רקע
משה בילינסון
תשוּבה שאין לקבּלה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הועד הפּוֹעל של הסתדרוּת העוֹבדים, יחד עם מרכּז קוּפת־חוֹלים, מסר לנציב העליוֹן הצעת־חוֹק לביטוּח העוֹבד בּמקרי מחלה. חוֹק כּזה קיים בּרוֹב ארצוֹת התרבּות, בּכמה מהן זה עשׂרוֹת בּשנים. בּכל מקוֹם שהעוֹבד בֹא לידי הכּרת מצבוֹ וּזכוּיוֹתיו, הוּא לוֹחם על הגשמת חוֹק זה. הן מחלת עוֹבד, בּיחוּד מחלת עוֹבד שׂכיר, איננה כּמחלת כּל אזרח אחר. היא איננה רק צרה גוּפנית לפּרט, היא גם צרה כּלכּלית לוֹ וּלמשפּחתוֹ ועל כּן לכלל הארץ כּוּלה. בּעל עסק מסחרי ותעשׂיתי, בּעל משק חקלאי אם יחלה, ויוּכלוּ העסק והמשק להמשיך את קיוּמם איך שהוּא, ולוּ גם בּקוֹשי רב. אוּלם פּוֹעל כּי יחלה, וחשך עליו עוֹלמוֹ. הן הידים האלה, שנחלשוּ בּמחלתוֹ, הן כּל מקוֹר קיוּמוֹ, מלבדן אין לוֹ כּלוּם.

אין לדרוֹש — על כּל פּנים בּהוֹוה וּבעתיד הקרוֹב — שכּל האחריוּת למחלת העוֹבד תפּוֹל על המדינה. הפּרַקטיקה עיבּדה מוֹדוּס מסוּים של דאגת העוֹבד לבריאוּתוֹ: הבטחת חוֹבה, אשר שלוֹשה שוּתפים בּה — הפּוֹעל, נוֹתן העבוֹדה והממשלה. שלוֹשה אלה, אשר עליהם האחריוּת לבריאוּת העוֹבד, הם המעוּנינים בּיוֹתר בּשמירת הבּריאוּת הזאת. הפּרקטיקה גם בּיררה כּי את ההשתתפוּת הזאת יש לחלק בּין שלוֹשת השוּתפים חלק כּחלק.

ההסתדרוּת פּנתה לממשלת הארץ בּהצעה להוֹציא חוֹק המתאים למוֹדוּס זה, המקוּבּל בּאירוֹפּה וגם בּאנגליה. בּארצנוּ ישנם כּמה נימוּקים נוֹספים למתן חוֹק זה. העוֹבדים היהוּדים בּאים הנה, על פּי רוֹב, מארצוֹת בּעלוֹת אקלים השוֹנה הרבּה מאקלים ארץ־ישׂראל. רבּים מהפּוֹעלים היהוּדים הנכנסים כּאן לעבוֹדה לא טעמוּ טעמה של עבוֹדת גוּפנית. לפעמים עוֹמדים כּאן העוֹבדים בּפני תפקידים שלא היוּ קלים וּפשוּטים גם לפוֹעלים מבּטן וּמלידה. תנאי־העבוֹדה וּשׂכר־העבוֹדה ירוּדים מאלה אשר בּארצוֹת התרבּוּת. כּל זה פּוֹתח שער לסכּנוֹת מיוּחדוֹת האוֹרבוֹת בּמיוּחד לבריאוּת העוֹבד היהוּדי. אמנם הוּא ידע ליצוֹר קוּפּת־בּיטוּח למקרי מחלה. ההסתדרוּת הציוֹנית (בּעצמה אוֹ בּאמצעוּת “הדסה”) עזרה לקוּפּה זוֹ. ואוּלם הפּרקטיקה הוֹכיחה שוּב, מה שהיה ידוּע מראש: אין לקוּפּת־הבּיטוּח קיוּם איתן, שיאפשר את עבוֹדתה בּמידה וּבצוּרה הראוּיה, כּל עוֹד היא תהיה מיוּסדת על הרצוֹן החפשי של העוֹבד ושל נוֹתן־העבוֹדה בּלבד. אם יש בּעבוֹדה הסוֹציאלית ענף שבּוֹ אסוּר למדינה למסוֹר את הענינים לאזרחים בּלבד — כּדי שילמדוּ מתוֹך הנסיוֹן המר ויבוֹאוּ בּעצמם לכלל בּינה — הרי הוּא קוֹדם כּל ענף הבּריאוּת. כּאן עוֹלה הלימוּד בּמחיר יקר מדי — גם לפּרט וגם לכּלל. בּענינים היגיֶניים וסַניטריים אחרים, הבינה המדינה את חוֹבתה, ואם לגבּי העוֹבדים אצלנוּ כּך, לגבּי נוֹתני־העבוֹדה שלנוּ על אחת כּמה וכמה, כּי חסרה להם המסוֹרת של בּיטוּח העוֹבדים.

וּמתן חוֹק זה איננוּ רק שאלת השתתפוּת הממשלה, בּאמצעיה היא, בּביטוּח העוֹבד. אין לממשלה כּל רשוּת להשתמט מהחוֹבה הזאת. אמנם קל ונוֹח לה לענוֹת ליהוּדים: הן ישנוֹ אצלכם מוֹסד הממלא תפקיד זה — ההסתדרוּת הציוֹנית. כּל צדק לא יהיה בּתשוּבה הזאת. להסתדרוּת הציוֹנית ישנם תפקידים משלה ואין בּיכלתה לקבּל על עצמה תפקיד הממשלה. הן את המסים משלמים היהוּדים כּכל אזרחי הארץ, ורשאים הם לדרוֹש מאת הממשלה שתמלא את חוֹבתה כּלפּיהם כּדין. הפּוֹעלים היהוּדים הם אזרחים מוֹעילים בּארץ, הם יוֹצרים בּעבוֹדתם ערכי מדינה, הם מוֹסרים לה את כּוֹחוֹתיהם, ועל המדינה, ולא על ההסתדרוּת הציוֹנית, לדאוֹג לבריאוּתם.

כּזה הוּא המצב בּקרב הפּוֹעלים היהוּדים, ואשר לפּוֹעלים הערבים ישנם, אמנם, כּמה מוֹמנטים, הנראים כּמחלישים את חוּמרת השאלה. מספּר הערבים שהם פּוֹעלים בּלבד, כּלוֹמר שאין להם כּל מקוֹר אחר לקיוּמם מלבד עבוֹדת ידיהם, קטן יוֹתר מאשר אצל היהוּדים. לעוֹבד יש מסוֹרת גוּפנית ושרשים בּאַקלים וּבתנאי הארץ. אוּלם גם אם זה נכוֹן כּלפי הכּלל, הרי אין זה מוֹעיל לפּרט. פּוֹעל ערבי כּי יחלה — ויהא אסוֹנוֹ כּאסוֹן הפּוֹעל העברי, ולא עוֹד, אלא תנאי־העבוֹדה וּשׂכר־העבוֹדה בּישוּב הערבי ירוּדים מאלה אשר בּישוּב העברי. הכּרת העוֹבד, אוֹתה ההכּרה שאיפשרה לפּוֹעל העברי ליצוֹר לוֹ מוֹסד לביטוּח בּלי כּל עזרה מצד הממשלה, עדיין איננה לעוֹבד הערבי. נוֹתן־העבוֹדה הערבי הוּא בּלתי מחוּנך לאין ערוֹך יוֹתר מאשר נוֹתן־העבוֹדה היהודי, ואין כּלל להעלוֹת על הדעת שישתתף — מרצוֹנוֹ וּלפי הכּרתוֹ החפשית — בּביטוּח עוֹבדוֹ. וכספּי הועד הפּוֹעל הערבי והמוֹעצה המוּסלמית קדוֹשים, כּידוּע, למטרוֹת אחרוֹת לגמרי.

מתוֹך כּל הטעמים האלה וכיוֹצא בּהם הציעה ההסתדרוּת את הצעתה. וצריך היה לשער שיש בּהם כּדי להניע את הממשלה לקבּלה. ואוּלם תשוּבתה היתה: ההצעה אינה ניתנת להתגשם לפי שעה. הסיבּה — כּספּית. מתי תבוֹא השעה לבחוֹן את התכנית? — אין לקבּוֹע.

אין תשוּבה זוֹ ראוּיה לממשלה נאוֹרה שיש לה מוּשׂג בּרוּר מתפקידיה, ותכנית־פּעוּלה מסוּימת לפניה, והיא יוֹדעת את צרכי הארץ. אין תשוּבה זאת ראוּיה לממשלה שתעוּדתה לסייע להקמת בּית לאוּמי בּארץ וּלהתפּתחוּת הארץ בּכללה, והיא ממלאה את התעוּדה הזאת לפי החלטת חבר־הלאוּמים וּבשם ממשלת הפּוֹעלים.

את הנימוּק: “סיבּוֹת כּספּיוֹת” אנוּ שוֹמעים בּזמן האחרוֹן לעתים תכוּפוֹת יוֹתר מדי מכּדי לקבּלוֹ. מה שלא תדרוֹש מאת ממשלת הארץ — אם אין לה תשוּבה לעצם הענין ואם שמרניוּת המנהיגים והמוּשׂגים אינה נוֹתנת לבחוֹן את עצם הענין — הרי מוּכנה התשוּבה: אין כּסף. אם ישנם לארץ צרכים והצרכים האלה אינם סוֹבלים דיחוּי, אזי מחפּשׂים את הכּסף, בּין בּארץ וּבין מחוּצה לה. אוּלי אינם משׂיגים אוֹתוֹ בּבת אחת, אוּלי משׂיגים לא בּאוֹתה המידה הרצוּיה לסיפּוּק הצוֹרך בּמלוֹאוֹ — ואוּלם דבר־מה יֵעָשׂה.

וּמלבד זאת: האם בּאמת קשוּר הדבר בּהוֹצאה כּספּית גדוֹלה? הצעת ההסתדרוּת היתה כּפוּלה: להוֹציא חוֹק המחייב את הבּיטוּח וּלשתף את הממשלה בּשליש מסכוּמי הבּיטוּח. אפשר היה אוּלי להבין לוּ היתה הממשלה עוֹנה: אין בּקוּפּת המדינה כּסף כּדי להכניס את השליש הזה ויש, איפוֹא, למעט את חלקה אוֹ לבטל אוֹתוֹ כּלל. אוּלם את ההתנגדוּת למתן החוֹק המחייב את הפּוֹעלים ואת נוֹתני העבוֹדה לביטוּח ממחלה אין לבאר כּלל בּנימוּק זה של חוֹסר כּסף. בּכל אוֹפן, אפשר היה להבין את הדבר אילוּ היתה הממשלה דוֹחה את הצעת־החוֹק הקוֹנקרֶטית, כּפי שהוּצעה לפניה על־ידי ההסתדרוּת, והיתה מכניסה בּה שינוּיים הנוֹבעים גם ממצבה של קוּפּת המדינה, אוּלם אי־אפשר להבין, כּשהממשלה כּאילוּ דוֹחה את עצם הרעיוֹן של בּטוּח־חוֹבה. עם תשוּבה זוֹ אי־אפשר לנוּ להשלים. ערך חשוּב יוֹתר מדי קשוּר בּהצעת ההסתדרוּת — דבר בּריאוּתוֹ של העוֹבד וחייו.

וּבדרך כּלל: מכּמה בּחינוֹת עוֹמדת עתה ארץ־ישׂראל על פּרשת דרכים. לציבּוּר הפּוֹעלים העברים בּרוּר על כּל פּנים, כּי הארץ תצא ממצוּקתה — הפּוֹליטית, הכּלכּלית והסוֹציאלית — אם יהיה למנהליה האוֹמץ הדרוּש לנהל אוֹתה מתוֹך ראִיה למרחוֹק וּמתוֹך רוֹחב־דעת, סוֹציאלי ועממי. חוּקי־העבוֹדה הם חלק חשוּב במסכת החדשה הנחוּצה לנוּ עכשיו. חוֹק־הבּיטוּח צריך להיוֹת הפּוֹתח, וחוּקים על שעוֹת עבוֹדה, על שׂכר מינימוּם, על הגנת האשה והילד, על בּיטוּח מחוֹסר־עבוֹדה, צריכים לבוֹא בּעקבוֹתיו. השעה — שעת־כּוֹשר היא לפּעוּלה הזאת. הן שאלת ארץ־ישׂראל הוּעמדה לבירוּר בּכל היקפה — ואנוּ שגינוּ כּבר למדי בּזה שהעַמדנוּ אוֹ שהרשינוּ לאחרים להעמיד את השאלה מבּחינה פּוֹליטית בּלבד, שהיא פּחוֹת חשוּבה. רסן בּריטניה הן עכשיו בּידי ממשלת הפּוֹעלים, ולה הבנה בּצרכי הפּוֹעל יוֹתר מאשר לכל ממשלה אחרת.

הצעת־החוֹק של בּיטוּח העוֹבד, שהציעה ההסתדרוּת, נדחתה על־ידי הממשלה. לא חשבנוּ שהיא תתקבּל בּלי תיקוּנים. ואוּלם אין להשלים עם זה שממשלה לא תכּיר כּלל בּפּרוֹבּלימה שהעמדנוּ לפניה. עלינוּ לדרוֹש — גם בּירוּשלים וגם בּלוֹנדוֹן — שהדבר יהיה נוֹשׂא לעיוּן ולימוּד דחוּף של הממשלה; עלינוּ לדרוֹש מינוּי ועדה מיוּחדת, בּהשתתפוּת בּאי־כּוֹחנוּ, אשר תעבּד הצעה אחרת, — אוּלי טוֹבה הימנה, אוּלי גרוּעה — ואוּלם הצעה שתוּכל לפתוֹר את השאלה, ולוּ גם בּמידה חלקית, אַל נרשה שהשאלה עצמה תוּסר מעל סדר היוֹם.


כ' אדר תר"ץ (20.3.1930)

המלצות קוראים
תגיות