רקע
ברל כצנלסון
צבא העבוֹדה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דפוס דבר); תש"ז

(בּכינוּס הנוֹער כ' בתמוז תרצ"ג)1


בּרוּכים הבּאים בּשם הרצל! בּרוּכים המתכּנסים בּעיר העבוֹדה העברית, בּיום־הזכּרוֹן של מבשׁר הגאוּלה לאדם העברי!

רבּים הכּינוסים בּימינוּ. יש תנוּעוֹת אשר כּל קיוּמן איננוּ אלא על כּינוּסים בּלבד. הכּינוּס, התהלוּכה, ההפגנה, הפַּרַדָה– זהוּ מפעלם. לנוּ אין הכּינוּס אלא תחנה בּדרך. משל למה הדבר דוֹמה? למי שהוֹלך בּדרך ארוּכּה, הוּא מוֹנה את אבני־המידה, המוֹדיעוֹת לוֹ כּמה מילין כּבר עבר וכמה עוֹד יש לוֹ לעבוֹר. מפעלוּ הוּא לפני הכּינוּס, מפעלנוּ הוּא אחרי הכּינוּס. אנוּ הננוּ צבא־העבוֹדה של הרצל, ההוֹלך בּדרך ארוּכּה להגשים את חזוֹנוֹ. אנו חיים בּתוֹך עמנוּ, נתוּנים בּתוֹך הסבל והצער של המוֹני ישראל. קיבּלנוּ את הפּקוּדה לצאת לדרך, ויצאנוּ. בּכינוּסנוּ אנוּ מציינים את הדרך אשר עברנוּ עד כּה, בּכינוּסנוּ נאסוֹף כּוֹח להוֹסיף ללכת.

הלילה מלאוּ 29 שנים מאוֹתוֹ כ' תמוּז, בּוֹ כּבה אוֹרוֹ של בּנימין זאב הרצל. היוֹדעים אַתם בּן כּמה שנים היה בּמוֹתוֹ? בּן ארבּעים וארבּע. היוֹׁדעים אַתם כּמה שנים פעל כּנשיא העם? רק שבע שנים. במשך שנים מוּעטות אלה חרת מנהיג האוּמה את זכרוֹ לעוֹלם ועד. כּל עוֹד עם ישׂראל חי יֵדע מי האיש, אשר קם בּתוך מחשכּי הגוֹלה והכריז – כּמשה רבּנוּ – על יציאת מצרים חדשה, הכריז לאחר 1800 שנוֹת גוֹלה על יציאה מבּית העבדים. רק לשבע שנים הספּיקוּ כּוחוֹתיו, שכּן היה מזיל את דמוֹ יוֹם יוֹם, טיפּין טיפּין למען העם.

בּחייו – רק כּרוּז כָרַז, רק את המלה אמר. ורק לאחר מוֹתוֹ החלוּ להתגייס אל תחת דגל ההגשמה אלה שיצאוּ בּצבאוֹתיו. הרצל ראה עוֹני בּישראל, ראה אי־כבוֹד של חיי ישׂראל בּגולה. ראה עבדוּת ושפלוּת. לא רק של העניים, גם את העשירים המשׂכילים ראה בּשפלותם וּבעבדוּתם. הוּא, בּן־החוֹׁרין, לא יכוֹל להשלים עם אלה. הוּא אמר מלים פּשוּטוֹת וּגאוֹניוֹת: נחוּצה לנוּ ארץ, נחוּצים חיי עבוֹדה, נחוּצה עצמאוּת, נחוּצה מדינה יהוּדית.

בּזמנם נשמעוּ הדברים כּדברי חוֹלם חלוֹמוֹת, דברי משוּגע. אך הם היוּ הבּשׂוֹרה הגדוֹלה. הם הדליקוּ את האבוּקה לכל התפוּצוֹת.

מה שנעשׂה בּימינוּ, העליה היוֹצרת והבּוֹנה, אינה אלא ראשית התגשמוּת רעיוֹנוֹ של הרצל. ואף היא – לא בּאותה מהירוּת שראה בּעינוֹ הוּא.

חזוֹנוֹ המדיני של הרצל לא היה חזוֹן של צוּרוֹת־שלטוֹן בּלבד, ושל מאמצים מדיניים בּלבד. הוּא הכּיר בּרוּר כּי הגאוּלה האמיתית לא תבוֹא אלא על ידי עבוֹדת יהוּדים חפשית, לא על ידי אנשי־אויר, לא על ידי סמוּכים על שוּלחן אחרים. הוּא ידע כּבר אז כּי דרך יצירת מדינה היא לא משׂא־וּמתן מדיני בלבד, כּי משׂא־וּמתן זה אינוֹ אלא פּתח ליצירת “חברת התישבוּת היהוּדים”, לעליה המוֹנית, לישוּב מיליוֹני עוֹבדים שיגאלוּ את עצמם ואת עמם בּעבוֹדתם.

אלפי בּני הנוֹער המתכּנסים כּאן אינם אלא אחת הפּלוּגוֹת הראשוֹנוֹת של חברת העבוֹדה, אשר הרצל ראה בּחזוֹנוֹ. קוֹשי רב לוּקטנוּ זה אל זה עד שהננוּ מה שהננוּ. ועדיין איננוּ רשאים להתיַמר כּי מגשימים אנוּ את חזוֹן הרצל. הננוּ רק ראשוֹנים. רק נחשוֹנים.

היוֹדעים אתם מי זה נחשוֹן בּן עמינדב? – בּזמן יציאת מצרים היה זה האיש נחשוֹן. בּרגע שעמדוּ אבוֹתיו, יוֹצאי מצרים, בּפני תהוֹמוֹת, מאחוֹריהם – בּית העבדים, ולפניהם – הים, לא היתה אמוּנה כּי יש ויש לעבוֹר את הים, והמבוּכה והפּחד גברוּ. נמצא אז חלוּץ אחד, נחשוֹן. בּן עמינדב, והוּא קפץ המימה. אחריו חצוּ כּוּלם את הים.

לנחשוֹן זה נמשלוּ פּלוּגוֹת העליה והעבוֹדה בּראשוֹניוּתם. בּמאמץ חלוּצי משבּר הנוֹער את אזיקי העבדוּת. ולא רק של עבדוּת חיצונית. הוּא פּוֹרק את האזיקים של חיי גלוּת ואַוריריוּת, אזיקים של חיים מחוּץ לעם. הוּא מגשים בּאוֹפן קיבּוּצי את הטיפּוּס הסמלי של נחשוֹן.

אך הנוֹער החלוּצי עוֹדנוּ בּראשית דרכּוּ. כּשאני מרגיש בּכּינוּס את השאיפוּת הכּמוּסוֹת בּלב הנוֹער לחיים חדשים, לנאמנוּת, לחברוּת, לכבוֹד אנוֹשי, הריני יוֹדע עם זה כּי לפי שעה אין הוּא אלא חלק קטן מאד של הנוֹער היהוּדי בּעוֹלם, ואפילוּ של הנוֹער בּארץ־ישראל, ושוּב מתיצבת שאלה זוֹ כּשאלת הכּינוּס שלנוּ, – כּשאלה אשר בּה יפָּתח וּבה יסָגר:

האם, חלילה, תישָארנה החוּלצוֹת הכּחוּלוֹת, חוּלצוֹת העבוֹדה ושחרוּר העם והאדם, מכוּנסוֹת וּסגוּרוֹת בּכּינוּס הזה, מבּלי לצאת מתחוּמיו?

אם כּן הוּא, כּי אז לא קיימנוּ את צו הרצל.

הרצל, שהיה מחוּנן בּתכונות אנוֹשיוֹת נעלוֹת, שידע את ערך היחיד ואת ערך החברוּת, התרבּוּת והאמנוּת, שנשא את נפשוֹ לחידוּשים שהיוּ נוֹעזים בּימיו, שמחשבוֹת מתקני־עוֹלם היוּ מחשבוֹתיו, שחשב כּבר אז על אוירוֹנוּת, – לא ראה מעוֹלם את תנוּעתוֹ כּתנוּעת יחידים. היה לוֹ כּוֹח להיוֹת יחיד ולעמוד בּפני הרבּים, אך הוּא האמין בּשחרוּר הרבּים על ידי מאמציהם של הרבּים. גם תנוּעתנוּ היא תנוּעת המוֹנים, תנוּעת רבּים. בּכּוֹח הרבּים, בּכוֹח ההמוֹנים אנוּ רוֹצים להיגָאל. אם הנוֹער שלנוּ יהיה רק “אגף”, הרי שלא מילא את השליחוּת, שהאוּמה זקוּקה לה, אשר ששה־עשׂר מיליוֹנים זקוּקים לה.

אַתם, חלוּצי העבוֹדה הצעירים, חייבים להתרחב, לגדוֹל. עליכם החוֹבה להביא לשׂדֵרוֹת נוֹער רחבוֹת את בּשׂוֹרות חייו; לא בּשׂוֹרוֹת פראזיאוֹלוֹגיוֹת, כּי אם בּשׂוֹרת היד המוּשטה לעזרה. אין אַתם רשאים לחיוֹֹת חיים סגוּרים, אין אתם רשאים להסתפּק בּהישׂגים. בּכל מקוֹם שיהוּדים חיים יש עוֹד רבבוֹת נוֹער שאינם עדיין אתנוּ. וּדעוּ, כּי נוֹער זה גם אם הוּא בּמחנה אחר אינוֹ בּמַהוּתוֹ אחר מאתנוּ. בּכל ויכּוּח, בּכל פּוּלמוּס, בּכל קטרוּג עלינוּ, בּכל מצב שנצטרך להשיב מלחמה שערה, תזכּרוּ כי אחד הוּא הנוֹער, אחינוּ וּבשׂרנוּ, אלא שלאסוֹנוֹ ולאסוננוּ עדיין לא מצא את עצמוֹ, לא הכּיר את הציוֹנוֹת העוֹבדת, החלוּצית, המשחררת, הפּוֹעלת בּבהתאם גמוּר עם מיטב הכּוָנה האנוֹשית. לא הגיעה אליו הבּשׂוֹרה. כּוֹחוֹת אוֹיבים הקימוּ חַיִץ בּינינוּ. עצוּמים הם מחנוֹת הנוֹער הנמצאים בּשְבִי הזָרוּת והאיבה לנוּ. יש שמבקשים גבוּרה וחוֹפש דוקא מחוּץ לישראל. רבבוֹת כּאלה נמצאים בּרוּסיה, ולא רק בּרוּסיה. ואפילו בּארץ־ישראל יש נוֹער מוּטעה וּמוּחטא ואוּמלל, אשר איננוּ רוֹאה את גאוּלתוֹ כּאן בּתוך עמו, כּי אם במרחקים, בּנכר, והוּא נכוֹן לשלם את דמי עמוֹ בּמחיר גאוּלה מדוּמה. ויש נוֹער, והוּא חי בּתוֹך עמוֹ, וּמתימר להיוֹת נאמן לעמוֹ, והוּא זר ורחוֹק מן המציאוּת הממשית של חיי העם וּמן העבוֹדה הממשית לגאוּלתוֹ. רוֹממוּת ישׂראל בּגרוֹנם, ונאצת ישראל החי והעוֹבד בּמעשיהם. וגם הם – פּרי מצוּקת ישׂראל, פּרי הטירוּף הבּא מן המצוּקה. ואכן, גדוֹלה ואיוּמה המצוּקה ויכוֹלה היא להעביר את הנוֹער על הדעת. ונוֹער זה צריך להיוֹת אתנוּ. הוּא נאלץ לעבוֹד לעבוֹדה, ואם אין לוֹ עוֹד מוּשׂג על קדוּשת העבוֹדה, ועל חירוּת העם הצפונה בּעבוֹדה, הרי בּמציאוּת חייו – אסוֹנוֹתינוּ אסוֹנוֹתיו ונצחוֹנוֹתינוּ נצחוֹנוֹתיו. ואף על פּי כן הוּקם בּינינוּ לבינוֹ חַיִץ, הוּקמה חוֹמה של נרגָנוּת וּמשׂטמה. מזהמים את עוֹלמוֹ. מעלימים אוֹתנוּ ממנוּ כּאנשים, כּציוֹנים. מסתירים ממנוּ את ערך מפעלנוּ בּשבילוֹ.

אם יש נוֹער כּזה, אַל תתנוּ בּוֹ אַשם! ואם תתלוּ את האשמה בּמדריכים המתעים תצדקוּ רק בּחלק. גדוֹלה אשמתם שהם מוֹליכים את הנוֹער מדרך העבוֹדה לדרך האבדוֹן. אוּלם אשמים גם אנחנו שויתרנוּ על נפש הנוֹער, שלא ידענוּ לגשת אליו כּחברים.

אם תסתפקוּ רק בּמה שעשׂיתם בּקרב חוּגיכם, אם לא תימָצא בּקרבּכם הנאמנוּת, ההכּרה בּצדקתנוּ, לגשת לכל ילד בּישׂראל מתוֹך יחס־אחים, מתוֹך הכּרת הטעות הפַטַלית הרת־האסוֹנוֹת שבּמצב הקיים, הרי שלא מילאתם את תעוּדתכם. אם יש מישהוּ שיפרוֹץ את חוֹמת הנכר, את חוֹמת המשׂטמה והנרגַנוּת, אין מי שיעשׂה זאת אלא הנוֹער.

אין אתנוּ כיוֹם הזה הרצל. אין אדם גדוֹל שיעשׂה זאת בּשבילנוּ, שיפקח בּתנוּפה אחת את עיני הנוֹער המסוּנוָרוֹת. עֶזרנוּ בּנוּ. אנוּ חייבים להיוֹת למוֹפת, להוֹשיט יד בּכל מקוֹם לכל ילד עזוּב וּמוּדח.

רוֹאה אני זכוּת מיוּחדת להסתדרוּת הנוֹער העוֹבד שלא הלכה בּדרך הסלוּלה, שלא הסתפּקה בּנוֹער המחוּנך, וניגשה מתחילתה לנוֹער העזוּב, חסר־החינוּך, הבּלתי־מאוּרגן, ל“אבן מאסוּ הבּוֹנים”. הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד עשתה אוֹתוֹ לראש־פּינה בּבנין תנוּעת הנוֹער הסוֹציאליסטית.

אך גם זוֹהי צוּרת עייפות נַפשית וזקנה רוּחנית האוׁרבת לנוֹער: מסתפקים בחוּגים שנרכּשוּ. שהוּ המשגה הגדוֹל שענשוֹ בּצדוֹ.

בּין שאתם בּתנוּעת נוֹער וּבין שאתם עוֹברים לתנוּעת העבוֹדה המבוּגרת; עם כּל העוֹל הרוֹבץ על פּוֹעל מאוּרגן, עם עוֹל בּנין משק, מלחמה על זכוּת העבוֹדה. על קיוּם אנוֹשי לפּוֹעל, על זכוּתוֹ לאָרגוּן וליצירה עצמאית, במערכות ההגנה על קיוּמנֹוּ וּכבוֹדנוּ, בּמלחמוֹת פּנימיוֹת על זכוּת האדם, מלחמה על הסוֹציאליזם, על חברת שויוֹן וצדק וחירוּת – אַל תשכּחוּ שאין תנוּעתנוּ מנַצַחת על ידי מעשׂי־גבוּרה של יחידים. על ידי אַבַנטוּרוֹת של יחידים, על ידי מעשׂי־נסים.

דרך הגאוּלה היא דרך המוֹנים, הנאמנים לחזוֹן הגאוּלה. ורק בּמידה זו תתגשם הציוֹנוֹת, אם המוֹנים יהיוּ מלוּכּדים בּאמוּנם במאמציהם שלהם סביב דגלה. לא על ידי נצחוֹן יחידים תתגשם הציוֹנוֹת, כּי אם על ידי תנוּעה עממית, דמוֹקרטית, מוּבנה להמוֹנים.

ואת תנוּעתנוּ עלינוּ להביא לכל איש שיש לוֹ זיקה לעבוֹדה. אם איננוּ אתנוּ – אשמתנוּ היא, סימן שהיינוּ מוֹרים רעים, אוּלי גם חברים רעים. יש לנוּ רב. יש רכוּש, רעיוֹן ותרבּוּת. יש נסיוֹן חיים, יש מסירוּת ונאמנוּת. אסוּר שכּל זה ישָאר סגוּר בּכתלי בּיתנוּ. צריך שזה יהיה נחלת הרבּים.

ארץ־עליה ארצנוּ, הננוּ מתקבּצים שבטים שבטים: רוּסי, פּרסי, אוּקראיני, תימני, גרמני. כּמספּר מדינוֹת העוֹלם מספּר שבטי ישׂראל בּימינוּ. שבטנוּ הגרמני, שהיה האמיד בּיוֹתר והבּוֹטח בּיוֹתר, נוֹכח רק בּימים האחרוֹנים כּי אין לוֹ מקלט אחר מלבד ארץ־ישראל. מה שראוּ פּינסקר, סמוֹלנסקין, הרצל, בּמבּטם המרחיק לראוֹת וּמה שלא רצה איש להאמין בּוֹ קם ונהיה. כּך הוֹלכים וּמתרבּים השבטים הפּוֹנים אלינוּ. וּשאלת השאלות היא: איך נקבּל בּארץ את העוֹלה החדש? שוּם תנוּעת נוֹער בּעוֹלם לא ידעה את הצוֹרך לשמש כּוּר מצרף שבּוֹ צריך לעבוֹר וּלהיצרף כּל גל עליה, כּל גל נוֹער חדש. אם לא נדע לקרבוֹ, להשרישוֹ, לסבּוֹל את שגיאוֹתיו, הרי בּידינוּ נדחה אוֹתוֹ למַדוּחים. נעזוֹב את שׂדנוּ בּוּר – וקוֹצים ודרדרים יצמחו לנוּ.

זוֹהי כּיום הזה שאלת החיים של הנוֹער הנאמן לדגל הרצל, של נוער עוֹבד, עממי: לכבּוש את השכבוֹת העממיוֹת של כּל העדוֹת. אין כּפּרה להזנחה שאנוּ מזניחים את הנוֹער של “העדוֹת המזרחיות”. כל כּמה שהעדה היא נידחת יוֹתר, עזוּבה יוֹתר, מרוּחקה יוֹתר, כּן גדוֹלה החוֹבה לגבֶּיה.

בּליל ששי זה, לפני ארבּעה שבוּעוֹת, ואוּלי בּרגע זה ממש, ניטל מאתנוּ חבר צעיר, אחד היוֹרשים הצעירים של הרצל, חבר מנהיג, שלא הספּיק אף הוּא לשרת את עמוֹ אלא שנים מעטוֹת בּתקוּפת־חייו הקצרה מאד. הספּדנוּהוּ ועוֹד נספּידוֹ. עוֹד נַזכּירוֹ הרבּה ונזכּוֹר מה שנתן לנוּ בּמשך חייו הצעירים, מה שיכוֹל היה לתת. בּעצם היה גם הוּא חבר תנוּעת נוֹער. התחנך על בּרכּי תנוּעת נוֹער, כלוֹמר – תנוּעת הפּוֹעלים, שממנה קיבּל ואליה החזיר. נזכּוֹר בּצער וּבאבל לא רק את מי שניטל מאתנוּ, כּי אם בּרגש קשה נזכּוֹר גם את התעלוּמה הנוֹראה כיצד ניטל ארלוֹזוֹרוֹב מאתנוּ. עדיין לא נפתרה התעלוּמה. אנוּ חיים לפי שעה בּהרהוּרים וּמחשבוֹת קשוֹת.

את נשמוֹת חברינוּ הנעדרים נרקוֹם בּרקמת חינוּ, רקמה חיה יוֹצרת. גם ממוֹת הרצל למדנוּ הרבּה. איזה כּוֹח נדרש, כּוּח מסירוּת נפש, שבּה העלה את עצמוֹ לעקידה על מזבּח הגאוּלה. וּמוֹת חיים ארלוֹזוֹרוֹב לכּד את תנוּעתנוּ. הימים הקשים האלה ילַמדוּ אוֹתנוּ לדעת מה זה כּוֹח התאפּקוּת, שיקוּל־דעת, אחריוּת לגוֹרל תנוּעה, כּוֹח לקראת מעשׂים ולא הסתערוּיוֹת מפוּקפּקוֹת. נלמד מה בּין טהרה לטוּמאה. חזוֹן הרצל היה כּוּלוֹ טהוֹר. בימינוּ לוּכלך דגל הרצל, הוּכתם. חפצים לרתוֹם אוֹתוֹ בּמחשבוֹת טמאוֹת וּבמעשׂים טמאים.

גדוֹל הנסיוֹן לנוּ לא רק לגבּי עמידה בּמצבים קשים, כי אם גם לשמירת תנוּעתנוּ שתעמוֹד בּטהרתה ותכּיר כּי נצחוֹנה הוּא בּטהרתה.

ניפּרד מן הכּינוּס הזה בּשבוּעת־אמוּנים לדגל הציוֹנוֹת החלוּצית הנישׂא בּידים נאמנוֹת של תנוּעת העבוֹדה; אמוּנים לדגל זה שאוֹתוֹ נשׂא אתנוּ יחד עד נשימתוֹ האחרוֹנה חיים ארלוֹזוֹרוֹב.


  1. “במעלה”, גליון 15, י“ט באב תרצ”ג, 11.8.1933.  ↩

המלצות קוראים
תגיות