בּימים אלה קיבּלנוּ תשוּבוֹת מאת הממשלה בּשני ענינים, אשר עוֹררוּ התרגשוּת והתרגזוּת עצוּמה בּישוּב העברי, אשר הסעירוּ ויסעירוּ את התנוּעה הציוֹנית בּגוֹלה. את שתי התשוּבוֹת גם יחד מחוּיב הישוּב לדחוֹת, כּי אין בּהן לא מן הצדק ולא מהבנת המצב.
הנציב העליוֹן אמר לשליחי הועד הלאוּמי, כּי הממשלה נתנה כּבר את דעתה על ההתנפּלוּיוֹת אשר רבּוּ בּירוּשלים, והמשטרה אחזה כּבר בּכל האמצעים הדרוּשים, נוּסחה פּוֹשרת וּסתוּמה זוֹ אינה יכוֹלה להניח את הדעת. הישוּב תוֹבע את הפסקת השערוּריוֹת המבישוֹת הללוּ, המגיעוֹת עד למעשׂי־תוֹעבה מחרידים — מאת ממשלת הארץ בּלבד. הישוּב אינוֹ רוֹצה להעלוֹת על הדעת כּל צוּרה של מלחמה אחרת בּנבָלוֹת הללוּ מלבד המלחמה הממשלתית. על הממשלה לבדה האחריוּת השלמה והגמוּרה לבּטחוֹן הציבּוּרי. אוּלם עליה לשׂאת באחריוּת זוֹ בּאמוּנה וּבפוֹעַל ממש ולא בּהכרזוֹת בּלבד. והנה הגל המכוֹער הזה של מעשׂי הגסוּת איננוּ פּוֹסק וכמעט כּל יוֹם מביא ידיעוֹת על תעלוּלים חדשים. צריך לבוֹא הקץ לפּחד המביש הזה, האוֹסר כּיוֹם על נערה לצאת לרחוֹב הירוּשלמי בּלי שמירה מעוּלה של בּחוּרים אחדים. הישוּב נסער לא רק משוּם שיהוּדיוֹת הן הנערוֹת אשר מתנפּלים עליהן — היוּ פּגיעוֹת גם בּנשים ערביוֹת וּבילדים ערביים — אלא משוּם שלא יתָכנוּ חיי שקט, חיי סדר וכבוֹד בּארץ, אשר אין בּה תריס על כּבוֹד האשה וחייה ועל תוּמתוֹ של הילד בּפני תעלוּלים נתעבים. ואת מילוּי התנאי הראשוֹן הזה להבטחת חיי סדר בּארץ יוֹסיף הישוּב לדרוֹש בּיתר שׂאת, ולא יסתפּק בּהצהרוֹת אשר ידיעוֹת יוֹם־יוֹם סוֹתרוֹת אוֹתן.
וּממלא־מקוֹם המזכּיר הראשי, מר מילס, השיב אף הוּא על תזכּיר הסתדרוּת העוֹבדים בּדבר המשטר השׂוֹרר בּבתי־הסוֹהר וּבדבר הגירוּשים, וּבתשוּבתוֹ אין רמז כּלשהוּ להבנה היכוֹלה להניח, ולוּ גם בּמידת־מה, את דעת הישוּב בּכלל וציבּוּר הפּוֹעלים בּפרט. כּלוּם לא ידענוּ, שקיים בּארץ חוֹק המרשה לשלטוֹנוֹת לענוֹש את האסירים בּמלקוֹת? כּלוּם לא ידענוּ, כּי חסרים בּתקנוֹת בּתי־הסוֹהר הסעיפים המבטיחים משטר מיוּחד לאסירים מדיניים? כּלוּם נעלם מעינינוּ כּי פּקוּדת־העליה משנת 1926 מתירה לממשלה לגרש מן הארץ אנשים הראוּיים לכך בּעיניה? את כּל אלה ידענוּ היטב, ואיש לא האשים את הממשלה בּמעשׂים בּלתי חוּקיים. אלא האשימוּ אוֹתה — והאשמה כּבדה זוֹ עוֹמדת בּתקפה גם לאחר תשוּבתוֹ של מר מילס — בּזה שהיא מקיימת חוּקים כּאלה הממיטים חרפּה על ארץ־ישׂראל, מטילים בּה דוֹפי, משפּילים את כּבוֹדה, גוֹרמים לבני־אדם סבל מיוּתר — סבל בּלתי חוּקי בּמוּבנה הרחב של המלה. האשימוּ את הממשלה על שהיא משתמשת בּחוּקים העוֹמדים בּניגוּד לרוּח המנדט, אשר הכּיר בּארץ הזאת כּארץ המוֹלדת לעם העברי; חוּקים הסוֹתרים את ההכּרה המשפּטית של הישוּב והעוֹלם התרבּוּתי כּוּלוֹ; חוּקים אשר חוֹבתה של ממשלה בּריטית היתה לבטלם, על כּל פּנים לא לחַדשם. וּמשוּם זה — תשוּבתו של מר מילס, המסתמכת על קיוּם החוּקים הללוּ, אינה תשוּבה כּלל.
ואוּלם זהוּ הצד הפוֹרמַלי של השאלה. לעצם הדבר — התשוּבה בּרוּרה. הממשלה אינה רוֹצה לבטל — למעשׂה ולַהלכה — את החוּקים האלה. ולנוּ הדבר אוֹמר, כּי עלינוּ להמשיך בּכל הרצינוּת וּבכל המרץ בּמלחמה לביטוּל עוֹנש הגוּף בּבתי־הסוֹהר, להנהגת משטר מיוּחד לאסירים פּוֹליטיים, לביטוּל גירוּשי יהוּדים מהארץ. אין זאת הפּעם הראשוֹנה שהישוּב נתקל בּחוֹסר הבנה מצד הממשלה, וגם הפּעם לא תרפּינה ידיו וּבכל הדרכים יתאמץ להגיע לנצחוֹן העקרוֹנוֹת, אשר הרגש האנוֹשי וּכבוֹד הארץ דוֹרשים את השלָטתם.
ל' סיון תרפ"ח (18.6.1928)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.