רקע
ברל כצנלסון
בּעקבוֹת הנוֹער בּגוֹלה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דפוס דבר); תש"ז

(בּמוֹעצת הנוֹער העוֹבד, טבת תרצ"ד) 1


נתבקשתי על ידי הועד הפּוֹעל להביא את בּרכּת ההסתדרוּת למוֹעצה וגם למסוֹר לכם כּי הוּחלט להגבּיר את הפּעוּלה למען הנוֹער. ודאי יש לכם תביעוֹת לעזרה יותר רבּה לפעוּלתכם, ולא אבוֹא לנחם אתכם בּזה שהעזרה הניתנת לנוֹער העוֹבד איננה פּחוּתה מזוֹ שנוֹתנוֹת הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים אחרוֹת לנוֹער שלהם. אדרבּא, אני קוֹבל על הפּגם הזה בּעוֹלם ואינני מסתפּק בּכמה שנעשׂה אצלנוּ. כּמי שעמד על ערשׂ תנוּעת הנוֹער העוֹבד בּארץ אוּכל להעיד שההסתדרוּת ידעה תמיד, כי מה שנעשׂה בּארץ מצדנוּ בּשביל הנוֹער אינוֹ מספּיק כּלל וּכלל. עכשיו ננסה למלא את החָסר. נוֹסד על יד הועד הפּוֹעל מוֹסד חדש – “מרכּז לנוֹער”, שישמש מַען לנוֹער בּארץ. איני יכוֹל להבטיחכם כּיוֹם מה יהיה כּוֹחוֹ של המוֹסד הזה. דבר זה תלוּי בּנוּ וּבכם – בּאיזוֹ מידה תגלוּ בּקרבּנוּ כּוֹחוֹת לפּעוּלה הזאת. בּרגע זה עוֹד אין לדעת מה יהיה היקף הפּעוּלה. אבל מעתה יהיה בּהסתדרוּת מרכּז שבּוֹ תתרכּז הידיעה על אשר עשׂינוּ עד עכשיו, והוּא ישמש מכשיר לעבוֹדה יוֹתר רחבה ועמוּקה.

בּדרך לפעוּלה זוֹ חפצתי לשוֹחח אִתכם על הנוֹער היהוּדי שבּארץ וּבגוֹלה. ראיתי את הנוֹער היהוּדי בּמקוֹמוֹת שוֹנים: בּערים גדוֹלוֹת, בּכרכּים, בּעיירוֹת, בּכפרים נידחים, בּבתי־ספר עממיים בגימנַסיוֹת, בּחדרים וגם בּשוָקים; בּהסתדרוּיוֹת של נוֹער, אבל גם בּמקוֹמוֹת שהוּא עזוּב וּבלתי־מאוּרגן; בּמקוֹמוֹת־הכשרה, בּקיבּוּצים וּבבתי־ספר מקצוֹעיים.

כּמה צדדים שוים משוּתפים כּמעט לנוֹער הזה כּוּלוֹ: ראשית – העניוּת. יש מאמר; “יאה עניוּת לישׂראל”. אם יאה ואם לא יאה, אבל עובדה היא. מבּחינה חמרית עוֹמד הנוֹער הזה על השלב הנמוֹך ביוֹתר: לפני כּמה שנים היה נראה לי הנוֹער העוֹבד בּארץ שרוּי בּעניוּת גדוֹלה מאד; אבל כּשאני מבּיט עכשיו עליכם, על חָזוּת פניכם ותלבָּשתכם, יש לי הרוֹשם שמצבכם אינוֹ דוֹמה כּלל וּכלל למצב הנוֹער שבּרוב מקוֹמוֹת הגוֹלה. אני מתחיל לחשוֹב כּי לפנַי נוֹער “בּעל זכוּיוֹת יתירוֹת”. לעוּמת העניוּת האיוּמה שבּמשכּנות ישׂראל בּעוֹלם – ההבדל הוּא עצוּם. בּשוּם מקוֹם לא ראיתי אוּלם של הסתדרות נוֹער שיהיה בּוֹ מרחב כּזה וספסלים לישיבה כּבצריף הזה.

ההוֹרים רוּבּם מחוּסרי־עבוֹדה, אוֹ עוֹבדים ימים ספוּרים בּחוֹדש. לעתים קרוֹבוֹת פּגשתי בּחדר אחד, בּלי רצפּה, משפּחה עם שבעה־שמוֹנה ילדים; יחפים, כּמעט ערוּמים, המזוֹן היחיד שלהם – תפּוחי־אדמה; כּל המשפּחה מצטוֹפפת בּשתי מיטוֹת.

המצב החמרי מתגלה לא רק בּחוֹסר אוֹכל, בּחוסר לבוּש ודירה, כּי אם גם בּחוֹסר חינוּך. רוֹב הילדים היהוּדים אינם מקבּלים כּל חינוּך עברי, ואפילוּ מצוּמצם; ראיתי עיירוֹת וישוּבים שאין להם שוּם אפשרוּת להזמין מוֹרה עברי. החינוּך הניתן על ידי הממשלוֹת חינם אינוֹ יהוּדי. בּמדינה הצ’כית ראיתי ילדים יהוּדים הלוֹמדים בּבית־ספר צ’כי וגם בּבית־ספר הוּנגרי, וגם בּבית־ספר רוּתני, ואפילוּ בּבית־ספר רוּסי, – הכּל לפי ההשפּעה השׂוֹררת בּאוֹתוֹ מחוֹז, בּליל של שׂפוֹת והשפּעוֹת. אתם יכוֹלים לתאר לכם מה תהיה מדרגת התרבּוּת של אוֹתם הילדים, שאינם יכוֹלים לינוֹק מתרבוּת עמם, אשר מהיהדוּת יש להם רק בּית־כנסת ורק העוֹני שבּבּית, וכל ה“אור” וכל ההשׂכּלה בּאים בּצינוֹרוֹת זרים. בּארץ כּמוֹ פּולין יש לכל היוֹתר 30.000 ילדים יהוּדים הלוֹמדים בּבית־ספר עברי, אפשר 20.000 בּבתי־ספר אידישאיים וּכ 200.000 (מאתים אלף!) לוֹמדים בּבתי־ספר פּוֹלניים. בּתי־ספר אלה מחַנכים אוֹתם להיוֹת אזרחים לעם, אשר לא ירצה בּהם. ואלה לא ילדי מתבּוללים דוקא; רוּבּם בּני הוֹרים אדוּקים, השוֹמרים מנהגי ישׂראל. הממשלה הקימה לילדי ישׂראל בּית־ספר פּוֹלני מיוּחד, הסגוּר בּשבּת; מקבּלים לשם מוֹרים יהוּדים; משמתרגלים יהוּדים לבית־הספר מתחילים לקצץ בּכיתוֹתיו וּבמוֹריו היהוּדים ואוֹמרים: “למה לכם בּית ספר זה? מוּטב שתעברו לבית־ספר פּולני גמוּר”. בּמקוֹם אחד ראיתי תלמוֹד־תוֹרה, שם יוֹשבים ילדים עם פּיאות ארוּכּוֹת ולוֹמדים חוּמש עם רש"י; לימוּד זה הוּא רשוּת, והוּא ניתן רק שעה אחת בּיוֹם, ורוֹב היוֹם מבלים אוֹתם הילדים בּעלי הפּיאוֹת והכּיפּוֹת בּבית־ספר לוֹעזי. זוֹ כּל המוֹרשה היהוּדית שהם מקבּלים.

אולם רוֹב ילדי היהוּדים אינם מקבּלים גם את המעט הזה. ודאי ראיתם את “בדרך לחיים”, הפילם של הילד הרוּסי העזוּב. רבּים עכשיו ילדים יהוּדים כאלה בעוֹלם. אך אין אוֹתוֹ הפּייטן והפילם שיתענינוּ בהם. אין לנוּ מזל, מזל יש רק לתקיף. משוּם כּך אנוּ משתתפים בּצערוֹ של הילד הרוּסי, אשר סוֹף סוֹף יש כּוֹח־שלטוֹן שידאג לוֹ; אבל כּשיש ילדים יהוּדים כאלה – אין מי שישתתף בּצערם ואין מי שידאג להם. לא ראיתי עסקנוּת ציבּורית, אידיאַליסטים, מהפּכנים, שידאגוּ לילדים הללוּ. ראיתי גם בּערים גדוֹלוֹת ילדי־שוּק יהוּדים, שאינם יוֹדעים שבּת וּמוֹעד, והשוּק מקוֹמם. שוּק־היהוּדים – המכּירים אתם אוֹתוֹ? לפנים כּתבוּ עליו סוֹפרים עברים. כּתב בן־אביגדוֹר: “לאה מוֹכרת־הדגים”. כּתב בּיאליק שיר גדוֹל שלא הוּכנס לכתביו. לשוּק זה אָבד כּבר פּרצוּפוֹ היהוּדי בּמידה מרוּבּה, בּוֹ סוֹחרים בּשבּת וּבחג. ושם מתגוֹללים נערים יהוֹדים.

ויש נוֹער מאוּשר יוֹתר; הוּא מתאסף בּחדריו, בּאוּלמיו, ויש לוֹ תקוה: ארץ־ישׂראל. אלה הנערים הלוׁמדים בּבית־ספר עברי, אוֹ המוֹצאים ליד בּית־הספר הזר את אגוּדת־הנוֹער שלהם, שבּה הם יוֹצרים להם סביבה יוֹתר חפשית, עממית. בּחוּגי הנוֹער הללוּ יש שׂמחה, עליזוּת. העוֹני שבּבּית וחוֹסר־המוֹצא שבּסביבה היהוּדית כּאילוּ נשכּחוּ בּאוּלם הזה, מתוֹך שירה, זמרה, ריקוּד וּמסיבּה חבֵרית. אוּלם גם בּאוּלמים האלה שׂוֹררת העניוּת בּכל הזויוֹת. כּבר ציינתי את דמוּת האוּלמים, את הצפיפוּת. לא תמיד יש אוֹר. בּכמה מקוֹמוֹת, כּשחיפּשׂתי סניף של החלוּץ או של הסתדרוּת נוֹער, וּמצאתי חצר עניה וּמזוּהמת, והיה לי הדבר הזה לסימן כּי כּאן מקוֹמם. חברה של נוֹער, בּלי ספריה, לעתים קרוֹבוֹת בּלי עזרה של מוֹרה מדריך, בּלי עתוֹן, בּלי ספרוּת קלה לנער – בּמצב זה נמצאוֹת רוֹב הסתדרוּיוֹת־הנוֹער שלנוּ

מחנה־הנוֹער שלנוּ בגוֹלה הוּא מחנה עצוּם ורב. הסתדרוּיוֹת חדשוֹת צצוֹת יוֹם־יוֹם. המספּרים שאינם מדוּיקים משתנים כּסדר. לא מן המוּגזם יהיה אם נעריך את הנוֹער המרוּכּז מסביב להחלוּץ וההסתדרוּת בּמאתים אלף; הנוֹער שאינוֹ מאוּגד על ידינוּ וגם הוּא מתכּוון לארץ־ישׂראל – יתכן שגם אוֹתוֹ אפשר למנוֹת בּמאה אלף אוֹ יוֹתר מזה. עוֹד לא היתה לציוֹנוּת תנוּעה המוֹנית כּתנוּעה זוֹ של הנוֹער המשתוֹקק לארץ. אך תנוּעה זוֹ נגוּעה בּמחלת התפּוֹררוּת. אילוּ קיבּלתי עלי למנוֹת את שמוֹת כּל ארגוּני־הנוֹער השוֹנים, לא הייתי מספּיק. הסתדרוּת “השוֹמר הצעיר” (כיוֹם שני שמות: קיבּוּץ ארצי ונוֹער צוֹפי־חלוּצי), החלוּץ הצעיר, דרוֹר, גוֹרדוֹניה, ויתקיניה, ארגוּנים של נוֹער ציוֹני סתם, אחוה, עקיבא; חלוּץ כּלל־ציוֹני, נוֹער דתי־סוֹציאליסטי, “תוֹרה ועבוֹדה”, “פּוֹעלי אגוּדת ישראל” וּ“פועלי אמוּני ישׂראל” (שיצאוּ מ“אגוּדת ישׂראל”). אַל יהיה תמוּה בּעיניכם אם אמנה על הנוֹער הפּרוֹליטרי־החלוּצי הזה גם את בּית"ר; שאני מסיר עליהם את המדים ורוֹאה לנפשוֹ של הנוֹער הזה איני רוֹאה הבדל גדוֹל בינוֹ וּבין נוֹער אחר שלנוּ; עם ידיעתי את טיב החינוּך שלוֹ והפּוּרענוּיות שהוּא נוֹשׂא לנוּ ולוֹ עצמו – אינני יכוֹל להתעלם מן העוּבדה שכּיוֹם הזה הוּא נוֹער עוֹבד או לוֹמד, הרוֹאה את דרכּוֹ בּעליה, בּעבוֹדה וּבהתישבוּת. על כּתפי הנוֹער החלוּצי רוֹבצת המעמסה של כּל סבל העם וּגאוּלת העם – והוּא עוֹמד בּדלוּתוֹ הרוּחנית וּבהתפּוררוּתוֹ הגדוֹלה.

אתם מאוּשרים שמַצבכם אחר, שאתם רוֹכשים מקצוֹעוֹת בּעבוֹדה ושההסתדרוּת אירגנה אתכם לגוּף אחד. וּבגוֹלה המצב הוּא כּל כּך איוֹם, שלא רק הנוֹער הנמצא בּהשפּעת מדריכים אוֹיבים לנוּ וּמסיתים, המכינים ממנוּ בּשר־תוֹתחים להפרת שביתוֹת, הזוֹרעים בּוֹ איבה לחבריו לעבוֹדה, לגוֹרל ולעתיד; לא רק אלה הנמצאים בּמסגרת אוֹיבת וּמתנכּרת לנוּ, כּי אם גם אלה היוֹדעים שדרכּם היא להסתדרוּת העוֹבדים בּארץ – גם הם מפוֹררים. אוּלי יש בּאמת דקדוּקים חשוּבים, אוּלי יש חידוּשים בּארגוּנים השוֹנים, אך הללוּ אינם שוֹקדים שהחידוּש יהָפך לקנין הכּלל של התנוּעה, די להם שהוּא נשאר רכוּש פּרטי של המחדשים.

התוֹצאה מזאת – שאין הנוֹער שלנוּ בּגוֹלה מגלה את כּל כּוֹשר־הפּעוּלה הצפוּן בּוֹ. בּמקוֹם הנער ידע שיש לוֹ חברים בוֹגרים, שיכּיר את מידת־השיתוּף הגדוֹלה בּין אחים לאחים – הוּא לוֹמד לשאוֹל כּל ילד אם הוּא בּדיוּק מהמחנה “שלוֹ”, אם הוּא אוֹמר “חֲזַק”, אוֹ “הגשֵם”, או “עלֵה”. היוֹדעים אתם מה רב ההבדל בּין המוּשׂגים האלה? התחכּם השׂטן לנוֹער החלוּצי, המאוּחד בּכל גוֹרל חייו, בּשׂפה העברית, בּתפיסה ציוֹנית, בּהגשמה חלוּצית – ועשׂאהוּ מפוּזר ומפוֹרד, משוּסע וּמפוּצל, והוּא מוֹציא את כּחוֹתיו להעמקת “הניגוּדים” בּין חבר לחבר.

אנחנו כּאן בּארץ זכינוּ להיוֹת מאוּחדים. אמנם, רק אחרי ט“ו שנים לקיוּם תנוּעת־פּוֹעלים זכינוּ להקמת הסתדרוּת־פּוֹעלים אחת, ורק לאחר כ”ה שנים זכינוּ שרוֹב מנין וּבנין של ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ התאחד איחוּד פּוליטי־רעיוֹני, ועדיין ישנם גם כּיוֹם חברים שאינם מבינים את אַחדוּתה של ההסתדרוּת. בּגוֹלה הענין הוּא הרבה יוֹתר חמוּר וקשה, וּמי יוֹדע כּמה שנים תעבוֹרנה עד שבּגוֹלה ינַצח רעיוֹן־האיחוּד ויתגבּר על כּוֹחוֹת הפּירוּד, שהם כּה מרוּבּים.

לא התכּוַנתי לזלזל בּערך תנוּעת־הנוֹער שלנוּ בּגוֹלה. להיפך, יכוֹלנו להיוֹת גאים מאד וּשׂמחים. שׂמחה גדוֹלה לנוּ, להסתדרוּת כוּלה, שתנוּעתנוּ בּארץ איננה ערירית, שיש לה מחנה עצוּם ורב בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה, אוּלי מלבד רוּסיה, שאין לנוּ החוֹפש לפעוּלה שם (אין לי ספק כּי אילוּ ניתן לנוּ החוֹפש להביא את דברנוּ לשם, כּי אז קמה שם תנוּעת־הנוֹער החלוּצית הגדוֹלה ביוֹתר). עוֹד לא כּבשנוּ את כּל הנוֹער הגדֵל ללא חינוּך, עוֹד לא כּבשנו את הנוֹער היהודי ההוֹלך להתבּוֹללוּת דרך החינוּך האַקַדֶמי; אבל כּבשנוּ את הרוֹב הגדוֹל של הנוֹער היהוּדי המאוּרגן. אם בּית־הספר הממשלתי עוֹקר את הילד היהוּדי מתרבּוּתוֹ היהוּדית, אם האב היהוּדי, מתוֹך דלוּת, או מתוֹך חשבּוֹן של קריֶרה, מוֹנע מילדוֹ חינוּך יהוּדי – בּאה תנוּעת־הנוֹער ועשׂתה את אשר לא עשׂה בּית־הספר ובית־אבּא. היא הכניסה בּקרב הנוֹער את הדיבּוּר העברי והמגע הקרוב עם ארץ־ישראל, על ידי שירה, ריקוּד, סיפּוּר ארץ־ישׂראלי, שליח מארץ־ישׂראל וקיבּוּצי־ההכשרה. בּהרבּה מקוֹמוֹת אפשר לראוֹת את תנוּעת־הנוֹער שלנוּ כּפלא: מאין בּאוּ ילדים עזוּבים וּבני מתבּוללים והשׂיגוּ את דרך העבוֹדה שלנוּ? יש בּכל הדמוּת העגוּמה מאד של חיינוּ בּגוֹלה מעין נס, שהגענוּ לזאת.

בּכוָנה הדגשתי את אַחדוּת הנוֹער החלוּצי בּכל גילוּייו. מי שראה למשל, את החלוּץ “המזרחי” בּגוֹלה רוֹאה את האחדוּת הפּנימית של הנוֹער הזה עם תנוּעתנוּ; גם שם פּגשתי אַתמוֹספירה פּוֹעלית־חלוּצית אמיתית. וכן גם הנוֹער החלוּצי הציוֹני־כּללי – תנוּעה גדוֹלה שעוֹדנה בּאִבּה, ויש בּה שׁמחה וּתמימוּת חלוּצית, וקבּלת עוֹל של חיי עבוֹדה וּקבוּצה בּארץ. יש, אמנם, הרבּה מחיצות בּינינוּ וּביניהם, אבל לעוֹמק הדברים, לאמיתם – אלה הם ענפים של תנוּעתנוּ.

מה הם היחסים בּין הנוֹער הארץ־ישׂראלי וּבין הנוֹער החלוּצי בּגוֹלה? מה הם קוֹדם כּל היחסים הנפשיים? לפני כ"ד שנים ניסיתי לארגן בּארץ־ישׂראל נוֹער מבּני אִכּרים, להביא להם את דבר תנוּעת־העבוֹדה. נזכּר אני בּאסיפה אחת, שהשתתפתי בּה יחד עם א. ד. גוֹרדוֹן. מהנוֹער ההוּא נצטרפוּ אלינוּ אחד אוֹ שנַים. העלינוּ חרס. הנוֹער בּארץ לא הרגיש עצמוֹ כּנוֹער של האוּמה, לא חש את הקשר עם המוֹן בּית־ישׂראל; גם כּשהוֹדה בּקשריו עם הישוּב לא ראה עצמוֹ כּחלק העם היהוּדי כּוּלוֹ. הנוֹער הארץ־ ישׂראלי היוֹרש מספסלי בּתי־הספר התיכוֹניים, ההולך לחוּץ־לארץ ללמוֹד, הוּא רחוֹק מהבין את חיי היהוּדים שם; הצידה לדרך שהוּא לוֹקח אתוֹ בּצאתוֹ היא דלה. יש שתפגוֹש בגוֹלה אנשים שגדלוּ בּארץ, והם עכשיו טמוּעים לגמרי בסביבוֹת שוֹנוֹת; מכּאן גם הצלחוֹת הפרקציה הרביזיוֹניזם, עם כּל שטחיוּתם וּנביבוּתם, בּין הנוֹער הארץ־ישׂראלי. רבּים הם בּנוֹער הארץ־ ישׂראלי ששרשיהם הישׂראליים מוּעטים ורוֹפפים, שאינם מוּשרשים לא בּמפעל החלוּצי ולא בּעם היהוּדי, – לכן רבּות הסכּנוֹת האוֹרבוֹת להם. יש אשר הישוּב השׂבע, המרוּצה מעצמוֹ והקוֹפא על שלוַתוֹ, הוֹפך את הרעיון הציוני של “שלילת הגוֹלה” כּצוּרת־חיים – לזרוּת לחיי ישׂראל וּלצרוֹת ישׂראל. וגם בּית־הספר מסייע לכך: אין בּוֹ לימוּד חיי העם היהוּדי בהוֹוה. אין לוֹ אפילוּ ספר־לימוּד על חיי תפוּצוֹת ישׂראל לשבטיהם וּלאַרצוֹתיהם. כּאילוּ אין אנוּ אלא בּני עַם אריסטוֹקרטי בּעָבר ועם ממלכתי בּעתיד – ואין ישׂראל בּהוֹוה, עם יסוּריו וסבלוֹתיו וּתסיסוֹתיו וּצרכיו. אנוּ צריכים לחנך את הנוֹער שיהיה לא רק אזרח בּארץ, אלא גם אזרח בּעם.

בּיחס נפשי נכוֹן יכוֹלה ארץ־ישׂראל כּבר כּיוֹם לעשׂוֹת הרבּה לגוֹלה. כמעט כּל נער ארץ־ישׂראלי, עם קצת נסיוֹן הסתדרוּתי, קצת השׂכּלה וידיעה משקית, עם רצוֹן טוֹב וגישה חבֵרית – היה יכוֹל למלא תפקיד מוֹעיל בּגוֹלה. ארץ־ישׂראל היתה יכוֹלה כּיוֹם לגייס כּוֹחוֹת, שיֵצאוּ לגוֹלה כּדי להוֹשיט יד עזרה לתנוּעה החלוּצית. עם כּל עניוּתנוּ אנוּ יש לנוּ כּוֹחוֹת, אבל אין לנוּ עדיין החינוּך לקראת זאת. וכל עוֹד לא תוּקן הדבר הזה נהיה צפוּיים לכל מיני פּוּרענוּיוֹת. אנחנוּ ישוּב קטן מאד, וישוּב קטן אינוֹ יכוֹל ליצוֹר תרבּוּת גדוֹלה. אָשרנוּ הוּא שהננוּ בּנים לעם לא קטן, בן 16–17 מיליוֹנים. הישוּב הקטן לא יבנה את הציוֹנוּת. אנוּ מאמינים שנתגבּר על כל המכשוֹלים הגדוֹלים, בּאשר מאחרינוּ עם גדוֹל בּגוֹלה.

חוֹסר הקשר עם הגוֹלה עוֹשׂה אותנו דלים וריקים מאד. יש שאני משתוֹמם לראוֹת ריקנוּתוֹ וּבערוּתוֹ של נער ארץ־ ישׂראלי שגמר בית־ספר תיכוֹני, ואינוֹ יוֹדע כּלום מחיי העם. ולא מחיי הארץ. תפקיד גדוֹל מוּטל על הנוֹער העוֹבד (אף על פּי שיש לוֹ בּלָאו הכי עבוֹדה מרוּּבּה מאד: כּמה מעטים כאן באוּלם החברים מהעדוֹת המזרחיוֹת; הטבע אינוֹ סוֹבל ריקנוּת; וגם החיים הציבּוּריים אינם סוֹבלים ריקנוּת; אם יהיוּ בארץ חוּגים המחפּשים עזרה, ואנחנוּ לא נתן אוֹתה להם – הם ימצאוּ אוֹתה אצל אחרים). הנוֹער העוֹבד צריך להתחנך לדברים שבּית־הספר אינוֹ נוֹתן לוֹ. יתחיל לרכּוש לו את ידיעת העם, יתחנך לקשרים עם הגוֹלה ויכין עצמוֹ לקראת מילוּי תפקידים בּנוֹער היהוּדי בּגוֹלה.

אם יש תקוה שהנוֹער שלנוּ בּגוֹלה יהיה פּעם מאוּחד – יבוֹא זה לא מתוֹך ארגוּן אחד יתגבּר על האחרים ויבלעם. יש רק תקוה אחת, שתפעם בּנוּ אידיאה גדוֹלה, מאַחדת וּמלכּדת, ואז נביא להם את בּשׂוֹרת האיחוּד. וּלוַאי והנוֹער העוֹבד בּארץ יהא ראוּי לכך, שיביא לגוֹלה את הבּשׂוֹרה של עבוֹדה גדוֹלה, העמקת התרבּוּת ואיחוּד הנוֹער החלוּצי.


  1. “במעלה”, גליון 1, כ' בטבת תרצ"ד, 7.1.1934.  ↩

המלצות קוראים
תגיות