רקע
ברל כצנלסון
בּלי בּיאליק
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דפוס דבר); תש"ז

נתיתם הדוֹר. נתקפּחוּ הדוֹרוֹת הבּאים.

שיכּל ישׂראל את גאוֹנוֹ, את משיב נפשוֹ.

מכּה שוֹטה גזלה מאתנוּ את בּיאליק, את שׂר השירה העברית.

הוּא עשׂה בּחייו לאוּמה כּמעטים בּכל קוֹרוֹתיה. בּתנוּפת ידוֹ העזה העלה את השירה העברית החדשה למדרגה של גוֹרם כּבּיר, גוֹרם מניע, מוֹרד וּמצַוה, בּחיי האוּמה כּוּלה. והוּא, המוֹכיח הזוֹעם, היה לאוּמה למשיב נפש. עשׂה את שירת היחיד קנין לאוּמי נערץ. נָגַד את הלשוֹן העברית, חישל את שלשלת הדוֹרוֹת, פּתח לעם מעינוֹת חתוּמים, החזיר תוֹרה שנשתכּחה, חצב בּמכרוֹת הרוּח, צרף ויצק מהם מטבּעוֹת של קיימא, הציל מה שניתן להציל מן העבר למען החיוֹתוֹ בּהוֹוה וּבבּאוֹת.

וּבעוֹד הוּא עוֹשׂה את שליחוּתוֹ, שליחוּת היחיד אשר אין שני לוֹ, נפל שדוּד.

לא כּתוֹם כּוֹחוֹ, לא כּהתימוֹ פּעלוֹ, נעקר מתוֹכנוּ.

ארבּעים ושלוֹש שנוֹת יצירתוֹ, שנוֹת תלאה ויגיעה, לא שברוּ את רוּחוֹ, לא דילדלוּ את כּוֹחוֹ, לא דלוּ את עצמוּתוֹ. בּעצם כּוֹחוֹ עמד, בּעצם יכלתוֹ השירית, בּעצם תנוּפתוֹ התרבּוּתית, בּעצם דינַמיוּתוֹ הרוּחנית. עוֹד עשׂרוֹת שנוֹת עבוֹדה והשראה היוּ גנוּזוֹת בּוֹ למעננוּ. מפעלים, אשר דוֹרוֹת ציפּוּ לבוֹא המיוּעד לבצע אוֹתם, היוּ מקוּפּלים בּוֹ.

יוֹבל הששים שחַגוֹנוּ לוֹ לא היה בּשבילוֹ ולא בּשביל שוּם אדם מאתנוּ חגיגת־סיוּם. מַשמעוּת אחרת היתה לחג: תפילת עם – לוּ בּיאליק יחיה לפנינוּ. ידע נא שׂר־האוּמה, מה יקר הוּא לנוּ ויחוּס עליו וישמוֹר אוֹתוֹ למעננוּ וּלמען הדוֹרוֹת הבּאים, למען יביא גאוּלה לאוֹצרוֹת חתוּמים אשר אין להם גוֹאל מבּלעדיו. למען יגַשר גשרים על פּני פּסגוֹת של דוֹרוֹת, למען יזרים לתוֹך הענפים הרכּים של הישוּב המתחדש לשד־שרשי־קדוּמים. אל נא ילך מאתנוּ בּטרם השלים פּעלוֹ.

כּלוּם היתה פּעם תפילת־עם יוֹתר טהוֹרה, יוֹתר תמה, יוֹתר נאצלה, יוֹתר “לשמה”?

עתה ידענו כּי התפילה לא נשמעה.

בּטחנוּ בּוֹ כּי חזק האיש, כּי אלוֹן אדירוּא, כּי חפץ חיים הוּא. האמַנוּ כּי יאריך ימים.

רגע חרד הלב לפּרידה ממנוּ, כּשיצא ללכת אל תחת האיזמל. אך הרגענוּ עצמנוּ בּאמוּנה בּכוֹחוֹ, בּכוֹכבוֹ, למראה קלוּת־החלטתוֹ וּבטחוֹנוֹ. ידענוּ בּכמה פּוּרענוּיוֹת עמד, כּמה נסים אֵרעוּ לוֹ ושמרוּ אוֹתוֹ למעננוּ.

והנה כּיזב גוֹרלנוּ.

כ“א תמוּז תרצ”ד חידש עלינוּ את מכאוֹב כ' תמוּז תרס"ד.

טיפּת־דם קרוּשה סתמה לעוֹלם את לב המשוֹרר, גזרה שכוֹל על יצירתוֹ, יתמוּת על דוֹרנוּ.

כּל עוֹד היה עמנוּ ידענוּ: יש שוֹמר, יש עין צוֹפיה, יש לב חכם אשר חכמת הדוֹרוֹת מפעמת אוֹתוֹ, יש אתנוּ ענק־הרוּח נאמן בּית־האוּמה, אשר הזכּרוֹן של האוּמה מקוּפּל בּקרבּוֹ והוּא משׂיג את אוֹצרוֹת רוּחה, את לבטיה ואת הליכוֹתיה, לא מלבר אלא מלגו.

ידענוּ כּי יש אתנוּ כּוֹח־איתנים, כּוֹח מעוֹרה בּעבי־דוֹרוֹת וחי וחש את חיי הדוֹר, חוֹדר מבּעד למחיצוֹת הזמן, מתגבּר על קליפּוֹת, גם על קליפּוֹתיו של עצמוֹ.

כּל עוֹד היה עמנוּ ידענוּ: חזוֹן השירה הגדוֹלה, הנפתח כּהיפָּתח הרקיע רק לרגעים מוּעטים ויקרים, חזוֹן זה לא נסתם, ויש תקוה כּי עוֹד ישוּב ויפָּתח בּימינוּ. וידענוּ כּי המשוֹרר המצפּה לשעת־חסד אינוֹ מניח ידוֹ מכּל עמל.

ידענוּ כּי כּל יוֹם של חייו הוּא נגידת הפּטיש על סדן היצירה העברית, המשך היצירה החיוּנית העתידה לרווֹת את נפשנוּ, להניח יסוֹדוֹת לבנינינוּ הבּאים.

ידענוּ כּי עמנוּ איש אשר כּוּלוֹ חרדה מפּני סכּנת הצוֹעניוּת הרוּחנית האוֹרבת לנוּ בּמוֹלדת, והיא מאיימת להפוֹך את קיבּוּץ־הגלוּיוֹת לעֵרב־רב, ואת עליוֹנוּתנוּ התרבּוּתית לסנוֹבּיוּת קלוֹקלת: והוּא עוֹמד בּכל כּוֹחוֹ ערוּך לקרב נגדה.

ידענוּ כּי עמנוּ איש אשר עצם חייו מַשרים רוּח־אמת על עשׂייתנוּ. עצם חייו יש בּהם משוּם שמירה מפּני המזיקים הרוּחניים, מפּני התיפלוּת התרבּוּתית העוֹמדת לבַלע אוֹתנוּ. עצם חייו מַפרים את כּוֹחוֹת־הדוֹר.

ועתה אין האיש.

נשבּה ארוֹן־הקוֹדש.

היכן נגנזוּ שיריו־לא־מוּשרים, מחשבוֹתיו־לא־הגוּיוֹת, שנוֹתיו־לא־חווּיוֹת?

אוֹי לנוּ כּי שוּדדנוּ.

המלצות קוראים
תגיות