I    🔗

כמה ממהרים הימים לעבור! כמעט שכלו ימי הספירה, ועבר חג השבועות, והנה התחילו הצומות: שלשת השבועות, תשעת-הימים; ועוד לא הספקת לשאוף רוח לרוחה, וכבר התחיל חדש אלול. הימים הולכים וקצרים, רוח קר מנשב לפעמים, בבוקר ובערב ממלא ערפל לח את האויר, קול השופר מזעזע את הנפש, ב“קלויז” ובבית נשמעות אנחות תכופות, – איזה משא כבד רובץ על כל שכם.

שלמה, נער בן י"ג שנה, מלא הרהורים כבדים ומדכאים. ראשו הגדול, שאפילו בכל ימות השנה אין הוא נושאו ישר על כתפותיו, כפוף עתה ביותר, צעדיו וכל תנועותיו רפוים, עיניו תועות, ושיחתו מקוטעת ביותר.

הטענות והגערות הרגילות של הוריו, שכבר הורגל בהן, נשמעות עתה לעתים יותר תכופות:

– הביטו איך הוא הולך! הלא אינו יודע את ראשו ורגליו! – מקבלת אמו את פניו, כשהוא בא הביתה – עוד זה חסר לי לכל מכאובי!…

שלמה יודע את המונולוג הזה כמעט בעל-פה, עד שאין הוא מעורר בלבו שום רגש אחר, חוץ מריקות ושממון. הוא עובר בחדר, מן השלחן אל הקומוד, נוטל בידיו חפצים שונים, הידועים לו כמונולוגה של אמו, מתבונן, כביכול, אליהם, ומתכון, לבלי לשמוע את דברי אמו. יודע הוא, שסוף כל סוף תחריש ותתחיל להתאונן ולהאנח על כאב ראשה…

אחרי כן בא אביו. הוא חוקר ודורש, כמה ומה למד, איה התפלל, עם מי הלך ויוצא בזה, ושלמה עונה וחופה שקר על שקר. משקריו הוא שבע-רצון. מרגיש הוא כעין התנשאות, שהוא מרמה את הכל באופן כל כך נעלה, ושאפילו פעם אחת לא נכשל עוד בשקריו באופן ברור. זהיר ורגיל הוא.

והחדר מציק עתה עד כלות כח-הסבל. שלמה הוא בעל-כשרונות גדולים. הכל יודעים, שהוא “עלוי”, ואין איש מהלל אותו בשביל זה בפניו, רק אדרבה, הכל מתרעמים עליו, על שאין הוא חפץ ללמוד… את “השעור” הוא יודע עוד ביום הראשון, ואחרי-כן הוא יושב שעות שלמות באפס מעשה, מביט על יתדות השעון, המתנועעים בעצלות, או – בשעה שהשמש זורחת בחוץ – מתבונן הוא אל נגה-השמש, העובר ונד לאט-לאט מגמרא לגמרא, מראש נער לכתפו של נער אחר, מבלי אשר תכיר ותדע כל תנועה ונדנוד. פעמים אחדות הוא יוצא מבלי בקש רשיון מאת הרבי. גם הוא, גם חבריו גם הרבי בעצמו כבר הורגלו לזה, אחרי כל מה שקרה עוד בתחילת הקיץ.

נשאר נשאר שלמה בחדר, לא מפני שהוא צריך ללמוד אצל הרבי – יודע הוא את זאת – רק מפני שהפציר הרבי מאד באביו. הודות לשלמה נעשה ר' יחיאל המלמד הכי-גדול בעיר, וקבל לזמן החדש תלמידים חדשים. לתלמידים האלה, מפני היותם חדשים, התקרב שלמה והשתדל להתהדר לפניהם.

– אנכי יכול לצאת כמה פעמים שאחפוץ! – התפאר שלמה לפני נער אחד.

– ושלש פעמים תוכל? ע, הרבי לא יתן לך! – ענה הנער.

– אוכל, אראה לך.

– וארבע פעמים לא תוכל! – ענה החבר בבטחון.

– חמש פעמים. היום אצא חמש פעמים – תראה! – ענה שלמה, עיניו התחילו מבריקות, ושפתיו העבות התלכדו, הביעו איזה אירוניה ותקיפות, שהיתה מצויה על שפתיו בכל פעם שהתעקש.

הדבר היה ביום השני להתחלת שעור חדש. הרבי, כנראה, היה טרוד ונבוך בעצמו, עלעל את הדפים, קפץ מן המהרש“א אל הגמרא, מן הגמרא אל האלפסי, ועוד הפעם אל המהרש”א. שלמה יצא פעם אחת מתוך הספסל, עמד לפני הרבי, ככבשה תמימה, ובקש רשיון לצאת. הוא יצא ונכנס שלש פעמים, ובפעם הרביעית התעורר פתאום הרבי, הביט בפני שלמה בכעס ושאל:

– מה זה רץ אתה היום כמשוגע? האם חולה אתה, או איזו “שנה שחורה” אחרת?

– אני צריך לצאת! – ענה שלמה ועמד על מקומו.

– לך ושוב למקומך! – צוה הרבי.

– רבי, אנכי יודע כבר את השעור בעל-פה – ענה שלמה בקול רך, והשפיל את עניו וגרד את שערות ראשו.

– בעל פה! גאותן! – מלמל הרבי – שוב למקומך!

אך לב שלמה כבר התעורר. הרגע הזה היה אחד הרגעים האלה, שבהם התעוררה ילדות שלמה כמתוך איזו מועקה, המרה-שחורה סרה לגמרי מפניו. נדמה לו אז, שדמו מתחיל לרוץ בקרבו במהירות, ושידיו נעשות קלות ונוחות לתנועה, עד כדי להתנשא ולעוף באויר.

– אנכי יודע את השעור בעל פה; אדרבא, ישמעני הרבי; ישמעני… טען.

הרבי נכנע. ושלמה התחיל לסדר את השעור עם כל עמקיותיו והדוריו. הוא התלהב, הניע את ידיו, והרבי הקשיב, והנערים לא גרעו עין ממנו, גם הרבנית הופיעה בפתח החדר ותבט. לאחרונה היה לו לשלמה הדבר לזרא, ונזכר, שעוד לו לצאת ולבוא פעם אחת, ולכן הפסיק ואמר:

– אני חפץ לצאת –

ויצא.

ומני אז שרר איזה יחס זר בין הרבי ובין התלמיד. הרבי עוזבו לנפשו, לעשות מה שלבו חפץ, אך מבטו של הרבי על שלמה מפיק תמיד כעס עצור ושנאה. היחס הזה עבר מהרבי אל התלמידים, וגם הם מביטים עליו במבט עקום, כעל צר ואויב נסתר… אין מי אשר ישאיל לו גמרא ואשר ידבר אתו לשלום…

ובאלה השעות הרבות, הנמשכות והארוכות, כארוך ליל-סתו לעומד על המשמר, עוברים וחולפים במחו של הנער מחשבות והרהורים, המדכאים את נפשו והמשפילים עוד יותר את קומתו. יודע ומכיר הוא, שהוא לא נברא בעולם הזה אלא לשמש את קונו, ושהתורה, זאת התורה, שאין הוא חפץ ללמוד, מלאה סודות ורמזים ושמות הקדושים, ושהוא, שלמה, הולך בשרירות לבו הרע – הכל הוא עושה, משום שהוא חפץ בכך, ולא מפני שכך צוה ד'…

ולפעמים, כשאין לו מנוס מהרהוריו אלה, כשהוא הולך ומונה את כל העבירות שעשה בימים האחרונים, אחרי קבלו על עצמו בפעם האחרונה לעשות תשובה; כשהוא נזכר ע“ד גנבת הכסף בבית הוריו, ע”ד שקריו הרבים, ושאתמול לא התפלל מנחה כל עיקר – אז יוצא הוא מן החדר, מטפס ועובר את הגדר, אוחז בידו את שולי קפוטתו ומתחיל לרוץ אל עבר האחו, המשתטח ישר עד הנהר. רגליו המתנשאות, תנועות גופו, והרוח, המשמיע המיה דקה בתוך אזניו ומחליק את לחייו, העשב והאילנות המרקדים ועוברים לפניו – משכיחים אותו את הרהוריו ומביאים רוח חדשה בקרבו.

– הוראַ – הוא קורא ונופל ארצה מרגיש את דפיקת לבו.

יש לו גם רע אחד בכל נערי החדר – דוד’ל שמו. זה הוא נער חלש ורפה. תמיד הוא מצונן ומשתעל, ולכן חגורה לו תמיד מטפחת אדומה על צואריו. המטפחת הזאת עם קצה האחד, היוצא תמיד מתות צוארו והמפולש לו על שכמו, מוסיפה לדוד’ל איזו לוית-חן, כמו האודם החולני, שעל פניו, שגם הוא נותן את הנער לחן ולרחמנות בעיני כל רואיו. יש לו עינים גדולות ממראה התכלת, תחתיהן עגולים כחולים, שפתיו חורות, וידיו ורגליו דקות ורזות. קולו דק ורך, וכשהוא מדבר, דומה, שצפור חולה מצפצפת.

– נצא! – לוחש שלמה באזני דוד’ל באמצע הלמוד.

– הרבי לא יתן – עונה דוד’ל.

– יתן. צא ובקש, – מפציר שלמה.

דוד’ל יוצא ושלמה אחריו.

נו טפס על הגדר! – מפקד שלמה.

דוד’ל עומד ומביט בעיניו הגדולות על הגדר שנגד עיניו ואינו יכול להרהיב עוז בנפשו.

– לא. – הוא מתחנן – תן לי לשוב החדרה.

– הא לך חמש קופיקות, תקנה עוגות אצל יוחנן המוזג.

המטבע פועלת, ודוד’ל מטפס בידיו ורגליו הרזות על הגדר, יורד מהעבר האחר ומשתעל.

– נו רדוף אחרי – מוסיף שלמה לפקד.

וכשדוד’ל כבר עיף מאד, עד שהוא משתעל בלי הפסק, הם יושבים על הדשא ומשוחחים.

– יודע אתה – אומר שלמה – לי יש עבירות רבות, רבות מאד. עתה אינני עוד בר-מצוה, וכי מה איכפת לי עתה, אם יש לי עבירות? בין כך ובין כך אין הן נחשבות כלום. אמת?

– אמת – מסכים דוד’ל, העיף עוד.

– עבירות רבות יש לי – מוסיף שלמה – אָ, הר גדול כזה – עבירות.

דוד’ל משתקע במחשובת ועונה בתנועת יד מהירה.

– ולי יש עוד יותר.

– ע, לי יש יותר.

והנערים מתחילים להתפאר איש לפני אחיו בעבירותיהם. שלמה נעזר בכח דמיונו ובודה עבירות שונות. טענותיו של דוד’ל מסתתמות.

– למה זה אתה משתעל כל כך? – שואל שלמה – יודע אתה אתה יכול, חס ושלום למות.

דוד’ל מתרגז וחפץ ללכת לדרכו.

– לא, דוד’ל, על אמונתי – מפיס אותו שלמה – לא קללתי אותך, אנכי רק אמרתי; הא לך עוד חמש קופיקות, האחרונות, הא, קח – והוא תוחב לו בידיו את המטבע כמעט בעל כרחו.

ועוד נפש אחת ישנה בעולם, ששלמה מרגיש אליה חבה והדרת-כבוד, והיא זקנתו, אם אמו, הדרה בבית הוריו. זו היא זקנה נוחה, טובה ומחרישה. בינו לבין עצמו מהרהר שלמה, שבבית נמצאים רק שני בני-דעת: הוא בעצמו והזקנה הלזו. את אמו אין הוא מכבד בלבו. תמיד היא רוגזת, צועקת ועל לא דבר. בעצמה היא מטגנת את הקוטלטים, ואחר כך היא מחרפת את המבשלת, ששחתה אותם; מחפשת ומבקשת היא צרור-המפתחות וצוחת וממלאה את הבית כלו שאון ובאה בטענות על שלמה, על אישה ועל המשרתת, ואחר כך היא נזכרת בעצמה, שהמפתחות מונחות בכיס שמלתה, אשר פשטה לפני שעה. שהוא, שלמה, חכם מאביו, בזה הלא אין כל ספק: הוא, הקטן, יוכל להונות אותו עשר פעמים ביום, בלי אשר ידע בין ימינו לשמאלו. בכלל, מכיר שלמה, שהוא יודע ומבחין את כל מעשי הוריו, ואין הם יודעים אותו. אך לא כן זקנתו: כמדומה, שאין היא חושבת ואינה מרגישה בשום דבר; יושבת היא ליד החלון ואורגת פוזמקא, אורגת ואורגת, אך מבטה בכל. אין היא מדברת, אלא עושה. כשהאב שוכח לסגור את הארגז, ששם המטבעות, היא מעיפה עין על שלמה, והוא מכיר בבטחה, שיודעת היא מה בלבו. בלי אומר ודברים מתקרבת היא אל הארגז, סוגרתו מסתירה את המפתח בכיס שמלתה.

ביום השבת אסור לשאת משא. המפתח צריך להשאר בבית, ושלמה יודע את מקומו; על הארון ממעלה, בפנה נסתרה. בערב שבת סמוך לחשכה, כשאביו הולך להתפלל, עושה שלמה את עצמו כאלו שכח איזה דבר ושוהה בבית אחר צאת אביו. בחדר אין איש; הוא מעמיד כסא על יד הארון, עולה ולוקח את המפתח, פותח בידים מהירות את הארגז ונוטל משם מה שתעלה היד. את המפתח הוא מניח על מקומו ואת המטבעות הוא עוטף בניר או במטפחת, כדי שלא יצלצלו ולא ישמיעו קול מתוך כיס בגדו – והולך לקבלת שבת, והמטבעות בכיס בגדו.

אביו של שלמה הוא לגמרי טפש: על לבו לא היה עולה כלל לחשוד אותו, את שלמה, בעון חמור כזה. לא – בשני עונות: גנבה וחלול שבת, ולהתפלל עוד אח"כ קבלת שבת, בשעה שהעברה מורגשת! לוּ ספרו לו זאת, לא היה מאמין והיה שוחק. וזקנתו המחרישה והשקטה חשדה אותו. ופעם אחת באה אל החדר, בשעה, שידיו ממשמשות בארגז. שלמה נבהל, ולא ידע מה לעשות, רק הזקנה התחמקה בעצמה ותתן לו עת להביא בסדר את הארגז, כדי שלא לבישו. ורק שאחר כך באה אל החדר ולקחה את המפתח, שכבר היה מונח על הארון, ותסתירו¹ אתה, ולאיש לא הגידה, וגם בפני שלמה עשתה את עצמה כלא יודעת. שלמה מוצא את הדבר הזה לנכון: שניהם מרגישים, איש איש מה שבלב רעהו ושניהם מחרישים, עושים את עצמם כלא יודעים. ושלמה מכיר טובה בלבו לזקנה, מרגיש הוא, שאין היא מבזה אותו, ככל היותו נשחת כל-כך…

* * *

 

II    🔗

בראש חודש אלול של השנה הזאת מלאו לשלמה י"ג שנה, והנחמה האחת שהיתה לו בכל חטאיו, כלתה עתה; בעוד ימים אחדים יהיה בר-מצוה, בר-עונשין… ועם ביאת אלול, תיכף כשנשמע קול השופר המחריד, התחזקה המרה-השחורה של שלמה. חרדה נפלה עליו, כשזכר, כי המשענת האחת שהיתה לו, לא תהיה לו עוד.

איך זה יריב עם היצר-הרע ויוכל? וכח היצר-הרע שלו גדול ונורא. כשהוא מסיתו לעשות איזה דבר, אין הוא יכול לעמוד בפניו, בשום אופן אינו יכול. מה זה יהיה, רבונו של עולם? –

ההרהורים האלה לא עזבוהו אף רגע. עוד טרם בקר נשמע בחדר האחרון, שבו ישן שלמה, קול הדלת, הסבה על ציריה. משהתחיל אלול קם אביו לפני עלות השחר ללמוד תקון-זהר ולעסוק ביראת שמים. לקול הדלת מתעורר שלמה באמצע חלום סבוך ומלא ענין. עוד שאריתו של החלום הזה מרחפת בפנה שבמחו, בערפל דק ונמס; שלמה מתהפך על צדו; מתעצל הוא לקום לעבודת-הבורא והוא מרגיש חרטה ואי-יכולת להלחם עם התאוה. החדר יואר, על החלונות רובצת חשכה שחורה; דומה, שענפי האילן שלפני הבית רועשים ומתלחשים בחרדה. בחדר ישמע קול אביו, בקראו בנכון התעוררות את התקון-זהר. תנומה נופלת על שלמה וסוגרת את עיניו, והנגון העצוב, המתגנב אליו כמו מבעד החלום, דומה לאיזה ציר שולח מעולם אחר… הוא הולך ונרדם.

מתעורר הוא וקם משנתו רק אחרי קריאות ודחיפות רבות. ותיכף אחר פתחו את עיניו, הוא שומע אמרי-מוסר מפי אבא:

– כמה היא השעור?! הלא עלם בר-מצוה אתה! איך זה לא תתביש?

אביו צריך להביא לו מים לנטילת ידים. בעצמו שכח להעמיד מים על יד מטתו, ועוד הפעם מוסר ומוסר.

“הלא בעצמי אנכי אומר לי מוסר יותר משאבי אומר לי” – כועס שלמה – “האם אין אני יודע את אשר הוא יודע?” –

בחוץ ערפל; עוד לא הספיקה השמש להמס אותו. מבעד לחלון נראה האילן, המכוסה ערפל, והמואר מצדו בקוי-האור של השמש העולה. בתוך הכרים והכסתות חום נעים, מחליק ומפעפע בכל האברים… אפשר יניח עוד ראשו וינום מעט? – לזה מסית אותו היצר הרע – ואביו מה יאמר? – נחוץ לקום, אין עצה ואין תחבולה.

אחר כך מתחיל היום הארוך עד אין קץ, השעמום בחדר.

ולפנות ערב, כשהוא הולך מן החדר אל הקלויז לתפלת המנחה, הוא מתעכב שעה קלה בשוק המרובע ועובר לארכו ולרחבו. חביב עליו השוק בזמן ביאת השמש. אוהב הוא להביט על מגדל העיר ועל שעונו, כשהם מופזים בקוי-אור. אז יוצאים נערי-החיטים, שורקים בשפתותיהם מנגינות שונות, משרתות נושאות מים מן המשאבה, והנערים פוגעים בהן… קוי-האור האחרונים נעלמים; המרחק, הנראה מהפרצות שבין הבתים, מתמלא ערפל. במערב – אודם חור, חולני ומלא-דאגה. החשכה הולכת ובאה. מגנו של האופה מתמר עשן שחור, מתגלגל באויר ומשחיר עוד יותר את השוק. פה ושם מקפצות יונות, מטות ראשיהן לבלוע גרגרים; וכשאדם קרב אליהן, הן מרימות כנפיהן ונעלמות בתוך תמרות העשן והחשכה. דאגה נופלת על הנשמה. מראה השמים נורא עתה. עננים מאדמים זוחלים בדומיה… בפאתי מזרח הבריק כוכב…

עוד הפעם שכחתי היום להתפלל מנחה!" – נזכר שלמה פתאום – מה זה יהיה?" –

בעת ובעונה אחת מתעוררים בלבו חפצים שונים: ללכת אל הקלויז, להתפלל שתי פעמים “שמונה-עשרה”, בכונה, מלה במלה, בגרישת כל מחשבה זרה. אחרי תפלה כזו הוא מרגיש רוחה בלבו וטהרה בנפשו… ובה בשעה נכסף פתאום לראות את פני דוד’ל; תפלת מעריב הן לא יאחר – אך אין הוא אוהב להכנס אל בית הורי דוד’ל. כשהוא נכנס אל הבית הזה, בא איזה אויר דחוק ומעופש ונדחק לתוך אפו ופיו, ואפילו לתוך נשמתו, שם עניות נוראה ומדכאה. ביחוד מעציב הוא מראה הכרים והכסתות המלוכלכים והישנים… החפץ השלישי כובש את לבו: הוא מכין פעמיו אל גן-הפירות, השכור מאת שמואל בער גבאי הקלויז, המבלה עתה בגן הזה ימיו ולילותיו, לשם מסחר ועוד לשם דבר אחר:

שמואל בער זה הוא אברך כבן שלשים, עני, מטופל כבר בששה בנים; אין הוא לא למדן גדול ולא ירא שמים גדול, רק שאוהב הוא את התורה ואת לומדיה, והוא גם מכניס-אורח גדול. נמצא הוא תמיד באיזו התלהבות. בכל שעה שאתה פוגש אותו, פיו מלא שבח ותהלה לתורתו של ר' גרונם הדין או לחסידותו של ר' מאיר. ביום שמחת-תודה שעבר, בשעת ההקפות, התלהב מאד ורקד מרוב שמחה ולא יכול למשול ברוחו. וסוף דבר היה שנפל ספר-התורה מבין זרועותיו ארצה. בהלה גדולה היתה בקלויז; שמואל בער נסע במכון תיכף אחרי החג אל האדמו“ר וקבל איזה תקון תשובה. אך עם כל זה לא הבטיח האדמו”ר דבר בפרוש, אף ששמואל בער בכה בדמעות. התחילו להתלחש בעיר, שמוכרח הוא למות בשנה הזאת, הביטו עליו ברחמנות, כעל מי שיצא גזר-דינו למיתה. והוא בעצמו התחיל יותר ויותר להתעצב אל לבו, נטלה התלהבותו ממנו. בלילה נדדה שנתו ובכה, ובה במדה שנתקו הימים ועברו, והשנה קרבה אל קצה, בה במדה התחזקה חרדתו, אימת-מות שלו. וכדי לשנות באיזה אופן שיהיה את מצבו הנוכחי, שכר גן לפירותיו, ולן שם הוא ואשתו ושני נעריו הגדולים. והגן היה למקום כנופיא לאברכים ולבחורים, ושמואל בר היה אסיר תודה למבקריו, שהפיגו מעט את פחדו.

כשנכנס שלמה אל הגן הזה, כבר רבץ שחור-הלילה על הכל. בין הענפים נשב רוח קל, ורעש דק עבר על פני ראשי העצים. מרחוק הבריק אור חלש מסכתו של שמואל בר. הוא ישב לבדו, לפניו מנורה, ועל השלחן ספר הזהר פתוח. פניו הפיקו דאגה ויגון. כנראה, שמח לבוא איש, משום שקם בהתעוררות ממקומו, לקח תפוח מן הסל והושיט לשלמה:

– הא לך תפוח, נאַ, קח, תפוח טוב, מן המשובחים… אל תתביש. כלום נער כמוך צריך להתביש?

שלמה לקח את התפוח והתחיל לאכול.

– וברכה? ה. ברכה, מדוע אינך מברך בקול?

– ברכתי – ענה שלמה.

– מדוע לא ברכת בקול, כדי שאענה “אמן”? כלום אינך יודע? אַי-אַי-אַי! ראש טוב כמוך, מדוע אינך חפץ ללמוד? אדרבא, אמור לי, מדוע? לו היה לי ראש טוב כזה, אז הלא ישבתי יומם ולילה על הגמרא!

בעיני שלמה רעה היא השאלה הזאת, שהכל שואלים: מה הם חפצים ממנו? למי יש חלק בראשו הטוב? כלום שייך הוא להם? כמה נערים גסים, הדיוטים ישנם בעיר, ואין אומר להם מוסר!

“אתה תמות עוד לפני שמחת-תורה!” – מהרהר שלמה בחמת-נקם.

בינתים האיר ברק קל את שחור הלילה. רגע נגלו העצים ונעלמו, ורעם קל נשמע.

שמואל בער יצא מן הסוכה, התבונן אל השמים, עמד דומם והקשיב; אח"כ שב ואמר בתנודת-ראש אל שלמה:

– סער יהיה, גשם שוטף יהיה, יודע אתה שלמה; רעמים יהיו; כך, רעמים יהיו…

– לילה טוב – אמר שלמה וחפץ ללכת הביתה, אך שמואל-בער לא נתן לו ללכת:

– שב פה, המתן – הפציר שמואל בער בקול רועד כמעט – אין איש פה – השאר…

שלמה נשאר. הוא עמד על מפתן הסוכה והביט החוצה. כפעם בפעם נפנה שחור-הלילה, והרעם ענה מרחוק. הגן כלו המה ורעש; נטפה טפה מן המרחק השחור ותפול על לחי שלמה, הוא הפנה ראשו וראה, והנה שמואל בער יושב על יד השלחן, שפתיו רוחשות, והוא מכה בידו על חזהו תחת השלחן.

“הוא קורא ודוי” – שער שלמה בנפשו.

והסערה קרבה. הבריק ברק בהיר והאיר כמעט את כל הגן, אחריו התגלגל הרעם בקול אדיר, וגשם שוטף ירד. פני שמואל בער היה חורים כסיד.

גם לב שלמה נמלא פתאם חרדה. מחשבה עלתה על לבו, הרעם, בעברו לפגוע בשמואל יפגש גם בו?!" מחשבה עלתה על לבו, שישא את רגליו ויברח מזה, אך בין כך ובין כך נבקעו השמים, רעם אדיר התפרץ תיכף, שלמה נבעת, ושמואל בער קפץ ממקומו, אמץ בידו האחת את עיניו ויקרא בכל כלו:

– שמע ישראל ד' אלהינו ד' אח–ד!

דומה היה, כאילו חפץ להחריש בקולו את קול הרעם הוא משך את ה“אחד” עד שפסק קול הרעם.

הגשם פסק, וכשבא שלמה הביתה היה מוכרח לשקר לפני אבא, שהיה בבית המדרש; מעריב לא התפלל, ובלילה חלם חלומות רעים.

* * *

 

III    🔗

מקרה קרה, יוצא מגדר הרגיל:

זקנתו של שלמה חלתה ושכבה במטה; היא לא התאנחה, לא התאוננה הרבה על מכאוביה, אך באויר הבית, בפני אבא ואמא, וביחוד בפני החולה, שמין ירקון משונה הושלך בהם – בכל אלה היתה מורגשת קרבת דבר נורא. דומה היה, שמלאך המות, עם חרבו השלופה וטפת המרה שעל קצה, עומד למראשותי החולה ונוצר את מטתה. הוא רואה ואינו נראה, וזה מחריד ומבהיל עוד יותר.

מפאת חליה נדחתה בר-מצוה של שלמה, ודבר זה העציב ושמח ביחד את לבו של הנער. הוא חכה ליום הזה בחרדה והכין את עצמו אליו. מן היום הזה היה מוכרח לשנות את חייו תכלית שנוי, לעקור מלבו את התאוות הארורות, ולהיות לירא-שמים באמת, וים זה של הבר-מצוה שלו היה צריך להיות לגבול בין שני עולמות. בסתר לבו היה מפחד ומהרהר: “שמא רבונו של עולם, שמא לא יוכל לו ליצר-הרע, והכל יתנהג כמקדם”?! ומכיון שנדחתה הסעודה והצירימוניה, נדחה ממילא גם הגבול. היום הזה, שחל שלשה ימים לפני ראש השנה, עבר בכל הימים בלי שנוי נכר. השמש יצאה וזרחה, ואח"כ קדרו פני השמים, וזחלו עננים; מתפללים ואוכלים ועוד הפעם אוכלים ומתפללים. הוריו היו טרודים בחולה, ושכחו לגמרי על דבר הבר-מצוה שלו, לא אמרו לו מוסר ולא גערו בו, – ועשה גם שלמה את עצמו כשוכח. לא עשה, חלילה, עברות ביום ההוא, ורק שגם מצוות לא עשה; לא השתנה, לבו לא נהפך…

אל החדר לא הלך. “זקנתי חולה”, אמר להרבי, והרבי היה שבע-רצון להפטר שעה קלה מהתלמיד הזה, המחריש והמושחת בעצם. שלמה היה בקלויז, טיל באחו, ושעמומו היה גדול. הוא כמו הסתיר את עצמו, שלא יביטו אחרים בפניו, כאלו ירא, שמא יזכירו לו אחרים מה שאין הוא חפץ לזכור: שהיום הוא הבר-מצוה שלו.

בקצר-רוח חכה לצאת הנערים בערב מן החדר, כדי לראות את פני דוד’ל. כמעט שראה את פניו, התחיל לבו לשמוח: פניו של דוד’ל היו כמעט הפנים הראשונים ביום הזה, ששלמה הביט בהם לרוחה, בּמלא עיניו.

– היום הוא ה“בר-מצוה” שלי; אתה יודע, דוד’ל?

– ומדוע לא עשו סעודה? – שאל דוד’ל.

– זקנתי חולה. פניה כל כך ירוקים, היא תמות, בודאי תמות, – ענה שלמה בלחישה.

– אסור לאמר כן – ענה דוד’ל – יש לך עברה…

– לא. אין פה עברה. אני יודע יותר ממך. כלום חיבים מלקות משום "אל תפתח פה לשטן? –

אחרי תפלת מנחה בקלויז, עברו שני הנערים בשוק. נשב רוח קר, דוד’ל רעד.

– אלך הביתה: קר לי – אמר לשלמה.

– במטותא ממך – הפציר בו שלמה – בוא אתי, נלך עוד מעט; ראה נא ראה, אני מבקש אותך, ואתה אינך רוצה…

אך לדוד’ל היה באמת קר מאד; הקדחת בערה בלחייו, והוא הרגיש חפץ עז להשען בראשו על שלחן, כמו שהורגל לעשות בחדר.

– קר לי – גמגם – אלך הביתה…

– אל תלך, אל תלך עתה, – אנכי אתן לך עשר קפיקות…

– תן – הושיט דוד’ל את ידו.

– מחר אתן לך…

– איני חפץ – מחר. – התעקש דוד’ל.

– נוּ, בוא אתי, אתן לך.

הנערים קרבו עד לפני שער הבית, שהורי שלמה דרים בו.

– המתן פה – אמר שלמה לחברו – אנכי אבוא תיכף ואתן לך עשר קפיקות. אך ראה, אל תברח מזה, תן לי תקיעות-כף.

דוד’ל תקע את כף ידו בכף יד חברו, ושלמה נכנס אל בית הוריו.

בבית-המבשלים קדמה אמו את פניו בגערה:

– כשד הוא רץ! זקנתו חולה, והוא מכה בדלת! למה אינך אומר תהלים? איה היית?

* * *

שלמה נכנס על ראשי אצבעותיו אל החדר השני, שם שכבה החולה, עיניה היו סגורות, במשך היום נהפכו פניה עוד יותר, סנטרה נעשה חד ודק, וקלקל לגמרי את צורתה. נשמעה רק נשימתה הכבדה והמקוטעה. שלמה קרב את הפנה, ששם הבגדים תלוים; בין חבילת הבגדים הכיר את שמלת זקנתו והתחיל להניע בידו את השמלה אנה ואנה, נשמע קול צלצול-מטבעות. במהירות שם את ידו אל כיס השמלה, והוציא משם מטבעות אחדות וישימן בכיס בגדו.

לקול צעדיו המהירים, בחפצו למהר אל דוד’ל, המחכה לו בתוך השער, התעוררה הזקנה, פתחה את עיניה ותלחש בקול רפה:

שלמה!

שלמה מהר מאד אל חברו וחפץ לעשות את עצמו כלא-שומע, אך הזקנה לחשה עוד הפעם:

– שלמה, בוא הנה שלמה…

הנער קרב אל מטת החולה, השפיל את מבטו ועמד על עמדו.

היום הוא הבר-מצוה שלך. שלמה, בגללי לא עשו לך סעודה, יקירי, מחל לי…

הדבור היה קשה מאד על הזקנה, היא התאנחה ותאמר:

כחות אין… אני חולה, שלמה. יתן ה' ואשיב לאיתני, התפללו בעדי אל אלהים…

וכמעט שנשתתקה הזקנה וסגרה עוד הפעם את עיניה, שאף שלמה רוח, כמו מועקה נפלה מעל לבו – ומהר ורץ אל חברו.

– הא לך, – דוד’ל – פה הרבה כסף, ספור – אמר לחברו בקול רועד, במסרו אל ידו את כל המטבעות.

דוד’ל לקח את הכסף בידים רועדות, שניו נקשו.

– קר לי – התאונן.

– נו, לך הביתה – אמר שלמה, שכבר לא הרגיש צורך בקרבת חברו.

– והכסף? – שאל זה.

– קח לך, – ענה שלמה בלי חמדה.

וכשנפרד רעו ממנו ונעלם בתוך החשכה, ושלמה נשאר לבדו, הוא והעברה החדשה, שעשה, העברה, הנחשבת כבר על חשבונו, נשא עיניו אל השמים השחורים. כל כוכב לא נראה, ורק נגה הלבנה הציץ מתחת לעננה. הוא הלך ועבר את השוק, נכנס לרחוב ובא אל קצה העיר. במקום הזה – נזכר שלמה פתאום – עמדו בחדשי הקיץ החמים, בשעת בין השמשות, שורות של אנשי צבא ושרו יחד איזו שירה מוזרה ומוצקה. קולותיהם החזקים והבריאים, כפניהם וכתפותיהם, התלכדו יחד למנגינה רועשת ואדירה אחת, ומעבר האחר ענה ההד. אז היו השמים אחרים וימים אחרים. בבוא השמש הצטנן האויר, והלילות היו נעימים ומשיבי נפש. והצטער שלמה בלבו על הזמן העובר, על הימים שנעשו קצרים ועל הלילות שנעשו קרים ומבהילים…

הימים עוברים וחולפים, סופו של כל אדם למות, והוא, שלמה, כבר נעשה בר-מצוה, ועוד הוא חוטא, פושע – גנב!

הלבנה יצאה מתחת העננה: רגעים אחדים הואר כל המרחק באור צח. נראו הקסרקטים, וצורות אנשים שהתנועעו, אך עד מהרה עבר צל וחלף על פני המרחק, וחשך כסה על הכל.

ובלילה ההוא הקשיב שלמה בשנתו קולות נוראים ומוזרים. נדמה לו בחלומו, שנפלה דלקה בעולם, והכל צועקים וקוראים לעזרה. הכל חפצים להציל את נפשם ואינם יכולים… הוא התעורר משנתו והכיר את קול אמו, מעורב בקולות אחרים. מבעד לדלת ראה נרות דולקים וצורות בני אדם… הם התנועעו ועברו ממקום למקום… אח“כ התחילו לקרוא את ה”מעבר יבוק“, ואח”כ נדמה הכל…

שלמה התקפל בשמיכתו, והתחיל גם הוא להכות על לבו ולקרוא:

– אשמנו, בגדנו, גזלנו וכו'.

ובאמצע הודוי נרדם.

וביום המחרת, כשקם ממטתו, היתה הזקנה כבר מוטלת על הארץ, מכוסה בשמיכה שחורה. בחדר ישבו איזו נשים ותפרו את התכריכים. השעה היתה מאוחרה, כמעט שעבר זמן קריאת-שמע. שלמה חפץ בתחילה למהר אל הקלויז ולקרוא קריאת-שמע בכונה, אך באמצע הדרך נשאו לבו אל האחו. הוא עשה איזו תנועה מוזרה בידיו ומלמל לעצמו:

– הכל שוה! אם כך ואם כך אירש גיהנם… אבדתי…

וכמעט שהגיע אל האחו, קפל את שולי קפוטתו וישא רגליו וירץ בכל כחו, עד אשר עיף ונפל ארצה.