השאיפה לשוויון / משה בילינסון

דין-וחשבּוֹן מחלקת הבּריאוּת לשנת 1929 הנהוּ תעוּדה פּוֹליטית המכילה עדוּת בּהירה על הלֶך-המחשבה בּקרב פּקידוּת הארץ. ההבלטה, הבּלתי-רגילה אצל ההנהלה הקוֹלוֹניאלית, של העוֹני הרב השׂוֹרר בּקרב הישוּב הערבי; הדגשת הריבּוּי הטבעי הגבוֹה של אוֹכלוֹסי הארץ; "חשבּוֹנוֹת העתיד” על יסוֹד הריבּוּי הזה; ההקבּלה של הישוּב הערבי הסוֹבל, הנתוּן למחלוֹת וּלבּוּרוּת, לישוּב העברי שידע לדאוֹג כּל כּך יפה לילדיו; השאיפה להביא את המוֹסדוֹת הסַניטריים המשרתים את הערבים עד למדרגה הכּמוּתית והאיכוּתית של מוֹסדוֹת היהוּדים – כּל אלה אוֹתוֹת הזמן הם, המסַמלים את הפּוֹליטיקה הנוֹכחית של ממשלת הארץ. להלכה אין לנוּ שוּם יסוֹד להתרעם על הפּוליטיקה הזאת וּלהתנגד לה. חוֹבת הממשלה היא לדאוֹג להרמת החלק הבּלתי מפוּתח של תוֹשבי הארץ אל הגוֹבה של החלק המפוּתח יוֹתר, ולא להיפך. העוּבדה שהישוּב היהוּדי מוֹפיע כּמוֹפת לפני ממשלת הארץ וּמהווה דחיפה לשיפוּר שירוּתה, יכוֹלה להיוֹת אך לקוֹרת-רוּח ליהוּדים וּלשמש הכחשה נוֹספת לעלילוֹת-השוא על הנזק הנגרם, כּביכוֹל, לארץ על ידי ההתישבוּת היהוּדית. ואוּלם – המוּתר לנוּ להסתפּק בּזה וליהנוֹת מן ההכחשה הבּלתי-צפוּיה הזאת? הן לפנינוּ כּאן פּרוֹבּלימה מדינית-פיסקַלית חשוּבה מאד וּמקיפה הרבּה יוֹתר ממקצוֹע הבּריאוּת, ולא יתכן שנקבּע את עמדתנוּ כּלפּיה מתוֹך נימוּקים פילַנטרופּיים אוֹ תעמוּלתיים בּלבד.

כּיצד חוֹשבת מחלקת הבּריאוּת להגשים את מגמתה לטוֹבת הישוּב הערבי? מנהלי העבוֹדה הסַניטרית קוֹבעים את העוּבדה: מחלקתם מקבּלת רק את חלק העשׂרים מן התקציב הכּללי של ממשלת ארץ-ישׂראל. המחלקה אינה תוֹבעת לעצמה יוֹתר. היא משלימה עם האחוּז הפּעוּט. המסקנה ההגיוֹנית מן המצב הזה צריכה להיוֹת: דרישה נמרצת מאת הישוּב הערבי שימצא את האמצעים הנחוּצים לשכלוּל השירוּת הסניטרי – הן גם בּבחינה זאת התנהגוּת היהוּדים יכוֹלה היתה לשמש דחיפה וּמוֹפת. ואוּלם על זה אין אף מלה אחת בּדין-וחשבּוֹן מחלקת הבּריאוּת. אדרבּא: נאמר בּוֹ בּפירוּש שלערבי הכּפר אין כּסף לסידוּרי הבּריאוּת. ואוּלם זאת היא השתמטוּת זוֹלה מאד מן השאלה הפיסקַלית העוֹמדת לפני ממשלת הארץ. כּל ממשלה פּרוֹגרסיבית, אשר עניני העם נוֹגעים בּאמת ללבּה וּקצת אוֹמץ לה, יוֹדעת את הסוֹד הפּשוּט לתיקוּן מצבים כּאלה. הסוֹד הזה צפוּן כּוֹלוֹ בּשתי מלים: מסים פּרוֹגרסיביים – לחץ פיסקלי על האָמיד לטוֹבת העני. ואוּלם על זה לא חשבה ממשלת הארץ וגם לא תחשוֹב, כּל עוֹד קיימת הבּרית הפּוֹליטית בּינה וּבין שכבוֹת הישוב הערבי אשר עליהן יפּוֹל משׂא המסים הפּרוֹגרסיביים. איה, איפוֹא, המוֹצא? הוּא לא נקרא בּשמוֹ בּדין-וחשבּוֹן, אוּלם אנוּ יוֹדעים אוֹתוֹ היטב מכּל הפּרקטיקה רבּת השנים של מחלקת הבּריאות – היהוּדים ישלמוּ. וכך יוֹצא, שהמגמה החדשה, כּאילוּ, של הפּקידוּת הארצישׂראלית אינה חדשה כּלל, ואך בּיסוּסה מוֹדרני הוּא לרוּח הזמן. המציאוּת היא ישנה: מסי היהוּדים הגבוֹהים, זרם הזהב הזוֹרם ממפעלי היהוּדים – והזנחה גמוּרה של עניני היהוּדים, בּאשר היהוּדים הם “אנשי תרבּוּת” ויוֹדעים להסתדר והם עשירים ועל כּן אינם זקוּקים לקוּפּת הממשלה, בּוֹ בּזמן שהערבים הם בּלתי-מפוּתחים ועניים וכוּ'.

הפּקידוּת של מחלקת הבּריאוּת איננה היחידה הדוֹגלת בּימינוּ אלה בּסיסמאוֹת החדשוֹת. [ג’וֹן הוֹפּ] סימפּסוֹן נשלח הנה לא לשם חקירת האפשרוּת ל”התישבוּת-היהוּדים הצפוּפה”, אלא לשם הגנת הפּלח. המוּמחה האנגלי לקוֹאוֹפּרציה מוּזמן הנה לשם פּיתוּח הקוֹאוֹפּרציה בּין הערבים דוקא. אלה הם דברים הנעשׂים מתוֹך פּוּמבּיוּת גדוֹלה והעתוֹנים מסַפּרים עליהם. וכמה הם הענינים הדוֹמים לאלה אשר אנוּ כּלל איננוּ יוֹדעים על אוֹדוֹתיהם ואך הד קלוּש מהם מגיע בּמקרה אלינוּ? לשם דוּגמה: מחלקת החינוּך הזמינה לשם פּיתוּח “האמנוּת הבּיתית” מוּמחה אנגלי, שעבד זמן רב בּמצרים. עבוֹדתוֹ מתנהלת בּין הערבים דוקא. המוּמחה הזה למד וחקר בּמשך כּמה חדשים שהוּא שוֹהה בּארץ את הישוּב הערבי, ורק אוֹתוֹ. הוּא ודאי כּבר יוֹדע את שמוֹת הכּפרים הערבים למאוֹת – ואוּלם שם מוֹשבה יהוּדית, אף מהגדוֹלוֹת בּיוֹתר, זר לוֹ לחלוּטין. הוּא כּינס מעין ועידת מוֹרים של בּתי-ספר עממיים, ולא עלה כּלל על דעתוֹ להזמין לועדה הזאת גם בּתי-ספר יהוּדיים, ואיש מפּקידי הממשלה לא העיר אוֹתוֹ, כּנראה, על הליקוּי המשוּנה הזה בּעבוֹדתוֹ. יש להניח, שה”ליקוּי” הזה אך בּעינינוּ ליקוּי הוּא, בּאשר האיש מוּזמן לעבוֹדה בּין הערבים בּלבד, והערבים הם הזקוּקים לעזרת הממשלה והיהוּדים “יוֹדעים להסתדר בּעצמם” וכוּ'.

ועל כּן המגמה בּרוּרה – מן הפּיסקה ההיא בּתשוּבת לוֹנדוֹן להערוֹת ג’ניבה: “מרכּז הפּרוֹבּלימה הארצישׂראלית הוּא בּהגנת הערבים”, ועד העבוֹדה, הצנוּעה בּיחס, של המוּמחה לאמנוּת הבּיתית. כּל תשׂוּמת לב הממשלה מרוּכּזת בּעניני העם אשר הוּא רוֹב בּארץ. היהוּדים הוֹלכים ונהפּכים גם להלכה ל”בנים חוֹרגים” שסגוּלה להם להיות גם “פּרה חוֹלבת”, והפּקידוּת הארצישׂראלית מסדרת בּעזרתה את יחסיה עם הישוּב הערבי בּאוֹפן היפה, הפּרוֹגרסיבי וההוּמַניטרי בּיוֹתר, וּמה שלא פּחוֹת חשוּב: בּאוֹפן הזוֹל בּיוֹתר. לפּרקטיקה המתנכּרת לישוּב היהודי נמצאוּ עתה תיאוֹריה וצידוּק העלוּלים להתקבּל בּרצוֹן וּבסיפּוּק על-ידי כּל היסוֹדוֹת הפּרוֹגרֶסיביים – בּלוֹנדוֹן, בּבירוֹת העוֹלם ואוּלי גם בּקרבּנוּ.

המגמה הזאת מסוּלפת היא וּמסוּכנת מכּל הבּחינוֹת. קוֹדם-כּל מבּחינה יוּרידית בּין-לאוּמית, בּאשר ממשלת הארץ מחוּיבת להקדיש את תשׂוּמַת-לבּה וּמאמציה לשני הסעיפים העיקריים של הצהרת בּלפוּר והמנדט: התפּתחוּת הבּית הלאוּמי לעם העברי וּשמירת עניני הערבים. ומבּחינה חינוּכית סוֹציאלית: אם בּארץ אחת גרים שני עמים בּעלי דרגת התפּתחוּת שוֹנה, הרי עַם אחד צריך להגיע לדרגת העם השני קוֹדם-כּל בּמאמציו הוּא, ולא על חשבּוֹן העם השני בּלבד. השיטה שבּה נאחזה למעשׂה ממשלת ארץ-ישׂראל, פּירוּשה: קנס על העם המתקדם, פּרס לעם הנכשל; בּיחוּד: פּרס לשכבוֹת העשירוֹת של העם הנחשל, שאוֹתן פּוֹטרים מכּל חוֹבוֹת כּלפּי עמן הן, כּיון שישנוֹ עם אחר, אשר הוּא “ישלם”. אך היסוֹד, אשר עליו רוֹבצת בּכל כָּבדה מגמת השויוֹן בּצוּרה שהפּקידוּת נוֹתנת לה, היחזיק מעמד? אמנם, שירוּת הבּריאוּת של היהוּדים (כּדי להישאר בּגבוּלוֹת מחלקת הבּריאוּת) משוּכלל הוּא משירוּת הערבים. הישוּב העברי עתה הוּא בּעינינוּ גרעין הריכּוּז הארצישׂראלי של האוּמה העברית המפוּזרת בּתפוּצוֹת הגוֹלה. הוּא קם וּמתפּתח וּמתקיים, כּדי להציל מהתנַונוּת את ילדי ישׂראל אשר בּכל הערים והעיירוֹת של הנכר. וּמי שבּא אלינוּ וּמראה לנוּ את חיי הישוּב הערבי, בּעוֹני וּבמחלוֹת שלוֹ, ושוֹאל: “האם יתכן שתחיוּ על-ידם בּלי להקציב להם מן העוֹשר הרב שלכם?”, הוּא מסרס את הפּרוֹבלימה האמתית. ההשוָאה איננה בּין הישוּב הערבי בּארץ-ישׂראל וּבין האוּמה העברית בּכל העוֹלם, בּאשר לשם האוּמה הזאת, לתוֹעלתה שלה, נבנוּ “הדסה” ו”קוּפּת-חוֹלים”, כּשם שלשמה נבנוּ ההתישבוּת בּעמק ותל-אביב. לעוּבדת השכנוּת הבּלתי-אמצעית, אשר ליהוּדים ולערבים בארץ-ישׂראל, והשכנוּת הרחוֹקה יוֹתר, של יהוּדי הארץ ויהוּדי הגוֹלה, יש אמנם אוֹפי “דמוֹנסטרטיבי” ואוּלם אין לה ערך מהוּתי. אם רוֹצה הממשלה להיוֹת צוֹדקת כּלפּי המפעל הציוֹני וּלהבין לרוּחוֹ, אין לה רשוּת להעמיד כּנגד עינינוּ וּכנגד עיני העוֹלם את ילדי הכּפר הערבי בּלבד ולשכּוֹח את ילדי הגיטוֹ היהוּדי בפּולין ורוֹמניה, בּליטא וּבתימן. מעל המצפּה הזה מתפּזר ה”עוֹשר” של היהוּדים, כּאילו לא היה, וה”פּיקחוּת” שלהם נעשׂית אך עדוּת לחוּלשתם ועניוּתם הלאוּמית, כּי לא עמדה להם להצילם מן הגוֹרל המר של עם מחוּסר-מוֹלדת. לעוּמת הגוֹרל הזה מוֹפיע הישוּב הערבי, על כּל העוֹני והמחסוֹר של פּלחיו ועוֹבדיו, כּחלק אוּמה חזקה וּמוּצקה, שאין לה צוֹרך להסיר מכשוֹלים עצוּמים, ללחוֹם בּאוֹיבים כּבּירים, לאַמץ את כּל כּשרוֹנה ואת כּל כּוֹחה כּדי להשׂיג את המטרה הנכספת, העוֹלה בּדמים ממש לעם היהוּדי, והיא ישנה לערבים כּעוּבדה טבעית וּפשוּטה: המוֹלדת. לעוּמת השֶבר הגדוֹל אשר הוּשבּרה האוּמה העברית, מאוּשרת ועשירה היא – מבּחינה לאוּמית, קיבּוּצית – האוּמה הערבית. ואף מבּחינת העוֹשר הממשי, הכּספי, הרכוּש, יש מאד לפקפּק, אם בּאמת הישוּב העברי עשיר הוּא מהישוּב הערבי, אלא שהרכוּש העברי הוּא מחוּלק יוֹתר, איננוּ מרוּכּז כּדרך העוֹשר הערבי, אין בּקרב היהוּדים בּארץ הבדלים כּה עצוּמים כּמוֹ בּקרב הישוּב הערבי – האָפנדים בּעלי קרקעוֹת וארמוֹנוֹת מצד אחד והפּלחים חסרי כּל מצד אחר – ואוּלם לא על היהוּדים תפּוֹל האחריוּת לסדרי החברה הערבית ולא עליהם לשׂאת בּתוֹצאוֹת הסידוּרים האלה.

לממשלה ישנה מגמה להביא, ויהי מה, ולוּ גם על חשבּוֹן היהוּדים, את שני עמי הארץ לדרגה אחת בּשירוּת הבּריאוּת והחינוּך, בּקוֹאוֹפּרציה וכוּ'. ואוּלם ישנם מקצוֹעוֹת אשר בּהם הישוּב הערבי מוּצק ואיתן, לכל הדעוֹת, מן הישוּב היהוּדי – מקצוֹע הקרקע, וזהוּ המקצוֹע החשוּב בּיוֹתר בּחיי ארץ-ישׂראל. האם תחשוֹב הממשלה על הצוֹרך להביא את עמי הארץ לידי שויוֹן גם בּשטח הזה? והנה מה ששוֹמעים לעת עתה על כּוָנוֹתיה בּשאלת הקרקע, זהוּ ההפך הגמוּר משאיפת השויוֹן.

המגמה הזאת, מגמת קיפּוּח הישוּב העברי על יסוֹד הצוֹרך שישנוֹ לישוּב הערבי בּעזרת הממשלה ועל יסוֹד ה”עוֹשר” היהוּדי הרב, המשחרר את הממשלה ממתן עזרה ליהוּדים, עלוּלה להתחזק וּלהשתלט על-ידי זה, שגם עבוֹדת סימפּסוֹן עמדה תחת השפּעת אוֹתה המגמה, ויתכן שהיא טבעה את חוֹתמה על הדין-וחשבּוֹן שלוֹ. ואוּלם אם גם נניח, שסימפּסוֹן הבין לתפקידים מיוּחדים של המפעל הציוֹני, הבין שלעוּמת התפקידים האלה הציוֹנוּת היא תנוּעה עניה והישוּב העברי הוּא ישוּב דל, גם אז יכוֹל הדין-וחשבּוֹן שלוֹ להיהפך לרוֹעץ לנוּ, אם התכנית שתעוּבּד על יסוֹד דין-וחשבּוֹן זה, תימסר להגשמה לאוֹתה הפּקידוּת המתנכּרת. כּל רעיוֹן בּריא וּמוּצדק ואף הכרחי של התכנית הזאת עלוּל להיוֹת מכשוֹל רציני לעבוֹדתנוּ. לשם דוּגמה: האינטֶנסיפיקציה של המשק הערבי בּתוֹר יסוֹד להתישבוּת היהוּדית הצפוּפה. יתכן, שזאת תהיה הנקוּדה המרכּזית של תוֹכנית סימפּסוֹן. על הרעיוֹן הזה לחמוּ ציוֹנים רבּים ויתכן שהציוֹנים עצמם הכניסוּ אוֹתוֹ ללב סימפּסוֹן והוּא ימסוֹר אוֹתוֹ בּתוֹם-לב לממשלה. בּאוירה השׂוֹררת עתה בּארץ, אין כּמעט ספק מה תעשׂה בּוֹ הפּקידוּת. כּשם שהיא מחקה למעשׂה את “הסיוּע לבּית הלאוּמי” והשאירה אך “שמירת זכוּיוֹת הערבים”, כּך היא עלוּלה למחוֹק את “ההתישבוּת הצפוּפה”, וּלהשאיר אך את “האינטֶנסיפיקציה של המשק הערבי” ויחד עם זה לאחוֹז בּכל האמצעים שבּידה, כּדי שהיהוּדים ישלמוּ בּעד האינטנסיפיקציה הזאת ולא תעלה בּמאוּמה למשלם-המסים האנגלי ולא תגע, חס וחלילה, בּעניני השכבוֹת האמידוֹת של הישוּב הערבי.

התהוֹם הרוֹבצת בּין הישוּב העברי והישוּב הערבי, התהוֹם הכּלכּלית והתרבּוּתית, מהווה אחת הפּרוֹבּלימוֹת הארצישׂראליוֹת הקשוֹת בּיוֹתר. בּה מכשוֹל עצוּם להתפּתחוּת הארץ וּלסידוּר היחסים הטוֹבים בּין שני עמיה. הציוֹנוּת מעוּנינת ענין חיוּני מאד בּכך, שהתהוֹם הזאת תתמלא. תתחזקנה ידי הממשלה הדוֹאגת דאגת אמת, להעלאת הרמה הסניטרית, החינוּכית, המשקית של העוֹבד הערבי. לא תהיה עיננוּ צרה בּעזרת המדינה הניתנת לוֹ. יתר על כּן: חוֹבה עלינוּ, חוֹבה פּוֹליטית ואנוֹשית כּאחת, לדרוֹש מאת הממשלה את הפּוֹליטיקה המתאימה. עלינוּ לעזוֹר לה בּכך ואף לקחת על עצמנוּ איניציאטיבה בּכמה דברים, ללכת בּעצמנוּ בּדרך הזאת וּלסייע לעמַל הערבי להשתחרר מן העבדוּת ולקוּם משפל המדרגה בּה הוּא נתוּן זה דוֹרוֹת רבּים. ואוּלם כּל אלה בּתנאי אחד: אל יֵעָשׂה הדבר הזה, בּיסוֹדוֹ, בּתוֹר שיטה, על חשבּוֹן המפעל היהוּדי והמאמץ היהוּדי, אלא כּדין וּכצדק, על חשבּוֹן בּעלי-היכוֹלת בּקרב הישוּב הערבי. ואם לא – תיהָפך המגמה היפה של הממשלה, על אף כּל התשבּחוֹת למרץ ולשׂכל היהוּדיים, למכשוֹל נוֹסף על דרכּנו, להצדקת הקיפּוּח השיטתי של ישוּבנוּ, ועם זאת לא נוּכל להשלים. זאת צריכה להיות עמדתנוּ לעוּמת “שאיפת השויוֹן”. אמנם, קל לסרס את העמדה הזאת, קל להאשים אוֹתנוּ, על יסוֹדה בּאכזריוּת וּבקשי לב, בּאדישוּת כּלפּי הסבל של האנשים הגרים לצדנוּ, בּחוֹסר “ההרגשה הארצישׂראלית”. ועל כּן נוֹדה: “ההכּרה העברית” חזקה בּנוּ מהרגשת “הארץ בּכללה”. שׂמנוּ לנוּ למטרה הראשוֹנה לשבּוֹר את העוֹני ואת הסבל של האדם בּישׂראל ושל האוּמה העברית, ולא נוּכל לשכּוֹח בּגלל הדלוּת של הכּפר הערבי בּארץ ישׂראל, את האסוֹן היהוּדי אשר בּגוֹלה וּלהעדיף את שכלוּל הכּפר הזה על שכלוּל חיי היהוּדים, רק משוּם שלפּקידוּת הארצישׂראלית אין עוֹז לגשת לפּרוֹבּלימת “אי השויוֹן” בּארץ בּרוּח רֶפוֹרמית אמיתית וּלהטיל את פּתרוֹן הפּרוֹבּלימה על אלה המחוּיבים לשׂאת בּה, ועל כּן היא בּוֹחרת לה בּדרך הקלה והבּלתי-צוֹדקת בּיסוֹדה, בּדרך קיפּוּח המפעל היהוּדי, אשר הוּא קיפּוּח המוֹני העם העברי המתנַוונים בּגוֹלה.

ט“ז אלול תר”ץ (9.9.1930)