רקע
ברל כצנלסון
הסתדרוּת העוֹבדים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דפוס דבר); תש"ז

(בכינוּס הנוֹער העוֹבד, חנוּכה תרצ"ג)


איני יוֹדע אם יש בּיניכם ילדים רבּים שלמדו בּ“חדר” וזוֹכרים כּי את התוֹרה היוּ מַמשילים לים: “ים התלמוּד”, “תורה עמוּקה כּים”. היוּ רוֹאים אוֹתה כּים הגדוֹל, כּאוֹקינוֹס. כּן גם הסתדרוּת העוֹבדים. היא לא רק אוֹתוֹ הבּית אוֹ המוֹסד שאליו אתם פּוֹנים בּדבר עבוֹדה אוֹ בּענין של ניצוּל. היא – כּל מה שנעשׂה סביבכם, כּל מה שאתם עוֹשׂים ויוֹצרים וּמה שמחכּה לכם בּעתיד. גם הצריף הזה שהתאספנוּ בּוֹ, גם העתוֹן שלכם “בּמַעלה”, גם הקבוּצה בּנַעַן, גם המשמרוֹת, החינוּך וּבית־הספר לילדי העוֹבדים, הספרוּת החדשה שלנוּ, כּיבּוּש הקרקע ויצירת משק חדש, השׂמחה והצער, המלחמוֹת והנצחוֹנוֹת – כּל אלה קרוּיים בּשם קצר: ההסתדרוּת.

כּיצד חיה ההסתדרוּת הזאת, כּיצד היא קמה, וּמהי הרוּח המחַיה אוֹתה? היא גוּף חי, צוֹמח, מלא תנוּעה, ההוֹלך וּמשתנה, לוֹבש לבוּש חדש וצוּרה חדשה. בּרצוֹני לשׂוֹחח על יסוֹד היצירה של ההסתדרוּת העוֹבדים, על הנשמה שלה.

בּזמננוּ אפשר שאיש אשר לא למד כּמעט קרוֹא וּכתוֹב ולימוּדי־טבע – יוֹשב על יד ההגה של האוֹטוֹ ונוֹהג בּוֹ. ארוּכּה הדרך עד שהמציאוּ אנשים את האוֹטוֹ, ועתה בּא ילד קטן ויוֹשב בּתוֹכוֹ ונוֹסע. אוּלם אם הוּא עצמו לא למד את המיכניקה, את הכּוֹחוֹת המניעים, הריהוּ משוּל לאוֹתוֹ אדם קדמוֹן, שלא למד ולא ידע את הרֶכֶב הזה. פּתגם קדמוֹני אוֹמר: “כּמה יגיעוֹת יגע אדם הראשוֹן עד שאכל את הפּת הראשוֹנה”. עדר, ניכּש, זרע, קצר, דש, טחן, לַש, אָפה – עד שזכה לאכוֹל פּת אחת; ולא דוֹר אחד טרח, אלא דוֹרוֹת הרבּה – ואַתה בּא וּמוֹצא את הפּת לפניך. אוֹתוֹ משל חַל גם על ההסתדרות. הילד רוֹאה את הצריף הזה ואינוֹ יוֹדע שהיה זמן והצריף לא היה. אין הוּא מרגיש עצמוֹ עדיין שוּתף לדבר. החינוּך ההסתדרוּתי צריך להקנוֹת לנער את ההכּרה כּי הוּא שוּתף לאחרים, לעמל־אנוֹש שאינוֹ פּוֹסק, וכל אחד חייב לשתף עצמוֹ בּמפעל. ראיתם את הבּחירוֹת שהתקיימו לפני ימים אחדים; 1 22 אלף איש הלכוּ לקלפי וּבחרוּ את נבחריהם; ואוּלי לא כוּלם הרגישוּ מהוּ הדבר שהם עוֹשים בּבּחירוֹת. בּזה הם בּוֹנים בּנין אנוֹשי גדוֹל – חברה גדוֹלה, בּרית־אחים בּדרך החיים, בּיסוּרי העמל והסבל. ואם הבּרית איננה שלמה עדיין הרי זו רק התחלה. עם גידוּלה של ההסתדרוּת היא הוֹלכת וּמגבּירה את הכּוח ואת התוֹכן שלה. הבּרית הזאת – הסתדרוּת העוֹבדים – קיימת שתים־עשׂרה שנה, והריהי כּנער שלא הגיע עדיין ל“בר־מצוה”; אוּלם ההסתדרוּת החלה כּמעט בּפּוֹעל הראשוֹן שעלה לארץ לפני 27–28 שנים. ההסתדרוּת על מוֹסדוֹתיה הגדוֹלים, המוֹעצוֹת, בּנק הפּוֹעלים, המשׂרד הקבּלני, הפּעוּלה ההתישבוּתית, הקבוּצוֹת, “יכין”, “ניר”, וכוּ', המאַחדים יחד את כּל הציבּוּר – בּצוּרתה זוֹ הוּקמה לפני שתים־עשׂרה שנה, אבל הכּוֹחוֹת אשר הקימוּ אוֹתה, שהכינוּ לה חמרי בּנין, פּעלו גם קוֹדם לכן. אחרי שתנוּעת בּיל"וּ נצטמצמה ורבּים נתיאשו ממנה קמה המשמרת השניה, העליה השניה, ונשׂאה את הרעיוֹנו­ת העיקריים, את הרצוֹן הכּבּיר, שהביא לידי הקמת ההסתדרוּת.

מהוּ הרצוֹן הזה שחי וּפעל לפני חמישים שנה ונתחדש אצל יוֹרשיהם של בּיל"וּ, אצל בּניהם בּרוּח, אנשי העליה השניה – “הפּועל הצעיר” “פוֹעלי־ציוֹן” – ואצל ההסתדרוּת החקלאית, שקמה לפני 22 שנה וּממנה נתפתחה ההסתדרוּת הכּללית? הייתי חפץ שכּל אחד מכּם לא רק יחזוֹר על התשוּבה לשאלה הזאת בעל־פּה, כּילד משנן את שיעוּרוֹ – אלא שאתם תשאלו את עצמכם: מהוּ הכּוֹח שהביא אתכם וּמקשר אתכם להסתדרות? ותמצאוּ מתוֹך המלים השוֹנוֹת, מתוֹך כּל ההגדרוֹת והסיסמאוֹת, אוֹתה הנקוּדה העיקרית. לא פּעם, לפי הצוֹרך של הרגע, אנוּ משתמשים בּבּיטוּי המתאים לאוֹתוֹ רגע. וּברגע אחר – בּמלה אחרת. אוּלם בּמלים האלה יש רצוֹן ותוֹכן אחד. אתמוֹל, בּאסיפה שלכם, היוּ שני דגלים: אדוֹם וכחוֹל־לבן. מה פּירוּש הדגלים הללוּ? הילד יאמר: דגל המעמד – האדוֹם; דגל השחרוּר הלאוּמי – הכּחוֹל־לבן. כּאילוּ שני פּרצוּפים: פרצוּף אחד של מעמד, ואחד – של העם. ויש אנשים שחוֹשבים כּאילוּ התנוּעה שלנוּ מוּרכּבת מטלאים, שאפשר להפריד בּיניהם. יש אוֹמרים: קוֹדם כּל נביא את היהוּדים לארץ־ישראל, אחר־כּך נדאג לפּוֹעל. ויש נוֹער שנפגש בּניצוּל בּבית־המלאכה ורוֹאה את העוֹלם רק בּלבוּש זה של מנַצלים וּמנוּצלים; הללו אוֹמרים: למה לנוּ הדאגה הזאת? ידאגוּ אחרים לעם, אוּלי גם בּלי הדאגה שלנוּ תבוֹא הגאוּלה לעמנוּ. ויש אומרים: דאגת הפּרט עיקר; כּי ישנם יסוּרים בּכל חֶברה, מחלוֹת, מות, צער, יאוּש – בּין שאדם שייך למעמד הפּוֹעלים, בּין שהוּא שייך למעמד אחר; אוּלי אתיחד בּשאלת הפּרט ועניניו. אפשר להרחיב את החוּגים והסוּגים האלה.

הלָך־מחשבה זה, המפריד את החברה ורוֹאה אוֹתה אברים אברים שאינם מתאחדים – פּעם יֵרָאה האדם רק כּפוֹעל, פּעם רק כּבן לעמוֹ, פעם כיחיד – הלָך־מחשבה זה משגה הוּא, סכּנה גדוֹלה בּו.

הדבר המציין בּאוֹפן מיוּחד את התנוּעה שלנוּ על כּל גילוּייה הוּא – שהיא מאַחדת את כּל הצרכים הללו: שאין היא דוֹאגת רק לצד אחד, למטרה מצוּמצמת. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישראל יש לה רצוֹן אחד: גאוּלה. אבל אין זוֹ גאוּלה חלקית של מעמד, עם, פּרט, אלא זאת היא הגאוּלה השלמה, גאוּלת האדם כוּלוֹ לכל היקפוֹ – בּחייו הפּרטיים, בּעבודה, בּבית־הספר, בּקשר עם עמוֹ ועם עמים אחרים.

תנוּעת־הפּוֹעלים היהוּדית בּגוֹלה, שבּחלקה הגדוֹל היא אנטי־ציוֹנית, בּאה לפני 35 שנים אל הפּוֹעל היהוּדי, החי בּדלות ורעב, ואמרה לוֹ: השתחרר, התאַרגן. לימדה אוֹתוֹ כיצד מקצרים יוֹם־העבוֹדה, כּיצד נלחמים לתנאי־עבוֹדה יוֹתר טוֹבים. אוּלם יוֹתר מזה לא לימדה אוֹתוֹ. היא לא הבינה כּי מצב הפּוֹעל היהודי רע, לא רק בּאשר מצב כּל פּוֹעל רע, אלא משוּם שהפּוֹעל היהוּדי נמצא גם בּגלוּת; וּפירוּשה של גָלוּת הוּא גם פרעוֹת וּרדיפוֹת, שלטוֹן זר בּך וּבחייך, חיי־כּלכּלה בּלתי־בּריאים, חוֹסר קרקע, מיעוּט תעשׂיה, הרבּה פּרנסוֹת־רוּח. בּמשך דוֹרוֹת היה העם היהוּדי מוּרחק מהאדמה וּממלאכוֹת שוֹנוֹת והוּכרח להצטמצם בּמלאכוֹת מעטוֹת. וכשבּאים ואוֹמרים לו: התאַרגן, עשׂה שביתה – עדיין לא אמרוּ לוֹ הכּל. כּי הוּא חסר קרקע מתחת לרגליו, אשר כּל רוּח מצוּיה וּבלתי־מצוּיה לא תוּכל לגרשוֹ ממנה. בּאוּ אחרים אל הנוֹער היהוּדי ואמרוּ לוֹ: חדל לך מבּיתך וּממשפחתך, היֵה אדם חפשי, בּלתי־תלוּי. מה לך וּלדאגוֹת האוּמה ולשאלוֹת המעמד? אתה נוֹער צעיר, משׂכּיל, חשוֹב יוֹתר על עצמך והשׂכּלתך. גם אלה לא נתנוּ לנוֹער מוֹצא. כּי מצב הנוֹער וסבל הנוֹער קשוּרים בּסבל העם. מה יעשׂה הנוֹער בּגוֹלה, אשר אין לפניו עבוֹדה, שיגאל את עצמוֹ ואת עמוֹ? זהוּ הסוֹד של תנוּעתנוּ, שקשרה את כּל הדברים האלה יחד קשר בּל ינָתק. יש צוֹרך שכּל אחד המחפּשׂ את שחרוּרוֹ ימצא את הדרך לשחרוּר עמוֹ וּלשחרוּר האנוֹשוֹת.

בּאיזוֹ דרך חיפּשׂה תנוּעתנוּ את המוֹצא לגאוּלה השלמה: לפּרט ולכּלל, לילד, לבּוֹגר, לאשה? לפניה היתה תנוּעת הפּוֹעלים בּעולם, והיתה התנוּעה הציוֹנית. היא ראתה לפניה הרבּה דרכים. היא היתה צריכה אוֹ לבחוֹר דרך, אוֹ לחדש דרך, אוֹ לצרף מכּל הדרכים דרך אחת.

כּשראתה תנוּעתנו את ארגוּן הפּוֹעלים בּרוּסיה אוֹ בּאמריקה, האיגוּד המקצוֹעי והמלחמה הפּוֹליטית, שאלה את עצמה: הזוֹ הדרך לגאוּלתנוּ? הדרך שלנוּ צריכה להיוֹת דרך הפּוֹעל; אבל עדיין אנוּ נשארים בּכתלי הגיטוֹ. בּקרוֹב נבוֹא למבוֹא סתוּם, לקרן־זוית שלא נוּכל לזוּז ממנה ולהמשיך. ההמוֹנים היהוּדיים נמצאים בּגיטוֹ, כּדגים הללוּ בּחבית; אם לא נשבּוֹר את החבית ניחָנק שם. ההגירה הֵקֵלה בּמקצת. ראינוּ לפנינו גם את תנוּעת הפּועלים היהוּדית בּאמריקה, מיליוֹנים של פּוֹעלים, אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת, שכר־עבוֹדה יוֹתר מוּרם, אוּלם ראינוּ שגם הפּוֹעל היהוּדי בּאמריקה אינו שליט בּתוֹך בּיתו, אינוֹ בן־חוֹרין גמוּר. יצא מגזירוֹת הצאר והחוּקים הרעים, אוּלם אין לפניו אפשרוּת של חיי־תרבּוּת שלמים. המכוֹנה טוֹׁחנת את המהגר כּאבק פּוֹרח, עוֹשׂה אוֹתוֹ בּוֹרג קטן בּמכוֹנה הגדוֹלה; מבּן לעמוֹ, מבּעל דמוּת רוּחנית מסוּימת – עשׂתה אוֹתוֹ לאדם חסר־דמוּת. גם הדרך הזאת, שיכוֹלה לציין כּיבּוּשים גדוֹלים, אינה מבטיחה חיים שלמים לפּוֹעל ולאדם היהוּדי. היוּ אנשים שחָזוּ כּי גם אמריקה וארצות אחרוֹת (קנדה, דרוֹם־אפריקה) תיסגרנה בּפני הנוֹדד היהוּדי.

והיוּ גם שלא הרגישוּ בּקשר עם ההמוֹנים ועם תרבּוּת עמם, שרצוּ בּלב קל לנַעֵר את הכּל – התרבּוּת, הלשוֹן – בּבת אחת, ואמרוּ: משתשתחרר האנוֹשוֹת כּוּלה, ממילא תבוֹא גאוּלה גם לישראל. הם רתמוּ את עצמם בּעגלוֹת שחרוּר של עמים שוֹנים. נאמר עליהם הכּתוּב: “שׂמוּני נוֹטרה את הכּרמים, כּרמי שלי לא נטרתי”.

אוּלם תנוּעתנו ידעה והרגישה בּרגש עמוֹק, שאין בּני־אדם משתחררים על יד נסים, קמיעוֹת וּלחשים; אין אדם משתחרר על ידי זה שמישהוּ משחרר אוֹתוֹ, כּמתנת התקיף לחלש, אלא על ידי שחרוּר עצמוֹ אם גם הזרים הם אנשי שחרוּר וּמהפּכה – תמיד נהיה יתוֹמים וּנתוּנים לחסדי הזר, בּאיזוֹ מידה יבין לנוּ לצרכינוּ. כּשבּקשה תנוּעתנוּ את הגאוּלה השלמה לא יכלה להיאַחז בּדרכים שמצאה, אל היה עליה למצוֹא את הדרך בּה עברוּ גאוּלים, דרך השחרוּר המלא – דרך ההגשמה הסוֹציאליסטית ושחרוּר העם – היא דרך העליה.

כּל העמים המדוּכּאים בּיוֹתר (פּוֹלנים, צ’כים, אוּקראינים, הוֹדים, סינים) יוֹשבים על אדמתם; ויש להם שאלה אחת – גם היא קשה מאד, וּפתרונה דוֹרש שנים ודוֹרוֹת – כּיצד לשחרר את ארצם מעוֹל זרים; ויש שהארץ משתחררת מעוֹל של משעבּד ונוֹפלת לידי משעבּד שני. אבל אנוּ – העם היחידי בּעוֹלם ששחרוּרוֹ אינננוּ יכוֹל לבוֹא על ידי התקוֹממוּת נגד עוֹל זרים, כּי אין לנוּ בּסיס, הקרקע שעליו חי עם כּאשר אנו פּזוּרים בכל העוֹלם. הדרך שלנוּ צריכה להיוֹת – לתת לעם אדמה תחת רגליו. המעשׂה הזה – לקשר את העם עם המוֹלדת, אשר בּה יגָאֵל – נקרא עֲלִיָה. הוּא לא יֵעָשׂה בּהפגנוֹת וּבסיסמאוֹת, אלא בעבוֹדה, עד אשר יכּה העם שרשים בּקרקע. אז יתחיל העם לחיוֹת חיים טבעיים. זוֹ הדרך שעוֹשׂה את אבק־האדם שבּתפוּצוֹת הגוֹלה ׁ(בּתימן, בּניו־יוֹרק, בּסיבּיר, בּוַרשה) לכוֹח יוֹצר. היא דרך העליה.

לפיכך אין תנוּעתנוּ דוֹאגת רק לאוֹתם החברים שהנם כּיוֹם בּהסתדרוּת. לעוּמת אלה שאוׁמרים: נסתגר, נתאַרגן, נתבּצר, נרים את תנאי העבוֹדה שלנוּ ויוּטב לנוּ – ראינוּ את עצמנוּ תמיד כּחלוּצים, כּראשוֹנים שעוֹברים לפני המחנה. מאחוֹרינוּ עוֹמדים מאוֹת אלפים אחים ואחיוֹת המצפּים לגאוּלה, שיבוֹאוּ ויחד אתנוּ יבנוּ את המפעל. קבוּצת הנוֹער העוֹבד בּנַעַן התחילה בּעשׂרים חברים; אוּלם היא לא רצתה להישאר בּמספר אנשיה, אלא שאפה תמיד לקלוֹט אנשים מן הארץ וּמן הגוֹלה. כּך כּל משק וּמשק וכל מוֹסד שלנוּ. הוּא מציל עוֹד ועוֹד אנשים מישׂראל מכּליוֹן של גוֹלה – וּבזה הוּא מגדיל ומגבּיר את מפעלנוּ ואת כּוֹח קליטתנוּ.

יש מוּבנים הרבּה למלה “עליה”. עליה בּשלבּים של סוּלם. יש עליה – הליכה לארץ־ישׂראל (ההיפך: “וַירד מצרימה”). הליכה לארץ אחרת – קוראים הגירה, נדידה. לשיבת־ציוֹן קוֹראים עֲלִיָה, עליה מן הגוֹלה, מן התהוֹם, עליה למוֹלדת, לארץ השחרוּר. עליה היא גם בּּכמוּת – עליה של הכּוֹח; גם עליה של הרוּח, של החזוֹן, של התקווֹת. עליה של המעמד, של העם, של היחיד.


  1. “במעלה”, גליון 15, י“ט באב תרצ”ג, 11.8.1933.  ↩

המלצות קוראים
תגיות