רקע
משה בילינסון
הכּוֹתל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

אין זה יכוֹל להיוֹת מעניננוּ ליצוֹר עתה פַּניקה כּל שהיא בּרחוֹב הציוֹני. אנוּ יוֹדעים בּאיזוֹ מידה הוּא מוּכשר כּרגע להאמין בּכל ידיעה רעה הבּאה מן הארץ וּלהגזימה. מחלוֹת, שוֹד, רעש – כּל דבר קטן וגדוֹל, כּל דבר הרגיל גם בּארצות אחרוֹת – מקבּל עתה צוּרה אחרת וּפירוּש אחר, כּשהוּא מתרחש בּארץ־ישׂראל. אוֹהבי הסנסַציה היוּ תמיד מרוּבּים בּרחוֹב היהוּדי – ועל אחת כּמה וכמה כּאשר על־ידי הסֶנסציה הזאת אפשר להוֹסיף עוֹד מכּה אחת ל“חלוֹם הציוֹני”. ולמרוֹת כּל אי הרצוֹן לתת חוֹמר חדש לעלילוֹת על הארץ, יש הכרח להתעכּב עוֹד פּעם על המצב שנוֹצר סביב הענין המכאיב הזה – אפשר להגיד: הענין הטרַגי הזה, אשר שמוֹ הכּוֹתל המערבי.

האינצידֶנטים על־יד הכּוֹתל אינם פּוֹסקים. כּמעט יוֹם־יוֹם מביא עלבּוֹנוֹת חדשים לגוּף היהוּדי, ועוֹד יוֹתר לרגש היהוּדי־הדתי, הלאוּמי וההיסטוֹרי. הכּוֹתל ספג לתוֹכוֹ כּה הרבּה אנחוֹת, נשיקוֹת, דמעוֹת, קוּבלנוֹת יהוּדיוֹת, הבּאוֹת מחוּגים וּשׂדירוֹת כּה שוֹנים, מהרגשוֹת וּסבָלוֹת כּה שוֹנים, עד שאין יכוֹלת לבטא וּלהגיד מהוּ בּשבילנוּ. אך העוּבדה היא, שהוּא יקר לעם היהוּדי, יקר לעם כּוּלוֹ, יקר בּמידה כּזאת אשר שוּם אבן לא היתה מעוֹלם כּה יקרה לעם אחר – משוּם שלשוּם עם אין היסטוֹריה כּה ארוּכּה וכה כּוֹאבת כּאשר יש לנוּ, ושוּם עם לא היה כּה עני בּמצבוֹת־אבן כּמוֹנוּ. כּי איזוֹ מצבת־זכּרוֹן גדוֹלה יש לנוּ מלבד הכּוֹתל הזה?

כּאשר התיצבוּ לפני זמן קצר בּאי־כּוֹח הישוּב העברי לפני המזכּיר הראשי של ממשלת ארץ־ישׂראל, המשנה לנציב העליוֹן, והפנוּ את תשׂוּמַת־לבּוֹ למעשׂי האלָמוּת על־יד הכּוֹתל, קיבּלוּ תשוּבה המעידה עד כּמה אין הפּקיד הגבוֹה הזה מבין בּפני איזה מקוֹם קדוֹש הוּא עוֹמד. “גוּזמת העתוֹנאים”! – נניח. ואם רק שמץ של אמת יש בּ“גוּזמה”, כּלוּם לא כּדאי לה לממשלת הארץ שתסיר את השמץ הזה? כּלוּם כּך היה עוֹנה מר סיימס, אילוּ אירעוּ האינצידנטים על יד מסגד עוֹמר אוֹ קבר ישוּ? כּלוּם אפשר בּכלל להעלוֹת על הדעת, שיקרוּ אינצידנטים בּמקוֹמוֹת־הקוֹדש האלה? וּמאימתי קדשי היהוּדים פּחוּתים בּערכּם בּעיני בּריטניה הגדוֹלה מקדשי המוּסלמים והנוֹצרים – בּיחוּד בּארץ אשר “הקשר ההיסטוֹרי שלא נפסק לעוֹלם בּינה וּבין העם היהוּדי” מוּכּר על־ידי אנגליה בּתעוּדה בּין־לאוּמית.

והנה עתה קרה מקרה אחר, אשר בּנקל היה יכוֹל להביא לידי אסוֹן מחריד – אסוֹן לאנגליה, אסוֹן לכל העוֹלם, ואסוֹן לא יתוֹאר לעם היהוּדי – התפּוֹצצוּת על יד הכּוֹתל. לא הוּברר עדיין אם היתה ההתפּוֹצצוּת בּרחבת הכּוֹתל אוֹ בּבּית הערבי שממוּלוֹ, אם היה זה דינַמיט אוֹ פּצצה, מאין בּאוּ חמרים אלה לשָם וּמי הביאם – כּל זה מעוּרפּל עדיין. גם אם נקבּל את ההשערה הקלה בּיוֹתר, כּי לדינַמיט זה אוֹ לפצצה זוֹ לא היתה שוּם שייכוּת לכּוֹתל וכי כּל הדבר הזה אינוֹ אלא מקרה, הנה די לנוּ בּעוּבדה, שמקרה מסוּכּן כּזה היה יכוֹל להתרחש על יד המצבה ההיסטוֹרית הלאוּמית והדתית הזאת, כּדי להאיר בּאוֹר בּהיר ואיוֹם, איזוֹ רשלנוּת ואיזה אי־כּבוֹד נהגה ממשלת הארץ בּאבנים הללוּ. וּכדאי גם להעיר ליהוּדים עצמם על חוֹסר העקיבוּת, על חוֹסר ההעזה, על הזיוּף שבּמלחמתם הם על הכּוֹתל. היהוּדים מסתפּקים בּראיוֹן מקרי אצל השלטוֹנוֹת, פּעם אחת בּשנה, והם דוֹרשים רשיוֹן להעמיד שם את הספסלים אוֹ לסדר שמירה מעוּלה על הכּוֹתל – בּעוֹד שעליהם לעוֹרר את השאלה הזאת, השכּם ועוֹרר, היוֹם וּמחר וּמחרתים, בּלי הפסק, לפני כּל האינסטַנציוֹת הפּוֹליטיוֹת של אנגליה ושל העוֹלם כּוּלוֹ, ועליהם לדרוֹש את העברת הכּוֹתל המערבי עם כּל סביבתוֹ לרשוּת היהוּדים – בּדיוּק בּאוֹתוֹ אוֹפן שמסגד עוֹמר נמצא בּידי המוּסלמים והקבר הקדוֹש בּידי הנוֹצרים. בּלי זאת לא יהיה, לא יכוֹל להיוֹת, פּתרוֹן אמיתי לשאלת הכּותל. ואַל יגידוּ שישנם חוּקים העוֹשים את הדבר לבלתי אפשרי. מה שמוּתר לפי החוֹק לשם פּס רכּבת, מה שמוּתר לשם תיעוּל, מה שמוּתר לשם כּל תגלית ארכיאוֹלוֹגית חדשה, צריך שיהיה מוּתר גם למען קדשי היהוּדים. לא תהיה מנוּחה על־יד הכּוֹתל, לא יחדל העלבּוֹן התמידי הזה, לא תיפּסק הסכּנה – כּל עוֹד לא יוּפקעוּ הכּוֹתל וּסביבתוֹ מידי הבּעלים הנוֹכחים ולא יוּעברוּ לרשוּת אלה, אשר הם לבדם בּעליו האמיתיים – משוּם שרק להם יקרוֹת האבנים הללוּ.


ח' אלול תרפ"ז (5.9.1927)

המלצות קוראים
תגיות