(אֶסקיו)

בחדר הצר אשר במרתף רועד אור כהה, המתפזר מן השלחן הרעוע על פני החדר מבלי חפץ, כמתביש. מנורת הנפט הקטנה מעלה עשן; הזכוכית אשר על המנורה בקועה ועליה דבוקה פסת ניר, וצל שחור משתרע מן הניר ומכסה את חצי הרצפה ומתנשא ועולה עד חצי הכותל.

אצל השלחן עומד כפוף יהודי זקן ומתקן בגד ישן. הוא מהפך את הבגד מצד אל צד, מעבירו על פני השלחן אנה ואנה, ועיניו הרכות והמלאות לחלוח-זקן מתנועעות אחרי תנועות ידיו.

הנה עמד הזקן על עמדו והחזיק בשתי ידיו בבגד, הנשמט מעל השלחן; הוא מאמץ את הבגד בשתי ידיו בחזקה, וכה יעמד רגע על עמדו. התפוש הוא במחשבות?

מבטו תועה בינתים על פני הכתלים הריקים, ונופל על מטתו אשר אבדה כבר את צבעה; הנה נפגש המבט במטה השניה שבחדר, ופה שוהה במבט כאלו נקשר אל המטה הזו בחוטים דקים. עיניו מתגדלות ומתרחבות, ורגש עז, אך שמור בעמקי הנפש, התנוצץ, כמדומה, בעיני הזקן – נצוץ כעס הבריק מתחת לאשמורות עיניו הארכות.

האם להאנח הוא חפץ ואיננו יכול?

הוא צועד צעדים אחדים ומתרחק מן השלחן, בחדר ישמע קול נעליו המסומרים, בדפקו בהם על הרצפה. פתאם יעמד על עמדו באמצע החדר, כמו יחפץ לזכר, את מה הוא מבקש, לאיזו מטרה הוא הולך. הוא שב תיכף אל השלחן, ועוד הפעם יחל לעבוד עבודתו – והעביר את הבגד על פני השלחן מקצה אל קצה, כאלו מצא איזו קורת רוח בעבודתו זאת.

הוא שולח ידו אל תחת כנף בגדו, ומוציא משם את המחט, מוציא מארגז השלחן חוט, מנתקו וחפץ לתחבו בנקב המחט. אך שתי ידיו היבשות רועדות זו מול זו, והחוט כמו התעקש, – בשום אופן איננו חפץ לעבור דרך המחט.

אז ינסה להעלות מעט את שלהבת המנורה.

אף השלהבת החלה לנתר, עלה וירד, ויתחיל גם הצל להתנועע ולרקד על פני הרצפה; בין רגע טפס פתאם ויעל עד התקרה, ופתאם ירד כלה מעל הקיר עד חצי הרצפה.

בידים רועדות לקח הזקן את המנורה, ויתבונן בה – המנורה ריקה, בעוד מעט תכבה.

“המ”… יצא מבין שפתיו הדלות איזה קול משונה, כאלו זה עתה שם לב למצבו. – וישב את המנורה למקומה, על השלחן.

– “מה לעשות”? – שאלו תיכף שפתיו, בהתבוננו אל השלהבת המפרפרת. האור הרועד, כנראה, הכאיב מאד לעיניו, אשר התנועעו לפי קפיצות השלהבת.

ועוד הפעם נפל מבטו התועה על מטתו.

הישכב ויישן? – אמנם כבר אחר מאד לשבת, שעה אם לא שתים, כבר עברו אחרי חצות הליל, אך רעד יעבר דרך כל אברי הזקן, בזכרו שעליו לשכב על מטתו.

זה שלשה לילות, לילה אחר לילה, הוא מתהפך מצד על צד על משכבו, ולישן לא יוכל. הה, מה נורא הלילה הארוך לזקן הגלמוד והאמלל במטתו!

אין קץ ואין מדה לו; לשוא הוא מבקש תחבלות רבות לישן, מציע את מטתו חליפות באופן אחר, עוצם את עיניו בחזקה, – אי אפשר לישן רגע, אם כי עיניו כואבות מנדודי שנה.

שלשה לילות חשכים, שחורים וארוכים, ארוכים מבלי כל מדה. עברו מעת אשר קרה לו האסון, מעת אשר בתו היחידה נדדה למרחקים, למקום… אך, אלהים יודע, לאן? אל הארצות הרחוקות… ועם מי?… למה?… אך לא! מח הזקן איננו יכול בשום אופן לחפש ולהעסק בכל הרעיונות האלה. הוא יודע רק דבר אחד, כי הוא נשאר בדד, גלמוד ויחיד בעולם כלו; הוא מרגיש אך משא כבד על שכמו, משא המטה את ראשו ואת עיניו מטה מטה, לארץ…

והלילה האחרון היה ארוך עוד הרבה יותר מהלילות הקודמים. הוא קם פעמים אחדות ממטתו, ויצעד על פני החדר הלוך ושוב, לאחרונה עיף ויעל עוד הפעם על מטתו ובה סבל, חכה… עד, עד אשר הושיע אלהים, ואור בקר דק פרץ מבעד לשמשות החלון, והוא לבש את בגדיו ויצא החוצה.

לישן? לעלות על המטה? – נורא הוא הרעיון הזה!

הנה מצא לו עבודה לתקן את הבגד, אשר בפעם אחרת, בלי ספק, לא שם אליו לב, כי בגד ישן וטלוא כלו הוא, אשר “ברחוב הוואלאווער” לא יקבל מחירו אף פרוטה אחת… אך הנפט, הרי הנפט הולך הלוך וחסר… בעוד מעט תכבה המנורה… “מה לעשות? מה לעשות” – רעדו שפתיו, וילחץ בכח את הבגד אל השלחן.

גם לפני חמש עשרה שנה קרה לו אסון: אז מתה עליו אשתו, אחרי אשר מכר את מכונת התפירה ועוד כלי בית על הוצאות מחלתה. אך אז לא נשאר גלמוד; אשתו השאירה לו יתומה; אותה הילדה, אשר נתן לו אלהים. והיא שרהלי, היתה עלמה טובה מאד, שמחה וטובת לב, ולב הזקן רחב לא אחת בלילה, כאשר בשלה שרהלי את ארוחת הערב ותזמר איזה זמר שמח ומבדח, או ביום השבת אחרי הצהרים, בבוא אליה חברותיה, ותרקדנה; מה שמח אז הזקן לראות, כי בתו היתה המנצחת עליהן. הוא שכב על מטתו, ובת צחוק לא סרה מעל שפתיו בכל עת הרקוד. ופעם אחת, בשכבו על משכבו ויתבונן אל מצבו, נדמה לו כי, בעזהי"ת, טוב לו, איננו חסר מאומה… אמת, כי פעמים רבות הכהו לבו מאד, ויחש מוסר כליות, כי מפזר הוא על הוצאותיו את נדן בתו, כי את שכרה נתנה שרהלי להספקת צרכי הבית, אך הלא אי אפשר לו לבן אדם להיות מאשר בכל מכל… ופתאום והנה צרה גדולה כזאת.

שלש נערות אבדו פתאם מבית-המלאכה. הקול יצא, כי “אגנט” הוליך אותן למדינת הים. אביה של נערה אחת, איש אמיד נסע אחר בתו, הוא מצא את בתו סמוך לגבול ויביאה אתו הביתה, ושרהלי שלחה בידו פריסת שלום לאביה ותבקש אותו, לומר לאביה, כי לא ידאג, כי לה לא יחסר שום דבר…

זה שלשה ימים ושלשה לילות הוא תועה ברחובות ושפתיו רוחשות: “לבלי אדאג, לבלי אדאג” בשום אופן איננו יכול לזכר את הפירוש הנכון של המלה “לדאג”; “היינו, לבלי אדאג?” הוא חוזר על דבריו מאה פעמים ואחת ומחכך בידו את מחו, אך פרוש המלה הוא ים עמק – אי אפשר לצלל עד הקרקע ממש.

אי אפשר לו למח הזקן והחלש והאוהב מנוחה לציר לו את חייו בלעדה… כמדומה לו, כי לפניו יש תהום נורא, והוא ברגליו הכבדות מזקן הולך הלוך וקרב אל התהום הזה. הוא חש אך, כי עם בתו אבד לו חצי נשמתו כי עתה הוא “חצי-מת”.

השלהבת התנועעה ותקפץ, והאור הרועד הכאיב לעיני הזקן, הכואבות גם בלא זה מחסר שנה. ובפנותו מעל השלחן אל הדלת, השתומם פתאום מאד: הצל, אשר רקד על פני החדר הבהיל אותו בהלה גדולה, הוא דמה אז, כי יודע הוא, מה הדבר הזה, ובכל זאת לא ידע… ופתאם נשא את רגליו ויחפץ לברח, אך בינתים כאשר כבר אחזה ידו בכף המנעול, זכר, כי הצל הוא הרוקד על פני החדר ויסר את ידו מכף המנעול.

הוא קרב אל השלחן ישב על הכסא, שם את ראשו בידיו, ויצלל בתהום דמיונות ומחשבות, מבלי גרע עין מן השלהבת.

היא הלכה הלך ורדת, אם כי תנועותיה היו מרגע אל רגע יותר חזקות, עתה קפצה השלהבת בכעס, והזקן התבונן אל פרפורי השלהבת, וכעין נפש חיה נדמתה לו… “המ” הוציא מבין שפתיו קול מוזר… “נפט אין”, הוסיף לדבר בלחש, ואיזו מחשבה זחלה במחו בעצלות כבדה. מה חפצה השלהבת? אז סגר את עיניו ויקשב בדממה אל קול קפיצות השלהבת. ונדמה לו אז, כי חש הוא מעין נחת רוח, בהקשיבו לקול קפיצות המנורה. וכעבור רגע לא הקשיב כבר מאומה, ויפתח את עיניו: מסביב היתה אפלה גדולה, על פתיל המנורה נשאר עוד חצי כדור אדום, ועשן אשר עלה מבעד לזכוכית המנורה.

“כבה” – רחשו שפתיו כמדבר מבעד לחלום, ואיזה קול לחש באזניו: לריק פרפרה המנורה, לריק.