רקע
ברל כצנלסון
בּמבחן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דפוס דבר); תש"ז

(שׂיחוֹת עם מדריכים)1


 

הדרכת המדריכים

יִחדתי ימים לפגישתכם זוֹ הקטנה, כּמוֹ לועידה אוֹ למוֹעצה אחראית, יען כּי בּעינַי עמוּסים אתם אחריוּת רבּה. רוֹאה אני אתכם אחראים לגוֹרל תנוּעה גדוֹלה, לחינוּכם הרעיוֹני והציבּוּרי וגם להליכוֹת־חייהם של אלפי נוֹער בּישׂראל. וּבשעה הרת־מבוּכוֹת זוֹ רוֹאה אני חשיבוּת יתירה לכינוּסים סמינַריוֹניים, לפגישוֹת המתיחדוֹת ללימוּד ולבירוּר. יתר על כּן, אפשר יש להעדיף בּשעה זוֹ כּינוּסים מעין אלה על ועידוֹת וּמוֹעצוֹת, המתכּנסוֹת על מנת לפסוֹק הלכוֹת ולקבּוֹע החלטוֹת. נשתבּשוּ הדרכים בּמחשבה וּבמעשׂה. כּונוֹתינוּ הטוֹבוֹת טוֹבעוֹת בּחשכת מוּשׂגים משוּבּשים וּמסוּלפים, העָטים עלינוּ מכּל צד. ויש שהמבוּכה מַכתיבה לנוּ את החלטוֹתיה. אין לנוּ אלא לשוּב כּפעם בּפעם לברר בּירוּרים וּלהעריך ערכים.

התכּנסתם, המדריכים, לשם בּירוּר שאלוֹת הדוֹר הצעיר המוּדרך על ידיכם. וטוֹב שהבּירוּר נטה מנקוּדה זוֹ. חזיוֹן אָפיָני בּימינוּ: רוּבּה של ספרוּת תנוּעוֹת הנוֹער, רוּבּם של כּינוּסי הנוֹער, אינם מטפּלים בּהם עצמם – בּמתכּנסים, בּעוֹשׂים – אלא נתוּנים לדאגת הזוּלת: דוֹאגים לחניכים, דוֹאגים ליריבים. אין חלקי עם אלה האוֹמרים תמיד כּי הימים הקוֹדמים היוּ טוֹבים מימינוּ כּעת. אך בּנדוֹן זה אַרשה לעצמי לספּר, כּי בּימי נעוּרַי – אף על פּי שלא הגדרנוּ את עצמנוּ כּ“נוֹער” וראינוּ את עצמנוּ כּאנשי תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת – היינוּ מתלבּטים לעצמנוּ ושוֹאלים את שאלוֹתינוּ ונקלעים בּהכּרת סתירוֹתינוּ וּמבקשים פּתרוֹנוֹת לנפשנוּ, וּמתוֹך כּך גילינוּ משהוּ גם לזוּלתנוּ. ועכשיו, אם נוֹטל אתה חוֹברת של תנוּעת־נוֹער, הרי אתה נוֹכח שהיא לא בּאה לעוֹלם אלא ללַמד את כּל העוֹלם כּוּלוֹ. לעצמם הכּל מחוּוָר, הכּל בּחזקת וַדאי, הכּל צפוּי, הכּל ניתן. אין שמא, הכּל בּרי. אין ספיקוֹת, אין פּרכוֹת, הכּל חָלק וישר. אוֹדה: תוֹפעה זוֹ שאדם – ואדם צעיר בּפרט – אין לוֹ ספיקוֹת ואין לוֹ קוּשיוֹת, ואין הוּא חש שוּם סתירוֹת אצל עצמוֹ, ויש לוֹ רק “דאָגה” לנשמת זוּלתוֹ, לכשרוּת מעמדית של זוּלתוֹ, תוֹפעה זוֹ יש בּה כּדי לעוֹרר דאָגה.

ורוֹאה אני את שאלת המדריכים קשה משאלת המוּדרכים. פּתגם קדמוֹן אוֹמר: “רבּי לא שנה – ר' חייא מנַין לוֹ?” התנוּעה שלנוּ היא המוֹנית, מַקיפה, המלאכה בּה מרוּבּה, והמפריעים עצוּמים, והמדריך – טרוּד ודחוּק, ואין שעתוֹ פּנוּיה להדרכת עצמוֹ, הוּא חייב להוֹרוֹת את כּל הנבוּכים, ואיננוּ פּנוּי להאזין למבוּכתוֹ הוּא עצמוֹ. עוֹד מעט וּמכּל התוֹכן הרחב והעמוֹק של תנוּעתנוּ לא ישתייר בּחינוּך הנוֹער אלא מספּר “פַּרוֹלוֹת”, סיסמאוֹת ואמרוֹת, מעין פּקוּדוֹת המספּיקוֹת לצבא. והמדריך יהא סבוּר כּי אם סיגל אוֹתן לעצמוֹ כּהלכה – דיוֹ, “והכּל כּשוּרה”. ואוירת המלחמה סביבנוּ היא המסַייעת לכך. והיא עלוּלה להמיט על מחנוֹתינוּ הצעירים דלדוּל פּנימי עמוֹק. לפיכך רצוֹני לשׂים את הדָגֵש בּמדריך עצמוֹ, בּלימוּדוֹ וּבהכשרתוֹ וּבהתכּוֹננוּתוֹ.

תנוּעה הדוֹאגת למוּדרכיה חיבת לשקוֹד על הדרכת מַדריכיה. יש לעבּד תכניוֹת־עבוֹדה לא רק בּשביל “השכבוֹת” השוֹנוֹת. הכרחית פּעוּלה שיטתית בּקרב המדריכים עצמם. וקוֹדם כּל צריך שיהא רצוֹן ללמוֹד, פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ. העוֹלם בּוֹ אנוּ חיים הוּא כּל כּך מוּרכּב וּמסוּבּך, האוּמנם נמצא בּוֹ את ידינוּ ואת רגלינוּ בּקצת מימרוֹת והלכוֹת פּסוּקוֹת? המוּטל עלינוּ הוּא כּבּיר וחמוּר כּאחד. מסיבּוֹת החיים בּהן אנוּ פּוֹעלים הן נפתלוֹת, ועלינוּ להתפּתל יוֹם יוֹם עם כּמה מפריעים וּמחַבּלים. זה מַצריך נאמנוּת, ישרנוּת, איתנוּת, רצוֹן הגשמה, כּוֹח התמדה – תכוּנוֹת שבּאוֹפי. אך בּאלה בּלבד לא די. לא נעמוֹד בּיעוּדנוּ בּלי תנוּפה רוּחנית גדוֹלה, בּלי לימוּד שַקדני להכּרת העוֹלם וכוֹחוֹתיו, בּלי מאמצי נפש ושכל. ולא נגיע לנצחוֹן אם כּל דוֹר ודוֹר בּתנוּעת הפּוֹעלים לא יקים מתוֹכוֹ חֶבֶר אנשים תאֵבי־דעת, בּעלי מַצפּוּן לא רק בּחיי המעשׂה של הפּרט והקיבּוּץ, אלא גם בּחיי המחשבה של התנוּעה, מבקשי אמת בּכל מחיר, בּוֹדקי דרכים וּמוּכנים להוֹדוֹת על שגיאוֹתיהם. אם אלה לא יהיוּ לנוּ, אם מדריכינוּ הגדוֹלים והקטנים לא יהיוּ קרוּצים מחוֹמר אשר כּזה, ולא יהיוּ מחוּנכים בּרוּח זוֹ, כּי אז צפוּיה2

הרבּוּ כּאן להתוַכּח בּשאלה: כּיצד לנהל את הלימוּד בּשכבוֹת, “לפי תקוּפוֹת אוֹ לפי אישים”, ויש אוֹמר “לפי מפעלים”. בּויכּוּח החם הזה רוֹאה אני דוּגמה לכך כּיצד מדריכים, שהם נלהבים למוּשׂגים שקנוּ לעצמם וּשקוּעים בּעצמם בּאיזוֹ סוּגיה עד לבלי צאת ממנה, גוֹררים אוֹתה אִתם לכל מקוֹם שהם פּוֹנים לצוֹרך ושלא לצוֹרך. שאלת האישיוּת וּמקוֹמה בּהיסטוֹריה, שאלת היחס בּין האישיוּת וּתקוּפתה – ודאי ראוּיה היא שיתחבּטוּ בּה, וגם לאחר “שנפתרה” כּמה פּעמים לחלוּטין עדיין העוֹלם מתחבּט בּה, פּוֹתר וּמפרק, כּי אין שאלה זוֹ ענין רק לכוֹתבי היסטוֹריה, אלא גם לכל אדם חוֹשב, לכל מי שרוֹצה לעשׂוֹת היסטוֹריה. אבל הלא אתם לא התכּנסתם הנה לשם פּתרוֹן שאלה זוֹ. מי שפּתר – פּתר, מי שמסתפּק בּפּתרוֹן המוּגש לוֹ – יחזיק בּוֹ, וּמי שעוֹדנוּ מתלבּט – יוֹסיף להתלבּט. אַתם נתכּנסתם לדוּן בּשאלה כּיצד להנחיל יסוֹדוֹת ראשוֹנים של ידיעת חיינוּ בּעבר וּבהוֹוה לנוֹער היהוּדי מפּוֹלין אוֹ מפּרס, אוֹ מגרמניה, שאלה שימוּשית מסוּימת, צנוּעה למדי, אך גם חשוּבה למדי. וּמי שמַזקיק עצמוֹ בּבירוּר שאלה זוֹ לכל הסוּגיה העמוּקה והרחבה של “אישיוּת וּתקוּפה”, האם איננוּ מעיד על עצמוֹ שיוֹתר ממה שדעתוֹ נתוּנה לשאלה החינוּכית השימוּשית הרי הוּא מבקש להנאוֹת את עצמוֹ, על דרך חכמים המנַצחים זה את זה בּהלכה?

יש בּויכּוּח זה משוּם לעג לרש. אתם מגישים לנער הזה בּקצה המזלג ממה שאתם יוֹדעים. ואת המשהוּ הזה אתם מלַווים בּויכּוּח מפוּלפּל: מה בּמרכּז – התקוּפה, האישיוּת ההיסטוֹרית אוֹ המפעל? מבּחינה דידקטית הרי זה ויכּוּח מיוּתר; כּּל אלה אין ידיעתם נקנית זה מבּלעדי זה. וּמבּחינה חינוּכית הרי לא את אלה יש להעמיד בּמרכּז החינוּך בּתנוּעת הנוֹער, אלא את האדם; את האדם החי בּסביבתוֹ החיה, בּתוֹך חברתוֹ, בּתוֹך עמוֹ, בּתוֹך מעמדוֹ. וּמבּחינה רעיוֹניתאת האידיאָה המרכּזית הצריכה לכוון את חיי האדם בּדוֹרוֹ.


 

“הלכה” ו“אגדה” בּתנוּעת הנוֹער

אין חינוּך רציני בּלי שתחדוֹר אוֹתוֹ אידיאָה מרכּזית. הנוֹער שלנוּ בּחיי־המעשׂה שלוֹ – בּמפעלוֹ החלוּצי, בּחייו הקיבּוּציים, בּעִבריוּתוֹ, בּיִשוּביוּתוֹ – קשוּר בּטבּוּרוֹ אל האידיאָה המרכּזית של ההיסטוֹריה העברית החדשה, ממנה הוּא יוֹנק את כּוֹחוֹ, בּשליחוּתה הוּא יוֹצא. אבל תנוּעוֹת הנוֹער שלנוּ, עם כּל הגדוֹלוֹת שהן מבצעוֹת, לקוּיוֹת להַוָתנוּ בּחוֹסר הכּרה מספּיקה של האידיאָה המרכּזית, בּחוֹסר עוֹז נפשי ושׂכלי לקבּל את שלטוֹנה המוּחלט. היא פּוֹעלת בּתוֹכן, אך אינה שוֹלטת. היא מאירה להן, אך אינה חוֹדרת לכל הזויוֹת. מי שיעמיק חֵקֶר בּקוֹרוֹת העליה השלישית וגוּשיה העיקריים – גדוּד העבוֹדה ו“השוֹמר הצעיר” – ישתוֹמם על הסתירה העמוּקה: פַּּתוֹס־הגשמה עצוּם, נכוֹנוּת לכל מאמץ וקרבּן, ועם זה רפיוֹן אחיזה נפשית ושׂכלית בּעצם האידיאָה אשר מתוֹכה צמח ונתגלם מעשׂה־ההגשמה. והתוֹצאה האיוּמה מן הסתירה הזאת: רפיוֹן שלטוֹנה של האידיאָה הוֹפך את כּוֹס־ההגשמה על פּיה.

צר, צר מאד, שלא קם עדיין אדם פּנימי אשר יעשׂה חשבּוֹן צדק של אבידוֹתינוּ ויתחַקה על שרשיהן. גם בּימי יציבוּת וּבִטחה, גם בּימי חג ונצחוֹן, אין שאלה זוֹ צריכה לתת דמי לנוּ: איכה היוּ חלוּצי ציוֹן לצאן אוֹבדוֹת? מקוּבּצים מנכר איכה נפזרוּ לכל רוּח? שתוּלים בּאדמת מטעם איכה טוּלטלוּ בּכף־הקלע? מוּצלים מגָלוּת, טיפּוּחי חזוֹן, עמוּסי־מעשׂה, איכה הֵפֵרוּ בּרית, איכה היוּ לצרינוּ? איכה הוּפץ צבא־המשיח וּפליטיו נדוֹנוּ לשמד ולכלָיה? אילוּ היה קם אדם מן המוּצלים, אשר שתה את כּוֹס־התרעלה הזאת והציל את נפשוֹ ושב ורָפא לוֹ, והיה אוֹמר בּיוֹשר־לבב את וידוּיוֹ, בּלי חיפּוּי וּבלי ערפּוּל, בּלי מחיקה וּבלי גדישה של “בּעל־תשוּבה”, אלא דברים לאמיתם – היה אפשר מכאיב לנוּ וּמגלה את חוּלשוֹתינוּ. אוּלם היה משרת שירוּת נאמן את כּוּלנוּ וּפוֹקח את עינינוּ לראוֹת יוֹם יוֹם יוֹם דברים המתעלמים מאתנוּ.

הבּיקוֹרת הפּנימית בּתוֹך תנוּעת הנוֹער שלנוּ מבּחינת התאָמת ההלכה והמעשׂה שלהן לאידיאָה המרכּזית – דלה מאד. פּעם עשׂה מאיר יערי נסיוֹן כּזה בּמאמרוֹ “סמלים תלוּשים” (בּ“הדים”) – וחדל. תנוּעת העבוֹדה בּציוֹנוּת, המוֹנה כּשלוֹשים וחמש שנוֹת קיוּם, צוֹפנת בּתוֹכה חוֹמר נסיוֹני עצוּם שלא עוּבּד. הנוֹער שלנוּ חייב לבדוֹק את שיטוֹתיו בּהסבּרה, את שיריו וּפזמוֹנוֹתיו, את סיסמאוֹתיו וּסמליו לאוֹר הרעיוֹן המרכּזי.

בּתנוּעוֹת שמסביב לנוּ יש לציין שני סוּגים של שיטוֹת חינוּך. הסוּג האחד – חינוּך צבאי; כּּאן הרמוֹניה גמוּרה בּין המטרה לבין שיטת החינוּך. כּאן הכּל מרוּכּז, הכּל מוֹביל למטרה הנתוּנה. בּמרכּז עוֹמד המפַקד. אַל תרבּה חשוֹב: קבּל פּקוּדה וּמלא! יש תקוּפוֹת שבּני־אדם בּוֹרחים מעצמם, הם שׂמחים שלא לחשוֹב בּעצמם, לא להחליט על דעת עצמם, להישען על הזוּלת, על כּוֹח הזוּלת, על אחריוּת הזוּלת. בּתקוּפוֹת אלה “מוֹשכים” משטרי־עבדוּת, “מוֹשכת” הצבאיוּת. ויש שהסתדרוּיוֹת־נוֹער שלנוּ מתקנאוֹת בּחינוּכוֹ של היריב והן מבריחוֹת “חתיכוֹת” של החינוּך הצבאי אלינוּ. וכאן הן טוֹעוֹת טעוּת יסוֹדית. אין מגבּירים תנוּעה־של־אמת בּתבלין של שקר. תנוּעה אשר בּמרכּזה עוֹמד לא המפקד והחייל, אלא האדם־החלוּץ, החוֹשב ועוֹבד, איש־תרבּוּת וחירוּת ואחריוּת, – תנוּעה זוֹ אינה יכוֹלה להשׂיג את מטרתה בּשיטוֹת צבאיוֹת, בּחיקוּיים של הפאשיזם.

לעוּמת השיטה הצבאית ראינוּ בּכמה מהסתדרוּיוֹתינוּ – בּפרט בּהסתדרוּיוֹת הנוֹער המפלגתיוֹת – חינוּך “אינטלקטוּאַלי”, העוֹמד כּוּלוֹ על ההרצאה ועל הויכּוּח ועל הקריאה בּחוּג. בּשיטת־חינוּך זוֹ “האידיאוֹלוֹגיה” תענה את הכּל. מן הראוּי לבדוֹק בּדיקה חמוּרה את עצם התוֹכן של החינוּך האידיאוֹלוֹגי, אם אין בּוֹ פּשטנוּת־יתר, אם אינוֹ משתטח עד כּדי מילוּליוּת גרידא, אוֹ אם אינוֹ הופך לגֵרה סכוֹלַסטית. אך גם בּגילוּייו המשוּפּרים יוֹתר אין לראוֹתוֹ כּמספּיק. אין למלא את נפש הנוֹער בּחינוּך אידיאוֹלוֹגי בּלבד! נעוֹרר את תאוַת הדעת, נחדד את כּוֹח השוֹפט, נפַשט את עקמוּמיוּת הדיוּן, ואחרי כּל אלה נאמר: לא על עבוֹדת המוֹח בּלבד מזוֹנוֹ הרוּחני של האדם. תנוּעה רצינית מבקשת להקיף את חיי החבר כּוּלם, כּכל האפשר; לתת לוֹ חינוּך אֶמוֹציוֹנַלי, חינוּך החוּשים, הרצוֹן, ההרגשוֹת. יש להתאים – אם נשתמש בּמטבּעוֹת שיצק בּיאליק – את “האגדה” של התנוּעה אל “ההלכה” שלה. אם האידיאה של התנוּעה אינה מוֹרשה חנוּטה, אם היא חיה וּמכַוונת את החיים, כּי אז אי אפשר שלא תהיה שוֹפעת בּכל עוֹרקי התנוּעה, משַווה לה דמוּת בּגדוֹלוֹת וּבקטנוֹת, מתגלמת בּפרטי ההוָי החברתי והאישי, מדבּרת מתוֹך הזמר, מתוֹך הסיסמה, מתוֹך התמוּנה, מתוֹך שׂיחת־חוּלין, מתוֹך התפּעלוּת של היחיד ושל הקיבּוּץ.

ואצלנוּ? דוּגמאוֹת אחדוֹת, אחרוֹנוֹת: שמעתי אתכם שרים “שיר־הספּנים”. שירי־ים אצלנוּ בּמקוֹמם וּבזמנם הם. אנוּ שוֹכנים לחוֹף־הים, ועתידנוּ אינוֹ על רצוּעת היבּשה בּלבד. ודאי עתידים אנוּ להקים דוֹרוֹת של ספּנים ושׂחיינים ודייגים. וּגדוֹלה מזוֹ: מעֵבר לים זה יוֹשבים אחינוּ, אשר להם אנוּ מחכּים. יוֹתר מהטבע, יוֹתר מהאַספּוֹרט, יוֹתר מהעתיד הכּלכּלי – יש בּזה לתת את הים בּלבּנוּ. הים מפריד בּין אחים, והים הוּא “דרך לעבוֹר גאוּלים”. עינינוּ נשׂוּאוֹת יוֹם־יוֹם אל הספינוֹת הבּאוֹת: את מי הן נוֹשׂאוֹת? ואם יפָּתחוּ בּפניהם השערים? זוֹהי שאלת השאלוֹת שלנוּ. זוֹהי חלוּציוּתנוּ, זוֹהי מדיניוּתנוּ, זוֹהי שירתנוּ. האין המיַת נפשנוּ נתוּנה לעוֹלה “הבּלתי־חוּקי” הנאבק בּגלי הים? התיתכן בּימינוּ בּלָדה יוֹתר מחרידה את הנפש מן הבּלדה הבּלתי־כּתוּבה על החיים הצעירים אשר בּהגיעם אל חוֹף הארץ התנפּצוּ אל סלעי החוֹף? היֶשנה תמוּנת־עלוּמים יוֹתר כּוֹבשת ויוֹתר מבטיחה מאשר שיירת חלוּצים מוּקסמת בּדרכּה לארץ? אוּלם כּל זה גנוּז עדיין בּמעמקי הלבבוֹת ולא הוֹעלה על דל־שׂפתים. וּבינתים נתוּנה בּפיכם שירת־הים על הספינה המפליגה מחוֹפנוּ “ונוֹשׂאת היא עוֹלם של תקווֹת”. שלא בּמתכּוון אנוּ מטפּחים בּעצמנוּ וּבתוֹכנוּ כּליוֹן־נפש לקראת מה שמַרחיק אוֹתנוּ מחזוֹננוּ וּמהגשמתוֹ. על כּעֵין זאת נאמר: “חצבתם לכם בּוֹרוֹת נשבּרים”.

אפשר להתנחם בּזה שהלבבוֹת הצעירים אינם מבקשים חשבוֹנוֹת רבּים, וההלכה והמעשׂה שלנוּ וקסמי הפּיוּט והאגדה היצוּקים בּדפוּסים זרים ומתנכּרים לנוּ – חיים זה בּצד זה בּשלוֹם ולא יתרוֹצצוּ. נחמת־שוא היא. אין החלוּדה מכלה בּבת אחת. העוֹלם האוֹיב משליח בּנוּ נימין דקוֹת והן עוֹשׂוֹת בּנאמנוּת את מלאכת ההפרדה. המסקנוֹת תפרוֹצנה בּבוֹא שעת־מבחן, בּהתרוֹפף האָשיוֹת.

היכוֹלים אתם לתאר לעצמכם שיהוּדים חסידים יוֹדעי־נַגן ואוֹהבי־זמרה לא יבחינוּ בּין קרוֹב לזר, ויעלוּ על שׂפתיהם פּזמוֹנוֹת אשר בּחיק מליהם אוֹ צליליהם אוֹ מבּינוֹתיהם יסתתר משהוּ הסוֹתר את האידיאה שלהם? “ואנחנוּ דוֹר יתוֹם” – יש לנוּ בּלבּנוּ אידיאה גדוֹלה וּמלהיבה ואיננוּ יוֹדעים להַמחיש אוֹתה, להחדיר אוֹתה אל הליכוֹת חיינוּ, להעמיד הכּל תחת אוֹר הפּרוֹזֶ’קטוֹר שלה. מה פּלא אם חינוּכנוּ אינוֹ שלם.

דוּגמה אחרת. הנוֹער שלנוּ, כּכל נוֹער בּעל־נפש, יוֹדע את הרטט לדמוּת גיבּוֹרי מהפּכה השׂמים נפשם בּכּף על קידוּש האידיאה. אם אין לוֹ בּנדוֹן זה הרבּה תוֹרה שבּכתב, הרי יש לוֹ תוֹרה שבּעל־פּה, שהוּא צמא לה. הוּא מתרגל לראוֹת את מסירוּת־הנפש, את האידיאַליזם המַהפּכני, הנכוֹנוּת לקרבּן “אמיתי” אֵי־שם בּמרחק, אצל אחרים. וּבבוֹא אוֹתם הגילוּיים אצלנוּ – איננוּ חש בּהם, איננוּ רוֹטט לקראתם. אין הוּא מתחנך לראוֹת אצלנוּ את הדברים בּמלוֹא חשיבוּתם. השנה נתנה לנוּ את אסירי העבוֹדה העברית בּכפר־סבא. ואמרוּ אתם, מדריכי הנוֹער: הניתן לדבר זה המקוֹם הראוּי בּחינוּך הדוֹר הצעיר? אַיה הנשפים שהוּקצוּ לאסירי כּפר־סבא? אַיה השיר? אַיה הסיפּוּר? לעינינוּ מתנהלת מערכה עצוּמה, שכּל כּבוֹדנוּ, קיוּמנוּ, חירוּתנוּ, עתיד העוֹבד ועתיד העליה תלוּיים בּה. חברים ותיקים, לאחר שלוֹשים שנוֹת־עבוֹדה בּארץ, עוֹזבים את קִניהם, את משקיהם, את משפּחוֹתיהם, וּבאים וּמתיצבים בּמערכה, חוֹזרים לעבוֹד כּשׂכירים אצל האִכּר, מקבּלים עליהם את העוֹל והאַכזבוֹת שבּמערכה זוֹ. האם בּהרבּה תנוּעוֹת־פּוֹעלים אתם מוֹצאים הוֹפעוֹת ממין זה? האם אין כּאן גילוּי נאדר של כּוֹח חלוּצי, של אחדוּת פּוֹעלים, של מסירוּת וּנכוֹנוּת? כּמה תוֹכן חינוּכי יש בּזה לנוֹער! וּמי מבּין הסתדרוּיוֹת הנוֹער ידע להשתמש בּתוֹכן זה? הידע הנוֹער שלנוּ ללכת בּסך מדי שבּת בּשבּתוֹ אל בּית־הסוֹהר הירוּשלמי, להביא פּרחים אוֹ ספרים לאסירי כּפר־סבא וּלהישבע אמוּנים לרעיוֹן ולמפעל אשר עליו הם כּלוּאים? מדוּע יוֹדעת עבוֹדתנוּ בּנוֹער לצאת רק בּכלים שאוּלים ואינה יוֹדעת ליצוֹר לה כּלים משלה?

דוּגמה שלישית. הנה מלאוּ השנה חמש שנים למאוֹרעוֹת אָב3, אשר עשׂוּ חתך עמוֹק בּתוֹלדוֹת הישוּב. עוֹד לא פּעם נצטרך לשוּב ולזכּוֹר אוֹתם הימים ולשאוֹב ממַעינוֹת הכּאב והעמידה בּפּרץ שבּהם. מלאוּ חמש שנים להגנת חוּלדה. כּמה שנים עוֹד תצטרך תנוּעתנוּ לטפּח את חוּש ההגנה, להעלוֹת את זכר החברים, ממגיני הוֹמֶל4 (שהיוּ בּראשוֹני העליה השניה) ועד אפרים צ’יז’יק. השקדוּ הסתדרוּיוֹת־הנוֹער שלנוּ להחיוֹת את הדברים בּלבּוֹת חניכיהם הצעירים? הלא עוֹד חיים האנשים. עוֹד לא נמחוּ הרשמים החיים. עוֹד יש מי שיספּר זכרוֹנוֹת, שיעלה את הדמוּיוֹת. מדוּע עוֹברים ימים כּאלה בּלי הד?

לפני ימים מוּעטים קראתם בּודאי על מוֹתוֹ של פּינחס דַשבסקי5. לפני שלוֹשים שנה, אחרי קישינוֹב, בּימי “עיר־ההריגה”, הרעיד עלם זה, רך ותמים, את הלבבוֹת: הוּא יצא יחידי, בּלב פּטרבּורג הבּירה, בּמרכּז הבּוֹלשת הרוּסית, לנקוֹם את נקמת עמוֹ מאת קרוּשֶבַן6 הפּוֹרע והמסית. היתה זוֹ קריאַת־התגרוּת צעירה לכוֹחוֹת הרֶשע השוֹלטים וּקריאה לעם כּי יעמוד על נפשוֹ. עכשיו מת אדם צנוּע ועוֹבד ישר זה, אשר שמר אמוּנים לארץ־ישׂראל בּתוֹך סביבה מתכּחשת, מת מיתה חטוּפה לאחר עינוּיים בּגפּא"וּ, אשר לא זכרה לוֹ את חסד עברוֹ המהפּכני וּמיררה את חייו וקירבה את קצוֹ. אבל גם הנוֹער שלנוּ לא ידע מי האיש וּמה היה לתנוּעתנוּ בּראשית ימיה.

לא מניתי כּאן אלא דוּגמאוֹת אחדוֹת, ואפילוּ קטנוֹת, לפגָם גדוֹל. אוֹת הן, כּי לאדם שלנוּ – אינני אוֹמר דוקא הנוֹער שלנוּ – אין די כּוֹח נפשי לחיוֹת עצמית את חייו הוּא. ואוּלי אין לוֹ די הכשרה תרבּוּתית ושׂכלית לכך. אוּלי קראתם בּ“מוּסף” האחרוֹן מכתב של בּיאליק, בּוֹ הוּא מדבּר דברים קשים כּגידים על מנהיגי ההסתדרוּת הציוֹנית, על זרוּתם לחיי־הנפש של האוּמה, לספרוּתה, לגוֹרלה התרבּוּתי. כּלוּם זרים הם האנשים הללוּ. כּלוּם אינם בּעד תרבּוּת עברית? אבל אינם חיים אוֹתה, ויש מהם שחיים אוֹתה בּרשוּת שלה ואינם חיים אוֹתה בּרשוּת הפּעוּלה הציוֹנית. “שתי רשוּיוֹת”. וזהוּ מאסוֹנוֹת הציוֹנוּת והציבּוּריוּת העברית: ניתק החוּט שהיה לפנים מאַחד את הפּעוּלוֹת הציבּוּריוֹת וּמַנהיגוּתה עם חיי התרבּוּת העצמיים של האוּמה. שלא בּמתכּוון – ויוֹתר נכוֹן אפילוּ בּמתכּוון הטוֹב בּיוֹתר – נתוּנים אנשים אצלנוּ בּמה ש“אחד־העם” היטיב לכנוֹתוֹ בּשם “חיקוּי של התבּטלוּת”. דגש השלילה לא על החיקוּי, לא על הלימוּד מן האחרים, אלא על ההתבּטלוּת. היא שהשפּילה עד דכּא את תנוּעת־הפּוֹעלים היהוּדית, והיא שהבריחה מתוֹך מחננוּ נחשלים לאין ספוֹר. כּל זמן שלא נשתחרר מהתבּטלוּת לא נדע לחיוֹת עצמית את חיינוּ בּמלוֹא תכנם. גם אם נעשׂה מעשׂים עצמיים לא נחוּש את נשמת המעשׂים, לא נדע לשׂמוֹח את שׂמחוֹתינוּ בּשׂמחה מלאה ולכאוֹב את מכאוֹבינוּ בּכאב מלא.


 

הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית

עוֹד מעט תימלאנה עשׂר שנים למוֹתוֹ של נחמן סירקין, הראשוֹן להכרזת הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית וליציאה בּמלחמוֹתיה. אחד בּמערכה עמד כּמה שנים לפני היוֹת התנוּעה. ניצוֹץ נבוּאי, מוֹח מַהפּכני חריף, מבשׂר והוֹגה ללא חת. לפני שלוֹשים וחמש שנים ראה בּחזוֹן את ההתישבוּת הקיבּוּצית, ראה אוֹתה כּמַמשוּת וּכהכרח. בּלתי מוּבן לדוֹרוֹ, לא פּחד מעוֹלם מפּני המלעיגים. ואם שגה – ידע להוֹדוֹת על טעוּתוֹ. עשׂרוֹת שנים פּיזר את מחשבתוֹ בּעל־פּה וּבכתב בּשׂפוֹת שוֹנוֹת, בּעתוֹנים שוֹנים, בּארצוֹת שוֹנוֹת. סלל את הדרך למחשבה עצמית של הסוֹציאַליסט העברי, הסתער בּכל חריפוּת שׂכלוֹ על ההתבּטלוּת הנפשית ועל המִסכֵּנוּת האידיאוֹלוֹגית ששלטוּ בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית ועשׂוּ את הפּוֹעל היהוּדי אבק אוֹ זבל על שׂדוֹת אחרים. מה יוֹדע הנוֹער שלנוּ על דמוּתוֹ?

הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית איננה צירוּף מיכני של שתי מלים: ציוֹנוּת וסוֹציאַליזם, אף לא פּשרה בּין עיקרים מנוּגדים. מי שסוֹבר כּכה לא עמד מעוֹלם על מַהוּתה הרעיוֹנית והנפשית, על שלימוּתה הפּנימית. הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית נתגלתה בּעוֹלם לאחר שהיה כּבר סוֹציאַליזם יהוּדי. כּלוֹמר, לא רק סוֹציאליסטים מישׂראל שהיוּ שליחים וּמַטיפים לעמים, אלא היה קיים ה“בּוּנד” – הסתדרוּת פּוֹעלים יהוּדים בּתוֹך עמם. אלא שה“בּוּנד” למד אצל רבּוֹתיו את תוֹרת הסוֹציאַליזם והביא אוֹתה אל הפּוֹעל היהוּדי “על קרבּה ועל כּרעיה”, בּלי שהיה לוֹ האוֹמץ השׂכלי לבקש ולמצוֹא כּיצד פּוֹעלת ההוָיה העוֹלמית החדשה (הקרוּיה למען הקיצוּר: “המהפּכה הסוֹציאַלית”) בּתחוּמוֹ של העם היהוּדי, בּלי שהיה לוֹ הכּוֹח לעמוֹד על גוֹרלוֹ המיוּחד של הפּוֹעל היהוּדי הקשוּר בּגוֹרל עמוֹ.

הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית קמה מתוֹך בּיקוֹרת הציוֹנוּת הקיימת והסוֹציאליזם היהוּדי הקיים. התנוּעה קמה מתוֹך הכּרת הניגוּד העמוֹק בּין ההוָיה היהוּדית לבין עוֹלמן הרוּחני של התנוּעוֹת השוֹלטוֹת: הציוֹנוּת “הכּללית” (היינוּ: הבּעל־בּיתית) והסוֹציאליזם הכּללי בּגילוּיוֹ היהוּדי (היינוּ: ה“בּוּנד”). סירקין ראה את הציוֹנוּת הבּעל־בּיתית המתפּרנסת בּמליצוֹת לאוּמיוֹת, מסתפּקת בּנדבוֹת פּעוּטוֹת, תוֹמכת למעשׂה בּכוֹחוֹת הריאַקציה, אינה מסוּגלת להתישבוּת עממית גדוֹלה ואינה מעיזה לחשוֹב על כּך, והיא חוֹפרת תהוֹם בּין הרעיוֹן הציוֹני, רעיוֹן היציאה מן הגלוּת, לבין צרכיו החיוּניים של ההמוֹן היהוּדי. סירקין ראה את ה“בּוּנד” המשנן לפּוֹעל היהוּדי פּסוּקים מַרכּסיסטיים, בּלי לבקש יצירת בּסיס קיים, בּסיס־עבוֹדה, לתרבּוּת עצמאית וּלחירוּת לאוּמית, בּלי להבין כּי אין גאוּלת־אמת לפּוֹעל היהוּדי בּאין גאוּלת העם מן הגלוּת.

הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית התחילה כּאחת התנוּעוֹת המַהפּכניוֹת שבּדוֹר. היא הניפה את שוֹט בּיקרתה לא רק על העוֹלם הבּעל־בּיתי והקפּיטליסטי. היא מרדה לא רק בּשלטוֹן הצאר והבּוֹלשת ותקיפי הקהל, היא הרימה יד גם בּאמיתוֹת המקוּבּלוֹת בּעוֹלם הסוֹציאליסטי. היא העיזה לחשוֹב בּעצמה ועל אחריוּתה. וזהוּ מן הדברים הקשים בּיוֹתר. בּשעה שרוֹב המשׂכּילים הסוֹציאַליסטים בּישׂראל הסתפּקוּ בּמה שמצאוּ מן המוּכן, השׂבּיעוּ את נפשם בּתוֹרת אֶרפוּרט (מקוֹם ועידת הסוֹציאַל־דמוֹקרטיה הגרמנית בּ־1891, שקבעה את הפּרוֹגרמה של המפלגה) וגנף (מקוֹם הדפּסת הספרוּת הבּלתי־לגַלית של הס"ד הרוּסים) ולא העיזוּ להרהר אחרי תוֹרת רבּוֹתיהם, שהיתה להם לחוֹק – חתרה הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית לבדוֹק את התוֹרוֹת המקוּדשוֹת בּיוֹתר.

כּשם שאיש־מדע, כּשהוּא נתקל בּאיזה פּרט קטן העוֹמד בּסתירה לשיטה מקוּבּלת, נדחף על ידי כּך לבדיקת השיטה כּוּלה, כּכה נדחפה הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית לבדיקת ההכלָלוֹת הגדוֹלוֹת לאוֹר “הפּרט הקטן” – ההוָיה היהוּדית הדווּיה, שלא מצאה את הסבּרה ואת פּתרוֹנה בּאוֹתן השיטוֹת המַכלילוֹת. הרגישוּ בּני הדוֹר הראשוֹן לציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית את כּאב ישׂראל. הם נוֹכחוּ כּי המימרוֹת השגוּרוֹת אינן ממַצוֹת את השאלה והתרוּפה הכּוֹללת אין בּה צרי לחלי היהוּדי המיוּחד. הם תפסוּ מתחילה כּי שאלת השאלוֹת היא קיוּם בּעבוֹדה להמוֹני ישׂראל, וּבראִיה חריפה עמדוּ על כּך כּי נפילת הצאריזם הרוּסי וּמתן “שיווּי־זכוּיוֹת” וּביטוּל תחוּם המוֹשב – משׂא הנפש של בּעלי־הבּתים והסוֹציאליסטים היהוּדים כּאחד – לא יצילוּ את העם מנדוּדים וּמחיי־אויר. ואם אין עתיד לקיוּם פּוֹעל יהוּדי בּגוֹלה – אין עתיד לסוֹציאַליזם הגלוּתי. הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית רדפה בּזעם וּבשנינה את דלוּת הרוּח ואת השטחיוּת של הסוֹציאַליזם היהוּדי, את פּחדנוּת המחשבה, את גילוּי העבדוּת בּתוֹך המהפּכה, את הבּטחוֹן התקיף של “עם־הארץ בּרחוֹב היהוּדי”, כּפי שקרא סירקין ל“בּוּנד”, אוֹ של ה“אוֹל־רייטניק” הרוּחני כּדמוּתוֹ בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּאמריקה, וּמתוֹך בּיקרתה הפּנימית המַתמדת בּחיי העם וּבגוֹרל העם, העמיקה והרחיבה את עיוּנה הבּיקרתי גם מעֵבר לתחוּמי ההוָיה היהוּדית.

בּאוֹתם הימים, על סף המאה העשׂרים, עוֹד חי הסוֹציאליזם האירוֹפּי חיים אידיליים, על מי־מנוּחוֹת, וּמחשבתוֹ – בּוֹטחת ואוֹפּטימית – נקבּעת על ידי “תלמידים” ותיקים וּמתנהלת בּערוצים נתוּנים. האינטיליגנט היהוּדי קיבּל על עצמוֹ בּאהבה כּל מה שיצא מבּית־מדרשם של קרל קאוּטסקי וגיאוֹרג פּליכנוֹב, כּשם שהעיירה מקבּלת עליה כּל גזירה היוֹצאת מלפני האָפנה. אֵי־שם בּפּריס יוֹשב “מחוֹקק האָפנה”, גוֹזר ותוֹפר ועל פּיו יִשק כּל דבר. גם בּחיי הרוּח רבּים הם הנזקקים ל“חייט מפּריס”, והמוֹרדים בּאָפנת הרוּח הנם אנשים “משוּנים”, כּמעט שלא מן הישוּב. בּאוֹתם הימים נתחייבה הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית להעביד את עצמה עבוֹדה רבּה. “אם את הענין שלנוּ אין אתם מבינים – סימן שעוֹד הרבּה דברים נעלמוּ מכּם”, כּאילוּ אמרוּ הבּנים “הסוֹררים”, הלא־קרוּאים – סירקין, ז’יטלוֹבסקי, בּרוּכוֹב וחבריהם – אל שליטי הסוֹציאליזם. מנקוּדת ההתבּוֹללוּת, ה“אֶמַנסיפּציה” הגָלוּתית, נדחפה המחשבה הציוֹנית־סוֹציאליסטית לביקוֹרת ערכים בּסוֹציאַליזם הקיים. הדעוֹת השוֹלטוֹת בּוֹ לגבּי הבנת הלאוּמיוּת והתנוּעוֹת הלאוּמיוֹת, השאלה האַגרָרית, האִכּר הזעיר, הקוֹאוֹפּרציה, נדוּדי עמים וישוּב ארצוֹת, מיעוּט ההבנה בּתפקיד האַוַנגַרדי־חלוּצי של הפּוֹעל־הסוֹציאַליסט וחוֹסר יחס לחוֹבת ההגשמה האישית – כּל אלה העסיקוּ והטרידוּ כּבר אז את המחשבה הציוֹנית־סוֹציאליסטית ודחפוּ אוֹתה לכבּוֹש לעצמה שבילים משלה.

כּזאת היתה התנוּעה בּאביב ימיה, בּעוֹד כּוֹחה עמה לחתוֹר בּעצמה מבּין סלעי הנגף של ההוָיה הגלוּתית אל חוֹף הגאוּלה. אחרי כּן נוּפּצה אל אוֹתם הסלעים. רבּים, רוּבּם של נוֹשׂאיה ותלמידיה, לא עצרוּ כּוֹח להיוֹת נאמנים “עד הסוֹף” לתחילתם העזה, הגיבּוֹרית. לא היה להם הכּוֹח להמשיך ולחשוֹב בּאוֹפן עצמאי את מחשבתם המהפּכנית, לקיים בּחיים את שינוּי הערכים שבּשמוֹ נתגלוּ וּלמענוֹ נתיחדוּ. הם נתעייפוּ. הם הרכּינוּ סוֹף סוֹף את הראש בּפני גזירוֹתיו של “החייט הפּריסאי”, המחוֹקק בּעוֹלם הרוּחוֹת המנַשבוֹת. אמנם מחוֹקק זה – בּין שהיה אישי, בּין שהיה קיבּוּצי – גם עליו עברה הכּוֹס, גם הוּא הוּשלך לא פּעם ממרוֹמי התהילה וההערצה לבירא עמיקתא, אוּלם כּסאוֹ לא נשאר ריק. הוּא נתחלף בּאחר. וזה משפּטוֹ של “חייט פּריסאי”: כּל עוֹד הוּא שוֹלט הנהוּ שליט בּלתי־מוּגבּל, בּלתי־עלוּל לטעוֹת. מי יעיז לעמוֹד בּפניו? רק מעטים, קשי־עוֹרף, ויתרוּ על ההכּרה הציבּוּרית, “סרוּ מן הדרך”, מדרך־המלך. והם הם שכּבשוּ את השבילים בּהם אנוּ דוֹרכים עכשיו.

ספק אם תנוּעתנוּ בּארץ היתה פּוֹעלת מה שפּעלה אילמלא קדמוּ לה החיפּוּשׂים הנוֹעזים של הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית בּראשית ימיה. רכוּש רוּחני רב נצבּר בּתנוּעתנוּ מימי משה הֶס ועד היוֹם. ואילוּ היתה ירוּשה זוֹ נמסרת בּעין לדוֹר הצעיר שלנוּ, היינוּ אוּלי ניצוֹלים מהרבּה קרבּנוֹת לבטלה.


 

שיתוּף בּין־מעמדי

בּויכּוּח נזכּרה תכוּפוֹת שאלת “הסכּם בּציוֹנוּת”. דוֹרנוּ, הקרוּי “דוֹר שלאחר המלחמה”, הנהוּ דוֹר־מלחמוֹת. אוֹצר המוּנחים והמוּשׂגים שלנוּ הוּא צבאי, לענין ושלא לענין. ויוֹתר משפּוֹעלת בּנוּ המחשבה פּוֹעלת עלינוּ הטרמינוֹלוֹגיה. המלה “מלחמה” גוֹררת אחריה אצלנוּ מוּשׂג של גבוּרה. וּמאידך, המלה “הסכּם” מזדהה כּמעט עם פּחדנוּת. מעוֹררת הרגשה לא־אֶסתטית. הגיעוּ הדברים לידי כּך שפּרקים אין אדם צריך לטרוֹח ולשקוֹל איזוֹ הצעה, דיוֹ ש“ריח” הסכּם נוֹדף ממנה – והרי היא פּסוּלה. יש זרמים הפּוֹעלים בּעיקר בּחוּש “הריח”. “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, למשל, אינם צריכים להוֹכיח לנוּ כּי הם יוֹדעים לפעוֹל יוֹתר למען הפּוֹעל וּלהציל אוֹתוֹ מכּל האימים שהם מגלים לנוּ. הם מסתפּקים בּהשפּעה על “החושים האֶסתטיים”: הם יוֹדעים, דרך משל, כּי עם הרב אוֹסטרוֹבסקי לא יפה לשבת בּצוותא – ודי. הם מוֹצאים כּי זהוּ חוֹמר נאה לליצנוּת. והם סבוּרים כּי על ידי זה הם פּוֹתרים שאלוֹת. אָכן, מי שפּטוּר מחוֹבת־עשֵׂה וּמאַחריוּת לעשׂיה יכוֹל להשתעשע בּאֶסתטיקה מַעמדית מדוּמה, יכוֹל לראוֹת בּליצנוּת תשוּבה ניצחת וּבעקימת־אף ציבּוּרית – “גישה מַהפּכנית”. אלא שדרכּה של מַהפּכנוּת ממשית היא ההיפך מזה: היא אינה נפחדת “מפּני המלעיגים”, היא מתעבת את המפלצת של חיי־ליצנוּת, ואף איננה מרכּינה את ראשה בּפני אַמוֹת־המידה הוַדאיוֹת אצל יפי־רוּח, בּין שהם למעלה מן המעמדיוּת וּבין שהם אולטרא־מעמדיים. היא שוֹאלת ל“תכלית”: לשינוּי־מערכוֹת, להגשמה, לנצחוֹן, למניעת פּוּרענוּיוֹת, לתקנת החיים. היא איננה מסכּימה להסגיר את כּוֹשר־מלחמתה לשלטוֹנה של טרמינוֹלוֹגיה שגוּרה ושל רוֹמַנטיקה פּוֹליטית.

ודאי, עוֹד רבּים גם בּימינוּ נערים השטוּפים בּקריאת סיפּוּרי־אבּירים ועלילוֹת־גיבּוֹרים מימים קדומים, והם הוֹזים בּהם בּחלוֹם וּבהקיץ. וּמראה הגבוּרה נראה עליהם בּדמוּת פּרש, עוֹטה שריוֹן, חגוּר חרב, מגַמא ארץ על סוּס אבּיר. אבל מַצבּיאי המחנוֹת בּימינוּ אינם יכוֹלים להרשוֹת לנהל את מלחמוֹתיהם לפי מוּשׂגי הרוֹמַנטיקה האַבּירית היקרה ללבּם. הם נאלצים לפנוֹת אל מכשירי החוּלין הבּלתי־רוֹמנטיים של ימינוּ: אל המַעבּדה החימית, אל הטכניקה המשוּכללת, אל איש־המדע העוֹבד בּסתר חדרוֹ. אלא שבּתנוּעת הפּוֹעלים עוֹד מרוּבּים הנזוֹנים מן הרוֹמנטיקה של שנים עברוּ ורוֹאים חילוּל־הקוֹדש בּהכּרת הגוֹרמים החדשים. ה“אני מאמין” שלהם היא הטרמינוֹלוֹגיה. הם נשבּעים בּשם המהפּכה, אלא שאינם מגיעים לתָכנה וּמקדשים את קליפּוֹתיה. הם מקבּלים את צוּרוֹתיה החוֹלפוֹת כּמוּחלטוֹת. הם שמעוּ על בַּריקַדוֹת שהקימוּ בּימי־מהפּכה, והרי הם סבוּרים כּי אין יוֹפי של מהפּכה אלא בּבּריקדוֹת, וכי אין נצחוֹן של מהפּכה בּלי בּריקדה, ואין בּכלל מהפּכה “אמיתית” בּלי בּריקדוֹת, שמעוֹלם לא ראוּ אוֹתן בּמוֹ עיניהם…

בּקוֹרוֹת המהפּכוֹת האחרוֹנוֹת מרוּבּים הסיפּוּרים – מהם מגוּחכים, מהם טרגיים – על אוֹתם הרוֹמַנטיקנים של המהפּכה שלא היוּ זזים זיזה כּל־שהיא מבּלי לדאוֹג לכך, שמעשׂיהם יהיוּ עשׂוּיים כּדוּגמת המעשׂים בּמהפּכוֹת המקוּבּלוֹת כּקלַסיוֹת: המהפּכה הצרפתית, הקוֹמוּנה הפּריסאית. לא מעטים הם הכּשלוֹנוֹת שנגרמוּ למהפּכה בּעטים של רוֹמנטיקנים־מהפּכנים. כּלוּם חייבים גם אנוּ לקבּל בּאהבה כּל מיני כּשלוֹנוֹת וּבלבד לצאת ידי חוֹבה של רוֹמַנטיקה מעמדית? לא ולא. כּל תכנית־פּעוּלה נדוּן אוֹתה לפי זה, אם היא מוֹבילה להגבּרת כּוֹח האדם העוֹבד בּארץ, להרמת חייו, להטבּעת חוֹתם־העבוֹדה על החברה. ואם אין התכנית המוּגשת לנוּ מוֹבילה לכך, כּי אז – לעזאזל כּל ההוֹד, כּל הרוֹמנטיקה וכל המסוֹרת. אינני מזלזל בּערך המסוֹרת. היא הקרקע שעליה צוֹמחת כּל תרבּוּת וּמתוֹכה בּוֹקע כּל מרד. אבל כּל מסוֹרת צריכה בּיקוֹרת. ואף המסוֹרת הצעירה של תנוּעת הפּוֹעלים.

וּכשבּאים “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל וּמסָרתם בּידיהם – אנחנוּ בּוֹדקים אחריהם. ואנחנוּ רוֹאים את המסוֹרת של האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת היהוּדיוֹת בּנוּסח פּוֹלין, מסוֹרת גוֹעשת ו“לוֹחמת”, אלא שמלבד מלחמוֹת פּוֹעלים בּפוֹעלים – עד כּדי נעיצת סכּינים – ואגוּדוֹת בּאגוּדוֹת – עד כּדי מינוּי אפּוֹטרוֹפּסים פּוֹליטיים חליפוֹת והפּלתן וּפיזוּרן של האגוּדוֹת – איננוּ רוֹאים מלחמוֹת של ממש, ועל אחת כּמה וכמה נצחוֹנוֹת של ממש. מסוֹרת מַגבּירת לשוֹן ודלת־מעשׂ, שאין בּה כּוֹח ואיננה משׂכּילה לעמוֹד כּל־שהוּא בּפני הניווּן המַתמיד של הכּלכּלה היהוּדית וּבפני הדחיקה המַתמדת את ההמוֹנים היהוּדיים מעבוֹדה וּמחיה. וּכשהם בּאים אלינוּ הם יוֹדעים מראש כּי אינם צריכים ללמוֹד כּאן כּלוּם. כּי אנוּ כּאן חסרי “מסוֹרת מעמדית” ועליהם ללמד אוֹתנוּ אָלף־בּית. והם משפּיעים עלינוּ בּהבל־פּיהם “אמצעים מַהפּכניים” שאינם מהפּכים כּלוּם. האם זוֹהי המסוֹרת אשר לה ניעָגן?

הפּרוֹבּלימטיקה של תנוּעת הפּוֹעלים בּימינוּ היא מסוּבּכת בּיוֹתר. כּמה מוּשׂגים מקוּדשים ונערצים מימי ילדוּתה של התנוּעה לא יסכּנוּ לה עכשיו. וּבעיוֹתיה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית הנן מוּרכּבוֹת וּמסוּבּכוֹת כּפל־כּפלים. בּאידיאליזציה של מסוֹרת נוֹשנה וּמוּשרשת בּמפלגוֹת הפּוֹעלים היהוּדיוֹת וּבפחד מפּני בּדיקת הדברים לאוֹר התנאים המיוּחדים של הוָיתנוּ לא נביא על עצמנוּ אלא כּשלוֹנוֹת.

הגשמת הציוֹנוּת אינה מתקיימת מחוּץ למציאוּת המעמדית ואינה מטשטשת את ניגוּדי הענינים והמגמוֹת, אוּלם היא מחייבת שיתוּף בּין־מעמדי. “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל לא כָּפרוּ בּגוֹרל המשוּתף של העם, אבל הם סבוּרים שאין צוֹרך בּשיתוּף בּין־מעמדי: את ארץ־ישׂראל יבנוּ הקפּיטליסטים היהוּדים מתוֹך צו עניניהם המעמדיים הם, הפּוֹעל היהוּדי יבוֹא לארץ ויִלָחם את מלחמתוֹ הוּא. והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא… בּמלחמה, מבּלי לפגוֹע בּמסוֹרת “המַהפּכנית” של מפלגוֹת הפּוֹעלים היהוּדיוֹת וּבמוּשׂגיהן על היתר ואיסוּר מעמדי. הבּוּרגני היהוּדי יהיה מוּכרח בּתוֹקף ההכרח ההיסטוֹרי לבנוֹת את ארץ־ישׂראל. והיוֹת שהוּא ילך הֵנה לבנוֹת משק קפּיטליסטי מפוּתח בּארץ פּיאוֹדלית מפגרת, הרי שלא יוּכל בּשוּם אוֹפן לנטוֹע את פּרדסיו ולבנוֹת את פַּבּריקאוֹתיו מבּלי להשתמש בּפּוֹעל המפוּתח, היינוּ: בּפּוֹעל היהוּדי. והפּוֹעל היהוּדי, אשר הבּניה הקפּיטליסטית בּארץ תזמין אוֹתוֹ לבוֹא ותקרא לוֹ – יבוֹא ויעשׂה את חוֹבתוֹ אף הוּא, מתוֹך צו הענינים המעמדיים שלוֹ: ילחם את מלחמת המעמדוֹת שלוֹ. הפּוֹעל היהוּדי יהיה פּטוּר מדאגוֹת הבּנין. זאת תעשׂה בּשבילוֹ הבּוּרז’וּאַזיה. והוּא יהיה חפשי כּוּלוֹ למלחמת המעמדוֹת שלוֹ. היא תיצוֹר בּשבילוֹ את התנאים לעליה. והוּא יהיה פּטוּר מהכשרת העליה וּמחינוּך חלוּצי. אלה אינם ענין אלא בּשביל מי שלא הגיע עדיין לידי הכּרה מעמדית. לא יהיה לוֹ צוֹרך בּקוֹנגרסים ציוֹניים, בּקרנוֹת לאוּמיוֹת, בּהסתדרוּת ציוֹנית, בּהתישבוּת לאוּמית – בּכל מה שיכוֹל להיוֹת קיים על יסוֹד שיתוּף מעמדוֹת ו“טשטוּש” העצמאוּת המעמדית.

אתם הניצבים היוֹם פּה כּוּלכם עדים כּי העליה הפּוֹעלית לארץ נקטה בּדרך אחרת, היא הדרך אשר הוּתותה מלכתחילה על ידי הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית: אין בּכוֹחוֹ של מעמד אחד בּעם לבצע את המלאכה.

אין הקפּיטליסט היהוּדי להוּט אחרי תפקיד חלוּצי בּבנין משק בּאדמת־שממה. והקפּיטליסט שיבוֹא – בּמידה שהארץ הנבנית בּאמצעים לאוּמיים ממציאָה לוֹ כּר־פּעוּלה וּרוָחים – לא יהא להוּט אחרי הפּוֹעל העברי היקר, המַרדן, התבען, הבּלתי־מאוּמן על פּי רוֹב. ורק מאמצים חלוּציים של עולים לעבוֹדה ויצירה משקית, בּאמצעי האוּמה וּברשוּת התנוּעה הציוֹנית, והשתתפוּת פּעילה של תנוּעת הפּוֹעלים בּהסתדרוּת הציוֹנית, בּמגמה להגבּירה וּלכוונה, והשפּעה של ממש מצד ההסתדרוּת הציוֹנית על דרכי הבּנין והגנת האינטרסים הלאוּמיים על ידה, – רק אלה יִיצרוּ את הבּסיס לעליה עממית רחבה ויבטיחוּ את מקוֹם העוֹבד, השפּעתוֹ וּזכוּיוֹתיו בּבנין הארץ. זהוּ מה שאנוּ קוֹראים לוֹ: שיתוּף בּין־מעמדי בּציוֹנוּת.

עכשיו, לאחר שלוֹשים שנה, ניתנים הדברים לסיכּוּם כּל־שהוּא. אז היוּ אוֹמרים לנוּ: מה העבוֹדה הזאת לכם, המִסכֵּנים? אתם בּוֹנים על הֶסכּם התלוּי בּרצוֹן, בָּטל רצוֹן בּטל הסכּם. מה כּוֹחכם לחַייב, מי ישמע לכם? אין לכם משטרה, אין לכם כּוֹח מצַווה. אתם רק מחלישים את כּוֹח־המלחמה של הפּוֹעל, מפרנסים אוֹתוֹ בּאַשלָיוֹת וּמוַתרים על הכּיבּוּשים הניתָנים על ידי “מלחמה מעמדית צרוּפה”. כּיוֹם הזה אנוּ יכוֹלים לסקוֹר את התוֹצאוֹת של שתי הדרכים ההיסטוֹריוֹת. רשאים אתם לבחוֹן כּל מה שנוֹצר בּארץ, כּל גלי העליה, כּל עֶמדוֹת־העבוֹדה, כּל בּניני הפּוֹעל, ולשאוֹל: בּכוֹח מה נוֹצרוּ הדברים, אם בּכוֹח “מלחמת־מעמדוֹת צרוּפה” של “פּוֹעלי־ציוֹן” אוֹ בּכוֹח אוֹתם מאמצי היצירה והמלחמה שגילתה תנוּעת הפּוֹעלים בּתחוּמי ההסתדרוּת הציוֹנית.

בּתוֹך אוֹתה רשוּת לאוּמית מאוּרגנת אשר יצר הרצל – ההסתדרוּת הציוֹנית – ושהציוֹנוּת הסוֹציאליסטית השתתפה בּה מתחילתה, ניהל הפּוֹעל הציוֹני את מלחמתוֹ שלוֹ, תחילה כּשהוּא חלש ועלוּב וּמגוּחך, ואחר כּך, כּשהוּא הוֹלך הלוֹך וגבוֹר. זוֹ לא היתה מלחמה מוּפשטת, לא “כּכּתוּב” בּספרים מפוּרסמים וּבחוֹברוֹת מוּסכּמוֹת, לא חיקוּי ל“כמוֹ שנאמר” אֵי־שם בּמרחק, אלא פּרי ההוָיה הפּוֹעלית־החלוּצית המיוּחדת, ילידת התנאים והמסיבּוֹת שבּהם נמצאוּ וּפעלוּ וגדלוּ ההסתדרוּת הציוֹנית וּתנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית, בּיטוּי לצרכים החיוּניים של הפּוֹעל בּארץ ושל העוֹלה ושל החלוּץ, בּיטוּי לעקרוֹנוֹת של יצירת כּלכּלה לאוּמית בּריאה וּפּרוֹגרסיבית. עקרוֹנוֹת אלה היוּ גנוּזים בּתוֹך־תוֹכה של השאיפה הציוֹנית, אוּלם היוּ טעוּנים גילוּי. הם נתגלוּ בּבית־מדרשוֹ של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי וחוּשלוּ על האָבנַים שלוֹ. כּאן, על בּמת ההסתדרוּת הציוֹנית, השתתף הסוֹציאליסט הציוֹני בּתביעה ליצוֹר את הקרן הקימת; כּאן השמיע הפּוֹעל את תביעת העבוֹדה העברית והחדיר אוֹתה כּעיקרוֹן לאוּמי יסוֹדי לתוֹך מסכת המחשבה והפּעוּלה של ההסתדרוּת הציוֹנית; כּאן התנהלה המלחמה על התישבוּת חדשה ושוֹנה מכּל מה שקָדם לה – על התישבוּת עוֹבדת, על זכוּתוֹ של המתישב לצוּר את צוּרוֹת חייו וּמשקוֹ כּרצוֹנוֹ וכבחירתוֹ וּככוֹח יצירתוֹ; כּאן נהדפוּ ההתנַקשוּיוֹת בּישוּב העוֹבד; כּאן נלחם הפּוֹעל על האוֹפי הקוֹלוֹניזַטוֹרי והפּרוֹגרסיבי של התקציב הציוֹני, על הפּרוֹדוּקטיביזציה של ההוֹן הלאוּמי, על מקוֹם החלוּץ־העוֹבד בּעליה וּבבנין הארץ, על זכוּתוֹ של הפּוֹעל לחנך את ילדיו בּרוּחוֹ מבּלי להיעָנש על כּך ולהיוֹת מקוּפּח על ידי התקציב הציוֹני; כּאן נלחם הפּוֹעל מלחמה בּלתי־פּוֹסקת על האוֹפי העממי של ההסתדרוּת הציוֹנית ועל מקוֹמה והשפּעתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּכל שטחי הפּעוּלה הציוֹנית בּארץ וּבגוֹלה; כּאן נלחם הפּוֹעל נגד השאננוּת וההסתפּקוּת בּמוּעט וּבמילוּליוּת של בּעל־הבּית; כּאן הֵגֵן הפּוֹעל על הציוֹנוּת מאַבנטוּרוֹת פּוֹליטיוֹת וּמצוּרוֹת כּלכּלה והתישבוּת הזרוֹת לצוֹרך הבּנין הלאוּמי. וכאן, תוֹך כּדי השתתפוּתוֹ הנאמנה וּפעוּלתוֹ, נהפּך מקוֹמץ בּוֹדדים וּמוּזרים וּבלתי־מוּבנים לכּוֹח העיקרי, המכַוון את דרך התנוּעה הציוֹנית והעוֹמד כּסלע איתן בּפני ההשפּעוֹת הריאַקציוֹניוֹת וּבפני ההתנַקשוּיוֹת בּזכוּיוֹת העוֹבד וּבהישׂגיו.

מה הם כּיבּוּשי הפּוֹעל הממשיים, האם משׂחק “הבּרוֹגז המעמדי” עם כּלל ישׂראל של “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, אוֹ אִרגוּן החלוּץ, גאוּלת העמק ויצירת המשק השיתוּפי של הישוּב העוֹבד? האם היה נוֹצר כּל זה אילמלא השתתפוּתנוּ הפּעילה בּתנוּעה הציוֹנית, אילמלא ההפעלה שהפּוֹעל־החלוּץ הפעיל את הציוֹנוּת? וּ“פוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, המעמדיים הקיצוֹניים, הפּוֹחדים מפני שיתוּף בּין־מעמדי, מה כּוֹחם וּמה עזרתם להגבּרת כּוֹחוֹ, כּמוּתוֹ ואִרגוּנוֹ של הפּוֹעל בּארץ? מה ערכּם, למשל, בּמלחמה כּנגד הרביזיוֹניזם? האם אין “פּרישתם” מן ההסתדרוּת הציוֹנית מתוֹך “כּשרוּת” מעמדית, כּביכוֹל, משוּלה לנעיצת־סכּין בּגב הפּוֹעל בּשעת סכּנה?

הפאשיזם היהוּדי יוֹדע מה ערך הקרנוֹת הלאוּמיוֹת בּשביל הפּוֹעל העברי. לפיכך הוּא מכריז עליהן חרם. הוּא איננוּ חוֹשש לכך שבּתוֹרתם של רבּוֹתיו הפאשיסטים הגוֹיים אין מצוה כּזוֹ. הוּא איננוּ חוֹשש לחַדש מעצמוֹ. מה שאין כּן “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, אשר לא מצאוּ כּתוּב בּשוּם מקוֹם כּי ההוֹן הלאוּמי, אשר כּל ישׂראל יש להם חלק בּוֹ, עלוּל להגבּיר את כּוֹח הפּוֹעל. אין כּ“פוֹעלי־ציוֹן” לנאמנוּת מעמדית־מילוּלית. אך אילוּ שמענוּ להם ולא היינוּ משתתפים בּיצירתה וּבכיבּוּשיה של התנוּעה הציוֹנית, בּהקמת כּנסת ישׂראל – מה היה ערכּנוּ היוֹם? הציוֹנוּת היתה חסרה אז את מיטב יצירוֹתיה, ואנחנוּ – היינוּ חסרי כּוֹח מעמדי, חסרים כּשרוֹן־יצירה מעמדי.

יש מוּשׂגים שבּתקוּפה מסוּימת הם משמשים בּידי מעמד אחד, וּבתקוּפה אחרת הם הוֹפכים להיוֹת מכשירים בּידי מעמד יריב. המלה פַּטריוֹטים, למשל, נדוֹנה עכשיו לגנאי. היא משמשת בּידי הריאקציה להטעוֹת המוֹנים וּללַבּוֹת בּהם אינסטינקטים רעים. אבל הראשוֹנים שהעלוּ את המלה “פּטריוֹט” היוּ אנשי המהפּכה הצרפתית שקראוּ להגנת המוֹלדת, בּאוֹתם הימים שאנשי “המשטר הישן”, האצילים והחַצרנים, בּגדוּ בּמוֹלדת. גם אנשי הקוֹמוּנה הצרפתית של 1871 ליבּוּ את שלהבת “אהבת־ציוֹן” שלהם, פַּריס עיר־המוֹלדת וּמוֹלדת־המהפּכה. הם ראוּ בּבּוּרגנוּת את עוֹכרי המוֹלדת וּמַסגיריה בּידי צר. והפַּטריוֹטיזם הפַּריסאי הזה עלה בּקנה אחד עם ההתלהבוּת למהפּכה הסוֹציאלית. אוֹתוֹ דבר עשׂה הקוֹמוּניזם הרוּסי. טרוֹצקי קרא לצבאוֹתיו: הָגֵנוּ על המוֹלדת הסוֹציאליסטית! כּל החינוּך הקוֹמוּניסטי בּרוּסיה חדוּר הערצת המוֹלדת. וכל מתבּוֹנן שאיננוּ משוּעבּד לאיבה אוֹ לנוּסחאוֹת חנוּטוֹת יכּיר כּי גם אצלנוּ הגנת המוֹלדת וּבנינה עוֹלים בּד בּבד עם הגנת העוֹבד וּתקוּמתוֹ. המוֹלדת שלנוּ היא מוֹלדת־עבוֹדה לבית־ישׂראל. ואי אפשר שתהיה אחרת. כּזאת היא מוּכרחה להיוֹת, אם יש טעם להיסטוֹריה העברית. על סרסרוּת ועל אֶפֶנדיוּת ועל חיי רֶנטה ועל ישיבת בּתי־הקפה ועל “נוֹער־זהב” לא תקוּם מוֹלדת. הציוֹנוּת המתגשמת היא המעבירה את המוֹני ישׂראל בּכוּר־המַצרף לחיי עבוֹדה. שיתוּף בּין־מעמדי להגשמת הציוֹנוּת מַשמעוֹ: גיוּס של מַכּסימוּם כּוֹחוֹת בּעם לשם בּנין מוֹלדת־עבוֹדה. ולנוּ אוֹמרים כּי שיתוּף בּין־מעמדי משמעוֹ שעבּוּד הפּוֹעל לבּוּרגנוּת.

אילוּ היה ממש כּל־שהוּא בּתוֹרה זוֹ לא היוּ אוֹיבי הפּוֹעלים מנסים כּפעם בּפעם לפרק את השוּתפוּת הזאת. מי יוֹצא מכּנסת־ישׂראל? מי יוֹצא מן הקוֹנגרס? ז’בּוֹטינסקי אנוּס להילָחם בּתנוּעה לאוּמית זוֹ, שלפּוֹעל יש בּה השפּעה מַכרעת. סמילנסקי יכוֹל לוַתר על הוֹן לאוּמי, על ישוּב עוֹבד עברי, על עליה חלוּצית. הוּא כּבר השׂיג את חלוֹמוֹ הציוֹני. הבּוּסתנאי היהוּדי כּבר יוֹשב תחת הדרוֹ. תקיפי “המזרחי” יכוֹלים אף הם, כּדרך הרבזיוֹניסטים, לוַתר על שיתוּף בּין־מעמדי, כּי משיתוּף זה אין נשקפת להם תקוה לשלטוֹן בּציוֹנוּת. בּין שליטי המשטר הקפּיטליסטי (וגם בּין עבדיו) יש רבּים האוֹמרים: מוּטב אנַרכיה מאשר שלטוֹן פּוֹעלים. מוּטב הרס וחוּרבּן וּבלבד שהפּוֹעל לא ישב בּראש. ספק אם הם ירויחוּ מפּירוּק השוּתפוּת הלאוּמית. אבל המַשׂטמה המעמדית הפּוֹעלת בּהם מסיתה אוֹתם לכך. אך האם מעוּנינים אנחנוּ לעשׂוֹת את רצוֹנם? אדרבּא, איבה זוֹ וּמגמוֹת־פּירוּק אלה חייבוֹת לפקוֹח את עיניו של הפּוֹעל – אם הן עצוּמוֹת עדיין – וּלגלוֹת את הערך הפּרוֹגרסיבי והיוֹצר הצפוּן בּשיתוּף הלאוּמי, בּאוֹתן המסיבּוֹת ההיסטוֹריוֹת שבּהן מתהווה וּמתגבּש מעמד העוֹבדים העברים בּארץ. אם יש קמים עליו, על שיתוּף לאוּמי זה, להחריבוֹ – בּוֹאוּ ונחזיק בּוֹ!


 

מקוֹרוֹת לא־אכזב

רשימתי “חוּרבּן וּתלישוּת” עוֹררה כּאן – ולא רק כּאן – ויכּוּחים נרגשים. וגם אלה שמוֹדים בּצדקת תביעוֹתי טוֹענים נגדי על הפּרסוּם בּדפוּס: “אַל תגידוּ בּגת”, פּן ישׂמחוּ אוֹיבינוּ האוֹרבים לתקלוֹתינו. אוֹתוֹ נימוּק כּשאנוּ שוֹמעים אוֹתוֹ מפּי אחרים נראה לנוּ כּמוּקצה. עוֹד הרצל פּסל גוָן זה של “אחדוּת יהוּדית”, הבּאה לכסוֹת על ליקוּיים פּנימיים.

ועכשיו לגוּף הענין. ההתרגשוּת הזאת אשר עוֹררתי בּביקרתי על מדריכי נוֹער שאינם יוֹדעים להמחיש את זכר יוֹם החוּרבּן – מעידה כּי דברי נגעוּ בּנקוּדה רגישה. לא תמיד יוֹדע המתרגש היכן היא נקוּדת־הכּאב. אבל בּשׂר החי מרגיש בּאיזמל.

אוֹתי ניסוּ כּאן להכּוֹת בּכל מיני שוֹטים. מצד אחד מכניסים את ענין תשעה בּאָב לרשוּת הרבּנוּת ושוֹאלים: מה לנוּ ולהם, לאחר כּל מעשׂיהם היפים? וּמאידך טוֹענים נגדי: הכיצד? ה“שוּלחן ערוּך” אינוֹ אוֹסר יציאה למחנה בּתשעה בּאב, ואתה אוֹסר? ואני אוֹמר: יתכן ויתכן שה“שוּלחן ערוּך” יתיר וסוֹציאליסט יהוּדי יחמיר. זכר יוֹם אָבדן חירוּתנוּ איננוּ נחלת רבּנים דוקא. זהוּ יוֹם של “אבלי ציוֹן”. עוֹד האגדה הקדוּמה שמרה לנוּ את זכרם, וּבכל דוֹר ודוֹר היוּ אנשים אשר ההתאַבּלוּת על גָלוּת ישׂראל ועל גלוּת־השכינה היתה בּשבילם לא דבר שבּ“דין” חנוּט, אלא הרגשה חיה המלָווה את כּל ישוּתם. ה“דין” התיר בּיוֹם זה מיקח וּממכּר. השוּלחן ערוּך החמיר בּענין האבֵלוּת הלאוּמית הרבּה פּחוֹת מבּכמה ענינים שאין אנוּ מרגישים כּלל בּחשיבוּתם.

ואין זה הענין היחידי אשר בּוֹ אנוּ רוֹאים כּיצד ה“דין” מקל וההרגשה היהוּדית החיה מַחמירה. אוֹתוֹ דבר: ארץ־ישׂראל. ה“דין” הסתפּק בּמוּעט, אבל מתחת לרמץ הגלוּת לחשה גחלת והיא לא נתנה מנוּחה מחוּץ לכל שוּרת ה“דין”. וכן ענין העבוֹדה העברית, היתד שעליו תלוּי בּימינוּ כּל קיוּם ישׂראל הכּלכּלי והמוּסרי: אילוּלא היתה הדת העברית בּימינוּ נתוּנה למשמרת בּידי אנשים אשר ניטל מהם כּוֹח היצירה – בּין דתית וּבין לאוּמית – ודאי היתה מצות העבוֹדה העברית נקבּעת לעיקר מקוּדש בּקדוּשה עליוֹנה והדת העברית היתה מתחייבת לעמוֹד לימין העוֹבד העברי בּהגינוֹ על עיקר מקוּדש זה. אבל למעשׂה עינינוּ הרוֹאוֹת: לא הרבּנים מחמירים בּענין זה, אלא הפּוֹעלים. כּלוּם תבוֹאוּ ותטענוּ נגדי בּענין העבוֹדה העברית: מה לך לדאוֹג יוֹתר ממה שדאג השוּלחן ערוּך לכך, לרבּנים לא איכפּת וּלך איכפּת? אפשר שענין העבוֹדה העברית זכה בּכך שצריך לקיימוֹ בּניגוּד לשלטוֹן בּעלי־הבּתים והרבּנים. לא מן הנמנע שבּימינוּ אין מעטה ה“יוֹשן” מסייע אלא מוֹנע השתרשוּת חיה בּנפש הדוֹר. אך כּלוּם לפיכך יִפחַת בּעינינוּ ערך האבל הלאוּמי, על שוּם שתאריכוֹ לא מתמוֹל נקבּע אלא מדוֹרי־דוֹרוֹת?

את הזנחת התשעה בּאב בּציבּוּרנוּ בּכלל רוֹאה אני כּאוֹת להפלגה פּסידוֹ־מתקדמת (בּלשוֹן התקוּפה מוּתר לאמוֹר: קוֹנטר־רֶבוֹלוּציוֹנית), שאין עמה הגה מכַוון של אידיאה מרכּזית. אנוּ אוֹמרים לחנך את הנוֹער לחיים חלוּציים, לחיי הגשמה. אנחנוּ רוֹאים בּזה את נקוּדת־המוֹקד בּחיי הנפש של הדוֹר. כּיצד נגיע לכך? האוּמנם יעלה זרע זה על צחיח סלע, על רצפּת אַספלט? גם אידיאה זקוּקה לקרקע תחוּח, בּוֹ תוּכל להעמיק שרשים. לא רק גזע וצמרת לאידיאה, כּי אם גם שרשים ויוֹנקוֹת היוֹשבים בּמעמקים, ואסוּר לקצץ בּהם, וחוֹבה לטפּחם וּלהשקוֹתם.

האם ענין תקוּמת ישׂראל, קיבּוּץ גָלוּיוֹת, תחיית הלשוֹן, השרשת העבוֹדה העברית, הקמת משק סוֹציאליסטי – האם כּל זה הוּא ענין לחשבּוֹן הנדסי שהוּא מוּנח על כּף־היד ואיננוּ מַצריך רחשי־נפש מיוּחדים, מאמצי־רצוֹן, כּוֹשר עמידה בּנסיוֹן, כּוֹח להדוֹף פּוּרענוּיוֹת, דביקוּת ושרשיוּת? האם מספּר פוֹרמוּלוֹת אידיאוֹלוֹגיוֹת ודוּגמאוֹת־חיים אחדוֹת יספּיקוּ לצייד את הנפש לדרך רחוֹקה, רבּת־מכשוֹלים? האם נוּכל לקווֹת לתוֹצאוֹת טוֹבוֹת מחינוּך נוֹער בּחוֹסר תרבּוּת שרשית?

למי עין רוֹאה אשר תקיף את כּל הנסיוֹנוֹת הקשים הנשקפים לנוּ בּכל שטחי חיינוּ? קיוּמנוּ כּפוֹעלים זרוּע אבני־נגף. התנַקשוּיוֹת בּנוּ לא יחדלוּ, כּל עוֹד לא יקוּם משטר־עבוֹדה איתן, אצלנוּ וּבעוֹלם. גוֹרלנוּ המדיני רצוּף סכּנוֹת. ולא בּמלוֹת־קסם יוּסרוּ. בּחיק הגיאוּת הכּלכּלית נדגר לנוּ מַשבּר חמוּר, אשר יגיח בּיוֹם מן הימים, בּלי שנהיה מוּכנים לקראתוֹ. והעליה עצמה – מקוֹר כּוֹחנוּ – מביאה אתה לא רק כּוֹחוֹת בּניה, כּי אם גם כּוֹחוֹת סתירה וחתירה והיא עתידה להציג אוֹתנוּ בּפני שאלוֹת סבוּכוֹת ולתבּוֹע מאתנוּ מאמצים למעלה מכּוֹחנוּ. ללשוֹננוּ, שאנוּ רוֹאים אוֹתה כּבר כּקנין ודאי ששוּם צר ואוֹיב לא יעיז לגזוֹל אוֹתה ממנוּ, אוֹרבוֹת סכּנוֹת עצוּמוֹת: מידי השלטוֹנוֹת, מידי הפּרוֹספּריטי, ממצבנוּ הגיאוֹגרפי, מ“ההתיַונוּת המוֹדרנית” המראה כּבר את אוֹתוֹתיה. אך מה יִשוה לסכּנת המבּוּל החוֹרני? אין זוֹ רק שאלת הוֹרדת שׂכר־העבוֹדה. בּמציאוּתנוּ היהוּדית־הפּנימית וּבתנאינוּ הפּוֹליטיים יש בּה להציף את בּניננוּ ולגזוֹל את תקוַת הגאוּלה מרבבוֹת אחים. וּמאחוֹרי הדֶמפּינג הבֶּדוִי הזה עוֹמד המדבּר וסַכּנוֹתיו. מה הן כּל חתירוֹתיהם של אוֹיבינוּ בּנפש מבּית לעוּמת השוֹאָה של שבטי המדבּר?

נוֹכח כּל הסבכים המרוּבּים השמוּרים לנוּ בּגנזי העתיד הכרחי חינוּך אֶמוֹציוֹנַלי עמוֹק, אשר יפעיל את כּל כּוֹחוֹת הנפש. דרוּשים לנוּ דוֹרוֹת בּעלי “לוּז של שדרה”, כּמבטאוֹ של א. ד. גוֹרדוֹן, אשר מים ואש לא יוּכלוּ להם. והאם בּנשפים מסוּג ידוּע, אשר כּל תכנם אינוֹ אלא חיקוּי ותרגוּם ללא קוֹרטוֹב מקוֹריוּת, ללא כּל יניקה מקרקע הוָיתנוּ, נזין את הנפש וּנחַנך דוֹרוֹת כּאלה?

אנוּ קוֹראים לעצמנוּ מוֹרדים. ואני שוֹאל: בּמה אנוּ מוֹרדים? האם רק בּמה שמקוּבּל לקרוֹא “מסוֹרת של בּית־אבּא”? אם כּן, הרי זה “תבן לַעֲפָרַיִם”. בּמרד זה קָדמוּ לנוּ רבּים וּגדוֹלים. אנחנוּ מוֹרדים גם בּכמה מרידוֹת שקדמוּ לנוּ אנחנוּ מוֹרדים גם בּהערצת “הדיפּלוֹם” של טוֹבי המשׂכּילים. אנחנוּ מוֹרדים בּאַוריריוּת וּבסרסרוּת, אך לא רק כּפי שהן מתגלמוֹת בּנוּסח היהוּדי הנוֹשן, אנחנוּ מוֹרדים בּהן גם בּצוּרוֹתיהן המוֹדרניוֹת, בּסרסרוּת וּבאַורירוּת של האינטליגנט היהוּדי הלאוּמי והבּין־לאוּמי, שהן מתוֹעבוֹת עלינוּ יוֹתר מכּל גלגוּליהן הקוֹדמים. אנחנוּ מרדנוּ בּחזוֹן ההתבּוֹללוּת של המשׂכּילים והסוֹציאליסטים הראשוֹנים. מרדנוּ בּגָלוּתיוּת וּבדלוּת התרבּוּתית של ה“בּוּנד”. ועוֹד עלינוּ לחנך את דוֹרוֹתינוּ הצעירים למרידה מוּחלטת בּ“עבדוּת שבּתוֹך המהפּכה” בּכל גילוּייה: הָחֵל מן היהוּדים שעשׂוּ עצמם עבדים לחזוֹן המהפּכה הרוּסית עד כּדי הפצת פּרוֹקלַמַציוֹת הקוֹראוֹת לפרעוֹת בּיהוּדים למען המהפּכה, ועד הפרַקציה שבּימינוּ, בּעלת־בּריתם של פּוֹרעי חברוֹן וּצפת.

יש מבינים את ענין המרד שלנוּ בּתכלית הפּשטוּת, הבנה רבוֹלוּציוֹנית פּרימיטיבית בּיוֹתר: נהרוֹס עדי יסוֹד את העוֹלם הישן, נשׂרוֹף את כּל רכוּשוֹ שנצבּר בּמשך דוֹרוֹת ונתחיל הכּל מחדש – כּתינוֹקוֹת שנוֹלדוּ! יש עוֹז וכוֹח־מחאָה בּאִמרה זוֹ. ואמנם היוּ כּמה רבוֹלוּציוֹנרים אשר כּכה תיארוּ להם את ימוֹת המשיח האַנרכיסטיים. אך ספק אם תפיסה זוֹ, המסתלקת בּתוֹם־לבב מכּל ירוּשת הדוֹרוֹת, והרוֹצה להתחיל לבנוֹת את העוֹלם מֵא', ספק אם היא רֶבוֹלוּציוֹנרית־מקַדמת, אוֹ נוֹשׂאת בּחוּבּה ריאַקציה עמוּקה ואיוּמה. לא אחת כּבר נחרבוּ בּהיסטוֹריה עוֹלמוֹת ישנים, ועל חוּרבוֹתיהם לא צצוּ עוֹלמוֹת מתוּקנים, אלא פּראוּת מוּחלטת. יון ורוֹמא שְאוֹל חָטאוּ, וּבחטאם כּשלוּ ונפלוּ. אבל בּמקוֹם העוֹלם העתיק הזה, על אמנוּתוֹ ויצירתוֹ, קם עוֹלם בַּרבַּרי, שממנוּ יוֹנק ואליו מתגעגע עתה היטלר. מאוֹת שנים עברוּ עד שרוּח האדם התגבּרה בּמקצת על בּרבּריוּת זוֹ. והנה שוּב נהדפה אחוֹר, לעינינוּ.

אינני מַקשה עכשיו על תפיסה זוֹ מבּחינת הריאַליוּת שבּה, מבּחינת “אם בּידינוּ היא”. אינני שוֹאל מה תהא לשוֹנוֹ של אדם לאחר שתיעשׂה בּוֹ “האוֹפּרציה” הזאת של עקירת כּל מוּשׂגי העוֹלם הישן (בּדוֹמה לגיבּוֹרוֹ הטרגי־קוֹמי של גוֹרקי שקיבּל על עצמוֹ ועקר מלבּוֹ את כּל המידוֹת המגוּנוֹת, ללא הַשְאֵר שׂריד… ונשאר חסר־כּל). אני מדבּר רק מבּחינת המגמה החינוּכית.

שני כּוֹחוֹת ניתנוּ לנוּ: זכּרוֹן ושכחה. אי אפשר לנוּ בּלעדי שניהם. אילוּ לא היה לעוֹלם אלא זכּרוֹן, מה היה גוֹרלנוּ? היינוּ כּוֹרעים תחת משׂא הזכרוֹנוֹת. היינוּ נעשׂים עבדים לזכרוֹננוּ, לאבוֹת־אבוֹתינוּ. קלסתר־פּנינוּ לא היה אז אלא העתק של דוֹרוֹת עברוּ. ואילוּ היתה השכחה משתלטת בּנוּ כּליל – כּלוּם היה עוֹד מקוֹם לתרבּוּת, למדע, להכּרה עצמית, לחיי נפש? השמרנוּת האפלה רוֹצה ליטוֹל מאִתנוּ את כּוֹח השכחה, והפּסידוֹ־מַהפּכניוּת רוֹאה בּכל זכירת עָבר את “האוֹיב”. אך לוּלא נשתמרוּ בּזכרוֹן האנוֹשוּת דברים יקרי־ערך, מגמוֹת נַעלוֹת, זכר תקוּפוֹת פּריחה וּמאמצי חירוּת וּגבוּרה, לא היתה אפשרית כּל תנוּעה מַהפּכנית, היינוּ נמַקים בּדלוּתנוּ וּבבערוּתנוּ, עבדי עוֹלם.

המַהפּכנוּת הפּרימיטיבית, המאמינה בּהריסה כּוֹללת כּתרוּפה מוּשלמת לכל הפּוּרענוּת החברתית, מזכּירה בּכמה מגילוּייה את הילד בּגיל מסוּים, כּשהוּא מבקש לגלוֹת את יכלתוֹ ולחדוֹר לתוֹך־תוֹכם של דברים על ידי שבירת צעצוּעיו. כּנגד המַהפּכנוּת הפּרימיטיבית הזאת מעמידה תנוּעתנוּ, מטבע בּרייתה, את המַהפּכנוּת הקוֹנסטרוּקטיבית. אף זוֹ איננה משלימה כּל־שהוּא עם ליקוּיי העוֹלם הקיים, ורוֹאה את הצוֹרך בּמהפּכה לכל עוּמקה, אלא שהיא יוֹדעת עד מה מוּגבּל כּוֹחה היוֹצר של ההרסנוּת, והיא מכוונת את מאמציה בּמגמת הבּניה, שרק היא מבטיחה את ערך המהפּכה. המַהפּכנוּת הקוֹנסטרוּקטיבית שלנוּ איננה יכוֹלה להתגדר בּבנין משקי בּלבד. היא מוּכרחה להקיף את כּל חיינוּ וּלהטבּיע את חוֹתמה על דרכּנוּ בּהוַי וּבתרבּוּת. משוּם שהיא רוֹאה צוֹרך בּמהפּכה לכל עוּמקה. משוּם שהיא יוֹדעת כּי גם לפֶתח ההרסנוּת חטאת רוֹבץ וּלכל משטר חדש אוֹרבים בּערמה רבּה חטאי העוֹלם הישן, לפיכך היא יוֹדעת כּי אין טעם ואין צידוּק למאמצים מַהפּכניים (המבטיחים בּנין חדש), אם אינם מתלַוים בּמאמצי בּניה מחוּדשים וּמתוּקנים. לפיכך היא מוֹדדת את ערך המהפּכה לא בּכמוּת הדם הנשפּך (כּמוֹ שלימד נביאָם של “הציוֹנים המהפּכנים”), אלא בּכוֹח הבּניה שלה, בּידיעת דרכי הבּנין, בּהדריכה את אנשיה לקראת מאמצי בּנין ושיטוֹת־בּנין מתוּקנוֹת. ואין המַהפּכנוּת הקוֹנסטרוּקטיבית ניתנת להתגדר בּתחוּמי בּנין משקי וּמדיני בּלבד. אם היא קיימת קיוּם של ממש, הרי שרוּחה צריכה להקיף את מלוֹא חיינוּ כּוּלם וּלהטבּיע את חוֹתמה על דרכּנוּ בּהוַי וּבתרבּוּת.

נביאי־המהפּכה הגדוֹלים הם גם בּרוּכי־זכּרוֹן, אנשי־תרבּוּת וּמוֹקירי־תרבּוּת. מַרכּס הצטיין בּאהבתוֹ לשֶכּספּיר, העריץ את דַרוין (רחש כּבוֹד גם לגרֶץ, ההיסטוֹריוֹן שלנוּ). אין מַהפּכנוּת אמיתית בּלי חיי־רוּח גדוֹלים. רק ה“פּרוֹפֶסיוֹנלים” של המהפּכה, העוֹשׂים אוֹתה ענין ל“צֶך” מקצוֹעי, הם המדלדלים את רוּח התנוּעה. זוֹהי התנַונוּת פּקידוּתית. והיא אוֹרבת למהפּכה כּשם שהיא אוֹרבת לדת. והיא מחללת את המהפּכה כּשם שהיא מחללת את הדת. הדמיוֹן בּין אוֹתם “אנשי־המקצוֹע” המנצלים את התנוּעה והמחניפים לה והנישׂאים על גלי “מַהפּכנוּת מַסקנית”, לבין מבשׂרי המהפּכה וּמפלסי דרכּה, הוּא כּדמיוֹן שבּין פּקידי־הדת עוֹשׂי רצוֹן התקיפים, בּין אדוּקים חשוּכים, לבין ר' עקיבא והרמבּ"ם.

דוֹר מחַדש ויוֹצר איננוּ זוֹרק אל גל האַשפּה את ירוּשת הדוֹרוֹת. הוּא בּוֹחן וּבוֹדק, מַרחיק וּמקָרב. ויש שהוּא נאחז בּמסוֹרת קיימת וּמוֹסיף עליה. ויש שהוּא יוֹרד לגלי גרוּטאוֹת, חוֹשׂף נשכּחוֹת, ממרק אוֹתן מחלוּדתן, מחזיר לתחיה מסוֹרת קדוּמה, שיש בּה כּדי להזין את נפש הדוֹר המחַדש. אם יש בּחיי העם משהוּ קדוּם מאד ועמוֹק מאד, שיש בּוֹ כּדי לחנך את האדם וּלחסן אוֹתוֹ לקראת הבּאוֹת, האם יהא בּזה ממידת המהפּכה להתנכּר לוֹ? אילוּ היה המרד של אַספּרתַקוּס 7 נשמר בּזכרוֹן עמי אירוֹפּה, והכּנסיה היתה בּמשך דוֹרוֹת משַמרת יוֹם זה תחת חסוּתה – מה היתה צריכה לעשׂוֹת תנוּעת פּוֹעלים שהיא ראוּיה לשליחוּתה? האם להתנכּר ליוֹם זה, לשכּוֹח אוֹתוֹ, לזלזל בּוֹ אוֹ לגאוֹל אוֹתוֹ מידי הכּנסיה וּלהרים את קרנוֹ וּלטפּח בּלבבוֹת את זכר המרד הטרגי. רבּים הם בּימינוּ המוֹעדים והחגיגוֹת העשׂוּיים בּידים – עצרוֹת, כּינוּסים, הכרזוֹת, תאריכים. בּיניהם בּעלי חשיבוּת לשעתם וגם מחוּסרי חשיבוּת. מהם רק אחד מאלף יזכּה לחיים של קיימא והשאר יקמוֹל עם נשיבת סערה ראשוֹנה אוֹ לפניה. לא כּאלה חלק הימים שהשרישוּ בּנפש העם ודוֹרוֹת על דוֹרוֹת שיקעוּ בּהם את חוָיוֹתיהם.

השנה היהוּדית זרוּעה ימים אשר אין כּמוֹתם לעוֹמק בּחיי כּל עם. האם מענינה אוֹ מתפקידה של תנוּעת הפּוֹעלים העברית לבזבּז את הכּוֹחוֹת האצוּרים בּהם? וכי משוּם שהאַסימילטוֹר זרה אוֹתם בּאשר לא היה לוֹ צוֹרך בּהם, בּאשר הם עמדוּ לוֹ לשׂטן בּדרך ההתבּוֹללוּת עם שליטים, בּאשר הוּא התבּייש בּכל מה שמיחד אוֹתוֹ כּחטיבה בּפני עצמה – האם משוּם כּך נפסלוּ גם עלינוּ? וכי לא זילזלוּ ההתבּוֹללוּת וההשׂכּלה הבּוּרגנית, ואפילוּ הסוֹציאליזם היהוּדי הנגרר אחריהן, בּכל מיני אלמנטים סוֹציאליים יקרים השמוּרים בּמסוֹרת היהוּדית? (מן הראוּי שהמדריכים יקראוּ בּ“פרייע שריפטן” של י. נ. שטיינבּרג8 את מאמרוֹ החשוּב של מַנֶס בּענין זה9). אם ציוֹנים־סוֹציאליסטים אנחנוּ לא מן הראוּי לנוּ שניגָרר אחרי כּל מסוֹרת קלוֹקלת, רק משוּם שהיא מסוֹרת מאתמוֹל ולא משלשוֹם והוֹד המַהפּכנוּת כּביכוֹל חוֹפף עליה. חייבים אנוּ לראוֹת ערכי הוֹוה וערכי עבר בּעינינוּ אנוּ ולבדוֹק אוֹתם מבּחינת צרכינוּ העמוּקים, מבּחינת ההליכה לקראת עתידנוּ.

דוּגמאוֹת מעטוֹת: פּסח. עַם שוֹמר בּמשך אלפי שנים את יוֹם צאתוֹ מבּית־עבדים! דרך כּל מחילוֹת השעבּוּד והאוֹנס והאינקויזיציה והשמד והפּרעוֹת – נוֹשׂאת האוּמה בּלבּה את הגעגוּעים לחוֹפש וּמביאה אוֹתם לידי בּיטוּי עממי אשר לא יפסח על כּל נפש בּישׂראל, על כּל נפש עניה וּמרוּדה! מאבוֹת אל בּנים, דרך כּל הדוֹרוֹת, נמסר דבר יציאַת מצרים כּזכּרוֹן אישי, אשר איננוּ מַחויר ואיננוּ דֵהה. “בּכל דוֹר ודוֹר חייב אדם לראוֹת את עצמוֹ כּאילוּ הוּא יצא ממצרים”. אין לך שׂיא של הכּרה היסטוֹרית מרוֹמם מזה, ואין לך התמזגוּת של יחיד וּכלל – בּרחבי כּדוּר־העוֹלם וּבעמקי הדוֹרוֹת – גדוֹלה מאשר בּצו פּדגוֹגי עתיק זה. אינני יוֹדע יצירה ספרוּתית יוֹתר מחנכת לתיעוּב העבדוּת וּלאהבת החירוּת כּסיפּוּר השעבּוּד ויציאַת מצרים. ואינני יוֹדע שוּם זכּרוֹן עתיק שכּוּלוֹ מוּפנה לקראת העתיד, שכּוּלוֹ סמל להוֹוה שלנוּ ולעתידנוּ, כּ“זכר ליציאַת מצרים”.

איזה יצר־חירוּת עמוֹק טבוּע בּלב עם שיכוֹל היה בּאביב ימיו ליצוֹר יצירה גאוֹנית כּזאת ולמסוֹר אוֹתה מדוֹר לדוֹר. וליצירה זוֹ חלק לא קטן בּגוֹרלם של כּל המוֹרדים ולוֹחמי החירוּת וּמקדשי שמה, אשר נוֹלדוּ על בּרכּי ישׂראל. ואנחנוּ, אשר בּגלל היצירה הזאת זכינוּ ונזכּה להשתתף בּחידוּש מעשׂה יציאַת מצרים, – אנחנוּ נתכּחש לה?

ותשעה בּאָב. לא מעטים הם בּעוֹלם העמים המשוּעבּדים. וגם רבּים אשר יצאוּ בּגוֹלה. פּוֹלין הגאֵיוֹנית, אשר פּליטיה ישבוּ בּגוֹלה רק שנַים־שלוֹשה דוֹרוֹת, כּבר ידעה בּמידה גדוֹלה את צרת ההתבּוֹללוּת. רוּסיה האַדירה פּיזרה בּעוֹלם את המוֹני פּליטיה מאחרי מהפּכת אוֹקטוֹבּר. והם, היוֹשבים על נהרוֹת צרפת, כּבר מבכּים את הטמיעה, את שכחת הלשוֹן, את התנכּרוּת הדוֹר הצעיר, וּמעמידים למוֹפת את היהוּדים אשר אַלפּים שנוֹת פּיזוּר לא יכלוּ להם. אכן, ישׂראל ידע לשמוֹר את יוֹם אבלוֹ, יוֹם אָבדן חירוּתוֹ, מכּל שכחה. וּביוֹם זה ראָה כּל דוֹר ודוֹר, וכל אדם מישׂראל, כּאילוּ עליו חרב עוֹלמוֹ. וּבכל יוֹם־בּשנה זה נשפּכוּ דמעוֹת רוֹתחוֹת. ודוֹר לדוֹר מסר את מכאוֹבוֹ. הזכּרוֹן הלאוּמי הכניס לתוֹך יוֹם־עֶברה זה כּמה מנסיוֹנוֹתיו המרים מחוּרבּן הבּית הראשוֹן והשני ודרך גירוּש ספרד ועד ימינוּ – עד פּרוֹץ המלחמה העוֹלמית. זכרוֹן העם ידע בּאמצעים פּשוּטים בּיוֹתר להשרוֹת בּשעה אחת אֵבל כּבד על כּל נפש ישׂראלית על פּני כּל כּדוּר־הארץ. כּל אבר בּגוּף האוּמה, אם לא נכרת כּליל, עטה בּשעה זוֹ קדרוּת, שָקע בּצער, קיפּל בּלבּוֹ את הרגשת החוּרבּן, הגלוּת והשִעבּוּד. וכל דוֹר יוֹצר הוֹסיף משלוֹ להרגשת החוּרבּן, הָחֵל מקינוֹת ירמיהוּ, דרך שירי ספרד וקינוֹת אשכּנז, ועד ל“מגילת האש” של בּיאליק.

מסַפּרים על אדם מיצקביץ, משוֹררה הגדוֹל של פּוֹלין, שכּל ימיו היה מתאַבּל על שעבּוּדה וּמתכּן תכניוֹת מַהפּכניוֹת לשחרוּרה, כּי בּתשעה בּאב היה הוֹלך לבית־כּנסת יהוּדי לשתף עצמוֹ עם היהוּדים המתאַבּלים על אָבדן מוֹלדתם.

אין אני דן וקוֹבע הלכוֹת בּשאלת מתן־צוּרה לחגים. הרגשה חיה בּלב וקוֹממיוּת־הרוּח יצמיחוּ את הצוּרוֹת הראוּיוֹת. אָשיב רק על דעה אחת, האוֹמרת: חלילה לנוּ מלשכּוֹח את ט' בּאב, אבל העם החוֹזר לביתוֹ וּמקים את בּנינוֹ, יהפוֹך מעכשיו את יוֹם־האבל ליוֹם חג. ואפשר גם להביא ראָיה ניצחת מ“מה שנאמר”: והפכתי אֶבלָם לשׂשׂוֹן10. בּהשקפה זוֹ רוֹאה אני מליצת גאוּלה מזוּיפת, הקלת־ראש בּטרגיוּת של ימינוּ. ולא זאת הפּעם הראשוֹנה אני נתקל בּה. עוֹד בּראשית ימי הגדוּד העברי11 בּיקשתי ליחד בּתוֹך הגדוּד את זכר יוֹם האבל הלאוּמי, שלא יהיוּ בּוֹ פַּרַדים ותרגילים והליכוֹת של חוֹל. התקוֹממוּ כּנגדי כּמה חברים שראוּ בּזה הוֹכחוֹת ל“גָלוּתיוּת” שלי. דרשוּ להפוֹך יוֹם זה להילוּלה וחינגה כּי “כּבר נגאַלנוּ” (כּמה צדדים של דמיוֹן לאוֹתם הימים אפשר למצוֹא בּדרמה של ח. הזז “בּקץ הימים”, “מאזנים”, א־ד). מה בא עלינוּ לאחרי ימי הגאוּלה ההם – יוֹדעים אנחנוּ כּוּלנוּ. כּל כּמה שירבּוּ הישׂגינוּ בּארץ, וכל כּמה שנִרבּה ונגבּר כּאן, וגם לכשנזכּה ונחיה כּאן חיים שאין בּהם בּוּשה וּכלימה – לא נאמר “נגאַלנוּ” כּל עוֹד לא תמה גלוּתנוּ. כּל עוֹד ישׂראל פּזוּרים בּגלוּת וּנתוּנים לגזירוֹת וּלאיבה וּלבזיוֹן ולשמד, כּמוֹ בּתימן שבּאַסיה, בּאַלג’יר שבּאַפריקה, בּגרמניה שבּאירוֹפּה, ולוּ גם נהנים מ“שיווּי־זכוּיוֹת” וּמחסדי הטמיעה כּבצרפת הקפּיטליסטית וּבססס"ר הקוֹמוּניסטית – לא אשכּח, לא אוּכל שכוֹח את יוֹם החוּרבּן, היוֹם האָיוֹם מכּל ימים, יוֹם גוֹרלנוּ.

כּיצד ינהג העם המקוּבּץ מגָלוּיוֹתיו, המשוּחרר מכּל שעבּוּד, וגם משעבּוּד מעמדי פּנימי? אם יקדש את היוֹם בּמחוֹלוֹת ובזמירוֹת, אוֹ אפשר ירצה שכּל ילד שנוֹלד בּחירוּת וּבשויוֹן, וטעם רעב וּמצוּקה חמרית לא ידע, יהא מעלה בּיוֹם זה על זכרוֹנוֹ את סבלוֹת כּל הדוֹרוֹת שקדמוּ ושהביאוּהוּ עד הלוֹם – על זאת נדוּן בּבוֹא היוֹם.


 

על סרסרוּת הדוֹגלת בּמהפּכה

מדוּע אני עוֹמד כּל כּך על העמקת הרגשת החוּרבּן והגלוּת, על הגבּרת הכּרת השוּתפוּת שלנוּ – דוֹר שני וּשלישי של תנוּעת הגאוּלה והעבוֹדה – עם כּל קרבּנוֹת הגלוּת והשעבּוּד שבּכל הדוֹרוֹת וּבכל הארצוֹת? משוּם שאני חוֹשש לפגימת החוּשים. משוּם שאינני מאמין לשוּם תנוּעה הדוֹגלת בּמרד וּבחירוּת “כּכּתוּב”, בּשעה שנוֹשׂאיה יכוֹלים להיוֹת קהים למנת חיי עבדוּת וּבוּז, שאינה “כּכּתוּב”. מפחד אני מפּני צחיחוּת הנפש המתחסדת וּמתחכּמת כּאחת.

יש שאני רוֹאה את אַחינוּ, פּליטי הכּלָיה והקלוֹן, אשר נמלטוּ אלינוּ מחוּרבּן עוֹלמם, והם אינם מרגישים בּחוּרבּן עוֹלמם, אינם חשים בּעלבּוֹנם, אינם יוֹדעים עד מה חָטא העוֹלם להם, ועד מה חטאוּ הם לעצמם. על יוֹצאי מצרים נאמר שהם יצאוּ “בּיד רמה”, ויוֹצאי אשכּנז בּימינוּ, אשר לא העלוּ על הדעת כּי בּהם תגע הרעה וישנוּ שינה מתוּקה עד אשר הוּחרדוּ ממבּוּל הרשעוּת והאַכזריוּת והבּערוּת אשר ניתך עליהם – האם לא רבּים מהם יוֹצאים עתה כּעבדים שקיבּלוּ בּעיטה מאת אדוֹניהם, והם שוֹכחים?

“הכּל לפי המתבּייש”. הכּל לפי הנפגע. שעבּוּד יוּכל לעוֹרר כּוֹחוֹת נרדמים, להעלוֹת כּוֹח מַמריד עצוּם, אם המשוּעבּד מרגיש את מרי שעבּוּדוֹ. עלבּוֹן יכוֹל להיוֹת מַפרה, אם הנעלב מרגיש בּעלבּוֹנוֹ, אם הוּא חי אוֹתוֹ לכל עוּמקוֹ. והגלוּת יכוֹלה להיוֹת למקוֹר גאוּלה אם היהוּדי כּוֹאב אוֹתה לכל עוּמקה. אך מי שמקבּל את עבדוּתוֹ כּ“דרך הטבע” – מאַין יבוֹא שחרוּרוֹ? והאם ראוּי הוּא לשחרוּר? ועשוּק שאינוֹ מרגיש בּעָשקוֹ – מי ישיב לוֹ את גזילתוֹ? מה טעם ליסוּריו של אִיוֹב אם הוּא עצמוֹ אינוֹ מכּיר בּאִיוֹביוּתוֹ? ויהוּדי הנתוּן למשיסה וּלבזיוֹן, למעשׂי היטלר וּלגירוּש תרַכִּיָה וּלפרעוֹת אַלג’יר וּלטבח חברוֹן, והוּא אינוֹ מעיז לפקוֹח את עיניו ולראוֹת את הדברים בּראִיה שלוֹ, והוּא מסבּיר וּמתרץ וּמישב וּמתחסד וּמתחכּם, ואיננוּ חש את גוֹרלוֹ, ואיננוּ מתחמץ עליו ואיננוּ מוֹרד בּוֹ – מה ערך למלים הנוֹשרוֹת מפּיו על מרד ועל חירוּת? יתבּרך בּמַהפּכנוּת וּמַרדנוּת כּכל אשר יוּשׂם בּפיו, – איננוּ אלא תוֹלעת אדם, וּדבריו על צדק ועל שויוֹן ועל מוּסר – תוֹעבה הם.

מהוּ הרגש שמעוֹררים בּכם אוֹתם הצעירים מהנוֹער הגרמני שנמלטוּ אלינוּ, והם מלאים חרדה – לא לאחיהם שנשארוּ בּגרמניה, לא לעינוּיי אחים רחוֹקים בּתימן וּבאַלג’יר, שרק עכשיו הם יכוֹלים לעמוֹד על שוּתפוּתם, על הגוֹרל האחד לכוּלם; הם מלאים חרדה לא לגוֹרל אלה שנשארוּ מאחריהם והם מדפּקים בּשערי הארץ הנעוּלים, לא לגוֹרל חלוּצים בּלי סרטיפיקטים12, לא לגוֹרל עוֹלים “בּלתי־חוּקיים”; לא, הם מלאים דאגה לפּוֹעל הערבי. בּמרכּז שׂיחם עוֹמדת שאלת “האִרגוּן המשוּתף”. הם מלאים ספיקוֹת, אם מוּתרת מלחמת העבוֹדה העברית. וּראה זה פּלא: אנחנוּ עצמנוּ, מַמשוּתנוּ וּזכוּת קיוּמנוּ – נתוּנים בּספק, אוּלם חוֹבוֹתינוּ לפּוֹעל הערבי – חוֹבוֹת אמיתיוֹת וּמדוּמוֹת – כּוּלן וַדאוּת. אין כּוֹחוֹתיהם הנפשיים והשׂכליים נתוּנים להערכת מה שעבר עליהם, להכּרת מַשבּר עוֹלמם. מיטב מחשבתם נתוּנה להמשכת הדיבּוּרים וההערכוֹת ששלטוּ בּחוּגיהם שם. כּלוֹמר: גוּפם כּאן, אך נפשם אינה חיה את חייהם. אין להם הכּשרוֹן לחיוֹת את חייהם שלהם, להרוֹת את עתידם. הם יכוֹלים לחיוֹת רק את חיי הזוּלת, לחשוֹב רק את מחשבת הזוּלת. אַלטרוּאיזם משוּנה!

מיטב כּוֹחוֹת המרד שלנוּ הוֹקיעוּ לקלוֹן את הטיפּוּס היהוּדי הזה, הסרסוּר המַהפּכני, אשר עם היוֹתוֹ “אוֹר לגוֹיים”, מוֹרד ולוֹחם וגיבּוֹר, הנהוּ שפל וחדל־אישים, מוּג־לב ונכנע, כּשגוֹרל עמוֹ מעמיד אוֹתוֹ בּמבחן. אנא, תקראוּ ותשוּבוּ ותקראוּ את “מסביב לנקוּדה”, “מא' עד מ' " וּ”מן המיצר" של בּרנר. יצירתוֹ מתקוּפתוֹ הראשוֹנה, מימי שבתוֹ בּגוֹלה וּנדוּדיו בּתפוּצוֹת, היא בּעיקרה היאָבקוּת עם קהוּת הנפש וטמטוּם המוֹח של המשׂכּיל היהוּדי, המתימר להיוֹת חלוּץ־המהפּכה ואיננוּ אלא עבד המהפּכה וּמזייפה.

קראתם אצל בּיאליק: “ויתעב כּאחד עוֹז נפש הכּלבים עם צדקת לב שפן”. בּפסוּק קצר זה חרת בּיאליק את תו הקלוֹן בּמצח רבּים מבּני דוֹרוֹ. והדברים הוֹלמים גם רבּים מדוֹרנוּ: בּבּית – שחצָנוּת ורַברבָנוּת ותקיפוּת של מי שעלה לגדוּלה, וּבחוּץ – פּחדנוּת וחוֹסר־אוֹנים של השפן, אשר צדקתוֹ לפניו תהלך ותכריז: ראוּ ענוָתי, ראוּ חסידוּתי, כּמה אני זהיר בּמצוה קלה וחמוּרה כּלפּי הזוּלת! וכאן בּארץ בּשאלוֹת חיינוּ הפּנימיוֹת וּביחסנוּ כּלפּי חוּץ, בּמקוֹם וּבשעה שמאִתנוּ נדרש לתקן את העָוול שעוֹלל לנוּ העוֹלם על ידי מה שנהיה צוֹדקים כּלפּי עצמנוּ וישרים וּגלוּיים כּלפּי זוּלתנוּ, – כּמה אנוּ נתקלים בּתוֹפעה זוֹ, המזַנבת בּנוּ: עוֹז נפש כּלבים וצדקת לב שפן!

הנה שאלת העבוֹדה העברית. אוֹי ואבוֹי לנוּ שעבוֹדה עברית עדיין “שאלה” היא לנוּ. וּמה גדוֹלה בּקרבּנוּ עקמוּמיוּת־הנפש וּמה רבּה בּקרבּנוּ צדקת לב שפן, אם לא זאת החרפּה השוֹברת לבּנוּ ששרשינוּ בּעבוֹדה כּה מעטים וכה שטוּחים, ולא זאת החרדה האוֹכלת אוֹתנוּ שמיליוֹני אחינוּ הנם עֲדֵי־אוֹבד ללא עבוֹדה וּללא סיכּוּיים לעבוֹדה וּלקיוּם אנוֹשי תחת השמש, אלא אנוּ יוֹשבים על המדוּכה ושוֹקלים וטָרים אם רשאים אנוּ לדרוֹש את זכוּתנוּ לעבוֹדה, אם אין תביעתנוּ זוֹ פּוֹגעת בּזוּלתנוּ, אם אין היא פּוֹגעת בּצדק העוֹלמי וּבאַחוַת כּל העוֹבדים. יסוּריהם של מיליוֹני בּני־אדם מישׂראל מוּבטלי־עוֹלם, נמַקים בּרעב ונדוֹנים לכלָיה, אינם פּוֹגמים לא בּצדק העוֹלמי ולא בּאַחוַת כּל העוֹבדים, אלא מלחמתנוּ לעבוֹדה היא הפּוֹגמת!

מה טיבה של הכּרה מוּסרית זוֹ, המוֹדה להלכה בּזכוּתה של כּל בּריה, וּלמעשׂה “חוּץ מן היהוּדים”? וּמה טיבה של מידת חסידוּת זוֹ הרוֹוַחת בּין יהוּדים, שהיא קנאית ויַשרנית, ערה וּרגישה לכל פּגיעה, לכל קיפּוּח אנוֹשי, ורחמיה על כּל בּשׂר, ורק בּנקוּדה אחת היא עיורת וחֵרשת, לא חוֹלה ולא מרגישה – בּנקוּדה היהוּדית? חסידוּת שוֹטה? אך זוֹ בּלבד? אוֹ גם בּריחה ממחנה המוּכּים? וצדקת לב שפן זוֹ כּיצד היא מתגלגלת חיש קל כּלפּינוּ בּעוֹז נפש כּלבים: נביחה וּנשיכה, חריצת־לשוֹן, תפיסת־עקב רשעית, קריעת לבוּשים של ההֵלך העני. אכן כּפשׂע בּין חסידוּת שוֹטה לחסידוּת רשעית.

מה מרה האירוֹניה שבּמצב: מתוֹך אוֹתם העוֹלים, שלמענם, למענם, אנחנוּ הוֹלכים כּאן למשמרוֹת וּלבתי־סוֹהר, נכנסים בּמלחמוֹת קשוֹת, ללא סיכּוּיים נוֹחים, למען הבטיח להם ולבּאים אַחריהם את זכוּתם לעבוֹדה, כּלוֹמר: למקלט, לחיים – מתוֹכם בּאים אנשים אשר ענין העבוֹדה העברית הוּא כּוּלוֹ “מוּקשה” בּעיניהם. הם חוֹקרים ודוֹרשים: אם המלחמה לעבוֹדה עברית מוּתרת, אם תביעתנוּ מוּצדקת, אם אין היא פּוֹגמת בּצדק, בּשויוֹן, בּאַחדוּת העוֹבדים והנדכּאים. מַצפּוּנם איננוּ שקט, ויש שהם עוֹנים על השאלוֹת הנ"ל בּשלילה גמוּרה אוֹ חלקית. אך הלא אם יש קוֹרטוֹב של ממש בּשלילה זוֹ, כּי אז חייב השוֹלל להוֹציא לעצמוֹ את המַסקנה הראשוֹנה: עליו לוַתר על עבוֹדתוֹ, כּיון שהוּא גוֹזל מקוֹם של אחרים. עליו לשוּב למקוֹם שהוּא “שלוֹ”.

איני יוֹדע אם ישנם בּחוּץ־לארץ אנשים החוֹששים שמא הם גוֹזלים כּאן מקוֹם עבוֹדה המגיע לערבים וּלפיכך הם מסתלקים מעליה לארץ. אם ישנם והם עוֹשׂים כּך – תבוֹא עליהם בּרכה. אפשר להצטער על ההתכּחשוּת העצמית שבּתפיסה זוֹ, על עיווּת חוּש הצדק שבּה, על האַטרוֹפיה של רצוֹן הקיוּם, על שלילת זכוּת הקיוּם של העם העברי בּפי בּניו עצמוֹ. אך יש לכבּד את הנכוֹנוּת למסקנוֹת מעשׂיוֹת ישרוֹת, גם כּשנקוּדת־המוֹצא היא כּוֹזבת. מה שאין כּן אלה שבּאים אלינוּ לשם ניצוּל קוֹניוּנקטוּרה שאנחנוּ יצרנוּ, ליהנוֹת מעבוֹדה שאנחנוּ כּבשנוּ, מבּנין שאנוּ מקימים בּמוֹח־עצמוֹתינוּ וּבעמל־ידינוּ, לאכוֹל מפּריֶנוּ, ועם זה – לשלוֹל את זכוּתנוּ ולשלוֹל את זכוּתם של העתידים לבוֹא, להטיף לחוּרבּננוּ. הרי זוֹ שפלוּת, הרי זוֹ פּרַזיטיוּת.

מלחמתנוּ על עבוֹדה עברית לשם מה בּאה? כּלוּם לשם הבטחת פּרנסה וחיים קלים לרבבוֹת האחדוֹת של חברי ההסתדרוּת? כּלוּם זוֹהי מלחמה לטוֹבת שכבה אריסטוֹקרטית של פּוֹעלים מיוּחסים, אשר תרכּב על גבּי המוֹנים מנוּצלים וּמשוּעבּדים בּני עם אחר? לשם כּך אין כּל צוֹרך בּמלחמה זוֹ. האפשרוּיוֹת הללוּ שמוּרוֹת לנוּ מאליהן. הן פּרוּשׂוֹת לפנינוּ. מלחמת העבוֹדה העברית נערכת למען העוֹלים העתידים לבוֹא, למען הבטיח קיוּם להמוֹנים עקוּרים מעבוֹדה וּנטוּלי־מחיה, למען הבטיח עבוֹדה לעם של מוּבטלים. וכל הפּוֹסל את זכוּתנוּ לעבוֹדה הריהוּ שוֹלל את זכוּתנוּ לחיים, את זכוּתנוּ כּיחידים ואת זכוּתנוּ כּאוּמה. וכל האוֹסר עלינוּ את תביעתנוּ וּמלחמתנוּ לעבוֹדה נוֹטל מאתנוּ את אפשרוּת העליה, את אמצעי הקיוּם, את מאמצי ההתאַחזוּת בּמוֹלדת ואת תקות ההתרכּזוּת הארצית. הוּא משאיר לנוּ אפשרוּת אחת: סרסרוּת, אם סרסרוּת בּמגרשים אוֹ סרסרוּת בּמהפּכה. היינוּ הך.


 

דין השויוֹן המזוּיף

איני מתכּוון הפּעם לשוּב וּלהסבּיר את שאלת העבוֹדה העברית בּהיקפה. לכאוֹרה כּבר הכּל נאמר בּזה. ואף על פּי כּן נראה שעוֹד נצטרך לשוּב ולשוּב לענין זה, שהוּא ענין־הענינים, יסוֹד־היסוֹדוֹת. משוּם שהוּא נתקל בּמפריעים ישנים וחדשים, משוּם שהוּא מַצריך אוֹפי וּמחשבה עצמית. הפּעם איני מתכּוון אלא להערוֹת אחדוֹת.

להבנה נכוֹנה בּשאלת העבוֹדה (שאין להבינה בּלי לחדוֹר למסיבּוֹת ההיסטוֹריוֹת שבּהן חי העם והגיע לידי מצבוֹ כּיוֹם) מפריעה הרבּה השיגרה הנוֹחה, המצוּיה אצל הנוֹער (וגם הנוֹער הארץ־ישׂראלי), שיגרת הטרמינוֹלוֹגיה והתפיסה ה“קוֹסמוֹפּוֹליטית”. תפיסה זוֹ, שהיתה שוֹלטת בּתקוּפת ההשׂכּלה וּבימי הילדוּת של הסוֹציאליזם, מצטיינת בּפשטנוּת יתירה: מציאוּתם של עמים, גוֹרלם של עמים, מסיבּוֹתיהם ההיסטוֹריוֹת המיוּחדוֹת, פּוּרענוּיוֹתיהם ויסוּריהם המיוּחדים, – אינם קיימים בּשבילה. יש בּן־אָדם. יש מין אנוֹשי ודי. חוֹק אחד וּמשפּט אחד לכל אדם – וכל השאלוֹת נפתרוֹת מאליהן. ועוֹד בּטרם יגשים העוֹלם בּחיים את השויוֹן הכּללי של כּל בּני־האדם, מגשימים בּעלי התפיסה הקוֹסמוֹפּוֹליטית את השויוֹן הזה בּמחשבתם: הם מטשטשים כּל יִחוּד, מיַשרים, כּל הֲדוּרים, מדלגים בּקלוּת על פּני הסבכים העצוּמים שנערמוּ בּהיסטוֹריה האנוֹשית, כּאילוּ אינם. בּגיל ידוּע יש קסם מיוּחד בּתפיסה פּשטנית זאת, העוֹשׂה כּל עקוֹב למישוֹר וּפוֹסחת בּגרַציוֹזיוּת על פּני כּמה נגעים קשים של החברה האנוֹשית. תפיסה זוֹ היא נוֹחה בּיוֹתר לאוֹתם מבּני עמים מוּשפּלים המבקשים להשתמט מנחיתוּתם ולפרוֹק את עוֹל יִחוּדם, המבקשים להביא גאוּלה לעצמם בּבריחה מעמם. וּמאידך, זלזוּל קוֹסמוֹפּוֹליטי זה בּמציאוּת לאוּמית וּבגוֹרם הלאוּמי הנהוּ נוֹח מבּחינה אחרת גם למפלגוֹת הפּוֹעלים של העמים השליטים: בּמקוֹם להכּיר בּצדקת תביעוֹתיהם של העמים המקוּפּחים, בּמקוֹם להסתלק מן היתרוֹנוֹת שמהם נהנה אפילוּ הפּוֹעל בּגלל היוֹתוֹ נמנה על העם השוֹלט, אפשר להם, בּשם הקוֹסמוֹפּוֹליטיזם הנַעלה – להטיף לפוֹעלי העמים המדוּכּאים שיוַתרוּ על דרישוֹתיהם, שיסתלקוּ מלאוּמיוּתם, שיסַגלוּ לעצמם את הלשוֹן והתרבּוּת “העליוֹנה”. כּכה היוּ מסבּירים בּשעתם הס"ד הרוּסים, פּלֶכַנוֹב ולֶנין, לפּוֹעלים הפּוֹלנים והאוּקראינים. כּכה היוּ מטיפים הסוֹציאליסטים של כּל העמים השליטים – גרמנים ורוּסים וּפּוֹלנים, כּוּלם כּאחד – לפּוֹעל היהוּדי. ורק לאחר מלחמוֹת מרוּבּוֹת של העמים המקוּפּחים ושל תנוּעוֹת הפּוֹעלים שלהם השתחררה המחשבה הסוֹציאליסטית מן התפיסה הקוֹסמוֹפּוֹליטית והגיעה לידי הבנה אינטרנַציוֹנליסטית: לא טשטוּש המציאוּת הלאוּמית ולא התעלמוּת מן הקיפּוּח הלאוּמי, אלא הוֹדאה בּשויוֹן העמים וּבסוֹלידַריוּתם וקבּלת כּל המסקנוֹת הנוֹבעוֹת מכּאן. הקוֹסמוֹפּוֹליטיזם לא רצה להבין כּי אין האדם הפּרט חי וּפוֹעל מחוּץ לעמוֹ. לפיכך לא הבין כּי שויוֹן בּני־אדם היא מלה ריקה, כּל עוֹד אין שויוֹן לעמי האדם. אין שוּם משטר יכוֹל להיוֹת צוֹדק ליחיד, אם אינו צוֹדק לעמוֹ של אוֹתוֹ יחיד. רעיוֹן זה הנהוּ שלב חדש בּהכּרת הצדק והשויוֹן האנוֹשי. והרבּה יסוּרים נתיסר העוֹלם, וּתנוּעת הפּוֹעלים בּתוֹכוֹ וּבראשוֹ, על אשר הוּא מאַחר להגיע להכּרה זוֹ. וגם כּשהוּא מגיע לידי הכּרה איננוּ ממהר להמחיש אוֹתה בּמעשׂה.

מה ערכּוֹ של שויוֹן אם אין אתה יכוֹל ליהנוֹת ממנוּ? מכּאן אתה עוֹמד על ההבדל בּין שויוֹן פוֹרמַלי לשויוֹן ריאַלי. מאה וחמישים שנוֹת האֶמַנסיפּציה היהוּדית לימדוּ אוֹתנוּ בּאוֹתוֹת וּבמוֹפתים, בּיסוּרים וּבעלבּוֹנוֹת, כּי השויוֹן המשפּטי לא השוה אוֹתנוּ בּחיי החברה, לא בּיטל את הסייגים וההגבּלוֹת הקיימוֹת בּחיי הכּלכּלה וּבהכּרה וּביחסי חברה. גם הפּוֹעלים הרגישוּ על עוֹרם את ההבדל בּין שויוֹן להלכה לבין שויוֹן למעשׂה. בּמשטר הקפּיטליסטי שוים כּל האזרחים לפני החוֹק. בּשויוֹן זה יש ודאי משוּם קִדמה גדוֹלה לגבּי המשטר הפיאוֹדלי אוֹ לגבּי המשטר ההיטלריסטי. ואף על פּי כן מהוּ טיב השויוֹן הזה של הפּוֹעל והבּנקאי? אַנַטוֹל פּראנס13 השׂכּיל לוֹמר: החוֹק שוה לכּל, גם לרוֹטשילד וגם לקבּצן – לשניהם אסוּרה הלינה תחת הגשר.

שנינה חריפה זוֹ נוֹקבת עד תוֹך־תוֹכה של השאלה. ואָכן לגבּי שאלוֹת סוֹציאליוֹת מבינים עכשיו כּבר רבּים – והבנה זוֹ מוּנחת בּיסוֹדוֹ של הסוֹציאליזם – כּי השויוֹן המוּפשט, הפוֹרמַלי, המוּכני, לא תמיד יש בּוֹ כּדי להשליט צדק אנוֹשי. על כּל פּנים אין בּוֹ כּדי לבער אחרי העוֹני והרעב ואי־הצדק האנוֹשי. וּבכל מקרה שמתבּרר כּי השויוֹן המשפּטי אין בּוֹ כּדי להגן על החלש והנדכּא והמקוּפּח, רשאים אנחנוּ וחייבים לסוּר משוּרת השויוֹן הפוֹרמלי למען השויוֹן החי, האמיתי. כּך הוּא הדבר בּשאלוֹת סוֹציאליוֹת, “השווֹת לכל נפש”. אבל משהדבר מגיע לשאלוֹתינוּ אנוּ, המיוּחדוֹת לנוּ, לפוּרענוּיוֹתינוּ וּלמַכאוֹבינוּ, נוֹפל גם הנוֹער שלנוּ בּפח המחשבה הפוֹרמַליסטית. אָכן, נתוּנה לאדם בּימינו מסגרת־מחשבה מקוּבּלת ומוּחזקת, והיא נתוּנה גם לאדם מישׂראל, והוּא נאחז בּה בּשתי ידיו – למה יטרח ויוֹסיף להתחבּט רק משוּם “מילתא זוּטרתא”, משוּם שהמסגרת הזאת איננה ממַצה את חייו הוּא? תביעה זוֹ למחשבת האָדם היא, כּנראה, בּשביל רבּים חוּמרה יתירה, שאינם יכוֹלים לעמוֹד בּה.

החוֹק הרוּסי בּימי הצַארים השתמש הרבּה בּהגבּלה מפוֹרשת: “חוּץ מן היהוּדים”. אך לא תמיד יש צוֹרך לחוֹקק הגבּלוֹת מיוּחדוֹת נגדנוּ, כּדי שנהיה אנחנוּ הנזוֹקים. אפשר גם לעמוֹד בּתוֹקף על השויוֹן הגמוּר ועם זה לגרוֹע את חלקנוּ. יש שמסיבּוֹת־חיים מיוּחדוֹת מוֹנעוֹת אוֹתנוּ מליהנוֹת מן השויוֹן הזה, אוֹ שהן הוֹפכוֹת אוֹתוֹ לנוּ לרוֹעץ. אם, למשל, ממשלת פּוֹלין תחליט על מתן קוֹנצסיוֹת מיוּחדוֹת לבני־אוֹפיצרים או לבני־אִכּרים דוקא, הרי אין בּזה משוּם פּגיעה בּזכוּיוֹתינוּ, חלילה, כּי שוּם דבר לא נאמר בּזה נגדנוּ דוקא. ואף על פּי כּן מוּצאים על ידי זה כּל יהוּדי פּוֹלין ממספּר הנהנין. ממשלת ארץ־ישׂראל, למשל, אינה מקבּלת, חלילה, שוּם החלטה נגד העסקת הפּוֹעל היהוּדי בּעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת. היא נאמנה בּהחלט לעקרוֹן השויוֹן הגמוּר. אוּלם היא קוֹבעת שׂכר עבוֹדה כּזה שאין הפּוֹעל היהוּדי יכוֹל לעמוֹד בּוֹ. ממילא נשארוֹת עבוֹדוֹת הממשלה נחלה לפּלחים הערבים ולעוֹלים מעבר־הירדן וּמן החוֹרן. אבל חלילה לנוּ מלטעוֹן נגדה טענת הפלָיה: עקרוֹן השויוֹן נשמר בּטהרתוֹ. אַדרבּא, אילוּ היתה הממשלה משלמת שׂכר עבוֹדה יוֹתר לפּוֹעל היהוּדי אוֹ נוֹתנת לוֹ סידוּרים מיוּחדים אשר יאַפשרוּ את כּניסתוֹ, ודאי היתה פּוֹגמת בּזה בּעקרוֹן השויוֹן. וכן, למשל, אפשר לתקן בּארץ רֶפוֹרמה אַגררית אשר לא תפגע אפילוּ בּתג אחד של עקרוֹן השויוֹן ותנהג לוֹיאליוּת גמוּרה בּשויוֹנם של ישׂראל, ואף על פּי כן לא יוּכל אפילוּ יהוּדי אחד ליהנוֹת ממנה: די לחוֹקק, למשל, שרק מי שקמוּ לוֹ בּמשפּחתוֹ שלוֹשה דוֹרוֹת חקלאים יכוֹל ליהנוֹת מרפוֹרמה זוֹ וּלקבּל מאת הממשלה חלקת אדמה… כּמה מהרפוֹרמוֹת האֶטאטיסטיוֹת14 בּארצוֹת אירוֹפּה המזרחית השׂכּילוּ ללכת בּדרך זוֹ. אכן, לא רק בּשוֹט של הפלָיוֹת וּגזירוֹת אפשר ליסר את החלש, גם את השויוֹן אפשר להפוֹך לשוֹט מצליף על גבּוֹ.

וּבשוֹט “השויוֹן” רוֹצים להכּוֹת גם את העבוֹדה העברית. ולא רק אוֹיבים, אשר זה רצוֹנם להכּוֹתנוּ, אלא גם אנשים משלנוּ, אשר אין כּוָנתם אלא לשויוֹן וּלצדק וּלאַחוַת פּוֹעלים, מניפים עלינוּ את השוֹט. שוֹאלים אוֹתנוּ: כּיצד אַתם, הסוֹציאליסטים, מתירים לעצמכם להבחין בּין פּוֹעל לפוֹעל לפי מוֹצאוֹ, וּמוֹסדוֹתיכם מחלקים עבוֹדה רק לפוֹעלים יהוּדים וּמסרבים לשתף בּה גם פּוֹעלים ערבים? התוּכלוּ להוֹפיע בּפני בּית־דין סוֹציאליסטי בּהתנהגוּת זוֹ? וּכשאנחנוּ מנסים לפַענֵחַ את הנוּסחה הפַּשטנית הזאת וּלגלוֹת את תכנה האמיתי – אין המוֹח, המקבּל בּאהבה נוּסחאוֹת פּשטניוֹת, רוֹצה להסתלק מהֶרגלוֹ הנוֹח. ואנחנוּ מסבּירים שוּב: לא אנחנוּ המצֵאנוּ את ההפלָיה הזאת בּין פּוֹעלים לפוֹעלים על פּי מוֹצאָם. אנחנוּ בּאנוּ לארץ לאחר שהמשק שם פּלט אוֹתנוּ. בּאנוּ הנה והמשק כּאן לא קלט אוֹתנוּ. נוֹכחנוּ כּי יֶשנה מציאוּת משקית בּעוֹלם, והמציאוּת הזאת איננה קוֹסמוֹפּוֹליטית. אם כּך אוֹ כּך נגדיר את חוּקיה, עוּבדה היא: היא המַפלה וּמַבחינה בּינינוּ לבין זוּלתנוּ וגוֹזרת עלינוּ כּלָיה; ואם לא נעמוֹד בּפניה ולא נתגוֹנן – ואָבדנוּ. ואנוּ מוֹסיפים ואוֹמרים: ראוּ, הנה כּל המשק הערבי הגדוֹל והרחב פּתוּח לרוָחה בּפני הפּוֹעל הערבי ונעוּל בּהחלט בּפנינוּ, נעוּל בּכוֹח גוֹרמים אוֹבּיֶקטיביים חזקים אשר לא יבוּטלוּ, על כּל פּנים בּמשך תקוּפה ארוּכּה. והנה משק־העבוֹדה הממשלתי סגוּר אף הוּא בּפנינוּ בּחלקיו הגדוֹלים והמכריעים. ואפילוּ חלק ניכּר מן המשק היהוּדי – אף הוּא לא לנוּ הוּא, אלא נחלת הפּוֹעל הערבי. וכל זה אינוֹ פּוֹגע כּלל לא בּ“שויוֹן” ולא בּצדק. ואף לא בּאַחוַת־העוֹבדים. כּי הן “מציאוּת אוֹבּיֶקטיבית” היא. ונשארה לנוּ רק פּינה אחת, אשר יצרנוּה בּמוֹ ידינוּ וּכבשנוּה לעצמנוּ בּמלחמוֹת קשוֹת וּבקרבּנוֹת מרוּבּים. אך גם ממנה לא תישָאר לנוּ פּליטה אם לא נשמוֹר עליה בּכל כּוֹח מפּגיעה, אם לא נכריז בּכל מקוֹם וּבכל זמן: לנוּ היא, נחלתנוּ היחידה. כּלל הוּא בּשוּק הממוֹן: מַטבּע־סִיגים דוֹחה וּמכלה מן השוּק את המתכת היקרה. וההמוֹנים הזוֹלים ו“הנוֹחים” הנמצאים בּשפע בּאָהלי הבֶּדוים וּבארצוֹת הסמוּכוֹת – אשר שֵמע ארצנוּ וּמשקנוּ להם כּאַגָדה, “כּארץ החֲוִילָה אשר שם הזהב” – יציפוּ אוֹתנוּ, יערערוּ את כּל מוֹסדוֹת קיוּמנוּ. על כּתפיהם, על זיעתם, על עבוֹדתם הזוֹלה, יֵרוֹם וינָשׂא קוֹמץ מאִתנוּ – קוֹמץ בּעלים וּפּלַנטַטוֹרים וּמשגיחים ונוֹגשׂים וּמתַווכים וגם פּוֹעלים־יחסנים אריסטוֹקרטיה מקצוֹעית. אך השאָר, מי שלא “יזכּה” להיכּנס לתוֹך קוֹמץ עליוֹן זה, מי שיבקש לחיוֹת בּעבוֹדה – אַחת דתוֹ להידחק הימה. והיה הים המפלט האַחרוֹן לנוּ, הנדחקים, וּלכל מיליוֹני אחינוּ אשר נשׂאוּ את עיניהם לחיי עבוֹדה בּקרבּנוּ. הזה יהיה “השויוֹן”? האם בּפני שויוֹן זה נכוֹף את ראשנוּ? ואנחנוּ אָמרנוּ כּי שויוֹן־אמת כּוֹלל גם זכוּת שוה לעם היהוּדי להאכיל וּלהעסיק בּעבוֹדה את שבעה־עשׂר מיליוֹניו, לא פּחוֹת ממה שזכּאים לכך שאָר העמים. ואנחנוּ אָמרנוּ: כּל עוֹד אין השויוֹן האנוֹשי נוֹתן את הזכוּת הריאַלית לעבוֹדה גם למחוּסר־העבוֹדה היהוּדי – פּגוּם הוּא השויוֹן.

לא. לא נקבּל עלינוּ את דין השויוֹן המזוּיף. כּל עוֹד אין חוֹק וּמשפּט וּמשטר בּין־לאוּמי אשר יבטיחוּ למעשׂה את שויוֹן העם נטוּל־העבוֹדה לשאָר העמים – רשאים אנוּ ואף חייבים בּאמצעינוּ אנוּ, בּכוֹח אִרגוּננוּ, בּהשפּעתנוּ וּבלחצנוּ, לתקן את הפּגימה הזאת, הפּגימה הקשה בּצדק העוֹלמי, פּגימה אשר אין דוֹאג לה ואין חוֹלה עליה מבּלעדינוּ.


 

קוּשיוֹת על עבוֹדה עברית

גם אנשים החיים אתנוּ נתקלים בּנוּסחאוֹת הפּשטניוֹת הבּהירוֹת והחלקוֹת והמַכלילוֹת הכּל מבּלי יוֹצא מן הכּלל, מתקשים וּמתחבּטים בּהן. וגם אצלנוּ יש מלאים קוּשיוֹת כּרימוֹן, לא קוּשיוֹת המציאוּת הנפתלת, אלא קוּשיוֹת הנוּסחה שאיננה מתישבת. והמַקשן עוֹקר את השאלה מסַלעה הלאוּמי וּמפרק אוֹתה למקרים אינדיבידוּאַליים־אנוֹשיים, הוֹפך את שאלת קיוּם הקוֹלקטיב לשאלת התנהגוּת בּמקרה פּרטי, ועוֹנה ושוֹאל: אבל, מה תעשׂה אם יבוֹא פּוֹעל ערבי ויהא נכוֹן לקבּל על עצמוֹ את דיני הלשכּה, האם תסרב לוֹ? הרי חייב אתה לתת לוֹ עבוֹדה! ואָז אענה אף אני בּשאלה: אם יבוֹא אליך פּוֹעל יהוּדי, והוּא שייך לאִרגוּן פּוֹעלים שמחוּץ להסתדרוּת, והוּא יבקש ממך עבוֹדה, בּלי שירצה אוֹ שיוּכל לוַתר בּגלל זה על זכוּת אִרגוּנוֹ לקבּל עבוֹדה, האם לא תסרב לוֹ? האם לא תאמר לוֹ, שאתה מוּכן לשתף אוֹתוֹ בּקבּלת עבוֹדה, אך תנאי אחד אתה מַתנה עמוֹ, שגם האִרגוּן שעליו הוּא נמנה יכניס את העבוֹדה המצוּיה לוֹ לתוֹך הקוּפּה הכּללית למען חלוּקה צוֹדקת? האם לא תאמר לוֹ, שאין זה מן היוֹשר ומן השויוֹן שהאִרגוּן שלוֹ יוּכל לקבּל עבוֹדה אצל הבּעלים כּכל אַוַת־נפשוֹ, בּלי כּל פּיקוּח של ההסתדרוּת אוֹ בּלי שוּם רֶגוּלציה של רשוּת עליוֹנה, וחבריו יבוֹאוּ להסתדרוּת לבקש ממנה את העבוֹדה המיוּעדה לחבריה? מדוּע איפוֹא לא תאמר זאת בּכל גילוּי־הלב וּבכל הכּרת צדקתך גם לפּוֹעל הערבי: משק רחב־ידים לפניך וּמשק זה נעוּל בּפנינוּ, הפּוֹעלים היהוּדים, בּשבעה מַנעוּלים, וּמשק זה שאתה נתוּן בּתוֹכוֹ, כּל עוֹד לא שינית בּוֹ את תנאי עבוֹדתך לטוֹבה, משמש בּידי הבּעלים שלנוּ שוֹט נוֹגשׂ עלינוּ להוֹריד את שׂכרנוּ, והוּא סכּנה מַתמדת לקיוּמנוּ, ואיכה זה תדרוֹש מאִתנוּ חלק בּכבשׂת־הרש, בּפינת־העבוֹדה היחידה הפּתוּחה לפנינוּ? אם יש בּידכם וּבידנוּ לרכּז את כּל העבוֹדה בּארץ וּלחלק אוֹתה בּצדק בּין כּל העוֹבדים וּלשתף גם את אחינוּ המבקשים עבוֹדה ואשר עוֹד יעלוּ אלינוּ, – כּי אָז נסכּים בּרצוֹן לתת לכם מעבוֹדתנוּ, כּשם שאַתם תתנוּ לנוּ מעבוֹדתכם. אבל אם אין בּכוֹחכם לעשׂוֹת כּדבר הזה וּלהתחלק אִתנוּ בּצדק וּבמישרים, כּי אז תתנוּ לנוּ לשמוֹר על מקוֹם עבוֹדתנוּ וּמקוֹר מחיתנוּ היחיד. ושוּב יאמר לי החבר המַקשן, הרוֹאה את הדברים ראִיה אינדיבידוּאַליסטית־קוֹסמוֹפּוֹליטית: אבל אין הנדוֹן דוֹמה לראָיה. הלא הפּוֹעל העברי הוּא בּר־אִרגוּן ולפּוֹעל הערבי אין ארגוּן אשר ידרוֹש ממנוּ, אין לוֹ שליטה בּשוּק העבוֹדה שלוֹ, אשר יוּכל לדרוֹש שם משטר של חלוּקת־עבוֹדה צוֹדקת. לאחר טענה זוֹ לא נשאר לנוּ אלא לקרוֹא מנהמת־הלב: וכי משוּם שהפּוֹעל הערבי אינוֹ בּר־אִרגוּן, וכי משוּם כּך אין לי זכוּת קיוּם בּעוֹלם, וכי משוּם כּך חייב אני להפקיר את מקוֹר עבוֹדתנוּ היחיד? מסכּים אני שהנדוֹן אינוֹ דוֹמה לראָיה, להַוָתֵנוּ. הלא הפּוֹעל מן הארגוּן היהוּדי האחר רק משל הוּא, אוֹ מקרה בּוֹדד, וסכּנתוֹ אינה מרוּבּה. והפּוֹעל הערבי שבּמשל שלפנינוּ איננוּ משל ואַף איננוּ מקרה אינדיבידוּאלי, שאָדם יכוֹל לנהוֹג בּוֹ לִפְנים משוּרת הדין של המציאוּת הכּלכּלית. הלא הפּוֹעל הזה זוֹהי המציאוּת הגדוֹלה והרחבה האוֹפפת אוֹתנוּ, וּבין שהוּא יפנה ללשכּה בּין שלא יפנה – מוּכן הוּא לבלוֹע את כּל העבוֹדה שבּמשק היהוּדי, וזה יוֹתר מחמישים שנה שהוּא בּוֹלע אוֹתה ואיננוּ שׂבע, כּי מאחריו עוֹמדים אֶחָיו מן הנגב וּמן המדבּר וגם הם מוּכנים לחלק אתוֹ את עמלוֹ.

וחוֹשש אני שחבר־מַקשן לא ירָגע גם בּזה, כּי גם אחדוּת־העוֹבדים הפכה לרבּים מוּשׂג מוּפשט, אליל, שזוֹ תכוּנתוֹ: אנחנוּ חייבים בּפקוּדוֹתיו וּבמצווֹתיו, ואחרים פּטוּרים.

גם זוֹהי אירוֹניה מרה: בּאמריקה וּבשאָר ארצוֹת, אשר לשם פּנתה ההגירה היהוּדית בּראשיתה, היוּ הפּוֹעלים המקוֹמיים המאוּרגנים מקטרגים עלינוּ, שאין אָנוּ, היהוּדים, נוֹחים לאִרגוּן וּלמשמעת ושמפּני דלוּתנוּ והֶרגלינוּ חשוּדים אָנוּ על הוֹרדת מחירים. לפיכך היוּ מוֹצאים כּי כּניסתנוּ אינה רצוּיה, ואת זכוּתנוּ לעבוֹדה היוּ שוֹללים מתוֹך האינטרסים של היוּניוֹן וּשמירת רמת החיים של הפּועלים היציבים. ועכשיו אוֹמרים לנוּ כּאן: כּיון שהאחרים אינם מאוּרגנים, ואין בּכוֹחם להעלוֹת את תנאי עבוֹדתם בּמשק המעסיק אוֹתם, ואין לצפּוֹת מהם שהם ידרשוּ וינהיגוּ חלוּקת־עבודה צוֹדקת בּין כּל הפּוֹעלים, לפיכך חייבים אַתם, הפּוֹעלים היהוּדים, לפתוֹח להם לרוָחה את המשק המעסיק אתכם וּלהעמיד לרשוּתם את מקוֹמוֹת עבוֹדתכם. דרישה כּזאת, החבוּיה בּנימוּק של “אַחדוּת העוֹבדים” – לא הוּצעה עדיין לשוּם ציבּוּר פּוֹעלים מלבדנוּ.

תארוּ לעצמכם מדינה העוֹמדת על בּסיס של חוֹפש המסחר בּין המדינוֹת. את שיטת מכסי־המגן היא רוֹאָה כּמזיקה. אינה מטילה מכס על סחוֹרוֹת חוּץ. שאָר המדינוֹת מכניסוֹת אליה מתוֹצרתן בּעין יפה וּבאוֹתה השעה הן מַקיפוֹת את עצמן בּחוֹמוֹת מכס מפּני תוֹצרתה היא. הלאוֹרך ימים תעמוֹד מדינה כּזאת בּחוֹפש החליפין שלה? הוֵה אוֹמר, שאם לא יהא בּכוֹחה להכריח את המדינוֹת לנהוֹג בּה כּמנהגה היא בּהן, תהא אנוּסה למדוֹד להן כּמידתן וּלהגן על עצמה בּמכסי־מגן, ואפילוּ בּניגוּד לכַונוֹתיה וּלהשקפוֹתיה על משטר היחסים הרצוּי בּין המדינוֹת. למדינה זוֹ נמשל גם הפּוֹעל העברי. שוּק העבוֹדה הלא־יהוּדי מוּקף חוֹמה גבוֹהה בּפני העוֹבד העברי. וּתכוּנה מוּזרה לחוֹמה זוֹ: היא אינה מעבירה פּנימה את הפּוֹעל העברי, אוּלם היא אינה פּוֹסקת מהעביר החוּצה אל תוֹך מעגל המשק היהוּדי המוֹני פּוֹעלים ערבים אשר בּתוֹך החוֹמה וגם אשר מעֵבר לה. אין הפּוֹעל היהוּדי יכוֹל בּמצב זה לשעשע את נפשוֹ בּשאלוֹת: מי הקים את החוֹמה הזאת, ואם הפּוֹעל הערבי אַחראי לה. אם איננוּ מפקפּק בּזכוּתוֹ הוּא לחיוֹת ולעבוֹד, אזי אין לוֹ אלא להקיף את עצמוֹ כּכל אשר יוּכל קיר־מגן מפּני ההסתערוּת הבּלתי־פּוֹסקת הזאת.

לפני המלחמה העוֹלמית15, בּשנוֹת גיאוּת הקפּיטליזם בּאירוֹפּה וּבאמריקה, שכחוּ אנשים את מרי המַשבּרים הרבּים בּשנים שעברוּ, וגם הנבוּאוֹת הקלַסיוֹת של הסוֹציאליזם על גוֹרלם ועל תפקידם השלילי של חילוֹת המוּבטלים – כּאילוּ ניטל עוּקצן. השנים שלאחר המלחמה עשׂוּ שוּב את שאלת חוֹסר־העבוֹדה לשאלה הבּוֹערת בּיוֹתר בּעוֹלם. והמאוֹרעוֹת שלאחר המלחמה גילוּ לעין כּל את הסכּנוֹת האיוּמוֹת הצפוּנוֹת בּחילוֹת המוּבטלים. שאלת העבוֹדה עצמה היא עכשיו שאלת השאלוֹת של הפּוֹעל בּעוֹלם. חוֹסר־העבוֹדה ההמוֹני החריב מפלגוֹת פּוֹעלים אדירוֹת, שיעבּד ארצוֹת, החריב את הדמוֹקרטיה, את חירוּת הפּרט, את התרבּוּת. והעמים המקוּפּחים, המיעוּטים החלשים, המדוּכּאים, מקבּלים מנה אחת אַפּים מפּוּרענוּת עוֹלמית זוֹ. והם אינם יכוֹלים לסמוֹך על חסדי זוּלתם. הם אנוּסים לעמוֹד על נפשם ולעזוֹר לעצמם בּכל האמצעים שבּידיהם, אם חֲפֵצי חיים הם.

אילוּ היה קיים אינטרנציוֹנל סוֹציאליסטי בּעל כּוֹח ממשי היתה זוֹ דאגתוֹ הראשוֹנה: חלוּקה צוֹדקת של העבוֹדה בּין פּוֹעלי העמים. הסוֹציאליזם מכיל את המוּשׂג: משק תכניתי עוֹלמי. משק זה איננוּ ניתן להתנהל על פּי ההפשטה הקוֹסמוֹפּוֹליטית. לא יחידים־יחידים יאַרגן המשק הסוֹציאליסטי העוֹלמי, כּי אם חטיבוֹת קיבּוּציוֹת: עמים, מדינוֹת. אם יש בּעוֹלם עמים אשר להם עוֹדף קרקע (יש!) ויש עמים מעוּטי קרקע וּמחוּסרי קרקע – הרי שהדבר טעוּן יִשוּר. אם יש בּעוֹלם עם והוּא נטוּל עבוֹדה בּמידה יתירה משאָר עמים הרי הוּא טעוּן סידוּר מיוּחד. לא נוּסחה סתמית של שויוֹן וּזכוּת עבוֹדה לכל אחד, אלא סידוּר ממשי אשר יכניס את המוֹני העם זה לתוֹך מַנגנוֹן התוֹצרת. הנה אנחנוּ עדים לאסוֹנוֹ של עם שכן, עם קטן, האַשוּרים. הקוֹסמוֹפּוֹליטיזם השטחי יסתפּק בּזה שהוּא יצווה על הכּוּרדים שיחדלוּ לפרוֹע בּהם פּרעוֹת, ועל ממשלת עיראק שתתן להם “שיווּי־זכוּיוֹת”, ויצווה על השכנים לחיוֹת זה עם זה בּשלוֹם. הסוֹציאליזם הבּין־לאוּמי, הרוֹאה את הדברים ראִיה ריאַליסטית, לא יסתפּק בּזה. הוּא יבקש לפתוֹר את שאלת האַשוּרים פּתרוֹן של קיימא, על ידי סידוּר לאוּמי טריטוֹריאַלי. והוּא ימצא את הנקוּדה הראוּיה לכך, ולא יֵרָתע מפּני פּרֶטֶנסיוֹת וּתביעוֹת ואִיוּמים של “אדוֹני המקוֹם”. גם העוֹלם המדיני־הקפּיטליסטי נאלץ לפעמים ללכת בּדרכים מעין אלה. לפני שנים אחדוֹת היינוּ עדים למחזה היסטוֹרי מיוּחד בּמינוֹ: חילוּפי אוּכלוֹסין בּהסכּם הדדי בּין יון ותוּרכּיה. יון החזירה לתוּרכּיה את אזרחיה התוּרכּים, ותוּרכּיה שיגרה לה את אזרחיה היוָנים. חילוּפים בּהמוֹן, בּהמוֹנים גדוֹלים. הדבר נעשׂה בּיד חזקה. ואַף על פּי כּן – חוֹבה להכּיר: היה בּזה משוּם תיקוּן רב, משוּם הקלה והבראָה לשתי המדינוֹת. הימים הבּאים ודאי יאַפשרוּ סידוּרים הדדיים כּאלה בּין עמים, בּמינימוּם של עינוּיים. עוֹד לפני כּמה שנים היוּ סוֹציאליסטים שניבּאוּ כּי הסוֹציאליזם יכַנס נידחי עמים ויתקן את הפּגימוֹת שבּמפּת־העוֹלם, לא מתוֹך זלזוּל בּקיוּם לאוּמים, אלא מתוֹך סוֹלידריוּת בּין־לאוּמית, מתוֹך הכּרה בּמלוֹא זכוּתם של העמים להתפּתחוּת חפשית.

הדדיוּת – זהוּ יסוֹד מוּסד לסוֹציאליזם בּיחסי אָדם ועמים. אין אָדם ואין עם אמצעי אוֹ מכשיר לאחר, לגבוֹה ממנוּ, לחשוּב ממנוּ. אין דמך סוּמק טפֵי. דמך סוּמק מפּני שגם דמי סוּמק. אם אין אני אין גם זוּלתי. אוֹתה הכּרה השוֹלטת בּימינוּ בּכמה לבבוֹת, כּי דמוֹ של מי שהוּא – דמה של רוּסיה, דמה של ערָב – “סוּמק טפי”, היא סתירה מוּחלטת למוּסר הסוֹציאליסטי. איננוּ חיים בּזכוּת אחרים וּלמען אחרים. זכוּתנו בּנוּ בּעצמנוּ.


 

דרכי מלחמתנוּ בּפאשיזם

מחשבתנוּ – מחשבת רחבי התנוּעה בּכלל וּמחשבת הנוֹער בּפרט – תפוּסה בּעוֹנה האחרוֹנה בּרוּבּה בּשאלה אחת: מה הם דרכי המלחמה נגד הפאשיזם. השאלה חוֹרגת מתחוּמיה הצרים, תחוּמי הטכניקה והאיסטרטגיה. היא מפליגה לפּרוֹבּלימוֹת האֶתיקה והתכליתיוּת הסוֹציוֹלוֹגית. האוירה הנגרשת שבּה נדוֹנה השאלה אינה מסַייעת לה בּהרבּה. הפּתרוֹנוֹת השימוּשיים החלקיים, הפּתרוֹנוֹת לשעה, נקבּעים לָאו דוקא מתוֹך שיקוּל־דעת וּמתוֹך ראִיית הדרך אלא מתוֹך אינסטינקטים וגירוּיים, לפרקים מתוֹך רגשנוּת ועצבּנוּת. וּבמצב זה יש צוֹרך להזהיר: מבוּכה וּבהלה אינן יוֹעצים טוֹבים בּמלחמה ציבּוּרית. אין עוֹמדים על דרכי מלחמה נכוֹנוֹת וּמוֹבילוֹת למטרה מתוֹך הרגשת פַּניקה. יש צוֹרך בּהבחנה. יש צוֹרך בּבחינת הדרכים והאמצעים לאוֹר המטרה, לאוֹר התכליתיוּת, לאוֹר היסוֹדוֹת. ויש צוֹרך להגדיר מלכתחילה את שטח הבּירוּר.

אין כּל חילוּקי־דעוֹת בּינינוּ בּהערכת הרביזיוֹניזם. כּוּלנוּ מכּירים את מידת הסכּנה שבּוֹ לפּוֹעל ולציוֹנוּת, יוֹדעים אָנוּ מהוּ נוֹשׂא לנוּ בּכנפיו, מה הוּא עוֹשׂה בּ“דרך” לשלטוֹן, וּמה הוּא עלוּל לעשׂוֹת אם “יתפּוֹס” את השלטוֹן. אַדרבּא, דוקא אלה מתוֹכנוּ העוֹמדים וּמזהירים מפּני כּמה אמצעים “נוֹחים” בּמלחמה זוֹ אינם נוֹטים כּלל וּכלל להקטין את הסכּנה. תפנוּ ל“ילקוּט אחדוּת־העבוֹדה” ותמצאוּ שם (בּכרך ב') דברים שנכתבוּ בּראשית התגלוּת הבּית"ריוּת בּארץ לפני שש שנים, גם אָז לא מיעטנוּ את הסכּנה. הכּרנוּ את “הצפעוֹני בּעוֹדוֹ בּביצתוֹ”, הכּרנוּ את “ציבּוּריוּתם של המתחילים בּמעשׂי־קוּנדסים וּמסיימים בּרציחוֹת פּוֹליטיוֹת ותרבּוּתיוֹת”.

בּמה אָנוּ מחוּלקים? בּבחירת דרכי המלחמה וּבהערכתם. ואפשר אנוּ מחוּלקים אַף בּהערכת כּוֹחוֹ וּבהכּרת מקוֹרוֹת יניקתוֹ של הרביזיוֹניזם. הָא בּהָא תַלְיָא. יש שמתוֹך קריאוֹת קרָב וּתרוּעוֹת מלחמה בּנגינה הגבוֹהה בּיוֹתר אני מַבחין נימה של בּהלה, של אָבדן־אמוּנה בּדרכּנוּ, של יאוּש מכּוֹחנוּ. ויש שאני בּוֹדק את האמצעים המוּצעים, הנמרצים, כּביכוֹל, העשׂוּיים להכּוֹת את האוֹיב עד רדתוֹ, והנה הם אינם עלוּלים ליבּש את מקוֹרוֹת יניקתוֹ, אלא להיפך: לפרנס אוֹתם, להרחיב וּלהסעיף צינוֹרוֹתיהם.

הפאשיזם היהוּדי – הרביזיוֹניזם – המיט עלינוּ את אסוֹן השנה האחרוֹנה. אוּלם עוֹד אסוֹן גדוֹל מזה הוּא מביא אתוֹ: סגנוֹן הבּריוֹנוּת בּחיינוּ, – בִּריוּן הלשוֹן והמחשבה, בִּריוּן הרחוֹב והאסיפה, בִּריוּן יחסי עבוֹדה ויחסי מפלגוֹת. בִּריוּן זה איננוּ מצטמצם רק בּתחוּמיו של הרביזיוֹניזם בּלבד, בּתוֹך מחנהוּ וּבתוֹך הנפשוֹת הנלכּדוֹת בּחרמוֹ והמקבּלוֹת את הדרכתוֹ. הוּא חוֹדר גם אלינוּ. בּכך אני רוֹאה את הסכּנה הגדוֹלה בּיוֹתר שיש בּידי הרביזיוֹניזם להמיט עלינוּ.

אך מי שרוֹאה בּרביזיוֹניזם לא חלי קל וחוֹלף אלא מַגֵפה קשה וממוּשכת – לא יוּכל להשלוֹת את נפשוֹ בּאמצעים שיש עמם “סיפּוּק” למשתמש בּהם ואין בּהם לפגוֹע בּשרשי המחלה. וּמי שרוֹאה בּרביזיוֹניזם לא בּלבד אוֹריֶנטציה פּוֹליטית כּוֹזבת וסילוּף ההרגשה הלאוּמית הכּאוּבה. אלא גילוּי “לאוּמי” יהוּדי של הפאשיזם העוֹלמי, סרטן עוֹלמי המכלה את רקמת־הנפש של הדוֹר, ההוֹרס את תרבּוּת החברה והוֹדף אוֹתה אל תוֹך הבּרבּריוּת – לא יוּכל לשעשע את עצמוֹ בּאמצעי מלחמה הנוֹתנים “פּוּרקן” להרגשוֹת האיבה והפּחד ואינם פּוֹרקים מעלינוּ את הסכּנה. ודוקא הוּא חייב לשמוֹר על נפשוֹ – גם בּעצם סערת המלחמה – לבל ידבּק בּוֹ וּבתנוּעתוֹ הנגע.

אין להבין את המתרחש מסביבנוּ בּשנים אלה, אם לא להניח שעדיין לא יצאנוּ משִלְהֵי מלחמת־העוֹלם.

המלחמה העוֹלמית לא היתה פּוּרענוּת חוֹלפת, אשר עקבוֹתיה נמחים בּמהרה. קטסטרוֹפה היסטוֹרית היא. בּכיה לדוֹרוֹת. לא רק מיליוֹני הנרצחים וּבעלי־המוּם וּטרוּפי־העצבים והמיוּתמים הם נגוּעי המלחמה, כּי אם אנחנוּ כּוּלנוּ. היא פּגעה בּכוּלנוּ, רצחה את אמוּנתנוּ, החריבה את תרבּוּתנוּ, טרפה את עצבינוּ, עשׂתה אוֹתנוּ בּעלי־מוּם וּמיוּתמים. היא עשׂתה שַמוֹת בּנפש האדם, גם בּנפש האָדם שלא השתתף עדיין בּמלחמה, שלא ראָה אוֹתה, גם בּנפש תינוֹק שנוֹלד “לאחר” המלחמה. המלחמה חוֹללה בּקע עמוֹק בּרוּחנוּ. נשתנוּ סדרי החברה, נשתנוּ דרכי המחשבה. הצבא, בּין שניצח בּין שנוּצח, כּבש את העוֹלם.

בּבָקרה של המאָה העשׂרים האמין האָדם, עוֹד האמין, בּקִדמה, בּהוּמַניוּת, בּמדע, בּנצחוֹן השׂכל, בּערך התרבּוּת, בּיקַר החירוּת, בּהתעלוּת המוֹנים. כּל זה היה כּלוּל, בּלשוֹן פּוֹליטית, בּמוּשׂג: דמוֹקרטיה. מאוֹת בּשנים התפּתּלה האנוֹשוּת עם עוֹלם המוּשׂגים והיחסים של המשטרים הישנים, שקידשוּ את העריצוּת והשעבּוּד והאַדנוּת, וכבשה מהם שעל שעל לקראת תפיסת־עוֹלם הוּמַניסטית. בּתוֹך כּל הזיגזַגים וההתפּתלוּיוֹת של ההיסטוֹריה האנוֹשית בּמאוֹת האחרוֹנוֹת היוּ הבּריוֹת רוֹאים בּחוּש את הקו העוֹלה: מעבדוּת לחירוּת, מבּערוּת להשׂכּלה, מאַדנוּת של יחידים להזדקפוּת של המוֹנים, משרירוּת של תקיפים לזכוּת־אָדם, משפלוּת של “נתינים” לכבוֹד־אָדם. תוֹך כּל הכּשלוֹנוֹת והנסיגוֹת, שהיה בּהם כּדי ליָאש, היה בּן־הדוֹר סבוּר שהוּא מַבחין, כּמעט ממַשש בּיד, את חוּט־השָני של “ההתקדמוּת”. אפשר היה להם לבני־הדוֹר להתחקוֹת על חוּקי “ההתפּתחוּת”, להאמין בּ“חוּקיוּת” המאוֹרעוֹת, להסיק מסקנוֹת על “הכרחיוּת” הבּאוֹת, להשקיף בּבטחוֹן אל מוּל פּני העתיד. בּאָה המלחמה, וּבחרמש־המות שהניפה על דוֹר עלוּמים ניתקה את חוּט־ההתפּתחוּת, גזרה כּלָיה על תחוּשת־העוֹלם ההוּמַניסטית. היא בּיטלה בּתכלית הבּיטוּל את מוּשׂגינוּ על טוֹב ורע, מוּצדק וּמוּשׂכּל. היא שינתה ערכי־חיים וּמידוֹת: שקר החכמה והבל המוּסר; הצלחה בּמלחמה – היא תהוּלל. היא לא השאירה אבן על אבן מכּל וַדָאוּיוֹתינוּ: חוּקי חברה, גוֹרמי התפּתחוּת, הגיוֹן היסטוֹרי, פּרוֹגנוֹזה סוֹציוֹלוֹגית – נתבּדוּ. המהלוּמה המַצלחת היא המַכרעת בּהיסטוֹריה – זאת תוֹרת הצבא. חטוֹף והכּה, חטוֹף וּתפוֹס. נגד האוֹיב, למען המוֹלדת, הוּתר כּל פּשע, הוּקדש כּל כּזב, כּל תעמוּלת שקר. ההיֶרארכיה הצבאית חדרה לכל סדרי החיים ויחסי־החברה. היא נעשׂתה עיקרוֹן שוֹלט בּרוּח ההמוֹנים. המנטאליוּת של הדוֹר הפכה צבאית. האָדם, היוֹצר את אלוֹהיו בּצלמוֹ וּבדמוּתוֹ וּבצלם המשטר בּוֹ הוּא חי, יוֹצר עכשיו גם את אלוֹהיו החברתיים בּדמוּת צבאית. בּמקוֹם האַנטרוֹפּוֹמוֹרפיזם של האָדם הקדמוֹן בּא הסוֹלדַטוֹמוֹרפיזם של האָדם האחרוֹן. בּעוֹלמנוּ הרוּחני שלאחר המלחמה שוֹלט פֶטישיזם צבאי. בּמקוֹם צו המשמעת הציבּוּרית של שוים בּין שוים כּיסוֹד הציבּוּריוּת הדמוֹקרטית, בּא פּוּלחן המָרוּת והציוּת, דוּגמת המשטר הצבאי, כּיסוֹד התנוּעוֹת הפאשיסטיוֹת והמדינה הנכבּשת לפאשיזם. הדמוֹקרטיה, אשר מאַשפּוֹת הרימה המוֹנים, נפסלה בּעיני ההמוֹנים עצמם. משטר הדמוֹקרטיה, אשר בּיסוֹדוֹ מוּנחת האמוּנה בּכוֹשר ההמוֹנים לנהל את עצמם, הוּפקר והוּסגר על ידי ההמוֹנים לאוֹיביהם. בּמקוֹם אידיאַל החירוּת, אשר הלהיב והעלה המוֹנים, בּאָה תאוַת ההשתעבּדוּת, תאוַת הכּריעה לפני “מנהיג” וּמצַווה. מגלב לך, קצין תהיה לנוּ! ואין המנהיג מצטייר אלא בּדמוּת צבאית: מַדים, אֶפּוֹלֶטוֹת, מצבּיא! וּבצדוֹ של המצבּיא, כּחלק בּלתי־נפרד של הציבּוּריוּת החדשה, הקַלגַסית – המתוֹפף… התוֹף ממלא תפקיד עצוּם בּציבּוּריוּת זוֹ, גם כּסוּרוֹגַט של צבאיוּת, כּל עוֹד אין עמה נשק ממשי, וגם כּאמצעי־הדהמה וכיבּוּש לבבוֹת. יפיחוּ כּזבים, מה בּכך? הכּל מתקבּל על הדעת. היא אינה זקוּקה לחכם, להוֹגה, לחוֹקר. הבוּ לה מפקד מתוֹפף! כּזב קדוֹש, הך בּתוֹף!

בּתחילה פּגשנוּ את נחשוֹל־הפּראוּת הזה בּצחוֹק של בּיטוּל: פּתיוּת חוֹלפת! קוּרי־מוּשׂגים מעוֹלמוֹת שחלפוּ וּכבר נסתם עליהם הגוֹלל – חוֹזרים וּמהלכים בּחלל העוֹלם החדש ואינם יוֹדעים שכּבר מתוּ לחלוּטין. אוּלם הוּא התישב “בּרצינוּת וּלימים ארוּכּים”. הוּא תקע את יתדוֹתיו בּחזקה. רשעתוֹ וּזדוֹנוֹ, חוּצפּתוֹ וציניוּתוֹ הקפּיאוּ את הצחוֹק על שׂפתים. ומה שלא עשׂה בּכוֹח “החידוּשים” האידיאוֹלוֹגיים, בּכוֹח מוּשׂגיו “הצרוּפים”, השׂיג בּכוֹח הרשעוּת והזדוֹן. החוּצפּה מהַנה ולוֹכדת. הפּחד כּבש. לפנים בּישׂראל היינוּ מתבּרכים בּיתרוֹננוּ על עוֹבדי עבוֹדה־זרה: “אשר לא שׂם חלקנוּ כּהם וגוֹרלנוּ כּכל המוֹנם”. כּל תקפּוֹ של “הפּריץ” לא עמד לוֹ. יכוֹל היה ליסר את היהוּדי בּשוֹטים, לשסוֹת בּוֹ את הכּלבים, לגרש אוֹתוֹ מכּפר מוֹלדתוֹ. את רגש עילָאוּתוֹ, את הכּרת צדקתוֹ, את אמוּנתוֹ בּנצחוֹנוֹ לעתיד לבוֹא – לא יכוֹל היה ליטוֹל ממנוּ. היכוֹלה תנוּעת הפּוֹעלים להתבּרך בּתוֹקף פּנימי זה כּלפּי הפאשיזם?

חוֹששני כּי רבּים הם בּמעמד הפּוֹעלים אשר ניטלה מהם האמוּנה בּנצחוֹנוֹ, בּוַדאוּת הנצחוֹן, בּהכרחיוּתוֹ. עוֹד לפני זמן לא רב לימד הסוֹציאליזם את חניכיו להאמין בּמציאוּתם של גוֹרמים היסטוֹריים המסַייעים לוֹ, המביאים אוֹתוֹ לידי התגשמוּת. “ההכרחיוּת ההיסטוֹרית” של נצחוֹן הסוֹציאליזם היתה שגוּרה על כּל לשוֹן. וּמעמד הפּוֹעלים שאַב את כּוֹחוֹ מבּטחוֹן זה. הסוֹציאליזם האמין בּהמוֹנים הרחבים, בּרוֹב עם, אשר עניניהם החיוּניים והכּרת עניניהם יביאוּ אוֹתם תחת כּנפי המחנה הנלחם על הגשמת הסוֹציאליזם. ועכשיו: הגשמת הסוֹציאליזם חדלה להיוֹת בּשביל רבּים דבר שבּוַדאוּת, שבּהכרח ההתפּתחוּת. לגוּשים שלמים אבדה האמוּנה בּהמוֹנים “הרחבים”, ואפילוּ הם המוֹני פּוֹעלים, העתידים בּתוֹקף ההתפּתחוּת הכּלכּלית והחברתית להצטרף מרצוֹן וּבהכּרה אל מחנה הסוֹציאליזם. שוֹט הפאשיזם פּיזר את הבּטחוֹן בּדרך. השאלה המעַנה של הנביא מענתוֹת: “מדוּע דרך רשעים צָלֵחָה?”16 מוּצגת עכשיו לפני כּל סוֹציאליסט, והפּעם לא כּשאלה פּילוֹסוֹפית־מוּסרית על מַהוּת סדר העוֹלם, אלא כּשאלה איסטרטגית־מעמדית. אלא שיוֹתר ממה שיש בּה זעקת־קנאוּת נגד הרשעה יש בּה התקנאוּת בּדרך הרשעים: מדוּע לא הבינוֹנוּ אנחנו לצעוֹד בּדרכּם הם, הצלֵחה? בּטלנים אנחנוּ. מסתבּר, אילוּ היינוּ אנחנוּ אוֹחזים בּמעשׂי השׂטן היינוּ מוֹציאים מידיו את שלטוֹנוֹ וּמכּים אוֹתוֹ עד חַרמה.

וּבאוֹתה שעה שתנוּעת הפּוֹעלים עוֹמדת כּשהיא מוּכּה וּפצוּעה וּמוּקפת אוֹיב־דמים אשר לא היתה מוּכנה לקראתוֹ, והיא חייבת לבדוֹק היטב את דרכיה בּעבר ולדעת בּמה טעתה ועל מה נענשה17 – קוֹפצים לעוּמתה, רוֹפאים זריזים וּממוּלחים, יוֹדעי־תרוּעה, וּבפיהם תרוּפה אוּניברסַלית לכל עת וּלכל שעה וּלכל מצב. אילוּלא היית נתוּן בּשבי הדמוֹקרטיה, אילוּ ידעת את הסוֹד המַהפּכני הגדוֹל המרוּמז בּ“כל דאַלים גָבר” – כּי אז היה לך הנצחוֹן ולא לצוֹרריך. כּל הפּילוֹסוֹפיה הסוֹציאלית של תקוּפתנוּ הדווּיה בּקמיע אחד! אוּלם על אף הקמיע הבּדוּק, על אף התקיפוּת הרבּה שבּה הדברים מוּשמעים, על אף הגזירה החדשה מבּית־מדרשוֹ של החייט הפּריסאי – אני מעיז לשאוֹל: כּיון שהפקעתם את תקוַת־נצחוֹננוּ מזיקתה להתפּתחוּת הכּוֹחוֹת הסוֹציאליים, לאינטרסים ולהכּרה של רוֹב העם – מנַין לכם שסוֹד “כּל דאַלים גבר” יעמוֹד לימיננוּ ולא לימין צוֹררינוּ? מנין שהאגרוֹף המנַצח יהיה אגרוֹפנוּ אנוּ ולא אגרוֹפוֹ של האוֹיב? לפנים היינוּ תוֹלים את תקוָתנוּ בּכוֹחוֹת היסטוֹריים, המבטיחים את נצחוֹננוּ אוֹ לפחוֹת מסייעים לוֹ. קראנוּ להם: התפּתחוּת כּוֹחוֹת היִצוּר, זהוּת מגמתוֹ של מעמד הפּוֹעלים עם האינטרסים של רוֹב העם, הִתְרַבּוּת בּלתי פוֹסקת של מחנה הפּוֹעלים, עליית הרמה התרבּוּתית של ההמוֹנים וּצמיחת הכָּרָתם הסוֹציאלית. עכשיו נוֹכחנוּ שכּמה מהכּוֹחוֹת הללוּ אשר עליהם נשעַנוּ לא פּעלוּ בּטֶמפּוֹ הרצוּי, לא הצלחנוּ להפעילם וּלהמריצם כּראוּי, וכמה כּוֹחוֹת אחרים לא ידענוּ להביא בּחשבּוֹן. וּמה אַתם מציעים בּמקוֹמם? משׂחק אגרוֹפים, כּתרוּפה כּוֹללת ויחידה. ויהא שבּמשׂחק זה מישהוּ עתיד לנַצח (וּלדעתי, יתכן שבּמשׂחק זה לא יהיוּ מנַצחים וּמנוּצחים, אלא הכּל יהיוּ מנוּצחים), אבל הוַדאוּת כּי לנוּ יהיה הנצחוֹן מנַין? בּמקוֹם פּרוֹצס היסטוֹרי מוּרכּב – אשר לא תמיד הוּא נשמע לנוּ ולא תמיד אנוּ מבינים להטוֹתוֹ אל חפצנוּ – אתם תוֹלים את נצחוֹננו בּ… “זכיה בּגוֹרל”. קצרה רוּחנוּ מתלָאוֹת ההיאָבקוּת האיתנית של הכּוֹחוֹת הסוֹציאליים בּאירופּה, שלאחר כּמה וכמה נצחוֹנוֹת הנחילה לנוּ תבוּסוֹת קשוֹת, והרי אתם מציעים לנוּ חידוּש. אך מהוּ החידוּש הזה? אתם בּוֹחרים מקרה אחד, נצחוֹן איסטרטגי חד־פּעמי שאתם רוֹאים בּוֹ, ואתם מכריזים עליו כּשיטה. אבל אם זוֹהי “השיטה” הרי אין בּה כּלל חידוּש. את שיטת ההתגוֹששוּת “המַהפּכנית” הזאת מכּירים אנוּ בּמדינוֹת אמריקה הדרוֹמית. מבּחינת ההרפּתקאוֹת, הדם הנשפּך, השלטוֹן הנתפּס על נֵקלה – הרי זה לגמרי לפי הרֶצֶפּט. וגם כּיווּנים מעמדיים רדיקליים אינם חסרים שם. אך מה ערכּה הקיים של מַהפּכנוּת זוֹ? מה יצירתה? הנצחוֹנוֹת מתחלפים שם חדשים לָבּקרים. וּמה הם מביאים להמוֹני העם? האִכּר הרוּסי היה אוֹמר: “הפּריצים ניצים וראשוֹ של המוּז’יק עליו יכאָב”. האם משוּם שהס“ד הגרמנית כּשלה – נחליט שהדרך הבּטוּחה להגשמת הסוֹציאליזם היא דרך התנוּעוֹת הבַּלקַניוֹת? האם משוּם שהס”ד האוֹסטרית נרמסה על ידי דוֹלפוּס – בּעזרת שכניו הגדוֹלים – נחליט שהמהפּכה הסוֹציאלית תבוֹא בּשיטוֹתיה הבּדוּקוֹת של אמריקה הדרוֹמית?

מכּל היסוּרים שנתיסרה בּהם תנוּעת הפּוֹעלים בּימינוּ קשים בּיוֹתר החיבּוּטים הללוּ: ההתקנאוּת בּפאשיזם, הציפּיה להצלחה מהליכה בּדרכיו, הכּניעה הפּנימית בּפניו תוֹך כּדי היאָבקוּת בּוֹ. הם מכרסמים את לב התנוּעה.

השׂטן הפאשיסטי יוֹדע להתלבּש גם בּמַדים של מלחמה בּפאשיזם! הוּא לוֹחש לה לתנוּעת הפּוֹעלים שבּשביל שתנצח את הפאשיזם אין לה אלה ללמוֹד לדרכיו. וּכשתנוּעת הפּוֹעלים מַתחילה מחַקה את התנוּעוֹת הפאשיסטיוֹת, קוֹלטת את מוּשׂגיהן, מַשליטה בּתוֹכה יחסי מַצבּיאים וּמוּצבּאים, מבקשת להיבּנוֹת על ידי גניבת דעת המוֹנים, מסתגלת לדרכי התעמוּלה של “הכּזב הקדוֹש”, מתכּוונת להשמיד את האידיאוֹת הצוֹררוֹת בּכוֹח האגרוֹף, זוֹרקת הצדה את ערכיה המוּסריים והתרבּוּתיים – והכּל לשם המטרה הגדוֹלה: מלחמה בּפאשיזם! – הרי היא מַנחילה בּזה לפאשיזם את עיקר נצחוֹנוֹ, ונוֹטלת מעצמה את טעם מלחמתה: את מלחמת הסוֹציאליזם בּפאשיזם, המלחמה הכּבּירה המַכרעת בּגוֹרל ההיסטוֹריה האנוֹשית, והיא הוֹפכת למלחמה בּין שני מיני פאשיזם, בּין פאשיזם מין א' לפאשיזם מין ב', בּין פאשיזם־מקוֹר לפאשיזם־חיקוּי.

ינַצח מבּיניהם מי שינַצח, יקָרא שמוֹ כּאשר יקָרא – הסוֹציאליזם יהיה המנוּצח.


 

דרך הקוֹנסטרוּקטיביזם המַהפּכני

בּעקבוֹת הפאשיזם הכּללי וגלגוּלו היהוּדי, הרֶביזיוֹניזם, פּרצה גם אצלנוּ המבוּכה הגדוֹלה. ציבּוּרנוּ נדהם מזדוֹנוֹ, מחוּצפּתוֹ, מ“כּזבוֹ הקדוֹש”. על עוֹרנוּ חשנוּ את בּריוֹנוּתוֹ, את חתירתוֹ “לשבּוֹר”, ראינוּ את כּשרוֹנוֹ לרתוֹם פּוֹעלים עברים, חלוּצים עברים, בּעגלתם של משבּיתים וּמחרימים. ראינוּ את כּשרוֹנוֹ ללקט כּל מיני פּליטים ומוּקאים של תנוּעת הפּוֹעלים, לגייס את שׂנאתם ונקמתם ולעשׂוֹת מאבן מאסוּ הבּוֹנים ראש פּינה. ולמַרבּה המבוּכה נוֹסף: פּחד היטלר. היטלר הכּה את ציבּוּרנוּ בּנחיתוּת וּבעצבּנוּת. ציבּוּרנוּ לא הסתפּק בּקרבת־המשפּחה הכּללית שיש בּינינוּ לבין תנוּעת הפּוֹעלים האירוֹפּית, וּמאידך בּין הפאשיזם היהוּדי לבין הפאשיזם הגרמני. ציבּוּרנוּ הוֹסיף והאציל על תנוּעתנוּ אנוּ מחוּלשתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה המרכּזית. עם כּל נבלה חדשה של היטלר ושל דוֹלפוּס היה ציבּוּרנוּ מוּכן לראוֹת את נצחוֹנוֹ של הרביזיוֹניזם הוֹלך וּמתקרב, וכל מוּם חדש שנגלָה לוֹ בּסוֹציאליזם האירוֹפּאי – ואפילוּ מוּמים כּאלה שתנוּעתנוּ רחקה מהם והזהירה מפּניהם – היה מוּכן לתלוֹת בּנוּ. והיה בּזה משגה כּפוּל: משגה מבּחינת האמת האוֹבּיֶקטיבית, מבּחינת הכּרת הדברים כּהוָיתם, וּמשגה מבּחינה נפשית, מבּחינת הערכה עצמית, משגה המביא לידי חטא.

כּשם שיש להכּיר בּ“צד השוה” שבּין תוֹפעוֹתינוּ לתוֹפעוֹת האירוֹפּיוֹת, כּך חוֹבה להבחין גם בּאוֹתם הצדדים שעליהם נאמר “לא הרי זה כּהרי זה”.

הנטיה לפשטנוּת יתירה וּלווּלגָריזציה של מוּשׂגים מקוּבּלים, הנטיה אשר הזיקה לא מעט בּחיי הנוֹער היהוּדי וּתנוּעוֹתיו, פּעלה גם כּאן. למדוּ גזירה שוה (אַנַלוֹגיה) מתנוּעוֹת הפּוֹעלים בּארצוֹת הגרמניוֹת, ולמדו אוֹתה בּסיטוֹנוּת, מבּלי להבחין מה הן הסגוּלוֹת המיחדוֹת אוֹ­תנוּ לחטיבה מסוּימת, הקוֹבעוֹת את מקוֹמנוּ ואת משקלנוּ המיוּחד בּחיי העם, ועוֹשׂוֹת אוֹתנוּ מצוּדה בּל־תִמוֹט בּפני הרביזיוֹניזם.

השפּעתנוּ המַכרעת בּתנוּעה הציוֹנית אינה דבר שבּמקרה ושבּאַרעיוּת. לא בּהצלחה רגעית ולא בּלהטים איסטרטגיים הגענוּ לכך. הקוֹנסטרוּקטיביזם המַהפּכני הטבוּע בּאָפיה של תנוּעתנוּ הוּא שקוֹבע את מקוֹמנו ההיסטוֹרי בּהגשמת הציוֹנוּת. וּמקוֹמנוּ זה לא יוּקח מאִתנוּ, אם אנחנוּ בּעצמנוּ לא נעזבנוּ. המוֹני ישׂראל המדוּלדלים והמטוּלטלים זקוּקים לכוֹח אַוַנגָרדי־קוֹנסטרוּקטיבי אשר ילך כּחלוּץ לפניהם. וכוֹח כּזה אין בּעם מבּלעדינוּ. “בּנין־הארץ המעשׂי” של הבּעל־גוּפיוּת הבּוּסתנאית יכוֹל להעשיר יחידים, אבל אין אתוֹ סעד להמוֹנים. “הלאוּמיוּת הצרוּפה” של הרביזיוֹניזם היא דיסטרוּקטיבית בּפּוֹליטיקה החיצוֹנית והפּנימית וּנטוּלת כּל יצר־יצירה בּעליה וּבהתישבוּת. המוֹנים יהוּדים עלוּלים בּרגע של פּוּרענוּת וּמַדוה להיגרר אחרי הרביזיוֹניזם המגָרה את פּצעיהם והמַפנה את זעמם על “האוֹיב מבּית”, אבל את גוֹרלם לא יפקידוּ בּידיו. ואת הרגע הקצר של ליקוּי־עצבים עממי לא יוּכל הרביזיוֹניזם לנצל לשם בּיצוּר שלטוֹנוֹ, על אף הקלגָסים של בּית"ר ושל בּרית־החיל. כּי גם זה אחד הצדדים העיקריים שבּהם נשתנה גוֹרל הרביזיוֹניזם מגוֹרל הפאשיזם אחיו: הרביזיוֹניזם יש בּידוֹ לחקוֹת תמרוֹני־צבא וּלעוֹרר בּלבבוֹת יצרים צבאיים וּפוּלחן צבאי, אבל אין עמוֹ – ואי אפשר שיהיה עמוֹ – כּוֹח צבאי. בּגידתוֹ של הינדנבּוּרג18 וערמתוֹ של דוֹלפוּס לא יעמדוּ לוֹ. לפיכך אפשר להמליץ עליו כּמאמר המשוֹרר: ניתנוּ לוֹ כּיסוּפים זכּים, אבל להגשימם לא יזכּה.

מי שאיננוּ מכּיר בּאיתנוּתה ההיסטוֹרית של תנוּעת העבוֹדה בּציוֹנוּת, מי שאינוֹ משׂיג את תפקידה החלוּצי־היוֹצר, אשר אי אפשר לציוֹנוּת שתתגשם מבּלעדיו, מי שאיננוּ מבין כּי הרביזיוֹניזם, כּל כּמה שיש בּידוֹ להמיט עלינוּ פּוּרענוּיוֹת וּלמרר את חיינוּ, אין לוֹ כּל תקוה “לתפּוֹס את השלטוֹן” בּתנוּעה הציוֹנית, מי שמסיק מסקנוֹת מתוֹך גזירוֹת שווֹת שטחיוֹת – הרי הוּא מרבּה מבוּכה.

והמבוּכה מבקשת לה מפלט תחת כּנפי האוּלטרא־רדיקליוּת. והאוּלטרא־רדיקליוּת שלנוּ זה דרכּה: “ממרחק תביא לחמה”. את הכּוֹח המהפּך בּיצירתנוּ אנוּ אינה רוֹאה, ואָזניה חֵרשוֹת לכל מַהפּכנוּת שאינה צוֹעקת בּקוֹלי־קוֹלוֹת. היא מתפּרצת לשַבֵּר וּלמַגֵר את האוֹיב. כּיצד? ראשית חכמה היא מתימרת לשמוֹר אוֹתנוּ מ“אַשלָיוֹת”. ואת בּטחוֹננוּ בּדרך בּה הלכנוּ עד עכשיו – דרך הקוֹנסטרוּקטיביזם המַהפּכני – אשר בּה עשׂינוּ את כּל הנפש אשר לנוּ ואת כּל החַיִל אשר לנוּ ואשר בּכוֹחה היינוּ לכוֹח־בּל־ישָבר – היא מכריזה ל“אַשלָיה” מסוּכּנת. כּל אלה אין בּהם, לדידה, מן המַהפּכנוּת ולא כלוּם, אלא “פּשרנוּת” בּלבד. והיא מציעה אמצעים יוֹתר ממשיים, יוֹתר אפקטיביים: “יד חזקה”, אשר תשמיד את האוֹיב, אשר תעקוֹר את הרע “בּעוֹדנוּ בּאִבּוֹ”. מלים חזקוֹת, מגָרוֹת, מעוֹררוֹת, בּרוּח הזמן. ואין האָזנים חייבוֹת לשמוֹע מה שהשׂפתים ממללוֹת. נניח לרגע שצָדק מי שאוֹמר כּי רע זה ניתן להיעקר בּחוֹזק יד, בּכוֹח פּיסי, – היכן היא היד החזקה, יד־שלטוֹן אשר בּכוֹחה לעקרוֹ? האם בּרשוּתנוּ היא, האם תימָצא לנוּ היוֹם אוֹ מחר יד זוֹ? מי יש בּידיו לאסוֹר את הקרב המכריע – קרב ממש ולא על דרך המליצה – אשר יבער אחרי הפאשיזם היהוּדי מתוֹך עמנוּ? סבוּרני שהמדבּרים על “יד חזקה” אינם אלא מהנים את נפשם בּמלה חזקה. וחוֹזק־היד, הבּא כּביכוֹל לבער את הרע וּלהשמידוֹ, הרי על צד האמת אוֹ שהוּא מתגוֹנן מפּניו והוֹדף אוֹתוֹ אחוֹר (ואז הוּא מוּצדק ונחוּץ וּמוֹעיל!), אוֹ שהוּא מתגרה בּוֹ וּמגרה אוֹתוֹ (ואז הוּא מזיק וּמשפּיל!). אנא, תתבּוֹננוּ בּדעה צלוּלה בּכמה “מאוֹרעוֹת” שהדליחוּ את חיינוּ בּתקוּפה אחרוֹנה, ותשאלוּ בּלי משׂוֹא פּנים למקוֹרוֹתיהם, לגילוּייהם וּלתוֹצאוֹתיהם. מה תמצאוּ בּהם? גירוּיי ידים ועצבים, התגָרוּיוֹת והתגָררוּיוֹת והתחַכּכוּיוֹת, הפגנוֹת אויליוֹת וקוֹנטר־הפגנוֹת אויליוֹת. האם בּאלה הדרכים יעָקר הרע? לא, אי אפשר שלא תבינוּ כּי בּדברים אלה אפשר להתנגח, אבל אי אפשר לנצח. בּדרכים אלה אפשר “לשעשע” את הרחוֹב, לפרנס את ההתרגשוּת הציבּוּרית בּמשך זמן־מה, לספּק יצרים אפלים (הלוֹחשים גם בּתוֹך המחנה הצוֹדק), להעביד עתוֹנאים וסוֹכנוּיוֹת־מוֹדיעין וּלהרתיח את העוֹלם לשעה קלה; אבל אין בּהם כּדי להכריע בּמערכה הציבּוּרית! שעשוּעים אלה בּרוּח הזמן אינם פּרי מחשבה איסטרטגית־מבוּגרת. הם יוֹנקים ממקוֹרוֹת אחרים. הם מוֹרידים את בּעליהם לשיעוּר קוֹמתוֹ של האוֹיב. הם עוֹשׂים את שליחוּת האוֹיב.

ראשית חכמה בּמלחמתנוּ בּרביזיוֹניזם: לא לעשׂוֹת את רצוֹנוֹ. הרביזיוֹניזם “הלאוּמי” ו“הבּלתי־מעמדי” רוֹצה בּמלחמת אזרחים, משתוֹקק אליה, מחנך לה, חוֹתר אליה בּמעשׂיו. כּל עוֹד לא שלחה לוֹ ההשגחה הרחמניה מלחמת־עוֹלם חדשה אין הוּא מצפּה לנצחוֹן אלא ממלחמת־אזרחים. מכּל הדרכים האחרוֹת נוֹאש מכּבר. זהוּ משׂחק ההאזארד שלוֹ, למענה ויתר כּבר מזמן על כּל מלחמה פּוֹליטית־חיצוֹנית. ועלינוּ לשאוֹל את עצמנוּ בּלי מוֹרֶך: האם מעניָננוּ הוּא לקָרב אוֹתוֹ למטרתוֹ, לאַפשר לוֹ את השַאנס הזה? תשוּבתי איננה משתמַעת לשני פּנים: אנוּ מעוּנינים לשלוֹל ממנוּ בּתכלית השלילה אפשרוּת זוֹ, לסכּל את מזימוֹתיו. מלחמת־אזרחים פּירוּשה: הריסת־בּנין וּמניעת־בּנין. והמהפּכה שלנוּ תכנה בּנין וכוֹחה בּבנין. הקוֹנסטרוּקטיביזם המהפּכני של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי מעוּנין לגייס את כּל כּוֹחוֹ המלחמתי ואת כּל תבוּנתוֹ האיסטרטגית כּדי לדחוֹת כּל סכּנה של מלחמת־אזרחים קרוֹבה, כּשם שהמוֹני ישׂראל המצפּים לעליה מעוּנינים בּכך, כּשם שהציוֹנוּת מעוּנינת בּכך. אוֹיבי הציוֹנוּת מבּין שכנינוּ שׂשׂים אל כּל הזדמנוּת שתגָרה אוֹתנוּ ותביא אוֹתנוּ לידי התגרוּת בּם, ותוֹציא אוֹתנוּ ממאמצי בּנין ותפסיק את גידוּלנוּ – והיה זה שׂכרם. כּן גם הרביזיוֹניזם. וּכשם שאנוּ שוֹמרים על עצמנוּ, בּתבוּנה והבלגה חמוּרה, שלא לעשׂוֹת רצוֹנם של צוֹררינוּ מבּין שכנינוּ, כּך עלינוּ לנהוֹג גם לגבּי הרביזיוֹניזם. אל נתן לוֹ לפרוֹע פּרעוֹת בּחיינוּ.

יש בּקרבּנוּ המאמינים בּתוֹם־לבב כּי התפּרצוּיוֹת עלוּבוֹת וּמעליבוֹת של “כּוֹח” עלוּלוֹת, אם לא לבער את הרע, הרי לפחוֹת להפחידוֹ, למנוֹע את גידוּלוֹ ולעצוֹר בּעד מעשׂי־הנבלה שלוֹ. תָמֵהַ אני על אנשים שגדלוּ בּקרבּנוּ, והם עלוּלים להשלוֹת את עצמם בּדברי־איולת כּאלוּ. האם מחכמה היא לצייר את האוֹיב פּחדן ושפל יוֹתר ממה שהוּא, ועל ידי כּך “להקל” את המלחמה בּוֹ? גם זוֹהי שיטה ש“פּטריוטים” נוֹקטים בּה בּשעת מלחמה, אבל מעוֹלם עוֹד לא הביאה לידי נצחוֹן.

כּל תנוּעה, גם טהוֹרה וגם טמאה, שוֹאבת בּשׂשׂוֹן ממַעינוֹת הרדיפוֹת שהיא נרדפת. לבניה ולבני־בּניה תספּר על המרטירוֹלוֹגיה שלה, על העינוּיים שזכתה להם, על הנסיוֹנוֹת שנתנסתה, על הגבוּרה וּמסירוּת־הנפש שגילתה. זֵר־הקוֹצים מוֹשך בּחבלי־קסם. מי כּתנוּעה הסוֹציאליסטית יוֹדע את סוֹד העינוּיים וקסמם? וכמה נפשוֹת טהוֹרוֹת ועזוֹת פּנוּ אל הסוֹציאליזם משוּם שבּחיקוֹ בּיקשוּ למצוֹא את “העקידה”. וּמי כּמוֹנוּ יוֹדע כּי אין רדיפוֹת ורפּרסיוֹת מדכּאוֹת את רוּח המתפּרצים, אלא מחשלוֹת וּמפתוֹת וּמגבּירוֹת את קשיוּת־העוֹרף. שוּם תנוּעה סוֹציאליסטית בּאירוֹפּה לא נרדפה כּאשר נרדף מטעם שלטוֹן הצארים הסוֹציאליזם הרוּסי, ושוּם תנוּעה בּאירוֹפּה לא הגיעה למדרגה זוֹ של מסירוּת־נפש וקשיוּת־עוֹרף וקיצוֹניוּת מַחמירה כּסוֹציאליזם הרוּסי. ושיטת הרדיפוֹת יש לה תוֹצאוֹת משלה. ואירלַנד תוֹכיח. ורוּסיה הבּוֹלשביסטית תוֹכיח. אילוּ היה ממש בּאמוּנה בּ“יד חזקה” – אמוּנה ישנה־נוֹשנה שנעשׂתה מוֹדרנית בּימינוּ – כּי אז היה שלטוֹן הצארים עוֹמד איתן עד היוֹם הזה. אך בּתי־הסוֹהר והתליוֹת לא הצילוּ אוֹתוֹ (וּוַדאי לא יצילוּ גם את שלטוֹן היטלר). בּין המַהפּכנים שהוּצאוּ להוֹרג על ידי השלטוֹן הצארי היה גם אחיו הגדוֹל של לנין. פּרט זה יש בּוֹ משוּם סמל.

הרביזיוֹניזם אין לוֹ בּחייו מעשׂי־גבוּרה חלוּציים. לא חלק לוֹ בּ“השוֹמר”, בּגבוּרוֹת וּבנסיוֹנוֹת של העליה השניה, בּתל־חי, בּכיבּוּש העמק, בּמלחמת העבוֹדה העברית, ואף לא בּכיבּוּש עבוֹדה בּהר־סדוֹם. יש לוֹ נטיה מפוֹרשת לעשׂוֹת מַרטירוֹלוֹגיה “בּידים”, לפַבּרֵק לעצמוֹ מעוּנים וגיבּוֹרים (ימי שִילְס, המִפקד, “התקיעוֹת”). אך תאוַת נפשוֹ היא להיוֹת “נרדף” על ידי תנוּעת הפּוֹעלים. זוֹהי הדרך הנוֹחה בּיוֹתר לסַפּק את הצוֹרך בּרוֹמַנטיקה מרטירוֹלוֹגית וגם הדרך הבּטוּחה בּיוֹתר לרכּוֹש אַהדה לרביזיוֹניזם וּלעוֹרר איבה לפּוֹעלים מצד חוּגים צדדיים. לשם כּך בּלבד הם נכוֹנים לכל מעשׂי פּרוֹבוֹקציה, בּתקוה שיהיוּ נמצאים פּוֹעלים שילָכדוּ בּפּח. וכל מעשׂה שטוּת אוֹ עוול שמי שהוּא מחברינוּ עוֹשׂה מוֹסיף לוֹ חִיוּת. אַל נגרוֹם להם נחת־רוּח זוֹ ואל נגיש להם את העזרה הזאת שהם צריכים לה מאד מאד.

אוֹדה, יוֹתר מהדאגה לזוּלת מדבּרת מתוֹך גרוֹני הדאגה לעצמנוּ. יוֹתר ממה שאני מֵצֵר בּצערוֹ של האדם בּן המחנה האוֹיב, בּמקרה שנעשׂה לוֹ עוול, הריני מֵצֵר בּצערנוּ. אני חרד לעצמנוּ. לעתים מתבּייש בּעד עצמנוּ. אינני רוֹצה לראוֹת את אנשינוּ בּמצבים משפּילים. וּכששמעתי פּעם על ריקוּד בּרחוֹב של שני מחנוֹת מתחכּכים כּ“שני חשׂיפי עזים”, וּכשראיתי בּעינַי נערים המסתוֹפפים בּרחוֹבוֹת וּמחכּים להפגנה אוילית, כּדי שתהיה להם הזדמנוּת לצעוֹק לה: בּוּז! – נתמלאתי מחשבוֹת נוּגוֹת על עוֹלמם של נערים אלה, המתכּוֹננים לשם מצוה: בּמה עוֹברים נעוּריהם, וּמה הכשרתם הנפשית ליצירה חלוּצית, למאמצים של ממש, לחיי־תרבּוּת, לבניית חברה סוֹציאליסטית?

בּכל אדם, בּכל אחד מאִתנוּ, רוֹדמים יצרים רעים, אַנטי־חברתיים, אַנטי־תרבּוּתיים, רֶשע, הֶפקרוּת, גסוּת־רוּח, קנטרָנוּת. סביבה חברתית טוֹבה כּוֹבשת אוֹתם. הם זקוּקים ל“הֶכשר”, כּדי שיהיוּ רשאים לצוּף על פּני השטח וּלהתגלע בּאין מפריע. בּאה האַנדרלמוּסיה הציבּוּרית ונוֹתנת להם היתר, ועוֹטפת את הטוּמאה בּגלימה של קדוּשה, של מלחמת־מצוה.

האוירה החברתית של תנוּעת הפּוֹעלים היתה מתחילתה חמוּרה. סביבתנוּ דיכּאה את היצרים האַנַרכיים, האנטי־חברתיים. היוּ שמפּני זה הלכוּ מאתנוּ ולא מצאוּ אצלנוּ “סדן לפטישם”. אבל בּזה היה כּוֹחנוּ. בּזה שמרנוּ על עצמנוּ מתוֹפעוֹת הרסניוֹת וּמשפּילוֹת. בּמחיר זה קנינוּ לעצמנוּ הרגשת עילָאוּת, הרגשה מאַמצת וּמחייבת. עכשיו כּשאני רוֹאה כּמה גילוּיים בּאוירת חיינוּ יש לי הרגש שאנחנוּ מסתלקים מהרגשת העילָאוּת. כּאילוּ לקחוּ מאתנוּ את הבּכוֹרה.

איני דן כּאן על פּרטים ואיני מעריך עוּבדוֹת. יוֹדע אני מה פּרוֹבוֹקציה עוֹשׂה, יוֹדע אני מה הפרת־שביתה עוֹשׂה. איני מפקפּק בּזכוּתוֹ של אָדם עוֹבד להגן על עבוֹדתוֹ, על הסתדרוּתוֹ, על כּיבּוּשיו הנגזלים ממנוּ. יוֹדע אני שבּן־אדם הוּא בּשׂר ודם, וּמעשׂי נבלה, ואפילוּ דברי־ניבּוּל וּפזמוֹנוֹת־שיקוּץ, מוֹציאים את האדם מכּליו. בּמה אני דן? בּשיטה. כּוֹפר אני בּשיטה זוֹ, המתימרת להשמיד את האוֹיב אוֹ להתישוֹ בּ“יד חזקה”, וּמצדיקה לפיכך כּל התפּרצוּת וכל מעשׂה שטוּת הלוֹבש תקיפוּת, כּשהם נעשׂים מצד “אנ”ש“. חוּלצה חוּמה מסמלת את הרֶשע ואת תאוַת “השבירה”, אבל קריעת חוּלצה איננה מבטלת את הכּוָנה הצפוּנה בּה ואת הכּוֹחוֹת המטפּחים אוֹתה. “מי שבּירך” לזדים הוּא מעשׂה חילוּל, אך הפרעת ה”מי שבּירך" אינה מבטלת את העוּבדה המבישה שיש יהוּדים אשר להם הצוֹרך לברך זדים. קיים רצוֹן רע. בּמעשׂים אלה אין מבטלים את הרצוֹן הרע, אלא מפרנסים אוֹתוֹ. יתר על כּן: מעשׂים אלה רצוּיים להם. זרתם הם משׂיגים את מטרוֹתיהם. ואנחנוּ – כּוֹחנוּ וּצמיחתנוּ יוֹנקים ממקוֹרוֹת אחרים.

התנאים ההיסטוֹריים בּהם מתחוֹללת המהפּכה המַתמדת שלנוּ, המהפּכה הקוֹנסטרוּקטיבית, קוֹבעים מראש את הדרך היחידה לנצחוֹן וּלהכרעה: כּיבּוּש נפש העם.

זאת המלחמה. מלחמה כּבּירה על נפש המוֹני ישׂראל, אשר תשחרר אוֹתם מקוּרי השקר וההסתה ואשר תפתח לפניהם את דרך העבודה ודרך תנוּעת העבוֹדה. אין זוֹ מלחמת־ידים, אבל אין זוֹ גם מלחמה מילוּלית. זוֹהי, קוֹדם כּל, מלחמת יצירה מוּל “הכּזב הקדוֹש” – האמת לאמיתה, דרך חיים נאמנה לעצמה, מַתמדת וּקשת־עוֹרף. בּה וּבקרבּה צפוּן לנוּ הנצחוֹן. לא נצחוֹנוֹת קיקיוֹניים, אלא נצחוֹן של קיימא.

איני רוֹאה את המלחמה הזאת – על נפש העם, על כּל נפש בּישׂראל – קלה. איני מזלזל בּסכּנת הרביזיוֹניזם, איני נוֹטה להקטין את כּוֹחוֹ של “הכּזב הקדוֹש”. חלילה. לא שכחתי מה עוֹללוּ לנוּ, איני מסיח דעת ממה שהם זוֹממים לעשׂוֹת, וּממה שהם עלוּלים לעשׂוֹת. ידעתי: לשלוֹט בּציוֹנוּת נבצר מהם, להגשים אוֹתה על פּי דרכּם – אי אפשר להם, אבל להחריב אוֹתה – אפשר. עוֹד אפשר. ועלינוּ לעשׂוֹת את הדבר לבלתי אפשרי. לפיכך: לא אדישוּת, לא פּאסיביוּת, לא השלָמה, לא פּשרנוּת. אך גם לא אמצעים־בּל־יוֹעילוּ. אַל נהיה משוּלים לאוֹתם הדגים שבּמשל, אשר בּרחוּ מפּני הרשתוֹת אל היבּשה. נילָחם בּשטח הרצוּי לנוּ, בּשטח שבּוֹ כּוֹחנוּ. וּכדי למנוֹע כּל טעוּת: אין לי קמיע נגד הרביזיוֹניזם. אין לי סגוּלת־פּלאים אשר תעשׂה בּוֹ כּלה בּבת־אחת. ואיני נוֹטה להאמין בּמציאוּתוֹ של קמיע כּזה. אבל ממחלה מידבּקת צריך קוֹדם כּל להישמר שלא להידבק בּה. וצריך למנוֹע מזוֹן מאת החידקים מפיצי המחלה. ויש לפשפּש בּמעשׂינוּ אם עשׂינוּ שגיאוֹת שפּירנסוּ את הרביזיוֹניזם. וּכלל גדוֹל בּמלחמתנוּ בּוֹ: להכּיר בּהכּרה שלמה כּי אל מטרתנוּ אָנוּ לא נגיע בּדרכיו שלוֹ. בּין מטרוֹתיו הוּא לבין צרכיו יש התאמה פּנימית. ואנחנוּ, משאחזנוּ בּדרכיו שלוֹ, לא נגיע אל מטרתנוּ, אלא הוֹפכים להיוֹת דוֹמים לוֹ. תנוּעה תנוּעה וּכלי־זינה. כּלוּם אין הם רוֹצים לרכּוֹש את הכּוֹח הממשי שיש לנוּ? אבל אי אפשר להם. בּרגע שהם יפנוּ לדרכּנוּ – לחלוּציוּת, למלחמת־ההגנה של עבוֹדה עברית, ליצירה ישוּבית – הרי הם חדלים להיוֹת הם, מתרחקים ממקוֹרם. ואנחנוּ בּאָחזנוּ בּנשקם מאַבּדים כּשמשוֹן את גבוּרתנוּ, מתרחקים ממקוֹר כּוֹחנוּ. אנחנוּ חדלים להיוֹת אנחנוּ.

ויש לעקוֹר מן הלבבוֹת את הפּניקה, אֵם כּל שגיאוֹת. על כּל פּנים, אֵם כּמה שגיאוֹת. גזר־הדין אשר נגזר על גרמניה ואוֹסטריה אינוֹ חוֹבה עלינוּ. וגם שם ניטל קסמוֹ של נחשוֹל־הפּראוּת. “העוֹלם” – אוֹתוֹ עוֹלם אשר קיבּל בּשקט את מסע צלב־הקרס על יהוּדי גרמניה ואת חוּרבּן וינה19 – נזדעזע למעשׂה השלוֹשים בּיוּני20 וּלרצח דוֹלפוּס. אלה פּגעוּ בּמַצפּוּנוֹ של העוֹלם וּפקחוּ את עיניו לראוֹת את טעם המשטר הזה. יש ללמוֹד מזה על דקוּת מַצפּוּנוֹ של “העוֹלם”, אוּלם אין זה משנה את העוּבדה כּי יֶשנה זיזה: הנאציוּת ירדה מנקוּדת גָבהה. וגם אצלנוּ. אַל נסייע אנחנוּ בּידי הרביזיוֹניזם להעלוֹתוֹ. אם לא נחטא לעצמנוּ לא יעלה.


אב תרצ"ד.


  1. חוברת, הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ־ישראל, תל־אביב, תרצ“ה. בפתח החוברת נאמר: השיחות הרשומות בזה אינן פרי תכנית ספרותית־הסברתית נקוטה מראש. יסודן בשיחות שהתנהלו בעל־פה בכ”ד באב תרצ“ד, בפגישה של מדריכי הנוער העובד שנתכנסה בחורשת־שְפֵיָה. דברי המשתתתפים הם שהתוו את נושאי־ההערות, את ההדגשות השונות ואפילו את המעבר מענין לענין. בּהעלוֹתי את הדברים על הכּתב יצאתי בּעקבוֹת השׂיחוֹת שבּעל־פּה. משהוּ מחקתי, משהוּ הדגשתי, אבל בּדרך כּלל התכּוַנתי שלא לצאת ממסגרת השׂיחה כּמות שהיא. בּ. כּ. ירוּשלים, תשרי תרצ”ה.  ↩

  2. כרך בּמקור, המשפט נקטע ללא המשך – הערת פב"י.  ↩

  3. בשנת תרפ"ט.  ↩

  4. מגיני הוֹמל. בּשנת 1903, זמן מוּעט לאחר הפּרעוֹת בקישינוֹב, התארגנה בּעיר הוֹמל, בּעזרת חברי “פּוֹעלי־ציוֹן”, הגנה עצמית יהוּדית (בּשם “גץ” – "גיבּוֹרי ציוֹן), אשר הראתה את כּוחה בּהדיפת הפּוֹרעים בּעת פּרעוֹת הוֹמל, שפּרצוּ אוֹתה שנה. בּשנת 1904 עלוּ לארץ כּעשרה חברים ממאַרגני ההגנה בּהוֹמל, בּיניהם יחזקאל חַנקין ז"ל, חיה־שרה חנקין ואליהוּ אבן־טוֹב.  ↩

  5. פּינחס דשבסקי. עיין כּרך ג', עמוּד 409.  ↩

  6. קרוּשֶבַן. שם.  ↩

  7. המרד של אספרתקוס – יליד תרקיה, שנמכּר לעבד בּרֹומא. בּשנות השבעים לפני הספירה בּרח, אסף אליו חיל עבדים מוֹרדים ואסר מלחמה בּצבא רוֹמא. הוּא השמיד את חיל רוֹמא שנלחם בּוֹ, כּבש רוּבּה של דרוֹם איטליה. מחמת התפלגוּת מחנהוּ –הוּכּה ונספּה בּמלחמה.  ↩

  8. יצחק נחמן שטיינבּרג. נוֹלד בּשנת 1888. סוֹפר יהוּדי ועסקן סוֹציאליסטי. בּנעוּריו היה פּעיל בּמפלגת ה“סוֹציאליסטים־רבוֹלוּציוֹנרים” בּרוּסיה. עתה יוֹשב בּאמריקה, שם הקים חוּג טריטוֹריאַליסטי “פריילנד”. שמוֹ קשוּר בּהצעה להתישבוּת יהוּדים בּאוֹסטרליה.  ↩

  9. מאמרוֹ של מִנֶס. עיין מענעס, “אלטע אוֹן נייע אידישקייט”, פרייע שריפטן", חוֹברת 14, וַרשה, דצמבּר 1932, עמוּד 51; חוֹברת 15, מַאי 1933, עמוּד 25.  ↩

  10. ירמיהוּ ל“א, י”ג.  ↩

  11. הגדוּד העברי. הגדוּד העברי של המתנדבים לצבאות בּנוֹת הבּרית בּימי מלחמת־העוֹלם הראשוֹנה. עיין כּרך ג', עמוּד 406.  ↩

  12. הממשלה הקצתה לתקוּפת אפּריל־ספּטמבּר 1934 מכסה של 5600 סרטיפיקטים, בּניכוי 800 על חשבּוֹן התיירים שהשתקעוּ בּארץ; ואילוּ הסוֹכנוּת היהודית דרשה 20,100. עיין “דבר”, גליוֹן 2727, כ“א בּאייר תרצ”ד, 6.5.1934.  ↩

  13. אנַטוֹל פרַנס. 1844–1924. מגדוֹלי המסַפּרים בּצרפת בּתקוּפה החדשה. מספריו הוֹפיעו בּעברית: “תאיס”, “נציב יהוּדה”, “האֵלים צמאים”, ועוֹד.  ↩

  14. אטאטיזם – מגמה מדינית השוֹאפת להעביר כמה ענפי כלכלה לרשותה ולהנהלתה של המדינה.  ↩

  15. בשנות 1914–1918.  ↩

  16. ירמיהוּ י"ב, א'.  ↩

  17. כשלוֹנותיהן וּפורענוּיותיהן של המהפּכוֹת הגדוֹלוֹת משמשוֹת נקוּדוֹת־מוֹצא לבחינת הדרכים וּללבטי המחשבה המהפכנית. מן הנסיון המר של 1848 למדוּ גם מַרכּס וגם לסל. אַלכּסנדר הרצן בּכתביו־וידוּייו מסר לדוֹרוֹת את לבטי הימים ההם. וּמה מוּזר וּמכאיב הדבר, שמתוֹך הקטסטרוֹפה הגדוֹלה אשר התחוֹללה על ראש תנוּעת הפּוֹעלים לא צמחה עדיין שוּם יצירה מחשבתית בּת־ערך, וּמבּין כּל הקברניטים אשר ספינוֹתיהם נטרפוּ – בּאיטליה, הוּנגריה, גרמניה ואוֹסטריה – לא קם אדם אשר ישמיע וידוּי הראוּי לגוֹדל השבר.  ↩

  18. בּגידתוֹ של הינדנבּוּרג. פּאוּל הינדנבּוּרג (1847–1934), המַצבּיא הראשי של צבאוֹת גרמניה בּמלחמת־העוֹלם הראשוֹנה. בּשנת 1925 נבחר לנשיא המדינה וּב־1932 נבחר שוּב בּתמיכת הדמוֹקרטים והסוֹציאליסטים. בּתקופת כּהוּנתוֹ השניה תמך בּיוּנקרים, העלה את פוֹן־פּאפּן לראש הממשלה וּבשנת 1933 מסר את השלטוֹן לידי היטלר.  ↩

  19. חוּרבּן וינה. בּפבּרוּאר 1934 פּרצה התקוֹממוּת של ה“שוּצבּונד” – ארגוּן צבאי של הפּוֹעלים בּאוֹסטריה – נגד המשטר הפאשיסטי של ממשלת דוֹלפוּס. התקוֹממוּת זוֹ הוּכרעה על ידי הממשלה אגב מעשׂי־שפטים בּפּוֹעלים וּמנהיגיהם וחוּרבּן רוֹבעי הפּוֹעלים בּוינה.  ↩

  20. נזדעדע למעשׂה ה־30 בּיוּני. בּ־30 בּיוּני 1934 נעשׂה על ידי היטלר (משהרגיש בּהתנגדוּת אוֹ מזימוֹת נגדוֹ בּקרב חלק מעוֹשׂי דברוֹ) “טיהוּר” גדוֹל, אשר בּוּצע בּהרג רב בּמחנה הנאצים בּגרמניה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות