רקע
ברל כצנלסון
הרצל לדוֹר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דפוס דבר); תש"ז

1

(בּמלאוֹת שלוֹשים שנה לפטירתוֹ)


אין בּימינוּ שם מפוּרסם ונַערץ באוּמה יוֹתר מהרצל. אין לנוּ שם המבּיע יוֹתר משמוֹ את המגמה ההיסטוֹרית הפּוֹרצת וּבוֹקעת מבּעד לתקוּפתנוּ; חידוּש מעשׂה יציאת מצרים. אין לנוּ שם טוֹב ממנוּ אשר ישמש דגל לציוֹנוּת רבּתי. ציוֹנוּת של קיבּוּץ־גלוּיוֹת, ציוֹנוּת ארצית וּמדינית, המתכּוונת לא ליצירת בּית־נכאת וּמעוֹן־קיץ תרבּוּתי לעשירי־נכסים וּמפוּנקי־רוּח, אלא גאוּלת ישראל והמוֹניו מעָניָם וּמקלוֹנם, מפּרעוֹת וּרדיפוֹת והשפּלוֹת, מחוֹסר קרקע, וחוֹסר־עבוֹדה, וחוֹסר־מחיה, מתלוּת בּחסד־זרים ובהערכת־זרים. אין לנו שם המסמל יוֹתר ממנוּ את אי־המנוּחה הקדוֹשה, את אש־התמיד, את ההיאַבקוּת עם המפריעים העצוּמים, את החתירה האמיצה הבּלתי־נרתעת יוֹם־יוֹם ושעה־שעה לקראת הבּיצוּע.

אך לא כּמתנת־חינם העניק העם להרצל את הערצתו. הרצל שילם בּעדה את המחיר המלא. הוא נתן את כּל אשר לוֹ: את מתנוֹת־רוּחוֹ, את נדיבוּת־לבּוֹ, את חמלתוֹ ואהבתוֹ, את קשיוּת רצוֹנוֹ, את עבוֹדתוֹ־פּרך את שנתוֹ בּלילוֹת, את כּל הגיגיו ואת כּל הוֹנוֹ, את שלוֹם משפּחתוֹ וגוֹרל ילדיו, וּלבסוֹף את חייו. הרצל אמר לכבּוֹש לבּוֹת שליטים ולרכּוֹש תמיכת מדינוֹת למען הרעיוֹן הגוֹאל, למען “מדינת היהוּדים”, אוּלם בּטרם יכבּוש לבּוֹת זרים היה עליו לכבּוש את לב עמוֹ. יצא הרצל לדפּוֹק על לבּוֹת הגבירים והרבּנים והפּרנסים, אוּלם החוֹמוֹת האטוּמוֹת הללוּ לא הוּבקעוּ בּפניו. אז הלך וּפנה אל המוֹני עמוֹ, אל עניי עמוֹ, אל צעירי עמוֹ, וכבש אוֹתם. הוּא כּבש בּסערה – בּסערת התגלוּתוֹ, פּוֹעַל־חייו והסתלקוּתוֹ. התגלוּתוֹ, התגלוּת של מיטיאוֹר, היא בלבד לא הספּיקה כּדי כּיבּוּש לב העם. התגלוּתוֹ עשׂתה מה שלא עשׂוּ כּל מאמצי קוֹדמיו: היא קרעה את מַעטה השאננוּת. אך השאננים התבּצרוּ בּלעגם: מטוֹרף או שַרְלַטַן! ואנשי החסד והמעשׂה שִרְיְנוּ את עצמם בּזהירוּת: הוֹזה! וגם חוֹלמי־ציוֹן, אשר ראוּ אוֹר גדוֹל, לא ידעו: להאמין אוֹ לא. התמימים הרגישו בּחוּש: זהו. דבקוּ בּוֹ בּכל לבּם והלכוּ מבּלי היסוּסים אחרי האוֹר המבהיק. הפּיקחים והעמקנים חששוּ להיוֹת מוּשלים וּמרוּמים. הם הבחינוּ והתאמצוּ להבחין בּכל כּתמי השמש, האמיתיים והמדוּמים. התנוּפה הגדוֹלה, המעוּף הנוֹעז, הלבוּש החיצוֹני – גם משכוּ וגם דחוּ. השגיאוֹת, הלהטים, תכסיסי הנפתוּלים – הגבּירוּ זרוּת. אך ויכּוחי ההערכה נסתיימו חיש. תמוּנת חייו, הקצרים וקוֹשטים וּמגמאים ארץ, הוּשלמה עם מוֹתוֹ. מה שלא הכּל חפצו או יכלוּ להכּיר בּהתגלוּתוֹ וּבמעשה־חייו – נתגלה לאוֹר בּרק־מוֹתוֹ. בּא המות והעיד: צדקוּ התמימים!

הפּיקחים חששוּ, שמא הוּא מבטיח יוֹתר ממה שיש בּידוֹ לתת, אך הוּא נתן הרבּה יוֹתר ממה שהבטיח. הוּא עזב את העוֹלם בּחצי ימיו, אוּלם בּמעט שנוֹתיו הציוֹניוֹת העמיק מַעניתוֹ, השאי תלם עמוֹק בּהיסטוֹריה הישׂראלית. הוּא לא קצר בּרינה, אך הוּא הצמיח זרע. ההצלחה המדינית היתה ממנוּ והלאה. אך הוּא יצר תנאי קוֹדם לכל הישׂג: הוַיה מדינית ישראלית. יש מאין. לפניו היוּ יהוּדים מדינאים, מדינאים אצל אוּמוֹת אדירוֹת, אשר כּטוב לבּם לאחיהם בּיקשוּ להשתמש בּמדיניוּת ארצם אוֹ בּעמדתם האישית לטוֹבת ישׂראל. איש מהם לא רצה להיוֹת מדינאי עברי, איש מהם לא העֵז לחלוֹם על מדינאוּת ישׂראלית. והוּא, הסוֹפר והמשוֹרר אשׁר חפצו לא ניתן לוֹ, חסר־כּל, חס־עמדה, חסר־רכוּש, חסר־קשרים, הוֹפיע בּוֹקר אחד כּמדינאי עברי. בּן לעם נכנע וּמוּשפּל וּמסתגל מצא עצמוֹ יוֹקד בּיקוֹד החירוּת והקוֹממיוּת כּאשר לא ידע שוּם בּן־חוֹרין לפניו, וּבכוֹח הלהט הזה היה לבוֹנה מדינה וּליוֹצר מדיניוּת של עם מפוּזר וּמפוֹרד. בּן לדוֹר מתכּחש לעמוֹ, בּן לעם מתעלם מעצמוֹ וּמבטל את עצמוֹ, גילה בּלבּוֹ יוֹם אחד חלוֹמוֹת־גאוּלה נשכּחים, יצרי־דוֹרוֹת חנוּקים, קם ויצק אוֹתם פּלדה והפך קוּרי געגוּעים וכיסוּפים תוֹעים בּחללו של עוֹלם לרצון מדיני, רצון עז, אשר לא ישקוֹט ולא יֵרגע, וגם אם שבע יִנגף לא ישוּב ריקם, עד אם עשׂה את שליחוּתוֹ. הוּא לא הביא את הסכּמת השׂוּלטן, הסכּמה זוֹ אשר בּה תלוּ בּני דוֹרוֹ – בּתמימוּתם וּבקוֹצר ראִייתם – את כל תקוָתם, הוּא נחל אכזבוֹת וכשלוֹנוֹת לכל אוֹרך דרכּוֹ, אך הוּא הביא את עצמוֹ לעם, מוֹפת חי לעם, מוֹפת אשר לא יתן להשלים עם חיי גיטוֹ, ישן וחדש, מוֹפת אשר לא יתן “לשוב מצרימה”.

בּימיה הראשוֹנים של הציוֹנוּת נשׂא המשוֹרר העברי קינה על העם,

שֶׁלֹּא הֵקִים מִקִּרְבּוֹ בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב

רַב־פְּעָלִים, אִישׁ חַי, אֲשֶׁר יִפְעַם בּוֹ לֵב – –

אֲשֶׁר מְעַט מַשָּׂא־לֵב, הַרְבֵּה אֱמֶת, עֱזוּז,

שִׂנְאָה עַזָּה לִמְנָת חַיֵּי עַבְדוּת וָבוּז.

חֶמְלָה גְדוֹלָה כַּיָָּם, רַחֲמִים רַבִּים כִּגְדֹל

שֶׁבֶר עַמּוֹ הָאֻמְלָל וּכְכֹבֶד הָעֹל –

כָּל זֶה יֶהֱמֶה בַּלֵב, יֶהֱמֶה יֶחְמַר כַּיָּם –

כָּל זֶה יִרְעַם כְּהֵד תָּמִיד יוֹמָם וָלֵיל:

“קוּם עֲבֹד, קוּם עֲשֵׂה, כִּי עִמָּנוּ אֵל!”

ולא חש עוֹד משוֹרר־הדוֹר כּי איש חי, רב־פעלים, איש האמת והעזוּז, איש הרחמים והחמלה, איש השׂנאה והבּוּז למנת חיי עבדוּת, מהלך בּין החיים, וּ“מפּיו ירעם קוֹל אֵל”, הוּא תוֹלה את שמשוֹ בּשמי הדוֹר.

לא חש, כּשם שלא חש הוֹגה־הדוֹר, זה שקם והכריז, לרגל הוֹפעת הרצל, את האִמרה היפה המלוּטשת, כי "תשוּעת ישׂראל עתידה לבוֹא על ידי “נביאים”, לא על ידי “דיפּלוֹמַטים”2. הלבוּש הדיפּלומַטי כּאילוּ האפיל בּעיניו על החזוֹן הנבוּאי, חזוֹן־האמת, חזוֹן הדוֹרוֹת שבּהתגלוּת הרצל.

דוֹרוֹת מלבּוֹ שיועוּ. אך לא במליצוֹת וחידוֹת דיבּר. “הענין שלנוּ הוּא כּבּיר כּל כּך, עד שאין לדבּר עליו אלא בּמלים הפּשוּטוֹת ביותר” – אמר בּפתיחת הקוֹנגרס הראשוֹן. אבל בּמילים הפּשוּטוֹת דיבּר צוֹפה לבית ישׂראל, אשר צפה את הפוּרענוּיוֹת המתחוֹללוֹת וראה את חוֹף הגאוּלה ונשׂא בּלבּוֹ את האמוּנה בּכּוֹחוֹת היוֹצרים שבּעם.

הוּא לא סיפּר על אהבתוֹ ועל חמלתוֹ, אך לבּוֹ נשׂרף מאהבה וּמחמלה, לכּלל ולפּרט. וּבשעת נסיעה דיפּלוֹמַטית לקראת פּגישה עם וילהלם קיסר גרמניה3, הוּא נוֹתן לבּוֹ לאשה מסכּנה, “עוֹלה בּלתי־חוּקית”, ודוֹאג לה ועוֹזר לה לעקוֹף את הגזירוֹת וּלהיכּנס לארץ.

הוּא אינוֹ מספּר בּרבּים על מַדויו ועל קרבּנוׁתיו, אבל הוּא מביא אוֹתם יוֹם־יוֹם בּקטנוֹת וּבגדוֹלוֹת. הוּא נוֹתן את חלבּוֹ ודמוֹ. הוּא עוֹקד עצמו על גבּי המזבּח, הוּא מעלה עצמוֹ על המוֹקד, כּליל, בּלי שׁיוּר כּלשהוּ, הוּא מזין את התנוּעה בּאוֹרוֹ וחוּמוֹ, כּל עוֹד בּוֹ נשמה.

והם, בּני דוֹרוֹ, מעריציו־יריביו, ההוֹלכים לאוֹרוֹ, המוּקסמים מקסמוֹ, הרוֹגנים נגד שלטוֹנוֹ, הרוֹאים אוֹתוֹ בּגדוּלתוֹ וּבכשלוֹנוֹתיו, רוֹאים ואינם יוֹדעים מה הם רוֹאים.

עמי לא ידע.

–––––––––

הדוֹר אשר חיה את הרצל, אשר ידע את קסמוֹ החי, אשר ידע את האבל הגדוֹל בּמוֹתוֹ ושנים רבּוֹת אחר מוֹתוֹ – הדוֹר הזה נוֹשׂא בּלבּוֹ את דמוּתוֹ ויוֹנק מזיווֹ, גם מבּלי לדעת אל נכוֹנה את מסכת המחשבוֹת והחוָיוֹת והחזיוֹנוֹת ותכניוֹת הבּניה והנסיוֹנוֹת וההעפּלוֹת והקרבּנות של יוֹצר התנוּעה הציוֹנית. אך יש לחשוֹש שהדוֹר הבּא לא יֵדע את הרצל בּלתי אם כּשם, כּסיסמה, כּדגל, לכל היוֹתר כּאגדה נאה.

הפרַזה הלאוּמית השטחית האוֹפפת אוֹתנו עלוּלה להפוֹך את מיטב נכסינוּ הרוּחניים לגרוּטאוֹת וּלרוֹקן מתכנם את מיטב שמוֹתינוּ. יש לחשוֹש לדוֹר יבוֹא, ואם גם חניך המסוֹרת הציוֹנית, אשר לא יֵדע ולא יבין לרוּח הרצל האיש, המשוֹרר, החוֹזה, ההוֹגה, המחוֹקק, המנהיג והקרבּן.

בּמציאוּת הציוֹנית אנו נתקלים לא פּעם בּסילוּף דמוּתוֹ של הרצל, סילוּף בּזדוֹן אוֹ בּחוֹסר־ידיעה. את הרצל מבקשים להציג כּסמל הלאוּמיוּת המוּפשטת אשר אינה פּוֹנה “ימינה אוֹ שׂמאלה” (העיקר, כמוּבן, שׂמאלה!) אוֹתה לאוּמיוּת הכּוֹפרת בּקשר העמוֹק שבּין מצב האוּמה לבין היחסים הכּלכּליים והחברתיים בּקרב האוּמה. והלא הרצל הוּא שאמר על עצמו: “אני הנני האיש של העניים”. וּלאחר אסיפת פּועלים יהוּדים בּוייטשפּל הוּא כּוֹתב בּיוֹמנוֹ: “קיבּלתי החלטה נמרצה ואמיצה להיוֹת תמיד יוֹתר ויוֹתר ראוּי לאמוּנם וּלאהבתם”. מה דמוּת נשַוה איפוֹא לצוֹררי הפּוֹעל המתעטפים בּטליתוֹ של הרצל?

הרצל היה מתעב כּל שוֹביניזם לאוּמי. הוּא כתב בּיומנו: “צוָאתי לעם ישראל: בּנוּ את מדינתכם כּך, שהזר אשר בּקרבּכם ישׂבּע רצוֹן”. הוּא חרד הרבּה על היחסים שבּין בּוני המוֹלדת לבין השכנים תוֹשבי הארץ, הוּא בּיקש להם פּתרוֹנוֹת של כבוֹד ושלוֹם. והאוּמנם יהא שמוֹ מחַפּה על לאוּמיוּת מתרברבת וּמתיהרת ושוֹאפת מדנים?

בּשם הרצל מבקשים להשיא אוֹתנוּ, כּי הציוֹנוּת “הצרוּפה” היא “נייטרלית” לגבּי סדרי החברה, נתוּקה מכּל בּקשת שינוּיים וּפתרוׁן וכי כּל נסיוֹן לאַחד את בּניית המוֹלדת עם תיקוּן יסוֹדי של סדרי החברה, וכל שאיפה להגבּיר בּתוך מוֹלדת הנבנית את סוֹדוֹת העבוֹדה והשויוֹן והצדק החברתי – אינם אלא “שעטנז” וּ“בגידה”. אבל הרצל עצמו איננוּ אלא סתירה חריפה לתפיסה מזוּיפת זוּ.

הרצל ראה את “מדינת היהוּדים” כּאחד המאמצים החשוּבים בּריפּוּי נגעי העוֹלם. הוּא ראה את “מדינת היהוּדים” כּבת־התקוּפה, משוּלבת בּמיטב החידוּשים הטכניים והתיקוּנים הסוֹציאליים של הדוֹר. הוּא לא קיבּל את הקוֹנצֶפּציה הסוֹציאליסטית כּמוֹת שהיא, ועם זה היה מבקר קשה את המשטר הקיים, על עֳני ההמוֹנים וּמצוּקתם, על שפלוּתם ואיוַלתם של אילי הממוֹן, על עלבּוֹן המחוֹננים ויהירוּת השליטים. בּקונגרס השני הכריז: “אלה מקרבּנוּ, הנכוֹנים היוֹם לתת את כּל נפשם לזה, יצטערוּ אפילוּ על פּסיעה אחת, אם יצליח הדבר ליסד רק חברה חדשה בּלי שתהיה גם ישרה יוֹתר”. הוּא שרצה כּי ארץ הבּחירה תהא גם ארץ־העבוֹדה, וּבשמוֹ מתימרים אלה הרוצים להפוֹך את ארץ־הבּחירה לארץ הספסרוּת והשעבּוּד.

לא, נחטא להרצל ונחטא לציוֹנוּת, אם הוּא ישמש לנוּ רק שם נאה בּלבד. בּחייו וּבמוֹתוֹ ציוה לנוּ הרצל את חזוֹנוֹ. שלוֹשים השנים שעברוּ מיוֹם מוֹתוֹ פּסחוּ על כּמה וכמה מהתחנוֹת הקרוֹבוֹת אשר התוָה, ועם זה אימתוּ והצדיקוּ את החזוֹן שחזה לדוֹר ולדוֹרוֹת. אך חזוֹנוֹ טרם קם. הוא גילה את הקיטוֹר – צרת ישׂראל, הוּא בּנה את המנוֹע – התנוּעה הציוֹנית, הוּא הראה את החוֹף – חברת עבוֹדה בּמוֹלדת. אל החוֹף הזה אנוּ חוֹתרים, אך טרם הגענוּ אליו. עוֹד חזוֹנוֹ דוֹרש מאתנוּ הרבּה: את נפשנוּ, את ידינוּ, את אוֹמץ־רוּחנוּ, את צמאוֹננוּ לחירוּת, את עמלנוּ, את אהבתנוּ לעם, את שׂנאתנוּ לשפלוּת, את בּריחתנוּ מריקנוּת, את מאמצינוּ לגדוֹלוֹת.

חזוֹנוֹ־חזוֹננוּ עוֹד דוֹרש מאתנוּ את ההידבקוּת בּדמוּת הגדוֹלה השוֹפעת נַחשוֹניוּת, דינמיוּת, טוֹהר, עשׂיה ללא־ליאוּת, הוֹקרת כּל רגע של פּעוּלה בּהווה וּנטיית קו לבּאוֹת.


  1. (מבוא לחוברת “חזון הרצל”, ספריית המרכז לנוער, תל־אביב, תרצ"ד) “דבר”, גליון 2779, כ' בתמוז תרצ“ד, 3.7.1934. בסיום המבוא נאמר: ”ספר קטן מלוקט זה רוצה לשמש מבוא לידיעת הרצל. הוא איננו בא, כמובן, במקום לימוד יסודי ומקיף של הרצל לפי עזבונו הספרותי, הציוני והכללי. ספר קטן זה אינומתכווןאלא לפתוח אשנב לחזון הרצל, להכרת דמותו, פעלו ומשנתו. במקום לסַפּר על הרצל בחרתי לתת את הרצל עצמו, בתמציתו, בנאמנות למקור, בצורה מרוכזת ומכוונת. ב. כצנלסון".  ↩

  2. אחד־העם, “על פרשת דרכים”, ג', עמוד נ"ו.  ↩

  3. בסתיו 1898 נסע הרצל בלוית דויד וולפסון ומ. א. בודנהיימר לארץ־ישראל לשם פגישה עם קיסר גרמניה, שביקר אותו זמן בארץ.  ↩

המלצות קוראים
תגיות