רקע
ברל כצנלסון
אֵבל יחיד
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דפוס דבר); תש"ז

(בּאסיפת־האבל של ההסתדרוּת, בּחצר התערוּכה בּתל־אביב, מוֹצאי־שבּת, כ“ד בּתמוּז תרצ”ד)

יש לי אימה ופחד לדבּר עכשיו. היה זה תמיד רגש מיוּחד לדבּר בּפני בּיאליק החי, לדעת שהוּא מאזין לך וּבוֹחן כּל רעיוֹן וכל ניב שאתה משמיע. היה זה מוֹרא הרב. אך מוֹרא אחר לגמרי הוּא לדבּר עכשיו עליו. וּכשלעצמי לא הייתי בּוֹחר אלא את השתיקה. ואם הסכּמתי לדבּר – הרי זה לא למענוֹ, אלא למעננוּ. מתוֹך הכּרת חוֹבה אזרחית. אמר חכם רוֹמאי: אין מידה מגוּנה בּעוֹלם מכּפיית־טוֹבה, שהיא אֵם כּל חטאת. אוֹתוֹ חכם התכּוון לכפיית־טוֹבה שבּין אדם לחברוֹ. על אחת כּמה וכמה – כּפיית־טוֹבה של הכּלל אל רבּוֹ, אל רבּוֹתיו, אל אלה שרצוּ לפניו בּמדבּר וּפתחוּ לפניו שערי חיים. ואוֹדה, הנני מלא פּחד שמא גם בּתוֹכנוּ אין אָנוּ יוֹדעים להחזיק טוֹבה לאלה שנתנוּ לנוּ את חייהם וגם את חיינוּ, שציווּ לנוּ את אלה החיים שזכינוּ להם. חוֹשש אני שחסרים אָנוּ את יראת הרוֹממוּת בּפני גדוֹלי הרוּח הנמצאים אתנוּ בּשכנוּת־מקוֹם אוֹ בּשכנוּת־זמן. אני מלא חששות, אם יחוּש הישוּב, אם נחוּש אנחנוּ, אם יחוּש הנוֹער אשר אתנוּ, מה האבידה הזאת לנוּ. וּלשם כּך, רק לשם כּך, – לא לשם הערכה ספרוּתית – אדבּר הערב. נבקש להכּיר, כּאשר נוּכל, מה היה לנוּ בּיאליק, וּמה הוּא צריך להיוֹת לנוּ.

בּאחד משיריו הראשוֹנים, שלא אסף אוֹתוֹ לתוֹך מהדוּרת כּתביו המכוּנסים, מספּר בּיאליק, כּי כּרוּבים, “כּרוּבי נוֹער האוֹהבים את הילדים”, נגלוּ אליו “עם בּני אֵלים בּזרוֹעוֹתם” ושיחרוּ את פּניו: “בּחר, בּן יקיר”. אך הנער ענה: “כּל אוֹ אפס!” אוֹתוֹ שיר אֶלגי, שכּוֹתבוֹ היה בּן עשׂרים, מספּר על אָבדן הנעוּרים, על חלוֹמוֹת שנתבּדוּ, בּהם גם החלוֹם “הטף, הָשִׁיר וּלהתנַבּאוֹת”: “בּני ענק לשוא חלמתי – – בּין גמדים גמד קמתי”, ואת פּתרוֹן חלוֹמוֹתיו הוּא רוֹאה בּ“אפס”. אך אנחנוּ עדים. שוּם אדם, כּמוּבן, לא יוּכל להעיד אם ניתן לוֹ “כּל”, כּחפצוֹ, אך עדים אנוּ כּי לא היה בּדוֹרוֹ וּבכמה דוֹרוֹת שלפניו אדם אשר כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת עצוּמים נצטרפוּ בּוֹ יחד, שכּל אחד מהם היה מספּיק כּדי להנחיל לבעליו שׂדה־יצירה מבוֹרך ואשר היקפם, צירוּפם וּמיזוּגם עוֹשׂים אוֹתוֹ ליחיד וּמיוּחד.

רק שׂיאים אישיים בּוֹדדים, בּישׂראל ובעמים, נתבּרכוּ בּהיקף כּזה של תכוּנוֹת אדם ושל כּוֹחוֹת יצירה.

ראינוּהוּ משוֹרר, אבּיר השירה העברית, מי שעשׂה את שירתנוּ לשירת עוֹלם, מי שהוֹציא את השירה מחיי־גוילים והכניסה לחיי־עם, עשׂאָה גוֹרם מַמריד, משנה ערכים, מצווה וּבוֹנה.

ראינוּהוּ כּמניח הלשוֹן העברית, בּמוּנחם של הקדמוֹנים. יוֹתר מידען ולמדן וּבלשן. מי שמַפתחוֹת הלשוֹן נמסרוּ לידוֹ, מי שהלשוֹן על כּל רזיה וקיפּוּליה חיה בּוֹ, מי שמבין לנפשה, יוֹדע את מחסוֹרה, לקרב את הקרוֹב לה וּלהרחיק כּל ספּחת זרה.

ראינוּהוּ אב לספרוּת העברית, לא תמיד אב רחמן וסַלחן, אך תמיד חרד לגוֹרלה, מאזין לרחשיה, עינוֹ פּקוּחה על כּל זויוֹתיה, נוֹשא בּעוּלה, כּוֹאב את עלבּוֹנה, מטפּח בּאהבת־אב מה שנראה לוֹ ראוּי לטיפּוּח, משען לספר ולסוֹפר.

ראינוּהוּ איש פּעלים בּחיי־התרבּוּת, אשר כּל הוַיה תרבּוּתית בּחיינוּ נוֹגעת בּוּ וּמוֹציאה אוֹתוֹ מאָהלוֹ לפעוּלה, לעזרה, למלחמה. וכל נתינת־יד שלוֹ מקדמת וּמַפעילה.

ראינוּהוּ מחנך בּעם וּמשׂכּיל הרבּים. כּל פּעוּלה לא קָטנה ממנוּ. ספרי־לימוּד לקטנים, דברי שירה לפעוּטוֹת, כּתיבה לילדים, מלוֹנים וכל פּעוּלה לא שׂגבה בּעיניו מללבּוֹש לבוּש עממי. גם מפעליו הספרוּתיים הכּבּירים – החזרת האגדה והשירה הספרדית לעוֹלמנוּ – היוּ מכוּוַנים לא ליחידי־סגוּלה, אלא לעשׂוֹתם נחלת־עם.

הוּא נגלה עלינוּ כּמוֹכיח, גדוֹל־המוֹכיחים בּדוֹרנוּ, לא רק מקוֹנן על שברנוּ אלא גם מיַסר בּשבטים וּבעקרבּים. ועם זה היה לנוּ מנחם וּמרפּא.

וּבכל אלה ראינוּהוּ אזרח בּעם. גם בּשירוֹ וּבתוֹכחתוֹ, גם בּעבוֹדתוֹ וּביצירתוֹ התרבּוּתית, גם בּחייו יוֹם־יוֹם לא היה פּרוּש וּבדוּל לנפשוֹ, אלא מעוֹרה בּחיי העם וּבגוֹרל האוּמה, נוֹשׂא בּעוֹל, מאין כּמוֹהוּ. מעין סמל יש בּדבר, שדברוֹ הראשוֹן של המשוֹרר בּדפוּס היה “לרעיוֹן הישוּב” וּדברוֹ האחרוֹן בּ“אוֹהל שם” – על נגעי הישוּב.

כּל אלה עשׂוּהוּ בּשבילנוּ לבּיאליק, וכל זה נתאַפשר משוּם שהיתה כּאן מזיגה אישית שאינה חוֹזרת. לא רק מזיגה של כּשרוֹנוֹת, אלא גם של תכוּנוֹת: אֶלמנטריוּת, אֵיתנוּת, מיסוֹדוֹ של אדם הראשוֹן, עם ירוּשה תרבּוּתית כּבּירה. יחיד, בּעל אינדיבידוּאַליוּת ששוּם קו משלה אינוֹ ניתן להימחק, החי עד תוֹם את חייו שלוֹ, יוֹדע מכאוֹבים פּרטיים נאמנים, קרוּע וּמוּרתח, ועם זה כּל בּטוּי ליסוּריו וכל פּרק מחייו נעשׂים מאוֹרע בּשביל האוּמה. בּשיריו סיפּר על עצמוֹ (כּמאמר המשוֹררת: “רק על עצמי לספּר ידעתי”), בּתוֹכחתוֹ דיבּר לנפשוֹ, בּפעליו התרבּוּתיים דאג וּביקש פּתרוֹנים לעצמוֹ – אך “עצמוֹ” זה היה מין עצם מיוּחד, אשר כּל מה שנגע בּוֹ נעשׂה מיד חשוּב חשיבוּת גדוֹלה לאוּמה. כּי כּל עצמוֹ זה היה מעוֹרה בּאוֹפן מיוּחד בּאוּמה, בּשרשיה, בּדוֹרוֹתיה, בּהוָיתה עכשיו, בּחזוֹן־עתידה, בּאמיתה.

פּתגם קדמוֹן אוֹמר: “מיטב השיר כּזבוֹ”. על יצירת בּיאליק יש לוֹמר ההיפך: מיטב השיר אמיתוֹ. הוּא תיעב את המלים התוֹפפוֹת, הוּא שמר על נפשוֹ שלא תילָכד בּשחיתוּתן. “לא זכיתי בּאוֹר מן ההפקר, לא שאלתיו מאיש ולא גנבתיו”. הוּא חצב את שיריו ואת דבריו ממכרה־לבּוֹ, ואיזה נס היה בּדבר שמכרה פּרטי זה היה מכרה־האוּמה.

בּיאליק, המַטיף והמוֹכיח החוֹשב את חשבּוֹן האוּמה, העוֹמד לכאוֹרה כּל ימיו “לפני ארוֹן הספרים” היה איש המראוֹת. תמה אני אם יש בּדוֹרנוּ, בּעוֹלם התרבּוּת, אדם כּמוֹהוּ הרוֹאה את העוֹלם וגם את עוֹלם הרוּח בּמראוֹת, ללא צל של הפשטה. לא רק את הטבע ואת האדם, כּי אם גם את האוּמה ראה כּכה. ואפילוּ את הספר. כּל ציטַט קדוּם שהתגלגל לידוֹ קיבּל “תיקוּן”: חדל להיוֹת “מראה־מקוֹם” לַמדָני ונעשׂה יצוּר חי, בּעל גוּף וּדמוּת הגוּף. חָברוּ בּוֹ יחד חוּש־המראוֹת של איש־בּראשית עם אהבה לוֹהטת לתוֹרה וּלמדע ועם שׂכל בּוֹחן וצוֹרף. צירוּף זה גרם להעלוֹת גם את כּוֹח ראִייתוֹ של הדוֹר.

בּכל אשר פּנה יצק את המראה ואת הממשוּת. 1הוּא בּא לעוֹלם השירה העברית עם הסתלקוּתוֹ של יל"ג. הוּא מצא את השירה הלאוּמית בּדמוּתם של מַאנה ודוֹליצקי, שירה רכּה ונוּגה, דוֹמעת וּרפוּיה. תחילה אמר לעשׂוֹת כּמתכּוּנתה. אך מיד גבר על הרגשנוּת וההתפּרקוּת ויצק אוֹתה ממשוּת וּפלדה. בּמקוֹם יוֹנה מַהגה בּאה שאגת אריה, בּמקוֹם מליצת נאהבים בּאוּ מראוֹת כּדרבוֹנוֹת, מראוֹת השממוֹן, הקלוֹן, הדלוּת.

עטרת המשוֹרר הלאוּמי שעוּטרה לראש בּיאליק כּאילוּ האפילה על התוֹכן הממשי שהכניס בּיאליק לתוֹך השירה הלאוּמית המקוּבּלת. תמֵהַ אני אם עמדוּ על כּך, איזה מקוֹם תוֹפסת בּשירתוֹ של בּיאליק הקינה על הדלוּת היהוּדית. מגילוֹת מגילוֹת ניתן לנוּ בּיאליק, שכבוֹת שכבוֹת. ויש ששכבה מאוּחרת משכּחת את קוֹדמתה. אוּלם שירת הדלוּת הצרוּרה בּשיריו הראשוֹנים (“בּתשוּבתי”, “דמעה נאמנה”, “תיקוּן חצוֹת”) חוֹזרת וגוֹברת בּימי התבּגרוּתוֹ (“תקוַת עני”, “בּיוֹם סתיו”, ועל הכּל: “שירתי”). המשוֹרר הגדוֹל, משוֹרר “הזוֹהר” ו“הצפרירים” ו“הבּריכה”, איננוּ חוֹשש לספּר, כּי נחל את שירוֹ מאת הצרצר “משוֹרר הדלוּת”. עוֹדנוּ זוֹכר – ולא ישכּח, לעוֹלם לא ישכּח ולא יסלח:

בַּעֲשׂוֹת אָבִי חֹל אֶת שַׁבַּתּוֹ מֵעֹנִי:

מְחֻסָּר הַשֻּׁלְחָן יֵין קִדּוּשׁ גַּם חַלּוֹת – –

וְשִׁבְעָה יְלָדִים

כֻּלָּמוֹ רְעֵבִים וּקְצָתם יְשֵׁנִים

יָסֹבּוּ הַשֻּׁלְחָן – –

עוֹדֵנוּ לוֹעֲסִים וּבְטֶרֶם תִּכָּרֵת

הַפְּרוּסָה הַטְּבוּלָה בְּמֶלַח מִפִּינוּ,

הַפְּרוּסָה הַחֲמוּצָה, הַפְּגוּמָה, הַתְּפֵלָה.

נְעַלְעֶנָּה בִּדְמָעוֹת כַּעֲלוּמִים וּגְזוּלִים.


ואֵי־מזה תבוֹא אנחת המשוֹרר:

אִמִּי נִתְאַלְמְנָה, בָּנֶיהָ נִתְיַתְּמוּ;

עַד קָמָה מֵאֶבְלָהּ הַדְּאָגָה קִדְּמַתָּה!

נִסְתַּתְּמוּ כָּל מְקוֹרֵי פַּרְנָסָה, נִסְתַּתְּמוּ. – –

אָז תּוֹצִיא הַשּׁוּקָה אֶת חֶלְבָּהּ וְדָמָהּ.

בָּעֶרֶב הִיא שָׁבָה כָּל עוֹד בָּה נְשָׁמָה.

כָּל פְּרוּטָה הֵבִיאָה נֵאָרָה בַּמְּאֵרָה,

רְקוּקָה בְּדַם לִבָּהּ וּטְבוּלָה בִּמְרֵרָה – –

מֵחֶדְרִי הָאָפֵל. מִתּוֹךְ הָעֲרִיסָה,

בְּעַד הַפֶּתַח רָאִיתִי אֶת גּוּפָהּ הַקָּלוּשׁ,

לְאוֹר נֵר דַּל תִּכַּף עַל גַּבֵּי הָעִסָּה

וְיָדָהּ הַדַּקָּה שָׁם תָּלוּשׁ וְתָלוּשׁ –

וּבְחַלְּקָהּ פַּת שַׁחֲרִית חַמָּה לִילָדֶיהָ

מִמַּאֲפֵה בְּצֵקָהּ, מִלֶּחֶם דִּמְעָתָהּ –

וָאֲעַלַּע וַתָּבוֹא בַּעֲצָמַי אַנְחָתָהּ.


והמוֹטיבים של הדלוּת שוּב חוֹזרים אצלוֹ וּמתעלים לשׂיא הבּיטוּי, לשירה אדירה של עלבּוֹן וזעם, בּשירת ימיו האחרוֹנים, בּשירת “אבי” וּבפּרק “אַלמנוּת”.

הספרוּת העברית (והיהוּדית) גדלה על בּרכּי עם אביוֹן ודל, המוֹן אוּמלל ועקוּר וּנטוּל־מחיה. רבּים מגדוֹלי ספרוּתנוּ, ממנדלי ועד בּרנר ועד צעירי הצעירים, חזוּ מבּשׂרם רעב וּמצוּקה וידעוּ גם חרפּת רעב וּקלוֹן־עניוּת. אבל דוֹמה, אף אחד מהם לא העיז ולא יכוֹל להבּיע את קלוֹן העניוּת המנַוולת את צלם־האלוֹהים האנוֹשי, כּאשר עשׂה זאת בּיאליק בּ“אַלמנוּת”, בּתארוֹ את מלחמת התגרניוֹת היהוּדיוֹת בּשוּק (שוּק זה שעוֹד לפני ארבּעים שנה ניסה לתאר אוֹתוֹ), וּמי יכוֹל היה לחרוֹק שן ולקפּוֹץ “אגרוֹף־זעם” כּמוֹהוּ בּאמרוֹ, לזכר האם:

רַבַּת הָכְלַמְתִּי מִנְעוּרַי וָאֶלְמַד לִסְלוֹחַ רַבַּת,

אַךְ חֶרְפַּת עָנְיֵךְ וּמְרוּדַיִךְ עוֹדֶנָּה כַּמּוֹקֵד בַּעֲצָמַי,

לֹא אוּכַל כַּפְּרָהּ. גַּם לְךָ, אֱלֹהִים, לֹא אֲכַפְּרֶנָּה,

וּמִכָּל שִׁירַי וּקְרָבַי תִּבְקַעְנָה אֵלֶיךָ לַהֲבוֹתֶיהָ.

הֲיֵשׁ כִּפּוּרִים לֶעֱנוּת־אֵם, וְאִם שִׁלּוּמִים וּגְמוּל

לְתִפְאֶרֶת אָדָם כִּי תְּשֻׁקָּץ?


והיש עוֹד בּספרוּת –גם בּספרוּת העוֹלם – צירוּף כּזה של אמוּנה גדוֹלה וּמרד דתי על רקע העניוּת כּבשיר “אמי, זכרוֹנה לברכה”, השיר שכּוּלוֹ “רסיס אש להבה”, שיר האֵם הצדקנית, עניה מרוּדה, המוֹציאה את שתי פּרוּטוֹתיה האחרוֹנוֹת על נרוֹת לשבּת וּמברכת “על מפּה נקיה ללא פּרוּסת חלה”, וּבהעלוֹתה את הנרוֹת לא יכלה להתאַפּק, כּי מר לה, כּי רוֹתח לבבה, וַתבךְ הצדקת, ודמעה מקטמי לחייה נפלה, ונר אחד תסס וכבה. רקדוּ כּתפיה וּשביסה “בּמחנק הבּכי וּבלהט התפילה”.

אכן, לא לשוא הגדיר עצמו בּיאליק עוֹד בּשנוֹתיו הראשוֹנוֹת: “אבי – גלוּת מרה, אמי – דלוּת שחוֹרה”. שירתוֹ האישית והלאוּמית שזוּרה וּדבוּקה בּמכאוֹב העוֹני היהוּדי.

לתוֹך הנוּסח המקוּבּל והשוֹלט בּשירה הלאוּמית, החוֹבב־ציוֹנית, הכניס הוּא מיד משלוֹ, מעוּזוֹ, מקרקעיוּתוֹ. יש מהלך מ“אל הצפּוֹר” עד “תחזקנה”: “מִימֵי רֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא כּוֹנְנוּ מִפְעַל אַדִּירִים כָּמוֹהוּ וָרָב”. עוֹד מעט וּבקפיצה גדוֹלה אל היסוֹד החלוּצי, הקרקעי שבּחיבּת־ציוֹן:

"כֶּעָנִי אֶעֱמוֹד לִפְנֵי הוֹד הַקָּמָה הַמְּאִירָה וּשְׂמֵחָה.

וָאֵדַע אַךְ עַתָּה אֶת עָנְיִי מָה רַב, הָהּ, אַךְ עַתָּה אֶרְאֶנּוּ!

לֹא יָדַי עִצְּבוּכֶן, שִׁבֳּלִים, לֹא יָדִי קוֹמַתְכֶן טִפֵּחָה,

לֹא כֹּחִי פִּזַּרְתִּי בָּזֶה, לֹא אֲנִי אֶצְבְּרֶנּוּ".


וכאן אנוּ כּבר עוֹמדים עם המשוֹרר בּראשית הדרך המוֹבילה מדברי הרחמים הרבּים והמתוּקים של חיבּת־ציוֹן אל דברי התוֹכחה והזעם הקשים והמרים.

כּל כּך התרגלוּ לראוֹת את בּיאליק כּסמל החיוּב הלאוּמי, כּמגן הנכסים הלאוּמיים, עד שנוֹטים לשכּוֹח, עד כּמה היה בּיאליק נאבק עם עמוֹ, עד כּמה הציג עצמוֹ בּניגוּד לחייו וּלמוּשׂגיו. שוֹכחים כּי הוּא הוּא שאמר:

עַם־אֹבֵד, עַם נָבָל, עַם־אֹבֵד.

ואכן מן השיר “אכן חציר העם”, שיר היאוּש והזעם הראשוֹן שלוֹ, בּתקוּפת הקוֹנגרס הבּזילאי הראשוֹן, ועד “ראיתיכם שוּב בּקוֹצר ידכם”, שיר התוֹכחה והגערה האחרוֹן שלוֹ, בּימי הקוֹנגרס הבּזילאי האחרוֹן – היה זה תכנה העיקרי של שירתוֹ: היאָבקוּת שלוֹ עם העם. ושירה זוֹ היא שעשׂתה את איש השרשים והמראוֹת למַמריד הגדוֹל בּספרוּת העברית. שירה זוֹ היא שהיתה בּין המשפּיעים העיקריים על שינוּי פני חיינוּ. “משא נמירוֹב” הלך בּראש ההגנה העצמית, ושירי היאוּש והתוֹכחה משנוֹת הפּרעוֹת והמהפּכה הצליפוּ בּשבטי אש ונגדוּ את הדוֹר שעתיד היה להתגלוֹת בּדמוּת “העליה השניה”. המשוֹרר נאבק עם עמוֹ, עם אוֹבד ועם נבל, אך נאבק גם עם עצמוֹ, נאבק עם השפלוּת, עם הכּפירה, נאבק גם עם האמוּנה הקלה, הנוֹחה והפּסיבית, נחלת שלוּמי אמוּני ציוֹן שמסביבוֹ. אלה אשר גם בּשעה שאנוּ “מְדַדִּים אֱלֵי קֶבֶר” הם מַשלים נפשם “בִּתְרוּעַת תְּחִיָּה עַל שְׂפָתַיִם”. את “שִׁיר הַתְּחִיָּה וַחֲזוֹן הַיְשׁוּעָה” הוּא רוֹאה עכשיו כְקוּרי־עכּביש, כּמַשׂא שוא ותרמית אזנים, ואת פּטישוֹ, “פַּטִּישׁ הַבַּרְזֶל, אֲשֶׁר נִשְׁבַּר מֵרֹב דְּפוֹק עַל לִבּוֹת אֶבֶן לִבְלִי הוֹעִיל”, הוּא אוֹמר לכַתת למַעדר, למען כּרוֹת קבר, ואת נביא האחרית הוּא משבּיע: “וְאִם יֵשׁ עִמְּךָ דָּבָר – אֱמוֹר! וִיהִי מַר כַּמָּוֶת, וִיהִי הוּא הוּא הַמָּוֶת – אֱמוֹר!”

אי אפשר כּלל לתאר את הוֹפעת אנשי העליה השניה, את התקוֹממוּתם נגד הציוֹנוּת השוֹקעת, את שחרוּרם הרוּחני מהבּעל־בּיתיוּת החיבּת־ציוֹנית, את כּוֹחם לעמוֹד על נפשם בּפני נחשוֹלי המהפּכה הרוּסית, אילמלא היה להם (יחד עם י. ח. בּרנר הנאבק אתם בּמערכה) משוֹרר, מוֹכיח, חוֹזה־שחוֹרוֹת, שאינוֹ משאיר שוּם סדק לבריחה וּמצווה על המפלט האחד: נאמנוּת. “כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם, וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי”. “נִיצוֹץ קַדְמוֹן אֶחָד עוֹד בַּלֵּב קוֹדֵחַ – יַעַל עַד לֹא דָעַךְ, יָשׁוּב יִתְלַקֵּחַ. שְׁאֵרִית גְּבוּרָה קִרְבִּי שָׁבָה הִתְפֶּעָמָה – תִּשְׁקַע נָא וְתָסוּף כֻּלָּהּ בַּמִּלְחָמָה”.

הוּא מיָאש לבּוֹ גם מן התוֹכחה. “לֹא מָצָא תַּחְתָּיו סְדָן פַּטִּישִׁי, קַרְדֻּמִּי בָּא בְּעֵץ רִקָּבוֹן”. וּמתוֹך גבוּרה אחרוֹנה שׁבּיאוּשׁ, מתוֹך חרדה לגחלת האחרוֹנה שלא תכבּה, מתוֹך אחריוּת לירוּשה שאין לה בּעלים ואין לה תוֹבע, הוּא עוֹקר את עצמוֹ בּקשיוּת־עוֹרף מן השירה וּמן התוֹכחה ושוֹקע כּוּלוֹ בּמלאכת־הבּניה. המשוֹרר נעשׂה חוֹטב־עצים, איש־קרדוֹם, בּוֹנה ואַדריכל. אין עבוֹדה אשר יבוּז לה. ואין מלאכה שחוֹרה אשר לא תיהפך בּאצבּעוֹתיו למעשׂה־אמן. הוּא חוֹצב בּמכרוֹת הלשוֹן, הוּא חוֹפר “בּקברוֹת עם וּבחרבוֹת־רוּח” וּמערם אבנים לבנין, והוּא גם נוֹטה קו וּמניח נדבּכים.

תפקיד מיוּחד נתיחד לוֹ לבּיאליק בּחיי הלשוֹן העברית בּתקוּפתנוּ, זוֹ העוֹמדת בּמזל מיוּחד, שאין דוֹמה לוֹ: עם כּרוּת־לשוֹן, המטיל על עצמוֹ את כּל מאמצי הבּנין, מצוּוה גם להחזיר לעצמוֹ את לשוֹנוֹ הכּרוּתה מפּיו, לרפּא את גזרי לשוֹנוֹ. בּשעה זוֹ עוֹמדת לנוּ כּצר לא רק הכּפירה הלאוּמית, הטמיעה השלמה והחלקית, הבּוּרוּת הלאוּמית שהפכה לאידיאוֹלוֹגיה לוֹחמת נגד העברית. נשקפת סכּנה גם מצד מחַיי הלשוֹן. לפתחנוּ אוֹרבת החרפּה של לשוֹן מגוּמגמת, של ז’רגוֹן עברי מחוּסר־שרשים וּנטוּל־חיוּת. נדרשים מאמצי שנוֹת פּעוּלה וחינוּך, נדרש מחנה יוֹצרים בּעלי חוּשים וּבעלי טעם, כּדי ליטוֹל מן הדיבּוּר העברי את גלמיוּתוֹ. וּבּיאליק היה האיש אשר עמד בּמערכה זוֹ. אזנוֹ בּחנה מלים. הוּא ידע מה לקרב וּמה לרחק. השליטה בּאוֹצרוֹת הלשוֹן, עם כּשרוֹן היוֹצר, עם הטעם הבּוֹחן חָברוּ בּוֹ יחד. הוּא ידע לגרש מאוֹת מלים, חסרוֹת־טעם. הוּא ידע להכניס חידוּשים, העשׂוּיים להיוֹת מוּבלעים מיד בּתוֹך הלשוֹן, מבּלי שירגישוּ בּחידוּשם. הוּא ידע לאסוֹף מלים עזוּבוֹת וּשכוּחוֹת ולמצוֹא להן זכוּת אבוֹת ודוֹרוֹת. הוּא ידע לסמוֹך ידוֹ על חידוּשים של אחרים. כּל עוֹד חי בּיאליק ידענוּ כּי יש על מי לסמוֹך, כּי יש אתנוּ פּוֹסק אחרוֹן בּעניני לשוֹן. העבוֹדה לא שלמה עדיין. עוֹד דוֹר ודוֹרוֹת יהיוּ זקוּקים לה.

היצירה השירית והלשוֹנית אינה ממַצה את ערכּוֹ של בּיאליק בּשבילנוּ. הוּא הקיף את כּל הוָיתנוּ התרבּוּתית. בּפטישוֹ הכּבד רקע אוֹתה וחישל אוֹתה כּאשר לא עשׂה אדם כּמה דוֹרוֹת לפניו. פּעוּלתוֹ זוֹ קוּצצה בּאמצע, וגם חשבּוֹננוּ אִתה טרם סוּכּם. יש רוֹאים בּבּיאליק את נוֹשׂא השמרנוּת התרבּוּתית, יש רוֹצים לראוֹת בּוֹ את הכּוֹח הגדוֹל העוֹמד לימין המסרתיוּת כּנגד הכּוֹחוֹת המחַדשים והמתפּרצים. לדידי אין כּאן אלא טעוּת אוֹ חוֹסר יכוֹלת לראוֹת מה היתה שליחוּתוֹ של בּיאליק.

מה פּירוּש הקריאה להלכה ולאגדה בּפי בּיאליק? האם כּוָנה לשמירת הסטאטוּס קבוֹ בּחיינוּ? האם קריאה חזרה אל ה“שוּלחן ערוּך”? האם קבּלת עוֹל הרבּנוּת? האם ערפל רוֹמַנטי? האם אידיאַליזציה של העבר?

והלא בּיאליק עצמוֹ נאבק עם שלטוֹן העבר, נאבק עם ההשלמה שבּמסוֹרת. מי עוֹד כּמוֹהוּ בּכל סוֹפרי ישׂראל העיז לראוֹת את כּנף ימינה השבוּרה של השכינה, ואת אלוֹהי ישׂראל יוֹרד מנכסיו? אמנם, גם בּהרעישוֹ את הסִפּים של הבּטחוֹן המסרתי והקוֹפא וגם בּדבּרוֹ משפּטים עם אלוֹהי ישׂראל – יעשׂה זאת לא כּעבד המתפּרץ מפּני אדוֹניו, לא בּקוֹל תרוּעת הקלה ואף לא כּבעל־חשבּוֹן המעביר ספוֹג על הרשוּם בּגיר למען עבוֹר על נקלה לחשבּוֹן אחר, אלא כּיתוֹם־עוֹלם אשר אין יתמוּתוֹ משתכּחת מן הלב.

בּיאליק אין לפניו לא שכחה ולא כַּחש. את הכּחש הוּא ממית בּעוֹדוֹ על השׂפתים. וּבהערצה העצמית הלאוּמית, המתפּנקת וּמַשלה את נפשה, אינוֹ יכוֹל להיאָחז לשעה ארוּכּה.

בּעצם פּעוּלתוֹ הספרוּתית הכּינוּסית, לאחר כּיבּוּשוֹ הגדוֹל בּ“ספר האגדה”, הוּא עוֹמד “לפני ארוֹן הספרים” וּמקשה לשאוֹל ולקבּוֹל:

נִתְאַלְמְנוּ דַפֵּיכֶם

וְכָל אוֹת וָאוֹת לְנַפְשָׁהּ הִיא יְתוֹמָה –

הַעֵינִי כָהֲתָה אִם אָזְנִי כָבְדָה?

אוֹ אַתֶּם רָקָב אַתֶּם, מֵתֵי עוֹלָם,

וְשָׂרִיד אֵין לָכֶם עוֹד בְּאֶרֶץ חַיִּים,

וַאֲנִי לַשָּׁוְא, כַּגַּנָּב בַּמַּחְתֶּרֶת,

בְּלִי נֵר וּפַנָּס עִם הָאֵת גִּשַּׁשְׁתִּי

בְּתוֹךְ מְחִלּוֹת עָפָר וּבְמַחֲשַׁכִּים

וָאֶחְפּוֹר יוֹם וָלַיְלָה אֶת קִבְרֵיכֶם

חָפוֹר וְהָלוֹךְ לְבַקֵּשׁ שְׂפוּנֵי חַיִּים.

כּי לא רוֹמַנטיקה לאוּמית ולא אידיאַליזציה של העבר ולא בּריחה אל תחוּמי מסתוֹרין בּיקש בּיאליק אלא – שׂפוּני חיים.

בּיאליק, ספיח יערוֹת ווֹהלין, יליד בּית החסידוּת, היה חניך ווֹלוֹז’ין, מוֹרשת הגאוֹן מוילנה2, איש־הנגלה. לא איש־מסתוֹרין, ולא מבקש מפלט בּמה שלמעלה מן הטבע וּמן העם. אך הנגלה הזה לא היה מוּנח על פּני השטח העליוֹן, לא היה נגלה שׂכלי בּלבד. איש־המראוֹת ואיש החוּשים שבּוֹ הפרה והעמיק את הנגלה. הוּא ראה לממשוּת החבוּיה, לשרשים. כּי איש־השרשים היה בּיאליק, מאין כּמוֹהוּ בּדוֹרנוּ. הוּא נבהל ונזדעזע משהרגיש בּדבר שגזענוּ חדל לינוֹק משרשיו. הוּא נחרד משראה את רכוּשנוּ התרבּוּתי – לשוֹני, ספרוּתי, היסטוֹרי, מחשבתי – נפוֹץ לכל רוּח אוֹ מתכּסה תלי־תלים של אַשפּה ואוֹבד לנוּ עוֹלמית.

בּיאליק היה בּרוּך־זכּרוֹן. זכרוֹן דוֹרוֹת רבּים חי בּוֹ. הוּא חש וידע כּי אין אוּמה בּלי זכּרוֹן, וכי בּעוֹמק הזכּרוֹן של האוּמה – חָסנה. והוּא רוֹאה בּמוֹ עיניו כּיצד עם ישׂראל נעשׂה חוֹלה בּמחלת השכחה, כּיצד הוּא נעשׂה נטוּל זכּרוֹן. מי שהציץ לפנַי ולפנים של חיי ישׂראל בּמאה האחרוֹנה יכוֹל היה לראוֹת דוּגמה מחרידה כּיצד עם עתיק־יוֹמין מאַבּד את זכרוֹנוֹ. וזהוּ הפּחד אשר תקף את בּיאליק: “מִפְּנֵי הַתֹּהוּ וּמִפְּנֵי כַּף הַקֶּלַע יָגֹרְתִּי”.

אימה זוֹ של איש השרשים היא שגברה גם על מרי־היאוּש וגם על יתוֹם־עוֹלם והיא שכּפתה על המשוֹרר: “עת לעשׂוֹת!” ועשׂתה אוֹתוֹ לאיש־פּעלים וּלמניח התרבּוּת העברית בּימינוּ.

בּיאליק חתר בּכל כּוֹחוֹ אל ה“כּינוּס”. מוּשׂג זה, שחידש הוּא לנוּ לאחר דוֹרוֹת רבּים, מה משמעוֹ? כּלוּם זה בּלבד, לערוֹם לערימה אחת פּזוּרי כּתבים עתיקים? זהוּ סילוּף המוּשׂג, בּשוֹגג אוֹ בּמזיד. כּינוּס משמעוֹ גם הצלה מכּלָיה, גם חשׂיפה מגניזה, גם בּרירה וּבחירה וּגניזה, גם סידוּר. ואין סידוּר אלא בּטעם הזמן. שעוֹת מיוּחדוֹת בּחיי העם וכוֹחוֹת אישיים מיוּחדים – יחידים אוֹ קיבּוּציים – נתנוּ לנוּ את מפעלי הכּינוּס הגדוֹלים בּספרוּתנוּ. הם הם הדיקטטוֹרים הגדוֹלים בּחיי הרוּח של ישׂראל. בּא בּיאליק וראה את תקוּפתנוּ בּמצוּקתה הרוּחנית, וראה נכסי תרבּוּת בּני אלפי שנים נדוֹנים לשמד ולכלָיה, והטיל על הדוֹר את תפקיד ההצלה, והוּא עצמוֹ לא חיכּה לאַקַדֶמיוֹת וּלקוֹנגרסים וּלחברוֹת לאוּמיוֹת וּמדעיוֹת ושיקע את עצמוֹ בּמלאכה זוֹ – חוֹצב וחוֹפר, מפקח את הגל, בּוֹחן וצוֹרף, מקָרב וּמרַחק, מסדר ויוֹצק מטבּעוֹת חדשים.

מכּל תכניוֹת הכּינוּס לא השלים בּיאליק אלא – בּעבוֹדה משוּתפת עם רבניצקי – את ספר־האגדה. ועל פּי זה בּלבד יש בּידינוּ לדוּן על מה שהכּינוּס עתיד לתת. בּיאליק נתן אוֹתוֹ לא לחכמים וּלחוֹקרי קדמוֹניוֹת, כּי אם לכל אדם מישׂראל. אפילוּ לתינוֹקוֹת של בּית רבּן. הוּא עשׂה את האגדה בּשביל הדוֹרוֹת הבּאים חלק אוֹרגני של השׂכּלה עברית עממית.

בּיאליק תבע את הכּינוּס המַקיף בּכל ענפי הספרוּת העברית הקדוּמה והמאוּחרת. ושוּב שיקע את עצמוֹ בּשירה הספרדית, שאוֹתה הרבּוּ לפאר וּלרוֹמם וּמיעטוּ לדעת. וגם בּזה לא התכּוון בּיאליק, כּאשר עשׂוּ חכמי ישׂראל לפניו, לחוֹקרים מוּעטים בּלבד, אלא להמוֹן בּית ישׂראל. הוּא טרח וקיוה לעשׂוֹת את השירה הספרדית לנחלת־העם, למקוֹר מַפרה את היצירה העברית החדשה.

מי שסבוּר כּי כּל מַעיניו של בּיאליק לא היוּ נתוּנים אלא ליצירה הקדוּמה – אינוֹ אלא טוֹעה. די להזכּיר את יחסוֹ לשירה העממית בּאידיש. בּשעה שמוֹרוֹ ורבּוֹ זילזל בּה ותמה על כּך שנמצאוּ לה גוֹאלים וּמאַספים, היה בּיאליק מחבּב וּמוֹקיר אוֹתה וּמַאזין לסוֹד שׂיחה. גדוֹל השירה העברית ראה צוֹרך לנטוֹע בּמוֹ ידיו את השירה העממית בּגַננוּ. הוּא חרד להצלת כּל דבר־ערך הטמוּן בּתוֹך הדיאַלקטים השוֹנים של עמנוּ: אידיש, שפַּניוֹלית וכיוֹצא בּאלה.

בּזכרוֹנם של עמי התרבּוּת שמוּר זכרם של מיטיבי האנוֹשוּת, משׂכּילי הרבּים, אשר פּתחוּ נתיבוֹת חדשוֹת להשׂכּלת העם ואשר עשׂוּ את קניני המדע והתרבּוּת לנחלת המוֹנים. גם בּקוֹרוֹתינוּ שמוּר זכרוֹ של יהוֹשע בּן גַמלא, אשר לוֹ מיחסים את יצירת בּית־הספר העממי שלנוּ לפני אַלפּיִם שנה. עכשיו מקוּבּל לראוֹת את יהוּדי ליטא כּנוֹשאי התוֹרה והלימוּד. אבל יש אוֹמרים, כּי ליטא היתה כּמדבּר רוּחני, ולימוּדה התנהל בּדרכים עקלקלוֹת, עד שבּא הגאוֹן מוילנה ויצר את שיטת הלימוּד הוילנאית־ווֹלוֹז’ינית. מעין זה עשׂה בּשבילנוּ וּבשביל הדוֹרוֹת הבּאים הוּא פּתח נתיבוֹת חדשוֹת להשׂכּלת העם.

עכשיו אנוּ עוֹמדים בּארץ בּתקוּפה של בּניה ראשוֹנית. אין אנוּ עוֹסקים אלא בּצבירת זיפזיף וסיד וּבהקמת שלדי בּנין. אין לבּנוּ נתוּן עוֹד לריהוּט הבּית, לסידוּרוֹ הפּנימי. אדיר מאמצינוּ שהשלד יהיה איתן ורחב, שיוּכל לקלוֹט את הבּאים לתוֹכוֹ. אנוּ עצמנוּ עוֹד איננוּ יוֹדעים להרחיב את דעתנוּ בּתוֹך הבּית. מימי שבי בּבל לא ידענוּ תפקיד בּנין כּזה. עוֹד אין לנוּ פּנאי לחיים רוּחניים עמוּקים. הדבר היחידי שמַצדיק את חיי דוֹרנוּ, שנוֹתן להם טעם, שמַנחיל להם ערך קיים הוּא מאמץ הבּניה עצמוֹ. מחוּץ לזה אנוּ דלים ורשים כּשתילים שלא נקלטוּ עוֹד כּהלכה. סכּנת חיי עֵרב־רב אוֹרבת לנוּ בּכל פּינה. אין לבּנוּ נתוּן אלא ליצירת צרכים ראשוֹניים. כּשם שכּוֹבשי החוֹלוֹת אינם פּוֹתחים בּנטיעת כּרמים וּפרדסים אלא בּמיני עשׂבים שתפקידם למנוֹע את נדידת החוֹלוֹת, להפוֹך את החוֹל לקרקע, כּכה גם אנוּ אין אנוּ נתוּנים אלא לעבוֹדה, ללשוֹן, להתחלוֹת ראשוֹנוֹת של חיי חברה ותרבּוּת.

אבל עוֹד נצפּנוּ לנוּ ימים. עוֹד יֵשבוּ יהוּדים רבּים־רבּים בּארץ וּמכאוֹבינוּ התרבּוּתיים לא יתנוּ להם דמי. וּמה שנדוֹן בּימינוּ בּזלזוּל, אם מעבוֹדה קשה ואם מקהוּת־רוּח, עוֹד יהפוֹך לבּאים אחרינוּ למצוּקת־נפש גדוֹלה.

וּכמוֹ שאנוּ מתחבּטים עכשיו בּשאלוֹת העבוֹדה העברית – שאלת השאלוֹת של קיוּמנוּ בּארץ – כּכה נתחבּט בּימים הבּאים בּשאלוֹת גוֹרלנוּ התרבּוּתי.

והיתה זוֹ מתנת־חסד גדוֹלה מיד הגוֹרל, שדוֹר זה העוֹשׂה בּחוֹמר וּבלבנים, ניתן לוֹ ענק־רוּח, הרוֹאה את הדברים לא רק לשעתם, לא לדוֹר בּלבד, אלא לדוֹרוֹת רבּים, דוֹרוֹת לאחוֹר ודוֹרוֹת לפנים.

הוּא חי את ההוֹוה, על סתירוֹתיו וּשבריו, אך הוּא ראה את ההוֹוה ואת דרכיו ואת מוּמיו מתוֹך הפֶּרספֶּקטיבה של חיי דוֹרוֹת. אנחנוּ העוֹשׂים בּמלאכת יוֹם־יוֹם, העוֹשׂים בּאמוּנה, מבּלי לראוֹת את קשרי הדברים, את שרשיהם ואת שלוּחוֹתיהם, נמשלנוּ לילדים־ציירים. הם קוֹלטים את דמוּת העצמים ואת צבעיהם, אך טרם עמדוּ על סוֹד הפּרספּקטיבה. סוֹד זה נפתח לפני בּיאליק, הוּא חי את הפּרספּקטיבה, הוּא שאף את אוירה.

נזכּר אני בּרגע זה בּהוֹפעה פּוּמבּית אחת, כּששמעתי לראשוֹנה את בּיאליק מדבּר על העבוֹדה העברית ועל המפעל החלוּצי.

כּמה אנוּ שרוּיים בּצער, על שאין בּנוּ הכּוֹח להראוֹת לעם את מפעלנוּ בּכל שיעוּר קוֹמתוֹ, לגלוֹת לעין כּל את מקוֹמוֹ בּחיי העם, את ערכּוֹ לעם. יוֹדעים אנוּ וּמאמינים כּי המעשׂה הזה אשר לוֹ אנוּ עוֹבדים בּכל כּוֹחנוּ, הנהוּ בּר חשיבוּת עצוּמה, מכריעה, בּחיי עמנוּ וּבגוֹרלוֹ. וּמדוּע לא נמצא בּנוּ הכּוֹח להציג את המפעל, ליצג אוֹתוֹ, בּכל הכּוֹח והגוֹדל הראוּי לוֹ?

יש בּזה מן ההפסד האָיוֹם, וגם מן העלבּוֹן הצוֹרב לדוֹר החלוּצי. וכל מידוֹת שאר־הרוּח שניתנוּ לנוּ, והתגלוּתם של י. ח. בּרנר וא. ד. גוֹרדוֹן בּקרבּנוּ, אין בּהם כּדי לכַפּר על העלבּוֹן הזה, לא היה בּכל אלה כּדי להוֹציא את המעשׂה החלוּצי מקרן־זוית וּלגלוֹתוֹ כּנקוּדת־הבּעירה של ההיסטוֹריה העברית החדשה.

כּל מסירוּת הנפש של הפּוֹעל והשוֹמר העברי, כּל כּוֹחוֹת הגוּף והרוּח ששוּקעוּ בּבנין העבוֹדה העברית, כּל הניצוֹצוֹת שנתלקחוּ בּנוּ – כּל אלה לא הספּיקוּ לנוּ כּדי בּיטוּי הוֹלם. תנוּעתנוּ אין בּרה כּתוֹכה. לא זכינוּ.

והנה עלה בּיאליק בּקוֹנגרס בּקארלסבּאד3, בּשעת נעילה, לדבּר. הוּא אך זה בּא מרוּסיה. לא ראה עדיין מאוּמה מן הנעשׂה בּארץ, לא הכּיר כּמעט את אנשינוּ. והוּא נשׂא את דברוֹ. וּדברוֹ היה על הפּוֹעל בּארץ. איני זוֹכר את פּרטי הדברים. איני יוֹדע, אם נרשמוּ הדברים. אחת זוֹכר אני: בּפיו קיבּל דברנוּ את הוֹראתוֹ הנכוֹנה. מפּיו דיבּרה ההיסטוֹריה.

איני זוֹכר מַעמד דוֹמה לזה בּשוּם קוֹנגרס ציוֹני.

ורק הוּא היה יכוֹל כּכה לדבּר, מפּני שהוּא נוֹשׂא בּקרבּוֹ את שלשלת דוֹרוֹתינוּ. שירתוֹ הקיפה דוֹרוֹת מ“מתי־מדבּר” ועד “בּנוֹת שפיה”. מי שהכּיר את בּיאליק שבּעל־פּה, את הלַבּה הרוֹתחת הזאת המשתפּכת בּראש־חוּצוֹת, היה חש לפרקים כּי בּיאליק חי לא רק את הדוֹרוֹת ההיסטוֹריים, הוּא נוֹשׂא בּלבּוֹ גם את האדם הקדמוֹן, ואוּלי יוֹתר מזה: הוּא חי את היקוּם בּגלגוּליו.

ועם זה נטה את שכמוֹ לכל אשר מסביב. כּל השפלוּת והטפּשוּת והפּסלנוּת שמסביב פּגעוּ בּוֹ וּמחָצוּהוּ. הוּא לא הסתתר מהם בּחביוֹן השירה.

דוֹרנוּ אנוּ, שבּתוֹכוֹ צמח בּיאליק, ידע ולא ידע מהי הזכוּת הזאת שניתנה לוֹ. הוּא קיבּל ממנוּ הרבּה, אך לא קיבּל מה שבּיאליק יכוֹל היה לתת. לא חסנוּ עליו, גזלנוּ ממנוּ כּמה שנוֹת חיים, הטרדנוּ אוֹתוֹ בּקטנוֹת, לא ציידנוּ אוֹתוֹ בּמכשירי עבוֹדה, לכל היוֹתר היוּ נוֹתנים בּידוֹ תרמיל שילך ויחזוֹר על הפּתחים וידבּר על לבּוֹת נדיבים על מנת לאַפשר את הגשמת תכניוֹתיו…

אני מאמין, שהדוֹרוֹת הבּאים יקבּלוּ מבּיאליק יוֹתר ממה שקיבּלנוּ אנחנוּ. אחרינוּ יבוֹאוּ דוֹרוֹת, אשר לא יֵדעוּ גלוּת מרה ודלוּת שחוֹרה, והם ידעוּ להשתמש בּירוּשה הגדוֹלה של חיי בּיאליק, אשר נקפּדוּ בּלא עת. אך הם גם לא ידעוּ מה חיסר אוֹתם בּיאליק בּהיעדרוֹ.

אנחנוּ, החיים בּדוֹרוֹ של בּיאליק, שקיבּלנוּ את היוֹתוֹ של בּיאליק כּדבר “המגיע” לנוּ, אנחנוּ שקיבּלנוּ את הנס ההיסטוֹרי הגדוֹל ששמוֹ בּיאליק – בּדוֹמה לנס הרצל – כּמשהוּ שבּדרך הטבע, אנוּ נרגיש עכשיו בּכל אשר נפנה, מה חסרנוּ, מה נתרוֹששנוּ. יוֹדעים אנוּ ששוּם סימני זקנה לא חלוּ בּרוּחוֹ של בּיאליק. יוֹדעים אנוּ שנגזלוּ עשׂרוֹת שנוֹת חיים ויצירה, שאוּלי היוּ משַנוֹת את פּני תרבּוּתנוּ.

עכשיו אין לנוּ אלא להכּיר ולדעת מה חסרנוּ, וּלהכּיר טוֹבה על הנס הגדוֹל, נס בּיאליק, שנזדווג לדוֹרנוּ.


  1. יל"ג, יהוּדה ליבּ גוֹרדוֹן, 1829–1892. גדוֹל המֹשוררים העברים בּתקוּפת ההשׂכּלה. מאנה, מרדכי צבי.1859–1886. משוֹרר וצייר עברי. ממיטב המשוֹררים של ראשית תנוּעת התחיה הלאוּמית. קוֹבץ שיריו וּכתביו הוֹפיע בּשנת 1897. דוֹליצקי, מנחם מנדל. 1856–1931. משוֹרר וּמסַפר עברי מתקוּפת חיבּת־ציוֹן.  ↩

  2. מכוּוָן לישיבה המפוּרסמת בּעיר ווֹלוֹז‘ין הסמוּכה לוילנה, שנוסדה על ידי ר’ חיים מווֹלוֹז'ין לפי צוָאַת רבּוֹ הגאוֹן מוילנה – הגר"א (עיין כּרך א', עמוד 370). התקיימה בּשנות 1803־1892.  ↩

  3. הוּא הקוֹנגרס הציוֹני השלוֹשה־עשׂר, שנתקיים בּאב תרפ"ג, אוגוסט 1923.  ↩

המלצות קוראים
תגיות