רקע
משה בילינסון
קרקעות־הממשלה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

אם פּוֹסקים הלכה, כי קרקעוֹת־הממשלה הן הפּוֹתרוֹת את הפּרוֹבּלימה הקרקעית שלנוּ, הרי יש בּזה משגה כּפוּל: בּארץ אין כּלל אדמת־בּוּר הראוּיה להתישבוּת בּמידה המספּיקה לנוּ, ולא עוֹד אלא העלאת שאלה בּצוּרה כּזוֹ, דוֹחה לשוּרה השניה את האמצעי היוֹתר בּדוק והיוֹתר מנוּסה בּפּוליטיקה הקרקעית שלנוּ – את גאוּלת הקרקע על־ידי הקרן־הקיימת. אוּלם מבּלי היות נגרר אחרי ההגזמה הן בּרוּר לנוּ, כי שאלת קרקעוֹת־הממשלה היא בּשבילנוּ שאלה רבּת־ערך. כּיוֹם הזה, שהרעבוֹן לכברת ארץ הוּא השליט בּקרבּנו, אי־אפשר להשלים עם הרעיוֹן, שאלפי אנשים צמאי־התישבוּת יהיוּ מוּכרחים לחכּוֹת שנים לתוֹרם: שאנוּ, בעניוּתנוּ הנוֹראה, נצטרך להוֹציא סכוּמים עצוּמים לקניית קרקע בשעה שבארץ יֵשַמו מאוֹת־אלפים דוּנמים קרקע ללא כל עיבּוּד. מלבד הערך המעשי הבּלתי־אמצעי שיש למסירת קרקעוֹת־הממשלה להתישבוּת היהוּדים, עוֹד רב הערך המדיני שלה כּלפּי פּנים, כי יש בּה כּדי לעוֹרר וּלהגבּיר את האֵמוּן לארץ־ישראל בּקרב יהוּדי הגוֹלה.

לפני זמן מה הוֹעלתה השאלה הזאת בּפּרלמנט האנגלי והוּארה בּאוֹר בּלתי נכוֹן לגמרי, הציר הליבּרלי קֶנווֹרתי, מידידי הציוֹנוּת, שאל בּפּרלמנט אם יש בּארץ־ישׂראל קרקעוֹת ממשלתיוֹת פּנוּיוֹת שאפשר להעבירן לרשוּת היהוּדים למען החיש את התישבוּתם, בּהתאם לסעיף של המנדט המחייב את הממשלה המנדטורית “לסייע להתישבוּת היהוּדית הצפוּפה על־ידי מסירת קרקעוֹת־הממשלה ויתר קרקעוֹת־בוּר, שאינם נחוּצים לצרכים ציבּוּריים”. בּשם מיניסטר המוֹשבוֹת ענה אוֹרמסבּי גוֹר, וּבתשוּבתוֹ נשען על שתי עוּבדוֹת: על העוּבדה, כי מאז היוֹת אנגליה בּארץ־ישראל גדל הרכוּש הקרקעי שבּידי היהוּדים ועל העוּבדה, כּי טרם נגמר סידוּרוֹ השלם של קדַסטר הקרקעוֹת. אבל שתי התשוּבוֹת גם יחד אינן קוֹלעוֹת למטרה כּלל, הרכוּש הקרקעי של היהוּדים אמנם גדל, אבל כּל גידוּלוֹ היה אך ורק על־ידי רכישת קרקעוֹת מידי מוֹכרים פּרטיים, מבּלי לקבּל כּלוּם מאוֹצרוֹת הקרקע של הממשלה, וסידוּרוֹ של הקדסטר התחיל עוד לפני שש שנים ואין כּל הצדקה לכך, שגמר סידוּרוֹ מתנהל בּאִיטיוּת כּזאת.

בּויכּוּחים דרש ציר הפּוֹעלים תוֹמַס, שתינתן הזדמנוּת שוה ליהוּדים ולערבים לזכּוֹת בּקרקעוֹת הממשלה, ולא תינתן זכוּת הבּכוֹרה ליהוּדים. דרישה זוֹ עלוּלה להטעוֹת, כּאילוּ עד עכשיו זכוּ בּקרקעוֹת אלוּ היהוּדים בלבד ואת הערבים שכחוּ. והן להיפך: אם היתה למי שהוּא זכוּת־הבּכוֹרה עד עכשיו למעשׂה, היתה זוֹ לערבים, כּי הם בּלבד קיבּלוּ קרקעוֹת מידי הממשלה לצמיתוּת, ואת היהוּדים שכחוּ. וּדרישה זוֹ מעידה, שלא זכר הדוֹרש, כי גם המנדט דוֹרש משהוּ, הוּא דוֹרש בּפירוּש שקרקעוֹת הממשלה תינָתֵנה ליהודים דוקא, ואינוֹ מדבּר על ערבים כּלל.

אוּלם לא רק הנסיוֹן של חלוּקת הקרקעוֹת עד עכשיו, וגם לא רק הכּוֹח של המנדט הוּא המחייב להבדיל בין השאלה האַגררית של היהוּדים לשאלה האַגררית של הערבים, כּי אם צרכים החיוּניים של שניהם. רפוֹרמה אַגרָרית ודאי נחוּצה לאוּכלוֹסי הערבים בּארץ־ישׂראל. אבל לא הרי הפּרוֹבּלימה הקרקעית של הערבים כּהרי הפּרוֹבּלימה הקרקעית של היהוּדים. ואי־אפשר לפתוֹר אוֹתן בּאמצעי אחד. הפּרוֹבּלימה הקרקעית של הערבים היא בּאֶכּסטֶנסיביוּת הגדוֹלה של המשק החקלאי, בּשיטוֹת־העבוֹדה הפּרימיטיביוֹת שלוֹ וּביחסים הבלתי־צוֹדקים של בּעלוּת־הקרקע, – כּלוֹמר, בּזה שאין הקרקע שייכת לעוֹבד או לקוֹלקטיב של עוֹבדיו אלא לבעלי הלַטיפּוּנדיוֹת [אחוזות קרקע גדולות] – הפיאוֹדלים. את הפּתרוֹן לפּרוֹבּלימה הקרקעית הערבית יש על כּן לבקש באינטֶנסיפיקציה של המשק וּבמסירת הקרקע לרשוּתוֹ של העוֹבד. והפּרוֹבּלימה הקרקעית של היהוּדים היא בּזה שרבבוֹת עוֹבדים עברים מחפּשים להם עבוֹדה ואין, וּמשוּם־כּך פּתרוֹן הפּרוֹבּלימה הקרקעית העברית הוא בּנתינת קרקע חפשית לידים החפשיוֹת האלוּ.

אוּלם מי שיחשוֹב כי בּזה מצא כּבר את כּל הפּתרוֹן, לא עמד על עוּמקה של השאלה הקרקעית היהודית. לא רק לפתוֹר את השאלת העבוֹדה של היהוּדים הנמצאים כּיוֹם בּארץ בּאנו הנה ולא לכך התכּוונוּ הציוֹנוּת והמנדט. כאשר קיבּלה הממשלה האנגלית על עצמה את ההתחַיבוּת לעזוֹר ליהוּדים להקים את הבּית הלאוּמי העברי. היוּ בּארץ 50—55 אלף יהוּדים. כּאשר אישרה ממשלת הפּוֹעלים, אשר תוֹמַס היה בּין חבריה, את ההתחַיבוּת הזאת היו בארץ כ־70–80 אלף יהוּדים. ההתחַיבוּת של ממשלת אנגליה לא היתה מכוּונת לרבבוֹת היהוּדים הנמצאים בּארץ ולא בּסידוּרם רוֹאה ההסתדרוּת הציוֹנית את תעוּדתה. הבּית הלאוּמי העברי בּארץ, אוֹ שהוּא נשען על עליה גדוֹלה של יהוּדים לארץ־ישׂראל או שאין לוֹ כּל תוֹכן. וגם הפּוליטיקה הקרקעית של הממשלה האנגלית, אם היא רוֹצה להיוֹת כֵּנה ועקיבה, הרי היא מחוּיבת לכוון את עינה אל העליה העברית ההמוֹנית. וּלפיכך צריכה היא למסוֹר את אדמות הממשלה הבּלתי־נוֹשבוֹת לרשוּתם של אלפי היהוּדים המחכּים להם בּארץ ולרבבוֹת היהוּדים העתידים לבוֹא.

בּהעלאת השאלה בּצוּרה כּזאת אין כל עיווּת־דין בּיחס לערבים, כּל כּמה שאין בּארץ ערבים מחוּסרי־קרקע באוֹתה המידה שישנם יהודים מחוסרי־קרקע בּארץ וּמחוּצה לה. בארץ ישנם ערבים שהם קרבּן הניצוּל הקרקעי ואת הניצוּל הזה צריך לעקוֹר משרשוֹ. ערבּוּב זה של הפּרוֹבּלימה הקרקעית הערבית עם הפּרוֹבּלימה הקרקעית העברית, שעירבּבוּ תוֹמס ואוֹרמסבּי־גוֹר, הוּא בּניגוּד להגיוֹן ולצדק וּלצרכי שני העמים גם יחד. ואין כּלל מן הצוֹרך להוֹסיף כי הוּא בּניגוּד גמוּר לתפקיד שהוּטל על אנגליה בּתוֹקף המנדט. תשוּבתוֹ של אוֹרמסבּי־גוֹר, כּי רשימת הקרקעוֹת טרם נגמרה, מעידה אוֹ על חוֹסר־הבנה בּחריפוּת הפּרוֹבּלימה הקרקעית העברית או על אי־רצוֹן להשתתף בּפוֹעל בּפתרוֹנה. וּלפיכך עלינוּ לציין שגם האינטֶרפּלַציה – שכּפי הנראה בּאה מצד הנוֹטה ידידוּת לנוּ – לא הוּארה השאלה בּפּרלמנט בּאוֹר הנכוֹן ואין לראוֹת עדיין שהיא מתקרבת לפתרוֹנה הצוֹדק.


ה' טבת תרפ"ו (22.12.1925)

המלצות קוראים
תגיות