רקע
משה בילינסון
הכּוֹתל המערבי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

שאלת הכּוֹתל המערבי אינה שאלת אוֹתם מאתים זקן וּזקנה אשר התפּללוּ שם בּיוֹם הכּיפּוּרים – עיפוּתם הגדוֹלה אוֹ הקטנה אינה יכוֹלה להיוֹת לענין רציני וחיוּני של העם העברי. שאלת הכּוֹתל המערבי אינה שאלת מידת האדיבוּת של המשטרה האנגלית אשר מילאה פּקוּדה שניתנה לה [להסיר את המחיצה בּין מתפּללים וּמתפּללוֹת]. אין זאת גם שאלת מוֹשל ירוּשלים אשר נתן את הפּקוּדה בּהתאם לחוּקים הקיימים – מה שלא הִפלה את יוֹם הכּיפּוּרים משאר הימים מוֹכיח על מדרגת הטַקט אשר לוֹ, – אשר בּעצם אין זה מענין אוֹתנוּ ולא צריך לענין אוֹתנוּ, כּי לא על הטקט של האדמיניסטרציה צריכים להתבּסס יחסינוּ עם המעצמה בּעלת המנדט. להוֹריד את שערוּרית יוֹם הכּיפּוּרים לשאלה של נוֹחיוּת הזקנים והזקנוֹת, לשאלת ספסלים וּפחים אוֹ כּרים, לשאלת אדיבוּתוֹ של לימוֹנט אוֹ הטקט של סטוֹרס, זאת אוֹמרת להוֹריד את פּרוֹבּלימת כּבוֹדוֹ וערכּוֹ של עם ישׂראל לענין משטרתי. הכּוֹתל המערבי הנהוּ מצבת־הזכּרוֹן הדתית והלאוּמית היחידה ששׂרדה לעם ישׂראל, כּעד אילם, אשר בּאבניו הענקיוֹת, בּצרוּת המקוֹם ועניוֹ הוּא מסַמל את חוֹסן העבר וחוּרבּן ההוֹוה. מסיבּוֹת שוֹנוֹת מזעזע הכּוֹתל המערבי מיליוֹני לבבוֹת ישׂראל. זה בּלבד, – אוֹתוֹ האוֹצר הגדוֹל של רגשוֹת־אנוֹש לאין שיעוּר, דמע ואנחוֹת; הרטט הנפשי והתרוֹממוּת הרוּח, אשר אבנים מכוּסוֹת אַזוֹב אלוּ של הכּוֹתל ספגוּ לתוֹכן בּמשך מאוֹת שנוֹת גלוּתוֹ של עם ישׂראל – זה בּלבד דיוֹ לתת לנוּ את הזכוּת לדרוֹש, שימסרוּ את האבנים היקרוֹת האלוּ, הבּלתי נחוּצוֹת לשוּם אדם מלבדנוּ, לרשוּתוֹ הגמוּרה של עם ישׂראל. מפּני מה גל אבנים זה יקר לנוּ – אין זה ענינוֹ של מי שהוּא. חשוּב רק דבר אחד – וּבזאת אין להטיל כּל ספק – האבנים האלוּ יקרוֹת לנוּ ורק לנוּ. והיוֹצא מזה – הן שייכוֹת לנוּ.

ואין זה ענין של פּוליטיקה, לא של הכרזת בּלפוּר ולא של מנדט, ואף לא של בּית לאוּמי. גם אילוּ לא היתה תנוּעה ציוֹנית בּעוֹלם וגם אילוּ לא היתה ארץ־ישׂראל נבנית על ידי היהוּדים בּשביל עם ישׂראל, – הכּוֹתל שייך לעם ישׂראל לפי כּל החוּקים.

ארץ־ישׂראל לא נוֹעדה להיוֹת בּית לאוּמי אף לאחת מהדתוֹת הנוֹצריוֹת, אשר לרשוּתן נמסרו מקוֹמוֹתיהן הקדוֹשים, וּבכל זאת אין איש מעלה על הדעת לערער על זכוּיוֹתיהם של הנוֹצרים על המקוֹמוֹת הקדוֹשים והיקרים להם. ארץ־ישׂראל לא נוֹעדה להיוֹת מרכּז מדיני לעוֹלם האיסלאם, אבל מסגד עוֹמר הוּא בּידי המוּסלמים. לעם ישׂראל יש הזכוּת הגמוּרה, שאין לערער עליה, על הכּוֹתל. וּלפיכך יש לגאוֹל את הכּוֹתל מקלוֹנוֹ המקיף אוֹתוֹ – מן הסחי והזוּהמה, מן הקוּבּוֹת הקטנוֹת הנערמוֹת עליו וּמשׂנאת השכנים היוֹשבים מסביבוֹ. לאדמיניסטרציה ישנן האפשרוּיוֹת והדרכים החוּקיוֹת לכך. אם השכנים מסביב לכּוֹתל לא יתרַצו למסוֹר את קוּבּוֹתיהם ושטח הקרקע הזה מרצוֹנם הטוֹב, בּעד כּסף, הרי שעל הממשלה להשתמש בּחוֹק העוֹמד לרשוּתה, חוֹק ההפקעה. ואם אפשר להשתמש בּחוֹק הזה בּשעת העברת כּבישים וּמסילוֹת בּרזל, הרי שהוּא קדוֹש פּי מאה בּיחס לכּוֹתל.

לנוּ, לכוּלנוּ הכּוֹתל יקר – יהא זה כּסמל העבר אוֹ כּסמל העתיד, יהא זה כּזכרוֹן הוֹד העבר אוֹ כּתוֹכחת חוּרבּן, כּאמוּנה אוֹ כּתקוה, כּזכּרוֹן דתי אוֹ לאוּמי. הכּוֹתל צריך להיפָּדוֹת וּלהימָסר לעם ישׂראל.


י“ד תשרי תרפ”ו (2.10.1925)

המלצות קוראים
תגיות