מוקדש לאיזידור אלישוב.
יעקב בנדר, צעיר כבן שלשים שנה, גדל-קומה, בעל פנים חורים ורזים, מצח מלא קמטים וזקן גלוח, התהלך בחדרו ויחשוב מחשבות. על השלחן הקטן נח המכתב, שקבל זה עתה מרחל, מאותה הנערה עצמה, שהתהלך אתה והשתדל למצוא חן בעיניה, כשהתגוררה בוורשה במשך שתי שנים, ושהיתה הציר, אשר עליו סבבו כל מחשבותיו בימים האחרונים. פעם בפעם, מדי עבור בנדר לפני השלחן, נפגש מבטו במכתב הזה. מחשבותיו לא היו ברורות לו עתה לגמרי; הוא חש אך רגש אחד בלבו, רגש נחת ונצחון החיים, והרגש הזה עודדהו. במצב כזה אפשר היה לו להתהלך בחדרו שלש, ארבע שעות, לקרוא דרור להרהוריו הקלים והמרפרפים ולהרגיש מין רוחה, כאלו החליקו את שערות ראשו ואמרו לו: “אדם הגון אתה1, בנדר; לא לחנם…”
במחו קשקשו המלים, שנבלעו במכתבה של רחל כלאחר-יד: “אחר כל אלה צריכה אני להודות, כי אינני יודעת אותך: האם אוהב אתה אותי?” ובכל פעם ששנן את המלים האלה לעצמו במחשבתו, עבר שחוק רצון על פניו, ואז זכר את אשר אמרה לו רחל פעם אחת, כי צחוקו מוזר, כי גם בשחקו נשארים פניו רצינים ועצבים כשהיו. והזכרון הזה, אשר בשעתו העציבהו מאד, מלאהו עתה גאוה ונחת, ככל הרעיונות שחלפו כעת במחו.
מהרהוריו אלה עוררהו קול הדלת, אשר סבבה על צירה. השפחה הנוצרית הצעירה והיפה באה החדרה. היא עמדה כדרכה, סמוך לפתח, כאלו יראה לקרוב אליו:
– האדון ישתה תה? – שאלה.
בנדר נענע בראשו בצחוק ויען:
– אשתה.
פני השפחה היו יפים עתה מאד. האור הירוק של המנורה, אשר נפל על פניה ועל חזה, הוסיף איזה חן מיוחד ליפיה הפשוט. היא עמדה כפעם בפעם בבאה ולא יצאה תיכף. מנהג בנדר עמה, מבטו, שלא יכלה לסבל, תשובותיו הקצרות והמקוטעות ותנועות ידיו המהירות עוררו תמיד את רוחה ופגעו בכבוד-אשה שלה. רגילה היתה באנשים צעירים, אשר רדפו אחריה, נשקו אותה ויחבקוה, והיא דחפתם ותחרפם; ובנדר, שזה לא כבר בא לגור בבית זה, לא דבר אתה הרבה, לא נשק לה ולא נגע בה אף פעם אחת, אך בכל פעם, שקרב אליה צעד אחד, נבהלה ופניה חורו. לה נדמה אז, כי הוא נופל עליה… בנדר, שלבו היה מלא עתה נחת וגאון, פנה אליה בצחוק:
– היש למרישה חתן?
– חתן? מאין יהא לי חתן? איני צריכה לחתן…
– אבל… בנדר חש, כי הוא נתקל בלשונו, וכבר חפץ, כי תצא השפחה מחדרו. אך היא כבר הפסיקה להתגבר על מבוכתה ותאמר בצחוק:
– היה לי חתן. לפני שתי שנים היה לי חתן. לו היה לי הרבה כסף, היה לי חתן…
– נו, תתן מרישה תה, – הפסיק בנדר, אשר חש, כי מחשבותיו הקלות סרות ממנהו ומנוחת נפשו עוזבת אותו.
השפחה יצאה, אחרי רגע שבה ותבא תה. עוד הפעם עמדה רגעים אחדים בבאה ותבט אל עורף בנדר, שישב על יד שלחנו בראש כפוף, כתפוש במחשבות. בכוונה לא נשא את עיניו אליה ויחש אך את קרבתה, שהיתה עליו למשא. מחו היה מלא ענין, אם כי כל רעיון ברור לא נמצא בו. בנדר ידע היטב את תנועות נפשו, וגם המצב הזה לא היה מוזר לו.
הוא קם, צעד פעמים אחדות על פני חדרו ויחל לסדר במחו מכתב לרחל.
“לא שקרתי ולא אשקר! – חשב בגאוה ובהתעוררות – אשתדל לגלות לפניה את לבי, את הרגשותי, אשתדל להיות את אשר הנני”. הוא ישב על הכסא, העביר את ידו על מצחו, רתק זמן-מה את מבטו אל חודו של העט, שאחז בידו, ויחל לכתוב:
"רחל היקרה!
זה עתה קבלתי את מכתבך, אשר מלאני שמחה ונחת, והנני ממהר להשיב לך תיכף, מבלי שום לב, כי עלי לענות תשובה על שאלה כבדה וגדולה כשאלתך. הנני חפץ לדבר פעם אחת כאשר עם לבי, לפרש לי לעצמי ולבאר גם לך, יקרה, את הרגשותי. הלא הודעתי לך, כי בימים האחרונים, מעת אשר קבלתי את המשרה וחיי ערוכים וסדורים יותר, הנני חש איזה רגש אי-נחת. עצבי התרגשו יותר. חברי מתרחקים ממני לגמרי, כאלו חטאתי לפניהם, וגם לבי מלא איזה רגש חטא… אולי אשם בזה אך מה שהורגלתי זה שנים אחדות לגור בחדר צר ומאוס, לישון ולאכול בלי שום סדר ולרעוב לפרקים. כל ההתחלות קשות. אתרגל ואו אחיה כמו שחיים כל בני-האדם אשר סביבותי. יהיה אך שיהיה, יקראו לי “בורג’וא”, “אדם מן השוק”; דבר אחד לא אתן לגזול ממני, דבר אחד הנני יודע אל נכון: לא שקרתי, לא חפצתי מעולם לדבר שקר. יודעת את אותי, רחל היקרה. עד כמה שהבינותי אני בעצמי את הנעשה בנפשו השתדלתי לבטא גם לאחרים; אך לדבר שקר בכוונה – שנאתי, שנאתי מאד. בכל אופן חפצתי לדבר אמת. כן. ובכל זאת, האמיני לי, יקירתי, כי מימי נעורי ועד עתה לא דברתי עוד עם איש שעה ארוכה מבלי אשר אחוש בשעת הדבור או רגעים אחדים לאחריה איזה רגש לא-נעים. הרגשתי, כי מסתיר אנכי איזה דבר בקרבי, כי מתהדר אנכי, כי אינני את אשר הנני. כמה פעמים שאלתי את עצמי: למה אתה עושה כדבר הזה? למה לך לעוה את פניך, לשחוק, להשתומם, בשעה שאינך שוחק ואינך משתומם? ובכל זאת דברתי, שחקתי, צעקתי, התעוררתי – ולמה? לא הבינותי בעצמי. צריך היה לעשות איזה דבר ולא יותר. לו יכולתי להחריש, להסגר בחדרי! – אבל לא יכולתי. קשה ממני הדבר, קשה ממני לשבת שעה אחת מבלי לראות פני אדם. עצבי דורשים התרגשות…"
בנדר הפסיק את כתיבתו, קם מכסאו ויתהלך פעמים אחדות בחדר. הוא הרגיש, כי עטו מושך אותו אחריו וינפש.
"אך אתך, יקירתי – כתב הלאה – בליתי שעות רבות מבלי חוש כבדות וחטא, ולכן גם עתה הנני כותב לך חוש רוחה בלבי.
"מנהגי עמך בכל משך העת, שהיית פה, היה מוזר בעיניך. אף מלה ברורה אחת לא השמעתי לך, אף פעם אחת לא חבקתי את ידך באהבה. הדבר הזה צריך היה לפגוע בכבודך, אני יודע זאת. אבל מה היה לי לעשות? צריכה את לדעת, כי מכל דרישותי, התעורריותי ושאיפותי, מכל אותם הדברים, אשר נתנו לחיי, כמו שאומרים, איזה תוכן, כי מכל עשר שנות נדודי לא נשאר לי מאומה, אשר אומר: את זאת אנכי מבקש ואת זאת אני אוהב. ואך את, יקרה, נשארת לי. את נתת למחי את העבודה שהוא מבקש ולעצבי – התעוררות. הרבה הרבה מאד חשבתי על אודותיך. האמנם היה לי לבחור מלה אחת מאוצר המלים ולומרה לך? האם יכלתי לשקר לפני הנפש האחת, שאני קשור אליה? לא, כזאת לא יכלתי עשות. יקרה אַת לי מאד, ולהיות מלא-חטא לפניך לא חפצתי.
"האמנם אוהב אני אותך? – כן, בלי ספק.
"הנני זוכר עתה ערב אחד בחדרך. את שחקת הרבה והיית יפה מאד. פניך, שערותיך וכל גופך הרענן והרך שחקו. עיניך השחורות היו מלאות רצון וחדוה, ואותו הברק החודר והנוקב, שהבהילני תמיד כשהייתי רוצה להתקרב אליך, סר מהן לגמרי, כולך היית אז שחוק ורצון. ואני זוכר, כי אז, בכל פעם שהתגלגל שחקך, חשתי כאלו נגע אשד מים במחי. עיפתי אז ושכבתי על הספה, ואת נגשת אלי, אחזת בידי ותמשכיני. אמרת אז, כמדומה לי: “הביטו, איך השתטח!”… ואז – הרגע הזה נחרת היטב במחי – עבר זרם חזק בכל גופי. חפצתי לחבקך, ליפול על צוארך ולבכות. אך אי אפשר היה הדבר במעמד כל אותם האנשים שהיו שם. ובחלפך מעלי רעדו ידי ורגלי, ולאות גדולה באה עלי, ובמחי לא היתה כל מחשבה והרגשה מלבד הרגשת הזרם הזה, אשר חשתי עוד בקרבי, כאלו נקפא שם… ובאותו הלילה, כשבאת אל חדרי, חשתי, כי אינני עזוב ובודד – ושמחתי. אך הנה עברה ההרגשה הזאת, נשתקעה בקרבי, והרבה הרבה פעמים חפצתי לומר לך דבר-מה ולא יכלתי.
"זוכרת את, בלי ספק, את חג השבועות העבר, בשעה שהלכנו יחדו לשוח מחוץ לעיר. אנחנו נפרדנו מכל החבורה. ובאמצע הדרך עלית על תל-עפר קטן ותעמדי. יפה מאד היית באותה שעה. צעירה, רעננה ומלאת חיים עמדת כאילן פורח. הנני זוכר את פניך ושערותיך ואת קוי השמש האחרונים אשר פזזו עליהן, ואת עיניך, אשר הביטו בחן ובתחנונים אל המרחק, אל הבית הקטן שעמד מרחוק והתנוצץ כולו לנוגה השמש… הנני זוכר את מבטך, אשר הבטת אלי פתאום, ואת קפיצתך מן התל ארצה בזרועות פשוטות… חפצתי אז לקרב אליך ולקבלך בזרעותי, אך אחרתי את המועד: החבורה באה.
"תמיד היה איזה מעצור. תמיד מת הרגש בלבי בטרם עוד ראה אור…
"בשעה שנסעת מזה, בשעה שלויתיך, דמיתי בכל העת לומר לך דבר-מה – ולא יכלתי. לא ידעתי מה. רגעים אחדים לפני צאת המסע כבר חשתי, כי לא אומר לך מאומה, כי הכל ישאר כשהיה, ובפחד חכיתי לרגע שתעלמי, ולנגד עיני יעמוד המרחב הריק. דמיתי כי יקרה איזה דבר: אבכה, אשחק, אצעק… ובאתי הביתה בלב ריק מאד.
"איני יודע, מה היה לי. הנני נבוך עתה מאד. הנני שומע בני-אדם מדברים על אודות אהבה, שנאה, קנאה ועוד דברים רבים ושונים. ויש שאני מדמה, כי מפטפטים הם, כי עושים הם שקר בנפשם, כי באמת אין בעולם אהבה, שנאה, קנאה וכדומה, אבל ישנן אלפי אלפים הרגשות שונות ועוברות, שאינן דומות כלל אישה אל אחותה, כי האדם בעצמו משתנה מרגע לרגע… ואז, בשעה שאנכי חושב כדברים האלה, ירוח מעט לבי. אז אני מוצא אותה ההתנשאות על שאר בני-אדם, אותו רגש הגאוה, שדבק בי מימי נעורי. אז אני אומר: איני יכול לחיות, מפני שיש לי בינה, מפני שעיני פקוחות. אבל הרגעים האלה מעטים הם מאד; על פי רוב מדמה אנכי: אולי? מי יודע? אולי באמת אך לבי נשחת, אך חיי אשמים בזה, אולי אשמות בזה עשר שנות נדודים בלי שאר וקרוב, בלי בית ואשה?
"כל זאת אני כותב לך, לך למען תביני את מצב רוחי, למען יובן לך, מפני מה החרשתי ולא דברתי באזניך את המלים, שהיו יכולות לקשרך אלי. לא יכלתי, כי לא ידעתי; כי לא חפצתי לדבר שקר.
"הנה עולה על זכרוני מקרה אחר. עברתי פעם בצהרים במגרש ולה, שם פגשתי בחבורה של אומנים. פניהם היו רזים וחורים. בעיניהם לא היה כל רגש חיים. עיפוּת, עצלות, אפיסת הכח ובוז לכל חי הפיקו הפנים האלה. ולבי נמלא אז איזה דבר. חשתי, כי אני בעצמי, האוכל והשותה, ההולך לשוח מפני שאין לי כל עבודה, כי אני, אני בעצמי הפכתי את הפנים האלה לירקון, כי חי אנכי על חשבון עצביהם ועורקיהם. אינני צריך לבאר לך הרבה… ובכל זאת, יקרה, האם לא נשארתי אותו בן-אדם שהייתי? – שעה אחרי כן ישבתי בבית-האוכל, אכלתי ארוחת-הצהרים ושתיתי שכר…
"אתמול הייתי באופירה. רגעים אחדים הייתי באיזה מצב מוזר לי לגמרי.
"המנגינה נקבה וירדה עמוק אל לבי וחדרה אל כל אשר בי. עיני נסגרו. דמיתי, כי שדות ויערים עוברים לפני, ושכחתי איה אנכי, ושכחתי2 כי מקשיב אנכי למנגינה. ומחשבה אחת בלבד מלאה את כל אשר בי: “לא אמת, לא אמת הדבר! יש בחיים רעיון ותכלית! יש!” כך קרא במעמקי נפשי איזה קול מדוכא בהמרמרות וברוגזה. אך הנה נפסקה המנגינה, עיני נפקחו, הבטתי על סביבותי והלכתי הביתה, כאילו לא קרה דבר. האם נשארתי בעל-מוזיקה? האם יצאתי לישע האומנים? האם יכולתי לומר לך פשוט: “אוהב אנכי אותך”?
“לו כבר אהבתי פעם אחת בחיי, וידעתי בברור, כי זאת היא אהבה, הייתי יכול להעריך את הרגשותי עתה להרגשותי אז, וידעתי; אבל לא אהבתי מעולם, לא חבקתי, לא נשקתי עוד לאשה מעולם…”
הכותב עוה את פניו באופן משונה: פתח את פיו, וכל פניו נמלאו קמטים. במחו קמה אותה המהומה, שהיתה קמה תמיד, בשעה שהיה עולה על זכרונו מקרה מכוער אחד, שקרה לו לפני שלש שנים עם נערה אחרת בעיר אחרת, שהתיחס אליה כמו שהתיחס אל רחל, ופעם אחת, בשעה שנשארו לבדם, חבק אותה פתאום, והיא דחפתו ותקרא לו: “מנוול!”… כעבור רגעים אחדים התבררה הכרת בנדר, ויכתוב על פסת ניר שלש פעמים במהירות: “מנוול, מנוול, מנוול”. עוד הפעם התהלך פעמים אחדות בחדר אחת הנה ואחת הנה ויכתוב הלאה:
"דבר אחד הנני יודע ברור: כי מימי נעורי ועד עתה, בשעת ההתרגשות היותר גדולה, גם בשעה שדברתי בהתלהבות יתרה לפני קהל רב, בשעה ששחקתי והזדעזעתי מצחוק, היתה תמיד מחשבה אחת מסתתרת בפנה שבמחי: “לו היית רוצה בנדר, היית יכול להיות שקט”. ואת הקול הזה שמעתי במעמקי נפשי תמיד, מימי נעורי ועד עתה.
הנני זוכר עובדה אחת מימי נעורי. עשיתי איזה מעשה רע. אמי כעסה עלי ותחרפני. היא בכתה, כי ילדה “רשע” כמוני. חפצתי, כי תחדל מלחרף ומלבכות… אז החילותי פתאום לבכות בקול גדול, נפלתי על צוארה וקראתי: “לא אוסיף עוד, אמי, לא אוסיף!” – וגם אז – רק כבן שבע הייתי אז – כבר שמעתי את הקול הזה: “לו היית רוצה, יענקלי, היית יכול להיות שקט, לבלי לבכות כלל”.
"הנה כי כן, יקרה, הנני מטריח אותך לחנם בקריאת מכתבי זה. ואת הלא תסלחי לי. הלא נחוץ לי להיות את אשר הנני לפחות לפני נפש אחת: לפניך, יקרה.
"האם חפץ אני בך? – הוי! מה נקל היה לי לענות על השאלה הזאת: כן, כן, וכן! עוד יותר מזה, יקרה. הנני חש ומרגיש, כי בלעדיך אין לי מאומה, כי החיים כמעט בלתי אפשריים הם לי בלתך. אין לי קרוב ומודע, אין לי רע ואוהב. חברי מתרחקים ממני. אין דבר אשר יקשרני אליהם. הנני גלמוד, מלא חרטה תמיד…
“טוב יהיה לך אתי, יקרה. אאהבך, הוי איך אאהבך! אנכי מצייר לי, כי נשב יחד סמוך לשלחן ונאכל ארוחת הצהרים, אני אקום ממקומי, שבע ומלא רצון, ואנשקך על מצחך, על מצחך היפה, יקרה. אינך יודעת, עד כמה יכול אני לאהוב. הן לבי לא היה רע מעולם”…
הדלת נפתחה, והשפחה באה החדרה לקחת את הכוס של התה. בנדר הפסיק פתאם וינח את העט מידו. השפחה נגעה בו בזרועה מדי עברה והוא הביט בעיניה דומם, בלי מחשבה:
– מפני מה מביט האדון ככה? – שאלה בהורידה את ראשה.
– כך – צחוק קל עוה את פניו, ויקם ממקומו. השפחה יצאה מן החדר.
בנדר נשאר לבדו ויבט על המכתב, על הגליונות הכתובים פנים ואחור, ויגחך. הוא כבר הרגיש, כי לא ישלח את המכתב הזה, כי התעוררות רוחו בפעם הזאת היתה ככל מיני ההתעוררות שלו: מעשה שטות וילדות, תוצאת הנטיה להתפלספות, שדבקה בו ושהרעילה את חייו. הדברים שכתבתי הפעם לרחל – חשב – הייתי יכל לכתוב לכל אשה לא מכוערה3 שבעולם, גם לשפחה הנוצרית. גליונות המכתב היו מפוזרים על השלחן, והוא כמו התירא לקרא אותם מהחל ועד כלה. עוד הפעם חש קרבתם של אותם ההרהורים הטורדים והכבדים כעופרת, שדכא אותם בחזקה, וכדי להפטר מהם ישב לו על המטה, הוריד את ראשו ויחל לזמר בקול נמוך שיר רוסי. בלבו התעוררו געגועים לאותה העלמה השטה עם דודה בסירת דוגה על פני היאור בשעת בין השמשות, שהיא היתה נושא שיר זה. רגש החיים, הבריאות, העליזות והחמדה, שהשיר היה מלא מהם, נסך עליו שכרון. בדמיונו חזה את התורן, את המפרש המתנפנף, את חלקת המים, את רוח בין השמשות; לנגד עיניו רחפו גוף בריא ועלז ופנים אדומים וצוהלים. אך פתאום, מבלי אשר ידע בעצמו מאין באה, נגעה איזו מחשבה במחו והפיגה את שכרונו כליל. הוא זכר את כעסו לפני ימים אחדים על אחד מחבריו, כששמע אותו מדבר על אדות מן עץ אחד, והכיר מדבריו, כי משקר הוא, כי לא ראה עץ כזה מימיו.
“אינני יודע את הנעשה סביבי! שוטה אני!” חרף את עצמו בקומו בכעס ובעברו בצעדים מהירים על פני חדרו. “וכי מה אני חפץ?! וכי מה אני רוצה?! למה אני מתפלסף? אני חפץ לחיות! עיף אנכי! היא חפצה בי, כי משרה קבלתי! ומה העקמומיות הזאת? האם אין לי הצדקה לישא אשה? את מי אני ירא? את מי?”
“שקר! שקר! שקר!” בטא בקול, בזכרו את הדברים: " אינני יכל לחיות," אשר כתב במכתבו. “שקר! יכול אני! יכול! – –”
הרעיון, כי באמת אין הוא יכל לחיות, כי צחוקו הוא מין אנחה, כמו שאמרה לו רחל, דכאהו עתה עד מאד. הוא נשך את שפתו התחתונה בכעס, ובחמת נקם נגש אל השלחן ויחל לכתב במהירות גדולה מכתב אחר:
“אורי וחיי!”
הנני קורא וקורא את מכתבך ואינני מאמין באשרי. הנה מכתבך לפני, מכתבך הכתוב בעצם ידך, בעצם ידך הקטנה והלבנה. הוי מה חפצתי, כי תראי עתה את הנעשה בלבי, כי תחושי את הנחת והשמחה, שאנכי מלא עתה. אַת, הלא את מדברת אלי. הנני קורא כל מלה, כל אות – ומשתומם ומתפלא: האמנם מאוּשר אנכי? האמנם לי את, רחל? ואנכי מה אהבתיך! מה אהבתיך! הן אך מרוב אהבה, יען כי לבי היה מלא על כל גדותיו, לא יכלתי לדבר אליך. לא יכלתי, לא חפצתי לחלל את קדושת אהבתי בשפתי. הלא מאושרים אנחנו! ברגע זה קבלתי את מכתבך, ואיני יכל לעצור בעד רגשותי. הנני נושק לך ואוהב אותך אהבה בלי מצרים, בלי קץ, אורי וחיי! שלך, שלך, שלך אנכי! ציירי לך: אחרי עשר שנות נדודים בלי זיק אהבה, בלי זיק חיים, הייתי פתאם מאושר, מאושר מכל האדם אשר על פני האדמה. כי לי את. אורי וחיי! הנני נושק אותך ומאמצך אל לבי. מחר אכתוב לך מכתב ארוך ואודיעך את הכל בפרוטרוט. אָשרי שכרני, הנני בוכה, שופך דמעות של שמחה.
שלך…
“הנני יכול!” עברה מחשבה במחו של בנדר ככלותו לכתב את המכתב הזה. וברגש של מנצח נשען על הכסא ויבט לפניו. בפנת השלחן נח המכתב הראשון, ודומם, בלי אומר ודברים, כאמת אשר הכלימוה, הציץ משם ויתבע את תביעותיו: חיים, מח-עצמות ודם.
– ובכן? – שאל את עצמו. האמנם ישלח את המכתב השני? עוד הפעם קרא אותו ויצייר לו, איך תקרא רחל את המכתב הזה, איך תשתומם לשמוע דברים כאלה מפיו, כמה יקשה לה להתאים את הטון של המכתב הזה אל תנועותיו, שרטוטי פניו ודבריו הרגילים…
הוא קם מכסאו ויתהלך בחדר כשעה שלמה. רגליו עיפו. במחו היתה ריקנות גמורה ולאות רבה.
מה לעשות?
מחשבה טובה עלתה על לבו. הוא קרב אל השלחן, ובצחוק קל על שפתיו חבר את שני המכתבים בדבק ויכתוב בעפרון אדום על שני המכתבים את המלה “בחרי!”
“עצה טובה!” – חשב, ומיראתו, פן יתחרט עוד הפעם, מהר לשים את שני המכתבים יחד במעטפה ויצא החוצה. שלג גדול ירד ויצנף באויר, כבר החלו לסגר את החנויות, ובנדר רץ מהרה אל קצה הרחוב, ששם ארגז הפוסטה. הוא כבר הרים את מכסה חור-הארגז. המכתב היה בידו השנית. ופתאם עמד מתמהמה. הוא כמו שמע כבר בדמיונו את קול המכסה בנפלו ויחרד, בזכרו, כי אם יניח את המכתב מידו יעשה דבר, שאין להשיב.
“זה מגוחך עוד יותר!” קרא פתאם, ויתפלא, איככה זה לא עלה על לבו, כי לשלוח שני המכתבים ביחד, זה מעשה עוד יותר רע, עוד יותר מעורר שחוק וגועל נפש. עברה איזו נערה ותגע בו, ועל לבו עלו הדברים, שכתב במכתבו הראשון על דבר הזרם החזק שעבר בכל גופו בשעה שנגעה בו יד רחל. המכתב שאחז בידו, כבר התרכך כלו ע"י פתי השלג שנפלו עליו. רוח קר נשב בחוץ, רגליו התחילו קופאות, והוא נזכר, כי בהחפזו שכח את ערדליו, הוא שמט את מכסה הארגז מידו ויקרע את המכתבים לקרעים ויפזרם לרוח…
“איני צריך, איני צריך, איני צריך כלום!” שנן לעצמו בדרך בשובו הביתה בצעדים מהירים ובקומה כפופה.
* * *
עוד זמן רב התהלך בנדר בחדרו. הרהוריו היו כבדים כעופרת וידכאו אותו. הוא כבר חדל להגות ברחל ויחשב את חשבון חייו. וכל הדברים אשר עברו במחו, כל תנועותיו והרהוריו, כל עשר שנות נדודיו נראו לו כעין שלשלת ארוכה של עקמומיות והתפלספות, כדבר בלתי טבעי, המעורר רק שחוק וגועל נפש. הוא חפץ לגרש את הרהוריו אלה, אך הם דבקו במחו, עפו ובאו ויחנו שם כזבובים טורדים. החדר היה מלא עשן הפפירוסין. בחוץ נראו הגגות הלבנים. השעון צלצל את השעה הראשונה: “מחר נחוץ להשכים וללכת אל הקנטור”…
הוא עמד על עמדו באמצע החדר, זקף את קומתו, הוריד את שתי ידיו ישר לאורך גויתו ויבטא מלה במלה, כתלמיד המשנן את שעורו:
– ואם – חפץ – אנכי, אני יכול להיות שקט, לגמרי שקט…
והצל, אשר השתטח לפניו על הארץ, עשה גם הוא כמעשהו, אך לא דבר דבר.
I. מי ומה הוא פליגלמאַן ועל דבר מקורביו.
פליגלמאן הוא בן שלשים ועוד כמה שנים, בעל גוף קטן וכפוף, מצח גדול ומשופע וזקן צהוב קטן. עיניו נראות תמיד כמכוסות באד קל, ודומה, כי די אך לנקותן במטפחת, למען יהיה להן ברק.
לפעמים, בעברו בנחת ברחוב בלכתו אל אחד משעוריו, והוא כפוף ושתי ידיו תחובות בכיסי בגדו, חושב הוא, כי הרבה אנשים גדולים כבר היו בעולם: בודהא, שפינוזה, קאנט ועוד רבים, והוא בנו של השמש מקנוב, יודע את שיטותיהם אל נכון, ויש ביכלתו לקרוא בעל פה מלה במלה הרבה מדבריהם אשר קרא.
ולפעמים, כשהשמש זורחת בחוץ, העגלות אינן רועשות כל כך, ואל השעור אין למהר כל כך ללכת, – אז חושב הוא בעונג כמוס, כי על צד האמת לא היו כל הפילוסופים ההם חכמים יותר מדאי; כל אחד הסתתר בפנתו, קלע מעט בשכלו אל תוכם של החיים, אך לגמרי לא קלע, והוא, פליגלמאן, יודע את אשר חדשו הם, עוד יותר מזה הוא יודע, כי העיקר, תוך כל התוכות, הם החיים, החיים ממש, כשהם לעצמם.
ובחייו בכלל, הוא מוצא קורת-רוח. אמת, כי במשך חמש השנים הראשונות בוורשא לא היו חייו חיים כלל; ואולם אז הן היה איש בלי מחשבות קבועות, בלי השקפת חיים; ועל אדות חייו אלה אין פליגלמאן אוהב לחשוב עתה. אכן זה לו שמונה שנים מעת אשר סדר את חייו ויקבל שעורים טובים, התחיל להרויח כסף, כמה שנחוץ לו ומעט עוד יותר, ויחל לחיות על פי פרנציפים חזקים, נבדל קצת מן העולם הגדול, יחידי בחדרו אשר בקומה הרביעית.
בחדרו1 שורר תמיד סדר מיוחד, וגם מטת הברזל שלו מוצעת בנוסח אחר לגמרי, בנוסחו של פליגלמאן בעצמו, כי על פי דעותיו אין פליגלמאן משתמש באחרים, מפני שהוא מתנגד לכל עבדות. ובשעה שנחוץ לו לטהר את רצפת החדר במים, מה שאין בכח פליגלמאן, החלש מטבעו, לעשות בעצמו, אז הוא מתרעם על עצמו, חש מוסר כליות, כי עושה הוא פשרות, ובא לידי מסקנא, כי לעת עתה קשה מאד לאיש ישר לחיות על פני האדמה.
הוא בעל זכרון גדול, ולכן יש לו מכרים רבים, ואולם ידידים, אנשים קרובים אליו, כמעט שאין לו. מפורסם הוא בחבורות שונות בתור איש משכיל מאד. פילוסוף ואֶסתתיק גדול; יש גם אשר יהללו אותו באיזה מקום שלא בפניו, ואולם דבר זה יקרה רק לעתים רחוקות מאד, יען כי יש איזו סגולה מיוחדה לשמו – להיות נשכח. חדשים יעברו, ובכנופיא ידועה לא יזכר שמו, עד אשר יבוא יום וכסף נדרש לאיזו מטרה, אז יקרא אחד מבני הכנופיא בהשתוממות:
– אי! את פליגלמאן הלא שכחנו כלה!
– אמת! עונים אחריו החברים. והכל תמהים. איך זה לא עלה פליגלמאן על זכרונם כלל.
וכיון שבאים אליו, הוא מכבד אותם בישיבה ובתה, שואל על אודות מכירים שונים, נותן כסף, מדבר על אודות דברים צדדיים קלי-ערך, ומשתדל שלא תגע השיחה “בהשקפת החיים שלו”, כמו שמתנצל הוא לפעמים. המכר שבע רצון, מספר לחבריו, והכל מהללים מאד את פליגלמאן ומשבחים את ידיעותיו, ושוכחים אותו עוד הפעם חדשים הרבה.
היותר קרוב אליו הוא ליבאנטקובסקי, מורה שפת עבר, אב לששה בנים ואביון גדול, ורק שהוא איש שמח מטבעו. הרעים התודעו זה לזה בבית-מסחר-הספרים. לליבאנטקובסקי יש איזו תאוה לספרים. בצאת לאור איזה ספר עברי חדש, וכסף אין בכיסו לקנות, הוא נעשה עצב מאד וכועס, ובשבתו בבית פליגלמאן אין הוא רוצה לשתות תה ונאנח לפרקים. פליגלמאן כבר הורגל להכיר באנחותיו, כי רוצה הוא לקנות איזה ספר חדש, ויש אשר ילוה לו את הכסף הדרוש, ועל הדבר הזה מתרעמת מאד אשת ליבאנטקובסקי באזני פליגלמאן. ליבאנטקובסקי הוא בכלל, איש קל-הדעת, החי חיים בלי הכרה, ובכל זאת אוהב פליגלמאן לבלות בחברתו שעה או שתים, ויש גם אשר יגלה לפניו את לבו.
– הפיטנים מדמים, – הגיד לו פעם אחת – כי אך הם בעצמם מסוגלים לחוש את יפי הטבע, והדבר הזה הוא שקר. ההבדל הוא רק בזה, כי הם יכולים להביע את רגשותיהם בשפה פואיטית, ואני אינני יכול. אינני עוסק בזה. למשל: אני הנני מוסיף על מחיר דירתי רובל אחד לחדש, אך רק משום שבלילה תגיה שם הלבנה, בעל נפש גלויה אני, ואוהב אני לדבר בפשטות, ועם בעלת המעון שלי התניתי תנאי מפורש על דבר הלבנה. היודע אתה, ליבאנטקובסקי: ההמון, העם הגס, הם, מבין אתה, בעלי רוח-נמוכה; שער בנפשך: בעלת-מעוני שחקה, כאשר התניתי עמה על דבר הלבנה, מבין אתה, היא, למשל, בטוחה, כי אני טפש… במלה אחת, הנני אומר לך, ליבאנטקובסקי, לבן אדם משכיל ואיש ישר קשים לעת-עתה מאד החיים, בעתיד יהיו החיים יותר קלים, אבל לפי שעה קשים הם, כן.
פליגלמאן מדבר רוסית. ליבאנטקובסקי איננו מבין את המלים הקשות, אך בכל זאת מודה הוא, וקורא לפני פליגלמאן שיר חדש על דבר הטבע, אשר חבר.
– שיר טוב – עונה פליגלמאן אחרי שמעו בעיון גדול – נחוץ רק שיהיה לך מבט פילוסופי יותר עמוק, למשל: אתה כותב: “מה יפה הטבע על כל הר וגבע” – פיטן אמתי, למשל, חש, כי ההר, השמים והארץ וכל הטבע כלו הם ממש אותו הדבר שהוא בעצמו…
– איך זה! – משתומם ליבאנטקובסקי, בפניו נראים אותות של כובד-ראש. בפיו הפתוח מרוב השתוממות נראות שתי שורות שנים שחורות, וידו רועדת באויר.
– כן הוא, – עונה פליגלמאן בנחת – אנכי, למשל, מרגיש את הדבר הזה היטב. יש אשר אנכי חש היטב, כי אני והשמים והלבנה הננו דבר אחד, אבסולוט אחד – מבין אתה – ורק בצורות שונות…
– השמעת?! בצורות שונות! הלא זאת אמרתי תיכף, ובכן, ממילא, מה אתה חפץ ממני? ושוב השיר טוב!
ויד ליבאנטקובסקי מתנועעת במהירות גדולה כל-כך, עד שפליגלמאן חושב לנחוץ להפסיק את השיחה, בכדי שלא יעוררו הדברים התרגשות.
– כן, השיר, בכלל, טוב, עוד נשוב נדבר על הדבר הזה. לילה טוב.
לפעמים, כשהוא יוצא מבית ליבאנטקובסקי, הולכת אחריו אשת רעהו, אשה בעלת פנים-ירוקים ושדים שוקעות, ועוצרת אותו במסדרון הבית:
– פאניע פליגלמאן – אולי יכול אתה להלוות אותנו חמישים קופיקות?
פליגלמאן מלוה ושוהה מעט על מקומו אחרי שוב האשה אל ביתה, ותיכף ישמע מן הבית קול ריבות האיש ואשתו. ליבנטקובסקי מבקש חמש עשרה קופיקות לקנות טבק, היא אינה חפצה לתת; הוא טוען, כי פליגלמאן מלוה אך רק בגללו ולא בגללה, והיא עונה:
– אינך שוה לדבר עמו!
וטענות האיש מסתתמות. הוא מחריש. וקול צעדיו נשמעים במסדרון; ועל שפתי פליגלמאן יעלה אז צחוק קל, אשר ינוח על שפתיו, עד פתחו בבית את הספר ומתחיל לקרא.
קורא הוא שעה ארוכה במתינות גדולה ובעיון גדול; יושב הוא תמיד בעת הקריאה על מקום אחד, ופניו מפיקים תמיד רצון ונחת. כי יראה איזה מאמר הראוי ביותר לשים אליו לב, הוא שונה וקורא אותו בעל פה, ומחליק את קצה שפמו, וקורא הלאה, הלאה, ודומה הדבר, כי מוחו לא היה מתיגע לעולם לבלוע את גליונות הספר העוברים בין אצבעותיו כשם שאין הראיה מתיגעת לשאוף אויר. שעה רבה עוברת, והוא מוציא את שעונו מכיס בגדו, ואם כבר הגיעה השעה האחת-עשרה הוא סוגר את הספר, ועל פניו משתפכת מתיקות גדולה.
וכשזורחת הלבנה על פני רצועת השמים, הנראה מבעד לחלון, אז הוא מכבה את המנורה, מגיש את כסאו אל החלון ומביט אל פני הלבנה. מעשן הוא אז פפירוס, מושך בו בשפתיו בכונה; עשן קל ממלא את האויר הכחול, ובערפל חותרת הלבנה בנחת, בדממה וכמו בכובד ראש… איזו ניגון של חסידים ישן – הנגינה היחידה אשר נחרתה באזני פליגלמאן בימי חייו – והוא מנגן אז בדממה. הערפל מתפזר אל כל רוח, ופליגלמאן מביט השמימה בצואר נטוי, וחש בסתר נשמתו, כי הוא והשמים והלבנה וכל העולם כלו הם אחד, אבסולוט אחד בצורות שונות, וכי החיים החיים הם העיקר. ובשכבו אחר כך על מטת-הברזל שלו, מתנמנם הוא במחשבה טובה, כי החיים הישרים והשכליים הם גם החיים היותר טובים והיותר יפים, וכי החיים שלו עשירים גם כן בפואיזיה.
* * *
II. על דבר אהבתו של פליגלמאן.
– האהבה – היה מדרכו להתפלסף – הוא היסוד הראשי של החיים. לחיים בלי אהבה אין כל הצטדקות פנימית. ערך בן אדם, שאין לו נטיה מטבעו לאהבה, הוא גרוע הרבה מערך בן אדם, שאינו יודע כתב ולשון.
ולפליגלמאן היתה נטיה גדולה לאהבה; ואולם לאיש החי חיים ערוכים על פי דעות ומשפטים קבועים, בן אדם החפץ לחיות חיים ישרים, קשה מאד לבלי להיות נבדל ועזוב מעט מן העולם.
– אינני יודע לשקר, אינני יכול להחניף, – נחם את עצמו על בלתי מצאו חן בעיני הנשים.
וחכה חכה תמיד. כי ימצא נשמה כזו, שתוכל להבין את נשמתו. ובעצמו של דבר – חשב – אין נפש נמוכה יכולה לאהוב אותו.
פעם אחת, אחרי אשר החליף את מעונו, ראה בחלון אגף הבית אשר למולו תמונת פנים חורים ושערות שחורות במעיל חור ובית צואר חלק ולבן, והעינים עינים גדולות ושחורות, הביטו ישר אל חלונו. הדבר הזה היה בבקר יום קיץ. בחוץ היה שפע אור, ונגה השמש נח על פני חצי אגף הבית, החלונות היו פתוחים, והנערה סכה בידה על עיניה ותבט. גם פליגלמאן הביט. הנערה הורידה את עיניה, בודאי מבושת. לוח לבה התרומם; דומה היה, כי נאנחה. פליגלמאן לא גרע עין ממנה ויבט בחמדה גדולה; אך היא נשאה עוד הפעם את עיניה, ועוד הפעם הורידתן בבושת, ולוח לבה התרומם עוד הפעם… ופליגלמאן תפף בשתי אצבעותיו על החלון, ושפתיו דובבו:
– די!
ויעזוב את החלון ויהי שבע רצון, כי נצח את עצמו.
– הנצחון היותר גדול הוא נצחון עצמו. – חשב אחרי כן בצאתו מביתו. אך בשבתו על השעור חש איזה אי-מרגוע בקרבו; אל הלב בא כפעם בפעם דבר מה, מצץ ויתרחק; השערות השחורות, המעיל הלבן ובית הצואר רעדו במחו, ובכל גויתו הרגיש כעין התעוררות.
– המ… כן… – חשב בנפשו כל היום ההוא; את קצה שפמו משך, וכמעט שלא הוציא מלה יתרה מפיו, פן יצא סודו; ופניו היו שוחקים כל אותו היום.
בלילה, בשכבו על מטתו, כמעט שסגר את עיניו, התהפכה המטה פתאם, והוא חש כי פניו אל עבר החלון. בדמיונו רחפה תמונת הנערה; מתוך החשכה העבותה עפו נקודות אש המונים, המונים, ואיזה דבר לבן עבר אחריהן כערפל קל. ונדמה לו אז, כי נקודת האש במעופן עושות עגול מאורך מן החלון שכנגד אל חלונו. – בינתים זכר, כי שוכב הוא בראשו אל החלון ולא בעיניו, ויחל לבקש את מקומו, וכמעט שנגעה ידו בקיר ועיניו נפקחו, התהפכה המטה עוד הפעם, ועיניו הביטו ישר אל תנור חדרו הלבן. אז קם עד החצי וישב ויפן את ראשו: בחלון שכנגד היה חשך. וישב וישכב, ויסגור את עיניו, וכעבור רגעים אחדים והנה התהפכה המטה עוד הפעם.
– בכל זאת… כן… יתר מדי… החניף לעצמו במחשבתו ואיזה חלום-ילדות רך הטיל עליו תנומה.
ממחרת היום ישבה עוד הפעם הנערה אצל החלון. בפעם הזאת קראה בספר, ופליגלמאן יכל להביט עליה ככל אות נפשו. אך פתאם הרימה הנערה את ראשה ותבט אליו ישר, ובמבט הזה היה שמור איזה דבר.
– נשמת בן אדם נכרת ביותר ממבטו ובשחוקו – שנן לעצמו מאמר מאיזה ספר, שקרא לפני ימים רבים מאד מאד, ויתפלא על עומק הדבר הזה ואמתו.
אז נגש אל שלחנו ויבט בראי הקטן בעיון גדול ויבוא לידי מסקנא, כי מבטו דומה מאד למבטה, בפרט, בשעה שהוא מביט עת רבה על נקודה אחת. וכמעט שברור היה הדבר, כי מצא חן בעיניה: “נשמה את נשמה תחוש”.
כך עברו שני שבועות. הנערה ישבה אצל החלון, ופליגלמן הביט. פעם אחת בהביטו אליה נשאה היא, כדרכה, את עיניה, אך לא הורידתן מיד, כי אם הביטה בגאון-אשה ישר אל עיניו עת רבה, עד כי הוא, פליגלמן, היה אנוס להוריד את עיניו מבושה. ואחר כן, כאשר הביט עליה עוד הפעם כמתגנב, היה צחוק קל נכר על פניה, ולוח לבה התנודד… היא שמחה על נצחונה, והוא חש את עצמו מנוצח, מנוצח בידי נערה…
– עם עז – דבר ביום ההוא לליבנטקובסקי, בשבתם בחדר פליגלמן והתה לפניהם – עם עז הן הנשים…
– אָ-האָ! – הפסיק אותו ליבאנטקובסקי ויחל לספר איזה מעשה שעשתה לו אשתו.
– חכה, ליבאנטקובסקי, אין אתה מבין אותי כראוי. לא מן הנקודה הזאת אני יוצא. כונתי היא, כי להנשים בהלחמן יש בטחון וטאקט הרבה יותר מאשר לנו, יען כי בטוחות הן בכחן, ביפין – בעקרו של דבר, אפשר לומר, כי היופי הוא הכל. ההשקפה האסתתית היא השקפת-החיים היותר נעלה – אפשר לאמר.
ליבאנטקובסקי החריש, כדרכו תמיד, בשעה שחברו דבר דברים נשגבים: הוא גמא מן התה ופניו הפיקו איזו הכנעה, כפני ילד בשעה שאביו-זקנו מברך אותו. לפעמים נשא את עיניו ויבט על פליגלמן, ונאנח ושוב הוריד את מבטיו וישב בדממה; ופליגלמן הוסיף לדבר:
– אם להודות על האמת, הלא אין אנחנו יודעים מאומה. היסודות הפסיכיים עוד מסובכים כל כך, עד כי הנקל להיות למיסטיק. למשל: פוגש אתה ברחוב במי שיהיה. נניח, למשל, בנערה, אתה הבטת אליה, היא – אליך; ושני המבטים האלה התוכחו בינם לבין עצמם, נלחמו איש באחיו, והאחד נצח… ואיך זה היה הדבר הזה? פה יבוא הספיריטאַליזם; אך – מבין אתה – השכל הנקי מצוה לבקש בכל מקום פשר, לקשר את כל החזיונות על פי חוק השתלשלות הסבות, ובמקום שאי אפשר לדעת, צריך להציג אות השאלה, ולא לתעות בסודות… אנכי, למשל, יודע אל נכון על פי נסיונות, כי לולא שכלי, כי אז הייתי זה כבר מיסטיק גדול, כן.
– הרבה קראת… נאנח ליבאנטקובסקי.
– לא הקריאה היא העיקר – פליגלמן דבר בהתעוררות קלה – מבין אתה, הפילוסופיה חפצה להוציא את החיים מתוך התיאוריה, ואולם החיים רחבים הרבה, הרבה מאד… נחוץ כי המעשה יוליד את המחשבה, החיים את האמת… הבן זאת, שמור בלבך, כן הוא.
בלילה היתה הלבנה עגולה וטהורה. יצוא יצאה מאחרי ארובת העשן של גג הבית שכנגד; על פני השמים התנשאו עננים קלים ונמוכים, והלבנה ביניהם רצה, רצה ולא נדה ממקומה. בחוץ היה נוגה זך שפוך על הכל. בחלון שכנגד עוד היה אור, אך מסך החלון היה מורד, ופליגלמן ישב אצל חלונו, ומבטו היה מתנשא ויורד בין החלון והלבנה.
המסך הורם, ובחלון נראה ראשה. וזרועות, שתי זרועות-בשר ערומות, התנוצצו לאור הלבנה. השערות היו פרועות… ועיני פליגלמן התנשאו תיכף ומיד אל השמים.
– עם ערום, חשב בנפשו, ואת עיניו סגרה מחשבתו, כי התקופה הראשונה של אהבתו כבר עברה, וכי נחוץ הוא לעשות צעד מזה והלאה.
אך במשך ימים אחדים לא נראתה הנערה בחלון. פליגלמן התגעגע וישנן בינו לבין עצמו חרוזי שיר רוסי: “הוי מה יקרות אתן, מצוקות אהבה!”
פעם אחת ישב בביתו ויקרא בספר. בחוץ היה גשם חזק, ברקים הבריקו והרעמים הכו בכח עז, עד כי אחר כל רעם אץ פליגלמן אל החלון להביט החוצה, אם לא קרה דבר. וירא כי מבעד לחלון מבטת היא. דומה היה הדבר, כי לא ראתה אותו. ישב ישבה הנערה נשענת בראשה על ידה, ועיניה היו ממש נוראות: העינים האלה הביטו אל העננה השחורה שממעל, ובהן שכנה תוגה כבדה הרבה יותר מן העננה… פליגלמן היה נכון לעמוד אצל החלון עת רבה מאד, ולא היה מתיגע להביט עליה עד עולמי עד. ואולם הברקים החרידוהו ויפן ויצעד בחדרו אנה ואנה.
הסער עבר. בחוץ נראה נגה השמש, כל אשר מסביב היה שטוף במים ורענן, ופליגלמן עמד אצל החלון והביט. גם הנערה נשאה כפעם בפעם את עיניה, ומבטה היה עז. פליגלמן – מתחלה בבושה, אשר סרה אחרי כן מעט מעט – הביט עליה בלי הרף, ופניו הכינו את עצמם לצחוק. הנערה נשאה עוד הפעם את עיניה, ופתאום עזבה את החלון ותשב, הלך ושוב פעמים אחדות, ונכר היה, כי היא במצב של התרגשות.
“הרגע הנכון”, חשב פליגלמן, ויתאמץ ויתחזק… הוא הניע את ראשו תנועה קלה אל מול הנערה, ושחוק מלא מתיקות השתפך על פניו.
באותו הרגע האריכה היא את לשונה האדומה למולו, והמסך נפל בכח. רגעים אחדים עברו, עד אשר מצא פליגלמאן את נפשו, ובהביטו ראה את המסך על פני החלון, ובצד הבית נראתה הקשת בענן.
בלילה על מטת הברזל שלו נשך את קצות שפתיו, ולא יכול למצוא את המלה הנכונה, אשר תברר את הרגשתו, שהוא נושא עתה בלבו על הנערה ההיא. ולא ידע, איך קוראים לרגש כזה: כעס או שאט נפש? וקשה מאד היה לו להוציא משפט, נקודות-אש עפו, כמו בלילה אז; אך עתה עפו בלי שום סדר ותתפזרנה אל כל רוח, ובעיניו נשארה רק החשכה. ורגעים לפני שנתו התגלגלה המטה במרחב ריק ותפל ותתנשא הרבה פעמים.
ובהקיצו משנתו היה מוחו מלא מחשבה אחת: מן הנחוץ הוא להתאזר כח, לאמץ את הרצון, למען הלחם באסון, אשר קרהו: איש משכיל אינו נופל… וכשהתגלגלו הדברים לידי שיחת רעים, דבר אל ליבאנקובסקי לאמר:
– חובת בן האדם היא לחשוב דרכו; מן הנחוץ הוא לאצור אנרגיה ליום צרה, להלחם באסונות פתאומיים, האורבים לנו על כל שעל. הנני יכול לומר, כי לולא שהייתי נכון בכל עת לכל פגע, כי אז –מבין אתה – היה רע מאד, כן, רע מאד היה.
* * *
III. ע“ד חולשת עצביו, ע”ד חפצו לקחת אשר וע"ד יציאתו מדעתו.
ויהי אחרי עבור שנתים ימים, מיום אשר קַרה המקרה ההוא, וחיי פליגלמאן השתנו קצת. הגעגועים לאשה, שנשא בלבו שנים הרבה מאד, הציקו לו יותר ויותר, והרבה פעמים שדדו לגמרי את מנוחתו. נסיונות רבים לא עלו בידו, והעצבון בלב היה הולך הלוך וגדול. פעם אחת עלתה מחשבה זרה מאד על לבו: לקחת לו לאשה את השפחה שבביתו, אך היא לא הבינתהו וחשדה אותו במה שאין בו, ויצא מכשול גדול… וגם היו ידי השפחה ההיא עבות וגסות מאד.
בפרט בעת האחרונה התחזקו הגעגועים ויפריעו אותו מקרוא. עצביו התרגשו. הרבה פעמים קרה, כי שכח פתאום איזו מלה, שהיתה ידועה לו כשמו; לפני עיניו התבלבלו הרבה פעמים הדברים, ובמוחו נעשה פתאום הכל רך ומעוך, ואי אפשר היה לו למצוא ראשית ותכלית למחשבות.
ימי ילדותו עלו לעתים תכופות על זכרונו. את אמו לא ידע מעודו, רק את אביו ידע היטב: יהודי חלש וכפוף מאד, אשר השיעול הרגיז אותו תמיד. איזה לילה קר זכר: אביו ירד מעל המטה והשתעל שעול ארוך וטורד, והוא נשאר לבדו על משכבו, ואז רעד גופו מקור. בפרט זכר היטב את יום מות אביו: בשכבו על הארץ, היה נראה קטן מאד מאד, ודומה היה, כי התכוץ מקור ויישן וירדם. אחותו היחידה של פליגלמן יללה בקול גדול ובסינורה קנחה את חטמה… ואחר כך, כששבו הביתה אחרי ההלויה, רבו ביניהם, הוא ואחותו, על אדות חצי תפוח-זהב, אשר נשאר על אדן החלון, וגם הכו זה את זה… אחרי כן אכל “ימים” אצל בעלי הבתים. בעל אחותו הוא מלמד, והם אינם חפצים להזכיר את שמו, יען הוא אפיקורס… ובלי ספק יש להם בנים ובנות הרבה, הלבושים בגדים קרועים, כילדי ליבאנטקובסקי. והוא פליגלמאן דודם הוא… וכל הדברים האלה נראו לו זרים ומתמיהים.
בפספורט החדש, שקבל מעיר מולדתו, היה כתוב, כי הוא בן שלשים ושש שנה, ועל צד האמת אפשר היה לחשב: שלשים ושבע ומחצית השנה, ובאחזו בידי את הפספורט ובקפלו אותו במתינות, נולדה מחשבה לא טובה במוחו, אשר החרידתהו: האמנם לא עבר כבר המועד לקחת אשה? ובכן – עד יום מותו יתגורר בחדר הזה, או כזה, ילמד שפת עבר ויקרא בספרים?… כן, יקרא: ספרים רבים בעולם. עליו לשאול בעצת רופא על דבר חולשת העצבים…
ההרהורים היו רעים מאד, ובלבו גמר, כי נחוץ לו לבוא בין אנשים, לבקש קרבות, וקשה מאד היה לו הדבר הזה.
בימים האחרונים התודע לנערה, תלמידה בבית-ספר לרופא שנים. היא לא היתה יפה ביותר, עבה מעט יותר מן המדה, ופניה היו נפוחות מעט, אך שחוק שחקה הרבה ובקול גדול, עד כי קשה היה להבין את אשר היא מדברת, כי כמעט בטאה מלים אחדות, החלה תיכף לשחוק. והדבר מצא חן מאד בעיני פליגלמאן, וכה חשב: “בני אדם מדברים שקר הרבה בעל כרחם, יען כי אינם יודעים בעצמם את האמת אשר בלבם, והשחוק ותנועות שונות מוציאים לאור את האמת יותר ממלים”… ולא זכר, אם קרא את הדברים האלה בספר, או חדשם בעצמו… גם היתה הנערה ההיא רגילה לקלוע ולפתח כפעם בפעם את מקלעת שערותיה בידיה. ופליגלמאן חשב מחשבות על דבר היכולת להיות מפתח ומקלע בידיו את השערות האלה, ויהיה יוצא ונכנס בביתה לעתים תכופות, ובלבו פרחה תקוה דוממה ועצובה, כנצני סוף קיץ.
ובשבתו לפניה בחדרה הקטן, היה הוא מדבר, והיא מחרישה. הם ישבו זה מול זה, ויביטו כל אחד לעבר אחר, וברגע אשר נפגשו מבטיהם, התחילה היא להתעסק בשערותיה, והוא החריש רגע. והרבה פעמים קרה, כי בינתים פסק חוט מחשבותיו ויחרש שעה קלה, ואחרי כן התחיל מחדש לספר את מפעלות האנשים הגדולים אשר היו בארץ ולהלל את עומק חכמתם, והיא הקשיבה, הקשיבה והחרישה, ולפעמים הפסיקה את השיחה ותשאל:
– הלתת תה?
ואחרי אשר נתן פליגלמאן אות, כי איננו חפץ, החרישה לגמרי, והוא דבר, דבר, עד אשר בא אחד ממכרי הנערה אל ביתה, ואז התחמק פליגלמאן תיכף.
הרבה פעמים, בצאתו מביתה, שמע מאחרי הדלת את קול שחקה, וצר היה לו, כי בהיות רק הוא והיא בחדר, היא עוצרת בעד צחוקה.
פעם אחת, בשבתם לבדם בחדר, באה היא אל החדר הראשון, ופליגלמאן כדרכו תמיד בשעה שנשאר לבדו בחדר, חש עצמו חפשי לגמרי, וירגיש, כי מותר לו להביט אל המקום אשר תחפוץ נפשו, ואז היה הדבר נראה לו זר, ולא ידע, מה לו בבית הזה? – על השלחן עמד ראי קטן, ויקחהו ויבט אל פניו, ובינתים נפתחה הדלת, והיא נכנסה:
– גם אתה מביט בראי? ולחנם תעלילו אתם הגברים עלינו… את יתר הדברים אי אפשר היה לשמוע, כי נבלעו בשחקה.
– כן – ענה פליגלמאן במתינות גדולה וישתדל להפיג את פחדו – גם אנחנו חפצים למצוא חן. איך זה? – בפרט: אני – בעיניך…
את המלים האחרונות דבר בקול נמוך ובלתי בטוח, ולבו דפק. והיא החרישה רגע ואחרי כן שאלה בהשתוממות:
– כך?! – ותדום.
גם פליגלמאן החריש. בחדר משלה איזה דממה כבדה. היא פתחה ספר, והוא הביט על התנור. ואחרי רגעים כבדים אחדים פתח פליגלמאן את פיו וישאל:
– כמה, למשל, יעלה מחיר תנור כזה? תנור יפה.
את דבריו דבר בקול נמוך. בעצמו הרגיש, כי מפטפט הוא דברי שטות, ויניע את כתפו.
היא לא השיבה דבר; הספר היה פתוח לפניה, והיא הפכה בו בידיה, ופתאום התחילה לשחק בקול גדול:
– מגוחך… מגוחך… נשמע מתוך צחקה, ותור באצבעה על דף הספר, אשר סגרה תכף. ופליגלמאן לא ידע את פשר השחוק הזה: הלו שחקה או אם בספר היה איזה דבר מעורר שחוק? בחדר גברה עוד יותר הכבדות.
פליגלמאן החל לפהק, ויחש את קרבת התנומה המשונה, אשר היתה סוגרת את עיניו בימים האחרונים, מדי קראו בספר. בינתים בא איזה איש צעיר, והיא שמחה מאד. פליגלמאן יצא, ולא שב עוד אל החדר הזה.
* * *
והעת ממהרת לאוץ אורחה. עברו עוד שתי שנים, התגברה החולשה, התחזק השממון. הנה עבר הקיץ והגיעו ימי הסתו. רוחות וגשמים דולפים לא חדלו. פליגלמאן חש, כי מצבו הולך ורע. בקנותו לו ערדלים חדשים, שכח את הנומר הדרוש לו ויקן נומר גדול מן הדרוש לרגלו הקטנה, ובלכתו ברחוב, לא שכח אף רגע את טעותו: הערדלים נשמטו כפעם בפעם מעל רגליו והדבר הזה הציק לו מאד. בעת האחרונה הרבה ללכת ברחוב בלי שום מטרה, וכמעט אשר חדל לגמרי מקרוא. טריטוארי הרחוב היו תמיד מלוכלכים. העגלות המקשקשות התיזו צרורות מדמנה; על פני הרחוב עברו לויות, עבריות ונוצריות; וההמון העובר התנהל באיזה עצבות וליאות. לפעמים עברה איזו נערה וספר תחת זרועה, ובידה השנית הגביהה את קצת שמלתה, והבגד הלבן התחתון היה מלוכלך ותמהר ללכת מאד מאד, ועיני פליגלמאן תעו אחריה. בלילה עורר את מחשבותיו איזה נושא-סבל, אשר עמד בצד הרחוב חגור בחבל, וישבע, כי לא הרויח אף פרוטה אחת כל היום. בחדר לא נראתה הלבנה, ולעתים יותר תכופות התרכך הכל במוח פליגלמאן והתמעך; לפני עיניו הסתבכו הדברים, ובערפו חש כאב… הוא נכנס אל רופא. הרופא התעסק בו עת רבה, שאל אותו אם אשה לו, ופליגלמאן כזב לו, ויען “הן”, ואחרי כן, כאשר יצא מביתו, היה לבו מלא חרטה גדולה על כזבו.
– הנני מרגיש – דבר פעם אחת לליבאנטקובסקי – כי אני הולך ונעשה פסימיסט. בעיקרו של דבר, הנה הפסימיזם הוא המלה האחרונה של הפילוסופיה – אפשר לאמר…
הוא הזכיר את שם שופנהויר, אך בינתים הביט על פני ליבאנטקובסקי, אשר ישב ויעש לו פפירוס מן הטבק אשר לפליגלמאן במתינות וישתדל לתחוב בו טבק הרבה, והדבר הזה לא מצא חן בעיניו ויפסק את שיחתו. ועוד יותר התמלא לבו רגש אי-רצון לליבאנטקובסקי, בראותו, כי לא שמע כלל את אשר הוא מדבר, ולא הרגיש, כי הפסיק באמצע המאמר.
– היודע אתה, ליבאנטקובסקי, – דבר פליגלמאן פתאם – הנך טפש…
ליבאנטקובסקי לא שם אליו לב כלל. הוא משך את העשן מן הפפירוס וימלא את החדר ענן כבד. פליגלמאן הביט עת רבה על פניו ויאמר:
– אם לדבר בדיוק… למה זה לך ילדים רבים כאלה? ששה ילדים! הנך קל הדעת, באמת…
ליבאנטקובסקי שחק ויאמר:
– לי ששה, ולך אין כל, ובכן – טוב. יהי הדבר דומה, כי לך שלשה ולי שלשה. האם לא טוב? הגד בעצמך!
התשובה הזאת מצאה חן מאד בעיני הדובר, וישחק בקול גדול, והשחוק הזה הרגיז את פליגלמאן.
– שמע ליבאנטקובסקי, טפש אתה, טפש, הנני אומר לך, טפש, שמע את אשר אני אומר לך, טפש…
הוא חש, כי הוא במצב של התרגשות, ויפסק באמצע. ליבאנטקובסקי עקם את פניו עקימה משונה, וכל הענין הזה היה זר בעיניו, ויצא מבית רעו, ופליגלמאן נשאר יחידי בביתו בין ארבעת הכתלים, שהפחידוהו בימים האחרונים. הוא נסה לחשוב מחשבות על הפזימיזם, אך מחשבותיו לא התקשרו, וישכח מאמר שלם אשר ידע זה לא כביר לקרוא בעל פה.
עת רבה צעד אנה ואנה ויעבור בחדרו הלוך ושוב וישנן לעצמו: “הוא טפש, טפש, לא יותר, טפש, טפש, טפש”… ואת המלה הזאת שנן לעצמו פעמים רבות מאד, ולמוחו רוח הרבה מהשנון הזה.
בלילה היתה שנתו קטועה ומלאה חלומות רעים. כמעט סגר את עיניו התגלגלה מטתו, כרכרה, התנשאה ונפלה, ובהרדמו, החל להאנח בקול גדול, וקולו עוררהו. יומם נסה להיות עצור בביתו, יען כי חשב, כי האויר הרע בחוץ גורם לו רעה. ובשבתו אל השלחן, כמעט פתח את הספר, נסגרו שמורות עיניו ויתנמנם. אכן בחצר מת איש, וכל היום נשמעו צעקות גדולות ובכי נשים, עד אשר באה העגלה השחורה ותשא את המת, ובחדול הקולות, חשב פליגלמאן, כי רוח לו לגמרי. לפני שנתו, בלילה, קרא כמעט עמוד שלם בלי הפסק, וישכב ברוח נכון, אך באותו הלילה החרידהו חלום רע:
הוא נשא איזו גויה מתה, ומוקשה, עטופה בשמיכה שחורה. את השמיכה החזיק בשתי ידיו וילך כפוף. מחוץ לעיר בא, ואת המת נשא לקבורה, חשך היה. אתו הלכו שני שמשים. על פי שיחותיהם שמע, כי המת היא אחותו. הוא היה עיף מאד. אצל מפתן איזה חנות כשלו רגליו, המת נפל מידיו, ויתנקש בראשו אל המפתן, ומן השמיכה נשמעה בכיה דקה. אחד השמשים אמר:
– שא פליגלמאן, היא מתה. זה הוא אך רפלקסיה, שא, נו, הלאה!
הוא הוסיף לשאת. הקול נעשה צרוד ורועד יותר ויותר, והוא עיף, עיף מאד. השמש דחפו ללכת, פליגלמאן חפץ לבכות, אך ירא, פן יהיו בכיו רפלקסיה… צר היה לו מאד, ויתעורר בחרדה ובאנחה…
בערפו חש כאב, בחדר היה החשך גדול, עד כי גם השמים הקודרים בלי כוכבים שלחו אל החדר נוגה קל, והנוגה החלש הזה מבעד לחלון היה נורא יותר מן החלק אשר בכל החדר. בחצר ילל חתול בקול, חדל והתחיל שנית, וקשה היה להבין, מה זה יציק ככה לבריאה זאת, מה תיליל ככה ותצעק אחרי חצות הלילה. מן הרחוב נשמע קול קשקוש עגלה עוברת, והשמשות בחדר רעדו… פליגלמאן התקפל בשמיכתו, אך לישון לא יוכל, ויללת החתול ארכה שעות רבות, רבות…
כל אותו הלילה לא ישן. ממחרת הלך אל אחד משעוריו, ואולם שם הרגיזהו התלמיד מאד: הוא העתיק לו במקום: “מנורות שכנינו הירוקות” – “המנורות של שכנינו הירוקים”. הוא קצף ויאחז את התלמיד בשתי כתפיו ויניעהו ויקרא באיזה קול זר לו לגמרי:
– שכנים ירוקים! איך זה אפשר הדבר?! איך זה אפשר? בינתים זכר את אשר הוא עושה ויתאמץ להרך את קולו:
נו, הגד בעצמך! האם אפשר הדבר? האפ אפשר הדבר? איככה זה?
קולו רעד, לבו דפק, נשימתו היתה כבדה, והתלמיד החל לבכות.
– הבינה, הבינה – התחנן פליגלמן - הלא אי אפשר הדבר!
התלמיד קם ויצא אל החדר השני בבכי.
האם באה, ופליגלמאן חש, כי עליו לבאר לאשה הזאת, כי “שכנים ירוקים” הוא דבר אי-אפשרי לגמרי, ולא ידע, איך זה מבארים דבר כזה לה. האם שאלה:
– מה זה קרה פה?
פליגלמאן ענה:
– אין דבר, עצבי התרגשו היום מעט. אחותי מתה…
האם לקחה חבל בצרתו, שאלה על דבר אחותו, והוא ספר דברי שקרים הרבה, אשר בעצמו לא ידע, אי מזה באו אל מוחו. ובצאתו דובבו שפתותיו: “אני חולה, אני חולה, חולה, חולה, חולה, חולה”… ולמוחו רוח עוד הפעם בשננו את המלה הזאת. וכל היום ההוא התנהל ברחובות, ובערב בא עיף הביתה. חדרו הפיל עליו אימה גדולה, וישכב על מטתו ויישן.
משנתו התעורר בצעקה, מכוסה בזעה. בחדר היה חשך, והאלנטית הלבנה שהיתה תלויה על כף המנעול החרידתהו מאד. וילבש מהר את הבגד העליון, ובלי דעת לאן הוא הולך, נכנס לבית ליבאנטקובסקי.
ליבאנטקובסקי אחז בידו ויניעה בכח, עד כי נדמה פליגלמאן, כי במוחו מתנועע הכל. מסביב נראו כרים וכסתות, פני ילדים, ובמטה נאנחה אשת ליבאנטקובסקי. פליגלמאן ישב על כסא, וינם. פתאם חש על כתפיו תנועת יד ויפקח את עיניו. ליבאנטקובסקי עמד לפניו בבגדי לילה וישחק וידבר איזו דברים משונים… נשמעה המלה “שכור” כמה פעמים… ביותר הרגיש פליגלמאן את שחקו, ויחפץ להשמיע איזו מלה חזקה, למען יחדל ליבאנטקובסקי משחק.
– הנני הולך אל הוויכסל – דבר בשפה רפה.
– לך ושכב, קר…
פליגלמאן הרגיש קרה בגופו; בחדר נראה האד היוצא מן הפה – ויצא.
רחובות רבים עבר, והוא רק התבונן, כי מתרחק מן הפנס האחד וקרב אל השני, ומן השני אל השלישי… וכי צלו מתקצר ומתקצר ועולה עוד הפעם… בפנת רחוב אחד עצרה אותו איזו נערה. היא שחקה אליו ותניע בראשה בחן, ואחרי עברו ממנה צעדים אחדים, נשמע קול שיעולה היבש אשר הרגיז את האויר… וקשה היה לו להבין את כל אלה.
על גשר הנהר עמד ויבט סביבותיו. לא רחוק ממנו עמד שוטר ויבט אליו. ופליגלמן שם את ידו על כיס בגדו וישנן לעצמו: “יש לי פספורט”.
שעה רבה עמד על הגשר. מרחוק נראתה דלת של אש מצוירת על פי פנסי הרחובות. אורם רעד על פני המים ויתנועע. על פני השמים התקפלו עננים בהירים וקודרים ויתנהלו בכבדות, ושם, בקצה, התערבו עם המים ויהיו לחשכה אחת. על פני הגשר עברה עגלה, והכל מסביב התנועע, התנועע בלי הרף…
פליגלמאן הרגיש פתאם, כי גם גופו מתנועע, וישער בנפשו, כי השליך את עצמו המימה. אך תנועת גופו נמשכה; נשמע קול קשקוש אופנים, קול מדבר אליו רוסית – ולהבין את הנעשה לא יכול.
הוא נרדם בחדר המשמר אשר ברבע השוטרים, כל הלילה חש, כי שוכב הוא במים, על פני עיניו עבר ונמשך בלי קץ זרם כחול, ללבו רוח מאד; אך בערפו חש כאב, ונדמה לו, כי נפל על אבן…
בבקר כאשר העיר אותו השוטר ויקימהו בכח על רגליו, לא יכול פליגלמאן לזכור מה לו פה, ויבט בהשתוממות חרישית סביבו. אך בראותו לפניו את פני שר הרבע, וישמע את קולו המרגיז, עברה כברק איזו מחשבה במוחו. ובשימו את ידו אל תוך כיס בגדו, השתדל להרך קולו ויאמר:
– יש לי הכבוד לבקש בהכנעה… קברו אותי! לי יש פספורט! הנה!
-
“בחרו” במקור המודפס, צ“ל בחדרו – הערת פב”י ↩
I
כמה ממהרים הימים לעבור! כמעט שכלו ימי הספירה, ועבר חג השבועות, והנה התחילו הצומות: שלשת השבועות, תשעת-הימים; ועוד לא הספקת לשאוף רוח לרוחה, וכבר התחיל חדש אלול. הימים הולכים וקצרים, רוח קר מנשב לפעמים, בבוקר ובערב ממלא ערפל לח את האויר, קול השופר מזעזע את הנפש, ב“קלויז” ובבית נשמעות אנחות תכופות, – איזה משא כבד רובץ על כל שכם.
שלמה, נער בן י"ג שנה, מלא הרהורים כבדים ומדכאים. ראשו הגדול, שאפילו בכל ימות השנה אין הוא נושאו ישר על כתפותיו, כפוף עתה ביותר, צעדיו וכל תנועותיו רפוים, עיניו תועות, ושיחתו מקוטעת ביותר.
הטענות והגערות הרגילות של הוריו, שכבר הורגל בהן, נשמעות עתה לעתים יותר תכופות:
– הביטו איך הוא הולך! הלא אינו יודע את ראשו ורגליו! – מקבלת אמו את פניו, כשהוא בא הביתה – עוד זה חסר לי לכל מכאובי!…
שלמה יודע את המונולוג הזה כמעט בעל-פה, עד שאין הוא מעורר בלבו שום רגש אחר, חוץ מריקות ושממון. הוא עובר בחדר, מן השלחן אל הקומוד, נוטל בידיו חפצים שונים, הידועים לו כמונולוגה של אמו, מתבונן, כביכול, אליהם, ומתכון, לבלי לשמוע את דברי אמו. יודע הוא, שסוף כל סוף תחריש ותתחיל להתאונן ולהאנח על כאב ראשה…
אחרי כן בא אביו. הוא חוקר ודורש, כמה ומה למד, איה התפלל, עם מי הלך ויוצא בזה, ושלמה עונה וחופה שקר על שקר. משקריו הוא שבע-רצון. מרגיש הוא כעין התנשאות, שהוא מרמה את הכל באופן כל כך נעלה, ושאפילו פעם אחת לא נכשל עוד בשקריו באופן ברור. זהיר ורגיל הוא.
והחדר מציק עתה עד כלות כח-הסבל. שלמה הוא בעל-כשרונות גדולים. הכל יודעים, שהוא “עלוי”, ואין איש מהלל אותו בשביל זה בפניו, רק אדרבה, הכל מתרעמים עליו, על שאין הוא חפץ ללמוד… את “השעור” הוא יודע עוד ביום הראשון, ואחרי-כן הוא יושב שעות שלמות באפס מעשה, מביט על יתדות השעון, המתנועעים בעצלות, או – בשעה שהשמש זורחת בחוץ – מתבונן הוא אל נגה-השמש, העובר ונד לאט-לאט מגמרא לגמרא, מראש נער לכתפו של נער אחר, מבלי אשר תכיר ותדע כל תנועה ונדנוד. פעמים אחדות הוא יוצא מבלי בקש רשיון מאת הרבי. גם הוא, גם חבריו גם הרבי בעצמו כבר הורגלו לזה, אחרי כל מה שקרה עוד בתחילת הקיץ.
נשאר נשאר שלמה בחדר, לא מפני שהוא צריך ללמוד אצל הרבי – יודע הוא את זאת – רק מפני שהפציר הרבי מאד באביו. הודות לשלמה נעשה ר' יחיאל המלמד הכי-גדול בעיר, וקבל לזמן החדש תלמידים חדשים. לתלמידים האלה, מפני היותם חדשים, התקרב שלמה והשתדל להתהדר לפניהם.
– אנכי יכול לצאת כמה פעמים שאחפוץ! – התפאר שלמה לפני נער אחד.
– ושלש פעמים תוכל? ע, הרבי לא יתן לך! – ענה הנער.
– אוכל, אראה לך.
– וארבע פעמים לא תוכל! – ענה החבר בבטחון.
– חמש פעמים. היום אצא חמש פעמים – תראה! – ענה שלמה, עיניו התחילו מבריקות, ושפתיו העבות התלכדו, הביעו איזה אירוניה ותקיפות, שהיתה מצויה על שפתיו בכל פעם שהתעקש.
הדבר היה ביום השני להתחלת שעור חדש. הרבי, כנראה, היה טרוד ונבוך בעצמו, עלעל את הדפים, קפץ מן המהרש“א אל הגמרא, מן הגמרא אל האלפסי, ועוד הפעם אל המהרש”א. שלמה יצא פעם אחת מתוך הספסל, עמד לפני הרבי, ככבשה תמימה, ובקש רשיון לצאת. הוא יצא ונכנס שלש פעמים, ובפעם הרביעית התעורר פתאום הרבי, הביט בפני שלמה בכעס ושאל:
– מה זה רץ אתה היום כמשוגע? האם חולה אתה, או איזו “שנה שחורה” אחרת?
– אני צריך לצאת! – ענה שלמה ועמד על מקומו.
– לך ושוב למקומך! – צוה הרבי.
– רבי, אנכי יודע כבר את השעור בעל-פה – ענה שלמה בקול רך, והשפיל את עניו וגרד את שערות ראשו.
– בעל פה! גאותן! – מלמל הרבי – שוב למקומך!
אך לב שלמה כבר התעורר. הרגע הזה היה אחד הרגעים האלה, שבהם התעוררה ילדות שלמה כמתוך איזו מועקה, המרה-שחורה סרה לגמרי מפניו. נדמה לו אז, שדמו מתחיל לרוץ בקרבו במהירות, ושידיו נעשות קלות ונוחות לתנועה, עד כדי להתנשא ולעוף באויר.
– אנכי יודע את השעור בעל פה; אדרבא, ישמעני הרבי; ישמעני… טען.
הרבי נכנע. ושלמה התחיל לסדר את השעור עם כל עמקיותיו והדוריו. הוא התלהב, הניע את ידיו, והרבי הקשיב, והנערים לא גרעו עין ממנו, גם הרבנית הופיעה בפתח החדר ותבט. לאחרונה היה לו לשלמה הדבר לזרא, ונזכר, שעוד לו לצאת ולבוא פעם אחת, ולכן הפסיק ואמר:
– אני חפץ לצאת –
ויצא.
ומני אז שרר איזה יחס זר בין הרבי ובין התלמיד. הרבי עוזבו לנפשו, לעשות מה שלבו חפץ, אך מבטו של הרבי על שלמה מפיק תמיד כעס עצור ושנאה. היחס הזה עבר מהרבי אל התלמידים, וגם הם מביטים עליו במבט עקום, כעל צר ואויב נסתר… אין מי אשר ישאיל לו גמרא ואשר ידבר אתו לשלום…
ובאלה השעות הרבות, הנמשכות והארוכות, כארוך ליל-סתו לעומד על המשמר, עוברים וחולפים במחו של הנער מחשבות והרהורים, המדכאים את נפשו והמשפילים עוד יותר את קומתו. יודע ומכיר הוא, שהוא לא נברא בעולם הזה אלא לשמש את קונו, ושהתורה, זאת התורה, שאין הוא חפץ ללמוד, מלאה סודות ורמזים ושמות הקדושים, ושהוא, שלמה, הולך בשרירות לבו הרע – הכל הוא עושה, משום שהוא חפץ בכך, ולא מפני שכך צוה ד'…
ולפעמים, כשאין לו מנוס מהרהוריו אלה, כשהוא הולך ומונה את כל העבירות שעשה בימים האחרונים, אחרי קבלו על עצמו בפעם האחרונה לעשות תשובה; כשהוא נזכר ע“ד גנבת הכסף בבית הוריו, ע”ד שקריו הרבים, ושאתמול לא התפלל מנחה כל עיקר – אז יוצא הוא מן החדר, מטפס ועובר את הגדר, אוחז בידו את שולי קפוטתו ומתחיל לרוץ אל עבר האחו, המשתטח ישר עד הנהר. רגליו המתנשאות, תנועות גופו, והרוח, המשמיע המיה דקה בתוך אזניו ומחליק את לחייו, העשב והאילנות המרקדים ועוברים לפניו – משכיחים אותו את הרהוריו ומביאים רוח חדשה בקרבו.
– הוראַ – הוא קורא ונופל ארצה מרגיש את דפיקת לבו.
יש לו גם רע אחד בכל נערי החדר – דוד’ל שמו. זה הוא נער חלש ורפה. תמיד הוא מצונן ומשתעל, ולכן חגורה לו תמיד מטפחת אדומה על צואריו. המטפחת הזאת עם קצה האחד, היוצא תמיד מתות צוארו והמפולש לו על שכמו, מוסיפה לדוד’ל איזו לוית-חן, כמו האודם החולני, שעל פניו, שגם הוא נותן את הנער לחן ולרחמנות בעיני כל רואיו. יש לו עינים גדולות ממראה התכלת, תחתיהן עגולים כחולים, שפתיו חורות, וידיו ורגליו דקות ורזות. קולו דק ורך, וכשהוא מדבר, דומה, שצפור חולה מצפצפת.
– נצא! – לוחש שלמה באזני דוד’ל באמצע הלמוד.
– הרבי לא יתן – עונה דוד’ל.
– יתן. צא ובקש, – מפציר שלמה.
דוד’ל יוצא ושלמה אחריו.
נו טפס על הגדר! – מפקד שלמה.
דוד’ל עומד ומביט בעיניו הגדולות על הגדר שנגד עיניו ואינו יכול להרהיב עוז בנפשו.
– לא. – הוא מתחנן – תן לי לשוב החדרה.
– הא לך חמש קופיקות, תקנה עוגות אצל יוחנן המוזג.
המטבע פועלת, ודוד’ל מטפס בידיו ורגליו הרזות על הגדר, יורד מהעבר האחר ומשתעל.
– נו רדוף אחרי – מוסיף שלמה לפקד.
וכשדוד’ל כבר עיף מאד, עד שהוא משתעל בלי הפסק, הם יושבים על הדשא ומשוחחים.
– יודע אתה – אומר שלמה – לי יש עבירות רבות, רבות מאד. עתה אינני עוד בר-מצוה, וכי מה איכפת לי עתה, אם יש לי עבירות? בין כך ובין כך אין הן נחשבות כלום. אמת?
– אמת – מסכים דוד’ל, העיף עוד.
– עבירות רבות יש לי – מוסיף שלמה – אָ, הר גדול כזה – עבירות.
דוד’ל משתקע במחשובת ועונה בתנועת יד מהירה.
– ולי יש עוד יותר.
– ע, לי יש יותר.
והנערים מתחילים להתפאר איש לפני אחיו בעבירותיהם. שלמה נעזר בכח דמיונו ובודה עבירות שונות. טענותיו של דוד’ל מסתתמות.
– למה זה אתה משתעל כל כך? – שואל שלמה – יודע אתה אתה יכול, חס ושלום למות.
דוד’ל מתרגז וחפץ ללכת לדרכו.
– לא, דוד’ל, על אמונתי – מפיס אותו שלמה – לא קללתי אותך, אנכי רק אמרתי; הא לך עוד חמש קופיקות, האחרונות, הא, קח – והוא תוחב לו בידיו את המטבע כמעט בעל כרחו.
ועוד נפש אחת ישנה בעולם, ששלמה מרגיש אליה חבה והדרת-כבוד, והיא זקנתו, אם אמו, הדרה בבית הוריו. זו היא זקנה נוחה, טובה ומחרישה. בינו לבין עצמו מהרהר שלמה, שבבית נמצאים רק שני בני-דעת: הוא בעצמו והזקנה הלזו. את אמו אין הוא מכבד בלבו. תמיד היא רוגזת, צועקת ועל לא דבר. בעצמה היא מטגנת את הקוטלטים, ואחר כך היא מחרפת את המבשלת, ששחתה אותם; מחפשת ומבקשת היא צרור-המפתחות וצוחת וממלאה את הבית כלו שאון ובאה בטענות על שלמה, על אישה ועל המשרתת, ואחר כך היא נזכרת בעצמה, שהמפתחות מונחות בכיס שמלתה, אשר פשטה לפני שעה. שהוא, שלמה, חכם מאביו, בזה הלא אין כל ספק: הוא, הקטן, יוכל להונות אותו עשר פעמים ביום, בלי אשר ידע בין ימינו לשמאלו. בכלל, מכיר שלמה, שהוא יודע ומבחין את כל מעשי הוריו, ואין הם יודעים אותו. אך לא כן זקנתו: כמדומה, שאין היא חושבת ואינה מרגישה בשום דבר; יושבת היא ליד החלון ואורגת פוזמקא, אורגת ואורגת, אך מבטה בכל. אין היא מדברת, אלא עושה. כשהאב שוכח לסגור את הארגז, ששם המטבעות, היא מעיפה עין על שלמה, והוא מכיר בבטחה, שיודעת היא מה בלבו. בלי אומר ודברים מתקרבת היא אל הארגז, סוגרתו מסתירה את המפתח בכיס שמלתה.
ביום השבת אסור לשאת משא. המפתח צריך להשאר בבית, ושלמה יודע את מקומו; על הארון ממעלה, בפנה נסתרה. בערב שבת סמוך לחשכה, כשאביו הולך להתפלל, עושה שלמה את עצמו כאלו שכח איזה דבר ושוהה בבית אחר צאת אביו. בחדר אין איש; הוא מעמיד כסא על יד הארון, עולה ולוקח את המפתח, פותח בידים מהירות את הארגז ונוטל משם מה שתעלה היד. את המפתח הוא מניח על מקומו ואת המטבעות הוא עוטף בניר או במטפחת, כדי שלא יצלצלו ולא ישמיעו קול מתוך כיס בגדו – והולך לקבלת שבת, והמטבעות בכיס בגדו.
אביו של שלמה הוא לגמרי טפש: על לבו לא היה עולה כלל לחשוד אותו, את שלמה, בעון חמור כזה. לא – בשני עונות: גנבה וחלול שבת, ולהתפלל עוד אח"כ קבלת שבת, בשעה שהעברה מורגשת! לוּ ספרו לו זאת, לא היה מאמין והיה שוחק. וזקנתו המחרישה והשקטה חשדה אותו. ופעם אחת באה אל החדר, בשעה, שידיו ממשמשות בארגז. שלמה נבהל, ולא ידע מה לעשות, רק הזקנה התחמקה בעצמה ותתן לו עת להביא בסדר את הארגז, כדי שלא לבישו. ורק שאחר כך באה אל החדר ולקחה את המפתח, שכבר היה מונח על הארון, ותסתירו1 אתה, ולאיש לא הגידה, וגם בפני שלמה עשתה את עצמה כלא יודעת. שלמה מוצא את הדבר הזה לנכון: שניהם מרגישים, איש איש מה שבלב רעהו ושניהם מחרישים, עושים את עצמם כלא יודעים. ושלמה מכיר טובה בלבו לזקנה, מרגיש הוא, שאין היא מבזה אותו, ככל היותו נשחת כל-כך…
* * *
II
בראש חודש אלול של השנה הזאת מלאו לשלמה י"ג שנה, והנחמה האחת שהיתה לו בכל חטאיו, כלתה עתה; בעוד ימים אחדים יהיה בר-מצוה, בר-עונשין… ועם ביאת אלול, תיכף כשנשמע קול השופר המחריד, התחזקה המרה-השחורה של שלמה. חרדה נפלה עליו, כשזכר, כי המשענת האחת שהיתה לו, לא תהיה לו עוד.
איך זה יריב עם היצר-הרע ויוכל? וכח היצר-הרע שלו גדול ונורא. כשהוא מסיתו לעשות איזה דבר, אין הוא יכול לעמוד בפניו, בשום אופן אינו יכול. מה זה יהיה, רבונו של עולם? –
ההרהורים האלה לא עזבוהו אף רגע. עוד טרם בקר נשמע בחדר האחרון, שבו ישן שלמה, קול הדלת, הסבה על ציריה. משהתחיל אלול קם אביו לפני עלות השחר ללמוד תקון-זהר ולעסוק ביראת שמים. לקול הדלת מתעורר שלמה באמצע חלום סבוך ומלא ענין. עוד שאריתו של החלום הזה מרחפת בפנה שבמחו, בערפל דק ונמס; שלמה מתהפך על צדו; מתעצל הוא לקום לעבודת-הבורא והוא מרגיש חרטה ואי-יכולת להלחם עם התאוה. החדר יואר, על החלונות רובצת חשכה שחורה; דומה, שענפי האילן שלפני הבית רועשים ומתלחשים בחרדה. בחדר ישמע קול אביו, בקראו בנכון התעוררות את התקון-זהר. תנומה נופלת על שלמה וסוגרת את עיניו, והנגון העצוב, המתגנב אליו כמו מבעד החלום, דומה לאיזה ציר שולח מעולם אחר… הוא הולך ונרדם.
מתעורר הוא וקם משנתו רק אחרי קריאות ודחיפות רבות. ותיכף אחר פתחו את עיניו, הוא שומע אמרי-מוסר מפי אבא:
– כמה היא השעור?! הלא עלם בר-מצוה אתה! איך זה לא תתביש?
אביו צריך להביא לו מים לנטילת ידים. בעצמו שכח להעמיד מים על יד מטתו, ועוד הפעם מוסר ומוסר.
“הלא בעצמי אנכי אומר לי מוסר יותר משאבי אומר לי” – כועס שלמה – “האם אין אני יודע את אשר הוא יודע?” –
בחוץ ערפל; עוד לא הספיקה השמש להמס אותו. מבעד לחלון נראה האילן, המכוסה ערפל, והמואר מצדו בקוי-האור של השמש העולה. בתוך הכרים והכסתות חום נעים, מחליק ומפעפע בכל האברים… אפשר יניח עוד ראשו וינום מעט? – לזה מסית אותו היצר הרע – ואביו מה יאמר? – נחוץ לקום, אין עצה ואין תחבולה.
אחר כך מתחיל היום הארוך עד אין קץ, השעמום בחדר.
ולפנות ערב, כשהוא הולך מן החדר אל הקלויז לתפלת המנחה, הוא מתעכב שעה קלה בשוק המרובע ועובר לארכו ולרחבו. חביב עליו השוק בזמן ביאת השמש. אוהב הוא להביט על מגדל העיר ועל שעונו, כשהם מופזים בקוי-אור. אז יוצאים נערי-החיטים, שורקים בשפתותיהם מנגינות שונות, משרתות נושאות מים מן המשאבה, והנערים פוגעים בהן… קוי-האור האחרונים נעלמים; המרחק, הנראה מהפרצות שבין הבתים, מתמלא ערפל. במערב – אודם חור, חולני ומלא-דאגה. החשכה הולכת ובאה. מגנו של האופה מתמר עשן שחור, מתגלגל באויר ומשחיר עוד יותר את השוק. פה ושם מקפצות יונות, מטות ראשיהן לבלוע גרגרים; וכשאדם קרב אליהן, הן מרימות כנפיהן ונעלמות בתוך תמרות העשן והחשכה. דאגה נופלת על הנשמה. מראה השמים נורא עתה. עננים מאדמים זוחלים בדומיה… בפאתי מזרח הבריק כוכב…
עוד הפעם שכחתי היום להתפלל מנחה!" – נזכר שלמה פתאום – מה זה יהיה?" –
בעת ובעונה אחת מתעוררים בלבו חפצים שונים: ללכת אל הקלויז, להתפלל שתי פעמים “שמונה-עשרה”, בכונה, מלה במלה, בגרישת כל מחשבה זרה. אחרי תפלה כזו הוא מרגיש רוחה בלבו וטהרה בנפשו… ובה בשעה נכסף פתאום לראות את פני דוד’ל; תפלת מעריב הן לא יאחר – אך אין הוא אוהב להכנס אל בית הורי דוד’ל. כשהוא נכנס אל הבית הזה, בא איזה אויר דחוק ומעופש ונדחק לתוך אפו ופיו, ואפילו לתוך נשמתו, שם עניות נוראה ומדכאה. ביחוד מעציב הוא מראה הכרים והכסתות המלוכלכים והישנים… החפץ השלישי כובש את לבו: הוא מכין פעמיו אל גן-הפירות, השכור מאת שמואל בער גבאי הקלויז, המבלה עתה בגן הזה ימיו ולילותיו, לשם מסחר ועוד לשם דבר אחר:
שמואל בער זה הוא אברך כבן שלשים, עני, מטופל כבר בששה בנים; אין הוא לא למדן גדול ולא ירא שמים גדול, רק שאוהב הוא את התורה ואת לומדיה, והוא גם מכניס-אורח גדול. נמצא הוא תמיד באיזו התלהבות. בכל שעה שאתה פוגש אותו, פיו מלא שבח ותהלה לתורתו של ר' גרונם הדין או לחסידותו של ר' מאיר. ביום שמחת-תודה שעבר, בשעת ההקפות, התלהב מאד ורקד מרוב שמחה ולא יכול למשול ברוחו. וסוף דבר היה שנפל ספר-התורה מבין זרועותיו ארצה. בהלה גדולה היתה בקלויז; שמואל בער נסע במכון תיכף אחרי החג אל האדמו“ר וקבל איזה תקון תשובה. אך עם כל זה לא הבטיח האדמו”ר דבר בפרוש, אף ששמואל בער בכה בדמעות. התחילו להתלחש בעיר, שמוכרח הוא למות בשנה הזאת, הביטו עליו ברחמנות, כעל מי שיצא גזר-דינו למיתה. והוא בעצמו התחיל יותר ויותר להתעצב אל לבו, נטלה התלהבותו ממנו. בלילה נדדה שנתו ובכה, ובה במדה שנתקו הימים ועברו, והשנה קרבה אל קצה, בה במדה התחזקה חרדתו, אימת-מות שלו. וכדי לשנות באיזה אופן שיהיה את מצבו הנוכחי, שכר גן לפירותיו, ולן שם הוא ואשתו ושני נעריו הגדולים. והגן היה למקום כנופיא לאברכים ולבחורים, ושמואל בר היה אסיר תודה למבקריו, שהפיגו מעט את פחדו.
כשנכנס שלמה אל הגן הזה, כבר רבץ שחור-הלילה על הכל. בין הענפים נשב רוח קל, ורעש דק עבר על פני ראשי העצים. מרחוק הבריק אור חלש מסכתו של שמואל בר. הוא ישב לבדו, לפניו מנורה, ועל השלחן ספר הזהר פתוח. פניו הפיקו דאגה ויגון. כנראה, שמח לבוא איש, משום שקם בהתעוררות ממקומו, לקח תפוח מן הסל והושיט לשלמה:
– הא לך תפוח, נאַ, קח, תפוח טוב, מן המשובחים… אל תתביש. כלום נער כמוך צריך להתביש?
שלמה לקח את התפוח והתחיל לאכול.
– וברכה? ה. ברכה, מדוע אינך מברך בקול?
– ברכתי – ענה שלמה.
– מדוע לא ברכת בקול, כדי שאענה “אמן”? כלום אינך יודע? אַי-אַי-אַי! ראש טוב כמוך, מדוע אינך חפץ ללמוד? אדרבא, אמור לי, מדוע? לו היה לי ראש טוב כזה, אז הלא ישבתי יומם ולילה על הגמרא!
בעיני שלמה רעה היא השאלה הזאת, שהכל שואלים: מה הם חפצים ממנו? למי יש חלק בראשו הטוב? כלום שייך הוא להם? כמה נערים גסים, הדיוטים ישנם בעיר, ואין אומר להם מוסר!
“אתה תמות עוד לפני שמחת-תורה!” – מהרהר שלמה בחמת-נקם.
בינתים האיר ברק קל את שחור הלילה. רגע נגלו העצים ונעלמו, ורעם קל נשמע.
שמואל בער יצא מן הסוכה, התבונן אל השמים, עמד דומם והקשיב; אח"כ שב ואמר בתנודת-ראש אל שלמה:
– סער יהיה, גשם שוטף יהיה, יודע אתה שלמה; רעמים יהיו; כך, רעמים יהיו…
– לילה טוב – אמר שלמה וחפץ ללכת הביתה, אך שמואל-בער לא נתן לו ללכת:
– שב פה, המתן – הפציר שמואל בער בקול רועד כמעט – אין איש פה – השאר…
שלמה נשאר. הוא עמד על מפתן הסוכה והביט החוצה. כפעם בפעם נפנה שחור-הלילה, והרעם ענה מרחוק. הגן כלו המה ורעש; נטפה טפה מן המרחק השחור ותפול על לחי שלמה, הוא הפנה ראשו וראה, והנה שמואל בער יושב על יד השלחן, שפתיו רוחשות, והוא מכה בידו על חזהו תחת השלחן.
“הוא קורא ודוי” – שער שלמה בנפשו.
והסערה קרבה. הבריק ברק בהיר והאיר כמעט את כל הגן, אחריו התגלגל הרעם בקול אדיר, וגשם שוטף ירד. פני שמואל בער היה חורים כסיד.
גם לב שלמה נמלא פתאם חרדה. מחשבה עלתה על לבו, הרעם, בעברו לפגוע בשמואל יפגש גם בו?!" מחשבה עלתה על לבו, שישא את רגליו ויברח מזה, אך בין כך ובין כך נבקעו השמים, רעם אדיר התפרץ תיכף, שלמה נבעת, ושמואל בער קפץ ממקומו, אמץ בידו האחת את עיניו ויקרא בכל כלו:
– שמע ישראל ד' אלהינו ד' אח–ד!
דומה היה, כאילו חפץ להחריש בקולו את קול הרעם הוא משך את ה“אחד” עד שפסק קול הרעם.
הגשם פסק, וכשבא שלמה הביתה היה מוכרח לשקר לפני אבא, שהיה בבית המדרש; מעריב לא התפלל, ובלילה חלם חלומות רעים.
* * *
III
מקרה קרה, יוצא מגדר הרגיל:
זקנתו של שלמה חלתה ושכבה במטה; היא לא התאנחה, לא התאוננה הרבה על מכאוביה, אך באויר הבית, בפני אבא ואמא, וביחוד בפני החולה, שמין ירקון משונה הושלך בהם – בכל אלה היתה מורגשת קרבת דבר נורא. דומה היה, שמלאך המות, עם חרבו השלופה וטפת המרה שעל קצה, עומד למראשותי החולה ונוצר את מטתה. הוא רואה ואינו נראה, וזה מחריד ומבהיל עוד יותר.
מפאת חליה נדחתה בר-מצוה של שלמה, ודבר זה העציב ושמח ביחד את לבו של הנער. הוא חכה ליום הזה בחרדה והכין את עצמו אליו. מן היום הזה היה מוכרח לשנות את חייו תכלית שנוי, לעקור מלבו את התאוות הארורות, ולהיות לירא-שמים באמת, וים זה של הבר-מצוה שלו היה צריך להיות לגבול בין שני עולמות. בסתר לבו היה מפחד ומהרהר: “שמא רבונו של עולם, שמא לא יוכל לו ליצר-הרע, והכל יתנהג כמקדם”?! ומכיון שנדחתה הסעודה והצירימוניה, נדחה ממילא גם הגבול. היום הזה, שחל שלשה ימים לפני ראש השנה, עבר בכל הימים בלי שנוי נכר. השמש יצאה וזרחה, ואח"כ קדרו פני השמים, וזחלו עננים; מתפללים ואוכלים ועוד הפעם אוכלים ומתפללים. הוריו היו טרודים בחולה, ושכחו לגמרי על דבר הבר-מצוה שלו, לא אמרו לו מוסר ולא גערו בו, – ועשה גם שלמה את עצמו כשוכח. לא עשה, חלילה, עברות ביום ההוא, ורק שגם מצוות לא עשה; לא השתנה, לבו לא נהפך…
אל החדר לא הלך. “זקנתי חולה”, אמר להרבי, והרבי היה שבע-רצון להפטר שעה קלה מהתלמיד הזה, המחריש והמושחת בעצם. שלמה היה בקלויז, טיל באחו, ושעמומו היה גדול. הוא כמו הסתיר את עצמו, שלא יביטו אחרים בפניו, כאלו ירא, שמא יזכירו לו אחרים מה שאין הוא חפץ לזכור: שהיום הוא הבר-מצוה שלו.
בקצר-רוח חכה לצאת הנערים בערב מן החדר, כדי לראות את פני דוד’ל. כמעט שראה את פניו, התחיל לבו לשמוח: פניו של דוד’ל היו כמעט הפנים הראשונים ביום הזה, ששלמה הביט בהם לרוחה, בּמלא עיניו.
– היום הוא ה“בר-מצוה” שלי; אתה יודע, דוד’ל?
– ומדוע לא עשו סעודה? – שאל דוד’ל.
– זקנתי חולה. פניה כל כך ירוקים, היא תמות, בודאי תמות, – ענה שלמה בלחישה.
– אסור לאמר כן – ענה דוד’ל – יש לך עברה…
– לא. אין פה עברה. אני יודע יותר ממך. כלום חיבים מלקות משום "אל תפתח פה לשטן? –
אחרי תפלת מנחה בקלויז, עברו שני הנערים בשוק. נשב רוח קר, דוד’ל רעד.
– אלך הביתה: קר לי – אמר לשלמה.
– במטותא ממך – הפציר בו שלמה – בוא אתי, נלך עוד מעט; ראה נא ראה, אני מבקש אותך, ואתה אינך רוצה…
אך לדוד’ל היה באמת קר מאד; הקדחת בערה בלחייו, והוא הרגיש חפץ עז להשען בראשו על שלחן, כמו שהורגל לעשות בחדר.
– קר לי – גמגם – אלך הביתה…
– אל תלך, אל תלך עתה, – אנכי אתן לך עשר קפיקות…
– תן – הושיט דוד’ל את ידו.
– מחר אתן לך…
– איני חפץ – מחר. – התעקש דוד’ל.
– נוּ, בוא אתי, אתן לך.
הנערים קרבו עד לפני שער הבית, שהורי שלמה דרים בו.
– המתן פה – אמר שלמה לחברו – אנכי אבוא תיכף ואתן לך עשר קפיקות. אך ראה, אל תברח מזה, תן לי תקיעות-כף.
דוד’ל תקע את כף ידו בכף יד חברו, ושלמה נכנס אל בית הוריו.
בבית-המבשלים קדמה אמו את פניו בגערה:
– כשד הוא רץ! זקנתו חולה, והוא מכה בדלת! למה אינך אומר תהלים? איה היית?
* * *
שלמה נכנס על ראשי אצבעותיו אל החדר השני, שם שכבה החולה, עיניה היו סגורות, במשך היום נהפכו פניה עוד יותר, סנטרה נעשה חד ודק, וקלקל לגמרי את צורתה. נשמעה רק נשימתה הכבדה והמקוטעה. שלמה קרב את הפנה, ששם הבגדים תלוים; בין חבילת הבגדים הכיר את שמלת זקנתו והתחיל להניע בידו את השמלה אנה ואנה, נשמע קול צלצול-מטבעות. במהירות שם את ידו אל כיס השמלה, והוציא משם מטבעות אחדות וישימן בכיס בגדו.
לקול צעדיו המהירים, בחפצו למהר אל דוד’ל, המחכה לו בתוך השער, התעוררה הזקנה, פתחה את עיניה ותלחש בקול רפה:
שלמה!
שלמה מהר מאד אל חברו וחפץ לעשות את עצמו כלא-שומע, אך הזקנה לחשה עוד הפעם:
– שלמה, בוא הנה שלמה…
הנער קרב אל מטת החולה, השפיל את מבטו ועמד על עמדו.
היום הוא הבר-מצוה שלך. שלמה, בגללי לא עשו לך סעודה, יקירי, מחל לי…
הדבור היה קשה מאד על הזקנה, היא התאנחה ותאמר:
כחות אין… אני חולה, שלמה. יתן ה' ואשיב לאיתני, התפללו בעדי אל אלהים…
וכמעט שנשתתקה הזקנה וסגרה עוד הפעם את עיניה, שאף שלמה רוח, כמו מועקה נפלה מעל לבו – ומהר ורץ אל חברו.
– הא לך, – דוד’ל – פה הרבה כסף, ספור – אמר לחברו בקול רועד, במסרו אל ידו את כל המטבעות.
דוד’ל לקח את הכסף בידים רועדות, שניו נקשו.
– קר לי – התאונן.
– נו, לך הביתה – אמר שלמה, שכבר לא הרגיש צורך בקרבת חברו.
– והכסף? – שאל זה.
– קח לך, – ענה שלמה בלי חמדה.
וכשנפרד רעו ממנו ונעלם בתוך החשכה, ושלמה נשאר לבדו, הוא והעברה החדשה, שעשה, העברה, הנחשבת כבר על חשבונו, נשא עיניו אל השמים השחורים. כל כוכב לא נראה, ורק נגה הלבנה הציץ מתחת לעננה. הוא הלך ועבר את השוק, נכנס לרחוב ובא אל קצה העיר. במקום הזה – נזכר שלמה פתאום – עמדו בחדשי הקיץ החמים, בשעת בין השמשות, שורות של אנשי צבא ושרו יחד איזו שירה מוזרה ומוצקה. קולותיהם החזקים והבריאים, כפניהם וכתפותיהם, התלכדו יחד למנגינה רועשת ואדירה אחת, ומעבר האחר ענה ההד. אז היו השמים אחרים וימים אחרים. בבוא השמש הצטנן האויר, והלילות היו נעימים ומשיבי נפש. והצטער שלמה בלבו על הזמן העובר, על הימים שנעשו קצרים ועל הלילות שנעשו קרים ומבהילים…
הימים עוברים וחולפים, סופו של כל אדם למות, והוא, שלמה, כבר נעשה בר-מצוה, ועוד הוא חוטא, פושע – גנב!
הלבנה יצאה מתחת העננה: רגעים אחדים הואר כל המרחק באור צח. נראו הקסרקטים, וצורות אנשים שהתנועעו, אך עד מהרה עבר צל וחלף על פני המרחק, וחשך כסה על הכל.
ובלילה ההוא הקשיב שלמה בשנתו קולות נוראים ומוזרים. נדמה לו בחלומו, שנפלה דלקה בעולם, והכל צועקים וקוראים לעזרה. הכל חפצים להציל את נפשם ואינם יכולים… הוא התעורר משנתו והכיר את קול אמו, מעורב בקולות אחרים. מבעד לדלת ראה נרות דולקים וצורות בני אדם… הם התנועעו ועברו ממקום למקום… אח“כ התחילו לקרוא את ה”מעבר יבוק“, ואח”כ נדמה הכל…
שלמה התקפל בשמיכתו, והתחיל גם הוא להכות על לבו ולקרוא:
– אשמנו, בגדנו, גזלנו וכו'.
ובאמצע הודוי נרדם.
וביום המחרת, כשקם ממטתו, היתה הזקנה כבר מוטלת על הארץ, מכוסה בשמיכה שחורה. בחדר ישבו איזו נשים ותפרו את התכריכים. השעה היתה מאוחרה, כמעט שעבר זמן קריאת-שמע. שלמה חפץ בתחילה למהר אל הקלויז ולקרוא קריאת-שמע בכונה, אך באמצע הדרך נשאו לבו אל האחו. הוא עשה איזו תנועה מוזרה בידיו ומלמל לעצמו:
– הכל שוה! אם כך ואם כך אירש גיהנם… אבדתי…
וכמעט שהגיע אל האחו, קפל את שולי קפוטתו וישא רגליו וירץ בכל כחו, עד אשר עיף ונפל ארצה.
-
“ותתסתירו” במקור המודפס, צ“ל ותסתירו – הערת פב”י ↩
(אֶסקיו)
בחדר הצר אשר במרתף רועד אור כהה, המתפזר מן השלחן הרעוע על פני החדר מבלי חפץ, כמתביש. מנורת הנפט הקטנה מעלה עשן; הזכוכית אשר על המנורה בקועה ועליה דבוקה פסת ניר, וצל שחור משתרע מן הניר ומכסה את חצי הרצפה ומתנשא ועולה עד חצי הכותל.
אצל השלחן עומד כפוף יהודי זקן ומתקן בגד ישן. הוא מהפך את הבגד מצד אל צד, מעבירו על פני השלחן אנה ואנה, ועיניו הרכות והמלאות לחלוח-זקן מתנועעות אחרי תנועות ידיו.
הנה עמד הזקן על עמדו והחזיק בשתי ידיו בבגד, הנשמט מעל השלחן; הוא מאמץ את הבגד בשתי ידיו בחזקה, וכה יעמד רגע על עמדו. התפוש הוא במחשבות?
מבטו תועה בינתים על פני הכתלים הריקים, ונופל על מטתו אשר אבדה כבר את צבעה; הנה נפגש המבט במטה השניה שבחדר, ופה שוהה במבט כאלו נקשר אל המטה הזו בחוטים דקים. עיניו מתגדלות ומתרחבות, ורגש עז, אך שמור בעמקי הנפש, התנוצץ, כמדומה, בעיני הזקן – נצוץ כעס הבריק מתחת לאשמורות עיניו הארכות.
האם להאנח הוא חפץ ואיננו יכול?
הוא צועד צעדים אחדים ומתרחק מן השלחן, בחדר ישמע קול נעליו המסומרים, בדפקו בהם על הרצפה. פתאם יעמד על עמדו באמצע החדר, כמו יחפץ לזכר, את מה הוא מבקש, לאיזו מטרה הוא הולך. הוא שב תיכף אל השלחן, ועוד הפעם יחל לעבוד עבודתו – והעביר את הבגד על פני השלחן מקצה אל קצה, כאלו מצא איזו קורת רוח בעבודתו זאת.
הוא שולח ידו אל תחת כנף בגדו, ומוציא משם את המחט, מוציא מארגז השלחן חוט, מנתקו וחפץ לתחבו בנקב המחט. אך שתי ידיו היבשות רועדות זו מול זו, והחוט כמו התעקש, – בשום אופן איננו חפץ לעבור דרך המחט.
אז ינסה להעלות מעט את שלהבת המנורה.
אף השלהבת החלה לנתר, עלה וירד, ויתחיל גם הצל להתנועע ולרקד על פני הרצפה; בין רגע טפס פתאם ויעל עד התקרה, ופתאם ירד כלה מעל הקיר עד חצי הרצפה.
בידים רועדות לקח הזקן את המנורה, ויתבונן בה – המנורה ריקה, בעוד מעט תכבה.
“המ”… יצא מבין שפתיו הדלות איזה קול משונה, כאלו זה עתה שם לב למצבו. – וישב את המנורה למקומה, על השלחן.
– “מה לעשות”? – שאלו תיכף שפתיו, בהתבוננו אל השלהבת המפרפרת. האור הרועד, כנראה, הכאיב מאד לעיניו, אשר התנועעו לפי קפיצות השלהבת.
ועוד הפעם נפל מבטו התועה על מטתו.
הישכב ויישן? – אמנם כבר אחר מאד לשבת, שעה אם לא שתים, כבר עברו אחרי חצות הליל, אך רעד יעבר דרך כל אברי הזקן, בזכרו שעליו לשכב על מטתו.
זה שלשה לילות, לילה אחר לילה, הוא מתהפך מצד על צד על משכבו, ולישן לא יוכל. הה, מה נורא הלילה הארוך לזקן הגלמוד והאמלל במטתו!
אין קץ ואין מדה לו; לשוא הוא מבקש תחבלות רבות לישן, מציע את מטתו חליפות באופן אחר, עוצם את עיניו בחזקה, – אי אפשר לישן רגע, אם כי עיניו כואבות מנדודי שנה.
שלשה לילות חשכים, שחורים וארוכים, ארוכים מבלי כל מדה. עברו מעת אשר קרה לו האסון, מעת אשר בתו היחידה נדדה למרחקים, למקום… אך, אלהים יודע, לאן? אל הארצות הרחוקות… ועם מי?… למה?… אך לא! מח הזקן איננו יכול בשום אופן לחפש ולהעסק בכל הרעיונות האלה. הוא יודע רק דבר אחד, כי הוא נשאר בדד, גלמוד ויחיד בעולם כלו; הוא מרגיש אך משא כבד על שכמו, משא המטה את ראשו ואת עיניו מטה מטה, לארץ…
והלילה האחרון היה ארוך עוד הרבה יותר מהלילות הקודמים. הוא קם פעמים אחדות ממטתו, ויצעד על פני החדר הלוך ושוב, לאחרונה עיף ויעל עוד הפעם על מטתו ובה סבל, חכה… עד, עד אשר הושיע אלהים, ואור בקר דק פרץ מבעד לשמשות החלון, והוא לבש את בגדיו ויצא החוצה.
לישן? לעלות על המטה? – נורא הוא הרעיון הזה!
הנה מצא לו עבודה לתקן את הבגד, אשר בפעם אחרת, בלי ספק, לא שם אליו לב, כי בגד ישן וטלוא כלו הוא, אשר “ברחוב הוואלאווער” לא יקבל מחירו אף פרוטה אחת… אך הנפט, הרי הנפט הולך הלוך וחסר… בעוד מעט תכבה המנורה… “מה לעשות? מה לעשות” – רעדו שפתיו, וילחץ בכח את הבגד אל השלחן.
גם לפני חמש עשרה שנה קרה לו אסון: אז מתה עליו אשתו, אחרי אשר מכר את מכונת התפירה ועוד כלי בית על הוצאות מחלתה. אך אז לא נשאר גלמוד; אשתו השאירה לו יתומה; אותה הילדה, אשר נתן לו אלהים. והיא שרהלי, היתה עלמה טובה מאד, שמחה וטובת לב, ולב הזקן רחב לא אחת בלילה, כאשר בשלה שרהלי את ארוחת הערב ותזמר איזה זמר שמח ומבדח, או ביום השבת אחרי הצהרים, בבוא אליה חברותיה, ותרקדנה; מה שמח אז הזקן לראות, כי בתו היתה המנצחת עליהן. הוא שכב על מטתו, ובת צחוק לא סרה מעל שפתיו בכל עת הרקוד. ופעם אחת, בשכבו על משכבו ויתבונן אל מצבו, נדמה לו כי, בעזהי"ת, טוב לו, איננו חסר מאומה… אמת, כי פעמים רבות הכהו לבו מאד, ויחש מוסר כליות, כי מפזר הוא על הוצאותיו את נדן בתו, כי את שכרה נתנה שרהלי להספקת צרכי הבית, אך הלא אי אפשר לו לבן אדם להיות מאשר בכל מכל… ופתאום והנה צרה גדולה כזאת.
שלש נערות אבדו פתאם מבית-המלאכה. הקול יצא, כי “אגנט” הוליך אותן למדינת הים. אביה של נערה אחת, איש אמיד נסע אחר בתו, הוא מצא את בתו סמוך לגבול ויביאה אתו הביתה, ושרהלי שלחה בידו פריסת שלום לאביה ותבקש אותו, לומר לאביה, כי לא ידאג, כי לה לא יחסר שום דבר…
זה שלשה ימים ושלשה לילות הוא תועה ברחובות ושפתיו רוחשות: “לבלי אדאג, לבלי אדאג” בשום אופן איננו יכול לזכר את הפירוש הנכון של המלה “לדאג”; “היינו, לבלי אדאג?” הוא חוזר על דבריו מאה פעמים ואחת ומחכך בידו את מחו, אך פרוש המלה הוא ים עמק – אי אפשר לצלל עד הקרקע ממש.
אי אפשר לו למח הזקן והחלש והאוהב מנוחה לציר לו את חייו בלעדה… כמדומה לו, כי לפניו יש תהום נורא, והוא ברגליו הכבדות מזקן הולך הלוך וקרב אל התהום הזה. הוא חש אך, כי עם בתו אבד לו חצי נשמתו כי עתה הוא “חצי-מת”.
השלהבת התנועעה ותקפץ, והאור הרועד הכאיב לעיני הזקן, הכואבות גם בלא זה מחסר שנה. ובפנותו מעל השלחן אל הדלת, השתומם פתאום מאד: הצל, אשר רקד על פני החדר הבהיל אותו בהלה גדולה, הוא דמה אז, כי יודע הוא, מה הדבר הזה, ובכל זאת לא ידע… ופתאם נשא את רגליו ויחפץ לברח, אך בינתים כאשר כבר אחזה ידו בכף המנעול, זכר, כי הצל הוא הרוקד על פני החדר ויסר את ידו מכף המנעול.
הוא קרב אל השלחן ישב על הכסא, שם את ראשו בידיו, ויצלל בתהום דמיונות ומחשבות, מבלי גרע עין מן השלהבת.
היא הלכה הלך ורדת, אם כי תנועותיה היו מרגע אל רגע יותר חזקות, עתה קפצה השלהבת בכעס, והזקן התבונן אל פרפורי השלהבת, וכעין נפש חיה נדמתה לו… “המ” הוציא מבין שפתיו קול מוזר… “נפט אין”, הוסיף לדבר בלחש, ואיזו מחשבה זחלה במחו בעצלות כבדה. מה חפצה השלהבת? אז סגר את עיניו ויקשב בדממה אל קול קפיצות השלהבת. ונדמה לו אז, כי חש הוא מעין נחת רוח, בהקשיבו לקול קפיצות המנורה. וכעבור רגע לא הקשיב כבר מאומה, ויפתח את עיניו: מסביב היתה אפלה גדולה, על פתיל המנורה נשאר עוד חצי כדור אדום, ועשן אשר עלה מבעד לזכוכית המנורה.
“כבה” – רחשו שפתיו כמדבר מבעד לחלום, ואיזה קול לחש באזניו: לריק פרפרה המנורה, לריק.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.