רקע
משה בילינסון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ארץ-ישׂראל חוֹגגת זה כּמה שבוּעוֹת. בּאוירת החג הזאת השוֹרה על הישוּב יש לא רק משוּם התעלמוּת מהתפקידים החמוּרים המוּטלים עליו, לא רק משוּם “שׂמחת הבּריחה המוּצלחת”, שׂמחת קוֹמץ אנשים אשר עלה בּידם להציל את נפשם מתוך הבּעֵרה הגדוֹלה ורוּחם טוֹבה עליהם. – לא, לא רק זאת. יש גם חיים, מציאוּת, יצירה בּיסוֹד החג. נס ארץ-ישׂראל הקמה לתחיה הוּא, נס ארץ-ישׂראל המתגבּרת על כּל המכשוֹלים ועל כּל היסוּרים, המקימה מתוֹכה שפע כּוֹחוֹת. המצדיקה את התקווֹת הנוֹעזוֹת שחוֹלמי-דוֹרוֹת תלוּ בּה. עוֹד לא קם לנוּ חכם-כּלכּלה, עוֹד לא קם לנוּ מוּמחה למשק ולכספים, אשר ינתח את הנס הזה ויגלה אוֹתוֹ, כּוּלוֹ, ללא שריד, בּיסוֹדוֹתיו הפּרוֹזאיים. לא בּא וגם לא יבוֹא. תמיד ישָאר גרעין אחרוֹן, אשר כּל חכם וכל מוּמחה יעמדוּ לפניו בּתמהון ולא ידעוּ לבארוֹ. אין להם כּלים ואין להם מידוֹת לניתוּח הזה. והן הגרעין הזה הוּא יסוֹד היסוֹדוֹת. בּלעדיו אין מאוּמה. בּלעדיו – מדבּר הארץ, ועבדוּת מנת חיי האוּמה העברית. בּפניו – ורק בּפניו – נכנעים כּוֹחוֹת אוֹיבים, בּפניו נכנע הטבע עצמוֹ, הטבע שמחוּץ לנוּ והטבע שבּנוּ.

חג בּארצנוּ. המוּתר להשבּית את שׂמחת החג על-ידי ציוּן הגרעין האחרוֹן הזה, בּגילוּיוֹ הטרגי? אכן, אף בּעצם החג אין אנוּ רשאים להתמסר לרשוּתוֹ של שׂר השכחה. זכוֹר נזכּוֹר.

יוֹם-השנה הוּא לנוּ. לפני שנה בּזמן הזה, אוֹר לי“ט ניסן תרצ”א, נפלוּ חללים שלוֹשת צעירי ישׂראל, שלוֹשת חברינו ממשק יגוּר – הינדה פישמן, יעקב זמיר, שמוּאל דישל קרבּן עוֹלָה לרוֹצחים נעלמים. נפלוּ חללים על לא עוול בּכפּם. גם יד-הרשע שארבה להם בּמסתרים לא העיזה להטיל עליהם כּל אשמה אישית. עווֹנם של צעירי-ישׂראל אלה הוּא, כּי כּמוֹ רבבוֹת אחיהם, בּאוּ לארץ מלאי רצוֹן לעבוֹדה וּלשלוֹם. עד היוֹם הזה לא נמצאוּ רוֹצחי שלוֹש הנפשוֹת האלה. עד היוֹם הזה, בּמשך שנה שלמה, לא עלה בּידי ממשלת הארץ, זאת הממשלה האדירה השלטת בּיבשה, בּים וּבאויר, לגלוֹת את זוֹממי הפּשע ואת מבצעיו.

לא שכחנוּ. כּשם שלא שכחנוּ את אלה שקדמוּ לחברי יגוּר בּגוֹרלם האיוֹם, כּשם שלא שכחנוּ את אלה שהיוּ לטרף לאוֹתוֹ גוֹרל בּמשך שנה זוֹ, שלאחר רצח יגוּר. וכיצד נשכּח? הן אך יד המקרה העיור היא שפּגע הכּדוּר בּהם, בּשלוֹשת אלה ולא בּאחד מאתנוּ. לא להם, לא לשלוֹשת בּעלי השמוֹת הללוּ דוקא, כּיונוּ הרוֹצחים את רוֹביהם, אלא לנוּ, לכל אחד ואחד מאתנוּ, למפעלנוּ כּוּלוֹ. לא שכחנוּ וגם לא עזבנוּ את המערכה. אנחנוּ, שנשארנוּ בּחיים בּאשר בּמקרה לא בּנוּ פּגע הכּדוּר, קיבּלנוּ על עצמנוּ את הדין. אמרנוּ בּנפשנוּ: יהי כן, גם בּמחיר זה. נקם לא בּיקשנוּ. לא בּנקמה גאוּלת הדם. אך הגבּרנוּ מאמץ. וּבזה – בּמוֹתם הם וּבכוֹח הנשארים לקבּל על עצמם את הדין הזה – הנס הארצישׂראלי. זהוּ הסוֹד, אשר שוּם חכם-כּלכּלה ושוּם מוּמחה-כּספים לא יגלוּ אותו. זאת היא העדוּת, המחרידה והנאמנה, המחרידה כּרצח נפש, הנאמנה כּקרבּן טהוֹרים, לנצחוֹן העתיד לבוֹא, לנצחוֹן העבוֹדה והיצירה על כּל כּוֹחוֹת חוֹרבן והרס.

שלוֹשת שמוֹת אלה, גם שלוֹשת שמוֹת אלה מתוֹך הרשימה הארוּכה, כּתב-אשמה הם נגד ממשלת הארץ. בּשלוֹשת שמוֹת אלה של אנשים צעירים מישׂראל, אשר רק ימים מעטים לפני בּוֹא קצם עלוּ לארץ, צפוּנה תוֹרה שלמה:

דע, למי אנוּ חייבים על החג הזה של ארץ-ישׂראל; דע, מהי החוֹבה אשר יסוֹד-יסוּרים זה למפעלנוּ מחייב אוֹתנוּ; דע, מה קיבּלנוּ על עצמנוּ, בּשעה שאמרנוּ לנפשנוּ: יהי כן, ולוּ גם בּמחיר זה.


י“ט ניסן תרצ”ב (25.4.1932)

המלצות קוראים
תגיות