מוקדש לאיזידור אלישוב.
יעקב בנדר, צעיר כבן שלשים שנה, גדל-קומה, בעל פנים חורים ורזים, מצח מלא קמטים וזקן גלוח, התהלך בחדרו ויחשוב מחשבות. על השלחן הקטן נח המכתב, שקבל זה עתה מרחל, מאותה הנערה עצמה, שהתהלך אתה והשתדל למצוא חן בעיניה, כשהתגוררה בוורשה במשך שתי שנים, ושהיתה הציר, אשר עליו סבבו כל מחשבותיו בימים האחרונים. פעם בפעם, מדי עבור בנדר לפני השלחן, נפגש מבטו במכתב הזה. מחשבותיו לא היו ברורות לו עתה לגמרי; הוא חש אך רגש אחד בלבו, רגש נחת ונצחון החיים, והרגש הזה עודדהו. במצב כזה אפשר היה לו להתהלך בחדרו שלש, ארבע שעות, לקרוא דרור להרהוריו הקלים והמרפרפים ולהרגיש מין רוחה, כאלו החליקו את שערות ראשו ואמרו לו: “אדם הגון אתה1, בנדר; לא לחנם…”
במחו קשקשו המלים, שנבלעו במכתבה של רחל כלאחר-יד: “אחר כל אלה צריכה אני להודות, כי אינני יודעת אותך: האם אוהב אתה אותי?” ובכל פעם ששנן את המלים האלה לעצמו במחשבתו, עבר שחוק רצון על פניו, ואז זכר את אשר אמרה לו רחל פעם אחת, כי צחוקו מוזר, כי גם בשחקו נשארים פניו רצינים ועצבים כשהיו. והזכרון הזה, אשר בשעתו העציבהו מאד, מלאהו עתה גאוה ונחת, ככל הרעיונות שחלפו כעת במחו.
מהרהוריו אלה עוררהו קול הדלת, אשר סבבה על צירה. השפחה הנוצרית הצעירה והיפה באה החדרה. היא עמדה כדרכה, סמוך לפתח, כאלו יראה לקרוב אליו:
– האדון ישתה תה? – שאלה.
בנדר נענע בראשו בצחוק ויען:
– אשתה.
פני השפחה היו יפים עתה מאד. האור הירוק של המנורה, אשר נפל על פניה ועל חזה, הוסיף איזה חן מיוחד ליפיה הפשוט. היא עמדה כפעם בפעם בבאה ולא יצאה תיכף. מנהג בנדר עמה, מבטו, שלא יכלה לסבל, תשובותיו הקצרות והמקוטעות ותנועות ידיו המהירות עוררו תמיד את רוחה ופגעו בכבוד-אשה שלה. רגילה היתה באנשים צעירים, אשר רדפו אחריה, נשקו אותה ויחבקוה, והיא דחפתם ותחרפם; ובנדר, שזה לא כבר בא לגור בבית זה, לא דבר אתה הרבה, לא נשק לה ולא נגע בה אף פעם אחת, אך בכל פעם, שקרב אליה צעד אחד, נבהלה ופניה חורו. לה נדמה אז, כי הוא נופל עליה… בנדר, שלבו היה מלא עתה נחת וגאון, פנה אליה בצחוק:
– היש למרישה חתן?
– חתן? מאין יהא לי חתן? איני צריכה לחתן…
– אבל… בנדר חש, כי הוא נתקל בלשונו, וכבר חפץ, כי תצא השפחה מחדרו. אך היא כבר הפסיקה להתגבר על מבוכתה ותאמר בצחוק:
– היה לי חתן. לפני שתי שנים היה לי חתן. לו היה לי הרבה כסף, היה לי חתן…
– נו, תתן מרישה תה, – הפסיק בנדר, אשר חש, כי מחשבותיו הקלות סרות ממנהו ומנוחת נפשו עוזבת אותו.
השפחה יצאה, אחרי רגע שבה ותבא תה. עוד הפעם עמדה רגעים אחדים בבאה ותבט אל עורף בנדר, שישב על יד שלחנו בראש כפוף, כתפוש במחשבות. בכוונה לא נשא את עיניו אליה ויחש אך את קרבתה, שהיתה עליו למשא. מחו היה מלא ענין, אם כי כל רעיון ברור לא נמצא בו. בנדר ידע היטב את תנועות נפשו, וגם המצב הזה לא היה מוזר לו.
הוא קם, צעד פעמים אחדות על פני חדרו ויחל לסדר במחו מכתב לרחל.
“לא שקרתי ולא אשקר! – חשב בגאוה ובהתעוררות – אשתדל לגלות לפניה את לבי, את הרגשותי, אשתדל להיות את אשר הנני”. הוא ישב על הכסא, העביר את ידו על מצחו, רתק זמן-מה את מבטו אל חודו של העט, שאחז בידו, ויחל לכתוב:
"רחל היקרה!
זה עתה קבלתי את מכתבך, אשר מלאני שמחה ונחת, והנני ממהר להשיב לך תיכף, מבלי שום לב, כי עלי לענות תשובה על שאלה כבדה וגדולה כשאלתך. הנני חפץ לדבר פעם אחת כאשר עם לבי, לפרש לי לעצמי ולבאר גם לך, יקרה, את הרגשותי. הלא הודעתי לך, כי בימים האחרונים, מעת אשר קבלתי את המשרה וחיי ערוכים וסדורים יותר, הנני חש איזה רגש אי-נחת. עצבי התרגשו יותר. חברי מתרחקים ממני לגמרי, כאלו חטאתי לפניהם, וגם לבי מלא איזה רגש חטא… אולי אשם בזה אך מה שהורגלתי זה שנים אחדות לגור בחדר צר ומאוס, לישון ולאכול בלי שום סדר ולרעוב לפרקים. כל ההתחלות קשות. אתרגל ואו אחיה כמו שחיים כל בני-האדם אשר סביבותי. יהיה אך שיהיה, יקראו לי “בורג’וא”, “אדם מן השוק”; דבר אחד לא אתן לגזול ממני, דבר אחד הנני יודע אל נכון: לא שקרתי, לא חפצתי מעולם לדבר שקר. יודעת את אותי, רחל היקרה. עד כמה שהבינותי אני בעצמי את הנעשה בנפשו השתדלתי לבטא גם לאחרים; אך לדבר שקר בכוונה – שנאתי, שנאתי מאד. בכל אופן חפצתי לדבר אמת. כן. ובכל זאת, האמיני לי, יקירתי, כי מימי נעורי ועד עתה לא דברתי עוד עם איש שעה ארוכה מבלי אשר אחוש בשעת הדבור או רגעים אחדים לאחריה איזה רגש לא-נעים. הרגשתי, כי מסתיר אנכי איזה דבר בקרבי, כי מתהדר אנכי, כי אינני את אשר הנני. כמה פעמים שאלתי את עצמי: למה אתה עושה כדבר הזה? למה לך לעוה את פניך, לשחוק, להשתומם, בשעה שאינך שוחק ואינך משתומם? ובכל זאת דברתי, שחקתי, צעקתי, התעוררתי – ולמה? לא הבינותי בעצמי. צריך היה לעשות איזה דבר ולא יותר. לו יכולתי להחריש, להסגר בחדרי! – אבל לא יכולתי. קשה ממני הדבר, קשה ממני לשבת שעה אחת מבלי לראות פני אדם. עצבי דורשים התרגשות…"
בנדר הפסיק את כתיבתו, קם מכסאו ויתהלך פעמים אחדות בחדר. הוא הרגיש, כי עטו מושך אותו אחריו וינפש.
"אך אתך, יקירתי – כתב הלאה – בליתי שעות רבות מבלי חוש כבדות וחטא, ולכן גם עתה הנני כותב לך חוש רוחה בלבי.
"מנהגי עמך בכל משך העת, שהיית פה, היה מוזר בעיניך. אף מלה ברורה אחת לא השמעתי לך, אף פעם אחת לא חבקתי את ידך באהבה. הדבר הזה צריך היה לפגוע בכבודך, אני יודע זאת. אבל מה היה לי לעשות? צריכה את לדעת, כי מכל דרישותי, התעורריותי ושאיפותי, מכל אותם הדברים, אשר נתנו לחיי, כמו שאומרים, איזה תוכן, כי מכל עשר שנות נדודי לא נשאר לי מאומה, אשר אומר: את זאת אנכי מבקש ואת זאת אני אוהב. ואך את, יקרה, נשארת לי. את נתת למחי את העבודה שהוא מבקש ולעצבי – התעוררות. הרבה הרבה מאד חשבתי על אודותיך. האמנם היה לי לבחור מלה אחת מאוצר המלים ולומרה לך? האם יכלתי לשקר לפני הנפש האחת, שאני קשור אליה? לא, כזאת לא יכלתי עשות. יקרה אַת לי מאד, ולהיות מלא-חטא לפניך לא חפצתי.
"האמנם אוהב אני אותך? – כן, בלי ספק.
"הנני זוכר עתה ערב אחד בחדרך. את שחקת הרבה והיית יפה מאד. פניך, שערותיך וכל גופך הרענן והרך שחקו. עיניך השחורות היו מלאות רצון וחדוה, ואותו הברק החודר והנוקב, שהבהילני תמיד כשהייתי רוצה להתקרב אליך, סר מהן לגמרי, כולך היית אז שחוק ורצון. ואני זוכר, כי אז, בכל פעם שהתגלגל שחקך, חשתי כאלו נגע אשד מים במחי. עיפתי אז ושכבתי על הספה, ואת נגשת אלי, אחזת בידי ותמשכיני. אמרת אז, כמדומה לי: “הביטו, איך השתטח!”… ואז – הרגע הזה נחרת היטב במחי – עבר זרם חזק בכל גופי. חפצתי לחבקך, ליפול על צוארך ולבכות. אך אי אפשר היה הדבר במעמד כל אותם האנשים שהיו שם. ובחלפך מעלי רעדו ידי ורגלי, ולאות גדולה באה עלי, ובמחי לא היתה כל מחשבה והרגשה מלבד הרגשת הזרם הזה, אשר חשתי עוד בקרבי, כאלו נקפא שם… ובאותו הלילה, כשבאת אל חדרי, חשתי, כי אינני עזוב ובודד – ושמחתי. אך הנה עברה ההרגשה הזאת, נשתקעה בקרבי, והרבה הרבה פעמים חפצתי לומר לך דבר-מה ולא יכלתי.
"זוכרת את, בלי ספק, את חג השבועות העבר, בשעה שהלכנו יחדו לשוח מחוץ לעיר. אנחנו נפרדנו מכל החבורה. ובאמצע הדרך עלית על תל-עפר קטן ותעמדי. יפה מאד היית באותה שעה. צעירה, רעננה ומלאת חיים עמדת כאילן פורח. הנני זוכר את פניך ושערותיך ואת קוי השמש האחרונים אשר פזזו עליהן, ואת עיניך, אשר הביטו בחן ובתחנונים אל המרחק, אל הבית הקטן שעמד מרחוק והתנוצץ כולו לנוגה השמש… הנני זוכר את מבטך, אשר הבטת אלי פתאום, ואת קפיצתך מן התל ארצה בזרועות פשוטות… חפצתי אז לקרב אליך ולקבלך בזרעותי, אך אחרתי את המועד: החבורה באה.
"תמיד היה איזה מעצור. תמיד מת הרגש בלבי בטרם עוד ראה אור…
"בשעה שנסעת מזה, בשעה שלויתיך, דמיתי בכל העת לומר לך דבר-מה – ולא יכלתי. לא ידעתי מה. רגעים אחדים לפני צאת המסע כבר חשתי, כי לא אומר לך מאומה, כי הכל ישאר כשהיה, ובפחד חכיתי לרגע שתעלמי, ולנגד עיני יעמוד המרחב הריק. דמיתי כי יקרה איזה דבר: אבכה, אשחק, אצעק… ובאתי הביתה בלב ריק מאד.
"איני יודע, מה היה לי. הנני נבוך עתה מאד. הנני שומע בני-אדם מדברים על אודות אהבה, שנאה, קנאה ועוד דברים רבים ושונים. ויש שאני מדמה, כי מפטפטים הם, כי עושים הם שקר בנפשם, כי באמת אין בעולם אהבה, שנאה, קנאה וכדומה, אבל ישנן אלפי אלפים הרגשות שונות ועוברות, שאינן דומות כלל אישה אל אחותה, כי האדם בעצמו משתנה מרגע לרגע… ואז, בשעה שאנכי חושב כדברים האלה, ירוח מעט לבי. אז אני מוצא אותה ההתנשאות על שאר בני-אדם, אותו רגש הגאוה, שדבק בי מימי נעורי. אז אני אומר: איני יכול לחיות, מפני שיש לי בינה, מפני שעיני פקוחות. אבל הרגעים האלה מעטים הם מאד; על פי רוב מדמה אנכי: אולי? מי יודע? אולי באמת אך לבי נשחת, אך חיי אשמים בזה, אולי אשמות בזה עשר שנות נדודים בלי שאר וקרוב, בלי בית ואשה?
"כל זאת אני כותב לך, לך למען תביני את מצב רוחי, למען יובן לך, מפני מה החרשתי ולא דברתי באזניך את המלים, שהיו יכולות לקשרך אלי. לא יכלתי, כי לא ידעתי; כי לא חפצתי לדבר שקר.
"הנה עולה על זכרוני מקרה אחר. עברתי פעם בצהרים במגרש ולה, שם פגשתי בחבורה של אומנים. פניהם היו רזים וחורים. בעיניהם לא היה כל רגש חיים. עיפוּת, עצלות, אפיסת הכח ובוז לכל חי הפיקו הפנים האלה. ולבי נמלא אז איזה דבר. חשתי, כי אני בעצמי, האוכל והשותה, ההולך לשוח מפני שאין לי כל עבודה, כי אני, אני בעצמי הפכתי את הפנים האלה לירקון, כי חי אנכי על חשבון עצביהם ועורקיהם. אינני צריך לבאר לך הרבה… ובכל זאת, יקרה, האם לא נשארתי אותו בן-אדם שהייתי? – שעה אחרי כן ישבתי בבית-האוכל, אכלתי ארוחת-הצהרים ושתיתי שכר…
"אתמול הייתי באופירה. רגעים אחדים הייתי באיזה מצב מוזר לי לגמרי.
"המנגינה נקבה וירדה עמוק אל לבי וחדרה אל כל אשר בי. עיני נסגרו. דמיתי, כי שדות ויערים עוברים לפני, ושכחתי איה אנכי, ושכחתי2 כי מקשיב אנכי למנגינה. ומחשבה אחת בלבד מלאה את כל אשר בי: “לא אמת, לא אמת הדבר! יש בחיים רעיון ותכלית! יש!” כך קרא במעמקי נפשי איזה קול מדוכא בהמרמרות וברוגזה. אך הנה נפסקה המנגינה, עיני נפקחו, הבטתי על סביבותי והלכתי הביתה, כאילו לא קרה דבר. האם נשארתי בעל-מוזיקה? האם יצאתי לישע האומנים? האם יכולתי לומר לך פשוט: “אוהב אנכי אותך”?
“לו כבר אהבתי פעם אחת בחיי, וידעתי בברור, כי זאת היא אהבה, הייתי יכול להעריך את הרגשותי עתה להרגשותי אז, וידעתי; אבל לא אהבתי מעולם, לא חבקתי, לא נשקתי עוד לאשה מעולם…”
הכותב עוה את פניו באופן משונה: פתח את פיו, וכל פניו נמלאו קמטים. במחו קמה אותה המהומה, שהיתה קמה תמיד, בשעה שהיה עולה על זכרונו מקרה מכוער אחד, שקרה לו לפני שלש שנים עם נערה אחרת בעיר אחרת, שהתיחס אליה כמו שהתיחס אל רחל, ופעם אחת, בשעה שנשארו לבדם, חבק אותה פתאום, והיא דחפתו ותקרא לו: “מנוול!”… כעבור רגעים אחדים התבררה הכרת בנדר, ויכתוב על פסת ניר שלש פעמים במהירות: “מנוול, מנוול, מנוול”. עוד הפעם התהלך פעמים אחדות בחדר אחת הנה ואחת הנה ויכתוב הלאה:
"דבר אחד הנני יודע ברור: כי מימי נעורי ועד עתה, בשעת ההתרגשות היותר גדולה, גם בשעה שדברתי בהתלהבות יתרה לפני קהל רב, בשעה ששחקתי והזדעזעתי מצחוק, היתה תמיד מחשבה אחת מסתתרת בפנה שבמחי: “לו היית רוצה בנדר, היית יכול להיות שקט”. ואת הקול הזה שמעתי במעמקי נפשי תמיד, מימי נעורי ועד עתה.
הנני זוכר עובדה אחת מימי נעורי. עשיתי איזה מעשה רע. אמי כעסה עלי ותחרפני. היא בכתה, כי ילדה “רשע” כמוני. חפצתי, כי תחדל מלחרף ומלבכות… אז החילותי פתאום לבכות בקול גדול, נפלתי על צוארה וקראתי: “לא אוסיף עוד, אמי, לא אוסיף!” – וגם אז – רק כבן שבע הייתי אז – כבר שמעתי את הקול הזה: “לו היית רוצה, יענקלי, היית יכול להיות שקט, לבלי לבכות כלל”.
"הנה כי כן, יקרה, הנני מטריח אותך לחנם בקריאת מכתבי זה. ואת הלא תסלחי לי. הלא נחוץ לי להיות את אשר הנני לפחות לפני נפש אחת: לפניך, יקרה.
"האם חפץ אני בך? – הוי! מה נקל היה לי לענות על השאלה הזאת: כן, כן, וכן! עוד יותר מזה, יקרה. הנני חש ומרגיש, כי בלעדיך אין לי מאומה, כי החיים כמעט בלתי אפשריים הם לי בלתך. אין לי קרוב ומודע, אין לי רע ואוהב. חברי מתרחקים ממני. אין דבר אשר יקשרני אליהם. הנני גלמוד, מלא חרטה תמיד…
“טוב יהיה לך אתי, יקרה. אאהבך, הוי איך אאהבך! אנכי מצייר לי, כי נשב יחד סמוך לשלחן ונאכל ארוחת הצהרים, אני אקום ממקומי, שבע ומלא רצון, ואנשקך על מצחך, על מצחך היפה, יקרה. אינך יודעת, עד כמה יכול אני לאהוב. הן לבי לא היה רע מעולם”…
הדלת נפתחה, והשפחה באה החדרה לקחת את הכוס של התה. בנדר הפסיק פתאם וינח את העט מידו. השפחה נגעה בו בזרועה מדי עברה והוא הביט בעיניה דומם, בלי מחשבה:
– מפני מה מביט האדון ככה? – שאלה בהורידה את ראשה.
– כך – צחוק קל עוה את פניו, ויקם ממקומו. השפחה יצאה מן החדר.
בנדר נשאר לבדו ויבט על המכתב, על הגליונות הכתובים פנים ואחור, ויגחך. הוא כבר הרגיש, כי לא ישלח את המכתב הזה, כי התעוררות רוחו בפעם הזאת היתה ככל מיני ההתעוררות שלו: מעשה שטות וילדות, תוצאת הנטיה להתפלספות, שדבקה בו ושהרעילה את חייו. הדברים שכתבתי הפעם לרחל – חשב – הייתי יכל לכתוב לכל אשה לא מכוערה3 שבעולם, גם לשפחה הנוצרית. גליונות המכתב היו מפוזרים על השלחן, והוא כמו התירא לקרא אותם מהחל ועד כלה. עוד הפעם חש קרבתם של אותם ההרהורים הטורדים והכבדים כעופרת, שדכא אותם בחזקה, וכדי להפטר מהם ישב לו על המטה, הוריד את ראשו ויחל לזמר בקול נמוך שיר רוסי. בלבו התעוררו געגועים לאותה העלמה השטה עם דודה בסירת דוגה על פני היאור בשעת בין השמשות, שהיא היתה נושא שיר זה. רגש החיים, הבריאות, העליזות והחמדה, שהשיר היה מלא מהם, נסך עליו שכרון. בדמיונו חזה את התורן, את המפרש המתנפנף, את חלקת המים, את רוח בין השמשות; לנגד עיניו רחפו גוף בריא ועלז ופנים אדומים וצוהלים. אך פתאום, מבלי אשר ידע בעצמו מאין באה, נגעה איזו מחשבה במחו והפיגה את שכרונו כליל. הוא זכר את כעסו לפני ימים אחדים על אחד מחבריו, כששמע אותו מדבר על אדות מן עץ אחד, והכיר מדבריו, כי משקר הוא, כי לא ראה עץ כזה מימיו.
“אינני יודע את הנעשה סביבי! שוטה אני!” חרף את עצמו בקומו בכעס ובעברו בצעדים מהירים על פני חדרו. “וכי מה אני חפץ?! וכי מה אני רוצה?! למה אני מתפלסף? אני חפץ לחיות! עיף אנכי! היא חפצה בי, כי משרה קבלתי! ומה העקמומיות הזאת? האם אין לי הצדקה לישא אשה? את מי אני ירא? את מי?”
“שקר! שקר! שקר!” בטא בקול, בזכרו את הדברים: " אינני יכל לחיות," אשר כתב במכתבו. “שקר! יכול אני! יכול! – –”
הרעיון, כי באמת אין הוא יכל לחיות, כי צחוקו הוא מין אנחה, כמו שאמרה לו רחל, דכאהו עתה עד מאד. הוא נשך את שפתו התחתונה בכעס, ובחמת נקם נגש אל השלחן ויחל לכתב במהירות גדולה מכתב אחר:
“אורי וחיי!”
הנני קורא וקורא את מכתבך ואינני מאמין באשרי. הנה מכתבך לפני, מכתבך הכתוב בעצם ידך, בעצם ידך הקטנה והלבנה. הוי מה חפצתי, כי תראי עתה את הנעשה בלבי, כי תחושי את הנחת והשמחה, שאנכי מלא עתה. אַת, הלא את מדברת אלי. הנני קורא כל מלה, כל אות – ומשתומם ומתפלא: האמנם מאוּשר אנכי? האמנם לי את, רחל? ואנכי מה אהבתיך! מה אהבתיך! הן אך מרוב אהבה, יען כי לבי היה מלא על כל גדותיו, לא יכלתי לדבר אליך. לא יכלתי, לא חפצתי לחלל את קדושת אהבתי בשפתי. הלא מאושרים אנחנו! ברגע זה קבלתי את מכתבך, ואיני יכל לעצור בעד רגשותי. הנני נושק לך ואוהב אותך אהבה בלי מצרים, בלי קץ, אורי וחיי! שלך, שלך, שלך אנכי! ציירי לך: אחרי עשר שנות נדודים בלי זיק אהבה, בלי זיק חיים, הייתי פתאם מאושר, מאושר מכל האדם אשר על פני האדמה. כי לי את. אורי וחיי! הנני נושק אותך ומאמצך אל לבי. מחר אכתוב לך מכתב ארוך ואודיעך את הכל בפרוטרוט. אָשרי שכרני, הנני בוכה, שופך דמעות של שמחה.
שלך…
“הנני יכול!” עברה מחשבה במחו של בנדר ככלותו לכתב את המכתב הזה. וברגש של מנצח נשען על הכסא ויבט לפניו. בפנת השלחן נח המכתב הראשון, ודומם, בלי אומר ודברים, כאמת אשר הכלימוה, הציץ משם ויתבע את תביעותיו: חיים, מח-עצמות ודם.
– ובכן? – שאל את עצמו. האמנם ישלח את המכתב השני? עוד הפעם קרא אותו ויצייר לו, איך תקרא רחל את המכתב הזה, איך תשתומם לשמוע דברים כאלה מפיו, כמה יקשה לה להתאים את הטון של המכתב הזה אל תנועותיו, שרטוטי פניו ודבריו הרגילים…
הוא קם מכסאו ויתהלך בחדר כשעה שלמה. רגליו עיפו. במחו היתה ריקנות גמורה ולאות רבה.
מה לעשות?
מחשבה טובה עלתה על לבו. הוא קרב אל השלחן, ובצחוק קל על שפתיו חבר את שני המכתבים בדבק ויכתוב בעפרון אדום על שני המכתבים את המלה “בחרי!”
“עצה טובה!” – חשב, ומיראתו, פן יתחרט עוד הפעם, מהר לשים את שני המכתבים יחד במעטפה ויצא החוצה. שלג גדול ירד ויצנף באויר, כבר החלו לסגר את החנויות, ובנדר רץ מהרה אל קצה הרחוב, ששם ארגז הפוסטה. הוא כבר הרים את מכסה חור-הארגז. המכתב היה בידו השנית. ופתאם עמד מתמהמה. הוא כמו שמע כבר בדמיונו את קול המכסה בנפלו ויחרד, בזכרו, כי אם יניח את המכתב מידו יעשה דבר, שאין להשיב.
“זה מגוחך עוד יותר!” קרא פתאם, ויתפלא, איככה זה לא עלה על לבו, כי לשלוח שני המכתבים ביחד, זה מעשה עוד יותר רע, עוד יותר מעורר שחוק וגועל נפש. עברה איזו נערה ותגע בו, ועל לבו עלו הדברים, שכתב במכתבו הראשון על דבר הזרם החזק שעבר בכל גופו בשעה שנגעה בו יד רחל. המכתב שאחז בידו, כבר התרכך כלו ע"י פתי השלג שנפלו עליו. רוח קר נשב בחוץ, רגליו התחילו קופאות, והוא נזכר, כי בהחפזו שכח את ערדליו, הוא שמט את מכסה הארגז מידו ויקרע את המכתבים לקרעים ויפזרם לרוח…
“איני צריך, איני צריך, איני צריך כלום!” שנן לעצמו בדרך בשובו הביתה בצעדים מהירים ובקומה כפופה.
* * *
עוד זמן רב התהלך בנדר בחדרו. הרהוריו היו כבדים כעופרת וידכאו אותו. הוא כבר חדל להגות ברחל ויחשב את חשבון חייו. וכל הדברים אשר עברו במחו, כל תנועותיו והרהוריו, כל עשר שנות נדודיו נראו לו כעין שלשלת ארוכה של עקמומיות והתפלספות, כדבר בלתי טבעי, המעורר רק שחוק וגועל נפש. הוא חפץ לגרש את הרהוריו אלה, אך הם דבקו במחו, עפו ובאו ויחנו שם כזבובים טורדים. החדר היה מלא עשן הפפירוסין. בחוץ נראו הגגות הלבנים. השעון צלצל את השעה הראשונה: “מחר נחוץ להשכים וללכת אל הקנטור”…
הוא עמד על עמדו באמצע החדר, זקף את קומתו, הוריד את שתי ידיו ישר לאורך גויתו ויבטא מלה במלה, כתלמיד המשנן את שעורו:
– ואם – חפץ – אנכי, אני יכול להיות שקט, לגמרי שקט…
והצל, אשר השתטח לפניו על הארץ, עשה גם הוא כמעשהו, אך לא דבר דבר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.