I. מי ומה הוא פליגלמאַן ועל דבר מקורביו.    🔗

פליגלמאן הוא בן שלשים ועוד כמה שנים, בעל גוף קטן וכפוף, מצח גדול ומשופע וזקן צהוב קטן. עיניו נראות תמיד כמכוסות באד קל, ודומה, כי די אך לנקותן במטפחת, למען יהיה להן ברק.

לפעמים, בעברו בנחת ברחוב בלכתו אל אחד משעוריו, והוא כפוף ושתי ידיו תחובות בכיסי בגדו, חושב הוא, כי הרבה אנשים גדולים כבר היו בעולם: בודהא, שפינוזה, קאנט ועוד רבים, והוא בנו של השמש מקנוב, יודע את שיטותיהם אל נכון, ויש ביכלתו לקרוא בעל פה מלה במלה הרבה מדבריהם אשר קרא.

ולפעמים, כשהשמש זורחת בחוץ, העגלות אינן רועשות כל כך, ואל השעור אין למהר כל כך ללכת, – אז חושב הוא בעונג כמוס, כי על צד האמת לא היו כל הפילוסופים ההם חכמים יותר מדאי; כל אחד הסתתר בפנתו, קלע מעט בשכלו אל תוכם של החיים, אך לגמרי לא קלע, והוא, פליגלמאן, יודע את אשר חדשו הם, עוד יותר מזה הוא יודע, כי העיקר, תוך כל התוכות, הם החיים, החיים ממש, כשהם לעצמם.

ובחייו בכלל, הוא מוצא קורת-רוח. אמת, כי במשך חמש השנים הראשונות בוורשא לא היו חייו חיים כלל; ואולם אז הן היה איש בלי מחשבות קבועות, בלי השקפת חיים; ועל אדות חייו אלה אין פליגלמאן אוהב לחשוב עתה. אכן זה לו שמונה שנים מעת אשר סדר את חייו ויקבל שעורים טובים, התחיל להרויח כסף, כמה שנחוץ לו ומעט עוד יותר, ויחל לחיות על פי פרנציפים חזקים, נבדל קצת מן העולם הגדול, יחידי בחדרו אשר בקומה הרביעית.

בחדרו¹ שורר תמיד סדר מיוחד, וגם מטת הברזל שלו מוצעת בנוסח אחר לגמרי, בנוסחו של פליגלמאן בעצמו, כי על פי דעותיו אין פליגלמאן משתמש באחרים, מפני שהוא מתנגד לכל עבדות. ובשעה שנחוץ לו לטהר את רצפת החדר במים, מה שאין בכח פליגלמאן, החלש מטבעו, לעשות בעצמו, אז הוא מתרעם על עצמו, חש מוסר כליות, כי עושה הוא פשרות, ובא לידי מסקנא, כי לעת עתה קשה מאד לאיש ישר לחיות על פני האדמה.

הוא בעל זכרון גדול, ולכן יש לו מכרים רבים, ואולם ידידים, אנשים קרובים אליו, כמעט שאין לו. מפורסם הוא בחבורות שונות בתור איש משכיל מאד. פילוסוף ואֶסתתיק גדול; יש גם אשר יהללו אותו באיזה מקום שלא בפניו, ואולם דבר זה יקרה רק לעתים רחוקות מאד, יען כי יש איזו סגולה מיוחדה לשמו – להיות נשכח. חדשים יעברו, ובכנופיא ידועה לא יזכר שמו, עד אשר יבוא יום וכסף נדרש לאיזו מטרה, אז יקרא אחד מבני הכנופיא בהשתוממות:

– אי! את פליגלמאן הלא שכחנו כלה!

– אמת! עונים אחריו החברים. והכל תמהים. איך זה לא עלה פליגלמאן על זכרונם כלל.

וכיון שבאים אליו, הוא מכבד אותם בישיבה ובתה, שואל על אודות מכירים שונים, נותן כסף, מדבר על אודות דברים צדדיים קלי-ערך, ומשתדל שלא תגע השיחה “בהשקפת החיים שלו”, כמו שמתנצל הוא לפעמים. המכר שבע רצון, מספר לחבריו, והכל מהללים מאד את פליגלמאן ומשבחים את ידיעותיו, ושוכחים אותו עוד הפעם חדשים הרבה.

היותר קרוב אליו הוא ליבאנטקובסקי, מורה שפת עבר, אב לששה בנים ואביון גדול, ורק שהוא איש שמח מטבעו. הרעים התודעו זה לזה בבית-מסחר-הספרים. לליבאנטקובסקי יש איזו תאוה לספרים. בצאת לאור איזה ספר עברי חדש, וכסף אין בכיסו לקנות, הוא נעשה עצב מאד וכועס, ובשבתו בבית פליגלמאן אין הוא רוצה לשתות תה ונאנח לפרקים. פליגלמאן כבר הורגל להכיר באנחותיו, כי רוצה הוא לקנות איזה ספר חדש, ויש אשר ילוה לו את הכסף הדרוש, ועל הדבר הזה מתרעמת מאד אשת ליבאנטקובסקי באזני פליגלמאן. ליבאנטקובסקי הוא בכלל, איש קל-הדעת, החי חיים בלי הכרה, ובכל זאת אוהב פליגלמאן לבלות בחברתו שעה או שתים, ויש גם אשר יגלה לפניו את לבו.

– הפיטנים מדמים, – הגיד לו פעם אחת – כי אך הם בעצמם מסוגלים לחוש את יפי הטבע, והדבר הזה הוא שקר. ההבדל הוא רק בזה, כי הם יכולים להביע את רגשותיהם בשפה פואיטית, ואני אינני יכול. אינני עוסק בזה. למשל: אני הנני מוסיף על מחיר דירתי רובל אחד לחדש, אך רק משום שבלילה תגיה שם הלבנה, בעל נפש גלויה אני, ואוהב אני לדבר בפשטות, ועם בעלת המעון שלי התניתי תנאי מפורש על דבר הלבנה. היודע אתה, ליבאנטקובסקי: ההמון, העם הגס, הם, מבין אתה, בעלי רוח-נמוכה; שער בנפשך: בעלת-מעוני שחקה, כאשר התניתי עמה על דבר הלבנה, מבין אתה, היא, למשל, בטוחה, כי אני טפש… במלה אחת, הנני אומר לך, ליבאנטקובסקי, לבן אדם משכיל ואיש ישר קשים לעת-עתה מאד החיים, בעתיד יהיו החיים יותר קלים, אבל לפי שעה קשים הם, כן.

פליגלמאן מדבר רוסית. ליבאנטקובסקי איננו מבין את המלים הקשות, אך בכל זאת מודה הוא, וקורא לפני פליגלמאן שיר חדש על דבר הטבע, אשר חבר.

– שיר טוב – עונה פליגלמאן אחרי שמעו בעיון גדול – נחוץ רק שיהיה לך מבט פילוסופי יותר עמוק, למשל: אתה כותב: “מה יפה הטבע על כל הר וגבע” – פיטן אמתי, למשל, חש, כי ההר, השמים והארץ וכל הטבע כלו הם ממש אותו הדבר שהוא בעצמו…

– איך זה! – משתומם ליבאנטקובסקי, בפניו נראים אותות של כובד-ראש. בפיו הפתוח מרוב השתוממות נראות שתי שורות שנים שחורות, וידו רועדת באויר.

– כן הוא, – עונה פליגלמאן בנחת – אנכי, למשל, מרגיש את הדבר הזה היטב. יש אשר אנכי חש היטב, כי אני והשמים והלבנה הננו דבר אחד, אבסולוט אחד – מבין אתה – ורק בצורות שונות…

– השמעת?! בצורות שונות! הלא זאת אמרתי תיכף, ובכן, ממילא, מה אתה חפץ ממני? ושוב השיר טוב!

ויד ליבאנטקובסקי מתנועעת במהירות גדולה כל-כך, עד שפליגלמאן חושב לנחוץ להפסיק את השיחה, בכדי שלא יעוררו הדברים התרגשות.

– כן, השיר, בכלל, טוב, עוד נשוב נדבר על הדבר הזה. לילה טוב.

לפעמים, כשהוא יוצא מבית ליבאנטקובסקי, הולכת אחריו אשת רעהו, אשה בעלת פנים-ירוקים ושדים שוקעות, ועוצרת אותו במסדרון הבית:

– פאניע פליגלמאן – אולי יכול אתה להלוות אותנו חמישים קופיקות?

פליגלמאן מלוה ושוהה מעט על מקומו אחרי שוב האשה אל ביתה, ותיכף ישמע מן הבית קול ריבות האיש ואשתו. ליבנטקובסקי מבקש חמש עשרה קופיקות לקנות טבק, היא אינה חפצה לתת; הוא טוען, כי פליגלמאן מלוה אך רק בגללו ולא בגללה, והיא עונה:

– אינך שוה לדבר עמו!

וטענות האיש מסתתמות. הוא מחריש. וקול צעדיו נשמעים במסדרון; ועל שפתי פליגלמאן יעלה אז צחוק קל, אשר ינוח על שפתיו, עד פתחו בבית את הספר ומתחיל לקרא.

קורא הוא שעה ארוכה במתינות גדולה ובעיון גדול; יושב הוא תמיד בעת הקריאה על מקום אחד, ופניו מפיקים תמיד רצון ונחת. כי יראה איזה מאמר הראוי ביותר לשים אליו לב, הוא שונה וקורא אותו בעל פה, ומחליק את קצה שפמו, וקורא הלאה, הלאה, ודומה הדבר, כי מוחו לא היה מתיגע לעולם לבלוע את גליונות הספר העוברים בין אצבעותיו כשם שאין הראיה מתיגעת לשאוף אויר. שעה רבה עוברת, והוא מוציא את שעונו מכיס בגדו, ואם כבר הגיעה השעה האחת-עשרה הוא סוגר את הספר, ועל פניו משתפכת מתיקות גדולה.

וכשזורחת הלבנה על פני רצועת השמים, הנראה מבעד לחלון, אז הוא מכבה את המנורה, מגיש את כסאו אל החלון ומביט אל פני הלבנה. מעשן הוא אז פפירוס, מושך בו בשפתיו בכונה; עשן קל ממלא את האויר הכחול, ובערפל חותרת הלבנה בנחת, בדממה וכמו בכובד ראש… איזו ניגון של חסידים ישן – הנגינה היחידה אשר נחרתה באזני פליגלמאן בימי חייו – והוא מנגן אז בדממה. הערפל מתפזר אל כל רוח, ופליגלמאן מביט השמימה בצואר נטוי, וחש בסתר נשמתו, כי הוא והשמים והלבנה וכל העולם כלו הם אחד, אבסולוט אחד בצורות שונות, וכי החיים החיים הם העיקר. ובשכבו אחר כך על מטת-הברזל שלו, מתנמנם הוא במחשבה טובה, כי החיים הישרים והשכליים הם גם החיים היותר טובים והיותר יפים, וכי החיים שלו עשירים גם כן בפואיזיה.

* * *

 

II. על דבר אהבתו של פליגלמאן.    🔗

– האהבה – היה מדרכו להתפלסף – הוא היסוד הראשי של החיים. לחיים בלי אהבה אין כל הצטדקות פנימית. ערך בן אדם, שאין לו נטיה מטבעו לאהבה, הוא גרוע הרבה מערך בן אדם, שאינו יודע כתב ולשון.

ולפליגלמאן היתה נטיה גדולה לאהבה; ואולם לאיש החי חיים ערוכים על פי דעות ומשפטים קבועים, בן אדם החפץ לחיות חיים ישרים, קשה מאד לבלי להיות נבדל ועזוב מעט מן העולם.

– אינני יודע לשקר, אינני יכול להחניף, – נחם את עצמו על בלתי מצאו חן בעיני הנשים.

וחכה חכה תמיד. כי ימצא נשמה כזו, שתוכל להבין את נשמתו. ובעצמו של דבר – חשב – אין נפש נמוכה יכולה לאהוב אותו.

פעם אחת, אחרי אשר החליף את מעונו, ראה בחלון אגף הבית אשר למולו תמונת פנים חורים ושערות שחורות במעיל חור ובית צואר חלק ולבן, והעינים עינים גדולות ושחורות, הביטו ישר אל חלונו. הדבר הזה היה בבקר יום קיץ. בחוץ היה שפע אור, ונגה השמש נח על פני חצי אגף הבית, החלונות היו פתוחים, והנערה סכה בידה על עיניה ותבט. גם פליגלמאן הביט. הנערה הורידה את עיניה, בודאי מבושת. לוח לבה התרומם; דומה היה, כי נאנחה. פליגלמאן לא גרע עין ממנה ויבט בחמדה גדולה; אך היא נשאה עוד הפעם את עיניה, ועוד הפעם הורידתן בבושת, ולוח לבה התרומם עוד הפעם… ופליגלמאן תפף בשתי אצבעותיו על החלון, ושפתיו דובבו:

– די!

ויעזוב את החלון ויהי שבע רצון, כי נצח את עצמו.

– הנצחון היותר גדול הוא נצחון עצמו. – חשב אחרי כן בצאתו מביתו. אך בשבתו על השעור חש איזה אי-מרגוע בקרבו; אל הלב בא כפעם בפעם דבר מה, מצץ ויתרחק; השערות השחורות, המעיל הלבן ובית הצואר רעדו במחו, ובכל גויתו הרגיש כעין התעוררות.

– המ… כן… – חשב בנפשו כל היום ההוא; את קצה שפמו משך, וכמעט שלא הוציא מלה יתרה מפיו, פן יצא סודו; ופניו היו שוחקים כל אותו היום.

בלילה, בשכבו על מטתו, כמעט שסגר את עיניו, התהפכה המטה פתאם, והוא חש כי פניו אל עבר החלון. בדמיונו רחפה תמונת הנערה; מתוך החשכה העבותה עפו נקודות אש המונים, המונים, ואיזה דבר לבן עבר אחריהן כערפל קל. ונדמה לו אז, כי נקודת האש במעופן עושות עגול מאורך מן החלון שכנגד אל חלונו. – בינתים זכר, כי שוכב הוא בראשו אל החלון ולא בעיניו, ויחל לבקש את מקומו, וכמעט שנגעה ידו בקיר ועיניו נפקחו, התהפכה המטה עוד הפעם, ועיניו הביטו ישר אל תנור חדרו הלבן. אז קם עד החצי וישב ויפן את ראשו: בחלון שכנגד היה חשך. וישב וישכב, ויסגור את עיניו, וכעבור רגעים אחדים והנה התהפכה המטה עוד הפעם.

– בכל זאת… כן… יתר מדי… החניף לעצמו במחשבתו ואיזה חלום-ילדות רך הטיל עליו תנומה.

ממחרת היום ישבה עוד הפעם הנערה אצל החלון. בפעם הזאת קראה בספר, ופליגלמאן יכל להביט עליה ככל אות נפשו. אך פתאם הרימה הנערה את ראשה ותבט אליו ישר, ובמבט הזה היה שמור איזה דבר.

– נשמת בן אדם נכרת ביותר ממבטו ובשחוקו – שנן לעצמו מאמר מאיזה ספר, שקרא לפני ימים רבים מאד מאד, ויתפלא על עומק הדבר הזה ואמתו.

אז נגש אל שלחנו ויבט בראי הקטן בעיון גדול ויבוא לידי מסקנא, כי מבטו דומה מאד למבטה, בפרט, בשעה שהוא מביט עת רבה על נקודה אחת. וכמעט שברור היה הדבר, כי מצא חן בעיניה: “נשמה את נשמה תחוש”.

כך עברו שני שבועות. הנערה ישבה אצל החלון, ופליגלמן הביט. פעם אחת בהביטו אליה נשאה היא, כדרכה, את עיניה, אך לא הורידתן מיד, כי אם הביטה בגאון-אשה ישר אל עיניו עת רבה, עד כי הוא, פליגלמן, היה אנוס להוריד את עיניו מבושה. ואחר כן, כאשר הביט עליה עוד הפעם כמתגנב, היה צחוק קל נכר על פניה, ולוח לבה התנודד… היא שמחה על נצחונה, והוא חש את עצמו מנוצח, מנוצח בידי נערה…

– עם עז – דבר ביום ההוא לליבנטקובסקי, בשבתם בחדר פליגלמן והתה לפניהם – עם עז הן הנשים…

– אָ-האָ! – הפסיק אותו ליבאנטקובסקי ויחל לספר איזה מעשה שעשתה לו אשתו.

– חכה, ליבאנטקובסקי, אין אתה מבין אותי כראוי. לא מן הנקודה הזאת אני יוצא. כונתי היא, כי להנשים בהלחמן יש בטחון וטאקט הרבה יותר מאשר לנו, יען כי בטוחות הן בכחן, ביפין – בעקרו של דבר, אפשר לומר, כי היופי הוא הכל. ההשקפה האסתתית היא השקפת-החיים היותר נעלה – אפשר לאמר.

ליבאנטקובסקי החריש, כדרכו תמיד, בשעה שחברו דבר דברים נשגבים: הוא גמא מן התה ופניו הפיקו איזו הכנעה, כפני ילד בשעה שאביו-זקנו מברך אותו. לפעמים נשא את עיניו ויבט על פליגלמן, ונאנח ושוב הוריד את מבטיו וישב בדממה; ופליגלמן הוסיף לדבר:

– אם להודות על האמת, הלא אין אנחנו יודעים מאומה. היסודות הפסיכיים עוד מסובכים כל כך, עד כי הנקל להיות למיסטיק. למשל: פוגש אתה ברחוב במי שיהיה. נניח, למשל, בנערה, אתה הבטת אליה, היא – אליך; ושני המבטים האלה התוכחו בינם לבין עצמם, נלחמו איש באחיו, והאחד נצח… ואיך זה היה הדבר הזה? פה יבוא הספיריטאַליזם; אך – מבין אתה – השכל הנקי מצוה לבקש בכל מקום פשר, לקשר את כל החזיונות על פי חוק השתלשלות הסבות, ובמקום שאי אפשר לדעת, צריך להציג אות השאלה, ולא לתעות בסודות… אנכי, למשל, יודע אל נכון על פי נסיונות, כי לולא שכלי, כי אז הייתי זה כבר מיסטיק גדול, כן.

– הרבה קראת… נאנח ליבאנטקובסקי.

– לא הקריאה היא העיקר – פליגלמן דבר בהתעוררות קלה – מבין אתה, הפילוסופיה חפצה להוציא את החיים מתוך התיאוריה, ואולם החיים רחבים הרבה, הרבה מאד… נחוץ כי המעשה יוליד את המחשבה, החיים את האמת… הבן זאת, שמור בלבך, כן הוא.

בלילה היתה הלבנה עגולה וטהורה. יצוא יצאה מאחרי ארובת העשן של גג הבית שכנגד; על פני השמים התנשאו עננים קלים ונמוכים, והלבנה ביניהם רצה, רצה ולא נדה ממקומה. בחוץ היה נוגה זך שפוך על הכל. בחלון שכנגד עוד היה אור, אך מסך החלון היה מורד, ופליגלמן ישב אצל חלונו, ומבטו היה מתנשא ויורד בין החלון והלבנה.

המסך הורם, ובחלון נראה ראשה. וזרועות, שתי זרועות-בשר ערומות, התנוצצו לאור הלבנה. השערות היו פרועות… ועיני פליגלמן התנשאו תיכף ומיד אל השמים.

– עם ערום, חשב בנפשו, ואת עיניו סגרה מחשבתו, כי התקופה הראשונה של אהבתו כבר עברה, וכי נחוץ הוא לעשות צעד מזה והלאה.

אך במשך ימים אחדים לא נראתה הנערה בחלון. פליגלמן התגעגע וישנן בינו לבין עצמו חרוזי שיר רוסי: “הוי מה יקרות אתן, מצוקות אהבה!”

פעם אחת ישב בביתו ויקרא בספר. בחוץ היה גשם חזק, ברקים הבריקו והרעמים הכו בכח עז, עד כי אחר כל רעם אץ פליגלמן אל החלון להביט החוצה, אם לא קרה דבר. וירא כי מבעד לחלון מבטת היא. דומה היה הדבר, כי לא ראתה אותו. ישב ישבה הנערה נשענת בראשה על ידה, ועיניה היו ממש נוראות: העינים האלה הביטו אל העננה השחורה שממעל, ובהן שכנה תוגה כבדה הרבה יותר מן העננה… פליגלמן היה נכון לעמוד אצל החלון עת רבה מאד, ולא היה מתיגע להביט עליה עד עולמי עד. ואולם הברקים החרידוהו ויפן ויצעד בחדרו אנה ואנה.

הסער עבר. בחוץ נראה נגה השמש, כל אשר מסביב היה שטוף במים ורענן, ופליגלמן עמד אצל החלון והביט. גם הנערה נשאה כפעם בפעם את עיניה, ומבטה היה עז. פליגלמן – מתחלה בבושה, אשר סרה אחרי כן מעט מעט – הביט עליה בלי הרף, ופניו הכינו את עצמם לצחוק. הנערה נשאה עוד הפעם את עיניה, ופתאום עזבה את החלון ותשב, הלך ושוב פעמים אחדות, ונכר היה, כי היא במצב של התרגשות.

“הרגע הנכון”, חשב פליגלמן, ויתאמץ ויתחזק… הוא הניע את ראשו תנועה קלה אל מול הנערה, ושחוק מלא מתיקות השתפך על פניו.

באותו הרגע האריכה היא את לשונה האדומה למולו, והמסך נפל בכח. רגעים אחדים עברו, עד אשר מצא פליגלמאן את נפשו, ובהביטו ראה את המסך על פני החלון, ובצד הבית נראתה הקשת בענן.

בלילה על מטת הברזל שלו נשך את קצות שפתיו, ולא יכול למצוא את המלה הנכונה, אשר תברר את הרגשתו, שהוא נושא עתה בלבו על הנערה ההיא. ולא ידע, איך קוראים לרגש כזה: כעס או שאט נפש? וקשה מאד היה לו להוציא משפט, נקודות-אש עפו, כמו בלילה אז; אך עתה עפו בלי שום סדר ותתפזרנה אל כל רוח, ובעיניו נשארה רק החשכה. ורגעים לפני שנתו התגלגלה המטה במרחב ריק ותפל ותתנשא הרבה פעמים.

ובהקיצו משנתו היה מוחו מלא מחשבה אחת: מן הנחוץ הוא להתאזר כח, לאמץ את הרצון, למען הלחם באסון, אשר קרהו: איש משכיל אינו נופל… וכשהתגלגלו הדברים לידי שיחת רעים, דבר אל ליבאנקובסקי לאמר:

– חובת בן האדם היא לחשוב דרכו; מן הנחוץ הוא לאצור אנרגיה ליום צרה, להלחם באסונות פתאומיים, האורבים לנו על כל שעל. הנני יכול לומר, כי לולא שהייתי נכון בכל עת לכל פגע, כי אז –מבין אתה – היה רע מאד, כן, רע מאד היה.

* * *

 

III. ע“ד חולשת עצביו, ע”ד חפצו לקחת אשר וע"ד יציאתו מדעתו.    🔗

ויהי אחרי עבור שנתים ימים, מיום אשר קַרה המקרה ההוא, וחיי פליגלמאן השתנו קצת. הגעגועים לאשה, שנשא בלבו שנים הרבה מאד, הציקו לו יותר ויותר, והרבה פעמים שדדו לגמרי את מנוחתו. נסיונות רבים לא עלו בידו, והעצבון בלב היה הולך הלוך וגדול. פעם אחת עלתה מחשבה זרה מאד על לבו: לקחת לו לאשה את השפחה שבביתו, אך היא לא הבינתהו וחשדה אותו במה שאין בו, ויצא מכשול גדול… וגם היו ידי השפחה ההיא עבות וגסות מאד.

בפרט בעת האחרונה התחזקו הגעגועים ויפריעו אותו מקרוא. עצביו התרגשו. הרבה פעמים קרה, כי שכח פתאום איזו מלה, שהיתה ידועה לו כשמו; לפני עיניו התבלבלו הרבה פעמים הדברים, ובמוחו נעשה פתאום הכל רך ומעוך, ואי אפשר היה לו למצוא ראשית ותכלית למחשבות.

ימי ילדותו עלו לעתים תכופות על זכרונו. את אמו לא ידע מעודו, רק את אביו ידע היטב: יהודי חלש וכפוף מאד, אשר השיעול הרגיז אותו תמיד. איזה לילה קר זכר: אביו ירד מעל המטה והשתעל שעול ארוך וטורד, והוא נשאר לבדו על משכבו, ואז רעד גופו מקור. בפרט זכר היטב את יום מות אביו: בשכבו על הארץ, היה נראה קטן מאד מאד, ודומה היה, כי התכוץ מקור ויישן וירדם. אחותו היחידה של פליגלמן יללה בקול גדול ובסינורה קנחה את חטמה… ואחר כך, כששבו הביתה אחרי ההלויה, רבו ביניהם, הוא ואחותו, על אדות חצי תפוח-זהב, אשר נשאר על אדן החלון, וגם הכו זה את זה… אחרי כן אכל “ימים” אצל בעלי הבתים. בעל אחותו הוא מלמד, והם אינם חפצים להזכיר את שמו, יען הוא אפיקורס… ובלי ספק יש להם בנים ובנות הרבה, הלבושים בגדים קרועים, כילדי ליבאנטקובסקי. והוא פליגלמאן דודם הוא… וכל הדברים האלה נראו לו זרים ומתמיהים.

בפספורט החדש, שקבל מעיר מולדתו, היה כתוב, כי הוא בן שלשים ושש שנה, ועל צד האמת אפשר היה לחשב: שלשים ושבע ומחצית השנה, ובאחזו בידי את הפספורט ובקפלו אותו במתינות, נולדה מחשבה לא טובה במוחו, אשר החרידתהו: האמנם לא עבר כבר המועד לקחת אשה? ובכן – עד יום מותו יתגורר בחדר הזה, או כזה, ילמד שפת עבר ויקרא בספרים?… כן, יקרא: ספרים רבים בעולם. עליו לשאול בעצת רופא על דבר חולשת העצבים…

ההרהורים היו רעים מאד, ובלבו גמר, כי נחוץ לו לבוא בין אנשים, לבקש קרבות, וקשה מאד היה לו הדבר הזה.

בימים האחרונים התודע לנערה, תלמידה בבית-ספר לרופא שנים. היא לא היתה יפה ביותר, עבה מעט יותר מן המדה, ופניה היו נפוחות מעט, אך שחוק שחקה הרבה ובקול גדול, עד כי קשה היה להבין את אשר היא מדברת, כי כמעט בטאה מלים אחדות, החלה תיכף לשחוק. והדבר מצא חן מאד בעיני פליגלמאן, וכה חשב: “בני אדם מדברים שקר הרבה בעל כרחם, יען כי אינם יודעים בעצמם את האמת אשר בלבם, והשחוק ותנועות שונות מוציאים לאור את האמת יותר ממלים”… ולא זכר, אם קרא את הדברים האלה בספר, או חדשם בעצמו… גם היתה הנערה ההיא רגילה לקלוע ולפתח כפעם בפעם את מקלעת שערותיה בידיה. ופליגלמאן חשב מחשבות על דבר היכולת להיות מפתח ומקלע בידיו את השערות האלה, ויהיה יוצא ונכנס בביתה לעתים תכופות, ובלבו פרחה תקוה דוממה ועצובה, כנצני סוף קיץ.

ובשבתו לפניה בחדרה הקטן, היה הוא מדבר, והיא מחרישה. הם ישבו זה מול זה, ויביטו כל אחד לעבר אחר, וברגע אשר נפגשו מבטיהם, התחילה היא להתעסק בשערותיה, והוא החריש רגע. והרבה פעמים קרה, כי בינתים פסק חוט מחשבותיו ויחרש שעה קלה, ואחרי כן התחיל מחדש לספר את מפעלות האנשים הגדולים אשר היו בארץ ולהלל את עומק חכמתם, והיא הקשיבה, הקשיבה והחרישה, ולפעמים הפסיקה את השיחה ותשאל:

– הלתת תה?

ואחרי אשר נתן פליגלמאן אות, כי איננו חפץ, החרישה לגמרי, והוא דבר, דבר, עד אשר בא אחד ממכרי הנערה אל ביתה, ואז התחמק פליגלמאן תיכף.

הרבה פעמים, בצאתו מביתה, שמע מאחרי הדלת את קול שחקה, וצר היה לו, כי בהיות רק הוא והיא בחדר, היא עוצרת בעד צחוקה.

פעם אחת, בשבתם לבדם בחדר, באה היא אל החדר הראשון, ופליגלמאן כדרכו תמיד בשעה שנשאר לבדו בחדר, חש עצמו חפשי לגמרי, וירגיש, כי מותר לו להביט אל המקום אשר תחפוץ נפשו, ואז היה הדבר נראה לו זר, ולא ידע, מה לו בבית הזה? – על השלחן עמד ראי קטן, ויקחהו ויבט אל פניו, ובינתים נפתחה הדלת, והיא נכנסה:

– גם אתה מביט בראי? ולחנם תעלילו אתם הגברים עלינו… את יתר הדברים אי אפשר היה לשמוע, כי נבלעו בשחקה.

– כן – ענה פליגלמאן במתינות גדולה וישתדל להפיג את פחדו – גם אנחנו חפצים למצוא חן. איך זה? – בפרט: אני – בעיניך…

את המלים האחרונות דבר בקול נמוך ובלתי בטוח, ולבו דפק. והיא החרישה רגע ואחרי כן שאלה בהשתוממות:

– כך?! – ותדום.

גם פליגלמאן החריש. בחדר משלה איזה דממה כבדה. היא פתחה ספר, והוא הביט על התנור. ואחרי רגעים כבדים אחדים פתח פליגלמאן את פיו וישאל:

– כמה, למשל, יעלה מחיר תנור כזה? תנור יפה.

את דבריו דבר בקול נמוך. בעצמו הרגיש, כי מפטפט הוא דברי שטות, ויניע את כתפו.

היא לא השיבה דבר; הספר היה פתוח לפניה, והיא הפכה בו בידיה, ופתאום התחילה לשחק בקול גדול:

– מגוחך… מגוחך… נשמע מתוך צחקה, ותור באצבעה על דף הספר, אשר סגרה תכף. ופליגלמאן לא ידע את פשר השחוק הזה: הלו שחקה או אם בספר היה איזה דבר מעורר שחוק? בחדר גברה עוד יותר הכבדות.

פליגלמאן החל לפהק, ויחש את קרבת התנומה המשונה, אשר היתה סוגרת את עיניו בימים האחרונים, מדי קראו בספר. בינתים בא איזה איש צעיר, והיא שמחה מאד. פליגלמאן יצא, ולא שב עוד אל החדר הזה.

* * *

והעת ממהרת לאוץ אורחה. עברו עוד שתי שנים, התגברה החולשה, התחזק השממון. הנה עבר הקיץ והגיעו ימי הסתו. רוחות וגשמים דולפים לא חדלו. פליגלמאן חש, כי מצבו הולך ורע. בקנותו לו ערדלים חדשים, שכח את הנומר הדרוש לו ויקן נומר גדול מן הדרוש לרגלו הקטנה, ובלכתו ברחוב, לא שכח אף רגע את טעותו: הערדלים נשמטו כפעם בפעם מעל רגליו והדבר הזה הציק לו מאד. בעת האחרונה הרבה ללכת ברחוב בלי שום מטרה, וכמעט אשר חדל לגמרי מקרוא. טריטוארי הרחוב היו תמיד מלוכלכים. העגלות המקשקשות התיזו צרורות מדמנה; על פני הרחוב עברו לויות, עבריות ונוצריות; וההמון העובר התנהל באיזה עצבות וליאות. לפעמים עברה איזו נערה וספר תחת זרועה, ובידה השנית הגביהה את קצת שמלתה, והבגד הלבן התחתון היה מלוכלך ותמהר ללכת מאד מאד, ועיני פליגלמאן תעו אחריה. בלילה עורר את מחשבותיו איזה נושא-סבל, אשר עמד בצד הרחוב חגור בחבל, וישבע, כי לא הרויח אף פרוטה אחת כל היום. בחדר לא נראתה הלבנה, ולעתים יותר תכופות התרכך הכל במוח פליגלמאן והתמעך; לפני עיניו הסתבכו הדברים, ובערפו חש כאב… הוא נכנס אל רופא. הרופא התעסק בו עת רבה, שאל אותו אם אשה לו, ופליגלמאן כזב לו, ויען “הן”, ואחרי כן, כאשר יצא מביתו, היה לבו מלא חרטה גדולה על כזבו.

– הנני מרגיש – דבר פעם אחת לליבאנטקובסקי – כי אני הולך ונעשה פסימיסט. בעיקרו של דבר, הנה הפסימיזם הוא המלה האחרונה של הפילוסופיה – אפשר לאמר…

הוא הזכיר את שם שופנהויר, אך בינתים הביט על פני ליבאנטקובסקי, אשר ישב ויעש לו פפירוס מן הטבק אשר לפליגלמאן במתינות וישתדל לתחוב בו טבק הרבה, והדבר הזה לא מצא חן בעיניו ויפסק את שיחתו. ועוד יותר התמלא לבו רגש אי-רצון לליבאנטקובסקי, בראותו, כי לא שמע כלל את אשר הוא מדבר, ולא הרגיש, כי הפסיק באמצע המאמר.

– היודע אתה, ליבאנטקובסקי, – דבר פליגלמאן פתאם – הנך טפש…

ליבאנטקובסקי לא שם אליו לב כלל. הוא משך את העשן מן הפפירוס וימלא את החדר ענן כבד. פליגלמאן הביט עת רבה על פניו ויאמר:

– אם לדבר בדיוק… למה זה לך ילדים רבים כאלה? ששה ילדים! הנך קל הדעת, באמת…

ליבאנטקובסקי שחק ויאמר:

– לי ששה, ולך אין כל, ובכן – טוב. יהי הדבר דומה, כי לך שלשה ולי שלשה. האם לא טוב? הגד בעצמך!

התשובה הזאת מצאה חן מאד בעיני הדובר, וישחק בקול גדול, והשחוק הזה הרגיז את פליגלמאן.

– שמע ליבאנטקובסקי, טפש אתה, טפש, הנני אומר לך, טפש, שמע את אשר אני אומר לך, טפש…

הוא חש, כי הוא במצב של התרגשות, ויפסק באמצע. ליבאנטקובסקי עקם את פניו עקימה משונה, וכל הענין הזה היה זר בעיניו, ויצא מבית רעו, ופליגלמאן נשאר יחידי בביתו בין ארבעת הכתלים, שהפחידוהו בימים האחרונים. הוא נסה לחשוב מחשבות על הפזימיזם, אך מחשבותיו לא התקשרו, וישכח מאמר שלם אשר ידע זה לא כביר לקרוא בעל פה.

עת רבה צעד אנה ואנה ויעבור בחדרו הלוך ושוב וישנן לעצמו: “הוא טפש, טפש, לא יותר, טפש, טפש, טפש”… ואת המלה הזאת שנן לעצמו פעמים רבות מאד, ולמוחו רוח הרבה מהשנון הזה.

בלילה היתה שנתו קטועה ומלאה חלומות רעים. כמעט סגר את עיניו התגלגלה מטתו, כרכרה, התנשאה ונפלה, ובהרדמו, החל להאנח בקול גדול, וקולו עוררהו. יומם נסה להיות עצור בביתו, יען כי חשב, כי האויר הרע בחוץ גורם לו רעה. ובשבתו אל השלחן, כמעט פתח את הספר, נסגרו שמורות עיניו ויתנמנם. אכן בחצר מת איש, וכל היום נשמעו צעקות גדולות ובכי נשים, עד אשר באה העגלה השחורה ותשא את המת, ובחדול הקולות, חשב פליגלמאן, כי רוח לו לגמרי. לפני שנתו, בלילה, קרא כמעט עמוד שלם בלי הפסק, וישכב ברוח נכון, אך באותו הלילה החרידהו חלום רע:

הוא נשא איזו גויה מתה, ומוקשה, עטופה בשמיכה שחורה. את השמיכה החזיק בשתי ידיו וילך כפוף. מחוץ לעיר בא, ואת המת נשא לקבורה, חשך היה. אתו הלכו שני שמשים. על פי שיחותיהם שמע, כי המת היא אחותו. הוא היה עיף מאד. אצל מפתן איזה חנות כשלו רגליו, המת נפל מידיו, ויתנקש בראשו אל המפתן, ומן השמיכה נשמעה בכיה דקה. אחד השמשים אמר:

– שא פליגלמאן, היא מתה. זה הוא אך רפלקסיה, שא, נו, הלאה!

הוא הוסיף לשאת. הקול נעשה צרוד ורועד יותר ויותר, והוא עיף, עיף מאד. השמש דחפו ללכת, פליגלמאן חפץ לבכות, אך ירא, פן יהיו בכיו רפלקסיה… צר היה לו מאד, ויתעורר בחרדה ובאנחה…

בערפו חש כאב, בחדר היה החשך גדול, עד כי גם השמים הקודרים בלי כוכבים שלחו אל החדר נוגה קל, והנוגה החלש הזה מבעד לחלון היה נורא יותר מן החלק אשר בכל החדר. בחצר ילל חתול בקול, חדל והתחיל שנית, וקשה היה להבין, מה זה יציק ככה לבריאה זאת, מה תיליל ככה ותצעק אחרי חצות הלילה. מן הרחוב נשמע קול קשקוש עגלה עוברת, והשמשות בחדר רעדו… פליגלמאן התקפל בשמיכתו, אך לישון לא יוכל, ויללת החתול ארכה שעות רבות, רבות…

כל אותו הלילה לא ישן. ממחרת הלך אל אחד משעוריו, ואולם שם הרגיזהו התלמיד מאד: הוא העתיק לו במקום: “מנורות שכנינו הירוקות” – “המנורות של שכנינו הירוקים”. הוא קצף ויאחז את התלמיד בשתי כתפיו ויניעהו ויקרא באיזה קול זר לו לגמרי:

– שכנים ירוקים! איך זה אפשר הדבר?! איך זה אפשר? בינתים זכר את אשר הוא עושה ויתאמץ להרך את קולו:

נו, הגד בעצמך! האם אפשר הדבר? האפ אפשר הדבר? איככה זה?

קולו רעד, לבו דפק, נשימתו היתה כבדה, והתלמיד החל לבכות.

– הבינה, הבינה – התחנן פליגלמן - הלא אי אפשר הדבר!

התלמיד קם ויצא אל החדר השני בבכי.

האם באה, ופליגלמאן חש, כי עליו לבאר לאשה הזאת, כי “שכנים ירוקים” הוא דבר אי-אפשרי לגמרי, ולא ידע, איך זה מבארים דבר כזה לה. האם שאלה:

– מה זה קרה פה?

פליגלמאן ענה:

– אין דבר, עצבי התרגשו היום מעט. אחותי מתה…

האם לקחה חבל בצרתו, שאלה על דבר אחותו, והוא ספר דברי שקרים הרבה, אשר בעצמו לא ידע, אי מזה באו אל מוחו. ובצאתו דובבו שפתותיו: “אני חולה, אני חולה, חולה, חולה, חולה, חולה”… ולמוחו רוח עוד הפעם בשננו את המלה הזאת. וכל היום ההוא התנהל ברחובות, ובערב בא עיף הביתה. חדרו הפיל עליו אימה גדולה, וישכב על מטתו ויישן.

משנתו התעורר בצעקה, מכוסה בזעה. בחדר היה חשך, והאלנטית הלבנה שהיתה תלויה על כף המנעול החרידתהו מאד. וילבש מהר את הבגד העליון, ובלי דעת לאן הוא הולך, נכנס לבית ליבאנטקובסקי.

ליבאנטקובסקי אחז בידו ויניעה בכח, עד כי נדמה פליגלמאן, כי במוחו מתנועע הכל. מסביב נראו כרים וכסתות, פני ילדים, ובמטה נאנחה אשת ליבאנטקובסקי. פליגלמאן ישב על כסא, וינם. פתאם חש על כתפיו תנועת יד ויפקח את עיניו. ליבאנטקובסקי עמד לפניו בבגדי לילה וישחק וידבר איזו דברים משונים… נשמעה המלה “שכור” כמה פעמים… ביותר הרגיש פליגלמאן את שחקו, ויחפץ להשמיע איזו מלה חזקה, למען יחדל ליבאנטקובסקי משחק.

– הנני הולך אל הוויכסל – דבר בשפה רפה.

– לך ושכב, קר…

פליגלמאן הרגיש קרה בגופו; בחדר נראה האד היוצא מן הפה – ויצא.

רחובות רבים עבר, והוא רק התבונן, כי מתרחק מן הפנס האחד וקרב אל השני, ומן השני אל השלישי… וכי צלו מתקצר ומתקצר ועולה עוד הפעם… בפנת רחוב אחד עצרה אותו איזו נערה. היא שחקה אליו ותניע בראשה בחן, ואחרי עברו ממנה צעדים אחדים, נשמע קול שיעולה היבש אשר הרגיז את האויר… וקשה היה לו להבין את כל אלה.

על גשר הנהר עמד ויבט סביבותיו. לא רחוק ממנו עמד שוטר ויבט אליו. ופליגלמן שם את ידו על כיס בגדו וישנן לעצמו: “יש לי פספורט”.

שעה רבה עמד על הגשר. מרחוק נראתה דלת של אש מצוירת על פי פנסי הרחובות. אורם רעד על פני המים ויתנועע. על פני השמים התקפלו עננים בהירים וקודרים ויתנהלו בכבדות, ושם, בקצה, התערבו עם המים ויהיו לחשכה אחת. על פני הגשר עברה עגלה, והכל מסביב התנועע, התנועע בלי הרף…

פליגלמאן הרגיש פתאם, כי גם גופו מתנועע, וישער בנפשו, כי השליך את עצמו המימה. אך תנועת גופו נמשכה; נשמע קול קשקוש אופנים, קול מדבר אליו רוסית – ולהבין את הנעשה לא יכול.

הוא נרדם בחדר המשמר אשר ברבע השוטרים, כל הלילה חש, כי שוכב הוא במים, על פני עיניו עבר ונמשך בלי קץ זרם כחול, ללבו רוח מאד; אך בערפו חש כאב, ונדמה לו, כי נפל על אבן…

בבקר כאשר העיר אותו השוטר ויקימהו בכח על רגליו, לא יכול פליגלמאן לזכור מה לו פה, ויבט בהשתוממות חרישית סביבו. אך בראותו לפניו את פני שר הרבע, וישמע את קולו המרגיז, עברה כברק איזו מחשבה במוחו. ובשימו את ידו אל תוך כיס בגדו, השתדל להרך קולו ויאמר:

– יש לי הכבוד לבקש בהכנעה… קברו אותי! לי יש פספורט! הנה!