רקע
משה אטר (אטינגר)
המאבק על מדינת ישראל יהודית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: רמת גן : מ’ אטר; תשל"ז

לזכרו של ד"ר א. בירם – המורה, המגשים, הלוחם.


כי אף אחד לא יושיענו,

לא אֵל, לא מלך, לא גבור.

כי אנו רק, במו ידינו, את עול העריצים נשבור.

(האינטרנציונל)

אם אין אני לי, מי לי;

ואם לא עכשיו – אימתי.

(הלל הזקן)


הכל צפוי – והרשות נתונה.

(ר' עקיבא)


קונטרס אפיקורסי זה נכתב בלב כבד ובדעה צלולה. הוא מדבר על עובדות שנוהגים להשתיק ועל אשליות הנחשבות לאמיתות קדושות. הוא מראה כי תכניות האמורות להיות מציאותיות אינן אלא מליצות שדופות, ומתווה דרכים חדשות, שמקובל לראותן כבלתי אפשריות.

קונטרס זה פונה אל ציבור השטוף בולמוס משיחי שעוד לא היה כמותו לכזב. כי הפעם משיח־השקר הוא פרעה, ראש פרעות אויב, המבטיח בגלוי – לעמו, לעולם כולו, וגם לנו – לא לקומם את מלכות ישראל, כי אם להחריבה. ונביאו אינו אלא ראש ממשלתנו המציע לנו שלום בלי בטחון וללא עצמאות של ממש, כלומר חזרה למצב של יהודי־חסות. יתכן כי תכניתם – “תכנית השלום” – תכשל. אך העם – ברובו המכריע – מתפלל להצלחתה. הוא מקבל את אויבו בתשואות ומוכן לוותר על ריבונותו ועל חלקים מדינתו למען הבטחות ופיסת־נייר. מדוע מאמינים בני־אדם שפויים בנסים ונפלאות, סומכים על מלים ונוסחאות דו־משמעיות? וכיצד להגיע לשלום ולבטחון מתוך ישוב דעת? על שאלות אלו מנסה לענות קונטרס זה.

הוא מראה כי אין לתלות את הקולר באנשים מסוימים, אף לא בשרים ובמנהיגים. כי האשמה גם לא במפלגות ובאידיאולוגיות – שאינן אלא בבואות של הווי חברתי ואינטרסים שונים. מקור הרעה עמוק יותר. הוא נעוץ בעצם מצבנו החברתי, הכלכלי והלאומי המעוות. אמנם, הציבור מגיב עכשו באופן חולני על המאורעות הפוליטיים, אבל החולי איננו פוליטי בלבד. באזלת־היד ובאבדן־העצות שבתחום המדיני מתגלה הסתאבותנו הכללית, העוּבדה שמדינת ישראל, האומה העברית היושבת בארצה, יצאה לתרבותה רעה ואיננה מוצאת את דרכה. לכן אין טעם לדון בפרטי ההסכמים והחוזים עם כל מיני גורמים חיצוניים כל עוד לא עמדנו על הפגעים שבחיינו, כל עוד לא דאגנו לבדק ביתנו, לניצוּל מלוא כוחנו.

 

מדינה במשבר

כלום יש צורך להוכיח כי מדינת־ישראל חולה, שרויה במשבר חמור, כי עצם קיומה נתון בסכנה? זאת יודע כל מי שעיניו פקוחות לראות את המתרחש בארץ; שאינו אוטם את אזניו משמוע את הקולות המגיעים אלינו מבחוץ; שאינו עושה שקר בנפשו ואינו מתנחם במזמוטי פרוספריטי רעועה. תחושה זו של תסכול ודאגה, של שאיפה לשינוי בכל מחיר – כדי לשים קץ להדרדרות ולמנוע מפולת – היא שמצאה ביטוי בבחירות האחרונות והביאה למהפך השלטוני. אבל, עד מהרה התברר כי גם מהפך זה, שכמותו לא היה אצלנו מזה שני דורות, לא הביא לתמורה של ממש; כי ממשלת הליכוד אינו שונה מממשלות המערך, ואדרבא – היא משלימה ואף מסלימה את פעולתן. הדבר גם אינו מתמיה, שהרי היא הוקמה ללא מחשבה תחילה, ללא חשבון־נפש, ולכן גם ללא תכנית פעולה, ואינה יכולה אלא להמשיך במסלול הקודם. המפלגות המשתתפות בקואליציה החדשה כולן השתתפו, אם פחות ואם יותר, גם בממשלות הקודמות. רוב האנשים התופסים עכשיו עמדות־מפתח היו מעורים גם בעבר בממסדנו הקלוקל, נטלו חלק פעיל בעיצוב הענינים והסכינו עם התפיסות החברתיות והלאומיות המקובלות. חרף המחלוקת בפרטים ובניסוחים, חרף המריבות על תקציבים, כיבודים, משרות וטובות־הנאה, נתקיים תמיד כעין “קונסנסוס” בענינים היסודיים – והוא נשאר בעינו גם אחרי המהפך. כמקודם כן גם עכשיו מטושטשים התחומים בין הקואליציה לאופוזיציה, אנשים ומפלגות עוברים בנקל מן המחנה האחד לאחר, או תוהים עם איזה מחנה להִמָנות, ומבוכה זו אינה עשויה, כמובן, לקדמנו לקראת הבראה. על אף המהפך נמשכת – ואף גוברת – לכן האינפלציה ועִמָּה המתיחות החברתית וההתקטבות המעמדית, הירידה בפריון, התמעטות ההשקעות, צבירת ההון השחור, התפשטות הפשיעה. נמשך השיתוק בעליה והגידול בירידה מן הארץ. חובות המדינה – בלירות ובמטבע חוץ – מוסיפים לתפוח. התלות בסיוע האמריקאי נשארת כפי שהיתה. וכן עומדת בעינה איבתם של הערבים, המכוּנה בלשון הרשמית “הבעיה הפלשתינאית”. ממשלת הליכוד מתעלמת מבעיות אלו ומבקשת לפתרן במטה־קסם של “שלום”. הציבור סולד מהן עד כדי כך, שהוא מוכן להאמין לכל אשליה. אבל, כלום אפשר לרפא מחלה בלי לאבחן את טיבה ואת גורמיה?

 

מסבירי המשבר

החרדה לעתיד המדינה והאומה מורגשת בכל קצות הציבור ואף מתחזקת. אבל הדעות חלוקות: מה גורם לה? מה טיבו של המשבר שאנו שרויים בו?

יש סבורים כי עיקרו בחשש מפני מלחמה, מפני התקפת הערבים. אמנם, עד כה החזקנו מעמד והצלחנו להביס את התוקפים, אך הסכנה לא פגה. כוחם הצבאי של הערבים גדל והולך. הוא מחייב אותנו להקדיש חלק ניכר מאמצעינו למאמץ הבטחוני, מקשה על פיתוח כלכלי, מרתיע משקיעים ועולים, מערער את האמון במדינת־ישראל כמקום־מבטחים ליהודים. כלום אין די בכל אלה כדי להסביר את הדאגה?

אולם, הסבר זה אינו מתקבל על הדעת. תחושת המשבר הרוֹוחת בארץ איננה דאגה ואיננה פחד. שותפים לה גם אנשים הבטוחים בכוחנו לנצח את הערבים. היא אינה גוברת בעתות מלחמה, או כשהמלחמה נראית כבלתי נמנעת, ואיננה שוככת בתקופות רגיעה. היא לא פקדה אותנו כשהיינו מועטים וחלשים בהרבה משאנו עכשיו. מאידך גיסא, היא חזקה עכשו משהיתה בימי מלחמת ההתשה וכשהטרור הערבי היה בשיאו.

יש תולים את הקולר בפער החברתי, במתיחות שבין הישוב הותיק, המבוסס והשבע, לבין “ישראל האחרת” שבשכונות העוני ובעיירות הפיתוח, השקועות בדלות חמרית ורוחנית, הנדחקות לעזרה סוציאלית, לעבריינות, ולשנאת החברה הקיימת, על חוקיה ועל ממסדה. אלא שגם הסבר זה איננו עונה על השאלה: מדוע מתרחב פער זה במקום שיצטמצם? ומדוע מקיף המשבר גם את רוב הישוב המבוסס? ועוד: פער כלכלי, מתח חברתי, מצויים גם באומות אחרות. מפני מה השפעתם אצלנו חמורה כל כך?

גירסה נפוצה היא, כי שורש הרעה בכלכלתנו, שאינה מסוגלת למלא את צרכינו, וכי זו הסיבה להיותנו סמוכים על שולחן זרים, תלויים בחסדי נשיאים וסנאטורים בווֹשינגטון, בלי יכולת לנהל מדיניות עצמאית, להסדיר את עניינינו כרצוננו. אולם, גירסה זו אינה אלא אחיזת עינים. אין שום סיבה לכך, שמדינת־ישראל לא תתפרנס בכבוד מפרי עמלה, כמו דנמארק או אירלאנד, או כמו לבנון השכנה (לפני פרוץ בה מלחמת אזרחים), הדלה לאין ערוך ממדינתנו גם בהון, גם בציוד, גם בידע. אם כלכלתנו אינה ממלאת את צרכינו, אין זה אלא משום שאין אנו מנהלים אותה כראוי; או משום שאורח חיינו איננו הולם את כוחנו. הדבר תלוי איפוא בנו ולא בגורמים הפועלים מכוח עצמם. אמנם, אנו תלויים בגורמי חוץ לקבלת עזרה בטחונית, אבל אותה מושיטים לנו הנשיאים והסנאטורים בווֹשינגטון מפני שלדעתם מועיל הדבר להם, לארצות־הברית. והרי השאלה היא דוקא: מדוע אנו מודאגים כל כך חרף תמיכתם הנדיבה? מחסור כלכלי עשוי להסביר חיי דלות ועבודה קשה, אבל לא משבר חברתי המחמיר והולך תוך כדי חיי רווחה ועליה מתמדת ברמת החיים.

 

דרוש שינוי־ערכים

יש גם שפע הסברים אחרים: משטר מפלגתי נוקשה; שיטת בחירות אחוזית; העדר מנהיגות כאריזמאטית; אפילו מחדל ההסברה הרשמית. אולם, ברי כי הסברים אלה קלושים עוד יותר מן הקודמים; כי אין בהם כדי לתרץ אלא מקצת מן הבעיה. ולא זו בלבד: ברי כי ההסברים השונים גם סותרים זה את זה. אם הפער החברתי בארצנו חמור עד משבר, מדוע לא צמחה אצלנו תנועה מהפכנית, מפלגה חדשה? אם המצב הבטחוני מעכיר את חיינו, כיצד זה לא העמידה האומה מנהיגות הראויה למצב חרום זה? ומפני מה קשה כל כך להסביר לציבור, כי כלכלה שאינה יכולה לפרנס את עצמה משובשת וטעונה תיקון? ריבוי ההסברים והשונים שביניהם מעידים, כי המשבר אינו מוגבל בתחום מסוים; כי הוא רחב ועמוק יותר משסבורים מסביריו; כי הוא פוגע בכל מערכת תפקודן של האומה והמדינה. מה שמדכא ביותר הוא לאו דוקא עצם הפגעים והתקלות, אלא חוסר המעש לעומתם, הרתיעה מפני ההתמודדות עם האתגרים, כמין שיתוק האוחז בנו, המונע אותנו מפעולה של ממש.

אין אונים זה של אומה שלמה לא יתכן שיהיה תולדה של פגמים אישיים. גם אם אנשי העילית המנהיגה אינם מצטיינים בכישורים ובגבורה, אין לחשוד בהם שהם עצרת בוגדים, המוליכים אותנו ביודעין לאבדון. מסתבר כי הם עשו, ועושים, כמיטב יכלתם לתקן את הפגמים שבמצבנו; אלא שכוחם זה מוגבל; שאינם יכולים לגייס תמיכה מספיקה לבצוּע השינויים הדרושים; שרוב הציבור – העסקנים, המפלגות, הארגונים למיניהם – אמנם חרדים מפני הבאות, ובכל זאת מעדיפים את המצב הקיים חרף כל ליקוייו; כי עיניהם טחו מראות את הדברים לאשורם. המשבר שאנו שרויים בו חמור איפוא משום שמקורו לא בפגם חלקי, כי אם בתפיסה חברתית משובשת, בסילופם של מושגי היסוד, של הערכים המקובלים עלינו. לכן אין תימה, שרבים והולכים הטוענים, כי תנאי קודם לתקנת המצב הוא שינוי ערכים, אוירה מוסרית חדשה, רפורמה חינוכית וחברתית מקיפה. אלא שתביעה זו נשארת בגדר מליצה ומשאלה חסודה כל עוד אין בודקים: מה גרם לשיבוש המידות והמושגים? ואילו הן הנסיבות הממשיות המשתקפות בערכים המסולפים?


 

אומה של מעמד בינוני

ברם, האמת היא כי פגומה התשתית החברתית של חיינו. שרשו העיקרי והעמוק של המשבר הוא אופיה השירותי של כלכלתנו. ביתר דיוק: הרכבו המקצועי המשובש של הישוב היהודי, שאינו יצרני ולכן גם אינו מסוגל לפרנס את עצמו.

כל חברה מפותחת מכילה, כמובן, גם עיסוקים שאינם ייצור – מסחר, שירותים, פקידות, מדע, צבא, בידור וכדומה. הקפם אף גדל והולך עם ההתקדמות הכלכלית. אבל, בדרך כלל, אין עיסוקים אלה יכולים לחרוג משיעור מסוים, ממה שהחברה (האומה) יכולה לשאת; ממה שיכולים לפרנס הענפים היצרניים שבתוכה – החקלאות, החרושת, הבניה, התחבורה, וכו'. בחברה (באומה) נורמלית מוגבל הקפם של הענפים השירותיים במה שהענפים היצרניים מפיקים מעבר למה שנדרש לעצמם, לתפקודם; במה שהם יכולים להותיר לצרכי הכלל. הוא מותנה, לכן, בעושרה של החברה, בצרכי קיומה, ברמת הרווחה שהיא יכולה להרשות לעצמה. אולם, בארצנו עולה הקפם בהרבה על שיעור נורמלי זה.

הישוב היהודי בארץ מגיע כיום מבחינת היעול והפריון לרמה בינונית. אולם, הקף המקצועות השירותיים עולה בו על המצוי בארצות המפותחות והעשירות ביותר, ואילו הקפם של ענפי הייצור קטן בהרבה מכפי הדרוש לפרנסתו. אחוז היהודים העסוקים בתעשיה אינו אלא קצת יותר ממחצית האחוז שבמדינות אירופה. לעומת זאת, אחוז העסוקים בשירות הציבורי גדול אצלנו כמעט פי שלושה מאשר במדינות אלו. בכל ענפי הייצור עסוקים כיום רק כ־40% המפרנסים היהודיים, לעומת 60% ומעלה במדינות המפותחות (ויותר מכך בארצות שאינן מפותחות). רובו המכריע של הישוב חי כיום לא מייצור כלשהו, אלא מפעולות תיווּך, שירוּת, פקידות, ושאר עיסוקים הקשורים בעבודה יצרנית רק בעקיפין ובעקיפי־עקיפין. ולא זו בלבד: כשליש מכל ההכנסות האישיות של הישוב בא ממקורות שאינם קשורים כלל בעבודה: מתשלומי סעד, משכר דירה (או מבעלות על דירה), מריווחי־הון ומכספים המתקבלים מחו"ל.

גם בארצות מפותחות ואמידות מהווים המועסקים המוגדרים כ“פועלים” או כ“עובדים” כמעט מחצית מכל המפרנסים. בישוב היהודי אין חלקם אלא כשליש. המעמד השליט אצלנו, המטביע את חותמו על החברה ועל אורח־חייה, הוא לא הפרולטריון ולא הבורגנות (אם כי חקלאים ותעשיינים, ואף פועלים, אוכלים מלוא פיהם מן העוגה הלאומית), כי אם המעמד הבינוני, אשר רוב מניינו ורוב בניינו הם הפקידים, בעלי המקצועות החפשיים, ועובדי השירותים והמסחר. לפיכך אין תימה ששיקולים כלכליים, ערכים כגון פריון, עלוּת, יעילוּת, ריוחיות, הממלאים תפקיד ראשי בתחום הייצור, אך קשים ליישום בתחום השירותים, נחשבים אצלנו לענינים שוליים, שמותר לזלזל בהם. אין תימה שעליית קרנם של המקצועות השירותיים מערערת את מוסר העבודה ואף את המוסר הלאומי. אין תימה שרמת המחיה שלנו עולה אף כשרמת התפוקה הממשית יורדת – כי הישוב נאלץ לפרנס את השכבה השירותית השליטה וגם נגרר אחריה ברמת חייו, בתנאי עבודתו, בפריונו (או בהעדר פריונו), ולוא גם על חשבון החסכון ואף הקרן והרכוש. בשלוש השנים האחרונות פחתה ההשקעה היצרנית הנקיה שלנו כמעט עד למחצה, חסכוננו הלאומי נהפך כיום מחיובי לשלילי, אבל רמת־החיים הממוצעת הוסיפה לעלות. ולפי כל הסימנים תמשך מגמה זו גם בשנה הבאה.


 

תרבות של חיקוי

בחברה נורמלית, באומה שכלכלתה בריאה, מהווה המעמד הבינוני את הבריח המאחד את הענפים, היצרניים. השירותים ממלאים שם תפקיד מסייע, משרת – פשוטו כמשמעו. אך אצלנו תפח המעמד הבינוני מעבר למה שדרוש (מוצדק) מבחינה לאומית, והשירותים מתקיימים לאו דוקא משום שאנו זקוקים להם ויכולים לספקם אלא בזכות עצמם, כביכול, ולמעשה משום שהם מפרנסים את עושיהם, גם אם קיומם מעיק על הכלכלה והחברה ומפריע להתפתחותן הבריאה. כן הורחבו אצלנו אוניברסיטאות, בתי־חולים, שירותים עירוניים, אפילו שירותי סעד שונים, שלא לדבר על האגפים המינהליים למיניהם, מתוך שיקולים של תעסוקה, יומרה ויוקרה, בעוד ענפי הייצור במשקנו אינם יכולים להתרחב כראוי, להגיע למלוא יוּכלתם, בשל חוסר עובדים ואמצעים – בשל חוסר ענין. אחוז האקדמאים בין המועסקים בארץ הוא הגבוה ביותר בעולם. אולם, אחוז המתמחים בהנדסה ובמדעי הטבע פוחת והולך משנה לשנה, כי רוב המשכילים נושאים את עיניהם לא לעבודה בייצור, כי אם למשרה במוסד ציבורי. בהשוואה לגדלם של תקציבי המדע והמחקר, רב בארץ מספר הפרסומים הבינלאומיים יותר מכפלים מאשר בדנמארק, למשל, אולם מספר הפטנטים הנרשמים בחו"ל רב בדנמארק יותר מכפלים מאשר אצלנו – עדות ברורה לאופיו היוקרתי של רוב המחקר בארץ, לניתוקם של רוב חוקרינו מן המשימות המעשיות.

מזה כמה שנים אין לנו מחסור במפרנסים, במקבלי הכנסות מכל מיני מקורות, אבל מתעכב גידולו של התוצר הלאומי, במיוחד של היצוא החיוני, ואין אנו מצליחים להקטין את העודף העצום של יבואנו (האזרחי). פחות משליש מכלל הישוב היהודי עוסק בפעולה כלכלית כלשהי – לעומת כמעט מחצית האוכלוסיה בשבדיה וביפאן, למשל – כי פרנסה (הכנסה) תלויה אצלנו לאו דוקא בייצור. כי חלק גדול ממנה בא ממקורות סרק. לכן יכולים אנו להניח לייצור שיפגר, למשק הלאומי שלנו שיהיה דורך במקום, ועם זה להגדיל את תשלומי הסעד כך שהם מפחיתים את אחוז המעונינים לעבוד (כפי שהוכח במחקרים סטאטיסטיים). בשלוש השנים האחרונות גדל התוצר הלאומי הגלמי שלנו רק ב־3%, ואילו התוצא הנקי (בנכוי הבלאי) פחת ב־4%, והתוצר העסקי (כלומר, כמות המוצרים הממשיים שאנו מייצרים) פחת ודאי יותר מכך, בה בשעה שהאוכלוסיה גדלה כדי 7%. התוצר העסקי לנפש ירד איפוא תוך שנים אלו לפחות בעשירית – אבל הדבר לא עצר בעדנו מלשפר את רווחתנו ולא החריד את הציבור משלוותו. השכבה השירותית השליטה חיה לא מייצור, כי אם מקופת הציבור והיא ה“נותנת את הטון” באומה כולה. לכן מוסיפים אנו להתחמק מן העבודה בשדה ובסדנה, להעדיף עיסוקים “נקיים” ו“מכובדים” במשרד ובחנות, בלי שים לב לתוצאותיו של אורח חיים זה. טובתם הפרטית של אנשי העילית החברתית אינה עולה איפוא בקנה אחד עם טובת האומה בכללה. האינטרס האישי, המעמדי, שלהם מנוגד לאינטרס הלאומי. דוגמתם מוכיחה, מדגימה לכל אדם בארץ, כי הוא יכול להגיע לרווחה ולנחלה גם אם הוא “מצפצף” על האומה והמדינה; כי עולמנו בנוי כך, שמותר (וכדאי) לו “לצפצף”.

סתירה פנימית זו איננה ענין של כמות בלבד. היא מתבטאת גם בענינים של איכות ומהות. באומות נורמליות המעמד הבינוני הוא הנושא הראשי של הלאומיות. אצלנו רואה הוא לאומיות כמִגבָלה, משתדל להתנער ממנה. חלק ניכר מאנשיו עסוקים בעבודות לצרכי זולתנו, בכספי אחרים, לפי מתכונות המקובלות בחו“ל. עבודת חוץ לא רק מקובלת, אלא גם מכניסה ומכובדת יותר מן העבודה לצרכי הכלכלה והחברה המקומית. ולא זו בלבד. חלק ניכר מן התעשיה המקומית (גדול יותר מאשר בכל מדינת־תעשיה אחרת) ורוב המוסדות שלנו נתונים לשליטה מלאה או חלקית של בעלי־מניות, מנהלים, תורמים שבחו”ל. לפיכך אין תימה שההסתגלות לתביעות חוץ, לחוקים ולדגמים זרים, הלימוד והישיבה בחו“ל, נחשבים אצלנו לדברים רצויים, מקובלים, מובנים מאליהם; שגם בחברה, בחינוך, באמנות, פשה אצלנו החיקוי לאופנות זרות; שהמשכילים והמנהיגים שלנו אינם שלמים עם עצמם, לוקים בפיצול האישיוּת, מתיחסים אל שפתם הלאומית, אל הספרות העברית, אל התרבות היהודית, כאל תרבות של “נייטיבס”. אין תימה שבאוירה זו נחשבת גם הירידה לחו”ל כמעט כצעד טבעי והגיוני לכל מי שמתקשה או מאוכזב בארץ. אין תימה שהכניעה לתביעות חוץ היתה לקו מנחה גם בתחומים אחרים, לרבות הכרעות מדיניות גורליות.


 

מדינה דו־לאומית

אבל, ההרכב המקצועי המשובש, ריכוז מרביתה של האומה בענפים השירותיים, במעמד הבינוני, הוא רק פן אחד של חולינו החברתי, ואילו הפן האחר שלו הוא השיבוש הלאומי, החיים בצוותא – במסגרת מדינית (כלכלית, חברתית) משותפת – של בני עמים שונים העוינים זה את זה. מבחינה רשמית נחשבת מדינת־ישראל למדינה יהודית. אולם, למעשה שותפים בה לא רק היהודים, אלא גם הערבים. ממשלת ישראל מקיימת בשבילם בתי־ספר מיוחדים, המטפחים את הלשון, התרבות והלאומיות הערבית, המכשירים את תלמידיהם להשתלם גם בבתי־אולפנה שבמדינות הערביות הנמצאות במצב מלחמה עִמַנו. לימוד הערבית הונהג כמקצוע חובה גם בבתי־הספר העבריים, אף שהצורך השימושי בה מועט ביותר. לטלויזיה הערבית ניתן מעמד מינהלי שווה לשידורים בעברית. כדי להבטיח את שוויון מעמדם של הערבים הוקמה לפני שנה מועצה מיוחדת ובראשה ראש־הממשלה עצמו. עכשיו מציעים לערביי יהודה ושומרון ועזה ממשל עצמי או מינהל עצמי בעל זכויות נרחבות, ואין ספק כי אם יוקם יסתפחו אליו גם ערביי הגליל והמשולש ואף כל ערביי המדינה. שוויון־הזכויות וקירוב־הלבבות בין היהודים והערבים הם סיסמאות המקובלות על כל המפלגות, בלי הבדל בין שמאל לימין, בין מערך לליכוד. הווי אומר: מבחינה מעשית מדינתנו הריהי מדינה דו־לאומית – אפילו בתוך תחום הקו הירוק. אבל, רק מעטים בקרבנו נותנים את דעתם על משמעה של עובדה זו ועל תוצאותיה.

מדינות רב־לאומיות יכלו להתקיים ולתפקד בעבר, בימים שהתחבורה היתה קשה ומעטה, ולכן מועטים היו גם המגעים בין בני העמים השונים; ובימים כשפעולת המדינה הצטמצמה – פחות או יותר – בשמירה על בטחון וסדר ובגבית מסים להחזקת הממשל. אולם בימינו, כשהפעילות הכלכלית מחייבת ניידוּת ועבודת־צוות, וכשתפקידי המדינה מקיפים את כל תחומי החיים, נוגעים לא לרק לכִלל, אלא גם לכל פרט “מערש עד לקבר”, מוכרח השיתוף בין בני עמים שונים להתקל בקשיים ולגרום לחיכוכים.

ואכן, רואים אנו כי להתקדמות הכלכלית ולהרחבת הפעילות הממשלתית מתלווה בכל מקום גם התעוררות הלאומיות. וכן מתלווה להן לחץ גובר על המיעוטים הלאומיים להטמע בתוך האומה השלטת – וזאת במיוחד במדינות הדמוקראטיות, האמורות לשקף בפעולתן את רצון תושביהן, הזקוקות – לפיכך – להסכמה כללית ולתמימות דעים. דוקא מדינות אלו נאלצות, לכן, להטמיע את המיעוטים הלאומיים הזרים – לא מזדון, אלא כדי שתוכלנה לתפקד כהלכה. וכתוצאה מכך מצטמצם והולך בימינו השיתוף בין בני אומות שונות לשיתוף בין מדינות שונות, בין המנגנונים הממשלתיים למיניהם. והמדינות הרב־לאומיות מתפרקות והולכות לנגד עינינו. כך נתרחש בהודו, בקנדה ובספרד. כך עומד להתרחש באנגליה, בבלגיה וביוגוסלביה. מדינות רב־לאומיות מוסיפות כיום להתקיים רק כל אימת שמקיימים אותן בכוח הזרוע, רק כל אימת שאחד העמים שבתוכן כופה את השאר ומנצלם – כמו בברית־המועצות, בדרום־אפריקה או ברודסיה. במקרים רבים כרוכה ההתפרקות גם במלחמת אזרחים עקובה מדם, כפי שראינו גם בקרבתנו (בקפריסין, בלבנון). אולם, מדינת־ישראל אינה לומדת לקח. אנו מוסיפים לקיים משטר דו־לאומי כמו בימי חבר־הלאומים ז"ל ובלי להתחשב בתוצאותיו החמורות.


 

פיצול לאומי ופיצול מעמדי

במשך הזמן התרגלנו למשטר זה כל כך, שיש צורך להזכיר כי מדינת־ישראל הוקמה בשעתה כמדינה יהודית, כאמור במפורש במגילת העצמאות; כי לערבים לא הובטחה אז אלא “אזרחות מלאה ושוה”, זאת אומרת: השתלבות וטמיעה באומה היהודית (העברית, הישראלית), על דרך מה שמתבצע והולך לגבי הדרוזים והבדואים. גישה זו גם היתה טבעית אז. שכן עם הקמת המדינה נפתחו שערי הארץ לפני עליה המונית של יהודים. המשק היהודי הוכנס לתנופת פיתוח מואץ. משקל הערבים באוכלוסיה ובכלכלה הלאומית צפוי היה, לכן, לרדת והיה יסוד סביר להנחה כי תוך זמן קצר יקלטו בחברה ובאומה היהודית החדשה.

אבל, כידוע לא הלכו הדברים בדרך זו. העליה קטנה. קטן גם הרבוי הטבעי של היהודים. אחוז הערבים באוכלוסיה החל שוב לגדול, במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים. ועם זה הואטה קליטתם בחברה היהודית – בפרט שרובם הופרדו באיזורים סגורים, תחת משטר צבאי, וגם הוקמה בשבילם מערכת חינוכית נפרדת. ואף שרבו והלכו סימני עוינותם למדינה היהודית, הם הוכרו בהדרגה – אם גם לא להלכה, הרי למעשה – כאומה (פלשתינאית) עצמאית, השותפה במדינת־ישראל בצידה של האומה היהודית.

מאידך גיסא, דוקא בשל כך לא יכול היה שילובם החברתי והכלכלי של הערבים לחרוג מעֵבֶר לתחומים מסוימים. אמנם, העבודה הערבית מהווה כיום גורם חשוב במשקנו. מכיון שהיהודים מסרבים לעבוד בענפי הייצור, צריכים למלא את מקומם עובדים אחרים. ואכן מהווים הערבים כיום כמחצית הפועלים הפשוטים (עובדי הייצור) בתעשיה שלנו וכשני שלישים מפועלי הבנין. כמה ענפי חקלאות נמצאים כולם בידי הערבים או תלויים בעבודת פועלים ערביים. משקלם רב גם במוסכים, במלצרות, בעבודות נקיון. אבל, חדירתם לשירותים, לפקידות, למקצועות חפשיים, למסחר – כלומר לענפי היוקרה שבארצנו, לענפים הקשורים גם בממסד הממלכתי – נתקלת – מטעמים מובנים – בהתנגדות רבה. מאותם הטעמים, ומשום דבקותם במסורתם הלאומית, הזרה להווי שלנו. נפקד מקומם כמעט לחלוטין בין היזמים והתעשינים (חרף הצטברות מהירה של הון נכון להשקעות גם בידי ערבים). לפיצול הלאומי מקביל איפוא במידה מרובה גם פיצול מעמדי. והדבר מביא בהכרח לכך, שהניגוד הלאומי מוצא ביסוס וחיזוק גם במאבק בין השכירים למעבידיהם, ואילו ההבדל הלאומי מחריף ומגזים את המאבק המעמדי בארץ.


 

דו־לאומיות ופער חברתי

החיים בצוותא של בני אומות שונות, השומרות על ייחודן חרף השיתוף, מביאים להגברת הפערים החברתיים, להקפדה יתרה על זכויות ייחודיות, לטיפוח נהגים שחצניים וראוותניים. ואף שמגמות אלו בולטות ביחסים שבין היהודים לערבים, ניכרת השפעתן גם בקרב הישוב היהודי. הן מכהות את חושינו גם לגבי הפערים שבין עדות, שכוּנות, שכבות שונות בקרבנו; הן מרגילות אותנו לחיות עם פערים אלה ולפיכך גם מעכבות את סילוקם.

ד' ישראלי הזעיק בשעתו את אנגליה, בהצביעה על כך, שהעשירים והעניים שבתוכה מהווים כמו שתי אומות עוינות במדינה אחת, ששוויונם להלכה, כאזרחים, אין בו כדי לבטל את השוני והפער הקיים ביניהם למעשה. במדינת־ישראל, המקיימת את השוני הלאומי בין תושביה כעקרון מקודש, עשוי הפער המעשי (הכלכלי, החברתי) ביניהם להגיע לשיעורים מופלגים. לכן אין תימה שהוא מתמיד – ואף גדל – חרף הדיבורים הנאים על שוויון ועל מדינת־רווחה, וחרף תקציבי הענק הניתנים לחיסולו.

אין תימה שהאי־שוויון בהכנסות גדול בארץ מאשר באסטריה, בגרמניה, ביפאן וכנראה גם בארצות־הברית; שאחוז המשפחות המעסיקות עוזרות־בית גבוה אצלנו מאשר בארצות אירופה, ואף גדל והולך, בניגוד להתפתחות שם. שכרם של חברי בית־הנבחרים – המייצגים את אנשי הממסד – גדל באנגליה פי 2.4 מן השכר הממוצע, ואילו אצלנו היחס יותר מפי 5. הדו־לאומיות מגדילה איפוא את ההפרשיות בין תנאי חיים של החוגים השונים בארצנו; מקטינה את ניידות העובדים והמשפחות; מגבירה את הניכור בין הפרט לכלל החברה; מעכבת את הנהגתן של שיטות ייצור מתקדמות, המחייבות עבודת־צוות והבנה בין העובדים והמנהלים; מקשיחה את משקנו ומקרבת אותנו מבחינה זו לארצות הבלתי־מפותחות. הווי אומר: היא מכבידה עלינו את ההסתגלות לתמורות המתרחשות בלי הרף בכלכלה העולמית. זוהי איפוא אחת הסיבות העיקריות לפגורנו הכלכלי.

אמנם, התרגלנו לבזבוז הכוחות והמשאבים הכרוך בניפוח השירותים, בפער החברתי, באורח־החיים הבטלני־ראוותני, ואנו רואים כל זה כדבר הכרחי, בדומה לכל שאר עלויות־הייצור. ברם, העובדה במקומה עומדת, שאורח־חיים זה בכל זאת בזבוז, כמין חטוטרת שאנו נושאים על שכמנו. ואכן, מבחינה אוביקטיבית, בהשואה למדינות אחרות, יורדת והולכת רמת השכר בתעשיתנו ואינה כיום אלא כמחצית שיעורה לפני עשר שנים. רמת השכר בארצנו מפגרת מפני שהמבנה המשובש של חברתנו (מדינתנו) מעכב את עלית הפריון ומבזבז את השגיו. ובעקבות הפיגור באים, כמובן, התסכול, הטינה והתרעומת.

מכיוון שהדו־לאומיות מגבירה את המתח הפנימי בארץ, הריהי מחייבת גם מאמץ מוגבר לשמירה על הסדר ועל הבטחון הפנימי. תקציב המשטרה שלנו עולה על מחצית ההוצאה הממשלתית לבריאות ושווה לכל התקציב הממשלתי (הרגיל) לכלכלה ומשק. בעשר השנים האחרונות גדל הכוח המשטרתי בשיעור העולה פי שלושה על הגידול במנגנון הממשלתי האחר, נוסף למשטרה, המונה למעלה מ־19,000 איש, עסוקים עוד כ־15,000 איש בשירותי הבטחון הפרטיים למיניהם (יותר מאשר בגרמניה, למשל). ואין לשכוח את הנטל הכרוך בשירות המתנדבים של המשמר האזרחי, שהופעל בגלל החשש מפני הגייס החמשי שבקרב הערבים. אם נביא בחשבון גם את השפעת המתיחות הפנימית על המערך הצבאי של המדינה, נוכל לומר כי נטל הבטחון הפנימי שלנו אינו נופל מכלל הנטל הבטחוני שבמדינות אירופה. מספר האסירים לאלף תושבים גדול אצלנו כדי שלישים יותר מאשר באנגליה. ואין צורך להרחיב את הדיבור על התקלות המוסריות והחברתיות המתלווֹת להרחבה זו של פעולת המשטרה; על רשת בתי־הסוהר הגדושים אסירים בטחוניים ושאינם בטחוניים; להשפעתו המסאבת של מצב זה גם על המשטרה, המשטר והממסד. וחרף המחיר הכבד – בחומר וברוח – שאנו משלמים בעבור בטחוננו, שרויים אנו בכל עת בסכנת התנגשויות אלימות. כמעט מדי יום נחשפות חוליות טרור חדשות. ו“יום האדמה” של אשתקד עלול לחזור וללבוש צורה חמורה יותר.


 

איכות החיים

ולא זו בלבד. המציאות הדו־לאומית גם פוגעת באיכות החיים בארץ. אמנם, התיירים הבאים אלינו מתפעלים מן הערב־רב הססגוני שהם מוצאים כאן. אולם, תושבי המקום מעדיפים בכל הארצות – וכן גם אצלנו – שכנים הדומים להם; תושבים היכולים להיות שותפיהם לא רק בעבודה, אלא גם בבילוי, בחג, בצער ובשמחה, בחברה ובמשפחה. הערבים הנהנים אצלנו מחיי רווחה שאין דוגמתם בשום מדינה ערבית – מבקשים בכל זאת להפטר מעימנו, לעצב את חייהם כאוות נפשם וכהרגלם. והרי גם היהודים נתקלים – כמותם – באורח חיים שאינו לפי רוחם; בכל מיני מגבלות מחמת הצורך להתחשב במציאותה של אומה אחרת. בגרמניה, למשל, מותר לעיר שיש בה 6% תושבים זרים לאסור על ישיבת זרים נוספים, כדי למנוע הווצרוּת מטרד ציבורי. אם חלקם של הזרים מגיע ל־12%, מוטל שם איסור כזה באופן אוטומטי. בארצנו מהווים הערבים 15% מן האוכלוסיה שבתחום הקו הירוק, ושיעור זה גדל משנה לשנה. באוכלוסיה שבמדינה כולה מהווים הם כבר עתה כשליש. כבר עתה מורגשת השפעתם על השכר, הפריון, דרכי המסחר, ההווי, הנימוסים, היחס לעבודה, לחוק, למדינה, לתרבות היהודית. כבר עתה אין היהודי יכול להרגיש את עצמו חפשי לגמרי ב“ביתו הלאומי”, כי עליו להתחשב גם ב“דיירי המשנה”. ההבדל בין החיים במדינת־ישראל לבין החיים בברוקלין, במרוקו או בריכוז יהודי אחר בגולה איננו גדל איפוא, אלא פוחת. ועם זה פוחת והולך, כמובן, גם כוח משיכתה של המדינה לגבי העולים, פוחתת והולכת גם הרתיעה מפני הירידה לחו“ל. ניכור הגובר והולך בין הפרט והכלל בארצנו הופך גם החיים בארץ לחיי גולה. אין תימה ששליטי ערב מעיזים כבר להזמין את יהודי הארץ לחזור אל סירי הבשר בארצות מוצאם. אין תימה שגם ריבונות זרה או משותפת – בארצנו שוב אינה נראית לציבור כאסון. אין תימה גם שהציבור בחו”ל – לא רק הלא־יהודים אלא גם היהודים – מתקשים להבין: מהו ייחודה של מדינת־ישראל ובמה זכותה לתבוע סיוע (ואף להתקיים).


 

המוסר הכפול

אבל, חמורה ביותר היא השפעתו המוסרית של המשטר הדו־לאומי. שהרי משטר זה בנוי על השלמה עם כזב: עם הסתירה הפנימית שבמדינה, שהיא להלכה יהודית, ואילו למעשה היא בחלקה ערבית; עם הניגוד שבין שלטון יהודי – שבלעדיו אין המדינה יכולה להתקיים – לבין חוקת שוויון אזרחי. סתירות אלו עמוקות משניתן יהיה להתגבר עליהן או לגשר על פניהן. אותן אפשר רק לעקוף או להחביא, כלומר: לדחות את פעולתן בעזרת אילתורים והסדרים מיוחדים. קיומו של המשטר הדו־לאומי מתאפשר למעשה רק בעזרת כל מיני הפליות וקנוניות, הסכמים שמתחת לשולחן, שחָדים גלויים וסמויים, טובות־הנאה אישיות, וכיוצא באלה אמצעים המנוגדים לדמוקרטיה ולמוסר.

אמנם, הערבים הם אזרחים שווי־זכויות ושווי־חובות ליהודים, אולם, להם מותר (למעשה) לתמוך כאויבי המדינה, על כל פנים לאהדם. כנגד זה, עליהם להשלים עם בדיקות בטחוניות ויחס משטרתי נוקשה מאשר ליהודים. להם בלבד מוּתּר לבקר, לשהות, ללמוד במדינות השכנות. לעומת זאת, אינם יכולים להשתכן בכרמיאל או בתל־אביב. הערבים פטורים מן השירות בצבא וכמעט שפטורים מתשלום מיסים (חלקם במס ההכנסה, למשל, הוא רק כדי עשירית מחלקם באוכלוסיה), אבל אינם זוכים בהטבות הניתנות ליוצאי־צבא ואסורים לעבוד במשקים שעל אדמת הלאום. בשיכון, בהפקעת אדמות, בקבלת תעודות־בגרות ומלגות לאוניברסיטאות, דין הערבים שונה מדין היהודים. “קיפוחם” של משכילים ערביים הוא נושא מרכזי בתעמולת רק“ח ומפ”ם. על השימוש בהטבות ופרוטקציות לשיחוד “נכבדים” ערביים התריע – ללא הועיל – קניג בתזכירו הידוע.

בכל מקום שמדובר ביחסים שבין הממסד היהודי למיעוט הערבי נתקלים אנו בשניוּת, במוסר כפול, במערכת של שקרים מוסכמים. ואין ספק כי שניוּת זו מטביעה את חותמה גם על תחומים אחרים בחיינו; כי היא שורש פורה רוש ולענה גם בחברה היהודית. אם מוּתּר להפלות, לשחד, להונות, ביחסים שבין שני העמים, הותרה הרצועה לגבי כל אדם. המשטר הדו־לאומי היה, לפיכך, לאחד הגורמים הראשיים לערעור הערכים החברתיים, לשחיתות, לפשיעה, אשר פשו אצלנו. גם אם מרבית הבקורת שמותחים על מדינת־ישראל היא פרי משטמה ותעמולה עוינת, אין זאת אומרת כי אין לה גם אחיזה במציאות. שהרי גם רבים מבין אנשי שלומנו סופקים את כפיהם למראה המתרחש בארץ ומשווים את דרכינו לדרכי סדום ועמורה. שהרי הסטאטיסטיקות מראות כי שיעורי הפשיעה, התאונות בדרכים ובבתי־החרושת, הזיהום, השחתת הנוף והאתרים ההסטוריים, השימוש בסמים, ההעדרות מהעבודה, הפגיעות בזכויות האזרח, הפשע המאורגן, הם אצלנו מן הגבוהים בעולם. שהרי גם אחינו הנמלטים מחמת המציק בברית המועצות, באפריקה הדרומית, באמריקה הלטינית, מעדיפים לנדוד לארצות גולה אחרות מלעלות ולהשתקע בביתן הלאומי שסרח. שהרי אין עוד מדינה שבית־הנבחרים שלה מצא לנכון לפנות אל בני אומתו בקריאה שלא יברחו מארצם, שלא ירדו לחו"ל.


 

מדינת השנור

הפן השלישי של חולינו החברתי – הטפילוּת – אינו אלא תוצאה משני הפגמים האחרים. מדינת־ישראל איננה היחידה הנזקקת לסיוע חוץ, ליבוא הון זר. ויבוא הון עשוי להיות גם לברכה. הוא עשוי להחיש פיתוח כלכלי וקידמה חברתית, להגדיל את הפריון בארץ וכך לאפשר לה להגמל בהדרגה מן התלות בעזרה מן החוץ. אולם, אצלנו הולכת ההתפתחות בכיווּן הפוך. תלותנו בעזרה מבחוץ איננה פוחתת, כי אם גדֵלה. בשנות החמשים, כשמשקנו היה דל ובלתי מפותח, עדיין דיברנו על עצמאות כלכלית, ולוא רק כתכלית לעתיד רחוק. כיום חדלו להזכירה אפילו בפרסומי תעמולה ממשלתית. יבוא ההון לארץ הגיע לממדים שמעטים כמותם אף במספרים מוחלטים ואילו בחשבון לנפש הוא שיא עולמי. אבל הצמיחה הכלכלית בארץ נעצרה כמעט לחלוטין. עלית הפריון מפגרת לעומת המצוי בארצות אחרות. בזמן האחרון הפריון אף יורד, כי אין מנצלים כראוי את הציוד ואת העובדים שישנם. והמבנה הכלכלי והחברתי שלנו הסתגל לעזרה מן החוץ כאל תופעת קבע.

עודף היבוא – בנכוי היבוא הבטחוני – מהוה כיום חלק גדול יותר של ההוצאה הלאומית (הלא־בטחונית) מאשר בראשית שנות החמשים. לפני עשר שנים עדיין ניזון חלק מן ההשקעה הנקיה במשקנו מחסכון מקומי. כיום אין משקנו מותיר אמצעים אפילו כדי למלא את הפחת. המצב הורע אף אם לא נביא בחשבון את המשאבים שאנו נאלצים לבזבז למאמץ הבטחוני: לפני עשר שנים היה החסכון הפרטי ממקורות פנים כפול מסך הבלאי במשק, ואילו כיום הוא עולה עליו רק כדי 50%. לעומת זאת, עלתה רמת־החיים בארץ בשיעור שמעטים כמותו בעולם. ולעליה ברמת־החיים הפרטים נתלוותה גם הרחבה רבה של השירותים הציבוריים, של המנגנון המינהלי, של תשלומי הסעד למיניהם. הוספת הפרנסות וההכנסות שאינן פריוניות נמשכה במלוא התנופה גם אחרי המפולת של מלחמת יום־הכיפורים והיא נמשכת גם כיום, אחרי המהפך השלטוני. אופין הטפילי של הכלכלה והחברה בארץ מתגלה בבהירות בעוּבדה, שסך ההכנסה הפרטית גדול אצלנו מסך ההכנסה (התפוקה) הלאומית; ושעודף זה גדל והולך במרוצת הזמן (מכ־10% בשנת 1965 עד לכ־15% בשנת 1977). אם היהודים מסרבים לעבוד בענפי הייצור; אם את הערבים עלינו לשחד ולסעד, כדי שיאותו לחיות בצלנו ולעשות לפחות מקצת מן העבודות הקשות; ואם נוסף לכך עלינו ללחום בטרור וגם להפגין את אדנותנו באורח חיים של רווחה וראווה; ברי כי לא נוכל להתקיים מעמלנו; כי עלינו לבקש שימלאו את חסרוננו אחינו שבעבר הים והדודים העשירים באמריקה.


 

משטר של חלוקה

אבל תלותנו בחסדי זרים היא לא רק תוצאה מהרכבה המקצועי המשובש של האומה. תלות זו גם מחזקת את נטיתו של הישוב למבנה חברתי משובש. רובה המכריע של העזרה מחו"ל – המגביות, המענקים, המלוות הגדולים – מתקבל בצינורות ממשלתיים. הוא מקנה לממשלה משקל ומעמד העולים בהרבה על מעמד ועל תקפה המקומי, הלאומי. השליטה על מקורות העזרה מבחוץ – המהווה חלק ניכר מכלל ההוצאה הלאומית – מאפשרת לממשלה לשלוט בכל ענפי המשק, להשפיע על כל תחומי הפעילות החברתית. היא הופכת את התקציב הממשלתי לפרה חולבת, אשר מעטיניה יונקים – אם במישרין ואם בעקיפין – גם המפעלים הפרטיים, החקלאים, התעשינים, הבנקים, האיגודים המקצועיים, וכל בית ישראל. היא מאפשרת – לכן – לממסד הממשלתי לשחד אנשים וציבורים שלמים; הופכת את כל המדינה לארגון של חלוקה ופיקוח פקידותי; ועל־ידי־כך מתישה כל יזמה ואחריוּת אישית, מעודדת בזבוז, שרירות ושחיתות. התלות בעזרת חוץ מנציחה איפוא את עצמה. וכל נסיון להגמל מן הסיוע נתקל בהתנגדות נמרצת מצד הנהנים ממנו.

משטר החלוקה, ה“פקידוסתן”, הוא המאפשר לנו להרחיב את השירותים החברתיים ללא כל התחשבות בייצור. מאידך גיסא, משמש המערך השירותי־פקידותי סמך עיקרי למשטר הקיים. התקציבים והמנגנונים המפלגתיים גדולים בארץ (בחשבון לנפש או לתוצר הלאומי) פי כמה מאשר במדינות המערב העשירות ביותר. השליטה הממשלתית בחברה ובכלכלה הלאומית רבה אצלנו מאשר בכל מדינה דמוקרטית. היא אינה רחוקה מזו שבמדינות הטוטאליטאריות. זהו גם פשר יציבותו המופלאה של הממסד בארצנו, על מערכת המפלגות השותפות בו (או הנכונות להשתתף בו), שלא נתערער ולא נשתנה אפילו המהפך בבחירות. אבל, יציבות זו נשענת אצלנו לא על כוחה של האומה, כי אם על חולשתה; על היות האומה כולה תלויה בסיוע ממשלתי ועל היות הממשלה תלויה בסיוע מבחוץ. משטר זה אינו יכול איפוא להבריא את הכלכלה ואת החברה בלי שיכרות את הענף שהוא יושב עליו. הוא מוכרח להוסיף לשלוט בעזרת סובסידיות, תמיכות, הפליות, אינפלציה, כלומר – בעזרת שחיתות מאורגנת. הוא מוכרח לקיים מחסור – המצדיק חלוקה ופיקוח. האינטרס הפרטי, המעמדי, של הקבוצות השליטות, “ההגמוניה הפועלית” או “המשפחה הלוחמת” בנוסחן הישראלי (שמשמעו שליטה על מקורות הכספים והכוח כדי לחלקם בין “אנשי שלומנו”), מנוגדים איפוא לטובת האומה בכללותה. וניגוד זה בין האומה למנהיגותה מתיש, כמובן את כוחנו, מרפה את ידינו, גורם לאזלת יד המסכנת את עצם עתידה של אומתנו.


 

רפורמה פנימית

שינוי הערכים הנדרש כדי להתגבר על המשבר איננו איפוא מליצה ערטילאית, כי אם משימה מעשית. משמעו לא הטפה לחיי צדק ויושר, כי אם שורה של פעולות ממשיות – רפורמות כלכליות, חוקיות, חברתיות, אשר יהפכו את מדינתנו מגוף חולה ומעורער למדינה נורמלית, בריאה, המאפשרת לתושביה קיום בצנע, אבל בכבוד ובשלום. מדינת־ישראל העכשוית איננה ישות בת־קיימא משום שאינה מסוגלת לתפקד כראוי; משום שהמבנה שלה משובש גם מבחינה כלכלית (מקצועית), גם מבחינה לאומית; והעובדה ששני שיבושים אלה מתנים ומשליכים זה את זה אך מגבירה את פעולתם המזיקה. אמנם, במשך זמן מה עלה בידנו לאזן את ערעורה הפנימי של מדינתנו בעזרת סיוע נדיב מן החוץ, אולם ברי כי איזון זה לא יאריך ימים. במוקדם או במאוחר – וכנראה כבר בעתיד הקרוב – יפחת זרם הכספים ולא יספיק עוד לאותם חיי רווחה בזבזניים שאנו מקיימים כיום. וכן לא נוכל לקיים לאורך ימים משטר של כיבוש במחוזות מיושבים ערבים, ואף לא לשחד את ה“פלשתינאים” בתעסוקה וברמת־חיים גבוהה. הרי כיום יכולים הם לקבל סיוע – גם כספים, גם ידע – ממקורות אחרים, ממדינות ערב. וכבר עכשו גדלה והולכת ההגירה מיהודה ושומרון ועזה אל מוקדי הפרוספריטי החדשה בעבר־הירדן ובארצות המפרץ הפרסי. בשלוש השנים האחרונות הגרו מחבלים אלה כ־60,000 נפש, כדי 60% מכל הרבוי הטבעי שם. ואין ספק כי תנועה זו עוד תגדל אם יורע המצב הכלכלי בארץ, אם נאלץ להקדיש את אמצעינו המוגבלים לא לפיתוי הערבים אלא לצרכי היהודים. וללא עבודה ערבית נאלץ לעשות את הכל בעצמנו.

בין שנרצה ובין שלא נרצה, לא תהיה לנו איפוא ברירה אלא להתקיים בכוח ידינו; להפוך את מדינת־ישראל הדו־לאומית, הטפילית, למדינה של עם יהודי עובד; לחנך את היהודים, לאחר שלמדו ללחום, גם לחיות ולעבוד ככל הגויים. לא תהיה לנו ברירה אלא להעביר חלק ניכר מן היהודים המתפרנסים כיום מפקידות ומשירותים לעבודה בתעשיה ובשאר ענפי הייצור; למלא את מקום העובדים החסרים בייצור לא בערבים עוינים, כי אם ביהודים – מקומיים ועולים – וכך לשים קץ לפילוגנו הפנימי, ליצור אומה אחת ומדינה שלמה. לא תהיה לנו ברירה אלא להנהיג בארץ משטר חרום לאומי, כך שהערבים יאלצו להטמע בקרבנו או להגר לארצות השכנות, וכך לפתור את הבעיה הפלשתינאית; להכשיר את התנאים בארץ ליתר שוויונות וליתר ניידות, וממילא גם לצמיחה כלכלית בריאה (שתחזק גם את כוחנו הצבאי וגם את מעמדנו הבינלאומי). אם לא נעשה זאת תוך זמן קצר, במחשבה תחילה, בדעת ובתבונה, יתרחשו השינויים ההכרחיים באופן מבוהל, בחפזה, תוך אבדות, שגיאות, ייסורים ואף שפך־דם. אבל, הם יתרחשו בכל זאת, כי המצב הקיים אינו נסבל, כי השינויים הם תנאי קודם להבראתנו לקיומנו.

מכיוון שהתרופה למחלתנו הריהי רפורמה פנימית, אין שחר לכל הנסיונות להתגבר על המשבר באמצעים חיצוניים, בין אלה שינויים (ויתורים או סיפוחים) טריטוריאליים, ובין אלה צעדים פוליטיים (הסכמים, חוזים, ערבויות, פירוזים וכדומה). כי אם כל חשיבותם, אין בהם כדי לתקן את הפגמים המבניים בחיינו, כי הם יכולים להועיל רק למדינה בריאה, המסוגלת לתפקד כהלכה, ואילו במצבנו הקיים הם מוכרחים להחמיר את דרדורנו. אם יאותו הערבים – מרצונם או בעל כרחם – “להשלים עם קיומה של מדינת־ישראל” במתכונתה העכשוית; אם יאפשרו לנו להרחיב את פעילותה המשובשת, הטפילית; להגביר את שירותינו כדי להשתלב גם במדינות השכנות ולהגביר את השתלבות הערבים במדינתנו הדו־לאומית; מוכרח הדבר לחזק את המתחים שבמדינתנו, לערער את אושיות רִבּונותנו ועצמאותנו הלאומית. כי מדינה יהודית נפרדת תוכל לחיות בשלום ובשיתוף עם מדינות ערביות שכנות, אם תהיה גם היא – כמותן – מדינה לאומית, נורמלית, בריאה. אבל, אין לצפות לכך שנוכל לקיים חיי שלום ושיתוף בין היהודים והערבים במסגרת מדינית אחת, בחברה לאומית מעורבת. הרי אפילו הקנטונים השונים בשוויצריה מהווים חטיבות לאומיות, לשוניות, מינהליות נבדלות.


 

מעגל הקסמים

הצעד הראשון לקראת הבראה צריך, לכן, להיות: ההכרה בתלותם ההדדית של השיבושים השונים בחיינו. עלינו להבין, כי אין אלה תקלות מקריות, כי אם פנים שונות של מחלה אחת, וכי אין לרפאם אלא במשותף. כן לא נוכל לתקן את פגימותה הכלכלית של מדינתנו, את עדיפות השירותים על הייצור, כל עוד נוסיף לקיים בארץ משטר דו־לאומי ונחיה “על חשבון הבארון”, עם ממסד המבוסס על חלוקה ופיקוח (כמו במושבות הבארון בשעתו). כי כל עוד קיימים במדינה עובדים (תושבים, אזרחים) מסוגים שונים, יהודים וערבים, הנבדלים בתרבותם, ולכן גם באורח חייהם, ברמת פריונם ובשכרם; כל עוד אין סיבה (אין הכרח) להמנע מבזבוז, מבטלה ומבטלנות; מוכרחים המאמצים ליעול ולהגדלת הפריון להשאר נסיונות סרק. הם מוכרחים אף להגביר את המיתון ואת המתיחות הפנימית בארץ – כפי שאמנם מתרחש לנגד עינינו בשנים האחרונות.


כיוצא בזה, אי אפשר להפוך את הערבים שבמדינה מ“פלשתינאים” לישראלים כל עוד הם מתיחדים בענפים ובמקצועות מסוימים, מקיימים מערכת חינוך נפרדת, דבקים בלאומיוּת ובשפה שאינן שלנו, ולכן נשארים מיעוט נכרי, נחות וחשוד בקרבנו. המצב הדו־לאומי הקיים אינו נסבל אלא מפני שלפי שעה מאזנים אנו את השפעתו בהשפעת שיבושים אחרים: מפני שאנו (היהודים) מסתגרים בתחום המעמד הבינוני; מפני שסיוע החוץ מאפשר לנו להמשיך בחיי בזבוז, לקיים כוח משטרתי עצום, ואף לסבסד ולשחד את הערבים “שלנו”. אבל משעה שמשטר זה יגיע לקיצו ישמט הקרקע גם מתחת למדינה הדו־לאומית, ולא נוכל עוד לקיים בתוך מדינתנו ועל חשבוננו כעין מדינת־רווחה ערבית, אוטונומית למחצה, הפטורה מנטל כספי ובטחוני, המאפשרת רבוי טבעי שאין עוד כמותו בעולם, ועם זה היא מערערת על זכות קיומנו. במדינה לאומית (יהודית) שתקפיד על יעול, על שוויון ועל צנע לא נוכל – לא נרצה – לקיים שירותים ותיווכים מנופחים, המעסיקים את היהודים והמפַנים את ענפי הייצור לערבים; לא נוכל לפטור א הערבים ממסים. להעניק להם תמיכות בשפע, להניח להם להשתמט מן השירות בצבא ובזרועות הבטחון; וממילא לא נוכל להניח להם לחיות בלאומיות כפולה ובנאמנות מפוקפקת. במשטר כזה נאלץ להעמידם לפני הברירה: אם לנו הם או לצרינו; אם נכונים הם להשתלב, להטמע, באומה הישראלית (העברית, היהודית), לחיות, לעבוד, להתחנך, יחד עִמָנו – או שהם מעדיפים לדבוק בלאומיות ערבית, וגם להסיק את המסקנות מכך.

בכל מדינה נורמלית נחשבים השירות בצבא, השימוש בשפה הלאומית, החינוך לנאמנות ממלכתית, לדברים מובנים מאליהם; לזכות גדולה, שנאבקים גם בני המיעוטים הדתיים והאחרים; שכל המוותר עליה מוציא את עצמו מן הכלל הלאומי ומקפח בכך את שוויונו האזרחי. כך נוהגים היהודים בכל ארצות מושבותיהם (והמסרבים לנהוג כך, אין להם ברירה אלא לחיות בגטאות או לעלות לארץ), הקופטים במצרים ושאר הנוצרים שבארצות הערביות, ואף הכושים שבארצות־הברית. זאת תובעים הילידים השחורים באפריקה הדרומית. מדינת־ישראל היא היחידה שאינה מחשיבה את כל אלה, הנוהגת באזרחיה באיפה ואיפה. רק אצלנו נראית זיקה לאומית אחידה לדבר תמהוני. רק אצלנו עשויה הגשמתה לגרום זעזועים חברתיים. אבל, מכך יש להסיק רק על מידת העיווּת שבחברתנו ועל הדחיפות שבתקנתה. ובין שתבוא תקנה זו בדרכי שלום או במלחמה; בין שתכלול את הטמעת הערבים או את אילוצם להגר או את גירושם בכוח (בשל התנגדותם למדינה היהודית); בין שתקיף את ארץ־ישראל השלמה או רק חלק ממנה; לא נוכל להיות אומה נורמלית ומדינה בת־קיימא כי אם לאחר שנבצע מהפּכה זו. מאידך גיסא, אין סיבה להניח כי ייהוד המדינה יחייב דוקא להשתמש באמצעים אלימים, כי לא נוכל לבצעו בדרכים חוקיות ומנהליות רגילות, כדוגמת רפורמות לאומיות דומות שבוצעו במדינות אחרות (לרבות מדינות דמוקרטיות מפותחות). וכן יש לשער כי הדבר יתקבל בהבנה ברחבי העולם, שהרי לא יהיה בו משום פגיעה בזכויותיהם האזרחיות של ה“פלשתינאים”, שידָרשו לוותר רק על מעמדם המיוחד במינו, אשר בו הם נהנים משני עולמות, יכולים להיות גם ישראליים (שווים ליהודים) וגם ערבים (העוינים את היהודים), אשר בו הם גם חותרים תחת מדינתנו וגם שותפים בה.


 

כיבוש העבודה

לבסוף: הנורמליזציה של מדינת־ישראל מחייבת תמורה מעמיקה גם בקרבנו, בקרב היהודים. כי שינויים מוסדיים, ארגוניים, משפטיים וכו' לא יועילו ולא יחזיקו מעמד, אם לא נגמל מן ההשקפות המסולפות שהורגלנו בהן במרוצת הזמן, מן ההרגלים הגלותיים שדבקו בנו ועודם מעצבים את אורח חיינו גם במדינתנו.

המשימה הדחופה ביותר העומדת לפנינו כיום היא לשים קץ לאבטלה הסמויה (ולבטלה הגלויה) שבקרבנו, כדי להגדיל את התוצר הלאומי, לחדש את הצמיחה הכלכלית ואת כשרה של הארץ למשוך ולקלוט עליה המונית, ולהקטין את תלותנו בסיוע חוץ ובתכתיבי זרים. לשם כך עלינו להעביר את העובדים היתרים שבשירותים ובפקידות לסוגֶיה אל ענפי הייצור, לשפר את השכר ואת התנאים בענפים אלה, לשנות את משטר העבודה בארץ, לשים קץ לבזבוז ולשחיתות שבמגזר הציבורי. אולם, ברי כי בכל אלה לא נשיג את מבוקשנו כל עוד נוסיף לראות עבודה יצרנית (מעשית, גופנית) כעשיה נחותה; כל עוד תהיה בעינינו עבודה משכילית, נקיה וקלה, גם עבודה מכובדת יותר, ולכן גם זכאית ליתר שכר ולתנאים יותר נוחים.

מסתבר כי יחס כזה לעבודה יצרנית היה מובן והגיוני בתנאי הגולה, כשהיהודים היו מנוּעים מרוב העיסוקים בייצור; כשגם מעט הייצור שיכלו לבצע היה מיועד רובו ככולו לזולתם (לעמים הזרים שבתוכם ישבו), ולכן היה מחוּסר תוכן וטעם בשבילם. אולם, מסתבר גם כי אין הצדקה לגישה זו בארצנו, כשגם עבודה בשדה ובסדנה, במטבח ובמוסך, דרושה לכלכלה הלאומית שלנו; כשעבודות אלו עשויות להיות חיוניות אף יותר מלבלרוּת, תיווך וניהול.

נזכור נא: מדינת־ישראל קמה בזכות “כיבוש העבודה”, תודות לכך שהיהודים חדרו לכל מיני מקצועות של “גויים”; מפני שיהודי הגולה נטשו את עבודותיהם ה“נקיות” וה“מכובדות” והחלו לעסוק גם במלאכות הקשות והמפרכות ביותר. ולא זו בלבד: הם עשו זאת ברצון, בהתלהבות, אותו גל לאומי גדול של הסבה מקצועית היה מלווה גם התעוררות רוחנית כבירה. האידיאולוגיה של “הגשמה עצמית”, של הוקרת העבודה – כל עבודה – כפעולה יוצרת, כערך אנושי עליון, היא ששיותה לתנועת הפועלים היהודית את תנופתה החברתית ואת רמתה המוסרית. בעטיה יכלו החלוצים להתגבר על קשיי ההסתגלות בארץ, למצוא את אושרם גם בחיי צמצום ועמל. אבל, כיום נראית אידיאולוגיה זו מיושנת וילדותית לא רק בעיני בורגנים, אלא גם בעיני בני קיבוצים. א.ד. גורדון זכור עתה רק כזקן משונה. הסיפורים על חורשים, חוצבים, סבלים יהודים נשמעים באזנינו כמעט כדברי אגדות. ראש הממשלה שלנו מצטלם לא עוד כשהוא עובד בבנין או ברפת, אלא כשהוא משחק טניס. שרינו מתהדרים בחברוּתם ב“מועדונים אקסקלוסיביים”. בגן־עדן של כסילים שאנו חיים בו נראית כל עבודה כקללה, על כל פנים בפחיתות כבוד. וכל עוד אנו רואים אותה באספקלריה זו. ברי כי משקנו יוסיף להיות מוזנח ומעוּות, כי כל הנסיונות ליעלו יהיו לשוא.


 

מדינה יהודית שאינה יהודית

ברי גם, כי כדי להגיע לשלמות האומה עלינו לשים קץ למעמדו המיוחד של המיעוט הערבי בתוכנו; להקים מערכת חינוכית אחידה, שֵירות כללי בצה"ל, שוויון כל האזרחים בתשלום מסים, בסעד, ובכל שאר התחומים; להקפיד על העברית כלשון לאומית יחידה ועל נאמנותם של האזרחים – ובמיוחד של עובדי־הציבור – למדינת־ישראל היהודית; כי רק כך יוכלו אזרחיה להרגיש את עצמם גם בני־בית בתוכה (בביתם הלאומי), ורק כך יהיה הבדל של ממש ביניהם לבין הנכרים, שאינם אזרחי המדינה, ובין מדינת־ישראל (היהודית) למדינות אחרות, לארצות הגולה. אולם, ברי גם כן, כי לא נוכל לקיים משטר לאומי של ממש בעזרת חוקים ותקנות בלבד; כי הוא יכביד אף על עצמנו כל עוד יהיה גם הציבור היהודי מפולג, חלוק ביחסו ליהדות ולציונות; כל עוד להיות יהודי וציוני יחשֵב שבח בעיני קצתנו, ואילו בעיני קצתנו יחשב הדבר לגנאי ולהשמצה; כל עוד נקיים את מדינת־ישראל כמדינה שאינה לאומית – כמדינה מעורטלת מצביון אנושי (לאומי) מסוים – לא ציונית ולא יהודית, ולכן גם ערבית במקצת.

ודאי, הסיבה הראשית לאופיה הדו־לאומי של מדינתנו היתה – מאוּנָם של הערבים להטמע בתוכנו. אולם, אין להתעלם מכך, שאנו השלמנו עם עמדתם זו; שהנחנום לנפשם, לחיות חיי מיעוט נכרי בקרבנו; שלא איכפת לנו לחיות גם בארצנו בצוותא עם זרים, כמו שהיו חיים היהודים בארצות פזוריהם. ומסתבר כי אנו משלימים עם מדינת־ישראל הדו־לאומית משום שבעומק לבנו עדיין רוצים אנו במדינה יהודית שתהיה גם לא־יהודית, מדינה של “ככל הגויים” (זאת אומרת: מדינה של גויים); משום שחוששים אנו מפני מדינה שתהיה כולה יהודית, ויהודית בלבד – שמא תהיה דתית־קלריקאלית; או, להפך, שמא תהיה נתונה לשלטון החילוניים, המנוכרים למורשת היהודית, ותכפה את היהדות המסורתית להסתגל לשלטון יהודי שאיננו דתי.

ההתפשרות עם הכפילות הלאומית בארצנו איננה איפוא אלא תולדת הפשרה בין הדתיים והחילוניים שבקרבנו, הפשרה שמצאה את ביטויה ב“סטאטוס קווֹ” הידוע. כלומר: גם זו תוצאה מן המצב שבו מדינת־ישראל היא “מדינת החוק ולא מדינת ההלכה”; שבו ההלכה, היהדות, המסורת הלאומית שלנו, מנותקת מן המדינה, ממש כפי שהיתה בגולה, ואילו מדינת־ישראל, המדינה היהודית הרִבּונית, פועלת בחלל ריק, ללא שום אחיזה לאומית, תרבותית ומוסרית; שבו מוסיף לתפקד ממסד יהודי דתי, במקביל לממסדים דומים של עדות דתיות אחרות, ומאידך גיסא מתפקד גם מנגנון ממלכתי שאיננו דוקא יהודי, אשר לו חוקים, סמלים וחגים משלו, שיש בו מקום גם לשאינם יהודים (בין בדתם ובין בלאומיותם), והוא מקפיד שלא להגרר יותר מדי אחרי הלאומיות היהודית ה“קנאית”, ה“חד־צדדית” (בדומה לממשלת המנדאט בשעתה). היהודים מוסיפים לחוג את זמן חרותם בחג הפסח, ואילו למדינה יש חג משלה – יום העצמאות (שמבקשים “להכניס בו תוכן”). ליהודים יש יום אבל לאומי ב־ט' באב, אבל לצה"ל יש יום זכרון משלו. יחסנו זה – המנוכר – למדינתנו מצא לו אף בטוי לשונים בכך, שאנו קוראים לה בשם מסורס, במלה “ישׂראל” – שמשמעה “אל לוחם” – כאילו היא ממין נקבה (בעקבות הלועזית).


 

הווי יהודי במדינת־ישראל

ההפרדה בין היהדות לממלכתיות היתה, כמובן, הכרחית בתנאי הגולה, כשהיהודים חיו חיים ככת דתית, וכעדת שומרי מצווֹת מסוימות, שנתקיימה בקרב אומות זרות ובמדינות שונות. אולם, מובן גם כן, כי להפרדה זו אין שחר במדינת־ישראל, שהיהודים מבקשים להיות בה עם נורמלי, אומה השומרת לא רק מצווֹת, אלא גם חברה, כלכלה, מדינה מסוימת; שאינם יכולים עוד להיות בה יהודים בביתם, ובני־אדם בצאתם, שהרי אינם יכולים עוד לחקות את הגויים, בעלי המדינה, כי אם עליהם לעצב בעצמם, בהוויתם (היהודית) גם את חייהם החילוניים, את כל תרבותם הלאומית. הסיסמה המקובלת של הפרדת הדת מן המדינה משמשת אצלנו לא כדי לסלול דרך לקידמה, להתפתחות נוספת, כי אם כדי להקפיא את הקיים, כדי לשמר את המסורת היהודית הגלותית; כדי למנוע את תקנתה של היהדות, את הסתגלותה למציאות החדשה בארץ; וכדי למנוע את הפיכתה של מדינת־ישראל למדינה יהודית לאומית, כפי שדרוש להבראתה.

כי יהדותה של אומה עצמאית, של מדינת־ישראל, מוכרחה להיות שונה מזו שבארצות הגולה, מן היהדות שהיתה לפני הקמת המדינה. היא מוכרחה להיות שונה לאו דוקא מבחינה אמונית, אלא מבחינה מעשית־ממשית. כשם ששונה יהודי דתי שהוא איש מושב או חבר קיבוץ בארץ, ואף בחור ישיבה המשרת ביחידה קרבית בצה“ל, מבן קהילה חרדית בחו”ל. יהדות לאומית, ארצית, זו מוכרחה לכלול לא בלבד את היחס שבין אדם לקונו, אלא גם את היחס שבין אדם לחברו, שבין הפרט לכלל, שבין היחיד לאומה ולמדינה. היא צריכה להקיף לא מגזר מסוים בחיינו (“מילוי צרכים דתיים”, לפי הניסוח הרשמי), אלא את מלוא מציאותנו; את היהודים לא רק כעדה דתית של שומרי מצווֹת, אלא כאומה שלמה, ממשית ארצית, על כל פלגיה וכל סתירותיה.

באומה יהודית זו, ביהדות לאומית זו, צריכים, לכן, למצוא את מקומם לא רק החסידים והמתנגדים, אלא גם הקונסרבטיביים והרפורמיים, המאמינים והאפיקורסים (שהרי גם ישראל שחטא ישראל הוא), גם השולחן־ערוך וגם הרמב"ם (שהקנאים שרפו בשעתם את ספריו), שבתי צבי (משיח השקר שנתאסלם) ושפינוזה (שנודה), היינה (שהתנצר) וברֶנר (שטען כי הרבנים מתפללים לאלוהים מתים) וטשרניחובסקי (שסגד לתמוז, לעשתורת ולבֵּל ), גם היהודים הרבניים וגם הקראים והשומרונים ואולי אף דרוזים וערבים (מוסלמים ונוצרים) שיטמעו בקרבנו, שיהיו לנו גרים בעלי־ברית, אף אם לא יהיו בני־ברית. כי יהדות זו תהיה מבוססת לא על התורה (שבכתב או שבעל־פה) כי אם על המעשה, על ההווי, על אורח החיים בארץ. וההלכה בה תהיה לא מצוות אנשים מלומדה, כי אם המשטר שיקיים העם היהודי החי בארצו. מאידך גיסא, מובן מאליו כי מדינת־ישראל לאומית (האומה היהודית העצמאית) לא תוכל להחזיק מעמד אלא אם תהיה גאה בייחודה, ביהדותה; הציבור היהודי, על משכיליו ועל מנהיגיו, יחדל מלהתבייש בעברו ובמורשתו, יחדל מלשאת את עיניו אל תרבויות אחרות, שהרי מדינת־ישראל שאיננה יהודית איננה נבדלת בעצם מאותה מדינה חילונית, פלשתינאית, אשר בה מנופף גם ערפאת.


 

אורחים בארצנו

בלי שינוי־ערכים לא נוכל להגמל גם מתלותנו בסיוע חוץ. שהרי גם אם יפסק הסיוע נוכל לעמוד בכך רק אם נגיב על חסרונו לא ביאוש ובירידה המונית, כי אם במאמץ מוגבר למלא את החסר; אם נוסיף להאבק בכוחות שבידינו גם אם יצריך הדבר ויתורים, קרבנות, חיי צנע וצער; אם נהיה מוכנים לשמור על עצמאותנו גם אם יהיה בדבר כרוך בויתור על רווחתנו. כדי שמדינת־ישראל תוכל להתקיים לאורך ימים עלינו להיות נכונים להיות כאן עם הארץ; עם שאין לו אלא ארצו זו; עלינו להיות צמודים לארצנו בין בטובה ובין ברעה. אבל, הדבר מחייב מהפכה בגישתנו לענינים רבים – מהפכה רבה יותר משנראה בהצצה ראשונה.

אמנם, אין עם צמוד לארצו כמו העם היהודי – היחיד בין כל העמים שזכר את מכורתו גם בהיותו בנכר; שחזר אליה אחרי אלפי שנות גלות; שכבשה בדם וביזע, והוא מחונן את עפרה, פשוטו כמשמעו. אבל, אין גם עם המנוכר לארצו כמותנו; שהרי במשך אלפי שנים היינו חיים בלעדיה; שהרי הסכַנּוּ לחיות גם בארצות אחרות; שהרי גם בארצנו נוהגים אנו עדיין כזרים, כאורחים – מניחים חלק ניכר ממנה בידי “בעלי־הבית”, כביכול, ה“פלשתינאים”; מסתגרים במקצועות גלותיים כדי שלא לעַבּדה בפועל; ונזקקים במידה גדושה לעזרה מן החוץ, על כל התוצאות המזיקות הכרוכות בכך.

ודאי, כפילות זו היא תוצאת העוּבדה שעדיין אנו נמצאים בשלב המעבר; שתהליך שיבתו של העם היהודי לארצו טרם הושלם (שהרי רוב היהודים עודם נמצאים בחו"ל; ואילו חלק מן הארץ שבידנו עודנו מצפּה לפיתוח ולהתישבות יהודית); שהרי רובנו עודנו “עולים חדשים”, דור ראשון בארץ, טרם הספקנו להתאקלם כאן ולהכות שרשים בנוף המקומי. אולם, כפילות זו גם מעכבת את תהליך הגאולה, את השגת המטרה הציונית. כי העובדה שאנו פּוסחים על שתי הסעיפים מחלישה את כוחנו; מעכבת את מיזוגן של העדות השונות (באין לפניהן חזון של לאומיות עצמאית); מפיחה חיים חדשים בקהילות שבגולה (חרף היותן עומדות מול טמיעה וכליון); משעבדת אותנו לתככים של ארצות ־הברית (שבסיועה אנו תלויים); והעיקר: היא מכשילה כל מאמץ להדבר עם שכנינו. כי גם אם עשויים הערבים להשלים עם אומה חדשה שצמחה לצדם שהתנחלה בארץ והתערתה בה, מסתבר כי הם חוששים מפני אומה הנוהגת בארצה כזרה, ככובשת; המעדיפה להשען על עזרת זרים; המוכנה להתפרנס מעבודת זרים; כי אינם יכולים שלא לראות בנו עם אדונים, העשוי להשתלט גם על ארצות ועל אומות אחרות. הניגוד המעמדי, המגביר את המתח בינינו לבין הערבים בארצנו, פועל לכן (בשנוי צורה) גם בארצות השכנות. ותנאי קודם להשגת השלום הוא, לפיכך, חיסול מעמדנו כ“גדעונים” שכירי־חרב החיים על עבודת ה“גבעונים” תושבי הארץ. כי רק אם נהיה בעצמנו חוטבי־עצים ושואבי־מים בארצנו נקננה לנו לצמיתות ונשים קץ לאיבה המקיפה אותנו.


 

להיות עם הארץ

מאליו מובן כי עם קטן השכן בתוך סביבה זרה ועוינת נאחז בכל עזרה שהוא יכול להשיג, ולוא גם מרחוק. אולם, אם משליך הוא את כל יהבו על עזרה זו, מוכרח הדבר ליהפך לו לרועץ. ההונגרים, הבאסקים, הצרפתים בקויבק, שומרים על עצמאותם לא מפני שעומדות לימינם מעצמות־על, כי אם מפני שהם סומכים על עצמם, צומחים מתחתם, בלי לצפות לעזרה משמים. “כי שבע יקום העם, אם על אדמתו יובס”, כתב אלתרמן. וגם אנו נוכל להחזיק מעמד רק אם זו – וזו בלבד – תהיה ארצנו גם בתבוסה ובעת צרה; רק אם ניהפך מיהודים אזרחי עולם לכנענים (בלי מרכאות), לפלשתינאים (פשוטו כמשמעו) – לעמה התושב של ארץ־ישראל; רק אם נשלים עם היותנו כאן, בארצנו, שהיא ארץ חמדה והיא גם ארץ “חמסין וקדחת”, לא מיראה (מפני הגויים), כי אם מאהבה; רק אם נראה את החיים בארץ לא כמצוה לאומית, או דתית, אלא כדבר המובן מאליו.

אמנם, לכאורה אין באהבה לארץ מולדת משום רבותא. מאות אלפי טורקים, יוונים, איטלקים, ספרדים, הנודדים לעבודה בארצות אחרות, העשירות מארצותיהם, והיכולים להשאר שם, חוזרים מדי שנה הביתה מרצונם החפשי. גם עמים שונים הנמצאים באותה מדינה – הפלאמים והואלונים בבלגיה, עממיה השונים של יוגוסלביה, תושבי הקאנטונים הגרמניים, הצרפתיים והאיטלקיים בשויצריה – אינם מעלים על דעתם לעקור מחבליהם הלאומיים חרף ההבדלים הכלכליים והאחרים שביניהם. כל שכן מתחייב הדבר, לכאורה, לגבי העם היהודי, שחזה מבשרו את מוראות הגלות, שזה עתה נמלט אל ארצו ומבקש להשתרש בה. אולם, למעשה רחוקים אנו עדיין מגישה לאומית נורמלית זו. גם בארצנו חשים אנו את עצמנו כדור המדבר, כאותם נודדים שלא הגיעו עדיין לנחלה ולמנוחה והיו ניזונים מן המן והשלו בכל תחנות מסעיהם.

עדיין מקווים אנו לקיים את מדינת־ישראל, ואף להחזיק בארץ־ישראל השלמה, בכוח (בזרוע, בכוחו של צה"ל, או מכוחה של זכותנו ההסטורית) ולאו דוקא בפועל (בהתישבות, בעבודה, ביצירה, בעובדות של חברה וכלכלה לאומית, מקומית). עדיין מצפים אנו לכך, שיהודי הגולה יספקו לנו לא רק אמצעים למחיה ולרווחה, אלא גם עולים כדי למלא את מקום היורדים מבינינו, וכדי לאפשר לנו לצמצם את הילודה ואת טורח גידול הבנים בארצנו. עדיין נתקלת כל תכנית לרפורמה כלכלית בנימוק ה“משכנע” כי הדבר יגרום לירידה המונית. עדיין מהווה את שיא מאוויהם של הצברים הנסיעה לחו“ל – ומספר הנוסעים לעבר הים הוא כדי עשירית מן הישוב מדי שנה בשנה, שיעור שאין לו אח ודוגמה בשום אומה אחרת. רובו של הישוב עודנו רואה את מדינת־ישראל רק כאחת מארצות הפזורה היהודית, ואת היהודים כמוסיפים להתגורר גם בארצות אחרות (אם מעבר לים ואם בארצות השכנות); נושא את עיניו לעבודה, לחיים, בחו”ל; מבקש להיות “נר לגויים” או להדמות להם. לא לחינם אמרו: קשה להוציא את הגלות מן היהודים יותר מאשר להוציא את היהודים מן הגלות.


 

מדינת־ישראל הציונית

במשך אלפים שנה חיו היהודים בגולה, בצילם של הגויים, סמוכים על שולחנם ונתונים לחסדם. הם הסכינו עם מצב זה עד שהיה להם לטבע שני. העולם היהודי המסורתי היה העולם הגלותי והוא הועתק גם לארץ, למדינת־ישראל. ההנתקות ממנו קשה כדי כך, שהיא נראית לנו כבלתי אפשרית חרף התקלות החמורות הכרוכות בו; קשה כדי כך, שאנו מעדיפים להתעלם מן האותות המבשרים רעה ובלבד שנתחמק ממנו. אנו מתחמקים מחשבון־נפש, משינוי־ערכים, מהתמודדות עם הבעיות המעשיות, משום שגם אם באו בנים עד משבר, אין לנו כוח ללידה חדשה, ואנו משלים את עצמנו כי הזמן יחדל לפעול, כי המצב הקיים יוכל להמשך גם בעתיד. אין ספק, כי זו הסיבה לכך, שהציבור בארץ דוחה כל מחשבה על רפורמות פנימיות (שהן בלבד בהשג ידנו) ותולה את תקווֹתיו בתמורות שיתרחשו בנסיבות החיצוניות (שאין ביכלתנו להשפיע עליהן) – בהלך הרוחות בבית הלבן, בעמדתן של המדינות הנאורות, בהתפתחויות שונות בארצות ערב, אפילו בכוונות השלום של אש"ף. אלא שבעומק ליבם יודעים הכל כי לתקווֹת אלו אין שחר; כי אין אלה אלא חלומות באספּמיה, הבאים לחפות על אין אונים וחוסר מעש. ואין ספק כי תחושה זו היא גם המגמידה את קומתם של מנהיגינו ועסקנינו, שאינם מעיזים לראות נכוחה ולומר את האמת.

ולא זו בלבד. על אף כל המאמצים להתעלם מן המציאות, לחיות חיי שקט ושגרה, מתלווים לתחושת הרפיון גם רגשי בושה ואשם. שהרי כולנו יודעים כי מדינת־ישראל הוקמה בדרך שאינה שגרתית; כי היהודים נקבצו לארץ תוך זעזועים חברתיים כבירים ומלחמות עולם. ככל שנשתדל לשכוח זאת, להתרכז רק בהווה ובצרכיו הקרתניים, באות כל מיני עובדות ומטפחות על פנינו; כופות אותנו גם להזכר בעבר ולחשוב על העתיד. אין זה דבר קל להפוך ציונות, חלוציות, עליה, עבודה עברית, לענינים של מה־בכך, למוצגים מוזיאוניים, המשמשים רק לצרכי תיירות ושנור. זכרון רודף אותנו; מטיח בנו כי מדינתנו הוקמה בעצם כדי להיות בית לאומי ומקלט בטוח לעם היהודי; כי נועדה להיות מדינה למופת, משכן לאחוה, ליושר ולצדק. כיצד זה איפוא נכשלנו במשימה זו? “איכה היתה לזונה קריה נאמנה? מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים”.


 

המהפיכה הציונית

כדי להשתחרר מתחושת אשמה זו, כדי שיהיה לנו כוח להתמודד עם האתגרים העומדים לפנינו, שומה עלינו להבין כיצד נקלענו למצב ביש זה; מדוע דוקא מדינת־ישראל, שהוקמה מתוך כוונות טובות כל־כך, היא כיום מדינה משובשת, מעורערת, נתונה במשבר.

וכדי להבין זאת עלינו לזכור, כי התנועה הציונית היתה – בשעתה – תנועה מהפכנית, מורדת. את המדינה הקימו היהודים שלא רצו – שלא יכלו – לחיות חיי מיעוט ופזורה בקרב עמים זרים; שהיו מוכנים לכל סבל ולהרפּתקאות נועזות ביותר כדי לזכות בארץ משלהם, כדי להיות לעם בריא, העומד ברשות עצמו. הם הקימו את מדינתם בארצם ההסטורית בלי להתחשב ב“זכויות הלאומיות” של “הפלשתינאים” – וכל הכרכורים סביב נקודה זו לא יוכלו לטשטש את העבודה, שמדינה ציונית (יהודית) משמעה כפירה בזכות התושבים האחרים בארץ זו; הרי אפילו וייצמן ה“מתון” הכריז – וזאת בשנת 1922, כשהתנגדות הערבים לציונות כבר לבשה צורה אלימה של מהומות דמים – כי אנו אומרים להקים בארץ “מדינה שתהיה יהודית כמו שאנגליה אנגלית”. אבל, לא פּחות מכך מרדו הציונים גם בהסטוריה היהודית, במסורת של אלפי שנות גלות, בקיום היהודים כעדה דתית בלבד. וכשם שהקמת המדינה לא היתה סוף פסוק במאבקנו על ההתנחלות ועל בנין הארץ, כך נמשך עדיין גם המאבק על ריכוז היהודים בארצם ועל הפיכתם לעם נורמלי.

אל נשכח כי דבריהם של הס, פינסקר, ואפילו הרצל, נראו בשעתם כהזיונות תמהוניים; כי הפולמוס על כך, אם היהדות היא דת או לאומיות לא פסק עד היום; כי גם בארץ נטוש עדיין הויכוח על התחום שבין היהודי (הדתי) לעברי (ליהודי הלאומי). אבל, הפיכת היהודים מבני “דת משה” לאומה נורמלית אינה ענין של שם בלבד. כדי לחוללה נדרשה הגשמה אישית, כלומר מהפכה מעשית קיצונית, שכללה קיבוץ גלויות (הגירת היהודים מארצות מושבותיהם לארץ־ישראל והשתרשותם בה, הסתגלותם לנופה, לאקלימה, לתנאיה, לשפה העברית); הסבה מקצועית מרחיקת לכת (הכשרה חלוצית, מעבר מן המסחר ומשאר פרנסות הסרק של יהודי הגולה לחקלאות ולעבודות יצרניות אחרות); ולבסוף – כהשלמת התהליכים הללו – הקמת מדינה ריבונית על צבאה, על מנגנונה ועל עצמאותה הלאומית.

תוך זמן קצר כיובל שנים נתחוללה בחיי היהודים שעלו לארץ תמורה רבה יותר מאשר בכל אומה אחרת. הם התפרקו מכל עברם החמרי והרוחני, כמו נולדו מחדש, כאילו היו לאנשי בראשית. הם נאלצו לעשות זאת בצוק העתים, תכופות בעל כרחם, כי רק באופן זה יכלו לזכות במדינה עצמאית. אבל, בהגיעם אל ארצם ואל מדינתם, בשובם מגלות ורדיפות אל ביתם הלאומי, הם מצאו את עצמם בני־חורין וגם ריקים מכל. הם מצאו בארצם לא רק דלות חמרית, אלא גם ריקנות רוחנית. הם לא מצאו בארץ תרבות שיכלו לקבל, חברה שיכלו להקלט בתוכה. הערבים דחו את הציונות ונלחמו בה, והיהודים שבארץ היו רובם עולים חדשים כמותם, וכמותם היו נטולים שרשים מקומיים ומסורת לאומית, תוהים על מהות לאומיותם החדשה, על תכנה הממשי, האנושי, של מדינת־ישראל. מטבע הדברים, נאחזו תחילה בהקמת מנגנונה של המדינה היהודית (הצבא, הפקידות, המוסדות הממלכתיים למיניהם) ובפולחן גינוניה החיצוניים (טקסים, מצעדים, חגיגות וכו'). אבל עד מהרה נתברר כי בכך בלבד אין די.

מששככה ההתלהבות נתברר כי מדינה אינה אלא כלי שיש למלאו תוכן; אינה אלא מסגרת לחיי העם היושב בתוכה. וכי עם ישראל זה – עם יהודי נורמלי, עובד, מפרנס את עצמו ושלם עם עצמו – איננו בנמצא; כי קיבוץ של עדות שונות ועמים שונים, ללא תרבות משותפת, ללא הזדהות איש עם רעהו, אין בו כדי לקיים את המסגרת הממלכתית; כי ללא תוכן אנושי – לאומי, חברתי, מוסרי – מיוחד (יהודי) אין המדינה אלא קליפה שלטונית מכבידה. וכך ירשה את מקומו של עם ללא מדינה – מדינה ללא עם. הבעיה היהודית הישנה נתגלגלה בארץ לצורה חדשה. בעיה זו מוכרחה עכשיו למצוא את פתרונה במסגרת המדינה היהודית ובאמצעותה. אבל, פתרון זה לא הושג עדיין, והוא תובע מאמץ נוסף והתעוררות חדשה.


 

מדינת־ישראל ללא ציונות

מדינת ישראל היא דוגמה נדירה של נבואה שנתקיימה כמעט במילואה. צדק הרצל כשחזה כי היהודים יהיו אנוסים להמלט מן האנטישמיות אל מדינה משלהם. צדק בורוכוב כשהסביר כי העליה ההמונית (ה“סטיכית”) תהיה מלווה תהליך של פרודוקטיביזציה ופרולטריזציה (“הפיכת הפירמידה המקצועית”). צדקו ז’בוטינסקי וארלוזרוב כשטענו כי המדינה היהודית תוקם בארץ בכוח הזרוע, על אף התנגדות הערבים. אבל בדבר אחד שגו כולם: אף אחד מהם לא שיער כי המדינה תוקם לפני תום קיבוץ הגלויות ולפני תום ישובה של הארץ. ואף אחד מהם לא חזה מראש את ההתפתחות בתוך מדינת־ישראל זו שתוקם ללא המסד של אומה יהודית עצמאית ומושרשת. הם לא יכלו לחזות זאת, כי בשבילם היה המושג “מדינה יהודית” רק תכלית ודמיון; רק מכשיר להצלת היהודים (כגרסתו של הרצל) או להצלת היהדות (כגרסתו של אחד־העם), בלי שיוכלו לשער, מה יהיה יחסם של היהודים העצמאיים לאומתם, ליהדותם ולארצם, וכיצד יכלכלו את מעשיהם בהיותם עם רִבּוני.

היחיד שתהה על כך היה בן־גוריון, שהיה מעורה גם במציאות הארצישראלית, ושטען – בעדותו לפני ועדת פיל – כי מדינה יהודית עשויה גם להתכחש ליהודי הגולה, להעדיף את רווחת הישוב על צרכי הלאום, ולנעול את שעריה בפני העליה. הוא גם ביקש למנוע אפשרות כזאת על־ידי חקיקת חוק השבות – החוק הראשון של מדינת ישראל. אולם, גם הוא לא העלה על דעתו כי במדינת־ישראל זו, שתוקם כדי לאפשר את התפתחותם של יהודי הגולה לעם נורמלי, יוסיפו לפעול – ואף יתגברו – דוקא מגמות יהודיות גלותיות, מגמות הסותרות את הציונות, המערערות את אושיות הלאומיות היהודית; כי מדינת־ישראל תגשים את הציונות רק מבחינה חיצונית, ואילו בתוכה יוסיפו היהודים להשען על חסדי זרים, להעדיף פרנסות־סרק, ויסתגלו לחיים בצוותא עם אומה אחרת, עוינת, עד כדי טשטוש אופיה הלאומי של מדינתם.

באחרית ימיו ביקש בן־גוריון (על פי דרכו) לעצור תהליך זה. אבל, משנכשל – וסולק – פנה הישוב בגלוי ובכל עוז אל הסיסמאות הנודעות: “אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה” ו“אל תחסום שור בדישו”. תוך דור אחד נהפך הממסד הממלכתי לעלוקה המוצצת את לשד האומה. ההסתאבות הכלכלית, החברתית והלאומית התקדמה בצעדי ענק.

ובמקום פריחה של תרבות יהודית שרשית, עדים אנו בארץ לחקיינות ולהתבוללות. הגלגל חזר אחורנית. רובו של הישוב, על עסקניו, הוגיו וסופריו, שוב רואים בציונות חלום, הזיה – ממש כמו בימי חיבת־ציון – ומוכנים לכל היותר להתבשם מ“זכרונות בית־אבא”, מזכר הקהילות אשר היו בגולה. הציונות המדינית שוב נדחקה מפני השתדלנות. התעוררות הרוח פנתה את מקומה לדכאון ולאזלת יד. המבקש בטוי נאות למצבנו הלאומי כיום ימצאנו באופן מפתיע ומזעזע דוקא בספרות הגלותית שקדמה למדינה: בשירי הזעם של ביאליק ובתוכחותיו של ברנר. “אשרי שיבלה את דור המעבר, אשרי שיזכה פה לכך!” – כתב אורי צבי גרינברג. אבל, לפי שעה שרויים אנו באפלת דור המעבר.


 

השלמת הציונות בארץ

הקמתה של מדינת־ישראל היתה שלב הכרחי בהגשמת הציונות, אבל בשום פנים לא השלב הסופי. כשם שרק לאחר הקמת המדינה יכלה העליה להגיע למלוא תנופתה; כשם שרק המדינה יכלה להעניק לנו את הבטחון, לכבוש את המרחבים ולגייס את האמצעים הדרושים לפיתוח הארץ ולהתנחלות בה; כך יכולה רק המדינה, המסגרת הממלכתית של עצמאות לאומית, לאפשר את גיבוש התושבים והעולים לאומה אחת, לעם יהודי (עברי, ישראלי) אחיד, מושרש בארצו ובתרבותו, מקיים את עצמו ודבק בעצמאותו. אולם, ברי כי התגבשות כזאת אינה יכולה לבוא בבת אחת. שהרי היא מחייבת מאבק פנימי, חינוך עצמי, התפתחות ממושכת. לכן אין תימה שמדינת־ישראל העכשוית היא מדינה ציונית (יהודית) רק בכוח (בכוחה הצבאי), אבל לא בפועל (בחיים המעשיים שבתוכה). כי דוקא משום היותה היפוכה של יהדות הגולה, משום שהיא מעניקה ליהודים בטחון ושלטון, נשמרות בה – באורח דיאלקטי – רבות מן התכונות היהודיות הגלותיות ואף מתחזקות עד לדרגת טפיליות. (בשם שנסתאבה המדינה הבולשביקית, שניסתה להגשים בכוח הזרוע, מתוך קפיצת דרך, חברה שוויונית, סוציאליסטית, בארץ נחשלת לפני שהוכשרו התנאים והרוחות למשטר כזה.) כמו שסבר הרצל בשעתו – כשהמדינה היהודית היתה עדיין חלום – כי ניתן להקימה גם באוגנדה, בגולה, כך סבור עתה בגין, כי ניתן לקיים בית לאומי, מדינת־ישראל עצמאית, בתנאים של גלות, טפילות והשתלבות בעולם הערבי.

השלמתה של הציונות, הבראתה של מדינת־ישראל, הפיכתה ממדינה דו־לאומית של שחיתות וטפילות לארץ־ישראל עברית, איתנה ומוכשרת למשוך ולקלוט עליה המונית, נתקלת כיום לא בקשיים חיצוניים כי אם בעיכובים פנימיים, בהתנגדותו של המשטר הקיים בארץ. לכן, תנאי קודם לביצוען של משימות אלו הוא שינויו של משטר זה, הפיכתו למשטר לאומי, ציוני; תיקון העיוותים החברתיים המשבשים את חיינו. שרשו של המשבר המעיק עלינו נעוץ איפוא בחוסר המעש בתחום חיוני זה; בכך שאנו משלימים עם מצבנו הקלוקל, עם מדינת־ישראל שחדלה מהיות בית לאומי לעם היהודי, ועם העם היהודי שנואש מחזונו הציוני שאינו רואה לפניו אלא את הברירה האיומה של חיים בגולה או של טמיעה (אפילו במדינתו הלבנטינית).

על חומרת המשבר הקיומי שאנו שרויים בו, על הצורך הדוחק במהפכה פנימית, לא עמדו עד כה אלא אנשי הקצוות: מצד אחד ה“כנענים” המבקשים לרפא את נגעי הגלותיות והשחיתות על־ידי הנתקות מן היהדות ומיהודי הגולה, כדי לאפשר צמיחת עם מקומי חדש לגמרי; ומצד אחר חוגים דתיים, כ“גוש אמונים”, המבקש לשוות למדינתנו מימד אנושי, יהודי, על־ידי שהוא נאחז ביסודות הלאומיים שבמורשה היהודית, ובמיוחד הפרופסור לייבוביץ, הדורש גם לעדכן ולהתאים את היהדות המסורתית לתנאים החדשים שבארצנו, במדינת־ישראל הרבונית. ברם, נסיונות אלה נשארו תקועים באמצע הדרך משום שלא חרגו מן התחום הרוחני המופשט; משום שנתעלמו מחומרת העיוותים המעשיים בכלכלה ובחברה הישראלית; משום שלא הבינו כי התחדשות רוחנית ומוסרית תוכל לבוא רק תוך כדי מאבק על תיקונים ממשיים מסוימים; וכי מאבק זה אינו יכול להיות אלא תיקון העיוותים היהודיים, הגלותיים, בידי היהודים, הציונים, עצמם. לכן לא הצליחו ה“כנענים” לחרוג מתחום הבקורת והשלילה, להציג לעם תכלית חיובית כלשהי; “גוש אמונים” הצטמצם בהתנחלויות הפגנתיות, בלי לשעות למה שמתרחש מסביבן; הפרופסור לייבוביץ נואש, נרתע מתעוזתו, וחסר אל הערצת השולחן־ערוך בנוסח נטורי קרתא. ואילו רוב הציבור נשאר אדיש והוא שקוע במרה שחורה או עסוק ב“אכול ושתו כי מחר נמות”. “בתרועת תחיה על שפתים, ובמצהלות משחקים – אלי קבר נדדה”, כתב בשעתו ביאליק, והדברים נכונים, בכל פשטותם ובכל חומרתם, גם כיום.


 

תקוותנו

אם לא אבדה תקוותנו, הרי זה מפני שהמשבר החמור שאנו שרויים בו לא רק מסכן את רווחתנו, אלא גם מערער את ממסדנו, את קליפת השגרה הנוקשה של אורח חיינו, וכך חושף את הניצוצות הבריאים שעוד נותרו בקרב העם. המהפך השלטוני כבר שם קץ לשלטון המערך. ובעקבותיו עתידים לבוא זעזועים נוספים, להתגלות בקיעים במפלגות ולצוץ חזיתות וסיסמאות חדשות, ותוך כדי כך גם להפתח דרכים לכיוונים חדשים. אם יעצור לנו הכוח להתחדש ולצאת למרחב, אין לדעת מראש. מדינת־ישראל יצרה את התנאים החיצוניים האובייקטיביים להגשמת הציונות, אך התנאים הפנימיים, הסובייקטיביים לכך תלויים בנו.

יש חוששים מפני מדינת־ישראל יהודית, עצמאית, שמא תפגע בגללה שלמות הארץ; שמא תהיה קטנה ממדינת־ישראל הדו־לאומית שישנה בידנו כיום. אבל, תפיסה זו יסודה באשליה מסוכנת – המסוכנת באשליות האופפות אותנו. כי את שלמות הארץ אין לקיים במדינה רעועה ומפולגת; כי אם תהיה חלשה, לא יעמדו לה גם התנחלויות וישובי־ספר; כי מדינת־ישראל העכשוית לא זו בלבד שאיננה מסוגלת לישב את יהודה ושומרון – היא אינה מצליחה אף לייהד את הגליל; כי הישוב היהודי שבתוכה מצטופף והולך באזור השפלה, הנהפך לתחום־מושב, לגטו גדול, לקאריקאטורה של מדינה יהודית; כי תהליך ההפרדה הלאומית מתקדם בו גם בעל כרחנו; כי לאחר שטעמנו מן העצמאות, שוב אינו מסוגלים לחיות בתנאים הגלותיים של מדינה דו־לאומית.

גבולות מדינתנו תלויים איפוא בראש וראשונה בשלמות האומה המקיימת אותה, בכוחה האנושי, החמרי והרוחני, במספר תושביה וברצונם לחיות יחדיו, כעדת בני־חורין. צמצומה של מדינת־ישראל הוא תוצאה מחולשת עמנו, ולא להפך. בשעה שנאלצנו לוותר על עבר־הירדן, עשינו זאת לא מחמת הספר הלבן של צ’רצ’יל ולא כדי לפייס את הערבים שם, אלא משום שמשטר השמד בברית־המועצות והשואה באירופה הכריתו חלקים גדולים של העם היהודי והתישו את כוחו. אם ימשך תהליך הטמיעה וההתפוררות בעמנו, לא נוכל להחזיק מעמד גם בארץ־ישראל שממערב לירדן. אבל תהליך זה איננו מוכרח להמשך. הוא יכול גם להעצר, ליהפך להתעוררות חדשה, כפי שקרה לא אחת בעברנו. ההנתקות מן הערבים יכולה להתרחש לאו דוקא בנסיבות ובויתורים מצדנו היא עשויה להתרחש גם בנסיגת הערבים ובויתורם על ארץ־ישראל היהודית. התעצמותנו יכולה להיות לא רק הסתגרות כדי לעמוד ברשות עצמנו, אלא גם צבירת עצמה לתנופה ולהתרחבות. אם נרצה בכך ונחשל את כוחנו, תוכל מדינתנו להקיף לא רק את שפלת החוף, אלא גם את פנים הארץ, ואולי את כל ארץ־ישראל השלמה. אבל, ככל שיהיו מידותיה של מדינת־ישראל, היא תוכל להחזיק מעמד, להיות בית לאומי גם לבנינו ולנכדינו, רק אם תהיה נאמנה ליעודה, לעצמה, רק אם תהיה מדינת־ישראל יהודית.

המלצות קוראים
תגיות