רקע
עמוס קינן
אֶת וָהֵב בְּסוּפָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: כתר; 1988

על כן ייאמר בספר מלחמות יהוה: את והב בסופה ואת הנחלים ארנון.

(במדבר, כ“א, י”ד)


ביום סגריר בקנדה, כפי הנראה, ואולי במקם אחר ביום אחר, התאבד שאלתיאל.

ב-29 בנובמבר הכריזו על המדינה. יום לאחר מכן, נתקע לי כדור במכנסי הפלנל שלי. ורק כאשר נסעתי לתל אביב, החייט וינטר הטליא לי טלאי במכנסיים. בדצמבר התחיל החורף, ועד סוף אפריל 1948 זחלתי במכנסי הפלנל המטולאים בבוץ, יורה וירוי, ירוי ויורה, זוחל ורץ, ובכל פעם שהייתי חוזר חי, הייתי מייבש את המכנסיים, מקלף מהם את הבוץ שהתייבש ושוב, בלילה, יוצא לזחול ולרוץ, לירות ולהיירות. פעם חשבתי אפילו לכתוב שיר שיפתח במלים: אנו באנו ארצה, לירות ולהיירות בה. אלא שאני לא מאלה שבאו, אני מאלה שנולדו כאן.

הכדור נפלט מאקדח פרבלום שהחזקתי בכיס של מכנסי הפלנל, כאשר רצתי ברחוב בצלאל בירושלים לכיוון נחלת שבעה. הייתי אמור להגיע למרכז המסחרי שבו החלה באותו יום המלחמה הגדולה ושברגע זה התאבך ממנו עשן מעל לגוויות הראשונות למלחמת השחרור שלנו, אך לא הגעתי בגלל הכדור שנפלט. הכדור סרט את הברך, בסך הכול, וזה עניין של מזל. עוד מילימטר אחד, היתה הולכת לי פיקת הברך והייתי צולע עד היום. את המכנסיים כיבסתי מיד בגלל הדם, וכאשר נסעתי לתל אביב הלכתי אל וינטר והוא הטליא אותם במקום. חזרתי לירושלים, ואת השאר כבר סיפרתי.

את עניין מכנסי הפלנל צריך בכל זאת להסביר. הייתי בתנועת נוער חלוצית. עמדנו לצאת לקיבוץ, להכשרה. היינו סוציאליסטים, כמובן, ולכן לבשנו תמיד בגדים פושטים מאוד, בגדי עבודה ונעלי עבודה, ותועבת נפשנו היתה כל דבר שנראה ונשמע כבורגני. לא עניבה ולא חליפה, ולא מכנסי פלנל. וכך, כאשר עזבתי את התנועה, זה היה הדבר הראשון שעשיתי: ללכת אל וינטר ולהזמין זוג מכנסי פלנל.

וינטר, החייט, היה שייך לסוג שנקרא אז “אלה שבאו אתנו באנייה”. כלומר, כמובן, לא אתנו: עם הורינו.

אני זוכר במרופרף כמה מהם. אחד, מכפר סבא, שהיה סייד וצבעי ביום, וצייר בלילות ובשבתות. והיה אחד שבא אתנו, כלומר גם אתי, בחזרה מנסיעת הילדות הראשונה שלי לחוץ לארץ, לארגנטינה מכל המקומות. נסענו במשבר של 1929 והייתי בן שנתיים. אבי עבד כסבל בבואנוס איירס והיה מביא פחם להסקה לבתי הלקוחות. האיש שחזר אתנו באנייה, שכחתי מה שמו, היה סוכן של מכונות תפירה ואמי קנתה אצלו מכונת תפירה שעליה תפרה לי חולצות ומכנסיים עד ליום שבו הלכתי בפעם הראשונה אל החייט וינטר. וינטר לא היה בדיוק חבר לאנייה, אבל אולי חבר של חברים לאנייה. בכל אופן, מאז עלותו ארצה, ערב מלחמת העולם, היה החייט שלנו.

הוא מדד אותי. ביום שבו קיבלתי את המכנסיים, הלכתי לקיוסק וקניתי קופסת סיגריות פליירס. כן, בתנועה שלי אסור היה לעשן, אסור היה לשתות וחובה היתה, וכך היה כתוב בעשרת הדיברות שלנו, “להקפיד על הטוהר המיני”.

אחרי הסיגרייה הראשונה היתה לי סחרחורת והקאתי. כמה שבועות לאחר מכן שתיתי את הקוניאק הראשון שלי, והקאתי שוב. אחר כך הכריזו על המדינה, ואז כבר לא נותר לי פנאי שלא להקפיד על הטוהר המיני, ועד לסוף אותו חורף 1948 נשארתי טהור, למעט השנים שלפני כן, מפני שהדיבר הראשון שחיללתי, עדיין בהיותי חבר בתנועה, היה אותו דיבר על טוהר המין.

ביוני 82 הייתי בסיציליה. זה סיפור אחר, ואם אצליח לגמור לספר את הסיפור, יהיו בו גם פרק או שורה על יוני 82 בסיציליה. לפי שעה, זה רק מראה מקום, מראה זמן.

שם, בסיציליה, סיפר לי דויד, ששמו היה רחמים ושבאיטליה נקרא ריימונדו, איך הוציא להורג בירושלים את המרגלת היפה, שלפני מותה שאלה אם הוא רוצה משהו, אולי אותה, והוא אמר לא, לא רוצה. ולאחר מכן, לאחר הרהור, אמר לי: היום לא הייתי עושה את זה.

לא רק את זה.

לא רק את זה. ולא רק הוא.

כל היום, בעבודה, חשבתי על זה. על קנדה ועל שאלתיאל ועל סיציליה ועל דויד ועל מכנסי הפלנל שלי.

אני גר ברחוב שקט. בית ישן, ארבע קומות. אין חנייה בחצר. רק ליד המדרכה. בדרך עצרתי לקנות תפוחים לילדות. המפתח לא פתח את תיבת הדואר. עוד פעם. כמה פעמים שאני מנסה לשכפל את המפתח הזה, לא מסובך במיוחד, תמיד משהו לא מתאים. עליתי במדרגות לקומה השנייה, שם אני גר. גם המפתח של הדירה לא פתח. התרגזתי, צלצלתי בדלת.

אשתי פתחה.

מה אתה רוצה, שאלה.

לא רוצה כלום, עניתי לה. רק רוצה הביתה.

היא הסתכלה בי בבהלה. בתי הבכירה הופיעה במסדרון, מאחוריה.

מי זה האיש הזה, שאלה בתי.

אני לא יודעת, אמרה אשתי. אני לא מבינה מה הוא רוצה. את מי אתה מחפש?

אני גר כאן, אמרתי בחיוך. אולי החיוך שלי היה משונה, כי כל העניין לא שעשע אותי.

אתה לא גר כאן, אמרה אשתי, ואני מבקשת שתלך מכאן.

אני בעלך, אמרתי.

אין לי בעל, אמרה אשתי.

שני שוטרים עלו במדרגות. אחר כך התברר לי שבתי צלצלה למשטרה בזמן שעמדנו שנינו בדלת והתווכחנו. מה קורה פה, הם שאלו.

האיש הזה מנסה להיכנס בכוח לבית שלנו. אמרה אשתי.

זאת אשתי, אמרתי לשוטרים, וזה הבית שלי, ואני לא מבין מה קורה כאן.

את מכירה אותו? שאלו השוטרים.

לא, ענתה אשתי.

תעודת הזהות שלך, בבקשה, אמרו השוטרים. הוצאתי ונתתי. הם עיינו בה, אך לא החזירו לי אותה.

מה שמך, שאלו.

כתוב בתעודה, אמרתי.

לא חשוב מה כתוב. מה שמך.

עמוס קינן.

זה לא מה שכתוב בתעודה, אמרו השוטרים. תסתכל בעצמך.

פתחתי את התעודה והסתכלתי. התמונה היתה שלי. השם לא היה שלי.

בוא אתנו, אמרו לי ואחזו בזרועותי בעדינות.

הסתכלתי אל תוך ביתי. הכול עמד במקומו. בדיוק כפי שהיה בבוקר, כאשר הלכתי לעבודה. בתי לבשה את אותה השמלה שלבשה בבוקר, כשהלכה לבית הספר. הסתכלתי על אשתי, ושאלתי אותה: מה הולך כאן.

היא לא ענתה דבר. היה לה פרצוף מבוהל מאוד, של אחד שראה מת חי מהלך ברחוב, אולי. לא ניסיתי להתנגד לשוטרים. ירדתי אתם במדרגות כמו סהרורי. נכנסנו למכונית.

בתחנת המשטרה הכניסו אותי לתא, ואחד השוטרים אמר לי, בעדינות: תשתדל להירגע, אדוני, עוד מעט יבוא מישהו לחקור אותך.

הדלת נסגרה מאחורי. נשארתי לעמוד.

אינני יודע כמה שעות עמדתי כך. מחזיק בידי את סורגי דלת התא. אנשים עברו הלוך ושוב במסדרון, העיפו בי מבטים אדישים. קרוב לחצות נפתחה הדלת, ושוטר אחד שאל אותי: יוחנן לוין?

אני לא יוחנן לוין, אמרתי.

כן כן, אני יודע, אמר השוטר. בוא אתי.

הלכתי אתו. הוא דפק בדלת ונכנסנו. מאחורי שולחן, ישב קצין. שב, אמר לי. השוטר יצא.

מדוע אתה מתעקש להגיד שאתה עמוס קינן, שאל. חקרנו בעניין. אתה לא עמוס קינן. ואתה לא גר בדירה שאליה רצית להיכנס. אתה יוחנן לוין כמו שכתוב בתעודה שלך. ויש לך כתובת והיא בתעודת הזהות שלך. ועכשיו תגיד לי מה אתה רוצה.

אני עמוס קינן, אמרתי, ואני רוצה הביתה.

הקצין התבונן בי בעצב, והרים את שפופרת הטלפון. לאחר כמה דקות הניח את השפופרת במקומה. אנחנו נשלח אותך להסתכלות, אמר. אתה נראה לי כמו בן אדם הגון. זה יכול לקרות לכל אחד. אני מקווה שתצא מזה.

לקחו אותי למַטה. אמבולנס חנה ליד המדרכה. שני אחים לבושים לבן הכניסו אותי פנימה, וישבו מימיני ומשמאלי.

קראתי על אלה שמתו מוות קליני, וכאשר הרופאים טרחו להחיות אותם, הם ראו, שמעו, חשו הכול, אף על פי שהיו מתים. ממעוף הציפור, ראו את הגווייה שפעם שכנה בה נשמתם, ובמין לגלוג התבוננו ברופאים המנסים להחיות את הבשר, בעוד הרוח הנצחית כבר משוטטת במקום שבו נועדה להישאר, שכן ממנו באה ואליו היא הולכת.

וכך, עולמי שצריך היה להיחרב עלי, לא נחרב. ישבתי נינוח בין שני האחים, גווייה שחיי הבשר ניטלו ממנה, ומעתה ועד לנצח נצחים שוב אינני, ויותר לא אהיה, שייך אליה.

מין שלווה ירדה עלי. וכשאני אומר עלי, אני מתכוון בפירוש לרוח שהיא אני ולא לגוף שעדיין אני שוכן בתוכו, ונדמה לי שאותה שלווה ירדה עלי כבר באותו רגע שבו נאמר לי שאני אינני אני.

אשתי מעולם לא שיקרה לי. בתי אינה יודעת לומר דבר שאיננו אמת. עשרים וכמה שנים של חיים ביחד, לטוב לרע ולשאר. מעולם מעולם אשתי, אשתי האהובה שהיתה בשר מבשרי ונפש מנפשי, לא כיחשה בי. גם אם היה התרנגול קורא פעם אחר פעם אחר פעם, לא היתה מכחשת. ולפיכך, עלי לחפש את הפשר למה שעובר עלי עתה, במקום אחר.

האמבולנס נעצר. האחים פתחו את הדלת, ורמזו לי לרדת. אחד מהם החל ללכת לפני, ואני אחריו, והשני היה המאסף. לחצו על כפתור. הדלת נפתחה.

השעה היתה קרובה לשתיים אחר חצות, או לפנות בוקר.

שטיח רך מחת לרגליים. הכול לבן, נינוח. רופא תורן חיכה לי במשרדו.

בן שלושים, בערך. בלונדי, אפילו נאה. שב, אמר. אני ד"ר הורביץ, דני הורביץ. תרגיש נוח.

הרופא פתח מגֵרה, הוציא ממנה בקבוק וכוס, ומזג לעצמו משקה. ראיתי מה זה היה: ריקאר, והוא שתה אותו בלי מים.

לחייך, אמר, וגמע מהכוס.

אתה נשלחת אלי להסתכלות, אמר, וזאת מלה לא נכונה. חושבים שהסתכלות, זה מין משהו שבו אני מסתכל בך. מי שצריך להסתכל בך, זה אתה.

מפני שאתה יודע, היכן שהוא, המשיך הרופא, שאתה אינך מי שחשבת שאתה, או.

או מה, שאלתי.

או שאתה באמת חושב שאתה מי שאתה חושב שאתה.

ואז, שאלתי.

אז אתה בצרות.

האם אתה חושב שאני מי שאני חושב שאני.

אין מה לחשוב. אתה לא.

אז מי אני.

אתה כנראה מישהו אחר.

מי.

באמת שאין לי מושג. לך תחפש. כל החיים לפניך.

הוא לחץ על כפתור, ואחד האחים נכנס. קחו אותו לישון, אמר הרופא, והוא חופשי.

הלכתי עם האח. החדר היה קטן ונוח.

כדי שתדע מה זה חופשי, אמר האח, חופשי זה שאתה צריך כל יום עד שעה חמש להודיע אם אתה בא לישון. אם לא, אל תבוא, מפני שתמצא במיטה שלך משוגע חדש.

הוא לא חיכה לשום תשובה, ויצא. השתרעתי על המיטה, ונרדמתי בבגדים. המחשבה האחרונה, כך נדמה לי, לפני שנרדמתי, היתה על שאלתיאל. מדוע החליט להתאבד, שאלתי את עצמי וכך נרדמתי. הדבר הראשון שעשיתי כשקמתי בבוקר, היה להסתכל בראי. היתה לי מחשבה מוזרה. החלטתי שאם אני קם בבוקר ורואה בראי מישהו אחר, אני נשאר בבית החולים. האיש בראי הייתי אני. רחצתי את הפנים ויצאתי.

לאן אתה הולך, שאל אותי האח.

להסתכל, אמרתי לו.

הרופא רוצה לראות אותך.

בוקר טוב, אמר לי הרופא. אני מבין שאתה עוזב אותנו.

אמרת שאני חופשי.

תלוי לאן חשבת ללכת.

לא יודע. לשום מקום במיוחד.

זה לא מספיק טוב. שום מקום במיוחד, זה כאן.

אין לי מה לעשות כאן. כבר דיברנו על הכול.

לא על הכול. ספר לי מה ראית הבוקר.

השאלה שלך מוזרה.

אתה יודע היטב שהיא לא מוזרה.

בסדר, אמרתי לו, השאלה שלך לא מוזרה. אתה רוצה לשאול אותי אם ראיתי את עמוס קינן.

זה באמת מה שרציתי לדעת.

זה האיש שראיתי.

אם כך, מוטב שתישאר כאן.

אמרת לי שאני חופשי.

אמרתי אמת. יוחנן לוין חופשי כמו ציפור דרור. גם אתה חופשי כמו ציפור דרור. רק עמוס קינן חייב להישאר כאן.

כמה זמן.

אמרתי לך. כל החיים לפניך.

דוקטור הורביץ, אני לא נשאר כאן.

אינני יכול לעצור אותך. אתה לא מסוכן לציבור. הייתי רוצה, למענך, שתישאר כאן. אל תגיד שלא ניסיתי. ואל תלך הביתה.

יצאתי. איש לא עצר אותי. בתעודה יש כתובת שאינה שלי. בכיס יש מפתחות. התחלתי ללכת.

בית המגורים חדש, יחסית. תיבות דואר ממוספרות, אינטרקום. השם שבתעודה הוא בדירה 8. יש חנייה בחצר, ורק מכונית אחת חונה בה. האנשים, כמובן, כבר יצאו לעבודה. זוהי מכונית סובארו לבנה, ואני פותח אותה. בתא הכפפות, רישיון לרכב, רישיון נהיגה ותעודת ביטוח, הכול על אותו שם. נעלתי את המכונית, פתחתי את דלת הכניסה ועליתי במעלית לקומה הרביעית.

מחשבת אימה קטנה: מה יהיה אם אישה שאיני מכיר תפתח את הדלת ותשאל: יוחנן, איפה היית כל הלילה.

אין טעם לאימה קטנה בתוך האימה הגדולה. פתחתי את הדלת ונכנסתי. אין איש בבית.

דירת שלושה חדרים. נקייה. חדר אורחים רגיל, טלוויזיה, מערכת סטריאו, כורסאות וכל השאר. חדר שינה, חדר עבודה.

קודם כול אני פותח את ארון הבגדים. חולצות ולבנים, חליפות ומכנסיים, נעליים, כל מה שצריך. אין בגדי אישה. הבגדים, הנעליים וכל השאר, במידתי.

בחדר האמבטיה, כלי רחצה וגילוח. מתגלח, מתקלח, חוזר לחדר השינה, מחליף בגדים. במטבח, כל מה שצריך, שום דבר אינו מבהיק בחידושו. זוהי דירה שבה מישהו מתגורר, והמישהו הזה אינו יכול להיות אני, כי אני מימי לא הייתי במקום הזה. במקרר אפילו חלב, ירקות ופירות, בתא ההקפאה בשרים למיניהם. בארונות המטבח, כל המצרכים הרגילים, דבר לא נעדר. אני מזהה אפילו את הטעם שלי. ישנו אותו רוטב קארי מיוחד, ישנם הזיתים היווניים, ויש כוננית תבלינים, בדיוק אלה שאני נוהג להשתמש בהם.

עכשיו חדר העבודה.

באצטבת הספרים, כל הספרים מוכרים לי. יש ספרים על ארץ ישראל, ויש ספרות יפה, ספרי שירה לא הרבה וספרי מתח. אין תמונות על הקיר. שולחן כתיבה לא גדול. במגֵרה, אלבום תמונות. אני בכל התמונות.

טיול בגליל, 1944. טיול אל החרמון, 1945. פלאס דה לה קונקורד בפאריז, 1954. ציריך, לונדון, הכול משנת 1954. שום דבר מתאריך מאוחר יותר. הכול נעצר לפני שלושים שנה.

תיקים ובהם מכתבים נושנים. על כל תיק, שנה. הכול מתחיל ב-1944, הכול נגמר ב-1954. אינני רוצה עכשיו, עדיין, לעיין במכתבים. עייפות נפלה עלי. אני רוצה לנוח.

חוזר אל חדר השינה, מתפשט ונכנס בתחתונים אל מתחת לשמיכה. משום מה, אני מכניס את היד מתחת לכר, וחש מתכת קרה.

אקדח פרבלום, טעון ונצור.

העייפות נעלמה. אני מחזיר בזהירות את האקדח אל מתחת לכר, מתלבש.

יש טלפון על שולחן העבודה. מי יצלצל אלי. שאלתיאל מת ודויד מת. האם עכשיו שנת 1954. אבל הרי ב-82 הייתי בסיציליה. ושם, בכיכר העיר טאורמינה, דויד קנה עיתון ואמר לי תראה, התחלנו מלחמה בלבנון. והרי לאחר מכן הייתי בניו יורק וב-83 הייתי בפאריז. ההיגיון אומר לי שאם אני יודע שבשנת 82 פרצה מלחמת לבנון, לא יכול להיות שעכשיו 1954. אבל ההיגיון אינו מוביל אותי אל שום מקום.

עד 1948 הייתי עמוס לוין. מאז, אני עמוס קינן.

יוחנן לוין לא הייתי מעולם. אבל בסוף 1946, כאשר הייתי עמוס לוין, הצטרפתי אל המחתרת של לוחמי חירות ישראל ושם היה הכינוי שלי, יוחנן.

על שמו של יוחנן מגוש חלב. ממנהיגי המרד ברומאים.

מי שהיה לו כינוי, חדל לזכור את שמו. לאחר המלחמה, קשה היה להיות עמוס לאלה שבשבילם היית יוחנן. הרבה מחברי לא רצו או לא יכלו לחזור אל שמם, ונותרו עם הכינוי עד עצם היום הזה. לא אני.

מי שאומר שאני יוחנן לוין אולי רוצה לומר לי שהמלחמה עוד לא נגמרה.

נכון שגם אני חשבתי, בשנים הראשונות, שהמלחמה עוד לא נגמרה.

רק ב-1954 ידעתי שהיא נגמרה.

ישבתי עם איציק ועם שאלתיאל ב“כסית”.

זה בן גוריון עשה לנו, אמרנו אחרי הכוסית הרביעית, או השמינית או הבלתי גמורה.

ידענו שהכול נגמר. התעוררתי, עליתי על אנייה והתרחקתי מהחוף.

מה קרה לי מאז אני יודע. אל איפה כל מה שקרה לי מאז.

מדוע אינני צועק. מדוע אינני בוכה. מדוע אינני מטיח את ראשי בקיר וצועק “הצילו”!

מדוע אינני פוחד.

כמו כל אדם, כך אני מניח, גם בי קיימת איזושהי נטייה למיסטיקה. לא שאני שקוע בקבלה ובזוהר ובתורת הזן, אבל גם אני קראתי בשעתו את הטרקטטוס של ויטגנשטיין, ואני יודע שאין חידות, ושאם שאלה יכולה להישאל, סימן שיש לה תשובה. ושישנם לבטח דברים שאותם לא ניתן לבטא, והם היסוד המיסטי. ואני זוכר את השורה האחרונה: מה שאינו ניתן להיאמר, אותו צריך לשתוק.

ואם כך, לא ייתכן שאני מת. המוות, אמר ויטגנשטיין, אינו אירוע של החיים. את המוות אי אפשר לחיות.

אם כך, אני חי. ואם אני חי, עלי לחיות את החיים שנועדו לי. וברגע שאני יכול לשאול מי אני, סימן שיש תשובה.

אולי לכן איני צועק ואיני בוכה ואיני מטיח את ראשי בקיר. בואו אלי, החיים שנועדו לי. בואו אלי ואני אצעד אתכם אל המקום שאליו תוליכו אותי.

בתעודת הזהות שלי כתוב שנולדתי בשנת 1927. בבוקר, בבית החולים, הסתכלתי בראי כדי לדעת אם האיש שאראה ממולי, הִנו אני. עכשיו אני צריך ללכת לבדוק עוד משהו.

לא, בשום פנים ואופן לא. אני בפירוש לא נראה בן עשרים וחמש, גם לא בן שלושים. יש לי שיער אפור, בעצם מלבין, ויש לי שקיות מתחת לעיניים, ויש לי סנטר כפול, ואני נראה כאיש בסוף שנות החמישים שלו.

עלי להגיע לכלל החלטה.

האם עלי לשקוע בתיקי המכתבים הנושנים, לנסות לזהות דמויות מוכרות בתצלומים הנושנים. האם עלי לנסות לבנות גשר מעל העבר המתרחק, ולחפש בשנים הנושנות את התשובה למה שקורה לי היום. האם עלי לנסות ולברר, בחקירה מנוכרת, קרה, מיהו יוחנן לוין. ולעקוב אחריו על פי השנים, מ-1944 עד 1954, ואז להתחיל לאתר אותו, פה ושם, בשנים שלאחר מכן, ובעצם עד היום ועד לרגע הזה.

או להתעקש על הדבר שבו אני כל כך בטוח, והוא שאני אמנם אכן עמוס קינן. שיש לי אישה ויש לי שתי בנות, ושיש כאן איזו טעות נוראה, ושעלי לפתור את פשר הטעות הזאת.

ואולי אינני צריך להחליט כלל. אולי להתמכר להווה, למציאות, לחיות את מה שכרגע כפי הנראה נגזר עלי לחיות, לחיות בתוך הספק הנורא ובתוך הייסורים, ולנסות, אולי לשווא, להבין את המשמעות של כל זה.

צלצול באינטרקום.

אני מסתכל בשעון, השעה שתים עשרה וכמה דקות. בעצם, הייתי צריך להיות כבר רעב, אבל שכחתי.

קול של אישה. ג’וני, היא אומרת, זאת אני.

ג’וני, לעזאזל. אף פעם לא סבלתי את הישראלים הנקראים מייק, ביל, ג’וני או ג’ימי. גם לא את אלה, החדשים, המעניקים לבניהם ולבנותיהם שמות שיכולים ללכת טוב בכל מקום, שמות עבריים טהורים, אבל עם צליל אנגלו-סקסי. והנה דווקא אני, אני עכשיו ג’וני.

תעלי, אמרתי לקולה של האישה, ולחצתי על הכפתור.

היא נכנסה כמו רוח סערה.

תשמע, אני נורא ממהרת. אין לך מושג כמה שקרים הייתי צריכה להמציא בשביל לבוא הנה. איך אני נראית?

את נראית יופי, אמרתי לה.

אתה לא, אמרה. אתה נראה משונה.

משונה כמו מה, שאלתי.

לא יודעת כמו מה. אתה בסדר?

מעולם לא הייתי יותר בסדר, עניתי.

יכולת לפחות לתת לי נשיקה על הלחי.

נתתי לה נשיקה על הלחי.

לא מכוערת, לא יפה. גוף נאה, עדיין. או שהיא כמעט בת ארבעים, או שקצת עברה את הארבעים. מה זה משנה. אף פעם לא ראיתי אותה. אבל היא שליח שנשלח אלי מהדבר הנורא הזה ששמו החיים. פתאום אני מרגיש לחץ נורא במכנסיים.

לא בא בחשבון, היא אומרת לי מבלי ששאלתי אותה. יש לי בדיוק רבע שעה. פעם אחרת. רק באתי להגיד לך מפני שקבענו.

יכולת לצלצל.

אתה יודע שהמספרה שלי כאן למטה. ובעוד רבע שעה התור שלי ואחר כך אני רצה. תהיה נחמד ותשאל אותי מה שלומי ותפסיק לחשוב תמיד רק על דבר אחד.

ברבע שעה אני יכול לסדר בטלפון שני כרטיסים לטימבוקטו.

מה יש לנו לעשות בטימבוקטו.

את צודקת. אין דבר שעושים בטימבוקטו ואי אפשר לעשות אותו בתל אביב.

התקרבתי אליה והיא לא נסוגה. את הריח אני מכיר: אופיום. רבע שעה זה לא הרבה. זאת לא היתה רבע שעה. זאת היתה אולי דקה.

חזיר, אמרה לי, אתה יודע שאני לא סובלת את זה. ועכשיו אני באמת מוכרחה לרוץ. אל תשכח את הפגישה שלנו מחר.

אני סניל, אמרתי לה, שכחתי. תזכירי לי איפה ומתי.

אצל ג’קי בתשע.

היא יצאה. לא מכיר שום ג’קי. לא איש ששמו ג’קי, לא מקום ששמו ג’קי. הזיון היה טוב, למרות החיפזון. לפעמים זה גם כך. לא הצלחתי להוציא ממנה מה שמה. האם היא קצה החוט שיוציא אותי מן המבוך, האם קצה החוט נשמט מידי. כבר אני שומע את המעלית יורדת, לך תדע. ועכשיו אני רעב.

בדרך כלל, אני אוכל צהריים בבית. אשתי מגיעה באחת, מכינה משהו, ועד שהבנות מגיעות מבית הספר, הכול מוכן. יושבים ביחד, היא שואלת אותי איך היה ואני אותה, הבנות רבות ביניהן על משהו אבל הכול מסתדר בסופו של דבר, ואני ואשתי מסתגרים בחדרנו, למנוחת צהריים קצרה מאוד, ולפעמים גם מספיקים לעשות משהו, וזה תמיד נעים. הצִדה, מחשבות שכאלה.

שוב לחדר האמבטיה. לרחוץ את הפנים מריח האהבה.

עכשיו מתחשק לי להתלבש יפה. אני עונד עניבה, יוצא. רחוב שקט, לא שמתי לב כאשר באתי הנה. חשבתי על דברים אחרים. על שאלתיאל ועל דויד, על בית המשוגעים שביליתי בו לילה ועל חיי שאיני מבין לאן נעלמו. עכשיו אני מתבונן. חנות ירקות, מספרה. מכבסה. קיוסק. בית קפה. מסעדה. חנויות בגדים, תחנת מוניות, שוטר רושם רפורטים על מכוניות חונות, ריח של בשר על גריל.

אני נכנס למסעדה.

תגיד שלום למושיקו, אומר לי בעל המסעדה.

שלום מושיקו, אני אומר.

איחרת בשתי דקות, אומר מושיקו. אתה נראה לא טוב.

מה לא טוב, אני שואל.

לא יודע, אומר מושיקו, אבל אתה לא נראה ג’וני. מה תשתה.

כרגיל, אני אומר.

אחד ריקאר עם מים וקרח לג’וני, צועק מושיקו.

אני מתיישב. מושיקו מביא לי את הריקאר. מספרים לי שאתמול בלילה היית במשטרה, הוא אומר.

מי סיפר לך.

לא חשוב מי. אתה יודע שמושיקו יודע הכול. מה עשית שם.

אני לא יודע כלום. ספר לי הכול.

יא עיוני, אומר לי מושיקו, לי כבר אין מה לספר לך, את הכול כבר סיפרתי. אחמד, תביא מנה חמוצים לג’וני.

אחמד מביא חמוצים. אני שותה. נכנס שמוליק.

דונט פורגט ג’רוזלם, אומר שמוליק ומתיישב.

משהו מציק לי. מציק לי שלא מוזר לי בכלל שזה שמוליק, ולא מוזר לי שהוא אומר דונט פורגט ג’רוזלם. בעצם, מוזר לי גם שאני לא מתפלא על מושיקו.

עכשיו נכנס עוד מישהו, מתיישב ואומר: שנית מצדה לא תיפול.

ומה עם אושוויץ, אני שואל אותו.

לא עוד אושוויץ, הוא אומר ומזמין קוניאק 84. הי שבתאי, הוא אומר.

גבר מגודל מאוד נכנס, מתיישב לידנו. תביא קוניאק, הוא אומר. אחר כך הוא פונה אלי: אתה מסריח מזיון.

מה זה מסריח מזיון, אני שואל אותו. הוא מחייך ועונה לי: אתה יותר מדי מריח מסבון. בטח רחצת את הפנים.

מי מזיין עם הפנים, אני שואל.

אתה, הוא אומר לי, לחייך.

אנחנו מתחילים לשתות. אני לא מכיר אף אחד מהם. נראה.

מושיקו מכיר את הלקוחות. זה שקוראים לו שמוליק, מקבל כוס בירה גדולה מהחבית. לזה שלא קלטתי את שמו הוא מוזג עוד 84. למגודל שבתאי, הוא מוזג עוד קוניאק ולי עוד ריקאר. אנחנו כפי הנראה קבועים. וזה כפי הנראה המפגש היומי שלנו.

אני מנסה לנחש את העיסוקים של כל אחד מבני החבורה הזאת. מבלי שנתבקשתי לכך, אני תופס שלאף אחד מאתנו אין שום סימן היכר. כל אחד מאתנו יכול להיות שמאי רכב או יבואן חרסינה, אלוף משנה במילואים או נהג מונית, משורר מפורסם או עבריין שחזר למוטב או עורך דין שסרח. אפילו לאחמד, שעל פי שמו הוא ערבי, אין שום סימן היכר. ברור לי שהוא ערבי. אבל זה כל מה שברור לי. מושיקו יכול היה לשבת אתנו ואני יכולתי להגיש לנו את המשקאות. אין לי מה להפסיד. איך קוראים לך, אני שואל את זה שלא קלטתי את שמו.

לא צריך לקרוא לי, הוא אומר. אני בא.

על פי הצחוק הכללי, נדמה לי שאולי מזה חמש או עשר או עשרים שנה, בכל יום כך אני שואל וכך הוא משיב. אין לי מה להפסיד, ואז אני אומר: בשבילי אתה בוא הנה.

על פי הצחוק הכללי, שוב קלעתי.

אחרי הכוס הרביעית, שבתאי מתחיל לשיר. מושיקו מפזר בינינו צלעות כבש, קבאבים, ואחרי הקפה כולנו כבר שרים.

דיקו חסר לנו, אומר בוא הנה.

קבלתי ממנו מכתב מאמסטרדם, אומר שמוליק.

יש לי פגישה אצל ג’קי, אני אומר.

מה יש לך למהר, אומר שבתאי, הוא לא פותח לפני שמונה.

עכשיו, לפחות, נודע לי שאמנם ישנו אדם ששמו ג’קי ולאדם הזה יש מקום והמקום נפתח בשמונה. אבל איפה.

פתאום אני רוצה הביתה.

רגע, משהו משונה כאן. משהו נורא, אולי. אני מבין שאותו בית שאליו אני רוצה ללכת עכשיו, אינו ביתי, אלא אותו בית שמעולם לא הייתי בו לפני כן, ואשר תעודת זהות שאינה שלי הביאה אותי אליו, לאחר שלילה שלם, התעקשתי לחזור אל ביתי שעליו נאמר לי שאינו ביתי. והנה לא חלפה יממה, ושוב אני רוצה הביתה, והפעם אל בית אחר.

איזשהו זיכרון מבליח בי. משהו דומה. משהו דומה חשתי כבר פעם. אני זוכר בדיוק איפה זה היה ומתי. זה היה בניו אורליאנס, בשנת 80.

אני מורגל בנסיעות. כמו כל ישראלי טוב. כל מה שצריך לעשות הוא לארוז מזוודה, ותירוץ. במרוצת השנים, פיתחתי לי כמה הרגלים לצורך נסיעה. לא בבת אחת. עם הזמן הם באו. ההרגל האחרון שלי היה, להפוך כל עיר למולדת בתוך כמה שעות.

אין קל מזה. מונית משדה התעופה אל המלון.

אפילו לא מקלחת. לפתוח את בקבוק הוויסקי שקניתי בחנות ללא מכס, לשתות כוסית אחת ולומר לעצמי ברוך בואך לעיר זאת וזאת. אחר כך, לצאת אל הרחוב.

לחפש את חנות הכלבו הראשונה. בחנות הכלבו לקנות: סכין, מזלג, צלחת, כף, מלח, סוכר, קפה. כל מי שיש לו בחדרו מלח וסוכר וקפה וסכין ומזלג וצלחת וכף וכן, שכחתי, פותחן לקופסאות שימורים, לא גר בבית מלון. מי שיש לו בבית מלח וכל השאר, יש לו בית והוא בבית.

כל מי שיש לו בית, יש לו גם מולדת. וכך, כעבור שעתיים בערך, היתה לי מולדת בניו אורליאנס.

עד כדי כך היתה לי ניו אורליאנס מולדת, שלעת ערב כבר הייתי בטוח שלא מצאתי לי מולדת, אלא שהיום שבתי אליה. וכעבור יומיים, בשדה התעופה, היתה לי אותה תחושה של איש ששוב עוזב את מולדתו, והולך לחפש לו מולדת חדשה. באותו ערב, כבר היתה לי מולדת חדשה בסן חואן, בפורטוריקו.

שוב, היה זה אותו טקס. הנחתי את החפצים במלון, יצאתי לרחוב, קניתי מלח, סוכר, קפה, פותחן וכל השאר. לעולם איני מעביר מלח, קפה וסוכר ממולדת אחת לאחרת.

אני רוצה הביתה. יש שם מלח, יש שם סוכר, יש שם קפה.

הו ארצי מולדתי, אני מתחיל לשיר, הר טרשים קירח.

שמוליק ושבתאי וכל השאר מצטרפים אלי. מושיקו מביא עוד כוסית לכל אחד. השעה קרובה לשלוש. אני גומע את שארית הכוס ומודיע: אני הביתה.

דונט פורגט ג’רוזלם, אומרים לי כולם.

שנית מצדה לא תיפול, אני עונה ויוצא.

הולך ברחוב, שורק לי משהו. אפילו לא שם לב למה שאני שורק, מן הסתם אחד משירי המולדת, אבל איזו מהן. בצעדים מאוד מורגלים ובתנועות אוטומטיות, אני פותח את הדלת. נכנס למעלית, נכנס לדירה, הולך לעשות פיפי, מתקלף מבגדי ונכנס בתחתונים למיטה. היד נשלחת כמו מעצמה אל מתחת לכר. האקדח שם.

של מי אתה, אקדח פרבלום טעון ונצור. מה אתה עושה כאן מתחת לכר. האם אתה שם מפני שמישהו רוצה להרוג את בעליך, האם אתה שם מפני שבעליך מתכונן להרוג בך מישהו. שיר ישן, שיר ישן של מולדת נשכחת, עולה בדעתי ואני נרדם בו: רשות הדיבור לחבר פרבלום, רשות הדיבור לחבר תת מקלע.

קמתי.

במקלחת, חשבתי על צרור המפתחות שבידי. את המכונית פתחתי, גם את הדירה. אבל יש לי גם משרד, כפי הנראה. היכן הוא.

ספר הטלפונים. מתחת לשם יוחנן לוין, יש עוד מספר ועוד כתובת. 467654. שדרות ח"ן 8.

מתלבש מהר. במחשבה מטורפת, חוזר אל חדר השינה, תוקע את הפרבלום בכיס. יורד אל החצר, מתניע את הסובארו הלבנה ונוסע.

בדרך אני מנסה לחשוב מי אני: שמאי רכב? עורך דין? יבואן חרסינה? אין תשובה. מוצא את הבניין, מחנה את המכונית, יוצא, מחפש שלט. אין שלט. לא שלט של עורך דין ולא של רואה חשבון ולא של שמאי רכב ולא של סוכן ביטוח.

אין אינטרקום. בית ישן. על אחת מתיבות הדואר, שם: יוחנן לוין. לא כתוב באיזו קומה. אני מטפס. אין אפילו מה לטפס. יוחנן לוין, בקומה הראשונה. מוציא מהכיס את צרור המפתחות, פותח במפתח שאינו זה של הדירה ולא זה של המכונית. המפתח פותח.

השעה ארבע וכמה דקות.

במשרד, שני חדרים בלבד. באחד, שולחן כתיבה משרדי רגיל, טלפון, שדכן של נעצים, נייר דבק, סיכון ומהדקים, כמה תיקים. בחדר השני, ספה צרה מאוד, שתי כורסאות, טלוויזיה בשחור-לבן ומערכת סטריאו פשוטה, קומפקטית.

אין תמונות על שום קיר. יש חדר שירותים קטן ולידו כיור, אצטבה ועליה קומקום חשמלי לקפה. יש קפה, יש סוכר, יש מלח, יש פותחן. עוד מולדת.

מתיישב ליד שולחן הכתיבה. כל המגרות מלאות בתיקים, כל תיק נושא מספר של שנה. השנה האחרונה, 1954.

לעזאזל.

מכתב משאלתיאל, 1953. מכתב מדויד, 1952. מכתב מאמיל, 1944. מכתב מלייזר, 1946. מכתב מדבורה יוסלזון, 1952, מאוסטרליה. מי זאת דבורה יוסלזון, למה היא כותבת לי מאוסטרליה. למה יש לי משרד מלא מכתבים ישנים. אני מכין לי קפה במולדת החדשה, וכך חוזר אליה.

יש לי מחשבה משעשעת: פיליפ מארלו יושב עכשיו במשרדו המאובק, בוהה אל החשבונות שאין לו ממה לשלם אותם. ואז אני נכנס בדלת מבלי לדפוק. הוא לא מופתע. הוא רגיל לביקורים כאלה. אולי רק לשכאלה. לכן יש לו אקדח בכיס. תשמע, אני אומר לו, אין לי הרבה כסף לשלם לך. אולי חמישים דולר. אני רוצה שתברר לי מי אני.

ממילא, את מחצית העבודה כבר עשיתי בשבילו. גם הוא היה מנסה את הכתובת בתעודת הזהות, גם הוא היה פותח את הדירה, את המכונית. גם הוא היה רואה את אלבומי התצלומים והמכתבים הנושנים. גם הוא היה מגלה את כתובת המשרד.

גם הוא היה מייחס כל מה שצריך לייחס לעובדה, שאין שום דבר לאחר 1954. גם הוא, מכאן, היה מחליט לפצל את החקירה לשני ראשים: האחד, ללכת אחורנית בעקבותיו של ג’וני, יוחנן לוין.

השני, בכיוון ההפוך, מ-1954 קדימה, מאז ועד עצם היום הזה: מי אתה, עמוס קינן. האם היית קיים גם לפני 1954. באיזו שנה נשאת לאישה את זו שאתה טוען שהיא אשתך. ומי משניכם, הטוענים שהם עמוס קינן, הוא האיש הנכון. ואם כך, מיהו האיש האמיתי המסתתר מאחורי עמוס קינן שאיננו האמיתי.

דרך אגב, ראיתי אותך במיליון סרטים בכל מיני גרסאות, אבל האמפרי בוגארט, כך נדמה לי, גילם אותך בצורה הנפלאה ביותר.

היתה גרסה אחת, שכחתי של איזה במאי, שבה לא ראו כלל את מארלו. גיבור הסרט היה המצלמה, והיה איזה קול שדיבר, והדברים התרחשו רק כפי שהמצלמה ראתה אותם, והמצלמה היתה אתה. אולי זוהי הסיבה מדוע עכשיו, כאשר אני מדבר אתך, אתה אינך.

כוסית לחייך, פיליפ מארלו. אסתדר בלעדיך. כמו שהסברתי לך, את מחצית העבודה כבר עשיתי בשבילך ממילא. וכאן לא קליפורניה, כאן ארץ ישראל. את ארץ ישראל אני מכיר ואתה לא. אז לחייך ובלעדיך.

במשרד יש כוסית אבל אין בקבוק. אני רותם את המכונית וחוזר אל מה שמעתה ואילך, עד שאפתור את החידה, יהיה ביתי. ואל תשכח, מארלו, שאין חידות. שכל מה שיכול להישאל, יש לו תשובה.

אני מחנה את המכונית בחצר ועולה במעלית הביתה. כן, הביתה אקרא לזה מעכשיו. אינני מאמין שכמו בסיפורים, אמצא מישהו הממתין לי עם אקדח מכוּון אל בטני. גם לא נערה עירומה. גם לא איש תלוי על עניבה בחדר האמבטיה שלי. קירות ריקים אמצא, והקירות הריקים יביטו אל הקיר הריק שהוא לבי. האם קירות לבי הם הראי שבו משתקפים הקירות הריקים של ביתי, האם נהפוך הוא.

כשאני יכול להרשות לעצמי, המשקה שלי הוא צ’יוואס. כפי הנראה, ברגע זה אני יכול להרשות לעצמי, מפני שבבַּאר, והבאר הוא כמובן בחדר העבודה ללא ספק, אני מוצא בקבוק צ’יוואס. לעזאזל, הוא אפילו פתוח. מי היה כאן, מי שתה ממנו לפני.

אני מוזג לי כוסית, הולך למטבח ומוהל אותה במים. כך אני שותה, אם אני ג’וני, אם אני עמוס קינן, אם אני מי שלא יהיה. פתאום מתחשק לי לדעת אם אני יהודי. אני פותח את המכנסיים, מסתכל. אין לי עורלה. אני איש נימול. תודה, מכפתר את המכנסיים שוב.

מאיזו שנה להתחיל את החקירה. האם מ-44 קדימה, או מ-54 אחורנית.

בוחר ב-44.

מכתב מכפר גלעדי.

איציק ממליץ על רשימת ספרים לקריאה. השאלה האגררית, מאת קארל קאוטסקי. על איזו שאלה אגררית מדובר ומתי ואיפה, ומדוע עלי, ב-1944, להתעניין בזה.

יש גם אנגלס. וכמובן מארקס. ויש לנין. לתימהוני הרב, אין טרוצקי. אני מניח שאיציק לא היה טרוצקיסט, לפחות לא אז. ישנה גם השאלה הלאומית של סטאלין. חוץ מזה, ממש בסוף המכתב, הערה קטנה: הלילה שוב חצינו את הגבול לסוריה והבאנו משם יהודים.

אני מנסה לעשות חשבון: בן כמה הייתי ב-1944, וגם היכן הייתי וגם מה עשיתי אז.

על פי חשבוני, ואני מדבר על עמוס קינן בפירוש, עבדתי אז במוסך.

על פי אותו חשבון, הייתי אז בן 17. אני מוזג לעצמי עוד צ’יוואס עם מים.

השכמה בחמש בבוקר.

יש לי אוברול מוכתם ומשומן. היום קוראים לזה סרבל, אז השתמשו עדיין במלה הבריטית. הוא מוכתם מגריז ומשומן משמן מכונות. בכל בוקר, בשעה 7.00, אני נכנס למוסך, נשכב תחת מכונית ומתחיל לפרק ממנה את הסרן האחורי. זוהי העבודה שלי, לפרק סרנים אחוריים.

ישנה מין מיטה קטנה שטוחה עשויה עץ, נגררת על גלגלים. אתה משלח את המיטה אל מתחת למשאית, משתרע עליה שכוב על גבך ועיניך למעלה. עינך כבר מאומנת, ואתה יודע אם לקחת מפתח של 5/16 אינץ', או כל מידה אחרת. מי שבגיל 17 עדיין אינו יודע איזה מפתח לקחת, יעוף.

כבר עפתי לפני כן, וזה היה שיברון הלב הגדול ביותר של חיי. לא חשוב ברגע זה. אולי נחזור אם ייוותר לנו פנאי ואם תינתן האפשרות. עכשיו אני כאן, בגרז' פורד.

בכל בוקר, בשעה יותר קבועה מקבועה, אני מגיע לתחנת האוטובוס בשדרות רוטשילד פינת מרמורק. אמא מצליחה תמיד להתעורר לפני. כמה שלא ניסיתי להתעורר לפניה ולהכין לעצמי את הצידה ליום העבודה, לא הצלחתי. גם עשרים שנה לאחר מכן עוד לא הצלחתי להקדים אותה.

בבוקר, למרות שניסיתי להתעורר לפניה, כבר היה הקומקום רותח במטבח. אמא היתה מכינה תה, מכניסה אותו בתרמוס. לי היתה מכינה קפה של בוקר. היינו שותים קפה וינאי, בתוך כלי של חרסינה. עדיין לא היה אספרסו. והיתה לי חביתה של בוקר, וסלט עגבניות. ואחר כך אמא היתה מכינה סנדוויץ' של חביתה בין שתי פרוסות לחם שחור, צלוחית לבן, ואותו התרמוס של התה. כל זה בתוך תרמיל צד עשוי ברזנט. עיתון הבוקר היה מושחל מתחת לדלת הדירה בערך בחמש וחצי. מעולם לא ראיתי את האיש המשחיל. למשמע הרשרוש מתחת לדלת, הייתי שולף את העיתון וקורא את הכותרות תוך גמיעת הקפה.

בשעה שש כבר הייתי בתחנת האוטובוס.

תמיד אותם האנשים.

"איש וצרורו, איש ומרורו,

איש וטרוניה כלפי בוראו",

כמו שכתב המשורר שטיינברג, בקובץ “שירתנו החדשה”, שאז יצא לאור בעריכת המשורר אליהו מייטוס, ושאותו קנתה אמי ממוכר הספרים הנודד, שהיה פוקד אותנו אחת לחודש.

תמיד אותם האנשים, אינני מכיר איש מהם בשמו. אבל אני יודע באיזו תחנה יֵרד כל אחד מהם. יש זקנים. יש בשנות העמידה. יש בגילי ויש צעירים ממני. כל אחד והתרמיל שלו, ובו כפי הנראה אותו תרמוס שהכינו אֵם או אישה, או האיש הערירי לעצמו. עד שיגיע האוטובוס לתחנה המרכזית, יתפזרו נוסעיו. אחד ישכב מתחת למשאית, אחד במקום אחר, על פי הבחירה אשר נעשתה למענו במקום שאינו ידוע לי עד עצם היום הזה.

האיש שהוציא אותי מן המוסך היה איש עקום-רגליים.

הוא היה עקום-רגליים כי היה פרש. לא פרש בגדודי בודיוני, לא בחיל פרשים אדום של יצחק באבל. הוא היה פרש בחיל הספר של עבר הירדן. הוא היה בן ארבעים, והוא אמר לי: מקומך לא כאן. לך מכאן. לך מכאן, אם אינך רוצה להגיע למקומי.

מה מקומך, שאלתי אותו בטיפשות.

הוא לא ענה לי. עד היום.

יש לי חלון אל הים. בין ערביים. סנוניות טורפות פרפרים, בז מחפש סנוניות, עורבים קוראים מעל תורני הטלוויזיה, ועדיין רבע עיגול של שמש מעל לים.

מישהו הולך על המדרכה, נעצר לפני הבית. הוא מתקרב אל הגדר כדי לבדוק את מספר הבית, כך אני מניח, ואז הוא נותן שתי אצבעות בפיו ושורק.

ארבעים שנה לא שמעתי את השריקה הזאת. אני נותן שתי אצבעות בפי, מחזיר שריקה. האיש נבלע מתחת לכניסה. אני לוחץ על כפתור האינטרקום. לא הספקתי לזהות אותו. אבל על שריקה, אפילו לאחר ארבעים שנה, אתה עונה מבלי להרהר או לדעת מדוע.

עכשיו לא חצות ליל קור וסער, עכשיו שעת שקיעה של יום אביב. מדוע עובר בי רעד.

מדוע נדמה לי שהעורב אשר בחלוני אומר לי: אל-עד-אין-דור.

מישהו צועד במסדרון. מנסה לתחוב מפתח בפי המנעול. מסנן קללה מבין השיניים. מצלצל בדלת. אני פותח.

לא ראיתי אותו שלושים שנה. בפעם האחרונה, גמרנו בקבוק קוניאק ב“כסית” עם שאלתיאל. לאן נסע איציק הוא לא סיפר לנו מעולם. מאז בקבוק הקוניאק האחרון, לא שמעתי עליו. אבל זה הוא.

מה אתה עושה כאן, הוא שואל.

אני גר כאן, אני עונה. איך הגעת אלי.

סיפור קצר. הגעתי אתמול. הלכתי לחפש אותך. אמרו לי שאתה בבית משוגעים. בבית המשוגעים מצאתי רופא נחמד מאוד שנתן לי את הכתובת. אתה לא נראה לי יותר משוגע מאשר היית אז. מה קרה לך.

זה סיפור ארוך.

אם זה על הוויסקי שלך, אני לא ממהר. אני מניח שגם אתה כמוני כבר עברת מקוניאק לוויסקי.

גש למקרר, תמצא את הקרח, תיקח לך כמה שאתה רוצה ואתה גם יכול לאכול כל מה שיש שם בפנים. אבל אם אתה חושב שאתה גר כאן או הולך לגור כאן, אתה טועה.

איציק הלך למקרר. עכשיו ספר לי בכל זאת את הסיפור, אמר. במלים של החולה, לא של הרופא.

סיפרתי לו את הסיפור.

האם יש לך הסבר, שאל אותי.

אין לי.

גם לי אין.

אם זה מנחם אותך, אני יודע שאתה עמוס קינן.

לך תגיד את זה לאשתי, אמרתי לו.

הוא שתק ואני שתקתי.

ספר לי על עצמך, אמרתי.

אני מרצה בבוסטון לתולדות המזרח התיכון בזמן החדש.

למה נעלמת כל השנים האלה.

למה שאלתיאל נעלם כל השנים האלה. למה עמוס קינן נעלם שלשום, אם אינני טועה.

לא יודע למה. ולא ענית לי על השאלה. תענה על שאלה אחרת. מה פתאום חזרת ולמה באת אלי.

באתי ארצה, בין השאר, כדי לפגוש אותך. קיבלתי חוזה מהוצאת ספרים לכתוב ספר על המחתרת. בעצם, באתי לכתוב אותך. דרך אגב, שיניתי את שמי וכמובן גם את האזרחות שלי. אתה מדבר עם האזרח האמריקאי, פרופסור פיליפ נאדל. ומה שהיה צריך לעשות עכשיו, זה לקחת את שאלתיאל וללכת שלושתנו ל“כסית”.

ולגמור בקבוק ויסקי, אמרתי, השנים עושות את שלהן.

הלכנו ל“כסית”. הזמנו ויסקי. המלצר ששירת אותנו לפני שלושים שנה היה שם. אותי הוא גם שירת לפני שבוע. הוא לא הכיר את איציק. הוא לא הכיר אותי. אני לא נעלבתי. איציק כן.

אתה לא מכיר אותי? שאל.

רואים כל כך הרבה אנשים, ניסה המלצר להיחלץ.

הייתי יושב כאן כל יום. עם האיש הזה כאן על ידי. אתה באמת לא מכיר אותו?

אולי, אמר המלצר, אולי אני מכיר אתכם, אבל אני לא זוכר.

הנחנו לו ללכת.

זה באמת לא טוב, אמר איציק. אני מתחיל באמת לא להבין. עכשיו תשאל אותי מה אני חושב לעשות. ואני אגיד לך שאני לא יודע מה לעשות.

גמרנו שם את הבקבוק. אני גר ב“הילטון”. היית מאמין שיש לי ארבעה ילדים, ושאף אחד מהם לא יודע עברית ואני לא רוצה שיֵדעו?

כן, אמרתי. ואל תבוא אלי מחר. אני עסוק.

אבוא מחרתיים, אמר לי ושרק למונית.

אני לא שרקתי למונית. הלכתי לאט, לא בדיוק מתנודד אבל לא בדיוק ישר. פה ושם השתנתי על עץ. כשאני שיכור אני אוהב להשתין בצורה מועילה. פה ושם הרמתי כוס דמיונית ואמרתי: לחייך, פיליפ מארלו. כשאני משתין בצורה מועילה, אני אוהב להרים כוס דמיונית.

המפתח פתח את הדלת. הלכתי אל הכורסה ולאט, לאט מאוד, צנחתי אל תוכה. לא יודע כמה זמן ישבתי. החלון היה אפל, ומבעדו ריצדו אורות בים. מזגתי לי כוסית והדלקתי סיגרייה. פתחתי את החלון והבטתי החוצה. ליל אביב נהדר. לעזאזל אתך, אביב.

האפלתי את החדר וכך, מתוך חלון אפל, הבטתי אל הים הבהיר, מאזין לרחשים רחוקים.

לצליל הרחשים הרחוקים, מתי שהוא קרוב לחצות, נרדמתי.

השכמה. קפה. התעמלות חדר.

התעמלות חדר היא לאלה שאין להם מרחבים. אינני זוכר שאי-פעם עשיתי התעמלות חדר. כשם שאין לי מושג מדוע הבוקר, לאחר השכמה וקפה, הנה זה מה שאני עושה, בתוך עורו וגופו של יוחנן לוין. מי אתה, יוחנן לוין, איש המרתון של החדר הסגור.

מקלחת קרה. מרים את התריס, פותח חלון אל הים.

מדוע לא ירדתי לים לשחות. מה מכל הדברים שפגשתי בחדר הזה, לחש באוזני שיוחנן לוין הוא איש שאין לו מרחבים.

יש לי בעיה.

בפעם האחרונה, כאשר עדיין הייתי מי שאני, הלכתי לבנק ומשכתי סכום כסף לא קטן ולא גדול, להוצאות שוטפות לכמה ימים. אבל בקרוב תתחיל הבעיה. והבעיה היא, שאין לי מושג במה עוסק יוחנן לוין. ממה הוא חי.

בעוד יומיים ייגמר לי הכסף. ואם עד אז לא אדע ממה הוא חי, לא יהיה לי כסף.

שוב אל החלון. ים כחול, חלק. מרחבים. לא נכון שאני איש שאין לו מרחבים. אני יכול כאן, בתוך החדר הזה הפונה אל הים, לצאת למסע מסביב לעולם.

התלבשתי, לקחתי את המכונית ונסעתי אל המשרד.

הפעם הזאת הייתי יסודי יותר. אין מגֵרה שלא הפכתי אותה. מה שרציתי לדעת יותר מכול היה, האם גם במשרד, באיזושהי מגֵרה נסתרת, יש אקדח.

אין. אבל המשרד כולו חידה. מדוע בכל המגֵרות, כל מה שיש לי בדירה. מדוע כל האלבומים כאן, מדוע כל תיקי המכתבים כאן. מי בכלל צריך שני מקומות כדי לעשות בשניהם אותו הדבר בדיוק. לעלעל באותם מכתבים נושנים, לעיין באותם תצלומים ולנסות להפליג מהם אל המסע הגדול.

אני יכול להתחיל מלייזר. בידיו קצה של חוט. אם ישליך אלי את קצה החוט, אני יכול ללכת בעקבותיו ולהתחבר אל עצמי. אבל הוא הלך ולקח עמו את קצה החוט.

גם בידי היה, בשעתו, קצה של חוט. לייזר ביקש ממני את קצה החוט, אבל אז אני לא הייתי. ואז לייזר לא יכול היה להתחבר, ועכשיו גם אני לא יכול.

בעניין הזה של להתחבר, אני חייב הסבר. כאשר המראתי מניו אורליאנס לסן חואן, לא היתה לי שום בעיה להתחבר. מלח, סוכר, קפה, פותחן, סכין ומזלג וצלחת וספל, והנה אתה מחובר כאילו מכאן צמחת. המקום היחיד שאליו אינך יכול להתחבר הוא המקום שממנו צמחת.

הזמן אינו, כפי שחשבתי פעם, נהר הזורם ללא הרף מתחת לגשר נטוי. היום אני יודע שהזמן אינו אלא גשר זורם מעל לנהר שקפא. שעל כן, מתחת לגשר הזמן, הזורם ללא הרף, אין שום טעם לחצות את הנהר הקפוא. אין מה לעשות.

ישבתי עם לייזר על ספסל בשדרות בן ציון על יד המלך ג’ורג'. על אותו ספסל בדיוק, אני חושב, ישבתי עם מוסה הימאי לילה אחד לפני שאסרו אותי.

לייזר לא לבש מעולם מכנסי פלנל. עזבנו את התנועה בערך באותו זמן. הוא המשיך ללבוש חאקי. ורק כאשר עלה על הים, החליף את החאקי בג’ינס.

לאחר אותו לילה על הספסל, מצאנו את עצמנו בחוגים המארקסיסטיים. ארגון שמאלני קטן, פרוליטרי מאוד, ברוח הימים ההם. לא בני טובים, רק נערים שנפלטו, אם מבית עוני ואם מנהיית הרוח, אל הסדנה. יש לי אתו תמונה, טיול של החוגים המארקסיסטיים אל יערות הכרמל, 1946. בחור עגלגל, שחור, שעיר וחזק. הילוך מתנדנד. יכול היה למעוך תפוח אדמה חי בתוך כף ידו.

יש לי רק מכתב אחד ממנו. הכתובת על גבי המכתב, איזושהי אניית קיטור, S.S Amal. ובמכתב הוא מספר שהאנייה עובדת על הקו אלכסנדריה–חיפה. וכאשר תגיע לו חופשת חוף, יבוא לבקר.

גם אני רציתי לעלות על הים. וזה היה לאחר שרציתי להיות מכונאי ולפני שרציתי להיות בנאי.

נסענו לחיפה. לייזר אמר שבקינג’ס בַּאר אתה יכול לפגוש רבי חובלים או רבי מלחים, ולהסתפח אל אחת מהספינות העוגנות בנמל.

ישבנו כמה שעות. שתינו בירה. את לייזר לקחו, אותי לא. חזרנו לתל אביב. כעבור יומיים, לייזר עלה על הים. אני נשארתי על היבשה.

עשינו לו מסיבה. היתה הרגשה שהוא הולך בשליחות של כולנו. שתינו הרבה בירה ודיברנו על העם העברי, על מעמד הפועלים, על משימות הדור, ולפנות בוקר ליוויתי אותו אל תחנת האוטובוס לחיפה.

אל תלך עוד, לייזר, לא גמרתי אתך. כל השנים הנוראות עדיין לפנינו. עדיין לא התחלנו את הצעד הראשון. עדיין לא נפרדתי ממך כדי לרוץ אל המרכז המסחרי הבוער, עדיין לא נשבענו כי משורה ישחרר רק המוות.

משהו בבטן אומר שזה הזמן ללכת אל מושיקו.

תגיד שלום למושיקו, אומר מושיקו.

שלום מושיקו, אני אומר.

מה תשתה, שואל מושיקו.

כרגיל, אני עונה.

פעם ריקאר עם מים וקרח, אומר מושיקו.

נכנס שמוליק. דונט פורגט ג’רוזלם, הוא אומר ומתיישב. אחר כך נכנס זה שאומר שנית מצדה לא תיפול, ומתיישב גם הוא. נכנס גם שבתאי ומזמין 84.

חיפשו אותך, אומר לי מושיקו. אחד שאומר שהיה אתך בעין חרוד.

לא הייתי אתו בעין חרוד. איך הוא נראה.

גבוה כזה.

לא השאיר שם.

כן השאיר. תן לי להיזכר. משהו כמו רפי, או דני, או איתן, או יורם, או גידי, או עוזי, או עמי, או בני, או בנץ, או דני, או רפי, או איתן. איתן אמרתי כבר, לא?

כן.

אז זהו. אמרתי לך הכול.

תודה, מושיקו, אמרת לי הכול.

היום השולחן יותר גדול. בינתיים נכנסו עוד שניים. היי, אורי, אומר שבתאי, מה שלום המיידלך.

רחם רחם, בוא, שר אורי. על פי המנגינה של גשם גשם, בוא. על ידו אחד קירח. אורי מלטף את הקירח על הקרחת ואומר: שוב פעם הסתפרת.

טקסי! שואג הקירח, טקסי! קחו אותו מהר לבית חולים!

קראתם לי? שואל אחד קטן שמן שנכנס.

קח אותו, אומר אורי.

מצטער, אומר השמן הקטן, אני תפוס. תביא לי ויסקי.

רזית קצת, אומר לו הקירח.

כן, אומר השמן הקטן, הוציאו לי אבן מהמרה. אמרתי ויסקי ואני לא רואה אותו.

על האש, אומר מושיקו, תיכף אני מוריד.

מי זה לעזאזל איתן או רפי או דני או גבי או עמי. הפעם האחרונה שהייתי בעין חרוד היתה ב-1944 אבל אף אחד לא היה אתי שם. פשוט הגעתי לשם בטרמפ בעגלה מתל עמל, ומשם תפסתי טרמפ במשאית לחיפה. בעצם, איציק היה אתי במחנה עבודה בתל עמל, עכשיו אני נזכר. אשאל אותו מחר.

זה היה, אני נזכר וגם מופתע מזה שאני נזכר, כמה ימים לאחר החום הגדול. 54 מעלות בצל באזור ברֵכות הדגים. 100 שנים לא נרשמה טמפרטורה כזאת. עבדתי בטורייה כל אותו יום, בעישוב סוללות העפר מסביב לברֵכות, ותפסתי נחש מים. כעבור שנתיים, באותו אזור, סירסו את מוחמד.

סירסנוך סירסנוך יא מוחמד, אההה, אהה, אהה, שר אורי.

יום הדין גדול, עונים כולנו במקהלה, יום הדין גדול.

אנסו אז בחורה, אני נזכר, וכיתת פלמ"ח יצאה אל מאהל הבדואים, תפסה את האנס וסירסה אותו על אבן בשדה, ומאז השיר.

מאז בעצם כל השירים, מאז בעצם מה לא, ועכשיו אני רץ על הגשר הזורם, נגד הזרם, מנסה להתחבר שוב אל החוף המתרחק.

תקום, אומר לי אורי.

אני מתעורר.

מה השעה, אני שואל.

המקום ריק, החלון אפל. כפי הנראה, שוב, נרדמתי בישיבה. כולם הלכו. הלך דונט פורגט ג’רוזלם, הלך שנית מצדה לא תיפול, הלך שבתאי. רציתי לשאול אותו על המצב בענף הרכב בתקווה לדעת מיהו, אבל הוא הלך.

אתה נוחר כל הזמן, אומר אורי, ובין נחירה לנחירה אתה אומר תביאו אותי לג’קי בשעה 9.00.

תביא אותי לג’קי, אני אומר לאורי. יש לי פגישה.

אני יודע, אומר אורי, אתה הולך לזיין.

איך אתה יודע?

אני לא יודע. רק מנחש. לפי שכל הזמן מתוך שינה דיברת רק על זה שאתה הולך לזיין, אני מניח שזה מה שאתה חושב שאתה הולך לעשות.

למה אתה חושב שאני רק חושב.

מפני שאחרי כל מה ששתית לא יעמוד לך. בוא, אני לוקח אותך.

אנחנו יוצאים. לאורי יש סטודיבייקר ישנה מודל 1962, דפוקה מכל הצדדים.

קום, הוא מעיר אותי, הגענו.

לאן, אני שואל.

ישר, הוא אומר, שמאלה וימינה.

קח אותי, אני אומר.

בטח שאני לוקח אותך, אומר אורי, מי לקח אותך עד הנה.

הוא תופס אותי בידי. מפות אדומות, נרות בתוך בקבוקים ירוקים, מפיות אדומות על המפות האדומות. הנה היא.

היי דורית, אומר אורי, הבאתי לך אותו. למה לא אמרת לי שאת פנויה הערב. צ’או.

ובכן, עכשיו אני יודע, שמה דורית.

התגעגעתי אלייך, אני אומר לה.

זה מה שאני אוהבת אצלך, היא אומרת. בוא נלך מכאן.

אבל עוד לא התחלנו לאכול.

אז תתחיל ותגמור ונשלם ונלך.

התעוררתי בתוך המכונית. הייתי לידה, והיא נהגה. החלון היה פתוח, והיה ניחוח, ניחוח של רסס-ים מלוח.

בוקר טוב, היא אמרה לי, אנחנו עוד מעט מגיעים.

לאן.

תיכף תראה.

המכונית סטתה מהכביש וירדה לדרך עפר. משהו דומה לסוללות של ברֵכות הדגים בתל עמל. היא כיבתה את האורות. בוא נרד, אמרה.

הלכתי בעקבותיה. לפתע ראיתי שאני עומד על שפת מצוק של כורכר, ולרגלי הים. לא כל כך שידעתי שזה ים. הכול היה שחור. אבל בתוך כל השחור הזה היו אורות שצצו וכבו, נעלמו והגיחו שוב, וכך ידעתי שזה הים. היו עוד סימנים: הריח, והרחש האינסופי הזה שרק הים יכול להפיק.

בוא נרד למטה לשחות, אמרה לי, נורא בא לי עכשיו.

התחלנו לרדת. למטה, היה מפרץ של מים שחורים מוקף סלעי כורכר. היא קפצה למים, אני אחריה.

התעוררתי במכונית. השעה 5.00 לפנות בוקר. או ציוץ הציפורים, או סתם תחושה סתומה, אולי פשוט הצורך להשתין.

כולי רטוב. כמו אחד ששחה בבגדיו. מה כמו אחד, אני הוא האחד. יוצא מהמכונית ומשתין. המכונית בחנייה מתחת לבית שבו אני גר עכשיו. מי הביא אותי הנה. ומי שהביא, מדוע השאיר אותי כך. גמרתי להשתין. נועל את המכונית, עולה במעלית הביתה לפני שיתעוררו השכנים. מסיר את הבגדים, נכנס למקלחת. רפלקס כמעט מותנה, להביט בראי ולראות אם זה אני. כן, זה אני.

תוך כדי גילוח הכול חוזר. דורית. סימן שהיא הביאה אותי הביתה. מה קרה שם בשפת הים, אני באמת לא זוכר. האם יש לי טלפון של דורית. אם לא, בוודאי תצלצל לשאול אם התעוררתי. לא זאת השאלה, פיליפ. השאלה היא מי משלושתנו התעורר. גם את זה נברר.

זה הבוקר השלישי. אני עושה חשבון כדי לדעת שאני יודע לעשות חשבון.

בלילה הראשון, ישנתי בבית החולים. בלילה השני, לאחר ששום עורב לא הופיע בחלוני, נרדמתי כאן בבית הזה על מיטתי. האקדח היה מתחת לכר. בלילה השלישי ישנתי במכונית בחצר. ועכשיו, הנה זורח עלי הבוקר השלישי שלאחר הלילה השלישי של הווייתי החדשה. קשה לספור נכון, כי בבוקר שלפני ארבעה ימים, עדיין הייתי אני ולא מי שאני. עדיין הלכתי לעבודה ועדיין חזרתי הביתה. נקרא לזה, אם כך, הבוקר השלישי של היום הרביעי למה שקרה לי. קדימה, מארלו. התעמלות חדר. פותח את החלון הפונה אל הים. שׂם מוזיקה. ארוחת בוקר. באמצע הקפה, טלפון.

אתה בסדר? שואלת דורית.

תודה, אני אומר, חראגיל. מה קרה.

כרגיל כשאתה שותה. האם אתה צריך משהו.

רק אותך, אני אומר, זה כל מה שאני צריך, חראגיל.

דורית צוחקת.

מדוע את צוחקת.

אילו ידעת מה שאמרת.

מי צריך לדעת מה הוא אומר.

אמרת שאתה פיליפ מארלו. מי זה.

חבר שלי באמריקה.

מה הוא עושה.

חוטף מכות.

מתאים לך. קפצת עם הבגדים למים, אתה יודע?

לא.

ואתה יודע שאמרת שהיום יש לך פגישה בשנת 1944?

לא.

אז תדע לך שכן. תספר לי איך זה היה. וגם תתאפק, מפני שאני לא יכולה לבוא היום.

היא טרקה. תצלצל מחר לשאול איך היה. איך היתה 1944?

במעלית אני שורק לעצמי שיר שמח. אין לי מושג מדוע. נוסע למשרד.

ממשיך בתוך המכתבים של איציק. עכשיו 1946. הוא כבר בירושלים. עזב את כפר גלעדי, לומד באוניברסיטה על הר הצופים. לא הספיק להתחיל ללמוד, כבר חבר בוועד הסטודנטים. כמו כן, הוא מבשר לי, התחיל למשוך בעט סופרים. בתוך המעטפה, קטע מודפס, סיפור בשם “דינמיט”.

מעשה בבחור צעיר, תועה בדרכי החיים וגם חולה באהבה נכזבת, שמצא גאולה לנפשו כאשר הניח חומר נפץ מתחת לגשר קטן בגליל, ובשל טעות התפוצץ ביחד עם הגשר.

מה דעתי על הסיפור, הוא שואל בסוף המכתב.

דעתי שזה חרא.

אולי בעצם לא כל כך. לא יודע. מי אני כי אדון אותו אז.

עכשיו אני צריך לחשוב מה עושים היום. ברור שבצהריים אלך אל מושיקו. אבל אני חייב לשבור את השגרה כדי למצוא קצה של חוט. עד אז, אין לי הרבה עבודה. המכתבים אומרים לי רק מה עלי לחפש, לא איך. קראתי בהם שוב. בעיני אמיל, לא מוצא חן שעזבתי את התנועה.

אמיל יקה, מדבר עברית עילגת. גר בצריף קטן בשכונת מחלול, על שפת הים. איפה הכרתי אותו, לעזאזל. באחד מהקורסים לציור שבהם השתתפתי. כמו רבים אחרים, צייר בלילה ובשבתות. בימי החול הוא סייד. סולם, זוג אופניים, דלי ומברשות. בלונדי, קומה ממוצעת. אתלטי. מבוגר מאתנו.

פעם הלכתי אתו לשפת הים. היתה אחת יפה, קראו לה ראלי. הוא שאג: ראלי! ראלי!

אחר כך הוא עשה עמידת ידיים, ומלמטה למעלה שאג שוב: ראלי! ראלי!

אמיל התגייס לצבא הבריטי. המכתב שלו מאיטליה. עכשיו אני כבר לא יכול לשאול את דויד אם הכיר אותו. דויד היה נהג, גם אמיל היה. דויד נהג מטוברוק לבגדד, מבגדד לבנגזי. לא יודע איפה נהג אמיל. הוא נעלם לי מאז ועד היום. שכונת מחלול מזמן איננה. אולי חזר לגרמניה. איפה ראלי היפה.

הייתי בקורס לציור בקיבוץ גן שמואל. שבועיים. התנועה שלחה אותי.

איש יפה עם רעמת שיבה בוהמית, היה המדריך. הוא היה צייר. הוא היה מצייר פרסקאות, המתארים קציר ובציר, דיג ודיש, אלה החיים שנועדו לנו.

היינו מציירים מהטבע: גזע של עץ זית, על כל קמטיו וערוציו ופיתוליו. עלה, פרח, פיסת בד, אבל גם ובעיקר מה שנקרא, “אקט”.

לא מאמין שיש היום מי שיודע ש“אקט”, פירושו ציור עירום.

מצאתי את ה“אקט” במגֵרה.

שמה היה מרינה. היא היתה ציירת. היא התיישבה מולנו, הסירה את החולצה, את החזייה, השירה את החצאית והסירה את התחתונים. המדריך כיוון אותה כיצד לשבת. להישען על יד ימין. ברך אחת כפופה, רגל שנייה ישרה. מבט אלינו.

אחרי הקורס, מתי שהוא, עזבתי את התנועה. כתבתי לאמיל. במכתב הוא מגנה אותי ומפציר בי לחזור. לא חזרתי.

לא רק את האקט מצאתי במגֵרה. גם גזעי זית, גם בתים קטנים מוקפים ברושים, גם פר צעיר יפה במכלאה. כמה יפה לצייר בטבע.

אחר כך היו עוד מקומות. הכינרת. עם ירח מלא. הכול במגֵרות, דבר לא נעדר. הולך הביתה. פותח את תיבת הדואר. אולי יגיע איזה כסף ואז אדע ממה אני חי. אין מכתבים. שותה כוסית, מסתכל קצת אל הים, ונזכר שהבוקר, לא עשיתי התעמלות חדר.

איך היה, שואל אותי אורי.

איך היה מה, אני מיתמם.

עם דורית, הוא אומר.

היום הגעתי אל מושיקו מוקדם. מחשבות מוזרות בראש. מה יהיה אם פתאום יופיע אמיל.

ניחשת, אני אומר לאורי.

קונץ, אומר אורי, אפילו אני הייתי מנחש.

מושיקו מביא לי ריקאר. זה שחיפש אותך, הוא אומר, זה שהיה אתך בעין חרוד, היה כאן לפני רבע שעה. אמר לי להזכיר לך שיש לכם פגישה היום.

משורה משחרר רק המוות, אומר אורי. ומתחיל לשיר:

"חיילים אלמונים, הננו בלא מדים,

מסביבנו אימה וצלמוות.

כולנו גויסנו לכל החיים,

משורה משחרר רק המוות".

נכנס שבתאי. מושיקו נותן לו 84.

אני חושב על מקס. פעם הוא הניח מוקש בירושלים. עברה שיירה של חיילים בריטים, במשאיות פתוחות. הוא תלה את חומר הנפץ בגובה הראשים. הם נסעו עוד כברת דרך קצרה, בראשים ערופים.

אחת שאני לא מכיר ניגשת אלי. היי ג’וני, היא אומרת, לונג טיים נו סי.

גם אני לונג טיים נו, אני אומר. מאיפה אנחנו מכירים.

אתם מדברים עלי? שואל אורי.

כולם צוחקים.

אני מחליט לא לצחוק עם כולם. לונג טיים נו סי הולכת לשירותים. בדרך חזרה היא אומרת: צלצל אלי, יש לי משהו לדבר אתך.

אין לי המספר שלך.

אני בספר.

אין לי ספר.

היא כותבת לי את המספר. תצלצל היום לפנות ערב. יש לי דרישת שלום מעניינת בשבילך.

ממי.

תצלצל.

לונג טיים נו סי חזרה למקומה. היא עם גבר שאני לא מכיר. די גבוה, רחב, שמן. הגבר הגבוה הרחב השמן קורא למלצר ומזמין צ’יפס לכל השולחן.

תביא גם חמוצים לכולם, הוא אומר. מה תשתה.

אני שותה, אני אומר.

אולי תעברו לנושא אחר, אומר אורי, אתם לא מוכרחים כל הזמן לדבר עלי.

איפה ג’רוזלם, אני שואל את אף אחד.

נסע לאושוויץ, אומר אף אחד.

למה אתה לא צוחק, שואל אורי, זה דווקא מצחיק.

מה יש לך היום, שואל שבתאי.

מנדבושקס יש לך היום, אומר הקירח הקטן השמן שנכנס. מי הזמין אמבולנס?

אני הולך, אני מודיע.

תלך בזהירות, אומר אורי.

בחוץ נופל עלי החום כמו מהלומה. אני מרגיש שאני באמת הולך לאט.

מתפשט, נופל על המיטה. ממשש את האקדח מתחת לכר, נרדם.

מתעורר מצלצול בדלת. איציק.

שלום לך עמוס לוין, הוא אומר.

מדוע אתה קורא לי לוין.

אתה אשם, אומר לי איציק, רצית מדינה.

תשב, אני אומר לו. מה להציע לך ובכל זאת מדוע לוין.

ויסקי. עמוס לוין רצה מדינה. הוא קיבל אותה.

גם אתה רצית.

אבל לא קיבלתי. ואתה יכול לקרוא לי פיליפ.

מה אתה רוצה, פיליפ.

לא הרבה. רק להקים את בית המקדש השלישי. אני מבין שאת הקרח עלי לחפש בעצמי במקרר.

מצדי, אם תמצא שם גם את בית המקדש, כולו שלך.

אתה טועה, עמוס קינן, לשעבר לוין, ואשר כינויו היה יוחנן, ואשר כיום הִנו יוחנן לוין. אתה טועה, כי טעית גם אז.

במה טעיתי.

טעית כאשר חשבת שכל מה שעליך לעשות הוא לשחרר את המולדת מעול הכובש הזר ולהקים מדינה עברית עצמאית, עם דגל ופרלמנט ושאר סמרטוטים. אז לא ידעת והיום אני בא להגיד לך שתכלית המלחמה מעולם לא היתה ארצית. האם לא שמת לב שאנחנו באחרית הימים?

קצת שמתי לב, אמרתי, אז מה.

והיה באחרית הימים, אמר איציק, נכון יהיה הר בית אדוני בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים.

אתה משוגע.

גם עליך אומרים כך. אז מה. בוא נעזוב את העניין של מי מאתנו משוגע. ואם תרשה לי לחזור לענייננו, ענייננו הוא להקים את הבית השלישי. וקודם לכול, עלינו לחסל את המתייוונים. וגם את מפריחי היונים.

איך.

לפי הרשימה. אחד אחד.

ואז.

נשחרר את ירושלים. ונבנה את בית המקדש.

איך.

במלחמה, לוין, במלחמה.

אמרת לי שבאת הנה לכתוב ספר. לא אמרת לי שבאת לבנות את בית המקדש.

לא אמרתי לך הכול. את הספר כבר כתבתי. חסר לי רק הסוף. אני מקווה שאתה שומר על האקדח.

איזה אקדח.

מספיק להיום, יוחנן. תן לי עוד ויסקי אחד לדרך. חשוב על מה שאמרתי לך. הר הבית.

איציק יצא.

אני פותח את החלון ומביט אל הים. מוזג לי ויסקי. שׂם קוביות קרח, בוחש, מהרהר. הכול חייב להתחבר היכן שהוא, אם לא אצא מדעתי כמובן.

פעם, לפני שנים רבות מאוד, בא לבקר אותי. 1946, אם אינני טועה. אולי הייתי כבר במחתרת. אולי בדרך אליה.

זה שעזבת את התנועה לא אכפת לי, אמר. גם לא זה שהתחלת לעשן, כמו שאני רואה. החדר שלך, תסלח לי, מסריח מעשן. אתה בין כך לא היית מתאים לתנועה. דרך אגב, האם קראת כבר את השאלה האגררית.

לא, לא קראתי, הודיתי.

מתאים לך, אמר. גם את בורוכוב לא קראת, אני מניח. אבל בוא נעזוב את זה עכשיו. באתי להגיד לך דבר פשוט: אתה לא יכול להסתובב בטל בתל אביב כשכולם נלחמים. תלך לאצ“ל. תלך לפלמ”ח. תלך ללח"י. תלך לצבא הבריטי. משתמט אל תהיה. אפילו החבר הטוב שלך יהודה זק הלך להיות גפיר. אני מתבייש בך.

רוח רפאים מרחפת על פני אירופה, אמרתי לו.

בכל זאת לפחות את מארקס קראת, אמר בסיפוק. אולי אתה לא לגמרי אבוד, עמוס לוין. את קאוטסקי צריך לקרוא אחרי מארקס, לא קודם. ועכשיו תספר לי על חייו של הולל עירוני. תתחדש על המכנסיים. מקווה שקנית גם עניבה מתאימה. ולבי אומר לי שאתה מעוניין יותר בשאלה המינית מאשר בשאלה האגררית. ודרך אגב: האם כבר באת במגע מיני עם אישה.

כן, הודיתי.

תיארתי לעצמי. סיפרו לי שראו אותך עם לייזר ב“המוזג” ושניכם שתיתם בירה. אחרי הבירה ברור שבא המין וכל השאר. גם שמעתי ששניכם מסתובבים בחוגים המארקסיסטיים. חבורת מטומטמים. עכשיו לא הרגע למלחמת מעמדות, עם כל הכבוד ותסלח לי. עכשיו צריך להציל יהודים ולגרש את האנגלים. אמרתי לך כבר, מצדי לך לאצ"ל, לך לאן שתלך, אבל איך אתה לא מתבייש להיות משתמט. אתה יודע שאני שונא פאשיסטים. רק משתמטים אני שונא עוד יותר. ומה יש לך לענות על כך מר עמוס לוין. אני קורא לך מר כי אתה כבר לא חבר. ודרך אגב, איפה אתה מחביא את השוקולד.

מוזג לעצמי כוסית, אל ההווה. דרך כל בשר ארוכה עברנו שנינו מאז. מקאוטסקי לבית המקדש. משוקולד לוויסקי.

אני ניגש לטלפון. הלו, לונג טיים נו סי.

כן, זאת אני.

אמרת שיש לך משהו לספר לי.

נכון. יש לי דרישת שלום.

ממי.

ממך.

ממני?

ראיתי שאתה לא זוכר אותי. אתה באמת לא זוכר?

באמת.

היינו נפגשים כמעט ערב ערב. אתה רוצה שנעשה את כל זה בטלפון?

איך את רוצה שנעשה את זה.

כמו אז.

איזה אז.

אתה באמת לא זוכר.

אני באמת לא זוכר.

אתה עדיין באותה כתובת?

אין לי מושג.

אני עדיין באותה. בטח אין לך מושג.

אין לי.

תרשום: הרב קוק 11. בחצר מצד ימין.

מה כתוב על הדלת.

כתוב שמי כמובן. חנה שטרק. תבוא בשמונה?

אבוא בשמונה.

פעם הכרתי את הדירות האלה בחצר. מורות, גננות, גרושות. או בחצר, או בחדר הכביסה על הגג. חצרות של חול וכורכר עם היביסקוס וגרניום ועץ תות וללכת בחושך. ואם זה על הגג, לטפס בחדר מדרגות ישן חשוך. חנה שטרק. באמת לא זוכר.

איפה נפגשנו, אני שואל.

היה לך חבר שנסע אחר כך לאפריקה. היית בא אתו כל ערב, כמעט. היינו חבורה שלמה. אתה זוכר את שוש, שהיתה אחות ביפו? ראיתי אותה לפני שנה בסן דייגו. היה אתכם גם בחור שאני לא זוכרת כבר מה שמו, הוא היה ימאי.

איפה זה היה.

ברחוב הירקון. היינו עושים סיבוב. הלכים מבַּאר לבַּאר. אתה היית תמיד משלם את הטקסי.

מה עוד.

אחר כך נעלמת.

מתי זה היה.

קראו לי אז חנה היפה. אני רואה שאתה לא תזכור. מה אתה שותה.

מה שיש.

יש הכול.

מה היה.

מה זה כבר משנה. רוצה ויסקי?

שיהיה ויסקי.

פעם לקחת אותי אליך הביתה. לכן שאלתי אם אתה עדיין באותה כתובת. גרת אצל אמא שלך אבל היא היתה בחוץ לארץ.

מה קרה לך כל השנים האלה, שאלתי.

הייתי נשואה שנה, אם זה מעניין אותך.

ומה את עושה עכשיו.

מה שעשיתי אז.

מי זה הגבר שהיה אתך.

אחד שאני מכירה.

מה הוא עושה.

מה שכולם עושים.

את מאוד עוזרת.

גם אתה.

למה הזמנת אותי.

אני באמת לא יודעת. חשבתי שאולי ביחד, ניזכר במה שהיה. בעלי סיפר לי עליך. הוא למד אתך בעממי.

מה הוא עושה היום.

הוא נהרג. ב-1956. בסיני. לא, לא היו לנו ילדים. ואחר כך נסעתי.

מזגתי לי עוד ויסקי. בשביל דירה בחצר, הריהוט עתיק ויקר.

כאן היו גרים ההורים שלי, אמרה. העדפתי לחזור הנה. כאן לפחות הכיסאות זוכרים אותי.

בעצם, אמרה לפתע, יש לי שאלה. מעניין אותי אם רק אתה לא זוכר.

למה את שואלת.

מפני שיש לי עיניים ואני מסתכלת.

מה ראית.

אתה לא צוחק כשכולם צוחקים. ואל תדאג, זה לא רק אתה. אף אחד לא זוכר.

יש לי אלייך שאלה. מה שמי.

שמתי לב שקוראים לך בשם אחר.

מה שמי.

אם אתה באמת אתה, ועכשיו אני כבר לא בטוחה בזה, אתה עמוס קינן.

את בטוחה בזה?

אמרתי לך שאני כבר לא בטוחה. אבל כשראיתי אותך, אמרתי לעצמי הנה עמוס קינן, לונג טיים נו סי.

ספרי לי עוד עלי.

פעם לקחת אותי לבית מלון והדבקת אותי בכינים.

זה לא סיפור יפה.

אין לי סיפורים יפים.

מדוע הזמנת אותי.

מדוע הלכתי אתך למלון.

עכשיו אין לי כינים.

לא חשבתי שאתה שומר אותן למזכרת.

השיחה מתחילה להיות לא נעימה, אמרתי.

אני מצטערת, אמרה. אל תחשוב שלי נעים. אולי כדאי שתלך.

לא הצליח לנו. אולי פעם אחרת.

היא ליוותה אותי לדלת. עמדתי נטוע במסמרים. כשהיא התחילה לבכות, ליטפתי לה את הלחי ויצאתי כמעט בריצה.

ירדתי מרחוב קוק ישר לים. היה חרמש ירח חיוור מחורבן, שלא התקשר אל הרעש ואל הצפירות ואל הקהל הגדול שזרם ללא הרף מכל מקום אל כל מקום, אל ריח הפלאפל והששליק, ומין חולשת דעת ירדה עלי.

הגעתי אל רחוב הירקון. בתים טחובים עם טיח מתקלף, בתים חשוכים אבלים, בתים שנשכחו ואשר מלכתחילה לא היה להם זיכרון, שתמהונים יוצאים מחצרותיהם במכנסיים פרומים, וכך הלכתי ופיזמתי לי את השיר “האניות עגנו במאלטה”.

“כי אני לבנה והוא שחור”, שרתי לעצמי בקול רם, “על כן אסרו עלי לבחור”.

8,000 אניות עגנו במאלטה, כך סיפר לי דויד. הארמדה הגדולה ביותר בהיסטוריה. כך התחילה הפלישה לסיציליה. אחר כך הוא גיהק ונרדם.

השעה עשר ומשהו. חולשת הדעת חלפה תוך כדי הליכה ללא מטרה. האם באמת ללא מטרה. פתאום אני רוצה לעשות משהו.

לא יודע בדיוק מה. אולי להכריז על מרד.

אתם שם כולכם, אני רוצה לצעוק, עזבו הכול.

בואו להתחיל הכול מחדש.

אולי להכריז על פשיטת רגל. על מורטוריום. על חנינה כללית. על אהבה חופשית. על תחיית המתים. על ימות המשיח. על גיאומטריה חדשה. על מכירה כללית.

אולי על הפיכה.

על ביטול העבדות. על אחרית הימים. על נעורי נצח מובטחים באחריות לשבע שנים.

מה שאני עושה בסך הכול הוא להיכנס אל בַּאר שהשלט שלו מהבהב בקריצה.

איחרת, אומר לי איש שמעולם לא ראיתי בשום מקום. אני כבר מחכה לך שלושת רבעי שעה.

אני מסתכל בו, משתדל שלא להפגין תימהון. במצבי, אין בזה טעם.

בערך בן-גילי. דק גזרה, בלונדי מכסיף, מטופח.

מה תשתה, הוא שואל אותי.

כרגיל, אני עונה.

פעם ריקאר עם קרח, הוא אומר למוזג.

נכון שאני לא מכיר אותו. אבל הוא מכיר אותי.

האם איציק כבר התקשר אתך, הוא שואל.

לא, אני אומר.

הוא נמצא בארץ. ראו אותו. אין ספק שיתקשר אתך. אל תהיה קל. תן לו לעבוד עליך קשה. הוא מכיר את דעותיך.

מהן דעותי, שאלתי.

הוא צחק. כאשר גמר לצחוק, הושיט לי מעטפה.

נראה כמו כסף, אמרתי. את מי אני צריך להרוג הפעם.

אולי בסופו של דבר את עצמך, אמר. מי יודע.

הוא צחק עוד פעם.

אל תספור כאן, אמר. ולפגישה הבאה תשתדל לאחר קצת פחות. ולא היית מוכרח להסתבך עם המשטרה. גם ככה אתה בצרות, תאמין לי.

הוא השאיר כסף על הדלפק והסתלק מבלי להפנות ראשו אלי. נשארתי עם הכוסית הבלתי גמורה שלי.

יכולתי לחשוב כאן ברגע זה על הדלפק, עם הכוסית לפני, אך מה הטעם. אפילו נקודת אחיזה אין בכל העסק הזה. למה לא לבלות קצת. למה לא לנסות, למשל, פשוט, לחיות.

לפתע אני נתקף בגעגועים אלי. אליך, עמוס. מה יש, אסור כבר להתגעגע?

בבית אני סופר את הכסף. לא צ’ק כמובן. כסף מרשרש, חדש. מספיק לחודש ימים. דורית עסוקה הערב. חוץ מזה אני לא זקוק לה כדי להתגעגע אל עצמי. פותח מגֵרה.

תצלום שלי לבדי, בעירום. בסירה, ואני זוכר היכן ומתי. 1946, בשפך הירדן מהכינרת, בדגניה ליד המחלבה אחרי הגשר.

והמצלמה היתה שלי. צייס איקון, בוקסה מה שנקרא אז. מצלמת במהירות אחת בלבד, 1/25 של שנייה. חד, מדויק, עמיד.

אחי צילם אותי. אחר כך התחלפנו, הוא בעירום בסירה ואני על הדק המצלמה.

אחר כך נסענו לאל-חמה. במשאית פה משאית שם, פעם על ערמות חציר, פעם ליד כדי חלב. פעם במשאית בריטית ופעם במשאית ערבית.

כמו שהגענו מתל אביב. באל-חמה עדיין היה קיים אז הגשר שפוּצץ לאחר מכן, בזכות דינמיט. וגם הרכבת עברה עליו יום יום, בדרכה לדמשק. גם צילום הגשר באלבום. בלילה ישנו שנינו על הדשא בדגניה. התקלחנו במקלחת של הקיבוץ, איש לא שאל אותנו שום דבר. שמיכות היו לנו בתוך התרמילים, פרשׂנו אותן על הדשא. בלילה התחילו לבוא כל מיני קבוצות להתפרש על הדשא. קבוצה פה קבוצה שם, אלה שרים שיר זה, חרישית, אלה שרים שיר אחר.

קשה לי לזכור אם כבר הייתי אז במחתרת. הירדן היה נהר. עמק הירדן היה רחוק וירוק. הבתים היו קטנים ועטורים עצים.

שתי בנות ישבו בצד ולא שרו עם שום קבוצה. לאט לאט התקרבנו אליהן. עד הבוקר ישבנו ארבעתנו, לא שרים, רק מקשיבים. לבסוף נרדמנו כולנו תחת השמיכות. בבוקר נסענו לאל-חמה.

שמה היה נינה. והיא היתה מבולגריה. אז עוד לא היו עושים הכול. רק כמעט. שלום נינה, שלום דגניה על הדשא בלילה. גמרתי להתגעגע אל עצמי.

מה עושה אחד שגמר להתגעגע אל עצמו. יכול להתגעגע אולי אל משהו אחר. או אל מישהו אחר. גם אל שום כלום.

השום כלום שלי מורכב מבית אחד, אישה אחת, שתי בנות, ומעשרים ואחת שנים. עשרים ואחת שנים שלי הן עכשיו שום כלום, והן גוררות לפניהן גם את כל השנים האחרות.

עשרים ואחת שנים חייתי עם אישה אחת. אני לא ג’וני. אני אף פעם לא הייתי ג’וני. מי שאותו גירשו מגן עדן, לפחות יזכור שפעם היה שם. לי אומרים שמעולם לא הייתי שם. איזה מין תפוח ארור אכלתי.

אני מחליט שלא להיזכר. לא לזכור את הפעם הראשונה. גם לא את כל השאר. המפתח אינו בזיכרון. הזיכרון שלי בסדר גמור. המפתח הוא בזיכרון של כל האחרים. מה קרה שכל האחרים אינם זוכרים אותי. מתי נעלמתי להם. לאן נעלמתי מהם. יום אחד נהפכתי לאוויר. מתי נהפכתי לאוויר. מדוע.

משהו שעשיתי אולי.

אולי רצחתי. לא. הזיכרון בסדר. ואילו רצחתי, הייתי זוכר. זה לא אני, לעזאזל. זה הם, כולם. אולי אני לא כל כך צריך לברר מה קרה לי. אולי צריך לברר מה קרה להם, לכולם.

בעצם, איפה הם, כולם. לא אני נעלמתי. הם שנעלמו. לאן נעלמו כולם.

אם נעלמו למין היכנשהו, אין בעיה. אמצא אותם. אבל אם נעלמו אל תוך עצמם, אין לי שום סיכוי למצוא אותם לעולם ועד. כמו קין, הועדתי לארץ-נוד. איש מעולם לא מצא את מה שנעלם אל תוך עצמו.

מתי מתחיל המוות, עלי לשאול את ויטגנשטיין.

פותח את החלון אל הים. ים, ים גדול, ים רחב, ענֵה לי.

הים לא עונה. אני הולך לישון.

אם חלמתי בלילה, אני לא זוכר. מתעמל, מכין לי ארוחת בוקר, יוצא.

יש כסף בכיס ויש כל מיני דברים קטנים של החיים. עובר מהר דרך הסופרמרקט, האטליז, המכבסה. חוזר הביתה עם הסלים המלאים מזון ועם סל הכביסה הריק. עכשיו למשרד.

האם יש טעם לנחש מי האיש שפגשתי אמש בבַּאר. האם יש טעם לנחש איך ידע לחכות לי ומדוע לא ידעתי אני שהוא יחכה לי. אם איציק מצא אותי דרך הד"ר הורביץ, כל אחד יכול. אולי הוא יודע שכבר נפגשנו. אולי לא. מה הוא מחפש, לא כל כך אכפת לי. מה שאני מחפש אני יודע. את עצמי אני מחפש.

כל מי שמופיע אתי בתצלום, עד 1954, עלי לחפש אותו. אם הוא חי, לשאול. אם מת, להזיל דמעה. כל מי שאי-פעם כתב אלי מכתב, עד 1954, עלי לאתר. להוציא ממנו את עצמי. או להניח זר על קברו. אבל איפה כל השנים האחרות, היכן לחפש אותן.

אוויל שכמותי. כמובן שאני יודע היכן לחפש אותן. בבית.

בבית שממנו גורשתי. עכשיו הזמן. אשתי בעבודה, הילדות בבית הספר. אבל אסור לי להיות הפורץ. אם אתפס, הכול אבוד. השכנים מכירים אותי. עלי למצוא לי פורץ. בינתיים, עד הצהריים, אני יכול שוב לצלול בעבר הרחוק. אני צולל.

אולי דונט פורגט ג’רוזלם יעזור לי למצוא פורץ. אולי שנית מצדה לא תיפול. מישהו.

אין מושיקו. במקום מושיקו יש חנות נעליים. אני הולך שוב עד לקצה הרחוב. עושה שוב את הדרך הרגילה. משתדל לשמור על שגרה. מגיע. אין מושיקו.

סליחה, אולי אתה יודע איפה מסעדת מושיקו, אני שואל את מוכר הנעליים.

לא פה, הוא עונה לי.

לא איפה לא, איפה כן.

לא יודע איפה כן. אני נעליים, אני לא מודיעין.

אני מנסה את מזלי בסופרמרקט. במכולת. במכבסה. אף אחד לא שמע על מושיקו.

עולה הביתה. מתקלח. לוקח את האקדח ותוקע אותו במכנסיים בצד הגב, מתחת למעיל. שוב יורד לרחוב, הולך בדרך הרגילה. שום דבר. חנות נעליים. אני ממשיך ללכת. מושיקו או לא, לאכול צריך.

ברחוב קטן, לבסוף, אני מוצא מסעדה. נכנס.

תגיד שלום למושיקו, אומר מושיקו.

שלום מושיקו, אני אומר.

אחמד, תביא פעם אחת ריקאר עם קרח ומים לאדון.

אחמד מביא ריקאר וקרח ומים לאדון. עדיין אין לי שם. עוד מעט בטח יהיה.

דונט פורגט ג’רוזלם, אומר לי מישהו בחיבה ומתיישב על ידי.

הוא אפילו לא דומה מרחוק לדונט פורגט ג’רוזלם. לא עוד אושוויץ, אני עונה לו.

הי ג’וני, אומר מישהו שאני לא מכיר ומתיישב על ידנו. איך הזיונים.

לאורי יש רק זיונים בראש, מסביר לי זה שלא דומה בכלל לדונט פורגט ג’רוזלם.

לאט לאט נכנסים כל מיני גברים ונשים שאני לא מכיר. לאחד קוראים שבתאי, לאחד בנץ. מושיקו שם לאחד קוניאק 84, לאחד בירה.

אחמד מתחיל לשים חמוצים. אחר כך הוא מתחיל לשים ששליקים, קבאבים, צלעות כבש. אחר כך מתחילים לשיר.

טקסי! צועק אורי שלא דומה בכלל לאורי, טקסי!

מישהו הזמין אמבולנס? אומר אחד קטן שמן שנכנס, וכולם צוחקים. גם אני צוחק.

לא ראינו אותך הרבה זמן, אומר אורי. בטח היית מאושפז.

אתה אל תקרא לו משוגע, אומר שבתאי, זה היה בסך הכול טיפול גמילה.

גמילה ממה, שואל שנית מצדה לא תיפול שלא דומה לשנית מצדה לא תיפול.

גמילה מזיונים, מסביר אורי. כולם צוחקים, גם אני צוחק. אפילו לא יודע ממה אני צוחק. לא יודע למי אמר אורי בטח היית מאושפז. אולי לשמן הקטן. אולי לי. אולי למישהו אחר שלא הבחנתי בו.

לא זוכר כמה עוד ישבתי שם, צוחק פה ושם עם כולם. זיעה קלחה על גבי מתחת לאקדח. מתי שהוא שילמתי ויצאתי.

על הדלת היה פתק: עברתי ולא מצאתיך. אבוא מחר. איציק.

נכנסתי הביתה. הנחתי את האקדח מתחת לכר. פתחתי את החלון הפונה אל הים. לרגע חששתי שהים לא יהיה שם. הוא היה. מזגתי לי צ’יוואס. גם הצ’יוואס היה. פתחתי את המגֵרות. הכול היה שם. צלצלתי אל דורית לשאול אותה אם היא פנויה. לא היתה תשובה. לרגע חשבתי לצלצל ללונג טיים. לא. לא רוצה ששוב תבכה. ומשהו שאינו בכי אינני יכול להציע לה. את הלילה הזה נעבור בלעדיה. חנה היפה.

בבתי המלון הרחוקים, עם מלח ופותחן, הייתי חושב על בתי המלון הרחוקים האחרים, שבהם, עם מלח ופותחן, הייתי חושב על בתי המלון הרחוקים האחרים. עכשיו, בביתי שלי, אני חושב על כמה מבתי המלון הרחוקים האלה.

ביתי שלי אמרתי, ואני מגחך לעצמי. אז מה אם אין מושיקו. העיקר שיש מלח ופותחן, נכון, ג’וני?

ג’וני קראתי לעצמי, ואני מגחך. ברומא כמו רומאי. ג’וני אקרא לי, ביתי אקרא לבית הזר הזה, ועד יומי האחרון לא אשקוט ולא אנוח עד שאדע את האמת.

אלא אם כן, יומי האחרון כבר היה.

בניו אורליאנס, בהמולת החוגגים המטופשת ברחוב הצרפתי המזויף, בין מאורות הג’ז המזויפות, נדחקה אלי כושית צעירה, צנומה, ממושקפת.

בפאריז, יום אחד, התעוררתי וראיתי שאני הולך בבולוואר סן ז’רמן. החולצה שלי היתה מוכתמת בדם. הסתכלתי בשעון והשעה היתה קרובה לשתים עשרה בצהריים. הזיכרון האחרון שלי לפני שהתעוררתי היה מהשעה שלוש לפנות בוקר.

בניו יורק הכרתי אחת שהיה לה פיל גדול בחדר.

אני חושב בפראות על כל הדברים המגוחכים האלה, כדי לדעת שכל זה לא נכון, שעדיין אני חי. אני טס מעל עננים, מעל קרחונים, מעל פסגות מושלגות, ואומר לעצמי שכדי להתעופף אין צורך להיות מת. שכדי לראות הכול ממעוף הציפור, כל מה שצריך הוא לעוף. אני חושב על המבורגר עם בצל וקטשופ. נזכר איך ירדתי עם דויד לחרבן בוואדי ליד יריחו, לאחר מלחמת ששת הימים. כמו טקס קדוש עשינו את זה. בחִרבוּן התחברנו שוב אל אדמת המולדת הנכספת. עכשיו אני עוזב את הוואדי ומנסה לחבר אותו אל הדשא בדגניה. לא כל כך מצליח לי. אני מנסה שוב. לא הולך. אני מרפה מהעניין ועובר לברצלונה.

פתאום נאבדת לי ברצלונה. רק לפני רגע היא היתה, והנה איננה. לאן הלכה ברצלונה.

אולי לחשוב על שירים ישנים.

להבה, אני שר לעצמי, עלי להבה.

במקבת, אני ממשיך, נכה כל היום, נכה כל היום.

להבה, כמוך כמונו,

כמוך כמונו דגלנו אדום – אדום.

עכשיו אני שר עוד:

על בריקדות קומו העפילו

קומו עלו נא צבא עמלים

דגל אדום נישא במרום

כי בא היום, נתק את הכבלים

גמרתי לשיר.

לעזאזל עם השירים.

זיכרון קטן. בן ארבע, בבואנוס איירס. התחתונים נפלו מן המרפסת אל החצר. החצר היתה פאטיו. כך גרים שם. שם הרחוב היה Calle Lavalle.

ברחוב מיכ"ל עמדה משאית על הכביש שהיה חול. הייתי בן שש והסכמתי, מתחת למשאית, לספר סיפור לסוניה בתנאי שתוריד את התחתונים.

איך אני מנסה להיאחז, כמה כפי הנראה אני מפוחד ברגע זה, אלוהים.

היום שבו לקחו את אבא וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.

פתאום אני מבין שברגע זה עברתי טבילת אש. אני מבין שמלח ופותחן אינם מולדת. הם, בפשטות, החיים. הם, בפשטות, כל החיים.

אני מוזג לי עוד כוסית ומתחיל לפזם לעצמי בלחש: והעיקר והעיקר, לא לפחד, לא לפחד כלל. גמרתי לפחד. שוב אני נכון לקרב.

זה הזמן ללכת אל ביתי, לגנוב מעצמי את כל מה שידעתי על עצמי.

זמן רב ישבתי שקוע במחשבות, כבר לפנות בוקר.

רק פנס ומברג אני לוקח אתי. הרגליים הולכות מאליהן אל הבית שבו גרתי.

אני מטפס במרזב. אף פעם לא היו לי סורגים בחלונות, אף פעם לא היה לי מִתקן אזעקה. מגיע אל החלון, פותח אותו בזהירות, משחיל עצמי פנימה. הולך ישר אל חדר העבודה שלי. פותח את מגֵרת המכתבים הישנים שלי.

היא ריקה.

פותח את כל המגֵרות, בזו אחר זו. אין בהן שום דבר.

בתי הצעירה נאנחת בשנתה. מה יהיה אם תתעורר. לפעמים בלילות היא מתעוררת מחלום רע וקוראת אמא.

היא לא מתעוררת. אני חוזר אל החלון, משחיל עצמי החוצה. אין איש ברחוב. יורד במרזב. מנקה קצת את הבגדים, חוזר הביתה. לישון.

לישון לא הרבה. השמש החזקה, מבעד לחלון הפתוח, על פני.

קפה, התעמלות חדר.

האם הכול התחיל ביום שבו אשתי לא הכירה אותי. אולי לפני כן. אולי הרבה לפני כן. אולי כל אחד איבד אותי ביום אחר, במקום אחר. מכל האנשים שפגשתי, רק שניים הכירו אותי. יש רק דבר אחד שאני יכול לעשות, כדי לדעת מתי הכול התחיל.

ללכת לעבודה.

לפני שהכול התחיל, הייתי עיתונאי. בפעם האחרונה שהייתי במערכת, חשבתי על שאלתיאל. בדרך מהמערכת הביתה, קניתי תפוחים לילדות ואז נעלמתי. אני הולך למערכת.

יש לי שותף לחדר. בחור בשם אורי נאור. בדרך אל חדרי אני חולף במסדרונות. את כולם אני מכיר. אף אחד לא מזכה אותי במבט.

אורי בשולחן שלו כרגיל. בשולחן שלי מישהו לא מוּכר. אורי בטלפון ולא מפנה את ראשו אלי. את מי אתה מחפש, שואל אותי זה שיושב לשולחני.

את עמוס קינן, אני אומר.

אורי מפנה עכשיו את ראשו.

אתה השני ששואל עליו, הוא אומר.

בסדר, אני אומר לו ומביט ישר לעיניו, אז אני השני. אמרו לי שהוא עובד כאן.

אמרו לך לא נכון.

אז איפה הוא כן.

בפעם האחרונה ששמעי עליו הוא היה מת.

איפה.

בקנדה, אם אני לא טועה. אולי במקום אחר. אמרתי את זה גם לההוא שחיפש אותו. שאלתיאל משהו. בן חור או בן חורין או בן משהו.

עוד שאלה, אמרתי לאורי. האם הכרת אותו.

את מי.

את עמוס קינן.

כמובן שהכרתי אותו. כאן בחדר הזה, בשולחן של ברוך, הוא היה יושב. עד שנסע. מה פתאום כולכם נזכרים בו עכשיו. עשרים שנה הבן אדם מת ופתאום כולם באים לחפש אותו.

נתקלתי בשם שלו בעבודת מחקר שאני עושה.

מי אתה.

יוחנן לוין. אני עורך מחקר על המחתרת. על שנות המאבק בבריטים.

גם הוא ערך. חשב להוציא ספר. משהו כמו רק המוות ישחרר. או גרדום עם שחר. או משהו כזה. השם שלך לא מוכר לי. איפה אתה מלמד.

בבוסטון, עניתי. היסטוריה בת זמננו של המזרח התיכון. תסלח לי על ההפרעה. תודה.

הוא סלח לי על ההפרעה. הלכתי. עשרים שנה אני מת. מרצה להיסטוריה בת זמננו של המזרח התיכון בבוסטון. שאלתיאל קם מן המתים כדי לחפש אותי, ושמע שתפסתי את הקבר שלו בקנדה. עכשיו כבר אין לו אפילו קבר לחזור אליו.

כמה זמן עבר מאז שנעלמתי. מי ראה אותי אחרון. הלכי אל הראי והסתכלתי בעצמי. כפי הנראה, אני הוא האחרון שראה אותי.

מימי לא הייתי מרצה, מימי לא הייתי מרצה בבוסטון. השקר הקטן המאולתר אינו מטריד אותי. מה שמטריד באמת הוא שפני אינן מוכרות.

חשבתי שיש לי בעיה עם שם. יש לי בעיה עם פנים. אשתי לא הכירה את פני. חברי לעבודה לא הכירו את פני. אבל הפנים הניבטות אלי מן הראי, דומות לאלה שבתצלומים הישנים. ישנו הגיל, אמנם, אך אין לטעות בתווי הפנים. בצורת הראש. במבט. בעמידה, בתנוחה. זה אני.

אילו לפחות היה האיש אומר שאני נראה לו מוכר מאיזשהו מקום.

מה זה רוצה לומר.

זה רוצה לומר שפשוט נמחקתי. אני ציור ישן שמישהו צייר עליו ציור חדש. אני בית חדש שמתחתיו קבור בית ישן.

אני יורד לארכיון. צעירה ממושקפת שואלת מה אני מחפש. אני מחפש את תיק עמוס קינן. היא מבקשת שאפקיד בידה את תעודת הזהות שלי, קמה ממקומה, הולכת לאן שהולכת וחוזרת בידיים ריקות.

אין לנו תיק כזה, היא אומרת ומחזירה לי את התעודה.

הוא עבד בעיתון שלכם, אני מנסה את מזלי.

אולי, אבל לא בזמן שלי ובכל אופן, אין לנו תיק כזה.

חבל שאין לה תיק כזה. אילו היה לה תיק כזה הייתי מסתכל בתצלום. איך נראה אותו עמוס קינן.

בבית אני מוזג לעצמי כוסית, יושב מהורהר.

מכיוון שאין לי פנים, אני יכול ללכת אל כל אחד מאלה שהכירו אותי אי-פעם ולשאול אותם מה הם יודעים עלי.

אני מרצה בבוסטון. חוקר העבר הקרוב. עמוס קינן שייך לעבר הקרוב.

אני פותח את מגֵרת המכתבים.

מכתב ממרלי. 1952.

מכתב קצר, מניו יורק. מקווה ששלומי טוב. עומד לחזור בעוד שבוע, ואז יתקשר אתי.

מתי ראיתי אותו בפעם האחרונה. 82. אולי 83. בניו יורק.

שכרתי לי סטודיו בגראמרסי פארק. בסטודיו לא היה שולחן. קניתי שולחן כתיבה קטן ב-100 דולר. באיסט סייד קניתי מכונת כתיבה עברית קטנה. ג’יי ג’יי הביא לי נייר, מעטפות, עטים, מהדקים, וגם בקבוק ויסקי.

פתחתי את מכונת הכתיבה, הנחתי בה נייר וכתבתי: ביום סגריר בקנדה, כפי הנראה, ואולי במקום אחר ביום אחר, התאבד שאלתיאל.

הבאתי אתי את הקסטות שהקלטתי עם דויד.

היתה קסטה אחת שלא העזתי לשמוע. נסעתי במיוחד לניו יורק כדי לשמוע אותה שוב. לשם כך שכרתי לי סטודיו וקניתי מכונת כתיבה. כדי לשמוע אותה שוב. הקלטתי אותה בלילה אחד במוצא, שליד ירושלים. יוני 1981. דויד הביא בקבוק קוניאק. שטוק 84. דיברנו. שתינו. שרנו. שרנו אוי, ציגלך. שרנו אלץ איז דרק. שרנו שייבנה בית המקדש. כאשר התעוררתי, הוא כבר הלך. התחלתי לדבר אל עצמי.

בלילה, הוא סיפר לי איך ירה במרגלת היפה. איך צעד אתה שלוב זרוע בלילה בשדה קוצים ברוממה שבירושלים. איך שאלה אותו אולי הוא רוצה משהו. אולי אותה. היום לא הייתי עושה את זה, אמר.

ישבתי ודיברתי אל עצמי. מפעם לפעם הפסקתי לדבר אל עצמי ויצאתי אל הגינה. צרצרים צרצרו, פרפרים צהובים התעופפו. אחר כך גמרתי לדבר אל עצמי ונסעתי הביתה לתל אביב.

כעבור שנה בדיוק, ממש בדיוק, נסעתי עם דויד לסיציליה.

דויד מצא גם בסיציליה קוניאק שטוק 84.

ביום היינו דוהרים על הכבישים, ודויד היה שר באיטלקית: Bella Picerina. בלילות היינו יושבים ומדברים. הוא דיבר ואני הקלטתי אותו. חשבתי שאם יחזור, לאחר ארבעים שנה, אל מלחמת העולם הגדולה, אני אבין.

אבין מדוע האניות עגנו במאלטה.

מדוע הלך דויד אל המוכתר של גבעת שאול כשהיה בן ארבע עשרה, כדי לקבל תעודה חתומה בטבעת, כמנהג מלכי הקדם. מדוע, עם התעודה החתומה בטבעת המוכתר, הלך דויד בן הארבע עשרה אל המדבר המערבי. מדוע המוכתר התימני, שנולד בכפר השילוח, נולד שם. מדוע הלך אביו של המוכתר ברגל מעדן, לאורך חופו המערבי של חצי-האי ערב, גורר בחבל את הספינה שהביאה חולי משיח וגאולה לציון. מדוע קפץ דויד מהרכבת ששחררה אותו מהצבא הבריטי ברחובות, והלך לכיכר ציון בירושלים לירות בחזהו של המייג’ור הבריטי שלחם לצדו במונטה קאסינו. מדוע לא חיכה עד שהרכבת תעצור בתחנה.

מדוע, יום אחד בהיר וצח, מת לבו של דויד.

מדוע אמר לי, היום לא הייתי עושה את זה.

ב-5 ביוני חגגנו שנינו את יום השנה למלחמת ששת הימים. יום לאחר מכן, פרצה מלחמת לבנון.

לפעמים אני הייתי נרדם ראשון והוא היה ממשיך לשתות לבדו. לפעמים, היה נרדם באמצע המשפט. כתום שבוע חזרנו.

חשבתי שאם נדבר בסיציליה, אני אבין. דויד מת ועכשיו כבר לא אבין לעולם.

מפעם לפעם הייתי הולך לפגוש את מרלי.

היה לו משרד גדול למדי במדיסון אווניו.

בכל בוקר בשעה תשע, על השעון, הוא היה פותח את המשרד.

מתיישב ליד שולחן גדול מאוד, עם מספריים ביד. גוזר קטעים מכל עיתוני היום והשבוע והחודש והשנה, ממיין ומתייק אותם.

בצהריים היה יורד אל בית התמחוי של ה“בונד”.

היו שם מלצריות זקנות מווארשה, מלודז', מלבוב, מצ’נסטוכוב, מלובלין. מרלי דיבר אידיש נהדרת.

בכל יום היה אוכל געהאקטע לעבער, מרק קרעפלאך, געפילטע פיש, ושאר מעדנים אשר שישה מיליוני בני אדם כבר לא יאכלו אותם.

ביום ראשון בשעה שתים עשרה, כמו שעון, היה הולך עם אשתו לצ’יינטאון. תמיד לאותה מסעדה, ב-Mott Street.

הוא כתב ספר בן 6,000 עמודים על ישו. אבל לא זה היה המיוחד שבו. המיוחד שבו היה, שהמציא עם, ולהמצאה הזאת של העם החדש הזה, הקדיש את חייו.

עם מיוחד במינו. עתיק וחדש. עם שנולד באור-כשדים, צלח את נהרות מסופוטמיה והגיע אל ארץ העברים, מרד באשור מרד בבבל מרד ביוון מרד ברומי, נשרף באושוויץ וכמו עוף החול, נולד מחדש, נושא מורשת קדם של גבורה ויופי, עם חכם שאכל מפרי עץ הדעת ומעתה ועד לעולמי עולמים שוב לא יגורש מגן עדן, כי זאת הפעם בחר בפרי עץ החיים, לעד.

ה“בונד” לא תמיד היה בית תמחוי זקן בניו יורק.

זאת היתה תנועה עממית, תנועת פועלים של דלת העם בפולין. הירשקה לעקערט, שירה בנוגש, המעביד, הבורגני, השליט, היה הגיבור. אנשי ה“בונד” נשאו את הדגל האדום באחד במאי, ונהרגו עליו. כאשר בני הטובים עלו לארץ ישראל לחרוש את אדמתה, הלכה דלת העם לאמריקה ושם, באיסט סייד, המשיכה לקדש בדם את הדגל האדום, סמל החירות.

המשורר האידי ה. לייוויק, ב“בלדה על בית החולים בדנוור”, מצטט שיר יפה של דויד אדלשטט, המשורר הפרוליטרי שהיגר עם עמלי פולין אל ארצות הברית:

"הה ידידי, רעי, בבוא יומי לגווע,

הדגל האדום הביאו אל קברי.

הדגל האדום, המתנוסס גבוה,

משוח בדמו של איש עמל עברי".

שיר יפה.

פעם בחצות, בתל אביב, פגשתי את מרלי ברחוב. יש לי משהו מעניין בשבילך, אמר לי. הוא שלף ארנק מכיס המעיל שלו, הוציא ממנו פיסת נייר ואמר לי: קרא.

זה היה השיר “בציפייה לברברים”, של קאוואפי.

קראתי בעמידה, ונפרדנו. אני לשלי והוא לעיסוקיו. אולי למצוא עוד מישהו ברחוב שרוצה לקרוא שיר של קאוואפי.

מרלי צולע, מאז נפצע בקרב על אניית הנשק “אלטלנה”.

זה מזכיר לי שאני צריך לחפש את דודיק. הוא קשור אצלי באניית הנשק הזאת.

דודיק פיקד על גדוד הפלמ"ח שחנה בקריית ענבים.

בבקרים הייתי נפגש אתו בקפה “אלנבי”, ברחוב המלך ג’ורג' בירושלים. הקשר שלנו היה בית הספר העממי: למדנו באותה כיתה.

לאחר פליטת הכדור במכנסי הפלנל שלי, חידשתי את הקשר עם ארגון המחתרת שבו הייתי חבר, וכך זחלתי, יורה וירוי, בלילות. בבקרים היינו אוכלים ארוחת בוקר באותו בית קפה. מטעמי קונספירציה מחתרתית, ישבנו איש איש בשולחן לחוד. אני לא נתתי סימן לדויד שאני מכיר אותו. דויד לא נתן סימן לדרור, דרור לא נתן סימן לזמיר, זמיר לא נתן סימן למישא ומישא לא נתן סימן לג’ימי. דגוברט גוטליב מינה אותי להיות איש הקשר שלנו עם הפלמ"ח.

בחג השבועות תש"ח, יוני 1948, הגיעה אניית הנשק “אלטלנה”.

הייתי בגדוד 82 בחטיבה 8.

ביום בו קמה המדינה, ה-15 במאי 1948, שלחנו, יענקלה ואני, מכתב לארגון המחתרת שלנו ובו הודענו שמאחר שמשימתנו בוצעה, שוב אין מקום לארגון מחתרת. מעתה, אמרנו, קמה המדינה העברית שעליה ועל הקמתה היינו אמורים לתת את חיינו, ואי לזאת, תם תפקידה של המחתרת.

המחתרת לא הסכימה. החלטנו לעבור לפלמ"ח. רצה אלוהים שעשינו זאת בדיוק באותו לילה.

נסענו לפרדס חנה. עברנו את כל המחסומים בסיסמה הפשוטה של “זה בסדר”. סיסמה שעבדה עובדת ותעבוד תמיד בכל המקומות בכל הזמנים.

דודיק קיבל אותנו במאור פנים, האכיל והלין אותנו. בבוקר נשלחנו לתל אביב, ללשכת הגיוס של הפלמ"ח.

לא רק המחתרת שלנו לא התפרקה. גם מחתרת הפלמ"ח לא התפרקה. קצין הגיוס בחן אותנו במבט חודר ושאל: האם תהיו מוכנים להפנות נשקכם נגד הפורשים.

הפורשים היו מי שהיינו עד ליל אמש. סבבנו על עקבינו וחזרנו אל הגדוד.

מרלי הגיע באותה אנייה ושם נפצע, בהפגזה של תותחי החוף עליה. הוא הגיע ממארסיי, שאליה הגיע מניו יורק, שבה עמל על שחרורו של אותו עם חדש שאותו המציא.

“אלטלנה” טובעה ובערה כל הלילה. אני לא חושב שאז ידעתי שזאת היתה המהפכה.

לא רק מפני ש“אלטלנה” לא היתה שלי. אני הרי ביום “אלטלנה”, בצירוף מקרים שהיום אני יודע שלא היה מקרי, הלכתי להצטרף לפלמ"ח. לא ידעתי שזאת היתה המהפכה, מפני שצפיתי בה מהצד הלא נכון של הכוונת. מפני שלא ידעתי אז שאותה מהות שבה צפיתי אני מבעד לכוונת שלי, אז צפתה בי מבעד לכוונת שלה.

רק לאחר מכן, כאשר פורק הפלמ"ח ומדורותיו הפכו לאפר, רק אז ידעתי שבעצם, זאת היתה היא.

אינני מאמין שהמהפכה נולדה מתה. נדמה לי שהיה הרף-נצח, שבו חייכה, צחקה, רקדה וגם שרה. אני חושב שזכיתי לראות את הרגע הזה.

אולי לכן אין לי פנים. אולי מי שזכה לאותו הרף-נצח שבו המהפכה העברית חייכה, פניו הושחתו לבלי הכיר לאחר מותה. אולי אני צריך לחפש את פני שאבדו לי, שם על שפת הים בתל אביב.

זה בן גוריון עשה לנו, אמרנו אחרי הכוסית הרביעית, או השישית או הבלתי גמורה.

יכולנו להיות ארץ. יכולנו להיות עם. יכולנו להיות גן עדן. יכולנו להיות מלכות השמים. והנה מה שהוא עשה לנו. אנחנו הכוסית הבלתי גמורה.

אחד התמחה בניפוץ עציצים. בא למסיבה. שותה. מתחיל לחפש את העציצים בבית, שובר אחד אחד. האדמה מתפזרת. צמחים עקורים עם שורשים חיוורים מחפשים אוויר. לוקחים אותו הביתה במונית.

אחד שובר רהיטים. אחד סתם מרביץ. אחד כל הזמן שובר את הכוסיות.

מזיינים בפראות. במטבח. על המרפסת. על הגג. בחצר. בין פחי הזבל, מתחת לחלונות של השכנים.

יש לנו גם כמה צעירים שהולכים בדרכינו. הם לא הספיקו להיות במלחמה שלנו. אבל הם רוצים להתנהג כמי שאיבדו את חבריהם במלחמה. שרצו משהו והמשהו לא בא.

הם מגהקים כמונו. משהקים כמונו. מזיינים כמונו. מדברים כמונו. מנפצים עציצים, כוסיות, רהיטים. כשנגמרות הסיגריות, הם יוצאים להביא לנו. הם גם מגלים איפה החביאו בעלי הבית את הקוניאק, ומביאים לנו. חלק מהם כותב שירים בסתר. אולי אני בן גוריון שלהם. אולי אני עושה להם מה שבן גוריון עשה לי.

במסיבות אנחנו נפגשים עם האויבים מאתמול. היום אין כבר אויבים מאתמול. כולם קיבלו את הזין בתחת. הנה בנץ, האויב מאתמול. אני זוכר שהיה לו אופנוע בתפקיד. הוא היה פונקציונר של כוחות הביטחון של המדינה שבדרך. נדמה לי שעוד אז חשד בי. אבל לא הלשין. היה אחד שלא רק חשד בי אלא אמר לי. הלכתי ברחוב לבוש נעלי קומנדו עם סוליות קרפ. שדדנו משלוח של נעליים כאלה. השוד נרשם ותויק והיה מי שידע מי שדד. והוא מסתכל עלי ברחוב הגשום הזה ומרחוק שומעים יריות לך תדע מאיפה, מרוממה, משער יפו, מקטמון או מתלפיות, והוא אומר לי בחיוך שעכשיו על פי הנעליים הוא כבר יודע מי אני. גם הוא לא הלשין ונהרג בקריית ענבים ואם לא היה נהרג היה עורך דין.

עכשיו אני מחוסר עבודה ובנץ מחוסר עבודה ואני הולך ברחוב אלנבי ופוגש אותו בפינת ביאליק. והוא שואל איך המצב ואומר שהמצב חרא. אחר כך הוא מחייך ואומר שהוא שואל את עצמו אם לא צריך לשדוד בנק או משהו. אני אומר לו שאני לא יודע, אולי צריך לשדוד בנק או משהו. הוא אומר שהוא רוצה להפגיש אותי עם מישהו.

אנחנו נפגשים בגינה שעל יד בית צעירות מזרחי, על המדרגות. בא המישהו, עם עוד אחד.

המישהו היה גם הוא פונקציונר, עבד במודיעין של המדינה שבדרך. יש לו אינפורמציה.

בתאריך זה וזה, הוא אומר, יום המשכורת של מפעל מסוים. מספר המכונית והדגם שלה, ידועים. המכונית יוצאת מהמשרד ברחוב נחלת בנימין עם המשכורת אל המפעל, שהוא בהרצליה. הנה מפה טופוגרפית של האזור. אנחנו יודעים עליך. השתתפת בפעולות שוד. האם אתה מוכן להציע תכנית לשוד.

אני מסתכל במפה. הנה הכביש מתל אביב להרצליה. במקום מסוים, יש פרדס הגובל עם הכביש. מאחורי הפרדס, בצד מזרח, יש כביש גישה צר.

אני מציע: לבוא במכונית עד כביש הגישה. להניח את המכונית שם, להיכנס לפרדס. בפרדס, להחליף בגדים, ולבוש בגדי שוטרי תנועה. לצאת אל הכביש הראשי.

כאשר עוברת המכונית, לעצור אותה, לבדיקת רישיונות. ואז, להוציא אקדח ולתת לנהג מכה עם הקת בראש, לקחת את הכסף, לסגת דרך הפרדס, להחליף שוב את הבגדים ולהסתלק במכונית.

אני לא מסכים לתת ליהודי מכה בראש, אומר זה עם האינפורמציה.

אם אתה לא מסכים לתת ליהודי מכה בראש, לך לעבוד, אני אומר לו.

דרך אגב, התכנית היתה רעה.

הייתי רוצה לחוש איזו שהיא עליונות מוסרית לגביו. שודדים קראו לנו ופאשיסטים קראו לנו וטרוריסטים קראו לנו ולא שמנו בכלינו ולא דבק באצבעותינו ולא בכיסינו. אז מה. מה ההבדל בין הדפוק ובין המרומה, בין המובס ובין הדפוק, אחים כולנו היום, ואולי אין מקום לשום רגש עליונות מוסרי. ואולי עלי לשבח את מי שלא רצה לתת ליהודי מכה בראש כדי לשדוד את המשכורת מהפועלים שחיכו לה.

אינני סבור שבן גוריון ידע שגם את זה הוא עשה לנו. כמו כן אינני בטוח אם הוא ידע מהם הדברים הגדולים ומהם הקטנים. ללא ספק היה סבור שלהקים את מדינת היהודים, זה הדבר הגדול. ושאם כמה אנשים נפגשים על מדרגות הגן של בית צעירות מזרחי כדי לתכנן שוד, זה הדבר הקטן. אבל מתברר שהקטנים אוכלים את הגדולים. והכי מצחיק זה הקטנים ששותים כמונו מגהקים כמונו משהקים כמונו מנפצים כמונו, הם העתק נייר פחם של כתב ידו של בן גוריון על גבנו, ואם אנחנו האוריגינל אז מה, אוריגינל של מה אנחנו בסך הכול, אוריגינל של כתב ידו של בן גוריון. לא של הכתב שלנו, זה בטוח. אנחנו לא כתבנו שום דבר. אנחנו רק נכתבנו.

יש לי בעיה. אני יודע שאני עד ראייה. שעלי למסור עדות. אבל מי אני. עד שלא אדע מי אני, לא אוכל להעיד. אסור לי למות עד שלא אברר מי אני, אסור לי למות בטרם אמסור את עדותי, את האמת ואת כל האמת ורק את האמת.

אולי זה פשר האקדח מתחת לכר.

עד ראייה, שאין בעולם אף אחד שראה אותו כאשר הוא ראה. אני מוכרח למצוא עד ראייה שראה אותי.

דויד מת.

לחייך, דויד. אמת ביין תיוודע.

פעמיים בשנה היינו מקישים כוסית בטלפון, אם לא פנים אל פנים. פעם אחת, ב-15 במאי. היום בו יצא הנציב העליון הבריטי האחרון בסירת מנוע, נושאת דגל בריטניה, מארץ ישראל. דויד לא קיבל את התאריך העברי הרשמי של ה' באייר. אצלו הבריטים יצאו בתאריך בריטי.

פעם שנייה, מדי שנה, ב-31 בדצמבר, בחצות.

צלצלתי מפאריז. עזבתי את ניו יורק. שכרתי לי דירת חדר ליד מרכז פומפידו. בבוקר הייתי כותב. בצהריים היה פאקו עובר אצלי לשאול אותי מה שלום מחמוד. מחמוד היה בספר שלי. כאשר הרגתי אותו, כריסטיאן בכתה.

אחר כך היינו יושבים בביסטרו הצופה אל הכיכר. אחר כך היינו הולכים אליו והוא היה מנגן ושר וכל אלה שבאו אליו היו מנגנים ושרים. היינו מבשלים צהריים ואוכלים ביחד כולנו. בערב הייתי כותב שוב, מתקן את מה שכתבתי בבוקר. לפעמים, מאוחר בלילה, פאקו היה מיידה אבן בחלון שלי. הייתי פותח והוא היה נכנס. אחת מהגיטרות שלו היתה בחדר שלי. היינו שותים קפה והוא היה מנגן ושר בלחש.

ב-31 בדצמבר, בחצות, צלצלתי לדויד בירושלים. הקשתי על הטלפון בכוסית הצ’יוואס. הוא החזיר בשטוק 84. כעבור כמה ימים צלצל ידיד, אחר הצהריים. האם אתה יושב על כיסא, שאל.

שב חזק, אמר לי. דויד מת.

פעם זחלתי עם דויד בלילה. היתה לנו משקפת לילה. הרחק מאתנו, למטה, התפתל כביש שער הגיא.

ראינו משאית עולה בלהבות. שמענו קולות נפץ. לאור הלהבות ראינו דמויות שניסו לקפוץ מן המשאית הבוערת, צונחות ארצה. ראינו את אורות הכדורים הנותבים שקצרו אותם. אחר כך, גירשנו את הערבים. ובעצם, עוד לפני שגירשנו את הבריטים. כאשר יצאו מכאן הבריטים, היה למעשה הסיפור גמור.

קמתי מהכיסא, הלכתי לספה, טמנתי את ראשי בתוך כר ובכיתי.

בקצהו של שער הגיא, מתחיל עמק איילון. ואחת לכמה אלפי שנים, משהו ביקום עומד דום. שמש, ירח, משהו. עומדים דום, כדי שאנחנו נוכל לעשות משהו, שהוא מחוץ לזמן. ובלילה שבו ראינו את המשאית הבוערת בשער הגיא, עמד הירח, בעמק איילון.

עכשיו אני רואה עיניים של ילדים גרמנים מבעד לגדר התיל.

אז, כשראיתי את העיניים האלה, אולי כבר ידעתי ואולי עוד לא, על עיניים של ילדים יהודים מבעד לגדר התיל. אני חושב על התאריך וקובע שעדיין לא ידעתי. את המושבה הגרמנית שרונה הקיפו בגדר תיל עוד ב-1939, כאשר פרצה מלחמת העולם. רק ב-1941 הפרו הגרמנים את הברית עם הרוסים והחלו בפלישה. וזאת היתה בדיוק השנה שבה עברתי יום יום את שרונה, בדרך לעבודה.

פעם לא היה עולה בדעתי שעלי להסביר לעצמי כל מה שידוע לי. לא היה עולה בדעתי שעלי להסביר לעצמי שתל אביב, למשל, הוקמה ב-1909, על גבעות החול שמצפון ליפו. שהשם תל אביב מקורו בספר יחזקאל, בן הכוהנים שהתנבא בתל אביב שעל נהר כבר, שהוא אחד מיובלי החידקל, בצפון בבל. שכאשר תרגם מי שתרגם את ספרו של תיאודור הרצל, אלטנוילנד, קרא לו בעברית, תל אביב.

אני מסביר לעצמי את כל הידוע לי, כי פחד סתום מקנן בי.

לא מפני שיצאתי מן המערכת ועכשיו אני מחוצה לה. עלי להוכיח לעצמי שלפחות המערכת עצמה קיימת, כפי שהיתה קיימת לפני שהוקאתי ממנה אל חוף נידח, שומם, שאפילו אינו אי בודד. עלי להוכיח לעצמי שכך וכך מן האלמנטים שמהם מורכבת המערכת, עדיין תקפים. ואינני חושב ברגע זה על אותם מרכיבי המערכת שאני, אני היושב כאן מול שלוש כוסות ריקאר ריקות, פעם הייתי מחובר אליהם. מפני שגם יוחנן לוין וגם ג’וני וגם אורי יכולים עדיין להיות מחוברים אליהם, גם אם הם עצמם אינם מי שהם חושבים שהִנם. אני מנסה להיאחז באותם חלקי המערכת שהם לכאורה נצחיים, בלתי תלויים בי.

נסעתי עם יואב הקטן במשוריין של ההגנה לתלפיות. בתלפיות ירדנו ומשם הלכנו ברגל לארנונה.

אנשי ההגנה לא בדקו מה יש לנו בתרמילים. בתרמיל אחד, היה מוקש, עם קופסת לחיצה חשמלית, עם חוט באורך 400 מטר. בתרמיל השני היו שני טומיגנים מפורקים, מחסניות תחמושת.

בארנונה מצאנו בית עזוב. לא קשה היה למצוא בתים עזובים בארנונה, בעטרות. גם אוכל הבאנו אתנו.

מארנונה, תצפית על כביש בית לחם–ירושלים. חיכינו עד קרוב לחצות, לשקיעת הירח. ירדנו מראש גבעת ארנונה אל הכביש, ואת המוקש, שכמו כל המוקשים שלנו היה מוסווה כאבן קילומטרים מסוידת בלבן, הנחנו במקום אבן קילומטרים אמיתית שאותה עקרנו.

חיברנו את המוקש אל החוט ועלינו אל ראש הגבעה, מסווים פה ושם את החוט, שלא ייראה. הלכנו לישון.

התעוררנו עם שחר. הלכנו אל ראש הגבעה ושם חיברנו את קופסת הלחיצה אל קצה החוט של המוקש. חיכינו לאוטובוס ערבי.

ירד גשם כבד בלילה. עבר אוטובוס ראשון. לחצנו, והמוקש לא פעל. עד הצהריים ניסינו עוד כמה פעמים. בצהריים החלטנו לרדת אל הכביש ולצלוף ברכב הראשון שיעבור.

עברה מכונית פרטית. ירינו כל אחד צרור ארוך. המכונית המשיכה לנסוע עוד כמה עשרות מטרים ונעצרה. עלינו במרוצה למעלה.

הצלפים במנזר מר אליאס היו טובים. ממרחק 600 מטר. תפסנו מחסה תחת סלע. הכדורים פגעו מעל לראשינו והתכסינו באבק דקיק של אבן הגיר של ירושלים. לא היה טעם לשכב במחסה. התרוממנו, ובריצת זיגזגים עלינו למעלה.

מפקד מחלקת ההגנה במקום כבר המתין לנו. גם כל אנשיו, בנשק דרוך. תמסרו לנו את הנשק, הוא אמר. אתם במעצר.

אמרנו לו שאנחנו יורים גם ביהודים אם דורשים שנמסור את הנשק.

בואו אתי עם הנשק, הציע. ניגש לטלפון בעמדה שלנו. אני אתייעץ עם המפקדים שלי. אתם עם שלכם.

הלכנו לעמדה. הוא הודיע לממונים עליו. עכשיו דברו אתם עם שלכם, אמר.

דיברנו עם דויד. אל תעשו שום דבר, אמר. נבוא להוציא אתכם משם.

דויד הגיע עם משוריין שנשדד זה עתה, ועם חוליה ושני מקלעי ברן. הם קפצו מהמשוריין עם הברנים ביד, דרוכים.

חזרנו אתם לירושלים.

כאשר פגשתי את מרלי לראשונה, כבר ידעתי שהמהפכה לא תהיה.

יצאי אז מבית הסוהר עם שאלתיאל. הדבר הראשון שעשיתי, היה לשלוח את אמא שלי לחוץ לארץ. לנוח. כעבור שנים, ראיתי בסרט קולנוע ישן את שאלתיאל ואותי, כבולים איש לרעהו בידיים וברגליים, יורדים ממכונית אסירים, ואני מועד ונופל על הכביש.

כל כך רציתי במהפכה.

אפילו עכשיו, בערוב ימי, אני חש את טעם הדם בשיני, טעם דמו של הרשע המובס, שאנו, מובסי כל הדורות, לעולם לא נטעם ממנו.

בלילה לפני שנאסרתי הלכתי לחפש את כל החברים שלי.

אחד ישן, אחד היה עסוק. אחד פתח את הדלת, בתחתונים, לאחר שהות ארוכה, הסתכל בי במבט עצוב ואמר שעכשיו הוא לא יכול.

ידעתי שהכול אבוד. היחידי שמצאתי והיה פנוי, היה שאלתיאל. חברו לחדר, וילי, לא היה שם. שאלתיאל שכב על מיטת הברזל שלו וקרא איזה ספר באנגלית. בסדר, הוא אמר, אני בא.

ברור שלא היה טעם.

ישו הלך על שפת הכינרת ופגע בדייג. אני מכיר את הכינרת. ואני יודע שעם האמונה הנכונה ועם האנשים הנכונים, אפשר ללכת על המים.

היום הכינרת שונה. היא תכלת של זיכרונות, ומסביבה הרים תכלכלים רחוקים של מה שהיה. אולי גם של מה שיכול היה להיות.

לחייך, דויד.

הכוס ריקה. אפשר לדשדש מכאן עד בין הערביים. אבוא מחר, כתב איציק בפתק שהשאיר אתמול. בין הערביים היא השעה שלו. תמהני באיזו שנה יבוא.

עד חמש ביליתי עם עצמי. בחמש בא איציק. מזגתי לו ויסקי ונתתי לו ללכת לחפש את הקרח.

איציק מצא את הקרח. ודרך אגב, אמר, שאלתיאל לא מת. הוא חי וראיתי אותו לפני כמה שבועות. ואם אתה רוצה לדעת מה עושה פאר החטיבה, האיש שכיוון אל הקרב את המרוקאים בצרפתית ואת האמריקאים באנגלית ואת הרוסים ברוסית, הוא פועל משמרת בעיר קטנה מסריחה בקנדה. בבית חרושת לאזבסט. שבועיים עבודת יום. שבועיים עבודת לילה. האיש שהיה בצבא הפרטי של פופסקי. שאילו רצה היה יכול להקים צבא פרטי באפריקה. הסייר הטוב בעולם והחבלן הטוב בעולם. האיש שמשה דיין מינה אותו להיות יחידה מיוחדת בצה"ל, יחידה של איש אחד. פועל משמרת בעיר קטנה מסריחה בקנדה. עושה לקנדים אזבסט.

מזגתי לי כוסית. לא עניתי.

אתה שותק, אמר לי איציק. ספר משהו על עצמך.

אני מלמד בבוסטון. היסטוריה מודרנית של המזרח התיכון.

נשמע מוכר. דרך אגב, שמעתי שאתה מסתובב עם ידידנו לשעבר יהושע. מה לך ולשרץ הזה.

אני לא יודע על מה אתה מדבר.

תפסיק. ככה מדברים בספר מחורבן כשהבלש שואל אותך מה עשית שלשום בלילה בבַּאר מחורבן ברחוב הירקון עם ידידנו לשעבר יהושע ואתה אומר אני לא יודע על מה אתה מדבר.

אני באמת לא יודע על מה אתה מדבר.

יהושע מלשין. אתה יודע שגם לנו היו מלשינים. צפניה קיבל שבע שנים, אם אתה זוכר.

למה אתה מספר לי את כל זה.

תרשה לי לתת לך עצה, אמר איציק, תתרחק מיהושע. אנשים שלנו ראו אתכם ביחד, כבר אמרתי לך. אני בטוח שהוא דווקא כן יודע שאתה עמוס קינן. קיבלת ממנו מעטפה. סביר שהיה שם כסף. מה אתה עושה בשביל הכסף הזה.

אני באמת לא יודע, הודיתי. נכנסתי לבַּאר והוא אמר לי שאיחרתי לפגישה. החלטתי לשחק אותה. איזו ברֵרה יש לי. ומה יש לי מזה שאתה יודע שאני עמוס קינן. בית המקדש יש לי מזה. אני מוכרח להוכיח שאני עמוס קינן, אתה לא מבין?

אני במקומך דווקא הייתי שמח שלא מכירים אותי. הר הבית, אל תשכח.

לך לעזאזל, אמרתי לו.

הלכנו שנינו לעזאזל. גמרנו את הבקבוק ושרנו בשני קולות: שייבנה בית המקדש, במהרה בימינו, ושים חלקנו בתורתך, יה באבאבאבאם.

מתי שהוא הוא הלך. הרמתי את הטלפון וחייגתי. ג’וני מדבר, אמרתי.

מה אתה רוצה, היא אומרת.

אותך.

אתה יודע מה השעה?

תבואי ותגידי לי.

כעבור חצי שעה היא באה. עכשיו אחת עשרה וחצי, אמרה.

קרוב לשעה שתיים היא יצאה. ליוויתי אותה החוצה עד למכונית. לא הספקתי לספור אפילו עד שלוש לפני שנרדמתי.

איזה בוקר היום. עלי לבדוק. החמישי, השישי, אולי יותר, לאירוע. אירוע, כך קוראים לזה היום. כמו שלשבץ מוחי קוראים אירוע מוחי. מוצאת חן בעיני המחשבה על אירוע מוחי, והרי שם אני, בתוכו ובעיצומו.

שוב התעמלות חדר בבוקר, מול החלון הפונה אל הים. האם עלי לחזור על כך. לא אחזור על כך, ג’וני. בכל בוקר, ג’וני, אתה עושה התעמלות חדר ויותר אל תזכיר את זה. איש ללא מרחבים. אני יודע ממי למדתי את זה. מפיליפ קלאפר, בבית הסוהר.

בין שני מוטות המתכת, ברווח שבין שתי מיטות כפולות, עילית ותחתית, היה מבצע בכל בוקר תרגילי אקרובטיקה מרהיבים. שאלתיאל בכלל לא היה קם. בבוקר היה מתחיל לקרוא במקום שהפסיק עם כיבוי האורות. פיליפ קלאפר היה זקוק לכושר גופני כי היה פורץ.

בתא שלנו היו ארבעה שכל היום שכבו במיטה וקראו. אלפרד מאדסן הדני, בוריס קירקיטאדזה הגרוזיני, מיכאל סאמבור הרוסי ושאלתיאל.

מאדסן היה טייס. התנדב למלחמת פינלנד, נגד הרוסים. אחר כך, ב-48, התנדב אלינו נגד הערבים ונשאר כאן. באותה תקופה, כלומר בתקופת בית הסוהר, היתה לי רק שאיפה אחת בחיים. לצאת לחופשי לקראת ביקורו של רודולף סרקין בארץ. הוא עמד לנגן את הראשון לפסנתר של בראהמס. ואמנם יצאתי זכאי במועד ויחד עם אמא, באולם “אוהל שם”, שמעתי אותו.

בוריס קירקיטאדזה וסאמבור, היו שודדים בים הצהוב של סין, במשך עשר שנים טובות. בעצם, לא שודדים, רק ספנים מובילי סמים. אבל הים הצהוב אינו ברֵכה לתינוקות, ושם גם הורגים גם נהרגים. כאשר נגמר להם הים הצהוב, נזכרו שהם יהודים ואז באו אלינו. תמהני מי משניהם הרג את שומר הלילה, והרי על זה הם אתי כאן בתא.

גמרתי את התעמלות הבוקר. גם את הקפה. נסעתי למשרד.

אני יודע שנבירה נוספת באותם אלבומים ובאותם מכתבים, לא תושיע. אבל איציק נתן בידי, אולי, את קצה החוט.

יותר אסור לי לשאול מי מכיר אותי. לשאול מי מכיר את עמוס קינן.

עד הצהריים נברתי במכתבים בכל זאת. רשמתי שמות, כתובות, גם של כאלה שאני כבר לא זוכר אותם. בצהריים הלכתי אל מושיקו.

אורי, אומר לי מושיקו, תכיר את ג’וני.

בחור מרובע, רחב. בערך בן גילי. קצת מקריח. הוא מושיט לי יד ואומר נעים מאוד.

ברכי מתחילות לרעוד. אני מנסה לעצור את הרעידה ולא מצליח. נעים גם לי, אני אומר לו.

פעמיים ריקאר לאורי ולג’וני, אומר מושיקו.

נכנס אורי. שלום אורי, הוא אומר לי. אחריו נכנס שנית מצדה לא תיפול ואומר לי שלום אורי. אחר כך נכנסים כולם. אלה שאני מכיר ואלה שאני לא מכיר.

אינני יודע מה קרה לאחר מכן. אני מניח ששתינו, שאכלנו, ששרנו שירים ישנים ויפים. בשעה כלשהי נכנסה דורית. שלום אורי, אמרה לי וניגשה ישר אל הבחור המרובע המקריח. ג’וני, היא אומרת לו, איפה היית כל השנים האלה.

בפעם הבאה אל תצלצל בשעה כל כך מאוחרת, היא אומרת לו.

ג’וני מסתכל בה במבט בוהה. לאט לאט מתפשט מין חיוך רפוי על שפתיו. פה ושם, הוא אומר לה, שבי, מה תשתי.

נערה שאינני מכיר ניגשת אלי ואומרת אורי, זאת הפעם האחרונה שאתה מצלצל אלי באחת עשרה וחצי. ותזמין לי מהר סטייק גדול. אני מתה מרעב.

אני מזמין לה סטייק גדול ושואל אותה: תסלחי לי, אולי מותר לדעת מה שמך.

תפסיק עם החכמות שלך, היא אומרת.

אני מפסיק עם החכמות שלי, אני אומר.

הראש שלי לא עובד בפראות. הראש שלי לא עובד בכלל. היא אוכלת בתיאבון ומזמינה קפה. אנחנו יוצאים ביחד. עולים אלי.

מתפשטים ונכנסים למיטה. אני מחליק את ידי מתחת לכר. האקדח שם. אולי מחר יקראו לי שבתאי. אולי מחר יקראו לי דונט פורגט ג’רוזלם. אבל האקדח הזה מתחת לכר, אני יודע שהוא אני.

אני מלטף אותה. דורית, אני לוחש לה, דורית שלי.

אולי אני אוהב את דורית.

בשש ומשהו היא הלכה. עדיין אור בחוץ. אני מביט אל הים. מוזג לעצמי צ’יוואס. אני לא אכנע. אני עמוס קינן.

בין הערביים הנודעים האלה יורדים עלי. עכשיו אני באפלה, רק האורות שבחוץ. אני רואה אותם והם אינם רואים אותי. אבל האם אין זה בין הערביים שלי. האם בין הערביים של ילוד אישה אינם כך.

ישנו יום אחרון. תמהני אם יש אנשים שנולדו ליום אחרון.

היום האחרון של גטו וארשה. של הקומונה הפאריזאית.

היום האחרון של מצדה.

אולי מה שקרה לי הוא שיצא לי לחיות רק יום אחד, היום האחרון.

היום האחרון של דויד היה ב-15 במאי 1948.

סירת הדגל הבריטית, עם הנציב העליון בתוכה, הפליגה אל האופק ונעלמה מאחוריו ואז נשאר דויד ללא אופק. עכשיו אני יודע, שיום אחרון הוא היום שאין לו אופק. האופק נגמר.

ואם כך, מה שנותר לי הוא לנסות ולהבין מתי היה היום האחרון שלי.

אולי מה שקורה לי עכשיו הוא אנומליה, מקרה של ילוד אישה שנותר בחיים גם לאחר יומו האחרון. אבל הרי זה מה שקרה לדויד. ואם כך, מי יודע כמה מאתנו מסתכלים אל הים מבעד לחלון פתוח, הרבה הרבה לאחר יומם האחרון.

מה הם רואים.

אולי הם רואים אחורנית.

דויד ראה רק אחורנית. מאז יומו האחרון, מעולם לא הביט קדימה כי קדימה לא היה מה לראות. אולי לכן חדל לשנוא.

מה מדליק את המהפכן אם לא השנאה.

אני חושב על הדברים ששנאתי. תופס את עצמי מדבר בלשון עבר על דברים שאני אמור לשנוא גם היום גם עכשיו גם כאן. מדוע אני אומר שנאתי, מדוע אינני אומר, שונא.

מה יותר נורא, יום אחרון או איש אחרון.

אחרון המוהיקנים הוא ספרות. אבל היֹה היה אישי, מקליפורניה, ששימח את קהל צופיו במוזיאון של סן פרנסיסקו בתעלוליו של איש אחרון. הוא ידע להשחיז ראשי חצים באבן צור, להדליק אש בסיבוב מהיר מאוד של עלי-עץ בתוך מכתש-עץ ממולא נעורת. לצוד אילתית ברומח, להלך על האדמה מבלי להותיר עקבות, ועל כן ציידי-אדם האמונים על הליכה בעקבות הטרף לא גילו אותו. האדם הוא טרף ערמומי, רב-תושייה, אך גם הוא מגיע אל יומו האחרון. יומו האחרון של אישי מקליפורניה עבר עליו בניחותא, בשחזור אותו יום אחרון לעיני קהל צופיו עד לאותו יום אחרון בו באמת עצם את עיניו.

אני חושב שדויד היה דומה לאישי. היינו יושבים בקפה “טעמון” בירושלים, ודויד היה מנהל את יומו האחרון בניחותא לעיני קהל צופיו ושומעיו. אולי, בסיציליה, זה מה שהוא עשה לי. הצגה אחרונה של יום אחרון.

רטוש לא האמין שהמהפכה מתה. הוא חשב שהיא פשוט נדחתה. נדחתה לדור אחד בסך הכול וזה לא כל כך נורא.

במשך תשע עשרה שנים ארוכות, רטוש שתה קוניאק וחיכה למהפכה שתבוא. לפעמים, בשלוש לפנות בוקר, היה שופך כוסית שלמה של קוניאק בפניו של כופר. כעבור תשע עשרה שנים, רטוש התעורר. חשב שהוא שומע את דהרת המהפכה. העם העברי של רטוש עתיד היה למלוך על כל ארץ הקדם, וארצו עתידה היתה להיות ארץ הפרת. ארץ הפרת היא עיראק, סוריה, לבנון, עבר הירדן וארץ ישראל. זוהי ארץ עבר, שבה חיו העברים.

רטוש כתב שירים לבעל, אל הקדם הגדול, וכתב שירים לאלה הגדולה עשתורת. רטוש האמין ברנסנס של עמי הקדם. בברית עם צאצאי רעמסס, אנוסי האיסלם והנצרות, ועם צאצאי הפיניקים הקדמונים שמעולם לא היו פיניקים כלל אלא עברים. אשר תמיד ומאז ומעולם ישבו בארצם, ארץ כנען, הלא היא עבר.

לרגע אחד קטן היתה לרטוש עדנה. היא החלה במלחמת ששת הימים, ולרגע דימה שעם עבר קם לרשת את ארץ עבר. אחר כך איכשהו הכול התרחש אחרת, ועכשיו גם רטוש איננו ואין מי שימתין עמו עוד שנות דור למהפכה החייבת לבוא.

גם למרלי היה עם עברי משלו. העם העברי של מרלי היה מורכב מכל אלה היהודים שיצהירו שהם עברים. כל יהודי העולה לארץ ישראל, או מצהיר על כוונתו לעלות, חדל להיות יהודי והִנו עברי. העם העברי יכרות ברית שלום עם העם הערבי. ארץ ישראל תהיה מדינה דמוקרטית חילונית. הדת תופרד מהמדינה.

גם למרלי היתה עדנה. לאחר מלחמת ששת הימים הגיע מניו יורק כרוח סערה. יחד עם ידידו פיטר ברגסון חיבר את המִנשר העברי. המִנשר פורסם על עמוד שלם בכל העיתונים. אחר כך מרלי ופיטר ברגסון המתינו בחדרי המלון שלהם למהפכה. היא לא באה.

אני יוצא.

אולי קודם לבַּאר כלשהו ברחוב הירקון. שם שרצתי עם שאלתיאל ב-1953. אולי מישהו יזכור. לא אותי, אבל את עמוס קינן.

שלום אורי, אומר לי איש שאני לא מכיר.

תסלח לי, אני אומר לו, אבל אני לא זוכר כל כך טוב פרצופים.

למי אתה מספר, הוא אומר לי. בכל פעם שאנחנו נפגשים, אתה אומר לי את אותו הדבר. מה תשתה.

לא נעים לי, אני אומר, אבל אולי בכל זאת תזכיר לי מאיפה אנחנו מכירים.

מפה. היית יושב תמיד עם עמוס קינן ועם שאלתיאל. ולפעמים גם וילי היה יושב אתכם. ועכשיו אל תגיד לי שאתה לא יודע מי זה עמוס קינן ומי זה שאלתיאל.

את עמוס קינן אני מכיר, אני אומר לו. זה אני.

אתה באמת אותו הליצן שהיית.

טוב, אני אומר, אלה הבדיחות שלי. רק תזכיר לי מה שמך.

נחום. נחום הדייג. אבל אני כבר לא דייג. פעם הלווייתן אכל אותי ומאז אני כבר לא דייג. למה אתה לא צוחק.

הה הה, צחקתי, אם הלווייתן אכל אותך מה אתה עושה פה.

זה מה שאני שואל, ענה נחום. מאז שהוא אכל אותי, זה מה שאני שואל. ואל תגיד לי מה אתה שותה. פעם ריקאר, פעם בלאדי מרי.

הבארמן מזג. לחיים, אמרתי לנחום, לחיי הלווייתנים הקטנים שבדרך.

שתינו.

מה אתה עושה עכשיו, שאל.

אני עורך מחקר על המחתרת בזמן הבריטים.

תקופה גדולה זאת היתה, הוא אומר. אלה היו הימים. אתה יודע שבעצם אנחנו, האלמונים, אנחנו עשינו את כל העבודה.

איזו שאלה, אני אומר, חיילים אלמונים הננו בלא מדים, מסביבנו אימה וצלמוות.

כולנו גויסנו לכל החיים, מתחיל נחום לשיר, משורה ישחרר רק המוות.

נחום גמר לשיר לפני, ובעוד אני מפזם לעצמי את השורה האחרונה שממנה ישחרר רק המוות, כבר הזמין אצל הבארמן עוד סיבוב של שתייה. הסיבוב הגיע.

תשמע, אמרתי לנחום הדייג, אני מחפש את קינן.

לא תמצא אותו, אומר נחום, הוא מת.

מתי, אני שואל, מתי ואיפה.

זה אני לא יכול להגיד לך. מפני שאני בעצמי לא יודע. יום אחד הוא ישב כאן, עם שאלתיאל ועם עוד מישהו, שכחתי מי. אחר כך שניהם יצאו. ולמחרת קראתי בעיתון ששניהם ניסו להרוג את ראש הממשלה ולא הצליחו. אבל התביעה לא הצליחה להוכיח. וכך הם יצאו זכאים.

למה הם רצו להרוג אותו.

אל תשחק לי את השמוק בבקשה. בעניין של להרוג לא שואלים למה. תראה לי אחד שלא צריך להרוג אותו. ואני אגיד לך משהו על קינן. הרבה בקבוקים גמרתי אתו. הוא היה מסוגל לזה. אולי חבל שלא הצליח. הכול היה נראה אחרת.

מה היה נראה אחרת.

אל תמשוך אותי בלשון. הייתי יכול להיות דייג עד היום.

פעם ריקאר פעם בלאדי מרי, אמרתי לבארמן. הבארמן הביא פעם ריקאר פעם בלאדי מרי. תשמע, אמרתי לנחום, מאיפה אתה יודע שהוא מת.

אה, קינן. פעם זחלתי אתו בלילה. מלך הזוחלים זה היה. לכל היותר מטר לשעה. פעם זחלתי אתו, שכחתי לאן, מטר לשעה כמו שאמרתי לך, ובסוף לא יצא כלום ולא הרגנו אף אחד, גם זה קורה.

מה היה אחר כך, שאלתי.

אחר כך הוא נהיה זוחל על קוסים של נקבות. כמו כולנו. פעם הוא בא הנה עם שתיים. לא אחת, שתיים. היה עושה זחילות מקוס אלף לקוס בית, מקום בית לקוס אלף. לפי דעתי הוא מת בין שני קוסים.

מתי הוא מת.

לא יודע. שמעתי שהוא נסע לפאריז ומת שם. מי שלא מת כשהוא זוחל להרוג, מת כשהוא זוחל אל הקוס, או אל הבקבוק.

זה הלווייתן שאכל אותך, שאלתי אותו.

הוא קם. רק אז ראיתי שיש לו שתי רגליים תותבות. את זה לא מקבלים מהבקבוק.

הוא לא הביט אלי יותר, נחום הדייג. הוא פנה אחורנית וצעד בכבדות. צעדים של מי שאין לו רגליים. סיימתי את הכוסית שלי ויצאתי.

בוא מתוק, אמרה לי גברת בחוץ.

נתתי לה משהו והמשכתי ללכת. הלילה עוד צעיר.

אני חש מחנק. לווייתן הרחוב שואב אותי אל קרבו. ההליכה של הדייג ללא-רגליים חונקת אותי. יכולתי להגיד לו מה שאמרו לי, בפעם האחרונה שראיתי אותך, היתה לך רגל אחת. לא אמרתי, כי אם בכלל ראיתי אותו אי-פעם וזה בכלל לא בטוח, לבטח היו לו שתי רגליים.

מדוע קרא לי אורי. האם אתמול היה קורא לי ג’וני. האם שלשום, לפני שבוע, היה קורא לי עמוס. מדוע לא זכרתי אותו. האם באמת זחלנו פעם שנינו בלילה. האם זחלנו לחוד. אני עם מישהו אחר, הוא עם מישהו אחר. מתי איבד את הרגליים. לפני 1948 הוא לא יכול היה להיות דייג. לא היה אז זמן. סימן שאחרי. ולמה לי בכלל לחשוב על זה. אני חושב על זה מפני שאני מודאג. כבר לא כל כך מזה שלא זוכרים אותי, כמו ממה שאני לא זוכר.

לא מסכים. אני זוכר. הוא לא זוכר. נדמה לו שהוא מכיר אותי. הוא לא מכיר אותי. הוא לא זחל אתי בשום לילה ולא ישב אתי אף פעם בשום מקום. אם היה מכיר אותי היה יודע מי אני.

אני הולך לבַּאר אחר. בארים אחרים לא חסרים. יש לי על מה לחשוב.

אני צריך לחשוב על איש שקוראים לו ג’וני. הוא מרובע, קצת מקריח. כאשר דורית, דורית שלי, דיברה אתו, היה על פניו מין חיוך רפוי. כמו החיוך הרפוי שהיה על פני כאשר דורית, שכבר אינה דורית שלי, באה אלי.

שתיתי כוסית אחת, ועוד אחת. חשבתי על ג’וני. כל המחשבות הסתכמו לבסוף במחשבה אחת יחידה. החיוך הרפוי על פניו של ג’וני דומה לחיוך הרפוי שהיה על פני כאשר דורית, שכבר אינה דורית שלי, באה אלי.

איפה הטלפון, אני שואל את המוזג. הוא מראה לי. אני מחייג לדורית. לדורית שהיתה דורית שלי, לא לדורית שלי שעכשיו אני אוהב אותה.

מדבר אורי, אני אומר לה. אני יודע שמאוחר עכשיו, אבל אני צריך את מספר הטלפון של ג’וני.

היא נתנה לי מספר.

יצאתי החוצה. בוא מתוק, אמרה לי גברת בחוץ.

האם היתה זו אותה הגברת שאמרה לי את אלה המלים לפני חצי שעה או שעה או משהו. או, האם הגעתי כבר לאותה דרגה בצבא שבו אני משרת, שזוהי הפנייה המקובלת אלי.

נתתי לה משהו והמשכתי ללכת. הלילה עוד צעיר.

המשכתי ללכת, אבל איזשהו מין צחוק החניק אותי. צעיר אולי כן, אבל צעיר כמו דוריאן גריי. נראה יותר כמו הלילה העתיק שבעולם, ואני בתוכו, תולעת עץ מכרסמת את דרכה בתוך עץ רקוב. קדימה, אל קץ הלילה הזה.

עצרתי מונית, נתתי את הכתובת. הביתה.

לא התפשטתי ולא הלכתי למקלחת. הלכתי אל חדר השינה, מיששתי מתחת לכר והוצאתי את האקדח.

בדקתי אותו. 6 כדורים במחסנית, אחד בבית הבליעה, נצור. לא לא, אני לא הולך להרוג. אני הולך להתגונן.

צלצלתי אל המספר שקיבלתי.

מי מדבר? שאל אותי הקול. בעצבנות.

אני מתנצל על השעה המאוחרת. מדבר אורי.

איזה אורי.

עשינו הכרה היום אצל מושיקו.

מה אתה רוצה.

לדבר אתך.

מה פתאום. ומה פתאום באמצע הלילה.

אולי אני יכול לעזור לך.

במה.

אם תגיד לי מה היה שמך הקודם.

מי אמר לך שהיה לי שם קודם.

אני אומר לך שהיה לך שם קודם. אתה לא ג’וני.

אז מי אני.

אתה תגיד לי.

מה אתה רוצה.

לעזור לך.

אם אתה באמת רוצה לעזור לי, אז לך לישון ותן גם לאחרים לישון. אני לא יודע איך אתה, אבל אני מאלה שקמים לעבודה. לילה טוב.

הוא טרק. הלכתי לישון. הלך עוד יום.

קמתי. הלך עוד לילה. מה עכשיו.

הפעם האחרונה שראיתי את אבא.

חזרתי מבית הספר. הייתי בן שלוש עשרה או משהו. היה משהו באוויר שלא נתן לי להיכנס אל החדר של הורי. שמעתי קולות של אנשים זרים, לא מוכרים.

כעבור כמה דקות יצאו כולם. אבא היה חיוור. הוא לא דיבר, ולא היה יכול ללכת בכוחות עצמו. שני אנשים תמכו בו. הוא הלך ביניהם במסדרון, ועיניו היו כמעט לבנות. הוא לא ראה אותי, וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.

כאשר מת, הייתי בן עשרים ושבע. רק אז נתנה לי אמא את השורות ששרבט לי ליום ההולדת שלי. כבר לא זוכר אם היה זה לבר מצווה או ליום היותי בן ארבע עשרה. נדמה לי שבכל זאת לבר מצווה.

דף הנייר אבד. היו בו גם כמה מלים מדודי אלכסנדר. את סוף הדף אני זוכר. שלך עד הפרפור האחרון, כתב אבי וחתם את שמו מתחת.

את המלים האחרונות האלה כתב כבר מבית החולים, שבו שהה עד יום מותו מבלי שראיתי אותו יותר אפילו פעם אחת.

פעם אחת שמעתי אותו.

למדתי כבר בתיכון. מישהו צלצל בדלת. הייתי בחדרי. אמי פתחה את הדלת.

איש עם קול חלש, מרוסק, כמעט בלתי נשמע, היה בדלת ואז היא נסגרה.

קפצתי דרך המרפסת שפנתה מחדרי אל החצר, ברחתי אל הרחוב. ידעתי שזה היה אבי. כאשר חזרתי הביתה, כעבור כמה שעות, הוא כבר לא היה. אמר קראה למי שקראה ולקחו אותו.

בחנוכה, בשנת 1954, אמרה אמא שאבא מת. הלכתי להלוויה.

דודי אברשה, אחי-אבא, איש ענק עם חזות מפחידה, שבכל השנים הארוכות של אבי בבית החולים לא ראינו אותו, ירד מהכבש האחורי של האמבולנס השחור. בשתיקה ליווינו את הארון, אנשים מעטים כל כך. פעם או פעמיים יצא לי להדליק נר נשמה לזכרו בגימ"ל של חנוכה. פעם אחת, אם איני טועה, גם הלכתי אל קברו. גם אל קבר-אמי אינני הולך. לוּ ינוחו בשלום תחת האבן שנתנה להם מנוחה נכונה. יום אחד של אושר לא היה להם בחייהם. אף לא יום אחד.

יפה ולייזר עזרוני, כתוב בספר הטלפון. לייזר מת. צלצלתי אל יפה.

מי מדבר, היא שאלה.

ידיד של לייזר, עניתי.

לייזר מת.

אני יודע.

אז מה אתה רוצה.

לדבר אתך.

מי מדבר.

השם שלי אולי לא יגיד לך הרבה. אבל הייתי חבר של לייזר, של עמוס קינן, ועוד כמה מהזמנים ההם.

עוד לא אמרת לי מה שמך.

ג’וני. ג’וני לוין.

לייזר לא הזכיר את השם הזה אף פעם.

אולי בגלל המחתרת. את יודעת שהוא היה שם.

אני לא יודעת. התחתנתי אתו חצי שנה לפני שמת. הוא לקח אתו לקבר את הכול. גם את הכסף. אני בין כך לא יוצאת מהבית ולא עושה שום דבר. אתה יכול לבוא מתי שאתה רוצה. אני רק לא מבינה מה יֵצא לך מזה.

הלכתי לכתובת. בית חדש, יחסית, בצפון העיר. דירה שגרתית, כמו שלי. שני חדרי שינה, חדר מגורים. על הקיר, במסגרת שחורה, לייזר. על הכוננית, תמונת חתונה. לייזר בעניבה, האישה בשביס עטור פרחים ושמלה לבנה.

כבת שישים. מוצקה. אולי היתה יפה אי-פעם. לא נותר דבר. אם אתה חבר של לייזר, נשאר עוד ויסקי שלו. אני לא שותה ואין את מי להזמין. עכשיו בטח לא השעה. אולי אתה רוצה קפה.

תני לי ויסקי, אמרתי.

לא ראיתי אותו הרבה שנים לפני שמת, אמרתי לה. הייתי בחוץ לארץ. פגשתי חבר משותף והוא סיפר לי. מתי זה קרה.

לפני ארבע שנים. הוא כבר היה על היבשה. היה לו משהו ביד. קיבל מכה ממכונה ולא היה יכול להמשיך על הים. על היבשה, הוא לימד בבית ספר מקצועי.

איך התחתנתם.

עבדתי במזנון והוא היה אוכל שם. עכשיו אני חיה מהפנסיה שלו. אבל היה לו כסף בכל העולם. בטח השאיר אותו לילדים שלו.

איזה ילדים.

הוא לא אמר לי. אבל היו לו. אני יודעת. חיפשתי בדברים שלו. אין כלום. אפילו לא מכתבים. כל מה שיש לי ממנו זה תעודת זהות ופספורט.

האם הוא דיבר אתך על הזמנים ההם.

איזה זמנים.

לפני המדינה. קצת אחרי המדינה.

הוא היה שלושים שנה על הים. זה מה שהוא אמר לי. בערבים הוא היה יוצא. לשתות עם החברים שלו. כל מה שהוא שתה היה רק בירה. אכל אותו זה שהוא ירד מהים. כמו דג ביבשה, כך הוא אמר.

איזה חברים שלו הכרת.

אחד בלי רגליים. ואחד או שניים עם רגליים. את עמוס קינן לא ראיתי אף פעם בחיים. רק פעם אחת הוא צלצל וביקש לדבר אתו, ואמרתי לו שהוא מת לפני שבוע. הוא חזר קצת מאוחר והלך לישון ובבוקר, כשקמתי, הוא היה מת. איש כל כך חזק. אני לא מבינה. אמרו לי שזה הלב.

מה הוא סיפר לך על עמוס קינן.

כלום. רק שהם חברים מזמן. יש מועדון אחד ברחוב הירקון ששם הם היו נפגשים כולם. אולי גם הם מתו בינתיים.

יש משהו שאני יכול לעשות?

אם תמצא את הכסף שלו. אם לא אני אמות גם ככה. אם היה לי כסף הייתי נוסעת מכאן ולא חוזרת.

אמרתי שלום והלכתי.

אצל מושיקו היה רק ג’וני. באתי מוקדם היום. ניגשתי ישר אליו.

פעמיים ריקאר, אמרתי למושיקו.

תשמע ג’וני, אמרתי, אני באמת יכול לעזור לך.

מי אמר לך שצריך.

אני אומר לך שצריך. רק תגיד לי מה שמך. ג’וני זה לא שם של אף אחד.

אם זה מה שמדאיג אותך, אני יכול לשחרר אותך מהדאגה. יש לי שם ארוך. תמיד קיצרו לי אותו.

אתה יכול להגיד לי שם ארוך.

מה דעתך על שם כמו שאלתיאל.

ארוך. אתה צודק.

בצבא קראו לי צ’רלי.

אז למה אתה עכשיו ג’וני.

עכשיו אני אזרח.

לחייך.

השקנו כוסיות ושתינו. התבוננתי בו. הוא לא שאלתיאל. שאלתיאל היה דק, גרמי. בשעתו היה לו שפם סקוטי, מגולגל כלפי מעלה. שפם בגוֹן החלודה. אחר כך הוא גילח את השפם. היתה לו גם כתובת קעקע על הזרוע הימנית. אבל הוא סילק אותה בניתוח פלסטי. הכתובת היתה בעברית, נילי היה כתוב בה, ראשי תיבות של נצח ישראל לא ישקר. אני מתבונן היטב בשפתו העליונה ובזרועו הימנית. לך תדע אם פעם היה שפם, אם פעם היה כתוב נצח ישראל לא ישקר. שפם מגלחים, את נצח ישראל אפשר לסלק בניתוח פלסטי. אבל האיש איננו שאלתיאל. הייתי מכיר אותו בעוד מאתיים שנה, בחושך. זה לא הוא.

לחייך. אני אומר שוב.

לחיים, אמר לי, ותפסיק כבר עם כל זה. אני הפסקתי מזמן.

להפסיק עם מה.

אל תתפוס. אל תלך נגד אל תלך עם. לך הצדה, זה הכול.

ומה אתה מוצא שם בצד.

זה לא להיום. שמחתי להכיר אותך. אל תצלצל בלילה. במיוחד אל מי שאתה לא מכיר ושהוא לא חבר שלך. ואם אנחנו כבר מדברים, אולי אני יכול לשאול אותך משהו. אולי אתה מכיר במקרה אחד שקוראים לו עמוס קינן.

האם אני מבחין במין זווית קלה של לגלוג בקצה שפתו העליונה, באותו מקום שאצל שאלתיאל האמיתי, בימים רחוקים, צימח שפם סקוטי בגוֹן החלודה. שמעתי את השם, אני אומר. מי זה.

אחד, הוא אומר. מהימים ההם. אם תשמע משהו תגיד לי. אני רץ.

הוא קרא למלצר ושילם את שנינו. כעבור רגע הוא לא היה. גמרתי את שארית הכוסית לבדי.

עוד ריקאר, אמרתי.

ההחלטה להרוג את ראש הממשלה נפלה במסיבה בירושלים.

מי לא היה שם. כולם היו שם.

יודל היה וזאביק היה ומקס ודויד היו. וחיים ושמוליק, וקיקי ודדי, ובכלל, כל נערי החמד וגם הנערות.

קודם כמובן ישבנו ב“פינק”. כלל זהב היה לנו, לבוא למסיבה שיכורים. אחר כך לקנות בקבוקים ובמסיבה להחביא אותם. מקס היה ממונה על ההחבאה ועל חלוקת המשקה החבוי לידידים בלבד.

מזמן חשבתי על זה. חיפשתי הזדמנות.

פעם, חשבתי לעשות את זה בעצמי. ההזדמנות היתה פתיחת האוניברסיטה מחדש, לאחר המלחמה. כולנו, אלה הסטודנטים של הר הצופים שנותרו בחיים, הוזמנו לפתיחה החגיגית בבניין “טרה סאנטה”, שבעיני היה תחליף עלוב לתפארת הר הצופים. בתום הטקס היינו אמורים לעבור לפניו, אחד אחד, וללחוץ את ידו.

אקדח כבר לא היה לי אז. את האקדחים החזרנו ביום שיצאנו מן המחתרת. אבל הייתי צעיר וחזק. למדתי בשעתו איך שוברים מפרקת.

לחצתי את ידו, התבוננתי אל עיניו. באותו רגע הבנתי שאין לי זכות להיות דן יחיד. שעלי לגייס הסכמה. ולא רק מקרב חברי הקרובים לעבר הקרוב. גם מקרב אלה שפעם היו נכונים להסגירני לידי האויב אבל היום אני אתם עומד באותו מקום באותה שורה, שכבר מתה אבל עוד לא שחררה.

ואז, ב“פינק”, לפני שהלכנו למסיבה בבית הכרם, פסק יורם את פסוקו הקבוע לאמור, למה פירקו את הפלמ"ח.

את כולנו, אמרתי. ולמה באמת, שאלתי אותו והתכוונתי אל כולם.

בדרך למסיבה, דויד נגח בראשו את כל תריסי הברזל של כל החנויות שבדרך. עם השנים, היו כל תריסי הברזל של החנויות ברחוב המלך ג’ורג' מסומנים בנגיחות הראש של דויד.

המסיבה היתה עליזה ומדי פעם, כאשר היתה פורצת קטטה, היה דויד מחבר שני ראשים זה לזה בנקישת עצמות ומקס היה מביא קוניאק. מני שר באיטלקית ודויד היה עונה בפזמון חוזר שלא היה שייך והיה תמיד רק Bella Picerina.

זה בן גוריון עשה לנו, אמרנו אחרי הכוסית הרביעית, או השישית או הבלתי גמורה.

יכולנו להיות ארץ. יכולנו להיות עם. יכולנו להיות גן עדן. יכולנו להיות מלכות השמים. והנה מה שהוא עשה לנו. אנחנו הכוסית הבלתי גמורה.

הריקודים התחילו בסלוֹאוּ, עברו לבוגי ווגי. כאשר התחיל הטנגו כיבה אליהו, כרגיל, את האורות ורקדנו בחושך. כל אחד תפס תחת בפראות ונצמד אליו. אחרי המסיבה התפזרנו לזיונים. אבל, לאחר החושך ולפני היציאה התיישב על ידי גידי.

פעם היית מאלה שעושים, הוא אמר לי.

עושים מה, שאלתי.

מה שצריך לעשות, אמר לי.

גם אתה היית, אמרתי לו. ונגד.

הנגד מת, אמר לי גידי. מה עכשיו.

תביא חברים שלך ונדבר, אמרתי לו.

כעבור כמה ימים ישבנו בחדרי ודיברנו.

לגידי היה חבר שקיבל מחצבה ערבית נטושה. הוא הביא את החבר. החבר אמר שאפשר לקבל חומר נפץ, בכמויות קטנות.

בפגישה הבאה אמר גידי שהוא מתנגד להרוג. הוא מוכן רק להפעלת מטען קטן, לאזהרה. די באזהרה, אמר, כדי להזעיק את מיטב הנוער והציבור להתייצב אתנו.

אחר כך היו עוד פגישות. נזהרתי שאלה שהסכימו להצטרף, לא יכירו איש את רעהו. הידיד בעל המחצבה נשר יום אחד מכל העניין. לא היה מוכן לתת אפילו כמות סמלית של חומר נפץ. ידעתי שדויד הכיר את כל הסליקים שאנחנו השארנו לימים יבואו. אבל, לפני שהתפרקנו, הלכו דויד ואחותו וביוזמתו הוא ובניגוד לכל מה שהוחלט, רוקנו את כל המחסנים ופוצצו את כל חומר הנפץ שהותרנו אחרינו לימים יבואו בעמק שלרגלי ליפתא, עם פתיל ההשהיה הארוך ביותר שיכול היה להשיג, משהו כמו 10 מטר, שהם קצת למעלה מרבע שעה.

בינתיים המשכתי בגיוס. גידי הביא שני חברים מהפלמ“ח. אני הבאתי אחד שהיה בסניף שלנו בתל ליטווינסקי, אחד משירות הידיעות של ה”הגנה" וכמובן את שאלתיאל שאפילו לא טרח לשאול במה העניין.

היה לו צריף בבוגרצ’וב והוא היה ישן על ארגז שהיה מלא רימוני יד. הרימונים היו רכושו החוקי. מפעם לפעם, כאשר היה מקבל הוראה מאלוף חזית הדרום, היה מסתנן בלילה לרצועת עזה להשליך רימונים במחנות הפליטים, או להביא משם שבויים לחקירה. את חברו לחדר, וילי, לא גייסתי. אבל הוא ידע.

בסופו של דבר, השגתי את חומר הנפץ בדרך מוזרה.

למקס היה חדר בשדרות רוטשילד. הוא היה מגיע מירושלים רק לשבתות. לימי החול, נתן לי את המפתח.

לא חדר בדיוק. דירה, שהיתה משרד עורכי דין, שהיה מאוכלס רק בשעות היום. הדלת שחיברה את המשרד אל חדר השינה נסתמה בארון קיר.

מן המשרד, אי אפשר היה לפתוח את ארון הקיר. אבל מחדר המיטות הקטנטן, שהיה בו מקום בדיוק למיטה אחת וזה הכול, יכולת לפתוח דלת-סתרים בארון הקיר ולהיכנס אל המשרד. לילה אחד, כאשר נעצתי את המפתח בחור המנעול, מצאתי בפנים את צפניה.

ליד המיטה עמדו שני כדי חלב גדולים, וצפניה פרק מתוכם אקדחים משומנים בגריז וערך אותם על מדפי ארון הקיר. קופסאות קרטון ובהן תחמושת. רימוני יד פולניים, תת-מקלעים מפורקים תוצרת “ואש” הרוסית, עם מחסניות עגולות ל-70 כדור. שקיות של חומר נפץ משלנו, בצבע אלומיניום.

מה אתה עושה כאן, שאלתי אותו.

ואתה, ענה לי בגיחוך. ולמה האידיוט הזה מחלק מפתחות.

תרכיב לי פצצה, אמרתי לו.

עוד ריקאר, אני אומר.

יצאנו בלילה. יועד צעד בראש. אני אחריו, מצד ימין, ואיציק מצד שמאל.

הדרך מעטרות לרמאללה אינה קצרה, אך גם לא ארוכה.

היה לילה גשום, ללא ירח, ללא כוכבים.

הגענו לעטרות לפנות ערב, במשוריין של ה“הגנה”. לנו לא היו. בין אנשי ה“הגנה” במשוריין, היה אחד שעבד אתי במוסך. הם שוחחו על שכמותנו מבלי לדעת שאנחנו בתוכם. בעטרות חיפשנו ומצאנו בית עזוב וחיכינו בו עד רדת הלילה. בלילה התחלנו ללכת.

היה עלינו לבדוק גשר במבואות רמאללה, גשרון קטן על מעביר-מים, כדי לחזור בלילה אחר ולפוצץ אותו.

שמענו את נביחות הכלבים בכפרים. נביחת הכפר הקרוב, חזקה. וישנן הנביחות החלשות כל כך, מהכפר המרוחק ביותר שאוזננו יכולה לקלוט.

שמענו שיחות של האויב וזחלנו בין השיחות. הגענו אל חורש הזיתים שלפני העיר. זחלנו בתוכו וממנו עד לגשר.

בבוקר תליתי את מכנסי הפלנל על הרדיאטור של ההסקה. בצהריים קילפתי את הבוץ מהמכנסיים, והלכתי לקפה “אלנבי”.

מולדת נשכחת שלי, עוד אחת מהן, ללא ירח, ללא כוכבים, עם שמים שחורים מזרזפים על הבוץ שהוא האדמה. עם ריח של מדורות שהגשם כיבה אותן, עם נביחות להקות כלבי הכפרים הרחוקים, עם קריאות הלילה של השומרים שיום אחד נסו על נפשם ורק הם, כמוני, עדיין זוכרים.

פעם אחת בלבד ראיתי את יועד חיוור, מתנשם, מזיע. כאשר הלך לתקוף את דיר טאריף והשאיר שם ארבעה הרוגים. למחרת כבשנו את דיר טאריף. מצאנו את גווייתו של ברוך. חתכו לו את הזין ושמו לו בפה. ברוך לא נולד בארץ. הוא היה מאלה שבאו.

מולדת נשכחת שלי, עוד אחת מהן, עם גוויות מבוישות בדומן, מאכל לעוף השמים מאז ומעולם.

לא. לא על המרכיבים הגדולים. את אחי הקטנים אני מבקש. את שרונה. את תל אביב. מרכיבים קטנים. אני צריך להיות בטוח שבמקום שאני קורא לו תל אביב, יש רחוב מיכ“ל. ואני צריך להוכיח לעצמי שברחוב מיכ”ל 12, בחצר האחורית, עומד עץ איקליפטוס.

הדרך אל שכונת מונטיפיורי עברה אז דרך שרונה.

שכונת מונטיפיורי, אני אומר לעצמי כמעט בקול רם, נוסדה על ידי סר משה מונטיפיורי, השר שבמאה הקודמת ערך מסעות אל ארץ הקודש במטרה לעודד את היהודים גם אל שיבת ציון, גם אל מלאכת כפיים ששכרה בצדה והיא הערובה להתחדשות האומה על אדמתה. על גדות נחל האכזב מוצררה שהוא, על פי ספר יהושע, נחל הרקון המשתפך אל הירקון, נטע פרדס. לא בדקתי אם שרונה כבר היתה קיימת אז. אולי כן.

את שרונה הקימו הטמפלרים שבאו מגרמניה ברגל, עם עגלותיהם, מווירטמברג. הם הקימו את שרונה מצפון ליפו, את המושבה הגרמנית ביפו, את המושבות הגרמניות בחיפה, ירושלים, את הכפרים הירוקים וילהלמה שבשפלה, ואלדהיים-בית-לחם שבגליל, אולי עוד משהו, לא זוכר.

כמה חללים הפילו הכיסופים אל הקדושה. ומדוע חשבו, חושבים, יחשבו אנשים שהקדושה, יש לה ארץ והיא ארץ הקודש, והבא אל אדמתה לחונן אותה ולעבדה ולשומרה, מתעטף אף הוא בקדושתה.

הבריטים כבשו את ארץ ישראל והדוד משה היה שולח קבוצות של יהודים להשתקע בה.

אינגמר אינגמרסון, איכר משוודיה, הקים את המושבה השוודית של ירושלים, שגוועה בעוני ונשכחה. אמריקאים אבודים הקימו מושבות אבודות ונשכחות, בירושלים. אתיופים וקופטים, יעקוביים וסורים, נאחזו במסמרות השטיחים המכסים את כנסיית הקבר הקדוש של ישוע הנוצרי. מדוע חשב דודי משה, שעליו להיקבר באדמת הקודש.

דודי משה, אחי-אמי. בתמונה המשפחתית שצולמה בעיירה האוקראינית דונאייבצה שליד אודסה, הוא עלם כבן ארבע עשרה, חובש כובע מצחייה של גימנזיסט רוסי. ואז באה המהפכה שטאטאה מעל פני-אדמות את כל הישן. סבא, סבתא, ובניהם, שהיו אחיה ואחיותיה של אמי, ברחו הרחק לארגנטינה. הדוד משה הלך לווינה והקים שם משרד נסיעות.

דודי משה, שהיה ציוני בנו של ציוני, קנה מגרש בתל אביב, ובנה עליו צריף לסבא וסבתא.

כשהייתי בן שנתיים, חפר אבא גומה ונתן בידי שתיל של איקליפטוס. האם האיקליפטוס עדיין שם, בחצר האחורית של בית ישן דהה, ברחוב קטן דהה בתל אביב שהיא עיר דהה.

כשהייתי בן שש, ירד משה דודי מנכסיו ומכר את הצריף.

סבא וסבתא עקרו לירושלים. שם חיו מהיד לפה. סבא לא האריך ימים. אנחנו עקרנו לחדר שכור בתוך דירה שבה גרה משפחה.

יום העקירה לא זכור לי. הצריף נהרס עד מהרה ובית בן ארבע קומות נבנה במקומו. לפעמים אני חולם שהנה אני עובר שם ושוב הצריף עומד על תלו. החלום חוזר אחת לכמה שנים.

הייתי האחרון שראה את סבתא בחיים. בבית החולים בירושלים. היא ביקשה ממני לדאוג לאמא ולאחי הקטנים. כעבור יומיים מתה.

דודי משה מת בבואנוס איירס. איש זריז היה, שידע לברוח ממהפכות וממלחמות, ותמיד להציל את עורו, ותמיד לשלוח את ידו בעיסוקים ששכרם בצדם.

אבל הארון הגיע מארגנטינה באנייה. חודש ימים על פני שבעת ימים. את הסרחון בבית הקברות היה קשה לשאת. אמי זיכרונה לברכה כמעט התעלפה מריח גווייתו של אחיה. העסקן הציוני, שהוזמן לשאת את נאום ההספד, איבד את הנוסח שהיה עליו לקרוא, וקרא נאום אחר לזכרו של נפטר אחר שנשא שם אחר, שאותו היה עליו להספיד באותו יום במקום אחר. סרחון הגווייה שהוטמנה באדמת הקודש הנכספת כל כך, התערב בריחה של אותה מרירות עתיקה של אלה שתמיד תמיד מחליפים אותם במישהו אחר.

כאשר מתה אמא, היא נטמנה נקייה ורחוצה, לאחר שנפרדה מאתנו באגרוף קמוץ, זועם, ולאחר שעיניה המאשימות אותנו, החיים, נעצמו כחוק וכדת למען לא יביטו בנו במבטו הנצחי של המת.

שרונה הוקמה ככפר גרמני. בתי אבן מצופים בטיח. קורות עץ כבדות מתחת לתקרה. גג של רעפים אדומים. רפת לפרות בחצר, ודיר לחזירים. חלקת ירק, מטעים. נשים כבדות, בצמה זהובה כבדה, פנים בצבע החלב, רכונות אל המעדרים ומנכשות עשבים שוטים מערוגות החצילים, העגבניות.

השביל מתל אביב אל שכונת מונטיפיורי חוצה את גן הירק הענק של שרונה. הנשים אינן מרימות ראשן מן המעדרים כאשר אנו עוברים. כשם ששום אישה יבוסית לא הרימה ראשה כאשר עבר בדרכה דויד בן ישי.

מי שרוצה לשרך דרכו עקלקלות, שלא בשביל הראשי, יתעה בין חצרות שבהן ילדות צהובות-צמה ותכולות-עין מפטפטות אל גור-חזירים בן-יומו.

מי מאלה הילדות ניבטת אלי כעת מבעד לגדר התיל, כאשר אני בדרכי אל המוסך.

הולך לי בשדות, הלוך ושרוק. יש מין שמחה אצל איש מאוד צעיר שהולך סוף סוף לעבודה, שהיא מעין תעודה לבגרותו.

הולך ושורק, והשביל החוצה את גן הירק כבר איננו כי נסתם, ועכשיו הולך לו האיש הצעיר לאורך גדר תיל, שמבעדה מציצות בו עיניים תמהות ועצובות של ילדות זהובות-צמה ותכולות-עין.

אחר כך, כך נאמר לי, העבירו את כולם לאוסטרליה ושם הם היו במחנות עד תום מלחמת העולם, ומי מהם שחזר לגרמניה חזר אל ארץ שבה לא נולד, והנשארים נשארו בארץ האיקליפטוס ששם נולד ושאותו שתלתי בחצר האחורית של בית ישן שהוקם על מקומו של הצריף שנמכר כאשר דודי משה ירד מנכסיו, לשעה קלה, בשל מלחמת עולם שנייה בחייו, ששוב טלטלה אותו ושמאותה טלטלה, כמו יהודי כל כך נצחי, שוב נפל על רגליו והתחיל הכול מחדש.

לפעמים אני חולם שהצריף קיים.

לפעמים אני חושב שרק המגרש קיים. שאני משחזר ומזהה היכן היה המטבח, היכן היה חדר האוכל והמגורים.

כאשר הצריף קיים, עומד על תלו גם הצריף הסמוך, של הפחח פלדברג.

פעם חלמתי שקניתי את הבית. שהרסתי אותו, שבניתי מחדש את הצריף.

עדיין אני אצל מושיקו. עדיין לא עבר יותר מהרף-של-שנייה. אני משלם ויוצא.

יוצא לאן.

לפתע אבד לי חשבון הימים. כמה זמן אני כך. מה קבעתי לי להיום. מה חשבתי לי לעצמי כל הימים האלה.

בכניסה הביתה, אני פותח בפעם המי-יודע-מה את תיבת הדואר. אני, ג’וני, לא מקבל מכתבים. אפילו לא מהבנק. אין לי ידידים. איש אינו מכיר אותי. לא מקבל מכתבים מחיפה, ולא מפאריז. לא מאמסטרדם ולא מבנגקוק.

גם לא כותב מכתבים. בעצם, למה לא.

יוצא לאן.

לפתע אבד לי חשבון הימים. כמה זמן אני כך. מה קבעתי לי להיום. מה חשבתי לי לעצמי כל הימים האלה.

בכניסה הביתה, אני פותח בפעם המי-יודע-מה את תיבת הדואר. אני, ג’וני, אורי, לא מקבל מכתבים. אפילו לא מהבנק. אין לי ידידים. איש אינו מכיר אותי. לא מקבל מכתבים מחיפה, ולא מפאריז. לא מאמסטרדם ולא מבנגקוק.

גם לא כותב מכתבים. בעצם, למה לא.

יוצא לאן.

לפתע אבד לי חשבון הימים. כמה זמן אני כך. מה קבעתי לי להיום. מה חשבתי לי לעצמי כל הימים האלה.

בכניסה הביתה, אני פותח בפעם המי-יודע-מה את תיבת הדואר. אני, ג’וני, אורי, עמוס קינן, יוחנן לוין, לא מקבל מכתבים. אפילו לא מהבנק. אין לי ידידים. איש אינו מכיר אותי. לא מקבל מכתבים מחיפה, ולא מפאריז. לא מאמסטרדם ולא מבנגקוק.

גם לא כותב מכתבים. בעצם, למה לא.

אני רושם לעצמי עניינים שעלי לברר אותם עד שורשם.

אהבת המולדת. שמחת חיים פרועה. מדורות בלילה.

נקמה.

לדהור על סוס בלילה. לחפש כוכב. משום מה כל זה בלילה. מה ביום.

להוציא החוצה את כל מה שמהבהב. מה שמהבהב, זה מה שנשאר. משמת החיים הפרועה של אהבת המולדת על סוס דוהר בלילה מול הכוכבים. מה שנשאר מזעקות הלילה, מטעם הפרי ומצבע היין, מריח האוויר המלוח, מתחנות הרכבת, משדות התעופה, מהמדורות בלילה.

האיש בעל היד האחת סועד במסעדת פועלים קטנה ברחוב ברנר.

כן, בוודאי שאני זוכר אותו, הוא אומר לי. אז עדיין היה שמו לוין.

אתה גייסת אותו.

כן, אני גייסתי אותו.

איך הגעת אליו.

המליצו עליו.

מה אמרת לו.

הוא היה מושפע מהכנענים. קרא את החוברת של הוועד לגיבוש הנוער העברי. אמרתי לו שיש רק דרך אחת לגבש את הנוער העברי. הנוער העברי יגובש במלחמה.

איך הוא קיבל את זה.

הוא ביקש להצטרף.

שתקנו.

מאיפה אתה, ולמה השאלות.

אני מכאן, אמרתי. אני חוקר את הנושא.

אני מביאליסטוק, אמר, ואני לא רוצה לחזור לשם. אולי הייתי נוסע לאמריקה, אבל אני כבר זקן. משורה ישחרר רק המוות, כך אמרתי לו אז. המוות לא בא, והשורה כבר איננה. אם היה לי כסף, יכולתי לנסוע. הייתי קונה לי בית קטן בסן פרנסיסקו. אמרו לי שהוא מת באיזה מקום.

מקום יפה, אני אומר לו, הייתי שם.

אם היית נורבגי, הייתי שואל אותך אם הרגת פעם בן אדם. אבל אתה ישראלי.

אין לי ספק שהוא לא מכיר אותי. והרי זה אותו האיש שאז בא אלי.

ברכי פקו, אז כאשר בא אלי. חיוורון כיסה את פני. אף על פי שציפיתי לו, פקו ברכי. ואז הלכתי להרוג אנשים. את היד הוא איבד כאשר רימון התפוצץ בכיסו.

אני כן מכיר אותו. זה הוא. לא רק בגלל היד. בגלל העיניים. מה קרה לעיניים שלי, אם כך. אולי דמעה אחת היתה מחזירה להן את הברק.

אני רוצה הביתה. לנסות לבכות מול הראי, לבדי.

חוזר הביתה. לא לראי, לא לדמעות.

חוזר להביט אחורנית.

הזיכרון מהבהב. אבל זה כל מה שהוא יודע לעשות. הוא לא יודע לספר. ולא לשיר ולא לרקוד ולא לצייר ולא לשחזר ולא כלום. כל מה שהוא יודע זה רק להבהב באפלה. מי צריך את הגחלילית הזאת. תפסת גחלילית בחושך, אז מה. וכך, אני תקוע. אין לי לאן להביט. אני חייב להתחיל את הכול מן ההתחלה.

אמא לא רצתה שאשכח ספרדית.

בשלושת השבועות הראשונים, לאחר שחזרנו לארץ ישראל, דיברה אלי ספרדית. עניתי לה בעברית. כעבור כמה שבועות שכחתי לחלוטין.

בבית, בבואנוס איירס, דיברנו עברית. למדתי בגן עברי והייתי הילד מארץ ישראל. עמוסיטו, כך קראו לי, ולאחי שמואל קראו סמואליטו.

עד מארסיי הגענו במחלקה הראשונה של אניית פאר. יש תצלום ישן של חגיגת חג המולד באנייה עם עץ אשוח וקונפטי ומתנות נוצצות תלויות על העץ.

יש זיכרונות מהמסע. ליל שימורים בבאהייה, שלל אורות, שוק צף, קרנבל. דולפינים, לווייתנים ודגים מעופפים. האקורדיוניסט ההונגרי שנסע לביקור מולדת וניגן ואלסים. האישה שקפצה מהסיפון. האנייה שנעצרה, סירות ההצלה שהורדו ממנה. את האישה לא מצאו.

פעם פגשתי סופר אמריקאי שכמוני, נולד בתל אביב ב-1927. שאביו, כמו אבי, היה פועל בניין. שכמו אבי, בימי הרעב של 1929, עזב על מנת לחזור, אך לא חזר. האם בגלגול אחר הייתי סופר ארגנטיני. אילו לאחר מלחמת העולם הראשונה היה אבי יורד מהאנייה באי אליס בכניסה לניו יורק, האם הייתי היום מרצה בבוסטון.

יפה נוף, משוש תבל, קריה למלך רב, לך נכספה נפשי מפאתי מערב, שר יהודה הלוי. ובעלותו לארץ ישראל כתב את שירי הים היפים ביותר שידעה השפה העברית. ואני יודע שהשירים היפים האלה, בשפה היפה הזאת, הם שגזרו את גורלו של אבי להביא אותי לעולם בתל אביב, שהיא צירוף המלים היפה המאחד בו נצח ואביב, ולא בבואנוס איירס שהיא אוויר טוב ולא בניו יורק שהיא יורק החדשה.

אני הולך להגיד לכולם שאני עמוס קינן.

במטה הארצי של המשטרה, יומנאי משועמם מדבר בטלפון. אני מחכה. הוא משתדל שלא להתפנות אלי. אבל לי יש סבלנות.

באתי להסגיר את עצמי, אני אומר.

מי אתה.

עמוס קינן.

מה עשית.

ניסיתי לרצוח את ראש הממשלה.

חכה רגע. אני הולך לקרוא לקצין.

כן, אמר הקצין, במה העניין.

אני עמוס קינן. אתם מחפשים אותי.

בוא אתי, אמר הקצין. הלכתי אתו. הוא פתח דלת, רמז לי לשבת. לפניו היה מסוף-מחשב. איך אמרת, מה השם?

עמוס קינן.

איך אתה כותב את זה.

אמרתי לו.

הוא הקיש על מקלדת המסוף. אחר כך המתין. אחר כך הצית סיגרייה. לבסוף אמר: אתה לא מופיע אצלנו ברשימת המבוקשים. מה זה הדבר שאמרת ליומנאי, שניסית לרצוח את ראש הממשלה.

זה בדיוק מה שאמרתי לו.

אצלנו לא רשום שמישהו ניסה לרצוח את ראש הממשלה.

זה היה מזמן.

מתי.

1952.

תשמע אדון. יש לנו מחשב. אם היית ברשימת המבוקשים בשנת 1952, היית מופיע אצלנו. אפילו אם הפשע התיישן, אנחנו לא מוחקים שום שם מהרשימה עד שלא תפסנו את האיש. הכי טוב שתלך הביתה. אני יכול גם להגיד לך מה שתית.

מה שתיתי.

עראק שתית. זה מה ששתית.

ריקאר, אמרתי לו.

אני שמח שיש לך כסף להשתכר על תוצרת חוץ.

אני מבקש שתעצור אותי ותיקח ממני טביעת אצבעות. אפילו אם אני לא מבוקש.

למה לך טביעת אצבעות.

לדעת אם אני עמוס קינן.

ואם אתה לא.

לדעת מי אני.

אסור לי. לא עברת עברה.

אז קח טביעת אצבעות מבלי לעצור אותי.

אסור לי. רק מעציר שהואשם כחוק. אתה לא עציר ואתה לא מואשם כחוק. לך הביתה.

ואם אעבור עברה?

אם תעבור עברה ואם תיתפס בשעת מעשה או אם תוגש תלונה נגד אלמוני ואתה תיעצר כחשוד ותואשם כחוק, אז אקח ממך טביעת אצבעות.

על איזו עבֵרה אתה ממליץ, שאלתי.

רק עכשיו הפנה אלי הקצין את מבטו והתבונן בי היטב. הוא הפריח טבעת עשן ואמר: אולי תיסע לחוץ לארץ ותחזור עם יהלומים מוברחים בתחת. נעשה לך חוקן בשדה התעופה, אחר כך נעצור אותך וניקח טביעת אצבעות.

אולי בכל זאת הַטרדת שוטר בשעת מילוי תפקידו?

אני לא מוטרד. לך לשלום. וחוץ מזה שאתה שותה משקאות יקרים מתוצרת חוץ, אתה גם טיפש. מפני שאם אין לנו טביעת אצבעות של עמוס קינן, גם אם אקח ממך טביעת אצבעות, זה לא יוכיח שאתה עמוס קינן.

אמרתי שלום והלכתי.

קודם אל מושיקו. שם יהיה המבחן הראשון. לאחר מכן, בשעה חמש ומשהו, אני יודע בדיוק לאן אלך.

אהלן, אמר מושיקו, תביא ריקאר וחמוצים לאורי.

אני לא אורי.

אתה העיניים שלי. מה אכפת לי מי אתה. תביא לעיניים שלי ריקאר וחמוצים.

אני לא העיניים שלך. אני עמוס קינן.

אפשר לשבת רגע על ידך? שאל מושיקו.

אמרתי כן, אפשר. תביא לי בירה, אמר מושיקו. אחמד הביא.

מותר לי לדבר אתך כמו חבר? שאל מושיקו.

רק כמו חבר, עניתי.

טוב. בתנאי שאתה מרשה, אני אגיד לך: למה לך להסתבך עוד פעם כמו אז? אתה זוכר מה קרה לפני שבוע?

שמונה ימים, אמרתי.

בסדר. שמונה. אצלי יום פחות יום יותר לא משנה. בין כך נמות. תשמע ממני, תעזוב את השיגעון הזה.

אני לא משוגע. אני עמוס קינן.

אולי בגלגול אחר. כאן כולנו מכירים אותך עוד מזמן הבריטים. תסתכל עלי בן כמה אני ותגיד לי. אתה רוצה שאני אגיד לך איפה היה בניין הבולשת? אתה רוצה שאגיד לך מתי פוצצו את הסראיה ביפו? מתי שדדו את ברקליס? מתי הרגו את ברנדוט? מתי פוצצו את הגשרים? מתי פוצצו את קינג דייוויד? מתי תלו את הסרז’נטים? אז אל תעשה ממני וגם מכולנו צחוק. אתה יודע שאוהבים אותך. בפעם הקודמת זה נגמר בשלום. אם תמשיך ככה, זה ייגמר רע. למה לך.

מושיקו קם והלך אל מקומו מאחורי הדלפק.

עד שעה חמש שתיתי. עם כמה הפסקות לאוכל וחמוצים. אני עמוס קינן, אמרתי לכל אחד. על פי סימן ממושיקו, אף אחד לא התווכח אתי. בחמש שילמתי ויצאתי.

בדרך קניתי תפוחים לילדות.

בתיבת המכתבים לא היה דואר. סימן שאשתי כבר בבית. ידעתי שהמפתח שלי לא יפתח, אבל ניסיתי.

המפתח פתח.

עליתי למעלה. הכנסתי את המפתח בחריץ-המנעול, ונכנסתי.

אשתי היתה במטבח. הילדות יבואו כל רגע, היא אמרה.

נתתי לה את התפוחים ונשיקה קלה.

שוב פעם התחלת לשתות, היא אמרה.

לא עניתי לה. היא לא ציפתה לתשובה.

הילדות באו, תפסו את הטלוויזיה ואת הווידיאו ואת הטלפון. במקלחת ניסיתי לחשוב אבל לא הצלחתי. שום מחשבה לא צפה ולא עלתה מהמקום שבו נטרפה וירדה מצולות.

אם יצלצלו, אמרתי לאשתי כשיצאתי מהמקלחת, תגידי שאני ישן.

בשבע ומשהו היא העירה אותי ושאלה אם אני רוצה לאכול. אמרתי שכן. ישבנו כולנו, ארבעתנו, ואכלנו בשתיקה. אחר כך חזרתי לסלון, והמתנתי לחדשות. קרוב לחדשות הלכה הקטנה לישון. הגדולה הלכה לחדר שלה להעסיק את קו הטלפון. היום לא היה אכפת לי ומוטב כך. שלא יצליחו להתקשר. מי הם, לעזאזל.

בסביבות השעה עשר שאלה אותי אשתי אם אני הולך לישון. אמרתי שעוד לא, יש סרט מתח שאני רוצה לראות.

אני עייפה, היא אמרה. אם אתה רוצה, אתה יכול לבוא אלי עכשיו, אבל מהר.

אולי תיסע קצת לחוץ לארץ, אמרה לי כשהתלבשתי. כמו בפעמים הקודמות. סע לניו יורק.

חזרתי לטלוויזיה. החמצתי רק את כותרות הפתיחה. זה היה באמת מהר.

בשלוש לפנות בוקר התעוררתי וראיתי שנרדמתי על הכורסה. התפשטתי ונכנסתי למיטה.

זה הלילה השמיני, אמרתי לעצמי ועצמתי את עיני.

עכשיו בוקר.

הילדות הלכו לבית הספר. אשתי לעבודה. אני מתחיל לעבוד רק בשעה 9.00. יש לי זמן לחשוב.

אני חושב.

אם ללכת לעבודה. כן או לא.

אם ללכת אל הבית שבו גרתי במשך שמונה ימים, כן או לא.

ואם אלך לשם כן או לא, האם המפתח יפתח את הדלת כן או לא.

כמעט לא חשוב בין איזה כן או לא, אבחר. ממילא עלי להתנסות בכולם.

הלכתי לעבודה.

הגעתי לחדר שלי ראשון. אורי נאור נכנס רק קרוב ל-10. מתי חזרת, שאל.

אמש, עניתי לו.

איך היה.

היה.

והזיונים?

גם כן היו.

טוב. שמרנו בשבילך את המדינה. עכשיו קח אותה ותעזוב אותנו.

עזבתי אותו והתחלתי לעבוד. עברתי על כל עיתוני הצהריים. את עיתוני הבוקר אני מקבל בבית בתיבה וקורא עם הקפה ובבית השימוש. בערך ב-11.30 קיבלתי את הקליק וכתבתי משהו למחר. יש לי טור שבו אני יכול להתנפל על מי שאני רוצה כל עוד רוצים שאתנפל על מי שאני רוצה. העברתי את הטור מהמסוף שלי אל המחשב. סגרתי את המגֵרה שלי וקמתי.

התיבה שלך מלאה דואר, אמר אורי.

לקחתי את צרור המפתחות ופתחתי את התיבה. באמת היתה מלאה. אבל לא התחשק לי עדיין לקרוא. שמתי את המכתבים בתיק וירדתי למזנון.

מי נוסע לשוק, שאלתי.

כתבֵנו לענייני משטרה נסע לשוק. נסעתי אתו.

השוק הוא בית העיתונאים. תפסתי את השולחן הרגיל שלנו. הזמנתי ריקאר תוצרת הארץ. יש גם זה וכאן בשוק, רק זה.

דונט פורגט ג’רוזלם, במדים של תת-אלוף, ניגש ושאל: אפשר לשבת עם השמאל?

אפשר, אבל בצד ימין, אמרנו לו.

הוא הזמין ויסקי. כעבור כמה דקות הצטרפה אלינו דורית, דורית הראשונה, במדי סגן-אלוף. אחר כך בא השמן הקירח, ממדור הספורט. הוא הזמין קוניאק 84.

אני צריך ללכת לאיזה מקום, אמרתי וקמתי.

אמבולנס! צעק השמן הקירח, אמבולנס!

כולם צחקו. יצאתי.

נסעתי אל הבית שבו גרתי שמונה ימים.

המפתח של תיבת המכתבים לא פתח אותה. עליתי במעלית. גם דלת הדירה לא נפתחה. צלצלתי בדלת.

אישה, שמימי לא ראיתי, פתחה את הדלת. מאחוריה ראיתי שני ילדים, כבני שש.

סליחה, שאלתי את האישה, אני מחפש את יוחנן לוין.

אין לנו כאן בבית אדם בשם זה, ענתה. אתה בטוח שנתנו לך את הכתובת הנכונה?

אני מקווה שכן, עניתי לה. את גרה כאן הרבה זמן?

ארבע שנים, ענתה, וכפי הנראה הטעו אותך או שזה היה לפני שבאתי לגור כאן.

סליחה על ההטרדה, אמרתי.

אין בעד מה, ענתה וסגרה את הדלת.

נסעתי אל מושיקו.

חוץ מדונט פורגט ג’רוזלם והשמן הקירח ודורית, היו שם כולם. השמחה היתה כבר בעיצומה, בקבוקים מרוקנים על השולחן, שירי מולדת.

תתחדש, אמר לי מושיקו.

מדוע, שאלתי.

כך אני אומר לכל אחד חדש שבא הנה בפעם הראשונה, הסביר לי. יש שם מקום בפינה. תפוס אותו לפני שיבואו עוד. איך קוראים לך.

עמוס, עניתי.

טוב שלא אמרת לא קוראים לי, אני בא, אמר מושיקו. אחמד, תביא חמוצים לשולחן של אדון עמוס. מה תשתה?

צ’יוואס, אמרתי לו.

ישבתי לי בשקט, מהרהר. אחרי הכוסית הראשונה באה השנייה. אחר כך אכלתי צלעות כבש, והזמנתי עוד כוסית.

לא ניסיתי לבקש אש מאף אחד. ברור שהיה ברור לי שאף אחד כאן אינו מכיר אותי. הבחנתי גם בג’וני, שאמר ששמו שאלתיאל. הוא לא הפנה אלי שום מבט, אפילו לא מבט מסוקרן. ידעתי שאני לא שייך.

גם כאשר אתה נוקט בכל מה שמקובל בכל מקום כדי לשבת לבדך, מול הכוסית שלך, תמיד יימצא מישהו שייקח כיסא ויצטרף אליך.

אני לא מכיר אותך, הוא אמר.

אז מדוע התיישבת על ידי אם אתה לא מכיר אותי, שאלתי.

אני אייבי הידוע, אמר לי, כולם מכירים אותי.

אני לא.

תיכף ראיתי. בשביל זה באתי. שתכיר גם אתה. איך קוראים לך.

יכולים לקרוא לי עד מחר, אמרתי, אני לא בא.

חברה, הופיע מספר אמיתי, צעק אייבי הידוע. זה אחד שלא בא כשקוראים לו. קבלו אותו בתשואות!

הוא ניגש אלי, תפס אותי ביד וסחב אותי אל השולחן הגדול שמסביבו ישבו כל המוכרים לי. אל תדאג לכוסית שלך, הוא אמר, היא תגיע אחריך.

ועכשיו אל תספר לנו לא איך קוראים לך, רק מה שמך.

עמוס, אמרתי.

שם יפה, אמר אייבי הידוע. ומה אתה עושה בחיים, עמוס.

עיתונאי.

תביא לעיתונאי עוד אחד ממה שהוא שותה, צעק אייבי הידוע. תשמע, הוא אמר לי, אני יכול לתת לך סיפור כל יום.

אני לא כותב סיפורים, אמרתי לו.

אז איזה עיתונאי אתה, מה אתה עושה.

אני כותב רק מה שאני חושב.

בראבו, כך צריך, אמר אייבי. תכתוב איזה חרא ראש הממשלה. תכתוב שנזיין לו את האמא בבחירות. אתה רואה את זה שם? זה אחד שעזב את הצבא אחרי שלושים שנה. ומה נתנו לו אתה חושב, זין נתנו לו. ולמה זין, למה היה במחתרת.

האיש שעליו הצביע היה ג’וני, שאמר לי ששמו שאלתיאל.

מה הוא עושה, שאלתי.

כלום, רק מזמין את החברה לשתות, אמר אייבי, הוא כאן בביקור.

איפה הוא גר.

באוסטרליה.

אני צריך ללכת, אמרתי, מחכים לי בבית.

הלכתי הביתה וישנתי עד הערב.

אכלנו כרגיל, ראיתי חדשות בטלוויזיה כרגיל, אשתי היתה עייפה כרגיל וערכתי אצלה ביקור מהיר. גם היום שתית, אמרה.

לא הרבה, אמרתי.

הלכתי לחדר העבודה שלי, התיישבתי ליד השולחן. פתחתי את הדואר שהגיע אלי היום, למערכת והביתה. אבל לפני זה בא לי רעיון. הכנסתי את היד לכיס, הוצאתי את תעודת הזהות.

עמוס קינן.

אני לא מאמין בגמדים קטנים בלילה.

מי החליף תעודות זהות בכיסים שלי. מי החליף מפתחות. מי שיכן אנשים בבית שבו גרתי אני ושהיה כתובתי החוקית. מי גרם לכך שאלה שלא הכירו אותי עד היום, היום הכירו אותי, ושאלה שהכירו אותי אתמול, היום לא הכירו אותי.

גם באלוהים אני לא מאמין, לא רק בגמדים. ועדיין, ובכל זאת ואף על פי שהרבה הוכחות מטפחות על פני, אני בטוח שאינני משוגע.

פותח מעטפות, קודם כול מה שהגיע למערכת. הזמנות הנה ושמה. לאירועים ופתיחות אלה ואלו. אף פעם לא הולך. מכתבי קוראים בעד ונגד. שׂם בצד.

דואר הביתה: חשבונות מהבנק, הודעות על תשלומים, אתראות אחרונות, הודעות על דברי דואר גדולים שלא נכנסו לתיבה ושעלי לבוא, מצויד בתעודת זהות, אל בית הדואר לקחתם.

אינני יודע למה ציפיתי. האם למכתב מההשגחה העליונה שיפקח את עיני ויפוגג לי את המתח ואת הסבל ואת החרדה, שלא היו אלא חלום רע, ביעותי לילה שנמסו עם הזריחה.

אולי קיוויתי למין מכתב אנונימי, מסתורי, שינחה אותי במעשי, יטיל עלי משימות ויאמר לי כיצד ולמי לדווח. ובקצרה, כפי הנראה קיוויתי שמשהו מבחוץ יבוא לעזרתי.

שום דבר מבחוץ לא בא.

ואני, אפילו איני מבין עם מה עלי להתמודד.

אם לרגע אחד, להרף-שנייה אחד, אניח לאימה שתשתלט עלי, אני אבוד.

מה גם, שלאמיתו של דבר נקלעתי עתה אל אימה גדולה מהקודמת, שאתמול מלאו לה שמונה ימים.

באימה הקודמת, לפחות יכולתי ללחוש לעצמי שלכל זה חייב להיות פשר, שאין חידות, שרק השאלות שאותן ניתן לשאול, אותן אפשר לשאול. באימה הקודמת, לפחות יכולתי לנסות לחפש את התשובה בעבר. האימה שלי, עכשיו בביתי ובחיק משפחתי, נוראה יותר. אני עמוס קינן. אין שאלות. הכול ברור וידוע. כל מה שעלי לעשות הוא לשכוח שבמשך שמונה ימים הייתי איש אחר והעולם מחק אותי מקרבו. כל מה שעלי לעשות הוא לשכוח שאת דונט פורגט ג’רוזלם ראיתי יום יום אצל מושיקו, והוא לא היה תת-אלוף ובשבילו הייתי ג’וני. לשכוח שסגן-אלוף דורית, והרי היא אינה דורית כשם שדונט פורגט ג’רוזלם אינו אלא תת-אלוף שמוליק שגב, לשכוח שסגן אלוף כרמלה רז היתה אהובתו של ג’וני.

למרות האימה, אני צוחק.

פיליפ מארלו השלים את משימתו. אין יותר צורך לחקור מיהו עמוס קינן. מצאנו אותו.

עכשיו צריך לחקור מיהו יוחנן לוין. מיהו ג’וני.

מי היה ג’וני, הידוע גם בכינויו אורי, שנולד והוא בן חמישים ושמונה, חי שמונה ימים ומת ולא הותיר עקבות אחריו.

לעמוס קינן היו, בביתו של ג’וני, תיקי מכתבים, אלבומי תצלומים, וזיכרונות שאגר מכל השנים הטובות והבינוניות והרעות, מהמקומות הנפלאים והמזוויעים. לג’וני אין ולא היה כלום, מאומה. רק תעודת זהות שנעלמה, וצרור מפתחות ששכח את ייעודו.

אני בעקבותיך, ג’וני.

פתחתי את ארון המשקאות ומזגתי לעצמי צ’יוואס. לחייך ג’וני, אמרתי. הבודד והנשכח מכולנו, אתה היית.

כאן אין לי חלון אל הים. האם אני מתגעגע אליו. אל העורב שלא בא אל חלוני אף על פי שדומה שחשתי במציאותו. אל התעמלות החדר בבוקר מול הים. אל התִפלות חסרת השחר של קנה קש הצף על פני המים. כאשר אני הייתי הטובע, נאחזתי בקנה הקש שהיה ג’וני. אני ניצלתי והגעתי לחוף. רק ג’וני נשאר במים.

צפניה בא אלי יום אחד הביתה. הכנתי לך מה שביקשת, אמר לי.

כמה, שאלתי אותו.

שתיים, אמר לי, אחת יותר ממה שביקשת. אולי אחת לא תצליח.

הוא הוציא מתוך תרמיל שני גלילים של ט.נ.ט. יצוק. חור בקצהו של כל גליל, להניח בו את המאיץ.

כאן יש לך שני מאיצים, שני נפצים, ושני פתילים שחורים, 60 סנטימטר כל אחד.

קצהו של כל פתיל היה אטום ביציקת גופרית אדומה, מה שהופך את הפתיל לגפרור שיוצת בחיכוך עם קופסת הגפרורים. הקצה הדליק של הפתיל היה עטוף בקנדון, כמו אז. נגד רטיבות.

לא הרכבתי לך. תרכיב בעצמך, אמר צפניה.

מה נשמע ככה, שאלתי אותו.

אל תשאל אותי מה שלא שאלתי אותך. אמר והלך.

לחייך, ג’וני. אני מתחיל לספור את השניות שנותרו לך.

תשע עשרה.

עשרים ותשע.

שלושים ותשע.

ארבעים ותשע.

חמישים ותשע.

בגפרור בודקים את עומק הנפץ. שוברים חצי סנטימטר גפרור, מכניסים פתיל שחור אל תוך הנפץ, באורך הגפרור השבור.

מלחימים בלחיצה בין השיניים.

את הנפץ תוקעים בתוך המאיץ, את המאיץ בתוך חומר הנפץ. עכשיו המטען מוכן.

60 סנטימטר פתיל שחור. 60 שניות עד להתפוצצות.

הרבה זמן, 60 שניות.

זמן לרדת במדרגות, לא בריצה. להסתלק בהליכה מהירה.

תשע עשר.

עשרים ושמונה.

שלושים ושבע.

ארבעים ושש.

חמישים וחמש.

לחייך, ג’וני, אני סופר את חייך בסנטימטרים של פתיל שחור.

עשרה.

עשרים ו.

שלושים ו.

ארבעים ו.

חמישים ו.

בעוד חמש שניות נצנח אל הלילה.

חלומות פז לך ולי, ג’וני.

ישנתי טוב. קמתי טוב. שתיתי קפה טוב. חשבתי מחשבות לא טובות. בצהריים התיישבתי ליד כוסית ריקאר והמשכתי לחשוב.

עוד לא המציאו שולחן לאיש אחד. מה אתה מספר, אמר צביקה והתיישב על ידי.

אני לא, אמרתי. מזמן לא.

שמעתי שהיית בפאריז.

שמעת לא נכון.

אז איפה היית.

אני בכלל לא הייתי, אני אומר לו, הייתי מישהו אחר.

טוב, אני לא אפריע לך, אומר צביקה, אני רואה שאין לך מצב רוח. זה ככה תמיד כשחוזרים. אל תתרגש מזה. שום דבר חשוב לא קרה פה כשלא היית.

צביקה מצא לו שולחן אחר. המלצר הביא לי עוד ריקאר. מישהו בשולחן אחר פתח רדיו. שני חיילים עלו על מוקש. אחד נהרג. אם צביקה לא היה ממהר הייתי אומר לו שפעם עליתי על מוקש ואיבדתי רגל. הייתי שואל אותו אם הוא זוכר אותי מהזמנים ההם, כשהייתי בלי רגל.

ז’אן קלוד ניגש אלי בזרועות פרושות. ידעתי שאמצא אותך כאן, הוא אומר. מה נשמע. מתי תפרוץ המלחמה.

איזו מהן.

לא חשוב איזו, אומר ז’אן קלוד. עכשיו קיץ, נכון?

נכון.

אז אמרתי לעצמי: ז’אן קלוד, הפעם הזאת אתה לא הולך להפסיד אותה. כך אמרתי לעצמי והנה אני כאן. פעם אחת אני מוכרח לראות גם את הרגע שלפני. נמאס לי להיות תמיד הראשון ברגע שאחרי. ותזמין ריקאר גם בשבילי.

בחור נחמד, ז’אן קלוד. כמה שנים ארוכות וטובות אני מכיר אותו. גם מפאריז. גם מכאן. לא מחמיץ מלחמות, ז’אן קלוד. עד ראייה אמיתי. גם עד שתייה לא רע. מה שמזכיר לי את מה שאמרתי לעצמי לפני כמה ימים.

עד ראייה.

אולי נלך לאכול משהו, הציע ז’אן קלוד.

זה הזמן, אמרתי. לאן.

למקום של כולם, אמר.

לקחתי אותו למקום של כולם.

על המדרכה חנו כמה מכוניות שרד. שומרי ראש צעירים אתלטיים עם איתוריות נשענו על קיר, על מכונית, או לא נשענו. בעל המסעדה קידם את פנינו והוליך אותנו אל שולחן קטן. ז’אן קלוד, שמכיר את כולם, עשה שלום לחבר כנסת, ניגש אל שר, טפח על כתפו של בנקאי, החליף כמה מלים עם יועצו של איזה שר. גם אני מכיר את כולם.

מה אתה עושה לנו, תמה אחד השרים. עד שנכנסת הנה עם הצרפתי שלך היה שקט בכל הגבולות.

אני לא הבאתי אותו, התנצלתי. הוא הביא אותי.

שלח אותו להשתזף באילת, הציע השר. הקיץ לא תפרוץ מלחמה.

אבל הוא הבטיח לי, טען ז’אן קלוד. אם אין מלחמה, הוא חייב לי כרטיס טיסה הלוך ושוב.

על מה אתה מקשקש, אמרתי לו כאשר סוף סוף הגענו אל השולחן שלנו.

שלשום במונפרנס. נכון שלא הבטחת. רק אמרת שהקיץ תהיה מלחמה.

שלשום לא הייתי במונפרנס.

אני לא משוגע. אכלנו ארוחת ערב. אולי היית שתוי ואולי אתה לא זוכר מה אמרת. אמרת שאתה מוכרח לחזור למלחמה.

איזו מלחמה.

זה מה שבאתי לראות. הלכתי לעורך שלי ואמרתי לו שאני טס והנה אני פה.

אתה לא משוגע, אמרתי לז’אן קלוד וקראתי למלצר.

המלצר שאל מה נאכל, מה נשתה. אמרנו לו.

מדוע כולם אומרים שהייתי בפאריז.

מדוע אלה שיודעים מי אני באמת, אומרים מתי חזרת. מדוע אלה שיודעים מי אני באמת, לא ראו אותי גם כאשר דיברתי אתם. מדוע אלה שאינם יודעים מי אני באמת וחשבו אותי למישהו אחר, עכשיו לא רואים אותי כשאני מדבר אתם. מדוע אני, שיודע מי אני באמת, יודע שלא הייתי בפאריז. שהייתי כאן. שהייתי מישהו אחר. לפחות בעיני כולם, חוץ מאשר בעיני שלי.

עיניו של עד ראייה.

איך אפשר להשוות את זה למה שאכלנו שלשום, נאנח ז’אן קלוד.

שתקתי.

וזה לא רק האוכל, המשיך ז’אן קלוד את שתיקתי. גם המלחמות.

אתה צודק, אמרתי לו, הכבש הזה היה יותר מדי זמן על האש.

על מה אתם משוחחים, אמר השר, שגמר לאכול ושאל אם אפשר להצטרף אלינו ולקח כיסא והתיישב לידנו.

על השואה, אמרתי לו, וגם על האוכל.

באמת האוכל כאן הוא שואה, הסכים השר.

פרצתי בצחוק.

מה מצחיק אותך, שאלו שניהם בצרפתית.

נזכרתי במכונת התרגום שהרוסים המציאו. נותנים לה לתרגם קודם מאנגלית לרוסית, ואחר כך מכניסים את התרגום הרוסי והופכים אותו שוב לאנגלית, ומשווים את התוצאות. אז כתבו באנגלית: The spirit is willing, but the flesh is weak. אחר כך הכניסו לתרגום חוזר, ויצא: The vodka is good, but the meat stinks.

מצחיק, אמר השר, אבל מה זה נוגע לאוכל.

זה נוגע, הסברתי. אתה יודע איך תרגמו ללועזית את המלה שואה? תרגמו את זה ל-holocaust. ואתה יודע איך מתרגמים לעברית את המלה holocaust? קרבן עולה. ובקיצור, עולה. הנה האש והנה העצים, ואיה השה לעולה. וזה מה שקורה כאשר אתה מזמין צלי כבש, ומקבל אפר בצלחת.

השר העיר כמה הערות על האופי שלי, הסתכל בשעון, ונעלם לעיסוקיו.

את ה-digestif שלאחר הקפה שתינו בשתיקה מביכה, מעיקה.

ז’אן קלוד הצית סיגר, הציע גם לי ואמר: נכון. לפחות המלחמה האחרונה שלכם היתה יותר מדי על האש. אבל כבר דיברנו על זה שלשום בפאריז.

שלשום לא הייתי בפאריז, אמרתי לו, זה היה הכפיל שלי. זה אתו דיברת.

ואיפה היית אתה?

אני הייתי כאן, אבל הייתי מישהו אחר.

שילמנו ויצאנו.

אני מבין, אמר ז’אן קלוד. הכפיל שלך דיבר אתי בפאריז בזמן שאתה כאן היית מישהו אחר שלא היה בפאריז. תקפיץ אותי ל“הילטון”?

הקפצתי אותו ל“הילטון”.

רק שאלה אחת, אמר ז’אן קלוד, רק תגיד לי איפה היית כשלא היית בפאריז וכאן היית מישהו אחר?

אצל מושיקו, אמרתי.

צריך להיות מקום מעניין, אמר ז’אן קלוד, תיקח אותי פעם לשם.

הבטחתי לקחת אותו פעם. נסעתי אל מושיקו.

איציק ישב בשולחן לחוד, ונופף לי בידו.

אתה מנסה להתחמק ממני, יוחנן, אמר כשתפסתי כיסא לידו. אתה רואה שלא תצליח.

מה אתה עושה כאן, שאלתי.

מחכה לך. אני מבין שעברת דירה. אני בא משם עכשיו. אמרו לי שאתה לא גר שם.

איפה זה שם, שאלתי.

שם זה המקום שבו גרת בפעם האחרונה שביקרתי אצלך. אני מבין שבינתיים היית בפאריז.

למיטב ידיעתי, לא הייתי בפאריז.

למיטב ידיעתי, ראו אותך שם. מדוע עברת דירה.

התחתנתי, אולי זאת הסיבה.

מזל טוב.

תודה. זה קרה לפני עשרים ושתיים שנה.

טוב להיזכר בזמנים הטובים ההם. אז עדיין היית בחזקת אדם.

מה אתה רוצה.

עכשיו אתה יכול כבר להגיד את האמת. כן שמת או לא שמת את הפצצה.

איזו מהן, שאלתי.

אצל ראש הממשלה.

נדמה לי שלא, אמרתי.

חבל. אז בוא נדבר על דברים אחרים. במשפט, התביעה הביאה את הפתיל השחור של הפצצה כהוכחה. ואז, כשהחבלן של המשטרה הראה אותו לשופט, שאלתיאל אמר שהפתיל בכלל חי. והוא היה באמת חי. אז תסביר לי איך הפצצה יכלה להתפוצץ אם הפתיל שלה בכלל לא נדלק.

תשאל את שאלתיאל.

אני שואל אותך.

אין לי תשובה.

חבל. אז בוא נדבר על דברים אחרים.

כמו מה.

כמו למשל מה עשית בפאריז לפני שבוע.

לא הייתי שם.

אז איפה היית.

הייתי מישהו אחר, והייתי כאן.

אבל ראו אותך שם.

זה היה הכפיל שלי.

אהה. אני מבין. הכפיל שלך היה אתה, ואתה היית כאן, והיית גם מישהו אחר וגם לא הכפיל שלך. זאת אומרת שיש, ברגע זה, בערך שלושה מכם.

לא שלושה. שניים.

שלושה. אחד זה אתה. אחד זה המישהו האחר שאתה היית והשלישי זה הכפיל שלך שהיה בפאריז. אז אולי תספר לי מה עשיתם שלושתכם בשבוע האחרון ואיפה הייתם, כי את אחד מכם, לפחות, אני מחפש.

אתה רוצה את האמת?

מאוד מאוד.

אז תשמע. לפני עשרה ימים חזרתי הביתה מהעבודה ואשתי לא הכירה אותי ושאלה את מי אני מחפש. היא קראה למשטרה והמשטרה אמרה שאני לא אני, שאני מישהו אחר. הם הראו לי את תעודת הזהות שהיתה בכיס שלי. ושם היה לי שם של מישהו אחר וכתובת לא שלי.

ואז מה קרה.

שלחו אותי להסתכלות. והרופא שחרר אותי ללכת להסתכל בעצמי. ואז, במשך שמונה ימים, כולם קראו לי ג’וני ואף אחד מאלה שהכירו אותי לפני כן לא הכיר אותי. ואז החלטתי לחזור הביתה אל אשתי שקוראת למשטרה כי אינה מכירה אותי, ואז אשתי פתחה לי את הדלת כרגיל וחזרתי לעבודה שלי כרגיל וכל החברים שלי מכירים אותי כרגיל. רק שכולם חושבים שהייתי שבוע בפאריז. ואלה שאתה רואה כאן מסביבך כולם הכירו אותי כשהייתי ג’וני ועכשיו אני בשבילם אוויר. הנה לך כל הסיפור.

איציק לא ענה, ואני לא המשכתי. רק לחשוב המשכתי. הנה הוא כאן, האיש היחיד שבא אלי מן העבר, ושזכר והכיר את פני. שבא אלי עם שריקה שמזה ארבעים שנה, איש לא השמיע.

לא אהבתי אותו אז. אינני אוהב אותו עכשיו. מדוע הוא קורא לי יוחנן.

בלילה הגעתי אל המקום. סמוך לאבן הקילומטרים הראשונה בכביש ירושלים–תל אביב. לרגלי בית היתומים דיסקין.

למחרת, קרוב לצהריים, אמורים היו להיכנס אל העיר מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל עם פמלייתו. התכוונו להרוג אותו. עקרתי את אבן הקילומטרים ובמקומה תקעתי באדמה את המוקש. את החוט, באורך 50 מטרים, מתחתי והסוויתי. הלכתי לישון. חזרתי בבוקר.

צופה שהוצב על גבעה, מצויד במשקפת, אמור היה לנפנף לי בכובע כאשר המכונית האזרחית, שאת מספרה ידענו, תגיע. הסתתרתי מאחורי סלע, חיברתי את המוקש לקופסת הלחיצה וחיכיתי.

את הרומן הזעיר “לא קל למות”, מאת י. ריטו, קראתי בימי נעורי כמה וכמה פעמים. סופר יהודי-הונגרי, הרפתקן שהתגייס ללגיון הזרים של צרפת, שכתב את הסדרה הרומנטית, המוסקטרית והמצחיקה עד דמעות על שלושת הלגיונרים, הלא הם ראש הנחושת, רזומיכין, ואת שמו של השלישי שכחתי. י. ריטו נספה באושוויץ.

היה חם. השמש להטה על ראשי בשדה החשוף, שדה קוצים ואבנים. ישבתי בשמש, קראתי על הצעיר שמאס בחייו והחליט להתאבד בהצטרפות ללגיון הזרים, אבל זה לא מצליח לו ובעל כורחו הוא נהפך לגיבור. קרוב לצהריים בא איש ממושקף, התבונן בקופסת הלחיצה שבידי, הבין מה ראה ואמר לי לפרק את המוקש. אמרתי שהוא ממולכד. האיש הלך. כעבור זמן מה באו אנשינו ואמרו לי לפרק את המוקש. האיש הממושקף לקח אותי ואת המוקש במכוניתו, אל הכתובת שממנה יצאתי. אילו היה נתפס, היינו מבלים ביחד בכלא הבריטי עד יום קום המדינה.

המפקד הבריטי לא הגיע כלל באותו יום.

אני רואה שאתה עוד כאן, אני אומר לאיציק. מה מחזיק אותך כאן.

המקום מוצא חן בעיני, אומר איציק. מזכיר את הזמנים הטובים.

מושיקו בא לשאול מה נאכל, מה נשתה. אנחנו אומרים לו. בשולחן הגדול מתחילים לשיר: שייבנה בית המקדש במהרה בימינו. אחמד עובר עם צלעות כבש וחמוצים.

ואתה אומר שכל אלה קראו לך ג’וני ועכשיו לא מכירים אותך, שואל איציק.

בדיוק כך, אני עונה.

אולי השתנית, מציע איציק, זה קורה. מדוע עברת דירה.

לא עברתי דירה, חזרתי הביתה.

לך אין בית, אומר איציק, ועכשיו עלי ללכת. אבוא לבקר אותך בדירתך החדשה. אחרי שתיתן לי את הכתובת.

נתתי. חיכיתי שאיציק יֵצא. הזמנתי כוסית ריקאר. חשבתי לאן אלך מכאן.

לא הביתה. אולי באמת אין לי בית.

פעם היה לי בית שבניתי מקרשים על עץ שקמה עתיק בשכונה.

פעם היה לי בית זמני בתוך ערמה של לבני סיליקט במגרש בשכונה.

פעם היתה לי מערה שחפרתי, ופעם היתה לי מערה על שפת הים, בתוך מצוק של כורכר.

פעם היה לי בית בפאריז. בחצר היה גן ובגן פרגולה וברֵכת מים קטנה.

בגן גידלתי דשא ופרחים, נטעתי עצים.

על העצים הייתי תולה מגשי עץ קטנים ובהם מזון לציפורים. בחנות מיוחדת לחיות בית ב-Quai de la Megisserie קניתי טריטונים, סלמנדרות, קרפדות וצפרדעי-אילן. שחררתי אותם בגן.

ביום, הייתי סופר ציפורים ליד צפחת מים. פעם ספרתי 50.

הייתי מתבונן בצפרדעי-האילן ורואה אותן צדות זבובים על הענף שעליו רבצו, מוסוות כעלים.

בלילה, עם פנס ביד, הייתי רואה טריטון או קרפדה שיצאו לטייל, לאחר שכל היום התחבאו בתוך האדמה. כאשר הייתי שומע רעש של חצץ מתגלגל, הייתי מאיר בפנס ורואה שבלולים גדולים.

אחר כך היה לי בית אחר בפאריז. ללא גן.

פעם היה לי צריף ובחצר היתה נדנדה. וזה היה עוד לפני הבית שעל עץ השקמה.

עכשיו אינני בטוח שיש לי בית. יש לי, פשוט, לאן ללכת.

אבל, אם יוחנן היה צל, גם ג’וני היה מין צל. ואם כך, גם אורי, וגם דורית, וגם דונט פורגט ג’רוזלם. בהבדל האחד שכאן, סוף סוף, גם הצללים יכולים לשיר ביחד, שירים יפים. פתאם אני חש מין געגועים להוויה של ג’וני, איש ללא פנים, השר לו שירים יפים בחברתם של כל האנשים האחרים, חסרי הפנים.

שילמתי והלכתי הביתה.

ישר לחדר העבודה. משוום מה, עוד לא חיפשתי במגֵרות. עכשיו הזמן.

אלבומים, תיקים מלאי מכתבים. אבל אחרים.

אין שום דבר, עד 1954. הכל מתחיל מ-1954.

אין מכתב מלייזר, אין מכתב מאמיל. אין תמונות מטיול לחרמון. ממחנה עבודה בתל עמל. מטיול עם החוגים המארקסיסטיים ליערות הכרמל. אין מכתבים מדבורה יוסלזון. ולא מאיציק.

איפה האקדח. לא שנהגתי להחזיק אקדח בבית. בפירוש לא. אבל בנסיבות המוזרות שבהן אני מוצא את עצמי, דומה שהאקדח שנשלח אל מתחת לכר שלי בהווייתי הקודמת, חייב היה להתלוות אלי גם בתשובתי.

פעם, בימי נעורי, דמיינתי לעצמי שהמצאתי פצצה שהיא בעלת נפש. אם יצירות האמנות, בהיותן בנות-אלמוות, הנפש האלוהית שוכנת בתוכן, הנה בחפצים שאנו יוצרים שוכנת נפשנו שלנו, נפש האדם שהוא בן תמותה. כזה הייתי בימי נעורי ומחשבות מעין אלה נהגתי לחשוב אז. עכשיו אני מנסה לדמיין לעצמי את נפש האקדח, כדי להבין היכן הצפין את עצמו.

הלכתי אל ארון הבגדים. הנה הוא שם, בכיס מכנסי הפלנל הישנים שלי. שם הניח את עצמו כאשר עזבתי את ביתו של ג’וני כדי לחזור אל ביתי שלי.

כאן, אין לו מקום מתחת לכר. אבל אין בדעתי להחזיר אותו לבעליו. מציאותו הכרחית מעל לכל ספק, ואם אני רוצה להשתעשע בהקבלות, הוא חוט אריאדנה שניתן בידי.

מי שלח אותו אלי? לא אל, לא מלך, לא גיבור, אין לי שכאלה.

נעורי הרחוקים, המתרחקים, דרך ימים ונהרות ודרך הרים ויבשות, הם אשר שלחו אותו אלי, בתוך כיס של מכנסי פלנל ישנים.

פעם, אמא מצאה אצלי שני רימוני יד במגֵרה. רק כעבור שנים רבות, סיפרה לי שידעה עלי. אולי גם האקדח היה אז באותה מגֵרה. אולי לא. עכשיו אין לי את מי לשאול, ואני, עלי איני יודע.

חוזר אל שולחן העבודה, אל המגֵרות.

אין שום דבר, מ-1944 עד 1954. אבל יש מה שנותר מהילדוּת. אבא ואמא ואני בעריסה. בעגלה. בגן ציבורי, משחק בחול. מתנדנד בנדנדה. אבא בבגדי עבודה באתר-בנייה, עם פועלים אחרים, שאותם איני מכיר או איני זוכר.

כשאבא נפל מהפיגום, אמא התחילה ללכת אל פישמן.

קודם בשביל לסדר לו בית חולים. שם שכב שנה עד שהחלים. לאחר מכן, לסדר לו עבודה מתאימה. לאחר מכן, כאשר חלה, לסדר לו בית חולים. לאחר מכן, לסדר לי בית ספר תיכון. לאחר מכן, לסדר לי עבודה. לאחר מכן, כעבור שנים רבות, מתו גם פישמן, גם אמא, ונותרתי לבדי בעולם.

היו עוד אנשים שאמא היתה הולכת אליהם. והיו אנשים שאמא היתה שולחת אותי אליהם.

גרנו בבית בן שלוש קומות, שש דירות. אנחנו קומת קרקע.

רק מהשכן ממול, באותה קומת קרקע, לא לקחה אמא הלוואה מעולם. רק לאחר שמת הוא, וכעבור שנים רבות כאשר מתה אלמנתו ודיירים חדשים נכנסו לדירה, היתה אמא שולחת אותי גם אליהם לקחת הלוואה.

הלוואות היינו לוקחים, בשנים הראשונות, רק מארבעה מדיירי הבית, ומשכן אחד שגר בבית הסמוך.

הייתי מצלצל בפעמון. פעם אחת, למעט הקומה השנייה, שעליה היה כתוב: נא לצלצל פעמיים. הייתי נכנס, אומר שלום, אמא שאלה אם אפשר לקבל חצי לירה עד השבוע הבא.

תמיד נתנו. כולם.

בקומה השנייה היו המורה לכינור ואשתו, המורה למתמטיקה. הם באו מווינה.

בקומה השנייה, שני אחים שבאו מרומניה, שהיו נשואים לשתי אחיות. האחד מהם היה מנהל חשבונות, השני פועל. שניהם היו מזמינים אותי לשחק שחמט. היו שואלים אותי, כל אחד בתורו, באיזו משבצת אני רוצה לקבל את המט. לא רציתי אף פעם, אבל שם הייתי מקבל.

בקומה השלישית היה סוכן למקררים שנולד בצפת. בדירה שממול, סוכן למכונות תפירה שאינני זוכר מנין בא.

לבית הספר הייתי הולך בחולצה כחולה ומקבל מכות. אחר כך, כאשר גייסתי עוד שלושה חברים, לאותה תנועת נוער סוציאליסטית, כבר לא ניסו להכות אותנו.

אדון קלר היה קורא לתלמיד שהפריע, או לא הכין את שיעוריו, לגשת אליו ולהושיט יד שמאל פשוטה קדימה. בסרגל שבידו היה מצליף שלוש פעמים על כף היד הפשוטה. זה כאב מאוד.

מי שהיה מפחד ומושך את ידו לאחור, היה מקבל מבט של בוז ומתבקש לחזור למקומו. רק מעטים היו מחזירים ידם לאחור.

פעם בשבוע היתה אמא הולכת אל מנהל בית הספר לבקש שיחזירו לי את הילקוט ושיחזירו אותי לכיתה. לאחר הפגישה עם המנהל, הייתי מוכנס לחדר. המנהל היה אומר לי להתבייש. שיש לי אמא כל כך נפלאה. שאלמלא אמי הנפלאה לא היה סולח לי. שגם הפעם הוא סולח אך זאת הפעם האחרונה.

זה היה עדיין בשנים שבהן הייתי הולך לבית הספר.

היתה שנה אחת שבה כמעט בכלל לא הלכתי לבית הספר.

בבוקר הייתי אורז את ילקוט בית הספר, מחביא אותו תחת שיח בחצר והולך לי אל המקומות שלי.

היו לי שלושה מקומות: הים, מגרש התמרים, והקן של התנועה.

הים היה המקום שאליו הייתי הולך לבדי. בתוך השיחים הייתי מתפשט, מחביא את הבגדים בילקוט ויוצא בבגד ים. יחף, בבגד ים, הייתי צועד אל החוף, שוחה ומשתזף עד הצהריים. חוזר, מוציא את הילקוט ממחבואו, מחליף בגדים ונכנס הביתה.

בים, היו דברים שאין במקום אחר.

זוגות נאהבים, חיילי בנות הברית מקועקעי זרועות, חזה וגב, ערבים מיפו, לבושים בחליפות ומעונבים גם ביום חם, משקיפים על נשות תל אביב בבגדי ים.

הים היה, בפשטות, וזאת למדתי רק שנים רבות לאחר מכן, הים התיכון.

היה להיות מסולק מהשיעור, והיה להסתלק מהשיעור. או לשיעור אחד, או לכל היום. או לימים, לשבועות.

היה סידור עם אופניים. תמיד היה תלמיד שהיה משאיל את מפתח האופניים שלו, בתנאי שאחזיר עד תום הלימודים. אז הייתי נוסע למגרש התמרים.

מגרש התמרים שכן בין בית המדידות הממשלתי, רחוב יהודה הלוי ורחוב המלך כורש. גדול ורחב ידיים הוא היה ונטוע עצי תמרים, וכשמו כן היה.

שם היה מקום המפגש של כל ילדי העיר שהסתלקו מבית הספר. באותו יום, באותו שבוע, באותה שנה. גם של אלה שלא היה להם בית ספר להסתלק ממנו.

נדמה לי שהיו חודשים שלמים שרק במגרש התמרים הייתי, אם לא בים, וזאת היתה העיר שלי וזה היה בית הספר שלי.

הכרנו היטב איש את רעהו. היינו משחקים מחניים, כדורגל, או יוצאים לטיולים.

הטיולים היו לירקון, אל מעבר לירקון, שאותו היינו חוצים בשחייה ליד שפך רידינג. מעבר לירקון היו ביצות ושם היינו צדים ראשנים. לפעמים, בביצה, יכולת לתפוס דג בידיים.

לעוד מקומות היינו מטיילים. שרונה, לראות גרמנים וחזירים. ואדי מוסררה, לקטוף בוסים לטייארות.

דויד בלסקי היה אתי בתנועה. כשלא רצינו להעדר ליום שלם, היינו הולכים לקן שלנו שהיה קרוב, ברחוב מונטיפיורי.

היה לנו מפתח גנבים לקן. היינו באים בבוקר, ועד הצהריים משחקים פינג פונג. לימים, היה דויד הסטחאנוב של הקיבוץ שלו, בנגב. שם נהרג, ב-1948, בקרב שבו עצרו הוא וקומץ אנשים את הטנקים המצריים מלעלות על תל אביב.

מעולם לא ראיתי את פישמן.

פישמן עזר לאמא שלא יגרשו אותי מבית הספר. אחר כך הוא עזר לה למצוא לי סטיפנדיה לתיכון. כאשר גירשו אותי מהתיכון, עזר לה למצוא לי תיכון אחר.

כשעזבתי את התיכון האחר, עזר לה למצוא לי עבודה. כעבור שנים רבות מת פישמן, מתה אמא, ונותרתי לבדי בעולם.

ברחוב נחמני בבית “הפועל” היה קולנוע למחוסרי עבודה.

מבוגרים כמעט שלא היו שם. אלה שהיו מחוסרי עבודה, הלכו לצבא הבריטי ללחום נגד הגרמנים. רק מחוסרי עבודה שמעבר לגיל הגיוס, תלמידים שברחו כמוני ונערים מחוסרי עבודה שמתחת לגיל הגיוס, היו באים.

הכרטיסים היו זולים. מועצת פועלי תל אביב מימנה את ההצגות, שהתקיימו רק בבקרים, כמובן. לא זוכר כבר מה ראיתי.

אבא סיפר לי פעם שב-1926 הוא היה חבר מועצת פועלי תל אביב.

פעם כשיצאתי מהבנק איש אחד שאל אותי אם אני לא עמוס קינן. אמרתי שכן. הכרתי את אבא שלך, אמר. הוא סידר לי פעם עבודה ב-1926.

האיש אמר שפעם יצלצל אלי. הוא לא צלצל. לא עלה בדעתי לקחת את מספר הטלפון שלו.

שני אנשים צלצלו אלי. אחד אמר שהכיר את סבא שלי, גם בשמו הקודם, יוספוב. ידעתי ששמו הקודם היה יוספוב כי הוא סיפר לי. כדי שלא להיות מגויס לצבא הצאר, שינה את שמו ללוצקי.

סבא שלי נולד ב-1870. מת ב-1939, כאשר ישב בראש השולחן ביום האחרון של פסח.

אני כבר לא צעיר, אמר לי האיש. על פי הכתובת שמסר לי, הוא איש אמיד. גם אם נולד שלושים שנה לאחר סבי, הוא ישיש. על פי העברית שלו, עברית לא מדוברת שנלמדה בגלות, נדמה לי שהיה בביקור בארץ ומתגורר באמריקה. אולי היתה זו ההזדמנות האחרונה שלו להזכיר משהו לבאים אחריו. לא צלצלתי אליו.

האיש השני צלצל מחיפה. נסעתי אליו. הוא סיפר לי שהכיר את אבא עוד ברוסטוב. שקראו לו יאשה, ושהיה שר יפה. שעלו יחד באותה אנייה לארץ ישראל ושהתגייסו שניהם לגדוד העבודה. שבנו נולד באותו שבוע שבו נולדתי אני, שהאמהות של שנינו שכבו מיטה ליד מיטה, באותו בית חולים. לאחר מכן, לימים, קראתי בעיתון מכתב למערכת מישראלי שירד לאוסטרליה. הוא הסביר מדוע הוא ירד ועד כמה הוא מתגעגע. על פי שמו ועל פי שם אביו, ועל פי הסיפור שסיפר על עצמו, ידעתי שזה בנו של הילד שנולד באותו בית חולים באותו שבוע שבו נולדתי אני, נכדו של האיש שבא עם אבא באנייה מרוסטוב.

לי כל גל נושא מזכרת, אני מפזם לעצמי. נעימה רוסית יפה, עם מלים עבריות נושאות מזכרת.

לי כל גל נושא מזכרת, משכיח את הגל שנשא מזכרת לפניו.

לחם עלה 9 מיל. אבל אמא גילתה, בשכונת פלורנטין, מאפייה שהיתה מוכרת לחם של אתמול, ב-8 מיל.

זה היה אחרי שלקחו את אבא.

בדרך מבית הספר הביתה הייתי עובר שם. בערב, היתה אמא משרה את הלחם הישן במים. בבוקר השכם, היתה מניחה את הלחם הרטוב על הפתילייה. כעבור חצי שעה, על אש קטנה ביותר, היה נהפך ללחם טרי, פריך.

את חציו היינו אוכלים לארוחת הבוקר. משאריתו, היתה אמא מכינה לנו סנדוויצ’ים לבית הספר. בדרך חזרה, שוב הייתי מביא את הלחם למחר.

אשתי יצאה עם הילדות לקניות. אני יכול לטלפן בשקט. למי. לדורית הראשונה. לדורית השנייה. אני חייב לא לשכוח, שלראשונה אני ג’וני, לשנייה אני אורי. מצלצל לשנייה.

מדבר אורי.

לאן נעלמת.

הייתי בפאריז.

צלצלתי אליך. ענו לי שאתה לא גר שם.

עברתי דירה.

התגעגעתי אליך. מתי נתראה.

הערב אצל ג’קי. בתשע.

טרקתי. גמעתי מהכוסית. עוד כמה גלים נשאו לי מזכרת.

אני שומע את המפתח בדלת הכניסה. אשתי עם הילדות. גומר את הכוסית, יוצא אליהן. אשתי לא חושבת שהייתי בפאריז. ואולי היא חושבת כך אבל לא אומרת. אולי, למשל, החליטה שמשום מה ברחתי, וכעבור זמן מה חזרתי, והיא משתדלת לא לעשות מזה עניין. אלי תדרכה גם את הילדות להתנהג כאילו הכול כתמול-שלשום, אבא היה תמיד בבית כרגיל וגם עכשיו הוא כאן כרגיל.

מפני שאם היא באמת לא חושבת שהייתי בפאריז, סימן שהיא חושבת שהייתי כאן כל הזמן. אם הייתי כאן כל הזמן מדוע לא נתנה לי להיכנס הביתה. ואם נתנה לי להיכנס הביתה, מיהו האיש שבגללו קראה למשטרה.

מאז שחזרתי הביתה, אנחנו לא מדברים הרבה בינינו. האם זה היה תמיד כך. היא עסוקה בשלה, אני בשלי. רק לפעמים, בסוף הערב, קצת ביחד, כמעט ללא דיבורים. האם זה היה תמיד כך.

השעה חמש. הילדות פותחות טלוויזיה. אשתי מסדרת את הקניות במקרר ובמזווה.

אני אוכל בחוץ הערב, אני אומר לה.

חבל, דווקא יש אוכל טוב בבית.

באמת חבל, אבל קבעתי לפני שבוע.

אני מחפש בפניה סימן למשהו. האם הייתי בפאריז, בשבילה. האם ברחתי מהבית. האם הייתי כאן.

מחשבה נוראה לפתע: אולי זאת היא, שלא היתה כאן. אולי היא שנעלמה לשמונה ימים. ומכיוון שאני לא מדבר על כך, גם היא לא.

האם היא ברחה עם הילדות ושבה אלי. האם, כאשר ברחה ממני, ברחתי מעצמי. ועכשיו חזרתי אליה. ומכיוון שהיא לא מדברת על כך, גם אני לא.

אבל בפניה אין שום סימן לכל המחשבות הנוראות שלי. אם לא תחזור מאוחר מדי, היא אומרת, תוכל לערוך אצלי ביקור קצר. עם מי אתה אוכל.

עם אחד שהיה אתי במחתרת. לשאול שאלות.

חשבתי שכבר נגמרו לך. מה עוד נשאר.

רק אלה שאין עליהן תשובה. ולמה לא ביקור ארוך.

ליצן, היא אומרת. כמו שאמר לי נחום הדייג. כמו שאמר איציק.

אני שולח לה נשיקה באוויר וחוזר לחדר העבודה שלי. איזה גל יינשא אלי עכשיו.

עד השעה שמונה עלעלתי בעלים בלים.

מכתבים מאמא לפאריז, 1955. ממקס. תצלומים. פלאס דה לה קונקורד, בחליפה ועניבה, עם כמה מהידידים הישראליים של פאריז.

העיסוק במכתבים וההתבוננות בתצלומים, מעלים נשכחות ששכחתי. אני רושם לי כמה שמות. צריך לתפוס אותם, היכן שהם, להיעזר בהם לרענון הזיכרון.

בשמונה יצאתי מהבית. אשתי הפריחה נשיקה באוויר בידה הימנית, אחר הצביעה באותה יד על השעון שעל ידה השמאלית. הפרחתי לה בשתי ידיים את שלי.

הלכתי ברגל. השתדלתי ללכת הליכה קלה, נינוחה, כמי שהולך הליכה קל, נינוחה, אל השגרה הנעימה. אבל גוש עופרת היה מונח על חזי.

בכוונה יצאתי מוקדם מהבית. עד תשע, יש לי זמן להסתובב. הלכתי לרחוב הירקון. לאיזה בַּאר להיכנס. בחרתי באחד מהם שבגלגול הקודם לא ביקרתי בו.

יהושע ישב ליד הבַּאר, שתי כוסיות ריקאר לפניו. שוב אתה מאחר, אמר. קבענו לשמונה בדיוק.

מצאתי את עמוס קינן, אמרתי לו. זה אני.

זה נעים, מר קינן, אמר יהושע בחיוך. אבל המעטפה שהבאתי אתי לא נועדה לפלוני כדי שימצא את עצמו. הכוונה היא שפלוני יעזור לנו למצוא את אלמוני. איפה יוחנן לוין.

מצאתי אותו ואיבדתי אותו, הודיתי. הוא נעלם לי. הלכתי לדירה שלו ושם נאמר לי שמעולם לא גר בה.

שמעתי שנפגשת עם איציק. איך הוא מצא אותך בכלל.

שרק לי מתחת לחלון. ודרך אגב, אין לי צורך במעטפה שלך. חזרתי לעבודה.

מנין לך מה יש במעטפה. אני מציע שתשים אותה בכיס ובבית תקרא את תוכנה בעיון. לחיים, אמר והרים כוס. הרמתי את שלי. הוא הוציא מכיסו מעטפה, הניח אותה על השולחן ויצא.

יצאתי עשר דקות אחריו. את המעטפה הנחתי בכיס. הלכתי לג’קי.

אותן מפות אדומות. לא הרבה סועדים. הקדמתי בחמש דקות. דורית עדיין איננה. ביקשתי שולחן לשניים, וכוסית ריקאר. פתחתי את המעטפה.

לא היה בה כסף. היה בה תצלום של שאלתיאל ושלי, כבולים בשלשלאות. מתחת לתצלום היה משפט אחד בכתב יד: מצא אותו.

דורית נכנסה, נופפה לי בידה וניגשה לשולחן.

באמת לא יפה שנעלמת לי ככה, אמרה, יכולת להגיד שאתה נוסע. אצל מושיקו אף אחד לא ידע להגיד לי איפה אתה. מאז לא דרכתי שם. לא רציתי לחפש אותך, חיכיתי שתחזור וזה הכול.

הנה אני, אמרתי. אבל יש לי בעיה. אני לא אורי. אני עמוס קינן.

באמת? מי זה?

זה אני.

כן, את זה הבנתי. לכל אחד מותר להיות מי שהוא רוצה. אבל מה פתאום החלטת להיות עמוס קינן. שמעתי פעם את השם הזה. זה איש שכבר מת.

את צודקת, ולא אוכל להסביר לך. אני זקוק לעזרה.

המלצר ניגש אלינו. זכרתי ממה שנותר בזיכרון מהארוחה עם דורית הראשונה, כאשר הייתי ג’וני, שהטורנדו רוסיני היה מעולה. חבל שאז הוא טבע קודם באלכוהול ולאחר מכן, כמעט טבע בים. צריך פעם לשאול את סגן אלוף כרמלה רז אם היא יודעת משהו על אותו לילה. הזמנתי לשנינו מנות ראשונות, ובקבוק קאברנה.

במה אני יכולה לעזור לך, שאלה.

אני רוצה שתבררי, אצל מושיקו, מי זה אורי.

אבל זה אתה.

אמרתי לך שלא. אני יודע שהבקשה משונה. אני מבקש שתאספי מכל מי שמכיר אותי כאורי, כל מה שהוא יודע על אורי.

דורית התחילה לבכות. אנשים הסתכלו עלינו. היא גמרה לבכות ואמרה: אתה עושה לי דבר נורא. אבל אני לא אשאל שאלות ואעשה מה שביקשת. אני אוהבת אותך.

אני צריך ללכת, אמרתי. מחכים לי בבית.

מתי אראה אותך.

אצלצל אלייך בעוד כמה ימים. בינתיים תשתדלי לעשות מה שביקשתי.

רק תגיד לי מי מחכה לך בבית.

אשתי.

הפעם דורית לא בכתה. קמתי מהשולחן, שילמתי בקופה ויצאתי.

בחדר של אשתי דלק עדיין האור. נכנסתי.

איך היה עם החבר מהמחתרת.

טורנדו רוסיני, אמרתי.

נשמע כמו תשובה טובה. מה עוד שאלת אותו.

זה כל מה שהוא ידע לענות, אמרתי וכבשתי עצמי בתוכה.

זה לא היה ביקור ארוך, אבל לא כל כך קצר. חזרתי אל חדרי ואם הרהרתי במשהו לפני שנרדמתי, שכחתי במה.

כפי הנראה משהו הציק לי בלילה. דבר ראשון בבוקר, אני הולך אל הראי. בוחן את עצמי בעיון.

אלה הפנים שלי. ללא ספק. אבל אלה בדיוק היו פניו של ג’וני.

אם כך, מדוע אלה המכירים אותי, התעלמו מג’וני ואלה שהכירו אותו, מתעלמים ממני.

לתימהוני הרב, אני מוצא את עצמי עושה התעמלות בוקר. אני, האיש שיש לו מרחבים. ותוך כדי התעמלות אני חושב עליו, על האיש שלא היו לו מרחבים.

אני אינני חידה. אני ספר פתוח, לעצמי ולא רק לעצמי. ג’וני הוא חידה. הופיע משום מקום ונעלם אל שום מקום. האם אני חש אליו חמלה. לא הספקתי להכיר אותו. אבל אני חש אליו קרבה, הייתי רוצה לדעת עליו יותר. אולי רציתי לשאול אותו משהו. אולי רציתי לומר לו משהו. עכשיו אין את מי, אין למי.

בתוך החידה, ישנם עוד נעלמים.

איציק, יהושע, לונג טיים נו סי, דורית. אלה הארבעה, הולכים אתי לכל מקום, מלווים אותי בכל גלגול, ממתינים לי בכל פינה, כמו צל שחיי הטילו. צל של חיי האחרים על חיי במקום שבו אני, שבו גם הם.

גמרתי את התעמלות הבוקר, וכמעט מחפש חלון הפונה אל הים. יורד לאכול ארוחת בוקר.

בתי הבכירה הביאה לחמניות טריות מהמכולת, כרגיל. העלתה את עיתוני הבוקר מתיבת הדואר. הם אוכלים בחופזה. אשתי לוקחת את הבנות לבית הספר בדרכה לעבודה. אני מתחיל את העבודה מאוחר יותר.

עכשיו אני לבדי. חפש אותו, אמר יהושע, ואני תמה למי התכוון. האם לחפש את שאלתיאל. ואם אותי, את מי מאתנו. אני יודע את מי אני מחפש. עד לפני כמה ימים, חיפשתי את עמוס קינן. עכשיו אני מוכרח למצוא את ג’וני.

כדי למצוא את עמוס קינן, היו לי נקודות אחיזה. שהתברר שהיו מדומות. כדי למצוא את ג’וני יש לי אפילו בקושי נקודות אחיזה מדומות. ואף על פי כן אני יודע שלא אוכל לנוח ולא אוכל לשקוט עד שלא אמצא אותו.

בימים אחרים אמרתי לעצמי שאני עד ראייה, שאיש לא ראה ואינו רואה אותו. עכשיו, לא עוד עד ראייה אני. אני אמודאי, איש צפרדע.

שנשלח לחקור ולמשות ספינה שנטרפה.

בספינה מצא שלד. של עד הראייה האחרון. שהיה הוא עצמו, ושרק הוא עצמו ראה אותו, את עד הראייה האחרון, בתוך הספינה הטבועה.

וכך, בבוקר, התבוננתי בראי.

איך נראה אגרטל שנופץ וחובר מחדש.

ואיך נראה אתה, בראי מנופץ שחובר מחדש.

סורו ממני, מחשבות ארורות. אני אעלה על פני המים את שלד הספינה הטרופה.

ואם רק עד הראייה טבע אתה וכל שאר נוסעיה ניצלו, אלך לחפש את הניצולים. בכל אשר הם.

היום אני עולה לירושלים. לערוך לבדי את המסע שפעם חשבתי לערוך עם דויד. כאן הקבר, אומר לעצמי. כאן הפסגה. כאן ה-T. כאן רחוב אלפסי והגן הקטן שבקצהו. כאן קפה Vienna, כך קראנו לו ולא קפה וינה. כאן קפה אלנבי. כאן רוממה, אומר לעצמי, כאן שייח' באדר. כאן קטמון. כאן ליפתא. כאן המשולש. כאן דיר יאסין.

כאן דייוויד בילדינג. כאן ימין משה. מכאן זחלנו אל בית טאנוס לפוצץ אותו.

כאן, מחוץ לשער של ימין משה, מעל לגיא בן הינום ומול החומה, פתחוֹ של הביוב העובר מתחת לכל העיר. דרך תעלות הביוב ניסינו לפרוץ אל הכלא לשחרר את חברינו. כאן היה עץ הזית שמוקש העיף אותו באוויר על שורשיו ועל צמרתו. מי ראה עץ זית מעופף.

כאן רחוב הטורים. מוקש. כאן בית החולים האיטלקי. כאן רחוב הנביאים. מוקש.

בית בלטינשטר, בית האוונגליון. כאן גר דודי אלכסנדר. רחוב החבשים. בית החולים משגב לדך. כאן מתה סבתא. מקור ברוך. מקור חיים. תלפיות. ארנונה. רמת רחל. רחביה, בית הכרם, גאולה, כרם אברהם. נחלת אחים ונחלת ציון, בית מצליח לוי, בית הכנסת של האורפלים. כאן גרה סבתא.

ג’ורה וסַטַף, צובא ובית חנינא, עין כרם ודיר א-שייח', ללא הדקל שהיתמר מעליו וגם ללא הכפר שהיה מסביב לדקל.

כאן קברו של דויד, אומר לעצמי, וכאן קברו של מקס. כאן קברו של יואב הקטן. של דרור. של אריאלה. של יענקלה. של זמיר. גם של אלה שאת שמותיהם כבר שכחתי.

גרתי בחדר בתוך דירה ברחוב אלפסי. המחתרת שילמה את שכר הדירה. הייתי ישן עם ספר תנ“ך מתחת לכר. בחרתי בבית הזה מפני שאהובתי שמאסה בי עבדה במטה ה”הגנה", שהיה בבית הסמוך. מחלוני יכולתי לראות אותה, מדי בוקר, נכנסת אל הבניין ולפנות ערב יוצאת ממנו. היא ידעה שאני במחתרת וביקשה ממני שלא אבוא יותר. אני מאמין שלא ידעה שבמשך חצי שנה גרתי בבית הסמוך וראיתי אותה יום יום.

עד סוף המלחמה, לא נגענו באישה. מדי ערב, בסיציליה, היה דויד שואל אותי מדוע. לא ידעתי וגם הוא לא ידע, מדוע. גם לא ידעתי שגם הוא.

לא שאלתי את דויד אם גם הוא ישן על ספר תנ"ך.

פעם, את המסע לירושלים עם דויד חשבתי לערוך בסיציליה.

את הלילה הראשון בילינו באריצ’ה. ממנה, ביום בהיר, רואים את אפריקה, זאת של חניבעל, שאפס קצה הוא Cape Bone.

עיר פיניקית עתיקה, ואשר בה, עוד לפני הפיניקים, ישבו בני עם שכוח ששמו היה אלים. שם עברי. Muro Elimo Punice, כתוב על השלט מעל לחץ המוליך אל החומה העתיקה.

בערב יצאנו אל הבַּאר המקומי, שהיה הבאר היחיד. שתינו בירה. דיברנו על 8,000 הספינות שעגנו במאלטה, נכונות לפלישה. על אלה האנשים שהיו בכל אחת מהן. מאוסטרליה ומניו זילנד, מקנדה ומדרום אפריקה, מיוון ומיוגוסלביה ומפולין, מארץ ישראל ומהודו, מצ’כוסלובקיה ומצפון אפריקה ומצרפת. דיברנו על מדוע כל אותם מאות אלפים של אנשים צעירים וגם צעירים פחות, עזבו הכול והלכו להגיר את דמם אל השכחה.

דיברנו על 40,000 חייליו של אופקיר, שאנסו לאחר הפלישה כל דבר חוץ מתרנגולות. מאז, אמר דויד, Marocano הוא שם מעורר פלצות.

בריון הכפר, צעיר מאוד וחזק מאוד, התנודד על רגליו אל הדלפק. בדרכו הזיז והפך כמה שולחנות, הדף כמה אנשים. עיניו נתקלו בנו ומהדלפק, לא משו מאתנו. מרוקנים הוא קרא לנו, אמר דויד.

בריון הכפר ניגש אלינו. מה השעה, שאל את דויד.

דויד הרכין את ראשו להביט בשעון. הוא ידע, כך אני מניח, מה אמור לקרות לו אבל בכל זאת הרכין את ראשו אל השעון. מבלי להרים את עיניו, בדיאלקט סיציליאני, אמר את השעה.

בריון הכפר התפכח. תודה, אמר במבוכה וחזר אל הדלפק. המשכנו לדבר.

אחת אהבה אותך, אמר לי. בכל פעם שהיית יוצא לפעולה, היתה נעשית חולה. איך לא הרגשת. איך לא הרגשנו כולנו, איך לא ידענו.

פעם, כשתבוא לירושלים, אתן לך את מספר הטלפון שלה. היא עדיין רווקה.

היום אבוא לירושלים. לא לקחתי את מספר הטלפון מדויד. עכשיו כבר לא אדע מי היא.

הגעתי מתל אביב, ללמוד על הר הצופים.

קיבלתי קשר לירושלים. האיש פגש אותי בתחנת “אגד” הישנה, כפי שהיא קרויה היום. בן נון היה כינויו. בן עשרים וחמש, עיניים שחורות גדולות כמו של קפקא, כמו של מרסל פרוסט. שיער שחור, עם בלורית לבנה. אתה תהיה במחלקת האוהדים, אמר לי.

ברחביה, ברחוב שקט, פגשתי את דרור. אתה תעבוד אתי, אמר. ביחד עם שלמה. הקשר עם האוהדים חשוב. כסף. מקומות אחסון ומפגש. עזרה טכנית.

דרור היה מבוגר ממני בשנתיים-שלוש. אדמוני, אתלטי, הליכה של אקרובט. שלמה היה חיוור, ממושקף, עם לחיים אדומות של חולה שחפת ואם איני טועה, כזה היה. הוא היה אוטודידקט בפסיכולוגיה, ולימד את דרור בשיעורים פרטיים.

בבקרים הייתי הולך להר הצופים ברגל. לא מפני שלא היה לי כסף לאוטובוס. פעם או פעמיים, כדי ללמוד את הדרך, נסעתי באוטובוס מספר 9, שהיה יוצא מהמסעדה הקואופרטיבית ועולה, דרך שייח' ג’ראח, עד לאוניברסיטה על הר הצופים. אבל אהבתי את ההליכה ברגל, דרך בית הקברות הצבאי הבריטי, לחללי מלחמת העולם הראשונה.

יענקלה וגדעון, אליהו ומקס, כבר היו תלמידי שנה שנייה, וקיבלו אותי כמו אח אובד. גרנו כולנו בפנסיון “צוקר” בבית הכרם.

מקס חיבר אותי אל המחתרת. הוא האיש ששלח אלי את הגייס, בעל היד האחת. את יענקלה גייסתי אני.

במועדון הסטודנטים התקיים דיון על הנושא: “מאבק – או טרור?”.

אתה תלך לדיון ותשתתף בו, אמר לי דרור. עליך לדבר על המחתרת ודרכה. מבלי להזדהות. עליך להסביר שהדרך לשחרור לאומי אינה מאבק אלא מלחמה. מלחמה לגירוש הכובש הזר. עליך להסביר שהבריטים אינם נמצאים כאן בזכות, אלא בכוח הכיבוש. שעלינו, בני המולדת, לשחרר את מולדתנו.

מועדון הסטודנטים היה מלא מפה לפה. איציק דיבר נגד הפורשים. אני לא דיברתי בעד הפורשים, ולא בעד הפרישה. רק בעד המלחמה לשחרור המולדת מהכובש הזר.

אתה מדבר כמו פורש, ולא עושה כלום, אמר לי איציק לאחר מכן.

חודש וחצי הייתי סטודנט על הר הצופים, משאת נפש. כעבור חודש וחצי הכריזו על המדינה, ורצתי במכנסי פלנל אל המרכז המסחרי.

עכשיו אני נוסע לירושלים ולא נזכר בשום דבר בדרך. אולי בגלל שפע האנדרטאות שבדרך, האמורות להזכיר למי שהיה שם, מה היה שם. נכנסתי עם הזרם אל מרכז העיר, החניתי את המכונית והלכתי אל בית הקפה של דויד.

יש מסיבה? שאל אותי מישהו.

למה מסיבה, אמרתי.

אם אתה כאן, בטח יש מסיבה.

אם אתה אומר כך, אמרתי.

בן רגע התמלא השולחן. מישהו העמיד על השולחן בקבוק Extra Fine. בירושלים שותים רק Extra Fine.

כשמקס עדיין היה בחיים, היינו יושבים שלושתנו. אחר כך ישבנו רק שנינו. בצהריים היה דויד אומר: מקס צריך להגיע כל רגע. או שהיה אומר: הנה מקס.

עוד אנשים באו. חיברו לנו עוד שולחן וגם עליו בקבוק. בערך בשעה ארבע, או אולי חמש אחר הצהריים, התרגזתי על מישהו ושפכתי לו את הקוניאק בפנים. היתה תגרה לא גדולה. החברים שלו הוציאו אותו וחזרו לשבת בלעדיו. לפנות ערב ידעתי שלא אצא אל המסע עם דויד.

52 פעמים בשנה היינו אמורים לערוך אותו. להגיד כאן היה ה-T. כאן היתה הפסגה, כאן היה הקבר. 52 כפול 35 שנים. למעט, אולי, השנים הארוכות של פאריז ושאר מקומות. בכל יום שישי היינו מתחילים את המסע מסביב לשולחן שעליו הבקבוק.

אחר כך היינו עוברים אל “בית האמנים” וממשיכים שם. אחר כך, בלילה, היינו הולכים אל “פינק” וממשיכים שם. דייב ידע שבתחילת 48 באנו לשם חמושים והרסנו את המקום. מפני שהמקום היה חביב על קצינים בריטים.

התעוררתי בתוך המכונית. הסתכלתי בשעון, קצת אחרי 2.00 לפנות בוקר. טליתא קומי, אמרתי לעצמי, וחזרתי לתל אביב.

ישו אמר לטליתא קומי, והיא קמה. בטליתא קומי היינו עורכים מסיבות גג. בניין ישן ונאה, מתחילת המאה שעברה. הרסו אותו ובמקומו בנו חנות כלבו ועכשיו, מי שלא יגיד לטליתא קומי, היא כבר לא תקום.

טליתא קומי, אם אינני טועה, נבנתה על ידי גרמנים. לאחר פרוץ מלחמת העולם עברה לידי הממשלה הבריטית שהשכירה אותו למשרדים ולאחר מלחמת השחרור עברו כל נכסי האויב וכל נכסי ממשלת בריטניה לידי ממשלתנו שלנו. מישהו שכר חדר על הגג.

אשתי לא התעוררה כאשר פתחתי את הדלת. איש לא התעורר.

ניסיתי להירדם ולא הצלחתי. ניסיתי להיזכר עם מי דיברתי בירושלים ועל מה ולא הצלחתי. ירושלים היא עיר שאינני מצליח לזכור אותה מחדש. אני זוכר אותה רק כפי שהיתה אי-פעם. לילות גשם, מטיל אבן בפנס לפנות בוקר, לא זוכר מאין יצאתי, מחפש את הדרך הביתה.

קם בצהריים. הולך לראות את כולם. מטיל אבן בפנס, לפנות בוקר. זוכר את ימין משה, את דייוויד בילדינג, את הקבר ואת הפסגה ואת ה-T, את נוטר דאם, את ג’ימי, את ורה היפה. זה היה שמה של המרגלת.

לא הייתי במשפט שלה. גם דויד לא היה שם. היא הודתה בכול.

אני חושב שיכלה להתנגד, כאשר אמרו לה להתלוות אל מי שבא ואמר לה להתלוות אליו. יכלה לפחות לזעוק, להזעיק עזרה.

אינני יודע אם זה היה ליל ירח או לילה שחור. אינני יודע כמה זמן עמדו כך, שניהם, בשדה קוצים ברוממה, בירושלים, לפני ששאלה אותו אם הוא רוצה משהו, אולי אותה. או כמה זמן עמדו כך, לאחר ששאלה אולי הוא רוצה משהו, אולי אותה. דויד ביקש ממנה להסתובב לאחור ואז ירה בה.

לבסוף הצלחתי להירדם.

אני מהלך עם דויד בלילה לאור הפנסים. כבר לא יורים בלילה, לפעמים ביום. מרצפות האבן רטובות, ירד גשם. הוא מראה לי את המקום שבו עמדנו במעילי גשם עם טומיגנים מתחת למעיל. מספר לי משהו על סיציליה ומשם עובר לרוממה. ברוממה גרים ערבים ויהודים וכולם מכירים את כולם וכולם יודעים שפעם יבוא יום נורא ואחר כך שום דבר.

האימפריה הבריטית היא חפץ. דויד, חפץ. מרלי, חפץ. חפץ מכה חפץ מחפש חפץ מחבק חפץ. חפץ בוכה, חפץ גווע.

הילד ששיחק אתך בשלוליות הבוץ עכשיו הולך בחושך עם רובה ומחפש אותך.

בלילה, כאשר האדמה ישנה, כל החפצים מתעוררים.

בר כוכבא זועק זעקת מוות. דויד זועק בשנתו. שאלתיאל שולח כדור בראשו. אברהם העברי מחפש מולדת. אברהם העברי כבר איננו אפילו חפץ. איש לא יוכל לדעת מה אברהם העברי אהב לאכול לארוחת הבוקר.

אני אוהב ביצה רכה.

דווקא קמתי מוקדם. הלכתי למכולת להביא לחמניות, חלב טרי. הכנתי קפה חזק וטוב, ביצה רכה. קראתי את עיתוני הבוקר, המשפחה התאספה במטבח בהמולה הרגילה, משום מה ירדה עלי מין נעימות, וכאשר יצאה אשתי עם הילדות, הלכתי אל הראי להסתכל בעצמי.

עיקמתי את פני בבוז והלכתי לעבודה.

בעבודה אני חושב על כרמלה רז.

האישה הזאת, שאין לי מושג מה התפקיד שלה בצבא, ושאתה ישבתי פעמים אין ספור לשולחן אחד בבית העיתונאים, בקהל גדול שאת חלקו אני מכיר ושאלה מהם שאיני מכיר גם לא אכיר לעולם אלא כפנים מוכרות, האישה הזאת היתה אהובתי.

האישה הזאת צלצלה באינטרקום, ביום הראשון שלאחר הלילה הראשון של הווייתי החדשה, ונתנה לי את השם ג’וני.

אני חושב עליה עכשיו בעבודה. משהו מציק לי. מדוע אז, כאשר הופיעה בחדרי כרוח סערה, אמרתי לעצמי שאף פעם לא ראיתי אותה. והרי ראיתי אותה פעמים אין ספור, בבית העיתונאים. ומדוע כאשר ראיתי אצל מושיקו את דונט פורגט ג’רוזלם, אמרתי לעצמי שגם את האיש הזה מעולם לא ראיתי. מדוע לא אמרתי לו, שלום שמוליק שגב.

אולי באמת כאשר הייתי יוחנן לוין, הקרוי ג’וני בפי כול, לא הייתי עמוס קינן. אבל אני יודע שכן הייתי, ושאני הווה וגם אהיה עמוס קינן. ואת אשתי הכרתי וזכרתי ואת בנותי ואת ביתי ואת סיפור חיי ואת התלאות ואת ההנאות ואת הזיכרונות המרים והטובים ואת ידידי החיים ואת אלה שאינם עוד. את הכול זכרתי ומאומה לא שכחתי.

מדוע אינני שואל את אשתי מדוע לא הכירה אותי.

מפני שאינני מעז. מפני שאני פוחד פחד מוות. פחד מוות מזה שברגע, ממש באותו הרגע שבו יעלה בדעתי לשאול אותה את השאלה הזאת, ברגע זה ממש תחדל להכיר אותי.

כרמלה רז, שהיתה אהובתי דורית הראשונה, ושהתחלפה לי בשרירות בלתי מושגת בדורית האחרת כאשר אני, בשרירות בלתי מושגת חדלתי להיות ג’וני, האם גם אותה אסור לי להעז לשאול.

מנסה להיזכר ברגעים שהיו לי אתה.

אסור לי לחשוב שהדבר הנורא הזה וחסר הטעם והפשר הזה התחבר אל חיי ונאחז בהם. אבל אני יודע שג’וני, שלא ידע מיהו, נאחז בה כמו בקנה קש ושעל כן, אפילו אותו אירוע חפוז, ללא הדר, נגע ביופי עצמו. והיה הבוקר שבו התעוררתי רטוב במכונית, לבדי. ואחר כך, כאשר כבר לא הייתי ג’וני, היֹה היה אורי שנאחז בדורית האחרת כמו בקנה קש, ושכפי הנראה אהב אותה באמת ובתמים אף על פי שידע שהוא עמוס קינן באמת ובתמים. וכאן בכל זה יש משהו שצריך לחשוב עליו ולנסות להבין אותו, אבל מה שעוד יותר חשוב הוא להבין מדוע לא זכרתי את כרמלה רז. מדוע פניה של האישה הזאת, שלפני כן אמנם לא מילאה שום תפקיד בחיי, נמחקו מתמונת עולמי ונהפכו לקיר חלק.

בלילה חלמתי על אבי. בחלום, הוא התגלח ושר:

"חבריא, חבריא, מה נעשה בלי עבודה.

איפה ואיפה ואיפה נעבוד?

בפתח תקווה ערבים,

בנס ציונה בדואים,

וביקב השומרים,

בני האיכרים".

אחר כך הוא שר: Avanti popolo

Alla riscossa

Bandiera rossa

Trionfera

מה הקשר בין השירים, שאלתי את אבי.

אתה הקשר, ענה לי ונעלם. התעוררתי על אחד החופים השוממים שבהם אני נוהג להתעורר מתוך חלום בתוך חלום.

חופים שוממים שחורים בלילה.

אהבה על החול הלח, ביבשה, על החוף. אהבה במים, בקצה השיפוע שבו נגמר הים ומתחילה היבשה, במקום שבו הגלים איבדו את כוחם, וכל מה שהם יכולים לעשות הוא ללחך את רגליך.

הייתי רוצה למדוד את חיי בשנות חול.

עם אחי הצעיר בלילה, יצאנו עירומים מהמים. עייפים. מתוך הגלים הופיעה נערה עירומה. כשנכנסנו למכונית, אמר לי אחי: אני חושב שהיא ניסתה להתאבד והתחרטה.

דן עומר רצה לכתוב על ילדי החולות, אבל לאחר התקף הלב השני או השלישי שלו, הוא מת. ילדי החולות של דן עומר היו אלה שנולדו בתל אביב, כאשר היו בה חולות.

החופים השחורים השוממים בלילה מגיעים עם הנילוס, הטוחן את הרי הגרניט שבדרכו אל הים.

החול מתקשה ונהפך לאבן חול. אבל החול נטחנת ברוח ובגשם לאדמת חמרה דקה מן הדקה, שרק עליה גדל תפוח הזהב.

כאשר בערה אניית הנשק “אלטלנה”, מול החוף, ידעתי שהחול מתחיל להיגמר.

גם לאחר מכן, ועד עצם היום הזה, אני הולך לבדי בלילה אל חוף שומם שחור. חופן בידי חול, מביט אל הים השחור וחושב על עשתורת, שרצתה לעלות מן הגלים. לפעמים, על הנערה שרצתה להתאבד, והתחרטה.

בבוקר, על חוף הים של קיסריה, אפשר לאסוף אל תוך סל אבני פסיפס של מקדשים רומיים, עשויות שיש שהובא מקררה, שהים כיסה אותם כאשר כך רצה, ופלט אותם אל החוף כי כך רצה.

וישנן הפעמים שבהן אני הולך אל החוף השחור השומם כדי לחכות.

לא ישנתי הרבה. הוצאתי את האקדח מתחת לכר והחבאתי אותו בארון, התקלחתי, נכנסתי למטבח והכנתי לי כוס קפה חזק. המשפחה יצאה לקניות. אולי להצגת קולנוע יומית.

האיש הראשון שדויד ירה בו היה מייג’ור בריטי. ליד בניין ג’נרלי, בירושלים.

מייג’ור בחיל השריון. אולי דויד לחם ביחד אתו במונטה קאסינו. שם, בלילה אחד או ביום אחד או משהו כזה, נקצרו, באש מכונות הירייה של הגרמנים, 40,000 שהסתערו אל ראש ההר.

לא שאלתי את דויד אם היתה לו בעיה להרוג את מי שעד שלשום לחם לצדו.

פעם הלכו שני חיילים בריטים ברחוב הירקון, והם נורו בגבם.

היישוב המאורגן, כך כינה את עצמו הרוב של אותם ימים, גינה את המעשה.

שני חיילים בריטים שהלכו לתומם, נאמר בכרוז הקיר של היישוב המאורגן, הרוב של אותם ימים, נורו בגבם.

חזרנו, יהודה זק ואני, מהקן של התנועה. בשעת לילה מאוחרת, שעת הדבקתם של כרוזי הקיר. מה זה הלכו לתומם, שאל אותי זק. מה זה נורו בגבם, שאלתי אני אותו. וכך הגענו שנינו אל המחתרת.

המייג’ור היה גדול, חזק. דויד ירה בו מלפנים, בחזה.

צלצלתי אל דורית. השנייה. מה גילית על אורי, שאלתי אותה.

הוא טבע בים, כך סיפרו לי. יצא בלילה לשחות ולא חזר.

את יודעת שזה לא נכון, אמרתי.

אני לא יודעת, היא אמרה. מי אתה, היא אמרה. אתה מפחיד אותי.

את רוצה שלא אצלצל אלייך יותר.

אני לא יודעת. פעם אתה איש אחד שמת מזמן ופעם אחרת אתה איש אחר שמת לא מזמן.

אני לא מת, אמרתי לה. אני חי.

היתה שתיקה. שמעתי איך לאט לאט היא שומטת מידה את השפופרת. איזה צליל יכול להיות לחיים הנשמטים מתחת ידך.

אין לי כלב לטייל אתו. יצאתי לטייל בלי כלב.

איפה אפשר לטייל בתל אביב בשעה חמש אחר הצהריים.

שפת הים נגמרה, פחות או יותר. לחנויות אני לא אוהב ללכת. בתי הקפה כבר התרוקנו ועוד לא התמלאו. נשאר רחוב הירקון כשאין לי לאן ללכת.

כאשר נכנסתי בפעם הראשונה אל מושיקו, נכנס שמוליק. ואני אמרתי לעצמי הנה, נכנס שמוליק. לאחר מכן הוא אמר דונט פורגט ג’רוזלם. ואני שאלתי את עצמי קצת ברוגז, מנין ידעתי שקוראים לו שמוליק.

עכשיו אני כבר יודע מהיכן ידעתי. ידעתי כי ידעתי שהוא תת אלוף שמוליק שגב.

וזה אומר שלא באִבחת חרב נחתכתי באותו יום. משהו מחיי הקודמים נותר בתוכי. נשמתי הקודמת לא מתה לחלוטין כאשר אל תוך גופי נכנסה נשמה חדשה לשכון בה. כמה נשמות, אם כך, עדיין חיות בי מבלי שנתתי דעתי על כך.

אני נושא בתוכי את אבי ואת אמי. אני שומע את רעם תותחי המהפכה הגדולה שגירשה אותם להיות חלוצים בפלשתינה. את שירי ציון החרישיים אותם שרו כמו אנוסים ברוסטוב שעל נהר הדון, במוסקבה. ואני שומע את הערגה בקולם כאשר הם שרים, בארץ ישראל, על מוסקבה המושלגת, על נהר הדון.

וכך הכיסופים לעתיד ולעבר באים אלי עוד בטרם באתי לעולם. וכך אני בא אל העולם וכבר העורב בחלוני.

לימים, כאשר אקח רובה ביד ואצא לזחול בשדות הקוצים, יורה וירוי, ירוי ויורה, כבר יישאו אותי בחובם אלה שעוד לא נולדו לי. ואלה, בבוא היום, יוליכו אותי אל קנדה הרחוקה, לראות אותם, לשים להם מוצץ בפה ולשיר באוזניהם את שירי ציון, שאותם לא ראו מימיהם.

אינני יודע לאיזה מהבארים המפהקים להיכנס. בכל אחד מהם אולי ממתין לי יהושע, עם שתי כוסות ריקאר ומעטפה.

נדמה לי שאני יודע מיהו.

איש כמותי.

אלא שאני הלכתי והוא נשאר. וכך, הוא ממשיך לחכות, במקומות ובזמנים מוסכמים, לאנשים שאינם. ועל כן, אני מבין סוף סוף מה היה כתוב מתחת לתמונה במעטפה.

מצא אותו, היה כתוב.

חשבתי שהכוונה לשאלתיאל. טעיתי. הכוונה אלי.

לעזאזל אתו. גמרתי את הטיול. אני מפוכח וצלול.

אשתי והילדות חזרו.

כאשר כולם הלכו לישון, הלכתי לחדר העבודה כי חשבתי שיש לי על מה לחשוב. ניסיתי לחשוב על יהושע, האיש האמור להפעיל אותי בשמו של איזה משהו כלשהו. כאשר התעוררתי בבוקר בבגדי על הכורסה, לא הצלחתי להיזכר בשום מחשבה.

שאו ציונה נס ודגל, שרתי לעצמי כאשר התגלחתי, דגל מחנה יהודה.

בחדר העבודה שלי במערכת אין ראי. אני חושב על יוחנן לוין, ג’וני. מי הכיר אותו באמת. מי ידע עליו. מתי נעלם ולאן, מדוע הופיע לפתע. ומי הוא זה שהיה בפאריז לאחרונה, אם היה, בזמן שאני הייתי כאן.

אני פוחד לחשוב על שאלתיאל. אני פוחד שאם אחשוב עליו, המפתח לא ייתקע בחור המנעול ואשתי לא תכיר אותי. אבל אני חייב לחשוב עליו. אולי אני צריך להחביא עותק של המפתח באיזשהו מקום. או ללכת להתחבא באיזשהו מקום כאשר אני חושב על שאלתיאל. ורק לאחר שאהיה בטוח שמוחי ריק ונקי משאלתיאל, רק אז לבוא הביתה.

בגלל שאלתיאל הייתי ג’וני במשך שמונה ימים. לא יכול להיות שום ספק בכך. מתוך קברו הרחוק והנשכח הוא הושיט לי יד ומשך אותי אליו.

מושיט יד עצלה אל הדואר הנכנס. הזמנות כל מיני. החיים מושיטים יד למשוך אותך אליהם.

מכתב מאשתי.

אני רוצה להסביר לך מדוע אין יותר טעם שתישאר עמוס קינן.

כעת אני יודעת מה עבר עליך. אני יודעת, כי קראתי.

אם אתה רוצה לדעת אם ידעתי שנעלמת לשמונה ימים, התשובה היא כן.

אני יכולה גם לומר לך היכן היית כאשר נעלמת. היית כאן, בבית.

במשך שמונה ימים אמרת לי שאתה לא עמוס קינן. שאתה יוחנן לוין. שקוראים לך ג’וני.

אהבתי אותך יותר כאשר היית ג’וני.

אם מותר לי לעוץ עצה – אל תחכה עד שהמפתח שוב לא יפתח בפניך את דלת ביתך.

כאן, בחדרי במערכת, בשעות הבטלה, כל זבובי הזיכרון נאספים בתוכי כמו מסביב לפגר טרי.

מאיזשהו מקום מופיע יגאל. מזמן לא היה אצלי. הוא מאלה שפתאום ללא סיבה נוחתים. יגאל היה בפלמ"ח.

לפלמ"ח היו סוודרים אפורים.

היו עומדים ליד הברזלים של “ויטמן” ומסתכלים על מה שעובר.

אולי היו קושרים את הסוסים אל הברזלים של “ויטמן”. פרשים שירדו מן ההר, או עלו מן הערבה, העירה.

מרלי לא ראה אותם. רטוש לא הכיר אותם. הם היו נעוריה הקצרים של האומה אותה חלמו.

מיטיבי לכת הם היו. בשבילים ובערוצים, ביום ובלילה. בצוקים, במדבריות. קלי לכת הם היו, ברגליהם כבשו את וָהֵב בסופה. את והב שרצתה להיות מולדת.

מהם נדף ניחוח של מדורות, של נדודים, של כוכבים בלילות מדבר. הם היו גלויים, בהירים. אחר כך הכול נגמר.

גמרתי לשבת בחדרי במערכת. יותר לא אחזור הנה.

אני חוזר להיות ג’וני.

את כל הניירת שלי השארתי במגֵרת שולחן העבודה שלי. עיינתי במודעות על דירות מרוהטות להשכרה. בחרתי באחת מהן. בירושלים.

אתמול ביקרתי במקום. שום משהו מיוחד. חתמתי על חוזה שכירות, בראשי תיבות בלבד, למען ידיד טוב שלי בשם יוחנן לוין. אותו ידיד טוב אמור לחזור בעוד שבועיים מגלות ארוכה מרצון. את שכר הדירה לחצי שנה מראש הבאתי אתי במזומן. כך, ניחשתי, יהיה קל יותר להסביר.

הניחוש היה נכון. גם הרחוב והשכונה היו נכונים. כאן מקומו של ג’וני.

הבית ריק. אשתי בעבודה, הילדות בבית הספר. אני אורז מזוודה: פיז’מה, מברשת שיניים. מכנסי פלנל ישנים, אקדח פרבלום, טעון ונצור.

לא משאיר פתק. אשתי תבין. את צרור המפתחות אני משאיר במקום בולט. לא לוקח את המכונית. עוצר מונית.

בחרתי בדירה שהיא בקומת-קרקע. מתאים לתכניות שלי. תמהני מתי רקמתי אותן, הן התרחשו בתוך מוחי מבלי שהבחנתי בכך. לפתע היה הכול ברור. אני מניח שאשתי שמעה אותי ממלמל אותן מתוך שינה, במרוצת השנים הארוכות. היא ידעה לפני. המכתב שלה כך אמר.

עדיין עלי להיפטר מהפנים שלי ומקולי. את זה אין בדעתי לעשות בארץ.

את מכנסי הפלנל ואת האקדח השארתי בדירה החדשה, חבויים במידת האפשר. לפנות ערב כבר הייתי בניקוסיה, בקפריסין.

כעבור עשרה ימים יצאתי מהקליניקה עם פנים חדשות, קול חדש. מומחה מקומי הפך את הדרכון ואת תעודת הזהות של עמוס קינן, לאלה של יוחנן לוין, בעל הפנים החדשות. חזרתי הביתה עם בקבוק אוזו וגבינת צאן. מכנסי הפלנל והאקדח היו במקום שבו השארתי אותם. צלצלתי אל בעל הדירה וקבענו חתימה סופית על החוזה הערב אצלי. בינתיים הרשיתי לעצמי כמה כוסיות אוזו וכמה נתחי גבינה. סיפרתי לאיש, תוך כדי חתימה, על החיים במיאמי. אמרתי לו ששום בריחה לא עוזרת. לבסוף מתגברים הגעגועים למולדת, והנה אני. כסף, מה זה כסף? כסף יש יותר ממה שצריך, והעיקר שאני כאן. האיש הסכים אתי והלך.

נסעתי לתל אביב. ישר אל רחוב הירקון. רוח באה מן הים. אינני יודע כמה עמדתי כך. לבסוף נכנסתי לבַּאר.

נחום הדייג ישב במקומו הקבוע.

אפשר להתיישב על ידך, שאלתי.

אל תשאל, אמר נחום.

מה תשתה, שאלתי.

לא חשוב.

ביקשתי פעמיים ריקאר.

היה לי חבר, אמר נחום הדייג, שהיה שותה ריקאר.

גם לי היה, אמרתי.

שתינו בשתיקה. במשהו אחר חצות נפרדנו.

בבוקר יצאתי לשכונת פלורנטין לשכור לי בית מלאכה. כך עשיתי גם למחרת וגם בימים שלאחר מכן, עד שמצאתי.

בעל המקום מת, בניו התפזרו לכל רוח. היה שם כל מה שרציתי: מחרטה, מקדחה, מכשירי ריתוך, וכל מה שדרוש למסגרייה. במשאית, העברתי את כל הציוד לדירה החדשה. יום לאחר מכן התחלתי לעבוד.

אני זוכר את הפגישה עם צפניה, לפני שנים רבות. אבל אסור לה לפגישה הזאת לחזור שוב. זאת הפעם, אני באמת לבדי ואפילו יד המקרה לא תוכל להושיעני.

אני הולך להדליק מחדש את הכוכב שכבה.

איך מדליקים כוכב.

להקים את העם של מרלי.

גם מקס יהיה שם. ראשים יעופו באוויר.

זאת תהיה המהפכה הכי עליזה שהיתה. אנשים ישירו וירקדו, יזיינו וישתו, וכדור הארץ וארץ ישראל שבטבורו ייהפכו לכדור-אש זוהר, שיאיר את היקום.

נשיר את כל השירים של כל המהפכות. נעלה על כל הבריקדות. יבוא גם יגאל. יבואו גרי קופר. שלושת פרשי בנגל. גדוד הנקם והכבוד. שלושת הלגיונרים.

רזומיכין יחליף זיכרונות עם שאלתיאל. דויד והאמפרי בוגארט ימתיקו סוד בפינה. ראש הנחושת יטיח, בתנועה קלילה, את הבקבוק בראשו של תופס ההגה. זאת תהיה מסיבת ענק ובסופה יתלקח הכוכב מחדש.

הדירה שבחרתי היא בשערי חסד בירושלים.

שכונה של יהודים אשכנזים חרדים שהוקמה ב-1909. גובהה 750 מטר מעל פני הים. עלי לחפור מנהרה ממנה, באורך של שני קילומטרים ומשהו, אל גבעת רם, שגובהה 820 מטר מעל פני הים.

בגבעת רם הכנסת, והיא המטרה שלי. עלי לרדת קודם כול לעומק של 50 מטרים בקירוב, כדי לעבור מתחת לעמק המצלבה. הואיל ואינני יכול לחצוב פיר אנכי ישר מתחת לבניין הכנסת, אצטרך לחצוב בשיפוע מתון כלפי מעלה החל ממרחק של כמה מאות מטרים מהמטרה.

העבודה תימשך קצת למעלה מחמש שנים. המנהרה, שתיחצב בסלע גיר שאינו קשה במיוחד, תהיה עגולה וקוטרה 50 סנטימטרים. כלי העבודה שלי הם אזמלים ומקדחות רוטטים, וכרסומת רוטטת שתכרסם, לאחר עבודת הקידוח והחציבה, עיגול מדויק בתוך הסלע.

גם היציאה לעומק, מרצפת הדירה שלי, צריכה להיחצב באלכסון, בשיפוע מתון עד מתחת לעמק המצלבה. שם אוכל להמשיך בקו אופקי עד שאתחיל להתרומם שוב.

כל עוד אני חוצב במקום יישוב, עלי לעבוד דווקא בשעות היום. רק כאשר אגיע לעומק של 50 מטרים ואתקרב אל עמק המצלבה, אוכל לעבוד בלילות. הסיבה: רעש חשוד, קבוע ומתמשך בלילות, עלול לעורר התעניינות.

כדי שלא לבזבז זמן יקר על זחילה הלוך ושוב, מה גם שזחילה ארוכה לאחור קשה ומכבידה, עלי לבנות לי כלי רכב ממונע.

כלי הרכב שבחרתי בו הוא גליל פלדה, קצת יותר ארוך מאורך גופי. קוטר הגליל קצת פחות מ-50 סנטימטרים והוא מוקף במסבי גולות שיחליקו על דופנות הפיר. אותו מנוע חשמלי שיניע את האזמלים, המקדחים והכרסומת, הוא שיניע את כלי הרכב שלי, בהילוך קדמי או אחורי. פנס האלוגן, קסדה ובלון חמצן, יהיו גם הם ציוד הכרחי.

הסיבה לאורכו של כלי הרכב שלי, היא פינוי החומר שנחצב. לשם כך, קדמת הרכב היא מְכל שאורכו 25 סנטימטרים, ובו תריסי פלדה נשלפים מהדפנות, קדמיים ואחוריים. התריסים הקדמיים משמשים גם ככפות לאיסוף החומר. כאשר נאספת כמות שממלאת את המְכל, הוא ננעל בקדמתו ולאחר מכן, בחלקו האחורי, כדי להגן על פני. לפיכך, עלי לערוך 4–6 נסיעות לכל יום חציבה, כדי לעמוד פחות או יותר בלוח הזמנים שלי.

רק כאשר תושלם המנהרה, אתחיל להכין את הפיצוץ. גם ההכנות לפיצוץ ידרשו כמה חודשי עבודה, וקרוב ל-100 טונות של חומר נפץ הודף, מהסוג שבו השתמשנו בשעתו. את הנוסחה קיבלתי עוד בימים ההם ממקס, והוא שנתן אותה לצפניה, שהיה האיש הטכני שלנו.

כוח ההדף של החומר אינו גדול במיוחד, וזוהי הסיבה לכמות הענקית שתידרש לפיצוץ. אך עדיף לאגור כמות גדולה ללא סיכון, מאשר להסתכן ברכישת חומרי נפץ שנועדו לשימושים צבאיים.

כושר הייצור שלי הוא בערך רבע טונה ליום. אורכו של גליל-הנפץ יהיה כ-100 מטרים. וזה אומר שכשנה לאחר השלמת המנהרה, לכל המאוחר, אוכל לפוצץ.

כבר לא הולך בלילה ברחוב ושורק.

כבר לא חולם על ארצות רחוקות להיות בהן.

כבר לא זוכר איזה רחוב זה היה ואיזה שיר שרקתי, הלוך ושרוק.

וכך אני ממשיך לחפור, שורק לי שיר, שרוק וחפור.

לפעמים, מתחת לאדמה, אני מגלה נעל ישנה. סנדל קרוע. צמה של נערה מתה, שיר ישן שסופו נקטע ונשכח.

מולדת נשכחת שלי, עוד אחת מהן, ללא ירח, ללא כוכבים, עם שמים שחורים מזרזפים על הבוץ שהוא האדמה. עם ריח של מדורות שהגשם כיבה אותן, עם נביחות להקות כלבי הכפרים הרחוקים, עם קריאות הלילה של השומרים שיום אחד נסו על נפשם ורק הם, כמוני, עדיין זוכרים.

אֶת וָהֵב בְּסוּפָה ואת הנחלים ארנון, זה הכול.

ביום סגריר בקנדה, כפי הנראה, ואולי במקום אחר ביום אחר, התאבד שאלתיאל.

אני מנסה להתעורר מן החלום ואינני מצליח.

מושיט, בחלומי, את ידי אל מתחת לכר. אקדח הפרבלום שם. לא נצור. מהקנה, ריח של אבק שרפה.


אוקטובר 1978, ספטמבר 1987

המלצות קוראים
תגיות