יש, כנראה, פרדוקס מובנה במנהגי הקריאה שלנו. הספרות היפה נקראת לא־פעם כאילו היא פובליציסטיקה, וזוכה לניתוח פוליטי וחברתי; ולעומתה הכתיבה הפובליציסטית, המבקשת להתריע על סכנות מידיות, מתקבלת לא פעם במשפט כגון “מאמר יפה”. יפה, כלומר אין צורך להסיק מסקנות, או בכלל להקיש מן הכתוב למציאות קרובה וודאית. יפה, כמו ספרות יפה, או אפילו ספרות בדיונית.
אין לך אדם הכותב פובליציסטיקה שאינו מכיר את המגבלה של המלה הכתובה בעתון: ישבחו אותך, יטפחו על כתפך, אבל תרגום הדברים ללשון של ביצוע יהיה תמיד בעייתי, ואולי אף בלתי אפשרי. גם מי שכותב בעתון עשרות שנים יוכל למנות על יד אחת את המקרים שבהם היתה ההשפעה על המערכת הפוליטית ברורה וישירה. כל הנחה אחרת היא אשליה, אם לא מגלומניה.
ובכל זאת הדברים נכתבים, מהם בשעתם, מהם קודם לשעתם. בימים כתקנם היתה אסופה זו של מסות ומאמרים מופיעה בעוד שנה־שנתיים, מלוקטת בסבלנות ובדקדקנות, מגוונת יותר בנושאיה. אלא שהימים אינם כתקנם: הויכוח הציבורי גועש, ומשתתפיו אינם עוד כמה בעלי מחשבות תיאורטיות, אלא כמעט כל הציבור. מאז רצח ראש הממשלה, נסגר הפער שבין תיאוריה לביצוע.
נתחיבה מכאן מתכונת שונה: אסופה על נושא אחד בלבד, והוא המאבק על השלום; לקט מאמרים מתוך רצף של כעשר שנים, שאולי עשוי לתרום היום לויכוח האקטואלי. כמה מאמרים נתפרסמו בקבצים קודמים, “משיח או כנסת” ו“עיורים בעזה”. ההחלטה לפרסם אותם מחדש נתקבלה מתוך הנחתה הפסימית־כלשהו של המחברת שמלים כתובות נקראות מהר ונשכחות מהר, ואולי צריך לחזור עליהן לצורך הטיעון השלם.
כל המאמרים המובאים כאן, להוציא שניים, נתפרסמו בשעתם ב“ידיעות אחרונות”, ותודת המחברת נתונה לאכסניה.
ינואר 1996
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.