רקע
משה בילינסון
החוק לארגון העיריות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

מה משוּנה הדבר, שלאחר ארבּע־עשׂרה שנוֹת השלטוֹן האנגלי, למרות מתיחות המצב הפּוֹליטי בּארץ, למרוֹת ההתפּתחוּת המדינית של הארצוֹת השכנוֹת, טרם נעשׂה דבר רציני – יתר על כן: טרם נעשׂה דבר כּלשהוּ – כּדי לחנך את תוֹשבי הארץ לשלטוֹן עצמי, כּדי לתת להם את האפשרוּת לקבּוֹע את צוּרוֹת חייהם הקיבּוּציים, כּדי לספּק את רצוֹנם הטבעי והמוּצדק להשתתף השתתפוּת פעילה וּמעשית בּהנהלת התאים הארגוּניים של הארץ. הן הסידוּרים אשר שלטוּ בּשטח הזה עד כּה, אינם ראוּיים לשם הנהלה עצמית. העיריוֹת והמוֹעצוֹת נבחרו אך פּעם אחת – פּעם אחת בּמשך ארבּע־עשרה שנה! לפני שש שנים כּמעט, על יסוֹד חוֹק זמני וּפגוּם. סמכוּת הנבחרים היתה קצוּצה בּיוֹתר, וּבכמה מקוֹמוֹת לא היה זה שלטוֹן עצמי כּי אם שלטוֹן הפּקידוּת הממשלתית מקוּשט בּמקצת בּפיקציה של בחירות. דוּגמת ירושלים בּלבד דיה להאיר מה טיבוֹ של שלטוֹן זה. האוּמנם יוּשׂם עתה קץ לעזוּבה הזאת, הקרוֹבה להפקרוּת? האוּמנם עתידים ימים טוֹבים יוֹתר לשלטוֹן העצמי המקוֹמי? לעת עתה אין לפנינוּ אלא נאוּם הנציב אל ראשי העיריוֹת והמוֹעצוֹת, ובו אך רמזים בּלבד והבטחה כּי המצב הפּרוּע אשר עתה לא יאריך ימים. לא יאוּחר מאשר בּעוֹד חוֹדש־חודשיים תמציא הממשלה למקוֹמוֹת את הצעת־החוֹק – אוֹתוֹ החוֹק אשר הארץ מחכּה לוֹ זה שנים רבּוֹת – על ארגוּן העיריוֹת. ואשר לתכנוֹ של החוֹק, לא שמענוּ מפּי הנציב אלא, ש“סמכוּיוֹת הטלת־המסים של רשוּיוֹת מקוֹמיוֹת תהיינה בנוּיוֹת על בּסיס יוֹתר רצוּי”. היהיה התיקוּן הזה רחב וּמעמיק בּמידה כּזאת שהמקוֹמוֹת יצאוּ, בּעתיד הקרוֹב, מתוֹך הפּיקוּח הקפּדני של הפּקידוּת הממשלתית? היתן התיקוּן הזה אפשרוּת למקוֹמוֹת לנהל את עניניהם בהתאם לצרכיהם וּבהתאם להבנת תוֹשביהם? הישחרר התיקוּן הזה את המקוֹמוֹת משיטת “התמיכה הממשלתית” המשפּילה, אשר אינה אלא אמצעי לשלוֹט על תקציב המקוֹמוֹת, כּלוֹמר לשלוֹט על המקוֹמוֹת?

הסמכוּת התקציבית אינה אלא צד אחד בשאלות השלטוֹן העצמי. לגבּי כּמה מקוֹמוֹת יש להסיר את ההבדל בין “העיריה” ו“המוֹעצה”. יש נקוּדוֹת ישוּביוֹת אשר התרחבוּ והתפּתחוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּמידה מרוּבּה, והם נשארוּ בּכל זאת בּבחינת “מוֹעצוֹת” אשר עמדתן היא נחוּתת־דרגה לגבי ה“עיריוֹת” המיצגוֹת לפעמים נקוּדוֹת נחשלוֹת יוֹתר. ואף זאת: אוֹתוֹ “כּזית” של שלטוֹן עצמי, המצוּי בּארץ עד כּה, כּוֹחוֹ יפה רק לגבּי ערים אוֹ לגבּי מוֹשבוֹת גדוֹלוֹת אשר הגיעוּ בּעצם למדרגת ערים, לפי המידוֹת של הארץ הזאת. הכּפרים לא זכוּ גם לכך. המוּכתר אינוֹ למעשׂה, בּלתי אם פּקיד ממשלתי, בּכל הפּשטוּת. על־ידי כך הוּצאוּ רוֹב התוֹשבים מכּל ניסיוֹן של שלטוֹן עצמי וּמכּל אפשרוּת להשתתף בּהנהלת עניניהם. מלבד שאלוֹת ההיקף של השלטוֹן העצמי יש גם שאלות טיבו הסוֹציאלי. אם גם תינתן למקוֹמוֹת אבטוֹנוֹמיה רחבה, פּחוֹת או יוֹתר, ואם גם תתפּשט על הנקוּדוֹת הכּפריוֹת, מה יהיוּ הכּוֹחוֹת החברתיים והסוֹציאליים אשר ישלטוּ באוֹרגני האבטוֹנוֹמיה הזאת? אוֹתה ההזנחה, הגוֹבלת בּהפקרוּת וּבקוֹרוּפּציה, ששׂררה עד כּה בּכמה עיריוֹת ומוֹעצוֹת, היא גם פּרי צמצוּם הבּסיס החברתי של השלטוֹן המקוֹמי: אם גם החוּקה החדשה תהיה בנוּיה הל הגבּלת זכוּת־הבּחירה ותראה את נוֹשׂא השלטוֹן בּמעמדוֹת האמידים, אם שערי העיריוֹת לא יפָּתחו לפני העמלים והעוֹבדים, לשוא תהיה כּל הטירחה. והשלטוֹן המקוֹמי יהיה כּזה רק בּשמוֹ ולא יביא בּרכה לארץ. אם אמנם רוֹצה הממשלה לתקן את המצב תיקוּן מכריע, כּי אז עליה לא רק להרחיב את האבטונומיה המקומית, לעומת השלטון המרכזי, אלא גם להרחיב את הבּסיס הסוֹציאלי של האבטוֹנוֹמיה לעוּמת השכבוֹת השוֹלטוֹת בּוֹ עתה.


ב“ר אדר תרצ”ב (1.4.1932)

המלצות קוראים
תגיות