפורג"… כנראה היתה אז עת מבורכה ברוחות.  ↩

  325. הספורים הבאים מזה והלאה עד החבור יפה, הם בכ“י הרד”א לפי הקתולוג של נייבוער, שנכתבו עוד בשנת 1544 ע"י הסופר קלונימוס בר' שמעון.  ↩

  326. ע' באוצרו של בן־יעקב.  ↩

  327. ע' דברינו למעלה.  ↩

  328. איזו תוצאות ממנו הביא פרליש בהמנ"ש של פראנקל לשנת –  ↩

  329. לפי השערת ב"י באוצרו, הוא ר' אליהו בחור.  ↩

  330. כאשר יעיר הרמש“ש, מאן הכותב להשתמש במלת ”טויפען" כבהמקור, אף כי כנראה, הספור כלו הוא רק העתקה מכתב לועז לכתב עברי. המלה הזאת – שמד – יוסיף עוד – היא לפי החקירות החדשות, המלה הסודית שעמד, שהוראתה טויפֿן, לא כאשר חשבו עד כה, כי נגזרה משורש שמד, ע'.  ↩

  331. המעתיק או העורך הספור הזה, אמנם ידע את אשר לפניו, בהסירו מעליו כל דבר הנוגע להאמונה, לבלי היות למכשול. המלות העבריות בשפתו רק מעטות הן.  ↩

  332. ממנו גם העתקה מקוצרה הוצאת ברלין 1707. גם נמצא בכ“י הרד”א וויא בונטיאנוס דר קיזר צו רום זיין זון דיאלורלאניש דען זיבן ווייזי מיינשטר ביפֿעהלט… עש ווש אין אלטן צייטן איין קיזר מיט נאמן בוטינוס רגירט צו רום, וואר איין ווייזר מאן אונ‘ גאַש צוּ אוֹי (עהע) ווייב איינש רוֹמישן קויניגט טאכטר"… על ערך הספר הזה בכלל ע’ בדברי געררעס Uber d. deutsch. Volksbücher אשר יתן לו הבכורה על כל ספרי הקלאססיקער וכי בגודל פעולתו ישוה כמעט לסה"ק (הובאו דבריו בהמבוא של H. Sengelmann להס' הזה). אחדים מהספורים האלה ראו אור גם בהוצאות מיוחדות.  ↩

  333. גם בד“א, וכנראה היא קודמת להוצאת פיורדא. הרמש”ש בהקתולוג יציין ההוצאה הנ“ל: ד”א במאה הי"ח.  ↩

  334. הסוף הוא עם “היהי רצון” הנודע: זיגמונד אונ' מגלינה לעבט מיט אננדר אין פֿריידין לאַנגי יאר, ביז אירי עלטרן שטירבן, דא ירשן זי צווייא מלכות גאר, נאך פֿיל בעשיר זאל אונש זיין, ווען מיר ווערן קומן אין ארץ ישראל אריין"…  ↩

  335. מצוינים הם הדברים גם על גבור הספור הזה, כי גם הוא עד י“ח שנה היה עם הארץ גמור: ”דא ער אכטצעהן יאר אלט וואר קונט ער ניכטש דען בלאָס זיין נאמן שרייבן אונ‘ לעזין. דאך פֿרשטאנד ער וואול מיט פֿערד שפיל אונ’ אנדרי וואיר ווערק אוּם צוּ גין"… וע' למעלה.  ↩

  336. גם בשם אראבישע ערציהלונג (לרוב 1809): ערשט וואר זיא אין אראַבישר שפראכע דא פֿון זיא דען נאמן היזט אַראַבישע ערציהלונג"…  ↩

  337. הספור הזה נודע גם בשם “פרעציאזא”.  ↩

  338. בראש הספר גם הקדמה ארוכה, המלאה תלונה על שאר המעתיקים לשי"א, כי שפתם בל עמם. ובמשפט קשה ישפוט כל המושכים בשבט ספר בהשפה הזאת.  ↩

  339. בנגון: “איין מאל דאש איך לוּשט בעקאַם”. המחבר הוא יחיאל בר' זכריה, ד"א 1675.  ↩

  340. בנגון: “איך האב מיר פֿאר אלין נאך מיין גיפֿאלין, גאנין אויש ער קאָרן, אונ' הויך גיבאָרן”…  ↩

  341. מכ“י הנמצא אצלי, ולפי שפתו וחקי יושר הכתב שלו הוא מהמאה הט”ז.  ↩

  342. להשירים האלה סגנונות מיוחדות, כמו: בנגון איך האב מיין לושט אינש ווייטי פעלד, בנגון הערצליך טוט מיר פֿרלנגן.  ↩

  343. “החרטה בת ההכרח לא תועיל, ולעדות עדי לעגבים, ולהלל ולשבח גבורת הסוס ושוקי האיש (chevalerie), לאלה אין מקום ביהדות” (הרמש"ש Übersetzungen etc. צד 967).  ↩

  344. כהמצחק אליטוסאָס בחצר נירון קיסר, המשחקת פולניה, גם המצחק הנזכר בהתולי מארטיאל. על המשחקים החדשים בהמוניהם ע' בספרו של?????? (ע"מ 172) בשם.  ↩

  345. ע‘ דברי הר"א ברלינר במבוא להס’ יסוד עולם של הר"מ זכות. מיוצרו החזיונות בהתקופה העתיקה הנודע לנו, רק היהודי האלכסנדרוני כידע. להשיב גם את איוב לחזיון, בחפץ המבקשים חדשות, כמובן אך דמיון שוא הוא.  ↩

  346. ע‘ המבורגר בהאינציקלופדיה שלו חלק ב’ בערך טהעאטר, והדברים עתיקים, כי גם החזיונות מספרי הקדש אשר מצאו מקום להם בקרב הכנסיה שלהם, ואשר לרוב מלאו הוללות, לא יכלו למשוך לב עמנו אחריהם, דעת לנבון נקל, אף בלי ספק נחשב כמו זר לעשות כן, לחלל את הקדש, בדבר זה נשאר מקום להתגדר בו רק להתקופה החדשה.  ↩

  347. כי שרד המנהג הזה בתקפו, ידוע הוא למדי, אף כי רבים מהגדולים השמיעו ע“ז במרום קולם, אך אחדים מהם לא ראו און ולא חשבו הדבר לאסור גמור באמת, וכנודע להבקי בספרי השו”ת, ולא פה המקום להאריך בזה.  ↩

  348. דברים אחדים על החזיון הזה, ע' במאמרנו עמקי שפה בהשלח הוא מתנוסס גם בהתוצאות שבספרו המזוהם של שודט, אך בלי העתקה לש“א, וכדבריו ע”ז, על כי מגואל הוא יותר מדי עד כי אי אפשר לתרגמו.  ↩

  349. עוד חזיון אחד הוא ממין זה, והגם כי מאוחר הוא (פיורדא 1828). נביא פה איזה דברים גם ממנו מפני חידושו, הוא החזיון בשם אסתר אדר דיא בעלאָהנטע טוגענד מאת יוסף הערץ, אשר מלבד הנפשות שבמגלת אסתר הדוברות בו, עולות על הבמה גם נפשות רבות חדשות, אשר תצילינה אזני הקורא הפשוט לשמען: רעקא, צעטוּלפא, צעפא, מאָקא זאָקא, מירצע, טהירצע, צירע, פֿאקסי, פֿיקסי ועוד, גם מקום יאָקיל לא נפקד בתוכן. עם חדודים – אשר אינם מן המובחר, הגם כי כה וכה לא חסרי טעם הם, ובהדברים בסוף, בבוא הרבונה לבקש שכרו. “אבר זאָאָג ר' מרדכי, וואָ אז טו איך פֿאר מיין טרחה קריהגן”? וע“זז יענה מרדכי: ”וואס מיין ליבר חרבונה, איך וויל אייך רעכט בעליינה, אין דער ברכת המגלה לאז איך נון שרייבן לבסוף, וגם חרבונה זכור לטוב“… החזיון ראה אור שנית בווין ע”י מ. מ. מילער.  ↩

  350. חזיון כזה בשם der keusche Joseph, אשר הועל על הבמה עוד בשנת 1583, מביא K. Hase בספרו die geistlichen Schauspiele p. 115 ממחבר בשם Puschmann והגם כי לא ישר בעיני הכומריות, מפני הנבול פה ותנועות הגוף בהרהורים רעים, אך “מפני עניותו של האיש והחמלה הרבה עליו, הותר החזיון לבוא בקהל”.  ↩

  351. אבסערפֿירט, אַפרירט, אַטעשירט, רעשפעקטירט, מארידירן קינפֿירמירן, אטראַהירן, פלאַסירן, שפארגירן וכו‘, וע’ ע“ז דברי Ave Lallemant בספרו הנודע חלק ג' צד 492. המחבר הוא, לפ”ד שודט, בערמאן מלימבורג, אך לא כן היא גם דעת הרמש"ש.  ↩

  352. גם הספר גדולות דוד ומלוכת שאול, הוא העתקת הס‘ מלוכת שאול הנודע, ע"י נפתלי הירש בר’ דוד (לבוב 1801).  ↩

  353. כי לא מעשה אמן היא ההעתקה הזאת, יספוק לראות מהדברים האחדים האלה, מהעתקת השיר עם ראשי החרוזות צפנת פענח (אשר אמנם גם במקורו העברי לא כלול יופי הוא): “צופה נסתרות ליגט פֿאר באָרגני זאכן, פותר חלומות בשייד חלומות צוּם גלייכן, נותן לחם לרעבים ער גיבט ברוט צו הונגריגי צו אָרמין אונ' צוּ רייכן, תחלתו יספרו זיין לוב פֿר ציילן דיא לייט עש איז וואוּנדר אָין גלייבן”, וכו'  ↩

  354. הוא כ"י הנמצא בידי, הנכתב בשנת 1810, והגם כי מאוחר גם הוא, הבאנוהו פה מפני חידוש.  ↩

  355. לא העירונו פה על המקורים מהשירים לבלי הרבות בציונים. רק על אחד לבד נעיר, הזא אוסף השירים של Rosenberg מהכ"י שנמצא באוקספֿורד (בהוספת איזה דברים מהכ"י עצמו), אך בלי ההערות עליהם, כי לא יסבנו לחפצנו.  ↩

  356. השיר הזה נקרא בשם קלאג ליד.  ↩

  357. אחד הלומדים בפראג: “דער אין דער אלטשול טוט שעורים זאגן” כה יחתום שמו באחד משיריו.  ↩

  358. מצוינים הם החרוזים בתוכו בסגנון הדברים בהשיר הנודע יציב פתגם: ווען די וושר אייטל טינט ווארן, דיא הימיל אייטיל פפיר, דיא וועלדר אייטל דאָרן, אונ' אייטל שרייבר ווערין מיר, ווער וואל גינוג שרייבן, דיא גרושי צייכן גאט?"…  ↩

  359. השיר הזה נדפס שנית בשם איין שין נייא ליד אויף עשרת הדברות בנגון חדש וששני, מאת האשה שינדל אשת ר‘ גרשון בר’ שמואל מגיד טארניגראט, אשר קראה שמה על עמל ידי אחרים (פראג 1686).  ↩

  360. ווען איצט וואלט ווישן ווער דש ליד האט גימאכט, טויבע ווייב דעש ר' יעקב פאַן האט עש דר טראכט, טאכטר דעש ערווירדיגן רבי ליב פיצקער ז“ל, דער איביגי מאג באַהיטן אונז אַל”…  ↩

  361. השיר כלו נדפס בס‘ היובל של הר“י הילדשהיימר, ומצוינות הן ההערות עליו על המלות העתיקות שבתוכו, כמו ”טענטרין“ מהמלה הצרפתית tenter, ”פצענרן" facere וכו’, גם המלות הגרמניות לפי חקי הכתב העתיק: ליודא – לייטע, בורשר – פֿאָרשער, עיילן – איילן וכו'.  ↩

  362. השיר בשלמות הביא גרינבוים בהחריסטומטיה שלו. והוא סובב הולך על הבריאה יחד עם השיר הבא פה אחריו, אשר עליהם רמזנו בדברינו על העתקת התורה, ע' למעלה.  ↩

  363. יחד עם ציור תמונתם ועם שיר המתחיל: “אן וואשיר פלוס בבליון דאַ ואשן מיר מיט שמערצן”.  ↩

  364. כה וכה אמנם תחת נעימות נשמע אחרת, וכהשיר הזה:

    "איך בין דען אלטין ווייבר גראַם,

    איך ווייש אך וואול ווארום,

    זיא זיין אין דען לענדן לאַם,

    זוא ווקשען זיא קרום…  ↩

  365. עם הדברים האלה בסוף: “דער אונש דש לידליין האט נייא גימאכט, ער איז וואול ביקאנט, אין אַלי לנט, ליב קוטניר איז ער גיננט, זיין האָפֿנונג שטעטש צו גאט דעם הערן”…  ↩

  366. השיר הזה גם הבא אחריו, הם תוצאות מהמ“ע של ל. גיגר חלק ג' צד 81, הלקוחים מספר שירי עם מהמאה הי”ז בגרמנית צחה, שיר אשר בל“ס היה שגור בפי רבים, אחרי שמצא מקום לו גם בס' כזה. שירים כאלה היו לפתגמים, וכבפי מענדיל גבור בספרו הנודע של בערנשטיין: כיצד מרקדין, דען אונטר פֿיהרער פאַקט איהן, לפני הכלה, טאנצט מיט אים אַלה”…  ↩

  367. על קלקול העולם והשחתת חיי החברה, אשר גם בשירים שונים, ופה נביא רק את העתקת השיר הקטן המיוחש לרבנו תם (לפ“ד דוקעס בהמ”ע, ציון תר"ב אמנם לא לו הוא) המובא בהס‘ מראה מוסר (ע' למעלה): דיא ווארהייט איז גישטארבן, דיא פֿרומקייט איז פֿאר דארבן, לאסטיר אונ’ שאנדן האט גינומן איבר האנד, שעם אונ‘ צוכט, גימנט זוכט, קיינר טוט זיך שעמי צדקה צו נעמין, דיא פֿריינדשאפֿט, איז פֿיינדשאפֿט, דיא ברידערליכי ליב, איז גאנץ טריב"… קרובים לזה הם השירים בשם: קורץ ווייליגי אלא מאדישן לידר (פראג בהמאה הי“ז או בראשית המאה הי”ח), דאס ערשטי פֿוּן אלין האנדווערקן אונ’ האנטירינגן אים טאן (בנגון) אישט דאש אין אלין לאַנדן“: איין לידליין וויל איך זינגן, נון מערקט אייך דרויף, הערט צוּ וואונדרליכי דינגן, וואל פֿון דר וועלט לויף. וויא אלי הענדל זיך גישוועבט, וויא מן איצונד אויף ערדן, אין אלין ארטן זיכט. דען וואוּכר טרייבט מן זערי, זיבט מן אין אלי לאנד, אונ‘ נעמט אלי לענגר אונ’ מערי, ליידר גאר איבר האנד. דער גייץ טויבל האט קיין רוא, דען ארטין שווייס אויז וויגן שירט ער טאַפפֿער צו” וכו'.  ↩

  368. ע' דברינו למעלה, על השירים האלה תחרוץ משפטה נאַהידאַ רעמי “לו ימצא משורר בזה” דערי דען מוט אונד דיא בעגאבונג העטטע דיעזע מונטערען שבת קלענגע אין איהרער צום טהייל דראָללינגן נאיוויטעט נאכצוּבילדען (Culturstudien p. 84.)  ↩

  369. על השער: “זאת חנוכה ביכל טוט זיך דש נענן, צו ווישן דיא רעכטי מצוה ווארום מיר חנוכה ליכט ברענן”… השיר בכלל אמנם איננו נשגב מאד: “אנטיוכוס היס איין רשע איין אכזור איין גרושר העלד, אויף מצרים ער זיין גרושן שטרייט אָן שטעלט”…  ↩

  370. גם Sanders בס' השנתי של בזל לשנת 1848 בזכרונות ימי נעוריו שמה, יביא טורים אחדים משיר כזה: "איך קום אריין צו שפרינגן, איך האב קיין געלד צו קלינגן.  ↩

  371. מכ“י הנמצא אצלי, ואשר לפי הנראה, הוא מהמאה הי”ז. על שאר הדברים על החג הנפלא הזה, על חג הפורים, על ההלצות השונות והחדודים ועוד, ע‘ ביחוד במחברתו של הרמש“ש ע”ז. מלבד השירים נמצא גם “איין נייא פורים אלמאנאך”, אונטר צייכנט דורך דער בריהמטר קאצבול מזל אקסע קאפ באמשטרדם (ד"א 1793). גם מסכת פורים בהשפה הזאת הנמצאה בכתובים, וכי הנראה היא מהמאה הי“ז. גם הלצה בשם פורים דרשה, אשר אמנם מאוחרה היא בזמן, כי נדפסה באמשטרדם בשנת 1815: ”איין שעהן פורים דרשה מן הרעבצעהן פֿון קולשטרבאַך. אונ’ ווען עש גיבט פֿר צו לאבין, איז עש גוט פר דען בעל דרשן פסח צו מאכן, און ווען עש ניכט איזט בהסכמות מגדולי גאונים, איז עש אז מקיים צוּ זיין מתנות אביונים. ברשות אמשטרדם איז איין קהלה איין גאנץ שינה, הש“י זאל איר געבין אלי זיא זאלין זיך מעהרין כהנה”… שירים אחדים להחג הזה הם גם מגואלים כ"כ, עד כי אין להעלותם על הגליון, וכהשיר הנזכר ברשימת ספרי כרמלי במספר 194.  ↩

  372. אשר אמנם לא מעט הוא מספרם. דבר אשר לא יפלא בעינינו, מהיות הוכוח כמעט לתכונת נפש עמנו ולחם חקו, שבא לו בל"ס מלמודו העקרי, מהתעסקו בהתלמוד.  ↩

  373. השיר הזה ראה אור בהס‘ זמרות לשבת לר’ עקיבא פֿראנקפֿורט (בסיליא 1599) וגם במקורו העברי לא נרגש בו כשרון רב להזמרה.  ↩

  374. עם הקדמה מאת המעתיק ועם העתקת הקדמת המו“ל הראשו ר' אברהם חבר טוב: ”אלזו שפריכט דער יונג פֿון יארן אונ' קליין פֿון פֿר שטאנד איז"…  ↩

  375. השירים האלה עם החרוז הבובב אָ שמע, שמע ישראל, לקוחים מחוברת קטנה הנמצאת בידי (כנראה היא מד"א) בשם יודש פֿאלק ליהד, בניגון מאַרסעליושע, כן גם “איין אנדר ליהד” בנגון קאַרמאניאָלע. והנה המהתלות האלה כוננו ללב פרנסי אמשטרדם וקציניה, ומלבד השירים מנואץ שמם גם בספר מיוחד בשם “דיסקורש”: גיהאלטן צווישן יהודים אין שיף פֿון איטרש נאך אמשטרדם“… אשר בם יעברו תחת השבט כל מעשי הגדולים האלה ועלילותיהם יחד עם התקנות הנודעות. איך בין אונטר דיא פֿראנצי גוועזט – כה ידבר אחד המתוכחי בהתמרמרות – דא האב איך גילערנט אונ‘ גיזעהן, דש איין גמיינד אָך צו גיהערט מוז ווערדן, אונ’ דאש פֿאר שווארצטי ווארט קהל מעג איין כח טאָהן הערט מן אין דיא גאנצי וועלט ניט אלש היא”… הם – אנשי הקהל – כה יוסיף דוב עוד – נתמכים בתקנותיהם העתיקות, אבל: נוא, די פֿאָהריגה מענשן האט עז זויא גפֿאַלן, אונ‘ אן אונז ניט, מוז דיא ניא קאהן פֿר ענדרונג אין גמאכט ווערדן"… דברים כאלה למכביר נשמע מהספר הזה יחד עם מהתלות וחדודים אשר אמנם לא כלם יוכלו להיות לנס להתנוסס בם, וע’ להלן.  ↩

  376. מצוינים הם גם דבריו בהקדמתו על השחתת המדות של בני דורו: “איך האב אין פֿיל ארטין גיזעהן, וואש אויף סעודות אונ‘ חתונות טוט גישעהן… איז איין חתונה דא לויפֿין זיא הבל נאך דעם עשין צום טנץ, דאריבר איז פֿר שטערט די סעודת מצוה בלד גנץ. עש בלייבן גאר וויניג זיצן אם טיש, זיא לויפן ארום אז אין וואשיר דיא פיש. אונ’ ווען זיא ווידר קומן צו דר דרשה. דא איז איין גרושה מהומה, צו מאכין שווייגן העלפֿט קיין בקשה… זיא שפילין דר ווייל מיט דיא בתולות דיא בייא דר כלה זיצן, אונ' טואן זאכין דיא ניט פֿיל נוצן”…  ↩

  377. גם בסוף החלק הראשון שיר בשם התעוררות ליד. המתחיל: איי מענש איי מענש וואש גידענקט רוא דיר וכו' המלא דברי מוסר ותוכחות.  ↩

  378. התלונה על החזונים עתיקה היא, ביחוד על הכניסם חול אל הקודש, הם נגונים זרים. שלפי אחדים אסור לנגן בם אפילו דכתיב במשתה אל תשמח ישראל (ע‘ בס’ תשובות הגאונים עם הגהות איי הים מהגאון ר' ישראל משה חזק, השאלה על חזן המנגן בנגון ישמעאל, גם התשובה ע“ז, לפי דעת הרמש”ש כונן בעל הריח ניחוח חציו נגד הספר.  ↩

  379. הוא שיר ארוך, העמוס בפרטים יותר מדי, עד כי ישחיתו טעם החדוד שבו. בתוך שאר הדברים על המדובר, יזכר כמובן, גם גורלו ליוהכ“פ: איין טאג איז אים יאָר, ווערליך דאש איז וואָר, קאן ער דיא זינד פֿר געבן, דש זיא נימנד מין אָן קלעבן וכו'. בסוף השיר יגל המחבר גם שמו: ”דר דא האט גמאַכט דאש ליד, דר היישט דר פֿרייליך יוד. ווען איך אין וועלט נענין, מעכט איר אין וואול קענין, דאָך וויל איך אייך זאגן, ער היישט ר' שלמה פון פראגן"…  ↩

  380. כאשר יעיר ע“ז המומר מרגריתא בספרו: A. Margarita, der gantze Jud. Glaube ליפסיאה 1713 זיא האבן וואהל עטוואן קליינע ביכליין מיט העבראישען בוכשטאבן טייטש געשריעבען. ספרים בתבניתם באשכנזית מקורית ביחוד הכללים על שמירת הבריאות, מעין אלה שנכתבו בעד מלך אנגליה והופיעו בבסיליאה עוד בשנת 1513 בשם דאש רעגימענט דער גיזונטהייט. וע' סעראפאום לשנת 1858 צד 299, דברים דומים בסגנונם לאלה שבי”א.  ↩

  381. בתוך דבריו כה וכה יגע גם בהדברים הנוגעים לנו ביחוד. כן בקצה הפרק הראשון: דורך משה הוט גאט דען יודשן ור ביטן עטליכי שפייז אויף דש זיא ניט קרנקהייט פֿילן זא זיא עשן, אלז דא בצייגט ר' משה פערברשקארום (?)“… במקומות אחדים מעורבים דבריו יחד עם ש”ע.  ↩

  382. בסופו שיר עם ראשי החרוזות “אני בער רופא מומחה ואומן” “איר ליבן לייט, זייא ווער איר זייט, מאן אודר ווייב, זוא וויל איך אייך זאגן. נון ווייל מיך גוט, לוזן ווישן האט, דורך זיין גרושי גנאָד, צו ברויכן רפואות נכט אונ' טאגן. יונגי אויך אלטי לייד, בחור אודר מייד וויא בלד קאן קומן איין צייט, דז איך קרענק צו טראגן” וכו'. ספרו הזה ראה אור גם בשם סגולות ורפואות ע"י מרדכי גימפיל מצילץ (פראג 1694).  ↩

  383. להגדיל ערך ספרו ישמיענו גם מי הוא והכבוד אשר נחל בלמודיו: “ווען איר ווערט זעהן דאש שין וועזין, אונ' דיא חתימת פֿון דוקטורים פֿון ק”ק פינידיק אונ‘ ק"ק פאדובה ווערט לעזין, די דר בייא זיינן גיוועזין וויא מן מיר האט דאָקטירט, אונ’ איבר דען פֿרייאן מרק אין רום גיפֿירט, אונ‘ מיט אלי פראג שטיק עקסמנירט, וויא זיא מיר אך געבען האבן איין פריוויליגיה וואול גיצירט וכו’. הוא חתם שמו: משה רופא בן הקדוש מוהר“ר בנימין וואלף מק”ק מעזריטש סמוך לבריסק דליטא חתן שלום מק"ק קאליש.  ↩

  384. גם בו ישמיע תהלתו: “גלייך אז מיר דיא דאקטורים פֿון ק”ק פֿנידיג אונ‘ ק"ק פאדובה האבן הסכמות דרויף גיגעבין, דיא זיינן דר בייא גוועזן בייא מיינם דאָקטרירן וכו’  ↩

  385. גם בכ“י הנמצא בידי, יבואו דברים שונים על רפואות וסגולות: ”דש אָודר לאשן איזט איין אורזאַך אלר ארצניא. עש גיבט גוטה מוט אונ‘ גוטי גידעכנין אונ’ ריינוגט דען מאגין אונ‘ לונג אונ’ לעביר אונ‘ דאש גיהירן" וכו’. הכ“י הזה מצוין הוא במינו כי הוא אוצר בלום להשבעות וכל שמושי הקבלה המעשית, וגם בו לא יחסרו השמות קרישטוש, מרס אַרטימוס, פאָרול, ליציפֿיר וכו' היא הנחלה אשר הנחילנו בעלי החכמה הנסתרה הזאת ואלה תוצאותיה כאשר יעיר ע”ז הרמש“ש באחד המקומות. וע' גם דברי פּרליס במנט”ש 1870 מהסדור של ר' עמרם שגם בו השמות ארמות, ארמימות (הערמעס, וכו'). שם המחבר של הכ“י הנ”ל לא פורש על הספר, אך בראשי הדברים: נאום אהרן בן לא“א כהר”ר אליעזר ליפמן כץ ממדינת ברונשביג מק"ק הנובר.  ↩

  386. הספר כלו כתוב בש“ע, (ובטעות חשבהו פֿירשט בהביבליותיקה שלו לספר כתוב בש"א.) ממנו גם הספר צרי המשימה, הימלישער טהעריאק עם הקדמה בש”א (פפד"א 1713). מאת יוסף בר‘ מאיר וולק נמצא בכ“י (הרד"א) איזו תרופות וסגולות מעורבות בש”ע וי"א, ע’ סער' 1869 צד 84.  ↩

  387. כאשר יספר בעל הס‘ שער אפרים במו פיו, בקש מראש להדפיס גם איזו סגולות וכוונות השמות וכמה קמיעות וכו’, אך הגאון המסכים על ספרו לא נתנהו לעשות כן. כי יותר טוב עשה הגאון הנ“ל, אלו לא נתן רשות כלל להדפיס הסגולות האלה, יוכל הקורא לראות מהדברים האחדים לבד אשר נביא פה. כן למשל הסגולה לחזוק השנים: דיא ציין פעשט צו מאכין דש ניט שאָקלין זאלין: נעם איין האָרן פֿון איין באָק לזכר אונ‘ פֿון איין גיין לנקבה, דיא פֿאר ברען צוּ פולוויר, רייב דא מיט די ציין אונ’ ציין פֿלייש וכו'. ”סגולה פר דען וואשיר מאן“. וויא מען קאן ווישן, וועלכי מכשפה עש איז דיא דען קינד האט כשוף גיטאן” וכו'.  ↩

  388. כ“י המבורג. כי ההבלים האלה מורשה הם לנו מדור דור, וכי התרו החזיקו בם גם חכמינו התלמודים, זה הוא דבר אשר אין לכחד. אך יוכל להיות, יעיר ע”ז ברעבר בצדק (בהקדמת ספרו Transcendentale Magie etc.) כי עשו זאת בכוונה, וגם תרופות נאמנות לטו בסוד, אך למען הגדיל ערכן ופעולתן עי"ו.  ↩

  389. לפ“ד הרמש”ש, לא על אדמת יהודה צמחו הספרים האלה, כ“א לקחו גם הם, כספרי הגורלות של הנוצרים, משדה ערב (בספרו הגדול על ההעתקות צד 867). מהעת הקדומה לא נודע לנו דבר מה מהגורלות (אם לא נחשיב לזה השאלות בהפסוקים, כמו “פסוק פּסוקך” וכו'), רק מקץ המאה הי”ג נודע השמוש תהלים (ע‘ ע"ז בספרו של וואלף חלק ד’ צד 1062 מה שהביא שמה מהס' Der Psalter des König. Propheten mit seinen magischen etc. Operationen) בכל נפלאותיו.  ↩

  390. הוא מיוחש, כנודע, להע‘ זקנים ונמצא במערה "דאס איז דאס ס’ גורלות וואש מן האט גפֿונן אין אהייל. דאס איז אין גאנצן קודש קדושים אונ‘ מען מוז עש בנוצן מיט גרוש כוונה אונ’ יראת שמים"… בהמלות קודש וקודש קדושים אמנם לא קמצו בעלי המלאכה הזאת.  ↩

  391. הוא עשה פעם גם נפלאות בהגורל בעברו בים עם תלמידיו והאניה חשבהלהשבר, והפילו גורל את מי להשליך הימה, ואז מלט הראב“ע תלמידיו ממות בחכמתו, בהציגו אותם באופן שלא יעל הגורל עליהם. וכאשר יסופר כל זה בשיר בשי”א המתחיל: “איך וויל אייך זאגין, וואש איז גישעהן אין אבן עזדאש טאגין, ער וואולט מיט פֿינפֿצעהן תלמידים ציהן איברש מער, אזו וואר זיין ביגער”… (השיר הזה הובא בשלמות בהספר Tract. philol. de sortitione מאת M. Muritius באזל 1592).  ↩

  392. הנמצאה בכ“י ספר האסופות, שהוציא לאור בראשונה גידעמן בהמנ”ש של פֿראנקל, והבאנוה בשלמותה במאמרנו עמקי שפה הנ“ל בהשלח, עיי”ש.  ↩

  393. וינוש Venus ודן הוייזר הוא הנודע באגדות הגרמנים בשם Tanhäuser, וע‘ על כל אלה במאמרו של פרליש בס’ היובל של גרעטץ, גם הר“א ברלינר מביא מעין זה מה שמצא כתוב על ספר ישן נושן: וואו זול איך הין וואו זאל איך הער, וואו זול איך מיך הין קורין, איך בין איין צינט, מיין הערץ דש ברענט, איך קוינש ניט לאָס ווערדן, דא שפיט דיא הערץ אליר ליבשט מיין, דיא איך האב אויף דיזר ערדן”… (Berliner, Ein Gang durch d. Biblioth).  ↩

  394. בסוף הספר סוד ה', דברים אשר אמנם גם הם במארותיהם הנוראות, לא לפי רוח יהודה הם. ולמקללי נפשי תדום – כה יתפלל כל חסיד באמת.  ↩

  395. מסוף הספר בחר שם טוב, דבר המסוגל לכבות השרפה, והוא, לקחת עץ מהתבערה ולקרוא הלחש הזה. הלחש הזה, בשנוי מלות אחדות, נמצא גם בסוף הספר מפתח הים לר‘ מאיר גאָבלענץ (בההסכמה עליו יתואר המחבר בשם חד מבני עלי‘ זך ונקי סגי נהורא וכו’), ומסיים: ובדקתי לחש זה לכמה בני אדם והועיל בע“ה. כן גם בסוף הספר זכורה, בהעידו עליו גם הוא: כי שמעהו מפי מקובל אחד. כנגד ההבלים בכלל, לא מעט הוא ערך השיר בהשפה הזאת, אשר כבר הבאנו ממנו איזה דברים למעלה במחלקת השירים והנכתב עוד בהמאה הי”ז בשם: “דש ליד פון מכשפים אודר צויבירייא”: "איר ליבן לייט, ווער איר אויך זייט, גייט ניט נאך זולכן בייזי זאכן וכו’. איך וויל קיינם ניקש פֿאר שרייבן, איינר מאג עש טון, דר אנדרי מאג עש לאזן בלייבן, ואנכי וביתי נעבוד את ה"… דברים בפי איש פשוט, בעת אשר מסביב לו סבו ההבלים בענן עיני כל, והכפירה בם היתה כמעט כהכפירה בעיקר.  ↩

  396. מהספר מפעלות אלקים, הנודע בהבליו. כי מלות זרות משפות אחרות בלתי מובנות נקדשו אצלינו באופן כזה, זה דבר נודע למדי, וכאשר נקדשו גם המלות בש“ע בקרב העמים אשר לא ידעו פשרן, והשתמשו גם הם בהן לצורך כזה, וכאשר האריך ע”ז גידמן בספרו על החנוך במקום ידבר ע"ז.  ↩

  397. ממחברתו הנ“ל של הר”א ברלינר. הלחש השני הבא אחריו הוא מהס' מפעלות אלהים הנ"ל.  ↩

  398. אל יתנני הקורא למחלל הקודש בדברי. אמנם להמסור לנו בספה“ק ע”ד החלומות יש ערך מיוחד, אבל לא להיות לתורה לדורות להאמין בדברים כאלה, וכאשר כבר השמיע הנביא קולו: והחלומות שוא ידברו. ולא טוב הוא איפוא לבקש, לתת להם גם שיטה מדעית להיות דבריהם כדרבנות וכמסמרות נטועים. באיזו תמימות כתב המחבר ספרו, נוכל לראות מהדברים האלה. כי במקום אחד יעיר על החידוש הנפלא הזה, כי מעולם לא שמענו, כי ידבר בעל החלום עם החלום בשפה שזה האחרון איננו מבין אותה! כנודע, השמיט הרמב"ם בהיד החזקה הדין מהטבת חלום, כן גם הדברים בהתפלה אני שלך וחלומותי שלך (ע‘ בהס’ עטרת צבי להר"צ היות במאמר דרבי משה).  ↩

  399. ברשימת ספרי אלמנצי נמצא גם כ“י בשם ”שד יהירא“, מעשה הרוח מגוריציאה משנת תקב”א, גם מעשה ג' רוחות בפדובה משנת תקל“ה! מה רבו נפלאותיך ה”"!  ↩

  400. גם הוכן מוסד בדפוס מיוחד לזה, כזה של קאללענבערג בהאללע. ואך ספרים אחדים ממין זה נקרא פה בשם: לקח טוב מאת רודאלף בערנהאַרד (יהודי מומר מפראג בערך 1705. כבוד ישוע מאת קאלווינר עם קאטיחיזמוס בסופו, ליפסיאה 1710. קריסטיאני (מומר מנירנבערג) דיא בעקעהרוּנג איזראעלס (שוואבאך 1722, הוא גם מחבר ספר יסוד אמונת ישוע, ברלין 1719. מיללער (קמחי) אור לעת ערב, האללע 1728. ספרי הברית החדשה נעתקו בראשונה ע“י המומר הארציגע, קראק 1540, ואיזה חלקים ממנו גם 1591 בשטראסבורג ע”י א‘ שאדע, הוא גם מחבר הס’ מיסטעריען שמה 1562, מלבד ההעתקות המאוחרות.  ↩

  401. כי רק מפני ההכרח עשו זאת – דעת לנבון נקל. גם בספרותנו המקורות, בנודע, לא רב ועצום הוא מספר ספרים כאלה, וכדברי הר“י אברבנאל בספרי ישועות משיחו: ”היא בעיני מלאכה נמבזה ונמאס, אבוד זמן ופועל בטל הוכוח עם הנוצרים“. גם הר‘ יצחק נתן בר’ קלונימוס בראש ספרו מאיר נתיב: ”ויום יום הייתי יוצא ובא בין חכמי הנוצרים ועם היותי בורח מהוכוח בדת ובעניני אמונתנו הכוני פצעוני בשוט לשון הלציות…“ כי רבים התנצרו – אין תפונה, כי בהליטורגיה היותר עתיקה כבר נמצאו ”פֿאָרמוּלארע צוּ יודענטויפֿען“. התרחבות היודענמיססיאן היא מהמאה הי”ט. האינשטיטוט בהאללע הנקרא ע“ש קאללענבערג בשנת 1728 והתקיים עד 1792. (איזה דברים על הוכוחים ע‘ במאמרו של הר"א גיגר בס’ השנתי של ברסלויער לשנת 1852 גם בהמנ"ש של פֿרנקל לשנת 1855 בהמאמר צור געשיכטע דער רעליגיאָנסגעשפרעכע). אף לרוב היו ספרים כאלה כתובים רומית, וזאת היא הסבה כי גם על שאר האשמות זולתי האמונה, לא השיב איש מקרבנו, וכאשר יעיר ע”ז בצדק הרד“פ בספרו Actenstücke ”הם לא ידעו קרוא וכתוב שפת שוטניהם, ונודעו להם דברי השטנה בספריהם רק ע“י התגברות הלחץ והרדיפות לרגלי כותבי פלסתר ושטנה כאלה”.  ↩

  402. דאש דא האט מחבר גיוועזן הבקי בתורה נביאים וכתובים אך דער גלייבן בספרי חכמי האומות ה“ה הנעלה בהר”ר יצחק בן אברהם ז“ל (על לאומיותו, כנודע, אם היה רבני או קראי, או גר צדק – עוד לא הוברר הדבר היטב) וועלכש מיר האבן איבר גיזעצט אויש לה”ק אין טייטש אויס דעם דרוק וואש דא איז גדרוקט מיט לטין צו אלט דארף דען הערן כריסטופֿר וואגן זול אונ‘ צום דרוק גיבראכט צו ניץ אלי ליב האבר דער אייניקייט גאטש אונ’ דען רעכטן יודן גלויבן צו ערקענן“… לפי עדות הר”ד דייטש בראש הספר, בשם הר“ש פלעסנר, כתב הגאון הר”ע איגר ז“ל: שמעתי שנמצא בברעסלו ס' חזוק אמונה, אולי טוב היה אם יתאמץ להעלותו בדפוס בלשון העברי ולשון לעז כדי שיקראוהו ג”כ נשים והמונים"…  ↩

  403. בשמות מצלצלים כאלה אהבו המומרים לקרוא את כתבי הפלסתר שלהם, כמו יודענגייסעל, יודישער נארענשפיגעל, יוּדישער הערצקלאָפפֿער, צערטהיילטע פֿינשטרניס, יוּדישער דעקמאנטעל, נייפאָלירטער אונד וואהל געשליפֿפֿענער יודענשפיגעל, דארינן דער יודען גרייליכען פֿערשטאָקוּנג אונד בלינדהייט איבערמאכטע באָזהייט, שענדליכע לעסטערונגען וכו'  ↩

  404. הספר נעתק גם לש“ע בשם צרי היגון ע”י אלכסנדר צרפתי (כ"י ליידן), כן גם בהעתקה חדשה בשם מרפא לשון ע“י אברהם קאמניצקי (ווארשוי תרל"ג). גם לרומית ע”י Wülfer יחד עם תשובה לסתירת דבריו, ואף היה למלה בפי רבים משוטנינו, וביחוד יכלה איסנמינגר כל חמתו בו בספרו המזוהם, בכנותו אותו בשמות כאלה: דער לייבטפֿערטיגע בעזעוויכט, דער גאטטלאזער בעזעוויכט, ליגנער וכו‘. מקורות חייו לא נודע דבר, רק בהקדמתו יזכיר תלאותיו בדברו. "איך האב מיין ווייב מיט זעקס קליינן קינדרן אים עלענד אונ’ טיירר צייט ערום ועריה הינטר לושן, אונ‘ איז מיין אונ’ איר זיידרהער (זייט הער) אויש גשטאנדיגי נוט אונ' אנגשט ניט אויף פאפייר צו ברענגן“… מלבד ש”א ידע כנראה, גם שפות אחרות, אף עיניו ראו ספרים הרבה. (הוא מזכיר בדבריו את: ביקי דמוראנדול, (Pico da Mirandola) ודוקטור רייכלין.  ↩

  405. היא זכתה זה לא מכבר לראות אור גם בהדפוס באותיות לועזיות ע“י E. Bischoff לפי הכ”י בהבודילינה, והמו“ל יתן טעם למעשהו בהוצאתה גם בזה, כי כתובה העתקות דברים מספה”ק עוד מזמן קדום להעתקת לוטהער. אבל ללא אמת הוא הדבר, וכאשר יוכל לראות זאת כל היודע את שי“א העתיקה, כי שפת המגלה הנ”ל היא מזמן מאוחר כביר(? ע"מ 220) וכן גם ההעתקות שבתוכה: דוא בישט מיין זוהן היינט האב איך דיך מאכין גיווינין… זי האבין מאכין צערנין מיט אזו איינם דער וואר קיין גאט, איך וויל זיא ווידר דר צערנין… ער האט גיזאגט גאט צו מיינם הערן זעץ דיך צו מיין רעכטי הנט וכו'. אם אחד הפטפטנים המשטינים יאמר בספרו (גרינדליכה בריכט וכו' מאת Haslbanes: פראג 1709), כי המגלה הנמצאת הזאת ילמדו הילדים בהחדר, וכי ידעו אותה בע"פ יותר מהחומש, הן ידע כל איש, כי אך שקר כזב.  ↩

  406. “הש”י יאריך ימיהם, אלז נאר לויטר בלבולים זיין, וויא הער פראפֿעשר וואַגן זייל אונ‘ אנדרי גרוזי פראפֿעשאָריות שוין פֿיל דאפֿון גשריבן הבן"… הס’ הזה הוא יקר המציאות, ומזכירו הרי“בל אפם דמים בשם הר”י עמדן, אך לא יכול להשיגו, ומסיים: ואולי כבר עלה בתוהו ויאבד. גם לאנדסהיט בהקדמתו לההגדה של פסח שהוציא לאור יחד עם הרמש"ש (ליפסיאה 1855) בהביאו שמה את הספרים המדברים על עלילת הדם, לא זכר את הס' הזה.  ↩

  407. בהקדמתו יאמר: “דרום ביט איך מיר צוּ העלפֿין אלש איך דיזוז ספר אויף אנדרי לשונות אך דרוקן קאן. וויא איך שריפֿטליך הב פֿון רבנים ממדינת איטאליא, אונ' רבנים ממדינת אשכנז זיין מקיים איהרי חתימות אלז איך גרויזי מיהא האב מיט גהאט ביז איך זאָלכש בקומן הב, דען זיין אנשים חשובים ממדינת פולין גשיקט ווארדן לרום זולבש ספר צו בקומן, הבן אבר ניקש או זגריכט, זא האב זולכש אלז פֿון מיין געלט הוצאות גהאט”… הוא נותן גם טעם מיוחד להתאמצותו בספרו: “אַך בין איך דער גואל הדם מן הקדושים בק”ק צוזזמר, דען צווישן דיא קדושים איז גוועזן מיין פֿעטיר המפורסם הקצין מוה“ר וואלף ג”ח דק“ק הנ”ל. דער האָט זיך צום ערשטן לאזן אום דאז חיות ברענגן, אונ' דאש גרויזי נס וואש עש גשעהן איזט, זעלביג ווייש דיא גנצי מדינה פוילין"… בתוך הספר גם דברים בהתנצלות על שאר העלילות.  ↩

  408. ע‘ במאמרנו הכתב והמכתב בהשלח. תוצאות מהכללים האלה הביא גידמן בספרו על החנוך: ערשטליכן איז צו ווישן דאש איין יוד ברינגט איין חירק אונ’ איין צירה, אונ‘ איין אלף ברינגט איין קמץ אונ’ איין פתח. אונ‘ איין וואָו ברינגט איין מלאפים אונ’ איין חולם, אונ‘ איין ע’ ברינגט איין סגול וכו'. מהדברים האלה הן יראה הקורא, כי כבר שנו כביר כללי הכתב שמקודם לזה ובהדוגמאות שהבאנו מהתקופות הקדומות.  ↩

  409. ברלין עם דברים שונים בתוכו: “דיא בשרייבונג פֿון דיא פינטל, אונטרווייזונג דש שרייבן גם הכתב – אויפֿשריפֿט דיא בריב, התחלת הכתב דאש אנפֿאנג פֿון בריב” וכו‘, עם הקריאה בראש להקונים: "ליבן פֿרומן, טוט צום נוצליך ביכל קומן, עז איז דער גאנציר נאך ריכט פֿון טייטשן שרייבן, דז מענכיר טוט צוויא אדר דרייא יאר דריבר בלייבן, אונ’ לאזט הלב שטיין, אונ‘ טוט דען שרייבן נאך ניהן וכו’. הס' הופיע גם מקוצר ע"י עברליין מתתיהו מאונגאריש בראָד.  ↩

  410. כמו חסרון התנועות העמוקות גם הארוכות במבטאן: לעסט, גרעסער, פֿיל, זיג (הדרכת הילד, פיורדא 1814) בעוד אשר בההיסטארישען מאגאַזין הנדפס (לערך 1802) המלות הן לפי הארתוגרפיה הלועזית: קעניג, עררעטהען, דיעזר, בעגיעריג, ליעס. בתקנת חברת גמ“ח דפפד”מ (אופיבאך 1814) עהרליך, פֿילע, צוועלף, וועכנטליך. בהתרגום אשכנזי של התורה (קאַרלסרוא 1793): אונפערמליך, שעמטן, בלעטר, שטרעהמע, עם זזעעלע מעער וכו‘. אף די הוא רק להתבונן אל הארתוגרפיה של ההוצאה הראשונה מההעתקה הראשונה של בן מנחם עם זו של ההוצאות המאוחרות. וע’ דברי הר“ש ברנפלד ע”ז בספרו דור תהפוכות צד 91.  ↩

  411. מ“ע בשי”א הופיע עוד בשנת 1771 בדיהרנפֿורט בשם דיהרנפֿורטער פריפיליגירטע צייטונג, פעמים בכל שבוע: "דיעזע צייטונג זינד וואכנדליך צווייא מאהל דינשטאג אוּנד פֿרייאטאג ביי דעם בוּכפֿיהרער אונד פֿאַקטאָר מיכל לעבעל (ע‘ צייטשריפֿט פֿיר העבר’ ביבליאָגראַפהיע 1911 צד 159 גם 1903 לחודש יולי). מלת צייטונג באותיות עבריות נמצאה בראשונה בהחוברת צייטונג אויז אינדיא (1667) גם נייא צייטונג פראג (1716) אך לא בהמובן האמתי של מכתב עתי.  ↩

המלצות קוראים
תגיות