רקע
טרוט ריבלי גלובר
העולם הקדמון
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
שפת מקור: אנגלית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: "הלס"; תשי"ד

 

פרק ראשון: גיאוגרפיה והסטוריה

מי זה אינו מכיר את “רובינזון קרוזו”? זה כמאתים שנה מקובל הוא כספר מופת, ובכל ארצות תבל רבים קוראיו ואוהביו. תחילה נכתב הספר לקוראים מבוגרים, אבל עד מהרה נתחבב גם על בני הנעורים. דבר־מה קוסם ללבנו כשמדובר באיים שוממים ובארצות חדשות, אשר שם משתרע לפנינו עולם ומלואו ועליך לבנות שם ביתך ולמצא את דרכך בישימון אשר רגל אדם לא דרכה בו. רובינזון קרוזו חוזר בזעיר אנפין על נסיונו של הגזע האנושי העושה את דרכו בעולמות לא נודעו. כל בעיה שעמדה לפני האדם הקדמון צריך רובינזון לשוב ולפתור לעצמו. יתרונו בכך, שהוא בא מארץ של תרבות, שהציל מספינתו כלים אחדים ויודע כיצד להשתמש בהם, אבל יש בו גם כמה חסרונות שאינם באדם פרימיטיבי. אך גם הוא, ככל אדם, זקוק למזון, ללבוש ולמחסה, וכרוב האדם כן גם הוא תאב לגלות צפונות. ואלה הם הגורמים המשיאים אותו לעבוד ולפעול כדרך שהיה עובד ופועל האדם מקדמת דנא. בספר על קרוזו ניתנה לנו כמו תמציתה של ה“טרום־הסטוריה”. מה יבקש לו ראשונה אדם שנתגלגל לאי שומם, משנוכח כי לא יעלה בידו להשיט את הספינה הטרופה? מסתבר, כי תחילה יבקש לו מחסה מסער ואחר מעין מים חיים. לאחר מכן ישוב ויביא ליבשה את כל אשר יוכל להציל מתוך שברי ספינתו, ולבסוף יפנה לתור את האי, לראות מה צורתו ומה מצוי בו, אף יבקש לדעת אילו מזונות גדלים באי זה או עשויים לגדול בו, אילו פירות יניבו עציו; היש בו בהמות וחיות, המועילים הן או מזיקות; שמא גרים באיזור שבטי פראים; וכן הלאה. במוקדם או במאוחר יחפוץ אף לעבור באי, לטפס על הגבעות, לסייר ביערות, להכיר כל מקום וכל דבר הנמצא בתחומו. כך נהגו מאז ומתמיד אומות שנזדמנו לארצות חדשות, כגון הצרפתים בקאנאדה וכגון הבריטים הקדמונים באנגליה.

ננסה נא איפוא לגשת לגיאוגרפיה ברוח מעשית זו, כמו רובינזון קרוזו. נשים נא פנינו אל אנגליה או אל יון או לאיטליה ונשאל את עצמנו: מה היה מראה הארץ בעיני בני־האדם שנושבו בה ראשונה? כיצד נצטיירה ברוחם וכיצד הצליחו להסתגל אליה? שהרי ארץ חדשה איננה תמיד נוחה ומזומנת למושב בני־אדם. ואם לא יוכל אדם לסגל את הארץ לצרכיו, שומה עליו לסגל את עצמו לארץ.


א. הרים, נהרות, דרכים

כולנו יודעים כיום – על כל פנים בעוד אנו צעירים – מה הם איזוברים ואיזותרמים. אבל, היונים הקדמונים, למשל, לא שמעו אודותם מאומה. ובבואנו לדבר על גיאוגרפיה הסטורית, יהא עלינו לזכור שלושה דברים הרבה יותר פשוטים ויסודיים: את ההרים, את הנהרות ואת הדרכים שבכל ארץ. נוסחה פשוטה זו נקל לזכרה, ובעזרתה יפתחו לנו שערים להרבה דברים מענינים. המתייר באנגליה, וכן בכל ארץ אשר לה הסטוריה, ימצא הרבה הזדמנויות לקושיות. באנגליה, וכן בארצות אחרות באירופה, יפגוש הרבה טירות וערים נושנות ששמותיהם מסתיימים בסיומת – קאסטר או צ’סטר; מדוע יושבות רובן דוקא על שפת נהרות? וכמה רחוקות הן משפך הנהרות? ומן ההרים? מה בעצם קבע את מקומן של הטירות, המצודות, הערים? מדוע יש ערים גדלות עד היותן לכרכים ואילו ערים אחרות אינן גדלות כל עיקר ושוב אחרות מתנוונות והולכות? ועוד שאלה, שודאי לא נוכל להתעלם ממנה: מדוע יש מקומות מועדים למלחמות, אשר שם, או בסמוך לשם מתחוללים הקרבות בכל הדורות?

העולם משתנה והולך, אבל הרים קיימים ועומדים לנצח. תמיד היו בני־אדם תוהים; כיצד התנשאו ההרים וכיצד הגיעו למקומותיהם. אף היונים היו תוהים על כך. ההוגה היוני הדגול כסינופונס, שהרבה לתור בארצות הים התיכון, מצא במרומי גבעות בסיציליה שיירים של צדפי־ים. כיצד הגיעו הצדפים לכאן? שאל כסינופונס את עצמו. הרי אין דרכם של שבלולי־ים לטפס בהרים וגם בני־אדם לא הביאום מן הים למרומי הגבעות. יתכן רק הסבר יחיד, אמר ההוגה היוני: כי לעתים מגביהה הארץ את קרקע הים עד למקום ולעתים משפילה את הריה לנבכי הים. כסינופונס חזה מראש את תורת הגיאולוגיה המודרנית. וגם על התמורות הגדולות, שגורמים לעתים הנהרות, עמדו היונים הקדמונים. אולם, על הנהרות נדבר להלן.

הסתכלו־נא במפתה של ארץ אנגליה. בה נמצא נופים משלושה סוגים עיקריים: שפלות נרחבות, קצתן גבנוניות, קצתן שטוחות כשולחן ומשעממות, כמו חבל קמברידג' וחבל לינקולן; שנית, אזורים מלאי המון צוקים וערבובית סלעים; ושלישית, כברת־ארץ ארוכה, השרועה בין המידלאנדס ובין גבול סקוטיה, אשר שם עובר רכס הררי הפנינים, כמין עמוד שדרה לארץ כולה. כעין זה נמצא גם באיטליה וכן באמריקה הדרומית: הררי־האפנינים והררי האנדים הם עמודי־השדרה של ארצות אלו. באמריקה הצפונית יש שני רכסים גדולים: רכס הררי האפלאצים, בסמוך לאוקינוס האטלנטי, ורכס הררי הסלעים, ומרחב עצום של שפלת הפרריות, מרעה התאואים לפנים, חוצץ בין שני הרכסים.

ומאחר שפתחנו ברכסים, ניתן בידינו גם המפתח לנהרות.

מפי חכמים למדנו, ואף אנו עצמנו יודעים, כי אם לא נפריע למים, יזרמו במורד ויבחרו להם דרך קצרה מהירה וישרה ביותר. ואילו כל הטבע מסודר וחדגוני כתכניות עיריה מודרנית, צריך אף הרכס להמצא בדיוק באמצעית הארץ וכל הנהרות יורדים מעל גבו ימינה ושמאלה במישרין הימה. אך הטבע אינו טומטום כדי כך. לעולם אין הרכסים ישרים לגמרי; על גבם פזורים באקראי הרים נשפים וגבעות בודדות, וכל אלה מפנים את הנהרות לצדדים; יש וסלע יחיד גודר דרכו של נחל וכבר הלז נאלץ להתעקל ולהתפתל, לתור לו דרך אחרת לבקעה. ביון יקרה גם שנהר אינו מוצא שום דרך. והיות והסלעים שם מאבני סיד, חותנים המים תחתם והנהר זורם לו בעבי האדמה עד הגיעו למקום מתאים, אשר שם ישוב ויפרוץ החוצה וישתפך במלוא כוחו. לעתים חסום הנהר מכל עבריו וכך מתהווה ביצה. וירגיליוס מתאר את הנהר אוּפנס ה“מחפש לו דרך לצאת”; בימינו באו בני־האדם לעזרתו והתקינו לו דרך בחפרם בשבילו תעלה מלאכותית. הנהר אץ בה אל מחוץ חפצו והארץ, שהיתה לפנים ביצה, נפנתה לשמוש חקלאי ומצמיחה תבואות ולא יתושים וקדחת ממארת. בצפונה של יון יש שפלה מפורסמת, תסליה שמה. היונים הקדמונים סבורים היו, כי לפנים היתה שפלה זו כולה אגם ענקי, אך פתאום נבקעו ההרים שחצצו בין האגם לבין הים – יש אמרו כי בקע אותם אחד האלים ואחרים אמרו כי היתה זו רעידת־אדמה – והנהר פיניוֹס משך את מימי האגם בהניחו את אדמתו הדשנה לבני האדם.

ועתה נדבר־נא על דרכים, אבל, תחילה על דבר מה אחר. בנסענו כיום ברכבת באנגליה או באונטאריו עובדת דרכנו על פני ארץ נאה של שדות ומשקי־אכרים. באנגליה מוקפים המשקים גפות, באונטאריו – גדרי־תיל (מפאת השלגים). גם כאן וגם כאן פזורים בנוף אילנות בודדים או חורשות של עצים. אך לפנים היו שתי הארצות מכוסות יערות עבותים ויערות כיסו את כל יבשת אירופה. בימים ההם יכול היה סנאי להגיע ממוסקבה עד לשפת האוקינוס האטלנטי בלי להציג כף רגלו על האדמה. מסתבר, כי שום סנאי לא חשב על כך. ואף בני־האדם לא חלמו על נסיעות כאלו, לא אז ולא דורות רבים אחרי כן. כי מה צורך לאדם לנסוע?

אמנם, כאן נוגעים אנו בצפור־נפשה של ההסטוריה. כיצד משיגים בני־אדם את מזונם? רבים מאתנו יודעים, כי ראשוני האדם לא היו זורעים שדות ולא מגדלים תבואות. לאחר שיצאו משלב של ציידות, החלו לגדל בהמות. הרעב דרבנם לבקש להם מזונות חדשים ואת החיות המבויתות יכלו למצוא ולהרוג ביתר קלות ומהירות מאשר חיות בר. אך עדרי צאן ובקר זקוקים למרעה. וכמו האדם, כן גם הם זקוקים למים חיים. אף משפחות־האדם גדלו, השבטים פרו ורבו, עד כי נדרש להם מקום נוסף לעצמם ולעדריהם. לעתים גם עלה בדעתם כי העדר זקוק בהחלט לתוספת וכי שלל־מלחמה היא צורה נאה להשיג בהמות נוספות. מטעמים אלה, וגם מטעמים אחרים, היו השבטים שמים פעמיהם לדרך, לתור להם ארצות חדשות ומקורות מים חיים. נזכר־נא כאן במה שקראנו אודות ההינדים באמריקה הצפונית, במושבותיהם שממזרח לערבה הגדולה, ויובן לנו מה היה תחילה פרושן של “דרכים” ומה גדולה היתה אז חשיבותן. הציד ההינדי היה רגיל לעבור מרחקים עצומים. יש שהיה חותר בדוגית עשויה קליפת־עץ־ליבנה – הנסיעה בנהר קלה ומענינת הרבה יותר מהליכה ברגל, אבל אם התרחקה הדוגית מן האזורים המגדלים עצי ליבנים קשה היה למצוא חומר לתקנה ותקלה קלה היתה נהפכת לצרה גדולה. יש שהיה ההינדי מהלך ברגליו בעבי היערות, בשבילים צרים ואף ללא שבילים. בקדמת ימי אנגליה עברו שבילי־האדם הראשונים לאורך גבי הבתות שביורקשייר, כדי לעקוף את מקומות הביצה. אותם הולכי־רגל ראשונים בפסעם שעל־שעל ביער העבות, בין סלע לביצה, התוו את “קוי התנועה”, בלשוננו כיום, והם שנהפכו במרוצת הימים לדרכים. אמנם, לא לדרכים כפי שאנו רגילים כיום; כי הללו הם בני התקופה החדשה. כל הבא ללמוד הסטוריה חייב לעקור מדעתו כל זכר לדרכים כבושות ומזופתות ולזכור שדרכים אלה אינם בנמצא אלא כ־150 שנה.

הרומיים היו בונים דרכים, כשם שבנו חומות. היונים מצאו נתיבות והיו מהלכים בהן, וכובשים את הדרך ברגלי בני־אדם ופרדות. או שהיו מסתפקים בערוץ של נחל. וכאן שבים אנו אל הנהרות.

כל המסתכל בעד החלון בנסעו ברכבת, ירגיש כי לעתים קרובות מהלכת הרכבת לאורכה של שפת הנהר – באנגליה עוברת “מסילת־הברזל המערבית”, למשל, לאורך נהר התמזה; באמריקה עוברת “מסילת־הברזל המרכזית” של ניו־יורק לאורך הנהרות האדסן ומוהאוק; ו“מסילת קאנאדיאן פסיפיק” לאורך נהר פרייזר. מדוע? יען כי האנשים שבנו את מסילות־הברזל הראשונות נמלכו בדעתם והגיעו לאותן המסקנות, כמו בני־האדם בימי קדם. הנהר ודאי שימצא לו את הדרך הנוחה ביותר ואם יתלוו אליו, תלך גם המסילה בדרך נוחה (אמנם, יש שקשה ללוות את הנהר, למשל בנקיקי־הרים או אחרי גשמי־החורף). אם נסתכל במפת מזרחן של ארצות־הברית בראשית ימיהן, נוכל לראות כי המתישבים היו נאחזים ועולים בעמקי הנהרות – לא משום יפי־הנוף, אלא משום ששם מצאו מים וסמוך למים גם כרי־מרעה. כי הנהרות אינם מקפידים בלכתם, תכופות הם מתפשטים ומניחים את כבודתם אחריהם, כלומר: האדמה שנסחפה מן הגבעות ושהיתה צפה ומרחפת במים כל עוד אץ הנהר בזרמתו במדרון, שוקעת ברובה כשמימי הנהר מתפשטים בשפלה. נזכור נא איפוא את הדרך הנוחה, את מי־השתיה, את הכר למרעה הבקר (ובהמשך הזמנים גם ניר לחרוש ולזרוע), ונתחיל להבין מה רבה חשיבותם של הנהרות ומה חזקים קשריהם עם הדרכים.

אבל, לא תמיד הולכים בני־האדם לפנים הארץ או באים משם. יש שהם מבקשים להלך לאורך חוף־הים. והדבר עלול להיות הרבה יותר קשה. בימי המתישבים הראשונים באמריקה נקל היה לנסוע ממושבה למושבה באניה מאשר להגיע לשם ביבשה. וכך היה הדבר גם ביון הקדומה. לעתים קיים מצב כזה גם כיום. נזכור־נא את השיר על לוכינואר הצעיר וכיצד “הוא צלח ועבר את נהר אסק במקום אין מעבר לאדם” (אף שבעצם עשה זאת לא הוא אלא סוסו). ואת השיר על אותם “מנגנים בחלילים, מאה במספר”, אשר צלחו את נהר סולביי ואחר “לקול חמת־חלילים רקדו כדי להתיבש”. אבל, לוכינואר הצעיר היה נחפז מאד ואותם המחללים הסקוטיים ידעו יפה מדוע עברו את הנהר דוקא באותו מקום. לעומת זאת, כלל גדול הוא, שאין בני־האדם אוהבים להרטב ללא צורך. וכלל זה מסביר הרבה סוגיות בהסטוריה. במקום לשחות, היו בני־האדם מבקשים להם בכל הזמנים רדד־מקום נוח למעבר הבקר והפרדות, גם לאנשים הנושאים משאות וכן לנשים עם ילדיהן. לכן הולכים הדרכים לאורך עמקי הנהרות וחוצים את הנהרות ברדדים. ואם יש צורך לעבור רכס הרים, יבקש האדם לעשות זאת בשפולים, למעט את הטיפוס, וגם כאן יהלך ברוב המקרים מראש עמקו של נהר אל ראש עמק שכן.

זה הדבר שעלינו לזכור בבואנו לחקור בקורות האדם. בין זה שבט פרימיטיבי היוצא למסע־שוד על שכניו, בין זה צבא מודרני, ודאי לנו שמקום הקרבות יהיה בסמוך למעבר־נהר או לרדד בנהר; זאת אומרת: הגורם הקובע הריהו הדרך. לפני שנים מספר היה צורך להטות את אחד הנהרות במחוז קמברידג' ומשנחשף האפיק נמצאו בתחתיתו כמה שלדי־אדם לבושי שריונות. וכמה מן הגלגלות היו רצוצות. והשריונות היו קצתם דאניים וקצתם סאכסיים: אלה היו שרידי קרב על הרדד שבאותו מקום. בימי הבינים נהגו באנגליה – ובלי תפונה גם בארצות אחרות – לבנות מצודה בצד הרדד. תחילה היו בונים את המצודות עץ, אך במרוצת הזמן צמחו במקום המצודות הללו טירות אבנים גדולות והפולשים, בין הם דאנים ובין הם סקוטים, (כאותם ה“מנגנים בחלילים” שבשיר), היו אנוסים לתור להם מקומות אחרים לחצות את הנהר, כי המקום הנוח נסגר בפניהם. ובעברם את הנהר בשחיה, במקום עמוק, עלולים היו אנשי הצבא מן הטירה, להתנפל עליהם במפתיע, בטרם יהיו ערוכים ונכונים לקרב. הסתכלו נא בערים האנגליות יורק, ניו־קאסל, בארויק מעבר אחד, מנצ’סטר, לאנקאסטר וקארלייל מן העבר האחר. אם יעלה על דעתם של הסקוטים לפלוש לאנגליה מוכרחים יהיו לעבור או ממזרח לרכס המרכזי או ממערבו. בשום פנים לא יוכלו להוליך גדוד גדול של מזוינים על פני הרים תלולים או בדרך ביצות. הסתכלו־נא במפת יון. מדוע נתחוללו קרבות כל כך מרובים על־יד מנטיניאה אשר בארקאדיה, בלב הפלפונסוס? ידועים לנו חמשה קרבות במקום הזה. כלום אין הסבה לכך, שמנטיניאה יושבת על פתחו של מעבר הרים? זו הדרך היחידה בה יכלו בני ספרטה ללכת צפונה ובה יכלו אויביהם לחדור אל לאקוניה. הווה אומר, שבכל הזמנים השפיעו הנהרות השפעה רבה על כיוון מהלכן של הדרכים.


ב. בית־אב, חבל, עיר

דורות חולפים, מתווספות משפחות, בני־האדם מתרבים. במקום ציד, עדרים ועשית־מלחמה מתחילה לבוא החקלאות. השבט משתקע על־גדות אחד הנהרות. אז מתחילים גם לבנות בתים. בשלב זה תעזור לנו נוסחה אחרת; בית־אב, חבל, עיר. על כל פנים תזכיר לנו נוסחה זו את מה נבקש. מה זה בית־אב ברור ללא פרוש. חבל זוהי העדה הקדומה שנשתקעה באדמות השפלה או במורדות שבין ההרים, על־יד נהר או גם בלבו של היער, אם הצליחה לכרות את עציו ולשמור על המעבר מפני האויבים והשכנים (הן שניהם היינו הך). באנגליה החלו בברוי היערות רק הסאכסים. לקדמונים לא היו כלים לכריתת העצים.

אחרי כן, כבר עומדים הבתים במין סדר, לפי רחובות, והרי לפנינו הכפר. ויש ישובים שאינם יוצאים מגדר כפר לעולם. אבל יש גם ישובים גדלים ומתפתחים עד היותם לעיירות, ואף לערים. אולם, משמעה של “עיר” אינו קבוע. הוא משתנה לפי הזמנים והארצות. הסתכלו נא במפת לונדון שבימינו ושימו לב למקומות ששמותיהם מסתיימים בהרת “גייט” ("שער); או חפשו נא באחת הערים במזרחה של אנגליה את מקום הכנסיה של בותולוף הקדוש (פטרונם של המהלכים בדרכים), שהיתה תמיד סמוכה לשער העיר. כך נקבל מושג־מה מגודל הערים בימים ההם. את הבתים הראשונים משתדלים היו לבנות בסמוך לנהר, לבל תצטרכנה הנערות להרחיק בלכתן לשאוב מים, וכן לבל יחטפון שודדים מן הערים הסמוכות או פירטים מעבר־לים. בניו־יורק נשמר זכר לכך בשם הרחוב Maiden Lane (“סמטת הנערות”). ולא רק בני־האדם, אלא גם הבהמות זקוקים למי־הנהר. תכופות נבנה הכפר בסמוך לרדד, או גם משני עבריו, להקל על השבט בהיותו חוצה את הנהר וגם כדי להרחיק מן הרדד את כל הזרים. ועוד יתרון בכך שהכפר (ואחרי־כן העיר) יהיו יושבים במקום הרדד דוקא: מסתבר כי עם זה ימצאו מרחק־מה (ולעתים מרחק הגון למדי) משפך הנהר, כלומר: מוגנים במקצת מהפתעת שודדי־הים. הרי איפוא שלושה, ואף ארבעה דברים הקובעים את מקום העיר על הנהר – מציאות מים, הדרך אל פנים הארץ, הדרך החופית (באשר היא זקוקה לרדד) והמגן מפני הסכנות האורבות מעבר לים.

ויש עוד ענינים מענינים שונים. הרי, למשל, הזהב הנסחף מתוך סלעי הרכס בהתפוררם והוא נשטף עם הטין והחצץ שנושא הנהר, אמנם, מצוי הזהב בכל קצוי תבל, אך ברוב המקומות ישנו רק בכמויות זעירות ועל כן אינו חשוב ביותר. לעומת זאת, חשוב שבארץ קטנה כמו יון אין אף נהר אחד הראוי לתנועת שיט. בצרפת הקדומה, וכן בקנאדה במאה הי"ז, הרבו לנסוע ולהסיע סחורות בספינות שהיו מהלכות בנהרות רון, סנט־לורנס, אוטאוה וכו'. ספינות אלו הרחיקו לעלות בנהרות הרבה יותר מן האניות בימינו. כי האניות בזמננו גדולות הרבה יותר. מלבד זאת, יש נהרות שנסתמו בטין. באותם הימים, כשהיו הסירות מגיעות עד סמוך לראשו של הנהר, היו מושכים אותן שם ליבשה ונושאים, או סוחבים, אותן ואת כל מטענן עד לראש הנהר הסמוך, שמעבר לפרשת המים, ושם היו ממשיכים את הנסיעה במורדו של הנהר האחר. באופן זה נעשה חלק ניכר מסחרה של אנגליה הקדומה עם ארצות הים התיכון, אם כי לאחר מכן היו מטעינים את חררות־הבדיל של קורנוול על גבי פרדות שהיו מהלכות על שפתן של הנהרות. אולם, לא כן היו התנאים ביון. המלה היונית “פוטאמוס” (נהר) מעידה, כי בשביל היונים היה נהר בראש וראשונה מקום שתיה. אם היו מימיו מרובים, היו הנשים יורדות אליו גם לכבס את כסותן, כפי שמתאר הומרוס בשירת אודיסיאה. אבל לשאת כלי־שיט, ולו רק סירות־משוט, לא יכול אף אחד מן הנהרות שבארץ יון.

לאחר שהרחבנו את הדבור על מפת הארץ עם הרכסים, הנהרות והדרכים שבה, הרי כל השאר אינו קשה. כמובן, יש עוד הרבה ענינים אחרים. ראינו לעיל את הסכנות הנשקפות משודדי־ים ובכך נזכר ביורדי־ים ובשיט. אניה המהלכת בים כי תכנס לנהר, לא תוכל לעלות בו אלא עד לרדד. לפיכך, בהגיעה עד לעיר (וראינו כי העיר יושבת בצדו של הרדד ועל צומת־דרכים) יש לפרוק את הסחורות שהובאו מעבר־הים וזה המקום למכרן. במרוצת הימים עלול לצמוח כאן נמל גדול – מרכז־השברה, בפי כלכלנים, המקום שאליו פונים בני השבטים או תושבי העיר בבקשם להם סחורות מעבר לים. אם חפצו, למשל, בני־איטליה להשיג כלי־חרס עשויים על אבנים ומצופים זגוגית, ספלים וקדרות מסאמוס, סנדלים נאים מעשה האומנים במילטוס (וברור כי חשקו בכל אלה!), צריכים היו לרדת לרומי אשר על נהר טיבר. וממילא היו מביאים לשם גם בגדי־צמר שלבשו היונים בדרומה של רוסיה, לחמם את גופם בחדשי הצינה של החורף הרוסי, כי סמוך למילטוס השתרעה שפלה גדולה, מבורכת בעדרי צאן מאליפות. ומשנזכרנו במילטוס, עיר הנמל הגדולה בים האגאי של אסיה הקטנה, יעלו על דעתנו גם כל הדרכים הארוכות שהוליכו אליה (ואל הנמלים הסמוכים לה) מבבל ומן הערים שמעבר לבבל – הדרכים שבהן היו מובילים על גב עיירים ועל דבשת גמלים כל מיני סחורות נפלאות ושכיות חמדה ומגדנות מארצות המזרח, למען ישלחו ממילטוס באניות סוחר אל מאות ערי היונים השוכנות בקצוי ימים – ולאחר מכן היו צועדים באותן הדרכים גם גדודי צבא.

בהסתכלנו במפה עלינו לתן את דעתנו על קוי החוף ולמנות את המקומות היפים לשמש נמלי־אניות. ביון רבים המפרצים והאיים ויש בה נמלים בשפע, אך לשוא נבקש נמל בחופה המזרחי של איטליה. נמלה של ברינדיזי (ברונדיזיום של הרומים) נעשה בידי אדם. כי לאחר שרומי החלה לסחור וללחום עם יון, ומעבר ליון, זקוקה היתה, ויהי־מה, לנמל הפונה מזרחה. ואילו ונציה שבקצה הים האדריאטי לא היתה קיימת בימי קדם, מדוע? התשובה לכך פשוטה מאד: בימים ההם לא היתה מצפון להרי האלפים מדינת גרמניה תרבותית, הזקוקה לסחורות מן המזרח ומארצות הים התיכון. ראינו, כי נמל תלוי במציאות של נהר – ונוכל להוסיף כי לימן הוא כנהר. אבל נמל תלוי גם בדרך. ואם אין בשכנותו, או במרחק־מה מאחוריו, בני־אדם הראויים למשא ומתן ולא שדמות־תבואה, אלא רק אדמות שוממות ומרחבי־ים, מסתבר כי לא תהיה לשם דרך ולא יהיה נמל – על כל פנים לא נמל ראוי לשמו, לכל היותר מחסה לאניות־שוד, המבקשות מסתור. גם הנמלים באיי יון שמשו מחסה להרבה פירטים. אבל, נמל ממש זקוק לכך שיהיה לו “עקב”, כלומר אזור בפנים הארץ השולח ומקבל סחורות דרך נמל זה. לפיכך, נפקד מקומה של ונציה במפות העולם העתיק. אך בימי הבינים היתה ונציה מעצמה גדולה. ומשנת 1500 ואילך החלה לרדת. באותה תקופה נתגלו ארחות־ימים חדשות למזרח (סביב כף התקוה הטובה) וגם למערב; וכתוצאה מכך נעשה האוקינוס האטלנטי חשוב יותר מן הים התיכון והתפתחו נמלים חדשים – גלאזגו, בריסטול, ליברפול, אנטוורפן, האמבורג, ברסט, בורדו, ליסבון – אשר דרכם סחרו עמי צפון אירופה עם איי־התבלים שבמזרח ועם המושבות שבמערב, בעבר הים, אשר גדלו והוסיפו שטחים ואוכלוסים. אולם נמל מארסיי נשאר כמו שהיה, והוא העתיק בנמלי אירופה, ויושב לו סמוך לשפך נהר גדול ומקשר את הצפון ואת המערב עם המזרח ועם הדרום, בימינו כמו בשנת 600 לפני הספירה.


ג. אקלימים

עלינו לזכור גם ענינים אחרים ולחשוב גם אודותם. נסתכל־נא במפת הים התיכון ובארצות המוקפות לו מסביבו. אין זה ים קטן, אבל גם לא אוקינוס. צפונית מזרחית לו משתרעת שפלתה העצומה של רוסיה, אשר על פניה נושבות הרוחות מן הקוטב הצפוני. טרטוליאנוס (בקירוב בשנת 200 לספירה) תאר את צפונה של אסיה הקטנה בלשון זו: “לעולם אין כאן יום נאה. לעולם אין החמה שמחה. כל משב רוח בא מן הקוטב. כל ימות השנה שורר חורף. אין שום דבר חם, מלבד הפרוות”. ואמנם, הדברים נכונים. כמו רוח הצפון שבאמריקה הנושבת על פני ערבות קאנאדה ועל־פני עמק נהר מיסיסיפי ומסכנת את יורדי־הים שבמפרץ מכסיקו, כך גם רוח הצפון שבים האגאי. לעת חורף, כשרוח הצפון נושבת, לא אבה להפליג שום ספן יוני. מדרומו של הים התיכון משתרע המדבר העצום שבאפריקה וכשנושבת הרוח הדרומית, הרי זה הסירוקו הנודע בסיציליה ובאיטליה – רוח קשה, חמה, חרבה ולוהטת, מלאה אבק וחול. בנשבה נעכר האויר כערפל בלונדון וכל אדם נעשה עצבני. ביון נושבות רוחות אלו חליפות. יש מקומות מוגנים מצפון, יש מקומות סכוכים מדרום, ויש פתוחים לשני העברים. והתוצאה היא, שביון ובאסיה הקטנה יש כמה אקלימים זה בצד זה והארץ מגדלת כל מיני פירות. ביון גופה ועל גדות הים האגאי מניבים את פרים הזית והגפן, אבל לא בדרומה של רוסיה. לעומת זאת, נתברכו שפלות רוסיה בימי קדם, כמו בימינו, בשפע חטים. הנהרות הגדולים שברוסיה סחפו במשך דורות דרומה אל ים־אזוב שבימינו (בימי קדם היה שמו מיאטיס) כמויות עצומות של טין, ממש כמו שנהר סנט־לורנס סוחף את עפרה של שפלת קנאדה מפנים הארץ אל גדול ניו־פאנד־לאנד. גם כאן וגם כאן נמצא אפוא ים רדוד. וימים רדודים ידועים כמצולות של דגים, באשר רוב הדגים אינם מחבבים מים עמוקים. ומזונם של היונים בימי קדם היה בעיקר: דגים מיובשים, שהובאו מן הים השחור (בימינו אוכלים הם דגים מיובשים מניו־פאנדלאנד), לחם וזיתים. מכל פירות העץ שגלה האדם אין טוב ומזין כמו הזית – אין מזון טוב לתינוקות כזית, אמר אחד המשוררים ביון.

זה היה אפוא הנוף אשר בו חיו היונים, הרומים ושכניהם בימי קדם. באחד הפרקים להלן עוד נרחיב את הדבור על כך, אך כאן נסיים־נא בדברי הרודוטוס, שכתב את המצויין בספרי־המסעות הקדמונים; ואלה היו דבריו אודות ארצו, היא שפת־הים המערבית של אסיה הקטנה, ואודות תושביה היונים: “הם בנו את עריהם במקומות, אשר נתברכו בברכת השמים והאקלימים יותר מכל ארץ אחרת הידועה לנו. כי לא מצפונם ולא מדרומם, לא ממזרחם ולא ממערבם ישנה ארץ העושה למען תושביה כארץ יון. יש אזורים שלקו בצינה וברטיבות, ואזורים אחרים לקו בחמה וביובש”. אמנם, בני־אתיופיה הרחוקים, שבמעלה הנילוס מאריכים ימים, אומר הרודוטוס; הודו נתברכה בשפע זהב והערביים עשירים בקטורת; בקצות הארץ ישנם יצורים חזקים ומשונים מאד; “אך דומה כי בהילאס (היא יון) ממוזגים האקלימים מזיגה נעימה ביותר”. סופר יוני אחר פסק את פסוקו על העמים שבארצות השונות: ארצות הצפון שבאירופה, אמר אריסטו, מאוכלסים בני־אדם עזי־נפש, אבל חסרים שכל וכשרון; תושבי המזרח נתברכו גם בדעת וגם בכוח־המצאה, אבל עבדים הם מלדה; היונים לבדם גם עזי־נפש, גם משכילים, גם שוחרי חרות. גם לדברי הרודוטוס, גם לדברי אריסטו יש למצוא סמוכין בהסטוריה. אך קושיה אחת במקומה עומדת: במשך מאות שנים ישבו באותם החבלים טורקים ובהם לא נתגלו הכשרונות המצוינים של היונים. מדוע? התשובה היחידה היא, כפי הנראה, שהאקלים איננו מתרץ את הכל, כי יותר מן האקלים חשוב גזעו של האדם. אך מה משמע “גזע”? אף זו פרשה הטעונה עיון. מדברי הימים יודעים אנו, מי היו היונים, מי היו האנגלים ואף האמריקאים. אבל, לגבי כל עם מאלה השלושה עולה השאלה: מהו טיבו של גזע? מנין הוא בא וכיצד הוא גדל? היכול גזע לקלוט זנים הזרים לו? ושמע קליטת זנים זרים היא העושה גזע?

לא בנקל נמצא מענה לשאלות אלו. להלן ננסה לשאל שאלות יותר פשוטות – אבל גם עליהן נתקשה לענות.


ד. דברים שנמסרו ודברים שלא נמסרו

עד עתה עסוקים היינו בדברי־הקדמה ובתאור הנוף. אך לפני שנפתח בסיפור המעשה עוד עלינו להעיר הערה אחת.

לאו כל מה שנתרחש בהסטוריה נמסר לנו. לעתים נכתבו דברי ימי מלחמות וקרבות, כאילו הם ההסטוריה כולה. אחרים חברו כתבי פולמוס על חוקות ועל תקנות־ממשל ועמדו בכתביהם על פרטים שונים שענינו אותם עד מאד (אבל לאו דוקא את הדורות הבאים), על זכויות “נשיא־העם”, למשל, ועל “אישים ברורים”; יש שהזכירו בחבוריהם גם תאריכים של מאורעות – ותאריכים עשויים תמיד להועיל, אם רק נשמרים שלא לראות בהם את העיקר, ואין עושים את ההסטוריה למין רשימה כרונולוגית. היו גם שכתבו ביוגרפיות של מדינאים, קצתן מלאות חיים ורבות ענין, קצתן מבקשות לעמוד על אפים של אישים דגולים, ואילו קצתן אינן מכילות אלא דברי־הבאי ורכילות. אך יש דברים, ואף דברים חשובים ביותר, שכמעט אין מזכירים אותם בהסטוריה הקדומה ולעתים קרובות נעדרים הם גם בהסטוריות של זמננו. וכדי להוציא את קוראי משלוותם, אין טוב מלשאול אותם כמה שאלות, אף שאודה כי גם ידי קצרה מלענות על שאלות אלו. אלא, שאין טעם ואין שום תועלת בלימוד הסטוריה למי שלא שאל שאלות כעין אלו, או כיוצאות בהן ולא ניסה לנחש את התשובות עליהן.

מהי מהירות רבויים של בני־האדם? ביפאן נכפל מספר התושבים במשך יובל שנים שלאחר 1880. אם זהו שעור הרבוי הטבעי, מה יהיה מספר התושבים בעוד ארבע מאות שנה? מה הן התולדות הכרוכות ברבוי זה? אם כפר נהפך לעיר, הגדולה ממנו פי עשרה, פי עשרים, מה תהיה השפעת גידולה זה על אספקת המים, על הביוב, על ריצוף הרחובות ועל נקוים, על המשטרה, על התנועה ברחובות, על כינוס אספות תושבים? הנוכל למדוד את ההפרש בשעור 10 או 20?, או שמא אינו ניתן כלל למדידה חשבונית? מסתבר, כי ענינים מסוג זה תלויים גם בכך, אם שוכנת העיר על גבעה או בבקעה, והיכן נמצאים המעינות והנחלים הסמוכים לה.

ועוד שאלה: המזונות והיבולים. אם ירבו התושבים פי עשרה, ידרשו להם פי עשרה מזונות, ומנין יקחום? ואם הארץ תוכל לכלכל תושבים רק פי חמשה ממספרם הראשון, כיצד יתפרנסו השאר? כמה מונים בשנה תוכל חלקת ארץ להניב יבולים? היוכל אכל חרוץ לשמור על פוריות שדהו, אם הוא עודרו וחורשו ומזבלו כדבעי? או שמא סופו של השדה להדלדל? וכמה יניב השדה, אם אין עושים מאומה כדי לשמור על הקרקע? אם כורתים את היערות לעצי־הסקה או לעצי־בניה או לבנין ספינות, כיצד משפיע הדבר על פוריות הקרקע, על בצורות ועל שטפונות? ואם מביאים את המזונות מעבר לים, כיצד שומרים עליהם בחדשי החורף? כיצד מקיימים בחורף המושלג את הבהמות? ואם שוחטים את הבקר בחדשי הסתיו – כפי שהיו נוהגים באנגליה עד לשנת 1700 בקירוב – מה תהיה השפעת הבשר שיאכל על בריאות התושבים בחודש מאי? בעולם היוני הקדום היו האניות מהלכות בימים רק עד חודש אוקטובר; וכיצד היו ניזונים תושבי הכרכים, כמו אתונה, עד בוא עת האביב, עד שאניות שבו להפליג?

גידולי האדמה אינם שווים בכל הארצות. והאדם חי לא רק על גידולי חקלאות. הוא מפיק מן הארץ גם ברכות אחרות. ואף הדגה אינה מצויה בכל הימים בשוה. עלינו לשאול לא בלבד למזונות בני־האדם, אלא גם מנין השיגו מתכות, ועצים, וצבעים, וחומר וצמר וכל שאר חפצים המשמשים לצרכי יומיום. חפצים אלה חלוקים ופזורים במרחבי ארצות ועל פני שבעה ימים ואם נדע היכן מצאום, נוכל לשער גם את ארחות מסעם ואת דרכי מסחרם, אף נלמד דבר־מה על חילוק המלאכות, על הקשרים שיסודם במלאכות שונות, אולי אף על תנועות האוכלוסים ועל רבוים. ואגב כך עלינו לשאול גם לכלי השמוש למיניהם. ההיו בני האדם שוקדים לשפרם? ההמציאו דרכי־עבודה חדשים? ההשפיעו דרכי עבודתם על ארחות־חייהם ועל אופן חשיבתם? בדור האחרון ראינו כיצד נשתנה הרגלינו בהשפעת מאור־החשמל, הטלפון והמכונית; הנשתנו בכך גם מחשבותינו? האירעו גם בחיי הקדמונים תמורות גדולות ופתאומיות, כעין התמורות שבדורות האחרונים? ושמא נתרחשו התמורות בחייהם ביתר אטיות ובדרך סמויה מן העין?

מה טיבו של השנוי שחל בגזענו כשנתערבו האנגלים והסאכסים בתושבים הבריטים הקדמונים? ומשנוספו עליהם אחרי־כן לדאנים והנורמנים והפלאמים וההוגנוטים מצרפת? הנשתנו תוך כדי כך המושכלים האנגליים, ההחלו האנגלים לחשוב בדרכים חדשות? והנשתנו החיים הקדמונים עם התמזגות העמים השונים? בספורנו נראה ערים גדולות, מרכזי השברה, אשר לשם הובאו סחורות ממקומות רבים, למען יחולקו למקומות חדשים. הנמצא במסחר זה חוקיות מסוימת? המשפיע הים בצורה מסוימת על עמים השוכנים על חופיו, להפלותם מן העמים היושבים בפנים היבשת? מדוע היו אמנות, פילוסופיה, תרבות רוחנית משגשגות דוקא בערים כמו אתונה? ושמא יש מפקפקים בכך?

הטוב אם רע הדבר, כשמדינות קטנות מצטרפות ליחידות מדיניות גדולות, כגון שבע הממלכות הסאכסיות שנתאחו לממלכת אנגליה? המביא הדבר לרבוי השלום או להחמרת המלחמות? המביא גידול זה של אומות מאוחדות לשנוי באפים של הבריות? המשפיע הוא על חשיבתם לטובה או לרעה? ובכלל: כיצד משפיעים הרעיונות על החיים לשנותם? להלן יזדמן לנו לדבר על עבדות, על מטבעות ועל נצרות – ואף שאלה ענינים שונים בהחלט, הרי כל אחד מהם נעוץ ברעיון מסוים. הנוכל לעמוד על טיבם של רעיונות אלה? הנוכל להבחין, עד כמה הם שינו את חיי המחזיקים בהם?

מעניני כלכלה עברנו למחשבות בני־אדם. ואל נשכח לעולם, כי אף שההסטוריה כרוכה בצרכי האדם למזון, למים, לארץ ולאויר, הרי את צורתם של צרכים אלה מעצבים הדמיון והרגש, והכוח המפעיל תנועות גדולות הריהו לעתים קרובות רק רחש־לב. ההסטוריונים הקדמונים הזכירו ענינים כגון אלה רק לעתים רחוקות; ומי יוכל לקבוע להם תאריכים מדויקים? אך אם כוונתנו להסטוריה ממש, לא נוכל להתעלם מהם. כי עלינו לנסות להבין, מהם הדברים שהרבו לעורר את דמיון בני־האדם ואת רגשותיהם ועלינו לנסות להרגיש אותם בכוח דמיוננו, בהתלהבות של אהדה נפשית, כי רק בדרך זו נוכל לחוש ולהבין מה שהרגישו אותם עמים קדמונים וכיצד השפיעו רגשותיהם על חייהם.

העלינו כאן שורה שלמה של קושיות. תשובות עליהן לא ינתנו גם בעמודים הבאים. יתכן, כי בהמשך הפרקים אף ישכח הקורא מה שאלנו. אבל השאלות הן העיקר. רק המרבה להקשות, מרבה גם ללמוד מן ההסטוריה. כי “שאלה היא השכלה”, נאמר באחד מספריו של כסנופונס.


 

פרק שני: ערים ואגדות


א. “העיר תלמד אדם דעת”

כיום רגילים אנו בכך, שנערים ונערות הולכים אל בית־ספר ולומדים שם קרוא וכתוב. ובכל משפחה משכילה גדלים הילדים בין מאות ספרים. אבל, לא כן היה בעבר. חינוך־חובה ובתי־ספר לבנות הם השגי הדורות האחרונים. ספרי־דפוס החלו מופיעים לפני פחות מחמש מאות שנה. בימי צ’וסר, למשל, עדיין לא היו בתי־דפוס קיימים ואת כל הספרים היו מעתיקים ביד. ואדם מלומד היה מתגאה אם היו לו בביתו עשרים ספרים והיה מעמידם בכריכות שחורות ואדומות למראשותיו. ביון הקדומה ספק אם היו בתי־ספר בכלל, ואם היו – נמצאו רק זעיר פה זעיר שם. ומעטים מאד היו גם תלמידיהם. ורק מתי־מספר ידעו קרוא וכתוב. אבל, אל נא נחשוב כי בני־אדם שאינם יודעים קרוא וכתוב נבערים מדעת או פתאים מלהשכיל. כלל וכלל לא. הרקליטוס, אחד האישים הפקחים והשנונים ביון, (עוד נדבר על אודותיו להלן), היה רגיל לומר:

הלומד דברים הרבה לא יחכים.

יכול אדם לקבוע בזכרונו כל מיני דברים ואף על פי כן יהיה חמור נושא ספרים, קרא אבל לא בן,

מלא כרסו גרה של קש דרבנן.

אנשים מסוג זה לא נמצאו ביון הקדומה, לפני שהיה ליונים אלף־בית (ראה להלן, ע' 70) אולם אחרי כן הכירו גם היונים אנשים מסוג זה והיו בזים להם.

אם נסתכל במה שלמדנו בחיינו ואף נמנה ונשקול את ערך הכנסים שקנינו לנו בכך, נופתע לראות, מה רב חלק ההשכלה שקבלנו מחוץ לכתלי בית־הספר. “העיר תלמד אדם דעת” אמר סימונידס, אחד המשוררים הקדמונים ביון. ללא בתי־ספר וספרים, ללא חדרי־משחק, בלי בחינות ובלי עתונים (כי אם בימי צ’וסר לא היו עדיין בתי־דפוס, הן בימי הקדמונים לא היה אף נייר!), למדו הנערים ולעתים אף הנערות (כל עוד לא היו כולאים את הנערות בבתים) המון דברים שאינם ידועים לנערים ולנערות בימינו, ואפילו להרבה גברים ונשים בזמננו. ודאי, לאו כל מה שלמדו ברחובות העיר היה להם למועיל, אך על כל פנים ראו שם סביבם חיים של ממש. במבואות הבתים נעשו מלאכות ממלאכות שונות והנער יכול להסתכל בהן. הרי רחוב שבו אורגים בד למפרשי אניות. ובמורד אותו רחוב טורחים נגרים וספנים בבנית אניות־עץ. ומה רב הענין והתועלת לראות כיצד נבנית ומקבלת צורה אניה מהלכת בים! היונים לא היו מקפידים שהנערים לא יטרידום בשאלות. ואפילו הקפידו, היו הנערים שואלים ומקשים בכל זאת. כבר הזכרנו את מאמרו של יוני חכם: “שאלה היא השכלה”. מדוע מקומרת האניה מלפניה? וצדדיה כל כך תלולים ובטנה כל כך שטוחה? ומדוע צורת מפרשיה דוקא זו? והנה בא מלח ונגש לדבר עם בונה־הספינה והנער מקשיב ושומע ספורי־נפלאות על ימים ועל ארצות שמעבר לים. והמלח, בראותו את הנער מקשיב, מוסיף נופך ומאריך בספורו על הבריות המשונות המצויות בים ועל סלעים מהלכים, שנגפו את ספינתו, ועל בני־הנכר, שפניהם משונים ועוד יותר משונים מנהגיהם. ובלי משים למד הנער פרק בגיאוגרפיה ואף נהנה אגב כך הרבה יותר משנהנה תלמיד של בית ספר בימינו. ועוד דבר נכבד מאד למד אגב כך: כאן למדוהו לתמוה. והתמיהה היא אם המחשבה, אמרו היונים. והנער למד לצפות לדברים משונים ולתור אחריהם. ויתכן, כי בבוא הזמן ירד אף הוא אל הים, וגם יווכח, כי “רבים הדברים המשונים בעולם, אך אין משונה כמו בן־האדם”, כמאמר המשורר היוני.

בימים ההם לא היו עתונים להודיע על המאורעות. אך גם אז היו הבריות משוחחים ומתפלמסים על עניני המדינה, מתוכחים על זכויות האצילים והמיוחסים, על מחירי המזונות, על הצורך לשנות את החוקים, על רוע דרכיהם של השליטים, החנוונים וסוחרי־התבואות, על הצורך לקבוע לכל דבר מחיר מסוים למען יוכל גם אדם עני להתקיים. והנערים היו מאזינים לכל זאת, ושמים את לבם, כי לכל נימוק יש גם שוברו בצדו, ואין דעה שאין חולקים עליה. ילדים מיטיבים להבין ולהשכיל, אם גדלים הם במשפחה, אשר שם רגילים לדון ולהתווכח. וביון היו בני־אדם מתווכחים ברחובות ובשווקים, ולעתים היו מדברים גם דברי טעם. ואף הנערים היו לומדים לנמק את דבריהם לראות דברי הגיון ולחשוף ראיות־הבל. חיי היונים לא היו מסוגרים בין כתלי הבתים, כדרך שחיים בארצות הצפון. בכל עיר היתה ככר־שוק, ה־agora. והנכרים שבקרו ביון, עמדו על כך שהיונים אהבו לשהות בככר זו, לדבר ולשוחח. אנשי־דברים היו ווכחנים מטבעם ושמחים כמוצאי שלל רב, על כל שמועה חדשה, כפי שנאמר באוונגליון של לוקאס על תושבי אתונה.

אבל, גם ספורים נושנים מצאו אוזן קשבת. כי ככל שהיו היונים אוהבים את החדש ואת הנולד, הם לא היו מהירים לשכוח. אדרבה, הם היטיבו לזכור ואף שקדו לפתח את כוח זכרונם. הם שמרו בזיכרונם שלשלות־יחוסין עצומות על כל פרטי פרטיהן – מה היה שם סבו של הסבא ומי היתה אשתו ומי היו אחיו ובני־דודו והשלישי־בשלישי שלו; הם זכרו זאת באותה דיקנות כמו הפראים באיי האוקינוס השקט: שהרי גם אצלם לא היו קיימות רשימות של נשואים, לידות ומיתות ומזלו של אדם או זכויות אזרחותו תלויים היו לעתים בפרט מסוים בשלשלת יחוסו. מלבד זאת, רבים מוצאים בכך ענין גם בימינו. אבל, לא רק בעניני משפחה עסקו ספוריהם. היו להם גם ספורי עלילות גדולים – עלילות־גבורה ומלחמות ונסיעות ותגליות, ספורים על יונים שעשו את דרכם בארצות רחוקות, בקצוי תבל, כיצד עמדו בנסיונות קשים, נלחמו בחיות טרף ובעמי לועז, במשברי הים ובמפלצותיו, וכיצד ידעו להערים ולהתחכם ואף להפיק תועלת מכל זאת. אנשים נודדים, המכונים ראפסודים, היו משמיעים ספורים אלה באזני כל באי־השווקים. הם ידעו בעל־פה שירי עלילה ארוכים ובמשך הזמן נעשו שיריהם קנין העם כולו. והכל אהבו אותם וידעום היטב, עד כי היו מרגישים בכל שנוי־נוסח, בכל פליטת־פה. אין זה קשה ללמוד בעל פה סיפור המושך את הלב והמחובר בקצב הולם ונמרץ. ידוע המעשה ביוני שסיפר לסוקראטס כיצד חינכו אביו: אביו ביקש לגדלו אדם הגון ועל כן חייבו ללמוד בעל פה את שירי “איליאס” ו“אודיסיה” – “ועודני יכול לקראם באזניך”, סיים האיש את דבריו; הוא גם הודה, כי למרות שהשירים שגורים על־פיו, אוהב הוא להאזין לקריאתם מפי הראפסודים אשר ברחובות.

יכול הדבר להראות משונה, שיחנכו נער על־ידי שילמדוהו לזכור בעל פה שתי שירות גדולות, כל אחת מהן בת 20.000 שורות בקירוב. אך במדינת ניו־יורק נזדמן לי לפגוש נערה פינית (מבשלת לפי אומנותה), שעל פיה שגורה כל שירת “קאליואלה”, כפי שלמדה בבית־הספר בארץ מולדתה. קאליואלה היא שירת האפוס הלאומי של פינלנד. הנערה שקדה על לימודה כשלוש שנים. למה למדה את השירה הארוכה הזאת? “קאליואלה” אינה נשגבה כ“אודיסיה”, – אבל, זאת היא שירת עמה ואומתה. והשלטונות בארצה ידעו יפה, מדוע קבעו לשירה זו מקום כה נרחב בתכנית הלימודים. פינלאנד זכתה זה עתה בעצמאות, לאחר שהיתה כפופה במשך דורות לרוסיה. לפני כן ניתנה לפינים בעיקר ההשכלה הרוסית. מעתה בקשו ליתן לנוער השכלה פינית, להשכין בלבם רעיונות וזכרונות פיניים, להפנות את כל אהבתם, את כל הערצתם אל תרבות מולדתם. היונים למדו את שירי הומרוס ללא מגמה מדינית שכזו, אך הגיעו לאותה התוצאה: בשמעם את “איליאס” היה לבם מתמלא גאון עם אכילס, מצטערים היו בצערו של הקטור, ובהקשיבם לחרוזי “אודיסיה” היו ששים על הרפתקאות אודיסוס. אף נזכרים היו, כי עדיין חיים וקיימים ביניהם צאצאי אותם גבורים המתוארים בשירים אלה (ראה להלן, ע' 207). ואין זו דוקא דרך־חינוך רעה לנערים, ללמדם מקטנותם מה שפעלו אבותיהם, למען יהיו בקיאים בעלילות ההדר ומכירים את כל לבטיהם של גבורי העבר. ועד היום אין לנו ספורים שישוו בכך לשתי השירות “אליאס” ו“אודיסיה”. עד היום קוראים אותן בכל הארצות. אפילו באמריקה, המעריצה את וושינגטון, את בנימין פרנקלין ואת אדיסון, מוסיפים לקרוא את ה“אודיסיה” וללמדה לנערים ולנערות במאות בתי־ספר. אף סבור אני, כי קריאה זו – ולו בתרגום – היא החלק הטוב ביותר בחינוכם. אין דבר שישרה אצילות על אפיו של אדם כחברת אנשים אצילים שביניהם הוא חי. וכמעט כל הטוב באפים של היונים כרוך בצורה זו או אחרת בהומרוס. מי היה הומרוס, לא ידע אף אחד. אבל כל יוני אהב את שיריו “והיה שש עליהם ומוקירם מנוער”.

אבל, ספורים על גבורים כולם דומים זה לזה. תמיד ובכל הארצות מחבבים בני־האדם ספורים אודות נסים ונפלאות, על מעשי קסמים, על הבן הקטן שהצליח והשיג את אשר לא יכלו להשיג אחיו הגדולים, שנעזר ברוחות ובאשפים ונשא לו לאשה את הנסיכה היפה והיה מאושר עמה עד סוף ימיו – או על מפלצות ועל אובות ורפאים ודיבוקים וידעונים ורוחות רעות – ספורים מסמרי שערות, שבכל זאת סופם בכי־טוב. וכמו בימינו, כן גם בימי קדם, היו עתים כשבני־אדם חשבו ל“מודרני” לומר, כי מחבבים הם דוקא גבורים מכוערים. אולם, הקדמונים לא הגיעו לדרגת האחרונים בחיבתם לספורים על אנשים קטנונים ומלוכלכים, החיים חיי נוולות והעושים מעשים שפלים. טעם רע היה מצוי גם בימי אבותינו. אך התשוקה לקלוקל לא היתה שלטת זמן רב. הלכלוך והנוולות הם חדגוניים ובעצם אינם מענינים. ספוריו של אסקוימילינג, דרך משל, משעמים למדי והיו משעממים עוד יותר אילולי סופר בהם על יורדי־ים נועזים, התרים את הים הקאריבי לארכו ולרחבו, ואילולי הם גבורים אמיצים, עזי־נפש, בעלי תכסיסי־קרב ובקיאים במלחמה – כי רק בעזרת הכשרונות הללו עולה בידם לבוז את ערי הספרדים ולצבור הון של אלפי דרכמונים. כל השאר אינו עשוי למשוך את לבנו. למען נמצא את המגונה מענין, יש איפוא צורך במלוא חפנים מידות טובות. וגם המשורר היוני הגדול ראה, כי דוקא הסגולות התרומיות עושות אנשים ונשים לדמויות מענינות (והיונים סברו וקבלו את דעתו זו). הספור על הבן החורג ועל הנסיכה היפהפיה ועל נחשולי ים ועל קרני ראמים נהפך ליצירה אמנותית גדולה, אף זוכה באהבת העם, אם יודע המחבר לעשות גם את היריב ואת האויב לא מפלצות בלבד, אלא בני־אדם ישרים והגונים.

בין האמנויות שהיונים פיתחון ושכללון, היתה גם אמנות הספור. בספרנו זה לא נוכל להביא אלא את קצור תכנם של שלושה ספורים, שהיו שגורים על פי היונים הקדמונים, אך אין דומה שלד כזה לספור גופו, המכיל לא רק צרור עובדות יבשות, אלא גם את כל שאון החיים ואת המית תנועתם. והקורא בספורי היונים יתן נא את דעתו לראות, כיצד הם היו מספרים, היכן היו פותחים, על מה היו פוסחים (בהניחם, כי השומע יודע זאת או יוכל לשער), מה היו משמיטים (וגם זה דבר גדול באמנות הסיפור), כיצד היו מוליכים את הספור אל תכליתו, כיצד ידעו לעשות כל דבר בנחת וכיצד משכיחים סיפוריהם את האיש המספר אותם (במקום להדגיש את חכמת המחבר, כפי שעשו רבים ברומי הקדומה, וכל שכן בימינו), אלא מכוונים את לבו ואת דעתו של השומע רק אל האיש אשר אודותיו מסופר, לראות את הכל בעיניו ולחוש את כל אשר יחוש הוא בלבו. אחד מגדולי היונים אמר, כי טרגדיה (והוא הדין בכל ספור אמתי) צריכה שיהיו בה פתיחה, אמצע וסיום. ולכאורה הדברים מובנים מאליהם. אבל, אם נאזין כיצד מספרים אצלנו, נרגיש כי לעתים קרובות מעורבבים החלקים השונים עד שאין לדעת היכן אנו עומדים: בהעלם אחד בא הספור אל סופו ואחר שב אל תחילתו ומשם חוזר ונמשך, מפורך ויגע. אבל, לא כן היו עושים היונים.


ב. יאזון

הקדמון שבשלושת הספורים הוא אודות יאזון. אותו ידע כבר הומרוס, שחי בקירוב בשנת 1.000 לפני הספירה, אבל לידינו הגיע רק מידי סופרים מאוחרים ממנו. נושא זה היה מחובב על היונים ועל הרומיים; הוא תורגם גם לאנגלית בחרוזים ובפרוזה. גם בו מוצאים אנו איש צעיר ובר־מזל, שסופו להיות מלך, מכשולים והרפתקאות, נסיכה, רוחות טובות, קסמים ומפלצות, וכן את הים ואת מגלי־הנצורות, והספור מגיד לנו כיצד נראו כל אלה בעיני היונים.

מן האבן הראשה של אמא־אדמה השוכנת בעצים (במקדשו של אפולון אשר בדלפוי) בא אוראקול נורא אל פליאס לאמור: “השמר מפני האיש בעל סנדל אחד”, העתיד לבוא אל ארצו של יולקוס, ארץ ברוכת־שמש, לרדת מאחד המשקים שברוכסי ההרים. והנה הוא בא, אותו גבור, ודמותו מוזרה: שני רמחים בידו ולגופו תערובת־לבוש: לגזרתו הדקה בגד צר, כאשר ילבשו המגניזים, ועל שכמו עור ברדלס, מחסה מפני הצינה והגשם. לראשו רעמת תלתלים מזהירים, הגולשים על ערפו. הוא לא היסס ולא ירא, אלא הלך ועמד בשוק, בתוך קהל העם. אבל, הם לא ידעוהו ואיש לרעהו אמרו: אין זה אפולון וגם לא אַרס, בעל רכב־הנחושה. וגם איננו גבור פלוני ואלמוני, שהרי הם כבר מתו ואינם בחיים. גם פליאס בא לשוק נחפז במרוצתו, במרכבה מבהקת, רתומה לפרדות. הוא הסתכל בזר הפלאי ובן רגע ראה את הסימן הנודע, כי רגלו האחת של הצעיר היתה יחפה. פליאס הבין כי פקודתו קרובה, אבל לא גילה את פחדו, הוא שאל את הזר לשמו ומנין בא. אז ספר לו הצעיר הפלאי, כי חניכו של חירון הוא, אשר בגבעות, כי נסיך הוא מלדה, כי בעודנו יונק בעריסה תפס איש זר את השלטון, הדיח את בית־אביו והוא עצמו ניצל בנס ממות, אבל חירון, השוכן בגבעות, חינכו בדברי אמת ובהגיונות אצילים. הוא קרא לו גם את שמו יאזון. ועתה, משמלאו לו עשרים שנה, שב הנהו אל ארצו, ואומר לתבוע מפליאס את זכויותיו.

כך פורץ גבורנו אל ככר־השוק ואל תוך ספורנו. הוא תובע את זכותו מאת פליאס וכל המאזין לאגדה משתתף בגורלו. אך פליאס מבקש לדחותו בערמה. שמא רוצה יאזון להביא את גיזת הזהב, מארמונו של אַיאֶטס, השוכן מעבר לים השחור? ואגב כך יניח את רוחו של פריכסוס, שטס לפנים באויר על גבו של איל הזהב? יאזון אינו תוהה, שמא זו תחבולת־שוא. הוא מוכן למסע ומשגר לכל מקום שליחים להודיע כי עומד הוא להפליג לדרך. מקרוב ומרחוק מתכנסים אליו גבורים, בניהם של אלים מנשים בנות־תמותה. אף אחד אינו רוצה להשאר בביתו ולחיות חיים שלוים, ללא סכנה. כך מתכנסים ביולקוס המעולים ביורדי הים והם בונים את האניה “ארגו”, לשוט בה אל ארץ קולכיס להביא משם את גיזת הזהב. המעונן בוחר להם יום מבורך להפלגה. והם מושכים את העוגן וקושרים אותו בחזקה אל הקמרון. ויאזון נוטל גביע זהב ושופך את כל יינו לים, וקורא לאב זיוס ולנחשולים ולרוחות, ומבקשם כי ישפיעו עליהם רוב טובה בנסעם בלב ימים וגם יחזירם בשלום לבתיהם. ובעודנו מתפלל, מרעים האב זיוס בעבים ושולח לו את הברק, סימן טוב לגבורים. והם ממהרים לדרכם ומגיעים אל סלעי־המגור, הנעים ונדים ופוגעים בכל אניה; אבל, אדוני האניות והימים העמיד את הסלעים וקבעם במקומם לנצח. לכן יכלו הארגונאוטים להמשיך בדרכם עד הגיעם לארץ קולכיס.

אַיאֶטס מקבל את פניהם בנסויים חדשים ומסרב למסור להם את גיזת הזהב. היוכל יאזון לרתום בעול את פרי־הקודש, אשר נשימתם להבה ופרסותיהם נחושה? לחרוש בהם כברת ארץ ולזרעה? וגם אחרי כן נשקפות להם אך צרות וסכנות חדשות. אך הנסיכה מידיאה רואה את הזר יפה־התואר, אשר בא אל ארמון אביה (כדרך שבא אל ככר־השוק ביולקוס) – ומתאהבת בו. בבוא הלילה, נוטלת היא סל ושמה בו סמים מסמים שונים, קצתם סמי־רפואה וקצתם סמי־מות; לפני עלות השחר באה היא אצל יאזון ונותנת לו את סמי־הקסם, למען ישמעו הפרים בקולו. היא גם מלמדת אותו מה יעשה, כיצד יזרע את שני הדרקון ואיך ינהג בשעה כשמתוך התלמים יזנקו אנשים מזוינים. כך אוסר יאזון את הפרים, חורש בהם את השדה וזורעו שני דראקון. והגבורים המזוינים, העולים מתוך האדמה, נופלים איש בחרב רעהו. אז ניגש יאזון אל הדראקון השומר על גיזת הזהב ומרדימו, בעזרת מידיאה. כך משיג הוא את גיזת הזהב ואת הנסיכה, מביאם בשלום אל “ארגו” ומפליג בחשאי חזרה אל ארצו ואל מולדתו.

אבל, עתה נהפך הגלגל. יש אומרים, כי יאזון הפליג במעלה הנהר, עד כי הרחיק מן הים השחור ומשהגיע לראש הנהר, גרר את אניתו (כפי שתארנו לעיל) לאוקינוס, עד הגיעו אל ראש נהר הנילוס, ואחר ירד בו אל הים התיכון וכך הגיע הביתה. אבל, דרך זו היא העיקוף הארוך ביותר ואינה מתקבלת על הדעת. לפי גרסה אחרת, הפליגו הארגונאוטים במעלה אחד הנהרות המשתפכים לים השחור מפאת צפון, הרחיקו אל פנים ארץ רוסיה (בלשוננו כיום) ושם גררו את אניתם לאחד הנהרות המשתפכים אל הים הבלטי וחזרו מסביב לקופנהאגן, לאורך חופי צרפת וספרד, עד הגיעם לים האגאי מצד מערב. לפי גרסה שלישית, עלו במעלה הדנובה והגיעו לים האדריאטי, אך מזלם לא האיר להם פנים והיו אנוסים לעלות שם במעלה נהר פו. משם גררו את ה“ארגו” עד לנהר רון וחזרו לארץ יולקוס בהקיפם את איטליה לכל ארכה. אין תימה, שהיו גם שאמרו, כי שבו לארצם בדרך שבאו, בלי שראו את האוקינוס ההודי, או את האטלנטי, בלי לגרור את ה“ארגו” דרך מחצית אפריקה ובלי לשוט במימי הדניפר, הנילוס והרון.

אך מנין נולדו הספורים המשונים הללו? הן ברי, כי אניה אחת לא תוכל לחזור מנסיעה אחת בארבע דרכים נפרדות. זאת הבינו ואמרו גם הקדמונים. אף זאת: יתכן לגרור מרחק־מה ביבשה דוגית או סירה לא גדולה, אך כיצד יעלה על הדעת, כי יגררו אניה מהלכת בלב־ים, כמו “ארגו”, ואף יעברו דרך מרחבי אפריקה במשך 12 יום? מהו פרוש הדבר? שמא לא היתה “ארגו” אניה יחידה אלא צי־אניות שלם? את הקושיות הללו תרצה גברת ג’יין ביקון. ספורי־העלילות הגדולים של ימי הקדם (על הבן הקטן והנסיכה היפהפיה והכשפים והמפלצות וכן הלאה) דרכן להתקבץ סביב גבור מסוים אחד. מסתבר, לפיכך, כי הקטן בבנים יהיה גם גבור, גם חכם, וגם ישא את הנסיכה היפה. ולאחר שהחלו אגדות להתגבש סביב יאזון, נספחו אליהן אגב־גררא גם שאר אגדות על מסעות בארצות רחוקות, וסופן שכולן נתמזגו ונתערבו זו בזו. ובספורי־נפלאות אין קושי בכך, שאניה כ“ארגו” תגרר במשך 12 יום דרך מחצית אפריקה – כלום קשה הדבר מרתימת פרי־נחושה? ומלשאת לאשה את הנסיכה היפהפיה? נוכל אפוא להסיק מן התסבוכת הזאת, כי באותם הימים הקדמונים היו היונים מספרים אודות הרפתקאות שונות שאירעו במעלה הנהרות בפנים רוסיה וכן במעלה נהר־דנובה ואף בפנים אסיה. וכל שכן היו מגלגלים שיחה על הרפתקאות מופלאות בנהר הנילוס (אליו עוד נשוב להלן); ושמא אין הרפתקאות באוקינוס הגדול, זה הסובב את התבל כלה? ולמה יפקד מקומו של נהר ארידאנוס? ולאחר זמן אמרו, כי ארידאנוס הוא פו,

במקום שם מי ארידאנוס בהירים,

ועל קבר פאטון שם אחיותיו,

בוכות אל הנהר ואל גליו דמעות זולגות,

כדלף ענברים.

ואמנם, בזו הדרך הגיע הענבר מן הים הבלטי ליון. נשי יון בימי קדם היו מחבבות חרוזי ענבר. והסוחר הפניקי בשירת “אודיסיה” עונד “שרשרת זהב ועליה חרוזי ענבר” ומה בדבר נהר הרון? אך ברי, כי ספור גדול זה היה נרקם והולך במשך דורות וכל התאריכים בו מבולבלים לא פחות מן הנתונים הגיאוגרפיים. גם לא איכפת לנו זאת. אך עלינו להכיר טובה ליונים, על שידעו לספר ספורים נאים על מעשים נועזים, על הרפתקאות ועל תגליות. כי בדרך זו הרבו להשכיל ובדרך זו היו היונים ליונים.


ג. טרויה

אומרים לנו, כי כל שטחה של טרויה המהוללה לא היה אלא כשטחה של תחנת הרכבת “ניוסטריט” בבירמינגם, אולי אף קצת פחות מזה. אבל, “קסם דיו במועט”, אומרים היו היונים. ולטרויה נודע מקום נכבד בהסטוריה. היא תרמה תרומה רבה לאשרם של בני אדם. על כך ספר לנו הומרוס. ונחלקו הדעות: מי היה הומרוס? ושמא אין זה אלא כסות לכמה אנשים? אולי היתה זו חבורת משוררים, שקבלו את דבריהם איש מפי איש? או שמא היה זה אחד הנסיכים, כמו פיסיסטראטוס באתונה, שכינס את כל “שירי הגבורים” ו“משלי המושלים” ועשאם מסכת אחת? כפי הנראה אף לא טרח ביותר לערכם ולתאמם, שהרי יש בספור כמה וכמה סתירות. אבל, הסבורים כך יואילו נא להטריח את עצמם ויעיינו בספר “דון קיחוט”, שבחלקו השני לועג המחבר לרשלנותו בכתיבת החלק הראשון? והן סרואנטס ודאי ששלט באמנות הספור; הוא היה הראשון אשר שב ועלה בכך לדרגתו של הומרוס. ואילו כאן מבקשים שנאמין, כי הומרוס לא היה אלא מין ועדה. אך, כיום שוב נוטים החוקרים לדעה, כי רק משורר גדול ובעל שאר־רוח עלול לחבר שירות נשגבות כמו “אודיסיאה”. הומרוס “כתב את דבריו כהומרוס”, אמרו הקדמונים, הוא ספר את המעשים על פי דרכו. ויש ענין להתחקות על דרכו זו. המספר הרגיל מבקש להבהיר כל דבר, למען יהיה מחוור ומדויק במקום ובזמן. אך הומרוס פתח את ספורו מאמצעיתו, הוא התחילו בעצם שעת גדולתו, בלי שטרח לצרף את חלקיו כסדרם – ודוקא בכך מתגלה אמנותו הגדולה, דוקא ברמזים לפשרו הסמוי של הספור, שאיננו ידוע מראש.

שירי־נא, הוי אלה, את חרונו הנורא של אכילס בן פיליאוס, אשר הטיל רבוא צרות על האכאים, אף שלח אל ההאדס הרבה נפשות גבורים ואת גופותיהם נתן מאכל לכלבים ולעיט: כך נתמלאה עצתו של זיוס למן היום אשר בו נפלו ריב ומדון בין אטרידס הראשון, מלך האנשים, ובין אכילס האלוהי. מי האל אשר קרא לריב בין השנים? זה היה בנם של זיוס וליטו; כי חרה אפו במלך, על כן שלח מגפה רעה בצבא ואנשים רבים אבדו בה, יען כי בזה אטרידס את הכוהן חריזס.

כי חריזס בא אל צי היונים, כדי לפדות את בתו אשר נפלה בשביה ונמסרה לאגאממנון. אך המלך ענהו קשות והשיב פניו ריקם; “לא אוציאנה לחפשי; לא, עד זקנה ושיבה תעשה עמי בארגוס, הרחק מארצה”. ואביה הזקן הלך לו בלי אומר ודברים. הוא הלך לו על שפת הים הגועש בשאון, ושם התפלל לאפולון. ואפולון שמע לתחינתו. ממרומי אולימפוס ירד האל וחרונו בלבו, חיציו מקישים באשפתו, כולו לוהט בזעם, יורד כמו ליל. חץ זרק אפולון באניות. ותפגע המגפה תחילה בכלבים ובפרדות ואחר פגעה בבני האדם. ותחלנה לעלות בכל מקום המדורות לקבורת המתים, מדורות רבות מאד. תשעה ימים פגעו בצבא חציו של האל. ביום העשירי כינס אכילס מועצה וצווה לחקור לסיבת המגפה. ויגד להם הנביא כי הסבה היא חרונו של יורה־החצים, הכועס בעבור כוהנו; ועוד הגיד הנביא, כי המגפה לא תפסק עד אם תשלח הנערה אל אביה. ולמשמע דבריו כעס אגאממנגון, סנט בנביא וגם באכילס. אכן, לבסוף הסכים להשיב את הנערה, אבל פנה אל אכילס ואמר: “אני בעצמי אל אהלך אלך, אקח מעמך את בריזאיס יפת־הפנים, שניתנה לך שי לכבודך. למען תדע כי גדול אני ממך. ולבל יהין איש להמרות את פי, למען יעיז את פניו כנגדי”.

נצטער בן פיליאוס וימלך עם לבו, הישלוף את חרבו ויכה את אטרידס, היבליג על חרונו. ובעודנו שולף את חרבו מנדנה באה מן השמים אתנה, נצבה מאחוריו, תפשתו בציצית שערו, אשר עינו כעין הזהב, וצוותה לו להשיב את ידו – אך איש לא ראה אותה מלבדו. (נגיעה פלאית היא זו, הופעה פתאומית של האלה הבלתי־נראית, התגלות כהרף עין). ואכן, הושבה החרב לנדנה ואכילס סנט באגאממנון, זה “המלך הבולע עמים”, “הכבד כי מלאו יין, פניו כפני כלב ולבו כלב אילה”; אימתי שש אגאממנון אלי קרב? עוד תבואו אלי האכאים, לשחר את פניו של אכילס. “קחו לכם את הנערה; אתם נתתם אותה לי, קחוה אפוא ולכו. אבל, השמרו ואל תקחו מאומה מלבדה”.

ובלדרי המלך באו אל אהלו והביאו משם את בריזאיס, למורת רוחם של שניהם, אף למורת רוחה. ואכילס נטש את חבריו, עמד על שפת הים והתפלל אל אמו: הרואות עיניה את כבודו שחולל? ואמו שבנבכי הים, שמעה את קולו. היא עלתה מן הים כעלות הערפל, ישבה לפני בנה וטפחה בידה על שכמו. והוא ספר לה את כל מה שקרה; “לכי־נא לאולימפוס, הפצירי בזיוס, הזכיריהו־נא כיצד עזרת לו, חבקי את ברכיו ובקשיהו לעזור לאנשי טרויה, למען יכו את האכאים בין אניותיהם, למען יועמד מלכם בנסיון, למען יווכח באיוולתו כשלא חלק לי כבוד, לטוב שבאנשי האכאים”.

והעלילה מתפתחת במהירות. הומרוס אינו שוהה לספר לנו, כי אמו של אכילס היתה נימפת־ים. בסיפורו אין שום הערות־רגל ועלינו להקשיב לדבריו עד לנקיפת לב. ולבב מי לא יפעם בהקשיבו! הרי כאן לפנינו המריבה הגדולה, בה שני הצדדים גם יחד אינם צודקים. והרי תטיס הולכת אל זיוס והוא נענה לתפילת אכילס, הממיט רעה גם על עמו גם על עצמו. פטרוקלוס, הטוב בחבריו של אכילס, נופל בקרב מידי הקטור איש טרויה, וגם שריונו של אכילס נופל בידי הקטור. מוזרה היא דרכן של תפילות. גם האציל בבני־אדם עלול לשגות. אבל, הומרוס אינו עוסק בדברי מוסר. מספר הוא את ספורו. דבריו מופנים אל כל האוהבים להקשיב ועוד יותר לאותם האוהבים להרהר במעשה המסופר.

אודות מי הוא מספר? אין אצלו “רשימת הנפשות הפועלות”; אבל, הם עוברים לפנינו בשבתנו על חומת טרויה הנצורה. גם מלכה הזקן של העיר, פריאמוס, מצוי כאן והוא שואל את הלנה היפה על פלוני ועל אלמוני שבמחנה היונים. מיהו זה האיש אשר משכמו ומעלה הוא גבוה מכל חבריו ואין כמותו ליופי ולהדר־מלכות? אגאממנון הוא זה. ומיהו האיש האחר, רחב כתפים וחזה, שקומתו רק עד לשכמו של אגאממנון? הרי זה אודיסוס, שאין כמותו באדם לערמה. אנטנור איש טרויה מצטרף לשיחה ואומר (אמנם בצורה נאה), כי אודיסוס זה גוו ארוך, אבל רגליו קצרות – פרט משונה למדי. ושם רואות עינינו את איאקס, קומתו כענק, מבעלי התריסים במחנה האכאים. הלנה נושאת את עניה, שמא תראה במחנה היונים את אחיה – אך לשוא. “באשר האדמה המחיה מחזיקה אותם שם, בלאקדמון, בארץ מכורתם היקרה”.

ושוב באים אנו אל מחנה היונים, הנטוש בשפלה רחבה, ושוב לטרויה הנצורה. רואים אנו את הקטור, המכונה בפי העם “מלך טרויה”, (באשר הוא לבדו הציל את העיר) והוא נפרד מאשתו אנדרומאכה, בעוד אמתה מחזיקה בזרועה את בנם התינוק. ואנדרומאכה בוכה ומחזיקה בידו של הקטור. מדוע מוכרח הוא ללכת? הן כבר קפחה את כל יקיריה. עתה הוא לה לא רק אישה, אלא גם אביה ואחיה. חוס נא אפוא, לבל יהיה בנך יתום. "ודאי – אומר הקטור – חשבתי על כל זאת, אשתי. אבל איך אראה את פניהם של בני־טרויה, ואיך אסתכל בפני נשי־טרויה, ארוכות־השמלות, אם אירא מפני קרב כאחד הפחדנים? – יודע הקטור: “בוא יבוא היום וטרויה הקדושה תפול”. אבל עליו ללכת. הוא שולח את ידו לילד; אך הקטן נבהל מברק השריון הנחוש ומצצית זנב־הסוס היורדת מראש קובעו. הוא פורץ בבכי מר ומסתיר את פניו בחיק מיניקתו. “אז צחק אביו צחוק גדול וצחקה גם הגברת אמו; והקטור הסיר את קובעו, שמו על הקרקע, לקח את בנו על זרועותיו ונשקו”.

עליו ללכת. זוהי הנימה של הומרוס. “ידיד נפשי – אומר אחד הלוחמים היונים לרעהו – אילו שנינו נמלט ממלחמה זו ונחיה לעולמים, בלי זקנה ומות, ולא אוסיף עוד ללחום בין חלוצי־הקרב וגם אותך לא אשלח למערכות הכבוד. אבל עתה – אפילו מרחפים מולנו רבוא גזרי־מות, אשר שום אדם לא יוכל להמלט מפניהם ולא לחמוק מידם –עלינו ללכת, בין ננחל כבוד ובין ינחלנו אחר”. סוסו של אכילס פותח את פיו בלשון בני־אדם ומזהיר את אדוניו כי סופו לפול בקרב. “למה תדבר על מות? – עונה לו הגבור – יודע אני זאת; ואף על פי כן לא אחדל, עד אם השבתי מלחמה לטרויה מנה אחת אפים”.

זיוס מלא אפוא את בקשתה של תטיס. צרה באה על האכאים. והרי הם משגרים משלחת אל אכילס ומפצירים בו, כי יחזור לקרב. אכילס רוגז ואינו רוצה ללחום. לאחר מכן שולח הוא למערכה את פטרוקלס, והלה נופל בקרב בחרבו של הקטור. אז מוכן גם אכילס ללחום, אבל כבר החמיץ את השעה. האל הפיסטוס נענה לבקשתה של תטיס ומתקין לאכילס נשק חדש, במיוחד מגן נפלא, אשר עליו מצוירים מחזות הווי מחיי היונים. אגב כך יש לראות, עד כמה היו הומרוס ובני דורו מחבבים אמנות. אכילס הורג את הקטור ורוצה להשליך את גופתו לכלבים. אך בלילה בא אצלו פריאמוס הזקן (אחד האלים מראה לו את הדרך). הוא נוגע בידי אכילס, בידים שהרגו את בנו, ומבקש לפדות מאכילס את גוית ההרוג – “אנא, ירא את האלים, אכילס, ורחם נא עלי, כי זכור נא את אביך”. כך אמר פריאמוס ודבריו נגעו אל לבו של אכילס, עד כי חפץ לשאת קינה על אביו. והוא עונה לישיש האבל באדיבות, כיאה לאביר, ומחזיר לו את גוית בנו. ופריאמוס נוטל את הגויה עמו במרכבתו אל טרויה. “כך ערכו את קבורתו של הקטור, מכניע הסוסים”, מסיימת השירה. וזה סוף הספור על חרונו של אכילס.

ומהו גמול גורל על כל נדבת לבו?

על פי רוב, זו נחלת נפשות הגבורים:

כבוד, ידיד, צרה ומות בלא עת.


ד. אודיסיה

שונה מן האליאס האודיסיה, שירת־העלילה האחרת. חלפה המלחמה על טרויה, אשר נמשכה עשר שנים תמימות, וחלפו מאז עוד עשר שנים ואודיסוס עדיין לא שב אל ביתו. גם כאן פותח הומרוס את ספורו על פי דרכו המיוחדת. כל האלים רחמו על אודיסוס, כולם חוץ מפוסאידון, אל הים, שהיה אויבו. אך קרה שפוסאידון הלך לאפסי ארץ, כי משתה היה לו אצל אנשי כוש. ואתנה כיוונה את השעה להפיל לפני זיוס את תחינתה בעבור אודיסוס החכם והמסכן. כי שבוי אודיסוס בידי אחת האלות, באי שבלב ים, והאלה מפצירה בו באמרי חשק כי ישכיח מלבו את ארצו איתאקה. אך עיני אודיסוס כלות לשוב אל מולדתו ולו רק לראות מרחוק את עשן בתיה. מבקש הוא את נפשו למות. למה תשנאנו כל כך? שואלת אתנה את זיוס. אבל, זיוס איננו שונא לאודיסוס. למה תטיח זאת אתנה בפניו? הבה ונחבל תחבולה להשיבו לביתו, על אפו של פוסיאדון. וזיוס שולח את הרמס להודיע לקאליפסו, כי רצון האלים הוא שתשלח את אודיסוס חפשי. ואתנה סרה אל איתאקה בדמות סוחר יורד־ימים, המבקש לקנות ברזל.

בבואה לאיתאקה מוצאת אתנה את ביתו של אודיסוס הומה מרוב אדם: אורחים מארצות המערב אשר נתכנסו לבקש את ידה של פינילופה. כל עוד לא הסכימה פינילופה להנשא ולבחור אחד מהם לאישה, שוכנים האורחים בביתו של אודיסוס, אוכלים ושותים, עורכים משתאות ומבזבזים את רכושו. אבל, פינילופה דוחה אותם באמתלאות. תחילה שומה עליה, אומרת היא, לארוג תכריכים בשביל לאירטס הזקן, אביו של אודיסוס. ואכן, היא אורגת כל יום, אבל מדי לילה בלילה מתירה היא את מה שארגה, עד שהחתנים תופשים אותה בקלקלתה ואז מוכרחה היא לכלות את מלאכתה. אולם, להנשא לאחד מהם אינה רוצה. אתנה משיאה עצה לבנה הנבון, טילימאכוס. הוא קורא את אנשי איתאקה לאספה ומוחה לפניהם על חוצפת החתנים. פלוני אומר כך ופלמוני טוען כך, בלי שתוסק מסקנה ברורה (כך יקרה ברוב האספות אצל הומרוס), אך לבסוף מרגישים אנו, כי דבר מה עשוי בכל זאת להתרחש. החתנים אינם רוצים כי טילימאכוס יקבל אניה ויסע לבקש ידיעות על גורלו של אביו. אך בעזרת אתנה משיג הוא אניה וגם צוות מלחים ומפליג לדרך. אז קושרים החתנים קשר להמית אותו בחזירתו. אבל, לאמו לא ספר טילימאכוס כי יצא לדרך.

הוא נוסע אל יבשת יון וסר שם אל ביתו של נסטור הישיש, אשר ראה כבר שלושה דורות. הישיש רב־התבונה מספר לו אודות חזירתו מטרויה וכיצד חזרו משם גבורים אחרים. אבל על אודיסוס איננו יודע מאום. על כל פנים, משגר הוא את טילימאכוס, ועמו גם את פיסיסטראטוס בנו, אל מינילאוס מלך ספרטה, לשאול גם אותו, שמא שמע שמץ דבר על הגבור שאבד. בנסיעה של יומים הגיעו שני הצעירים אל ספרטה, אבל שום אחד לא הצליח מאז לגלות את הדרך בה עברו – זאת לתשומת לבם של המבקשים לקשור את הומרוס ואת אודיסוס למפות גיאוגרפיות שבידינו. ביתו של מינילאוס נחמד והמלכה הלנה חביבה. הם מגלגלים שיחה ערבה אודות מה שראו בנסיעותיהם, והלנה מוהלת במשקאם סם ערב, ניפינתיס, המשכיח דאגה מלבם. אבל על אודיסוס שומעים הם רק זאת, שהוא שבוי ברשות אלה אחת באי נעלם. טילימאכוס חוזר אפוא כלעומת שבא. ובכל ארבעת הספרים המספרים על כל אלה, עדיין לא ראינו את אודיסוס ורק שמענו אודותיו: פלוני מדבר עליו, פלמוני מעלה זכרונות נושנים, תוהה מה היה לו, מהלל את כשרונו ואת חכמתו. כל הזמן מופנים רעיונותינו אליו, בלבנו נרקמת דמותו ואנו מצפים לבואו. גם זוהי “דרכו של הומרוס”.

לבסוף, שוב פונה אתנה אל זיוס. הרמס עף אל האי של קאליפסו ומוצא את הנימפה אורגת בכרכר של זהב ושרה בקולה הערב. “קשי־לב וקנאים אתם, האלים!”, בוכה קאליפסו בשמעה את גזרתו של זיוס. הן היא שהצילה את אודיסוס ממות, היא טפלה בו, ועתה מצווים האלים, כי עליו ללכת ממנה. אבל, יהי כך! קאליפסו הולכת אפוא אל אדיסוס, לבשרו כי ישוחרר, לפי רצון האלים, ומוצאת אותו יושב על שפת הים ועיניו צופות למרחקים ודמעות על לחיו. כמעט לא יאמין כי שעת גאולתו באה. הוא דורש מקאליפסו, כי תשבע לו כי אין זו תחבולה חדשה מצדה. אחר הוא בונה לו רפסודה, עשויה מעשרים עצים גבוהים, ארנים ותרזות, שהוא כורתם בכילף נחושת. וקאליפסו נותנת לו גם מפרשים וחבלים, וכל שאר האביזרים הדרושים להתקנת הרפסודה. עם נשיבת רוח צחה מפליג אודיסוס בים ושט בו שבעה עשר ימים, בכוונו את דרכו בלילות לפי מצב הכוכבים, “והדובה לשמאלו”. (הרי שהיה שט מזרחה). אך ביום השמונה עשר ראה אותו פוסאידון והרעיש נגדו ים ושמים, שבר את תרנו, סחף מידו את ההגה, וזרקו אל לב ים. אותה שעה ראתה אותו אלת־הים, אינוֹ. רחמיה נכמרו על אדיסוס והיא נתנה לו את מטפחתה לצוף עליה, “אבל, כשתגענה ידיך לחוף, הסר אותה והשליכנה אל הים האפל כיין; ובעשותך זאת הסב את פניך”. כך ניצל אודיסוס והגיע ליבשה. הגלים הטילוהו אל סלעים, אך לבסוף מצא שפך נהר ובו שחה וטפס על גדתו. הוא השליך את מטפחתה של אינו לנהר, מצא לו מחבוא בין שיחים עבותים ונרדם.

הוא הגיע לארץ הפיאקים, אשר לפי דעת קדמונים נמצאה באי קרקירה, אבל יתכן כי מקומה מעבר לנהר סמבטיון. בארצו של המלך אלקינוס היו החיים נאים ומאושרים. אם האי של קאליפסו היה במרחק עשרים יום מערבה, היכן נמצאה ארץ זו? שני דברים אמרו היונים שעלינו לזכרם: “יתכן כי נוכל להתוות את מפת מסעיו של אודיסוס, אבל תחילה עלינו למצוא את הגלדן, שהכין את השק, בו הצפין איאולוס את הרוחות שנשאו את אודיסוס בלב הימים”; ועוד זאת: “אין זה מתקבל על הדעת, שהכל יהא בדוי וגם אין זה מדרכו של הומרוס לבדות את הכל”. והנה באה נאוזיקאה, בת־מלך מלאת חן, נסיכה בין הבנות, היא מוצאה את אודיסוס הישן ומביאה אותו אל בית אביה. שם זוכה הוא לקבלת פנים כידו הנדיבה של הומרוס, אף מגלה את שמו ומספר על מסעיו, וספורו משובב ורענן גם כיום וגם עתה ניהנה לקראו כמו בעת שסופר ראשונה, לפני שלושת אלפים שנה.

“לא היה מי שקדמנו באותו ים הדממה” – ואודיסוס מספר על מערת פולימפוס. (יש סבורים, כי מקומה בסיציליה, במדרוני הר הגעש אטנה, אך האמנם היתה שם, בסמוך למקומן של ערים יוניות ידועות?). קיקלופ זה, בעל עין יחידה ורשע מטבעו, סוגר מדי לילה את צאנו במערתו המצחינה ורוצה לזלול את היונים שנפלו לידיו. אבל, את אודיסוס משאיר הוא אחרון, בעבור היין שבידו. אלא שאודיסוס פיקח מדי; הוא אומר לפוליפמוס כי שמו “שום איש”. ובלילה הוא נוטל קורה, מלהט אותה באש, ותוקעה בעינו של הקיקלופ – והקורה לוחשת בעין כלחוש ברזל בבואו במים, בשעה שהחרש מחסם בהם להב של קרדום גדול. רעיו של פוליפמוס שומעים את צעקותיו ומתאספים סביב מערתו. מה קרה? שואלים הם. מי עשה לו עוול? “שום איש” עונה הוא. והם הולכים להם והיונים נמלטים.

הם מגיעים אל אי הקוסמת קירקה, המשקה את אנשי אודיסוס יין מפוטם ואחר נוגעת בהם במטה שבידה, הופכת אותם לחזירים וכולאה את כולם בדיר. אודיסוס לבדו מקבל מידי הרמס את השורש מולי, המגן עליו מפני הקסמים. הקוסמת מחזירה לאנשיו דמות אדם, נעשית ידידתו, ויועצת לו כיצד ימשיך בנסיעתו. הוא מפליג לדרכו – כפי שנראה למערב הרחוק – יורד אל עולם המתים ורואה שם את הרוחות. הוא משקה את הרוחות דם כבש והם מתאוששים, מכירים אותו ויכולים אף לדבר. הוא רואה שם את אמו והיא שותה מן הדם ומגידה לו אודות בנו הצעיר ואודות אביו הזקן, האובד בעניו בשדות. הוא רוצה לחבק את אמו, אך איננו יכול. שלוש פעמים מנסה הוא, אבל היא חומקת מבין זרועותיו כמו צל או חלום. (“אדם מהו? ומה איננו? האדם הוא חלומו של צל”, אמר לאחר זמן המשורר פינדארוס). הוא רואה את אכילס, אף מזכירו את יקר גדולתו לפנים, למען תנח דעתו במותו. “לאו”, אומר לו הגבור,

אל־נא תדבר דברי נוחם על המות

באזני, אודיסוס המהולל. טוב לי היותי

אריס מסכן עלי אדמות,

בלי נחלה, בשפלות ובעוני

מהיותי מושל על כל המתים

אשר בשאול.

כך שוממים, קהים ועצובים החיים בשאול.

הפיאקים מורידים את אודיסוס באחת מאניות־הפלא אשר להם, מביאים אותו בלילה אחד אל איתאקה ומניחים אותו שם, נרדם על שפת הים. הוא מוצא את ביתו של איומיוס, רועה החזירים האלוהי, ופוגש אצלו גם את טילימאכוס בנו. ועל מעשיהם ותכניותיהם, על שובו של אודיסוס אל ביתו, על מעללי החתנים ועל דבריהם, על הטבח שערכו בהם אודיסוס עם בנו ועם שנים מרעיו, וכיצד הכירה פינילופה את אישה, על כך מסופר בשנים עשר הספרים האחרונים של “אודיסיה”. שנים־עשר ספרים הם, אך אינם ארוכים לקורא ובמקום להמשיך בנתוחם, דיינו שנביא כאן רק חצי עמוד. מדוע מוקסם כל הקורא, למשל, פסקה זאת – שואל המלומד היוני הקדום, דיוניסיוס מהליקארנאסוס – מפני מה נוגעת היא אל לבנו (על כל פנים במקורה בשפה היונית)? כלום עושה זאת הסגנון? המלים? אך הן אלו מלים פשוטות ורגילות. מהי אפוא התשובה? שמא יענה על כך הקורא בעצמו. והרי הפסקה לפניו:

“שניהם היו בבקתה, אודיסוס ורועה־החזירים האלוהי, ועם שחר הם סעדו את לבם אצל האש שהדליקו, לאחר שלחם את רועי־החזירים עם העדר. אבל, טילימאכוס התקרב לבקתה והכלבים הפראים לא נבחו עליו, אלא יבבו. ואודיסוס האלוהי הרגיש ביבבת הכלבים ושמע את קול שתי הרגלים הקרבות. אז אמר אל איומיוס היושב לצדו: איומיוס, ודאי נגש הנה אחד מידידיך, או אדם מוכר, כי הכלבים אינם נובחים עליו, אלא מיבבים; ושומע אני קול רגלים באות. אך אמר את דבריו, והנה בנו יקירו עומד בפתח. מופתע קפץ רועה החזירים ממקומו ומידיו נפלה הקדרה אשר בה היה מוהל את היין המתוק. והוא רץ לקבל פני אדוניו ונשקו על ראשו ועל שתי עיניו היפות ועל שתי ידיו. ועיניו זלגו דמעה גדולה”.


ה. העולם שמאחורי העלילה

שבע ערים ביון רבו על הומרוס המת,

אשר בעודנו חי תעה בהן לבקש לחם.

פתגם מפורסם הוא ודומה כי השורה הראשונה בו אמת. שום אחד לא ידע את מקום לדתו של הומרוס ולא את זמן לדתו. הרודוטוס אומר במפורש, כי הומרוס והזיודוס היו בני דור אחד, כארבע מאות שנים לפני זמנו, הווה אומר בקרוב סביב שנת 850 לפני הספירה. אגדות רבות היו מהלכות בין היונים אודות הומרוס. יחסו לו שירות־עלילה שאבדו ולא הגיעו אלינו, המנונים לאלים ואף שירת־גבורים בורלסקית. וכך עמדו הענינים עד מוצאי המאה הי"ח, כשמלומד גרמני, פ. א. וולף, “ערך להומרוס שנת 1793”, מהפכה צרפתית ממש, וקצץ את השירות הגדולות במכונת גיליוטינה. במשך מאה שנה אחריו לא העיז שום מלומד להאמין בקיומו של הומרוס אחד. כל אחד היה בולש בשירותיו ומגלה בהן הוספות ושנויי־גרסאות וחושף את “איליאס” המקורית. אך עברו שנים ושוב נשתנה הלך הרוחות. כיום שוב רווחת ההרגשה, כי לא תתכן שירה גדולה בלי משורר גדול ואין דומה משורר לעדה שלמה.

אך נניח לו למחבר ונפנה לעולם המתואר ביצירותיו. התאר לנו הומרוס את מה שראה והכיר בימיו? או שמא שקד לתאר את ההווי של דורות קודמים? ואולי, דרך פשרה, נאמר, כי שם את גבורי העבר בנסיבות הדומות למה שראה בימיו? ושמא, להיפך, לא תאר אלא פרי דמיונו? כלום אין בשיריו מדה גדושה של זהב, יותר מדי בשביל שחר ההסטוריה? בשנת 1820 נולד בגרמניה נער, אשר בעודו בבית־ספר התאהב בכתבי הומרוס. יונית לא ידע, אך אוהב היה לקרא את השירים בתרגומם הגרמני. בעודנו צעיר נכנס למסחר. הוא היה מוכשר ללמוד שפות, אבל את הומרוס לא שכח. בחייו לא חסרו הרפתקאות והגורל הביאו לרוסיה, לניו־יורק ולאמריקה הדרומית. הוא הצליח במסחרו, צבר לו רכוש ויכול היה להינפש מעסקים. אז הלך ליון והחל בחיים חדשים: הוא החל לחפור במקומות שתאר הומרוס. זמן מה לפני כן נתגלתה בחפירות ננוה העתיקה. שמה נגלה בדרך זו גם את שרידי האכאים של הומרוס? הוא לא הטיל ספק באפשרות זו, התגבר על כל מכשולי הפקידות הטורקית, לא שעה לפקפוקי המלומדים בגרמניה, ובסמכו על עצתו של אנגלי אחד, שישב זמן רב באסיה הקטנה, החל לחפור בתל היסארליק. לאחר מכן ערך חפירות גם בתלים של מיקנאי ותירינת. הוא לא היה חוקר עתיקות מומחה, כמו החופרים בזמננו, ושיטות עבודתו תסמרנה שערות ארכיאולוג מודרני. אבל, הוא חפר והעמיק לחפור ומצא וגילה. הוא מצא שרידי שבע ערי טרויה בנויות זו על גבי זו ואחת מהן, מן התחתונות והקדומות, נמצאה שרופת־אש. הוא מצא את קברו של אגאממנון במקום שצריך היה להמצא לפי דברי התייר היוני פאוזאניס (ראה להלן ע' 339) ובקבר מצא מסכות עשויות זהב. שפע זהב, עד להפליא, נמצא גם בחרבות מיקנאי, כפי שיוכל להווכח כל המבקר בבית־הנכות באתונה. הרי שהומרוס צדק!

אבל, אחרי שלימן באו חוקרים אחרים וצצו קושיות. חומות המצודות, קברים בצורת כוורות, שער־האריות, כל אלה היו ידועים ונמצאו על עמדם. אבל, לאחר שנחפשו יסודות הבתים, נתברר כי תכניתם אינה דומה לביתו דל אודיסוס המתואר אצל הומרוס. נתגלו גם הבדלים אחרים. וההבדלים נתרבו והלכו. תושבי הערים שנתגלו בחפירות היו מחוננים בכשרון אמנותי רב. בוופיו נמצאו גביעי זהב ועליהם תמונות ציד־פרים, מלאות חיים, מלאכה מעודנת להפליא ולא פרימיטיבית. נמצאו דמויות של אנשים ונשים שבגדיהם שונים מן המתואר בשירי הומרוס. מחטים, כפתורים, מספרים, כל אלה אינם כלים פרימיטיביים. מלבושים העשויים ללא כל אלה, מן ההכרח שיהיו פשוטים. תולדות הכפתורים הן סוגיה רבת ענין, שעדין לא נחקרה כראוי. בימי הומרוס היה האיש לובש חיטון, כמין חלוק רחב עשוי ארג. אבל, תושבי מיקנאי היו לבושים מחגורות על מתניהם ומסתבר כי זו צורת לבוש קדומה עוד יותר. לנשים שבימי הומרוס היו פריפות, מה שאין כן לנשי מיקנאי, וממילא היתה צורת שמלותיהן שונה לחלוטין. גבוריו של הומרוס הם “אכאים ארוכי השער”, ותושבי מיקנאי היו עורכים את שערם בשלוש קבוצות על קדקדם. גם בנשק נמצאו הבדלים. אצל הומרוס המגינים עגולים. התמונות שנתגלו בחפירות מראות מגינים מארכים־סגלגלים. החרב בשירי הומרוס גוזרת במכה אחת. חרבות־הנחושה שנמצאו בחפירות היו עשויות רק לפצוע בחודן והנדן שלהן קטן (מה שאין כן הנדנים שמתאר הומרוס: “גדולים מקומת איש בימינו”). גבוריו של הומרוס היו שמים על חציהם חודים של ברזל; לחצים ולחרבות שבקברות היו חודים מאבן אפוזין (מין זכוכית טבעית ממוצא וולקאני. בימי קדם היתה אבן זו באה כפי הנראה, בעיקר מן האי מלוס). הומרוס מזכיר תדיר את הברזל; אבל בחפירות לא נמצאו כמעט שום כלי ברזל.

במרוצות הזמן נעשו חפירות נוספות ונחשפו שרידי ישובים אחרים. בשנת 1898 יצא האי כרתים מתחת שלטון הטורקים והחלו חפירות בקנוסוס העתיקה. לפני כן היה קנוסוס רק שם בעלמא. כיום משמעו בשבילנו תרבות שלמה. נמצאו שם בנינים משוכללים וגרמי־מעלות, שבודאי היו לא מלאכתם של מתחילים. נמצאו פסלי אלות (או נשים) לבושות שמלות רחבות־שובל עם גזרות דקות, כעין אפנת הגברות בפאריס בשנת 1880. אך אולי ביותר תמהו החופרים במצאם מערכת ביוב למי־שטף. בהדרגה מיינו וסייגו את כל התגליות הללו וקבעו להן תאריכים. יסוד לכך שמשה אמנות מצרים הקדומה, כי תולדות מצרים היו כבר חקורים וידועים בסדרן המדויק. דמיונות לאמנות מצרים וחפצים בודדים מתוצרת מצרים שנמצאו במקומות שונים, אפשרו ליחד תאריכים מסוימים לכל שכבה. וכך נתברר בהדרגה, כי בדורות שלפני הומרוס היתה על שפת הים האגאי ומסביב לו תרבות מפותחת מאד, שנתקיימה כמה מאות שנים, צמחה, שגשגה, נתנוונה ולבסוף מוגרה – כפי הנראה בכוח הזרוע. אנשי תרבות זו לא היו גבוריו של הומרוס – זה ברי לנו כיום. הם היו אחרים בקומתם, בתארם וברוחם. החוקרים סבורים, כי שייכים היו למה שמכנים במעורפל גזע ים־תיכוני, שממנו באו גם רבים מתושבי איטליה וצרפת ואף אחוז ניכר של תושבי ויילס באיים הבריטים: כולם קטני־קומה, שחורי־שער, עדיני־ידים וגלגלתם מיוחדת בצורתה. ידוע לנו, כי בתקופות הסטוריות פרץ לכל רחבי אירופה גזע אחר, של “חיות גדולות ובהירות־שער”, כפי שכינה אותם הומוריסטן גרמני, אנשים ונשים בעלי־צורה והדורי־תאר, דומים במראיהם לגאלי הגוסס בפסל הנודע. דור אחרי דור מגיעות בשורות על שבטים חדשים הפולשים לתחומי הים התיכון – מאירופה הצפונית והתיכונית, וגם מאזורים יותר מרוחקים; סקיתים, טרירים, ביתיניים, גאלים, קימברים וטבטונים, גותים ואנדלים. שמא באו מגזע זה גם גבוריו של הומרוס? תארם ושערם הבהיר מעידים, לכאורה, על מוצאם מצפון. אך אין זה אלא נחוש בעלמא.

דבר אחד ברור. מאות שנות הסטוריה והתפתחות של תרבות שקדמו לשנת 1200 לפני הספירה, נסתרו מאתנו והלכו לאבוד. ולפני תרבות זו חיו באזורים אלה, כפי הנראה, עמים מתורבתים למחצה. יכולים אנו לעמוד על התפתחות המלאכות והאמנויות שהיו בידיהם בעזרת הקשים ועל פי הכלים שהובאו למקומותיהם מתרבויות אחרות, כגון: חתיכות ענבר (שכימאים הוכיחו, כי מקורו בחוף הים הבאלטי) וכלים מאבן הירקן (שהובאה מסין). יודעים אנו, כי היו אז מלכים אשר ידם השיגה לבנות ולקשט בנינים מפוארים, מלכים עשירים בזהב, שהיו יורדים בים ואולי אף רודים בים (על דרך זו מסבירים הארכיאולוגים את קנוסוס) – אך שמותם וקורותיהם אבדו ואין איש יודעם. “אישים בני חיל שם חיו לפני היות אגאממנון”, אמר המשורר הרומי. אבל יותר מכך אין אנו יודעים לפי שעה.

רק מלה אחת או שתים נעיר־נא לבסוף. התגליות שנעשו בעשרות השנים האחרונות מאריכות יותר ויותר את משך התפתחות האדם עלי אדמות. תולדות התפתחותה של התרבות האנושית ארוכות הרבה יותר משהיו מעלים על הדעת בדורות לפני שלימן. בחבלים מבורכים היה גם האדם הקדמון בעל חושים מפותחים, כמו המוכשרים שבני־בניו המאוחרים. כלי המתכת הקדומים מראים, כי עושיהם העיזו לעשות נסויים מופלאים והשכילו במידה מפתיעה לנצל בצרים ולהשתמש בכלים שונים, וגם אמנותם פרחה בעודה בראשיתה. החרש הקדמון ידע לצור זהב, לפסול באבן ולבנות אניות. ועלינו לזכור, כי הדורות האחרונים צריכים היו לשוב ולעשות נסויים מרובים, כדי לגלות את התכנית הנכונה לגוף האניה ואת הקמרון היפה לשיט בים. אבל, הקדמונים ידעו את כל אלה והם רק נשכחו בימי הביניים. החוקרים אומרים (והדבר מתקבל על הדעת) כי גם המלאכות השונות, שהיו מפותחות בימים הקדומים, בדורות שלפני הומרוס, נפגעו ונתנוונו במידה מרובה בפלישת השבטים הברברים, כפי שקרה אחרי כן לתרבות הרומית בתקופה שבין 400 לספירה ובין 800 בקרוב. אך גם אז וגם אז לא אבדה התרבות לחלוטין, כי אמנם תרבויות מתנוונות ונופלות, אבל “הסיבה היא לא בכוכבים אלא בעצמנו”, כפי שאומר קאסיוס במחזהו של שכספיר (ושכספיר שאל את דבריו מ“חיי ברוטוס” של פלוטארכוס). התרבות נהרסת מבפנים והסבות לכך רבות מאד; החל בסבלנות ובצייתנות יתרה כלפי ממשלה תקיפה וכלה במרדנות נגד כל ממשלה. “מוסר־השכל של קנוסוס – אמר סקוטי אחד, לאחר שבקר בחפירות ובשיחזורים אשר שם – הוא זה: גם ביוב טוב אינו די להצלת תרבות”. מה יצילנה אפוא? בשאלה זו יתקל מדי פעם בפעם כל המתעמק בקורות העולם העתיק.


 

פרק שלישי: העולם היוני הקדמון


א. הים התיכון הבלתי ידוע

פני ארץ יון מפולגים ברכסי־הרים ובמפרצי־ים. כמה מארצות מושבם של היונים היו פרודות לחלוטין מן המטרופולין. אבל, יוניים ביותר היו ונשארו בכל הזמנים האיים שבים האגאי. הגיאוגרפים אומרים לנו, כי איים אלה הם ראשי הריה של ארץ ששקעה והוצפה מי־ים. עמקים נרחבים אין ביון וגם לא נהרות גדולים. אין בה לא תמזה ולא האדסון ולא סינט־לורנס. אין בה אף נהר אחד היכול לשאת כלי־שיט, וכשבאו היונים לארץ ונאחזו בה, נתישבו לא במקובץ אלא מחלקות מחלקות נפרדות. ואכן, נוכל לדמות את ארץ יון הקדומה לקרון נוסעים ברכבת מודרנית, המכיל שורת תאים, מחוברים במסדרון לארכו של הקרון, אבל היושבים בכל תא הם קרובים, בני משפחה, ואינם רוצים כלל שיפריעו להם שכניהם מן התא הסמוך. כעין זה היה המצב ביון הקדומה, המסדרון היה שם הים. הרים, ולפרקים ביצות, היו חוצצים בין חבלי־ארץ שונים, גדולים וקטנים, קצתם בעלי אקלים נוח וקצתם שאקלימם קשה. ערים צמחו סמוך לרדד־נהר, על־יד מפרץ־ים או גם על ראש גבעה, שם יכלו לשמש מעוז נגד פולשים. קוראים המכירים את מצודת אדינבורג או את סלע דומבארטון יודעים מהי דמותו של מבצר הבנוי במרום, כשסביבו מדרונות תלולים והוא בטוח מפני כל אויב שאין לו תותחים מרחיקי־יריה; ולמרגלות ההר שעליו המצודה מתפתחת לעתים עיר שלמה. כעין זו היתה העיר קורינתוס, היושבת במיצר־יבשה, בין שני ימים, ובצדה הר גבוה, אשר מעל ראשו נשקף מראה נרחב על פני יון כולה. עלינו לזכור בעיקר את הדברים הללו: בין עיר לעיר חוצצים הרים או ימים; רק לערים ספורות שטח אדמה נרחב מסביבן; ובהרבה ערים יוניות נתרבו התושבים יותר מן המזונות.

וכשתושבי אחת הערים נלאו למצוא להם מזון ביבשה היו מפליגים אל לב ים. יש שהיו צדים שם דגים. יש שהיו חוצים את הים ומבקשים להם ארץ חדשה, לרעות שם את בקרם ולגדל תבואה; ויש שהיו לשודדים ולסוחרים. בעינינו שודד וסוחר שונים מאד זה מזה, אך ביון הקדומה עשוי היה אותו אדם לעסוק בשני משלחי־היד כאחד. בדברנו על הים התיכון (בפרק הראשון) הזכרנו גם את הרוחות הנושבות בו – את הרוח הצפונית הקרה וסוערת, הבאה מרוסיה, ואת הרוח הדרומית החמה וסוערת, הבאה ממדבר סחרה. אבל, בכך לא מצינו את כל פרשת הרוחות. אפילו בימינו, כשלכל אניה יש מנוע־קיטור, חשובות הרוחות בים הרבה יותר משעולה על דעתו של תושב יבשה. והן אנו עוסקים כאן בדורות של שיט־מפרש. המכיר את תולדות מסעיו וקרבותיו של נלסון יודע, כי הרוחות בים התיכון, אם אינן סוערות, קלות הן והפכפכות, משתנות לעתים וחדלות לפתע. ורפות הרוח מאבדת האניה את כוח תנועתה ושוב אין לקברניטה שליטה עליה. אניתו עלולה להסחף עם הזרמים שבים או לצוף על מקומה באין עוזר. לפיכך, היתה מלאכת השיט בים התיכון קשה ומסובכת. והמפליא הוא, עד כמה השכילו היונים להפליג באניותיהם בעלות המפרשים. בימינו חוצות מדי יום אניות קבע רבות את האוקינוס האטלנטי וככל שיתחלפו הרוחות, ככל שישתנה מזג־האויר, באה כל אניה בדיוק אל הנמל שאליו נועדה. בידי רב החובל בימינו יש מפות של כל חוף וכל ים והן מראות לו את כל הסלעים והשוניות ואף את רוב הזרמים ואת עומק המים. הוא יכול להעזר במצפן, המצוי בידי כל יורד־ים מזה שש מאות שנה. ויש בידו גם מכשיר מיוחד לקבוע בו את מקום המצאו בצהרי כל יום (“דיוק החמה”), שאף הוא לא היה לדורות הקודמים. לבסוף, יש לו מַדֶּרך, הנסחב מאחורי הספינה ואומר לו בקירוב כמה מילין עברה אניתו מאז צהרי יום אתמול.

ליורדי־הים ביון הקדומה לא היו כל כלי־העזר הללו. הם אף לא חלמו אודותם. לכן חששו להפליג אל לב ים פתוח, אפילו כשיכלו לכוון את דרכם על פי החמה והכוכבים. ולעתים שוגים היו בכיוון הדרך, כפי שאירע באחת מנסיעותיו של פאולוס השליח. על כן העדיפו להלך בכל מקום לאורך החוף. ולשם כך צריך היה יורד־הים להכיר את שרטוטיו, כשם שנהג־מכונית מכיר את נופה של עיר מגוריו. שומה היה על רב־החובל לדעת את כל המקומות המזדקרים לעין בצד היבשה, וגם את השוניות והשרטונים החבויים מתחת למים. (“האני חדש והסלע ישן”, אומר פתגם סקוטי). היה עליו לדעת את מקומם של שרטוני־חול ואף לשער כיצד עלולים הם לזוז ומהי פעולת הנהרות המטיינים את מצרי הים. ועוד עליו להיות יודע פרק בחליפות מזג האויר ובקיא בתנאי המקום. “רב־חובל הבקיא במלאכתו – אומר משורר יוני – יודע כיצד תנשב הרוח מחרתים ואף הבצע לא יעבירנו על דעתו”. בהפליגו מן האזורים הידועים לו, צריך שיוכל לנחש את צורת החופים על פי דמותם המטושטשת בשעת הדמדומים וכן להכיר לפי עין המים ולפי זרמת תנועתם, כמה עמקם, מה מתחתם ומה הם הזרמים העוברים בתוכם, וכן מתי ישתנה כוח הרוח. כל זה דרוש לו כדי להפליג למרחקים. אך למען ישוב בשלום אל ביתו, עליו גם לדעת את כל אלה בכיוון הפוך, שמראהו לעתים אחר לגמרי. ועליו להיות בקיא בכל אלה הלוך וחזור, בים שקט ובסופה, לאור היום ובערפל. במשך דורות היו היונים מפליגים בים־התיכון בלי שהיה להם עוגן. והשט לעת לילה בסירת־מפרש קטנה לאורך חוף שאיננו בקיא בו וגם אינו יודע בדיוק את הזרמים שבמימיו, צפוי לכל מיני סכנות והרפתקאות. לפיכך, אם נזדמן לימאים האלה בשוטם לעת ערב מפרץ שנראה כמוגן ובטוח, נוטים היו לסור לשם ולהעלות את אניתם על החוף עד שיאיר היום. על כל פנים, ידעו למחרת היכן הם נמצאים! ואולי אף ימצאו בקרבת המקום מעין מי־שתיה. ואניה שסוחבים אותה מדי פעם לחוף, צריכה להיות בעלת בנין איתן. זו היתה אחת השאלות שעמדו אז לפני בונה האניות בימים ההם.

שלושה הם, בדרך כלל, הדברים שעלינו לזכור בדברינו אודות נסיעות בימים. ראשית: איש יבשה איננו יודע “מה דרך אניה בלב ים”. שנית: איננו יודע גם כן מה נבצר מאניה לעשות. והשלישית: דרכו לשכוח, כי הים אין לו גבולות. אנגליה הריהי אנגליה. מעבר לכֵפֵי דוֹבר נגמרת אנגליה ואיננה עוד. במשך מאות שנים, כשהיו שכיחות תגרות ומלחמות עם הסקוטים, היתה אנגליה מסתיימת בצפון על גדות נהר טויד. אבל, בים אי אפשר לתחום תחומים. ולכל מקום שמגיע הים יכולות להלך גם אניות. אך הים התיכון כולו ים אחד. רק לנוחיותנו מדברים אנו אודות הסטוריה יונית או רומית, צרפתית או מצרית. כי הים התיכון מקיף את כל הארצות הללו וקושר את כולן יחדו. הים כמו מזמין את תושבי כל ארץ לסור ולבקר את תושבי כל שאר הארצות שעל גדותיו – כמובן, אם יודעים הם, מה דרך אניה בלב ים ומה נבצר־ממנה לעשות. ואת זאת לא יוכלו העמים ללמוד אלא מתוך שיהיו ליורדי־ים בפועל. כי זה עיקר העיקרים. אחד הכללים הראשונים הוא כי רב־חובל צריך להיות בקיא באניתו ומכיר אותה בכל דרכיה. ולשם כך עליו ללמוד אותה על בוריה. באשר כל אניה היא בריה בפני עצמה, והריהי בריה עקשנית ומדרנית.

הרי, למשל, מעשה הנסיעה המפורסמת שנסע הספן קולאיוס, בקירוב בשנת 600 לפני הספירה. הוא הפליג מן האי סאמוס אשר בים האגאי, ונתכוון להגיע למצרים. מסתבר שהדבר היה בסוף תקופת האביב, בראשית העונה הבטוחה להפלגות בים. אז נושבת הרוח הצפונית, המפרשים מוליכים את האניה בין האיים עד כרתים, ואם הרוח איננה פוחתת, יכולה האניה לחצות עמה את הים ולהגיע במישרין עד חופה של אפריקה. זו היתה הדרך הרגילה למצרים. קולאיוס נזדמן בדרכו לאי קטן הסמוך לאפריקה ומצא שם איש נידח, שנעזב מאניה אחרת. אותה האניה לא חזרה לאי, כאשר הבטיחה, ומזונו של האיש כמעט אזל. קולאיוס העניק לו מן הצידה שהיתה בכליו ואחר פרש את קלעיו ופנה מזרחה, אל שפך הנילוס. עד עתה הלך הכל כשורה, אך לפתע נהפך הגלגל. הרוח הצפונית פסקה, נשיבתה רפתה ואחר נשתנתה. לא עבר זמן רב והאניה נמצאה בלב ים, ללא סימן יבשה באופק ובלי דעת לאן פניה מועדות. קולאיוס לא ידע אלא כי אניתו אצה לפני סופה – אבל לא יכול לשער את כיוונה, כי לא ראה לא חמה ולא כוכבים. למזלו היתה אניתו בנויה כדבעי ודפנותיה עמדו בפני הנחשולים. ואפילו נחבלה האניה בסערה, ידע רב־חובל כיצד לתקנה ואף אצליח בכך. הסופה נמשכה כמה ימים ואחר רפתה. השמש זרחה ועמדה משמאלו, זאת אומרת כי אניתו נסעה מערבה, והוא ראה שני סלעי ענק וביניהם מעבר ים פתוח. מסתבר, כי קולאיוס היה בקיא בכל הנוגע לים התיכון. הן ספורי מסעות עוברים מאיש לאיש וממקום למקום. ואף שמעולם לא היה בסביבה זו, הבין להיכן נתגלגל: הוא נמצא לפני מעבר גיברלטאר ושני הסלעים מימינו ומשמאלו היו שני עמודי היראקלס. זכר למסעו זה תמצאו בכל מקום שמודפס סימן הדולאר האמריקאי. כי הספרדים הישנים היו טובעים מטבעות שעליהם צורת שני עמודים עטורים זר ($). ומן המטבע הזה נשתלשל במרוצת הדורות מטבע הדולר של ארצות הברית. יש ענין רב בזכר הקשרים בינינו לבין הדורות שחלפו, בזכר שלשלת־היוחסין. אשר למסחר, הן גם כיום מהלכות אניותינו באותם הימים שבהם היו שטים אותם הספנים הקדמונים וגם תכלית הנסיעות לא נשתנתה במרוצת הדורות.

קולאיוס ידע אפוא היכן הוא נמצא והפליג באניתו דרך מעבר גיבראלטאר אל האוקינוס האטלנטי. הוא היה היוני הראשון שהגיע אל האוקינוס, על כל פנים הראשון שאודותיו ידוע לנו. הוא פנה צפונה, לאורך חופה של ספרד, והגיע אל הנמל אשר שמו כיום קאדיס – אף זה שם ישן־נושן מאד, כמו השם לונדון. עוד ידוע לנו, כי מכר בריוח עצום את כל מה שהיה לו באניתו, אף שב בשלום אל ביתו שבסאמוס ושם הקדיש לאלה הרה אגרטל גדול, תרומת־מעשר מרווחיו במסעו.

לפי ערך המעות בימינו הרויח קולאיוס במסעו זה כדי 150.000 לי"ש – ריוח הגון למדי. והרי שאלה: כיצד עשה זאת? מה היה המטען באניתו? מה היתה תוצרתם של תושבי האי סאמוס? כלי־חרס ויינות. תמיד היו היונים שולחים כדי־יין גדולים למצרים. כלי־החרס של סאמוס היו מפורסמים בכל רחבי הים התיכון. אם נשכח דברים פשוטים כגון אלה, נתעלם מחלק ניכר של ההסטוריה. בימינו כל ספל, כל קערה הריהם עגולים ומצופים זגוגית. הם נוחים להטלטל ונוחים להנקות. כיום נעשים כל כלי־החרס באבני־יוצרים. כלי־חרס שאינו מצופה קשה לנקותו ואחרי שמוש־מה הוא מזוהם ומאוס. אבל השבטים הבלתי מתורבתים, שישבו לפנים באיטליה, בצרפת, בספרד, לא ידעו עדיין לייצר כלי־חרס עגולים, מצופים ונאים בצורתם, כאותם שעשו אז בסאמוס, אם כי גם הם חבבו כלים כאלה, כדי לשמור בהם מים ואוכל וכיוצא בזה. קולאיוס נזדמן אפוא לארץ, אשר תושביה היו מוכנים לקנות מידו את כל הכדים והקדרות שברשותו ואף לשלם בעבורם כל מחיר שדרש. וכן לא הכירו תושבי ארץ זו את היינות היוניים. וקולאיוס ידע לעשות עסקים, כשם שידעו זאת אחריו הנוסעים לארצות הפראים, שלקחו אתם חרוזי זכוכית והמירום בחתיכות זהב.

אבל, במה המיר קולאיוס את כדיו? מה קבל מידי הספרדים? בימיו חי בארץ יהודה נביא ושמו ירמיהו ואצלו נאמר: “כסף מרקע מתרשיש יובא” (י' ט'). תרשיש הוא שמה העברי של אותה ארץ שאליה נזדמן קולאיוס. מקדם קדמתה ועד ימינו אלה מפיקה ארץ ספרד מתכת כסף. היוני הפיקח המיר את כדיו במטילי כסף ולבו רחב מגיל בעשותו את חשבון רווחיו. אמנם, כדי לסיים את העסק עוד היה עליו להגיע הביתה ופרושו של דבר היה – מסע־מחקר חדש מזרחה. היה עליו לשוב על עקבו, למצוא את פתחו של הים התיכון ולגלות מחדש את הדרך אל סאמוס. ולא זו בלבד. בימה של ספרד מצוים היו גם ספנים וסוחרים אחרים – אנשי קרת חדשה. וכמו הספרדים לאחר גלותם את אמריקה, (נזכור נא את פרנסיס דרייק ואת מלחמותיו!) כן לא אהבו גם אנשי קרת־חדשה אורחים לא קרואים, לא יורדי־ים ולא מהלכים ביבשה. וכל אניה יונית שנפלה בידיהם נוהגים היו לטבע – אותה ואת אנשיה ואת כל מטענה. שומה היתה אפוא על קולאיוס לנחש את צורת החופים ולהערים על אנשי קרת־חדשה לבל ימצאוהו, ואם יפגשם – להקדים ולברוח לבל יפול בידם. לשם כך יכול היה לשוט צפונה, לאורך חופי ספרד וצרפת, לעבור על פני מארסיל ואחר לרדת לאורך איטליה עד עברו את מעבר מסינה; אבל יכול היה גם לשוט לאורך חופה הצפוני של אפריקה. ספינת־משא בימינו עושה דרך זו לאורך חופה של אפריקה במשך שלושה ימים ושלושה לילות – אבל, קולאיוס לא יכול היה לשוט בלילות וגם לא הכיר את הכפים ואת החופים שבדרך הזאת. בין אם כך ובין אם כך, הוא מצא את דרכו חזרה ומסתבר כי שב ונסע עוד פעם תרשישה. וספנים אחרים נסעו בעקבותיו.

בקירוב באותו זמן הפליג למסעות רחוקים ביבשה יוני אחר ושמו אנטימנידס. גם מוצאו היה מאחד האיים, סמוך לאי־מולדתו של קולאיוס. הוא הגיע, אם ביבשה ואם באניה, עד צור או עד צידון, ומשם המשיך בדרכו מזרחה, עד בואו לבבל אשר על נהר פרת. שם נרשם אנטימנידס לצבאו של מלך בבל, אשר שמו לא נודע לנו, אבל יתכן כי היה זה נבוכדנצר, מחריב בית המקדש היהודי בירושלים. אחרי שרתו זמן מה בצבא, שב היוני אל ארצו. שם קבל את פניו אחיו, שהיה משורר מפורסם, וחבר לכבודו מזמור, המספר כיצד שב אחיו לביתו מאפסי ארץ וכיצד זכה לשם ולכבוד במרחקים, בהרגו שם את אחד הענקים, שבע אמות קומתו, וכיצד העניק לו המלך בשכרו חרב גבורים, אשר לה ניצב שנהב משובץ זהב.

ב. מושבות

ברם, היונים היו מזדמנים גם לארצות אחרות. ראינו לעיל, כי פניו של קולאיוס היו מועדות למצרים, וכמותו נסעו לשם גם רבים אחרים. אבל, עתה נפנה־נא לכיוון אחר. צפונה מאסיה הקטנה משתרע הים השחור. זה שמו בימינו, אבל היונים כינוהו בשמות אחרים. תחילה קראו לו “הים הזועף”; אך בשם זה היה כדי לרפות־ידים וגם משום סימן־רע ועל כן המירוהו אחרי כן ל“הים המאיר פנים” (אויכסיני); ואכן, ראוי הוא לשם זה. אמנם, מצויות בו סערות ובתקופת החורף קפואה גדתו הצפונית בקרח. אבל, השטחים המשתרעים על גדה צפונית זו הם אדמות חטים מבורכות והיונים הקדמונים לא אחרו לעמוד על כך. משנתרבו האוכלוסים בערי יון עד שהחל מקומם דוחק והמזונות לא הספיקו עוד די צרכיהם, צמחו בזו אחר זו מושבות יוניות לאורך כל שפתו הצפונית של הים השחור. העיר מילטוס באסיה הקטנה הקימה שם שמונים עד תשעים מושבות והיא היתה רק אחת הערים המישבות. ולאו מלתא זוטרתא היא. כי נעלה נא בדעתנו, מה פרושו של דבר להקים מושבה. נזכר נא בקורות ימיהן של המושבות הבריטיות, ורק אז יובן לנו מה קשה היה הדבר בימים ההם. ראשית, דרושה לכך בקיאות בימים ובחופיהם וכן באזורים שבפנים הארץ. ועוד יש לדעת פרק באקלים ובחליפותיו ולהכיר את תושבי המקום. כשהחלו האירופאים להתישב באמריקה הצפונית והדרומית, נסתימה כמעט כל התחלה בכשלון. מבין “האבות הצלינים” שהגיעו לאמריקה מתו שליש לפני כלות שנה אחת לבואם. הצרפתים שנאחזו באמריקה הצפונית סבלו קשות מרעב. וכן גם המתישבים הספרדים בעמק לא־פלאטה. אפילו בקאליפורניה הברוכה תלויה היתה המושבה הספרדית הראשונה בראשית ימיה במזונות שהובאו אליה בדרך הים ממכסיקו.

יש בידינו רמזים לכך, שגם היונים נחלו תחילה מפלות. אבל, לבסוף התגברו על כך והכו שרשים בחופה הדרומי של רוסיה. הערים שבנו שם היו כולן בצורות ומוקפות חומה, מפחד העמים היושבים מסביבן. תושביהם היו גם נושאים ונותנים עם הברברים השכנים, שגידלו בעבורם כמויות עצומות של חטים, והתבואה שקנו מהם היתה נשלחת באניות אל ערי יון, לכלכל שם את האוכלוסים היתרים. חלף התבואה היו היונים מספקים לילידים כלים שונים ושאר מצרכים חיוניים, אולי גם תפנוקים. ומיון קונים היו בעבור החיטים ששלחו לשם גם כל מיני מצרכים לעצמם. אין ספק, כי זקוקים היו לכלי צמר חמים, שהרי בימי חורף מכוסה הארץ שלג וקרח. ומרכזה של אסיה הקטנה היא רמה גבוהה, עטורה כרי־מרעה, ארץ כבשים וצמר מדורי דורות, כפי שיעידו השטיחים הטורקיים הישנים. (מאז חילופי־האוכלוסים בין טורקיה ויון, בשנת 1923, יושבים היונים עושי השטיחים ה“טורקיים” ביון. אבל, באסיה הקטנה היו עושים שטיחים אלף שנים ויותר לפני בוא הטורקים). בציורים שעל גבי השטיחים ה“טורקיים” עוד נשתמרה, לפי דעת החוקרים, השפעת מסורות אשוריות. מאזורי המרעה אשר על הרמה הפנימית שולחים היו את גיזת־הצמר לשפלה, אל מילטוס. שם היו טווים אותם ואורגים בדים ועושים בגדים ושולחים את הכסות למושבות שבמעבר הים. כבר ראינו כי הזיתים היו, מאבות מזונם של היונים הקדמונים, ובפרט שמן־זית. אבל, באדמת רוסיה אין עץ הזית מניב את פריו והיונים על שפת הים השחור צריכים היו אפוא להביא את השמן מיון, כמו שהביאו משם כלי צמר. האניות היו מהלכות טעונות לכאן ולכאן, הן היו מסיעות סחורות בשני הכיוונים. והתוצאה היתה, כי גם שם וגם שם היו הסחורות זולות (אם כי היום שוכחים רבים את חשיבות הדבר הזה). והמוכרים והמובילים היו משתכרים בעין יפה.

ולא בלבד על שפת הים השחור הקימו היונים מושבות, אלא גם בים המערבי. הם הפליגו גם אל הים האדריאטי, אבל לא הרחיקו ביותר. כי רכסי ההרים כאן תלולים וסמוכים לים והאקלים גשום וקריר משאהבו היונים. לפיכך, חצו היונים את הים והחלו להקים מושבות בדרומה של איטליה ובסיציליה. כבר היה מי שאמר, שלגבי היונים היתה איטליה כמו אמריקה בשביל הדורות האחרונים. וכשם שאנו מדברים על “אנגליה החדשה” שבארצות הברית, כן היה שמה הישן של איטליה הדרומית “יון רבה”. הערים שהוקמו שם גדלו ונתברכו ברבוי תושבים; וקצתן אף זכו לפרסום. טארינטוס, סיראקוזאי, ניאפוליס הם שמות ידועים בהסטוריה, וכל אלה הן ערים יוניות. כמחצית כל הידוע לנו על הכלים ועל הרהיטים אצל הקדמונים באו לנו מן העיר היונית פומפאי – כי אף זו היתה עיר יונית, ורק שמה היה רומי. גם מארסיל, הסמוכה לשפך נהר רון, נוסדה על־ידי היונים בשנת 600 לפני הספירה בקירוב ושמה המקורי היה מסיליה. אמנם, בראשיתה לא הגיעה מסיליה לגדולה כמו סיראקוזאי, כי בשטחים במצפון לה לא היה ישוב תרבותי. העיר סיראקוזאי היתה בראשיתה בקצה המערב היוני, אבל עם התפשטות התרבות לפאת מערב נהפכה במדה גדלה והולכת למרכז העולם. מסיליה היתה עד לימי הרומיים ממש בקצוי תבל, כעין מה שהיתה מונטריל לפני הגנראל וולף או ויניפג זמן רב לאחר מכן – תחנה נדחת למסחר עם שבטי ברברים וברברים־למחצה. אבל, לאחר שארץ גאליה נתמלאה תושבים בני־תרבות, עלתה העיר היונית הישנה לחשיבות חדשה, כמו שאירע למונטריל ולויניפג בשעתן, עם התפשטות תחומי ההתישבות בקאנאדה.

בפאת דרום הקימו היונים את קירינה וכן ערים אחרות על שפתה הצפונית של אפריקה, בין מצרים ובין קרת חדשה – ערים שנבנו בין המדבר לים, אך במקום אדמות דשנות ואף הגיעו לעשירות מופלגת. בקירינה, למשל, משלה במשך שמונה דורות שושלת מלכים מפורסמת, שהכניסה לעולם היוני גזע חדש של סוסים, גדולים וחזקים מן הסוסים שהיו ידועים לגבורי הומרוס – ומכאן צמחה התענינות חדשה במרוצי־מרכבות ושעשועים חדשים. בימים ההם לא היה מדברה של אפריקה צחיח ושומם כפי שהוא כיום ותחומי הישוב והעושר היו נרחבים משנדמה כיום אפשרי.

המסעות הרבים בים וביבשה, השיט, התגליות, ההרפתקאות כל אלה הטביעו את חותמם על רוחם של היונים, פקחו את עיניהם ואת לבם לתמורות ולניגודים, לתיגור ולספק. היונים יצאו, כביכול, מתחום ביתם המצומצם אל העולם הרחב. אך ככל שאהבו לתור ולראות את העולם ולרכשו לעצמם, בכל זאת לא משו מלאהוב את ביתם. מעטים הם העמים השומרים כמותם על קשריהם אל מולדתם גם ממרחקים. ועד היום נוהגים היונים באמריקה, בצברם קצת רכוש (ולאו דוקא הרבה), לשוב בסוף ימיהם אל ארץ מכורתם האהובה.


ג. טיראנים או מדינאים

סבורים כי המלה “טיראן” נתגלגלה ליון מלוד וכי זו מלה שאולה מלשון זרה. תחילה שמשה אולי רק בלשון ההמון, אך במשך הזמן קבלה זכות גם בשפה ספרותית. יתכן, כי בשפה הלודית (או בשפת־המקור האחרת) היה משמעה: “מלך”. ביונית נתיחד לה המובן של תופש־שלטון, המשתלט על העיר ומשנה את חוקיה ואת תקנותיה כשרירות לבו. הרבה אש וגפרית נשפכו על ראש הטיראנים בעולם העתיק ולא מעט גם באירופה החדשה, משהופיעו גם בה טיראנים במובן היוני. אבל, כבר אמר ההסטוריון פוליביוס בשעתו (עוד נשמע אודותיו בפרקים הבאים): “יותר מן העובדה גופה מענינת סיבתה”. מה היו הנסיבות שאפשרו הופעת טיראנים? ומה עשו הטיראנים, שהטילו פגם במלה הלודית?

ובכן, ראשית, כיצד היו הטיראנים עולים לגדולתם? נזכר נא, מה היתה דמות עיר יונית, פלונית או אלמונית. שטח שדותיה מוגבל, ומשדות אלו עליה להפיק מזונות לתושבים מתרבים והולכים. אם יכפל מספר תושביה מדי חמשים שנה, כיצד תוכל לכלכלם? ברי, כי עם גידול הדרישה למזונות גדל והולך ערכה של הקרקע, אפילו עיבודה אינו משובח, אפילו פוריותה פוחתת. בעלי הקרקע יתעשרו, לפיכך, אך מחוסרי הקרקע ירעבו ללחם. ואם האכרים חוכרים את אדמתם מאחרים, יעלה, כמובן, החכר. לכך יש להוסיף, שהיונים מהרו לקבל את המצאת הלודים: טביעת מטבעות. אם קבוע החכר כחלק מן היבול, נאמר ששית ממנו (ולעתים אף חמש ששיות), תלויה הכמות הנשארת לבעל המשך בחסדי שמים – אבל גם בעל הקרקע משתתף עמו בכך, אם לשפע ואם לבצורת. ברם, אם נקבע תשלום החכר במטבעות, הרי שתחילה על האכר למכור את תבואתו, והשוק הפכפך לא פחות מן האקלים. לעתים מצליח האכר למכור מעט מיבולו במחיר יפה, פדיונו יספיק לו בנקל לתשלומיו, ואילו בעל הקרקע יצא מאוכזב, כי היוקר מקטין את ערכן של המעות שהוא מקבל. אך בשנה אחרת נהפך הגלגל. לעולם אין האכר יודע מראש איך יפלו הדברים – ולעתים קרובות שומעים אנו כי שקע בחובות. סחר החוץ עשוי להקל על המצב. בנים צעירים ועזי־רוח יורדים לים ופונים לעסקי־שיט, כי היונים היו מעודם מחבבים חיי הרפתקאות ומאסו בחיים שכולם לפי חשבון משקי. אבל, בין האכר זוכה ובין בעל־הקרקע, האיש הקונה את היבול והמשווקו (בין בארץ ובין בחו"ל) יוצא תמיד בריוח ותמיד מצויות בידו מעות מזומנות. כך מצטרפים יחדו: מדינה דחוסת אוכלוסים; לחץ על הקרקע; מחסור במזונות; חובות גדלים והולכים שהמלוים זוקפים עליהם רבית גבוהה מאד (בגלל רוע הבטחונות); אכרים מידלדלים והולכים; בעלי אחוזות אצילים, שמצבם נשאר, לכל היותר, כפי שהיה; וסוחרים, אנשים מקרוב־באו וכל מיני ארחי־פרחי, אולי אף נכרים, מתעשרים וצוברים הון. היציבות הישנה מתערערת, הבריות אינם יודעים עוד היכן מקומם, כל שכן אינם יודעים מה יהא בסופם. חבורה אחת שליטה במעות, חבורה אחרת היא בעלת האדמות, ורבים אחרים אין בידם מאומה. מאחרי כל פינה נשקף מחסור ומצוקה. מן ההכרח לעשות דבר מה כדי למנוע רעב. המחסור במזונות גורם לעתים מהומות וסופן מהפכות ומבוכות חדשות.

בשלוש דרכים מצאו מוצא מן המצב הזה. עיר בעלת ממשלה נבונה, הרואה את הנולד, כמו מילטוס, מעלה על ראש עניניה הקמת מושבות, ולמרות כשלונות קשים אף מצליחה לעורר את הצבור שיהגרו לשם וכך מקימה לה שמונים או תשעים בנות בעבר הים. אבל, התרחבות שכזו כרוכה גם בפיתוח רב־מידות של מלאכות שונות – בנית־אניות, עשית כלים ומכשירים, אריגת בדים; כרוכה במציאות סוחרים ומתווכים, המכנסים בידיהם את כלי־הצמר, את שמן־הזית וכו', והמשלחים אותם בסיטונות אל הים השחור; כי ברי, שאכר בעל כרם־זיתים, רק לעתים רחוקות תמצא בידו כמות שמן כדי מטען אניה שלמה; וספק אם יוכל להשיג אניה להוביל את השמן, אפילו יהיה הוא עצמו ימאי היודע לנהוג בה. והתוצאה היא שעולה כבודם של סוחרים, סוכנים, מתווכים, וכן של נפחים, אורגים ושאר אומנים; הם מתעשרים והולכים ויוצרים בעיות חדשות. מוצא אחר מן הקשיים הכלכליים והמדיניים, היה למנות מחוקק וליתן לו סמכות להתקין תקנות ולשנותן, אולי גם ליפות את כוחו לטפל בעניני חובות וחכירות־קרקע, בקצרה – לעשות את הדרוש להצלת המדינה, למען יתן לה חוקים טובים לקיומה – אבל אחר ישוב אל ביתו ואל חייו הפרטיים. “איסימנטס” כינו איש כזה בכנוי פיוטי השאול מהומרוס.

אבל, שתי הדרכים תבעו מידה רבה של פקחות ושדרות השליטות. ואם אנשיהן לא היו חכמים כדבעי, עלולים היו הדברים להגיע למשבר. אחד האישים התקיפים, על פי רוב מנהיג מקובל על העם, היה תופס את השלטון, מסלק את השליטים הסרבנים, אף הורג בהם, אם לא מהרו לציית לו – ואחר היה מושל כישר בעיניו. אמנם, למען יוכל לעשות זאת ולהיות “טיראן” זקוק היה האיש לכמה דברים. ראשית, אומרים לנו הקדמונים, מבקש היה להתחבב על הצבור. כי אדם שאין לו אוהבים, אין לו גם סכויים להיות שליט. מתנגדיו יהיו רבים מאד ואם יעשו יד אחת – סופו שיהרגוהו. הרי שעליו להיות אישיות אהודה. כיום נוטים להדגיש, כי עליו להיות גם בעל כספים – כי הן יצטרך לשלם שכר וגמול לרבים ולשם כך זקוק יהיה להרבה מזומנים. זקוק הוא למספר אנשים מזוינים ועליו לשלם להם את שכרם וגם לרכוש להם את שריונם ואת נשקם ואת המזונות לכלכלתם. הוא יצטרך גם לשחד מספר אנשים. לפיכך, יש רגלים לסברה, כי צרוף זה של חבת־הצבור עם קופת־מעות פרושו – איש מטיפוס חדש, איש היודע לעשות מעות ממעות, ולא אחד מבעלי הקרקעות הותיקים, אף לא מנהיג־עובדים שאין לו פרוטה בכיסו. אמנם, יתכן כי לפי מוצאו יהיה האיש בן למשפחת אצילים ותיקה, כמו, למשל, קיפסלוס בקורינתוס.

בעיר קורינתוס משלה במשך כתשעים שנה משפחת אצילים ושמם באכחיאדים. בדרך כלל ראו ברכה במעשיהם. הם התיחסו על היראקלס הגבור והיו מתחתנים רק עם בני משפחתם. באחת ממשפחות הבאכחיאדים היתה נערה בעלת־מום וכנוה “לאבדה”, כי דומה היתה בתארה לאות ל' היונית. ואף אחד לא חפץ בה. לפיכך השיאוה לאיש מן החוץ. אך זה היה משגה. דבר אוראקול הזהיר את המשפחה, כי תעמוד על המשמר. ומשנולד לנערה בן (והוא לא דמה לאמו), באו אל ביתה כמה מאנשי המשפחה לראותו. היא הושיטה את התינוק לאחד הקרובים והילד היה מחייך לעומתו. האיש מסרו לעומד על ידו והלז לשכנו, וכך עבר הילד מאיש לאיש עד שהחוזר אל לאבדה אמו. כל זה היה משונה במקצת. הנערה היתה בת לאנשים פקחים וגם היא היתה מבינה דבר מתוך דבר. כשיצאו האנשים מפתח הבית, הטתה אוזן לשמוע את שיחתם בחוץ. והיא שמעה כיצד רבו ורגזו על האיש הראשון: מדוע לא הפיל את התינוק על הקרקע להמיתו, כפי שנדברו? עליהם לשוב ולנסות את זממם. והם שבו אל בית לאבדה. אך לאבדה הערימה עליהם – היא הצפינה את הילד בתיבה, אולי אף ישבה על מכסה התיבה. משום כך ניתן לילד השם קיפסלוס על שום ה“קופסה” שבקרבה הוצפן. על כל פנים, כך היו מספרים היונים. אלא שספורים כאלה נוהגים לעתים להמציא לאחר מעשה, כדי לתרץ כנויים מוזרים.

קיפסלוס היה איש תקיף וכפי הנראה גם אהוד על העם, ראש־המון, מנהיג עממי – ואולי מוטב שנאמר: דמאגוג. הוא היה רחב־דעת ומסביר־פנים ומחובב, ולא אבה להשמר מפני בני עמו. אפילו בשומרי־ראש לא רצה. הוא תפס את השלטון מידי משפחת בית־אמו ובלי ספק אף גרש רבים ממשפחה זו מתחומי קורינתוס. הוא היה טיראן במשך שלושים שנה ועובדה זו לבדה דיה כדי להעיד על פקחותו ועל תבונתו המעשית. במיוחד השכיל לראות את הסכויים הנשקפים מפעולות בעבר־ים, על כן פיתח שורה שלמה של מושבות בחוף הים האדריאטי והמושבות שהקים נתרחבו ושגשגו במשך מאות שנים. וכן עלה בידו להטיל את מרותו על המושבה הותיקה קורקירה ולעשותה תלויה במקצת בקורינתוס.

קיפסלוס הוריש את שלטונו לבנו פריאנדר שמשל בעיר במשך ארבעים ושמונה שנה. הוא היה מצביא גדול אף ירש מאביו את טביעת־העין לפעולות במרחקים. אבל רוב מעשיו אלה נשתכחו במשך הזמן והספורים שנשתמרו אודותיו מראים את הצד האחר של חיי הטיראן, את המריבות והמדנים בביתו. כך הגיע לידינו הספור המוזר על אשתו המתה. אשתו ידעה היכן טמון אוצר אחד, ואילו הוא לא ידע. פריאנדר שגר אפוא אל אחד המקדשים, למען יעלו אותה באוב מקברה. אך מליסה לא רצתה להגיד לו – יותר מדי קר היה לה שם בשאול. אם רק זאת חסר לה, אמר פריאנדר, יוכל לעזור לה. הוא הכריז על חגיגה דתית גדולה לכל נשי העיר קורינתוס – וכולן באו אל ארמונו, כי הטיראן ידע לערוך משתאות ביד רחבה. אך הפעם צפויות היו להפתעה: שומריו של פריאנדר הקיפון, הפשיטו מהן את שמלותיהן ושלחון לבתיהן ערומות. אל כל השמלות ערם פריאנדר לערמה אחת ושרפן – ורוחה של מליסה שוב עלתה מקברה ואמרה לפריאנדר, כי עתה הונח לה, אף הגידה לו את מקום האוצר. ספורים מסוג זה נשמרים בפי העם ומוסיפים לחיות גם לאחר שמשתכח זכר חוקים ומושבות. אך, היתכן כי יש אמת בספור זה? יש חוקרים מודרניים הסבורים, כי פריאנדר הטיל אסורים על בגדי־פאר ומשראה כי אין שומרים את חוקיו, החליט ללמד את הנשים לקח ביד חזקה. ברם, תאור זה של פריאנדר פשטני ביותר. אחרים סבורים, כי מגמתו היתה לתפוס את הזהב שבו קושטו השמלות, ועל כן שרף את הבגדים, כי הזהב נשאר ולא נשרף. אך, ככל שמרבים אנו ללמוד ולהכיר את אמונות העמים הפרימיטיביים (וכן של הסינים בימינו), כן מסתבר לנו, כי לפי הדעות השגורות אצלם, הרוצה ליתן דבר מה למת צריך להעלותו באש. על כן, יש לקבל את הספור אודות מליסה כפשוטו. אף יובן על נקלה, כי מעשה כעין זה עורר רוגז וכי זכרו לא מש מלב העם במשך דורות.

לא נרחיב כאן את הדבור על פרטי חייהם של הטיראנים ומשפחותיהם (אף כי יש בהם ענין, כי אפילו היו הטיראנים חטאים גדולים, הן דוקא בחיי איש המרבה לחטוא צפון משנה־כוח), אבל ננסה־נא לסכם בקצרה: מה היה הטוב ומה הרע בטיראנים? ראשית, הרע. שלטון של טיראן, אמר פילוסוף יוני, רע הוא באשר כוונתו ליתרון האיש השליט ולא לטובת הצבור. הדבר נכון, פחות או יותר, כפי שנראה להלן. שנית; הטיראן עושה כשרירות לבו; “חורג מתחומי מחשבות רגילות” אינו מגביל את עצמו ככל אחד מאתנו; עליו נאמר, כי “הוא פורע מוסר אבות, אונס נשים הורג אנשים בלי משפט”; כל אלו אשמות כבדות, ובעיני הקדמונים היתה הראשונה כבדה מכולן. אך שנואה היתה גם נטית הטיראנים לשפיכת דמים. מלבד זאת, בגלל הטיראנים היו היונים כה חלשים ומפורדים. בכל עת שהורע המצב בעירו היה הטיראן מבקש להעסיק את תושביה במלחמה בנכר. הטיראן המפורסם פוליקראטס מסאמוס, שלכד את השלטון בעזרת קומץ עוזרים – בסך הכל ששה עשר איש מזוינים – נוהג היה להתקיף אניות סוחר ובעצם נוכל לדמותו למלך פירטים. (המעשה בטבעתו, שהוא זרקה לים והים פלטה והחזירה לו, ידוע למדי ואין צורך לספרו כאן) בסופו של דבר, בבוא שעת המבחן, אף נכונים היו הטיראנים להציל את שלטונם במקומותיהם על־ידי שיקבלו את מלך פרס לשליט עליון על כל ארץ יון.

מאידך גיסא, היו בין הטיראנים גם מושלים נאורים, נכונים לקבל ולהגשים רעיונות חדשים יותר משיכלו להגשימם אצילים ומנהיגי־המונים, בפרט שהללו אפילו לא חשבו על כך – האצילים, באשר לא היו מעונינים ברעיונות חדשים, ומנהיגי־ההמונים משום שזה דרכם ללכת בדרכי האיש הבינוני. אותו פוליקראטס חצב נקבה בהר להביא מי מעין רחוק אל תוך העיר סאמוס. פיסיסטראטוס התקין את מזרקות המים באתונה. בימים ההם לא היו בנמצא צינורות ולא ברזים ואת המים היו מביאות אל הבתים הנשים בכדיהן על שכמן. על ידי שהכניסו את אמות המים לערים הוקטנה עבודת הנשים והוקל הטורח בכל משפחה. היו גם טיראנים, כמו אותו פיסיסטראטוס באתונה, שגרשו את בעלי האחוזות הגדולות (מסתבר, שהללו נטרו לו איבה בעבור כך!) והפכו את החקלאים מחוכרי־אדמת־זרים ואריסים לאכרים עצמאיים. ומאחר שהאכרים היו מגיעים לאמידות־מה, היו משתדלים לתמוך בממשלתו של הטיראן, לבל יחזרו בעלי הקרקע הקודמים. באותה תכסיס אחזו גם מלכי בית טיודור באנגליה ובדרך זו מיגרו את כוח הרוזנים. אף בצרפת נשען שלטונו של נפוליון הראשון על תמיכת האכרים הזעירים. כבר הזכרנו כי לעתים שקד הטיראן לפתח מלאכה, מסחר והתישבות. בימינו ראינו את אחד מעתירי הנכסים, שהיה תחילה שנוא ומותקף, ועתה הוא מסיים את ימיו בחיסול הקדחת הצהובה. הטיראנים השתמשו אפוא בכוחם לפי שרירות לבם, אבל בכך גם סייעו לקדמה הכללית ואפילו היתה כוונתם להועיל לעצמם, הועילו להאריך ולהקל גם את חיי יריביהם. ואל לנו לזקוף את1 כל מה שעשו לטובת המדינה רק על חשבון אנוכיותם. כי איש גדול הולך בגדולות בכל אשר יפנה ובין הטיראנים היו גם אנשים שהיטיבו לשרת את עריהם מאין כמותם. אחד ממשימות הטיראנים היתה למצוא עבודה לתושבי עירם ומתוך כך צמחה מידה רבה של האדריכלות ביון. הטיראנים בנו בתי־מקדש ואגב כך היו מפרנסים אדריכלים, בנאים סתתים, חוצבי אבנים. ובתי־המקדש החדשים והגדולים משכו אליהם צלינים ומבקרים והרימו את קרן עירם ואת גאון תושביה. גם בכך היו הטיראנים דבּרים לבני־דורם. הם שפיתחו ביון את חגיגות־העם הגדולות – לא ימי־נופש בנוסח מודרני של מנוחה ושעשועים, אלא חגיגות שבמרכזן עמדו טכסים ופולחנים, ושמתוכן צמחו הדרמה, הפיסול, הציור ושאר האמנויות של היונים. וראוי הדבר שנהרהר מעט: כמה הרבו לעשות למען חיי הרוח, לעדוד התרבות, המדע, הספרות, האמנות, האנשים הללו, שכל בעל־מוסר וכל מדינאי־רגיל מקטרג עליהם, אנשים שידיהם מלאו דם נקיים, אבל רוחם הפליגה לאפקים רחוקים, מעבר להשגתם של “אזחרים טובים”. רק אחת משושולות הטיראנים ביון נתקימה במשך מאה שנים. בדרך כלל לא האריכו יותר משני דורות. ולאחר נפילתן נפתח מדי פעם השער להתקדמות נוספת של הדמוקרטיה ושל התרבות (על כל פנים באתונה).

כי, אכן, מדי פעם שבים אנו לאתונה. אם אמת אמרו, כי את המדינה בונים אנשים יחידים, הרי את אתונה בנו שני אישים. קהילה נחשלת, שמחוץ למעגלות הראשיים של חיי יון, הפכו שני אישים אלה לדבר מה אחר לגמרי, עד שאחד מגדולי אתונה כינה אותה בשם “השכלתה של יון” – והן פרושו של דבר – השכלת כל העולם כולו. במה שנוגע למטבע, לחקלאות, לחובות וכן לבעלי האחוזות האצילים והנבערים, היו הענינים באתונה יגעים ממש כמו בכל עיר אחרת ביון. אבל, אז הועמד בראש העיר סולון ונתמנה מחוקק, למען “יעשה משהוא”. הוא אז, כפי הנראה, כבר אדם לא צעיר, וחבר דברי־שירה בסגנון קל ומסביר פנים, המובן לאנשים פשוטים. בדורות מאוחרים יצא שמו כאחד מ“חכמי יון”. לפי מקצועו היה סוחר ומסעיו הוליכוהו לארצות רבות סביב הים התיכון. את מצרים מזכירים במפורש. מסתבר שהכיר גם את הים השחור. הוא היה איש לאומי שעשה דבר מה (לפי המסורת – חיבר שיר) שהציל לאתונה את האי סאלאמיס – זה האי הנשקף ממרומי האקרופוליס. זקן טוב־לה היה, רחום מאד וגדול עד כדי כך, שיכול להיות פשוט מאד. הוא הבין לרוחם של אנשים רגילים ולדרכי מחשבתם.

סולון פתח בכך, שבקש להקל את חיי החקלאים, לבל יהיו קשים מנשוא. לשם כך בטל במחי־יד את כל החובות על הקרקע ואף אסר למכור את אשתו של החייב ואת ילדיו לפרעון חובותיו. נהרהר נא מעט ונבין תקנה זו לאשורה. לתקנות הללו קרא סולון “סייסאכטיה”, כלומר “פריקת סבל” ואמנם, כן היו. סר הפחד הנורא מפני הנושה, שמא יבוא למכור את בני המשפחה לעבדות, נשבר עול החובות, האכרים יכלו לעבד את משקם מתוך תקוה טובה. התקוה – זה היה סודו של סולון. בעזרתה, ובאמצעים אחרים כמותה, בקש לעורר את האנשים, כי יעבדו ויתמידו בעבודתם. לפיכך, ביטל את החוקים המיושנים שהגבילו עשית חוזים וצואות וריפו ידי אנשים מיזמתם. הוא שינה את מערכת המטבעות והנהיג שיטה יותר קלה ומקובלת (משל להמרת השיטה האנגלית המסובכת עם הלירות, השילינגים והפנסים, בשיטת המעות העשרונית, הנוחה לשמוש) וסייע בדרך זו להרחבת המסחר. הוא הפנה את האכרים לגידול עצי־זית ולעצירת שמן, כי לכך מתאים מאד אקלימה של ארץ אטיקה; שמן זה נמכר למושבות שבים השחור ובעבורו קיבלו האכרים חטים לצרכיהם. הוא הפך את אתונה למרכז המסחר והשיט, למרכז אשברה, שאליו הביאו הסוחרים את סחורותיהם מכל קצוי תבל. הוא עודד אנשים חרוצים ופקחים, את זריזי־הידים ואת זריזי־המחשבה, היודעים לעשות ולפתח מלאכה ואמנות, ומשכם להתישב באתונה, כי אין בה חשש למהפכות תדירות. ואמנם, הם באו לעירו והוסיפו לבוא במשך מאה שנים רצופות. נוכל אפוא לסכם את פעולתו של סולון, באמרנו כי עמד על חשיבותו של האיש היחיד ומצא דרכים חדשות לשחרר את רוחו. הוא שינה את החוקה, כדי להתאימה לצרכים החדשים. והוא שנתן לאתונה את התנופה שבכוחה גידלה את המשוררים, ההוגים והאמנים הגדולים של המאה החמשית לפני הספירה. כי אמנות, הגיון ושירה הם פרי רוח היחיד ואינם עשויים לקבל את מרות המדינה ואת פקוחה. הם זקוקים לחרות אמתית וחרות זו ניתנה להם מידיו של סולון.

אחריו בא הטיראן פיסיסטראטוס, שבעלי האחוזות לא אהבוהו, כפי שהזכרנו, אבל האכרים זכרו את ימיו עוד בדורות מאוחרים כמו שזוכרים את תור הזהב. הוא לא הרבה להתעסק בחוקים. גם רחוק היה מאכזריות. אדרבה, זה היה איש דגול, מאיר־פנים וטוב לב. מספרים עליו, כי נזדמן לאחד הכפרים ושם ראה איש זקן עובד בשדה של טרשים. הוא שלח אל האיש את אחד משומרי ראשו למען ישאלו מה פרי עמלו מחלקת־טרשים זו. “יגיעה וצרות – השיבו הזקן – רק יגיעה וצרות; ומעשר מזה גובה לו פיסיסטראטוס”. “שוב אליו – אמר פיסיסטראטוס לשומר – ואמור לו כי אינני רוצה במעשר מיגיעה וצרות”. ומאז מכונה היה משק זה “פטור ממס”. מעשה כעין זה עשוי להרבות ידידים. וכן רכש לו אוהדים בחוקקו חוק שהבטיח כלכלה על חשבון המדינה לאנשים שנפגעו במלחמה ונהפכו בעלי־מום. אף הוא התקין מפעלי־מים, סלל כבישים, בנה מקדשים, ערך חגיגות, טיפח מלאכות, בכלל ידע “להעלות את אתונה על הפרק”, להפנות את דעתו של העולם כולו להתקדמותה של אתונה ולרוב חשיבותה בחיי ארץ יון. היה בו משום “כוח היולי”, אמר הסטוריון יוני, יותר מאשר בכל שאר המדינאים. ואילו בני הדורות האחרונים קראו לו “גדול מדינאי אתונה” וכן “משכיל ומצליח במידה יוצאת מן הכלל”. פיסיסטראטוס ובניו עשו כל זאת ואף יותר מזה. כי ביתם היה גם מרכז למשוררים ולאדריכלים. וכך היתה אתונה למשכן השכינה היונית וכשרונה.


ד. הוגים ומשוררים

אחרי ככלות הכל, מעטים הם המדינאים שזכרם נשמר יותר מעשור שנים לאחר שמתו או לאחר שירדו מעל במת העסקנות הצבורית. רק הסטוריונים שעסוקם לחטט בפרטי העבר קובלים על קוצר דעתם ועל צרות־השגתם של מושלי המושבות הבריטיות לפני היותן ארצות בעלות שלטון עצמאי. אבל, גם עסקני המדינות העתיקות לא עלו עליהם בתבונתם. ההסטוריון תוקידידס בגאוניותו אף איננו מזכיר את שמותיהם של עסקנים אלה (פרט לאחדים שנרצחו, ואף זה רק להעיד על סערת הרוחות בימיהם), עד כדי כך מעטה חשיבותם והשראתם של מנהיגי מפלגות. ואמנם, לא בזכות האישים הפוליטיים היתה יון למה שהיתה, אלא בזכות המשוררים והוגי הדעות שהקימה. משל לדארוין, חוקר נידח שישב בשנות 1850 בקמברידג' וחבר שם את ספרו, ואף שרחוק היה מלעסוק בעניני פוליטיקה, השפיע ספרו זה על דרך גישתם של המשכילים אל כל השאלות, לרבות שאלות מדיניות מובהקות. וכזכרנו את דאריון נזכור גם את המשורר הזיודוס, שמתאר חקלאות ועניני הווי, אבל לא נסיכים שוחרי־חנופה, אף שהם היו, כפי הנראה, האנשים הנכבדים ביותר בימיו.

כל בני אדם אוהבים אגדות וצרופי־מאורעות (וימי קדם לא נשתנו בנדון זה מימינו) ועל כן מצאו קשר גם בין הזיודוס והומרוס. לפי המסופר, התחרו שני המשוררים בזמרה ובשירה והזיודוס זכה בפרס – אמנם, הליצנים אומרים, כי מכל הספור מתקבל על הדעת רק פרט זה בלבד. אם ננסה לשער את זמני חייהם של שני המשוררים – או את זמני חבורן של היצירות המיוחסות להם – נמצא כי מפרידה ביניהם תקופה של לפחות כמאתים שנה. כבר הקדמונים שמו לבם לכך, שהומרוס אינו מגיד לנו מאומה אודות עצמו. רק מתוך התעמקות ביצירותיו נוכל לגלות מה ענין אותו ביותר (כן גם אצל שכספיר). ברם, הזיודוס מדבר על עצמו כל הזמן בגוף ראשון וחלק ניכר מדבריו מוסבים על עצמו ועל טרדותיו. אביו היה איש עני. אחיו הציק לו; העיר בה הוא גר הצטינה בחורף קשה ובקיץ קלטני – עיר שהחיים בה רעים בכל ימות השנה. וגם גורל שכניו לא טוב מגורלו. אחיו מבטל את זמנו בפטפוטים בסדנתו, והרי העקר היא העבודה – “עבודה אינה כלימה והעובד אל יכלם”; לכן טוב להשכים קום – “שליש מעבודתך יעשה השחר, השחר יקדם אותך בדרכך ויקדם אותך בפעל־כפיך, השחר משלח רבים לדרכם. הוא שם את העול על צואר שוורים רבים”. ועוד זאת: החרוץ ולא העצל קונה את חלקת השדה של חברו; הרי שהגענו לקנין פרטי בקרקע, שהומרוס אינו מזכירו אלא ברמזים מעורפלים. הזיודוס נושא את דברו גם על אניות, אם כי איננו מחבב את הים (“מלאה האדמה רעות, מלא רעות גם הים”) ומזהיר את קוראיו מתי עליהם להפליג בים ומתי העת להעלות את האניות אל היבשה. ראויה לשבח האניה הקטנה אומר הזיודוס, אבל את המטענים מוטב לשלח דוקא באניה גדולה (והמסחר בימינו הוכיח את נכונות הערתו זו) ונקוה כי גם בה לא תפגע הסערה. לסיום דבריו עומד הזיודוס על הנימוסים: אל נא תעשה את צפרניך בציבור; התרחק משאר מידות גסות, שהוא הולך ומפרטן; ועוד מוסיף הזיודוס שורה ארוכה של אותות מבשרי־רע ושל ימי ביש־גדא. כללו של דבר, זוהי שירת איכר, דברי איכר משורר.

תיאוגניס חי כמה דורות אחרי הזיודוס, אבל הוא היה רחוק מאד מאכרות. איש אציל היה ויושב־כרך, שעולמו נתערער. “קירנוס העיר – סבור היה – הרבה ללדת, וחוששני כי תלד גבר אשר ילמדנו לילך בדרכי יושר. אזרחינו עדיין שלומי־אמונה הם, אבל מנהיגיהם פונים אל הרע. אל נא תחשבו, כי מפני שעיר זו כה שקטה, היא קופאה על שמריה, אמנם, אנשים רעים אוהבים את הבצע ובשל כך סובלת המדינה כולה. מתוך כך באות מהפכות, בשל כך רוצחים קרובי משפחה, וזה גם המביא את המלכים!” וצדק תיאוגניס בהנבאו – "עוד קירנוס היא עיר, אבל תושביה היו לאחרים. כי בעבר לא ידעו לא חוקים ולא מנהגים, אלא עוטים היו עורות עזים אל מתניהם וכאילות השדה חיים היו וניזונים מחוץ לשער העיר. אך כיום, אצילים הם, ואילו האצילים של ימי העבר מושפלים. מי יוכל שאת מראה זה? – בינו לבין הזיודוס הפרידו דורות. אבל, נוכל לרחוש אהדה לשניהם. “הן למרות הכל האיש הוא איש”, – שר רוברט בירנס בזמנו. אלא שהדמוקרטים ביון – כמו הדמוקרטים בצרפת בשנת 1793 – שכחו כי גם האצילים אנשים הם (מסתבר, כי היו סבות לשכחה זו).

נסיים נא חלק זה של ספורנו באחד מהוגי הדעות; היראקליטוס היה איש אפסוס; רוב כתביו אבדו, אבל נשתמרו אמרות בודדות, שהובאו בכתבי אחרים. ואכן ראויים הם דבריו להזכירם. הכל זורם, אמר הראקליטוס, ואינך יכול לטבול פעמים באותו הנהר. אבל, אם הכל משתנה, יש דברים העומדים. הרי “אם השמש יסטה ממסלולו, תחטופנה אותו האֶריניות (אלות הנקם) ותחזרנה אותו לדרכו”. הכל משתנה והולך, אבל חוקי הטבע קיימים לנצח. ועוד: “לא הלומד דברים הרבה משכיל” (על סמך דבריו אלה נבקש מחילה גם על קצורו ועל שאר פגמיו של ספרנו זה). גם בימים ההם, לפני היות מבחנים ותעודות־גמר, רבו הסבורים כי משכיל הוא דוקא איש המרבה לדעת – אבל לא זו היתה דעתו של היראקליטוס. יש מבקשים להבין ולהסביר כל דבר, אך מוטב שנזכור כי “טובה סבה סמויה מסבה גלויה” – מה רבים העיונים וההגיונות שנסתלפו מפני ששכחו כלל גדול זה! ברם, לא קל למצוא את הסבה האמתית – אזנים ועינים עדי שוא הם – אמר היראקליטוס – לאנשים אשר נפשם ברברית". נפש ברברית, כלומר נפש גסה, שאינה יודעת יונית, שאיננה חושבת בדרכי היונים, כלום אין זו התנשאות־שוא? אך, ככלות הכל, בטוחים היו היונים, כי אין מי שישוה להם בכשרון המחשבה, כי חייב אדם להיות יוני, אם כך ואם אחרת, למען יגיע לשלמות – ובזאת צדקו. אחד מגדולי ההוגים הגרמניים בימינו אמר דבר רב־משמעות ואולי אף נכון: “מחשבותיו של ישו לא מצאו להן בטוי נכון אלא לאחר שנתלבשו במלים יוניות”.


ה. אלף־בית

בתקופה קדומה זו של תולדות היונים נתרחשה גם קבלת האלף־בית ושפורו. את האלף־בית קבלו היונים מן המזרח. הרודוטוס מספר, כי את האותיות הביאו לאירופה המלך קדמוס ורעיו הפניקים, בחפשם את אחותו אירופה שאבדה. והירודוטוס מספר כיצד קבלו היונים את האותיות מן הפניקים. בעיניו עוד ראה בתבאי כתובת אחת “באותיות של קדמוס, רובן דומות לאותיות היוניות”. על כך שהאלף־בית הומצא על־ידי עם שמי נוכל לעמוד גם לפי שמות האותיות: “אלפא” היא אלף, שפרושו “שור”; “בתא” אינה אלא “בֵית”, כלומר בית; “גמא” היא גימל, דהינו גמל; לפנים לא היו האותיות אלא תמונות: צורת הבית היתה משולש, כדמות בית או אוהל וכן גימל הקדומה היתה כצורת צוארו של הגמל. היונים שינו במקצת את צורת האותיות, אבל השנוי העיקרי היה בכך, שהמציאו, או ביתר דיוק, שפיתחו את סימני התנועות. בעברית מסמנים את התנועות עד היום בנקודות ובקוים מעל לאותיות ומתחתן. בסורית היו שתי שיטות של סימני־תנועות: האחת בנקודות והאחרת בסימני־תנועות יוניות (אמנם כן!) שנכתבו מעל לאותיות ומתחתיהן. ועוד זאת: רק היונים בדרכם ההגיונית הנהיגו כתיבה כפולה של אותיות הנכפלות במבטא, ואילו העמים השמיים לא הקפידו על כך והניחו לקורא שיהיה מנחשן. אמרו על האלף־בית, כי זו הנפלאה בנמצאות האדם, ואם המציאוהו הפניקים, חייבים אנו להם תודה רבה בעבור כך. אבל, חלקם של היונים בהמצאה זו אינו קטן מחלקם של הפניקים, כי רק היונים הנהיגו בו סימון נכון של התנועות. אף אין זו אלא דוגמה אחת מרבות. הרבה תגליות והמצאות גדולות נולדו בקרב עמים ברברים, אבל היונים קבלון והשכילו להפכן לדבר־מה אחר, יפה מושלם וחי יותר משהיו במקורן הראשון. (גם את המשפט הזה נטלנו מסופר יוני מאוחר, האומר כעין זה לגבי רעיונות: גם לברברים יש הרבה רעיונות, אבל רק היונים עומדים על מלוא משמעותם).

היהודים והערבים כותבים עד היום, כידוע לכל, מימין לשמאל. כשהחלו היונים להשתמש באותיות, היו כותבים “בוסטרופדון”, הינו הלוך ושוב, כדרך הליכת מחרשה בתלמי השדה: כותבים היו שורה מקצה הדף לקצהו (לא היה איכפת לנו כאן, ממה היה דף זה עשוי) ואת השורה הבאה היו כותבים בכיוון הפוך, אל ראש השורה הראשונה. אך במרוצת הימים נתקבלה אצלם דרך הכתיבה הנהוגה כיום בלשונות אירופה, משמאל לימין. עד היום חלוקים המומחים בדעתם: איזוהי הדרך הטבעית ביותר לכתוב (ביד ימין, כמובן)?, אולם המנהג חזק גם מן הטבע.

אין איש יודע, מתי בעצם החלו לכתוב את שיריו של הומרוס, כשם שאין יודעים בדיוק מתי נתחברו. אבל, בימי תיאוגניס והזיודוס כבר היו נוהגים לכתוב את המחשבות והדבר סייע לפתוח המחשבה ולחרותה. בימים ההם לא חלם איש על נייר זול ועל בתי־דפוס. אבל, אם נבקש לנו תאריך לתחילת “העולם המודרני”, אין לכך תאריך טוב מיום הכתבו של הספר היוני הראשון – אילו רק ידענו מתי הוא נכתב.

 

פרק רביעי. העולם מזרחה

א. עמי אסיה הקטנה

בשמו של מצרך רגיל חבוי לעתים ספור־מעשה שלם. הרי למשל, שמות בדים: מוסלין, קאליקו, דמשק. לכאורה אלו מלים רגילות, אך אם נתחקה על מקורן, יתגלו לפנינו מרחבי מסחר והרפתקאות גדולות, שיוליכונו אל העיר דמשק בסוריה, אל מוסול אשר בעיראק ואפילו אל קליקוט שבהודו, סמוך לשנת 1500. ולא רק בדים כן, אלא גם משקאות ומאכלות. תה היא מלה סינית, שנשתבשה בפיהם ובכתבם של אומות המערב. הקפה הוא הקהוה של ארץ ערב, הסוכר מקורו בהודו, ומשם שאולות גם המלים הללו, ואף אחד לא טרח להמירן או לתרגמן. הילד המבקש מאמו שוקולדה נעזר עד היום בשפת המכסיקאים. שמות כעין אלה דומים למצבות־זכרון ששרדו מן המסחר והמסעות של ימי העבר. עד היום נודף מהם ריח של רומנטיקה וכל איש יתבשם ממנה, אם רק יהרהר בדמויות המופלאות של סוחרי קדם, ובעמים שהיו נחשונים בחופים רחוקים ובתושבים שנתגלו שם לפניהם: פלאמים וערביים, עובדי אלילים וספרדים קנאים לנצרות ואנשי המלך האצטקי מונטזומה. ומעורבים בכך פרקי הסטוריה המשובצים אישים מבריקים – האקלויט והמלכה אלישבעת ומרקו פולו וכל הדמויות אשר קמו ב“שחר הגיאוגרפיה החדשה”.

וכדין השפות החדשות דינה של השפה היונית. רוב היונים, אנשים ונשים, היו לובשים חיטון, מין כותונת או חלוק, ולעתים עוד בגד אחר על גביו. משורר יוני דימה את החיטון לקליפה של בצל – אבל חיטון היא מלה זרה ביונית ולאחר שנחקרה שפת האשורים, סבורים כי קשורה היא למלים האשוריות “כיתו” – פשטן ו־“כיתינו” – לבנים. אפילו זהב וקרדום כונו ביונית במלים שאולות משפות אחרות, כי החוקרים סבורים ש“כריזוס” מקורה ב“חרשו” ואלו “פלקיס” בא מן “פילקו” באשורית. מן המזרח באו ליון גם שמות כמה מידות ומשקלות, כגון: מינה (מנה), “סיגלוס” (שקל), “קורוס”, ואפילו המלה “פלינת” – לבנה. גם פרחים רבים ובעלי־חיים משונים – גמלים וורדים, דובדבנים, מור ונרד וכיוצא בהם – שמרו על שמותיהם המקוריים. אפילו הרומיים, כעבור דורות רבים, ניסו (ולא הצליחו) לכנות את הפיל בשם המלאכותי " פרה לוקאנית".

לעתים פותחות שער למחקר הסטורי שאלות פשוטות ביותר. מה היה הצבע בו צבעו היונים את אניותיהם ומדוע צבעו בצבע זה? הומרוס מדבר תדיר אודות אניות שחורות, אך מזכיר לעתים גם אניה שקמרונה כחול־כהה ואף אניה ורודות־לחיים. לחיים ורודות של אניה זקוקות לצבע אדום. והיונים הפיקוהו מחומר אדמדם המכונה מילטוס, המצוי בכמויות גדולות בפנים אסיה הקטנה. אולם, את החומר הזה מביאים היו ליון לא דרך הנמלים הקרובים, שעל שפת הים האגאי, אלא דרך נמל סינופי שבים השחור, ועל כן היה מולטוס ידוע בשם “סינופיק”. וכאן עלינו לשים לב לשני פרטים. ראשית, הרבה יותר נוח וזול לקבל את הסחורות בדרך הים ולא בדרך יבשה. דרך הים בטוחה וגם זולה יותר. הוצאות ההובלה בים קטנות פי חמשה, ואף פי עשרה, מאשר ביבשה. ועוד זאת: אניה עשויה לשאת פי חמשים מעגלה, והיא אינה זקוקה לדרכים ולסוסים, היא פטורה ממרבית המסים, היא פוגשת מעט בני־אדם והצוות בה קטן מכפי הדרוש כדי לנהוג בחמשים קרונות. אפילו בשנת 1880 היו כמה ערים ביון מעדיפות להביא את לחמן מעבר לים במקום לגדל תבואה באדמותיהן, כי תבואה שהובאה באניה היתה זולה מן התבואה שהובילו ממרחק יום אחד בסוסים או בפרדות. ועוד עלינו לברר: בידי מי השליטה בארץ, אשר דרכה תובל הסחורה אלינו? והכוונה בכך לא בלבד לדרכים משובשות ולסוסים יקרים. גם מכמה בחינות אחרות עלולה דרך ארוכה ועוקפת להיות קצרה ובטוחה מן הדרך הישרה.

בידי מי היתה אפוא אסיה הקטנה? בה שלטו בזמנים שונים אומות שונות. שרידי אומות אלו נשארו באסיה הקטנה עד היום ובגללם נוצרה בקרבה ערבוביה שלמה ותסבוכת של כל מיני גזעים ודתות. כאן לא ימצא הקורא תמונה פשוטה וברורה. עליו להיות נכון להכנס כאן לתוהו ובוהו.

אין אנו יודעים, מתי וכיצד הגיעו היונים לחופי אסיה הקטנה, אם כי היונים היו אומרים, כי כל זאת ידוע להם. הם חישבו ומצאו את תאריכי המלחמה על טרויה והוסיפו כי הראקלס חי דור אחד לפני כן. לפיכך, היו בניו קיימים בימי מלחמה זו. משפחתו נדונה לגלות למשך מאה שנים. הרי שעברו שני דורות שלמים אחרי חורבן טרויה עד שחזרו צאצאי הראקלס אל הפלפונסוס ועזרו להם בכך שבטי הדוריים (אבות הספרטנים). הדוריים גרשו את האכאים לחלקו הצפוני של חצי־האי הפלפונסי, אשר לפני כן ישבו שם האיונים. אז עזבו המוני האיונים את מקומות מושבם, ירדו באניות, חצו את הים האגאי ונאחזו בחופי אסיה הקטנה. בארץ שנתברכה בנופה ובאקלימה (כבר הבאנו לעיל את ההלל, שגמר עליה סופר יוני מובהק). קשה לעמוד על מידת האמת שבכל זאת. סיפור המעשה מרצה את המאורעות בצורה מופשטת ומקוצרת, כאילו נתרחש הכל בבת־אחת – והדבר אינו מתקבל על הדעת. האגדה מספרת – ודומה כי הדבר אמת – שהאיונים נתקלו באסיה בהתנגדות מרה. הם הוצרכו ללחום שם נגד הקאריים – ועם הקאריים היה מפורסם כעם של לוחמים, עד כי כונו אחרי־כן בפי הפרסים בשם “תרנגולי־קרב”. אבל, היונים הכו את הקאריים, כבשו את עריהם והתערבו בהם. וגם בניהם היו לאנשי־חיל, עזים במלחמות־מגן על ארצם ועל ביתם. ולעתים היו עושים יד אחת עם קרוביהם הקאריים ויוצאים לפשוט בארצות אחרות, כפי שנראה להלן.

בפנים אסיה הקטנה ישבו עממים אחרים. כבר בימים ההם היתה ארץ זו בליל שבטים שונים. קצתם נשארו מפורדים זה מזה, כאילו מחיצות ביניהם; קצתם נתערבו בשרידי עממים אחרים. גויים רחוקים פלשו לארץ – מעבר למיצר בוספורוס, מעבר לים השחור, וכן מפנים יבשת אסיה, מארם־נהרים, מפרס, ממדי ואף מטורקיסטאן. שני גזעים שעשו על היונים רושם עז ביותר היו הלודים והפריגים. אודות החתים לא היה ליונים אלא מושג מעורפל מאד. גוי זה כמעט נשכח, אילולי כמה פסוקים סתומים בתנ"ך, אשר נתקשו לעמוד על פשרם האמתי. רק סמוך לשנת 1900 החלו החוקרים להבין, כי היה זמן כשהחתים שלטו בכל הארצות אשר בין נהר פרת ובין הים האגאי וממלכתם היתה מעצמה גדולה, עם ערים בצורות. באחת הערים הללו, המכונה בפי הטורקים בימינו בוגאז־קוי, נמצאו שרידי גניזה שלמה ובה אוצר תעודות כתובות על לוחות־חרס; אף הוברר כי זו היתה חליפת אגרות דיפלומטיות בשמונה שפתות. אבל, היונים הקדמוניים לא ידעו מאומה על כך. אזנם קלטה רק שמץ־מושג על בני גוי מרוחק, שהיה מכונה בפיהם “הסורים הלבנים”; ויתכן כי הומרוס, בדברו על “קיתיאוי” מתכוון לחתים. בדרך מאפסוס לאיזמיר ישנה מצבת־אבן מפורסמת מעשה־החתים – אבל, היונים סבורים היו, כי זוהי מצבה מצרית, למרות שהאיש החקוק על גבי מצבה זו נועל נעלי עור רחבות, היפות רק לארצות שלגים. שמוע שמעו היונים גם על שבטי בוזזים שונים, שפלשו לאסיה מאירופה: הקימרים, למשל, שחדרו עד לפנים הארץ והפילו כמה שושלות, הם הקימרים שבגללם פנה גיגס מלך לוד בבקשת עזרה אל אשורבניפל מלך אשור (בקירוב בשנת 660 לפני הספירה). ברם, מלך אשור הביט על מאורע זה בעינים אחרות לגמרי: במצבתו הוא אומר כי “גוגו (הוא גיגס) נכנע לעול ממלכתי”. בוזזים היו גם שבטי הסקיתים, וכן התראקים, שהפילו את מוראם על כל תושבי פנים הארץ, כמו האנגלים והסאכסים בשעתם, שהיו מאיימים על כל תושבי שפת הים. בארץ פריגיה, שבפנים היבשת, היה מלך שנתפרסם מאד, ושמו היה מאז למשל – מידאס, אשר מגעו הופך כל דבר לזהב. אבל, בבוא הבוזזים לא רצה מידאס לצאת לקראתם: הוא שתה מדם השור ומת. אכן, רבה הערבוביה באסיה הקטנה – עממים ופולשים, מלכויות ושושלות, ובכל זה גם נפך של מעשי־נסים, אגדות בני־אלים ושברי אגדות ורסיסי מאורעות הסטוריים. למזלנו, לא עלינו למיין ולברר כל זאת. אך נזכור נא, כי בימי הבינים פרצו לאסיה הקטנה עמים נוספים מן המזרח והוסיפו עוד על הערבוביה שבתוכה.

על אחד העמים שבאסיה הקטנה ידעו היונים יותר מכפי רצונם: על הלודים. עליהם היו רווחות אגדות רבות ושונות. גם הראקלס הגבור, שהיה המקובל על כל שבטי יון, נקשר, לפי אגדות אלו, עם אחד מבתי המלוכה של לוד. גיגס היה מצביאו של אחרון המלכים שבאותה שושלת. לפי אחת האגדות, הראה המלך לגיגס את אשתו היפה – והמלכה אמרה כי אחד מן השנים חייב מיתה, או המלך או גיגס; גיגס העדיף כי ימות המלך וגם ידע להוציא את זממו אל הפועל ואחר נשא את המלכה היפה לאשה והיה בעצמו מלך בארץ לוד. לפי אגדה אחרת, מצא גיגס טבעת שעשתה אותו בלתי־נראה ובעזרתה יכול היה לעשות גדולות ונצורות, עד כי לבסוף עלה על כסא המלוכה. גיגס האמתי אנוס היה, כפי שראינו, לבקש עזרה מאת מלך אשור – אך גם זאת לשוא, כי הפולשים גברו עליו והרוגוהו. אך, בעודנו חי קבע גיגס לעצמו מטרה, אשר בה החזיקו גם יורשיו אחריו: הערים היוניות היו – בלשוננו כיום – “הנמלים הטבעיים” לארצו; והוא החליט להשתלט עליהן – כמו הרוסים החותרים זה דורות למוצא אל הים הגדול. חמשה מלכים ישבו אחריו על כסאו וכולם היו שטופים במלחמות עם היונים עד שלבסוף השיגו הלודים את מבוקשם זה. והמלך שהצליח סוף סוף להכניע את היונים היה אותו קרויזוס – אחרון מלכי לוד, אף הוא גבורן של הרבה אגדות יוניות. קרויזוס זה הוא דמות מלאה ענין מכמה בחינות: הריהו לפנינו שליט מפואר בארצו, והריהו ידידו של סולון, והריהו צפוי למות על מדורת־האש של הפרסים, ושוב הוא יועצו של כורש ולבסוף מצילו אפולון מן הלהבות ומביאו אל ארץ האושר, מעבר לרוח־הצפון ולמען יחיה שם לנצח עם אשתו ועם בתו. תמיד יש ענין להתחקות על טיבו של האיש שסביב דמותו נתגבשו אגדות עם – באשר יש לשער, כי היה זה איש חזק ומחונן, בקיצור: אחד מעושי ההסטוריה.

הסטוריונים וארכיאולוגים חקרו את תולדות הלודים ועדיין הם חלוקים בדעותיהם, אם היה זה עם יוצר מקורי, או רק עם של מתווכים, שקבל המצאות של זרים והעבירן לזולתו. ברי, כי השפיעו על היונים. לפי דברי היונים, המציאו הלודים שני דברים חשובים: את המטבעות ואת המסחר הקמעוני. מסתבר, כי מסחר קמעוני לא היה בנמצא כל עוד נעדר הפרוטרוט לקנית כמויות זעירות. לכל היותר יכלו לחלף מצרכים זה בזה. וכן ברי, כי מציאות חנווני בשוק, המוכן למכור מזונות וחפצים בשוה פרוטה, יש בה כדי לשנות את כל סדרי המשק הביתי ואת כל מערכת חיי המשפחה. היונים אמרו אפוא, כי הראשונים שהחלו בכך היו הלודים. וכן אומרים היו, כי מימי הומרוס לא הכירו עם עשיר כמו הלודים. בכל ספורי האגדות על כרויזוס מדובר על זהב. לאנשי ספרטה העניק קרויזוס זהב לצקת ממנו פסל. גם לאל אפולון בדלפוי שגר שי נהדר. לאורח מאתונה הרשה לקחת מאוצרו זהב ככל שיוכל שאת – והאיש מלא זהב את בגדו, את כיסיו, את מנעליו, את פיו, ואפילו בשערו שם אבקת־זהב; ובצאתו מבית־הגנזים, כמעט כושל תחת משאו, “היתה צורתו משונה ולא כדמות אנוש” – אך המלך העליז התפקע מצחוק והעניק לו עוד כהנה וכהנה. לא הכל ראו את הכוונה שבנדיבות זו, את רצונו להפריד בין היונים אשר באירופה לבין היונים שבאסיה, כי עם אלה האחרונים היו לקרויזוס עסקים מסוג אחר לגמרי. לוד עתירת הזהב נעשתה לשם־דבר בכל הנוגע לתפנוקים, צבעים, מרבדים, סנדלים. אך אין ספק כי ממלכת קרויזוס היתה בשעתה מעצמה גדולה. הן הוא ששפך את ממשלתו על ערי היונים שבאסיה הקטנה. וכן היו לו מרכבות ופרשים. והוא שעשה הסכם עם מדי, לחלק ביניהם את כל ארצות אסיה. כי כשנפגשו גדודי לוד וגדודי מדי על שפת נהר האליס, אירע לקוי חמה – סימן מובהק, כי השמים לא רצו בקרב. על כן עשו שני המלכים שלום והסכם. לפי דברי הרודוטוס, נבא תאלס מראש על לקוי חמה זה. אין אנו יודעים, כיצד ידע לחשבו מראש – אבל יכול נוכל לחשב את זמנו לאחור, ועל ידי כך נקבל את אחד התאריכים הבטוחים שיש לנו מן הדורות ההם: אותו לקוי החמה אירע ביום 28 במאי שנת 585 לפני הספירה. עוד נראה להלן, כי לאחר זמן מה עבר קרויזוס את נהר האליס בראש צבא שיצא לקראת עם ברברים אחר – ואף “הרס ממלכה רבה”, כפי שנבא לו מראש האוראקול.


ב. האשורים והבבלים

פקעת מנומרת זו של גויים ושבטים, שבהם אנו עוסקים, השתרעה משפת הים האגאי עד לנהר פרת. ובפינתה המזרחית ישבו האשורים. אשורבניפל מלך אשור היה גבור מלחמה, אבל היונים והרומיים נתקשו לבטא את שמו ועל כן נשתבש בפיהם לסרדנפל, ושמו יצא כגדול בעלי התפנוקים ומותרות־הפאר. לפני שהספיקו היונים לרכוש מפי נוסעים בארצות המזרח מושג ברור על הממלכות הללו, עלתה קרנה של בבל והיא נשתלטה על אשור. על עמי המערב השפיעו העמים הללו רק בעקיפין, אבל מוצאים אנו בקרב היונים בת־קול של פולחנם. מדי שנה בשנה היו הנשים בבבל ובאשור מבכות את תמוז, את אהובה של האלה אשתר, כי מת (יחזקאל ז' י"ד). גם השם “אדוני” הוא ארמי. אך בפי הנשים היוניות נשתנה השם ל“אדוניס”. וגם הן היו מבכות את “אדוניס” על שפת הים האגאי ומעבר לו ביון גופה. אף היהודים בארצם והפניקים בעריהם הושפעו מאד מתרבות האשורים, שבאו אליהם כפולשים וככובשים. על כל פנים, בדרך אחת סייעו הממלכות הגדולות שבמזרח לתרבות המערב: בשעה שהיונים היו לוחמים על דריסת־רגל באי סיציליה, עמדו הצורים בקשרי מלחמה נגד מלכי אשור ובבל. לפיכך לא יכלו להושיט עזרה לאנשי קרת חדשה, והללו לא הצליחו להגן על תחומם מני פלישת היונים.

בשנת 425 לפני הספירה תפשו האתונאים שגריר של מלך פרס, שהיה שלוח אל אנשי ספרטה. בכליו נמצאו אגרות “כתובות בכתב אשורי” ולאחר שעמדו על תכנן נתברר, כי המלך כתב בהן ש“איננו מבין” מה חפצם של הספרטנים. יתכן, כי לא רצה ביותר להבין זאת. בכתב אשורי זה נכתבה לפנים ספרות שלמה, שהיתה סמויה מעיני העולם עד שחזרו וגילוה במאה הי"ט. והקבלה מוזרה היא, שגם אשורבניפל, אחרון מלכי אשור, גם נבונאיד, אחרון מלכי בבל, שניהם היו מביני טעם בספרות ובהסטוריה, שניהם אספו ספריות עצומות של לוחות־חרס כתובים משני עבריהם כתב היתדות בכתב זה היתה כל אות מציינת הברה שלמה; ושמו של הכתב ניתן לו על שום צורתן המחודדת של אותיותיו). שתי ערי הבירה של המלכים הללו נכבשו והיו לביזה, אך החרסים נשארו מוטלים בין החרבות. מה חפץ היה בהם לכובשים הגסים, שלא ידעו קרוא את כתב־היתדות? וכך נשתמרו החרסים במקומם עד בוא החופרים המודרניים, שאספום, פענחום וגִלו את צפוניהם בשבילנו. ולפתע נודע לעמי המערב, כי העמים הקדומים, שישבו בארצות אלו, הניחו אחריהם לא רק מצבות ופסלים, המעידים על כשרונות־אמנות מובהקים אלא גם ספרות חשובה, שירי־עלילה ואגדות ודברי־ימים וספרי־חוק וכתבים על תכונת השמים. בכתבי החרסים נשתמרה לנו השירה הנפלאה אודות גלגמש, ובה הסיפור על המבול ועל האיש שניצל ממנו באניתו, וכשוך המים הוא שולח יונה, סנונית ועורב. מה הקשר בין ספור זה לספור אודות נוח והתבה? כך שאלו הכל אחרי פרסומה של התגלית. ולאחר שפוענחו ופורסמו החוקים הידועים בשם חוקי־עמורבי, החלו הכל שואלים על הקשר ביניהם לבין חוקי תורת־משה. הקבל משה את חוקיו מעמורבי, שהיה לפניו? או שמא נתהוו שני קבצי־החוקים במקביל, מתוך שבכל אחד מהם נתגבשו בצורה מיוחדת דינים ומנהגים שהיו רווחים בין השבטים השמיים? בכתבי הבבלים נמצאו תגליות חשובות בחכמת התכונה וגם שפע דברי כסל של אסטרולוגיה. עוד בימי הקיסרות הרומית היה הכנוי המקובל להורוסקופ – “מספרים בבליים”.

ובכמה דרכים עדיין אסטרולוגיה בבלית זו שליטה בחיינו גם כיום. מיד הבבלים בא לנו השבוע של שבעה ימים, באשר ימיו מוקדשים לשבעת המזלות (בימי קדם נחשבו למזלות גם החמה והלבנה). שבוע זה לא היה מקובל בימי קדם אלא במזרח, אבל במאה הראשונה לספירה הנוצרית הוא נתפשט ברוב ארצות הקיסרות הרומית, והיה עד מהרה להרגל מושרש. מן הרומיים קבלו את השבוע גם שבטי גרמניה וצפון אירופה ורק שינו במקצת את שמות הימים, להתאימם לשמות אלוהיהם. והרי עוד זכר לבבלים: עד היום מחולקת אצלנו כל שעה לששים דקות וכל דקה לששים שניות – ובכל מקום שנוהגים לחשב ולמנות בקבוצות של ששים, מסורת היא בידינו מאותה ממלכה קדומה שנהרסה לפני אלפי שנים, ירושת חכמי קדם נשכחים, שפירות מחשבתם האריכו ימים מעריהם ומן הגבורות והפאר של מלכי זמנם.

מדברי הנביאים שבכתבי־הקודש, מדברי שירה של סופרים מאוחרים ידועים לנו מלכי אשור הגאים, שהקימו מצבות מפוארות לזכר הדורות הבאים. בכתובות שעל גבי המצבות הללו משתבחים המלכים בניצחונותיהם על מלכים ומדינות, בערים שהרסו, בהמוני אדם שהוציאו להורג. הסטוריון מודרני קשה לו כמעט להאמין בכל אותן הזוועות, בכל מעשי ההשמדה שמלכי אשור מתארים אותם בגאוה כה רבה. ואמנם בזבוז זה של אוצרות עצומים לבנית ארמונות ומצבות־פאר, קטילת המוני אדם במלחמות־כבוש ובדכוי מרידות, שהיו מתחדשות לעתים קרובות בפרט אחרי פטירת מלך, אלה היו הגורמים שהמיטו שואה על אשור. ממלכתו הגאה של אשורבניפל נתמוטטה ונפלה. גם העם האשורי לא החזיק מעמד. כבר הרומיים לא היו מבחינים בין אשורים לסורים, כי שניהם היו מדברים ארמית ומכנים את עצמם ארמים.

יותר מאשר מפי היונים, למדנו אודות הבבלים והאשורים מפי היהודים הקדמונים, למרות איבתם לעמים כובשים אלה. על כל פנים התענינו היונים בעיקר בבבל, שהאריכה ימים מאשור. העיר בבל היתה כרך גדול מאד. היא היתה בנויה בשפלה וצורתה רבוע, מאה ועשרים פרסאות ארכה וכן רחבה, ומוקפה היתה תעלת מים עמוקה ורחבה וחומה שחמשים אמה רחבה ומאתים אמה קומתה (ארך האמה המדוברת כאן ½20 אינצ’ים) והיא עשויה לבנים מחוברות בזפת. באמצע העיר בבל עבר נהר פרת הגדול, והוא נהר רחב, עמוק ומהיר, יורד מהרי ארמניה ופניו אל “הים האדום” (האוקינוס ההודי). ומפנים לחומה החיצונית בנויה היתה עוד חומה אחת. את כל זאת מספר לנו הרודוטוס, וקרוב לודאי שראה עוד בעיניו את החומות ואת התעלה ותאורו דומה למה שמסופר במצבות נבוכדנצר, הוא המלך שביצר את העיר. “החוצה את המים הגדולים – כותב נבוכדנצר (מי התעלה) – כחוצה את הים הגדול, כמפליג אל תוך מי המבול”. בבל נתפרסמה גם בזכות שתי מלכות – מספר הרודוטוס – שם האחת שמירמית ושם האחרת ניטוקריס. ואמנם, כשלוש מאות שנים לפני הרודוטוס היתה נסיכה שמירמית, שנשאה למלך אשור ובדורות מאוחרים נקשרו אל שמה אגדות שונות ומשונות. אך המלכה, ניטוקריס היא פליאה עד היום. ושמא אין זו נסיכה, אלא סרוס שמו של נבוכדנצר, שהפרסים כתבוהו, אולי: נבוקדראכרה? ובנה של ניטוקריס, לאבינטוס, שמא אינו אלא נבונאיד, אחרון מלכי בבל, דור שלישי לנבוכדנצר (לפי סדר המלוכה, אבל ממשפחה אחרת). עד כדי כך עמום זכר גדולי ההסטוריה!

והרי כמה שורות מכתבתו של כורש מלך פרס – כתבת יבשה למדי; הבאה בסיום דברי התפארות בנוסח מלכי המזרח (שמות החדשים הם, כמובן, לפי הלוח המקובל בידנו):

“בחודש יוני ערך כורש קרב בעיר אופה על שפת נהל זלזלת, נגד צבאות אכד ואת תושבי אכד הכניע. הכה אותם בכל אשר התקבצו. ב־14 בחודש נכבשה ציפר ללא קרב, נבונאיד ברח. ביום 16 בחודש נכנס אוגברו, מושל ארץ גוטי, ועמו חייליו של כורש בלי קרב אל העיר בבל. נבונאיד נלקח בשבי בבבל, יען כי התמהמה… ביום 3 באוקטובר נכנס כורש לבבל… כורש שלח שלום לכל אנשי בבל”.

ההסטוריה של בבל לא תמה עם כבוש זה, אף שעיר־המלכות נהרסה. הכל יודעים, כי לבבל הובאו היהודים השבויים, אחרי חורבן מקדשם, והשמות בבלים וכשדים נהפכו בשפות רבות כמעט שמות נרדפים לנוגשים ומדכאים. באחרון ספרי הברית החדשה מדובר על “בבל” והכוונה לרומי; בימי הבינים הלכו האפיפיורים ל“גלות בבל” אל העיר אויניון שבדרום צרפת. אך עובדה מענינת היא, שיהודים רבים לא נענו לקריאתו של כורש וסרבו לעזב את מקומות מושבם בבבל ולעלות לארצם – כדוגמת יהודים רבים בימינו. החוקרים היהודיים אומרים, כי הגולים שנשארו בבבל היו רואים את עצמם כטובי העם היהודי. ואם נעמיק במזמור פ“ז בתהלים נמצא בו מחאה על כי אדם ש”יולד שם" (בבבל) נחשב בעיני ה' כמו איש שנולד בציון. ישיבות היהודים בבבל שגשגו עוד כעבור מאות בשנים ולפי דעת אחד הרבנים “יפה ישיבת בבל כישיבת ארץ ישראל”.

כשנתפלגה מלכות אלכסנדר הגדול וחלקה המזרחי היה לנחלת סלויקוס ובניו, שמו להם למטרה “להחיות את בבל”. אז נתחדשה ספרות כתבי היתדות, שופצו המקדשים הישנים וחודשו פולחניהם – אף שנשמרו שלא לחדש את כוחם של המלכים־הכוהנים. גם יונים רבים באו אל ארץ בבל ונושבו בה – כי להם לא היה “אל קנא” שקראם לחזור אל ארצם. השפה הארמית, שהיתה בימים ההם שפת המסחר והמשא־ומתן בכל ארצות המזרח, מהרי הלבנון והרי טורוס שבקיליקיה עד לגבולות סין, קלטה שפע מלים יוניות. לפני שנים מספר נחשפו שרידי העיר היונית דורא על נהר פרת, שהיתה תחילה עיר מזרחית, אחר נוסדה מחדש כעיר יונית, גם קבלה שם יוני חדש – ולבסוף הוחזרה לתרבות המזרחית בעטין של נשיה – כי רוב היונים שנתישבו בה לקחו להם נשים מבנות המקום. לפי החוק בימינו הולכת האזרחות, על פי רוב, אחרי האב; אבל בהסטוריה הולכים הבנים לעתים קרובות, ואולי ברוב המקרים, אחרי גזען ותרבותן של אמותיהם.

ג. מצרים

מכל הארצות שהיונים בקרו בהן או שמעו אודותן לא היתה אף אחת מופלאה כארץ מצרים. וגם התגליות והחפירות של הדורות האחרונים לא מצאו שום ארץ דומה לה. “רבים הפלאים במצרים מאשר בכל שאר העולם”, כתב הרודוטוס. הארץ כולה היא, בעצם, רק נהר הנילוס וגדותיו והדלתה שלו. ארכה של הארץ הוא כמו 800 מילין ואילו רחבה אינו אלא כ־30 מילין – רק נהר והשדות שהוא מציפם בתקופת שטפונותיו. בארצות אחרות מתפללים האכרים לגשמי ברכה. אבל, במצרים נחשב הגשם למאורע משונה, לבשורה רעה מן האלים, לסימן כי נשקפת צרה. ואף על פי כן נתברכו השדות במצרים מאין כמותם – כי הנילוס מציפם מדי שנה בשנה. ואף היצורים שעל גדות נהר הנילוס מופלאים הם. הרי לטאות בגודל מפלצות – כי בארץ יון אין תנינים – והן מפלצות חיות. ובכל שעה שהיונים מזכירים נהר עם תנינים, יש לשאול: שמא הכוונה לנילוס? ועוד יש במצרים סוסי־יאור, אף הם יצורים מוזרים, שאין כדוגמתם בארץ יון. ואולי המוזר ביותר הוא הנהר עצמו, שהרי הוא, כביכול, סתירה לחוקי הטבע: ביון מתמלאים הנהרות מים בימי הגשמים שבחורף – אז כל נחל עובר על גדותיו וסוחף את סביביו וגורם נזקים. אבל, בבוא הקיץ רוב הנחלים ביון חרבים. ואילו הנילוס גואה ועובר על גדותיו דוקא בעונת הקיץ. הדבר הפליא מאד את היונים והם בקשו להסבירו בכל מיני סברות. את הסבה האמתית מוצאים אנו אצל סטראבון, הגיאוגראף שחי בימי ישו: לשטפונות גורמים הגשמים שמביאות רוחות המונסון. גשמים אלה יורדים בדרום הרחוק (המכונה בפינו כיום: חבש) – כך מספרים ציידי פילים, שנזדמנו לשם.

כל דבר וכל מלאכה עושים המצרים בדרך הפוכה, כלומר אחרת משהיו רגילים היונים. ואף על פי כן הגיעו המצרים לתוצאות יפות. במצרים הולכות אל השוק הנשים, הן הקונות והן המוכרות שם, ואילו הגברים נשארים בביתם ואורגים – אבל לא כדרך שאורגים היונים. הגברים נושאים שם את המשאות על ראשיהם, אבל הנשים מטעינות את המשא על שכמן. מה שהיונים רגילים לעשות בפנים הבתים, עושים המצרים בחוץ – ולהפך. במצרים אין כוהנות, אך יש המון כוהנים – ומה משונים הם אלי המצרים! היוני בהתאבלו מגלח שער ראשו, ואלו המצרים מגדלים את שערם פרע. למצרי לא איכפת לדור בבית אחד עם בהמותיו. הוא איננו אוכל חטים ולא שעורים. את הבצק לשים המצרים ברגליהם, אבל את החמר לבניה לשים הם בידיהם. גם אניותיהם עשויות בצורה אחרת מאניות היונים, והמצרים גם מנהיגים אותן באופן אחר. כותבים הם מימין לשמאל, אך מומחים הם בחישוב מספרים. בכמה ענינים הם קפדנים יותר מן היונים ואינם חביבים כמותם. על פרטי הפולחן משגיחים הם הרבה יותר מבני עמים אחרים. ודרכי פולחנם מוזרים ביותר; המסורת הדתית שלהם ארוכה עד מאד. בקביעת השנה (גם זה ענין דתי מובהק) מטיבים הם לתפוש את פרטי התכונה והלוח שבידם הגיוני ביותר. אין ארץ אשר בה מרבים להתענין במוות ובנשמה כמו במצרים. ואין עם המרבה כמותם לטפל בקבורת מתיו. בשום ארץ אחרת אין למצוא דבר שידמה לפירמידות. מצרים היתה הארץ הראשונה, אשר בה נתקבלה ופשטה התורה על נצחיות הנשמה, והמטיפים לתורה זו בין היונים אף הם קבלוה מן המצרים. “יודע אני את שמות האנשים שעשו זאת – אומר הרודוטוס – ואיני מזכירם”. המשונה ביותר הוא, כי כל נגיעת איש יוני הריהי טומאה למצרים, ועל כן לא ישקו ליוני ולא ישתמשו בסכינו. גם ההודי בימינו רואה כל אנגלי וכל אמריקני כטמא ומטמא – “מליקכא” קורא הוא לזרים בלשון מנומסת.

נוכל לדמות את השפעת המצרים על היונים להשפעת היפנים והאוסטרלים על האירופים בדורות האחרונים. גם ביפאן שונים המנהגים מן המקובל באירופה, ובעלי־החיים באוסטרליה משונים בעינינו, ואף על פי כן הולכים שם כל הדברים לאשורם. נזכור נא כמה נזדעזעו האירופים בגלותם את התרבות המשוכללת שנתפתחה בפרו ובמכסיקו בלי שום נגיעה לתרבויות יון ורומי וערב – והן אז טרם עמדו על מידת דיוקה של חכמת התכונה אצל עמי מאיא שבמכסיקו הקדומה. אכן, פליאה היתה מצרים ובכמה דרכים.

יוני אחד ושמו היקאטוס נזדמן למצרים ושם הסכיל להתפאר בשלשלת היוחסין של משפחתו, שראשיתה היתה לפני ששה עשר דורות – היינו לפני כחמש מאות שנה – ואביה הראשון אחד האלים. כוהני המצרים הביאוהו לחצר הפנימית של אחד מבתי המקדש והראוהו שם המון פסלים חטובים בעץ. כל כוהן גדול – הסבירו לו – יורש את משרתו מאביו ובעלותו על כסאו הוא מציג כאן את פסל תבנית עצמו. כל מספר הפסלים הוא שלש־מאות ארבעים וחמשה, ואם נחשוב שלושה דורות מאה שנים, הרי זה 11.500 שנה. והכוהנים היו כולם אנשים ואף אחד מהם לא היה מלך, אשר הוא אל בצורת אדם. (“גם לי עשו הכוהנים כפי שעשו לו – מוסף הרודוטוס – אף שלא ספרתי להם מאומה אודות יחוסי”). תחום הסטורי כעין זה חרג מחוץ לכל מושגי היונים. תקופות כעין אלו לא היו לא בזיכרונותיהם ולא באגדות על אלים ועל גבורים. העם המצרי היה זקן לאין ערוך מכל עמי אירופה ואסיה. לפי המנין שהיה מקובל בידי הקדמונים, עמדו במצרים שלושים שושלות מלכים. והחפירות שנעשו בימינו הראו, כי תולדות המצרים עתיקות אף יותר משטענו המצרים עצמם.

אין טעם למנות כאן את כל השושלות הללו ולחשב את תאריכי מלחמותיהן המרובות בארץ־ישראל ובסודאן, לתאר את המקדשים ואת הפירמידות שבנו ואת שכיות האמנות אשר נתגלו בקברות הקדמונים, כגון בקברו המפורסם של פרעה טוט־אנך־אמון. היונים לא ידעו מאומה על תולדות הסינים ועל תרבותם. וגם המצרים לא היו ידועים להם כראוי. בעצם, לא הכירם שום אחד, עד שפוענחה הכתובת על אבן רוזיטה (במאה הי"ט) והחלו לקרא ולהבין את הספרות בכתב החרטומים. אבל התרבות הנושנה, פלאי האדריכלות המצרית, המדע והפולחן שבמצרים, כל אלה עמדו על תלם אפופי עתיקותם – ואין תמה שהקסימו גם את היונים. הם התבוננו בתמהון לטכסי הפולחן המצרי ולאחר דורות היו מספרים כעין־משל על מקדש מצרי מפואר מבחוץ, שבתוכו עומד כוהן ושר מזמור לכבוד חתול או תנין. אבל דת המצרים לא הצטמצמה בכך. הרודוטוס היטיב לראות כי אמונות רבות של היונים וכן חלק ניכר מפולחנם שאולים בידם מן המצרים: וכפי הנראה, סבור היה כי שאלו, אולי, מן המצרים גם הרבה דברים אחרים, למשל את קביעת השנים.

ארץ משונה היתה מצרים בעיני היונים ומשונה היתה גם הדרך, בה הגיעו היונים למצרים. הדבר היה באחת מתקופות הירידה, החוזרות מדי פעם בתולדות מצרים. הממלכה היתה מחולקת בין תריסר מלכים, אבל הם חיו בשלום ובצדק, עד שביום חג אחד נתרחש דבר מוזר. תריסר המלכים צריכים היו לנסך את היין מבזיכי זהב, אך הכוהן הגדול טעה והביא רק אחד־עשר בזיכים. למלך פסאמתיך, האחרון בשורה, לא נשאר אפוא בזיך. על כן הביא את נסכו בקובע הארד אשר על ראשו. אז נזכר אחר הקרואים באורקול נושן, כי איש אשר יביא את נסכו בכלי ארד, ימלוך על מצרים. המלכים האחרים חרדו אפוא לגורלם. הם לא הרגו את פסאמתיך, אבל גרשוהו אל מקום ביצות. אז בשרהו אורקול אחר, כי ישועתו תבוא מן הים, משיופיעו אנשי הארד. איש לא הבין את פשר הנבואה המופלאה. אך פתאום הודיעוהו, כי על החוף עלו גדודים של אנשי־ארד והם נטושים בשפלה. אז הבין פסאמתיך את כוונת האוראקול. הוא מהר אל החוף ונתרועע עם הפולשים. אלה היו איונים וקאריים בשריוני ארד. פסאמתיך שכר אותם לצבאו והם עשאוהו שליט בכל מצרים.

מאז החלו היונים לבוא אל מצרים, אם כחיילים ואם כסוחרים. הרחק מחוף הים, במעלה הנילוס (על־יד אבו־סימבל) נצב פסל ענק של אחד מקדומי המלכים במצרים ועל רגליו חרוטים שמות החילים היונים, שהובאו לשם על־ידי פסאמתיך (כפי הנראה נכדו של פסאמתיך הראשון). כתובת יונית זו היא אחת העתיקות – ואולי העתיקה ביותר – בכל הכתבות היוניות! חייל אחד מן העיר כולופון רשם את עירו בטעות ב’ק תחת כ'… לאחר זמן החלו ילידי מצרים מתנגדים ליונים, אבל גם המלך שנעזר בהתנגדות זו לא יכול להתקיים בלי היונים. אחת הערים במצרים ניתנה להם לנחלה ושמה הוסב נאוקראטיס. היא נחשפה בחפירות 1906.

באותה תקופה כבר הגיעו האדריכלות והפיסול ביון לדרגה גבוהה מאד ואילו במצרים נעשתה האמנות שגרתית לגמרי ועל כן לא השפיעה כמעט על יצירות האדריכלים והפסלים היוניים. לעומת זאת, הקסימה מצרים את ההוגים ואת הפילוסופים היוניים. אפלטון מספר כי סולון, המחוקק בעיר אתונה, ירד למצרים ונתקבל שם בכבוד רב. אבל, משנסה סולון לדבר על קדמוניות יון, צחקו הכוהנים המצריים ואחד מהם, איש זקן מאד, אמר לו בנחת “הוי, סולון, סולון! אתם, היונים, תינוקות לנצח!” מה כוונתו, שאלו סולון? “כוונתי, כי נשמתכם תמיד צעירה”. רצונו היה לומר, כי אין להם מסורת קדומה ממש. אבל באזנינו יש לדבריו משמע אחר: מצרים היתה ארץ נושנה והישן העיק שם על ההווה. אך יון היתה ארץ צעירה, היא אהבה, כמו ילד, להקשות קושיות ונפשה היתה רעננה כנפשו של ילד. בכל עבר יש דבר מה מתמיה וקוסם ללב. אבל היונים לא נכנעו עדיין לקסמים הללו. הם רצו להשתמש בעבר, לחיות בהווה ולעצב את העתיד כאות נפשם. והם עשו את כל זאת וגם הצליחו.


ד. פרס

בראשית המאה הי"ט חי מלומד ושמו גרוטיפנד, שטען, כי די בשנים־שלושה רמזים כדי לפענח כל כתובת. להוכחת טענתו, פענח גרוטפנד שני פסוקים קצרים ממצבה פרסית: “דריוש, מלך, בן היסטאספס” וכן “אחשורוש, מלך, בן דריוש”. ונתברר כי קריאתו נכונה. שלושים שנים לאחר מכן נשלח לפרס קצין בריטי מן הצבא ההודי, הוא החל להתענין בארץ פרס, בתולדותיה ובכתובות שנמצאו בה. בבאהיסטון נשקף צוק־סלע בודד, גבהו 300–350 רגל, פניו חלקים ועליהם חקוקה כתובת גדולה – בעצם שתי כתובות, אבל האחת מהן גבוהה בהרבה מן האחרת וגם קדומה לה בהרבה. הנרי רולינסון טפס על הסלע, שלשל את עצמו בחבלים, העתיק את הכתובת הקדומה בציור ובתלחיץ ושלח לאנגליה תרגום נאה של שתי הפסקאות הראשונות (בשנת 1837). אחרי כן, נשלח לאפגניסטן, אבל בשנת 1843 חזר לפרס והצליח להעתיק ולתרגם מלשון פרסית את כל נוסח כתב תו המפורסמת של דריוש המלך. עד אז ידענו על פרס הקדומה בעיקר מה שספר לנו הרודוטוס וכן את דברי ההבאי של הרופא היוני קטזיאס, הדומים לספורי הבדים של בארון מינכהאוזן. היונים הכירו בכך שקטזיאס בדאי, אך סבורים היו כי גם הרודוטוס בדאי כמותו. רולינסון היה הראשון שיצא להציל את כבודו של הרודוטוס.

מענין לציין, כי היונים לא רחשו איבה לפרסים, למרות שהפרסים היו אויביהם וכמעט שהצליחו לשעבדם (מה היה גורלן של הספרות והאמנות ביון, אילו מוגרה חרותם?). שלושה מגדולי היונים, שהיטיבו להכיר את הפרסים, אף כבדום וחבבום: הרודוטוס, כסנופון ואלכסנדר הגדול. ואף אנו לא נתמה על כך, אם נתן את דעתנו על פעולות הפרסים במשך הדורות. נפתח נא בגנים – כי חובבי פרחים היו הפרסים ויותר מכל הפרחים אהבו את הורדים. אבל גם הלילך בא מפרס (מעיד על כך שמו) וגם הצבעוני. מפרס קבלנו גם את האפרסק – ותפוח־הזהב נקרא לפנים באירופה בשם “התפוח המדי”. גם בבעלי־חיים היו הפרסים מעונינים. כל אציל פרסי היה לו בביתו “פרדס”, אשר בו שכנו חיות־בר ולשם היה יוצא לצוד ציד. במרוצת הזמן קבלה המלה משמעות אחרת ובלשונות אירופה אף נתעלתה למושג של “גן עדן”, כי הקדמונים היו מתארים את אדם וחוה מוקפים צמחים וחיות, כאילו הם עומדים ב“פרדס” פרסי. היונים נתרשמו מאד גם מאפים האישי של הפרסים. הם היו אנשים נהדרים. “גם שמותיהם מפוארים כגופותיהם” – שמות ארוכים, מצלצלים, רבי־רושם, וכולם מסתימים באות ס' – אומר הסופר היוני, בהוסיפו כי הפרסים עצמם לא עמדו על פרט זה. ואכן, השמות נסתימו כך ביונית, אך לא בפרסית. אחשורוש הוא כסרכסס ביונית, אבל הוריו היו קוראים לו, כפי הנראה, כשאיארשא. את בניהם מלמדים היו הפרסים שלושה דברים: לרכב על סוס, לירות בקשת ולדבר אמת, ואילו בהשכלה היונית נעדרו תכופות שנים משלושה אלה. הפרסים סבורים היו, כי חרפה היא לאדם להיות שרוי בחוב, באשר אין אדם מעיז פניו כלפי בעל־חובו ועל כן הוא נוטה לדבר דברי שקר. בדורות האחרונים עמדו על פרט רביעי חשוב בחינוך הפרסים – נאמנותם העזה למלכם. היונים ספרו, כי בשעה שאחשורוש הפליג בים ואניתו חשבה להטרף, קפצו האצילים הפרסיים אל המים, כדי להקל מעליה. ועוד מסרו לניו היונים כי הפרסים הקדמונים היו שותים רק מים, אלא שקפחו תכונה יקרה זו לאחר שנשתלטו על ארצות רבות ונתערבו בעמים שונים.

הפרסים הקימו ממלכה עצומה – את הנרחבה במלכויות הקדומות עד בוא הרומיים – והם קיימו ממלכה זו במשך מאתים שנה. כוחם של האשורים תש מרוב מלחמות ובניני־פאר, אבל כוחם של הפרסים עמהם עד היום הזה. מיסד הממלכה הפרסית היה כורש. הרודוטוס אומר, כי על קורות ימיו יש שלוש גרסאות וכי הוא בוחר בגרסת הפרסים שאינם מפארים את שמו – ואעפ"כ דומה ספורו על חייו של כורש לאגדת־קסם. הרודוטוס מתאר את כורש כמצביא מחונן ומהיר־החלטה. קרויזוס, מלך הלודים, נגף לפניו בקרב על נהר האליס, אך סבור היה, כי ישובו ויתראו פנים בשנה הבאה. אולם כורש היה “השליח של עצמו” וצבאו הפתיע את כורש על־יד חומת עיר־בירתו. הוא החכים ושלח נגד הלודים פלוגות רוכבי־ גמלים שהכניסו ערבוביה בחיל־הפרשים אשר להם – כי הסוסים שונאים את הגמלים ואת ריחם. הפרשים הלודים מהרו וירדו מסוסיהם הבהולים, הם לחמו כחיילים רגלים – אבל הנצחון כבר הובטח לצבאו של כורש.

המלך דריוש לא היה כובש, אבל מושל גדול. הוא השכיל לארגן את מחוזות ממלכתו ודעתו היתה נתונה לפתוח המסחר ולשגשוג המלאכה. הוא חפר תעלה לחבר את נהר הנילוס עם ים סוף והנהיג במלכותו מטבעות זהב משובחים בטהרם. בכתבתו על גבי הסלע בבהיסטון מספר דריוש כיצד היה למלך; את השלטון תפס איש שאין לו משפט המלוכה וגם איננו פרסי “והשקר היה רב בארץ”; אך דריוש עם ששת חבריו גברו עליו ושמו קץ לשלטונו. ספור זה ידוע היה לנו גם מפי הרודוטוס המזכיר את שמות חמשה מחבריו – כמובן בצורה מסורסת, כפי מבטאם בפי היונים. והרי זו עדות נאמנה לכך, שנוכל לסמוך על דבריו ועל הידיעות שקבל מידידיו הפרסים (כמה מהם אף ידועים לנו בשמותיהם).

הרודוטוס הרבה להתענין גם בדת הפרסית, כי בכל אשר הלך חקר ודרש לפולחן ולדת. הוא אומר, כי הפרסים אינם נוהגים להקים פסלים, לבנות מקדשים ומזבחות. סבורים הם, כי שטות היא לתאר את האל בצורת אדם. את כל אופק השמים מכנים הם זיוס ולו הם משתחוים. הרודוטוס מנסה לתאר את תלמידי זורואסטר, שלא היו עובדי אלילים. דת קדומה זו נשתמרה עד היום אצל הפרסים אשר בבומביי וזו היתה גם דתו של דריוש, אם כי שאר מלכי פרס לא החזיקו בה. וראוי לציין, כי מפרס יצא גם פולחן מיתראס, אל השמש, אחד מיריביו הגדולים של ישו, בסוף ימיה של הקיסרות הרומית. וכן נזכור נא, כי מאני, מיסדה של כת המאניכאים, שהרבו להשפיע על אבגוסטינוס הקדוש – בא גם הוא מפרס. ועוד זאת: כשנכבשה פרס לפני המוסלמים, קבל האיסלם בקרבה צורה מיוחדת ועד היום נחשבים הפרסים בעיני שאר המוסלמים לכופרים (שיים). לבסוף: עוד במאה הי"ט יצאה מפרס כת הבהאיים, אשר לה השפעה רבה באמריקה. מעטים העמים שהשפיעו השפעה רבה וממושכת כל כך. אבל אין זה הכל. כי שום עם במזרח לא הרבה כמו הפרסים להשפיע גם על הספרות במערב – כל בר בי רב מכיר את שמות המשוררים חאפיז, סאעדי, פרדוסי ואומאר כאיאם.

אם נסכם את כל זאת, מפרחי הצבעוני ועד מכתמי כאיאם, הרי זו רשימה מיוחדת במינה. היא מראה לנו עם רב כשרונות, הקרוב בדמו לעמים שבאירופה יותר מאשר לעמי המזרח הסמוכים לו, כגון הסורים, היהודים והערביים. ומשמתגלע ריב בין שני עמים גדולים, אשר שניהם מלאי עזוז ושאר־רוח – הרי זה מחזה גדול מרהיב עין. בקרב האחרון נגד היונים – מספר הרודוטוס – לחמו הפרסים בגבורה ובאומץ כמו הספרטנים, אבל הספרטנים היו לבושי שריונות, ואילו הפרסים לבשו רק כותנות־פשתן. הם היו קשתים ולא לוחמי־בחרב ועל מטבעות פרס חקוקה דמות רובה־קשת.

לגבי דידנו אין שום חדוש בקיום ממשלה בארץ שלמה, בכך שבני עם אחד מאוחדים ומהווים אומה אחת, ואולי אף שולטים באומות אחרות. אך בעיני היונים היו אלו עובדות מופרכות. הם סבורים היו, כי האדם לא יוכל להגיע לשיא כוחו ויכלתו אלא במדינת־עיר, וכי רצון הטבע הוא, כי האדם ישאף ואף יגיע לכך במוקדם או במאוחר. ראינו כי דרוש זמן רב כדי לחנך ולהשכיל אומה שלמה, את האומה האנגלית, למשל, או בליל עמים, כמו בארצות הברית. היוני בן המדינה־העיר היה לעתים (לא בכל המקומות) – ברמה רוחנית גבוהה יותר מן האנגלי או האמריקני הבינוני בימינו – מבחינת אמנות, שירה הסטוריה, פילוסופיה – למרות כל בתי הספר העממיים והתיכוניים ומיניסטריוני ההשכלה והעתונים, ובתי־הקולנוע ושרותי־השדור. העיקר הוא, שיונים אלה היו פחות קרתניים. ואת זאת עלינו להבין כדבעי. הפרסים, וכן שאר עמי הברברים (להוציא את שבטי הפראים ברוסיה ובשאר ארצות רחוקות) נוטים היו לקיים ממלכות גדולות, כמו אנו היום. אבל בכך הם התעלמו מנכסים רוחניים מעולים ביותר, טענו היונים. אלא שהפרסים הרבו לעשות למען האנושות (כפי שראינו לעיל) יותר מהרבה אומות גדולות בימינו. עובדה זו הפליאה את ההוגים שבין היונים והם השתדלו להסבירה. כלום תמהים על כך גם אנו?

ועוד דבר קט לסיום פרק זה. בפרק זה ובקודם הזכרנו פעמים אין ספור את שמו של הרודוטוס, ועוד נזכירו רבות בפרק הבא. הרבה דברים הבאנו מכתביו גם בלי להזכירו במפורש. כי אדם בימינו הרוצה להבין את היונים יטיב לעשות אם יפתח בקריאת אודיסיה ואחר ימשיך בספרי הרודוטוס ויקראם עד תומם. ודאי, אין טוב מלקראם במקורם היוני, אבל גדולים הם גם בתרגומיהם. לרוב לשונות אירופה תורגמו כתבי הרודוטוס פעמים רבות ואודוסיה תורגמה לאנגלית 28 פעמים.

 

פרק חמישי. מלחמות היונים והפרסים

א. התקדמות הפרסים

מיד גורל היה הצו/ צפון בחיק שנים/ עם הפרסים

צפוי לקרב/ גזר אל מלפנים/ בחיל פרש וצבא אביר

הוא יערער חומה ועיר / וממלכה לצר יסגיר.

כך שר המשורר היוני מזמור תהילה לארצו שגברה על כובש העולם. שני דורות לפניו חי הנביא העברי, שנשא את עיניו אל גאולת בני עמו השבויים בבבל ובישר לגויים: “כה אמר ה' למשיחו לכרש, אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גוים ומתני מלכים אפתח, לפתח לפניו דלתים ושערים לא יסגרו. אני לפניך אלך והדורים אישר דלתות נחושה אשבר ובריחי ברזל אגדע. ונתית לך אוצרות חשך ומטמני מסתרים” (ישעיהו מ"ה א’–ג'). “הפרסים! – אמר אחשורוש לעמו (לפי ספורו של הרודוטוס) – חוק זה לא אני חדשתיו ולא אני המצאתיו, אלא קבלתיו ואני מציית לו, יען שמעתי מפי זקנינו כי לא היינו עצלים ונרפים מאז פרק כורש את עוּלה של מדי והאל מדריכנו בכל עת ומסייע לכל מעשינו”. ספוחן של ערי היונים לממלכת פרס “יעשה את ארצנו נרחבת כשמיו של זיוס. השמש לא תראה שום ארץ מעבר לגבולנו ואני אעבור בכל רחבי אירופה ואעשה את כל ארצותיה לארץ אחת”.

מלכות עולה ומלכות יורדת! היונים לא יכלו להעלות על דעתם כי יש עם העולה בכוחו על קרויזוס המפואר. אבל קרויזוס ניגף בשני קרבות וכבר תפשה את מקומו מלכות חדשה והיונים עמדו בפני יריב חדש. רק מילטוס לבדה, עיר האומנויות ואם המושבות, ראתה את הנולד – אולי משום שברוב מסחרה וקשריה הטיבה משאר הערים להכיר את ארצות המזרח. על אנשי ספרטה מסופר, כי שלחו שליחים אל כורש והזהירוהו לבל יהין לפגוע בשום עיר ביון, כי לא ימחלו לו על פגיעה כזאת. “ומהו מספר הספרטנים?” שאל המלך. ומשנודע לו מספרם אמר לשליחים: “מעולם לא פחדתי מפני אנשים שכמותכם, שבאמצע עירם שמורה חלקה ריקה ושם הם מתכנסים ונשבעים ומרמים איש את רעהו. ואם אאריך ימים, לא יוסיפו הספרטנים להצטער על צרות היונים, כי מטופלים יהיו בצרות עצמם”. הפרסים – מסביר ההסטוריון – אינם אנשי הככר (agora) כמשפט היונים (ראה לעיל ע' 21). כורש הפליג במסע־כבושיו מזרחה והניח אחד ממפקדיו להכניע את ערי היונים שבאסיה הקטנה. היונים התנגדו לו, אבל נלחמו על פי דרכם, כל עיר בפני עצמה, והפרסים נצחון בזו אחר זו. זה היה גם גורל שכניהם הקאריים. רק בני העיר פוקאה לא אבו להכנע – הם זנחו את עירם והפליגו למערב הרחוק.

בינתים פנה כורש מזרחה וכבש את ממלכת בבל (בשנת 538 לפני הספירה). גם שם, גם בערי היונים הוא נזהר שלא לפגוע בדתי העמים המשועבדים. אחר פנה כורש למלחמתו האחרונה נגד עמי הים הכספי ושם מצאו המות. על מותו זה מהלכות היו אגדות רבות. הוא נקבר בפרס וכעבור מאתים שנה מצא אלכסנדר הגדול את קברו והנהו שדוד. הוא פקד לשפץ את מצבתו והריהי קיימת עד היום הזה.

על כסאו של כורש עלה קאמביזס בנו, שכבש את מצרים. היונים היו נוהגים לספר, כיצד נהג ביד רמה כלפי הכוהנים וכלפי האלים המצריים. הוא שלף את פגיונו ודקר את הפר האלוהי אפיס – לאחר זמן נפצע קאמביזס עצמו באותו מקום בגופו, שבו פצע את אפיס – ובפצעו זה מת. אין צורך להאריך על מוסר־ההשכל של ספור זה. אך אור חדש על יחסו כלפי הפולחנים הזרים נסכו כתבי הגומא של היהודים במצרים, שנתגלו לפני שנים מספר ותאריכם בקרוב שנת 407 לפני הספירה: בהם מסופר כי קמביזס הציל את מקדשם בייב, היא אלפנטינה בפי היונים (פרוש השם, כפי הנראה: שוק השנהב).

בינתים תפש את כסא המלוכה בפרס בארדיה, הוא מארדוס, או סמרדיס הכוזב, בפי היונים. בו נלחם דריוש וגם גבר עליו, כפי המסופר בכתבתו על סלע בהיסטון. אחר מרדה בו מצרים ודריוש עסוק היה בהכנעתה. אבל משהושלמה הארץ, החל דריוש לעיין באירופה: הוא ערך את המסע המפורסם לתראקיה, בנה גשר על גבי נהר הדנובה ונסה להתקיף משם את הסקיתים. אך הסקיתים היו נודדים. הם סתמו את המעינות ונמלטו לפנים ארצם. ולבסוף שגרו אל המלך צפור, עכבר, צפרדע וחמשה חצים – והשליח שהביא זאת למלך אמר, כי הפרושים לכך מיותרים. וגם בלי פרושים ניחש דריוש מהי כוונת הדברים ופקד על צבאו לסגת.

בשנת 499 לפני הספירה מרדו הערים היוניות ועברו 5 שנים עד שהמרידה הוכנעה. הספור על כך אינו מחוור, אבל בולטים בו שנים שלושה דברים. היוניים נחלו נצחון גדול בקרב ימי נגד צי הפניקיים. אתונה ואריטריאה שלחו כוחות לעזרתם. כוחות אלה תקפו את סארדיס – בירתם הקודמת של הלידיים, שנהפכה עתה לבסיס הפרסים במערב – והציתוה באש. אחר נסתלקו האתונאים מן המלחמה. גם הפעם היו היונים מפולגים. הם רבו ביניהם לבין עצמם ונגפו קשות בקרב הימי של לאדה. וזה היה סופו של המרד. אותן עשרים האניות ששלחו האתונאים היו “תחילת צרות רבות ליונים ולברברים כאחד”, אומר הרודוטוס. אולם, הסופרים החדשים נבוכים במקצת. הם מציינים כי המרידה נמשכה זמן מרובה, כי אנשי אתונה צדקו בתמכם בה, אבל, שגו מאד בהערכת כוחם של הפרסים, אם שלחו נגדם בסך הכל עשרים אניות; וכן לא הועילו מאום במשכם את ידם מן המלחמה; כי כל אחד מן הצדדים עצר כוח לסכן את יריבו, אבל לא לפגוע בו פגיעה מכרעת. לפרסים לא היה צבא־קבע גדול, והם הוצרכו לערוך מלחמה במרחקים עצומים, על כן סבורים החוקרים, כי אפילו היתה המרידה שגגה, על כל פנים הועילה התנגדות הערים היוניות באסיה להצלת יון שבאירופה. הערים היוניות באסיה באו על ענשן ומילטוס נהרסה. מאז עבר מרכזו של המסחר הבינלאומי אל אתונה, כשם שאירע גם בימינו, לאחר שהטורקים שדדו את איזמיר, בשנת 1922. על־כן – וגם מטעמים אחרים – חבל שמילטוס לא ניצלה מחורבן.


ב. אתונה

עתה עלינו להסתכל באתונה. אחרי פיסיסטראטוס משלו בה בניו. גם הם השכילו למדי עד אשר נרצח אחד מהם. סבת רצח זה היתה שנאה פרטית, כי שנאת אנשים גרמה להרבה רציחות שהטילו מבוכה בערי יון. שום כוונה פוליטית לא היתה במעשה זה, אבל בדיעבד נהפכו הרוצחים לגבורים פוליטיים. כך אירע גם בהרבה מקרים אחרים. הרוצחים זכו לתשבחות ב“סקוליות”, היינו בשירי היין שהיו שרים בשעת־הסעודה, והרי לדוגמה אחד הפזמונים הללו:

הרמודיוס ואריסטוגיטון יקירינו

כבוד ותהילה לכם,

שני גבורים אתם, הורגי הטיראן,

את אתונה עירנו שחררתם.

בעצם, הם לא שחררו את העיר. היפיאס, בנו הבכור של פיסיסטראטוס, קיים במשך שנים מספר שלטון זועם, עד שקראו האתונאים לאנשי־ספרטה לגרשו. נסיונם זה נכשל לחלוטין, אבל היפיאס איבד את אשתונותיו ונסה למלט את ילדיו למקום מבטחים בדרך הים. הילדים נפלו בשבי; וכדי להציל את חייהם ויתר היפיאס על שלטונו ועזב את אתונה. הוא עבר עם משפחתו אל טרואד ושם ישב עוד עשרים שנה ועשה קנוניות עם הפרסים בקוותו לחזור לאתונה. כי כל היונים אוהבים את ארצם ונכונים אף למעשי־פשע ובלבד שיוכלו לשוב מן הנכר הביתה.

עשרים שנה אלו, אחרי גרושו של היפיאס, היו מלאות מאורעות ותהפוכות. המהפכה באתונה והחוקה החפשית החדשה פתחו פתח לתאוות פוליטיות ולקנאת מנהיגים וכל אלו היו בעוכרי היציבות והשלוה. היו חוקרים ששקדו לתאר בפרטות את כל העליות והירידות באותן השנים, אך הדבר כמעט שאינו בגדר האפשרי. אפילו יש בידינו כל העובדות וכל הבדותות, קשה מאד להתחקות על שרשי הקנוניות הפוליטיות, כל שכן בשעה שאין לנו אף עשירית מן החומר הדרוש ועלינו לסמוך על נחושים בעלמא. רק עובדות מספר מן התקופה ההיא ברורות בידינו. אתונה הוכיחה לשאר הארצות, כי המצב בקרבה נשתנה לחלוטין. אזרחיה גילו במערכות־הקרב אומץ רוח וגבורה, שלא היו בהם לפני כן – “ומכאן ראיה כי החרות דבר טוב” – כפי שהעירו הקדמונים. החוקה החדשה הנהיגה חלוקה אחרת של התושבים, נתקה את קשריהם הישנים לשבטים והוסיפה לרשימת האזרחים גם את היונים הזרים, שנתישבו באתונה בשני הדורות האחרונים ועשאוה למרכז האמנות והמלאכה ביון. שלישית, וגם זה ענין נכבד, קם באתונה מדינאי דגול, תמיסטוקלס, שעתיד היה להציל את יון מיד הפרסים. זה היה איש בעל “כוח היולי”, ממולח וחריף, עד כי אמרו עליו ש“אין כמותו מבין לשפוט את ההווה ונבון לראות את העתיד להולד, ואין כמותו מוכשר להסביר את אשר בדעתו ויודע למצוא בכל עת את המוצא הנכון”. הוא ראה מראש את התפתחות הדברים ובכשרונו הרב הצליח להניע את אנשי אתונה, כי יבנו להם צי מלחמה גדול. אמנם, רבים התנגדו להצעה זו. רבים באתונה ראו את אויבם הרציני ביותר בתושבי האי הסמוך אגינה, זה האי הנשקף ממרומי האקרופוליס, והוא היה “צנין בעיניהם” של תושבי העיר. רק לאטם הסכינו לראות את העולם בעיני תמיסטוקלס, אך סופם שלמדו זאת. ובשנת 489 לפני הספירה כבר היו לאתונה כתשעים אניות.

ובינתים, בשנת 492 לפני הספירה, קנו להם הפרסים שביתה באירופה והגיעו עד מוקדון. למסע־כבוש זה של הפרסים נלוה גם צי גדול, אבל הוא נופץ בסערה עזה על יד ההר אתוס. ברם, דרך החוף שלאורך גדתו הצפונית של הים האגאי נשארה בידי הפרסים. מלך פרס פקד לבנות צי חדש וליון הגיעו בלדריו, שתבעו מן הערים־המדינות “עפר ומים” לסימן הכנעתן. וגם תושבי אגינה הגישו עפר ומים לפרסים.

מאז נשרפה סארדיס, מספרים היו היונים, נצטווה עבדו של דריוש להזכיר למלך מדי יום ביום: “זכור נא אדוני, את אשר עשו לך האתונאים!”, אף משפחתו של פיסיסטראטוס לא שקטה ולא נחה, והיתה מעלה את חמתו של מלך פרס על אתונה. בשנת 490 לפני הספירה הושלמה בנית ציו החדש, שמנה, לפי השמועה, כשש מאות אניות. בראש הצי הועמד גם מפקד חדש. הוא לא שט לאורך שפת הים, צפונה, אלא הפליג מאי לאי, במישרין דרך הים האגאי. באי הקדוש דלוס הביא האדמירל הפרסי תרומה לאל אפולון: כמות עצומה של קטורת, שי לכפר את פניו של האל. משם המשיך את דרכו אל האי אובויה ושם מצור על העיר אריטריה. לאחר שבעה ימים סוגרה לו העיר על־ידי בוגדים. אזרחיה השתתפו בשעתם במסע האתונאים ובשרפת סארדיס – וכל האזרחים שנפלו עתה בשבי הפרסים נמכרו לעבדות. מקדשיהם נמסרו לשוד ולאש. הנמל המפורסם בהסטוריה היונית נהרס. רק אתונה נותרה עוד, אך ציה לא היה עדיין בנמצא. ומעתה ברור היה, מה הגורל הנשקף לה.

צבא הפרסים הוסיף להתקדם. מפקדי צבא אתונה מהרו לשגר שליח לספרטה, לבקש עזרה. ואמנם, הספרטנים החליטו לבוא לעזרת אתונה, אבל לא יכלו להפר את חוקיהם. הדבר היה ביום התשיעי לחודש־הלבנה ועליהם להמתין עד שתהיה הלבנה במלואה. “הם דחו אפוא את הענין עד שתהא הלבנה במלואה”. אומר ההסטוריון בקורטוב של אירוניה. פאודיפידס, שליחם של האתונאים, חזר אפוא בידים ריקות. אבל בעברו כגבעות ארקאדיה ראה שם את האל פאן, והאל רמז לו כי יגש אליו ושאלו: מדוע לא חשבו האתונאים גם אודותיו? הרי עמד תכופות לימינם ואף יוסיף לסעדם בעתיד. זה היה הכל. הפרסים פלשו אל חופה המזרחי של אטיקה ובשדות מאראתון התראו פנים עם האתונאים. שם ניטש הקרב המפורסם בין שני הצבאות. פרטי קרב זה אינם נהירים לנו למדי, כי המאורעות, כפי שסופרו במקורות, אינם מתקבלים על דעת המומחים הצבאיים, אך עקרי הדברים ברורים ומחוורים. מילתיאדס, יריבו הגדול של תמיסטוקלס, והמתנגד הראשי לתכניות הימיות, שכנע את היונים לצאת למלחמה לאלתר – וזה היה צעד מחוכם. הם לחמו בעוז ונחלו נצחון מזהיר. אבל, הצי הפרסי לא נוצח עדיין. הוא הפליג בים ועקף את ראש סוניון. ברם, האתונאים היו סבורים, כי מגמתו לכבש את עירם לפני שאנשי הצבא שבמאראתון יספיקו לשוב ולהגן עליה. הן הצי היה רק במרחק תשעים מילין מן העיר. הוא עגן באחד הנמלים השיכים לאתונה, שהה שם זמן מה – ואחר חזר כלעומת שבא, והפליג חזרה לאסיה. ובכך תם הענין. אתונה נצלה לפי שעה. וביותר חשוב היה כי צבא פרס נחל תבוסה, ואף תבוסה נצחת בקרב ביבשה, כי זו היתה מפלתם הראשונה של הפרסים במערכה נגד ארצות המערב. ה“הופליטים”, החילים המשורינים של היונים, הראו כי בכל שאר העמים אין לוחמים כמותם. הם עמדו בקרב נגד כובשי העולם ואף גברו עליו. במשך דורות נחשבו ה“מאראתומאכוי”, “האנשים שלחמו במאראתון”, לגדולי הגבורים באתונה. הם התגאו במעשיהם ואף היו ראויים לכבוד זה.

אבל, תמיסטוקלס לא שינה את דעתו. הוא עמד על הצורך לבנות צי מלחמה. וכמה דברים סיעוהו. מילתיאדס נכשל בפעולתו. אגינה החלה להדאיג את יושבי־הקרנות באתונה. הם רצו באניות, למען יוכלו להשיב לאנשי אגינה כגמולם. מלבד זאת, נתגלה לפתע גיד־כסף עשיר במכרות הר לאוריון – “אוצר בלום, מעין כסף בחיק האדמה”, מכנה אותו משורר אתונאי. כך ניתן לאתונה ההון הדרוש לבנית האניות. צי הפרסים התמהמה. בשנת 486 לפה"ס מרדה מצרים ובשנה שלאחר כן מת המלך דריוש הזקן לפני שהספיק להכניע את המורדים. אמרו עליו, כי היה “גדול בני המזרח ששלטו במערבה של אסיה”, דגול בכשרונותיו וגם נאור, ולעתים רחום וחנון. אחריו עלה על כסא המלכות אחשורוש בנו, שנפל ממנו גם בכשרונו גם במרצו, אם כי יתכן שהיונים הגזימו בתאור יפיו וילדותיותו. עדיין עמדו לימינו רבי המלוכה מימי אביו. וכן היו בידו אוצרות עצומים של זהב ושל כוחות־אדם. ואף על פי כן נכשל. והסבה הראשית לכשלון הפרסים היתה נעוצה, כפי הנראה, בקטנות השגתו של האיש המכריע, אשר עליו היה להחליט בכל דבר גדול. הקושי במשטר של מלוכה הוא חינוכו של יורש העצר, אמר אחד המדינאים באנגליה. אמנם, רבוי נשים והרמון מלכותי, מרבים את מספר היורשים ומאפשרים לבחור בטוב מביניהם, אבל, גם בהם אין כדי לשפר את חינוך המלכים.


ג. אחשורוש

מקובל בידינו, כי שירי עלילה צריכים שיהיו בחרוזים, אבל גם ההסטוריה של הרודוטוס ראויה לשם שיר־עלילה, למרות שכתובה היא בפרוזה. אחד המבקרים בימי קדם כינה את הרודוטוס: “איש הומרי מאין כמותו”; וכנוי זה יאה לו. נושא חבורו הוא הסכסוך בין יון לפרס. אבל, “אין ספור בלי סטיות”, אומר הרודוטוס. הוא מוצא כל מיני הזדמנויות לסטות מנושאו, אך כל סטיה עוד מעמיקה את רושם הסיפור בכללו. הרודוטוס אינו אץ בהרצאתו, אלא מתקדם לו לאט ובנחת, מעיף־עין לצדדים, מסתכל אחורנית, אל קורות העמים והערים השונות, מצייר לו בשלוה את האישים החשובים, שהוא פוגשם בדרכו. כך הוא סוקר והולך ארצות ועמים, על מסורותיהם הנבדלות, מלבושיהם, מנהגיהם ומזונותיהם, עד שלבסוף נמצא הקורא מכיר את העולם כולו ורואה את כל אומות התבל כשהן מעורבות, אם מעט ואם הרבה, באותה מלחמה גדולה, שערכה מלכות פרס נגד עם היונים. לפנים מכנים היו את הרודוטוס פטפטן ושקרן; אבל גם מבקריו החריפים ביותר לא הכחישו את החן הלן בדבריו. ואילו בדורות האחרונים, משנחשף העבר בחפירות הארכילוגיות, משלמדנו להכיר, בעזרת האנתרופולוגיה, את דרכיהם ואת מחשבותיהם של העמים מעוטי־התרבות, הבינונו להעריך את הרודוטוס גם כחלוץ התאור ההסטורי הכן וממשי, כי עמדנו על מידת האמת והחכמה החבויות במעטה פשטותו. והחן שבהרצאותו חי וקיים גם כיום כמו לפנים. גם אדם המכיר את ספוריו שב להפוך בהם להנאתו, כי על כן הוא אמן הספור ושום סופר יוני לא ישוה לו בכך. ספק אם עולה עליו אף הספור אודות מלחמת טרויה.

בהדרגה מציג הוא לפנינו את צבאו הרב של המלך הגדול. צבא זה מורכב מחיילות של עמים רבים. והריהם עוברים לפנינו בזה אחר זה, כל צבא בלבושו הלאומי, על כלי זינו המיוחדים לו, ובראשו שר גדול או נסיך (רבים מנסיכים אלה הם צעירי בית המלוכה הפרסי). גדודי הצבאות השונים מתכנסים יחדו ומפליגים לדרך, עוברים לאטם את כל אסיה ומגיעים עד מיצר הלספונט, אשר בו כבר הוקם בשבילם גשר על־גב־אניות. משם מתקדמים הגדודים לתרקיה, עד בואם אל דוריסקוס. שם עורך אחשורוש את צבאו למסקר. רק בשתים חלש ההסטוריון הגדול: יש והוא טועה בחשבונות; נוהג הוא להסתמך על מניני־שנים שונים של ארצות רבות ומתבלבל בהם; ועוד: בעצם אינו איש צבא וגם לא הסטוריון של מלחמה. אבל, מתוך התאור שהוא מתאר את השיחות ואת להג הבריות במחנה־הצבא, על פי רמזים וסימנים שונים, יוכל מומחה צבאי לתפוש את התכנית למסע המלחמה ולעמוד על השתלשלות המערכה. הרודוטוס עצמו לא עמד, לפרקים, על טעמה של תנועה אסטרטגית מסוימת, אך אמנות ספורו מחפה על בורותו זו. וקוראים המנוסים במלחמות, או המעונינים בפרטי הקרבות, רואים תכופות בין השטין יותר משכתוב ומפורש בספר.

ברי, כי הפרסים חישבו יפה את מסעם המלחמתי וגם הכינוהו כדבעי. במשך כל המלחמה לא אירעו להם לא תקלה ולא כשלון. לאורך הדרך הותקנו מראש מחסני־מזונות לגדודי החיילים וכן מספוא לסוסים ולפרדים בדרכם הארוכה. גם ציוד ותחמושת הכינו מראש למכביר. דרך לשון היבשה של הר אתוס נחפרה תעלה, להעביר בה את צי המלחמה – לשם קיצור הדרך ולבטחון מסערה. לכל ענין נכבד הוקדשה מחשבה ודאגה מראש. (אם כי, גם משרד הבטחון של הפרסים עשוי היה לשגות). על חיל היבשה ועל חיל־הים הוטל לפעול במשותף ולנוע יחדו (כל כמה שיוכלו לעשות זאת ביבשה ובים). והסוד הגדול של מלחמה זו (הרודוטוס עצמו לא ירד, כפי הנראה, לעמקו) נעוץ בכך, שהצי הפרסי יכול היה להתקיף את היונים מאחוריהם וכך אלצם לסגת – כל עוד לא ניגף, אלא שלט ברחבי הים. היונים אנוסים היו לפנות את ארץ תסליה. אחר הוכרחו לזנוח גם את תרמופילאי, לא בלבד משום שהפרסים מצאו שבילים לעקוף את עמדותיהם, אלא גם מחמת שהצי הפרסי איים עליהם מאחור והיה בו כדי לנתק את קשריהם אל בסיסיהם.

נקודה אחת טעונה, אולי, הסבר נוסף. חולשתם האמיתית של היונים – זאת מטעימים רבים מן היונים הגולים וכן המלכה הלוחמת ארתמיזיה – היתה בסרובם העקש לפעול במשותף. מדוע אפוא לא הכם המלך בזה אחר זה? מדוע לא נסה להפריד בין כוחותיהם, למען ימהר כל צבא יוני אל עירו או אל תחומו? ואמנם, בדרך זו ערכו הפרסים את מלחמתם לאחר מכן, מימי כורש הצעיר ואילך, אחרי מלחמת הפלפונסית. פרס הטילה את מרותה על היונים מתוך שסמכה על חדלונם להתאחד ותמכה תחילה במחנה האחד ואחר ביריבו. מרות זו בעקיפין נוחה היתה לפרסים יותר מכבוש במישרין – היא היתה גם נוחה וגם זולה יותר והציקה ליונים יותר מכל כיבוש וממשל מסודר. אבל, אחשורוש לא היה מסוגל לאחוז בשיטה כעין זו. הוא רצה למגר את אויבו ולהשמידו מארץ.

בינתים היתה כל יון שרויה באימה. המלך עמד בראש כוחות־יבשה וכוחות־ים עצומים והיה מתקדם והולך אל אתונה. זו היתה מגמת פניו הרשמית, אבל למעשה נתכוון ליון כולה. ורבות מערי יון נזכרו בגורל הערים שסרבו להכנע לכורש ולמשמע הפרטים על רבואות גדודי אחשורוש נכנעו לאלתר ועשו שלום עם מלך פרס. היונים פנו אל גלון, הטיראן של סיראקוזאי שבסיציליה: מר יהיה גורלו אם ישתלטו הפרסים על ארץ יון. גלון הסכים לשלוח כחות ניכרים, אך התנה תנאי, כי ימונה מפקד עליון. ברם, הפקוד העליון מובטח היה לספרטנים. “מוטב אפוא – אמר גלון – דומני כי מפקדיכם יהיו מרובים, אבל פקודיהם מועטים”. והוא העדיף להמתין במקומו עד שיראה איך יפול דבר. ובינתים עסוק היה די והותר בהדפו את גדודי קרת־חדשה שפלשו לסיציליה.

האתונאים שאלו את פי האל בדלפי, אבל האל סבור היה, כפי הנראה, כי סוף הנצחון לפרסים. נחמתו היחידה לדורשיו היתה, שהזהירם לנטוש את העיר הצפויה לחרבן ולברוח אל אפסי ארץ. “בא אַרס (אל המלחמה) במרכבה סורית ליתן חומות ומקדשים למאכל אש”. אך נמצא מי שיעץ לשאול את פי האל בשניה. שמא אפשר ללחוץ עליו שיתן לארצו מענה יותר מעודד? הפעם ענתה הכוהנת לשליחים, כי כל ערמתה של פאלאס אתנה, האלה של עירם, לא עמדה לה להשפיע על זיוס באולימפוס. אדמת קקרופס (ארץ אטיקה) תיפול ביד האויב, “אבל זיוס יתן לאתונה חומת עץ אשר לא תבקע”. אל נא יתנגדו האתונאים לפרשים ולרגלים ולצבא העצום העולה עליהם ביבשה, מוטב שיפנו אחורה ויסוגו. ובסיום החזות באה פתאום קריאה נמלצת: “גם את, סאלאמיס האלוהית, תקפחי נשים וילדים, אם לעת זרע ואם לעת קציר”. כיצד להבין את הדברים הסתומים הללו? היו שהציעו לבנות חומת עץ מסביב לאקרופוליס. אחרים אמרו, כי חומות עץ פרושן אניות. אך כלום אין פרושן של המלים אודות סלאמיס, כי שואה נשקפת גם לצי? לאו, אמר תמיסתוקלס, אילו כך, היה האל אומר “סאלאמיס האכזרית” ולא “האלוהית”. תמיסתוקלוס הוסיף לטעון בכל תוקף, כי יש לבנות צי שיוכל לעמוד בפני צי הפרסים והתנגד בהחלט להזיות הפחדים על הגירה סיטונית של כל האוכלוסים ועל הקמת מושבה חדשה באחת הארצות הרחוקות.

הצעת אנשי פלפונסוס היתה לבצר את מיצר קורינתוס, לבנות לכל רחבו חומה גבוהה מים אל ים וכך לעצור את צבאו של המלך. הם חיו בעבר ולא הבינו את משמעותם של ציים. זה דרכם של חיילים. שאינם סומכים ביותר על אניות.

“כאן אנוס אני – אומר הרודוטוס – לגלות דעה שלא תמצא חן בעיני רוב הבריות. ואף על פי כן לא אמנע מלומר את הנראה נכון בעיני. אילו נרתעו אנשי־אתונה מפני הסכנה שאימה עליהם ועזבו את ארצם; או אילו נשארו בעירם ונכנעו לאחשורוש; כי עתה לא היה שום אחד מעיז לצאת לקרב נגד ציו של המלך. ואילולי העיזו להתנגד למלך בים, היו מתרחשים ביבשה הדברים הבאים: אפילו היו אנשי פלפונסוס בונים כמה חומות לרוחב המיצר, בדומה לכמה כותנות זו על גבי זו, היו הספרטנים נשארים לבדם, וכל בעלי בריתם היו זונחים אותם – לא מזדון, אלא מהכרח, כי צי הברברים היה כובש עיר אחרי עיר. ואילו נעזבו הספרטנים לבדם, היו לוחמים בגבורה, אך גם נספים בגבורה. ברם, יתכן גם כן, כי בראות הספרטנים את כל היונים עושים כמעשי מדי (כלומר כורתים ברית עם הפרסים), היו גם הם עושים הסכם עם אחשורוש; ובין אם כך בין אם כך, הפרסים היו משתלטים על יון. כי איני מבין, מה טעם לבנות חומות לרוחבו של המיצר, כל עוד הברברים שולטים בימים. ועל כן, אם אומר אדם כי האתונאים הם שהצילו את יון, איננו סוטה מן האמת. באשר, ככל שפנו האתונאים, כן פנה הגורל. הם גמרו כי יון תהא חפשית, הם שעוררו את כל היונים שלא עשו כמעשי מדי, וחי שמים, הם הם, שגרשו את המלך”.

ומה רב בישועה חלקו של תמיסטוקלס! הרי הוא שהשפיע על האתונאים לבנות את הצי ואחר הוציא מלבם את פחדם מפני “סאלאמיס האלוהית”, והערים לעורר בלב הפרסים חשד נגד האניות היוניות שנצטרפו לצים, ושמר על הצי היוני לבל יתפרד, ועמד בפני כסלותם ופחדם של המפקדים חבריו (“הכני, אך הקשב לדברי!” אמר לאחד מהם ברתחת ויכוח) ולבסוף ערך תמרון נועז וזכה בנצחון בקרב סאלאמיס.

חלק ניכר מן הצי הפרסי הושמד לפני כן בסערה על־יד קצהו הצפוני של האי איוביה. הפרסים בקשו להעזר בכוהניהם; והכוהנים עמדו והפצירו ברוח שלושה ימים רצופים עד כי “עצרו את הסערה – אם לא כי שככה מעצמה” (הרהור מענין!). אבל, לאחר זמן קצר פרצה סופה חדשה. “כל זה עשה האל כדי להשוות את הכחות”, אומר הרודוטוס, המעונין תדיר בשאלה, אם אמנם יש אלים ואם הם מתענינים בגורל בני־האדם. הוא עצמו לא קבל את דעת האפיקורסים והאמין כי האלים פוגעים בעושי־רע וכי יש אורקולים דוברי־אמת. ודעתו זו מצאה סמך בישועתה של ארצו.

אבל, אחשורוש לא הגיע עדיין ליון. דרכו עברה בגיא תרמופילאי שהיה בידי היונים. גיא זה בין ההרים והים (אגב: כיוונו מן המזרח מערבה!) היה כל כך צר, שצבא ההמונים הפרסי לא הועיל בו מאומה. מספר המתקיפים בגיא זה לא יכול לעלות על מספר המגינים. בוגד – אמנם, כן! אם נראה את המערכה הזאת מבחינת האומה היונית בכללותה. אבל, הן יכול אדם להיות נאמן למדינתו ולאו דוקא לעולם היוני בכללו. אפיאלטס המאלי הראה לפרסים את השביל בהרים והם כיתרו את עמדות היונים שבגיא תרמופילאי. אך בין כך ובין כך אנוסים היו היונים לפנות במוקדם או במאוחר את עמדותיהם אלו מחמת הצי הפרסי שיכול היה להקיפם מן הים. ליאונידאס מלך ספרטא שילח אפוא את בעלי בריתו. עמו נשארו רק שלוש מאות ספרטנים ומקצת אחרים והם נלחמו עד הסוף. היו שאמרו, כי עשה זאת משום שאין זה לפי כבודה ומסרתה של ספרטא לעזוב עמדה שהיא באה להגן עליה; אחרים אמרו כי לאונידוס ראה כאן הזדמנות לקנות יקר ותהלה, באשר ידע כי האוראקול בישר את בני ארצו לאמור: או ספרטא או מלכה צפויים לאבדן. הספרטנים עשו אפוא את שערם והתכוננו בשלוה למות מיתת גבורים. יש שמצביא גדול בא לכלל מסקנה, כי אסור להמשיך בנסיגה, כי הקרב הוא הכרח ויהי מה, אפילו הכל צפויים לכליון. כן עשה גריבלדי בקאטלפימי בשנת 1860; אמנם, הוא נצח בקרב – ואילו ליאונידס ואנשיו נספו. ברם, שניהם, כל אחד על פי דרכו השיג, אותו הדבר: הם ערכו “הפגנה”, שערכה הלאומי עלה עד אין קץ על ערכם של הנופלים בקרב. כך אמר גם איש אמריקני דגול לרעיו שבקשו להצילו, כי “הרבה יותר כדאי שיהיה תלוי”. ואמנם, את ג’ון בראון תלו, אבל שמו נהפך לסיסמה וזכרו למזמור מלחמה.

הפרסים כבשו את תרמופילאי באבדות קשות. את כל העלילה גיבש המשורר סימונידס בצמד שורות, כדרכם המאופקת וה“חסכונית” של היונים. היונים, אמר הדין אניג', לא היו להוטים דוקא אחרי מלים נמלצות. וסימונידס אמר רק זאת:

לך עובר אורח, ואמרת לאנשי ספרטא

כי אנו שוכבים כאן שומרי אמונים לחוקיהם.

מלים אלו ממצות את העיקר. ובעצם אמור הכל כבר בשמו של המקום: תרמופילאי. זכרו יעמוד עד סוף כל הדורות.

מעתה לא נותר שום מכשול בדרכו של אחשורוש. צבאו התקדם עד אתונה ולכד את העיר, למרות חומות־העץ שבנו מתוך הסתמכות על דברי האורקול. הוא הרס את העיר ושלח רץ־מבשר להודיע בעיר בירתו הרחוקה על נצחונו הגדול.

ציים של היונים חנה בין האי סאלאמיס ובין היבשת. אך מפקדיו היו קצרי־רוח ובקשו לסגת, להתפזר, להגן על המיצר קורינתוס – לקלקל את הכל, לפי דעתו של תמיסטוקלס. תמיסטוקלס שלח אפוא לאחשורוש את אגרתו הידועה, להגיד לו, כי היונים אובדי עצות ונכונים לברוח. הוא גם רמז שנכון לפרסים נצחון נוסף, אם ישכילו לעכב בעד הבורחים. ועם שחר נוכחו היונים, כי זרוע־הים סגורה משני קצותיה: חלק מצי פרס הקיף את האי סאלאמיס וסגר עליהם את דרך הנסיגה. עתה לא יכלו עוד להמלט ואנוסים היו לערוך קרב. קרב זה תואר על־ידי המשורר אסכילוס (לפי המסורת, השתתף הוא עצמו גם בקרב סאלאמיס, גם בקרב מאראתון) וכן על־ידי הרודוטוס. המלחמה היתה כבדה אך היא נסתימה בנצחון היונים, כי מוצא אחר לא היה לפניהם.

ספק אם עמדו היונים עצמם על מלוא משמעו של נצחונם זה. הן בכך נשבר הציר התיכון שעליו סבבה כל תכנית המסע הפרסי. מעתה לא היתה אפשרות לשיתוף פעולה בין הצבא והצי.

“עם אבדנו של צי־המלחמה מוגרו גם גדודי היבשת” אמר איסכילוס. לא עבר זמן רב עד שנשתבשה השברת המזונות לצבא הפרסי, כי עתה שלטו בים היונים ולאל ידם היה לנתק את דרכי התחבורה הפרסית, שעברו בצפונו של הים האגאי. יש סבורים כי אחשורוש איבד את עשתונותיו. יתכן מאד, כי אנשי מטהו בקשו כבר לפני כן להפטר מנוכחותו במחנה. יש סבורים, כי נוספה עתה בעיה חדשה: איך לשמור על השקט במערב אסיה. כי בכל יום עלולות היו לפרוץ שם מרידות. על כל פנים, החליט אחשורוש לשוב לארצו. וגם מרבית צבאו הלך עמו, או אחריו, בכל אופן – נסוג מיון. והנסיגה היתה מלאת תקלות.

ביון נשאר המפקד מרדוניוס בראש צבא קטן, אף שגם צבא זה היה עצום לפי מושגי הימים ההם. הוא החריף בתסליה ובאביב שוב התקדם ליון גופה. אבל, עתה יכלו היונים לעבור למלחמת תנופה. הם שגרו את ציים אל מעבר לים והתנפלו על אסיה הקטנה ועל איי הים. לפי המסורת נתחוללו שני קרבות מכריעים ביום אחד. צבאו של מרדוניוס נגף לפני היונים על־יד פלאטיה בארץ ביאוטיה וצי היונים נחל נצחון מזהיר בקרב ימי על־יד ראש מיקאלא גבורי קרב פלאטיה היו אנשי ספרטא. אבל, כבר ראינו, כי “הפרסים לא נפלו מהם בעוז רוחם ולא בכוחם; אלא שחסרים היו שריונות. יריביהם עלו עליהם באמונם המלחמתי, אבל הפרסים היו המתקיפים, הם היו מתנפלים על הספרטנים – יחידים, עשרות, קבוצות קטנות וגדולות, – והיו נספים בקרב”. אף זה היה נצחון ההופליטים של יון, נצחון השריון והמשמעת. תופעה זו ראינו כמה וכמה מונים גם בתולדות האומה הבריטית – בקרבות של סטאנדארד, דאפלין, גבעת האלידון, פלאדן. כל גבורתם של בני־השבטים לא עמדה להם בהתקיפם צבא סדיר, מורכב מחיילים בעלי שריונות, מזוינים בחניתות ויורים חצים. היונים הוכיחו, כי אין עוד לוחמים כמותם לא בים ולא ביבשה, ובכך הובטחה חרותם – אם רק לא ימכרוה. אבל, לפי שעה לא חשבו כלל למכרה. כתום המלחמה נתקשרו רוב מדינות יון בברית דלוס, ברית קבועה שתכליתה לשמור על השליטה בים ולהגן על החרות שנקנתה במערכות הגבורה. ספרטא נסתלקה ממנהיגות העולם היוני. היא ויתרה על השליטה בעולם ובלבד שיהיו אזרחיה שומרי דת וחוק – אמר לאחר זמן אחד מבעלי המוסר. אבל, יתכן כי יותר קרוב לאמת ההסבר שניתן לעמדתה בימינו. בספרטא היו התושבים הצמיתים מרובים פי חמשה עשר מן התושבים האזרחים; והצמיתים הללו היו לא עבדים כושים, אלא שרידי אומה שלפנים ידעה ללחום בגבורה ועוד עתידה היתה להוכיח את אומץ לבה, אחרי קרב לויקטרה (ראה להלן, ע' 160) – כיצד יכלה ספרטא במצב זה לשלוט בעולם היוני? אפילו שאפה לכך בדמיונה, הן חסרו לה האנשים להשיג את מבוקשה. וכשנסתה להשיג את השלטון בכיפה – אחרי מלחמת פלפונסוס (ראה להלן ע' 150) – קצרה ידה מלקיים את ממשלתה, כי חסרו לה גם אנשים וגם מעוף החזון. מנהיגות העולם היוני עברה לידה של אתונה. לה היתה הצדקה, זאת הוכיחה בימי המלחמה. ובמשך קרוב לחמשים שנה היא שמרה על מימיה של יון מפני כל פלישות הפרסים.


ד. אתונה אחרי המלחמה הפרסית

סאלאמיס ופלאטיאה! – ובכן חלפה והלכה סכנת הפרסים ויון תוכל לשאוף רוח לרווחה! בשנים הבאות לא נתקימו התקוות הנאות. אף חלף לבלי שוב העולם הישן, אשר אודותיו אנו קוראים בספרו של הרודוטוס, אותו עולם של המאה הששית לפני הספירה, כשהאיים בים והערים ביבשה היו חיים חיי בדד, שקועים ומטופלים בסכסוכים בין הטיראן המקומי לבין יריביו או במדנים עם תושבי האי הסמוך והחבל השכן, אבל עיר היתה עצמאית ורבונית ועשתה כל דבר קטן וגדול כראו עיניה. תחילה הלודים ואחריהם הפרסים השתלטו על הערים היוניות באסיה; אף עיר אחת לא החזיקה מעמד; אחרי כן נתפוררה מדינת היונים; גם המדינות־הערים ביון של אירופה נואשו מלהתנגד לפרסים ונכנעו בזו אחר זו לפניהם – מחשש לעמדת שכניהם, מרוב חשדות הדדיים, מחמת שכל אחת סרבה לוותר על העמדה בראש. רק לבסוף, למרות קשיים עצומים, השכילה אתונה לאחד את היונים ולשמור על אחדותם עד לבוא שעת הכושר, כששגיאות הפרסים פתחו פתח וסכוי לנצחון. אחדות זו בשעת הדחק הצילה את היונים מעבדות לעמי הברברים, אך מי לידם יתקע, כי הברברים לא ישובו? וכי מנהיגיהם לא ילמדו משגיאות העבר? לפרסים היו באסיה שפע כוחות ואמצעים. הם יכלו למלא את כל אבדותיהם, לקבץ אוצרות חדשים, לגייס צבאות חזקים, ובבוא השעה שוב לרדת אל גדות הים האגאי וללכוד את ערי יון כאסוף ביצים עזובות. האחדות שהצילה את היונים בעת צרתם היא היתה האמצעי היחיד לשמרם גם להבא ולמנוע את הסכנה בעתיד. השיטה הישנה של “כל חבל לבדד ישכון” לא יכלה להמשך. אבל, היתה עוד דרך אחרת – ברית־מדינות פדרטיבית.

וכל סכסוכי היונים (וסכסוכים היו להם בשפע) סובבים מכאן ולהבא על הענין הזה – פדרציה, אחדות, מרות מרכזית – לעומת האידיאל הישן של עצמאות לכל עיר ועיר, של עיר “אבטופוליטית”, אשר תושביה “אזרחי עצמם” ותו לא; ומחלוקת בתוך המחלוקת, אף היא באותו ענין ואין להמלט ממנה: בידי מי תהיה המרות המרכזית? אם בידי – אתונה או ספרטא, או תבאי או מוקדון? הערים היוניות סרבו לוותר אף כמלוא נימה על זכותן המוחלטת והקיצונית לעשות ככל הטוב בעיניהן ועל כן נתקשו מאד להסכים לשום צורת שתוף. יפה אמרו, כי מגמת היונים היתה תמיד להקטין את האגוד, לעשותו מצומצם ככל האפשר. ואף בתוך אגוד מצומצם שכזה בקש כל יוני להיות עושה “איש כישר בעיניו”, לבל יתערב בעניניו השכן שבבית הסמוך או היושב לצדו באספת העם. במאה החמשית לפני הספירה היו המלחמות העקריות בין היונים מחמת המרידות נגד חבר דלוֹס, אף שחבר זה היה האמצעי היחיד לקיים צי בים ולהגן על יון מפני צבא הפרסים. הסטוריונים הרבו לספר על המרידות הללו, אך לא הסטוריונים ולא אנשי־מוסר ולא סתם חסידי־שלום טרחו להסביר לנו, כי צמיחת מלכות גדולה עשויה לחסוך הרבה קרבות ולמנוע מלחמות רבות. אבל, ממלכתה של אתונה (זה היה משמעו המעשי של חבר דלוס) חסכה לערי־בריתה נחלי דם ואוצרות גדולים; המרות המרכזית מנעה מהפכות בערים; השווקים היו בטוחים; בטוח היה גם השיט בים ובטוחים היו החיים. אבל, “בעלי־הברית” לא היו אסירי טובה והערים שנפטרו מן החובה לבנות ולצייד אניות (בשביל הצי המשותף) ולהעמיד צוותות לאניות אלו, שנאו את המחיר שהוטל עליהן תמורת זאת – את ה“מס”, כפי שכונה בפיהן. ועוד יותר מששנאו את המס, שנאו את המרות.

בינתים היתה אתונה משגשגת ועולה. וכשם שעלתה למקום הראשון כגורם פוליטי, כמנהיגת הברית, כן היתה גם למטרופולין של מלאכה ומסחר. מילטוס ואריתריה היו הרוסות; מאמציהם של סולון ופיסיסטראטוס (ונוסיף נא – גם של תמיסטוקלס) עודדו סוחרים ובעלי־מלאכה ואנשי כשרון להתישב באתונה. אתונה עלתה לדרגת מרכז עולמי למסחר ולחרושת. נמלה פייריאוס היה מבחינה גיאוגרפית כמעט במרכז הימים של העולם העתיק וסוחרים מכל קצווי תבל נזדמנו בשווקיה. היא היתה “אמפוריון”, המרכז שאליו היו פונים כל ה“אמפורוי”, הסוחרים (בעלי האנפוריה) בהביאם אליה את סחורותיהם לשם מקח וממכר סיטוני ולקבלת סחורות חדשות. בלשוננו נאמר, כי היתה ל“מרכז אשברה”. וכן נתרכזו באתונה רבות מן התעשיות של יון. אמנם, קיטור וכוח־חשמל לא היו ידועים אז ובלעדיהם לא היו אז גם בתי־חרושת בצורתם כיום. אבל, היו בתי־מלאכה שבהם הועסקו עשרות עבדים בהכנת מצרכים שונים שנמכרו בכל ארצות הים האגאי, וכפי הנראה גם מעבר להן. דומה הדבר, שבידי האתונאים היה גם חלק ניכר מעסקי ההובלה הימית בעולם היוני. האניות שהסיעו לאתונה והביאו משם את הסחורות בשביל סוחרי ערים אחרות היו ברובן של ספני אתונה. בנית האניות לציי המלחמה הגדולים, ציודן והעמדת הצוותות לשרת באניות הללו (שהיו מפליגות לים מדי קיץ בקיץ) וכן העבודה למען אניות הסוחר המרובות, הביאו לפייריאוס שפע תעסוקה ומשכו אליה אומנים מומחים מכל הארצות. יש בידינו כל מיני רמזים המעידים על מספרם הרב של “נתינים זרים” (מיטאיוקים), רובם, אך לא כולם, יונים, שהיו חיים באתונה ובפייריאוס וראו את עצמם כתושבי קבע. באתונה ניתן חופש למסחר, לחוזים, לאגודות, לעסקי בנקים. בה הגיע איש מוכשר למרום תגמולו.

לאורך ימים הביאה תעסוקה ברוכה זו להעמקת הדמוקרטיה. הדמוס, אמרו הבריות, זכה במלחמה, הוא ששמר על השלום. “האנשים שלחמו בקרב מאראתון” היו לאגדה, אך בקרב סאלאמיס נצחו האנשים שהיו יורדי־ים בקיאים. הם שגרשו את הפולשים הפרסים והם ששלטו בערי־יון, בעלות־הברית. הם היו העם. ולאט לאט נשתנו המסורות הישנות ואתונה היתה לדמוקרטיה מופתית, מופת לדורה ומופת גם לכל הדורות.

 

פרק ששי: העיר המדינה


א. העיר היונית

החיים בעולם העתיק היו שונים בכמה וכמה דרכים מן החיים בימינו. רוב קוראי ספר זה הם, בודאי, אזרחים של מדינה גדולה או של קיסרות רבתי. בעינינו טבעי הדבר, שתושבי ארץ שלמה מהווים עם אחד או שעם מתפשט בכמה ארצות, כמו הבריטים. נוטים אנו לשכוח שאנגליה וצרפת וגרמניה ואיטליה נתרקמו רק לאטן, נתלקטו ונתאחדו מפרורי־מדינות. ויש לזכור, שגיבושים מדיניים כאלה נתאפשרו ברובם בארצות־מישור גדולות, ללא רכסי הרים חוצצים ומפרידים. אך ביון הקדומה לא נתרחש תהליך כזה. ההרים והים פעלו להפריד את העם וגם מזגם של היונים פעל בכיוון זה. לפיכך, נתרכזו חיי היונים בהרבה ערים־מדינות, שכל אחת מהן היתה בלתי־תלויה, ללא שום זיקה לעיר השכנה שבמרחק עשרה מילין או שמעבר להרים.

בבריטניה הגדולה נעשים החוקים על־ידי בית־נבחרים בלונדון וכל עיר ומחוז שולחים אליו צירים לפי מספר תושביהם. ליון לא היה פרלמנט. היא לא היתה אומה, אם כי יש בה עם יוני אחד. כל עיר היתה שליטה על עצמה, מחוקקת חוקים לעצמה, עורכת מהפכות בתוך עצמה, נלחמת עם שכנתה פלונית ומשלימה עם שכנתה פלמונית, וחוזר חלילה. המדינה העיר היתה יחידה חברתית רגילה ומקובלת. בעיני אזרחיה היא נחשבה צורת־שלטון טבעית ואף יחידה, ואילו חיי שבטים או אומות־ארצות נחשבו בעיניהם בלתי־טבעיים; ממש, כאילו אנגליה שבימינו אינה אלא פגיעה בטבע, שיבוש של חברת האדם. אילו מזדמן יוני קדמון לארצנו, ודאי שיאמר: אתם, האזרחים הבריטיים, אינכם משתתפים בעיניני מדינתכם אלא בשעת הבחירות לפרלאמנט ואחר אין לכם דעה לא בעניני־פנים ולא בעניני־חוץ, ואף בעיר מושבכם אין מתחשבים בכם אלא פעם בכמה שנים, בשעה שבוחרים את מועצת העיריה. כלום אין אתם מרגישים, כי סדר זה מחסר מכם את הנאת ההתעניות במחצית חייו של האדם? מניחים אתם לפרלאמנט שיחוקק את החוקים, למלך או לראש הממשלה מניחים אתם שיחליט על מלחמה ושלום. השופטים חורצים את פסקי הדין כראות עיניהם. חברי העיריות מטילים מסים, קובעים תקנות, מפקחים על נקיון הרחובות ועל צורת הבנינים. מה נשאר אפוא לאזרח אנגלי לעשות בעצמו? חייו – כך יאמר היוני – אינם חיים שלמים, הם רק חלק בלבד, והוא עצמו אינו אדם שלם, אלא שבר־אדם, רסיס־המון, ניגודו של הטבע. כלום אין דבר־מה מלאכותי בשיטה זו של מסירת סמכויות מכריעות למתי־מספר נבחרים? אתם, האנגלים, עם ברברי אתם, אינכם חפשים חופש של ממש. משועבדים אתם. וזו גם הסיבה לכך, שרוחכם אינה מפותחת, שהיא מנוונת. היוונים בשעתם בקשו להיות אנשים בני־חורין ובמשך תקופה מסוימת אף עלה בידם להשיג את מבוקשם זה. כל יוני היה אז בן־חורין בעירו, בעיר גדולה או קטנה וכן בשטחים הסמוכים לה, ואם שיחק לו מזלו – אף בעיר של נמל.

נסתכל־נא אפוא בעיר קטנה כזאת, בעיר המלמדת את האדם דעת, כפי שראינו. רוב הבריות בימינו יראו בעיר זו רק סתם עיר קטנה ועלובה למדי. הרחובות בה צרים, צפופים ומלוכלכים. הבתים אינם עומדים בתוך גנים וחלונותיהם אינם צופים אל הרחוב. חלונות הפונים אל הרחוב או החוצה מצויים רק בארצות חדשות, במדינות של אומות מגובשות, שאין בהן פחד פלישה ולא חשש לשודדים. בימי קדם נוטים היו לבנות את הבתים בצורת ריבוע ואת החלונות היו מפנים פנימה, כעין הנהוג עד היום ב“בוסטי” שבהודו. בבתים קטנים שוררת היתה, לפיכך, עלטה – ורוב הבתים היו קטנים. בתקופת המלכים המאוחרים שהרבו לייסד ערים חדשות, היו קובעים בערים אלו רחובות רחבים וישרים – לא רחבים כבימינו, אבל רחבים בהשואה לערים הישנות שביון. וכן קבעו את הרחובות הצדדיים בזוית ישרה לרחובות הראשיים. תבנית זו של העיר, כעין לוח־אשקוקי, עוררה בשעתה התפעלות רבה. משונה הדבר, שבעיני אנגלים היא נראית משעממת. ברם, יוחנן הקדוש ראה בחזונו את ירושלים של מעלה בצורת ארבעים רבעים, זאת אומרת: ראה בה רחובות ישרים ומצטלבים בזויות ישרות. בערים שביון הקדומה היו הרחובות פונים לכל הכיוונים, כמו בערים שבאנגליה – יתכן כי תחילתם היתה בשבילי העדרים. והסמטאות הללו היו מטונפות הרבה יותר ממבואות נדחים ביותר במשכנות־העוני שבשום ארץ אנגלו־סאכסית בימינו. כי ביוב לא היה אז בנמצא. ופנוי אשפתות נעשה רק בידי פועלים מיוחדים, כמו במדראס שבהודו.

חנויות לממכר סחורה מסוימת היו, בדרך כלל, מרוכזות כולן ברחוב אחד. לעתים קרובות היה המוכר גם מייצר בעצמו את סחורתו. המשוטט בסמטאות העיר יכול היה לראות אגב כך את האומנים השונים עוסקים איש איש במלאכתו. אי־שם נמצאה בעיר ה“אגורא”, היא ככר השוק, אשר בה נתאספו האזרחים מדי יום בהשכמת הבוקר – “להרבות להג”, כפי שאמרו עליהם אויביהם. בנמל היו עוגנות אניות והפועלים היו עסוקים בפריקת המשאות ובטעינתם. ורבי־החבלים היו יושבים בצדי־הרחוב בפונדקים קטנים (כמו בתי־הקפה הקטנים והמשונים שבנמלי יון בימינו), מגלגלים שיחה עם הסוחרים המבקשים לקנות את הסחורה שהביאו או המחפשים אניה שתוביל את סחורתם לנמל אחר. ניבים מניבים שונים היו נשמעים בערבוביה. גם באנגליה יוכל בעל שמיעה טובה להבחין בין בן יורק־שייר לבין בן־סומרסט וביניהם לבין יליד איסט־אנגליה. לכל פלג של עם היה אז – כמו בימינו – ניב מיוחד עם בטויים והטעמות משלו. את חיתוך דיבורם הרחב של הסקוטים מכנים לעתים, דרך חיבה, בשם אנגלית “דורית”, על שם אחד הניבים העקריים ביון הקדומה. בכמה ערים היתה מצויה גבעה, פחות או יותר מבוצרת, אשר בימי קדם היתה משמשת מקום־מקלט מפני אויבים מזוינים. לאחר זמן ניצב בראש הגבעות הללו בית־מקדש או מצודה ובה חיל־המצב של הטיראן השולט בעיר. כל עוד החזיק הטיראן במצודה ושמר בתוכה את ילדיו, יכול היה לעשות בעיר כטוב בעיניו ואפילו היה לו רק צבא מעט. אך במרוצת הזמן גורשו הטיראנים. מתנגדיהם קבלו בכל מקום עזרה מן האתונאים, שטענו כי עושים הם זאת מאהבת העם. ובמרוצת הימים נהפכה אתונה לעיר מופתית של יון. רוב הבריות, בחשבם על עיר יונית, כוונתם לאתונה.

עיר מופתית! כיצד תשווּה לנגד עיניכם? מה סבורים אתם למצוא בעיר המופתית? על כך ענה פריקלס, מנהיגה הפוליטי הגדול של אתונה. בנאומו הנודע, הנצחי, הוא הסביר, מה צריכה להיות העיר המופתית ומה עליה לעשות. בראש וראשונה, זוהי עיר חפשית, דימוקראטית, שהעם מושל בה בעצמו. הממשל מסור בה לציבור הרחב ולא למתי מספר. אין בה בחירות של נציגי־עם. הפרלאמנט, העיריה, ובתי־הדין, כולם, בעצם, מוסד אחד – אספת כל האזרחים בני־החורין. במקום אחד נפגשים הם בתורת פרלאמנט, במקום אחר בתורת בית־דין. אך, לאו כל משפט חשוב עד כדי לשתף בו את העם כולו ועל כן המנהג הוא לשתף במשפטים רק מאתים עד חמש מאות איש, הנבחרים בגורלות. חוקינו מבטיחים דין אחד לכל, ממשיך פריקלס ואומר, הדלות אינה מניעה מכך, גם איש אביון ופשוט יוכל לשרת את ארצו. מכירים אנו בכל מידה טובה ומשבחים כל איש לפי מעשהו. חיי הציבור בעירנו אינם סגורים בפני שום אחד. כל אחד מאתנו אוהב לעשות כישר בעיניו ושמח בראותו את שכנו אף הוא עושה כעולה על דעתו. גם בשעה שאין אנו מסכימים, משתדלים אנו לא להזעים פנים, כי פנים זעומות אינן מחזה נאה, אף אם אין בהם משום סכנה. המידה השליטה בצבורנו היא יראת הכבוד – יראת כבוד מפני סמכותם של ממוני הציבור ומפני החוקים, במיוחד מפני החוקים להגנת נפגעים וכן מפני הנימוסים שאינם מפורשים ואינם כתובים, אך העובר עליהם עוטה כלימה. אין עיר כעירנו בה דואגים ליתן לאזרחים מרגוע מעבודה קשה. יש לנו משחקים וחגיגות בעתות קבועות. בבתינו חיים רוחניים מעודנים. בכל יום נהנים אנו בגרשנו את המרה השחורה. עירנו גדולה ופתוחה. יש בה שפע תענוגות מכל קצווי תבל והם עושים את חיינו נעימים ועשירים. אין אנו מגרשים מערינו זרים. כל איש זר רשאי לבוא ולצאת כרצונו. רשאי הוא להכיר את עירנו וללמד מדרכיה, כי עירנו ראויה להערצה במלחמה ובימי שלום, באשר היא עיר מופתית. עירנו מחנכת את יון כולה. ראו נא אפוא את טיפוס האדם שאנו מטפחים: אנו רוצים בנוער חזק בגופו וגם ברוחו. רוצים אנו לגדל בני־אדם שלמים מכל הבחינות. רוצים אנו שיאהבו את היפה, אך ישמרו על פשטות טעמם. רצוננו לסלסל את רוחם בלי לקפח את גבריותם. סבורים אנו כי כל איש חייב למצוא ענין בעסקי הכלל. ואם איננו מתענין בהם, רואים אנו אותו כבלתי מועיל. רוצים אנו כי בהגיעו לבגרות ידע האיש לשפוט על פעולות האומה וידע מה ראוי לעשות וממה יש לחדול. רוצים אנו כי יתענין בתבונה בכל המתרחש בארץ יון, אף יוכל לשרת את ארצו כאיש בקיא בהוויות העולם, היודע ומבין את מלוא משמען. יש סבורים כי בערות מחזקת את בני־האדם וכי הם נעשים הססנים מרוב הרהורים. אך לא זו היא דעתנו. רואים אנו כאמיצי־לב את האנשים הידועים לחשוב ולשקול את מכאובי החיים ואת תענוגותיהם, המבינים לשער את גודל הסכנה, המקבלים על עצמם לעשות מעשה בעינים פקוחות. קיצור הדברים, אתונה היא כעין בית־ספר, היא ההשכלה לכל יון. והריני מפציר בכם – מסיים פריקלס את נאומו – כי תאהבו את אתונה עירכם. והוא משתמש כאן במלת־האהבה החזקה ביותר, במלה המציינת את ההתלהבות עד לשכחה עצמית, למען יהיו בני אתונה נכונים לחיות וגם למות בעד עירם.

נאומו זה של פריקלס מפורסם מאד. בו הוצג לפנינו האידיאל של שלטון עממי. פריקלס מבין כי הדמוקרטיה, שלטון העם בידי העם עצמו, תובעת מכל אזרח התפתחות גבוהה ביותר של סגולותיו ושל כשרונותיו. במדינות שבימינו נוטים הבריות יותר מדי לדחות הרהורים שונים באמרם: “לכך תדאג הממשלה”. לשון אחר: הם מסתלקים מאחריות בענין זה. באתונה, אומר פריקלס, אין הסתלקות כעין זו. במוקדם או במאוחר יצטרך כל אדם לתרום ממיטב ידיעתו לעזרת העיר, להחליט בתוך ציבור אזרחיה על דרך מסוימת. עליו יהיה להקשיב לאנשים המציעים דרכי־פעולה אלו ואחרות, להכריע בין הנמוקים שיביאו לכאן ולכאן, להצביע בכנות ובתבונה איזוהי הדרך הטובה ביותר לעירו. ולא זו בלבד: לאחר שתקבע הדרך, חייב יהיה האזרח לעזור להוציא את התכנית לפועל. יהיה עליו לשאת נשק או לעבוד בצוות אניה. חייב יהיה לעבוד כחותר במשוט או כנווט או להלחם בחזית, ליתן פקודות או לציית לפקודות. עליו להיות נכון לקחת חלק במלחמה ובימי שלום יתכן כי יהיה לו בית מלאכה או משק חקלאי.

יש ארצות, אשר שם בזים יושבי הערים ליושבי הכפרים ורואים אותם כפתאים. והאכרים משיבים להם כגמולם וחושבים את יושבי הערים לכסילים. באתונה, אומר פריקלס, יכול כל איש בר דעת להשיג את הצורות הגבוהות ביותר של הנאה שכלית. דבר גדול הוא זה! ואף אמנם נערכו באתונה מדי שנה בשנה חגיגות לעם ובהן הוצגו מחזות מפורסמים מאת משוררים גדולים; והצופים ידעו כי מחזות גדולים הם אלה – הם ידעו בעל פה את הפסוקים הנשגבים, אף הבינו בנגינה, במוסיקה הנשגבה, וידעו לשיר את נעימותיה. נזכר נא בשעשועים הקלוקלים הנפוצים באנגליה ובאמריקה, ב“מיוזיק־הול”, בקולנוע, בפזמונים התפלים, ונעמיד לעומת כל אלה את השירים והנגינות שנשאו בלבם בני אתונה בימים ההם – כלום באמת בטוח הדבר, שכל כך התקדמנו מאז?


ב. האמנויות

ניקח נא מחזה אתונאי ונסתכל בו: מחזה פשוט מאד, לאו דוקא מן המצוינים שבהם. את “נשי טרויה” לאויריפידס. המחזה פותח במערכה המראה אֵל ואֵלה משוחחים. לפני כן התקוטטו השנים ועתה הם משלימים. אל־הים מסכים לטבע כמה עשרות אניות של היונים המפליגים מטרויה לשוב אל ארצם. כל חוף אויביאה יתמלא שברי אניות וגויות בני־אדם. מדוע? מפני שאחד האלים המנצחים הרגיז את האלה אתנה. ואחר נעלמים האלים האיומים ואינם עוד.

בעוד האלים משוחחים שכובה באבק, בירכתי הבמה, כמה רגל מתחתם, אשה. זו שפחה. לפני כן היתה מלכה גדולה, אך המלך, בעלה, נהרג. כל בניה נפלו בקרב. עירה עלתה באש. היא עצמה ובנותיה נמכרו לעבדות בארץ נכר. היקובה היא זו, שנתנסתה בכל הצרות העלולות לבוא לאדם. אך המשורר מראה, כי אשה גדולת־נפש היא. בהמשך המחזה היא מתעלה מעלה מעלה, מאמצת את חברותיה לסבל ומחזקת את לבן. לעומתה עומדים מינילאוס, המלך המנצח, ואשתו הלנה (ראה ע' 36). מה עוד נשאר לבני טרויה האומללים? מאום לא נשאר להם זולתי התקוה, כי נער קטן, בנו של הקטור, ימלט ממות וישוב לבנות את טרויה החרבה על תלה. כך אומרת היקובה. ואך כלתה את דברה, נכנס שליח היונים ובפיו פקודה להרוג את התינוק: להשליחו מצוק סלע. השליח מהסס לגלות את הפקודה. אבל, היונים עמדו על הסכנה, פן יגדל הילד, פן יבנה את טרויה בשניה ויגרום למלחמת טרויה חדשה. והמחזה מסתיים ביאוש קודר. כל תקוה נגוזה. אבדן וכשלון גמור. המלכה ובנותיה יוצאות לעבדות בנכר.

למה התכוון המחבר במחזה זה? – שאלו הבריות. ואמנם, אין המחזה אלא שורה של אפיזודות כאובות.

אבל, כל נצחון מזהיר

דברים מסוג כזה משאיר.

אם כן מה ערך לנצחון? שואל המחבר במחזהו. והיכן הצדק, אם כל חיי אנוש אינם אלא כשלון ויאוש? אבל, המשורר גם משיב על שאלה זו: צדקה היקובה ברוחה שאינה נכנעת. הדבר הגדול ביותר בחיי האדם הוא נצחון לב האדם על תנאי המציאות הנוראה. המחזה כופה את הצופה לשוב ולבחון את לבבו, לתהות על עולמו, לשאול את עצמו: החפץ הוא להיות כמו מינילאוס, יצור עלוב כמותו, אך עם זה מאושר ועטור תהילה? או שמא חפץ הוא להיות כמו היקובה הגאה, על אף מרי גורלה? ואם כן הדבר, כלום אין זאת אומרת, שעיקר החיים הוא הרוח, שרק בו טמונה האמת הגדולה?

זה אחד המחזות של אתונה. במחזות אחרים חוקרים המחברים את החיים מכל מיני בחינות ומסבירים לצופים, אלו הן המידות שיבור לו אדם לחיות על פיהן: לא הכל ניתן לנו בעולם כרצוננו. יש שנצדק מאד בריבנו, אבל גם מתנגדנו יצדק. הטרגדיה האמתית היא במחלוקת בין טוב לטוב. אין אלה רעיונות פשוטים, אבל אם נשיגם, נבין גם את מהות החיים. ואותם משוררים נפלאים היו משלבים במחזותיהם בעיות עמוקות מסוג זה. ואותם מחזות הוצגו לפני קהל צופים עממי. והעם האתונאי אהב כל זאת. גם הקומדיות שהועלו באתונה נועדו לצופים חריפי־שכל ומטיבי־הבין, אשר כמותם נמצא רק עוד בדורו של שקספיר. אין תימה שפריקלס היה מתפאר, כי עמו נהנה הנאות רוחניות. אין תימה שהיונים היו אומרים כי “העיר מלמדת את האדם דעת”. אכן, עיר אשר בה שעשועים כאלה, היא עיר מורה ומחנכת, גם לנער ולנערה הגדלים בה, גם לנכרי המזדמן אליה, למען ישוב אל ארצו ויספר לבני עמו מה תוכל היות דמותה של עיר בת־חורין. וגם אנו מאמינים בכוחה של עיר חפשית. ומשום כך סבורים אנו, כי כדאי ללמוד הסטוריה של עמי הקדם.

ולא אמנות הדראמה בלבד היתה מחנכת את היונים בתקופת גדולתם. בן דורם של סופוקלס ואויריפידס היה גם הפסל פידיאס. פסל האלה אתנה, מעשה ידי פידיאס הוצב בשנת 437־438 לפני הספירה וזו היתה אחת היצירות הגדולות באמנות הפלאסטית. פסל זה לא הגיע לידינו. בדורות מאוחרים התיכו הרבה פסלי־ארד ואת פסלי השיש היו שורפים לסיד. אתנה של פידיאס היתה עשויה זהב ושנהב ונשתמרו ממנה רק שני העתקים קטנים ומשעממים וכן חקיקות על גבי מטבעות. גם אין אנו יודעים מה אמרו על פסל זה האמנים בני דורו. אך הגיעו לידינו כמה הערות מאוחרות על יצירתו האחרת של פידיאס – פסל זיוס באולימפיה – והן מלמדות, כי האמנות חדרה עמוק לתוך חיי היונים הקדמונים, ובמקצת אף לחיי־הרומיים. ואף אם אין אנו יודעים מה נאמר על פידיאס בימיו, הן יודעים אנו כי יצר את פסליו וכי פסליו נועדו לא בשביל אנשים פרטיים, לא לקישוט בתיהם, אלא למטרות לאומיות.

שאלו את פידיאס – כך נמסר לנו – לפי איזו דוגמה יתאר את זיוס. על כך ענה כי ייעזר בשלוש שורות של הומרוס:

דיבר זיוס ובדברו היטה מצחו הרם

ותלתלי אמברוזיה זרמו מעל ראשו הנצחי

והר אולימפוס הגדול נזדעזע.

לפי דברי אמיליוס פאולוס, הכובש הרומי הגדול, אמנם, הצליח פידיאס ליצור אותה דמות של זיוס שתאר הומרוס בשירו, ושום אחר לא הצליח לתאר דמות זו בחומר. וקיקרו כתב: אין פסל מושלם כמו פסליו של פידיאס. לפניו לא היתה שום דוגמה לחקותה. רק ברוחו היתה חבויה דמות היופי העליון, הנשגב מכל מושגי בני־האדם, ולדמות זו הקדיש את שקידתו ואותה גילם בפסלים שיצר. כדבר הזה אמר גם הפילוסוף פלוטינוס: פידיאס לא הסתכל בשום דמות חמרית, אלא תיאר לעצמו מה תהיה דמותו של זיוס, אם יעלה לרצון לפניו להופיע לנגד עינינו. וכן כתב דיו כריסטוזומוס, שחי בדור אחרי פאולוס השליח: אם יסתכל בפסלו של זיוס אדם אומלל, ששבע ממרורים ומיצה עד תומה את קובעת היגונים, ונגולה מעל לבו המעמסה הכבדה והוא ישכח את עקת העולם ואת הסבל ללא־פשר. ואילו קוינטיליאנוס הרומי סבור היה, כי יפיו של פסל זה הוא כעין תוספת לדת – עד כדי כך היטיב לתאר את הודו של האל. מושג טוב ביותר מפסלו של פידיאס נקבל על פי ראשו של פסל אחר, שנמצא בגרש שבעבר־הירדן. היו שאמרו עליו, כי הוא ראש פסל אסקלפיוס ואילו אחרים סבורים כי זה ראש פסל ישו. על כל פנים, נוכל להניח בוודאות, כי יוצרו קיבל את השראתו מפידיאס.

ולעיני איש אתונה היתה תמיד כל האקרופוליס עם מקדש פארתנון. כאן נאותים דברי שירו של וורדסוורת:

גם הדמיון,

אבל, לא לגמרי. ולא העזתי

בלי רחשי לב רגלי הציג במקום

דרכו בדשא דורות של אישים

מהוללים. ולא בלי רטט

לצאת, ולבוא באותם השערים, לישון במקום ישנו,

לשהות במקום הם שהו, לשוטט באותו התחום הנושן,

בתוך אותו פרדס רוחות דגולים.

אבל, לוורדסוורת קסמו דורות העבר, ואילו באתונה של המאה החמישית חיים היו כל האישים המפורסמים, שורת אנשי מופת, אמנים, סופרים, מצביאים ומדינאים. עליה היטיב לומר סימונידס, כי העיר מלמדת לאדם דעת. הערים בימינו כולן גדולות יותר מדי ולהן פרברים חדגוניים (בנידון זה אין הבדל בין לונדון לבין ערי אמריקה). נטולות הן קלסתר מסוים גם בנוחיותן, גם בזוהמתן, כולן רק חיקויים אחת לחברתה. בימינו אין עיר היכולה להתפאר בבנים כאותם שהיו לאתונה, באישים רמי־רוח וגדולי־יצירה. וגם אין בימינו עיר חפשית באמת: כולן כפופות לסנט־ג’ימס או לוייטהול או לוושינגטון, וערי הבירה הללו שוב אינן אלא מקומות של משרדים וכינוסים. אתונה הקדומה היתה עיר בתוך נוף נשגב ביפיו, עיר נשקפת על פני ים והר ואי, עיר ואם ביון, גן של אישים גדולים – בה היה הכל עשוי לעורר את הדמיון, להפעים את הלב. “היו נא מאוהבים בעירכם”, אמר פריקלס בנאומו. וידוע ידע, כי בני עירו אמנם מאוהבים בה. ובאהבתם זו הדביקו גם בני ערים ועמים אחרים.

אולי יאמרו כמה קוראים: “הרי כך מדבר כל קרתני בשפילד ובוירמוט ובוינוצואלה!”. אמת ויציב. אבל יש שהרב מתפלל להפטר מתלמידיו. וגם פארודיה אינה, סוף סוף, אלא הבעת הערצה למעשה־אמנות מקורי.


ג. הילד והנער

אם העיר מורת האדם, הנותנת לו את השקפתו, הנוטעת בלבו את שאיפותיו; אם צדק אפלטון במימרתו השנונה, כי המון העם הוא הסופיסטן המקלקל את כולנו; הרי מן הנכון שנספר מעט על הבית והמשפחה. יתכן כי חיי משפחה יונית בימי־קדם היו משעממים. האֵם היתה לעתים קרובות מטומטמת במקצת, כמו האשה ההודית המסוגרת. מחיר איום שלמה יון הקדומה על שלא ניתן בה לנשים חינוך כמו שניתן לגברים. ודאי תור הילדות שווה הוא, פחות או יותר, בכל הארצות. גם לתינוק היוני היה רעשן, “המצאתו הנפלאה” של הפילוסוף ארכיטאס: “הבריות נותנים אותו לילדיהם כדי לשעשע אותם ולמנעם מלשבור משהו בבית; כי ילד קטן אינו יכול לישב בשלוה”. הגיעו לידינו צעצועים מיון הקדומה, שאינם שונים בהרבה מצעצועי הילדים באנגליה בימינו – בובות, שולחנות קטנים, סירי־בישול, מריצות, סירות. המשחק בכדור היה חביב על הכל, אלא שלא היו משחקים בכדורי־גומי, כי אותם קבלנו ממכסיקו. גם ילדי יון הקדומה היו מתנדנדים בנדנדות, מריצים חישוקים, משחקים בפרה עיוורת. בתמונה אחת רואים אנו משחק דומה ל“הוקי”.

באי רודוס היו הילדים סובבים בבתים, כמו לפנים הילדים בסקוטלנד בערב חג המולד, ושרים:

הנה שוב דרורים הגיעו,

בפיהם שירת אביב.

תור האושר הם הביאו,

שנות ברכה וגיל וזיו.

שור, הגיע תור הדרור,

הוא לבן והוא שחור.

אם פירות יש במחסן,

תן גם לנו מעט.

הן אינך איש קבצן –

קצת גבינה תן, יין כד.

תן נא מה שתתן

אבל אל תמאן –

מטעמים פת קיבר,

תנה ככל שתבחר.

אך, אם מאום לא תתן

עוד תבוא על גמולך.

בידים ריקות

לא נלך מביתך.

את הדלת נקח

ואת אבני הריחים

וזוגתך הקטנה

נשא על כפים.

על כן השמר נא

ופתח לדרורים –

כי הן אנו רק טף,

תינוקות, לא גברים.

משגדלו הנערים ונתחזקו, היו פונים אל האספורט ואם כי לא בדיוק אל סוגי האספורט שבימינו. אנגליה יונקת את אשרה ואת בריאותה מכרי הדשא הירוקים. וכן מקבלת היא משנה אושר ובריאות מן המשחקים שבקבוצות. אך ביון הקדומה היה תפקידה של קבוצת האספורט קטן ביותר – כמו גם בפוליטיקה היונית. ואולי יש קשר בין תופעות אלו. ביון לא היה משחק קריקט ולא מירוצי־סירות. הצעירים היוניים היו מתאגרפים ומתחרים במרוץ. העשירים שבהם היו נוהגים במרכבות, ביחוד לאחר שקיבלו מקירינה סוסים מגזע משובח. כל אחד היה משחק את משחקו “על חשבונו”, בנפרד. אמנם, מצוי היה גם מרוץ־לפידים, בו הועבר הלפיד הבוער מידי איש לחברו. הספורטאי המצליח היה מקנה תהילה לארצו ותהילה זו עלתה אף על הכבוד שנותנים בימינו לשחקני הכדורגל. מדי ארבע שנים היו נערכים באולימפיה כינוסי־משחקים גדולים. גם במקומות אחרים היו עורכים משחקים מדי 2–3 שנים. מאליו מובן, שהמשחקים הללו היו גם חגים דתיים. אך מרוץ היה מרוץ והצופים בו שכחו אותה שעה כל דבר זולתו. “רצים כדי לזכות!”, אמר השליח פאולוס, שהיה יהודי ואף פרושי, ואף על פי כן גם הוא צפה, כפי הנראה, בספורטאים שבתארסוס. ואין זו פעם יחידה שפאולוס מזכיר את האספורט היוני. הוא חוזר אליו לעתים קרובות עד כדי להפליא. היונים עצמם היו חלוקים בדעתם לגבי המשחקים והיו שסברו כי מפריזים בכך. חלפו יובלות, המשחקים נמשכו, אבל משמעותם נתמעטה, הם חדלו מהיות מאורעות לאומיים. השלום הרומי הושלט בעולם ולא היה עוד משקל רב לאיסור המלחמה שהיה נהוג לפנים בעת המשחקים. אבל, באותם ימים קדומים היתה שביתת־נשק זו מסייעת הרבה לקשרים של מסחר ומדע והמשחקים היו משמשים השראה עצומה לפיוט ולשירה. “פינדארוס גדול־הכנפים, האיש הדגול, הקול האלוהי”, שהיה מגדולי משוררי יון, הוא היטיב לדעת זאת וגם אמר זאת בגלוי. לא הכל מחבבים כיום את שירתו. אך יש בו רגישות רבה לכל צורה של יופי – ליפיו של גוף האדם, וליופי שבמרץ, לנוי שבטבע, ליפי מנגינה ולמליצת הנאום וליופי שבאגדות ובמיתוס. והאוהב את הדברים הללו, את היופי החולף הזה, נהנה על שיריו של פינדארוס ומתבשם מהם.


ד. העבדות

לאחר השחתת פסלי הרמס באתונה, בשנת 456 לפני הספירה (ראה בע' 148) נאסרו כמה אנשים חשודים והואשמו שפגעו בכבוד האלים. אחדים מהם נמצאו חייבים בדין. רכושם הוחרם ונמכר בפומבי. לידינו הגיעה כתובת אחת, המפרטת את הנכסים שנמכרו. מביתו של קפיסודוראס בפיריאוס נמכרו גם כמה עבדים, ואלה היו מחיריהם (ערכו של הדרכמון היה כמו ערך הדולר). הרשימה הבאה אינה זקוקה לפירושים רבים:

אשה תראקית 165 דרכמונים

אשה תראקית 135 "

תראקי (גבר) 170 "

סורי 240 "

קארי 105 "

אילירי 180 "

אשה תראקית 220 "

תראקי 115 "

סקיתי 140 "

אילירי 121 "

קולכי 153 "

נער קארי 124 "

נער קארי קטן 72 "

סורי 301 "

מיליטאני (גבר או אשה?) 151 "

אשה לודית 170 "

“עבודת משק בית” היתה מסורה ביון לשפחות ילידות תראקיה. “תראטה” היה שם נרדף ל“עבדות” בדיבור ההמוני באתונה. על פי רוב היו קוראים לעבד לא בשמו הפרטי, אלא בשם עמו. אנשי המשטרה של אתונה, “בעלי הקשתות”, היו רובם עבדים סקיתים, שנרכשו במיוחד לשם כך על־ידי המדינה. יתכן, כי כמה מן העבדים שנזכרו ברשימה הנ"ל הועסקו במלאכות. במקורות מוצאים אנו אף בית־חרושת אחד שהעסיק 160 איש. כשכבשו הספרטנים מצודה באטיקה (במלחמת פלפונסוס) נמלטו מאתונה הרבה עבדים־אומנים, מספר לנו ההסטוריון. והוא מוסיף, כי מספר הנמלטים היה כדי 20.000 איש. וסופר זה נוהג לדייק במספריו. לפיכך, יש אמת בדברי האומרים, כי אותה דמוקרטיה מזהירה של פריקלס היתה מיוסדת על־גבי עבודת עבדים. ויש בידינו הוכחות למכביר, כי אמנם נהגו היונים למכור לעבדות תושבי הערים הכבושות (ראה גם בע' 149). אך במרוצת הזמנים נשתנו ההשקפות והיונים החלו להרגיש, כי אין זה מן ההגינות לכבוש יונים לעבדות או למכרם לאחרים. אבל, גם אז לא ראו שום רע בעבדות של נכרים והפילוסופים אמרו, כי הברברים הם “עבדים מטבעם” וממילא מותר לשעבדם. אמנם, בדורות עוד יותר מאוחרים אמרו אנשי סטואה, כי “הטבע” איננו מכיר את העבדות, כי העבדות איננה טבעית, אלא מנוגדת לטבע.

אצל הרומיים היתה העבדות, כפי הנראה, איומה – גם מבחינה חוקית, גם למעשה, בחיי יומיום. אבל, לא כן היה המצב באתונה. אוליגארך אתונאי, אחד המבקרים הקשים ביותר של הדמוקרטיה בעירו, אמר כי: “העבדים והגרים היושבים באתונה השחיתו את מידותיהם. וגם אסור שם להכות שום עבד. ושום עבד לא יסור מדרכך. ואסביר לך פשר מנהג מדינה זה: אילו מותר לבן־חורין להכות עבד או גר, כי עתה סופגים מכות גם רבים מאזרחי העיר, באשר יחשבום לעבדים. כי לבושם ומראהם של האזרחים אינם טובים ממלבושם ומראהם של העבדים והגרים”. והוא ממשיך ומסביר, מדוע נהנים העבדים מחופש כה רב. ראשית – זקוקים להם בצי של אתונה. ועוד: רשאים הם לרכוש לעצמם נכסים. יש “עבדים עשירים”. לפיכך, ה“שוויון בין העבד לבן־חורין” יש לו אחיזה ממשית בתנאי המציאות. כך אומר המבקר הקדמון, אף שהוא מעדיף את התנאים בספרטה, שם ירא מכל בן־חורין אף עבדו של זולתו.

מוזר ביותר בעבדות שבאתונה היה המצב בבנקאות. נוהגים היו הבנקאים שבאתונה לקנות לעצמם עבדים מן השוק לעזרם במשרדם. הללו היו יונים משכילים מאחת הערים הכבושות, אך לעתים גם נכרים לפי מוצאם, שהיו ניכרים בדיבורם, בתארם ובהליכותיהם, ואף על פי כן היו מנהלי עסקים מפורסמים. החוק באתונה העניק לבעל־הדין את הרשות לגבות עדות מפי עבדיו של בעל־דינו, ואפילו לחקור אותם בענויים, כי סבורים היו אז, שבלי ענויים אין להציל מפי עבד דבר של אמת. במקרה שכזה נחפז היה הבנקאי ליתן גט־שחרור לעבדו־פקידו הראשי, כדי להצילו מסכנת ענוי. ובנקאי אחד, עשיר מופלג, שהיה אף הוא עבד משוחרר, לא הסתפק בכך ששלח את עבדו לחפשי, אלא גם ציוה לו, בסוף ימיו, את כל עסקיו וגם את אשתו האלמנה. ומעשה זה לא היה יחיד במינו ולא עשה אותה שעה רושם רב.

בריחת 20.000 עבדים עדות מספקת היא, שגם באתונה לא היו בני־אדם מרוצים מחיים של שעבוד. ואל נא נשכח, כי בריחת נשים היתה קשה מאד. אך, לכל היותר, יש לומר, כי באתונה היתה העבדות רעה לעבד ורעה לאדון גם יחד. ואף שהיתה רעה כלכלית, על כל פנים נקיה היתה מן הזוועות שנמצאו בעבדות הרומית והאמריקנית. לא בנוי־יורק ולא בנוי־אורלינס לא שמענו על עבד כושי, שירש את הבנק של אדוניו ואת אלמנתו.


ה. האלים

הקורא בהומרוס מקבל מושג ברור אודות האלים של היונים. הוא מכירם כשם שהוא מכיר את האישים הפועלים ועומד על קלסתרם ועל אפים. הרי אתנה אפורת־העינים הממלאת תפקיד רב ב“אודיסיה” ואף היא נהנית מתחבולות אודיסוס לא פחות מן הקורא. והרי אפולון – חמתו בוערת בו על העול שנעשה לכוהנו והוא יורד ממרום, מלא זעם וחציו מקישים באשפתו. אמנם, זיוס הוא דמות מטושטשת במקצת, כמעט מבולבלת. לעתים הוא אנושי מאד, כמו הירה רעיתו וכבתו אתנה, אנושי במדה איומה, למורת רוחם של בני הדורות המאוחרים. אבל, לעתים הוא כאילו נמוג ואינו אלא דמות הגורל, סמל אותו גורם שקשה לנחשו או לדעתו, אך הוא בלתי־נמנע כמו העתיד עצמו (לפי הגדרת היונים המאוחרים). צדק הירודוטוס באמרו, שהומרוס הטביע את חותמו על הדת היונית. ככל שחשב הומרוס עצמו על האלים, ככל שחשבו על כך האנשים והשבטים בדורו – שיריו הם שקבעו את המסורת לדורות הבאים. אין ספק, כי, כדרך כל המשוררים, הוא רק בחר במה שמצא חן בעיניו ולא חשב כלל על תקונים בדת וכיוצא בזה. אך דחיתו של משורר גדול עלולה להיות רבת־משמעת לא פחות מבחירתו. ברור, שהומרוס לא היה מעונין בשלבים מסוימים של הדת היונית. ובכל מקום שקראו את שיריו (והן קראום בכל מקום ומקום) חשבו הבריות על האלים כפי שתיארם הומרוס – ודאי, בהסתיגות־מה, אגב יראת־כבוד מפני אלי־המקום – אבל ההתענינות באלי־המקום היתה כבר פוחתת והולכת. האלים האולימפיים של הומרוס הם אלים כלל־יוניים, פאן־הלניים, אוניברסאליים. הם היו ליסוד מחשבתם של כל היונים, ואילו פולחני האלים המחוזיים (אם מותר לקרוא להם בשם זה) לא היו ידועים אלא במקומותיהם, לכל היותר במרחק עשרה מילין מאותו מחוז.

באמצע המאה הי“ט נוטים היו החוקרים להפוך חלק ניכר מן האולימפוס של הומרוס למיתוס של השמש. אך בינתים חדלו המלומדים מבקשת פתרון לכל המסתורין בקרן־האור. קמו אנתרופולוגים שהאמינו אמונה איתנה ברוחות־דגן, בשדים של לילה וכדומה. הם הצביעו על שרידים מוזרים ששרדו בפולחנה של יון ההסטורית, על דברים “פרימיטיביים” הרבה יותר מהומרוס. טכסים משונים, גסים ולעתים גם מאוסים, טכסים לכבוד אלים ואלות נמוכים, לכבוד רוחות־צמיחה או כוחות־השאול או עולם־המתים. היו גם פולחנים של כוחות בהמיים למחצה, או כוחות שהיו לפנים בדמות חיות. כמה מפרשים טענו בכל תוקף, כי האלה דימטר היתה לפנים חזירה. על כל פנים, מאז נכתב ה”הימנון לדימטר" ההומרי, נשכחו ביון רעיונות כעין אלה. מאז היא היתה לאלה, אמנם לאלה בעלת לב אדם. וככל שהיו המסורות העכורות של הפולחנים המקומיים, גם אותם בקשו היונים לקשור עם הדת ההומרית שהיתה מקיפה את העם היוני כולו. ויש שבקשו אף לשנותם ולהתאימם לה. לשם כך היו מכתירים את האל המקומי בשם אחד האלים הגדולים – כשם שעושים כיום חסידי דת הינדו בהודו המבקשים להכניס קצת סדר ורציפות בפולחני ארצם. לעתים קרובות היתה לאל המקומי גם בת־זוג – האלה המקומית. אך משעה שנהפך האל המקומי לאל אולימפי, הרי כמידת עליתו, כן ירד כבוד אשתו המקומית. ובתקופות מאוחרות היו היונים עצמם נבוכים בראותם מה רב מספר הנשים שנשא לו האל האוניברסאלי במקומות השונים.

ובעוד מושגי הדתיות היונית פושטים צורה ולובשים צורה בהשפעת התנועה הפאן־הלנית, אחזה ביון גם תנועה דתית אחרת: הופיע האל דיוניסוס. מוצאו היה מאיוניה, על כל פנים מאסיה הקטנה ומתראקיה. בכל מקום שאליו הגיע פולחן דיוניסוס נתרחשו דברים מוזרים: כמו דיבוק היה אוחז בנשים, רבות היו בורחות מבתיהן ומסתתרות ביערות. הן הרגישו בקרבן כוחות חדשים, ויש שהיו קורעות לגזרים חיות שנזדמנו בדרכן – כפי שעשו הערביים לפני האיסלם, בהקריבם לאליליהם גמלים חיים, וכפי שעשו עוד בדורות האחרונים האינדיאנים בקולומביה הבריטית, בהקריבם לאלוהיהם כלבים חיים. כל זה מופלא מהבנת אדם והיונים היו אומרים, כי אלה הן התגלויות האל, שנכנס כדיבוק בנשים והוא משרה עליהן כוחות מיוחדים. גם בדלפוי נתקבל דיוניסוס כאחיו הצעיר של אפולון. באתונה, וכן בערים אחרות, הותקנו לכבודו חגים מיוחדים ופולחנו המזעזע חדל מלהיות יוצא־דופן. אחריו בא אורפיוס וגם עליו היו אומרים שהוא אל או משורר – ויש מסבירים שהוא היה טוטם של שועל או רק אידיאל שהולבש צורת בשר ודם. על כל פנים, בדורות המאוחרים מילאו הכוהנים האורפיים תפקיד חשוב מאד והיו להם טכסים, אגדות, ו“שירי אורפיוס”. הם היו מורים, כי החיים נמשכים, בצורה זו או אחרת, גם אחרי המות והיו מוכנים (תמורת כסף) להכשיר כל אדם לחיי העולם הבא – על־ידי טכסים וכריתת־ברית, שנהפכו לעתים להילולא וחינגא. אבל, גם פולחן דימיטר באליוזיס הבטיח חיים בעולם הבא. גברים ונשים היו עוברים שם בטכס של ברית ו“עוצבו בדפוסים רוחניים”, כפי שאמר מבקר יוני דגול. הם הרגישו את עצמם כאילו נולדו מחדש וסבורים היו כי למדו בכך דברים חדשים ונכבדים.

בכל התנועות הללו לא היתה התעלות מוסרית רבה ואפילו תנופה מוסרית כל שהיא. עליתה המוסרית של יון באה לא מאת כוהנים ומאמינים, אלא מאת הוגי־דעות. הם היו מתעסקים באגדות על האלים ולא חסרה בקורת, אף בקורת שלילית. מה צבעם של האלים? – שאל הוגה־דעות אחד, שראה בצפון אפריקה אלים שחורים. אף פינדארוס, האדוק שבכל המשוררים הגדולים, דחה אגדות מבחילות. על כך נוהג היה לומר: “אין זה מעניני”. אך גם הוא קבל הרבה דברים, שלא נראו יפים בעיני הדורות המאוחרים. אסכילוס, המשורר הטראגי הגדול, שנלחם במאראתון (כך נחרת על מצבת קברו) לא שלל את האלים, אך התחבט בבעיות צדק ורשע ומשנוכח לדעת, מה קשה המאבק ביניהם מצא כי שליט בעולם חוק מוסרי ואף קשר חוק זה עם האלים האולימפיים. הרודוטוס, שחי דור אחד אחריו, מרבה לשאול ואין לו שום דעות קדומות. הוא אוסף את כל הראיות לפעולות האלים ולאמיתות אוראקולים, לקיום צדק אלוהי וסדר מוסרי, שוקל את כולן בזהירות, מפקפק במקצת ומחליט לבסוף כי האלים קיימים והם פועלים למען הסדר המוסרי. ברם איוריפידס ואפלטון דחו את האגדות. איוריפידס (ראה ע' 124) אף העמיד מול האלים שבאגדות־העם את סבלם של בני־אנוש, את גדולתם המוסרית של אנשים ונשים רגילים. אפלטון, בריפובליקה האידיאלית שלו, ביקש לעקור כליל את הומרוס ואת האולימפוס, את האלים ואת כל הכרוך בהם. “אל נא נדבר אודות האלוהים אלא לפי מידותיו”.

בעלי־המסורות והוגי־הדעות היו אפוא מחולקים בהשקפותיהם. ואילו העם הפשוט היה “מסתדר” ככל שיכול. לעתים, בימי שלוה, אגב ספקנות; לעתים, לעת צרה, מתוך שנתפס לאמונות טפלות ופולחנים פראיים. ובכל עת היה העם מוכן לקלוט רעיונות שונים על טבע האלים, מושגים יוניים וזרים, מושגים של אדיקות ושל ספק, והרעיונות הללו היו מצטרפים בכל מיני צרופים מנוגדים, שחזרו ונשתלבו בצורות חדשות ומשונות. בדורות מאוחרים, אחרי כבושי אלכסנדר, קיבלו העם גם אלים חדשים ממצרים, מפריגיה ומפרס, והאוניברסאליות של הממלכה סייעה גם להשפעת רעיונות ואלים רחוקים. אנשי אסכולת סטואה טרחו מאד להפוך את זיוס של הומרוס לאל עליון, הפועל יחידי בתבל, אך תורה זו לא יכלה להתגבר על האגדות המרובות והשונות. לעולם אין לשכוח איפוא, כי לדת היונית לא היו שום עקרי־אמונה מסוימים, כי לא היה בה דבר מקובל וקבוע במסמרות, וכי על אף המוני כוהנים במקדשם, לא היה בה שום מעמד של כהונה.


ו. ספרטה

מדינה אחת היתה ביון, שונה באופן בולט מן השאר. אגדות רבות נתרקמו או הומצאו כדי להסביר, מדוע שונה ספרטה בכל מוסדותיה מיתר היונים, מדוע קרובה היא במקצת לדרכי הכרתים (כך היו טוענים). בשאר חלקי יון היו המנהגים הקדמונים של בתי־האבות מטשטשים והולכים. אבל, בספרטה נשתמרו עד לאחרונה כל מיני שרידים מוזרים. גידול הערים, התרחבות המסחר עם עבר־הים, ייסוד מושבות, משא ומתן עם זרים, עיסוק בשאלות פילוסופיות, עלית האמנות והספרות – כל אלה היו מסייעים לחרות האדם היחיד, בכך ניתנה לו היכולת למצוא דרך משלו בעולם, לפתח את נטיותיו ואת שגיונותיו, בקצור להיות חי את חייו “כישר בעיניו”. אבל, מה שנחשב התקדמות בעיני היונים, אסור היה בספרטה. הספרטנים לא התענינו בשום דבר הנראה בעינינו אפיני ליונים – אמנות, ספרות, אספורט או פילוסופיה. כמעט אי אפשר היה לכנות את ספרטה בשם עיר. לא היו בה בנינים מושכים את העין. בעצם, לא היתה אלא צרוף של חמשה כפרים. הספרטנים לא עסקו במסחר ולא בעבודת אדמה. סביבם היו עמים משועבדים להם – הפריוקוי, שהיו כורים ומוכרים קצת ברזל, ההילוטים שעסקו בחקלאות. מספרטה יצאה רק מושבה אחת, וגם היא נוסדה במסיבות מיוחדות, אף שלא הוסברו בבהירות. מזמן לזמן היו מגיעים גם לספרטה זרים, אך תמיד צפויים היו לפקודת גירוש לבלי שוב עוד. הספרטנים היו עם של חיילים. לא זו בלבד, שכל הגברים בארצם היו מתאמנים אימון־חובה צבאי, אלא כל חינוכם היה מכוון לתפקיד של חיילים. והם היו לא רק חיילים אמיצים, גבורים, נאמנים מאין כמותם, המעולים שבכל העולם היוני – הם היו חיילים ותו לא, ורק מעטים מביניהם הצטינו כמפקדים, כאסטרטגים, כמושלים. אחד הספרטנים המוכשרים ביותר אמר על חברו, כי “איננו יודע למשול באנשים בני־חורין” ומשפט זה נכון היה לגבי כולם. הם היו אדונים קשים מנשוא.

היו לספרטנים מנהגים רבים מוזרים עד מאד. אומרים, כי בהוולד בן זכר היו מגישים את התינוק לשלטונות המדינה, למען יחליטו אם לגדלו או להפקירו למות. ואם הוחלט להחיותו, היו מקצים לו נחלה ואת המשק היו מעבדים בעבורו הילוטים ומפירות משקו זה היה מתפרנס עד סוף ימיו. למכור את נחלתו לא היה רשאי וגם לא את ההילוטים המשועבדים לו. כי הם לא היו קנינו, אלא קנין המדינה, אשר תצטרך להם למען הילד הראשון אשר יוולד בספרטה אחרי מותו. משחר ילדותו היה כל נער נתון למשמעת חמורה. היה הולך יחף ולבוש רק כסות אחת לעורו. לא ניתן לו אלא מזון זעום – אך הותר לו לגנוב מזון, וכמעט שעודדוהו לכך. כסבורים היו הספרטנים, כי מעשי־גנבה נועזים ומחושבים יכשירו את הנער לבצע גם תכסיסים נועזים בשעת מלחמה. ולמען יגנוב באמת בצורה מחוכמת, היו מלקים כל נער שנתפס בגנבתו. הספרטני ליקורגוס נוכח, כי נערים בני 13–14 נוטים להיות עצמאיים מאד, אולי גם עצמאיים יותר מדי (לפי מושגינו), ועל כן הטיל עליהם תוספת־משמעת ותפקידים נוספים, למען יסגלו לעצמם יראת־כבוד בפני הקשישים. ואמנם, יראת־כבוד כזו שבספרטה לא היתה מצויה בשום מקום אחר ביון. בפגשו אדם מבוגר, חייב היה נער ספרטני לאסוף את ידיו לתוך בגדו, להסתכל ארצה ולעבור בדממה. היה מי שאמר, כי הנערים בספרטה דומים לפסלים וצנועים כנערות. לאימוניהם לא היה קץ וגבול – אימונים בגמנסיון ותחת כיפת השמים, אימוני־ציד, בדורות מאוחרים־במקצת אף אימונים בהריגת־הילוטים (על פי פקודת השלטונות). מפורסמת היתה ההתחרות הצבורית בהלקאה, בה הולקו נערים (לעתים עד מות) בלי שיוציאו הגה מפיהם. גברים ונשים לא היו סועדים יחדו, אלא בקבוצות מזומנות של גברים כ־15 איש בכל קבוצה, והמזון בספרטה היה מפורסם בטעמו התפל, עד שהיה כמעט לענין של גאוה לאומית. כל דבר גדול וקטן בחיים היה קבוע בחוק ונתון לפיקוח השלטונות. ובשום מקום לא היו האזרחים נשמעים לשלטונות כמו בספרטה. אמנם, לפי דברי פריקלס היו בני־אתונה שומרי־חוק נאמנים ביותר, אך חמשים שנה אחרי פריקלס טען אפלטון בתוקף, כי לא כן הדבר. והרי זה יתרון, שהמקורות חלוקים ביניהם. כי חלוקי־דעות, הם שעשו את אתונה עיר חשובה ומענינת. אבל, בספרטה לא היו חלוקי דעות ועל כן היתה משעממת כל כך. כללי־קרב מדויקים ואימונים מתמידים עשו את הספרטנים, במעיליהם האדומים, לחיילים המעולים ביון ובמשך דורות לא נוצחו כמעט בשום מערכה. ובראש הצבא הספרטני ניצב תמיד אחד משני המלכים.

כי תמוהים ביותר היו בעיני היונים גם סדרי השלטון בספרטה. בכל רחבי יון בוטלה המלוכה, ואם נשתמרה – הרי רק בטכסים דתיים. בפולחן היו שומרים על המלה “מלך” מפני שאלים היו רגילים בה, מפני שהקרבת קרבנות מסוימים לא היתה מותרת אלא על־ידי מלכים. לפיכך, הוסיפו מלכים לכהן על משמרתם, אך למעשה היו פקידים נחותים למדי. ברם, בספרטה נשארו המלכים בתפקידים חשובים ואף היו שני מלכים בעת ובעונה אחת. מלכים אלה היו משני בתי־מלוכה ובדרך כלל היו שונאים זה את זה. לפי דברי המסורת, היה מוצאם משני אחים תאומים. בניו של נסיך אכאי שעמד בראש השבטים הדוריים בפלשם לארץ, כשכבשוה והקימה בה את מדינת ספרטה. אמם של שני התאומים רצתה כי שניהם יהיו מלכים והעם נאות לקבל את שניהם יחדו. אבל, ידועות לנו גם ארצות אחרות, שם היו מלכים או מפקדי־צבא ששלטו במשותף וללא שום הסבר־תאומים. לשבטי האירוקזים, למשל, שישבו לפנים במדינת ניו־יורק, היו שני מנהיגי־מלחמה (משבט סינקה); לרומיים, וכן גם לעמים איטלקיים אחרים, היו תמיד שני קונסולים או שני פרטורים. יתכן אפוא, כי הספור אודות התאומים אינו אלא המצאה. בין אם כך ובין אם כך, הספרטנים היו מאמינים בו ושמרו על שני בתי־המלוכה במשך דורות רבים.

בכל שנה היו בוחרים בספרטה חמשה פקידים, שנקראו אפורים. יש דרכים שונות לעריכת בחירות: בימינו נעזרים בנייר ובעפרונות. לפני מאה שנה נוהגים היו באנגליה למסור את הקולות בפומבי. באתונה נהגו במשך זמן רב לבחור פקידים מסוימים – ואפילו את מנהל עניני הכספים – בהפלת גורל. אבל, בספרטה היו בוחרים את האפורים על־ידי צעקה – “שיטה אוילית מאד”, העיר על כך הוגה דעות יוני. סוגרים היו את הפקיד הממונה על הבחירות במין תא באמצע השוק, כעין תא טלפון, ואחר היו קוראים בקול רם בשמות המועמדים ועל הממונה היה לומר, איזו קריאה היתה בקול רם ביותר – לפי חוזק הקול היו קובעים מי האיש שנבחר. כך מספר לנו סופר אחראי. בין אם כך בחרו באפורים ובין אחרת, הם ששלטו למעשה בספרטה. בהכנסם לתפקידם היו מכריזים, כי כל ספרטני חייב להשמע לחוקים ולגלח את שפמו. וכן היו מכריזים מלחמה על ההילוטים, למען תחשב הריגת הילוט למעשה קדוש ורצוי לאלים. פעם אחת הרגישו בתסיסה מסוכנת בקרב ההילוטים. האפורים נמלכו בדעתם והודיעו, כי כל הילוט שיוכיח כי עשה מעשה חשוב לטובת המדינה יצא לחפשי. אלפיים הילוטים לא נזהרו בנפשם וקיבלו את הזמנתם. נערכה חגיגה גדולה, אך כעבור שעה קלה “סולקו” כולם – ודי למבין.

בצדם של המלכים עמדה בספרטה מועצה מיעצת בת 28 איש בני 60 שנה ומעלה. וכן היתה קיימת אספת כל הגברים האזרחים, אך סמכותה לא היתה מרובה. היא יכלה להצביע רק על ההצעות שהוגשו לפניה על־ידי האפורים ותנאי היה, כי אם תצביע האספה “הצידה”, כלומר תסתייג במדת־מה מן ההצעה המקורית, יוכלו המלכים והאפורים “ליישר את הדברים” לפי הבנתם.

במשך זמן רב היתה ספרטה רק אחת המדינות הקטנות שבפלפונסוס. ארגוס היתה חזקה ממנה. ותמיד היתה ספרטה מטופלת במלחמות נגד הארקאדיים ששלטו במעברי ההרים. אך לאורך ימים לא יכלו יריביה לעמוד בפני צבאה המצוין. ספרטה נצחה את ארגוס ולקחה ממנה חלק גדול מאדמתה. על המלחמות בין שתי מדינות אלו היו מספרים מעשיות רבות. בקרב אחד לחמו מכאן ומכאן 300 גבורים, עד שנותרו מהם רק 3, שני ארגיבים ואחד ספרטני. שני הארגיבים חזרו אל ביתם כמנצחים, בחשבם כי לא נותר איש לעומתם, אבל הספרטני נשאר בשדה־הקרב. מי נצח אפוא? ושוב הגיעו הדברים לקרב כללי וארגוס נחלה תבוסה. מאז היו הארגיבים גוזזים את שער ראשם לאות אבל, עד שיוכלו לשוב ולכבוש את האדמות אשר אבדו להם (אבל, עד עולם לא זכו לכך), ואילו הספרטנים החלו מאז לגדל את שערם – וגם הזרים שבקשו לחקות את הספרטנים נהגו לגדל את שערם כמותם. המלחמות בין ספרטה לבין טיגיאה הארקדית היו מסתיימות תמיד בכשלונות הספרטנים, והם תמהו על כך עד ששלחו לדרוש באראקול של דלפוי. האוראקול ענה, כי עליהם להביא אל עירם את עצמות ארסטס, בנו של אגאממנון, וכי העצמות נמצאות:

במקום אשר נושבות בכורח שתי רוחות,

והולם הולם יך, יוסיף אבוי לאבוי.

דברי האל לא היו ברורים ביותר, אבל שליחם של הספרטנים שעבר בטיגיאה, שמע שם מפי נפח אחד, כי מתחת לסדנתו קבורות עצמות גבור־ענק. הרהר לו האיש בדברי הנפח ובדברי האוראקול, הסתכל במפוח, בסדן, נזכר כי הברזל הוא “אבוי” לבני־אדם – ולבסוף העלו הספרטנים את עצמות אורסטס אל עירם וספרטה נעשתה שליטה בכל פלפונסוס.

היא הוסיפה לשלוט בפלופונסוס במשך דורות. לא כל שכניה אהבוה. לא כולם היו מרוצים משלטונה אך שום כוח לא יכול לעמוד בפני חייליה הנוראים. על כן היו מצייתים לה ואף שולחים לה גדודי־עזר בצאתה למלחמה. מלבדה היתה שם השפעה רבה רק לקורינתוס. העיר המסחרית הגדולה על המיצר שבין פלופונסוס לבין עיקרה של יון. כששלחו הספרטנים צבא אל אתונה, להשיב על כנם את הטיראנים ששלטו בעיר, עכבוהו אנשי קארינתוס. כעבור 80 שנה אף הצליחה קורינתוס לסכסך את ספרטה במלחמה ממושכת נגד אתונה ובעלי בריתה. ספק אם צמחה מתוך כך ברכה כלשהי לקורינתוס, כי נצחון ותבוסה במלחמה, שניהם רעים כאחד. ומלחמת פלפונסוס הממושכת לא הועילה לשום אחד. אבל היא המיטה אסונות רבים על יון כולה. היא הניחה את יון חלשה ומדולדלת מכל הבחינות. התישה את כוחה ועקרה מלבה את התקוות היפות שהיו מפעמות בה לפני כן.

 

פרק שביעי: העולם היוני המפולג

א. מלחמת פלפונסוס.

שאלו נא אדם משכיל: מה היתה סיבת המלחמה הגדולה באירופה בשנות 1914־1918? הוא ישיב לכם דבר מה פחות או יותר מתקבל על הדעת. אך הוסיפו נא לשאול גם אדם שני ושלישי והנה דעותיהם שונות וסותרות זו את זו. ואם תשאלו כמה תריסרי אנשים, מסתבר כי לבסוף לא תאמינו עוד לאף אחד מהם, אלא תהיו נוטים לדעה, כי אמנם לא היה אז מפלט ממלחמה, אךבעצם פרצה המלחמה רק דרך מקרה, וכי אפשר היה למנעה אילו כמה אנשים השכילו אז לעשות את הדרוש, אלא שקשה לומר בדיוק, מי היו אנשים אלה ומה צריכים היו לעשות. כל אדם מרגיש על פי דרכו, אומר ההסטוריון של מלחמת פלפונסוס. הבריות מטים אוזן למי שמזדמן בדרכם ואינם טורחים לבדק את נכונות דבריו. “כי מעט טורחים בני האדם לחקור את האמת לאמיתה; ונכונים הם לקבל כל דעה ראשונה המתגלגלת לידם”.

אבל, אותו הסטוריון גם מוסיף ומבחין בין סיבות להזדמנויות ולתואנות; וכאן עלינו להזכר במשפט שהבאנו לעיל, דהיינו כי “טובה סיבה סמויה מסיבה גלויה” (ע' 70). כשהחליטו הספרטנים לצאת למלחמה על אתונה, עדיין לא היו מוכנים לכך. ובעודם מתכוננים, היתה להם שהות לשלוח לאתונה משלחות ולהציג שם תביעות מתביעות שונות, על מנת שהאתונאים יסרבו למלא את התביעות הללו וסרובם ישמש נמוק נוסף להצדקת המלחמה נגדם. תכסיסיהם אלה הגיעו לשיאם באגרת הבאה: “אנו בני ספרטה רוצים בשלום; אך השלום אינו אפשרי אלא אם אתם, בני אתונה, תניחו ליונים את עצמאותם (אבטונומיה)”. לפיכך, בקשו הספרטנים מן האתונאים כי יפרקו את חבר־דלוס, כי לא יהיו להם עוד בעלי־ברית ולא נחלות בעבר הים. למה הדבר דומה? למעצמה זרה הבאה ומציעה לבריטניה, כי תישב לה בשלוה ובנחת, אך בתנאי קטן, כי תרשה לסקוטיה, לניו־פאנדלנד, לאי ואיט, להודו, ליאמאיקה ואולי אף לכמה שבטים שבמושבות אפריקה, כי יהפכו לקהיליות עצמאיות. ברור, כי בריטניה לא תכנע לאיום כעין זה, והוא הדין אתונה. אך יש לזכר הבדל אחד: בין בעלות־בריתה של אתונה היו רבות שבאמת רצו להפטר ממנה. חשיבות מעשית לא היתה לכך ומשמעם הממשי של הדיבורים אודות עצמאות נתגלה, משנחתם השלום בין אתונה וספרטה בשנת 421. ספרטה שכחה אותה שעה את כל קנאתה לסחרה החפשי של מיגארה ואת דאגתה לחרותם של כל היונים, כשם ששכחו ארצות־הברית בשנת 1815, מדוע בעצם יצאו בשנת 1812 למלחמה נגד בריטניה? עד כאן התואנות. ואשר לסיבות, השפיעו על הספרטנים לאו דוקא נאומיהם של בעלי־בריתם (אנשי קורינתוס), אלא גם יראתם מפני אתונה ומפני כוחה הגדל והולך, כי ראו שאתונה שליטה כבר בחלקה הגדול של יון. כאן מגלה לפנינו תוקידידס את “הסיבה הסמויה והיא האמיתית”, את הסיבה העשויה להסביר גם הרבה מלחמות אחרות, אף שאינה עולה בד בבד עם התמרונים, התכסיסים והנימוקים שבפי המדינאים.

פריקלס ידע להשיב לתביעות תשובה כהלכה: “אל תוותרו לספרטנים ואל תאותו לדרישותיהם”, יעץ לבני עירו. “לא בגלל דבר של מה בכך תגררו למלחמה, כי אפילו תוותרו לספרטנים על דבר מה שאיננו חשוב בעיניכם, ישובו ויעוררו שאלה אחרת, לכן, מוטב כי מראש תחליטו שלא לוותר מאומה. וכי תפרץ מלחמה, חזקו וזכרו שלושה כללים עיקריים: החזיקו את בעלי בריתכם ביד חזקה; אל תחוסו2 על בתיכם, על משקיכם ועל ישובי־הפרזות, אלא התבצרו בתוך החומות הארוכות כאילו אתונה ופיריאוס אינם אלא אי בלב ים; ואל תרחיבו את תחומי שלטונכם”. עצתו זו היתה נבונה ונכונה בכל פרטיה. אמנם, זעקה מרה הקיפה את כל ארץ אטיקה בפלוש האויב לתוכה ובהחילו לשדוד את כפריה, אבל, פריקלס לא רצה להסתכן בקרב נגד הספרטנים ביבשה והניחם לכבוש את הארץ ולשרף את הגרנות.

במשך עשר השנים הראשונות למלחמה זו אין לנו לציין אלא שלושה או ארבעה מאורעות נכבדים. באתונה פרצה מגפת הדבר המפורסמת, שהפילה חללים רבים ודכאה את הרוחות בעיר. ההסטוריון תוקידידס היה עד למגיפה זו ואף תארה לכל פרטי פרטיה. לאחר זמן קצר מת פריקלס. בשנת 425 אחזה רוח טובה במפרשי ציה של אתונה והסיעה את האניות אל פילוס הוא מפרץ נאבארינו כיום, בחופו המערבי של הפלפונסוס. (מפרץ זה נתפרסם בעולם משום הקרב הימי שנתחולל שם בשנת 1827 בין ציי אנגליה, צרפת ורוסיה לבין הצי הטורקי; הטורקים נוצחו ומאז שבה יון והיתה לארץ חפשית). מרב בטלה החלו המלחים האתונאים בבנית מצודה בפנה זו, על אדמת ספרטה. משנודע על כך לספרטנים, נחפזו להחזיר את צבאם מאטיקה, אך המזל לא האיר להם פנים, כי גדוד ספרטנים נותק על האי במפרץ פילוס ואנוס היה להכנע. כדי לגאל את השבויים, וגם מהיותה עיפה ממלחמה, הסכימה ספרטה לשלום עם אתונה (בשנת 421 לפני הספירה). אבל, שלום זה לא האריך ימים. בשנת 415 שלחו האתונאים חיל צבא לכבוש את העיר סיראקוזאי והמלחמה פרצה מחדש. ההסטוריונים חלוקים בדעותיהם, מדוע יזמו האתונאים מסע כבוש זה. בעינינו נראה צעדם כמעשה שטות, אפילו נניח – ודומה כי יש יסוד להנחה זו – שמבחינה צבאית היו סכויים להצלחה. תוקידידס אומר כי אחזם בולמוס, כי נתפשו “לתשוקה” (ארוס) שאין עמה נמוק ולא הגיון, משל לנער שנתאהב בנערה. אבל, יש מביאים הסברים אחרים. לאתונה היה ענין מסחרי רב בסיציליה והעיר סיראקוזאי גדלה ונתחזקה עד כדי לסכן את מעמדה של אתונה באי זה. ועוד היו לאתונה בסיציליה בעלי־ברית ומחובתה היה לבוא לעזרתם, כי בלעדי זאת עשויה היתה לקפח את כל שררתה על מערבו של הים התיכון. המשלחת הצבאית הפליגה אפוא, מצוידת ביד רחבה. שום עיר יונית לא שלחו עדיין צבא מזוין ומצויד כעין זה. אך דוקא ערב הפלגת צי המלחמה אירע מאורע מוזר ומבשר רעה: כמעט כל פסלי האל הרמס, שעמדו בפתחי המקדשים והבתים באתונה, חובלו והושחתו בלילה אחד. אף זה משונה היה, שהמשלחת הפליגה דוקא ביום בו היו נשי אתונה מקוננות על מותו של אדוניס, האל האהוב שמת. ועוד יותר רע היה הדבר שבהשחתת הפסלים הואשם אלקיביאדס, מפקד הצי שהפליג לסיראקוזאי. משום כך הודח אלקיביאדס ממשרתו ונקרא להתיצב לפני בית־הדין, והפיקוד על צבא המשלחת נמסר לניקיאס, איש אמיד ומכובד, אבל קשיש, ירא מפני המון העם באתונה, נוטה לאמונות תפלות וגם חולה במחלה מסוכנת. הוא תקע את ציו אל נמל סיראקוזאי, בלבל את הכל עד שאי אפשר היה להמשיך עוד במצור, ואחר – נבהל מפני לקוי־לבנה והוסיף להתמהמה. התוצאה היתה – אומר תוקידידס – כי פעולה זו היתה הגדולה ביותר במלחמות היונים, רבת התהילה לנוצחים ורבת ההפסד לנצוחים; יען הם נוצחו לחלוטין ומכל הבחינות; ולא היה סבל כסבלם. הצי והצבא הושמדו והיו כלא היו; מאומה לא ניצל; מרובים הפליגו ורק מתי מספר חזרו לביתם. כך נסתימה המשלחת לסיציליה.

כעין זה היה גם גורלם של קיסרים גדולים שהפליגו לכבוש את מוסקבה. גם בעבר אירעו מאורעות כאלה, אמרו היונים, וכמותם יארעו גם בעתיד. אבל מעשה אפיני כעין זה המסופר אצל פלוטארכוס, יארע בודאי רק לעתים רחוקות: כמה אתונאים, שבויים ופליטים, נצלו תודות למשורר איוריפידס. כי הסיצילים היו מחבבים את שירתו יותר מכל היונים שמחוץ ליון; הם היו משתוקקים להכיר את כל יצירותיו והיו לומדים בעל־פה פסקאות וקטעים שלמים ממחזותיו וששים להשמיעם איש באזני רעהו. משנזדמנו להם אפוא אתונאים שידעו קטעים מיצירות איוריפידס, למדו מפיהם את כל אשר זכרו ואחר שחררום מעבדותם לאות הוקרה. ורבים מן החוזרים משבי סיראקוזאי – מספר פלוטאכוס – היו משחרים את פניו של איוריפידס ומודים לו באמרם, כי לא חזרו לחופשתם ולביתם, אלא בגללו, בעבור שלמדו את אדוניהם בסיציליה את כל מה שזכרו משירותיו. ואחרים ספרו, כי בתעותם עיפים ונדחים אחרי הקרב, האכילום והשקום בשכר זמירותיו אשר שרו.

ברם, המלחמה נמשכה. ואתונה היתה עתה הרבה יותר חלשה ואילו אויביה נתחזקו ונתאוששו. אבל עוד הנצחון היה מהם והלאה. במשך תשע שנים החזיקה אתונה מעמד, למרות שפרצה בעיר מהפכת דמים קצרה (היא מוגרה כעבור זמן קצר); למרות כורש הפרסי, הנסיך הצעיר והמזהיר, שעזר לספרטה באספקה ובאניות־מלחמה; למרות תהפוכות אלקיביאדס שהשלימו עמו ואחר חזרו לריב; אולם, לבסוף הושמד צייה הגדול של אתונה והספרטנים השתלטו על מיצר דרדנלים, אשר דרכו הובאה לאתונה הצידה ממושבות הצפון. "לעת לילה – אומר כסנופון – הגיעה לפיריאוס האניה שהביאה את בשורת השואה; השמועה עברה מפי איש לרעהו ועמה הקיף קול יללה, שעלה מפיריאוס לאורך החומות הארוכות עד הגיעו לאתונה. איש לא עצם עין בלילה ההוא. ולא בלבד על המתים בכו תושבי אתונה, עוד יותר מכך בכו על עצמם, כי צפויים היו אף הם לגורלם המר של תושבי הערים שנפלו לידיהם, תושבי מליה, שנכבשה במצור, ותושבי היסתיה, סקיונה, טורונאי, אגינה, ורבות־אחרות. את כולם מכרו האתונאים לעבדות. לא נעקוב כאן אחרי פרפורי גסיסתה של אתונה הנצורה. המצור נסתיים בנצחונה של ספרטה, “החומות הארוכות” נהרסו לקול המית חלילם שהכו לכבוד “ראשית ימי החרות ליון” – אבל זו היתה חרות כזב. המלחמה נגמרה ומאום לא נותר משררתה של אתונה, מכל ברית המדינות שבנתה, כל אלו היו “כעיר טרויה”, נחלת העבר.

אבל, היה זה עבר גדול, שכמותו לא קם עוד בימי יון. אתונה עם בעלי בריתה, הם שגרשו את הפרסים מימה של יון, הם שתחמו תחום במזרחו של הים הגדול וציי המלך הגדול לא העזו לעברו. הם שהסירו את אימת שלטונו של העריץ מן המזרח. הערים היוניות באסיה הקטנה, באיוניה, “מכורת התרבות”, היו חפשיות. אמנם, הן היו מעלות “מס” להחזקת הצי, כי בלי צי לא יכלו ערי החוף להפטר מתלותן בעקבן ביבשת, אבל חלף זה לא חששו עוד לאחשדרפנים של מלכות פרס ולא לטיראנים ולאוליגרכיות בנוסח יון. וגם לחבר של דלוס לא חסרו מלחמות, כשם שנתרחשו מלחמות בדברי ימיהן של המלכויות שקמו אחרי אלכסנדר הגדול, וכן בתולדות רומי, אבל אל נא נשכח כי כל ממלכה גדולה גם משכינה שלום בין הארצות המאוגדות בתחומיה. תוקידידס מספר – דרך אגב – על מקרה בסיציליה, כשאנשי באכסוס והברברים בעלי־בריתם הרגו כאלף איש מבין תושבי מסנה. זה היה יום שואה ומשואה לעיר קטנה זו, כי מסתבר שבטבח נספו חלק ניכר מכל הגברים שבתוכה. אך תוקידידס מזכיר זאת דרך אגב, כאחת התגרות הזעירות בין שכניה של יון. והרבה מעשים שכאלה אף לא הוזכרו במקורות שהגיעו לידינו. כל עוד שלטה אתונה, לא ארעו בערים הקטנות מהפכות פתע ולמחרת היום לא הוסעו ברחובות עגלות טעונות גופות החללים.

ואפילו הבטיחה ספרטה לבעלי בריתה שלטון עצמי, נתון לא נתנתו. בערי יון האירופית שלטו ההארמוסטים (מושלים) ובערים שבאסיה האחשדרפנים. בכפרי לאקוניה רבו מעשי הרצח, את ערי ארקאדיה הפכו לכפרים, את ברית הערים של אולינתוס הרסו – כל זה לטובתם של אנשי ספרטה שחונכו לפי חוקי ליקורגוס, לחיים שכל תכנם אינו אלא כוח־גס ומשמעת עוורת לרס’ג – ובסופו של דבר אך לטובת הזרים, לטובתם של אנשי מוקדון.


ב. האנאבזיס.

כל מי שטעם מן הספרות היונית, ולו רק בקצה המזלג, מכיר את הספר “אנאבזיס” מאת כסנופון. יש נוטרים לו איבה בגלל אותן השעות הרבות ששקדו על פרקיו, וכל אותן חישובי ה“פאראסאנגים” (פרסאות) ולמשפט החוזר מדי פעם “ומשם הלך”. אבל, הרוצה ליהנות מסיפור משובב לב, המחבב מעשי הרפתקאות של ממש, כשהם מתוארים מפי עד ראיה, בשבילו יהיה ספר זה חמדה גנוזה שמעטים ידמו לה. ודאי, הקורא בו צריך שיהיה בקיא בלשון היונית ובעל יכולת לשוות את המתואר לנגד עיניו: אותם “פראסאנגים” מיגעים, למשל, יתמלאו ענין חדש משנלמד כי “פרסה” היא, כפי הנראה, מהלך שעה. ונקל להבין כי מרחק זה איננו שוה בכל עונות השנה, ובשטחים שונים. בדרך הררית, בדרך משובשת, בשלגים, בביצה, יקצר מרחק זה וגדוד שעשה ביום שמונה פרסאות יהיה עיף מהליכה קשה ומיגעת, אף שלא התקדם אלא מעט מאד. משנעמוד על כך, משניתן את דעתינו על פרטי מסעותיו של הצבא היוני, יתעוררו בלבנו שאלות משאלות שונות. כתום המסע חונה הצבא ועליו למצא לשם כך מקום מתאים למחנה, הסמוך למי שתיה. לעתים עושה הצבא הרבה פאראסאנגים ליום ולעתים רק מעט, אבל משנעיין יפה, נמצא כי אחרי כמה ימים של הליכה מאומצת, חונה הצבא ונח ימים מספר: האנשים עיפו ולא יצלחו לקרב ועליהם להחליף כח. אם נשים לב לפרטים הללו ונשאל לנמוקם, נמצא ענין חדש גם במספרים היבשים ובמנין תאריכים והם יתאחו ויהיו לרקמת מאורעות חיים. ואם נשוב ונעיין בהם בכללותם, נבין מפני מה היה במסע זה כדי לחולל הסטוריה.

דריוש השני, מלך פרס, הניח אחרי מותו שני בנים. על כסא המלכות עלה אחריו בנו ארתחשתא השני. ברם, הולכי רכיל הביאו למלך החדש דבה רעה לאמור: אחיו הצעיר כורש, מתנכל לתפוס את המלוכה. שמועה זו נתקבלה על דעתו, כי בארצות המזרח היו מעשי־קשר בבתי המלוכה מעשים שבכל יום. אבל, בין היתה זו דבת אמת ובין לאו, לאחר שהגיעה השמועה לאזני המלך, לא נותרה לפני כורש אלא דרך אחת להנצל מאשמת־בגידה: עליו היה להפוך את השמועה למציאות ולכבוש את המלוכה בחוזק היד. כורש החל אפוא לאסוף גדודי־צבא. הוא ידע כי אין גדודים שישוו בגבורתם ובזיונם להופליטים היוניים ולעל כן החל למשוך אליו בחשאי חיילים יוניים שכירים. הוא שכר אותם זעיר פה זעיר שם והעסיקם, לפי שעה, במלחמות פעוטות, שלכאורה לא היה לו בהן שום ענין מיוחד. אבל, לאחר שהתכונן כראוי, כינס את גדודיו בסארדיס שבאסיה הקטנה והפליג משם לפנים המדינה, מזרחה בהפיצו שמועה לאמור: יוצא הוא למלחמה פרטית נגד מושלו של מחוז אחר. זאת עשה כורש, כדי להטעות את המלך אחיו. אבל טיסאפרנס, שנטר לו איבה, לא האמין לשמועה, כי ראה והנה צבאו של כורש גדול מדי בשביל מלחמה קטנה כעין זו. על כן מהר להודיע על חשדו למלך. החיילים היוניים לא ידעו בדיוק, מהי תכליתו האמתית של הנסיך אדונם, אבל בהגיעם לעיר תרשיש פרצה בשורותיהם מרידה גלויה. הם לא אבו להמשיך בדרכם אל פנים יבשת אסיה וטענו כי לא נשכרו להלחם נגד “המלך הגדול”. מצבו של כורש היה קשה, אבל עלה בידו לפתות את החיילים כי ימשיכו במסע אף הבטיח להם כי ירבה את שכרם. בהגיעם לנהר פרת פרצה מרידה חדשה, אך גם היא נכשלה בעטיו של קצין אחד, מבני תסליה. הוא פתה את פלוגתו לחצות את הנהר בהבטיחו לחיילים, כי כורש יעניק להם מתת ביד רחבה ואחרי כן יוכלו לחזור כרצונם. אחריהם צלחו את הפרת גם גדודים אחרים ולאחר שהנהר הרחב היה מאחוריהם שוב לא דברו החיילים על שיבה הביתה. כך המשיכו אלפי היונים במסעם מזרחה, לאורך גדתו המזרחית של נהר פרת, ומגמת פניהם היתה עתה ברורה: להלחם במלך ארתחשתא.

“אבל, היצא ארתחשתא ללחום נגדם?” – “חי זיוס – אמר כורש – אם בנם של הורי הוא, יצא יצא לקראתנו!”. ואם ידו של כורש תהיה על העליונה –" אנשי! – קרא כורש – ממלכת אבותי משתרעת דרומה וצפונה, משתרעת היא עד למקומות אשר בני־אדם אינם יכולים לחיות שם מרוב חום ועד למקומות אשר שם אינם יכולים לעמוד בפני הצינה; בכל הממלכה הזאת מושלים רעיו של אחי. ואם נכבשנה – ימשלו בה אנשי־שלומי". בינתים עודד כורש את רוח צבאו בשעשועים שונים. הם ערכו ציד ערודים וציד יענים, אם כי היענים נמלטו מידם. גם טעמו מן התמרים המתוקים של בבל – מעולם לא טעמו ביון תמרים ערבים כל כך. באחד המסקרים ערכו הגדודים השתערות תעתועים; ומלכת קיליקיה חשבה כי זה קרב אמת וכמעט נטרפה עליה דעתה מרוב פחד, אבל היונים נתפקעו מצחוק בראותם את הברברים נמלטים על נפשם. רושם רב עשו על היונים האצילים הפרסים, הענודים צמידים וענקים לצוארם, שפשטו פתאם את מעיליהם האדומים והטו את שכמם לדחוף את עגלות נסיכם כורש, שגלגליהן נתקעו בבוץ.

לבסוף נפגשו שני הצבאות והתראו פנים. הנצחון היה לגדודיו של כורש, אך הנסיך הבחין במרחק את מרכבת אחיו ואץ אליו בחמתו כדי להרגו – והוא עצמו נפל הרוג במרוצתו. הנצחון הושג אפוא, אבל מסע הכבושים נכשל. וחיל היונים נמצא עתה במרכז הממלכה הפרסית, הרחק מן הים, מעברו המזרחי של נהר פרת הגדול, מוקף אויבים ומרוחק אלף מיל מארצם. לאחר זמן קצר נפלו מנהיגיהם למערב נשבו ונהרגו. הגדודים נשארו לבדם, רק נשקם בידם. אבל, את נשקם זה לא ימסרו בשום תנאי, אמרו האתונאים, כי זה כל מה שנותר להם, ובו ידעו להשתמש כדבעי. “אדוני הצעיר – אמר שליחו של מלך פרס – דומה שנוטה אתה לפיליסופיה ודבורך מלא חן. אבל, דע נא, כי כסיל אתה, אם תעלה על דעתך, כי די באומץ לב כדי לגבור על כוחו של המלך”. אדם צעיר זה היה, מן הסתם, כסנופון עצמו, ועליו בעיקר הוטל התפקיד להוציא את עשרת אלפי היונים מתוך תוכה של פרס.

כסנופון מספר לנו כיצד עלה בידו לעודד את החיילים מדכאונם וכיצד יצאו אל מסעם הארוך אל הים. תחילה הטרידום בלי הרף פלוגות הפרסים, אבל, משהרחיקו מעט, יצאו מן התחום בו קיימו הפרסים משטר מסודר, ומאז נמשכה דרכם בגיאות תלולים, בין שבטים פראיים שגלגלו עליהם צוקי סלעים ממרומי הרים. פרשים לא היו ליונים, אבל הם הקימו להם פלוגות של רוכבים ועשו כמיטב יכלתם להגן על קווי תנועתם. במסע השתתפו עשרה או שנים עשר אלף איש צבא (בראשיתו אף יותר מזה) עם הנלוים להם – כתושבי עיר שלמה, וכל אלה עשו את דרכם אל הים בין הררי ארמניה ואת כולם צריכים היו לזון ולכלכל. הם פגשו בדרכם בני אדם שונים ומשונים – מהם ששכנו בבתים חפורים באדמה – והללו הגישו להם גביעי יין־שעורים. ביערות מצאו דבש, אבל, כשטעמו ממנו, נפלו למשכב, כאילו נשתכרו או נטרפה דעתם – זה הדבש המצוי עד היום במחוזות ההם. ימים תמימים צעדו בתוך סופות שלג, אשר נתערם עד רום ששה רגל. נעליהם, שהיו עשויות עור בלתי מעופץ, בלו מרוב הליכה ודבקו בלילות לרגליהם מרוב קור. מששככה סופת השלג, תקפו אותם סנוורים מעוצם הלובן. ובכל אלה מצא לו כסנופון עזרה ומוצא, אף שלעתים היה נאלץ לאחוז באלמות כדי להכריח אנשים רפי־אונים לקום ולהמשיך בדרכם, כי ידע שרק בזאת יצילם ממות בקרה.

כך נסחב והלך הצבא ימים ושבועות עד אין סוף, אבל, יום אחד שמע כסנופון, שהיה מאחור, עם המאסף, קול ענות וצווחה מפלוגת החלוץ. הסביבה היתה מלאה שבטים נודדים עזי־נפש וכל הארץ היתה כמרקחה3. שמא הותקף הצבא לפתע? הצווחות הלכו הלוך וגבור, ככל שרבו החיילים שהגיעו לראש הגבעה. גם את כסנופון אחזה חרדה והוא דהר קדימה, לעזרה, אבל, בהתקרבו קלטו אזניו את המלים: “הים! הים!” החיילים התקבצו כולם על ראש הגבעה ומרב התרגשות החלו לחבק איש את רעהו – טוראים, קצינים, ומפקדים – כשדמעות בעיניהם. הים היה מודעם וחביבם של היונים ועתה, אחרי מסע ארוך ונורא, לאחר שהגיעו סוף סוף אל שפתו, קיוו כי מכאן ילך הכל למישרין.

אבל, תקוותם זו נכזבה. מנין ילקחו אניות להסיע שנים־עשר אלף איש? בהגיעם לטרפזוס – היא טרביזונד שבאגדות – ערכו חגיגה רבה על כי נגאלו. בהזדמנות זו מתאר כסנופון גם רקודי־עם. התראקים רקדו לקול חלילים ולבושים שריונם המלא, טפוף ונתר באויר קפוץ ונופף בחרבותיהם; אחד מהם הכה בחרבו את רעהו והלז נפל (והוא נפל באמנות רבה, אומר כסנופון, אבל הילידים צעקו בקול רם) המנצח לקח לו את נשקו של האיש המנוצח ואת עדיו והלך לו, כשהוא שר שיר מזמור על גבורות מלכו; וחבריו נשאו את גופת ההרוג, שלא הושחתה כלל. יונים אחרים רקדו את ריקוד “הקרפיה”. אחד מהם פרש את זרועותיו לצדדים והיה מחקה בתנועות איש זורע שדה ונוהג בצמד בקר, ההופך מדי פעם את פניו ומסתכל בפחד לאחוריו. רוקד אחר קרב אליו ומחקה ברקודו שודד. השנים לוחמים זה עם זה לפי הקצב שמכה החליל; עד שהמנצח אוסר את חברו ונוהג לפניו את צמד בקרו. גם רקודים אחרים מתאר כסנופון – זו היתה הפוגה נאה בשרשרת ההרפתקאות, ואפינית היתה ליונים כהרפתקאות עצמן וככל העלילה המופלאה הזאת.

לכאורה נסתיים הספור לאחר שהיונים יצאו מתחת שלטון האחשדרפנים ומתחומי מושבם של פראי ההרים. כך סבורים היו רבים מאותם רבבה. על כן מהרו לנצל הזדמנות ראשונה ונפרדו מחבריהם. אבל, על כסנופון הוטל להביא את כל צבאו לארץ יון. והוא עשה כפי שנתבע ומלא את תפקידו עד הסוף, אף שהחיילים חבריו מרדו בו, בקשו לרגמו באבנים ושוב השלימו עמו ואחר חשדו בו כי אומר הוא להקים מושבה על שפת הים השחור וכי לעולם לא ישיבם אל הפלפונסוס. למרות הכל, הצליח להביאם עד לסביבת ביצנץ, אבל שם צפו להם טרדות חדשות. המושל הספרטני לא רצה בהם (וכי איזה מושל ירצה בצבא שכזה?) ומכר את קצתם לעבדים – גם זו עובדה ראויה לציון; כזאת היתה ממשלתם של הספרטנים. חלק ניכר מן הצבא הוביל כסנופון אל פנים ארץ תראקיה ושם נפגשו בברברים אחרים, קרובים למולדת. כסנופון מתאר את המשתה הגס והרועש שהמלך סיוטס ערך לכבודם, וכיצד זרק המלך לאורחיו נתח בשר צלוי ואת השתיה שהיתה כדת ואת התשורות שהביאו ראשי השבטים למלכם – סוס לבן, עבד, בגדי פאר – ואילו כסנופון הביא תשורה למלך את צבאו. למשמע מתנה זו קפץ המלך ממקומו מרוב שמחה ורקד ריקוד מלחמה לעיני כל המסובים. אחרי כן נכנסו לאולם הלצים והבדחנים. אבל, תראקיה לא היתה ארץ פראית כפי שיראה לפי תאור זה. לתושביה היו חוקים קבועים ושומרי גבולות להשגיח על סדרי הביזה מן האניות שנטרפו בחופי הארץ: אכן, גם זה “כבוד גנבים”. אמנם, נתברר שלמלך סיוטס לא היה הכסף לשלם לחיילים היוניים את שכרם. ברם, הישועה לא אחרה לבוא. כי מלך אגיסלוס של ספרטה גמר אומר לצאת למלחמה על פרס. גם הוא רצה לכבוש את מלכותו של ארתחשתא וגם הוא בקש לגייס למסע זה את חייל כסנופון שנשאר בלי אדונים. כך נמצא ל“רבבה” מפרנס חדש – וגם קרבות חדשים לזמן מה, עד שגורשו הספרטנים מפרס בעזרת “רבבה של קשתים”, כפי שאמר המלך, – לא אנשים, רובי־קשת, אלא הקשתים שהיו חקוקים על מטבעות הזהב הפרסיים, הם הדרכמונים. כי לעשרה של פרס לא היה שעור. אבל גם חולשתה הוכחה כאן לעין כל – במסע־הכבוש של כורש המורד ובנסיגתו המוצלחת של צבא הרבבה; והעולם הגדול לא שכח את הלקח הזה.

כסנופון היה שבע עלילות וקרבות. מששב לביתו ולא הוסיף עוד לצאת למלחמה. את שארית חייו הקדיש לכתיבת ספריו ולציד וכן לחינוך שני בניו התאומים.


ג. עליתה של ספרטא

אתונה יצאה ממלחמת פלפונסוס הרוסה ומדולדלת. מדינות חסותה נפלו לידי ספרטה, חומותיה נהרסו עד ליסוד, משטרה הדמוקרטי הופר והממשל בעיר נמסר לידי מועצת השלושים. אך עברו שנים מספר והדמוקרטיה הושבה על כנה ו“שלושים הטירנים” גורשו מאתונה. תוך שתים עשרה שנה נבנו גם חומות העיר – בכספי הפרסים; כעבור שלושים שנה קמה לתחיה ברית מדינות חדשה, ושוב היתה אתונה מרכזה; ושלושים וחמש שנה אחרי מפלת אתונה ניגף חיל אספרטה בלויקטרה. ותבוסתו זו היתה גדולה כל כך, שהביאה שחרור לנתיני אספרטה משעבודם במשך מאות שנים, אף הפכה את שכנותיה מבעלות בריתה למדינות עוינות לה ונצחניות. חלק נכר מאזרחי ספרטה, הם גם חיליה, נספו בקרב לויקטרה וכן אבדו לה המוניטין כמעצמה מלחמתית. ממכה נואשה זו לא נתאוששה ספרטה לעולם. בכל מקום שנאוה. בניה נספו. והכל ידעו עתה, כי גם את צבאה אפשר לנצח. ספרטה הבטיחה ליונים חרות, אך הביאה להם במקומה את ה“הורמוסטים” ואת האחשדרפנים. “ראשותה של ספרטה היתה בשבילה גם ראשית של פרוענות”, הפטיר אחד הנואמים באתונה בלשון נופל על לשון. ממשל השלושים באתונה הביא על העיר עריצות נוראה. הם הכניסו לאתונה חיל־מצב מספרטה “למען יוכלו לעשות בעיר ככל הישר בעיניהם”. אפילו אחד מביניהם מחה בפניהם וטען, כי אין זה מן התבונה להרוג אנשים מכובדים, בפרט כשאינם חשודים על פעולה נגדם – חבריו לא אבו שמוע לטענותיו, שהרי “כל שנוי בחוקה גורר שפיכות־דמים” השיב לו יריבו – וההרג נמשך. פליטים מאתונה נמלטו אל מגארה ואל תבאי. במרומי הר פילה, הנשקף על פני אתונה, כ־800 מטר מעל לפני הים וכעשרים וחמשה ק"מ מן העיר, נתקבצה כנופיה של שבעים פליטים, ובראשם תראמיבולוס. הטיראנים שלחו צבא לבער את הכנופיה, אבל לפתע נתחוללה סופת שלג קשה, הגדוד נסוג, ובעודנו יורד בשפולי ההר נפלו בו הפליטים והכוהו. נצחון זה הצית שביב תקוה בלב רבים וכל איש ששנא את המשטר החדש נצטרף אל כנופיתו של תראסיבולוס. לא עבר זמן רב ובמחנהו היו כשבע מאות איש. אין אנו ידועים מנין נזון המון זה, אבל העיקר שהוא היה לכוח. שוב חזר הגלגל. בבוא האביב הבקיע תראסיבולוס אל פיריוס, לכד את העיר והחזיק בה. ליזאנדר, מפקד צבא ספרטה, שם מצור על פיריוס, סגר עליה מיבשה ומים, אך פאוזניאס, מלך ספרטה נתקנא בליזאנדר; שמא ירצה להפוך את אתונה לנחלתו הפרטית? גם אנשי קורינתוס ובני ביאוטיה לא רצו להשאיר את אתונה בידי ספרטה – ואין לתמוה על כך. לבסוף פרץ קרב. תריאסיבלוס הוכה, אבל, למזלו נגף לפני פאוזניוס, שרצה בשלום. שני הצדדים הסכימו אפוא כי יבוא קץ לשלטון הטיראנים בעיר. וכן השיג תראסיבולוס חנינה לנידונים ולא עבר זמן מרובה ואתונה חזרה אל חוקתה הישנה. “והם נשבעו שבועות כי לא יוסיפו לנטור איבה איש לרעהו ועד היום הזה חיים הם יחדו כאזרחים חברים והדמוס שומר את שבועותיו”. כך אומר כסנופון, שהיטיב להבין את סבותיה ואת נסיבותיה של תנועת השחרור הגדולה שנתחדשה בימי צעירותו. חזקה עליו על כסנופון שיודע הוא לספר מעשה נאה וכאן נתנה לו הזדמנות מצוינת לכך. ואכן תאר לנו את כל המאורעות תאור מפורש ותוסס כאחד, למרות שכתב את דבריו, כפי הנראה, רק לעת זקנתו.

אתונה היתה שוב חפשית, אבל מצבה היה בכל רע. היא קפחה את עמדתה כשרת המדינות ואת כל נחלותיה בעבר הים, את נכסי הצבור וגם את הנכסים הפרטיים. אוצר המדינה היה ריק ועוד נזקף על העיר חוב לספרטה בסך מאה ככר. מעות לא היו בנמצא. המסחר היה משותק. הצי אבד, החומות והמספנות היו הרוסות. אך חלפו שמונה שנים והעיר שוב עמדה על רגליה. המפלגה האוליגארכית מוגרה כליל ובמשך שמונים שנה לא נעשה שום נסיון לשנות את החוקה. פיריוס הוסיפה להיות נמל חשוב ומרכז השברה לכל ארץ יון, כי ישבה כמעט בטבורו של הסחר העולמי. המסחר בין המדינות נתאושש, שוב היו מהלכות בימים אניות טעונות סחורות למיניהן, והיכן תמצאנה הסחורות אם לא בפיריוס? שוב נתמלאו רחובותיה ונמלה סוחרים ועמם באו לעיר כספים ורוח עוז ותחיה. ברם, ספרטה נסתכסכה בינתים עם הפרסים, ואדמירל אתונאי היה מפקדו של הצי הפרסי שנחל נצחון גדול על צי ספרטה על־יד קנידוס. באותה הזדמנות הסביר לאחשדרפן שלו, כי אין דבר שיפגע בכוחה של ספרטה כמו חידושן של החומות הארוכות, המחברות את אתונה אל הים. כי אנשי ספרטה אינם בקיאים במצור על ערים ואם תהיה אתונה בטוחה מפגיעתם מצד היבשה, תוכל להתחזק ולסתור את כוחם גם בים. דעה זו נתקבלה גם על דעת הפרסים והחומות הארוכות נבנו על תילן.

הספרטנים השתמשו בכוחם לרעה. מלכם טען, כי נר לרגליהם צריכה להיות טובתה ספרטה ותו לא. גם לא היתה להם שום תפישה מדינית ולא ידעו לראות את הנולד. בעיקר הכשילום מעשי־אלמותם. גם בעלי בריתם פנו נגדם בשל הפגיעות שפגעו בהם בימי שלום (למשל: הכיבוש הפתאומי שכבשו את מצודת תבאי). את ברית הערים הקטנות סביב אולינתוס (מצפון לים האגאי) פרקה ספרטה ופקדה כי כל עיר תהא עומדת בפני עצמה. היא רצתה כי כל יון תהיה מפולגת, למען תוכל ספרטה לכפות את רצונה על הכל. היא אף עשתה חוזה חדש עם מלך פרס, הכירה בזכותו לשלוט בערי היונים שבאסיה הקטנה תמורת הסכמתו לכך, שכל עיר ביון תהא להבא “עצמאית”, לשון אחר: כי לא תקום שום ברית־ערים יוניות שתוכל לעכב בעד רצונה של ספרטה (בשנת 387 לפני הספירה). אף על פי כן עלה בידי אתונה ליצור ברית־ערים חדשה (בשנת 377) ובשנת 371 פרץ ריב בין ספרטה לתבאי, גם הוא בגלל אותה שאלה מרכזית: ברית ערים או ערים יחידות? אנשי תבאי טענו בשם כל ארץ באוטיה ואילו הספרטנים לא אבו להודות בזכות זו להתאגדות. הגורל נחרץ בקרב לויקטרא. בראש צבא תבאי עמד אפאמינונדאס, שנחל את “הנצחון המזהיר ביותר של יונים על יונים”, נצחון שהיה “מעבר לכל שעור ותקוה”. ארבע מאות ספרטנים נספו בקרב זה – וכל מספר אזרחי ספרטה לא עלה על כמה אלפים. הקיץ הקץ על גדולתה של ספרטה, אנשי תבאי החלו לפלוש מדי שנה לתחום פלפונסוס. המסנים, שהיו הילוטים משועבדים במשך ארבע מאות שנים רצופות, חזרו להיות אומה עצמאית. גם הארקאדים שוב עמדו ברשות עצמם. בשנת 362 לפני הספירה נהרג אפאמינונדס בקרב מנטיניה “אחרי הקרב – כותב כסנופון (בסיום ספרו “הסטוריה”) – גדלה המבוכה והערבוביה ביון מכפי שהיו. ואשר לי, דייני שכתבתי עד כאן. את הבאות יספר, אולי, אחר במקומי”.


ד. סוקרטס והדמוס

הדמוקרטיה שהושבה על כנה באתונה עשתה שגיאה חמורה אחת, שלא נסלחה לה לעולם. רבים באתונה שכחוה, בודאי, אבל אפלטון שמר את זכרונה. והעולם למד לראות את אתונה של המאה הרביעית לפני הספירה בעיניו של אפלטון. גם כאן לפנינו איש גאון, מחבר המעצב בכתביו את משפט הדורות הבאים. בני אתונה דנו את סוקרטס למות בעוון השחתת בני־הנעורים. הם חייבוהו לשתות את קובעת הרוש. הדורות המאוחרים לא יכלו כמעט לתפוש את פסק דינם זה. אבל, מה טעם בהסטוריה אם אין עמה קושיות ובעיות? אם נראים לנו הדברים “חלקים”, אין זאת אלא משום שאינם נוגעים בנו, תועלת מן ההסטוריה נפיק רק מתוך שנווכח, מה קשה לחרוץ משפט על אנשים ועל ענינים שארעו בעבר. הריגת סוקרטס לא היתה ענין מדיני ולא היתה כרוכה בשום שנוי בחוקה. לא היתה לכך שום השפעה על יחסים בינלאומיים. אבל, יש בה כדי לגלות לעינינו את פני אותו דור הרבה יותר מכמה ענינים “גדולים”, שבהם נוהגים לענות ולהתעמק ההסטוריונים.

האיש סוקרטס היה זה כבר דמות ידועה בעיר אתונה, איש בעל פנים מכוערים, דומה בחיצוניותו לאליל זקן ונלעג במקצת, אבל גם בנפשו דומה לאל ממש! כמו ד“ר ג’ונסון בשעתו היה גם הוא בעל כוח גופני עצום. וכמו ד”ר ג’ונסון היה ידידם ומעודדם של צעירים, שנון ומלא חן, חריף ומקסים, מובהק בשיחה, בויכוח, בפולמוס. הוא ידע לכפות כל אדם שיחשוב. אחת ההגדרות הטובות ביותר לפעולת אוניברסיטה אומרת, כי תועלתה בכך, שהיא “שוברת את הדוגמטיות של בני־האדם”, מלמדת אותם כי אינם יודעים מה שסבורים היו כי ידוע להם ו“מרגילה אותם לחשוב מבחינה כוללת”. כדבר הזה אמר אפלטון כבר לפני מאות שנים. איש אמתי צריך שיהיה “משקיף על כל הזמנים ועל כל היצורים”. סוקרטס עשה לבני האדם בזמנו את המוטל כיום על האוניברסיטה. ועל כן אהבוהו.

אבל, היו גם ששנאוהו על כך, ולא יקשה לנו להבינם. הוא גרם לכך, שהצעירים זקפו את קומתם; הוא למדם להטיל ספק בכל דבר והניחם ללא אמונה; והתוצאה לא אחרה לבוא. שני אנשים זכו לשם רע ביותר בהסטוריה של אתונה, אלקיביאדס, שאודותיו כבר דברנו, וקריטיאס, גדול בני־הבליעל בין “שלשים הטירנים”, ושניהם היו מתלמידיו של סוקרטס. הרי מה שלמדו ממנו! כיצד תחזיק מדינה מעמד בלי יסוד של אמונה או מסורת? סוף כל סוף, הרי שטות היא לומר, כי אנשים בעלי נסיון מרובה, שנתמחו במשך שנים בעסקי מדינה ובעסקי מסחר, שמרו אמונים למדינה והזקינו בשרתם אותה, אנשים כאותם שמתאר פריקלס בנאומיו, אינם אלא פתאים, משום שאינם יודעים לנתח כראוי את נסיון־חייהם ומתקשים לענות כהלכה על דברי שנינה מחוכמים של איזה בר־בי־רב. על אנשים כמותם כתב וורדסוורת בשירו “מזמור על החובה” כי

בלי קובלנה ובלי מגרעת

עושים עבודתך בלי זאת לדעת

אניטוס, אחד המאשימים באותו משפט מפורסם שנסתיים בקובעת הרוש, מצוי גם באחד הדיולאגים של אפלטון. הוא משוחח שם עם סוקרטס על ענינים שונים – אדם הגון, נבון, בעל עין טובה, אך אדם בינוני. לדעתו ההשכלה הטובה ביותר לאיש צעיר היא, כי יהיה משמש בעלי נסיון ויתערב עם אזרחים הוגנים, שעשו שרות־מה למדינה. סוקרטס חוקרו ודורשו, אינו חס עליו עד שהוא הופכו ללעג, ומניחו מבולבל ומושפל. ברם, אותו רעיון מוצאים אנו גם ב“רפובליקה” של אפלטון: ההשכלה הטובה לנוער היא, כי יהיו מעורבים עם טובי האישים במדינה – “לאו דוקא בני משפחה, אך אותם שגדלו עמך”, כמאמרו של סאנשו פאנסא. ורוב בני־אדם יעדיפו להתרועע עם אנשים כאניטוס, אפילו הם מוגבלים במקצת ועלולים לשגות, ולא עם הפקידים הצודקים תמיד, כפי שהמציאם אפלטון בספרו. אבל, כל זה רק דרך אגב. כל אדם נידון לפי השפעתו על רעיו והשפעתו זו היא שהרגה את סוקרטס, פשוטו כמשמעו. אלא שהדמוס שגה כאן שגיאה עצומה.

נאום ההספד של פריקלס, שממנו לקחנו את תאור האזרח הבינוני באתונה (לעיל בפרק הששי) היה מלא וגדוש אידיאליסם. אבל, אחרי המלחמה ואחרי ימי שלטון “שלושים הטיריאנים” נהפכה אתונה לעיר מאד ריאליסטית. הכל היה סובב בה על עובדות של ממש. התכלית היא לא עוד לחנך את שאר ערי יון, אלא לשפר את תנאי החיים באתונה – להרחיב את המסחר ואת הנוחיות למרבית אזרחיה על חשבון הזרים היושבים בשעריה – כי בעלי־ברית לא היו עוד להסתעד בהם – ובראש וראשונה להקל לעניים על חשבון העשירים. באחד הקונטרסים שהגיעו לידינו אומר המחבר, כי עיקר תקוותה של אתונה נעוצה בפיריאוס: זה מרכז ההשברה לעולם כולו, לכאן באים סוחרים מכל הארצות ומביאים עמהם גם שגשוג; עלינו להתקין בשבילם בתי־מלון נאים. מה רב הנגוד בין דעה זו לבין השקפתו של פריקלס! אמנם, התיאטרון והחגיגות של אתונה הוסיפו להתקיים כמקודם, אבל עתה חסרו המחברים בעלי שאר־רוח, שכתבו לפנים את המחזות לחגיגות אלו. ועוד: נתערבבו תחומי החגיגות והמדיניות. החגיגות פתוחות עכשו חינם אין כסף לכל האזרחים והוצאותיהן מוטלות על האמידים – כמו גם ההוצאות להחזקת הצי המלחמתי ולשאר צרכי העיר. הדרך הנוחה היא להטיל מסים על רכוש. “איזיפורא” כן מכונה המס העיקרי, לא מס־הכנסה אלא מס על־נכסים, כעין ארנונה. אלא שסגולה לשגשוג כלכלי לא היתה בכך. ואשר לכבוד הלאומי ולשליטה בעבר־הים – גם בכך לא נשתנו התנאים מכפי שהיו לפני מלחמת פלפונסוס. אין כאתונה עיר נוחה לתיירים וללומדים ואף לתושבי קבע. שלטון המעטים על הרבים מוגר בה לצמיתות והחרות שלטה בה שלטון בלי מצרים. כל איש יכול לחיות כישר בעיניו, לעשות כישר בעיניו, לדבר כעולה על רוחו. ואם מעשיו אינם מוצאים חן בעיני בני־טובים, גם בכך אין כלום, כי במשטר דמוקרטי הכל שווים ואל להם לבני־אדם לרכוש לעצמם השכלה יתרה.

אמנם, שונים הם סוגי השוויון – כתב איזוקרטס, המחנך הדגול של תקופה זו – יש שוויון בין השווים ויש שוויון בין שאינם־שווים. אבל, באתונה לא שמו לב לדברים כגון אלה. כלום אין העיר מלאה חופש ודרור? אומר אפלטון, כל חמור דומה לרעהו וככלבה כגברתה. כל איש רשאי לעשות ולנוח כאות נפשו, לשרת במשרה צבורית או להמנע מכך, לצאת למלחמה או לישב בביתו, והכל דומה לשוק בו בוחר לו כל איש את היפה בעיניו – מה איכפת? וכן יכול כל איש לחנך את בנו ככל אשר ירצה. והמון העם טוב־לב הוא, ומוכן לסלוח לכל האומר כי לבו עם העם הפשוט, ובלבד שיאמר זאת בקול רם למדי. אף תושבי העיר שגדלו ונתחנכו בהווי כזה, הם פרי טבעי של תנאיו. אזנו של כל איש קשובה לרוחו של ההמון, דעתו של כל איש דמוקרטית כשער העיר, מין ערב רב של נטיות, תשוקות, חמדות, רצונות, שכולם שקולים זה כנגד זה וכולם כאחד ראויים לכבוד; והוא חי חיי שעה ומתמכר לאוות נפשו ככל העולה בלבו. ואשר לחוקים, למשמעת, לכבוש־הייצר, לעקרונות קבועים – רעיונות כאלה נדונים בגרוש, כאזרחים שסרחו. חיים עליזים הם אלה, חיי “איש הישר בעיניו ייעשה”. וסופן של הנסיבות הללו בעיר ושל הרגלים כאלה בחיי היחיד – ערעור המדינה ובואו של טיראן חדש. במאה הי"ט סבורים היינו כי כל זה ענין רק לתולדות ימי־קדם, ענינים שאבד עליהם כלח. אמנם, היה היה נפוליון אבל אותו שכחנו. ברם כיום, שוב אין אנו בטוחים כלפני כן, שאין ההסטוריה חוזרת על עצמה.

קשה לומר, כי אפלטון לא צדק בכל אלה. אלא שעלינו לזכור גם את צדו השני של המטבע. גם בימיו בטוחים היו החיים באתונה יותר מאשר בכל עיר אחרת. מעשי אלמות ורצח מעטים היו בה באופן יחסי. למרות קובעת הרוש שהשקו את סוקרטס, לא עכבו בעד הוגי־הדעות אפילו במתחם בקורת על הדמוקטיה ועל מוסדותיה. מעטים הם המבקרים שישוו לאפלטון בחריפות בקרתם הנוקבת, והרי לו לא ניתנה שום קובעת רוש. אמנם, בימי קדם היה הדבור מסוכן מן הכתיבה – אפילו בימינו אין המון העם מבין כדבעי את חשיבות הספר. גם בימים ההם לא חסרו דבורים בנוסח סוציאליסטי או קומוניסטי, עד כי עשאם אריסטופנס נושא לחצי־לעגו בקומדיות העממיות שהוצגו באתונה. עצם הדבר היה בו משום חדוש – תחילה היה אריסטופנס תוקף מדינאים בתורת אישים, ואילו כאן התקיף רעיונות מדיניים. אין זה מן הנמנע שבני אתונה (שלא כבני אנגליה) אף אהבו לראות לעתים קיתון לעג נשפך על דעותיהם ועל גבוריהם המכובדים ועל כן אין אנו יודעים בודאות עד כמה שגורים ומקובלים היו הרעיונות והדבורים אודות חלוקת הרכוש ועל פקוח ממשלתי מקיף, שיבטיח לכל אחד חיים כאוות נפשו. על כל פנים, דומה כי בני אתונה לא היו בעלי “דעות פסוקות”, אלא ששו לזווג השקפות מנוגדות, אם רק נעשה זיווג זה תוך קורטוב בדיחת־דעת. אמנם, בדור זה הלכה הבדיחות הלוך ופחות וכן נתנמכה גם קומת השירה. המלחמה והחורבן שפגעו באומה כפו את רוב האזרחים לפנות אל עיסוקים מעשיים – תחילה פנו אל שיקום ההריסות ואחר בקשו שלוה ונוחיות לעצמם. גם כיום רווחים בקרבנו הלכי־רוח דומים, והם נובעים, אולי, מקורות יותר עמוקים. מדות המוסר לא נשתנו באתונה, כפי הנראה, משהיו בדור הקודם, לא לטובה ולא לרעה, נתרבה העיסוק במליצה ופחת הפלפול. אך משמע המליצה בימים ההם היה כעין מה שמכונה בימינו השכלה ספרותית. ממציאה היה איזוקראטס וירושתו נשמרת עד היום, למשל, באוכספורד. גם פילוסופים היו אז, בראש כולם אפלטון, שחתר בעיקר למצוא בסיס עיוני לחיי המוסר, לגלות את חוקי הטבע (כך כינו אותם אחרי כן באסכולת הסטוא) שלפיהם יוכלו בני־האדם להגיע לאושר ולתקון עניני המדינה. לאחר שנגזר על סוקרטס לשתות את כוס הרוש, לאחר שאבריפידס נפטר ואיננו, עלינו לראות את אפלטון כיורשם הרוחני באתונה, למרות שהיה יליד עיר אחרת ולמרות שמתח על אתונה בקורת אכזרית. הוא לא נשא את פני האנשים שהרגו את מורהו ושום יוני לא העמיק כמותו להשפיע על מחשבות בני האדם בדורות הבאים. אבל גם מלבדו נזדמנו לאתונה מורי־מוסר והוגי דעות, שהשפיעו על היונים בדורם ובדורות הבאים ולאחר מכן סייעו לשפר ולצרף את דעתה של רומי. במקום הטרגדיה באה הפילוסופיה, במקום השירה באה פרוזה – אבל גם במקצועות החדשים הצטינה אתונה כמו בישנים. כל איש הכותב בשפה ברורה ומענינת בימינו חייב טובה לאיזוקרטס, שחי באתונה בתקופה שבה אנו עומדים, שהרביץ בה השכלה עד זקנה ושיבה, שרטן על בני עירו, אבל לעולם לא זנחם. וגם האמנות לא מתה באתונה. נשתנו המושגים ודרכי הבטוי. במקום פסלי אלים הדורים בנוסח פידיאס העדיפו עתה אנדרטאות־דיוקן ופסלים של אלות בלי לבוש – גם בכך נכרת המגמה הריאליסטית והדגשת העובדות, אף נודעת לכך חשיבות בתולדות האמנות הפלסטית.

דרך סיכום נוכל לומר, כי נתרחשה באתונה תמורה רבה. אתונה של המאה הרביעית לפני הספירה היתה עיר מעשית, מיושבת, חיה לפי השכל הישר, והיא נבדלה מאד מאתונה של המאה הקודמת, כשם שנבדלה אנגליה של המאה הי“ח, ארץ של פילוסופים, משכילים ואנשי־מעשה, מאותה אנגליה שבמאה הי”ז, בהיותה שוגה ברעיונות־טרוף על כנסיה ועל מדינה. אין תועלת בכך שהעיר תהא מושלת בכיפה. אתונה נכשלה בנסותה זאת לפני מלחמת פלפונסוס, ספרטה נכשלה בכך אחרי המלחמה. הקנאות ללאומיות המקומית הלכה הלוך ודעוך. אך היונים עדיין היו יונים ודוקא עתה החלו מתקרבים והולכים להכרת אחדותם (בלי שים לב לתככים הפנימיים בערים השונות). לקח טוב בכיוון זה ניתן ליון גם על־ידי כסנופון וחיל־הרבבה שלו. אבל, גם בלעדי זאת התחזקה בכל מקום הרגשת אחדותה של יון, ופחתה במקצת ההתענינות במולדת במובן המצומצם. על כל פנים, חדלו עתה הערים מלחלום חלומות על כבוש ואדנות. ודמוסתנס זעק מרה, כי יון נכונה לקבל לביתה כיוני, ואפילו כמנהיג את המלך הזר – את פילפוס של מוקדון.

ה. פיליפוס של מוקדון

פילפוס של מוקדון הומלך בשנת 359 לפני הספירה על אומה שהיתה אז כפוסחת על שתי סעיפים בין מושגי שבטים פרימיטיביים לבין התחלות של תרבות יונית, תוהה על עתידה והדעות בה חלוקות בין כמה טוענים למלוכה.

התיאור הקצר והמוצלח ביותר למוקדונים בדור זה נתן מי שכינס “יונים בני־דורו של הומרוס”. כי במוקדון עדיין היו אז חמולות ושבטים וראשי־בתי־אב ומעמד אצילים. ואילו קם שם מנהיג כאגאממנון, לא יכול היה לפעול הרבה: לכל היותר היה מחזיק מעמד בראש שבטו וקרוב לודאי שסופו היה להרצח. נסיך מוקדוני ואלכסנדר שמו נזכר בתולדות הפלישה הפרסית – איש צעיר ונועז, שאהדתו היתה נתונה ליונים, על כל פנים, כך הוגד להרודוטוס כעבור דור אחד ומסתבר כי הגידו לו זאת אנשי חצר המלכות במוקדון או מקורביהם. משעלה אותו אלכסנדר על כס המלוכה, בקש להרחיב את ממלכתו ולהוסיף על גבולו גם את האדמות הדשנות שמעבר לנהר סטרימון (סטרומה כיום) ואת אזור מכרות הזהב של פאנגאיון בתראקיה, על שפת הים האגאי. קרב פלאטיה שחרר גם אותו מן הכפיפות למלכות פרס, אבל שפת הים נשארה בידי הברית היונית שבראשה עמדה אתונה. בין מלכי מוקדון שמלכו אחריו ראוי לציון מיוחד ארכילאוס, שתפס את השלטון בזרוע ובאחד הדיאלוגים של אפלטון מטיח סוקרטס כנגדו דברי כבושין. אך בארץ כזאת ובתקופה כעין זו שמורה הזכות רק למי שמצליח להחזיק בה – וארכילאוס הצליח במשך זמן רב. הוא בקש למזג את שבטיו לממלכה ממש ולשפוך את ממשלתו גם על ארץ תסליה. ככל שאר נסיכי מוקדון, כן היה גם הוא ידיד תרבות יון. בצלו חסה אברפידס כשעשה גלות מאתונה ובארצו כתב את מחזהו “באקחי”. ארבע עשרה שנים ישב ארכילאוס על כסא המלוכה עד שנהרג. ושוב החלו במוקדון תככים ומריבות בין הטוענים למלוכה על שלבסוף גבר פיליפוס על יריביו והממשלה נכונה בידו.

לעומת בנו הגדול, נראה לנו פיליפוס קטן. אבל היו אנשים שהזכירו לבנו על פניו, כי אביו היה אדם גדול מאד. ראשית, היה פיליפוס מצביא גאוני, שיצר מעצמה מלחמתית חדשה, וגם מדינאי גאוני היה, שמזג שבטים שונים וסיעות מפולגות לאומה פחות או יותר מאוחדת. אמנם, מחוץ למוקדון צומצמה פעולתו מחמת פקחותו. הוא ראה את מצב הענינים בעיני מדינאי, אבל העדיף להשתמש באמצעי עסקן מפלגתי. ברור היה לו, כי למען תשוב יון לחיות חיי רווחה, מוכרחה היא להיות מאוחדת. אף ראה נכוחה, כי אויבה האמתי של יון הוא משרד־החוץ של פרס, המשגר מדי פעם תמיכות של “קשתי” זהב, כדי לעורר מדנים ומלחמות בין ערים יוניות ביבשה ובים: בדרך זו היתה ממלכת פרס מצילה את קיומה, על־ידי ששלמה כסף רב לשכניה, למען יהיו רבים ביניהם לבין עצמם. את מטרתו בקש פיליפוס להשיג בדרכים שונות ולפי דברי היונים לא נרתע מפני שום אמצעי – מתן שוחד, מרמה, זריזות בכל מיני קטנות. אבל, נצחונות של קבע אין להשיג בדרכי אונאה, כפי שנוכח אחרי כן אלכסנדר. אין הבריות נכנעים לאורך ימים לכובש שנצחם על־ידי אחיזת עינים. מדי פעם היו היונים חוזרים ומורדים בפיליפוס והוא הוצרך לעשות בלהטיו מחדש. אף על פי כן, עשה את עיקר מלאכתו והביאה לידי גמר.

לא נאריך כאן את הדבור על כל תמרוניו ולהטיו, בהם הבטיח את שלטונו במוקדון, הערים על אתונה ושפך את ממשלתו על ערי־הים הסמוכים לארצו. את כל זאת עשה בשנים הראשונות למלכותו, אך אלו היו רק ראשוני מטרותיו. ויד ביד עם השתלטותו על שפת הים, צריך היה גם להגן על גבולו הצפוני מפני התקפות הברברים, תושבי תרקיה ואיליריה. בסיכומו של דבר, הוא דאג קודם כל לגבוש ממלכה עצמאית, למען תהיה בטוחה מפלישה גם מצד היבשה וגם מן הים. אחרי כן פנה להרחבת גבולו, תחילה דרומה ואחר מזרחה. בתסליה שררו כאז וכתמיד מדנים פנימיים. אחד הצדדים בקש עזרה מפיליפוס, השכן מצפון, ואילו הצד שכנגד פנה אל הפוקיים שמדרום. בדורות הקודמים לא היתה לפוקיים חשיבות מרובה, אבל עתה עמד בראשם מנהיג דגול וכוחם גבר, אף זכו לעושר לאחר שכבשו את המקדש בדלפוי, מקום האורקול המפורסם, ושדדו את אוצרותיו. הדבר אירע כמה שנים לפני שפיליפוס סיים את הכנותיו, אבל בשנת 353 לפני הספירה הסיע את צבאו לתסליה, השתלט עליה, הוריד את הנסיך מכסאו וכבש את הנמל במפרץ פאגאזא. על־ידי כך התקרב כברת ארץ גדולה אל גופה של יוון. הוא אף ניסה לתפוס את מיצר תרמופילאי, אך הפעם הקדימו אותו בני אתונה. פיליפוס הוצרך אפוא לדחות את זממו. אחרי כמה תגרות נוספות עם הברברים בתראקיה פנה פיליפוס מחדש אל ברית הערים היוניות שבחצי האי חאלקידיקה – זו שבראשה עמדה אולינתוס – וכפה אותה להתפרק (נזכור נא, ברית זו, כבר פורקה בשעתה על־ידי ספרטה). מעתה היתה ממשלתו שפוכה על כל שפתו הצפונית של הים האגאי, לרבות הנמלים אשר שם, ועל מפרץ פאגאזא. בשנת 346 עשה פיליפוס שלום עם הפוקיים ושחרר את דלפוי – זאת אמרת, בעצם: כבשה. הוא הועמד בראש המשחקים הפיתיים ודרך כך יכול היה להראות (על כל פנים בעיני עצמו) כיוני לכל דבר. כי בני־מוקדון היתה להם חולשה אחת: שמא אינם יונים ממש? אמנם, מלכיהם התיחשו על צאצאיו של אכילס ועל כן מסתבר שהיו יונים, ברם אין די בשלשלת יוחסין זו בלבד. בעינינו יראה הדבר כפעוט, אך את ההסטוריה מעצבים האישים הגדולים על פי משא־נפשם, רגשותיהם ושגיונותיהם. ואת האיש פילפוס לא נוכל להבין כדבעי, אלא מתוך שנפקח את עינינו לראות גם את הרגשת נחיתותו זו כלפי יון ואת הספקות שחלחלו בלבו.

שנות ה“שלום” הניחו לפיליפוס לפנות צפונה אל שכניו וכן להאחז בתככים הרבים בין הערים השונות ביון. עתה ברי היה, כי עיניו נשואות למרחקים, כי לא יסתפק עוד בהגנה על גבולו ואתונה פנתה אפוא לעזרתם של הפרסים. בשנת 340 פרצה מלחמה חדשה (היא כמעט לא שככה גם לפני כן). פיליפוס שם מצור על ביצנץ, זו שנקראה אחרי כן קונסטנטינופול והטורקים שנו את שמה לאיסטנבול, וכל מי שנזדמן לעיר זו, יבן על נקלה מה היו אז ליון שני מיצרי הים, הדרדנלים והבוספורוס: בדרך זו היתה אתונה מקבלת את עיקר מזונה, את החטים ואת הדגים המיובשים מן המושבות שברוסיה הדרומית. פיליפוס בקש אפוא לתפוס את המיצרים ולהחזיק בידו את עורק השברת המזונות לאתונה – כדרך שעשתה וגם הצליחה ספרטה כששים שנה לפני זמנו. מצור זה התפרסם מאד, אבל הצלחה לא היתה לו. אנשי ביצנץ תלו את ישועתם בעזרת האלה היקטאה וסימנה – חרמש הירח – היה מאז לסמל עירם. מאז היה הסהר במשך מאות שנים סמל אלילי, עד לימי קונסטנטינוס הגדול; אחר היה במשך כאלף שנה סמל נוצרי; עד שנפלה בידי הטורקים, בשנת 1453 לספירה. מאז ועד היום מקובל אותו סמל בדגלה של טורקיה ושל מדינות ערביות. ומאז ועד היום נשאר סימן הסהר גם על מגדלי הכנסיות הנוצריות בעיר זו, לזכרון ימי הקדם וגם לסימן האמונה בעתיד, כאשר “הרוח מדרום תרפה ולא תנשב עוד”, כדברי הנביא הנוצרי. כך נמשכת שלשלת ההסטוריה, חוליה אחוזה בחברתה ולעולם אין העבר בטל לחלוטין.

לא עבר זמן מרובה ושוב פרצו סכסוכים סביב המקדש של דלפוי. גרמו לכך ענינים פעוטים, אך פיליפוס לא החמיץ את ההזדמנות שנתגלגלה לידו. בראש צבאו מהר לעזרתו של האל הזועם וברוב קנאתו הרחיק את מסעו עד למעבר תרמופילאי, אף כבש את אלאתיה שבעברו הדרומי. צרותיו של האל נשכחו עד מהרה, הערים אתונה ותבאי עשו יד אחת להציל את יון מן הכבוש הזר, אבל כבר אחרו את המועד. פילפוס נחל שני נצחונות מזהירים, האחד על שפת מפרץ קורינתוס – וממילא קנה לו גם שם בסיס ימי – והאחר בחאירוניה – (באבגוסט או בספטמבר שנת 338 לפני הספירה). זה היה נצחונו המכריע, המפורסם ביותר, קרב חאירוניה מסמן תחילת תקופה חדשה בהסטוריה, כמו קרב האסטינגס, למשל, וכמו קרב ווֹטרלוֹ. מעתה יכול היה פיליפוס להכתיב את תנאיו לכל יון ללא דיפלומטיה רבה. הוא שם חילות מצב בתבאי בקורינתוס ובחאלקיס. בימי נערותו עשה פיליפוס זמן רב בתבאי בתור בן־תערובות ואין תימה שהעיר לא היתה חביבה עליו ביותר. אך אתונה היתה משאת נפשו מאז. ומלבד זאת, במה יכול היה להוכיח ליונים, כי גם הוא יוני אמתי, מטובי האומה, מאמין בספרות, תומך תרבות, חובב אמנות, מעריך את כל נכסי הרוח היונית, אם לא בהטותו את חסדו לאתונה? הן זה עתה הורה איזוקראטס, כי אדם נעשה יוני לא בלידתו אלא ברוחו. ולפיליפוס היו טעמים משלו להוכיח את היותו יוני מכל הבחינות. בדעתו היה לכנס סביבו את כל ארץ יון, לחשל ברית הלנית מקפת, ולפתוח במלחמת תנופה נגד פרס. אך לפני שהספיק לסיים את תכניתו הגדולה בא אחד מאויביו האישיים – והרגו.

בעלי מחשבות שיעיינו בקורות מלכותו ימצאו בהן לקח לכמה פנים. נגד פיליפוס עמדה העיר אתונה – כשהיא מפרכסת בין דמגוגים מחוסרי אחריות ומצביאים רודפי־בצע (דמוסתנס דבר על כך בלי כחל ושרק). בעמקי לבבם היו מפקדי צבאה של אתונה יראים מפני אספות־העם בעיר נותני שכרם, החיילים השכירים היו דלי־שכר ופרועי־מידות, ועל כן פגע איום לכל בעלי־בריתם. רבים מבין מנהיגי העם היו חסרים כל ידיעה רצינית במדיניות־חוץ ושום קו ברור לא היה בידם. ואם היתה להם תכנית שבקשו להציעה, אנוסים היו להסבירה בפומבי ואחר להוציא אל הפועל, תוך דחיות אין קץ, תכסיסים שעליהם הודיעו לאויבם מראש. ואילו פילפוס היה שליט יחיד בארצו, לא נואם באספת־המונים, אלא אדון לעמו. הוא הכיר את העולם ואת עסקיו. את תכניותיו ערך ללא ויכוח פומבי וללא התנגדות ויכול היה להוציאן אל הפועל כל אחת בזמנה הנכון. לפיכך, יכול היה לכבוש את תרמופילאי לפני שנודע ליונים כי יצא ממקומו. כל זה ברור כשמש. ודמוסתנס השכיל והיטיב להסביר כל זאת בנאומיו, וטעמם של דבריו עומד בהם עד היום הזה. אלא שאיש לא העלה על דעתו, כי יקיץ פתאם קץ פילפוס וירצח. ואילו ידעו זאת, ודאי היו אומרים, כי זה דרכה של ההסטוריה שהיא חוזרת על עצמה וכי גם סכנת שעבוד־מוקדון תחלוף כפי שחלפה סכנת שעבוד פרס. אבל, כי יבוא אלכסנדר – לא יכול היה איש לנחש.

לפיכך, בני אותו דור לא ראו כראותנו כיום, שבקרב האירוניה “בא הקץ לשיר הנושן”, בא הקץ לחרותם המדינית של היונים, בא הקץ לערים־מדינות. לאו דוקה קץ ממש, כי גויעת מסורות ומוסדות נמשכת דורת; אך החלה תקופה חדשה, אשר בה כבר לא איכפת היה, כמה זמן תמשך גויעתם. כי בצדם נתרקם עתה דבר מה חדש, והוא שהיה לגורם השליט בעולם. המושל בכפה היה עתה הנסיך, המלך־בירושה; והשלטון לא היו עוד בידי היונים – על כל פנים לא בידי היונים במובן הקודם. כוח־השפעתם של מנהגי־המון ושל אספות־עם שבערי יון הלך הלוך ופחות, הם נדחקו במהירות ממערכות ההסטוריה העולמית. אבל, סוף זה לעצמאותה המדינית של יון, היה, לאמתו של דבר, גם תחלת שלטון חדש של רוח היונים, כי מה שהיתה לפנים אתונה ליון, זאת היתה מעתה ארץ יון כולה למזרח התיכון, ואחר גם לכל העולם המערבי: היא היתה “השכלה”, השראה, אידיאל. יותר ויותר הסכינו המערב והמזרח לשאת את עיניהם ליון, כדי ללמוד ממנה את הדברים החשובים לנפש האדם, את מידות האמת. המחשבה, היופי, היצירה הרוחנית. יון השבויה שוב שבתה את שוביה ושפכה מרוחה על מלוא העולם הקדמון. אף עודנה כובשת והולכת (אמנם, לאט־לאט) את העולם החדש, את עולם זמננו.

הבכורה והבחורה לעולם המערב –

ולה מחצית היופי שבחלדנו.

אכן, הגדיל פיליפוס לעשות משצפה מראש והיטיב לבנות משידע הוא עצמו.


ו. מלחמות היונים

עומדים אנו כאן ערב תנועות חדשות ורבות־משמעות להסטוריה העולמית. על כן נעצר נא לשעה קלה ונסכם נא בקצרה את התמורות שחלו מימי הומרוס ועד עתה באומנות המלחמה. כי עד מהרה יתגלה לנו, מה רבה הסמיכות בין התמורות הללו לבין המבנה החברתי של יון.

בקראנו את שירי הומרוס מתבלטים לעינינו שני דברים. כל גבור (פרט לאחד, ראה על כך להלן, ע' 223) לובש שריון־ארד – קובע ושריון ופרקלימין ־ ומחזיק בחנית ובחרב עשויות ארד, ובקרב אין חשובים אלא הגבורים. שאר הלוחמים לבושים כיפות עור־כלבים, בידיהם מגיני־עור, ולהועיל בקרב יוכלו אך מעט. אך אותו דור חלף ואחת הסיבות לכך היה הנפח, חרש־הברזל. גם הומרוס ידע אודות הברזל ושמושו. אך התמורה הגדולה באה משעה שהחליף הברזל את הארד בשמושי־יומיום והחלו לעשות ממנו שריון וכלי־זין. מאז תפשו אצילים את מקום המלכים. ומשהתקדמו בעיבוד הברזל והנשק הוזל, החלה תקופת דמוקרטיה, בה מורכבים הצבאות מפשוטי־עם בעלי נשק כבד, כעין שנתרחש גם במוצאי ימי הבינים, כשאבק השרפה שם קץ למשטר־אבירים ופתח את תקופת ההסטוריה החדשה.

משלב זה נשתמרו לנו הערותיו של הנסיך הפרסי מרדוניוס אודות אמנות המלחמה של היונים. הכחות היריבים, אומר הוא, מבקשים להם שדה מישור ושם הם מקצצים זה את זה. מרדוניוס לועג לכך, אומרים המפרשים החדשים, כי מורגל היה בתכסיסי המלחמה של פרס, וצבאות פרס היו עורכים את פעולותיהם על פני מרחבים ומרחקים גדולים. אבל, אל נשכח שאותם שדות־מישור היו מגדלים את המזון לערי־יון. צבא האויב בקש אפוא להשמיד את הקמה וצבא המגינים בקש למנעו מזממו זה. תכסיסי מלחמה לא ידעו היונים, הקרב היה נערך משקל מול משקל – אמנם, גם לעוז ולגבורה היה לעתים ערך רב. אבל, בעקרו של דבר היה כל קרב מעשה קטל. בקרב בין אנשי נכסוס שבסיציליה לבין בני מסנה (בשנת 425 לפני הספירה) הרגו הנכסיאנים יותר מאלף איש וגם את רוב הפליטים שמצאו בדרכים. בשפיכות דמים כגון זו מצא את פורקנו הזעם שנצטבר לפני הקרב. והזדמנויות להצטברות זעם לא חסרו במלחמות שבין הערים ביון.

מאידך גיסא, אם הקרב לא נתחולל ממש תחת חומת העיר וכדי להגן על המזון לשנה הבאה, ואם המלחמה לא היתה נגד עיר שכנה־שנואה, היו המפקדים היוניים חוששים מפני שפיכות־דמים וסכנת־נפשות, כי על כן היו המפקדים נבחרים מטעם הצבור וצפויים לחקירה ולמשפט. זאת אמר במפורש ניקיאס לצבאו החונה על־יד סיראקוזאי: בשובכם הביתה ישתנה נוסח דיבורכם. לפיכך, אין בתכסיסיהם משום מעוף הרפתקני. אבל, היתה לכך גם סבה אחרת. כלי־הזין היו כבדי־משקל מאד. אמנם, ההופליט (החייל היוני המשורין) ידע להחזיק מעמד נגד כל השתערות של צבא אויב, אבל גם הוא לא נוכה מחסרונות. ההופליטים יכלו ללחום במישור, אבל לא בגבעות – ברם, רק חמשית אחת מאדמת יון היא מישור. וגם באדמת בוץ ורפש לא יצלח ההופליט לקרב. ינסה נא אחד מכם, קוראים נכבדים, לערוך תמרונים, כשמלפניו ומאחוריו מזוודות כבדות – חייכם שאחרי שעות־מספר יהיה לא רק עייף בגופו, אלא גם שפל־רוח, תשוש־מרץ ורפה־עזוז. לבסוף: החיילים היוניים שנאו קרבות לעת סעודת־צהרים.

בקרבות של מלחמת פלופונסוס גילו היונים את אשר גילו גם הדורות האחרונים, למשל, כשנספה כל צבאו של בראדוק, ביולי 1755, דהיינו: כי באזורים מרובי יערות, עדיפים גדודים קלי־זין על גדודים רגילים, נושאי נשק כבד. אבל נשק קל מצריך אימון יסודי הרבה יותר משהיה ניתן להופליטים, כי אזרחים־חיילים לא יכלו לעמוד באימון קשה. לפיכך, הוצרכו החיילים האלה להיות חיילים מקצועיים. דרך כלל, היו אלה שכירים ורובם באו מארץ תראקיה. בשנת 393 עורר המפקד האתונאי איפיקראטס פליאה עצומה בכל רחבי יון בהצליחו להשמיד “מורא” (גדוד) שלם של ספרטנים, כשאין לחייליו אלא נשק קל. עד אז סבורים היו, כי אין לנצח את הספרטנים כבדי־השריונות. אבל איפיקראטס התקיפם בלכתם, המטיר עליהם כידונים, נמלט לפני שיכלו לפגוע בו, ואחר חזר להתקיפם במטר כידוניו. כך נשנה הדבר כמה וכמה פעמים, רוחם של האתונאים הלכה הלוך וגבור ואילו כוחם של הספרטנים נפלה, כי “מספרם פחת ולבם נמוג”.

כתום מלחמת פלופונסוס היתה החרושת ביון הרוסה והמוני אנשים בטלים מעבודה וללא עיסוק מלבד חיילות. ראינו לעייל, כי כורש הצעיר של פרס שכר לו מביניהם שלושה עשר אלף איש. מאותו זמן ואילך נערכו כל מלחמות היונים על־ידי גדודים שכירים, כי דרך אחרת לא היתה. אבל דרך זו ערערה כל יציבות מדינית. תמיכות מפרס עשו את המלחמה ענין קל מאד. כל אזרח טוב יכול היה להצביע באספה בעד מלחמה, כמעט בלי לחשוש שיצטרך בעצמו להחלץ לצבא. זאת הבינה גם ממשלת פרס, ועל כן דאגה כי יון תשאר מפולגת. מלבד זאת, שכרם של החיילים לא היה ניתן להם בדיקנות. על כן נוהגים היו לעתים לערוק ולעבור לשרות אחר או שהיו שולחים את ידם בביזה. ולא שוכריהם, לא אותם שכנגדם נשכרו, לא שאר הערים והכפרים הנייטרליים, יכלו לנחש ולדעת מראש מה יעשו גדודי השכירים ומה לא יעשו. ומתיחות מתמדת זאת היתה קשה מנשוא. פיליפוס היטיב להבין את המצב. הוא ובנו אלכסנדר נוכחו לדעת, כי לא יהיה שלום ביון כל עוד לא יסולק מקור הכספים הפרסי. אין בידינו ידיעות על יחסיו הדיפלומטיים של פיליפוס עם פרס, אבל כל איש ידע מה פרוש הדבר, שאתונה פנתה (בשנת 341) לעזרה אל המלך הגדול, ברם, פיליפוס השכיל להקים לו צבא לאומי. ונקל להבין כי צבא כזה חזק ובטוח הרבה יותר מאותו ערב־רב של קלגסים שכירים (חיילים שכירים וגם מפקדים שכירים) שיכלו לגייס מתנגדיו ביון. אין זאת אומרת כי הגדודים השכירים לא היו נלחמים. אבל הם לא יכלו להחזיק מעמד נגד צבא עממי של מלך מורשתי, הבוטח בעצמו ויודע את דרכו כשם שכעבור שני דורות הכו הרומיים, כלומר גדודי האכרים האיטלקים, את צבאו של פירוס המורכב משכירים. אף זה לא היה נצחון קל, אבל הוא הושג. אף מלכי פרס, האחשדרפנים הפרסיים היו שוכרים להם גדודי חיילים יוניים, ובכך נתנו מעט רווחה ליון. כסבורים הם הפרסים, אומר אפלטון, כי למרות שבארצם יש תושבים רבים מספור, ימצאו ישועה דוקא בגדודי זרים ובחיילות שכירים. גדודי יונים הם שכבשו לפרסים את מצרים, שפשעה באחשורוש. וכן נמסר לנו, כי בשעה שהפליג אלכסנדר למסעו, היו בשרותם של הפרסים רבבות חיילים יוניים.

בדור זה כבר לא היתה המלחמה ענין פשוט, כפי שהיתה לפנים. הגדודים המאומנים, שנתמחו בסוגי־נשק שונים, פתחו גם אפשרויות חדשות לתנועות, לתמרונים, לצרופי־כוחות והיה צורך להמציא שיטה אסטרטגית חדשה. ה“מצביאים” שהועמדו בראשי הצבאות היוניים לפי בחירת הדמוקרטיות שבערים היו דרך כלל מעט יותר מחובבים, בדומה לקונסולים־העסקנים, שנשלחו תכופות להנהיג את צבאות רומי. לערוך מלחמה בשנים או בשלושה סוגי חייל קשה לא רק פי שנים או פי שלושה מאשר בסוג אחד, אלא זו גם אמנות בפני עצמה הטעונה לימוד מיוחד. אלכסנדר בכשרונו הגאוני השכיל להשתמש בכלים שניתנו בידו וידע כיצד לשלבם זה עם זה ולהפעילם יחדו: את ההופליטים, את נושאי הנשק הקל, את הפרשים (חיל הפרשים היה תמיד המקום החלש בצבא היוני), את הפאלאנכס, את החנית המוקדונית הארוכה (המוכנה סאריסא), את מכונות־המצור החדשות (שעתידות היו למלא תפקידים גדולים בדור שלאחריו). אם נצרף את כל אלה, נבין שמץ דבר ממה שנתרחש בדורם של יורשי אלכסנדר. מי זה אם לא מלך, בעל אמצעים עצומים, תשיג ידו לשכור לו את כל החיילות הללו על כל כלי זינם? ורק מלכים יכלו למצוא את האנשים שיעמדו בראש צבאות אלה, את האמצעים לשלוט בהם ואת האפשרויות להשתמש בהם.

פני הדברים נשתנו והלכו. צורת המלחמה היתה לאחרת. החיילים השכירים היו לוחמים בגבורה אבל לא נתכוונו דוקא למות בשדה הקרב. על כן נזהרו ככל שיכלו, למען ישובו חיים הביתה. לפיכך העדיפו תמרונים על פני קרב וקטל. וכן נתקבל כדבר שהדעת סובלתו, כי צבא, שהאויב כיתר אותו או הכניסו למצב קשה, עד כי ברי שאין לו שום סכוי לנצחון, מותר לו להכנע. הן הקרב נסתים ומה טעם להמשיכו ללא טעם? במקרה כזה היו החיילים זוקפים את חניתותיהם למעלה והקרב היה נפסק. לעתים היה הנצחון מביא גם תוצאות מפתיעות, לכאורה. אם נוצח ומוגר המלך או הנסיך ששכר את החיילים, מדוע לא יעברו כאיש אחד אל מחנה המנצח? והרי, למשל, מה נתרחש בפרגמון: המלך ליזימאכוס שמר שם את אוצרו במצודה מבוצרת. רב־הנוטרים שם היה סריס פאפלאגוני, מפשוטי העם, לפי השמועה בן נערה נוגנת בחליל. המלך הוכה במלחמה. הפקיד הראשי נשאר בעל האוצר ושכר לו גדוד חיילים. עד מהרה נתחזק מעמדו עד שיכול היה לכרות בריתות עם מדינות חשובות. וסופו שהניח אחריו שושלת נכבדה של בני־אחות נבונים, ועל שושלת זו עוד נרחיב את הדבור להלן (ראה ע' 230). והרי מה שקרה בשנת 255, כשמזלה של קרת־חדשה הורע וידה היתה על התחתונה במלחחמתה נגד רומי: המצביא כסאנטיפוס, איש ספרטה, בא לעיר והיה במשך שנה אחת בשרותה. במשך שנה זו הוא עשה נפלאות. “איש אחד וראש אחד – אומר עליו פוליביוס – שיתק את הצבאות, שעד כה סבורים היו כי אין כוח אשר יעמוד בפניהם, והחזיר לעיר את בטחונה העצמי שהיה מעורער לחלוטין”. הוא השמיד את צבא רומי ולכד את רגולוס המבוצרת. אבל, אחר – ירד בספינה והפליג אל ביתו. והבריות אמרו כי נהג ברב תבונה.

שריונים ואימונים, אנשים ללא מקצוע מלבד חיילוּת, מלכים שאוצרות בידם – ראינו כיצד כל הגורמים הללו השפיעו על חיי המדינה והחברה ועצבום בצורה חדשה. ובכל זאת, יש וגובר הכוח הנשען על צבא אזרחי עממי. כך קרה פעמים במלחמה על השלטון בעולם הקדמון. כי לעתים יקר הדם יותר מאוצרות זהב.

 

פרק שמיני: העולם הרומי הקדום

א. איטליה ועממיה.

איטליה היא האמצעית בין שלוש לשונות־היבשת הגדולות אשר באירופה הדרומית וקורותיה, אף שגם הן קדומות למדי, שונות לחלוטין מקורות יון. בהמשך הדורות התרגלו הבריות לראות את הארצות הללו כתאומות, אך הטבע יצרן שונות זו מזו וגם הושיב בהן עמים שונים בטיבם. ארץ יון הררית היא ושפת ימה מפוצלת ושנונה. בעצם, יתכן לומר (על דרך הגוזמה) כי חלק גדול מיון אינו לשון־יבשה, אלא המון איים. וגם גופה של יבשת יון, גם אייה נתברכו במפרצים ובני־מפרצים ונמלים למיניהם. ברם, איטליה יש בה, בעקרו של דבר, שני חלקים בלבד: לשון היבשה, כאלף ק"מ ארכה, אשר כעמוד־השדרה לה הרכס הגדול של האפנינים, ועמק נהר פו, המוקף משלושת עבריו, ממזרח, מצפון וממערב, הרי האלפים. שפת ימה של איטליה איננה מפוצלת כמו ביון והנמלים הטובים שבה יספרו באצבעות יד אחת – טרינטום, המפרץ של נאפולי ובנותיה, שפך נהר הטיבר. ונציה וגנואה לא נבנו אלא בימי הבינים. נמל ברינדיזי הוא מעשה ידי אדם, כי דרוש היה נמל בדרך הקצרה ליון. גם באנגליה אין נמל דובר מן החשובים ביותר, אך כולנו מסכימים, כי זקוק הוא לחומות־מגן ולמשברי־גלים. שפתה המזרחית של איטליה לא היתה מן הנוחות ליורדי־ימים. טובה ממנה היתה שפתה המערבית. והים האדריאטי לא היה מחובב בימי קדם: צונן הוא, סערותיו מרובות, אקלימו גשום וגדתו הבלקאנית עניה באדמה ראויה לעבוד חקלאי. לעומת זאת, קסמה לכל יודעיה מקדמת דנא איטליה המערבית; “ראה את נאפולי ומות” אומר הפתגם. רכס הררי רב מידות ושלוחות עשוי לשמש מקום לשבטים השוכנים לבדד וקשה להכניעם – אולם, באיטליה לא היתה הגיאוגרפיה עכוב חמור לתקות האחדות, כמו ביון, כי המחיצות ההרריות שעל פניה אינן גבוהות ותלולות כמו שם. ואף זאת: השירוקו, הרוח החמה מאפריקה, נושבת גם על פני איטליה, אולם, הרוח הצפונית, מרוסיה הקרה, איננה מגיעה עדיה. ככר נהר פו יפה לגדולי חקלאות והפו עצמו טוב לשיט, וכן עוד כמה נהרות באיטליה. לעתים אין אנו משווים בנפשנו מה רבו הסחורות שהוסעו באניות ובדוברות על מי נהר הטיבר, כי זו היתה אחת הדרכים הטובות ביותר אל פנים הארץ.

תושביה של איטליה באו אליה משני עברים: מן הצפון ומן הדרום. אמנם, הסרצינים בימי הבינים והיונים בימי קדם באו לאיטליה בדרך הים. אבל, בסרצינים אין לנו עסק כאן ועל היונים כבר דברנו ועתה עלינו לפנות אל העמים שהיונים פגשו באיטליה. אלה היו האבוריגנים (כלומר: הילידים), כפי שכונו בפי ההסטוריון היוני. ברם, לא נאריך את נחושינו אודותם, כי חשיבותם אינה עולה על חשיבות הפיקטים בתולדות אנגליה. הכל מסכימים, כי ארצות ים־התיכון היו מיושבות עמים מטיפוס גזעי אחיד, בעלי קומה בינונית, שחומי־עור, שחורי־שער, גלגלתם מיוחדת בצורתה וידיהם קטנות (רוחב כף היד רק כדי ½6 ס"מ). הם ישבו בצרפת מאות שנים לפני בוא הפרנקים, ואף לפני הגאלים ושרידיהם עודם ניכרים בכמה מקומות עד היום הזה. אך ככל שהיו ילידים אלה וככל שהיה מספרם, אחריהם פלשו אל איטליה עמים אחרים. החשובות שבפלישות הללו היו שלוש במספר והנכבד בין העמים שחדרו לאיטליה הוא העם האיטלקי. אך כשם שהקלטים שבאו לאנגליה היו מפולגים לשני בתים – הגלים והבריטונים (להוציא את הפיקטים), כן נתפלגו גם האיטלים ללאטינים ולאוסקים, אשר נבדלו גם בכמה ניבים לשוניים. הם פשטו בכל ארץ איטליה והראו את הדרך לפולשים אחרים. פלישות שבטים כעין אלו תוארו על־ידי משורר הודי במשל מיוחד במינו: השבטים, אומר הוא, נשפכים לארץ כעסיס של קנה־סוכר הנשפך על שטח ישר: שפך על פני שפך, עד שמתקשה הסוכר ומתגבש רבדים בלתי־שווים. כך הכניעו האיטלקים את הילידים באיטליה, אלא שלא נאחזו על גביהם, כמו הסוכר על גבי הסוכר, כי אם נשלום מאדמתם וממעמדם ובהמשך הזמן הטמיעום בתוכם.

הפלישה האחרת והיא הקטנה ביותר מבחינה מספרית היתה פלישת האטרוסקים. הם הגיעו לאיטליה אחרי האיטלים, אבל זמן רב לפני בוא הגאלים והחוקרים עודם חלוקים בדעותיהם בדבר מקום מוצאם. הקדמונים היו אומרים, כי מוצא האטרוסקים מאסיה הקטנה. הם נאחזו בעמק הפו, ובמיוחד מדרום לו, בחבל המכונה עד היום על שמם – טוסקניה; אך פזוריהם נאחזו גם במקומות הרבה יותר דרומיים, מעבר לנהר הטיבר, ואפילו סמוך למפרץ נאפולי. הם היו תושבי ערים דברו שפה משלהם ופיתחו אמנות מיוחדת להם. את האלף בית הם קבלו מאת היונים, אבל במשך זמן רב היו יריבי היונים בימים ובעלי בריתה של קרת חדשה. לפי דברי האגדה שלטו האטרוסקים במשך זמן מה גם על רומי וסמוכין לאגדה נמצא בדברי החופרים והארכיאולוגים. שלטונם כאן ארך דורות מספר ויתכן (אין זו אלא השערה מתקבלת על הדעת) כי לא נתקיים אלא בהפסקות. ברם, במשך הזמן הלך מספר האטרוסקים הלוך ופחות ואילו האיטלקים והגאלים הלכו ונתרבו. בימי הקיסרים כבר לא נותרו אטרוסקים אלא מתי מספר. אחד המקומות שעוד שרדו שם היתה העיר מנטואה, עיר מולדתו של המשורר וירגיליוס, היושבת בין ביצות, והמים והיתושים כמו מגן לה, אם כי המשורר אומר כי אין חזקתה, אלא בדם האטרוסקי שבעורקי בניה.

אלה היו אפוא העממים שפגשו באיטליה המתישבים היונים בבואם אל הארץ, כנחילי דבורים המבקשות להן מקום לכוורת חדשה. בזו אחר זו שלחו ערי יון חבורות מתישבים להתנחל באיטליה, כפי שראינו. וכמה מן המושבות שהוקמו בדרך זו עלו לחשיבות וזכו להסטוריה ארוכה מאד, הנמשכת עד היום. את מארסיי יסדו היונים בשנת 600 לפני הספירה והריהו נמל גדול גם בימינו. מספר היונים באיטליה הדרומית רב והלך כדי כך, שהארץ זכתה לכנוי “יון רבה”. באיטליה ובסיציליה פגשו היונים את הילידים ואת האטרוסקים ואת אנשי קרת־חדשה. לגרש את אנשי קרת־חדשה ממבצריהם שבקצה המערבי של האי סיציליה לא עצרו היונים כוח – הן גם הרומיים לא יכלו למבצרים אלה וסופם היה שנעזבו רק על סמך חוזה־שלום, כתום מלחמה ארוכה – אולם הם התנחלו באדמות הפנויות. כמו בארץ מכורתם, כן גם כאן, נלחמו הערים היוניות זו בזו, אולם גם הביאו לארץ תרבות שעלתה על כל מה שהשיגו תושבי המקום לפני כן. סיראקוזאי, עירם הראשית של היונים בסיציליה היתה בעלת ישוב של ערב־רב ומסחר מסונף. ראשוני מתישביה היו מאחד הכפרים הסמוך לקורינת וכפי הנראה מפשוטי העם. אך צאצאיהם זכו לרוב טובה באדמותיהם החדשות ועל כן סופם שתלו עצמם במוצא מיוחס. המכיר את קורות המשקים באי מאנהאטאן, שעליו נבנה חלק מן העיר ניו־יורק, וכיצד המשפחות שהיו עובדות־אדמה, עלו בדורות מאוחרים לעשירות מופלגת, לא יתקשה להבין איך עלו לחשיבות גם ה“גאמורוי” (בעלי הקרקע) של סיראקוזאי. אבל לא תמיד האיר מזלם פנים. גם בסיראקוזאי, כמו בהרבה ערים במטרופולין של יון, נשתלטו מזמן לזמן “טיראנים”, וקצתם היו אנשים מוכשרים מאד, מצביאים טובים, מדינאים פקחים, תומכים בעין יפה באמנות ובאמנים – כל עוד עמדו הללו לימינם. אחד הטיראנים של סיראקוזאי היה הירון, שנתפרסם בחסדיו עם המשורר פינדאר ובנצחונו הימי המזהיר על צי האטרוסקים (474 לפני הספירה). באולימפיה נמצא בשנת 1817 הקובע שהירון תרמו לזכר נצחונו זו. על הקובע גם כתובת קצרה, המספרת את המעשה כדרך היונים – במלים ספורות אך ממצות וברורות: “הירון, בן דינומנס ואנשי סיראקוזאי לזיוס, בענין האטרוסקים בני קומי”.

כמה מאות שנים אחרי האיטלקים הגיעו מעבר להרי הצפון עם אחר, שבטים והמוני אדם, שפרצו מזמן לזמן, קצתם לאיטליה קצתם ליון וקצתם במישרין לאסיה הקטנה – אלה היו הגאלים. הדבר אירע כימי דור אחרי מות אלכסנדר והיונים נבהלו מאד כשפרצו אליהם פולשים אלה, גדולי־קומה ויפי־תואר (“העם היפה ביותר עלי אדמות”, כותב עליהם ההסטוריון היוני פוליביוס והמכיר את דמות תארם של הסקוטים יאמין לדבריו), אבל משוני־נמוסין ונטולי תרבות. הם היו “אחוזי בולמוס קרב”; והחיילים היוניים והרומיים, מיושבי־הדעת, נתבלבלו בעמדם מול המוני פראים ערומים, ענקים המשתערים עליהם ביללה, כי בצאתם לקרב היו הגאלים פושטים את בגדיהם ואצים כשבידם האחת החרב ובידם השניה המגן ולכל היותר עוד שרשרת זהב על צוארם. הסתכלו נא בפסל הגאלי הגווע, גדול ויפה ושערו תלתלים, ערום ורק שרשרת ענודה לצוארו. דמות4 שופעת אצילות והדר, וכה דומה לקרובינו הסקוטים, שלחמו באותו אופן (וגם באותן התוצאות האיומות) בקרבות של סטאנדארד ופינקי ופלודן. אלא שהגאלים באו בהמונים. הם מלאו את כל צרפת (מאז הוסב שמה גאליה) ומשם פרץ הזרם לבריטניה. הם הציפו את כל צפונה של איטליה ושפכו את ממשלתם על השפלה הדשנה והפוריה של נהר פו, בהכניעם את התושבים, איטלקים, וילידים והשאר. כל רכושם היה מקנה־בקר וזהב, וגרים היו במפוזר, בכפרי־פרזות, בבתיהם היו רק מעט מאד רהיטים, מזונם העיקרי היה בשר (בדורות מאוחרים היו מגדלים עדרים עדרים של חזירים). והיות ולא היו בידם שום אומנויות ומדעים, הרי שעיקר עסוקם – אומר סופר יוני – אינו אלא חקלאות ומלחמה.


ב. מלכי הרומיים

רומולוס ורימוס בני־בית הם בספרות האנגלית, בפרט בעקבות ספרו של מאקוליי “אגדות רומי הקדומה”. “כל בר־בי־רב יודע” כיצד צוה המלך אמיליוס להשליך את שני התינוקות אל נהר הטיבר ואת אמם לקבר; כיצד אספה אותם הזאבה והניקה את התאומים עד שמצאם רועה, כיצד גודלו על ידו עד שלבסוף נקמו את אמם; כיצד בנו את העיר רומי, לאחר שצפו במעוף הנשרים בשמים, וכיצד רבו ביניהם. ספור זה מפורסם עד מאד, אך יש גם הרבה ספורים אחרים. בספרים עתיקים מצויים כמחצית תריסר שמות של מיסדי עיר־רומי או שרומי העיר נקראה על שמם. והספורים כה רבים ושונים כל כך, שקשה לישבם וממילא מנסים לנחש איזו היא הגרסה הנכונה. אף זאת: יש סבורים כי העיר רומי נקראה תחילה על שמו של נהר. הנהר שעליו היא עומדת ידוע לנו בשם טיבר. אולם, וירגיליוס מעיד כי מקדמת דנא היה שמו אלבולא, “הלבנבן”, על שם הסחי הרב שגורפים מימיו. ואין זה מן הנמנע, כי בזמן עוד יותר קדום היה שם הנהר “רומון” – אולי על שום שהוא מכרסם את גדותיו. אך פגענו בנהר והנה אנו עומדים בתחום אגדות ונחושים. ואם הנהר הוא אחד המפתחות להסטוריה (כפי שראינו לעייל, ראה ע' 10), הרי יתקבלו הדברים על דעתנו. למדנו, כי אחד המקומות המועדים להתהוות עיר נמצא בפרשת שתי דרכים ראשיות: זו העוברת לאורך שפת־הים וזו העולה אל פנים הארץ, וראינו כי פרשה זו מצויה על פי רוב על־יד רדד של נהר. והרי בדיוק במקום שכזה בנויה העיר רומי. הנהר, הרדד והמצודה על גביו, אלו הן תחילותיה של רומי, והמצודה נבנתה במקום משופע במעינות הרחק מן הביצות הממאירות שמדרומה, בחבל המכונה כיום קאמפאניה.

אנשים מלומדים בימי קדם חשבו ומצאו את התאריך המדויק של הווסד רומי. לפי מנין הקונסולים ולפי שנותיהם נוכל למצוא את שנת גרוש המלכים והקמת הרפובליקה; נוסיף על כך את ימי מלכותם של שבעת המלכים (זה מספרם לפי האגדה), שלושים או ארבעים שנה לכל מלך, והגענו אל שנת הוווסד העיר. בדרך זו נקבע תאריך הווסדה של רומי לשנת 754 לפני הספירה. חלילה לנו לערער שנה זו כי ממנה חשבו הרומיים המאוחרים את כל תאריכיהם. הן זו היא התועלת שבמנין־שנים קבוע, אפילו יסודו מפוקפק ביותר (כגון זמן לידתו של ישו), שהוא חוסך עמל ומקל על קביעת תאריכים. מי זה יבין וידע בדיוק מתי נתרחש מאורע שזמנו, דרך משל, “בשנה האחרונה למלכות ויליאם הרביעי”, ואפילו נוסיף כי הדבר היה “בשנה הראשונה לנשיאותו של שר פלוני”. הרומיים נוהגים היו לסמן את השנים לפי שמות הקונסולים שהיו משמשים בהן: “של הקונסול מאנליוּס”, אומר הוראציוס, על שנת הוולדו (65 לפני הספירה). אבל, לאחר שחישבו ההסטוריונים הרומיים את שנת הווסדה של העיר, קיבלו אותה ליסוד כל תאריכיהם ומשיטתם זו לא סרו.

יהי כן אפוא, 754 לפני הספירה. אבל, בדברנו על זאבות מופלאות, על נשרים מבשרים ועל כל שאר ספורי־אגדות, נמצאנו מפליגים מאדמת איטליה ורגלינו עומדות כבר בארץ קסמים. ואילו איטליה וסיציליה היו ארצות ממשיות מאד. לאורך חופיהן כבר היו מהלכות אניותיהם של אנשי קרת־חדשה ושל האטרוסקים ואף היונים הקדמונים כבר היו מזדמנים אליהם. נמסר לנו, כי סיראקוזאי בסיציליה נוסדה בשנת 734 לפני הספירה. וזמן רב לפני הקמת הרפובליקה ברומא כבר היו באיטליה ערים יוניות וכבר היתה קיימת העיר מרסיי בגאליה. יתכן, כי אין ודאות בדבר שנת הווסדה של רומי, אך רבים יותר הסכויים כי יזכרו שנות הווסדן של המושבות היווניות, שהרי אותן היו מקימים לפי תכנית מחושבת מטעם מדינות של סוחרים, שהיו רגילות לממשלה מסודרת ומן הסתם גם למנין שנים מסודר. שום אחד לא ידע לנחש את שנת הווסדה של יורק שבאנגליה. אבל את ניו־יורק ואת מונטריאל יסדו אנשים מתורבתים ותאריכים אלה בטוחים בידינו. נוכל לקבל אפוא כודאי, כי ישובי יונים היו מצויים לאורך חופי איטליה זמן רב לפני שסופר אודות ברוטוס וכיצד גרש מרומי את מלכי בית טארקויניוס. אבל, מהי משמעותה של עובדה זו?

רק זאת: איטליה לא היתה ארץ אגדית, כפי שתארוה אובידיוס וליויוס, אלא ארץ של בני־אדם, של שבטים מתורבתים למחצה, ולאורך חופיה כבר היו מחרוזות של ערי־תרבות, ואניות סוחר מפליגות ובאות. ובכל מקום נוח על־שפת מפרץ־ים או לימן או בשפך נהר היו באים סוחרים ומציעים את סחורותיהם – אבל, הם לא היו מרחיקים לכת אל פנים הארץ, כי אם עד הרדד, כפי שראינו. ואילו מעל לרדד זה היתה תנועה רבה של כלי־שיט זעירים בטיבר וביובליו, כאשר עוד נראה להלן. ובפנים הארץ היו האוכלוסים מוכנים לקנות כל מיני סחורות יוניות ואף לשלם בעבורן מחירים גבוהים, כעין מה שמצא מיודענו קולאיוס בקאדיס – כלי־צמר וסנדלים נאים ממילטוס, כלי חרס מסאמוס, העשויים על האבנים ומזוגגים בטעם, וכל מיני פרקמטיה שרוכל זריז ידע לחבבה עליהם. רומי היתה איפוא מרכז השברה לאיטליה, כמו שאר הערים העומדות על רדדים בארצות נחשלות, ואליה היו יורדים תושבי פנים הארץ לקנות להם את הסחורות הבאות מעבר לים. היא היתה עיר מסחר, אומר המלומד הגרמני הגדול מומזן, וראשית חשיבותה באה לה משום מקומה זה במשא ומתן הבינלאומי.

הרי לפנינו שני ספורים שונים: סיפור על מלכים, משופע אגדות ומלחמות בין שכנים, נצחונות ופלישות ונאומים ופולחני־דת וטכסים, ככל שספרו לנו בחרוזים ובפרוזה המחברים הקדמונים; וספור אחר, הרבה יותר צנוע, שאף אחד לא ספרו בשלמותו, אלא הוא נאסף מרמזים, משיירי חרסים שבורים, שנמצאו בכל רחבי איטליה, משרידי קברות וסימני־אומנים והוא נסמך על הידוע לנו ממקומות אחרים אודות הצטלבויות של דרכים ונהרות, ואודות אניות האנוסות לעגון בנמל מוגן וסחורות הטעונות בהן נמכרות על המזח ללקוחות שונות, הבאים ממרחקים, ולעתים מנצלים ספנים שעת־כושר ועורקים מאניתם לפנים הארץ. נסתכל נא אפוא ראשונה באגדות על רומי הקדומה, וכוונתנו בכך לאגדה השגורה ברבים, בלי לשעות לכל שאר האגדות, השונות ממנה, שלא זכו לעבודם של סופרים מפורסמים.

אחרי רומולוס ישב על כסא המלוכה ברומי נומא פומפיליוס, שהמציא לרומאים את דתם, לפי דבריהם. והם הטעימו כי דתם זו טובה מאד, באשר היא פשוטה בתכלית ואף זולה מאד. הסופרים בימינו סבורים, כי חלק ניכר מדת זו היה קיים זמן רב לפני ימיו של נומא. אחרי מלכותו החסודה ושלוה בא טוליוס הוסטיליוס, איש רב פעלים, רב־מלחמות וכבושים – רמז לכך נשמר אף בכנויו אשר פרושו “בעל דבב”. יורשו במלוכה, אנקוס מארטיוס, מלך זריז, כך שמעו בפי הבריות; ואולי מענין הוא גם משום שהרומיים היו נוהגים להזכירו עם המתים, (כעין שנוהגים האנגלים להזכיר את שם המלכה או), גם המשורר הוראציוס כתב:

Ire tarner vestat Numa quo devenit et Ancus

למקום נומא הלך ואנקוס, שמה נלך גם אנו.

ועתה בא שנוי ממש – שלשה מלכים ממוצא אטרוסקי: טארקויניוס פריסקוס, סרויוס טוליוס, טארקויניוס סופרבוס; ושפע אגדות כרוכות בזכרם. הראשון היה, לפי המסורת, יוני גולה שנתישב בעיר אטרוסקית. אשתו, טאנאקויל, היתה יהירה מאד. הפצירה באישה כי יעזוב את העיר האטרוסקית, אשר אנשיה התגאו עליו והתיחסו אליו כאל נכרי: ועוררה אותו לעקור לרומי, באשר זו עיר חדשה ותושביה אינם ותיקים והם בני מוצא מעורב וביניהם יתבלט כל איש לפי ערכו. טארקויניוס שמע בקולה והם יצאו לדרך. אך הגיעו השנים לשערי רומי והנה נשר עט על עגלתם, חטף את כובעו של האיש מעל ראשו, פרח לו, ובעוד רגע חזר, השיב את כובעו על ראשו, ונעלם כלעומת שבא. כלום אין זו בשורה כי נשקפת לו גדולה? כך אמרה לו אשתו (והיא היתה מבינה בסימני עופות, ככל האטרוסקים). מאליו מובן, כי הבשורה נתקימה. סרויוס טוליוס היה בן שפחה, אומרת המסורת (שמו מעיד על כך, כי סרווס פרושו: עבד). אבל, היא אומרת עוד, כי הוא שהמציא את חוקתה של רומי, והוא שחילק את העם למחלקות (צנטוריות) לפי רכושם. הסדר זה האריך ימים זמן רב אחריו ואף שתחילה נועד לשמש למטרות צבאיות, הרי אחרי כן היה יסוד מוסד לכל המבנה המדיני של רומי. בימי קדם סבורים היו, כי כל דבר יש לו תחילה ועל כן ההגיון מחייב שהיה מי שהתחיל בו. על כן תלו בסרויוס את חלוקת העם למעמדות, שהיתה היסוד לבטחונה המדיני של רומי ולהרבה ענינים אחרים. אך בימינו, לאו כל אדם סמוך ובטוח בכך. יתכן, כי סרויוס עשה דבר מה כעין זה, אבל יתכן כי יותר מזה יש אמת במסופר על מותו. כבר עמדנו על ערכם של זכרי העם, בדברינו על המעשה בפיריאנדר ובשמלות־הנשים (ראה לעייל, ע' 61); לסרויוס זה היתה בת רע שנשאה לטארקויניוס האחרון, והיא עם אישה, או משרתיהם, הרגו את אביה הזקן. גויתו היתה מוטלת ברחוב אשר בו נסעה הבת במרכבתה. הגויה חסמה את הדרך. “סע ועבור על פניו”, פקדה בתו על הרכב, ומאז נודע רחוב זה בשם: “רחוב האשמה”. סופו של טרקויניוס זה היה כתחילתו. המלך ובניו היו שנואים על בני רומי עד כי מרדו בו וגרשום מן העיר. כך הקיץ הקץ על שלטון האטרוסקים ברומי. הארכיאולוגים טוענים, כי שרידי בנינים גדולים שנמצאו בחפירות ברומי הם מתקופת המלכים האטרוסקיים. אחרים סבורים, כי זמנם של הבנינים הללו מאוחר יותר. השאלה עודנה שנויה במחלוקת בין מומחים. אך מתקבל על הדעת, כי היתה תקופה של שלטון אטרוסקי ברומי הקדומה, ואולי אף כמה תקופות כאלו. הן ראינו, כי עיר־הרדד היתה השלטת בדרך הים ובה היה מקום השוק, מרכז ההשברה, ודרכה היו עוברות כל הסחורות המובאות לארץ מעבר הים. נוסף על כל אלה (וזה האחרון נכבד ביותר) שלטו האטרוסקים על רדד הטיבר, יכלו לחצות את הנהר כאוות נפשם ולערוך מסעי־ביזה בכל לאטיום; ואילו שלטו ברדד הלאטינים, יכלו הם לפלוש לצפון ולבוז את אטרוריה. זה היה אפוא מקום רב־חשיבות וראוי להלחם עליו. אבל, אין זאת אומרת, כי אם נכבשה העיר מהרו המנוצחים לעזבה. ככל שהתחלפו שליטי העיר, פשוטי העם התמידו בה, כי שום אחד לא בקש לפגוע בהם ולהרגם, אם רק הוסיפו לעבוד בהשקט. נניח אפוא (הוכחה לכך אין) כי האטרוסקים והלאטינים גברו זה על זה חליפות ובמרוצת הזמן עברה העיר כמה פעמים מיד אל יד. מדי פעם נוספו בה אנשים חדשים מבין הכובשים, ואפילו קצתם עזבוה לבסוף, הרי רובם היו משתקעים בה לצמיתות. כל כיבוש העלה את חשיבות העיר וכל כיבוש הוסיף על הערב־רב שבקרבה. אביו של טארקויניוס הראשון היה יוני, אומרת המסורת. כי זה דרכם של נמלים גדולים ומרכזי ההשברה, להיות מושכים אליהם תושבים מנומרים. כשהעיר ניו־יורק היתה בת עשרים שנה, דובר בחוצותיה ב־18 לשונות. כי גם היא, כדוגמת רומי, הוקמה במקום פגישתן של אניות מהלכות בים עם תנועת המסחר המושט על פני נהר הזורם בפנים ארץ גדולה. במשך זמן רב היו האצילים ברומי וכן גם בניו־יורק (כל אימת שנמצאו שם אצילים) בעלי הקרקע שבעיר ובעיבורה. וההסטוריונים זוכרים אותם ביתר נקל מאשר את הסוחרים ואת עובדי הנמל ואת הסוארים ואת המתווכים למיניהם. לפנים היו שטענו, כי מסחר בעל חשיבות, כפי המתואר כאן, לא יתכן כי יתפתח ללא מערכת מטבעות סדירה, אבל ההיסטוריה של העולם החדש מזימה טענה זו. תולדות הערים קויבק, מונטריאל, תולדות ה“חברה למפרץ האדסן” מוכיחות כי יכול להתפתח מסחר עצום ללא שמוש במעות, מסחר שבגללו נסתכסכה בשעתה כל אירופה במלחמת שבע השנים. סתירות, דעות שונות מפתחים את ההרגל לעיין בדברי הזולת. והרגל זה דווקא מצוי בין הרומיים, ככל שתהיה דעתנו אודותם. רבים מן הרומיים היו מטומטמים למדי, לפי דברי משורריהם. אבל, אין זה מן הדין לחרוץ משפט על עם לפי המטומטמים שבקרבו, על כל פנים אין לשפוט אותו לפיהם בלבד.


ג. ראשית הרפובליקה ברומי

חיי הרפובליקה ברומי בראשית ימיה עיקרם היה במאבק שבין הפטריציים לבין הפלביים וכן במלחמות נגד השבטים השכנים. המלחמות הללו נסתיימו בהרחבה רבה של תחומי שלטון רומי. על כך נמסרו לנו פרטי פרטים, אבל רובם אינם נאמנים. אלא שלא דקדוקי המאורעות חשובים בשבילנו, כי אם התנועה בכללותה. יש מאורעות החורצים תקופות שלמות, אולם מה שנתרחש בראשית ימיה של רומי לא הצמיח תוצאות כבירות ועל כן אין חשיבות רבה לפרטיו, אף שיש למצאם בכתבי ההסטוריונים.

אמנם, נתחולל בעיר המאבק בין הפטריציים לבין הפלביים. ואם נבוא לברר לעצמנו מי היו שני המחנות היריבים, לא יקל לענות על כך תשובה מדויקת. הוגד לנו כי נבדלים היו, במנהגיהם, בפולחנם ובכלי־זינם. שונים לגמרי היו מנהגי־הנשואין שלהם. יתכן כי שונים היו גם מנהגי הקבורה. לפי כל זה קרובה ההנחה כי מוצאם מבני עמים שונים. יש כמה רמזים הקושרים את הפטריציים עם הסאבינים. לשניהם היו אותם אלים ראשיים. לפי הגירסה שהיתה שגורה בהיסטוריה הרומית, נתישב ברומי מנהיג הסאבינים ועמו חמשת אלפים איש בני לויתו, והדברים נראים כספור על כיבוש העיר, אלא שמפני הכבוד מכונים כאן הכובשים בשם “מתישבים”. המשורר יובינאל אומר, כי ראשוני האצילים בעיר היו רועים וגנבים, אולם הוא היה סופר סאטיריקן. יש כמה עדויות לכך, שהפטריציים היו צבור בעל הכרה גזעית מפורשת. על כל פנים, נזהרו שלא להתחתן עם הפלביים.

ואילו הפלביים היו, כפי הנראה, מסוגים שונים. קצתם היו אולי, משרידי הילידים (האבאוריגנים), אשר אודותם אין בידינו אלא ידיעות מעטות. קצתם היו סוחרים ומלחים עריקים בני עמים שונים, לרבות היונים. מסתבר כי קצתם היו גם שבויים שהובאו מכפרים ומערים שנחרבו במלחמות ותושביהם הוגלו לרומי ויושבו שם, כדרך שעשה למשל כאליפה בסודאן לפני יובל שנים. וגם לאחר מיגורו של כאליפה הוסיפו עבדים סוררים להמלט לערים, באשר לא יכלו, ואולי אף לא רצו, לשוב אל שבטיהם. עבדים בורחים אלה מתערבים בישוב הותיק, אבל הם הנוטים ביותר לקלוט רעיונות חדשים. השמוש במטבעות מובן להם יותר מאשר לשבטים המקוריים וכן נמשכים הם לרכישת נכסים פרטיים, כי נכסים כאלה, בפרט מקרקעין, נוחים להשמר מצאן ומבקר. כל הדברים הללו מצטרפים לערער את המחיצות שבין השבטים ולסייע למזיגתם. ויש לשער, כי תהליך כעין זה נתרחש גם בין הפלביים ברומי. מסתבר כי כמו בדורות המאוחרים, כן אף בימים הקדומים, שמשה רומי מקלט לעבדים סוררים, לכל מיני אנשים מוכי גורל, שקפחו את ביתם, שנותקו משבטם, וכן לשוחרי הרפתקאות. ואל נא נהיה סבורים, כי ערב רב זה ירוד היה לפי רמתו השכלית, מרמת הפטריציים. הם לא נפלו מהם כל עיקר בחריפות התפישה ומסתבר כי עלו עליהם בנסיונם המגוון, במה שראו ושמעו בעולם הרחב, במסעות בלב ימים, במסחר, בביזת ערים, בסכנת־נפשות ובתחבולות־דחק. אבל – הם היו משוללי זכויות.

הממשל בעיר מסור היה לקונסולים. (אמנם, כנוי זה ניתן להם בזמן מאוחר). ומאחורי הקונסולים נצב הסינאט, אשר סמכותו הלכה הלוך וגדול, כפי שנראה להלן. שום פלביי לא יכול היה להתמנות קונסול. ועל כך החל המאבק, שלבש צורות שונות ומשונות עד שנסתיים בשוויון הזכויות: על הפטריציים ועל הפלביים להיות גוף מדיני אחד ועם אחד והותר להם להתחתן זה בזה. השריד המשונה שנותר מהאבקות ארוכה זו, היה מוסד הטריבונים; לשכה מיוחדת שהוקמה להגן על הפלביים מעושק ודיכוי, אך סופה שנתחזקה עד כי יכלה גם לעכב את עניני המדינה ולהטיל איסור על החלטות הקונסולים והסינאט. למרות שהעיר היתה ביתם המשותף של כל אזרחיה, התיחסו אל ה“פלבס”, אל צבור הפלביים, כמעט כאל מדינה זרה, מוסדותיו של הפלבס היו מובטחים לא על־סמך חוקים, אלא בחוזים. אחרי כלות המאבק בין שני המחנות בא שנוי עמוק בכל צורת הממשל, אם כי להלכה נשאר הכל כפי שהיה. לפני כן היתה המרות העליונה לקונסולים והסינאט היה קיים בצדם רק כגוף מייעץ. לאחר מכן עברה המרות הממשית לידי הסינאט והקונסולים היו רק שנים מבין הממונים על עניני הצבור. עסקי המדינה נתרבו מאד ומן הנמנע היה, כי יהיו מסורים כולם בידי שני ממונים בלבד. רבוי המסחר, גידול האוכלוסה, הרחבת תחומי המדינה, כל אלה הוסיפו לסבך את המצב. אל נא נשכח, כי אם נכפל הישוב מדי חמשים שנה, הרי כעבור מאה שנה יהיה גדול פי ארבעה וכעבור מאתים שנה – פי ששה עשר. אמנם, אין בידינו מספרים על כך. אך אפילו לא נתרבה ישובה של רומי בקצב כה מהיר, אין ספק כי מספר התושבים גדל ועם זה רבו צרכי הצבור ורבו גם המדנים. והמאבק הפנימי, שנמשך דורות רצופים, כרוך היה גם בויכוחים ממושכים אודות רעיונות ועקרונות מדיניים. כך נתפתח ברומי החוש המדיני, שעשוי היה להביא ברכה רבה לעולם כולו.

מגרושו של טארקויניוס עד לבואו של המלך פירוס עברה תקופת מאתים ושלושים שנה ובמשך תקופה זו גדלה רומי וניכרו גם תוצאות גידולה זה. השבטים הסמוכים לה, עד מרחק כמה קילומטרים מן העיר הובלעו בתוכה בזה אחר זה. לאחר שנסתיים תהליך זה, החלו מלחמות בינה לבין שבטים יותר גדולים, ואף הרבה יותר חזקים, שישבו במרחק־מה מרומי, צפונה ודרומה. באמצעו של שלב זה באה פלישתם הגדולה של הגאלים, הם הכריעו את הרומיים בקרב עז, רדפו אחריהם עד לעירם ולכדוה, אבל לא הצליחו ללכוד את מצודת קאפיטול (בשנת 387 לפני הספירה). ידוע הספור על אנשי הסינאט של רומי, כיצד הם מחכים לבוא הכובשים בשבתם בשתיקה על כסאותיהם ההדורים; כיצד תמהים הגאלים למראה הזקנים הכבודים ואינם מעיזים לנגוע בהם – עד שאחד הזקנים מכה גאלי שהתחצף כנגדו. וכן הספור על האווזים שהצילו את הקאפיטול בגעגועם; והמעשה בכופר הזהב שאמרו הרומים לשלם לגאלים למען יסורו מעל הקאפיטול; וכיצד הטיל ברינוס את חרבו על כף המאזנים. בסופו של דבר שבו הגאלים על עקבם, האנשים גדולי־הקומה ויפי־התאר לא ידעו לקיים מצור ממושך. הם נדדו כלעומת שבאו, אבל אימתם לא סרה מאיטליה שנים רבות; הן בכל עת יוכלו שוב לפרוץ מן הצפון, מעמק נהר פו, ולטאטא את הארץ במטאטא השמד. לכן דאגה רומי להגביר את צבאה, למען תוכל להתמודד עם הגאלים, ורבים משכניה – וגם האטרוסקים בכלל זה – לא התנגדו עוד לכך ואף ראו זאת בעין יפה. הרומיים לא הסתפקו בכך שהרחיבו את גבולם: הם דאגו גם להדק את כל נחלותיהם לממלכה אחת, ולשם כך הקימו בכל מקום מושבות־חילים וסללו בכל מקום כבישים ארוכים. וכבישים אלה לא דמו עוד לשביליו של האדם הקדמון, אלא סלולים היו לפי תכנית קבועה, בקוים ישרים, ועשוים אבנים חצובות שהותאמו זו לזו. דרכים אלו נועדו להתקיים לנצח, ונקל להבין מה רבתה חשיבותן ללגיונות רומי, שיכלו להלך בהן ולהגיע במהירות לכל קצווי הארץ. אבל, גם המסחר נעזר בהם. ושוב ראוי לציין, כי הדרכים הללו הוליכו כולן אל העיר רומי וממילא הגבירו עוד את חשיבותה כמרכז מסחרי. כבושי הלגיונות הם שקשרו את איטליה לחטיבה אחת, כעין מה שעשתה בימינו מסילת הברזל הפאציפית לקאנאדה והמסילה הטראנס־סיבירית לרוסיה.

ודאי, כל זה עלה דמים מרובים וקרבנות דמים. השבטים שעמדו בפני הרומיים בהתפשטותם היו רובם שארי־בשרם ומטיבי־לחם כמותם. אבל, כתום הקרבות היתה עובדה זו של קרבת־דם מסיעת ליצירת ברית־אחים ומזיגה של קיימא, כשם שנתרחש גם בתולדות אנגליה. אמנם, הדבר היה קשה למדי אבל, הוא נסתיים בהצלחה. ולאחר מכן, משפלשו לאיטליה זרים, הראו האיטלקים כי מעדיפים הם כל אחדות עם רומי על פני כל “חרות” שיקבלו מידי זרים. “חושש אני מפני הדנאים גם כשמתנות בידיהם”, אומר איש אחד אצל וירגיל. וגם האיטלקים חששו מאד ופקפקו מאד כשהציע להם איש קרת־חדשה חרות שלמה. גם הדומיניונים הבריטיים לא התאוו לחרות שהציעו להם הגרמנים והאמריקנים, כי יודעים הם את מעמדם ומכירים את מקומם. כדבר הזה רואים אנו באיטליה הקדומה. ומתוך כך מתחוור לנו קודם כל, כי הרומיים הבינו את אמנות הממשל. יתכן כי התגרות התכופות בחוצות העיר בין אנשים בני גזעים שונים, הן שלימדו את הרומיים לקח ראשון כיצד לטפל בהבדלים של גזע ונוהג. על כל פנים, הם היו מומחים בכך ועלינו ליתן את דעתנו על סגולתם זו. כי בראשית ימי הרפובליקה אירעו בה שערוריות גדולות ומרובות, עד כי חישבה להשבר, ומתוך כך נוכל להסיק, כי הממשל ברומי היה אז גרוע מאד. אלא שהוא הוטב במרוצת הדורות. ועל כל פנים היה טוב מן המשטרים בשאר הארצות. מכמה בחינות היה ממשל זה של רומי משופר אפילו ממה שמצוי בימינו. לא תמיד, אך על פי רוב, מכוון היה לתכלית נבונה, למתינות ולפשרה. הרומיים לא הרבו לעסוק בעיונים מופשטים אודות מהות הממשלה, אודות צדק ועושק, כדרכן של אומות מסוימות בדורות האחרונים. כי לא ההלכה היתה עיקר בענניהם, ויסוד מוסד להם היה הנסיון.


ד. החברה הרומית הקדומה

קשה לתאר את “מצבה” של חברה (אם אין הכוונה לשבט פראים). כי הן זה דרכה של החברה להשתנות. גם עם שמרני ביותר אינו עומד ללא תנועה. ואפילו אינו מושפע משאר גורמים, ודאי ישתנו דרכי חייו עם התרבות עושרו. בשנויים הללו עלינו להשגיח יפה, כי מתוכם יתחוורו לנו כמה דברים – אם ננסה להעביר לנגד עינינו את מראה החברה הרומית בשתי מאות השנים הראשונות לקיום הרפובליקה. לעומת אתונה, אשר בה עסקנו עד כה, היתה רומי שבאותה תקופה מאד מפגרת ובכל מיני דרכים. לא היתה בה לא דרמה (בעלת חשיבות כל שהיא) ולא ספרות ולא פילוסופיה. היא היתה עולם קטן של בני אדם מעשיים, אשר עיסוקם בפולמוס מדיני ובמסחר, בחקלאות ובכיבוש ארצות שכניהם – עולם מצומצם, אך עתיד להתרחב.

לאט לאט מתקדם עולם זה מדרגת עניות פרימיטיבית לדרגה הקרובה יותר לרוחה. עדיין הבתים פשוטים, מרובעי־צורה, חלונותיהם פונים אחורנית, אל החצר הקטנה, המכונה “implurium” (כלומר: שלולית), כפי הנראה – מחמת שאליה זרמו מי הגשמים מעל גבי הגג ושם נקוו בשלולית שורצת יתושים. אולם, את המלריה הביאו לאיטליה רק חייליו של חניבעל ולפני כן לא היתה רעה גדולה כל כך במכת היתושים והזבובים. חדרי הבתים היו קטנים ובודאי גם חשוכים. הכתלים בנויים היו מלבני חמר מיובשות בחמה (כפי שבנו במשך דורות גם ביון) ועל כן הוצרכו לגגות בולטים מעליהם, להגן מפני מי הגשמים, לבל יתמקמקו. את הגגות עושים היו מקש או מרעפים. הרחובות היו עקומים ומסתבר גם מלאי אשפה.

עיקר מזונם של בני־האדם היו בתחילה הכוסמין, אבל בתקופה הנידונה החלו נדחקות מפני החטים. אמנם, עוד כעבור דורות, בימיו של הוראציוס, היו מקריבים לחם־כוסמין לאלים, יען כי על האלים חביבים מנהגי־קדומים. שבולת־שועל היו מאכילים לבהמות. את התבואה למאכל אדם היו הנשים טוחנות או גורסות בריחים של יד, או שהיו כותשות אותה במדוכה ומבשלות כמין נזיד. נחתומים לא היו ברומי עד לשנת 170 לפני הספירה. מבין הירקות היו הרומיים מחבבים ביותר את השום ובחבתם זו החזיקו גם בדורות מאוחרים. וכן אוכלים היו ברומי תאנים, ענבים, תפוחים, ובמקצת זיתים. בשר היו אוכלים של חזירים ושל אווזים. בפרט מרובים היו אז ברומי וכן בכל איטליה, עדרי החזירים. “ואין עוד בשר כמותו המרבה להנאות את החיך – כתב פליניוס חוקר־הטבע, כעבור דורות – כי בבשר החזיר יש כמעט חמשים מיני טעם ואילו בשרם של שאר בעלי־החיים אין לו אלא טעם אחד”. את הכבשים היו מגדלים לשם צמר וחלב, את הפרות כדי לחרוש בהן. מן החלב מכינים היו גבינה, אבל לא חמאה. מאליו מובן, כי את הסוכר לא הכירו בארצות ים התיכון – הן הוא הגיע לשם רק בימי הבינים, לאחר הכיבוש הערבי. במקום הסוכר משתמשים היו להמתקה בדבש. ועל כן נודעה חשיבות רבה לדבורים והמשורר וירגיליוס חבר אודותן פואמה מיוחדת. הדגים לא תפשו מקום רב על שולחן הרומייים וכן לא התענינו הרומיים, בימים קדומים אלה, בציד.

בגדי הרומיים פשוטים היו. תחילה היו בגדי הגברים והנשים שווים כמעט: הכל לבשו טוגא רחבה ורבת־הקפלים. אבל אחרי כן החלו הנשים ללבוש במקום טוגא גלימה ארוכה (סטולא). בדברנו על הלבושים שבאותם ימי־קדם, בין ברומי בין ביון, אל נא נשכח כי סיכות, כפתורים, מספרים לא היו אז כלים פשוטים וזולים כמו בימינו. מספרים הגיעו לרומי, כפי הנראה, מסיציליה רק קרוב לשנת 300 לפני הספירה, והן בלעדיהם קשה היה לגזור בגדים והכרח היה לעשותם פשוטים ובלתי מפולגים. גם בהודו לובשים הבריות על פי רוב פיסת בד רחבה וארוכה מאד, אשר בה עוטפים את הגזרה כולה. ועטיפה כעין זו היתה גם הטוגא המפורסמת של הרומיים. בטוית הצמר ובאריגתו עסוקות היו הנשים. בכלל, דומה הדבר, כי הנשים היו מביאות אז תועלת־מישרין רבה יותר מתועלתן בימנו, בתנאי הקידמה. סבון לא היה ידוע לרומיים עד לראשית התקופה הנוצרית. הראשון שנהג להתגלח יום־יום היה סקיפיו אפריקאנוס.

בתקופה הנידונה לא ידעו הרומיים לכוון את שעת היום כי אם לפי מעמד החמה ברקיע. “אורלגין” (horologium) אין פרושו שעון לפי מושגינו כיום, כי שעונים לא הומצאו אלא בימי הבינים ושעונים מדויקים לשמוש ביתי הם חידוש שנתחדש רק לפני קצת יותר ממאתים שנה. בבית רומי בימים ההם נוהגים היו לשלוח את אחד העבדים להסתכל בצילו של הגג, אם כבר הגיע קצהו לאבן פלונית, וכשהיה העבד חוזר ומודיע כי כן הדבר, ידוע ידעו כי באה שעת הצהרים.

כדרכו של עולם, נתרבו החידושים משעה שהחלו מתרבים הנכרים בעיר. בימי קדם היו הוגי־דעות מזהירים מפני הים ומפני הבאים מעבר לים, כי דרכם לערער הרגלים קדומים. הרופא הראשון שענה לדורשיו ברומי היה ארכאגאתוס, כפי הנראה יוני, בזמנו של חניבעל. אבל בנאים ואומנים יוניים נזדמנו לעיר כבר לפני כן; על כך מעידים סימנים על גבי נדבכי־הבתים. ואכן, טיב הבנינים נשתפר במשך הזמן. מטבעות ראשונים טבעו ברומי בשנת 350 לפני הספירה. בלי ספק, השתמשו לפני כן בכל מיני מטבעות זרים, כפי שנהגו ראשוני המתישבים במונטריל, בתקופת המסחר בפרוות, ברם, טביעת מטבעות עצמאיות אינה מצויה אלא באומה שנצטבר בידיה מלאי מספיק של מתכת עדינה, ואילו באיטליה אין מכרות כסף. המטבע הרומי הראשון היה כעין אריח של ארד ומשקלו ליטרא. ובאין פרוטרות כסף, קשה היה ברומי לקנות בקמעונות לצרכי יומיום. כבר הזכרנו, כי בשנת 280 לפני הספירה הגיעו כבישיה של רומי למרחקים גדולים מן העיר. תמיד יש ענין לברר את הצד הכספי של סלילת הכבישים, כמה עולה לסלול קילומטר דרך במעלה הגבעה וכמה בשפלה, מי סיפק את המעות לכך, מי שילם לפועלים, היכן חצבו את האבנים וכיצד הסיעון אל המקום? לכל השאלות הללו נודעת חשיבות, אבל לא תמיד יש תשובות עליהן. כאן נוכל לומר רק זאת, שהרומיים הקדומים השיגו את האמצעים לסלילת כבישיהם. וכי הבצוע מסור היה לקבלנים בהשגחת ממונים מטעם הסינאט. וגם זה יסייע לנו להבין את עלית קרנו וכוחו של הסינאט. הממונים על עבודות צבוריות גדולות, האחראים להוצאת כספי הצבור, מרכזים בידיהם השפעה מרובה. וטוב אם הממונים על כך הם אנשים ישרים, ללא דופי. אמנם, באותם הימים שבהם אנו עומדים, היו אנשי הסינאט אנשים ישרים. בסלילת “דרך אפיה” – “מלכת הדרכים”, כינה אותה המשורר לאחר דורות – הוחל בשנת 312 לפני הספירה. בסלילת הכבישים נתקלו גם בהרבה בעיות הנדסיות. תכניתם הארצית וטיב בניתם עשויים להתמיה. מנין להם לרומיים מעוף־הדמיון למפעל עצום זה? זוהי אולי התמיהה הגדולה ביותר.


ה. תריסר הלוחות.

את הדבר החשוב ביותר במאתים השנים הללו עשו הרומיים בלי שעמדו כמעט על משמעו. כדבר הזה יקרה תכופות בהסטוריה האנושית. אצל עמים פרימיטיביים מנהג וחוק הינו הך הם, כפי שמעידה המלה היונית “נומוס”. וגם חוק גם מנהג משתנים רק בקושי. רק בתקופה מאוחרת בתולדות העם נהפכים המנהגים לחוקים מפורשים, בתקופה עוד יותר מאוחרת מתחילים לחוקק חוקים. ודורות נוספים עוברים עד שהחוקים נרשמים בכתב. אך מגיע גם זמן כאשר הבריות דורשים דוקא חוקים כתובים, למען ידעו מה תכנם לפני שיעברו עליהם. ברם, הבא לנסח חוק בכתב, צריך לעיין בו ולהבינו כראוי. ומשמתחילים להגות בחוקים ולעיין בהם, מגיעים תמיד לכלל דעה, כי אפשר לתקנם. ואז מתחילים לחוקק חוקים חדשים. באמצע המאה החמשית לפני הספירה נבחרו ברומי עשרה אנשים Decemviri שניסחו את החוקים הנהוגים בעיר ועשאום כמין שולחן ערוך. יתכן שהוצרכו להכניס בהם שנויים לפי צרכי השעה וכמה שנויים שאלו, אולי, מן החוקים שבערי היונים – חיקויים, פישוטים, השלמות. “שנים עשר הלוחות” שבהם נרשמו חוקים אלה פתחו תקופה חדשה. פרסומם היה ליום הולדתו של המשפט המודרני.

מאותו יום ואילך, כשבני המערב מדברים אודות חוקים ומשפטים, מתנהלת מחשבתם לפי נוסח שנקבע ברומי: יש צורך במשפט, בעדויות, בהוכחות. אסור לשופט לחוקק חוקים חדשים, עליו רק לפרש את החוקים שערך השלטון הרבוני (בין ששלטון זה העם, ובין בית הנבחרים או המלך), לפקח על הוצאת החוקים לפועל; והחוקים צריכים להיות מיוסדים על עקרונות צדק. בית־דין אינו רשאי לפחד, לאיים או לשאת־פנים וכל שכן לא לקבל שוחד. המשא ומתן בבית־הדין צריך להיות הגון ומכובד, כהדר המלכות בעיני בני־אדם נבונים, כי בית הדין הוא נציגותה של המדינה. עד היום נהוג באנגליה, כי בבוא ראש בית־הדין אל הכנסיה, אחרי דרשתו לפני המושבעים, מקבילים את פניו כהקביל את פני המלך בשירת “אל מלך נצור” – ואין זה אלא סמל לכך, שהוא מייצג את הוד המלכות ואת עם המדינה, אשר הם עשו את החוקים שלפיהם עליו לדון. כדי לעמוד על משמע הירושה שקבלנו מרומי, נעזר נא בסיפור קטן המצוי אצל אחד ההסטריונים היוניים: מלך פרס שמע על אחד הדיינים בארצו כי מקבל שוחד הוא. צווה המלך להרגו, להפשיט את עורו מעליו ולעשות מעורו זה כר למושב הדיינים. יתכן כי ראוי היה האיש לקצו המר. ויתכן כי קיצו המר הועיל לתקן את מידותיו של בנו, אשר ישב אחריו על כס־הדיינים. אבל, משפט צדק אין במעשה זה. חסרים בו עקרי יסודותיו של חוק – אין בו מחשבה תחילה, אלא שרירות לב, אוות־נפשו של שליט ולא רצונו ומשפטו המיושב של צבור שלם. כאן אין אנו יודעים מה עשוי להיות הצעד הבא. והמעשה עשוי לעורר נקם. – אלו הן הסכנות הכרוכות במשטר של עריצות, במשפט הנולד באורח מקרי וללא אחריות.

ברם, המשפט הרומי הלך הלוך והתפתח, הקפו רחב וכבודו גדל. לפי דעת רבים, הוא נתעלה גם בפשטותו ובצדקו. יסודותיו הונחו ומעתה יכלו הבריות להתבסס עליהם. ברי הדבר, כי מטרת המשפט הוא הצדק. אמנם, מטרה זו לא תמיד הושגה. לעתים היו השופטים כסילים ומושחתים. גם עמים ובתי־נבחרים הלכו לעתים אחרי שרירות לבם, כמו מלכים ועריצים. אבל, בעקרו של דבר, אם נסכם התפתחות של מאות שנים, נכיר כי הרומיים הם שנתנו לנו כמעט את כל גידולו והתפתחותו של המשפט. שתי הסכנות הגדולות בעריכת החוקים הן מצד אחד – ההתנגדות לכל שנוי, ומצד אחר – נכונות יתרה לתמורות. הראשונה מצויה היתה אצל המצרים, את השניה נמצא אצל היונים והאמריקנים. אבל הרומיים נשמרו משתיהן.

שנים עשר הלוחות הניחו את היסודות לחוק ולמשפט בעולם התרבותי. אבל הם הגדילו לעשות מזאת. החוקים נהפכו לאלתר לחלק עיקרי של השכלת הנוער ברומי. קיקרו חי שלוש מאות שנים אחרי זמן זה, והוא מספר, כי בהיותו בבית־הספר למד את החוקים בעל פה. נזכור נא, כי ילדי היונים היו לומדים בעל פה את שירי “איליאס” ו“אודיסיאה” ואילו ילדי הסקוטים לומדים עד היום את “קיצור עקרי הדת”. והרי הדברים הראשונים שילד לומדם עשויים לעצב את כל הלך רוחו. ולא הדברים הנלמדים עצמם חשובים בכך, אלא בעיקר הגישה שילד רוכשה באמצעותם, הדרך לחשוב אודות עולם ומלואו שהוא קונה לו אגב לימודו הראשון. והרי לפנינו החינוך הרומי: לא דראמות יוניות, לא פילוסופיה ולא אמנות כמו ביוון (על כל פנים מעט מאד אמנות), כמעט בלי ספרים, בלי מדע ובלי מתמטיקה, כמעט ללא חומר שיש בו להצית את הדמיון, רק חוקים וחוקים וחוקים. כל רומי שניסה לחשוב ברצינות, אנוס היה לחשוב בדרך חוקית, לפי כללים משפטיים, על פי עקרונות ותקדימים. אין תימה, שכל כך הטיבו למשול בעולם. ואין תימה, שכל כך הרבו לפעול בעולם. אבל, לא את הכל יכלו לעשות בדרך זו, כי השכלתם המפליאה כרוכה היתה גם בחיסורים עצומים. הזמנים נשתנו, כפי שעוד נראה להלן, והרומיים לא היו מסוגלים קלוט את התמורות. עורכי־דין מצוינים היו לרומי והם ידעו לעשות עבודה רבה ומצוינת, אבל רוחו של הרומי הפשוט לא הוכשרה כדבעי. הוא לא הוכשר כראוי לחשוב ומתוך כך אבד לו משענו והוא קיפח את עולמו ואת הרפובליקה גם יחד. זו היא הסכנה הגדולה, הצפונה בהשכלה שעיסוקה מעשי יותר מדי. יש מקום להרהר גם אחרי ההשכלה ה“מדעית” של ימינו: שהרי אף היא מניחה את הרוח ואת כוח הדמיון בלי הכשרה נאותה לחיים בעולם שאיננו עולם כימי דוקא.


 

פרק תשיעי: אלכסנדר

א. מיגורה של פרס

אף אחד מן הגבורים, הלוחמים והמדינאים של העולם הקדמון, אפילו יוליוס קיסר, לא ישוה בקומתו לאלכסנדר מוקדון. אף אחד מהם לא העמיק כמותו לשנות את מושגי האדם, את כל מה שהבריות סבורים וחושבים אודות ממשלות ומדינות ואודות סדרי התבל, אודות עמים ואנשים, אודות האלוהים והטבע. לא היה עוד אדם שהרבה כמותו להשפיע על דמיון הדורות הבאים, על נסיכים ועל הוגי־דעות, על סופרים ועל מספרי־אגדות. ועלינו להבין קודם כל את מידת התמורות שהוא חולל וכיצד חוללן. אבל, אז תעמוד לפנינו שאלה אחרת, והיא יותר קשה: מה היה טיבו של האיש שעשה את כל אלה? אין די בכך שנערוך את רשימת כל תכונותיו, תכונות טובות ורעות, כמין לוח ציונים שנותנים לתלמיד בית־ספר. כי לאחר שנחבר יחדו את כל סגולותיו הטובות, יעמוד לפנינו איש אשכולות דגול, שאין בו מקום למומים ולחסרונות. מה נעשה אפוא בהם? כלום נסכם גם אותם? או שמא נחסרם משעור קומתו? כלום אין זה מובן מאליו, שהאנשים הגדולים בהיסטוריה פעלו את מה שפעלו דוקא משום היותם אחרים מפשוטי־האדם – לא משום שהיו משקרים או חומדים, לא משום שגם להם אירעו שעות טמטום, לא משום שהרבו להתבסס ולא משום הזניחם את חובתם? ככל שנרבה למצוא חסרונות באחד האישים הגדולים, ככל שתהא חולשתו יותר גלויה לעין, כן עלינו להעמיק שאול למקור האמתי של כוחו, לבקש מדוע בכל זאת עלה בידו לבצע את מה שבצע? אבל, ככלות הכל אנוסים נהיה להודות, כי לא נדע מה בעצם טיבו של גאון – והן הגאוניות שבאדם היא כוחו והיא עצמתו. ואם גם לא נוכל להבינה, להכיר בה נוכל, ולעתים נוכל גם לראות כיצד כרוכים בה חסרונותיו של האיש, כי יש שגם החסרונות שלו מסייעים בידו לרקום אותה אחדות מוזרה בינו ובין שאר הבריות, שבגללה בני אדם נוטים להאמין בו ואף מטים שכמם לסעדו במעלליו הגדולים.

אלכסנדר עלה על כסא המלוכה בשנת 336 לפני הספירה אחרי מות פיליפוס אביו אותה שעה היה רק כבן עשרים שנה. אילו נהגה ההסטוריה לחזור על עצמה, צריכה היתה מלכותו המוקדונית להתפורר, ליהפך לקלחת של שבטים השטופים במלחמות־אחים. אבל שום דבר כעין זה לא נתרחש. אלכסנדר שמר על אחדות ממלכתו ועד מהרה הבינו גם צפון גם דרום, כי הוא מולך במוקדון כשם שמלך בה אביו. אז הפליג אלכסנדר מזרחה, אל אסיה ־ ולא חזר עוד. ובשנת 323 לפני הספירה נפטר בעיר בבל בקדחת ממארת, בעודנו צעיר לימים. אבל, בשנים המעטות שמלך, שינה את דמותה של תבל כולה, ופתח אפיקים חדשים ומעינות חדשים להגיגי בני־אדם. עלינו לעיין אפוא בכל שלבי התקדמותו זו, לחפש שם: מה היתה בעצם כוונתו? ועלינו להבחין בין תכליתן הקרובה של פעולותיו, לבין כוונותיו העמוקות והרחוקות. כל חייו עברו עליו בקרבות – אבל, גם במסעי־מלחמה גדולים. ולא הרי גישתו של מפקד לקרב כהרי גישתו של מצביא אל מסע־מלחמה. ולא רק מסעי־מלחמה מלאו את חייו של אלכסנדר. הללו היו רק שלבים שבהם עלה אל מטרתו המסוימת, אשר אותה ננסה לגלות. וכן ננסה לנחש מה דחפו לעמול ולפעול למען מטרה זו, ומה בקש להביא לעולם וכיצד עיצבה רוחו את דרך חייו – אלא שעלינו להודות מראש, כי גם היום, לאחר שכל מעשיו תמו ונשלמו וכל חייו פרושים לפנינו ורעיונותיו הגדולים מחוורים לנו מבעודנו חי ומלאחר מותו, עוד יתכן כי בכל זאת קצרה בינתנו מלהשיג את עומק רוחו של הגאון ולהקיף את כל עלילותיו. כי כל איש גאוני בא אלינו מחביון נעלם וגם הולך לו בדרך מסתורית משלו.

פיליפוס נרצח אפוא בשנת 336 ואחריו עלה על כסאו אלכסנדר בנו. נפשו היתה נשואה לעלילה כבירה, אך תחילה צריך היה לסיים כמה ענינים באירופה: כינוס היונים בפלופונסוס, מסע נגד עמי הברברים בצפון, מרידה בתבאי. אלכסנדר מהר בראש צבאו דרומה, הבקיע פתאום דרך מיצר תרמופילאי ולפתע עמד בשערי תבאי. הוא השתער על העיר ולכדה במחי־יד. אחר צווה להחריבה. אבל (אומר לנו מילטון)

לחוס ציווה הכובש המוקדוני

על בית פינדארוס, עת מקדש וצריח

התמוטטו ונפלו.

היה בכך משום סמל: המלך ייצג את טובתה של יון כולה, העיר תבאי בגדה בטובת הכלל, ואילו פינדארוס היה גדול המשוררים הליריים של ארץ יון. נפוליון טען, כי פקחותו המדינית של אלכסנדר הוכחה דוקא בכשרונו לעורר את דמיונם של בני־האדם. זו דעתו של אחד מגדולי המנהיגים של בני האדם, אף הוא יוצר תקופה חדשה בהסטוריה: כך נראה בעיניו המנהיג האחר, אף הוא דגול כמותו. עת המרידות ביון חלפה לבלי שוב. ארץ יון מוכרחה להיות מאוחדת; ועליה לראות באלכסנדר את נציגה של יון כולה, כשם שבתחום האחר היה האיש המוכר בכל רחבי יון המשורר פינדארוס. זו היתה הסמליות ואלכסנדר היה אוהב סמלים ופעולות סמליות.

בחודש אפריל שנת 334 לפני הספירה הפליג אלכסנדר בראש צבאו לאסיה. מגמת פניו היתה לכבוש את ארצו של מלך פרס ואחר את העולם כולו. ומאז לא חזר עוד לעולם אל ארצו. אחד הדברים הראשונים שעשה באסיה היה לבקר את חרבות העיר טרויה. בימי צעירותו נתחנך אלכסנדר על כתבי הומרוס – הרי זה החינוך האצילי ביותר לנסיך צעיר. הוא היה קורא בשירי הומרוס, והיה אוהבו, אבל לא זו בלבד. הוא האמין באמונה שלמה, כי הוא עצמו מצאציו של הגבור אכילס. הדבר מצא חן בעיניו – ואין לתמוה על כך – ולא נשכח מלבו לעולם. תמיד היה מבקש לחקות במעשיו את אבי אבותיו הדגול, העזוז שביונים; אבל לא שכח גם, שלפי המסורת, היתה אמו־הורתו הראשונה – אנדרומאכה, השבויה הטראגית. בעיני רבים מבני דורנו יראו הדברים כהזיות רומנטיות. אבל, אין זה דבר של מה בכך, כשאיש מרגיש בעורקיו דם אבות גבורים.

שלושת נצחונותיו של אלכסנדר על צבאות הפרסים הם ציוני דרכו בעולם המזרחי והם גם ציוני תקופות חדשות בתולדות האנושות. נצחונו על שפת הנהר גראניקוס (בשנת 334), בסביבת טרויה, נתן בידו את השליטה על כל אסיה הקטנה. לאחר כמה מאות שנים היתה ארץ זו כולה מיוונת, הווי אומר: כמעט בכל רחבי אסיה הקטנה פשטו ונתקבלו אורחות חייהם של היונים, החינוך היוני, דרכי המחשבה היונית. לארץ יונית זו בא פאולוס הקדוש ויסד בה כנסיות נוצריות. העמים הקדמונים נתקרבו זה לזה ונתמזגו זה עם זה בתרבות יונית ובאמונה נוצרית. אסיה הקטנה והנוצרית היתה חלק עקרי של קיסרות ביצנץ ועד למאה הי"א לספירה הוסיפה לשמש מצודת־מגן של אירופה כלפי הפולשים המוסלמים. היונים (זאת אומרת: הנוצרים) שבטורקיה האסיאטית סבלו במשך דורות עול שלטון מוסלמי עד שבשנת 1922 הועברו כולם – למעלה ממליון נפש אל יון האירופית, קשה לנו להעלות את הדבר על דעתנו אבל זו עובדה: בימינו הקיץ הקץ על היונים באסיה הקטנה. נעקר הישוב שהתמיד שם כמה אלפי שנים, מאז ההגירה הגדולה לאיוניה (ראה לעייל ע' 75), בא הקץ גם לנצרות בארץ זו, שנוסדה עוד על־ידי פאולוס השליח. אבל, הלניזציה של אסיה הקטנה היתה תרומה רבה לקדמת האנושות כולה. נצחונו השני של אלכסנדר באיסוס (בשנת 333 לפני הספירה) פתח לפניו את הארצות סוריה, ארץ־ישראל ומצרים, בארצות הללו שלטו מלכי מוקדון ואחריהם קיסרי רומי במשך כאלף שנים רצופות. אחרי קרבות נוספים וקשים כבש אלכסנדר גם את הערים המפורסמות צור ועזה (בשנת 332) ועל־ידי כך נשתלט גם על חופו המזרחי של הים התיכון, כי בלעדי שליטה על הים לא יכול היה לקיים את שלטונו בעולם. לפרסים היה צי חזק בים התיכון, אבל אלכסנדר כבש את נמליו ואת בסיסיו ועל־ידי כך נפטר מסכנה זו. ורק אחרי זאת הוא ירד מצרימה.

במצרים יסד אלכסנדר את העיר הנקראת על שמו, את אלכסנדריה (בשנת 331), ובמשך דורות היא היתה אחת הערים היוניות הגדולות ביותר. שניה לה בגודל ובחשיבות היתה אנטיוכיה, על נהר אורונטס שבסוריה, ואותה יסד אחד מיורשי אלכסנדר, כמסופר בברית החדשה. גם ארץ־ישראל נתיוונה קצתה, אם כי לא כולה. היהודים שמרו על עצמאותם, אבל גם הם קבלו מידה רבה של תרבות יונית. קשה לאמוד במדויק את חובו של עולמנו לאנשים שהיו בעלי דת יהודית ותרבות יונית, אך ברור, כי חוב זה רב ועצום מאד. סימנה הגדול של התפתחות אמיתית הוא בכך, שבני אדם “מתאחדים לא לשם שנאה, אלא לשם אהבה”, כדברי אנטיגונה במחזהו של סופוקלס, כך שלומדים לאהוב דברים שלכאורה הם סותרים זה את זה, ומונעים זה את זה – “הן ריב נושן הוא בין השירה לבין הפילוסופיה”, אמר אפלטון, אף שהוא עצמו אהב את שתיהן. בעולם המעשה היה אלכסנדר הממזג הגדול של מחשבות סותרות. יתכן כי בזה נמצא גם את ההסבר לכך, שהוא פתח לפנינו עולם חדש, או – בלשון אחר – ששינה את פני העולם הישן. ודוקא באמרנו: הוא שינה את פני העולם שהיה קיים אז, נדגיש אולי ביתר הדגשה, מה רבו הקשיים, מה עצמו ההשגים של עלילותיו.

משעה שנוסדה אלכסנדריה, נעשתה לעיר ואם, למושב מחשבה וספרות חשובה. מה שהגו וכתבו באלכסנדריה יצב לא במעט את מחשבות בני־האדם גם בשאר ארצות. את כתבי הקודש תרגמו ליונית בשביל יהודי אלכסנדריה. בעיר זו למדו היונים להכיר את דתם של המצרים והחלו לעבוד לאלה איזיס, שעלתה להיות מלכת האלים, כפי שהיתה אצל הומרוס האלה הירה. באלכסנדריה פעלו כמה מגדולי המטיפים הנוצריים. היא היתה עירו של אתנאסיוס, יריבו של אריוס, אשר שמו נקרא על עיקרי־האמונה הנוצרית של הקתולים ושל הפראבוסלבים. פעולות האישים הגדולים מאריכות ימים ומרחיקות להשפיע הרבה יותר משסבורים הם עצמם ועמהם בני דורם. והקורא בעמודים הללו חייב טובה לאלכסנדר יותר מנדמה לו בהצצה הראשונה.

בעודנו במצרים עשה אלכסנדר מעשה משונה, שעליו תמהים כל חוקרי ההסטוריה. במרחק כחמש מאות מיל מערבה מעמק הנילוס ישנו נוה־מדבר המכונה כיום סיוה. אין זה מקום־חמדה, רק ימה קטנה או ביצה מוקפת שרשרת גנים וחורשות דקלים. פרופסור אחד, שנסע לשם ממצרים בשיירת גמלים, שהה בדרכו שמונה עשר יום. לאחר מכן נסע לשם שנית במכונית והדרך ארכה כיומים. בימי קדם עמד בנוה זה מקדש לאל מצרי, שהיה מכונה בפי היונים אמון. בעיני המצרים נחשב בית־מקדש זה פחות לאין ערוך ממקדשו של אמון בנא. אך משום־מה נמשכו אליו היונים וכמה מהם בקרו שם כדי להשתחוות לאמון. לפי המסורת, בקרו שם גם הגבורים האגדיים פרסיוס והירקלס. גם בלב אלכסנדר נעורה תשוקה עזה לסור לשם כדוגמת גבורי־קדם אלה. הן גם הוא קרוב להם, לפי מוצאו, כך האמין בנפשו. ובמקצת ראה את עצמו אף מתחרה בהם. ועוד היתה בו הרגשה עמומה, כאילו הוא מצאצאיו של האל אמון. כך מספר לנו ההסטוריון אריאן, שאינו חשוד על דברי הבאי. אלכסנדר הפליג אפוא אל לב המדבר. בדרכו לשם נתרחשו לו, לפי המסורת, נסים. בין השאר נתברך גם בירידת גשמים. הוא הגיע אל הנוה ואל בית־המקדש, שאל את פי האל ואף “שמע מפיו דברים כלבבו”.

דברים גדולים שם נאמרו, שלא נמסרו:

ורק ראוך בצאתך ממקום הקודש,

פניך לוהטות ולפידים בעיניך. (טניסון)

אלכסנדר חזר למצרים ובמשך זמן מה לא נשמע מאומה על המאורע. אבל, אחר פשטה השמועה כי, אמנם, אלכסנדר הוא בנו של אמון. המוקדונים היו סבורים עד עתה כי הוא בנו של פיליפוס מלכם, וגם העדיפו, כמובן, את פיליפוס על פני כל אל זר. כאן מתעוררות כל מיני שאלות, שלא נוכל לענות עליהן. מיהו שמסר למלך את דברי האל? והאמנם האמין אלכסנדר, כי הוא בנו של אמון? או שמא רצה כי האחרים יאמינו בכך – היונים או בני־עמי־המזרח? לא נוכל אלא לנחש את אשר הגה בלבו. אך דומה הדבר, כי אמנם נוטה היה לראות את עצמו, בצורה זו או אחרת, בן־יחיד לשכינה. בלשון אחר, נוכל לומר, כי היה קצת רומנטי.

נצחונו השלישי של אלכסנדר היה על־יד גאוגאמלה (בשנת 331). זו היתה תבוסתו המכרעת של דריוש. מלכות הפרסים בטלה מן העולם למשך כשש מאות שנים, ולא קמה לתחיה אלא במאה השלישית אחרי הספירה. בכך השיג אלכסנדר את מבוקשתו: הוא מיגר את ממלכת פרס. מלכי פרס לא יכלו עוד להתערב בחיי היונים ולזרוע מדנים בין עריהם, בנתנם תמיכות־כסף לערים יריבות, למען תוכלנה להזדיין ולהתקיף זו את זו. אבל אלכסנדר המשיך במסעו לפנימה של פרס. פרספוליס, עיר הבירה הקדמונית של מלכי פרס (בשנת 331), נכבשה לפניו ונשרפה באש. הכל היו סבורים, כי הדבר נעשה לפי פקודת אלכסנדר. אבל מעולם לא הוברר, מדוע נתן את הצו לשרוף את העיר. יש סבורים, כי עשה זאת בהיותו שכור. אחרים אומרים, כי היה זה בעיניו מעשה סמלי: כי בקש לנקום את נקמת אתונה, שהועלתה באש במצות אחשורוש, כמאה וחמשים שנה לפני כן. הסבר זה הולם את רוחו הרומנטית של אלכסנדר, אבל אין זה מן הנמנע, כי הדלקה פרצה דרך מקרה, ויש מקורות המספרים, כי אלכסנדר פקד לכבות את הלהבות. על כל פנים, דומה כי לא חזר עוד על מעשה כזה. אמנם, יש מקום לדעה, כי סבה לכך היתה, שלא מצא עוד עיר ראויה לשרפה לאות נקמה סמלית, אבל העובדה היא, כי מאז ואילך השתדל למזג את העמים שכבש ולאחדם במדינה אחת, שגדלה כגודל העולם כולו. דומה הדבר, כי אכסנדר ירד לעומק דעתו של סופוקלס, כי על כן בקש “לאחד לשם אהבה” את כל ארצות תבל.


ב. המזרח הרחוק

אלכסנדר לא הסתפק בכך, שכבש את פרס ו“נקם את נקמתה של יון”, לרצון בני דורו. הוא המשיך לצעוד הלאה והלאה מזרחה, עבר את כל ארץ אפגניסטאן וירד אל פנדשאב. שם אירע שוב אחד המאורעות הגדולים בחייו. צבאו נצח בקרב עז צבא של הודים ולקח בשבי את מלך ההודים, אשר את שמו כתבו היונים: פורוס. “כיצד עלי לנהוג בך?”, שאלו אלכסנדר בפי המתורגמן. “נהג בי כמלך”, ענהו פורוס. ואלכסנדר עשה כדבריו. אבל, חייליו של אלכסנדר מאנו להמשיך בדרכם. הם עברו מרחק עצום, הרחיקו מארצם הרבה יותר מכל צבא יוני לפניהם; עתה היו כולם יגעים מקרבות ובקשו לשוב לביתם לאחר שנעדרו מהם שמונה שנים תמימות. אין ספק, כי רצו גם ליהנות מן הביזה הרבה שצברו, מצבורי מטבעות הזהב שנשאו בכליהם. טוב חלקנו – כך אמרו בנפשם – אך מה טעם בכך, אם לא נזכה לשוב אל בתינו במוקדון?

אלכסנדר נצטער מאד, אך אנוס היה לשמוע בקול חייליו ולפנות אחורנית. ברם, לפני שפנה לחזור מערבה, בעצם אף לפני הגיעו לקצה דרכו מזרחה, עשה עוד מעשה מענין מאד. הוא חנה על שפת נהר האינדוס וראה במימיו תנינים (בשנת 326). עד כה ידע, כי יש נהר יחיד השורץ תנינים והוא הנילוס שבמצרים. לפיכך, עלה רעיון בלבו, שמא אין האינדוס אלא חלקו העליון של הנילוס? רעיון זה יראה משונה בעינינו, הרגילים מנוער למפות גאוגרפיות – אבל (שימו לב ל“אבל” זה ולכל משמעותו!) הן הוא הרחיק במסעו מחוץ לכל תחומי המפות שבימיו. היתכן, כי אמנם הגיע למעלה הנילוס? אמרו לו, כי זה לא יתכן. אבל, אלכסנדר רצה להיוכח בודאות. הוא הביא אניות (או צוה לבנות שם אניות) והפליג במורד נהר האינדוס מערבה, עד הגיעו למקום, אשר שם היה רוחב הנהר כמאתים פרסאות ורוח חזקה נשבה בו – והיא רוח ים. ותמהון בתוך תמהון: בכל הים התיכון אין הגאות והשפל מורגשים, אבל כאן עלו ושקעו מי האוקינוס ההודי פעמים מעת־לעת. ועוד: כפי הנראה, נזדמנה לאלכסנדר לא גאות רגילה (אף שגם היא עולה הרחק במעלה הנהר), אלא נחשול של ים, כפי שהוא מצוי במפרץ פאנדי בקאנאדה ובשפך נהר סיוירן באנגליה. כשחלפו מי הגאות, הוטלו אניותיו של אלכסנדר על שרטון חרב. אחר שב הנחשול בכוח רב וכמה אנשים נפצעו. אלכסנדר עלה על אחד האיים שבשפך הנהר והקריב שם קרבנות לאלים, אשר את שמותיהם גילה לו בשעתו האל אמון. אחר הפליג באניתו אל לב האוקינוס. לפי דבריו עשה זאת כדי לראות בעיניו, שמא יש שם עוד ארץ נשקפת במרחק. “אבל, לדעתי – אומר ההסטוריון אריאנוס – הוא עשה זאת בעיקר, למען לומר, כי הרחיק להפליג אף מעבר להודו”. ואין זה מן הנמנע כי צדק אריאן. “מני בראשית הראשונים באנו אל ים דומם זה”, נאמר בשיר הידוע על “המלח הקדמון”; וכן זכור השיר אודות קורטס (לאמתו של דבר היה זה לא קורטס, אלא איש אחר) הניצב “בדממה על ראש הר בדאריין” ועיניו חוזות לראשונה את האוקינוס השקט. אבל, אלכסנדר לא מהר להפרד מן האינדוס. הוא חזר ושט במעלה הנהר עד למקום מחנהו ושב וירד בזרועו המזרחית של האינדוס, אך בנה שם מספנות וערך תצפיות בסיבה, עד שהחלה נושבת רוח המונסון מדרום מערב, המביאה גשמים. אז אנוס היה אלכסנדר להפסיק את פעולתו, אבל עוד שלח את ציו, ובראשו היוני ניארכוס, והטיל עליו לערוך מסע מחקר במורד האינדוס מערבה, עד הגיעם אל מקום ארץ נושבת, על גדות המפרץ הפרסי.

אלכסנדר עצמו המשיך בדרכו ביבשה, עבר מדבריות וסבל תלאות נוראות. במשך זמן רב לא הגיעה אליו שום בשורה מניארכוס עד כי החל דואג לו. יום רדף יום ואלכסנדר שיגר פלוגות סיור אל המפרץ הפרסי לחפש את הצי שאבד. אחרי חפושים רבים ואכזבות מרות פגשו השליחים שבעה או שמונה אנשים, מגודלי שער, מזוהמים, בשרם מכוסה מלח, פניהם מצומקים וחוורים מנדודי שנה. אף אחד לא הכירם, עד שפתח אחד האנשים את פיו ואמר: “אני הוא ניארכוס”. אז הושיבום במרכבות והביאום אל אלכסנדר, ואף הוא הכירם בקושי. היכן היו כל השאר? אל תדאגו, אמר ניארכוס, שלום לצי ולאנשים, השלמנו את מסע המחקר הגדול, נתנסינו בהרפתקאות נפלאות (פרטיהן רשומים בהסטוריה וראויים למקרא עד היום) באיי־הים, בין שבטי פראים ולויתנים – לויתנים גדולים פי כמה מן המצויים בים התיכון.

הסופרים הקדמונים מספרים לנו על גדולתו של אלכסנדר כמצביא וככובש. אבל, בנסיעותיו, ובנסיעתו של ניארכוס, הוא מתגלה לנו בפנים אחרות. לא רק אהבת מלחמות וקרבות פעמה בלבו. ככל היונים הדגולים, כן גם הוא “תאב היה לדעת”, ושתי סבות לכך: ראשית – שאיפה מדעית ממש, להכיר את העולם ואת טיבו; ושנית – רצונו לאחד יחדו את האומות השונות שכבש תחת שלטונו. הן ראינו, כי דרכי הים נוחות וקצרות לעתים מדרכי היבשה. ועלינו להסתכל עתה בכוונותיו של אלכסנדר, לנסות להבינם על פי מעשיו ודבריו. ראינו כי ברור היה לו (וכן גם לזולתו), כי לא יהיה שלום ביון כל עוד יוכל מלך פרס להמשיך בקנוניותיו ולהפיח בערי יון מדנים, מלחמות ומהפכות. לפיכך, כבש אלכסנדר את ממלכת פרס עד שהיה לא רק מלך מוקדון, אלא גם מלך פרס. ומעתה נפקחו עיניו לראות את העולם בדמות חדשה: מדוע לא תהיה תבל כולה מלכות אחת? ולאו דוקא מתוך בקשת יתר שררה רצה בכך. גדול היה אלכסנדר משירדף אחרי בבואה של עצמו, אחרי תואר “מלך האנושות כולה”. אמנם, גם הוא אהב לעטות מדי פאר של מלכי־פרס, גם הוא נהנה מהרגשת גדולתו. אבל, חייו היו לא רק שעשועים. הוא הרבה גם לפעול ולמשול, יותר מכל מלכי פרס אחרי דריוש הראשון. צאו וראו מה גדלה וכבדה האחריות שהיתה מוטלת על שכמו. חייב היה להשגיח על המתרחש במלכותו מוקדון ובכל מדינות יון, על עסקני הצבור באיי הים האגאי, במרחק מאות מילין ממקום שהותו. וכן צריך היה לדאוג לקיום חוק ומשפט בכל המחוזות שהיו שייכים לפרס, למנות נציבים ולפקח עליהם, כי ימשלו ביושר ובתבונה. היה עליו לערוך את התכניות לעתיד – לחשוב על יסוד ערים חדשות (אומרים עליו, כי יסד כשבעים ערים חדשות), על דרכים שיחברון, על נמלים בחוף ימים (אלכסנדריה היתה רק אחד הנמלים הללו; באוקינוס ההודי הוצרך להתחיל כל דבר מאלף) – וכל זה לשם מה?

ננסה נא לתארו לעצמנו כשהוא לבדו, כשהוא הוזה בהקיץ. יש אומרים, כי היה מרבה להתבסם, ואמנם לעתים היה שותה לשכרה, אך שיכור לא היה מעולם. ראינוהו מתענין בעתיקות טרויה. ההסטוריונים אומרים, כי בכל מסעיו הגדולים בפרס, באפגניסטאן ובהודו, שקוד היה לקרוא בספר אחד ויחיד והוא – מגילת שירי הומרוס. ועוד מסופר עליו, כי מתוך השלל העצום שנפל לידו במחנה דריוש, נטל בחלקו רק תיבה קטנה, מעשה־אמן, שמידתה התאימה לשים בה את ספר הומרוס. עיניו היו נשואות תמיד אל עברה הגדול של יון, אל אבות אבותיו – אכילס והירקלס; ועם זה רואה היה את יון גם כהויתה בימיו. יון היתה הארץ היחידי אשר לה תרבות אמתית. ואלכסנדר בקש להתברך בתרבות זו וליוון את כל ממלכתו לנטוע בכל מקום מוסדות כדוגמת המוסדות היוניים, שעשועי גוף ורוח, ספרות ונגינה בנוסח היוני. הברברים אנשים משעממים הם, אומרים היו היונים, ויש לעוררם לחיים עילאיים. וזה היה רעיונו של אלכסנדר, ממנו לא הרפה מעודו. אלא שבמשך הזמן, ככל שהוסיף להכיר את העמים הברבריים, כן הוסיף לאהבם, עד שהחל מרגיש כי גם להם סגולות ויתרונות משלהם, ולא רק ליונים. גם בין הפרסים נמצאו אנשים מעולים והמלך פורוס ההודי, שבקש כי ינהג בו “כיאה למלך”, אף הוא היה מלך היאה לשמו. שמא יעלה בידו לקרב מזרח ומערב, למען יטיבו להבין זה את זה ויהיו מסייעים זה לזה בתכונותיהם השונות – היונים יעניקו למזרח את פירות מחשבתם וילמדו מן המזרח את מידות הכבוד, האצילות, והדר המלכות, שחסרו ליונים? למזיגה זו קראו “נשואי מזרח ומערב”; ואמנם, אלכסנדר השיא לכמה אלפים מחייליו המוקדונים נשים מזרחיות ואף הוא עצמו לקח לו לאשה נסיכה מזרחית. ערים יוניות בארצות המזרח, ובהן ככרות, תיאטראות, שעשועי־אתלטיקה בנוסח יון; חופש מסחר וחופש נסיעות בין מזרח ומערב, ולשם כך בטחון בדרכים ובים; משאת נפשו כתום מלחמותיו וכבושיו היתה, כפי הנראה, למשול בשלוה, לטפח מזיגת עמים ואומות, להביאם לחלופי דעות ואומנויות, לסייע לצמיחה חדשה של רוח האדם.

ואז תקפתו קדחת והוא נפטר בבבל, והוא רק בן שלושים וחמש שנה. ומה היה בסופם של כל חלומותיו הגדולים?


ג. התוצאה


נוכל להסתכל בדבר משתי בחינות שונות. רבים מן המוקדונים של אלכסנדר עזבו את נשותיהן הנכריות וחזרו אל בתיהם, למוקדון ולערי יון שעל גדות הים התיכון. יורש למלכותו לא הניח אלכסנדר, רק אח שוטה־למחצה ואשה הרה. מפקדי צבאו עשו אפוא את עצמם אפיטרופסים למלכותו בשם בנו שיוולד לו מרוכסאנה אלמנתו. ואמנם, היא ילדה בן. הוא גדל והיה לנער. אך בינתים התפוררה כל מלכותו, המפקדים החלו רבים ביניהם, הכריזו עצמם נסיכים עצמאיים ואותם שנשארו ממאבק הדמים הכתירו את עצמם בתארי “מלכים” – עד שקם אחד מהם והרג את הנסיך־הנער ואת אמו. בכך בא קץ לשושלת בית פיליפוס. במקום מלכות אחת היו עתה כמה מלכויות. לא עבר זמן מרובה והודו אבדה לחלוטין. אחריה אבדו גם כמה כבושים אחרים. ואם נסתכל בדברים מבחינה מעשית, בעיני השכל הבריא, הרי שמגמות אלכסנדר חובלו, מפעל חייו נהרס, והתבל חזרה למלחמות ולתוהו ובוהו. דברים כעין אלה נראה עוד כמה פעמים בהסטוריה הקדומה ואולי גם בזמן החדש. אך עלינו להעמיק חקר ולא לסמוך על מראה עינים.

דבר אחד השיג אלכסנדר, ששוב אי אפשר היה לסלקו מן העולם: הוא ערער את כל המושגים הנושנים על בני האדם. ראינו כי היונים לא יכלו לתאר לעצמם חיים לאומיים כי אם בצורת עיר־מדינה, כי רק צורה זו נראתה להם נאותה וטבעית. אלכסנדר שם קץ למדינות־ערים אלו. רבות מהן חדלו מהתקיים, פסקה בקרבן מלחמת הסיעות והמפלגות וכן לא הוסיפו עוד להלחם במדינות השכנות, בערים שבמרחק עשרה מילין משעריהן. אבל, מדינות־עיר זעירות אלו נבלעו עתה בחטיבות יותר גדולות, בממלכות שבראשן איש מבית־מלוכה. כל הארץ חולקה עתה בין ממלכות ונסיכים והם שהיו מעצבים את המדיניות העולמית (בלשוננו כיום). הם שהיו עושים מלחמות וכורתים בריתות. וגם במקומות שעוד נותרו ערים־מדינות מפורסמות, ואף אם היו חפשיות לפעול כרצונן, לא היו אלא כנספחות לממלכות השכנות. החיים בעיר־מדינה שוב לא היו מה שהיו לפנים. עסקני־צבור ואזרחים, אף שהיו חפשיים להלכה, הרי למעשה היו נשמעים תכופות להוראות מבחוץ. איש ששאף לעלות לגדולה, מוטב היה לו לעזוב את יון גופה ולעקור אל אחת הערים החדשות, שבנו מלכי מוקדון בסוריה, במצרים ועל גדות נהר פרת. גם עתה לא חסרו מלחמות זעירות בנוסח הישן. אבל אלה היו עתה ענינים מקומיים גרידא. והמלחמות שנתחוללו אחרי מות אלכסנדר היו בקנה מידה הרבה יותר גדול. אלא שעלינו לזכור, כי אין זה דוקא חסרון כשמדינות זעירות נבלעות בממלכה גדולה. מאז היתה בריטניה לממלכה אחת, פחתו הקרבות בשדותיה ואין לשער כי יתחוללו עוד בזמן מן הזמנים. גם בעולם שאחרי מות אלכסנדר התחוללו מלחמות רבות, ואף על פי כן מסתבר, כי השלום הקיף שטחים נרחבים מלפני כן וישובים יותר מרובים נהנו משלטון מתוקן (אין פרוש הדבר, כי לא היה מקום לתקנו עוד, אבל הוא היה מתוקן מאשר בדורות הקודמים – על כל פנים, לגבי אדם שאיננו סבור כי טוב שלטון עצמי, ואפילו הוא קלוקל, מכל שלטון אחר), והפרנסה היתה מצויה יותר מאשר בתקופות הקודמות. אמנם, האספסוף באלכסנדריה היה אכזרי וזדוני ומשחר דמים – כך מעיד עליו הסטוריון יוני – והיה עורך בכל הזדמנות רציחות ומהומות, אך, על כל פנים, לאו כל יום ניתנה לו הזדמנות למעשי התפרעות. ועוד: לא רק בני אספסוף ישבו באלכסנדריה, אלא גם אזרחים משדרות אחרות.

באותה אלכסנדריה עצמה שגשגו בדורות אלה גם חיי־הרוח. כאן נתגבשה ספריה גדולה, שהשפעתה הורגשה בכל פינות הספרות והמדע בעולם. מכאן יצאו סגנונות חדשים לכתבי שירה ולפרוזה. הכנת הספרים הועלתה כאן לדרגת אחריות שלא היתה כמותה. אמנם, אנשים גאונים נתמעטו בדורות הללו. לא קם אף אחד שישוה לאויריפידס או לאפלטון – אבל קמו הרבה אנשי מדע ומחקר ונסיונם הקיף תחומים נרחבים. קופרניקוס לא היה הראשון שגילה כי כדור הארץ מקיף את החמה: זאת הורה לפניו אריסטראכוס איש סאמוס בעיר אלכסנדריה הקדומה. וגם הוא נחשב בשעתו לאפיקורס בעיני האדוקים שבדורו (בעיניו של פלוטארך, למשל), ממש כמו קופרניקוס וגלילאי בדורם. מסעו של ניארכוס לא היה לשוא. אחריו הפליגו באוקינוס ההודי מאות יורדי־ים; בשנה אחת מפליגות להודו עד מאה ועשרים אניות – נמסר לנו מתקופת הולדת ישו. בכל מקום ומקום הכירו עתה את כל שאר העולם הרבה יותר משידעוהו לפני אלכסנדר. בתקופה זו מרבים לתור ולנסוע הרבה יותר מבזמנו של הרודוטוס, אמנם הנוסעים הללו לא היו מקוריים וגאוניים כמותו, אבל הם למדו את התורה שהיתה בפיו – כי התבל מענינת מאד, כי איש נכרי עלול להיות חכם ונעים־מידות ורב־תועלת, כי אין רע בכך שאדם מוצא סתירות למושגים השגורים עמו, ואדרבה הוא לומד מתוך כך ומחריף את שכלו. חלופי הדעות בין בני־אדם מתפתחים עתה ומקיפים תחומים יותר נרחבים. והבריות לומדים אף לחשוב מחשבות חדשות.

ואכן, שומה היתה עליהם לחשוב מחשבות חדשות. אין אדם חי אלא בדמותו לפניו את העולם כמין מקום מסודר, שאפשר להסתגל אליו ולעשות בו מלאכה בתקוה מבוססת לתוצאה של ממש. מקום מסודר ומוכר שכזה היה בעבר לכל אזרח של עיר יונית קטנה – ועל כן כך רבתה חשיבותה של העיר בעניני אזרחיה. אבל, בממלכות הגדולות נשתנה כל זה לחלוטין. במה יהרהר לו האזרח אם אין לו זכות דעה לא בעניני הממשל המקומי ולא בעניני מדיניות חוץ? עליו לבקש לו מחשבות חדשות, כדי להשיג את העולם החדש והמוזר הנצב למולו, העולם שבו אין לו תפקיד אלא לציית לשוטר או לקצין־המשמר שבמצודה הקרובה. נזכר נא בדברי פינדאר, המבקש רחמים על גולה:

אך רע ומר גורל האיש

אשר עיניו גלויות לראות

דבר נכון ועליו נגזר

לשתוק, לחבוק יד ולצפות.

האזרח יוכל לראות נכוחה ולהכיר מראש את הבאות, אבל הוא רק נוסע בספינת המדינה ולא קברניטה. לפיכך, מבקשים להם עתה הבריות עיסוקים חדשים. זקוקים הם עתה לדמות חדשה של העולם, שבו הם חיים. קצתם נעשו אפיקורסים חסידי תורת אפיקורס: “אם אין אני לי מי לי ושלום עליך נפשי” – העיקר היא ההנאה, לאו דוקא הנאה במובן הגס, המצומצם של מלה זו, אלא שמחת־חיים מעודנת, אך מכל מקום רק הנאה, בלוי הזמן החולף, “שמוח והשתעשע כי מחר נמות”. קצתם נעשו סטואיקים, הם נותנים את דעתם על העולם הגדול פי כמה מקהילת־העיר הנושנה. התבל נראית בעיניהם כמין גוף מדיני רב־מידות. מאת מי למדו זאת? הווי אומר: מאת אלכסנדר. כל העמים השונים באשר הם שם נראים בעיניהם כרפובליקה אחת של יצורי־אנוש יונים וברברים, נשים ועבדים יחדו, כולם אזרחים במדינה האנושית של תבל רבה, וכל אזרח גם חייב למלא את תפקידו, לשרת כיכלתו את כל בני־האדם. וגם האלים הם כאזרחים באותה תבל, האויר והים ופרודות אלמנטים הכל אחדים, הכל קרובים, הכל חברים ואחים זה לזה. על כל איש שומה איפוא להיות ידיד לכל ואזרח טוב בעירו של זיוס. הרחבת מושגים זו הלכה בד בבד עם הרחבת תחומי האמנות והספרות – אף זו עדות לתפקידן בהסברת החיים. ואם אלכסנדר הוא שעורר את בני־האדם למחשבות אלו, הרי שעולל בכך דבר מה ממשי מאד.

ולא זו בלבד. עד כה השפיקו בני־האדם באלים מרובים – אלים מקומיים, אלים של ערים, אלי נהרות וגבעות ועמקים ומעינות, מלבד הגבורים, האלים למחצה. אך כוחם של האלים המקומיים היה מצומצם למדי. מתגייס אדם לצבאו של אלכסנדר והולך עמו למרחקים, דרך אסיה ועד הודו, כלום יוכל אלו הישן שבמקום־מולדתו לסייע לו שם, לעמוד לימינו אם ירגז עליו האל ההודי, האל התושב שם? היש טעם כי יתפלל לאלת־השבט הישנה, לאותה דמות שהיתה מוכרת לו במקדש נעוריו, בעירו הרחוקה כל כך, בעודנו שוהה מעבר לימים ולהררי־עד? בני־האדם החלו להרהר ולשאול את נפשם כל מיני שאלות מסוג זה. התבל אחת היא והמלך אחד (כך היה הדבר בימי אלכסנדר והן בכל יום יוכל לקום שליט אחד כמותו, שיהיה ליורשו ויחזיר את אחדות הממלכה על כנה) והאשמה אחת, וכל הבריות שווים, למרות כל הבדלים שבצבע עורם, למרות כל ההפרשים בלשונותיהם ובתנאי קיומם עלי אדמות – הכל אחד, האחדות היא המושג היחיד שבכוחו להסביר את הכל, שמא גם האלהים אחד הוא, בדרך זו או אחרת? אין פירוש הדבר, כי האלים המקומיים יחדלו מהיות אלים – הם יהיו כעין מושלי המלך, מפקדי גדודיו שבמצודות השונות, אך התבל כולה תראה נאה, סדורה, בטוחה, מאושרת, יותר מתקבלת על הדעת, אם יחדלו המריבות והמלחמות בין האלים שבמחוזות וכולם יהיו מאוחדים תחת מרות האל העליון? הרי שגם את המחשבות בכיוון זה קבלו בני־האדם בעיקר בעטיו של אלכסנדר.

ולפני שנפרד מאלכסנדר, נזכר־נא כי החיים אינם רק מדיניות, פילוסופיה ותיאולוגיה. נזכר־נא בכל הספורים, באגדות, בנפלאות ובקושיות שנתעוררו בעקבות אלכסנדר ועלילותיו. הרי המעשה בבוקיפאלוס סוסו, כיצד אלכסנדר אילפו, כיצד רכב על גבו עד הודו, הסיפור על מותו של הסוס הנאמן, ועל העיר שיסד המלך לזכרו. הרי קשרו של גורדיאס, שעל שמו נקרא עד היום כל מקרה כש“גוזרים” ענין שאין יודעים לפתרו. והרי הספורים על חכמי הבראהמינים. ספורים אלה וכיוצאים בהם גדלו והתפתחו ותורגמו ללשונות שונות בכל קצות העולם. מאות ואלפים מעשיות אודות אלכסנדר הגיעו לידינו. נזכר־נא בהן ונוכחנו, כי אלכסנדר מוקדון היה האיש הנפלא ביותר שחי עלי אדמות.


ד. המתכות היקרות


אבל, עוד עלינו לציין תוצאה אחת של כבושי אלכסנדר. לידי הכובש נפלו גם אוצרותיהם של מלכי פרס וחלק ניכר מהם נתגלגל לארצות המערב. יש אומרים כי שעור הגנזים בשושן הבירה ובשאר ערי פרס עלה כדי ארבעים אלף, או אף חמשים אלף ככר זהב וכל האוצרות שנמצאו במלכות דריוש הגיעו כדי מאה ושמונה עשר אלף ככר. אם נניח כי ארבעה ככרות שווין היה כדי אלף לי"ש (של לפני המלחמה – המלה"ד) ונזכור, כי כוח־הקניה של הזהב בימים ההם היה אולי פי חמשה או פי ששה מאשר בשנת 1900, הרי אפילו ננכה כל מיני גוזמות, עוד תשאר תוספת עצומה למלאי המתכות היקרות שהיה בארצות המערב לפני כבושים אלה. מתוך כך נוכל לנחש גם מה גודל השפעתו של זרם־זהב זה, ששינה, כביכול, את מרכז־הכובד המדיני בעולם. ראוי הדבר שניחד עליו את הדבור ונסקור בקצרה את הידוע לנו על כסף וזהב בתקופות השונות של ימי־הקדם.

הומרוס מלא זהב על כל גדותיה כידוע לכל. מיקנאי היתה “עשירה בזהב”, הגבורים נותנים מתנות שופעות זהב, אחד הנסיכים לובש שריון זהב, אך אינו שומר עליו:

יען אז בנו של קרונוס האלוהי

החשיך את שכלו של גלאוקוס, בלבל מעשהו,

בהחליפו את נשקו עם דיומדס המהולל

נתן לו ברצון זהב תחת ארד,

כלי־זין שווים מאה פרים תחת שווים של תשעה.

אבל, במשך זמן רב סבורים היו, כי שפע זהב זה אינו אלא המצאת־פיטן. רק מימי שלימן (ראה לעייל ע' 41) החלו להאמין בדברי הומרוס פשוטם כמשמעם.

“למעשה נדיר היה הזהב ביון הקדומה – נאמר בכתב־העת “אתנויס” (Athenaeus) – ואפילו נדיר מאד. מכרות הכסף היו דלים למדי. משום כך נוהג היה פיליפוס, אביו של אלכסנדר הגדול, (כך מספר לנו דוריס מסאמוס) “להטמין את קערית־הזהב אשר לו תחת כר מיטתו”. הרודוטוס שם את לבו גם לענין זה ורשם בנסיעותיו בארצות השונות את המכרות אשר שם ואת שיטות הכריה. שומעים אנו על פיסיסטרטוס שהיה מעונין במכרות הזהב שבהר פאנגאיון; על המכרות באי סיפנוס, שם הפיקו במשך זמן מה זהב וכסף; על זהב שהיה בא מסקיתיה; על המלך אלכסנדר מוקדון הראשון, שהיה מקבל ככר כסף ליום מן המכרות אשר ברשותו. אבל, כשבקשו הספרטנים לעשות פסל־זהב, הוצרכו לפנות אל קרויסוס מלך לוד, שנתן להם את הזהב במתנת חינם; כי הנהר פאקטולוס שבלוד “זורם באמצע ככר השוק של סארדיס ונושא במימיו אבק־זהב ממדרון הר טמולוס”. לעייל ראינו, כיצד השתמש קרויסוס בזהבו כדי להשפיע על המדינות היוניות (ראה לעיל ע' 80). אחשורוש פגש איש לודי אחד, אשר עשרו בכסף ובזהב עלה כדי ארבעה מליונים לי”ש. ברם, לעת הולדת ישו לא נותר במימיו של פאקטולוס אף שמץ זהב.

הזהב שבידי הבריות לא שמש אז למחזור המסחר. על פי רוב היה הזהב אצור בבתי־המקדש. רק בעתות מלחמה היו המדינות מסתייעות באוצרות־זהב אלה – כך עשתה, אתונה, למשל, במלחמת פלפונסוס. ברם, גדול גונזי הזהב היה מלך פרס. הרודוטוס מספר במפורט על אוצרות הזהב שהמלך היה מקבל מדי שנה ממחוזות שלטונו – בין השאר גם אבקת זהב הודי, שהופק מקני נמלים, וגודל הנמלים הללו כגודל שועלים! – וכיצד יוצקים את הזהב בחצר המלך למטילים, למען יהיו מוכנים לשמוש בכל עת מצוא. המלך דריוש – אומר הרודוטוס – טובע מטבעות זהב שכולם בני טוהר מסוים (וזאת אושר בבדיקות החוקרים האחרונים) – ומשקלם כעין מטבע ה“גיני” הבריטי ועליהם דמות ה“רובה־קשת” המפורסם (ראה לעייל ע' 157). אתונה נצלה במלחמות פרס בשל תגלית כסף רב במכרות לאוראיון (ראה ע' 104), כי על סמך כך עלה בידי תמיסטוקלס לשכנע את בני עמו כי יוציאו הון רב לבנית אוניות. מאז החלה אתונה לטבוע מטבעות עשויים כסף טהור מאד, הרי הם דרכמוני הכסף, שהיו מהלכים בכל ארצות העולם הקדמון ונקל להכירם לפי הדמות המשונה של צפור הלילית בעברם האחד, ואילו בעברם האחר דמות האלה אתנה, אף היא מצוירת בסגנון מיושן מאד. בפי העם נודעו מטבעות אלה בשם “ליליות” ותפקידם היה רב בהתאוששותה של אתונה אחרי חורבנה, כי למרות קשי מצבה השכילה העיר לעמוד בנסיון ולא פיחתה את מטבעותיה. לפי דברי היונים הומצאו המטבעות בלוד – (ראה לעייל, ע' 79) כלומר: המטבעות הקטנים, להבדילם ממטילי מתכת יקרה שסימני משקלם חקוקים עליהם – אך היונים קבלום מלוד כעבור זמן קצר. ומשנתפוררה שררתה של אתונה, החלו לטבוע מטבעות גם בשאר מדינות, שהיו כפופות לה – ועובדה זו מסבירה את התפתחות הבנקאות באתונה, כי רק בנקאים וחלפנים יכלו למצוא את דרכם בסבך המטבעות המרובים, השונים והמשתנים. האחרונים לטבוע מטבעות משל עצמם היו הצורים ואנשי קרת־חדשה ואילו מצרים לא זכתה למטבעות עצמאיות עד לשלטון מלכי בית תלמי. אבל, כבר זמן רב לפני כן היו מהלכים במצרים מטבעות פרס. כיוצא בזה ראינו בדורות האחרונים בקנאדה, בימי קדמותן של מונטריאול או ויניפג: גם בלי מטבעות עצמאיים יוכל להתפתח ולשגשג מסחר רב, קצתו בדרך חליפין וקצתו במטבעות זרים.

כבר ראינו מה רבתה השפעת ה“קשתים” הפרסיים בחייה המדיניים של יון (ראה לעייל ע' 176). בימי פיליפוס של מוקדון נעזרו גם במקור אחר, אלא שהוא נדלדל כעבור זמן קצר. “לאחר שהטירנים של פוקיס בזזו את מקדש דלפוי פשט הזהב כמו אש בין היונים והכסף החל להשתולל בקרבם. ולאחר מכן, משהביא אלכסנדר הגדול את אוצרות אסיה, זרחה ביון שמש העושר שעצמה רבה בכנפיה, אם ננקוט בלשונו של פינדארוס”. מגנזיה של פרס נשתחררו סכומים עצומים ובכוח משקלם נשתנה כל מאזן החיים ביון. אזורים שהיו עניים נהפכו עשירים, כגון אַיטוליה ואליס, ואילו מדינות יוניות שנחשבו לפנים עשירות, נדלדלו בינתים, על כל פנים נראו עניות בהשוואה לאחרות. מאליו מובן, כי נשתנו המחירים. הוצאות המחיה עלו ומתוך כך סבלו מעמדות הבינים. תמורות גדולות אלו דומות למה שנתרחש באירופה במאה הט"ז, לאחר שהספרדים בזזו את אוצרות הזהב שנצטברו במכסיקו ובפרו: גם אז הביא הדבר לעלית מחירים, לתמורות בתעשיות וברמת החיים, ורק מעטים עמדו על הגורמים לכל זה. הצאן נהפכו לחיות רעות – אומר לאטימר – כי במחירים החדשים כדאי לגדל באנגליה כבשים ולמכור את הצמר לעבר הים, ובשל כך נהפכו שדות־ניר למרעה ופועלי־החקלאות נשארו ללא עבודה. אבל, מרבית העושר הפרסי נשארה בידי המלכים יורשיו של אלכסנדר ועל כן לא קם כוח שיכול לעמוד כנגדם. המלכים יכלו לשכור להם צבאות עצומים של חיילים שכירים ופלוגות של פילים מאולפים ולערוך מלחמות בקנה־מידה ענקי. אפילו בזבוזם הרב מכל שעור (ראה להלן, ע' 270) לא הספיק לכלות את שפע העושר שבאוצרותיהם. אחד מקסמיה של קליאופטרה, אשר בו שבתה את לב אנטוניוס, היה אוצרה – אומרים הסופרים הקדמונים.

לפי דברי הקדמונים לא הרבו בימיהם להפיק את הזהב בדרך שטיפה, כפי שהיה נהוג על שפת נהר פאקטולוס בלוד וכפי שעשו שוחרי הזהב בקליפורניה בשנת 1849. בנידון זה מענינים ביותר תאורי המכרות בספרד, שמתאר סטראבו (ספר ג, פרקים 147־146). בספרד היו מפיקים זהב מגידי קווארצה. אצל ההסטוריון דיודורוס נשתמר תאור התהליך, אשר בו היו משתמשים להפקתו. תהליך זה קרוב לשיטות המודרניות, אלא שבימים ההם לא היו מכונות ובמקומן השתמשו בעבודות אסירים ועבדים שסבלו סבל רב. בשיטות הקדומות לא יכלו להפיק את הזהב כולו; חלק ממנו היה נשאר בתוך הבצרים ובכמה מקומות נמצא כדאי לשוב ולהפיק את השיירים הללו באמצעות שיטות מדעיות חדישות. לפי ידיעה אחת, עסוקים היו במכרות הזהב והכסף בספרד עד ארבעים אלף עובדים. סטראבו מביא את דבריו של פוליביוס על מציאת מכרה־זהב חדש, שגרם לנפילת ערכו של הזהב באיטליה כדי 30 למאה במשך שני חדשים.

נסיים נא את סטיתנו זו – ובזאת נקפוץ מעט קדימה – בעדותו של קיקרו: השתלטותה של רומי על ארצות הים התיכון הביאה לריכוז כל אוצרות העולם בידי אנשים מעטים. שלל־המלחמה, הביזה של ימי־שלום והממשל המושחת, כל אלה דלדלו את הפרובינציות וסיפקו לרומיים “כספים די בזבוזם”. מעולם לא היו “מכלים” את העושר בקלות ובגודש כמו הרומיים. מדי שנה מוציאה רומי לארצות המזרח כדי מליון לי“ש לקנית תמרוקים, אריגי־משי ותבלין – אומר פליניוס; “זה המחיר שאנו משלמים בעבור המותרות והתפנוקים של גבירותינו”, מוסיף הוא. ובכך לא נכללו ההוצאות לציד חיות טרף באפריקה ובאסיה בשביל ה”שעשועים" האכזריים וחסרי־טעם באמפיתיאטראות המרובים שהוקמו בכל מחציתה המערבית של קיסרות רומי. הקיסרות לא ייצרה שום סחורה שהיתה דרושה לארצות מזרח אסיה – לא תותחים ולא מכוניות ולא גרמופונים. על כן שומה היתה עליה לשלם בעבור כל קניותיה משם במתכות יקרות. ולא בהן בלבד; באוטאקאמונד נמצאו צבורים שלמים של מטבעות פרוטרוט רומיים. ותוצאת הדבר היתה, כי בשנת 400 לספירה הורגש באירופה כולה מחסור במטבעות יקרות והממשלות עשו מאמצים נואשים לקיים את מחזור הכספים על־ידי פיחותי מטבעות. המצב הוקל במידה רבה רק לאחר שנתגלו מקורות ניכרים של זהב סמוך לנהר הריינוס (סמוך לשנת 900 לספירה). כידוע לכל, נמצא אחרי־כן זהב רב בקאליפורניה, באבסטרליה, בקוטינאי שעל יד נהר יוקן, ובאפריקה הדרומית. אבל, גם כיום נאבקים אנו בבעיות־מטבע. עובדה משונה היא, שבבחירות נשיא ארצות הברית שבשנת 1896 מלאה תפקיד עצום השאלה, אם יש ליתן לממשלה רשות לקבוע מטעם החוק יחס מסוים בין ערכי הכסף והזהב, דהיינו כדי 16 ל־1; וראוי להזכר אגב כך, כי גם פיליפוס מלך מוקדון בקש לקבוע את ערך הזהב פי ½ 12 מערך הכסף. הרי שההסטוריה חוזרת על עצמה. ולא זו בלבד. בימי קדם נפתרה השאלה מתוך כך שאלכסנדר, בנו של אותו פיליפוס, הציף את העולם בזהב ששלל בפרס, ואילו בימינו קרובה השאלה להפתר בעזרת תהליך חדש להפקת זהב על־ידי ציאניד. אלא שכאן עלינו לחזור לעולם הקדום ואולי נסתכל בו עתה ביתר רגשי קירבה.

 

פרק עשירי: העולם ההלניסטי


א. יורשיו של אלכסנדר


אלכסנדר הגדול נפטר בבבל, במחלת הקדחת, ביום 13 ביוני שנת 323 לפני הספירה. כתריסר שנים מלך וקשה למצוא עוד תקופה בהסטוריה, אשר בה נתרחשה תוך זמן כל כך קצר תמורה כה פתאומית, עמוקה וקבועה בחיי חלק כה רב של כל האנושות. לפני כן נצבה ממלכת פרס הגדולה מול ערים־מדינות יוניות, שהיו שרויות תדיר בתוהו ובוהו של מדנים ומלחמה. עתה חדלה הממשלה הפרסית מלהתקיים ורק כעבור שש מאות שנה עלה על כסא המלוכה בפרס שליט מגזע פרסי. הערים־המדינות היוניות הוסיפו להתקיים, קצתן כשחיל־מצב מוקדוני חונה במצודתן, קצתן חבורות בבריתות מחודשות, קצתן כפופות לטיראנים, קצתן שומרות על עצמאות־למחצה, עד שעלה על דעתו של אחד המלכים (ולבסוף – על דעתה של רומי) ליתן להן פקודות, שלהמרותן לא העיזו. ובמזרח, בעשרות מקומות, קמו ערים יוניות חדשות, שהיו מזמינות את היונים לזנוח את מכורתן הקרתנית ואת מדניה הקרתניות ולעקור למקומות של רוח חדשה ורעיונות חדשים. הערים החדשות הללו הוקמו ברצונם של מלכים, ולפחות שתים מהן היו חשובות עתה הרבה יותר מן הערים הישנות שביון גופה, כפי שראינו לעייל.

ומה בדבר קיסרותו של אלכסנדר? קיסרותו מתה יחד עמו. בשכבו על ערש דוי שאלוהו: למי יצוה את מלכותו? וסבורים היו כי שפתיו מלמלו את התשובה: “לחזק ביותר”. בהזדמנות אחרת אמר אלכסנדר (ברמזו למסופר אצל הומרוס על משחקי־ההתחרות, שערך אכילס בקבורת חברו פטרוקלס): “גם בשעת קבורתי תערך התגוששות רבתי”. למעשה לא הניח אחריו שום יורש. ומפקדיו היטיבו להבין כי מי שישלוט על הצבא יהיה לאדוני הממלכה כולה. בתחילה הסכימו ביניהם לשמור על הממלכה בשביל היורש החוקי. אבל, כעבור תריסר שנים לא נשאר מאומה לא מהסכם זה ואף לא מן היורש עצמו. לא ניכנס כאן לסבך הקנוניות, המזימות, הבריתות, המריבות, המלחמות והפטירות שבאו אחרי זה. בהדרגה נתרקמו שלוש מלכויות ושלוש משפחות־מלוכה. על מצרים נשתלט מלכתחילה תלמי בן לאגוס; ומשפחתו משלה שם במשך כמעט שלוש מאות שנה, עד מותה של קליאופטרה, שאבדה את עצמה לדעת, אחרי שאהובה אנטוניוס ניגף בקרב אקטיום (בשנת 31 לפני הספירה). ביתו של סליוקוס שלט באסיה – אבל משמעו של מושג זה אינו ברור, כי גבולות מלכותו היו משתנים והולכים ומעולם לא היו בטוחים. כבר לאחר זמן קצר פשעה בו הודו. במחצית המאה השלישית מרדו המחוזות הפארתיים ונותקו משאר המחוזות שבמזרח. מאז נותרה תחת שלטון הסליוקים רק סוריה גופה ובירתה אנטיוכיה, ואילו בשאר המחוזות לא שלטו אלא על מה שהצליחו לשמור או לכבוש המלכים השונים. ברם, משפחת סליוקוס החזיקה בשלטון עד לשנת 65 לפני הספירה, עד בואו של פומפיוס למזרח. במוקדון עברה המלוכה אחרי תקופה ממושכת של מהומה ומבוכה לידי אנטיגונוס וביתו ונשארה בידם עד שבאו הרומיים וסילקו את פרסיוס, בשנת 168 לפני הספירה.

בשנת 306 לפני הספירה הכתירו השליטים את עצמם, בזה אחר זה, בתוארי “מלך”. לכאורה צריך היה כל אחד מהם לכנות את עצמו “מלך ארץ פלונית”, כי כך רגילים אנו כיום. אבל, לא זו היתה דרכם של הקדמונים, לקשור תואר מלך עם שמה של ארץ מסוימת, ומלבד זאת צפון היה בסתמיות זו גם רמז לכך, שהאיש המוכתר מלך עשוי ביום מן הימים לאחד בידיו את כל ירושתו של אלכסנדר מלך עולם – ויודעים אנו, כי, אמנם, לכך היו מלכים אלה נושאים את נפשם. ויתכן, שהיתה עוד סבה אחרת: אף אחת מן הממלכות החדשות לא היתה מבוססת על עם מסוים, עדיף בחזקו ובמספרו. אילו הגביל מלך מוקדון את שלטונו למוקדונים בלבד, כי עתה זכתה מלכותו לבסיס לאומי אמתי; ואמנם מלכי מוקדון נתקרבו לכך ביותר. אבל, במצרים היו שני גזעים, המצרים והיונים; השושלת היתה יונית ואילו המון התושבים היו מצרים. במשך שתי מאות שנים שלטו בהם הפרסים. ועתה העדיפו את היונים, כי היונים נטו להתערב בהם ואף היו מקבלים את פולחנם. ובמרוצת הזמנים הלכה השפעת היונים במצרים הלוך והתמעט והשפעת המצרים על היונים הלכה הלוך וגדול. ואם כבשו מלכי בית תלמי את ארץ־ישראל או את האי קפריסין או את לוב – והם בקשו לשפוך את שלטונם על כל שלוש הארצות הללו – הרי לא היתה עוד שום אפשרות לדבר על אחידות לאומית. המלכה קליאופטרה היתה יונית לפי מוצאה ולא מצרית, למרות ששכספיר מכנה אות “צוענית”. הממלכות דמו אפוא בתקופה זו לצרופי אחוזות גדולות, אשר המשותף לכולן רק היותן שייכות לאדם אחד, השולט בכולן והמשתדל להפיק מכולן הכנסות גדולות ככל שיוכל וככל שנראה לו בלתי מסוכן.

בשנת 133 נפטר אחרון מלכי פרגמון ולא הניח אחריו יורש. הוא ציווה את מלכותו לרומי ונטיב להבין זאת אם נעיף עיין על המוריש ועל הירושה. כבר ראינו לעייל (ע' 178) את מקורה המוזר של שושלת זו. לכאורה לא יכולנו לצפות לגדולות מאת ממלכה ובית־מלכות שעלו בדרך זאת, אבל למעשה הם שרתו באמונה תרבות והשכלה, אמנות וספרות. בפרגמון היתה אחת הספריות המפורסמות של ימי־הקדם. אומרים כי כונסו בה כדי 200,000 כרכים עד שבא אנטוניוס ונתנם מתנה לקליאופטרה. כשאחד ממלכי בית תלמי, יריבם הגדול באיסוף ספרים, סרב לספק להם לפרגמון עלי גומא, המציאו חומר חדש לכתיבת הספרים, את הקלף, המכונה עד היום בכל שפות אירופה על שם ארץ מוצאו (פרגאמנט, פארצ’מנט). מלכי פרגמון הרבו לעשות להצלת אסיה וההלניסם מפלישת הגאלים. בשני כיוונים נוכל איפוא לחקור מלכות משונה זו, שנתהוותה בדרך מקרה (התבל כולה היתה אז מלאה הזדמנויות ורק מיעוטן נוצלו כדבעי): הכיוון האחד הוא – שושלת המלכים, אבל עליהם לא נתעכב כאן. בכיוון האחר – זו התרומה הגדולה שמלכים אלה תרמו לקדמת האנושות. משתי הבחינות אין מלכות פרגמון שונה במאומה משאר המלכויות. לאנושות אין ענין מרובה בפרטי חייהם של המלכים ובמריבותיהם, וכיצד לחמו זה בזה והרחיבו את תחומי שלטונם איש על חשבון רעהו – אף שמלחמות אלו היו לאו דוקא שעשועים ולא ענינים של מה־בכך, כי למלכים היו מטרות ורעיונות משלהם. מעולם לא נשכח מלבם אלכסנדר, תמיד זכרו את העולם המאוחד שיצר, את חיבתו לתרבות יון ולחיי העיר היונית. וככל שהרבו להלחם איש ברעהו מלחמות תנופה ומלחמות מגן, ככל שהרבו לבזבז אוצרות (היו ביניהם מלכים הנחשבים עם גדולי הבזבזנים בהסטוריה) ולהשתעות בשגיונות אישיים וקלוקלים (אף כי מקצתם היו נבונים ובעלי־טעם), הרי לכולם משותפת היתה הנאמנות לתרבות היונית וזו בעצם היתה תרומתם האמתית לאנושות.

ודאי המלחמות בין יורשי אלכסנדר ובין המלכים שבאו אחריהם הפריעו להלניזציה של אסיה, אבל כבר ראינו לעייל (ראה ע' 177) כי המלחמות בתקופה זו לא היו אכזריות כמו בין המדינות־הערים. השמדת אוכלוסים ומכירת תושבי עיר שלמה לעבדות חדלו מהיות מעשים שבכל יום. החיילים לא היו עתה מה שהיו בעבר, – כי שכירים היו והמלחמה נהפכה למדע, למשחק מסובך ומחושב. גם תבוסה, וגם כניעה, היו לעתים קרובות לחיילים הללו רק שנוי המחנה והגזבר. אמנם, קלגסים שכירים אינם מפורסמים לטובה וכשמם כן היו במציאות. וצרוף של מלכי־מורשה עם שאיפה לשלטון עולמי ועם גדודי חיילים שכירים הביא, כמובן, לרבוי מלחמות ולבזבוז עצום, להרס ומצוקה. אבל, ככלות הכל, לא המיטו כל אלה חורבן וטובים היו מן השנאה והקנאה וטביחת־המונים בין ערי יון בעודן מדינות עצמאיות. כל עוד מתרחשות מלחמות בעולם, יש ליתן את הדעת גם על הנסיבות הללו.

המחבב את היסוד הדרמאטי בהסטוריה ודאי שימצא ענין רב ומרתק בתמורות התכופות והמפתיעות, בעליות ובירידות המתמיהות שמלאו את תולדות המלכים, השליטים, הנסיכים והנסיכות ומפקדי הצבא שבאו בזה אחר זה בערבוביה מרהיבה, ותכופות גם איומה. היו ביניהם גם אישים דגולים, תכופות בעלי־כשרונות, אבל רק לעתים בעלי מוסר־כליות. בשנת 316 אבד סליוקוס את כל מה שהיה לו ונמלט על נפשו עם חמשים פרשים, בעוד שכל חלקו במלכות אלכסנדר עבר לידי אנטיגונוס. יתכן, כי במנוסתו זו ניסה סליוקוס להתנחם בזכרו, כי לפני זמן מה היה אנטיגונוס עצמו מורדף על צואר כמותו. תלמי, שליטה של מצרים קבל את סליוקוס בסבר פנים ובשנת 312 נתחולל על יד עזה הקרב בו קפח אנטיגונוס את שלטונו בסוריה. תלמי נתן לסליוקוס אלף איש, מהם 200 פרשים, למען ינסה להשיב לעצמו את נחלותיו האבודות. ומשנת נצחונו זה חישבו הבריות במשך מאות שנים את התאריכים לפי “מנין שטרות”. כי זו היתה “שנת היונים”, בה היה סליוקוס למלך בקדמת אסיה, בארצות שהוריש אחרי־כן לבניו. אבל אל נא נרבה בדוגמאות. “כולנו כדור משחק בידי הגורל!” – מימרא זו של בולינגברוק עולה באזנינו מפי כל הוגי־הדעות שבימים ההם. אצטגנינים וסטואיקים נוהגים לדבר על הגזרה הצפויה מראש, אך אין ספק כי הנהגת העולם היתה מסורה אז במידה רבה למקרה. ועוד נשוב לכך להלן.

עד עתה ראינו מצביאים נהפכים למלכים, זוכים במלכויות ומאבדים מלכויות. ראינו כיצד קמו שלוש שושלות גדולות (או ארבע, אם נצרף גם את ממלכת פרגמון שהיתה קטנה אבל רבת תועלת), וכיצד לחמו זו בזו בהפתעות ובצבאות־שכירים. תמונה רבת ערבוביה, שתפסה עד כה מקום צנוע מאוד בתכנית לימודיו של הנוער האנגלי. תקופה זו לא תוארה בעטו של סופר גדול, כפי שתוארו ימי אחשורוש ופריקלס. וקשה לנו לצרף את חוטיה למסכת שלמה. לעייל עמדנו על שני חוטים חשובים: חלום השלטון בכפה והשאיפה לבנות תרבות יון באסיה. למטרות אלו הושקעו מאמצים רבים, אבל אף אחת מהן לא הושגה במלואה. ואף על פי כן אומרים לנו ההסטוריונים, ובצדק, כי מעטות הן התקופות שהרבו לסייע להתקדמות האנושות כמו תקופה זו. אמנם, מלכים אלה הרסו את חרותן של הערים־המדינות היוניות, אבל הן הניחו את היסודות לשלטונה הרוחני של יון בעולם כולו, וכלום יש לך ברכה גדולה מזו? הם פתחו את העולם כולו לקליטת רעיונות יוניים, אף עשו את הלשון היונית לשפת התרבות העולמית ובכך סללו את הדרך לפני התפשטות הנצרות. קדמת אסיה היונית והנוצרית, אשר בירתה ביצנץ־קונסטנטינופול, זו היתה מצודת־המגן לאירופה המערבית, בעלות עליה הכובשים הטורקים. ודאי, לא תלמי ולא סליוקוס בשעתם לא חלמו על תוצאות כאלו של פעולתם, אבל התוצאות צמחו מהיותם שואפים לאידיאלים מסוימים, ומשום שאלה היו האידיאלים המעולים שבדורותיהם. ואף שהלכו לעתים בדרכים עקלקלות, ידוע ידעו כי גם דרכים אלו מוליכות למטרתם הנעלה.


ב. חיי היונים בתקופה החדשה


כל המעיין בפעולות אלכסנדר, שומה עליו להתעכב במיוחד על יסוד העיר אלכסנדריה. לעייל סקרנו בקצרה את תרומתה של עיר זו לתרבות העולם ולקדמת המחשבה האנושית. ורק מי שירד לעמקה של תרומה זו יטיב להבין את משמעו האמתי של אלכסנדר. אבל, אלכסנדריה היתה לא רק מקומם של הוגי־דעות וכמה מלומדים, אלא גם עיר יונית שוקקת חיים ומרכז המסחר העולמי. לפי דעתם של היונים, היו החיים בכרך גדול מלאים מהומה ויגיעה, במיוחד בעיר שגדלה במהירות, כמו שיקאגו, ונתמלאה בחפזון אוכלוסים מרובים ומעורבים מעמים שונים, ללא מסורת משותפת של מוצא משפחתי ואמונה אחת; וכדוגמאות לכך היו היונים מצביעים על סיראקוסאי ועל אלכסנדריה של מצרים – סיראקוסאי על שום החליפות התכופות בסדרי משטרה מדמוקרטיה קיצונית לשלטון טיראנים, ואלכסנדריה על שום היהודים והמצרים המרובים אשר בה והחילים השכירים “הנעים ונדים בין אדישות לבין פראות”, כפי שהגדירם חוקר אנגלי אחד. אכזריותם בתגרות ובמהומות פוליטיות זעזעה אף את פוליביוס בשעתו: למראה מהומות ברחובות “מתמלאים לא רק הסמטאות, אלא גם הגגות והמדרגות המון רב של גברים ונשים וטף, כולם נחפזים צווחים, מבולבלים. כי גם באלכסנדריה, כמו בקרת־חדשה, נודע במהומות תפקיד רב לא בלבד לגברים, אלא גם לילדים”. בדברים אלה מסיים פוליביוס את ספורו המזעזע על מותו של אחד השרים עם בני־ביתו: המון העם באלכסנדריה התנפל עליהם, הפשיטם ערומים ורצחם בפומבי, ובין המרצחים היו גם נערות צעירות. שעשוע רגיל באלכסנדריה בימי בית תלמי, ואפילו בימי הרומיים היו פרעות ביהודים. עלינו, האנגלים, משפיע אולי לטובה משחקנו האהוב, הקריקט, על כל פנים הוא משמש לנו כעין כסות עינים. אבל שעשועיהם של אחרוני המלכים לא היו מעולים משעשועי נתיניהם. נשתמר בידינו תאור מפורט של תהלוכת־מפגן שנערכה על־ידי המלך פילדלפוס השני לבית תלמי – והוא היה איש בעל טעם באמנות ובספרות. בתהלוכה עברה מרכבה ועליה פסל רב־מידות של האל באכחוס, המוזג יין מגביע זהב, כשהוא מיושב בין כלי־זהב שונים וסביבו ארבעים סאטירים וזרי זהב בראשיהם. אחריו הובל על מרכבה אחרת פסל שסימל את המקום ניסא; בעגלות אחרות הוסעה גת ענקית וחמת עצומה עשויה עורות ברדלסים והיא מכילה כדי 27,000 גלון יין; נשים שסימלו את הערים ששוחררו משלטון הפרסים: אֵל רוכב על פיל; חמש מאות נערות לבושות “חיטונים” של שני עם חגורות זהב; פילים, יענים, גמלים, כושים, ערמות תבלים, שנהבים, תוכיים, קרנף; גדודי צבא המלך; ועוד הרבה דברים אחרים. אך דיינו במה שהזכרנו. וכל אחד יוכל לחשב ולשער מה היו ההוצאות לתהלוכה זו.

העיר אלכסנדריה גופה עשתה רושם רב על היונים. כולה נבנתה במחושב, במקום שנבחר במיוחד בשבילה. ומקומה יפה לה, אמרו היונים, באשר היא שוכנת על שני ימים, על שפת הים התיכון ועל גדת הימה מאריאוטיס. בתקופת הקיץ מתמלאות התעלות שבתוכה מים מגאות הנילוס והמים הללו שוטפים ומנקים אותן. בתקופה זו באות הרוחות מצפון וממערב והן מצננות את האויר. נמלה של אלכסנדריה היה מוגן גם מן הטין, שסוחף הנילוס, גם מרוחות המערב, ועל כן יכלו האניות להכנס אליו על נקלה. העיר היתה חלוקה לחמשה רבעים, שצוינו לפי חמש האותיות הראשונות של האלף־בית (היהודים היו יושבים ברובע “דלתא”). מרובים היו בה הבנינים המפוארים. במיוחד נודע לתהילה הגמנסיון של אלכסנדריה, אשר בו סטווי עמודים באורך פרסה ומעלה. הרחובות היו ערוכים בקווי שתי וערב ושני רחובות היו רחבים מאד, כדי 90 רגל (לשם השוואה נזכיר־נא, כי הרחוב הראשי בויניפג רחבו 132 רגל). הרחוב הקאנופי, הוא אחד מן השנים, נמשך לאורך ארבעה מילין והיה אף מואר בלילות – אחד הסופרים הקדמונים כתב עליו ברוב התלהבותו, כי בלילה דומה הוא “לשמש שנפרט למעות קטנות”, אלא שעלינו לזכור כי השמשות הקטנות הללו היו מנורות־שמן. גם רחוב ברואדוי בניו־יורק ארכו כמה מילין, אבל בעולם הקדום לא היו רחובות רבים באורך זה, ועל כן עשתה אלכסנדריה רושם רב כל כך. הן מרבית הערים הקדמוניות היו קטנות וצפופות מאד. על שפת הים עמד הארמון אשר בו נמצא המוזיון המפורסם עם הספריה הגדולה (“כלוב המוזות”, כינה אותו סופר שנון) ושטחו היה כדי רבע משטח העיר כולה. הזרקור של אלכסנדריה נחשב לאחד מפלאי העולם ועל שמו ניתן הכנוי “פרוס” גם למגדלורים במקומות אחרים.

בעשרות השנים האחרות נתגלו במצרים כמויות עצומות של כתבי גומא “שהכניסו יין חדש לקנקני המדע הישן”, כבטויו של מלומד גרמני. הרבה סופרים, שנודעו לנו לפני כן רק בשמם, קמו עתה לתחיה. אלא שמעטים מביניהם ראויים לחיי־דורות. אבל, שיריו של באכחילידס וה“לוגיה” (אמרות) של ישוע הן יצירות בעלות ערך קיים. וכן חשובה מאד התגלית, כי יצירות הסופרים הקלאסיים נשתמרו בידינו כמעט באותו הנוסח, שבו היו קוראים אותם בימי קיסר אבגוסטוס. כמה הרבו להעליל על מעתיקי כתבי היד בימי הבינים, האשימו אותם בשבושים מחמת בערות ורשלנות – והנה נתברר כי עשו את מלאכתם באמונה ובדיקנות, פרט לכמה שגיאות שהן בבחינת פליטות־קולמוס או טעויות מקריות שמחמת עיפות. אבל, אותו מלומד גרמני נתכוון לדבר מה אחר לגמרי. עיקר כוונתו לתגליות שאינן מתחומה של ספרות. הרי לפנינו ערמת חשבונות של אחוזת־משק מצרית; הרי חלק מאוסף מכתבים משפחתיים; כתבי הגומא שבידינו כוללים תעודות מכל המינים והסוגים – תזכירים, חוזים מחאות, וכיוצא בזה, והם מקיפים תקופה של כאלף שנים רצופות. רוב התעודות הללו משעממות מאד, הריהן כעין מה שנמצא בסל־ניירות בימינו. אבל, אם נצרף זה אל זה את הפרטים השונים שבהן, תעלה לפנינו תמונת חייהם של בני־האדם בימים ההם, כיצד היו אוכלים ושותים ומשתעשעים ופרים ורבים ומתדינים ואוהבים ושונאים זה את זה, כיצד היו חיים באחד הישובים המענינים ביותר לפני כאלפים שנה.

כאן מוצאים אנו את הענינים שעמדו במרכז חייהם של בני־אדם פשוטים, מחוסרי התרבות, של בני “עמך” בינוניים שבאותה תקופה. הרי מכתבו של תלמיד אל אביו: הנער כועס על שלא התירו לו להלוות אל אביו. תלמיד אחד כותב אל משפחתו מכתב ארוך ובצדו הערה: “אל תשכחו את היונים הקטנות”. פועל כותב אל אליס אשתו ומודיע לה כי עודנו שוהה באלכסנדריה; אל נא תפחדי אפוא; כשאקבל את שכרי אשלחנו הביתה; אם יוולד לך בן, קיימי אותו, אבל אם תוולד לך בת השליכיה; “כיצד אוכל לשכחך? אל תפחדי אף רגע”. ובשולי המכתב התאריך: היום ה־23 לפאוני בשנת 29 לקיסר (היא שנה ראשונה לספירה המקובלת). סוכן תובע במכתבו כסף לשלם שכר לפועלים, וכן מסמרים למרזבים וצנצנת דבק למלאכת הבדק; סוסי־היאור לא הזיקו מאומה והוא גם ישגיח על הסירה. חשבונו של טבח מפרט את הוצאותיו היומיות לבשר – כך וכך כרעים, לשונות, כליות, ראשים, חזות. והרי מכתב כתוב אל רקדנית־צלצלים ובו הצעה לשכור אותה עם שתי רקדניות אחרות להצגה בביתו של הכותב במשך ששת הימים החל ב־24 לפאוני (לפי התאריך הישן) בשכר 36 דרכמונים ליום (ערכו של הדרכמון היה, לפי כוח־קניתו, כדי דולר אחד); מובטחות להן מנות־מזון – כך וכך שעורים, כך וכך ככרות־לחם; גם תוכלנה לרכב אל ביתו וחזרה על שני חמורים (האחת תוכל, אולי, ללכת ברגל), והרי חוזה, שבו אדם מוסר את עבדו למורה, ללמדו במשך שנתים קצרנות; אך מותנה בו, כי החלק האחרון של הכסף ישולם רק למפרע ורק בתנאי שהנער ידע קרוא וכתוב דברי פרוזה מכל הסוגים בלי שגיאות. ארטמידורוס ליוה את הנסיכה עד לגבול וחוזר משם; היאות זינון לקנות את השעורים, לדאוג לתיקון הגג ולטפל בחזירים? לטראפיון שלום; הוא עומד לשאת את בתו של הספרוס בחודש מיסור; אנא, שלח מחצית החאוס שמן; “נ.ב. בוא נא גם אתה ליום החתונה. אפולוניוס.” ושוב אדם כותב אל אביו: “כל דבריך שקרים וגם דברי אלוהיך שקרים, כי בעטים שקענו בסחי היוון וכאן ניתם לגווע. ואם סבור אתה כי נוכל להנצל, הולכים אנו על פני אזנים ועינים (כלומר: נטבלנו לנצרות)… בטריקומיה איני מעיז להרים את ראשי מרוב בושה על כי מחלנו על כבודנו וכל כך ירדנו, וכל זה משום שהאלים רימונו ואת אמוננו שמנו בחלומות. הוה שלום.”

דומה הדבר, כי תחילה היו היונים והמוקדונים במצרים מביאים להם נשים מארץ מכורתם, על כל פנים היו מתחתנים עם יונים. אך בניהם, שגדלו במצרים, כבר לא יכלו להקפיד על כך; כדבר הזה רואים אנו בכל ארץ עליה. על כן החלו לשאת להם נשים מצריות, מילידות הארץ. התוצאה היתה, כי חינוך הילדים בבתיהם נעשה מושפע מדרכי המצרים והיה מתרחק והולך מדרכי החינוך היוני. יתכן, כי בשלוש הערים הגדולות במצרים אסור היה לאנשי חבר־העיר לשאת נשים ילידות, אבל בערי השדה, היו, כפי הנראה, רבים מאד שנתקראו יונים אך היו, לפי מוצאם, לא יונים אלא מצרים. כיוצא בזה רואים אנו את האויראזיים בהודו דבקים בשמותיהם הפורטוגיזיים, למרות שדמם כמעט הודי טהור. בנשואי תערובת בין היונים לבין המצרים מתגלה הדבר ברבוי השמות במשפחה ולעתים קרובות גם בצורת השמות, כי משותפים בהם גם אלי מצרים, כמו למשל, בשם איזידור (מתנת איזיס). ואל נא נשכח, כי התערבות הפורטוגזים בילידים היתה אחת הסיבות הראשיות להתערערות השלטון הפורטוגיזי בהודו.

בראש וראשונה היתה אלכסנדריה מרכז למסחר המזרחי. הסחורות ממזרחה של אסיה היו מגיעות קצתן בדרכי יבשה לאנטיוכיה שבסוריה וקצתן בדרך הים אל נמלי ים־סוף ומאלכסנדריה היו מתחלקות לכל ארצות הים התיכון. “עיר זו היא ה”אמפוריום" (שוק) הגדול ביותר בתבל", כתב סטראבו לעת תחילת הספירה הנוצרית. כאן היה מקום המפגש הגדול של הסוחרים ומרכז ההשברה לכל ארצות הישוב. ועוד מוסיף סטראבו לאמור, כי אביה של קליאופטרה המלכה, שניהל את עסקי מלכותו ברפיון וברשלנות מאין כמותו, אף הוא היה גובה מארצו כדי 12,500 ככר בשנה (ערכו של הככר היה כדי 250 לי"ש, אבל פי חמשה מזה לפי כוח־הקניה).

סוחרים, חיילים, שוחרי הרפתקאות – כולם נמשכו אל מצרים, כשם שלפני כן היתה להם כאבן שואבת איטליה הדרומית, כשם שבאמצע המאה שעברה קסמו לכל אדם עז־רוח באירופה הארצות החדשות באמריקה. מה יעשה אדם שאהבתו נכזבה? וחברו משיא לו עצה: “אין מלך שידו פתוחה לכל איש בן־חורין כתלמי במצרים. הוא גם בעל שגיונות וחביב המוזות, אוהב נאמן, ראש לחברת ידידים, מכיר את אוהביו ועינו פקוחה על אויביו, רבות מתנותיו ורבים מקבליהן, אינו משיב ריקם שום בקשה הראויה להתכבד, ולא תמיד עלינו לבקש ממנו. אם רוצה אתה להתאושש ולזקוף את ראשך מול האל היורה את החצים בלבבות, קום ולך למצרים!” – “מצרים – שומעים אנו מפי איש אחר – מצרים היא ביתה ומשכנה של האלה. במצרים תמצא את כל מה שישנו ומה שהיה ברחבי התבל – עשירות, זירות־האבקות, עצמה, שלום, תהילה, פילוסופים, כספים, מזומנים, אנשים צעירים, את מקדש האל האח ואחותו האלה, מקדשו של המלך הטוב, המוזיון, יינות וכל דבר־חפץ באות נפשך”.


ג. הודו וקצוי תבל


נשתמר בידינו סיפור משונה אודות קרב רפיח, אשר נתחולל בשנת 217 לפני הספירה בין צבאות תלמי הרביעי מלך מצרים ובין צבאו של אנטיוכוס מלך סוריה. רק מעטים מבין ה“חיות” (כלומר: הפילים) של תלמי הרהיבו עוז להתנגש עם “חיות” האויב. על שכמם של הפילים היו “מגדלים” ובתוכם אנשי־מלחמה, אך מלבד זאת היו הפילים מתנפלים זה על זה קדקוד מול קדקוד, חטמיהם שלובים, והם דרוכים זה מול זה בכל כובד משקלם, עד כי רגלי החלש מועדות והוא נופל תחתיו. אך פיליו של תלמי היו רובם פחדנים, כי זה דרכם של הפילים האפריקניים, יען אינם סובלים את ריחם של פילי הודו ואת קולות התרועה שהללו משמיעים; וגם יראים הם מפני גובה קומתם וחזקם של פילים מהודו ובהתקרבם הם הופכים את פניהם ונסים. לפי דברי חוקרי־הטבע בימינו דוקא פילי־הודו קטנים בקומתם; וכן אומרים הם, כי פילי־אפריקה פראים יותר ואינם ניתנים לאילוף – אולם דעה זו הוכחשה בזמן האחרון. אבל, יתכן, כי לפנים היו מצויים באפריקה גם פילים יותר קטנים.

היונים עצמם עמדו על כך, שהומרוס אמנם הטיב להכיר את שן־הפיל, אך אודות הפילים החיים לא שמע, כפי הנראה, מאומה. אלכסנדר פגש אותם לראשונה בהגיעו להודו. בצבא מלך פורוס יצאו נגדו מאתים פילים מלומדי מלחמה. אחרי נצחונו מצא אלכסנדר ענין רב בציידי־הפילים, אף הוא עצמו השתתף עמהם בציד וצרף אל צבאו חטיבות של פילים מאולפים. מאז נודעו הפילים באירופה. המלך פירוס וחניבעל הביאום עם צבאותיהם לאיטליה. מלכי בית תלמי היו צדים פילים בסודאן. אפילו הבריטים הקדומים, יושבי קצוי תבל, היו מחבבים מחרוזות משן־פיל והיו מביאים אותם מארץ גליה הרומית. ומענין לציין, כי מנהיג הפילים מכונה כבר בימי קדם בשם הודי.

הממלכות הגדולות פתחו את שערי התבל. באמצעות הפרסים נודע ליונים על הודו ועל תושביה וספורי־הנפלאות אודותם היו עוברים מאיש לרעהו. ספורים מסוג זה נאחזים תמיד בקווים המוזרים והתמוהים ומגזימים בהם למעלה מכל שעור, אין לדמותם כלל לידיעות שבידינו, שנאספו בידי אנשים מסוג אחר לגמרי – לא סוחרים ונוסעי עראי, אלא חוקרים, מטיפים דתיים, פקידי־שלטון, אנשים ששהו בנכר שנים מרובות, שלמדו על בוריה את שפת תושבי המקום וקראו את ספריהם. אך ראוי לציין, כי כמה מבין אנשים אלה משבחים מאוד את הרודוטוס על דיוקו ורצינותו בתארו את הודו. לא הוא שהמציא את הספור על הנמלים הגדולות כשועלים שבקניהן צבור זהב ומשם מפיקים אותו גבורים רוכבים על גמלים – אין זו אלא מעשיה הודית נושנה. כיוצא בזה, גם הספור על האיש הצעיר שרקד על השולחן ואחר עמד על ראשו וכך “הרקיד עמו את ארוסתו” – גם על כך מסופר במשל הודי ידוע, אלא ששם הרוקד הוא לא איש, כי אם טווס. אמנם הרודוטוס אומר, כי בהודו רב החום עם שחר והוא פוחת אחר־הצהרים, ובכך מוכח כי טעה בשמועה וכי הוא עצמו לא בקר בארץ זו: דבריו אינם אלא סברה שסברו הקדמונים, כאשר האמינו כי החמה זורחת מפאת המזרח וכי הארץ שטוחה כחררה.

מסע כבושיו של אלכסנדר גשר כמה גשרים בין הודו לאירופה. פנג’אב היתה לחלק ממלכתו של אלכסנדר ועברה לידי יורשו סליוקוס. סליוקוס זה שיגר משלחת חדשה מזרחה, אל פנימה של הודו. מיגאסתנס בא אל חצרו של המלך סאנדראקוטוס – הוא המלך הידוע בשמו ההודי צ’אנדראגופטא, אשר את שרידי בירתו פאטאליפוטרא מצאו בחפירות בפאטנא, על שפת נהג הגאנגס. מיגאסתנס זה כתב ספר על הודו וספרו זכה לתפוצה רבה. ממנו שאבו את מרבית ידיעותיהם גם הגיאוגרפים גם דורשי־נפלאות שבדורות הבאים. ואמנם, יש בספר זה כמה דברי־הבאי, אבל גם הם משקפים את האגדות השגורות בהודו גופה, ואילו מה שהוא מוסר על סדרי הממלכה ההודית מצא את אשורו בכתבים קדמונים בסאנסקריט. לפי דברי אחד מגדולי המומחים בתחום זה, רבות ידיעותינו על המוסדות המדיניים והעירוניים בממלכות צ’אנדראגופטא יותר משידוע לנו על ההוי בהודו עד לימי אכבר המוגול הגדול, שבחצר מלכותו ביקר שגרירה המיוחד של המלכה הבריטית אליזאבת. גם אריאנוס, שחי כארבע מאות שנה אחרי מיגאסתנס, שאב את הידיעות על הודו, בחבורו על תולדות אלכסנדר, בעיקר מספרו. לאחר זמן קצר יצאה הודו מתחת שלטונם של מלכי בית סליוקוס. אבל, עוד זמן רב הוסיפו מלכי השושלת הבאקטרית שמשלה מצפון להרים, לטבוע מטבעות זהב כדוגמת המטבעות שטבעו אלכסנדר ויורשיו. האמנות היונית חדרה מזרחה והשפיעה השפעה רבה על האמנות המקומית. אף בעמק נהר סואט ובטורקיסטאן שבצפון נמצאו פסלי בודה הדומים דמיון מפתיע לפסלי אלי יון, ורחוקים בהחלט מדמותו של בודה באמנות ההודית. יש אומרים, כי כל האדריכלות של הודו מקורה בהשראה מאמנות יון וכי עד לבואו של אלכסנדר לא ידעו ההודים לבנות בניניי־אבן (אמנם, יש גם חולקים על כך; אבל הרבה דברים בתולדות הקדם שנויים במחלוקת ואף על פי כן יתכן כי נכונים הם). גם בתקופה יותר מאוחרת שותפו אמנים איטלקים ביצירות הנחשבות כשכיות האדריכלות ההודית, למשל: בבנין טאדג' מוהול שבאגרא. מאידך גיסא, הגיע הסיפור אודות בודה ליון. קלמנט מאלכסנדריה מכנה אותו בוטא ולאחר מכן עובד הסיפור באגדה הנוצרית המוזרה בשם “מעשה ברלעם ויהושפט” (ובעברית: “בן המלך והנזיר” – המלה"ד). אמנם, מחבר יצירה זו (או מחבריה) שילבו והבליעו בתוכה גם כמה ספורים אחרים.

אך מכל הנסיעות להודו מפורסמת, אולי ביותר נסיעתו של השליח תומאס. אין זה מן הנמנע כי מעולם לא הלך להודו, אבל בספר “חיי הקדושים” מסופר אודותיו, כי היה נגר לפי מלאכתו וכי מכרוהו לסוחר שהפליג להודו ושם נתגלגל בהרפתקאות מופלאות בחצרות נסיכים ושליטים שונים. סמוך למדראס ישנה גם כיום כנסיה עתיקה, עומדת על ראש גבעה, ובה מראים צלב שנחטב בידי תומאס הקדוש. על צלב זה חרותה כתובת בשפה מוזרה. ברם הכתובת היא מתקופה מאוחרת בהרבה יותר ויתכן כי גם הצלב מאוחר כמותה. הספור ב“חיי הקדושים” הוא מן המאה השלישית לספירה ומכיל אגדות מופלאות ביותר, שנראו במשך זמן רב כנטולות כל קשר וטעם, עד שעמדו על כך, כי אין אלו אלא האגדות אודות התאומים השמימיים שבהמנונים ההודיים הקדומים, והן מיוחסות כאן לתומאס ולאחיו התאום, הוא ישו הנוצרי (לפי המובא ב“חיי הקדושים”). אמנם, כל המסופר שם כל כך דמיוני, כל כך מופלג מן המושגים המקובלים עלינו, ואף מן המובא בברית החדשה, עד כי רבים מתקשים להאמין בכל זה.

בין הלך תומאס הקדוש להודו ובין לא הלך, אין ספק כי יכול היה לעשות זאת בלי קושי. אלא שאין בכך הוכחה לספור על נסיעתו להודו, כשם שמציאת הקברים במיקני אינה מוכיחה כי אמנם הלך אגממנון לטרויה, והודאות כי קרל הגדול היה מלך וקיסר באירופה, אין בה ראיה לסיפור כי ערך מסע צלב לגאולת ירושלים. סטראבו, שחי לעת הולדת ישו, מספר כי אניות, עד מאה ועשרים במספר, היו מפליגות מדי שנה ממצרים להודו. בפרק הראשון ראינו כיצד נהגו היונים להפליג במי הים התיכון, שרוחותיו רופפות ומשתנות לעתים קרובות: לפיכך נזהרו היונים, אפילו בצאתם למסעות רחוקים מאד, שלא להתרחק מן החוף אלא כדי מראית־עין. אך לעת לידתו של ישו עמד קברניט יוני, היפאלוס שמו, על הרוחות הנושבות באוקינוס ההודי בתקופות שנה מסוימות, והן קבועות כל כך, שאפשר לסמוך עליהן ולהפליג בעזרתם אף בלב הים, בלי לראות יבשה במשך ימים רצופים, וכך לחצות את האוקינוס עד לחופה המערבי של הודו. את הרוחות האלו מכנים אנו בשם רוחות המונסון, אבל בימי קדם היו מכנים אותן “רוחות היפאלוס” על שם מגלם. ולאחר שהעיזו לסמוך עליהן למדו גם להפליג בכוחן, בעזרת המפרשים וההגה, למרחקים גדלים והולכים, עד לקצה הודו שבדרום, גם את ציילון מצאו יורדי־הים הקדמונים, על כל פנים שמעו על אי זה ואף ציינו אותו במפותיהם, אלא שתארוהו גדול בהרבה משהוא במציאות. במזרח הם פגשו גם סוחרים מסין, שהגיעו מארצם בדרכי יבשה או באניות, והשמוש במשי פשט והלך בקיסרות רומי. שמו של המשי היה אז “סיריקה”, מלשון “סרס” (סינים), אלא שבני־המערב לא ידעו לעמוד על טיבו של מוצר זה ועל מקורו. רק בימי מלכותו של יוסטיניאנוס הובאו לקונסטנטינופול ביצים של תולעי המשי וגידול המשי הגיע לחשיבות ביון. בהודו הדרומית נמצאו במקומות רבים מטבעות של רומי, לעתים אף בכמויות ניכרות. באוקטובר 1915, למשל, כשחפרו את היסודות לבית־חרושת לכותנה במאדורא, נמצאה חפיסת מטבעות זהב ועליהם ראשי הקיסרים נירון ודומיטיאנוס. המטבעות היו כמעט חדשים, כפי הנראה כמעט לא השתמשו בהם, ויתכן כי הוטמנו באדמה כבר בסוף ימיו של דומיטיאנוס קיסר, היינו בעת הכתבתו של הספר “חזיונות”, האחרון לספרי הברית החדשה. הרומיים הכירו יפה את הנמר, הטורף האופיני להודו, וכן את הגירפה, שמקומה באפריקה המרכזית. ואחד מקיסרי רומי אף קיים באיטליה עדר שלם של פילים.

כבר זמן רב לפני הזמן שבו אנו עומדים ספר הרודוטוס על יורדי־ים שהפליגו ממצרים דרומה ובמסע נועז של שלוש שנים רצופות סבבו את כל אפריקה. אחרי שובם ספרו, בין שאר הגוזמאות, אחת שניכר היה בה כי אינה אלא שקר: במשך זמן מה – כך אמרו – נראתה להם השמש בפאת צפון. אנו יודעים, כי זו דוקא ראיה לכך, שאמנם סבבו את כף התקוה הטובה ולא בדו את הדברים מלבם, כפי שסבור היה הרודוטוס.

להשלמת הספור נזכיר עוד, כי מטבעות ישנים של יון נמצאו גם ברחבי רוסיה, לאורך הדרכים הקדומות אל הים הבלטי. גם לבריטניה הגיעו מטבעות מכמה ערים יוניות ואף שמשו דוגמה לחקויים מקומיים. התוצאה היו מטבעות משונים ביותר, כי עושיהם בצפון הרחוק לא הבינו את פשר הציורים על גבי המטבעות המקוריים, שתארו סוסים ומרכבות. על כל פנים, יש במטבעות אלו כדי להעיד על המאורעות של זמנם. ועוד עלינו להזכיר מסע מפורסם אחד, אבל מוטב שנדחה זאת לעת שנדבר אודות בריטניה (ראה להלן ע' 309).

כל הנסיעות והמסעות הללו נתרחשו לא בבת אחת. המדובר כאן לא בעשור שנים ולא במאת שנים אחת. אבל לאט לאט נתרבו ידיעות בני־האדם אודות העולם. באלכסנדריה נמצאו אנשים ששקדו לאסוף ולברר את כל הידיעות השונות והמשונות שהגיעו לשם, את השמועות ואת הנתונים על כל התגליות החדשות בים וביבשה. ואת כל אלה הם צרפו עם תוצאות מדע התכונה. אמנם, לא היו בידיהם המכשירים המשוכללים שבידי האסטרונום בימינו, אבל מוחות חריפים היו בקדקדם והם ידעו להשתמש בהם כהלכה. לעייל ראינו, כי אריסטארכוס מסאמוס הגיע לכלל מסקנה, כי מרכז התבל היא השמש ולא האדמה, כי לא החמה סובבת את הארץ, אלא הארץ נעה סביב השמש. המושג הישן על הארץ השטוחה נעזב לגמרי. חוקרים אלה תארו את הארץ עגולה, אף חלקוה לאזורים אקלימיים – חם, ממוזג וצונן – גם התוו על גבה קוי רוחב (אך לא קוי אורך) והמשיכו בחישובים ובמסקנות מזהירות. נניח, אמר אראטוסטנס בשנת 250 לפני הספירה, כי נפליג מספרד מערבה אל לב הים האטלנטי ואף נמשיך באותו קו הרוחב – הן סופנו שנגיע עד הודו אלא, כך סבר, הים הוא כל כך ענקי, שלעולם לא נוכל לחצותו. וזאת סבור היה, יען טעה בחישוב היקפה של הארץ. רעיון זה על הנסיעה סביב הארץ מספרד נזכר אצל סטראבו. וראוי לציין, כי ספרו של סטראבו תורגם לרומית והודפס כמה פעמים לפני שנת 1492, כלומר לפני שכריסטופור קולומבוס הפליג למסעו הגדול. והן ידוע, כי קולומבוס סבור היה עד יום מותו, כי הארץ שגילה מעבר לים היא חופה המזרחי של הודו.


ד. האמנות היונית


בראשית שנת 1820 חפר לו אכר יוני בשדהו ונתקל בשברי פסל שיש. זה היה פסלה של אפרודיטה. והדבר היה באי מלוס. ומכאן ואילך באה השתלשלות משונה ומסובכת, מלאה ספקות וסתירות. הדבר נודע לקציני־צי צרפתיים, שהודיעו על המציאה לשלטונות ארצם. שגרירה של צרפת בקונסטנטינופול הציע לקנות את הפסל. אך בינתים נמצא לו קונה אחר, על כל פנים אדם שרצה לקנותו, אלא שלא שלם את מחירו. במאי אותה שנה הופיע במקום מזכיר הצירות הצרפתית בראש פלוגת חיילים וכפה את האכר למסור לו את הפסל, אולם במהומה שפרצה בנמל נפלו זרועות־השיש של פסל־האלה הימה. נעדר גם חלק מן התושבת של הפסל ודוקא החלק שעליו נרשם שמו של הפסל. ויש אומרים, כי חלק זה נשבר בצדיה, למען יוכלו לטעון, כי הפסל הוא מעשה ידיו של פידיאס עצמו. כך הגיעה ה“ונוס של מילו” לבית־הנכאת של לובר. מעטים הפסלים שזכו מאז לפרסום ולחקוי כפסל זה, ומעטים שהרבו כמותו להביא שמחה ואושר לבני האדם. יתכן, כי במשך זמן מה נראתה האמנות היונית בדמות פסלו של אפולון אשר בבלוורד (שנמצא באיטליה במאה הט"ו), אבל עתה נדחה ממקומו מפני אפרודיטה. בספורו של תיקירי Newcomes “ניוקומס” מתואר כיצד רואה אותה הגבור ו“דעתו חלשה מרגשת יפיה”. הבישוף המנוח וסטקוט מדארהם, שהיה חוקר נודע בקמברידג', עמד גם על היחס שבין האמנות האלילית לאמנות הנוצרית. הוא אמר על פסל אפרודיטה ממלוס, כי “הדרת המלכות הטהורה שבפסל זה עושה אותו כעין אידיאל של האשה שלפני החטא”. וסופר בקרתי וקר־מזג אמר על הפסל, כי הוא “מובן למסתכל בו מכל צד ועבר וככל שנסתכל בו נראנו בכליל שלמותו”.

באחת החצרות הפתוחות שבפומפאי נצב פסל סאטיר רוקד, שהמבינים אומרים עליו, כי הוא “מלאכת מחשבת של תנועה ריטמית”. הסאטיר מצליף באצבעותיו, מטלטל את זקנו כלפי מעלה, זנבו מסתלסל מאחוריו, כל גופו מלא חיים וגמישות, עד כי אינו חש, כביכול, בכוח־הכובד, כאילו דריכות שריריו וניע אבריו וכל חלקי גופו אינם אלא להנאתו בלבד, כל ישותו משוקעת בריקוד, ובריקודו זה הוא שוכח עולם ומלואו. ואף כאן, ערב הוא למראה מכל צדדיו ועבריו.

נוסיף נא לאלה את פסל הגאלי הגווע, הלוחם הערום, כדרך שהיו לוחמים אותם אנשי־חייל מגאליה, רק מחרוזת הזהב לצוארו, שערו מגודל בלורית, עורו קשה, פצע אנוש בחזהו, והריהו גווע – כולו אצילות. זו מצבת־מזכרת שהוקמה לכבוד נצחון צבא פרגמון על הגאלים הפולשים, אך פרגמון חרבה לפני דורות רבים וכל אנשיה נשכחו, ואילו מצבה זו מוסיפה להפיח בלב בני הגאלים והקלטים רגשי גאוה על גזעם הגבור.

כל יצירות האמנות הללו נוצרו במאות שאחרי אלכסנדר. כל אחת מהן מעידה בכל פרט ותג על מלאכת אמן וגם מגלה את האמנות מבחינתה הרוחנית. המסתכל ביצירות אלו מרגיש כי יש בהן משום מתן פרוש לדבר־מה המוסיף לחיות גם עמנו כיום. הן מעלות לפנינו את האדם בדמות גדולה ונאה משהיא נראית לנו בטרדת היומיום. והפרושים הללו חדשים גם לנו. אומרים, כי ראשה של אפרודיטה נוצר בהשפעת פסל אחר, מן המאה החמשית, אבל היא עצמה יצירת התקופה ההלניסטית, וחבל שבאנגליה ממעטים מדי להתענין בתקופה זו, שהרי אנו חייבים לה טובה רבה עד מאד. הפסלים שבתקופה זו היו בוחרים להם נושאים כרוחם, – למשל: בחור העוקר קוץ שנתקע בכף רגלו – ולאו דוקא נושאים נשגבים שהיו אהובים בדורות הקודמים. האמנות הרחיבה את תחום ראיתה, היא יצאה מפתחי בתי־המקדש, ירדה אל העולם הרגיל וחושיה נתעדנו לגלות יפי חדש גם בדברים פשוטים ויומיומיים. תוך כדי כך אבדו הרבה ערכים קדומים, אך במקומם מצאו בני הדורות ההם פצויים אחרים בנוף כפרי ובתושבי הכפרים, כפי שתארם ברוב הבנה וחבה המשורר תיאוקריטוס. והדברים לא היו חדשים לחלוטין. הן גם אבריפידס מצא בשעתו נחומים בהמית גלי הים ובריחות הים, בקולות צפרי־ים ואחרי כן ביערות מוקדון. אף אין תנחומים אלה יפים רק לימי העבר, כי הן גם בשירי וורדסורת מוצאים אנו לאמור:

הטבע בפניו הארציים והפשוטים דבר אלי דברים ראויים לזכר.

וכמו המשורר האנגלי, מצאו אז האמנות והשירה כי שוב האדם עצמו הוא נושא להנאה, לדמיון טהור ולאהבה. עתה החלו מבקשים, ואף מוצאים, קלסתר פנים וטעם במקומות שאליהם לא שעו במאות הגדולות, עתה נהפך גם העבד לאנוש ודברים של יומיום נעשו מלאי־משמעות. וכי מה ילמדוני עצים ופרחים? שואל סוקראטס. אבל, דורות מאוחרים אלה למדו לענות על שאלתו זו. בשירתם מעטות היצירות הראויות להקרא גדולות. רובן הן יצירות מסוגננות, מעשי־לימודים ומשעממות למדי. אבל, גם בהן נצפנו כמה סודות חדשים, ומשם לקטם גם וירגיליוס, שביצירתו נתכנסו כל תגליות הדורות הללו, כל המסורות של תקופת ההלניזם, והוא שהורישן לחיי נצח לאנושיות.


 

פרק אחד־עשר. יון, רומי, וקרת־חדשה


א. סיציליה, קרת־חדשה ופירוס


בסקירה זו שסקרנו את תולדות ימי הקדם היינו מזכירים לעתים את שמה של קרת־חדשה ואת אבותיה. הומרוס מזכיר את בני צידון המפליגים באניותיהם במימי יון ועוסקים שם במסחר עם תושבי האיים (לעתים אף גונבים ומוכרים מהם לעבדים). צידונים אלה היו סוחרים בכל מרחבי הים התיכון ובמשך זמן מה חשבום לחלוצי התרבות. ברם, כיום סבורים כי היו לאו דוקא חלוצים, אלא מתווכים, כעין מה שהיו הלודים ביבשה, באשר מקומם היה על גבול ארצות־התרבות ועל כן מעבירים היו לארצות מרוחקות ומפגרות את אשר למדו ואת אשר קנו מאת העמים המתקדמים. יתכן, כי הפריזו מדי בחשיבותם. אומרים לנו, למשל, כי מאת הפיניקים למדו תושבי איי הדרום באוקינוס השקט להקים מצבות ענק של אבן, אך אין הדבר מתקבל על הדעת. אמנם, אין להכחיש כמה עובדות מופלאות, המעידות, לכאורה כי פיניקים הפליגו בימים למרחקים גדולים. צבע הארגמן, למשל, שעורר התפעלות בעולם כולו, היה מעשה ידיהם. דרך הכנתו היתה פשוטה מאד: צדים היו כמויות גדולות של שבלולי־חלזון, מערמים אותם לערמות על החוף ומניחים את החלזונות למות; ומן החלזונות המתים היה ניגר הנוזל האדום, הוא צבע הארגמן. אלא שקרה מה שיקרה תכופות כשהטבע מראה דרך קלה לעושר: הצורים והצידונים הגזימו בציד החלזונות. בדורות האחרונים כמעט הושמדו על־ידי הציידים התואים באמריקה וכלבי־הים באוקינוסים ובימים ההם החל ציד החלזונות להקטין את השלל במקומות הישנים והפיניקים נאלצו לתור אחרי מקומות חדשים. כל מין דגים וכל סוג חיות־ים מצוי בעומק מסוים, אשר שם קיימים תנאי אור וחום הנוחים לגידולו, ושם ימצא את המזונות הדרושים לקיומו, והחלזונות היו מחבבים מים רדודים. ושרידי החלזונות הללו עם ערמות הצדפים נמצאו לכל אורכם של חופי הים התיכון – אלה הם עקבות הפיניקים הקדמונים. פחות מאלה בטוחים העקבות האחרים שהניחו אחריהם – שרידי מקדשיהם וזכר פולחנם המיוחד.

על ישובי הפיניקים בסיציליה אין בידינו ידיעות מפורשות, אבל, אין ספק כי הגיעו לשם ובמרוצת הזמן אף קנו שביתה בקצהו המערבי של האי. את מושבתם המפורסמת ביותר הקימו הפיניקים בחוף אפריקה הצפונית והשם שניתן לה היה שם רגיל ביותר: עיר חדשה, היא קרת־חדשה המהוללת, שנשתבשה בפי היונים לקרחדון ובפי הרומאים לקרתגו. מי שקרא בוירגיליוס זוכר, כי את העיר יסדה המלכה דידה. המפרשים הקדמונים בדקו ומצאו כי קרת־חדשה נוסדה מאה שנה לפני רומי וכי סיפורו של וירגיליוס ותאריכיו כולם מוטעים. אבל, זה דרכם של פרשנים להתעכב על פרטים כעין אלה. קרת־חדשה היתה עיר ואם של פיניקים, של עם שמי וזר לרומיים, מטרופולין של הסוחרים באפריקה הצפונית ולה גם אחיזה בסיציליה ושררה רבה בין העמים השכנים לה בצפון אפריקה ואחרי כן אף בספרד. אנשי קרת־חדשה בקשו לעכב את היונים מלסחור עם ספרד והפריעו לרומיים למצוא את דרך הים אל חופי בריטניה. אבל, הם נכשלו גם בכך וגם בכך. היונים נהרו מערבה ומספרם גדל והלך עד כי קצרה יד הפיניקים לעצרם. קרת חדשה לא היתה אלא עיר אחת, אמנם עיר גדולה ורבת אוכלוסים. ליונים היו ערים רבות ביון רבה שבאיטליה הדרומית; ואף על פי כן לא הצליחו לדחוק את רגלי הפיניקים ממבצריהם שבמערב סיציליה. כמה וכמה מונים מרדו היונים תושבי סיציליה וניסו לפרוק את עולם של הכובשים מקרת־חדשה. הטיראנים בסיראקוסאי, שהיו אנשים אמיצים ומוכשרים (כך מתארים אותם סופרי בני זמנם, הראויים לאמון), נלחמו כנגדם בכל כוחם; ברם, סכנת קרת־חדשה לא סרה מסיציליה עד אם נלכדו אחרוני מבצריהם.

בשנת 284 לפני הספירה (בקירוב) פרץ ריב בין העיר היונית טארנטום אשר בחופה הדרומי של איטליה לבין העיר רומי. מסתבר, כי קדמו לכך כמה חיכוכים ותואנות, אבל הסיבה האמיתית לסכסוך היתה, כפי הנראה, סלילת כביש רומי שהתקדם דרומה־מזרחה בחבל לוקאניה. משפרצה מלחמה החלה טאראנטום לבקש לה בעלי־ברית נגד רומי ומצאה את פירוס, מלך ארץ אפירוס. ברית זו התאימה למסורת של מאה שנים. הטיראנים היונים בסיראקוסאי (בעצם, נוכל לכנותם מלכים) הקימו שם מדינה צבאית חזקה. מדינתו של אגאתוקלס השתרעה עד לשפת הים האדריאטי. במזרח כבש לו אלכסנדר ממלכה ענקית (אלכסנדר מת כארבעים שנה לפני המאורע המדובר). דודו של פירוס לקח חלק בכמה מלחמות באיטליה הדרומית. פירוס עצמו גדל בין מלכים ונסיכים ונסיכות, וראה ושמע על תמורות מופלאות. למה לא ינסה אף הוא להקים לו ממלכה יונית במערב, למה לא ילמד לקח את הברברים, אויביה של טארנטום, ומשם יעבור לסיציליה ויגרש משם את אנשי קרת־חדשה, ואחר – חלומות על גבי חלומות. כך הגיע פירוס לאיטליה בראש צבאו, אף הביא עמו את חיות־המלחמה המוזרות, שכמותן לא נראו שם לפניו. על כן קראו הרומיים לפילים בשם: “פרות לוקאניות”, בריות ענק, שזנב להן מפנים ומאחור והן משמיעות קולות תרועה ונושאות מגדלים על שכמן. תחילה נפל מוראן על הרומיים, אבל עד מהרה נוכחו לדעת כי גם הפילים עלולים להפצע כשמתקיפים אותם בחניתות ברזל ובנוסם הם גורמים מבוכה אף במחנה המלך. בכמה קרבות נצח פירוס את הרומיים, אבל נצחונותיו עלו לו ביוקר רב. “נצחונות פירוס” היו לשם־דבר. וסופו שפתח במשא ומתן על שלום.

בין מלוויו היה מדינאי יוני פקח מאד, איש בא בימים, שזכר עוד את דמוסתנס ואת מלכות אלכסנדר, אף הכיר את חצרות המלכים אשר קמו אחרי אלכסנדר במוקדון, בסוריה ובמצרים. פירוס שלח את האיש אל רומי, למען יפגש שם עם חברי הסינאט. קינאס הכיר מימי נעוריו את הסנהדרין שבערי־יון וסבור היה, אולי, כי ימצא ברומי קבוצת יושבי־קרנות ומרבי־להג, אנשים קטנים, שאפשר לשחדם או לכוף את דעתם. אבל, מה שמצא היה אחר לחלוטין. ובשובו אל אדוניו, סיפר לו קינאס, כי הסינאט ברומי הוא “אספת מלכים” – ברם, בימים ההם, כשעדיין זכורים היו בעולם אלכסנדר ותלמי ושאר המצביאים הדגולים שעלו לשלטון ולגדולה, היה משמעה של המלה “מלך” בראש וראשונה (ויותר מבכל תקופה אחרת): איש תבונה מעשית וחכמה מדינית וכוח של ממש. “אספת המלכים” הקשיבה לדברי קינאס, אבל איש זקן ועוור הזהירם לבל יעשו שלום עם הנכרי שבאיטליה. וקינאס חזר כלעומת שבא. לא עבר זמן רב ופירוס אנוס היה לחדול ממלחמתו נגד הברברים שבאיטליה. תחת זאת העביר את צבאו לסיציליה והחל להלחם שם נגד אנשי קרת־חדשה, אבל גם בכך לא האיר לו מזלו פנים. בעזבו את סיציליה אמר אל רעיו: “מניחים אנו זירה להתגוששות בין רומי וקרת־חדשה”. הוא ערך קרבות מספר באיטליה ושב אל ארצו, ליון, כושל ומנוצח. מעשיו היו ידועים בכל הארצות, הכל שמעו את קורותיו, את המעשה במלך פירוס המזהיר, שוחר־ההרפתקאות המאושר, האיש שנשותיו היו נסיכות והוא עצמו היה במשך זמן מה מלך מוקדון, “המשחק שהמזל האיר לו פנים, אבל הוא לא ידע לנצל את מזלו”. צבאיו השכירים היו מבחר חיילי יון, אך הם הוכו לפני הגדודים שגייסו כנגדם שבטי ה“ברברים”! ומתוך כך הבינו בכל הארצות כי אותו עם “ברברי” תפש לו מקום בעולם, כי קנה לו מעמד תחת השמש, וכי עוד ישמעו וישמעו אודותיו. תלמי השני, מלך מצרים פנה אל רומי ובקש לקשור עמה קשרי־קבע. הוא ידע מה כוחה של קרת־חדשה ולמד פרק בהלכות המדיניות של הים התיכון. ואף בקרת־חדשה לא פקפקו אף רגע בדבר הבאות. וכפי שחזה מראש פירוס, החל המאבק בסיציליה, אלא שנושא המאבק היתה לא סיציליה בלבד.

הרומיים סלחו לפירוס את הרפתקאותיו ואף העריצוהו, לאחר שנפטרו ממנו. בין כל אויביהם הרבים היה הוא היחיד, שרחשו אליו חיבה רומנטית. אם ננסח זאת בלשון מודרנית; הוא היה להם יריב מלכותי ונדיב. אניוס, המשורר הרומי (שחי בשנת 200 לפני הספירה), עשאהו נושא לשירת־עלילה וקיקרו מזכיר את “הפרשה המפורסמת והמזהירה” אודות פדיון שבויו. “איני מבקש זהב לעצמי – אמר פירוס, לפי המסופר – ואל נא תתנו לי שום מחיר. הברזל הוא המכריע במלחמה ולא הזהב; הוא הקובע אם יחיה האדם ואם ימות. אם בכם תחפוץ הפורטונה או בי, עוד יוודע לפי גבורתנו. קחו נא אפוא עמכם את דברתי זו: גבורים שנצלו מן הקטל בשדה הקרב, אותם גם אנוכי אחשוך מעבדות. הריהם לפניכם. קחום ולכו. שלכם הם ותהי נא ברכת האלים על ראשכם”. הסגנון הלאטיני נוקשה כאן במקצת, אבל, רוב הקוראים יסכימו לדעתו של קיקרו, כי יש כאן “הגיון מלכותי הראוי לגזע מלכים”. אך כל זה לא נאמר, אלא לגבי פירוס. ואילו קרת־חדשה – אותה לא אהבו הרומיים מעולם, מעולם לא רחשו לה כבוד ולעולם לא סלחו לה למרות שדוקא קרת־חדשה העמידה את גדול יריבי הרומיים, את המוכשר והמזהיר שבכלם.


ב. מלחמות קרת־חדשה


הלומד את מלחמותיו של נלסון יודע, מה רב ערכם של האיים קורסיקה וסרדיניה לכל מעצמה ימית הפועלת בים התיכון. גם סיציליה מלאה תפקיד רב במלחמות שבין בריטניה לנפוליון. והרי גם הרומיים היו מעצמה בים התיכון. גם בימיהם היו מנשבות שם אותן הרוחות, מנשבות ומרפות לעתים. וגם לרומיים, כמו לבריטים בימי נלסון, היו רק אניות מפרשים. באי סרדיניה שלטה קרת־חדשה. האי סיציליה השתרע בין שתי המעצמות היריבות. איטליה היתה עתה כמעט כולה נחלה רומית, אבל חופיה היו פתוחים לפלישת צי פוני, שיכול היה להתבסס על הנמלים שבאיים הללו. אחרי עזיבתו של פירוס חששו הרומיים במשך כמה שנים כי הפונים יבואו ויכבשו את טארנטום. בימי קדם היה מאזן הכוחות בין המדינות רופף למדי. הסבות, או התואנות, להתלקחות הסכסוך אינן חשובות – על כל פנים המאבק בין רומי לבין קרת־חדשה החל בסכסוך על השליטה בים התיכון המערבי. אמנם, שליטה אין פרושה דוקא כיבוש בפועל.

שני הצדדים לא ידעו בברור מה עליהם לעשות. לפי דברי אחד מגדולי ההסטוריונים, לא היתה מלחמה אשר בה פעלו הרומיים באופן גרוע והוסס כל כך. עלינו לזכור, כי צורת הממשל הרומית עוצבה בעצם לפי צרכי גליל או עיר יחידה ואילו עתה השתמשו בה לגבי ארץ שלמה. מינוי קונסולים למשך שנה היה דבר נבון למדי כל עוד היה מדובר במסע־מלחמה נגד אחד העממים השכנים, הדומים אף הם לרומיים, למלחמה שארכה רק ימים מספר. מלבד זאת, לא הרי מלחמה ביבשה, כשאפשר לשגר לגיונות של חיילים רגלים בכבישים מצוינים, כהרי מלחמה על פני ימים, כי אפילו צריך הצבא לחצות רק את מיצר מסינה, אין הדבר דומה לחצית נהר, אף לא נהר סוחף שעלה על גדותיו. במלחמה ממש גם אין די בכמה פשיטות מוצלחות ביבשה או בים, אין די אף בנצחון בכמה קרבות גדולים, כי יש נצחונות מזהירים שערכם המעשי כאפס. העיקר במלחמה להנחית לאויב מהלומה שאין לה תרופה. קרב ימי נראה לעתים כמסתיים בתיקו: אבל אחרי כן מתברר, כי הצד שסבל אבדות כבדות ולא זכה בנצחון ברור, מנע בכך את ציו של האויב מלצאת מנמלו והתוצאה היא, כי צי זה חדל מלפעול בימים. השאלה היא תמיד: להיכן לכוון את הפגיעה? והסינט הרומי לא ידע זאת, כפי הנראה, או שהיה פוסח על שתי הסעיפים. לפי הסיפור שבמקורות, אנוסים היו הרומיים לבנות בחפזה אניות מלחמה לפי דוגמת אניה אחת של קרת־חדשה, שנטרפה על חוף איטליה; והחותרים לצי־המלחמה הרומי נאלצו להתאמן ביבשה, מחוסר כלי שיט. אולם האמת היא, כי כבר בדורות הקדומים הכירו הרומיים אניות ודרכי־שיט. אלא שאניה עדיין איננה צי. פוליביוס, ההסטוריון היוני, אומר על הרומיים, כי אחת משגיאותיהם היתה ש“ניסו ללכת בקרי עם ימים ועם שמים” – משפט נוקב ופיקח. יש דברים שאי אפשר לבצעם באניות, אפילו בצועם חשוב ביותר. נסכם נא איפוא: פקפוקים אודות שיטת המלחמה; מלחמה בתחום חדש ובלתי־ידוע (בים); קונסולים (מפקדים ראשיים) שמינוים למשך שנה תמימה ויתכן כי מונו לתפקידם לאו דוקא בשל נסיונם הצבאי, אלא מטעמים אחרים לגמרי, ואין להם שמץ ידיעה באניות ובשיט; לבסוף, חיילים שגויסו למשך שנה אחת בלבד, וככלותה הרשות בידיהם לשוב לבתיהם, אנשים ללא אימון מספיק, דלי יזמה עצמית, הנוטים למעט במחשבה ולהרבות בציות לפקודות.

מאידך גיסא, גם קרת־חדשה לא היתה מוכנה כדבעי. רומי היתה עיר־ראשה ושליטה על עממים הקרובים לה בגזעם. קרת־חדשה היתה גברת על עממים זרים לה לפי גזעם, ששנאו אותה ואת שררתה. חייליה של רומי חסרו אימון ומפקדים טובים, אך הם היו בניה, עצם מעצמה ובשר מבשרה. חיילי קרת־חדשה היו שכירים, שידעו ללחום נגד שכירים אחרים כמותם, אבל היו כקנה הרצוץ לאדוניהם בשעת הכרעה רצינית. מלבד זאת, סבלה קרת־חדשה מאי־אמון במצביאיה, כי ראשי העיר לא היו סומכים עליהם ותמיד היו חושדים בהם, שמא יעלה על דעתו של אחד ממפקדי החיילות השכירים להפוך את צבאו נגד עירם ולהכריז את עצמו לשליט יחידי. לעייל (ע' 179) ראינו כיצד נושעה קרת־חדשה בשעת דחקה, וכיצד נתאוששה בעזרת המפקד הספרטני כסאנתיפוס. “את כל זאת עשה איש אחד בכחו ובשכלו, אומר פוליביוס – ואחר נטש את קרת־חדשה ושב אל ארצו”. להלן נראה, כי גם יוליוס קיסר חיוה דעה כעין זו. אבל, עיקר הצרה היה בכך, שהצי, כלי־נשקה הראשי של קרת־חדשה, לא היה בסדר. הצי הוזנח במשך זמן רב, כשם שהוזנח הצי הבריטי לפני מרידת המושבות באמריקה – ואין לך דבר מסוכן למעצמה ימית מהזנחת ציה.

לא נתעכב כאן על פרטי המלחמה הזאת, שנמשכה כעשרים ושתים שנה,ולא נעמוד גם על הקרבות שנתחוללו בה. הצי הרומי זכה בכמה נצחונות ואז ניסו הרומיים לפלוש לאפריקה, אך ללא הצלחה יתרה. (בפרשה זו כרוך הסיפור על המפקד הרומי רגולוס, שנפל בשבי ונשלח על דברתו לרומי על מנת שימליץ שם לעשות שלום, אבל תחת זאת המליץ לפני בני עירו להמשיך במלחמה). אחר באה תקופה של מלחמה חלשה ועראית ואבדות לציים. בתקופה האחרונה של המלחמה שמו הרומים מצור על ליליבאום, מבצרה של קרת־חדשה בסיציליה, והמצור נמשך זמן רב ללא הצלחה, עד ששני הצדדים נתיגעו. בשנת 242 קפחו הפיניקים את ציים והחלו חוששים לפלישה חדשה של הרומיים לתחומם. שני העמים היו עיפים ממלחמה ועל כן עשו לבסוף שלום. קרת־חדשה ויתרה על סיציליה, אשר בה שלטה במשך מאות שנים, אף הסכימה למסור לרומיים את האיים הקטנים, אשר בין סיציליה לבין יבשת איטליה. ברם, סעיף זה לא נוסח באופן ברור. וכשבאה עת רעה לקרת־חדשה, כי התקוממה נגדה כל אפריקה וגדודיה השכירים התמרדו בה, מצאה רומי שעת כושר לטעון, כי האיים המדוברים בחוזה־השלום אינם אלא קורסיקה וסרדיניה. היא תבעה אפוא כי ימסרו לה לאלתר שני האיים הגדולים הללו. קרת־חדשה לא יכלה לסרב, כי נבצר ממנה לצאת למלחמה חדשה נגד רומי. היא מסרה לה איפוא את האיים. אבל, התביעה הבלתי צודקת שמשה עילה למלחמה הפונית השניה. בסופו של דבר עלה בידי קרת־חדשה להתגבר על המבוכות והמרידות ומשפחת אנשי־מלחמה דגולים, שחמילקרת בראשה, החלה לבנות לה בספרד ממלכה חדשה אשר עד היום נשמר זכר לה בשם העיר קרתגינה.

חלף כמעט חצי־יובל שנים והחלה המלחמה הפונית השניה. אבל, היא היתה שונה לחלוטין מן המלחמה הקודמת. הפעם עמד בראש צבא קרת־חדשה מפקד גאוני, שערך מראש תכנית ברורה ומחושבת למלחמת תנופה, אף החליט לבצע אותה ללא צורך בתמיכת הצי וגם בלי המכשולים שעלולה לשים בדרכו ממשלת עירו. בתכלית הקיצור היתה תכניתו: לעלות לאיטליה בדרך היבשה ולהגיע לשם במהירות, לפני שתהיה שהות בידי הרומיים לעכבו; אחר להנחית לרומיים כמה מהלומות כבדות, שיערערו את המוניטין של צבאם; ולהבטיח חרות מדינית לאיטלקים, למען יתקוממו נגד רומי, בראותם כי שלטונה מט ליפול. אכן, זו תכנית נועזה. נשמע נא מה אומר עליה פוליביוס, כי הוא אינו נושא פנים לרומי, כמו ליויוס, גם עולה על ליויוס בתורת הסטוריון, אף קרוב ממנו לזמן המתואר ובקי ממנו בעסקי הצבא והמדיניות. לרומי ולבעלי בריתה היו אותה שעה שבע מאות אלף איש רגלים ושבעים אלף פרשים, אומר פוליביוס. חניבעל פלש לאיטליה בראש צבא שמנה פחות מעשרים אלף איש. עד כדי כך עצמו אויביו ממנו – ובכל זאת כמעט שהשיג חניבעל את מבוקשו.

“כל הנותן את דעתו על השנים הרבות שנמשכה פלישתו, כל המהרהר בקרבות הגדולים והקטנים שערך, במצור אשר שם על הערים, במסעי גדודיו, כל החושב על תכניתו הכבירה וכיצד לחם ברומי שש עשרה שנים תמימות, בלי לפרק את חילו ובלי לשחרר את חייליו, אלא החזיקם כל הזמן לפיקודו האישי, וכל הזמן לא אירעו לו לא מריבות ולא מרידות, למרות שבצבאו היו בני שבעה עממים, השונים בדתיהם, בחוקיהם ובלשונותיהם, לא יוכל שלא להעריץ את כשרונו של חניבעל כמצביא, את עוז רוחו ואת כוחו בשדה המערכה. רק מפקד גאוני כמותו יכול היה לשמור בצוותא אנשים שונים כדי כך, לכפות על כולם את עול משמעתו, לעשותם כלי־שרת לרצונו בלבד. וכל זאת הוא עשה לא רק בתנאים פשוטים, אלא בנסיבות מסובכות מאד, כשלעתים המזל מאיר לו פנים ולעתים מסתיר את פניו ממנו. לא נוכל אלא להעריץ את חניבעל ולהערצה זו יש יסוד וטעם”.

אלה הם דברי פוליביוס.

האמנם, קרוב היה חניבעל למגר את רומי? הוא נצח בקרבות גדולים, על יד טרביה, טיצינום, האגם הטראזימני, ובשדות קאנה. צבא רומי נחל תבוסות קשות בזו אחר זו. אבל רומי לא נשברה. מעולם לא נכנעה רומי מחמת האבדות שסבלה, כתב משורר לאטיני מאוחר. שום פצעים לא הפחידוה; אחרי קאנה וטרביה היתה רוחה איתנה. אלה הם דברי קלאודיאן ודברי אמת הם. מלחמתו של חניבעל פנתה נגד צבא אכרים בני חורין, נגד אזרחים שהגנו על ארצם שלהם, ואילו צבאו היה מורכב משבעה עממים נכרים. אבל, הסיבה העקרית לכשלונו היתה טעות בחשבונו: אמנם, כמה ערים באיטליה בגדו ברומי, הגאלים פשעו בה ובמשך הזמן נצטרפו אליו גם היונים; אולם, בדרך כלל העדיפו האיטלקים את רומי ואת חוקיה (כבר עמדנו על כך לעייל) על החרות שהבטיח להם הפולש שנסתמך על צבא קלגסים שכירים. ועוד זאת: רומי היתה שליטה בים. חניבעל יכול היה לתפוש בהתקפת פתע את הגבעות המשקיפות על העיר; הוא יכול היה להפיל את חיתתו על הרומיים; אבל, מעולם לא היה לו סיכוי כלשהוא ללכוד את העיר ואף לא להכניעה ברעב, כי תמיד יכלה לקבל את צרכיה בדרך הים. בסופו של דבר אנוס היה אפוא לחדול ממאמציו ולשוב, כלעומת שבא, אל ארצו שבאפריקה. קרב זאמה השלים את מפלתו, הרס את שארית תקוותיו וסיים את המלחמה. קרב זה נתן את העולם לרומיים, אומר פוליביוס.

אכן, הרומים נטרו איבה לאויבם גם אחרי מפלתו, הם רדפו אחריו ביבשה ובים והציקו לו עד מות. אולי טוב היה לו קיצו זה מחיים ארוכים על אי הלנה הקדושה. לא עברו אלא חמשים שנה ושוב יצאו הרומיים למלחמה על קרת־חדשה, אף הרסו את העיר היריבה עד היסוד. סקיפיו המנצח השקיף על העיר האחוזה להבות ועל ידו עמד ההסטוריון פוליביוס – ורק מי שראה במו עיניו עיר בוערת באש יוכל להבין מה טיבו של מחזה זה: בתי־עץ עולים בלהבה, גגות עץ מתיזים אלומות של גיצים, תמרות עשן מתאבכים באויר ובתוכם נשא אפר לוהט, חום יוקד ואימת אש אוכלת את כל הקרב אליה, ורגש של חדלון אונים ואזלת יד. ובעודם משקיפים על פני מבול האש, פנה סקיפיו אל ידידו היוני, תפשו בידו ופסק את פסוקו של הומרוס:

“יבוא היום וטרויה הקדושה תפול”.

“כמה נהדר המראה, פוליביוס – אמר – אך אינני יודע מפני מה תוקפת אותי חרדה ולבי מנבא לי, כי יום יבוא ואיש אחר יצוה לשלוח את האש בעירי”.

באותה השנה (146 לפני הספירה) החריבו הרומיים גם את קורינתוס. זה היה קיצה של חרות היונים – עד לשנת 1834 אחרי הספירה. מעתה שלטה רומי על כל מחציתו המערבית של הים התיכון ועל כל גדותיו שממערב לים האגאי. ברור היה, כי עוד מעט ותגיע גם שעת המזרח. אבל, עתה עלינו לשוב קצת אחורנית.


ג. רומי והיונים


נשוב נא אל מיודענו פוליביוס, שכבר הזכרנוהו לעתים קרובות. שנת לידתו היתה בקרוב שנת הקרב בזאמה (סופו של חניבעל) ובהיותו בן שמונים נהרג בנפלו מסוסו – איש זקן ופיקח ורב־פעלים, שעשה כמעט בכל ארצות הים התיכון והטיב להכיר את הרומיים ואת היונים. הוא אפילו ניסה לעסוק בחקירת החוף האטלנטי של אפריקה. מימי נערותו גדל בין מדינאים ומפקדי־צבא ועיניו היו פקוחות לראות בתמורות הגדולות שמסביבו. אבל, לא המתרחש גופו ענין אותו, אלא מדוע נתרחש הדבר. אין חינוך ואין אמון טוב לאזרח כלימוד הסטוריה, אמר פוליביוס, בכך כיוון לדעתו של אוליבר קרומבל. כחמשים שנה עסוק היה בחיבור ספרו, בעתות הפנאי שנותרו לו בין נסיעותיו לבין עיסוקיו המדיניים, ובפתח ספרו זה הציג את השאלה הגדולה: מי עצלן וחדל־אישים עד כי לא יאבה לדעת כיצד ולפי איזו חוקה עלה בידי הרומיים לשפוך את שלטונם על רוב ארצות תבל במשך פחות מחמשים ושלוש שנים? היו שאמרו כי רק המזל שליט בכל עניני האדם; כי “עולמות עולים ויורדים בשלהבת” מתוך מקרה בעלמא, מלכים ועמים מתנשאים ומושפלים באקראי. אך פוליביוס אינו סבור כך. אמנם, גם הוא ראה, כי יש תמורות משונות המתרחשות מתוך צרופי נסיבות מיוחדות, ואף על פי כן, מצא כי יש נימוק וטעם לשלטונה של רומי. רומי היא בעלת חוקה פנימית בריאה, היא יודעת לכלכל בתבונה את עניני צבאה, היא נתנה את דעתה לחקור את העולם שסביבה ואזרחיה ישרים הרבה יותר מן המצוי בערי יון, רובם אנשי מעשה, העורכים את צעדיהם במחשבה תחילה ומתכוונים לשרת לאו דוקא את עצמם, אלא בראש וראשונה את ארצם.

אולם חמשים ושתים שנה שמנה פוליביוס לתקופת עליתה של רומי היו, כפי הנראה השנים 198 עד 146 לפני הספירה. חניבעל כבר גורש מאיטליה, וקרת־חדשה נחלה תבוסה נצחת. עתה השקיפה רומי על סביבתה. עוד פרשה אחת דרשה את התערבותה: במשך מלחמתה בחניבעל היו לה סיבות רבות לחשוש מפני פיליפ החמשי, מלך מוקדון. יתכן כי גרם לחניבעל דאגות מרובות עוד יותר, כי בכל עת נכון היה, לכאורה, לבוא לעזרתו, אבל מעולם לא עשה זאת. על כל פנים, עתה הגיעה השעה לחשבון־סופי בין רומי לבין פיליפ. בתככיו הרבים ובהתערבויותיו בעניני שכניו, במעשי הרצח והבגידה שעשה, בתוחלת השוא שלו להיות למלך עולם (מסתבר כי כוונתו היתה בארצות המזרח) גרם פיליפ נזק עצום למדינות היוניות שבימיו. לכל אלה שם קץ המצביא הרומי פלמינינוס, בהכותו את פיליפ בקרב קינוסקיפאלה (בשנת 197 לפני הספירה) – אבל הוא הניח לפיליפ את מוקדון גופה, למען יוסיף להגן על ארצות הים התיכון מפני פלישת הקלטים ושאר הברברים אשר בצפון וכן כדי להזכיר ליונים, כי אינם יושבים לבדם בארץ. רושם עצום עשתה הצהרתו של פלמינינוס בשעת המשחקים האיסתמיים, כי זכותם של כל היונים היא להיות בני חורין. וורדסוורת כתב שיר־זהב על מאורע זה והטעים בו את הנקודה החלשה שבהצהרה זו: כי פלמינינוס העניק ליונים

מתן אשר אותו לא יוכלו תת

כל כוחות השמים והארץ גם יחד.

חרות אפשר לקחת, אבל לא לקבל – זאת ידעו גם היונים בשעה שלחמו בפרסים. אבל, עתה היו כל המלכים היורשים פותחים את מלכותם (ואת תכסיסיהם) ב“שחרור היונים” – כעין מה שאנו רואים במהפכות ה“שחרור” שבמדינות אמריקה הספרדית. פוליביוס מספר גם על שני “משחררים” יריבים, שטרחו שניהם להטיב עם היונים, ונקל להבין מה רבה היתה החרות שהעניקו ליון. משל למה היה הדבר דומה – למועמדים בבחירות, המבטיחים גן־עדן עלי אדמות לבוחרים מחוסרי־עבודה, כי מה איכפת להם להבטיח?

לא עברו אלא שנים מספר ונתגלע סכסוך בין רומי לבין מלך מיורשיו של אלכסנדר. מסוריה יצא במסע כיבושים מערבה אנטיוכוס “הגדול” – ושב אל ארצו אחרי שהובס בתרמופילאי (בשנת 191 לפני הספירה), בשדה הקרב המפורסם נגד צבא הפרסים. אבל, הרומיים רדפו אחריו ונצחוהו בשניה על־יד מגנזיה שבאסיה (בשנת 189). זו היתה הראשונה למערכותיהם ביבשת אסיה. וגם באנטיוכוס נהגה רומי כדרך שנהגה במלך פיליפוס: היא קצצה את מלכותו, הניחה לו את מחוזות הספר וחזקה את שליטתה בתחום שבין ארצה לבין ארצו. כעבור עשרים שנה אחרות הופיע “עב הענן שבמערב” (כך כינה את רומי יוני פיקח) בפנים חדשות. הפעם מלך בסוריה אנטיוכוס אחר, אפיפנס שמו, שהחליט לפלוש למצרים ולספחה אל מלכותו, כי את מלכות בית תלמי ירש אותה שעה תינוק. ברם, הדבר נודע ברומי. המלך אנטיוכוס עם צבאו הפליגו למצרים. בדרך הודיעו לו, כי סנאטור רומי עלה על החוף ומבקש לראותו במחנהו. המלך יצא לקראתו ופגשו מחוץ לאהלו. ככלות ברכות הנמוסין המקובלות שאלו המלך גם למטרת בואו. על כך ענהו פופיליוס בחריפות, כי הסינאט הרומי רוצה כי המלך ישוב אל ארצו. זו היתה הפתעה. אך עוד יותר מפתיע המשך השיחה. המלך ענה, כי יעיין בדבר ויודיע על החלטתו. לאו, אמר הסינאטור. בידו היה מקל – כבודה של ההסטוריה דורש שנאמר “מטה”, אבל המלה הפשוטה הולמת יותר למה שנתרחש שם. במקל שבידו עג הרומי עוגה סביב רגלי המלך ואמר: “עניני לפני שתצא מכאן”. והמלך חזר לביתו. העולם כולו נזדעזע לנוכח גסות שכזו כלפי אחד המלכים, אבל גם הבין לאן הרוח נושבת. וגם אנטיוכוס אפיפנס הבין זאת. כי ידוע ידע, שלפני שבועות ספורים נצחו הרומיים את צבאו של פרסיוס מלך מוקדון, בנו של פיליפוס הנ"ל (בשנת 168 לפני הספירה) ולאחר שמוגרה הממלכה במוקדון הגיע תורה של מלכות בית סליוקוס. הקהיליות והנסיכויות הזעירות שבאסיה וגם מצרים של אותו מלך־ינוקא היו כגורמים מבוטלים במערכת הכוחות.

עברו עשרים שנים אחרות ורומי שמה קץ לחרות הפוליטית ביון. היא החריבה את העיר קורינתוס ואוצרות האמנות שנמצאו בה בוזזו והובאו לרומי. כאן מענין לשמוע, כי הרומיים נמלכו בפוליביוס וקבעו את הממשל במדינות־הערים של יון לפי התכניות שהציע להם. וכל כמה ששמעו בעצתו, הלכו הדברים למישרין.

כך נשתלטה רומי על מרבית התבל במשך תקופה קצרה של כחמשים ושלוש שנים. וליונים שיחק מזלם דוקא בכך, שנוצחו והוכנעו במהירות ובנקל. על כל פנים, זוהי דעתו של פוליביוס, ומי לנו שופט מוסמך ממנו? במשך יובל שנים נהפך הגלגל. לפני שני דורות בלבד חנה חניבעל באיטליה ורומי לחמה מלחמת יאוש על נפשה. ועתה הקיץ הקץ על קרת־חדשה ועל מוקדון ועל חרות יון, ורומי היתה ממליכה מלכים במזרח ובמצרים והיתה רודה בהם במקל־הגס שבידה. כל זה היה חדש וצורם, אבל תבע הסבר. וכל קורא חייב לנסות להסביר זאת לעצמו. והתשובה העיקרית כלולה במה שציין פוליביוס, וכן בכוחו העצום של הסינאט. אותה “אספת מלכים” (ככנויו של קיניאס בשעתו) היתה עכשיו עוד יותר מלכותית – היא היתה מלכותית במובנו של אלכסנדר. הסינאט המלכותי הוא שגבר על חניבעל, הסינאט והלגיונר הרומי הסבלן, אותו “חייל אלמוני” הנושא על שכמו את מרבית העמל והסבל בכל נצחון. הכל נתרכז עתה בידי הסינאט ואין להכחיש, כי הוא השכיל להשתמש בסמכותו. חברי הסינאט נבחרו מבין מי שהיו בעלי תפקידים בממשל האזרחי, על פי רב מקרב משפחות אשר העמידו נושאי־תפקידים במשך דור אחד או שנים ואף יותר מזה. ודאי יש ק"ן טעמים לשבח בחוטב־עצים או בשואב־מים העולה לכהונת נשיא־מדינה, בדורות דמוקראטיים ובארצות דמוקראטיות מרבים לדרוש ולהטיף על נושא זה – אבל עוד יותר מרובים הטעמים לשבח בנער בן־טובים השוקד לשמור על מסורת משפחתו והולך לשרות המדינה מפני הכבוד. דוגמה לראשונים – הנשיא גארפילד, דוגמה לאחרונים – הנשיא רוזבלט, ועדיף כוחו של רוזבלט, כי יש בו יותר מן העבר ומן המסורת. “יוחסין מחייבים” אומרים הבריות ויודעים מה שאומרים. ברומי נמסרו התפקידים האחראיים לאנשים מסוג זה. הם דחקו במשך הזמן את רגלי הרכים והחלשים. הסינאט היה כעין בית־הלורדים, אלא שנבחרו לשבת בו לאו דוקא הבכורות, כי אם המעולים שבבני המשפחות. רק בסינאט ולא בשום מועצה אחרת מצוי היה דיון רציני בעניני הציבור, ואל־נא נקל ראש בזכות־יחיד זו – חשיבותה רבה עד מאד. בשום מקום אחר לא יכלו לדרוש בשאלות וללבנן עד גמירא, כפי הראוי לטובת המדינה, לבל תקופח מחמת בורות או חפזון. אל הסינאט היו באים ענינים מכל המינים – כספי צבור וכל חוזי הקבלנות לסלילת כבישים, לבנית מבצרים ולשאר עבודות צבוריות וכן חוזים להסעת גדודי צבא, לזיון הצבאות ולכלכלתם; ושוב – כל עניני המשא ומתן עם מדינות זרות, תנאי חוזי השלום וחוזי־הבריתות וספוחי־שטחים, וגם גיוס צבא וארגונו והממשל בפרובינציות וכן מנוי המושלים השונים. לבסוף, לעתים הוצרך הסינאט למנות גם בתי־דין מיוחדים לחקירת אשמות חשובות.

לעתים היו אזרחי רומי מתכנסים לאספות־עם, אבל קשה היה לערוך הצבעות באספות המוניות אלו (אף שנערכו הצבעות, למרות כל הקשיים) ולא היתה שום אפשרות לערוך שם ויכוח רציני. מלבד זאת, המון האזרחים חדלו במדה גדולה והולכת מלהיות גורם בעל יכולת לטפל בעסקי המדינה: במקצת, משום שנתנמכה קומתם ולא דמו עוד לאבותיהם בדורות הקודמים; במקצת – משום שרבים מאזרחי העיר עברו לגור מחוץ לה, נתישבו במרחק רב מרומי ואף בעבר הים; ובמקצת – משום שעסקי המדינה נעשו מסובכים יותר ויותר ושוב אי אפשר היה לעסוק בהם ללא ידיעה מקיפה ומדויקת. מה יודע בוחר בריטי, למשל, ומה יוכל לדעת, אודות עצומות הכושים באי בארבאדוס ועל מכרות הזהב של קוטנאי ועל הדיגאמברא ג’אינס שבהודו? והרי הבוחרים שבבריטניה למדו גיאוגרפיה בבתי־ספר והם רגילים לקרוא מדי יום בעתונים, המביאים מברקים וידיעות מאת כתבים מיוחדים בארצות הקיסרות ובארצות הנכר. ואילו לאזרחי רומי חסרו אף שני אלה. רובם היו אנשי־מעשה פשוטים ומוצקי־אופי, ועשויים היו להיות סמלי־צבא מצוינים. אך היה עליהם למשול בממלכה ענקית שלא הכירוה אפילו, ואין תימה שלבסוף שלטה ממלכה זו בהם. דברים אלה יראו אולי כשנינה, אך הדבר איננו פשוט ומעטים בהסטוריה ענינים כה מופלאים כתגובתן של ארצות כבושות. כאן פוגשים אנו עם שזכה בקיסרות, אך לא השכיל להבין את אחריותו לה ועל כן קפח לבסוף גם את חרותו.

תאור חי של הסינאט הרומי, כפי שנשתקף בעיני העמים שבעבר הים, ניתן לנו בפרק ח' בספר חשמונאים א': “אף אחד לא שם מעולם כתר על ראשו וגם לא עטו בגדי ארגמן להתפאר בהם”, כי אם “שלוש מאות ועשרים איש ישבו במועצה והיו דנים בצרכי הציבור”. מחבר ספר חשמונאים מסכם בקצרה את נצחונות רומי, את כיבוש ארץ הגאלים (צפונה של איטליה), את כיבוש ספרד על מכרות הזהב והכסף שבה, את הנצחונות על “המלכים אשר קמו נגדם מקצוי תבל”, במיוחד פיליפ ופרסיוס וכן “אנטיוכוס המלך הגדול של אסיה”; “ואשר ירצו לסייעו ולעשותו מלך, הוא ימלוך; ואשר ירצו, יורידוהו ממלכותו”.


ד. השפעות יוניות ואחרות ברומי


שאלנו את פי פוליביוס לפשר עליתה המופלאה של רומי, שנתרחשה במשך התקופה הקצרה של חמשים ושתים שנים וכמה חדשים. אך עלינו לעמוד על כמה תוצאות של עליה זו לשליטה עולמית. בעולם שבימינו אין שום דוגמה כיוצאת בזו. בריטניה, למשל איננה בעלת הדומיניונים ואיננה גובה מהם מסים ואשכר. אבל, הפרובינציות של רומי העתיקה היו שייכות לה כעין אחוזות והיא היתה מנצלת אותן כנצל איש את משקו – פרט לכמה ערים קדמוניות ומיוחסות, כגון אתונה וספרטה, שזכו ל“פטור” ממסים על שום כבוד אבותיהם, וכן, בזמן יותר מאוחר, כמה נסיכויות של שליטים דתיים וחילוניים באסיה הקטנה ובסמוך לה. הפרובינציות היו מעלות איפוא לרומי מס שנתי מסוים. אבל הגובים שהיו ממונים על איסוף הכספים לא היו מקפידים להגביל את עצמם דוקא בסכומים מסוימים אלה. ומאידך גיסא, לאו כל סכומי המסים הרשמיים היו מגיעים לקופות שברומי. יתכן כי פקידות אזרחית מיגעת, מטמטמת ועריצה, אבל, יש כמה סוגי פעולה מדינית, שאין שום אפשרות לבצעם כדבעי ללא מנגנון של פקידות קבועה. ברם, לרומי לא היה מנגנון כזה, על כל פנים לא מנגנון רציני, הוא הוקם רק כמאה שנה אחרי עלות אבגוסטוס קיסר לשלטון. את סלילת הכבישים ואת הובלת הגדודים ואת כלכלת הצבא מוסרים היו לקבלנים. למה לא ימסרו להם גם את גבית המסים? ואמנם כך עשו, וזה גרם לשחיתות איומה – כי ה“מוכסים” היו סוחטים מחייבי־המסים בפרובינציות את לשד עצמותיהם וצוברים הון תועפות, ואילו המדינה לא נהנתה מכך מאומה (ובעצם היתה אף מפסידה בגלל התרוששות אזרחיה).

תוך כדי כך עלתה לגדולה שדרה חדשה של בעלי־כספים הידועים בשם “פרשים”. גם בימינו יקרה לעתים קרובות, שבנקאים ויזמי מפעלים גדולים נעשים שנואים על הצבור הרחב (כן היה, למשל, בארצות־הברית בימי הנשיא ז’קסון), ואפילו מתווכים וסוחרים קונים להם שם רע – אולם, בלעדיהם אי אפשר לקיים מסחר ועסקים. ממשלה זקוקה לעתים לסכומים גדולים של כספים ובתוך זמן קצר והכספים דרושים לה לצרכים חיוניים. אם קיימת בארץ מערכת־בנקים חזקה, תוכל לספק את הכספים בלי קושי, אבל בנקים בריאים אינם מתפתחים אלא במקום שמצויה ממשלה אחראית ואם אין אמון בממשלה ואין אדם סומך על רעהו, שם אין התנאים כשרים לצמיחת מוסדות אשראי. מצד אחר, עשוי ארגון הממונות להשפיע על כל מערכת הכוחות במדינה. “בעל המעה הוא בעל הדעה” אמרי אינשי. וברומי שבמאה השניה לפני הספירה היה קול המעות נשמע ברמה. “יפה הממון כמשמרת, אבל עלוב ממון כאדון”, אמר תיאודור רוזבלט.

את מה שנתרחש ברומי במאה השניה לפני הספירה נוכל לדמות למה שראינו במאה הי"ט בארצות־הברית של אמריקה. אנשים מספר, אף שדרות מסוימות נתעשרו בין־לילה וצברו רכוש שעליו לא חלמו לא הם ולא אבותיהם. המלחמות ושללן, עסקי הפרובינציות וביזתן בימי שלום, אף עסקי מסחר ועסקי בנקאות רגילים, כל אלה השפיעו עשירות עצומה על בני אדם שלא הסכינו עם עשירות ולא הורגלו בה. כי גם לעשירות צריך אדם להתרגל, כמו לכל דבר אחר, ורק אז ידע להשתמש בנכסיו בתבונה ובלי נזק. ונכסים מרובים, כשזוכים בהם לפתע אנשים שלא הורגלו אף בתנאי אמידות, הרי הם ממש “עושר שמור לבעליו לרעתו”, ולא רק לבעליו אלא גם לשכניהם ולפרקים אף למדינה כולה. גם אצילות ותיקה, בעלת אחוזות נרחבות, יש לה, אולי, חסרונות משלה. אך קשה ביותר להשתלט על עושר פתאומי בכספים מזומנים, שהוצאו זה עתה מכיסי אנשים אחרים. ודוקא זה הדבר שנתרחש ברומי. הרשה נא לי, קורא נכבד, ואשאלך במישרין: מה תעשה אם תיהפך מחר למיליונר? ברומי ענו על שאלה זו בכמה דרכים, ורובם כללו אכילה ושתיה, גינדור, בנינים ושעשועים שעין לא ראתה כמותם מאז היתה רומי לעיר. חלק ניכר מן העשירות החדשה הוצא לשיפור המטבחים, להגדלת הבתים, להתקנת גנים נרחבים, לרבוי עבדים, לכל מיני מותרות, לתיאטראות ולמשחקי לודרים ושעשועי־חיות. כמעט כל ההוצאות הללו היו בזבוז סרק, ללא פירות, ללא תועלת. לא היה בהן כדי להגדיל את כושר הייצור של הארץ. הממון שפוזר בכך הלך אפוא לאבוד, הוצא לריק.

אניוס המשורר, שהזכרנוהו לעייל, בפרק השמיני, פסק את הפסוק המפורסם:

Moribus antiquis stat res Romana virisque

עמודיה של רומי הם אישים ומנהגי אבות.

אבל, עתה פחתו והלכו אותם “מנהגי־אבות” אותן סגולות־האזרח החמורות שהיו שכיחות בדורות הקודמים. “וכי למה לא אעשה זאת? – אומר איש צעיר באחד המחזות שהועלו על הבמה בתקופה זו – למה לא אעשה זאת?” וכלפי שאלה זו נראית כמיושנת ורפה תשובתו של האיש הזקן, כי המעשה יתיש את כוחך המוסרי ויערער את אשיות החברה. כבר אריסטו בשעתו אמר על יון, כי במשטר דמוקראטי “כל איש רוצה לחיות כישר בעיניו”. ומה גבול לאוות נפשו של האיש הצעיר, שבידו עשירות די והותר למלא את כל חמדות לבבו? מכל קצוי תבל נהרו לרומי כל מיני אנשים לסייע לו, ולאחרים שכמותו, בבזבוז הכספים שצברו הוריהם מפרובינציות. וגם אמו ואשתו ידעו לגרות את חשקן. כי רק נשים מעטות דמו לקורנליה, אמן של שני הגראקכים, שאמרה כי תכשיטיה הם בניה.

לעתים הביאה התפתחות זו להשתפרות הטעם. כמה אנשים בתקופה זו החלו שוגים בשעשוע חדש: הם החלו אוספים דברי־אמנות יוניים. דברי אמנות אלה נמצאו בשפע בכל עיר יונית שנכבשה וניתנה למשיסה לחיל רומי. פוליביוס היה נוכח בשעת ביזת קורינתוס וראה כיצד החיילים משחקים בקוביה על גבי אחת התמונות המפורסמות ביותר בעולם הקדמון. אך היונים לא ששו בראותם את שכיות אמנותם, את התמונות, הפסלים ושאר הכלים, מעשי ידי האמנים הגדולים, מוצאים מעריהם וממקדשיהם, כדי לפאר בהם בתי אנשים פרטיים ברומי ובבנותיה. כל אדם מבין, כי הכובש נוטל מן המנוצחים אוצרות־ממון וכן תחמושת וכל העלול לסייע להמשכת המלחמה או למרידה, אומר פוליביוס. אבל, לא כעין אלה הן תמונות וכלימה היא לקחתן. אלא, שכל הנמוקים לא הועילו והתמונות הועברו לרומי. בשנים האחרונות מצאו אמודאים בכמה מקומות על יד חופה של יון פסלים עתיקים, שהובלו בשעתם לרומי, אלא שהאניות נטרפו בים. באתונה וברודוס נוכל עתה להתפעל מיפין של שכיות חמדה אלו, לאחר שנוקו מקליפת עשבים ושבלולים שקיננו בהם במשך כאלפים שנה. תכופות הסתפקו הרומיים בהעתקים מיצירות אמנות מפורסמות – גם על כך חייבים אנו להם טובה, באשר אבדו מעמנו היצירות המקוריות. גם ספרים יוניים הובאו לרומי, כתבי הומרוס ומחזותיו של איוריפידס וספרי אפלטון ושאר הפילוסופים. והרומיים החלו לקרוא בהם ונמשכו אחריהם – אכן, זה היה השג רב לאנושות. המצביא שנצח את המלך פרסיוס סרב ליטול כלום משלל ארץ מוקדון, פרט לדבר אחד: הוא לקח לו, בשביל בניו, את ספריתו של המלך. אחד מבניו אלה היה אותו סקיפיו אפריקנוס הצעיר, כובשה של קרת־חדשה, שכבר פגשנוהו כידיד־נפש להסטוריון פוליביוס. וסביבו נתרכזה קבוצת אנשים מענינים מאד, ביניהם טרנטיוס, מחבר מחזות חשוב, (מאחד המחזות הללו הובאה גם השאלה הנ"ל), וכן כמה פילוסופים יוניים. לחוג זה שייכים היו טובי הדור, נושאי הערכים החיים של אותה תקופה.

לציון מיוחד ראויה דרך אחת אשר בה השפיעה מחשבת היונים. בפרק הקודם הזכרנו את החוק הרומי. חוק זה היה יונק מכמה שרשים או מקורות. ראשית כל, מן ה“חוק האזרחי” הישן, שכלל את כל המנהגים הקדמונים; אבל, היו גם חוקים מסוג אחר ומשפט בעל מגמה אחרת. עם התרחבות שלטונה של רומי, נתרבו, כמובן, גם הסכסוכים בערכאות וברור הסכסוכים הללו נשען גם על חוקי רומי, גם על חוקי ערים אחרות; ברם, כיצד לישב את החוקים השונים הללו? מקרים כיוצאים באלה מתרחשים גם בימינו. הרי, למשל, אניה בריטית, המובילה מטען צמר מארגנטינה (קנינו של אזרח ארגנטינה) ובלב האוקינוס האטלנטי מתנגשת היא באניה יונית המובילה סחורה מצרית. שתי האניות אנוסות להקל ממשאן ולהשליך חלק ממנו הימה. את אחת האניות מצילה ספינה נורבגית, הגוררת אותה אל נמל צרפתי; את האחרת מצילה ספינה יפאנית, המביאה אותה אל נמל ספרדי. ועתה מתעורר סבך שאלות התובעות את פתרונן: מי היה אחראי להתנגשות? מי חייב לשלם בעבור הסחורות שהושלכו הימה? מי ישלם את שכרן של שתי הספינות שבאו לעזרת האניות הנטרפות? לפי איזה חוק יערכו את כל החישובים הללו – לפיה החוק האנגלי, הספרדי או הצרפתי? גם אנשי המשפט הרומיים הוצרכו לטפל במקרים כגון אלה, שבהם השתלבו חוקים מנוגדים לכאורה, ועל כן ראו צורך לפתח את “חוק האומות”, לפי כנוים. הם נטלו את הכללים המשותפים לכל המדינות, או לרוב המדינות, והסתכלו עד כמה הם מזדהים או דומים זה לזה בעקרונותיהם ומתוך השואה זו הגיעו לכלל הסקת כללי יסודיים, כיצד לפסוק במקרים של סתירות וחילוקי־דעות, כגון זה שתארנו לעייל.

במאה השניה לפני הספירה באו אל רומי כמה פילוסופים של אסכולת סטואה והיו לאנשי רעותם של גדולי אנשי המשפט הרומיים. הסטוקאים שאלו את הרומים, מפני מה כך רבים הדמיונות בין חוקי המדינות השונות – וענו בעצמם על שאלה זו: הטבע עושה את כל בני האדם מחמרים שווים ונוטע בהם יצרים שווים ומושגים שווים בלבם. המושגים הללו הם המונחים ביסוד כל החוקים שבמדינות השונות, הבסיס האמיתי לחוק ולצדק בכל מדינה הוא, לפיכך, “החוק הטבעי”. אמנם, חוק טבעי זה איננו מצוי בתקנותיה של שום מדינה מסוימת, אך דוקא משום כך רבה חשיבותה של השוואת החוקים השונים, כפי שעשו זאת בעלי המשפט ברומי. והחוק הטבעי עמוק מכל חוק של מדינה אחת. הרי דוגמה לכך: לפי החוק האזרחי של רומי היו מוכרים עבדים לפי סדר מיוחד, משונה למדי, ואילו לפי “חוק העמים” היו עבדים נמכרים ככל סחורה אחרת. אבל, מה אומר בנידון זה החוק הטבעי? החוק הטבעי אינו אומר על כך מאומה, באשר הטבע איננו מכיר עבדים. זו היתה תורה חדשה ומפתיעה מאד. אבל, בהדרגה חדרה תורה זו אל הלבבות ובהשפעת הרעיון הסטואי על “החוק הטבעי” נשתנו חוקי רומי במשך הדורות ונשתפרו מאד. עד היום חייבים אנו טובה לאותם פילוסופים יונים ואנשי־המשפט הרומים על השיחות והויכוחים שהיו ביניהם, כי את מימיהם שותים אנו עד היום הזה. הפרטורים של רומי היו מפרסמים בכל שנה אדיקטים, דהיינו כעין סיכומים קצרים של חוקים להדרכת פוסקי־הדין בשנת כהונתם. הם עשו זאת בתוקף תפקידם, כי במצב המסובך של התחוקה בימיהם היתה זו הצורה הנוחה ביותר לתיקון החוקים, כדי להתאימם לצרכי השעה – ואמנם, המטרה הושגה במלואה. האדיקט של אחרון הפרטורים הוצא בשנת 130 לספירה ועודנו ידוע בשמו של הפרטור שהיה באותה שנה: אדיקטוס סילואנום. לא נרחיב כאן את הדבור על התפתחות המשפט הרומי אחרי תקופה זו, עד שסוכם וגובש בימי יוסטיניאנוס קיסר, וקבל מידו את צורתו הסופית, אך אל נא נשכח, כי משפט זה מהווה את יסוד החוקים והמשפטים בכל הארצות המודרניות. ההבדל בין החוק האנגלי לבין החוק הסקוטי, למשל, בא ברובו מתוך כך, שהסקוטים הרבו יותר מן האנגלים לשאוב ממקורות המשפט הרומי.


 

פרק שנים עשר. מאה שנות תמורה


א. התנוונות הריפובליקה ונפילתה


בשנת 31 לפני הספירה נצח אבגוסטוס (שם זה ניתן לו אחרי כן) בקרב הימי של אקטיום והיה לשליט יחידי בכל תחומה של רומי. ארבע שנים לאחר מכן “השיב את הרפובליקה על כנה” – על כל פנים, זו היתה טענתו של אבגוסטוס כלפי חוץ – אבל הוסיף למשול בה עד סוף ימיו. יתכן אפוא, כי קשה לומר, מתי בא קצה המדויק של הרפובליקה הרומית. ראשית הקץ היתה כבר כמאה שנה לפני אקטיום. ובמשך מאת שנים אלו היו חיי המדינה הרומית מרקחה אחת של נסיונות ונסיגות ומלחמות אזרחים והרגשה גדלה והולכת, כי מוכרחה לבוא תמורה יסודית. זה היה העולם שתאר המשורר וירגיליוס

שם ממוזג הצדק עם העוול,

עולם שוקק ממלחמה, עולם מלא

פשעים אין קצה; פס כבוד בו

למחרשה; והאיל גורש

הרחק משממת שדהו. כותו

אתים בו לחרבות.

התפוררות מתמידה זו של הרפובליקה באה בשל גורמים שונים וגלויים לעין. בחקלאות האיטלקית נדחקה והלכה הפלחה מפני גידול עדרי־בקר, האכרים החפשיים, ילידי הארץ, נדחקו מפני העבדים הנכרים, רועי־העדרים. בקרב האיטלקים גברה והלכה ההתמרמרות על כי לא ניתנו להם זכויות האזרחות הרומית. והאספות ההמוניות של אזרחי רומי נהפכו במידה גדלה והולכת לחוכא ואטלולה. רובם הגדול של אזרחי העיר היו פזורים על פני כל ארץ איטליה, אלפים מביניהם היו דרים בעבר הים, מי בשרות ומי בעסקיו. מסתבר, כי תושבי ערי־השדה בצפונה ובדרומה של איטליה וכן הדרים בחוץ לארץ, נבצר מהם לבוא לאספות לרומי, לקחת חלק בבחירות ובעריכת החוקים. משום כך נהפכו כינוסי העם הרומי לאספות של פחותי העם, יושבי קרנות, והאספסוף שבעיר, בני מעמדות שונים, עבדים ובני־חורין. רמתו המוסרית של הסינאט היתה יורדת מדור לדור ושוב אי אפשר היה לסמוך עליו. חלפו ימי גדולתו והחלו מערערים על סמכותו ואף על מהימנותו. מאידך גיסא, הוסיפו עסקי הממשלה להתרחב ולהסתבך, כי כל הרחבת תחומי שלטונה של רומי, כל תוספת עמים ומחוזות כבושים, פרושה היתה גם הוספת גבולות חדשים ואויבים נוספים מעבר לגבולות הללו, פרט לגבולות שעל גדול האוקינוס האטלנטי ובמדבר סחרה. בעצם, לא התמוטטותה של הרפובליקה צריכה להפליאנו, אלא שהצליחה להחזיק מעמד במשך זמן כה מרובה. אמנם, סופה לא בא אלא בשל צרוף כמה גורמים מסוימים: לשם כך דרוש היה אדם שיוכל לשלוט בצבא, וגם ירכוש לו את אמונם של פשוטי־העם, שוחרי־השלום, ועם זה יהיה בעל עין חדה לראות את צרכי המדינה וגם בעל שאר־רוח לבצע את הנדרש. צרופן של הסגולות הללו ניתן באיש יוליוס קיסר, ובאורח פלאי גם באבגוסטוס, בן אחותו. לבם של המוני האזרחים הפשוטים דאב בראותם את מוסדותיהם המקובלים מתפוררים ומתבטלים, ואת כל עוצם כאבם העצור נוכל לשער לפי רגשי הישועה שקדמו את פני אבגוסטוס ואת משטרו החדש.


ב. החקלאות והגראקכים; נסויים בממשל


טיבריוס גראקכוס, רומי צעיר ממשפחת אצילים, נוכח לתמהונו כי האנשים שפגש בדרכי השדה באטרוריה לא הבינו את הלשון הלטינית. כגון זה מצא גם בחלקים אחרים של איטליה. הרכב האוכלוסים נשתנה במידה מרובה ונקל היה לחזות מראש את הסכנות הכרוכות בדבר. במקום האיכר האיטלקי עם בני ביתו נושבו בארץ עבדים בני־נכרים. ילידי הארץ עזבוה, או שלא העמידו וולדות להחליפם, ובמקומם באו זרים, דוברי שפות משונות ובידם מסורות ופולחנים משונים. והרי, אם ימשך תהליך זה, לא יקום דור צעיר במדינה, לא יהיו משפחות ולא ילדים, ובמקום בתי־אב ימלאו הכפרים קסרקטינים ומכלאות עבדים! ודאי, יכול אדם לומר, כי המצב לא היה גרוע כפי שתארוהו, כי בכל דור יש רואי שחורות ונבהלים ללא טעם. כל המבקש לישב בשלוה, יוכל תמיד למצוא נימוקים מספיקים להרגיע את עצמו, לבל יצטרך לנקוף אצבע. ואמנם, המצב לא היה עדיין בכל רע. אך מה ימנע בעדו מלהגיע לכל רע מחר או מחרתים? מעין זה היה גם המצב באנגליה החדשה במאה הי"ח. “האומה שרויה ברעה גדולה” אמר אדם סמית בשעתו. כי גם אומות עלולות לרדת לשפל המדרגה.

אמנם, השאלה באיטליה לא היתה חדשה. חניבעל וצבאו התהלכו בארץ ונתקיימו בה כתריסר שנים על חשבון האוכלוסיה המקומית. נהרהר נא בפשר הדברים הללו בפועל ונבין, כי משמעם הוא שהגדודים נטלו מן התושבים את מזונם, הרסו את רכושם, עשקום ועוולו בהם, והשאירו אחריהם עקבות של חורבן ומוות, שממה ולעתים קרובות גם יאוש. ורגשי היאוש הם כוחות החותרים תחת חיי האומה. “לבם של האצטגנינים נמס בראותם את נגהם המבעית של כוכבי־השביט – כתב ג’ון מילטון – אבל לדידי אין אות מבשר רעה לאומה כמו כפית האוכלוסים להיותם זונחים בהמונים את ארץ מכורתם”. וזה הדבר אשר נתרחש באיטליה. אף הרומים נקמו באזורים שלא שמרו להם אמונים, ובכך עוד הוסיפו להרע. יותר ויותר נמשכו בני־המחוזות אל חיי הבירה, אל שרות הצבא, אל העסקים בפרובינציות שבעבר הים. יותר ויותר הסכינה רומי לקבל את מזונותיה מעבר לים. סיציליה סיפקה לה חטים בשפע ובזול ואחרי כן החלה התבואה לבוא ממצרים. שהרי כבר ראינו לעייל, כי הובלה בים היתה זולה בהרבה מן ההובלה ביבשה והמומחים אומרים לנו, כי אף אלף מילין בים אין בהם כדי לייקר את הסחורה במידה ניכרת. מלבד זאת, גם סיציליה גם מצרים היו מייצרות את התבואה בסיטונות (אם נשתמש במושגי זמננו). אף אצילי רומי החלו שואפים להגדיל את אחוזותיהם ולנשל את האכרים הזעירים שעל גבולם, כמעשה אחאב בכרם נבות. המנושלים ניסו, בלי תבונה, לפנות את בתי־הדין, אבל רק הפתאים שבהם סמכו על החוק, והאחרים העדיפו לנדוד לרומי או שהרחיקו נדוד אל אחת הפרובינציות, גידול בקר החל לדחוק את גידול החטה. “יש נר ניר ונשבר, יש נר ניר ונשכר”, אומרים האכרים באנגלים. את רועי העדרים היו קונים בשוקי העבדים ואין להניח, כי חברותם היתה לנחת רוחם של בעלי המשקים הותיקים והמכובדים. ברם, מספר התושבים האיטלקים הותיקים בכפרים פחת והלך, הם לקו ב“יבולי אדם זעומים”.

על כל אלה נתן את דעתו טיבריוס גראקכוס ומטרתו היתה “לא לגדל חטים, כי אם לגדל אנשים”, לתקן את מעמדה של החקלאות, של משפחות החקלאים ושל משקיהם. בסינאט ובקרב בעלי האחוזות לא מצאו דבריו אוזן קשבת ועל כך אין לתמוה. איש צעיר בוטח בעצמו ונחפז למעשיו, אבל עליו ללמוד ולהרחיב דעתו. טיבריוס נוכח, כי לא יעלה בידו לשדל את הסינאט והחליט לפנות לעזרתה של אספת־העם. אמנם, כלל נקוט היה – לאו דוקא חוק מפורש, אבל מנהג קבוע – שלא להביא לפני אספת האזרחים שום הצעה ללא הסכמה קודמת מאת הסינאט. טיבריוס לא סמך על הסינאט, כי אם נשען על החוק והציע לאספת העם להקצות לאזרחי העיר חלקות אדמה חקלאית. לשם כך צריכה המדינה להשיב לידיה את האדמות שנמצאו לפנים בבעלות הצבור, אלא שבזמן האחרון החזיקו בהם בעלי אחוזות גדולות. האדמות הללו לא היו קנינם של המחזיקים בהן, אבל למעשה נחשב למובן מאליו, כי איש לא יוציאן מידיהם ועל סמך הנחה זו היו אף קונים ומוכרים אותם באין מפריע. גראקכוס הציע, כי ינתן למחזיקים בהן פצוי־מה, ואף על פי כן נראתה הצעתו כפגיעה גסה בזכויות בני אדם ישרים. חברו הטריבון הטיל ויטו על הצעתו וגראקכוס לא המשיך בה, באשר החליט שלא לסור מדרך הנוהל החוקי. הויטו שהוטל נגד הצעתו היה חוקי בהחלט ובעצם צריך היה לשים קץ לכל השתדלותו. אלא שגראקכוס מצא דרך עקיפין: הוא הציע להדיח אותו טריבון־סרבן מתפקידו ולבחור אחר במקומו. פרט זה חשוב מאד במשטר דמוקראטי, לא רק ברומי הקדומה אלא גם בימינו. למען יוכל העם להביע את רצונו, שמורה לו זכותו להשיב בכל עת את נבחריו, אם יתברר כי איכזבו את שולחיהם או סילפו את רצונם. שיטה זו מסוכנת למדי, אבל לעתים היא מחויבת המציאות. רבים טענו נגד גראקכוס כי פניתו זו אל האספה הכללית בהצעה להדיח את חברו, היתה בלתי חוקית, פסולה ומהפכנית. ברם, קשה לחרוץ משפט על ענין שלא הועלה מעולם לדיון רציני; והכנויים “בלתי חוקי” ו“מהפכני” מעורפלים מאד. על כל פנים, היה בכל זה משום רמז לשנוי גדול, העומד להתרחש בעתיד הקרוב. אספת האזרחים לא תהתה על דקדוקי חוקיות, כי אם קבלה את הצעתו של גראקכוס. הטריבון סולק ועמו סר הויטו והאספה קבלה את החוקים שהציע גראקכוס.

שוב נתעוררה שאלת החוקיות כשבקש גאקכוס להבחר טריבון גם לשנה הבאה. הרוחות ברומי נסערו. היו שהציעו לסינאט כי יקבל את ההחלטה המפורסמת לאמור: על הקונסולים “ליתן את דעתם כי לא תגרם שום רעה למדינה” אבל החלטה זו רשאי היה להציע רק קונסול והקונסול סקיבולה היה איש משפט, הוא היסס. ברם, אחרים לא היו הססנים כמותו. חבורה שלמה של חמומי־מוח השתערה מישיבת הסינאט אל ביתו של טיביריוס, התנפלה עליו במהלומות והשליכה את גופתו אל נהר הטיבר. כשלוש מאות מחסידיו מתו יחד עמו. (בשנת 133 לפני הספירה).

תשע שנים אחריו המשיך את פעולתו גאיוס אחיו. הוא היה איש מוכשר מטיביריוס, בעל מחשבה בהירה ואחד מטובי הנואמים שקמו ברומא. כמה מן החוקים שהציע היו מכוונים למטרות נשגבות ואחרים לא הוצעו אלא כדי לסלק את המכשולים שעמדו בדרכו (זה דרכה של כל תחוקה). המכשול העיקרי היה הסינאט. לכן בקש גאיוס גראקכוס להחלישו. אחד החוקים שהציע קשר את ידי הסינאט בדיני נפשות: הנידון למות קיבל זכות לערער על פסק זה לפני אספת האזרחים. וכן נאסר על הסינאט למנות ועדות־דיינים מיוחדות, כאותן שמונו לחקור ולהעניש את חסידי אחיו. מלבד זאת, בקש גאיוס להבטיח את עצמו מפני בעלי בריתו של הסינאט. על פי יזמתו אושרו חוקים לקניה סיטונית של חטים על־ידי המדינה, כדי להבטיח את העניים מפני רעב ומפני ניצולם ע"י סוחרי־התבואה (חוק זה קנה לו את אהבת המוני העם ואמנם היה טוב כשהוא לעצמו, אם כי במרוצת הימים פתח לשחיתות נוראה); בתי דין מסוימים הוצאו מידי הסינאטורים המושחתים והועברו לידי הפרשים; בפרובינציה החדשה אסיה נמסרה גבית המסים בחכירה לכמה חברות־כספים. שתי הפעולות האחרונות היו נאות למדי להלכה, אבל למעשה שימשו ליתן לגראקכוס את תמיכת המעמדות הפיננסיים במאבקו נגד הסינאט. ולאחר שהבטיח את עצמו מכל הצדדים, חידש את הצעתו של אחיו – להקצות לאזרחי העיר חלקות אדמה חקלאית מקרקעות המדינה והוסיף על כך הצעה להקצות אדמות למתישבים גם בעבר הים, בין השאר גם בקרת־חדשה. אך גם הוא לא האריך ימים. הוא בקש גם ליתן זכויות אזרח לאיטלקים ורבים התנגדו לצעד זה. וגם גאיוס גראקכוס, כאחיו, נרצח.

“הוא מת את מיתת המתקנים המדומים של זמנו”, אמר עליו אחד ההסטוריונים. השם גראקכוס נעשה שם נרדף למהפכן. “הראיתם מימיכם גראקכוס קובל על קשר ומרד?”, שואל סאטיריקן רומי. אם נעיין כדבעי בדברי המקורות, נמצא כי יוליוס קיסר קיבל, ואף הרחיב את כל הצעותיו של גאיוס גראקכוס. הוא קבע מחירים קצובים לחטים, הקצה אדמות למתישבים, יסד מושבות בעבר הים, הרחיב את זכות האזרחות הרומית. ואם גדול המדינאים שקמו ברומי מצא לנכון לשוב אל רעיונותיו של גראקכוס ולבצע את הצעותיו, לא נוכל להסכים כלאחר יד לדעה השגורה, כי גראקכוס לא היה אלא דימאגוג ומעמיד־פני־מתקן. ואף לא זו בלבד. הסופר היוני שכתב את קורות חייו של גאיוס גראקכוס הפטיר, בין השאר, משפט מלא ענין: “נתרקם סביבו כוח כעין כוח מלכותי”. מלכותי אמור כאן לא במובן של נאמנות לשושלת מסוימת, אלא במובן היוני והפילוסופי, במובן של “שלטון יחיד”. גאיוס היה האיש הראשון ברומי שניסה להקים שלטון יחיד במדינה. כפי הנראה, בקש להתמנות טריבון כמה שנים רצופות, למען יוכל לבצע את התיקונים הדרושים, בעזרת הפרשים והאספות העממיות. אבל, לבנינו חסר היה הבסיסי המוצק. לשלטון של ממש במדינה דרוש היה לא בלבד שם טוב ואהבת העם. הסינאטורים השכילו להבין, כי המשך כוחו של גראקכוס יביא קץ לשלטונם – ומותו השיב את המצב לקדמותו.

אמנם, דרכי ממשלם היו גרועות ביותר. באפריקה הצפונית היה באותו זמן נסיך ברברי, יוגורטא שמו, שגרם לרומים כל מיני תקלות. כמה פעמים יצאו להלחם בו, אף כתרוהו מכל עברים, ובכל זאת ניצל. ומעולם לא הצליחו לתפשו. מפני מה זה? שאלו הבריות. ואף היו עונים איש לרעהו: משום שהוא משחד את המפקדים האצילים ששלחנו נגדו. הרי הוא שכינה את רומי “עיר העומדת למכירה, ומשימצא לה קונה תרד לאבדון”. לבסוף הוחלט למנות ועדת חקירה, לברר את ההאשמות הללו נגד המפקדים הרומיים. אבל, גם הועדה הגישה דין וחשבון מעורפל ומטשטש. הבריות רצו, כי סוף סוף יבוא מפקד ממשי, שאינו מקבל שוחד. אז נבחר לקונסול איש חדש, לא בן אצילים, אלא בן פשוטי עם, ומאריוס שמו. וכעבור זמן קצר בא הקץ למלחמות יוגורטא. בינתים פרצו לאיטליה מעבר להרי האלפים המוני טבטונים וקימברים נודדים – וגם לפניהם נגפו גדודי המפקדים האצילים. הם נחלו תבוסה וכלימה. בסיציליה נמשכה בלי הרף המלחמה נגד עבדים מורדים. בימים היו משוטטות באין מפריע להקות פיראטים ועושים ככל העולה על דעתם. על גדות הים השחור נתחזקה והלכה מלכותו של המלך הברברי למחצה – מיתראדאטס. בכל אשר פנה, הוכיח הסינאט את קוצר ידו והסכנות לקיום המדינה הרומית גדלו משנה לשנה.

אבל, שוב נעור העם הרומי לפעולה. בניגוד לכל התקדימים נבחר מאריוס לקונסול שנה אחרי שנה. הפולשים הצפוניים פנו לזמן מה אל ספרד, אך לאחר הפוגה קצרה שבו להטריד את איטליה. מאריוס יצא לקראתם בראש צבא חמוש ומצויד כראוי, שאורגן בשיטה חדשה, פילג את המוני הפולשים לשני פלגים והשמידם בשני קרבות גדולים – באֶה שבצרפת הדרומית (בשנת 102 לפני הספירה) ובשפלת ראדינה שבצפון איטליה (בשנת 101). סכנה זו חלפה. מאריוס נבחר קונסול שש פעמים בזו אחר זו, ואם כי לא היה בכך משום מלכות במובן המקובל במאה הי"ט, ודאי שהיה בכך משום הוכחה לכשלון השיטה הישנה של חלופי מפקדים מדי שנה ופקוח עליהם מטעם הסינאט. זו היתה ראיה, כי דרוש איש בעל מוח חרוץ, שידע לארגן את הממשל ולפקח עליו. מדינת רומי היתה עתה נרחבה ומסובכת כל כך, שלא ניתן עוד לשלוט בה באמצעות סינאט מנוון, ללא איש מרכזי שבכוחו לסקור את העולם ואת כל צרכיו, וללא אותה רוח של שרות לצבור, שהיתה מצילה את רומי בדורות הקודמים. ברור היה, כי הסינאט נדון לכליה. אבל, כשניסה מאריוס לעסוק במדיניות, נכשל כשלון חרוץ. הוא הוכיח בעליל, כי אפילו דרוש לארץ שליט “מלכותי”, צריך שליט זה שיהיה לא בלבד עטור הילת נצחונות, אלא גם איש בעל כשרון מדיני מובהק. לסינאט ניתנה אגב כך הפוגה חדשה, אבל לא לזמן ממושך.

אלא שכאן עלינו לומר עוד מלים מספר על התקונים שהנהיג מאריוס בצבא. ראשית, הוא שחילק את הלגיון לעשר פלוגות (קוהורטות). וכן גייס לצבא כל איש מתאים לכך, בלי הבדל מעמדות, לרבות “קבצנים” וכיוצאים בהם. ועוד: הוא פתח את תרגול החיילים. כל חייל נתחייב להתאמן במלחמת חרבות. כל קוהורטה נהפכה לחטיבה שלמה ויעילה. וכאן יש לציין שלושה דברים: הלגיון הרומי נעשה למכשיר נהודית שרוןה אילתצאצאו הישר של הנשר המקורי, נשרו של מאריוס. קיסרות. ם, אבל, המגויסים החדשים שוב לא היו חדורי רוח אזרחית ערה. ומלחמתי מעולה, אף הוכיח זאת בנצחונותיו הגדולים. אבל, המגויסים החדשים שוב לא היו חדורי רוח אזרחית ערה. הם היו חיילים, ולא הרגישו את עצמם אזרחים. עד מהרה נתגלה, כי לא איכפת להם, איזוהי הממשלה החוקית ואם מעמדה כשר למהדרין. לבסוף, העניק מאריוס לצבא הרומי את נשרי־הכסף – נשר לכל לגיון, סמל למעמדו העממי של הצבא. אבל, לא עברו מאה שנים והנשרים הללו היו לסמלים אחרים לגמרי. “דגלי רומי והעם – עד לקרב פארסאלוס” כתב אודותם המשורר הרומי. אבל, לאחר מכן נהפכו הנשרים לסמליו של יוליוס קיסר וכך נשארו עד ימינו. הקייזר הגרמני, הצאר הרוסי, נפוליון בצרפת, כולם קבלו את הנשרים כסמלי קיסרות. אבל, בארצות הברית שבו הנשרים ונהפכו לסמלים של רפובליקה. מנין קבלו האמריקנים סמל נשר זה, לא הוברר עד היום: ויתכן כי שאלוהו מסמלה של קיסרות אוסטריה. אם כך הדבר, הרי שהוא צאצאו הישר של הנשר המקורי, נשרו של מאריוס.


ג. השאלה האיטלקית


כמאה שנים שאפו האיטלקים לקבל את זכויות האזרחות הרומית ולא אבו להסתפק באזרחות החלקית שניתנה להם. הם היו מעמידים את מרבית החיילים לצבאות רומי, אבל להשתתף בסינאט לא ניתן להם ואף לא להבחר לכהונות צבוריות. לא היתה להם דריסת רגל בממשל הפרובינציות ואף לא בצבירת העושר הכרוכה בכך. בכלל, לא היתה לאיטלקים זכות דעה בעיצוב המדיניות הלאומית. והרי כל איטליה היתה בינתים לאומה אחת, או קרובה היתה לכך, כפי שנוכחו לדעת פירוס וחניבעל. מלבד זאת, רצויה היתה האזרחות הרומית בגלל החסינות שהיתה כרוכה בה. ברם, מבוקשם של האיטלקים לא ניתן להם – מחמת טמטום וצרות עין. בכך הודו אף הנבונים שבקרב הרומים. ואף על פי כן, כל מי שסנגר על תביעות האיטלקים היה מתחייב בנפשו. כן נרצח סקיפיו אפריקנוס הצעיר, שהעיז לתמוך בתביעות הללו. כן נרצח גאיוס גראקכוס, שתבע ליתן שוויון זכויות לאיטלקים. אמנם, מאריוס העניק זכויות אזרח לשתי קוהורטות של חיילים איטלקים שהצטיינו בקרבות נגד הברברים, וכשאמרו לו כי הדבר איננו חוקי, ענה על כך, כי שאון הקרב החריש את קולו של החוק. מזמן לזמן הוצאו גם חוקים ותקנות נגד האיטלקים. בשנת 125 לפני הספירה מרדה העיר פלגלה והמרד דוכא באכזריות רבה. בשנת 90 לפני הספירה נרצח דרוזוס, שניסה לתקן את החוקים לטובת השוויון. ברם, עתה הוגדשה הסאה והאיטלקים מרדו ברומי. כך פרצה מלחמת האזרחים (90 לפני הספירה).

האיטלקים לחמו, אומר קיקרו, “לא לשלול מאתנו את זכויותינו כאזרחים, אלא להתקבל אף הם לשורות אזרחי רומי ולהיות כמותנו”. ומכיון שהדבר לא ניתן להם, החליטו לבחור לעצמם בירה חדשה. בימי קדם היו רק נסיונות מועטים ליצור מדינות של בעלי־ברית. אחד הנסיונות הללו היתה מדינת הברית האכאית ועל שום כך אף זכתה לפרסום. אבל, תכניתם של האיטלקים ראויה לענין מיוחד, כי בה היה משום דמיון משונה לצורתה של הקיסרות הבריטית. האיטלקים בחרו להם לבירה מצודה, שלא נצטיינה לפני כן בתולדותיה. שם העיר היה קורפיניום ועתה הוסב שמה לאיטליקה (או איטליה). כעין זה עשו גם הקאנאדים בשעתם, בבואם לבחור לארצם עיר בירה: הם בחרו “כפר חוטבי־עצים הסמוך לקוטב הצפוני”, עיירה קטנה, שהיתה מכונה באיטאון (על שמו של קולונל באי אחד) והסבו את שמה לאוטאבה, על שם הנהר שעליו היא עומדת. ואילו האבסטרלים בחרו לבנות להם עיר בירה במקום שמם לגמרי. השפות הרווחות בין האיטלקים היו בעיקר הלאטינית והאוסקית. הוחלט אפוא כי לשתיהן יהיה מעמד שוה, כמו לאנגלית ולצרפתית בקאנאדה, כמו לאנגלית ולהולאנדית באפריקה הדרומית. בדרך כלל, דומה היתה החוקה האיטלקית לחוקה הרומית, אלא שלא נתפתחה ולא נתקיימה זמן רב.

לאחר כמה קרבות קשים נוכחו הרומים במשגה שעשו והשכילו לסיים את המלחמה על ידי שנויים מתאימים בחוקיהם. חוק אחד הבטיח שוויון זכויות לכל מדינה לאטינית או איטלקית שלא נצטרפה למורדים. חוק אחר הבטיח שוויון זכויות לכל איש אזרח או תושב באחת המדינות באיטליה, כל עוד הוא שוהה באיטליה, אם יבקש זכות אזרחות זו תוך תקופה של ששים יום. לפי חוק שלישי ניתנה רשות למפקדים הרומיים להעניק זכויות־אזרחות בשדות קרב לפי ראות עיניהם – תכסיס פשוט ויעיל לפתות את גדודי המורדים לזנוח את דגלם ערב הקרבות. בסאמניום עוד נמשכו מעשי האיבה, אבל בעצם נסתימה המלחמה. קורפיניום חדלה מהיות בירה, כי רומי עצמה נהפכה ל“איטליקה”. כך השיגו סוף סוף האיטלקים את האזרחות השלמה, אבל המדינה הפדראלית לא החזיקה מעמד (בשנת 89 לפני הספירה).

נצחון זה של האזרחות האיטלקית ראוי לציון מיוחד. אך באותה המידה ראויה לציון גם העובדה, שלא חל שום שנוי בחוקתה של רומי, למרות שמעתה נכללו במעמד האזרחים אוכלוסי ארץ שלמה, מנחל רוביקון בצפון עד למיצר מסינה בדרום. כל הבחירות הוסיפו להערך בעיר רומי. אל רומי צריך היה לכתת את רגליו כל אזרח איטלקי שרצה להצביע בבחירת טריבון או קונסול. משל למה הדבר דומה – לחוק שיקבע, כי אין תוקף להשתתפות בבחירות בבריטניה, אלא על־ידי נוכחות אישית בכיכר טראפאלגאר. החוקה הרומית לא ידעה אף שמץ של מוסד נציגות־העם. ועל כן לא יכלה עוד למלא כראוי את תפקידה. ולקויה זה הלך והחמיר מדור לדור. מערכת השלטון העצמי צמחה מתוך צרכיו ונסיבותיו של שבט אחד, או של שני שבטים (אם נכונים דברי המקורות אודות הפליבס והטריבונים), וגם בתוך עיר אחת אפשר היה לקיימה ולהפעילה רק מתוך התפשרות ורצון טוב. אבל, כל הרחבת תחומים היתה מגדילה גם את המרחקים למצביעים ועם זה היה הולך ורב מספר האזרחים שחדלו להשתתף בהצבעות ובדיוני־הצבור. פרושו של דבר, כי אספות־העם שנערכו בעיר היו כוללות אחוז קטן והולך של ציבור האזרחים. ואחוז זה הוקטן עוד בשעור עצום, משעה שהוענקו זכויות האזרחות כמעט לכל תושבי ארץ איטליה. מעתה לא הקיפה שום אספת־עם אלא חלק מזער מן ה“עם” שאותה התימרה לייצג. האספות הוסיפו להתכנס כמקודם, הוסיפו לבחור בממוני־הציבור ולחוקק חוקים, להלכה היו אלה אספות של כל בעלי האזרחות הרומית. אבל, למעשה לא השתתפו בהן אלא חלק מתושבי עיר הבירה בלבד. במציאות נהפך קיומה של החוקה לחוכא ואטלולא. והמצב הורע עוד בעטיו של תכסיס מסוים: כל אזרח השתייך לענין ההצבעות לאחד משלושים וחמשת ה“שבטים” (tribus), שדמו במקצת לאזורי הבחירות הנהוגים כיום. בשעת ההצבעות, היה כל שבט ושבט מצביע בקול אחד. ברם, כל האיטלקים שקבלו את האזרחות הרומית הוכנסו לתוך שמונה שבטים בלבד. לפיכך לא היתה לקולם השפעה רבה בהצבעות, כי לעתים רחוקות נזדמנו חלוקי־דעות בקרב אותם ה“שבטים” שבהם נמסרה ההכרעה לקולות האיטלקים. סידורים כעין אלה ידועים למדי באמריקה: שם יש אף כנוי מיוחד לכך: ג’רימנדר (gerrymander) – כלומר: לתחום את אזורי ההצבעה במחשבה תחילה כדי לקבוע מראש את תוצאות ההצבעה. נתאר נא לעצמנו, כי בית־הנבחרים הבריטי יסכים ליתן זכויות הצבעה לנשים, אבל עם זה יתנה כי כל הנשים הבוחרות תחשבנה כרשומות באזורי הבחירות של קורנוולס, ככל שיהיו מקומות מגוריהן. התוצאה תהיה, כי לנשים תנתן יכולת להשפיע על תוצאות הבחירות רק באיזורים ספורים. תכסיס זה יבטל כמעט את השוויון שניתן להן להלכה. ונקל לשער כי הדבר ירבה בזיון וקצף.

החוקה הרומית נחלשה אפוא גם מחמת הרחבת זכויות האזרחות, גם בשל התכסיס שצמצם את השפעת השוויון הזה למעשה. הקרירות (בעצם: האיבה) בין רומי לבין האיטלקים נשארה כמקודם. כל איטלקי יחיד היה בעל זכויות־אזרח. ואף על פי כן, מי יכול לצפות, כי יהיו נאמנים לחוקה, שחדלה מהיות מציאותית, שהפכה לכזב, שאין לה עוד שורש ואחיזה בחיים? וכלום יכבדו את החוקים ואת הפקידים שמטעם חוקה זו ואת החוקים הנשענים עליה? לפנים, כשצורפו לאזרחי העיר הפלביים, הועיל הדבר לחזק את השלטון במדינה, אבל תוספת המון אזרחים מרוחקים לא הועילה אלא לערער את אשיות השלטון. לאחר זמן, כשפרצו מלחמות אזרחים חדשות, לא היה לאיטלקים שום טעם להגן בנשקם על החוקה ששללה מהם כל זכות של ממש לשותפות בממשל. וכי מה איכפת לו לאיטלקי באחת מערי השדה אם ישלטו ברומי הסינאטורים או ארחי־פרחי? וירגיליוס, שבכמה דרכים היה מייצגו המובהק של העם ה איטלקי, גילה את דעתו בעד שלטון הקיסרים. מוצאו היה ממחוז גאליה הקיזאלפינית, מגדתו הצפונית של נהר פו. ותושבי הגדה הצפונית של נהר זה לא זכו באזרחות רומית אלא לאחר השתלטותו של יוליוס קיסר. אין תימה אפוא, כי היו מחזיקים טובה לקיסר, שהלך בדרכם המדינית של הגראקכים ולא שעה להתנגדותם של מתי־מספר בעלי זכויות־יתר.


ד. הנסיגה הגדולה וכשלונה


השלום שהושג לא האריך ימים. בשנת 88 לפני הספירה הוצע לתקן את המעוות ולחלק את האיטלקים בדרך יותר שווה בין ה“שבטים” השונים. בו בזמן הוחלט בהצבעת העם להעביר את הפיקוד העליון במלחמה נגד מיתראדאטס מסולא למאריוס. כי בעת שפרצה מרידת האיטלקים, מרדה ברומא גם אסיה. לפי המסורת נטבחו באסיה כ־80.000 רומים ואיטלקים. מלך מיתראדאטס היה לשליט על מרבית אסיה הקטנה, לרבות הפרובינציה הרומית אשר שם, ולאחר זמן קצר שפך את ממשלתו גם על יון, כי גם שם לא רצו עוד לסבול את עולה של רומי.

סולא היה אותה שעה בעיר נולה, במחנה הצבא שרוכז שם למען ישלח מזרחה. כשמסרו לו על החלטת העם הרומי, הודיע על כך גם לגדודי צבאו והניחם להסיק את מסקנותיהם. וכפי שצפה מראש, העדיפו החיילים להמרות את פי הממשלה, ללכת אחריו אל רומי, ושם לבטל את החלטת פטוריו ולהבטיח כי הם ולא אחרים ישלחו לחזית. ברם, יש לציין, כי מרבית הקצינים סרבו להצטרף למעשי החיילים – כפי הנראה, סבורים היו, כי מטרתו של סולא אינה כשרה ביותר, כי כוונתו לאו דוקא ליתן למדינה חוקה ממשית או להשליט בה סדר; כי איננו “מושיע אומתו”, אלא הרפתקן שעיניו לטובתו בלבד. אכן, זה היה חידוש בתולדות רומי, לראות איש רומי לוחם נגד רומי בראש צבא רומי.

סולא גרש את אויביו מרומי ופרסם רשימה של אישים שרצה להגותם מן הדרך. גם זה היה מעשה ללא תקדים. עוד לאחר דורות זכרו הבריות את המעשה במאריוס, כיצד ברח על נפשו ונרדף בלי חשך, בביצות של מינטורנה, בבית־הכלא, כיצד נשלח אליו עבד קימברי (שבויו לפנים) כדי להרגו, וכיצד פחד העבד לפגוע במצביא הגדול, וכיצד הגיע לחרבות קרת־חדשה. סולא הקים ברומי ממשלה חדשה והפליג מזרחה, ללחום במיתראדאטס, לכבוש חזרה את אתונה ואת יון. אך אויביו הרימו ראש ושוב השתלטו על רומי, מאריוס זכה להתמנות בפעם השביעית לקונסול, כפי שהבטיחה לו מגידת עתידות לפני שנים רבות, אבל נפטר כעבור זמן קצר. הוא היה איש גדול, למרות המעשים הפראיים, כמעט מטורפים, שעשה בחדשים האחרונים של חייו. ואל נא נשכח, כי וירגיל חשבו בין גדולי האישים באיטליה (אבל לא את סולא).

ביון נלחם סולא מלחמה קשה, אך לבסוף היתה ידו על העליונה והוא לכד את אתונה. עם מיתראדאטס עשה מין חוזה שלום, תחם תחומים מסוימים וגבה ממנו פצויים. אבל סכום גדול פי עשרה גבה סולא מן הפרובינציה הרומית באסיה הקטנה. ואחר חזר לאיטליה. אך מוטב שנעיף עין על המצב שהניח אחריו במזרח. לא עבר זמן רב ומיתראדאטס נתאושש מתבוסתו ומאבדנה של יוון, שלא היתה בעצם ארצו. אך אסיה הקטנה לא נתאוששה ממעשיו של סולא עד לימי הקיסרות, כי רק אז ניתנו לה שלום קבע וממשל הוגן. יכול אדם לסנגר מעשיו של סולא בהזכירו את הטבח שנערך בערי קדמת אסיה. אך אין להכחיש כי לא מלא את תפקידו להשמיד את האויב. נקם אכזרי ופעולה ללא סיום ממשי אלה היו מעשיו באסיה. וזה היה גם סיכום מעשיו ברומי.

הוא גבר על יריביו ופרץ לו דרך לרומי, רצח בזדון את מתנגדיו והנהיג בעיר חוקה חדשה. מטרתו היתה להבטיח לסינאט שלטון מוחלט בעולם הרומי ולהגן על שלטון זה מפני כל אויב ומתנגד. כדי לשים תריס בפני הצעות מהפכנות מאת הטריבונים ולמעט את מעמדם, ציווה סולא כי אדם שמלא משרת טריבון לא יוכל עוד להבחר לתפקיד גבוה במדינה. בדרך זו אמר להניא אנשי מרץ ויזמה מלקבל על עצמם משרות של טריבונים, למען ישאר תפקיד זה בידי אנשים חלושים, שלא יוכלו להזיק. אבל, לא נעלם ממנו כי עוד יותר מן הטריבונים עלולים לפגוע בסינאט אנשי צמרת הפקידות, כגון מאריוס וכמו סולא עצמו. לפיכך, דאג לחוקק חוקים גם למניעת השתלשלות כזאת. הוא אסר לשמש בתפקיד קונסול כמה פעמים רצופות (כמו מאריוס). וגם בשאר משרות הותר להבא לעלות מדרגה לדרגה רק לאט ובהפסקות. בוטלה שליטתם של אנשי הכספים, אויביו של הסינאט, על בתי המשפט. הדעות חלוקות בנוגע לכל האמצעים הללו. סיר ריצ’ארד ג’ב עשה כמיטב יכלתו ללמד סנגוריה על סולא, אשר “התאמץ לבצע את עקרונותיו במצב של כמעט לאחר יאוש”, אשר “בנה את המבצר, אבל לא יכול היה לקבל ערבות לחייל המצב אשר בו”. ואמנם, לאויב שמחוץ למצודה היה נשק מכריע – כדורי זהב. נגד החוקה שערך יצאו חוצץ בעלי־הממון המאורגנים. ומה היה מספר הרומיים שתמכו באמת ובתמים בחוקתו? היא נתקיימה כל ימי חייו של סולא, אבל אחרי מותו החלה גם היא להתפורר. וסופה בא כשנבחר למשרת קונסול פומפיוס. יותר מכל מחשבותיו של פומפיוס חתרה תחת חוקה זו עצמה5 עליתו המזהירה. בעודנו עול ימים הצליח להוציא מידי סולא את כבוד הטריומף, למרות שלא היה זכאי לכיבוד זה ואף לא היה מפקד ממונה מטעם המדינה. למרות שלא היה מפקד־מוסמך נשלח לספרד, ללחום נגד סרטוריוס, כי דרוש היה שם איש־צבא מקובל על החיילים שבחזית. שרותו הרשמי במדינה החל אפוא במשרת של קונסול, בשנת 70 לפני הספירה. ומשנתמנה פומפיוס קונסול, דאג להחזיר לטריבונים את סמכויותיהם ואת מעמדם הקודם. דומה היה הדבר כאילו הופיעה דמות סולא חדש, אבל, פומפיוס לא היה סולא – הוא היה איש טוב ממנו, אבל גם חלש ממנו.

דעה אחרת על סולא הביע מומזן, ההסטוריון הגרמני הגדול: לדעתו לא הכיל מפעלו “שום רעיון מדיני חדש”. ראינו כיצד גדלה רומי והיתה מעיר לארץ שלמה, למדינה לאומית המשתרעת על פני שש מאות מילין לאורך ועודנה חיה על פי חוקה נושנה, המתאימה לכל היותר לגליל, אולי רק לעיר אחת, אבל מגוחכת כחוקת מדינה. ואף על פי כן, שלטה העיר האחת בארץ כולה, משלה בממלכה גדולה ושפכה את שלטונה על פני כל הים התיכון. בידה היה הממשל בפרובינציות שבמזרח ושבמערב. מנגנון הממשל היה מיושן וגרוע, סדרי הכספים רעועים וגרועים כדי זועה, כל מערכת השלטון לא צלחה (פגע רע כמו הטבח הגדול באסיה לא יתכן כי יתרחש ללא סיבה). קיצורו של דבר: כל צורת העולם נשתנתה. אבל, סולא סבור היה, כי אפשר להוסיף לשלוט בעולם על־ידי אותו הסינאט שנלחם בפירוס. ויתכן, שאותו סינאט אף היה מוכשר לכך. ברם, אותה “אספת־מלכים” לא היתה עוד בנמצא. ה“מלכים” נפטרו כולם לפני כשתי מאות שנים. ושוב נזכר נא באותו פסוק של המשורר אניוס: “עמודי הקהילה הרומית הם אישים ומנהגי אבות”. אבל, מנהגים אלה של ימי הקדם חלפו והיו כלא היו. וגם האישים של אותם הדורות לא היו עוד. הכל נשתנה. ולסולא לא היה שום רעיון מדיני חדש. מפעלו לא הסתגל לעובדת המציאות ולא היה מסוגל ליצור מאומה. הוא לא היה דרוש ועל כן לא נתקיים.


ה. קיקרו


רבים עמדו על כך, שההסטוריון בחבורו על תולדות אתונה נתעלם כמעט מעסקני־הצבור שהיו בה. והשקפתו זו קרובה לדעתם של הדורות המאוחרים. בעקבותיו הלכנו גם אנו בספרנו זה. מגמתנו להראות, כיצד נתערער יסודה של הרפובליקה ברומי, כיצד נתחזקה מעט לשעה קלה ואחר שוב החלה להתמוטט. עבר עוד דור אחד והיא נפלה תחתיה והדורות המאוחרים אינם מעונינים ביותר בשמות האנשים אשר הפילוה באישיותם ובמעשיהם. שני הגראקכים היו בעלי שאר־רוח. מאריוס היה איש מעש וחייו מלאו תמורות ססגוניות. סולא לא היה אלא נסוג־אחור שזכה להצלחה חולפת. גם אלה, גם פומפיוס, גם כל שאר האישים מלאו את תפקידיהם במערכה הגדולה של המעבר מרפובליקה לקיסרות – אבל, עצם המעבר מענין הרבה יותר מעלילות האנשים הללו. זו היתה אחת התמורות הכבירות והמאלפות בתולדות האנושות ועל כן ראויה היא לחקר יסודי.

אך שנים היו בין אותם אנשי־שעה, שהיו גבורים לצבור בדורם ואף סייעו סיוע ממשי לעצוב המאורעות, שנים שדמותם חשובה בעיני הדורות המאוחרים אף יותר משהיו חשובים בזמנם – שני אישים מעצבי־דורות, שהטביעו את חותמם על מחשבות האנשים במשך מאות שנים והשפעתם עודנה מורגשת בימינו. שנים אלה הם יוליוס קיסר וקיקרו. ולא נכנס כאן לויכוח, למי מן השנים היתה שליטה רבה יותר על דעות בני האדם. כל מעשה הריהו תוצאת מחשבה או אמונה. מחשבותיו של אדם, לעתים גם אופן מחשבתו, הם המעצבים את חייו. ואדם המביא ציבור, אומה, לחשוב דברים מסויימים או לחשבם בצורה מסוימת, מעצב בדרך זו את מהלך ההסטוריה. דארוין לא רק הציע כמה סברות אודות מוצא מין האדם, סברות נכונות או בלתי נכונות, הוא גם יצק דפוסי מחשבה לשלושה דורות רצופים. בפרק הבא נדבר על פעלו של קיסר. אבל, כאן נעמוד על קיקרו.

משונה היה גורלו של קיקרו גם בחייו וגם אחרי מותו. בימי חייו בזים היו לו, יען היה “איש חדש” במעמדו, איש שצמח מתחתיו, בן למשפחת מעמד בינוני מאחת ערי השדה, ולא ממוצא אצילי. ועוד בזים היו לו, באשר הגיע לגדולה בכוח כשרונו, ללא עושר רב, ובפרט שהיה פרקליט, איש דבורים וספרים, ואיש שלא התמיד במסלול מדיני מסוים, אם משום מורך־לב ואם בשל מוסר כליות. אחרי מותו של קיקרו פרסם מזכירו את המון מכתביו, מכתבים שהוא כתבם אל ידידו אטיקוס ושלא נועדו אלא לחברו זה, והם מראים לנו את קיקרו כבעל מזג רגיש, כאדם מועד להכשל בתקופת תהפוכות. יותר מדי היתה ערה בלבבו תחושת הזוועות שהזמן גרמן, יותר מדי חזקה בנפשו אהבת המסורת הישנה של ימי הרפובליקה, ועל כן היה פוסח על שתי הסעיפים בלי לדעת אל איזו מפלגה יצטרף. דעתו של קיקרו קלה מדי, אומרים מבקריו, נואם הוא בלי קושי, מהיר לכתוב, כמעט שאיננו מעמיק לחשוב ואינו רואה את הנולד יותר משרואהו אחד מעמנו. ובמידת מה נכונים כל הדברים הללו. היו אף מבקרים, שלא הססו מלכנותו איש חנף וההסטוריון הגרמני הגדול קראו באכזריות (בעצם: בפתיות) – עתונאי.

ברם, בדורו היה קיקרו בעל כוח של ממש ברומי ואף באיטליה כולה. ויעיד על כך יוליוס קיסר, השופט החריף של בני־האדם בימיו, (פרט לידידיו, בשעה שחשד בהם כי בגדו בו). "קיסר הוסיף לכבדו ולהתרועע עמו – כותב פלוטארכוס – ושיבח את מליצת נאומיו של קיקרו, ואת חייו, ואף דימה אותו לפריקלס ולתיראמונס. כשהואשם קוינטוס ליגאריוס, אויבו של קיסר, וקיקרו יצא ללמד עליו סנגוריה, אמר קיסר: “ליגאריוס הוא בן־בליעל ודינו נחרץ, אבל למה לא נשמע את דבריו של קיקרו?” אך בעוד קיסר מאזין לנאומו של קיקרו, נשתנו פניו והעידו בו, כי לבבו נסער מאד. לבסוף, כשהזכיר קיקרו את מערכת פארסאלוס, התרגש קיסר עד כדי כך, שהיה כולו רועד וכמה מניירותיו נפלו מידו. על כל פנים, לבסוף הוציא את משפטו של ליגאריוס לזכות, כאילו אנוס היה לעשות זאת. כמה פעמים בקש קיסר את עזרתו של קיקרו. לפני עברו את הרוביקון, למשל, כתב אליו לאמור: “מניח אני, כי בקרוב אגיע לרומי ומאד אשמח לפגשך שם ואקוה להמלך בדעתך ולהעזר בהשפעתך, באפיך הנעלה ובעזרתך הרבה.” ככל שנשתדל לבטל תעודה כזאת, יש בה משום עדות לכך, שקיסר הכיר את גודל השפעתו של קיקרו. אל קיקרו היו נשואות עיני האנשים הישרים בכל רחבי איטליה, לראות באיזו דרך יבחר איש משכיל ודגול, הנודע כאדם לאומי וישר.

מעטים היו גם בין הקדמונים אנשים ללא חסרונות. וגם קיקרו היה בעל כשרונות וחסרונות כאחד. רודף כבוד היה ועצבני, והיו שהאשימוהו בטרזנות יתרה. אבל, למרות כל ספקותיו ופחדיו, היתה רוחו איתנה, כפי שמגלה עמידתו העזה נגד אנטוניוס. הוא היה איש רעים ואולי ותרן לרעיו יותר מכפי הראוי. הוא אהב צעירים, במיוחד אנשים צעירים ופקחים, ונוטה היה להפריז בכשרונותיהם (בעצם, חסרון של חן הוא באדם דגול) וכותב היה אליהם מכתבים מרהיבי־לב. שום אדם בימי קדם לא ידע לכתוב מכתבים מלאי חן וחיוניות כמו קיקרו, וקשה למצוא מי שישוה לו בכך אף בדורות האחרונים. וחנם של המכתבים דוקא בכך, שהם מגלים לנו את הכותב אותם בכל הבהירות, בכל חליפות דעותיו ומצבי רוחו. ומעולם לא הוציא מתחת עטו משפט בלתי נאה. כמו כל כותבי המכתבים הגדולים, כן גם הוא. ואותו חן נסוך גם על שאר כתביו.

הוא הרבה לחבר – מלבד מכתבים ונאומים גם ספרים על אמנות־המליצה ועל הפילוסופיה. באחד ממכתביו אל אטיקוס חומד הוא לצון על עצמו, ובכך נאחזו כדי לומר, שלספריו הללו אין ערך. “אלה אינם אלא העתקים – אומר קיקרו (ממקורות יוניים) – והם עולים לי בטרחה רבה. איני מספק בעבורם אלא את המלים – ומלים יש לי בשפע!” שפע מלים! כלום יוכלו הדורות לחרוץ את משפטם הסופי על אדם לפי הלצון שחמד על עצמו? לקח אחר לגמרי נלמד מאחד הקוראים את קיקרו. כארבע מאות שנה אחריו נפל לידי אבגוסטינוס הקדוש, והוא אז איש צעיר לימים, ספרו של קיקרו “הורטנזיוס”, שאבד ולא הגיע לידינו. אבגוסטינוס מספר על כך, חוזר על הדעה השגורה אודות קיקרו, ואחר מתאר את הרושם שעשה הספר עליו: “ספרו של קיקרו, אשר כמעט הכל מעריצים את לשונו, אבל לאו דוקא את לבבו. ספר זה שינה את רוחי, הוא שינה את תפילותי אליך, הבורא, ומאז נעשו תחינותי ותשוקותי אחרות לגמרי משהיו לפני כן. לפתע פתאם נעשתה כל תקות־הבל קלה בעיני ולבי הלך אחרי תבונת הנצח וחשק לא־יאומן אחז בנפשי והחילותי לכמוה כי אשוב אליך”. מי ידמה לאבגוסטינוס הקדוש בשעור פעולתו למען האנושות כולה? אולי ימצא איש כערכו פעם באלף שנה. והוא מעיד על עצמו, כי החל להגות ולחשוב בהשפעת ספרו של קיקרו. וכמותו הושפעו גם מאות קוראים אחרים במשך דורות.

קיקרו הכניס את מחשבתם של היונים אל אהלי המערב, באשר “ספק לה את המלים”. ואכן מלים נאות סיפק. הוא היה אחד המדריכים הגדולים אשר לימדו את המערב לחשוב, הוא היה גורם שפעל במשך דורות – והרי זו תרומה לא קטנה. הוא גם היה הראשון בין הלא־יונים והראשון בין עסקני־המדינה שידוע לנו מה היתה תגובתם על הרעיונות היוניים – ואף זו תרומה חשובה בשבילנו, ומשתי בחינות. כי רעיונות טעונים בחינה בחיי המעשה. וכאן לפנינו אדם אשר חי חיים רחבים ומלאים בתוך ציבור גדול ובדור של לבטים עצומים והריהו חורץ את משפטו על דרכי המחשבה היונית. יתכן כי אין משפטו משפט סופי, על כל פנים הרי זה משפט רציני. וקיקרו נתן למערב את הלשון למחשבה הפילוסופית, הוא שיצר את דוגמת־המופת לסגנונם של כל הסופרים בעולם המערב, הוא שלמדם כיצד לערוך מחשבות, כיצד לנסחן לאשורן ובסגנון נאה וכן הלאה, וכל הכותב משפט כאשורו, בצרפתית או באנגלית, חייב על כך מקצת טובה גם לקיקרו. “הפרוזה של קיקרו היא למעשה לשון הפרוזה של האנושות כולה”.


 

פרק שלשה־עשר. קיסר ואבגוסטוס


א. קיסר ופומפיוס


יש ודרך מקרה עולה על דעתנו רעיון של ממש, אשר לשוא ניגע לחפשו במחשבה מכוונת. ינסה נא הקורא הנכבד, אשר קנה דעת־מה על ההסטוריה האירופית וגם הכיר במקצת את דברי הדורות השונים, וידמה נא בנפשו כי הושב אחורנית לרומי הקדומה, לשנת 80 לפני הספירה, והוא פוגש שם איש משכיל וחכם ושואלו לאמור: “בדורות הבאים עתידות לקום באירופה אומות גדולות ומוכשרות מאד ודגולי האישים של האומות הללו יכנו את עצמם בתואר־כבוד עליון על שמו של אחד הרומיים החיים עמנו כיום, התוכל לנחש מי הוא האיש הזה?”. מסתבר כי אותו רומי יעננו: “אין ספק כי זה סולא!” לאחר עשר שנים, ואף לאחר עשרים שנה, תהיה התשובה, בלי ספק: “זה פומפיוס!”. אבל, באזנינו מגוחכים צרופים כגון “פומפיוס וילהלם” או “סולא ניקולאי”, ואילו הכנויים “קיסר” ו“צאר” אינם מגוחכים כל עיקר והם המעידים על מרחב אפקי ההסטוריה. גם בימינו ג’ורג מלך אנגליה הוא גם הקיסר של הודו – “קאיסר־אי־הינד”. ושוב, לא מה שנתרחש מענין, אלא המדוע, כפי שאמר פוליביוס בשעתו. מדוע זכה דוקא קיסר לכך, ששמו היה כל כך חשוב במשך יותר מאלף שנים, מני קארל הגדול ועד ג’ורג' הששי?

אם נרצה לענות על שאלה זו על רגל אחת, נוכל לומר כי זכה לכך יען כי הוא שעמד על צרכי העולם שבימיו, על התמורות הגדולות שבאו בשלטון הרומי בעקב התרחבות תחומיו ועל ההכרח להקים בתחום זה ממשל של ממש. יען כי לא בלבד הבין כל זה, אלא גם מסוגל היה לבצעו, בתור מצביא ומדינאי מוכשר מעין כמותו. הוא שנתן אפוא לעולם את מבוקשו, והוא שקבע את עקרונות הממשל בעולם הרומי ולפי העקרונות שקבע משלו בעולם זה במשך כמה דורות ורוב הארצות הנדונות לא זכו לממשל משופר שכזה לא לפני ימיו ואף לא בדורות האחרונים. יען כי העניק לעולם שלום וסדר של קבע ודרך כך איפשר לו לרפא את פגעי העבר, שפגעו בו מלכים ועסקנים וקלגסים במשך שתי מאות שנים. ויען עשה את כל זאת כמעט בלי שפיכות דמים. כללו של דבר, יען, אף שהיה רומי, הרי גישתו לענינים היתה מבחינת האנושות כולה (ולא לחינם כינוהו “תלמידו של אלכסנדר”).

על ימי נעוריו רווחות הרבה אגדות וספורי־מעשיות. סולא העריץ פקד על קיסר הצעיר לגרש את אשתו (כי היתה בת לאחד מאויביו של סולא), אבל הוא מאן להשמע למצות הרודן. נשואים וגרושין הם ענין פרטי, אמר קיסר, ובנדון זה לא אציית לשום אחד. בשל כך הוכנס שמו לרשימת האנשים הצפויים למות. ידידיו בקשו עליו רחמים – הן הוא כל כך צעיר. סולא נאות לחון את קיסר, אך העיר במנוד ראש “רואה אני בצעיר זה את מאריוס כפל כפלים”. אם אמנם אמר סולא כדברים הללו, הרי שבמקרה זה העמיק להבין וראה את הנולד. לאחר מכן נזדמן קיסר לארצות המזרח ונפל בשבי שודדי־ים. הם פסקו את הכופר לפדיונו, אך קיסר אמר: “זה סכום קטן מדי, אני שוה יותר מזה”. וכן היו הבריות מספרים, כיצד היה חי עם שוביו וכיצד היה מספר להם על תכניותיו: לאחר שיפדוהו ויצא לחפשי, ישכור לו אנית־מלחמה ויפול עליהם ויקחם בשבי ויצלוב את כולם – וכאשר אמר כן היה. כך נתגלה אפיו כבר בימי צעירותו, כפי שאמר אודותיו המשורר לוקיאנוס “זה דרכו של קיסר לסכן את הכל בבת אחת”.

פומפיוס, יריבו הגדול, נהפך אותה שעה לדמות מקודשת, חושש היה לקלקל את שמו, להטיל רבב על כבודו, חרד מפני “מה יאמרו הבריות” ופוסח על שתי הסעיפים. כל אדם מהסס אדם אנוכי הוא, אומר ההסטוריון הגרמני. וכן היה גם פומפיוס – עצבנותו הוליכתו שולל. בימי מלחמת האזרחים, דרך משל, נחל צבאו של פומפיוס נצחון על קיסר סמוך לפטרא. אבל, בזה תם הענין. וקיסר העיר על כך: “היום יכול האויב לנצחנו, אילו היה לו מנצח”. קיסר נחל תבוסה, אבל את המלחמה לא הפסיד בשל כך, כי אויבו לא ידע כיצד לנצל את נצחונו וסופו היה, שהפסיד את המלחמה. כי פומפיוס הניח לחייליו להרוג את שבוייהם, ואילו קיסר נוהג היה לשחררם. אמנם, קצת שבויים ששחרר חזרו ללחום נגדו, אבל קיסר אמר על כך: “מילא” – ועמדתו זו הועילה לו יותר משהועילו לפומפיוס נצחונותיו. גם בקרב האחרון והמכריע של פארסאלוס עשה פומפיוס משגה חמור, אף שכבר יצאו לו מוניטין ככובש מחצית העולם, מספרד ועד אסיה: הוא פקד על גדודיו להמנע מלהתקיף, למען יתעיפו גדודיו של קיסר בהתקדמם אל מול פניהם. אבל, צבאו של קיסר התקרב למקום המערכה ואחר עצר לשעה קלה, שאף רוח – ורק אחרי כן השתער במלוא כוחו – כך הוכשל תכסיסו של פומפיוס וחייליו הותקפו כשהם עצבנים מצפיה. “טעות היתה בידי פומפיוס – אמר קיסר – כי בלבו של כל איש מפעמת רוח קרבית, לכל אחד יש יצר־מלחמה טבעי, והקדמונים היו משתדלים להגביר רוח זו בקריאות ובתקיעת חצוצרות – ואילו פומפיוס דכא את רוחם בצפיה”.

אבל כל המאורעות הללו נתרחשו לאחר זמן רב. בתחילה האפיל זהרו של פומפיוס על קיסר. בשעה שמת סולא, עדיין היתה ארץ ספרד בידי סרטוריוס ופומפיוס נשלח לשם כדי להתגבר עליו, למרות שלא היה ממונה כדת. ואכן, הוא כבש את הארץ. בשובו לאיטליה, מצא שם את שרידי חילו של השודד ספרטאקוס, שניגף לפני קראסוס (לאחר שבמשך זמן רב היה מפיל את חיתתו על אזורי ההרים). פומפיוס חסם את הדרך בפני נסיגתו והשמידו. בשנת 70 לפני הספירה נבחר פומפיוס לקונסול, אחר שב באורח משונה, לחיים פרטיים. הבריות תמהו על צעדו זה ויתכן כי פתרון החידה הוא בכך, שפומפיוס בקש להגיע למעמדו של סולא אך היסס לעשות מעשה. רק לאחר זמן קפץ את הקפיצה הנחשונית (כדי להציל את כבודו) וגם אז התחרט. אבל, אין ספק כי חבל היה לו לפרוש משלטון וכבוד והוא בקש פתח תשובה לזירה המדינית. בשנת 67 לפני הספירה נתקבל חוק מיוחד, שמסר לידו את הפיקוד על הצבא והעמיד לרשותו חילות עצומים. חוק זה יפה את כוחו לפעול בהיקף נרחב ביותר, כדי למגר את שודדי הים שפשטו בכל קצווי היום התיכון. ואמנם, פומפיוס הצליח בכך, כי פעל במהירות ובמרץ. בשנה הבאה נמסר לו הפיקוד על הצבא שיצא ללחום נגד המלך מיתראדאטס. הוא ניצח גם במלחמה זו והוריד את מיטראדאטס מכסאו – ולא רק אותו לבדו! הוא העתיק את גבולה של רומי עד לנהר פרת ועד לעזה – שוב בא למזרח כובש גדול, כמו אלכסנדר בשעתו. ומה יעשה פומפיוס לכשישוב מארצות המזרח הביתה? זו היתה השאלה ששאלו הבריות איש את רעהו. דבר אחד ברור: הוא לא יתפטר בשניה ולא יחזור לחייו הפרטיים.

עצבנות רבה היתה ברומי בשעת הפוגה זו, בעוד שהיה פומפיוס בקדמת אסיה. הכל התכוננו לקדם את פניו, אחזו בתחבולות ובקשו פתרונות שונים. בזמן זה קשר קאטילינה את קשרו וקיקרו זכה לתהילה על עוז רוחו במלחמתו נגד הקושרים. שמועת־שוא אמרה, כי גם העשיר הגדול, איש־הכספים קראסוס מעורב בקשר זה של קבוצת פושטי־רגל, שאמרו לשלוח את ידם בביזה. ועוד אמרו, כי הוכח, שגם קיסר היה בין הקושרים, וראיה לכך, שניסה להציל את חייהם של כמה אנשים שנאסרו. אבל, קיסר רק בקש מן הסינאט, כי לא יאבד את עשתונותיו מרוב פחד ולא יגרר בשל כך לפעולות שבניגוד לחוקה. יש סבורים, כי איש השומר על קור רוחו ועל צלילות דעתו בשעת סכנה לאומית, כמוהו כבוגד. כך עלתה קרנו של קיקרו ואילו קרנו של קיסר ירדה. לבסוף חזר פומפיוס לרומי. עם שובו לאיטליה נתן פטורין לגדודיו ואויביו שבסינאט יכלו לפגוע בו בלי חשש. הם דרשו חקירה מדוקדקת בפרשת הסידורים שקבע במחוזות הכבושים באסיה ולא הסכימו ליתן חלקות־אדמה לחייליו המשוחררים. אותה שעה נתון היה פומפיוס לחסדם של הסינאטורים, עד שברוב כסילותם פרץ ריב ביניהם לבין חוגי בעלי הכספים. וכאן התערב קיסר. אם יבחרוהו לקונסול לשנת 59 – כך הבטיח – יתן לאנשי הכספים את הויתור שתבעו, יאשר את הסידורים שקבע פומפיוס בפרובינציות המזרחיות ואף ידאג לחלקות־האדמה בשביל חיילי צבאו. אמנם בחרוהו על סמך הבטחות אלו. אבל, יחד עמו נבחר לקונסול שני יריבו, שניסה להטיל ויטו על כל הצעותיו. אלא שקיסר לא שעה לאיסוריו אלה והשיג את חקיקת החוקים הדרושים לבצוע תכניותיו. חורצי־לשון ברומי אומרים היו אז, כי אחד הקונסולים הוא יוליוס והשני קיסר.

ולאחר שתמה שנת היותו קונסול, נשלח קיסר בתור פרוקונסול לגאליה, כפי שידוע לכל בר בי רב. “ארץ גאליה נחלקת לשלושה חלקים” – זה המפורסם מכל הפסוקים ברומית. ומפני מה זכה לפרסום דוקא משפט תפל כל כך?


ב. על מלחמת גאליה


שאלה זו, ששאלנו לעייל, נשאלה בצורה יותר נאה ב“שיר הכיתה” שנדפס אי־פעם בכתב העת “Cambridge Review” (בחתימת ר.פ.ד.).

מה מאד מדכא, מה מאד מעציב

בחדר־הכתה לעת בוא האביב,

עת בגבעת מאדינגלי מנשבות רוחות,

עת בעמק טרומפינטון

זורמים מי מנוחות

כי למי זה איכפת,

למי זה טוב ולמי רע,

שקיסר את גאליה כבש

בשנת נ"ח לפני הספירה?

מבקר דקדקן או קנאי לכבודה של צרפת עלול להוכיח את המשורר האלמוני על פניו, כי קיסר לחם לכיבוש גאליה הרבה יותר משנה אחת; הוא עלול אף לטעון, כי לאו כל מה שנוהגים לייחס ליוליוס קיסר בוצע באמת על־ידו במשך תשע שנות שהותו בגאליה, כשם שלא נכון לומר כי אלכסנדר הגדול הוא שהפיץ את תרבות יון במזרח. ואמנם, רבים שותפים במפעלי־ענק אלה, אבל אלכסנדר וקיסר הם שיצרום. וכל בעל מחשבות יודע, מה חשובה הבחנה זו. בלשון קצרה וגסה נוכל לומר, כי קיסר הפך את גאליה לצרפת. והן זה העיקר וזה הדבר החשוב לאנושות. ברם, יותר משסבורים רבים מאתנו חייב היה קיסר טובה לגאליה על שהיה לקיסר – כי רק פעולתו בגאליה נתנה לו את היכולת להקים את מסגרת השלטון ששמר על תרבותן של יון ורומי. וגם אנו חייבים לה טובה על כך, כי בין נרצה בכך ובין לא נרצה, הן אנו יורשיה של תרבות קדומה זו. הומרוס, פריקלס, אלכסנדר, קיסר – אישים אלה הם כשרשרת זהב העוברת במשך דורות. ומשום כך איכפת ואיכפת לי, “שקיסר את גאליה כבש”.

את פרטי כבושיו אלה יוכל כל אחד לקרוא בספר שכתב קיסר עצמו. לאו כל אחד נותן את דעתו על המשימה העצומה שעמדה לפני קיסר בגאליה, בארץ יערות סבוכים ונהרות גדולים, אשר שטחה כדי שש מאות מילין מרובעים ואותה שעה לא היו בה אלא כמה דרכים גסות ביותר. והארץ מלאה אז שבטים אוהבי־מלחמה, אנשי חיל מצויינים ועזי־נפש, “שכורי־מלחמה” (כך כינו אותם עמים אחרים) ובראשם מנהיגים מוכשרים, בעלי תכסיסים משלהם, שידעו גם לחקות את תכסיסיו של קיסר. כל כוחו של קיסר היה כדי 60.000 איש. ועליו היה להכות את חילותיהם השונים של הגאלים ואחר למצוא דרך להתפשר עמהם, והוא הצליח בכך למרות שרק כפסע היה בינו לבין הכשלון (זאת מדגישים במיוחד ההסטוריונים הצרפתיים, אך גם הוא עצמו לא ניסה להסתיר, כי היה בסכנה). אמנם, הגאלים לא השכילו להקים נגדו חזית אחת, כי לעולם לא שכך הפרוד המסורתי בין שבטיהם. חסרה להם האמונה, אשר היא יסוד כל עם, אמר עליהם אחד ההסטוריונים. חסרה להם האמונה בלשונם ועל כן מהרו לוותר עליה; חסר להם הבטחון בפולחנם, על כן ניסו לחפותו ולהצניעו; חסר להם האמון במוסדותיהם, ועל כן לא היססו להמירם בנמוסיה של רומי. אמנם, במידה רבה, עלה בידי קיסר לקנות את לבם של הגאלים גם משום שהגן על ארצם ומנע את פלישת הגרמנים. לשם כך צריך היה לכפות את שבטי הגרמנים, שלא יעיזו עוד לחצות את נהר הריינוס – וגם בכך השיג את מבוקשו. רק כעבור שלוש מאות שנה שוב היו הגרמנים לסכנה רצינית על גבולה של גאליה. לפי דעתו של מומזן (והוא עצמו גרמני), הם שבו ונתחזקו כדי סכנה רצינית רק כעבור ארבע מאות שנה. קיסר הציל אפוא את גאליה מאימת הפלישה הגרמנית וקשר אותה לצמיתות אל העולם הרומי – כך היתה גאליה “רומית לחלוטין ולנצח”. תושביה היו נבוני־דבר ומהירי תפישה, “בעלי אמונה בתרבות”, כי כבר נגעה אל לבם אהבת נמוסיה של יון, ולא עבר זמן רב אחרי כבוש הארץ, עד שנהפכו רומים בכל לבם ונפשם. תמיד היתה קרבה רבה בין הקלטים ובין האיטלקים, למרות ההבדל הניכר בדמותם החיצונית. כבר הגאלים הקדומים מצאו את דרכם לקאפיטול, הפטיר סנט־בף בשעתו. שאר רוחה המיוחד של צרפת יסודו ברוח הלאטינית. השפה הצרפתית, לעגו בזדון, “אינה אלא שפתו של עבד גאלי המנסה לחקות את דבורו של צנטוריון רומי” – אבל מחשבתם של הצרפתים היתה במשך דורות כמחשבתם של הרומים, בהירת־הגיון, צלולת־בטוי (ומלאת חן) מעבר לכוח תפישתם של רוב האנגלים, הרגילים לבוסס בדרכים משובשות. שחק לה מזלה לגאליה, שנכבשה לפני יוליוס קיסר, שקנה אותה לרומי איש רחב דעה וטוב עין. וגם שעתו של קיסר שחקה לו בכך. והתוצאה היתה שהגאלים וקיסר האמינו מאז זה בזה.

אחרי כיבוש גאליה יצאו לקיסר מוניטין גדולים באיטליה. בבת אחת נעשה גבוה משכמו ומעלה משאר העסקנים הפקחים. הוא נהפך לדמות לאומית, שאליה נמשכו עיניהם ודמיונם של כל אנשי רומי. והן כוח־הדמיון הוא העושה את ההסטוריה. רק לאחר שנתעורר כוח־דמיונו של האדם, רק לאחר שעורר את כח־דמיונם של חבריו, יכול האדם ליהפך ליוצר. וכאן נוסף לתחומה של רומי עולם שלם חדש. לגיונותיו של קיסר פלשו אף לבריטניה. והכל נוכחו עתה, כי פומפיוס איננו המצביא היחיד ברומי (במשך כל הזמן הזה היה פומפיוס מכלכל את עניני רומי, אך עשה זאת לאו דוקא בהצלחה רבה). ועוד נתברר, כי המדינאי הזריז הריהו גם מפקד דגול. גם בדורות הבאים יזכר קיסר בין גדולי ההסטוריה הרומית – כך היו הבריות משיחים וחושבים; והן כך נרקמות בלב העם דמויות האישים הגדולים. לפני עשר שנים היו מדברים בנוסח זה על פומפיוס. אך כיצד השפיעו עשר שנים אלו על קיסר עצמו? הנוכל להצדיק את אשר אמרנו לעייל: כי גאליה היא שעשתה את יוליוס קיסר לקיסר?

ראינו כי בבואו לגאליה עמד לפני משימה גדולה. ומשימות גדולות כגון זו מתישות את כוחו של האיש או מעצבות את אפיו. הן כופות אותו לגלות את כל אשר בו, לחשוף ולפתח את כל סגולותיו ואת כשרונותיו. בגאליה נתלבט קיסר בבעיות גדולות וחמורות, הוא נאבק עמהן מדי יום ביום, מדי לילה בלילה. היה עליו לברר את המרחקים בארץ זרה לו, לקבוע את צורת הנוף, לתהות על רוח תושביה. וכן היה עליו ללמוד כראוי את טיב המכשירים שניתנו בידו. תפקידו כלל גם תכסיסי־מלחמה, ואסטרטגיה וכל הכרוך בהנהגת חילות גדולים. לאן ישלח את גדודיו? כיצד יערכם לקרב? ולא רק זה בלבד. היה עליו גם למזג את גדודיו ולעשותם לצבאו – וגם בזאת הצליח. ובבוא זמנו לצאת מגאליה, לקח עמו קיסר משם אוצר בלום של נסיון, לקח מעשי שחלחל לדמו ושנה את כל אפיו. שם למד קיסר לחשוב בממדים גדולים. הוא עשה זאת – ויוכל לעשות זאת בשניה. ודאי, גם פומפיוס נתנסה בכך בספרד, אולי גם באסיה, אך אין מרבה ללמוד מן הנסיון כמו איש גאוני. ולאחר זמן ברור היה לכל, כי פומפיוס היה רק אחד מטובי המפקדים של רומי, ואילו קיסר היה אחד מגדולי המצביאים בעולם. וכלום יכול היה לעלות לגדולה זו אילולי תשע שנות כור־ברזל ועבודת־פרך בגאליה?

אבל, קיסר למד לא רק את מלאכת המלחמה. בספרו הוא מדבר בעיקר על מערכות ועל קרבות, על תכסיסים ועל אסטרטגיה, וכמעט אינו שועה לענינים אזרחיים. אולם, אין ספק, כי תוך כדי מסעות מלחמה נתעוררו במשך השנים הללו גם ענינים רבים של ממשל אזרחי. היו שבטי גאלים שעשו שלום עם רומי או שנכנעו לפני קיסר וסופחו לתחום שלטון רומי, וכל ספוח כזה עורר שאלות לגבי העתיד: מה יש לעשות לאלתר ומה יש להכין לשנים הבאות? וכדי לענות על השאלות הללו צריך היה לחקור מקרוב את בעיות הממשל בארץ חדשה. הרי דוגמה מקבילה: תכניתה של העיר אלכסנדריה אינה דומה כלל לתכניתה של אתונה. בקאנאדה נגשו לבנית העיר ויניפג וד"ר קאומן דאג שיהיו בה רחובות רחבים, כיאה לעיר בירה: גם כאן וגם כאן נמנעים בערים החדשות משגיאות הערים הישנות. אילו בנו את לונדון כיום, ודאי היו עושים גם בה רחובות ישרים ורחבים כמו בויניפג, אבל עתה אי אפשר לעשותם, שהרי אין המקום כיום ערבה שוממה. העולם הרומי זקוק היה לצורת שלטון חדשה, אך שום אחד לא ידע כיצד לבנותה. והנה ניתנה לממשלו של קיסר ארץ גדולה ורחבה והוא יכול היה לעשות בה כעולה על רוחו. הרי זה כעין בנית ערים חדשות בלב ערבה. והמעיין במפעלו של קיסר לאחר מכן, בממשל שהתקין לכל מרחב שלטונה של רומי, מרגיש בלי משים, כי לפני שהגיע לכך, הוא למד לטפל בבעיות גדולות מתוך גישה חפשית, מתוך חרות שנעדרה בחוצותיה הצרים של רומי. שום מושל ושום מפקד רומי לא נעדר מרומי במשך תשע שנים רצופות. “המרחבים הפתוחים” משנים את הגיגי לבו של האדם וקיסר חזר מן העולם החדש איש אחר משהיה בעודנו בעולם הישן. האיש שעבר את הרוביקון כבר לא חשש לקבל על עצמו משימות גדולות, יען ידוע ידע, כי יוכל למלאן. הבריות רטנו על קיסר יען אמר (כך ספרו), כי “הרפובליקה אינה ולא כלום, רק מלה בעלמא, מלה ללא תוכן וללא צורה”. יתכן כי לא אמר כלל כדברים האלה. אבל, אם חשבם, ודאי שצדק. בשיטה הישנה לא היה עוד ממש, כפי שראינו לעייל. היא לא התאימה לעובדות שבמציאות. ברם, בגאליה הוטל על קיסר לטפל בעובדות מכל המינים ולהסתגל למציאות והוא יכול היה לעשות זאת מתוך חרות גמורה, ללא חשש מפני שום מסורות נושנות. על כן, בשובו אל העולם הישן מוכן היה לפעול גם שם בדרך חרות. ברור היה לו (וגם שאר הבריות החלו לאטם להבין זאת), כי לא הצליח במפעלו הכביר בגאליה, אלא משום שניתן לו שם כוח “מלכותי”, ומסתבר כי סמכות כעין זו דרושה להשלטת הסדר גם ברומי. וקיסר מוכן היה ליטול סמכות זו לידיו ואף להשתמש בה.

לפי מסורת משפחתו שייך היה קיסר למפלגה שתבעה ליתן את זכויות האזרחות של רומי גם לאיטלקים. הוא היה איש רחום, כפי שהיה למשל, רוברט לי, המפקד הגדול של מדינות הדרום במלחמת האזרחים של ארצות־הברית. אבל, שניהם היו מוכנים להקריב בעת הצורך אלפי אנשים – אמנם, רק בעת הצורך. לעייל ראינו, כי קיסר מוכן היה לחון את יריביו אם לא התגרו בו. אחרי קרב פארסאלוס, עבר קיסר בשדה הקטל והיה מסתכל בגויות החללים. ביניהם הכיר אחד ממיודעיו מימים קודמים. “הרי הם שרצו בכך”, אמר למלויו. בכל פעולתו, במלחמותיו ובארגונו, ניכרת חיבה אמתית לבני־אדם, במיוחד גישה חדשה לעניני הפרובינציות, אהדה חדשה לעמים המשועבדים לרומי, אשר הם גם חברים־אזרחים לה, אשר גם להם אותה זכות לממשלה ולמשפט צדק. קיסר אינו יחיד בכך בין הרומיים, אבל לפניו לא זכה אף אחד מבעלי גישה אנושית רחבה זו בסמכויות עליונות כמותו. כלום אין זה מתקבל על הדעת, כי אפיקיו הורחבו מאד במשך תשע שנות שהותו בגאליה? במשך תשע שנים תמימות אנוס היה להיות “גולה מארצו”, לחיות בין אנשים שרובם (פרט לקצינים ולקצת חיילים) לא היו בני־רומי; וכמו שגילה אלכסנדר בשעתו, כי יש עמים ובני אדם מלבד היונים, כן גילה גם קיסר, כי יש אנשים שאינם רומיים והם בעלי סגולות וערכים. ושניהם הסיקו מסקנות מהכרות אלו. בעברו את הרוביקון העניק קיסר את זכות האזרחות הרומית לכל תושבי איטליה עד הרי האלפים ואף למקצת תושבים שמעבר לים (למשל: לבני קדש בספרד) וכן העניק את זכויות הלאטינים לתושבי סיציליה. משהיה קיסר למושל העולם, הנהיג תיקונים בממשל הפרובינציות ומגמתו היתה לשים קץ לביזת תושביהן בידי מושלים חמסנים. מעתה יהיה כל מושל שליחו של קיסר ויהא חייב ליתן לו דין על מעשיו, למען יהפך הממשל הרומי למשטר של שלום וצדק. ויותר מכל גילה קיסר את השקפתו זו במנותו לסינאט כמה חברים ממכובדי גאליה – למורת רוחם של השמרנים ויושבי הקרנות שברומי.

באומות גדולות, בעלות מסורת נושנה, אין רעיונות חדשים נקלטים אלא לאטם. לעולם היוני גילה אלכסנדר עולם חדש של המזרח וקשר את שניהם לצמיתות זה בזה. כעין זה עשה קיסר לתחום המערבי של הים התיכון. ולפתע נכנסת לספרות בריטניה. המשורר קאטולוס מזמין שנים מחבריו ללכת עמו

אל גדות האינדוס הנידח,

שם ים בהולם רעש יך;

לפארתים, שחצים זינם,

אל הנילוס, שיצבע ים

מפי שבעת נחלי מימיו.

או הררי רום נחצה ביעף,

עד גאליה, שכבש קיסר,

עד ארץ בריטים, שם הוא סר.

גם הוראציוס מזכיר את “הבריטים האכזריים לנכרים”. רק בדורות מאוחרים – אומר מומזן – עמדו על חשיבותם של המסעות המלחמתיים לגרמניה ולבריטניה, שמבחינה צבאית גרידא לא נודע להם ערך רב, ואף לא היו להם תוצאות של ממש לאלתר. על ידי כך נפתח לפני העולם הרומי והיווני מעגל ענקי של עמים, שעד עתה לא שמעו כמעט על קיומם ועל מצבם, מלבד מה שהגידו סוחרים ויורדי־ימים, שמהלך מעט אמת בהרבה דברי הבאי. הרחבה זו של האופק ההסטורי בעקבות מלחמותיו של קיסר בעבר האלפים אינה נופלת בחשיבותה להסטוריה האנושית מחקירתה של יבשת אמריקה על־ידי קבוצות המתישבים מאירופה. והקורא יעלה, בלי תפונה, על דעתו את מסעו של אלכסנדר במורד נהר האינדוס ואיך הגיע אל שפת אוקינוס חדש.


ג. בריטניה


דבריו הנ"ל של מומזן דיים להצדיק את הפרק הזה על בריטניה, אף אילו נועד ספרנו לקוראים ברוסיה או בספרד. כל שכן, שהוא נועד לקוראים אנגליים.

את בריטניה גילה לא יוליוס קיסר. כבר מאות שנים לפניו נאחזו באי שבטי קלטים. הגוידלים (גלים) בצפון והבריטים במערב נישלו את האוכלוסים שמצאו באיים (יתכן כי היו אלה פיקטים) או נתערבו עמהם. השם “פיקטים” דומה בצורתו למלה לאטינית ואין זה מן הנמנע כי משמעה כפשוטה: בני אדם צבועים, על שום מנהגם לצבוע את גופם באסטיס. אבל, יתכן גם כן שזו מלה גלית או ולשית שפרושה “האנשים הקטנים”. ברם, הראשון שחקר את בריטניה חקירה של ממש היה יוני ממארסיי ושמו פיתיאס. הוא הגיע לאיי הצפון בשנת 330 לפני הספירה. החיבור שכתב אודות מסעו זה אבד מאתנו ואין בידינו אלא כמה שברי־פסקאות, שהובאו מתוכו בכתבי גיאוגרפים אחרים; אך הללו ידעו על בריטניה מעט מזעיר וסבורים היו כי פיתיאס בדאי. לפי דבריו, הפליג ממארסיי מערבה, הקיף את גיבראלטאר והמשיך לאורך החוף האטלנטי צפונה עד לשון־היבשת בריטאן. משם חצה את התעלה, המשיך בדרכו צפונה עד סקוטיה, אף הקיפה מצפון. הוא שמע שם אודות אי – או איים – שבעבר הים והם “מקום מנוחת השמש”. יש סבורים כי רמז זה מכוון לאיי שטלאנד, אחרים סבורים, כי הכוונה לנורבגיה או לאיסלאנד – על כל פנים, זה הרמז הראשון בספרות לחורף הקטבי. פיתיאס מספר גם על משברי הגאות העצומים שבמיצר פנטלנד, מתאר את מנהגי התושבים, את מכרות הבדיל אשר להם, כיצד הם דשים את תבואתם (ימי החמה מועטים בארץ זו והגשמים תכופים), אף מציין, כי החקלאות מתמעטת והולכת ככל שמרחיקים צפונה.

בשנת 90 לפני הספירה מזכיר את בריטניה נוסע יוני אחר (שלא ביקר שם בעצמו) וגם הוא עומד על המסחר בבדיל. כבר הזכרנו לעייל, כי נמצאו באנגליה מטבעות־זהב חקוקות כדוגמת המטבעות של מוקדון, אם כי בצורה משובשת מאד. לעתים היו מבקרים בבריטניה סוחרים מגאליה והללו היו מספרים ומגזימים על האנשים הפראים היושבים באיים, בארץ הערפלים. כפי הנראה, היו יחסים הדוקים בין הדרואידים שבבריטניה ואותם שבגאליה. ויתכן כי זו היתה העילה למסעותיו של קיסר – הוא רצה להראות לתושבי האיים, כי הרומים יודעים גם לעבור ים וכי לא יסבלו שום התערבות בעניני גאליה ושום קנוניות מעבר לתעלה. אשר לדרואידים, לחכמתם, לשיריהם ולקרבנותיהם, הרי הדברים ידועים ומפורסמים. עליהם אמר משורר רומי בפתגם שנון, כי “רק הם לבדם מכירים את האלים – או שרק הם אינם מכירים אותם”. אין שני עמים אשר להם דתות שוות. כשסופחה בריטניה לקיסרות רומי (כמאה שנים אחרי יוליוס קיסר) התנגדו הרומים לדרואידים מטעמים דתיים, כשם שהתנגדו לאחר כמה דורות לנוצרים, גם כאן וגם כאן היו להתנגדותם אותם הטעמים: גם הדרואידים וגם הנוצרים היו יותר מדי עצמאיים וסרבו להתמזג עם הפולחנים הרשמיים.

הכל יודעים, מה עמוקה היתה השפעת התרבות הרומית בבריטניה, כיצד מלאה הארץ ישובים בנוסח רומי, מה רבים שרידי מרחצאות, קברות, מקדשים וכל מיני כתובות שמוצאים עתה בחפירות. “נתברכתם בכתובות נפלאות מימי הרומים – אמר מומזן לפרופסור הייברפילד – בשום ארץ אחרת אין פרטים כל כך מאלפים על הצבא הרומי כמו בסביבות החומה הרומית בבריטניה”. ומתוך כך נוכל להסיק דבר חשוב אחד: הרומים לא היו נוהגים להסיע את גדודיהם מקצה העולם אל קצהו, (כמנהגה של בריטניה בימינו, המעבירה את גדודיה מקאנאדה להודו וחזרה). לכל לגיון היה מחנה קבוע ושם היה חונה במשך שנים ואף דורות ולעתים במשך מאות שנים רצופות. לא בריטניה נפרדה לבסוף מן הקיסרות, אומר מומזן; הפוכו של דבר: הקיסרות הרומית היא שזנחה את בריטניה. אבל כאן עלינו לסיים את סטיתנו הלאומית ולשוב אל קיסר ואל הרוביקון.


ד. מלחמת האזרחים והריגת קיסר


בינואר שנת 49 לפני הספירה עבר קיסר את הרוביקון והחל במסעו אל רומי. מהלך המאורעות שקדמו לכך היה מסוכסך למדי. כמו בכל מלחמה, כך גם במלחמת אזרחים מגיע הזמן כששני הצדדים מעונינים “להתראות פנים” וגם קיסר, גם פומפיוס, גם הסינאט ידעו את מלאכת הקנוניות הפוליטיות. התאונה האחרונה לפרוץ המלחמה היתה בריחתם של שני טריבונים, שהטילו ויטו והוכרחו להמלט על נפשם – על כל פנים הם טענו כי חייהם נתונים בסכנה וכי יש לחשוש להפרת האיסור שהטילו. לרומי אחד שנלקח בשבי הסביר קיסר כי לא היתה לו שום כוונת זדון בעזבו את הפרובינציות, כי לא יצא לאיטליה אלא להגן על עצמו, להשיב את הטריבונים הגולים על כנם, לקבל חיזוק־יתר לחופש פעולתו, וכן ליתן חרות לאומה הרומית, שסיעת יריביו מדכאה אותה עתה עד עפר. אלה היו דברים נאים לאמרם בשיחה עם אותו שבוי, אבל מחשבותיו של קיסר היו עמוקות הרבה יותר. ואם ננסה לנחשן, הרי מן הסתם מחוור היה לו, כי זו בשבילו מלחמת חיים או מות; וכן ראה כי העולם זקוק לממשלה, אבל פומפיוס והסינאט הופכים את העולם לתוהו ובוהו; גם לא נסתר מעיניו (הן הדבר היה כבר גלוי לעין כל), כי ממשלה זו צריכה להיות שלטון יחיד; והוא היה מוכן לקבל שלטון זה לידיו. ובעומק לבו ודאי הרהר בחשאי, בלי לגלות זאת לשום איש, כי הגיעה השעה למצוא גישה חדשה לפרובינציות, לא כדרך שנוהגים יריביו. כי העולם הרומי היה בשבילו דבר מה גדול הרבה יותר מן העיר על הטיבר. וכלום יוכל לראות את הדברים בעינים אחרות לאחר שעשה תשע שנים בגאליה? הן צרפת רחבה משדות מארס שברומי, כשם שערבות הפרריה נרחבות לעומת כיכר טראפאלגאר. על כל זאת מעידים מעשיו אחרי כן והמתעמק בהם ובמשמעם החבוי, ברור לו, כי קיסר נשען מלכתחילה על עזרה מוסרית ומדינית לאו דוקא באיטליה, אבל בעיקר בפרובינציות.

אם ארקע ברגלי, יעלו אנשי־צבא מאדמת איטליה, אמר פומפיוס בשחצנותו. אבל, למעשה כלל לא היה מוכן למלחמה. עד מהרה הבין, כי לא יוכל להגן על רומי ועל כן פינה את העיר, העתיק את צבאו דרומה, אל ברינדיזי, והתכונן להעבירו את הים אל ארצות הבלקאנים, כי שם יקל לו להחזיק מעמד. מבחינה צבאית גרידא צדק בחישוביו, מבחינה מדינית היה זה משגה חמור, כפי שאמר קיקרו במכתבו אל אטיקוס. והדבר לא נעלם, כמובן, מעינו של קיסר. הוא התקדם במהירות לארכה של איטליה, כבש את רומי ואסף סביבו סינאטורים מעושי רצונו במספר שהספיק לערוך ישיבה רשמית של הסינאט וליתן לפעולותיו מעטה חוקי. הוא עשה כמה נסיונות של פשרה או התפיסות עם פומפיוס, אבל כל הצעותיו נדחו לחלוטין ויש מקום לסברה, כי הוא שער מראש שזה יהיה סופן, אלא שבתכסיסים אלה עלה בידו להציג את פומפיוס כאשם יחידי במלחמת־אזרחים. אל נא נשכח, כי מרבית חברי הסינאט היו תומכי־פומפיוס ולהלכה הוסיף הסינאט להיות המוסד העליון במדינה. הסינאטורים הרבים שנלוו אל פומפיוס התערבו גם במשא ומתן בינו ובין קיסר ואין ספק כי הפריעו לו בהנהגת המלחמה. לעומת זאת, חפשי היה קיסר לעשות כרצונו, כי הסינאט אשר תחת ידו היה מורכב מאנשי שלומו.

פומפיוס עם צבאו, ועם הסינאט אשר לו, עזבו איפוא את איטליה וקיסר לא יכול לרדוף אחריהם מאין לו כלי־שיט. אבל ידיו מלאו עבודה בשטחים אחרים. גם ספרד היתה בידי תומכיו של פומפיוס. קיסר מהר לשם כדי “לפגוש שם את הצבא שאין לו מפקד ובחזירתי משם אלך לפגוש את המפקד ללא צבא”. הוא שם מצור על מארסיי וגם לכדה. אחר הנחיל תבוסה לאויביו על־יד אילרדה (לרידה כיום) שבספרד. בשנת 48 הוא חצה את הים האדריאטי, אסף אליו את חילותיו ונסה לכפות את פומפיוס לקרב. אך פומפיוס התחמק. הוא ראה כי כוחו אינו עולה לפי שעה על כוחו של קיסר וקיווה כי יצליח להגביר את מעמדו. ברם, הזכרנו לעייל את משפטו של קיסר אחרי קרב פטרא: לא הנשק עיקר אלא האיש. בפארסאלוס התראו הצבאות פנים – אם שפומפיוס שינה את דעתו ואם שנאות לקרב למרות רצונו, בלחץ האצילים שסבבוהו – על כל פנים הוא ניגף לחלוטין. אז ברח למצרים ושם נרצח, בעודנו בסירת־המשוטים שהביאה אותה מן האניה ליבשה. קיסר רדף אחריו ובבואו למצרים נסתבך בכל מיני הרפתקאות. אז נפגש לראשונה עם המלכה קליאופטרה, שהובאה אל מחנהו כשהיא עטופה בתוך שטיח גדול.

בשנה שלאחר מכן יצא קיסר למלחמה נגד הפרתים שפלשו לארצות שלטונה של רומי והכה אותם סמוך לצלע שבאסיה הקטנה. בשנת 46 הכה על יד תאפסוס שבאפריקה צבא של תומכי פומפיוס; בשנת 45 הכה צבא אחר כעין זה על ידי מונדה בספרד. כך היה סובב והולך בעולם, לוחם, כותב ספרים, אוסף חפצי יקר ושכיות חמדה, מחוקק, מנהל את עסקי הקיסרות ומכשיר את התנאים למפעלו בעתיד.

דוגמה אופינית לאישיותו ולגישתו הוא התיקון שהנהיג בלוח השנה. לוחות השנה של הקדמונים (חוץ ממצרים), היו ערוכים בצורה גסה למדי: כך וכך ימים לחודש כך וכך חדשים לשנה – ואם חשבון החדשים לא התאים לתקופות השנה, היו מוסיפים עוד כמה ימים יתרים: היו “מעברים” את השנה. הן עבודת החקלאות זקוקה ללוח סדור וקבוע ובחקלאות היו תלויות חגיגות שונות וטכסים ופולחן האלים. כל אלה תלויים היו בחישובי התוכנים ואת הלוח קובעים היו הכוהנים, אף שלא היו בקיאים בתכונה. ברומי היו משנים לעתים את הלוח גם מטעמים מדיניים. וההבדל בין הלוח הרשמי לבין לוח החמה הגיע בימיו של קיסר כדי תשעים יום. אין תימה שוירגילוס בשירתו החקלאות (“גיאורגיקה”) מזהיר את עובדי האדמה כי יקפידו על זמני החמה ועל תקופות השנה – זו היתה לא רק עצה פיוטית, אלא גם ענין מעשי בהחלט, כי החקלאי לא יוכל לסמוך על הלוח הרשמי. אבל, קיסר הסדיר את כל זאת. הוא נועץ בתוכנים המומחים שבאלכסנדריה של מצרים, הטובים שהיו בדורו, ו“התאים את הלוח לשנת החמה”. מעתה נקבעה השנה ל־365 יום ובכל שנה רביעית נוסף עוד יום אחד. ושוב לא היה צורך ב“עבורי שנה”. ברוסיה וביון החזיקו בלוח יוליאני זה עד לשנת 1914 וכעבור תשע מאות שנה וחצי המאה היתה סטיתו משנת החמה רק כשלושה עשר יום. מה רב ההבדל בינו לבין הלוח המוסלמי, למשל. גם מוחמד מצא את עניני הלוח בזמנו משובשים ועל כן קבע את החדשים לפי הלבנה ואסר על עיבור השנים. אבל, שנת־הירח אינה מזדהה עם שנת־החמה. חודש הצום המוסלמי, רמאדאן, סובב והולך בכל תקופות השנה. בחורף קלה התענית, בקיץ היא קשה – אבל כעבור שלושים שנה חוזר מועד החג לזמנו הקודם. תאריך מוסלמי אי אפשר לקבוע אלא בעזרת לוח־חישוב מיוחד. בלעדיו אין לדעת אם המדובר בקיץ או בחורף.

בכל אשר פעל קיסר היו עיניו נשואות לעובדות. מה המצב לאשורו? מה טיבם של הכוחות הפועלים? כיצד אפשר להשתמש בהם וכיצד לתאמם? העיקר הוא, שהעולם זקוק לממשלה פיקחית וישרה. וגמור היה עמו, כי יתן לעולם את הממשלה הדרושה לו. הוא הנהיג ברומי חוק בדבר פשיטות־רגל, כדי להסדיר סכסוכים בשעת קשיים כספיים. את מספר האזרחים הזכאים לקבל מנות־חינם של תבואה הפחית קיסר עד פחות ממחצה. את חייליו הושיב על הקרקע – כדי 80.000 איש במספר – ועל־ידי כך נפטר מן הצורך לשלם להם שכר מקופת המדינה וגם העבירם לעבודה פריונית ואף הקטין את החשש למלחמת־אזרחים, המתלוה תמיד לקיומו של צבא־קבע גדול. וכן שם קיסר קץ למועדונים הפוליטיים ברומי, שהיו בעוכרי טהרת הבחירות וגרמו לאי־סדרים. את קורינתוס ואת קרת־חדשה, שנהרסו בשנת 146, יסד קיסר בשניה. ושוב היו שתי ערים אלו למרכזי מסחר גדולים – וקרת־חדשה היתה גם למרכז של תרבות וספרות ולאחר זמן פרחה בה התיאולוגיה הנוצרית. יש סבורים, כי מיסדה של הקיסרות הרומית היה אבגוסטוס. ואין ספק, כי אמנם הוא שנתן לעולם שלום וממשלה טובה. אך, כלום יכול היה להגיע לכך, אילולי הוא קרובו של קיסר ובנו המאומץ? הוא היטיב לראות את שגיאותיו של קיסר והשתדל להמנע מטעויותיו, אבל האיש הגאוני שבנה את המשטר החדש היה יוליוס קיסר.

קיסר נרצח בראשית מארס שנת 44 לפני הספירה. מה תהא דעתנו אודות רצח זה? הנאמר כי זו היתה נקמת החרות? או מעשה־פתיות שאין עוד דוגמתו בכל תולדות הקדם? מעשה זה הביא לעולם רדיפות, מלחמות אזרחים שנמשכו שנים, שלטון של אנטוניוס, יאוש, עד שלבסוף הצליח אבגוסטוס להשיב את משטרו של קיסר על כנו.

הרוצים להבין את העולם הקדום ראוי להם שיתעסקו במחזהו של שכספיר “יוליוס קיסר”. בכל מערכה של מחזה זה מתגלה מום אחר של קיסר: הוא חרש, הוא פוסח על שתי הסעיפים, הוא סובל מעויתות, קדחת, מחלי הנופלים; הוא עומד על אפיו של אדם לפי הצצה אחת – וטועה; לכאורה, מי כמוהו רחוק מהיות איש גדול בהסטוריה? ואף על פי כן, כבר בפתחו של המחזה

אבל, רכוב הוא על גבי החלד

כמין ענק, ואנו כגמדים

מהלכים בין שתי רגליו העצומות ומציצים.

וכן גם בסיום המחזה:

הוי יוליוס קיסר, מה רב עוד כוחך!

ורוחך מהלכת במרחקים.


הסתכלו נא במחזה זה, שימו עין: כל איש המופיע בו חייו תלויים בקיסר, בקיסר החי ובקיסר המת, ביחסו לקיסר, אם הוא בעדו או נגדו. כל המחשבות סובבות על קיסר. קיסר הוא המבחן לרוחו ולגבורתו של כל אחד. קיסר הוא המעצב את גורלם – כל איש לפי שהוא רואה אותו ולפי שהוא פועל, כתומכו או כאויבו. המחזה וההסטוריה מתאחים כאן לדראמה אחת – להסטוריה העולמית.

לא נכנס כאן לפרטי מאבקם של ה“משחררים” המסכנים. גם קיקרו נצב לצידם והשתדל בכל כוחו ובכל הדרכים להציל את המדינה – למרות שידע (וכתב זאת באחד ממכתביו הפרטיים) כי הורגיו של קיסר הוכיחו במעשם זה, כי תבונתם המדינית כתבונת תינוקות. לא עבר זמן מרובה וקיקרו נהרג. הדבר נודע לברוטוס והוא רואה כי גורל כולם נחרץ. “הוא האשים את חבריו, כי באשמתם עבדים הם ולא באשמת קיסר או אנטוניוס”. ולבסוף אנוס ברוטוס לשלוח יד בנפשו, זה האיש שמעולם לא העיז לראות את העובדות כהוויתן, לא העיז להכיר את העולם אשר בו הוא חי, הגבור הנמלץ נפטר, כשבפיו דברי משורר יווני

אהה, מוסר! מלה בעלמא!

בלי ממשות! ואני הלכתי אחריך

בכל לבי. והן גם אתה רק עבד לגורל!


גם אנטוניוס לא האריך ימים אחריו. וזכרו לא נתקיים אלא מחמת שפלוטארך כתב אודותיו ואודות קליאופטרה ושכספיר קרא את פלוטארך באנגלית וכתב על פיו את המחזה הנודע. אמנם, זה מחזה! הוא מבוסס בכל פרטיו על פלוטארך, אבל שכספיר הוסיף לו (כדבריו של היינה) קורטוב גאוניות. גם הוא ראוי וראוי שהקורא יתעסק בו, למען יבין, מפני מה לא אנטוניוס היה לשליט העולם, אלא אבגוסטוס. בעצם שייך אנטוניוס לאו דוקא להסטוריה, כי אם לספרות.


ה. השלום של אבגוסטוס


לא שאון קלגס וקרב רכב ברזל ניצב

במלוא עולם הוקשב, נקי מדם ורבב,

בלי מעש נחו חרב וחנית. וחצוצרה החרישה מלהבעית.

והמלכים ישבו בחרדה, דומם,

כמו ודאי להם: הנה בא אדונם.


כך כתב מילטון בשירו “מזמור לבוקר של יום הולדת ישו”. ובכך הלך בעקבות וירגיליוס והוראציוס. אבגוסטוס נתן לעולם את השלום – כארבעים שנים תמימות של שלום, “את הדרו העצום של השלום הרומי”, כפי שכינהו פליניוס. הוא שם קץ לתעלולי שודדי־הים, השמיד את כנופיות הגזלנים בדרכים, שבר את אנטוניוס השוטה והמסוכן, נתן לעולם סדר ומשטר ונעל את מקדשו של האל יאנוס, שהיה נפתח בכל עת מלחמה – סמל רב משמעות כי בא שלום של קבע. תקופה חדשה באה לארץ והוא הסב את שמו והוסיף על שמו הישן את החניכה שלפיה הורגלו לקראו בדורות הבאים. בעצם היה שמו אוקטאביוס. משאימצו קיסר לבן נעשה שמו גאיוס יוליוס קיסר אוקטאביאנוס. מעתה הוסיף לעצמו את השם אבגוסטוס, אשר משמעו ברומית בא לרמוז ל“סימן טוב”, סימן למפעלי שלום ופתוח, שבהם פתח.

מנהג הוא בידי כל ההסטוריונים לרשום בדיוק את כל המלחמות והקרבות וכן עשו גם ההסטוריונים הרומיים בשעתם. אבל, פחות מזה שמו לב לכל אותם הקרבות, המלחמות המהפכות והמרידות שנמנעו בגלל שלטונה של רומי. נעלה נא בדעתנו את מלחמות הדמים בין הערים ביוון, את מעשי הזועה בחוצות קרקירה, למשל, את המאורעות בשעת חזירתו של סילוזון לאי סאמוס, את הדם שנשפך בגלל המריבות בין יורשי אלכסנדר הגדול – את כל מה שנמסר לנו בעדות מהימנה ועם כל הפרטים, ונשים נא לב, כי היו גם זוועות ומהומות מרובות אשר שמועתן לא הגיעה אלינו. נזכר נא במה שנרמז במקורות על פלישות הסקיתים, הטררים, הגאלים, הקימברים והגרמנים מן הצפון ועל פלישות הפארתים מן המזרח; נשוה נא לנגד עינינו, עד כמה שכיחים היו בימי הקדם השוד והגזל בים וביבשה, והפשיטות לשם ביזה ולשם חטיפת עבדים; אל נא נשכח את המלחמות שהיו נעשות מתוך הרגל, את “שכרון הקרב” של השבטים הגאלים; ואחר נהרהר נא בכך, שעם השתלטות רומי חדלים כל אלה ובני האדם יכולים לחיות בשלום ובשלוה, לרפא את פצעי העבר, לחזק את רוחם שדוכאה ולנטוע בלב האנושות תקוות חדשות לעתיד. נביא נא ליתר בהירות שתי דוגמאות קטנות: הסופרים הקדמונים מרבים להדגיש, כי שלטונה של רומי סייע להקל את הנסיעות – ועדות לכך ישמשו גם מסעיו המרובים של פאולוס השליח. ואילו המלומדים שבאותה תקופה עומדים על העזרה המרובה שעזרה הקיסרות הרומית להתקדמות המדע (כמו מלכות אלכסנדר בשעתו, וכן מלכות הפראתים), במיוחד למדעי הטבע והגיאוגרפיה.

בשנת 27 לפני הספירה “השיב אבגוסטוס את הרפובליקה על כנה”. ברם, בעיני הדורות הבאים לא הביא הדבר שום שנוי בסדר הממשל בעולם. אבגוסטוס עשה פומבי רב לשתוף הסינאט בממשל והשתדל לקיים מסורות ישנות ונמוסי אבות. יוליוס קיסר הנהיג הרבה חידושים ולא טרח כלל להסתיר את חידושיו. אבגוסטוס היטיב, כפי הנראה, ממנו להבין כי הבריות אינם להוטים אחרי חידושים ועל כן העמיד פני שומר־מסורת, מגן על מנהגי־אבות ומחזיר החוקה לישנה. הוא נחן בסגולה מיוחדת לפשרות. ומומחה היה להניח בני־אדם באשליה, כי הם הפועלים ולעשותם גאים על כבוד תפקידם ועל חשיבות עמדתם. ואילו לעצמו לא נטל אבגוסטוס סמכות מיוחדת, אלא למשך זמן עראי – אמנם תקופת־סמכותו זו, שהיתה קצרה למדי, הוארכה מפעם לפעם. הוא לא היה מלך ולא דיקטאטור, כי שני שמות אלו זכורים היו לרעה. הוא היה רק “אזרח ראשי” “פרינקפס” (princeps; ממלה זו השתלשלה המלה prince – נסיך). אבל, בשיטה שהקים היה פגם של חוסר־ודאות. היא פעלה יפה בהווה, אבל מה יהא מחר? כמה זמן תמשך? מי יהיה היורש? אף אחד לא העלה על דעתו, כי ממשלתו של אבגוסטוס תמשך ארבעים שנה רצופות, וכל שכן לא חשב איש על ממשלת טיבריוס. אך דוקא חוסר־ודאות זה, הגביר את בטחונו של אבגוסטוס. דוקא נוכח העצבנות שמסביב, הובלט ביתר שאת כי השלום והממשלה המסודרת בממלכת רומי תלויים בחייו של אדם יחיד בלבד. מסתבר, כי שיטה כעין זו תלויה על בלימה. הוא היה איש מוכשר ביותר – אמר מבקר צרפתי – ומחשש פגיונות בקש להשיג יותר מלארגן את העראי ולקדש את הפיקציה. את נעימת התקופה מרגישים אנו גם בשיריו של הוראציוס: איש נבון אל יצפה לבאות, אלא דיה שמחה בשעה זו, על כן יהנה כל איש בעוד מאיר לו המזל את פניו.

המשטר הקיסרי נתקבל ונשתרש בעולם. ואמנם, שום ברירה לא היתה. ופרט לקבוצות מסוימות ברומי לא היתה גם שום דרישה למשטר אחר. כי המשטר החדש נתן לעולם את השלום ושלום הוא ערובה לצדק, לסדר ולתקוה. טינה על הסדר הקיסרי היתה בקרב המשפחות הותיקות והמיוחסות, שזכרו את היתרונות שהיו בידיהן לפנים, שהצטערו על כי נושלו ממעמדן זה ונטרו את איבתן בארס־לשונן “בשעת סעודתם ובחדרי־משכבם”, כפי שאמר טיבריוס. בתקופה שקדמה למהפכה הצרפתית קראו למשטר כעין זה “עריצות מתובלת במכתמים”. לעתים היו מרגלים ועבדים משוחררים מביאים את דיבת הרכילות לקיסר והוא פקד על בעלי הדברים כי ישלחו יד בנפשם – אמנם, עונש חמור למדי. אבל, גם זו עדות לחוסר־בטחונו, שגרם לו להיות עצבני וחשדן (ללא סיבה, בעצם). באשר משטרו החדש נתקבל על דעתם של רוב החוגים ברומי – זאת מאשרות גם הידיעות שישנן בידינו אודות הקבוצות השונות והמועדונים שבעיר הבירה (היטיב לתארם טאקיטוס וספק אם ראויים היו לתאורו הנלהב). כמובן, היהודים לא אבו להשלים עם משטר זה. ומחבר ה“חזיונות” שבברית החדשה שנא את אשת־הדמים היושבת על שבעת הגבעות כשהיא שכורת דמי המעונים למות. אך יותר קרובה למציאות היא התמונה שאנו מקבלים מכתבי וירגיליוס.

וירגיליוס ראה בעיניו כמעט ארבעים שנה של תהפוכות ואי־סדרים. הוא היה איטלקי בן הצפון, משורר שלבו היה רגיש ביותר לצער, ל“דמעות בסתר”, הוא ידע לפרש ולפתור את לבב האדם יותר מכל סופר אחר בשפה הלאטינית, לרבות אפילו אבגוסטינוס הקדוש. והוא היה חסידם של קיסר ושל אבגוסטוס. יתכן, כי יש מן המלאכותיות בכל אותם האלים והאלות שבשירת “אנאידה”, והנבואה שבפי יופיטר בשחר ההסטוריה תראה אולי שטחית ובלתי מציאותית, אבל העומדים על מובנה יבינו גם את משמעותה. המשורר בקש ליתן את פרושו להסטוריה, לראות את כולה באספקלריה אחת, והוא רואה את אחדותה בדמויות הגדולות של משרתי המין האנושי, החל באניאס וכלה באבגוסטוס:


ויום יעור

ורומי אז גדלה מדור לדור,

קיסר יקום אז, לבני טרויה נין

נצחונותיו מלוא ארץ וימים

ותהילתו עד מרומי שחקים…

אז מלחמה ברחבי תבל תחדל

ועול קשה משמן יחובל.

ואמונה עם וסטה, רמוס עם אחיו

קוירינוס, ישלטו בבני אדם סביב.

ובבריחי ברזל ובמנעולים שבעה

אז שער מלחמה נעול, פי הזוועה.


וכן גם בדברי נבואתו של אנכיזס לאניאס:


הנח להם, כיד כשרונם

לחשוף דמויות מגוש דומם,

להתפלפל, לחקור שחקים

ונתיבי מזלות רחוקים.

אתה, איש רומי, תהא שולט

לך יקדו עמים.

אזי שלום להם הבטח,

גם לאויב המנוצח;

ביד רמה דכא כל זד –

אך זכור גם רחמים.


 

פרק ארבעה־עשר: הכנסיה הנוצרית בקיסרות רומי


א. כתבי השליחים.


שנים מספר אחרי הדלקה הגדולה ברומי הופיעו שנים או שלושה ספרים קטנים, המכילים את רוב הדברים הידועים לנו אודות ישו הנוצרי. אין אנו יודעים במדויק, מתי נכתבו ספריהם של מתי, מרכוס ולוקאס, אך ברור לנו, כי כתבו את דבריהם בדורו של נירון קיסר. הם לא נכתבו בסגנון הספרותי המקובל בימים ההם, אבל אין גם שחר לדברי האומרים כי כתובים הם בשפה יונית מדוברת. מעולם לא כתב אדם בלשון שהוא מדבר בה. השוואת ספרים אלה מראה, כי גם מתי גם לוקאס נעזרו בספרו של מרכוס. וכן מראה חקירה מדויקת, כמה שקד לוקאס לשנות ולתקן את החומר ששאל וספרו ודאי שלא נכתב בלשון מדוברת. מוצאים אנו אצלו שהוא מוחק את המלים הזרות המצויות אצל מרכוס, כגון “טליתא קומי”, “אלי אלי למה עזבתני”, ובמקום מלים פשוטות, המצויות אצל מרכוס, כותב הוא מלים יוניות נאות. מקפיד הוא על מבחר המלים, מתקן את סגנון המשפטים, משמיט כנויים מיותרים, משנה מבנה נאה של פסקאות שלמות. מרכוס אומר תכופות: “אזי”. מלה זו חוזרת בספרו כחמשים פעם. בספרו של לוקאס אינה אלא פעם אחת. לעתים מוסיף לוקאס לספורו שמץ מסגנון השבעים. כללו של דבר, ניכר בספרו, כי נכתב בשביל קוראים משכילים. לפיכך שומר הוא אמונים לכתבי הקודש של היהודים ולטעם היוני, היו שאמרו על האוונגליון של לוקאס כי זה הספר היפה מכל הספרים. לפי מסורת קדומה, היה לוקאס רופא ואילו מתי היה, כפי הנראה, פקיד ממשלתי: בספרו ערוך החומר בסדר מופתי: כאן דרשות, כאן רפוי חולים, חלק מיוחד לדברי־משל, וחלק אחר מוקדש לדברי תוכחתו של ישו לפרושים.

כל האוונגליונים פותחים בתאור איש אשר לו דעות ורעיונות משלו והוא רוצה שבני אדם יבינום ויקבלום. נוכל לכנות איש זה בשם מורה, כפי שכינוהו בני־דורו, אלא שבימינו כרוך במלה זו גם גון של מלמדות, שעמום וכשלון. שום אחד לא הבין כמותו את מלאכתו של המורה, את אמנות ההוראה. “הוא עשה את הנכון ואף ידע לשם מה עשאו” – אומרים היו היונים דרך הערצה. ומימרה זו נכונה גם לגבי ישו. ראשית תפקידו היתה לזכות בתשומת לב – והוא היה אמן הדיבור, כך נמסר לנו. בדבּרו היו שומעיו כמוקסמים מחן נאומו. ופשוט היה, ועל כן יכלו להבינו גם פשוטי העם. ישו מדבר על הדברים העמוקים ביותר בפשטות כזאת, כאילו לא חשב אודותם לגמרי, אמר עליו ההוגה הצרפתי פאסקאל. בספרי היונים המאוחרים נמצא שפע מלים מופשטות איומות ביותר, אפילו בספרי אנשים גדולים כמו פוליביוס ולונגינוס. אך ישו ידע לומר הכל בלי מלים מופשטות. מעולם לא דבר כדרכם של היונים על “אלוהות”, על “טובה אלוהית”, על “אבהות”, וכיוצא בזה, כי אם אמר בפשטות: “אלוהים”, “אביכם שבשמים”. לעולם אינו מדבר על “אנושות” ועל “צדק חברתי”, כפי שנוהגים לדבר בימינו; תחת זאת אומר הוא “אחיך”, או “שכנך”. בדבריו, כפי שנמסרו לנו, מעטים מאד שמות־התואר. והוא גער בצעיר שכינה אותו “רבי הטוב”. דרך כלל, נוהג היה לדבר בתמונות – ואולי אף חשב בתמונות. וכל תמונותיו הן תמונות של ממש. לא נמצא במשליו נשרים הנוטעים עצים בככרות־עיר. והכבשים אינם משוחחים, אלא הן עדר צאן, ולא פילוסופים מחופשים ככבשים. הוא נשא את עניו לעיקר, מגמתו הלכה למעשה, וכופה היה גם את שומעיו לראות את הדברים בדרך זו – ואף לשוב ולהסתכל בהם בשניה, כי בלי משים היו מגלים שכל דבר קשור אל דבר מה יותר עמוק, ולעתים אף נצחי. וגם נעלם זה הוא דבר־מה ממשי, חי וקיים, אם כי לעולם לא חשבנו עליו.

סוקראטס זכה לתהילה בעבור כשרונו להניע בני־אדם לנסח כראוי את מחשבתם, להבהיר לעצמם את משמעות הדברים שהם אומרים. וכמותו ידע גם ישו לעורר בשאלותיו את המחשבות. בספרו של לוקאס מנו מאה וחמשים שאלות. וכמו אצל סוקראטס ואצל סרואנטס ושאר מורים והוגי־דעות דגולים, כן גם אצל ישו יכול המאזין, אם יתן את לבו, לקלוט כעין בת־צחוק גם במאמרים רציניים ביותר, כמובן לא היתול, אלא שחוק עדין מאד, אנושי, מאושר, שחוק שופע שלוה למרות כל הסתירות והניגודים שלנגד עיניו – זה השחוק המתקרא הומור, סגולת־חמד המשכינה שלום בין בני־האדם ובין אלוהיהם, ביניהם לבין עולמם, המגרה אותם להעמיק עיון במה שסביבם וליהנות תוך כדי התבוננות והתעמקות. הסיפורים אודות ישו מלאים חיים והתפתחות דראמאטית. נשוה נא, למשל, את לשון הפסוקים בקהלת (ו' א’־ב'): “יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם; איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכל ממנו, כי איש נכרי יאכלנו, זה הבל וחלי רע הוא” – ולעומתו את משלו של ישו על האכר העשיר. כאן רואים אנו את האדם, שומעים אותו, כמין רובינזון קרוזו מדבר עם עצמו על לבטיו; שאלותיו: מה עלי לעשות? נוגעות גם אל לבנו; ולפתע מתחוור לנו, כי על הבמה ישנו עוד מישהו אחד אלמוני, שבפיו עוד שאלה איומה. כך סובבים כל משליו של ישו על ציר מסוים וכל דבריו ומעשיו מכוונים למרכז אחד.

יודע הוא, כי להשגת מבוקשו צריך המורה להטביע בזכרון תלמידיו חותם בל־ימחה – את חותם דבריו או את חותם אישיותו או גם את שניהם יחדו. ולמרות שהוא עצמו לא הניח שום חיבור בכתב וספרי הברית החדשה לא נכתבו אלא כארבעים שנה אחרי פטירתו, חרותים דברי ישו בזכרון הדורות ושום מורה אחר לא ידמה לו בכך. גם לא קם מורה שידמה לו בפריון לימודו. אך הוא, כמו סוקראטס, משל את משל האכר הזורע, והתכוון בכך לזורע בנפש, למען יצמח ויכה שורש בלב האדם, והוא האמין כי זרעו ינבוט ויגדל. אכן, הוא היחיד בין גדולי העבר אשר האמין באדם. מבחינה זו קרוב הוא לפריקלס יותר מאשר לקונסטאנטינוס קיסר. מי יעלה על דעתו, כי המוני העם יקבלו את רעיון האל האחד, אמרו הפילוסופים. אבל ישו האמין בהמוני העם, יחסו זה ניכר בכל הליכותיו ובכל מלה שאמר. כי על כן קרוב היה לאיש הפשוט, והיה אוהבו ומבינו הבנה עמוקה, ויודע היה, מה רב כוחו לקלוט ולעכל מושגים עמוקים. בכך עולה ישו על כל המושלים, ומתקני־התיקונים והארכי־הגמונים. אלא שהוא עשה את מעשיו בלי הזיות מעורפלות של מתקני־תקונים. כי מתוך שהכיר את טיבם של בני־האדם, גם צפה מראש כי סופם לצלבו. הוא האמין בהטפה, כמו בודה וכמו מוחמד (ובניגוד לכמה מתלמידיו), והעריכה הרבה יותר מסמלים ואף מויכוחים. אף זו היתה מסקנה מאמונתו באדם ומאמונתו בשליחותו, אף שמעולם לא פקפק בדבר סופו. מעשי השליחים מוכיחים כי אמנם צדק בראית העתיד. ודאי, אין תימה ששום אדם מעשי לא האמין בקבוצה הקטנה שנתקבצה סביבו. אבל, צדק ישו באמונתו באדמה ובזרע ובכשרם של תלמידיו לקלוט את הזרע שזרע.

כלל גדול קבע מאתיו ארנולד לפרושי הברית החדשה: “ישו היה גדול מכל מוסרי דבריו”. ככל שאדם מוסיף להתעמק בחקר דורו ובחקר קודמיו והאנשים שסבוהו, כן מתחוור והולך לו, כי ישו לא השלה את עצמו. מימיו ועד ימינו ראו בו בני־אדם את משיח־היהודים, אבל רק מחמת שדמותו של המשיח המקווה הותאמה לעקבות חייו ההסטוריים של ישו. היונים זיהו את ישו עם “לוגוס” האלוהי, עם “דברו” של האל. אך תמיד היה ישו עצמו מובן הרבה יותר מכל הפרושים שבהם בקשו להקל את הבנתו. ולא הכל משיגים עד כמה אינו תלוי בכל הדתיות המסורתית. מוצאו מן היהדות: וגם חסידיו גם מתנגדיו לא חסכו עמל להוכיח מה רבה הירושה שקבל מבית אבותיו. היהודים טוענים, כי “כמעט כל מה שאמר ישו מצוי גם בתלמוד”. אך כבר השיב על כך תשובה נצחת החוקר הגרמני באמרו: “אמנם כן! אבל יש בתלמוד גם כל מיני דברים אחרים!” בימיו טוענים היו נגדו, שהוא סר מדרכו של משה. ולאחר זמן קצר הואשמו חסידיו דוקא בכך, שהם מפירים את תורת משה, את המנהגים, המסורות והדינים של עם ישראל. וחסידיו עצמם לא הבינו באותה שעה, מה רב היסוד להאשמה זו. ישו לא ניסה, כפי שניסו יהודים אחרים, למזג את הדת היהודית עם הפילוסופיה היונית. מחוץ לעם היהודי מסבירים היו באותם הימים את המתרחש בעולם או כגזרה קבועה או כמשחק הגורל – אבל, שתי ההשקפות אינן נזכרות בספרי האוונגליון. ישו היה בכל־מכל מיוחד ובלתי תלוי במושגים המקובלים והמסורתיים. הוא הגה בעצמו את כל מחשבתיו, הוא בעצמו בטאן ולא חשש גם שמא לא יבינוהו כראוי.

משום כך, חשוב לנו להבין את מבוקשו. המעונינים בצורות־ארגון החברה תלו גם בו כוונות מסוג זה. משונה הדבר, עד כמה מושפעים חסידיו ממושגי דורם ומה מעט הושפע הוא עצמו ממושגי זמנו. היה זמן כשדימו לראות את תורתו עולה בד בבד עם תורות הפילוסופיה הניאו־פלאטונית. בתקופה אחרת מצאו דרכים לפשר בין תורתו לבין התורות המדעיות שהיו מקובלות בימים ההם. בימי קיסרות רומי היו הבריות סבורים, כי הכנסיה הנוצרית צריכה להיות כעין בבועת הקיסרות – הן בעיניהם היתה הקיסרות משטר נצחי, סבורים היו שתתקיים כימי השמים על הארץ ולעולם תשמש המסגרת לחיי האדם. אמנם, היו גם שבקשו לדמות את הכנסיה לאסכולה פילוסופית, ודמוי זה יפה לה יותר. אבל, ישו הטעים בעיקר את היחס שבין האדם היחיד לבין אלוהיו ועל כן לא שעה ביותר לעניני ארגון. מרכזה של כל דת בימיו, וגם מרכזה של היהדות לפני חרבן בית־המקדש, היה הפולחן על טכסיו השונים (אמנם, לא כן ביהדות שבימינו); לרומים היה האיש החשוב ביותר – הכהן, באשר הוא לבדו ידע את המלים הנכונות שבהן יש לפנות אל האלים, ומלה אחת חסרה או יתרה דיה לקלקל את השורה ולבטל את כל ערכם של קרבן ופולחן, יען רק הנוסחה הקבועה, המסוימת מחייבת את האלים וכופה אותם לעשות את המבוקש. ולא איכפת היה, אם מאמין הכהן בדברים שאמר, העיקר שאמרם כדת וכדין. אבל, כל זה היה זר לחלוטין לרוחו של ישו. לא המלים עיקר, אלא הכוונה. החיים תלויים באמונה שבלב, שום אחד לא העמיק ראות זאת כמותו. מעשיו של כל אדם הם תוצאה מאמונתו או מהסוסיו. פעולותיו הן עקבות מחשבתו על כל תנודותיה. ויש שהגיגי הלב מתגלים בפליטת פה, בצעד בלתי מחושב. ישו פונה אפוא אל אמונתו המרכזית של האדם, מבקש להסביר לו, כי אם ישיג את האלוהים כדרכו של ישו, יצמח מתוך כך יחס חדש בינו לבין אלוהיו ויחס זה עשוי להשפיע על כל מחשבותיו ועל כל מעשיו.

עד כאן הכל פשוט ומחוור. אבל כאן מתחילים הקשיים. ואף כאן בא לעזרתנו מאתיו ארנולד באמרו: “מעולם לא סמך ישו על התיאוריה, תמיד סמך רק על הנסיון”. שלושה הם הדברים הדרושים כדי שנבין בן־אדם – בין הוא עסקן צבורי ובין סופר או משורר. ראשית כל, עלינו להכיר הכרה שלמה, ככל שנוכל, את דבריו; וכן עלינו ללמוד לראותם מתוך מרחק נכון. אמרנו לעייל, כי ישו לא חשש שמא לא יבינוהו כראוי. סכנה זו אורבת לפתחו של כל אדם חושב. שנית, הרוצה להבין בן אדם, צריך שיוכל לקלוט את המתרחש בנפשו בעת דיבורו, כי רק בדרך זו יתפרשו לו דבריו, לשם כך לא נוכל להעזר במילון, כי המילון אינו מלמדנו אלא פרושן המקובל של המלים השונות. אבל, אנשים גדולים משתמשים במלים לעתים על פי דרכם המיוחדת, את דבריהם יש להבין לא על פי מילונים, אלא בדרך הזדהות נפשית. לבסוף, לאחר שעמדנו על פרוש המילות ועל כוונת המחשבות, נגיע לשלב השלישי והוא הקשה ביותר, כי עתה עלינו לשאול את עצמנו: מדוע חושב האיש כך? והתשובה תהא, כי כל מחשבה מוצאה מנסיון. דוקא משום כך חשוב לנו אותו כלל גדול של מאתיו ארנולד. כי עלינו לשאול: מה היה אפוא נסיונו של ישו? מה טמון מאחורי מחשבותיו? מה היו קשריו עם האלוהים מה היה נסיונו עם האלוהים, שהביאו למחשבות אלו? ומי יעיז לענות על שאלות אלו! כאן לא ננסה ליתן שום תשובה עליהן. קשה לנו לתפוס את חייו הנפשיים של שום אדם. לפני זמן מה קראתי ספר מופלא מאד על המשורר קולרידג‘; המחבר ניסה שם להסביר, כיצד היו עולות בדעתו של המשורר – אגב קראו בספרים – תמונות מוזרות וכיצד נצטרפו התמונות אחרי כן ונתמזגו לשירים נהדרים. אבל כיצד נתרחשה מזיגה ויצירה זו, מופלא גם מבינתו של המחבר החריף. ואם קולרידג’ כך, עד כמה יקשה להבין כיצד התרקמו מחשבותיו של ישו! נוכל לעקוב פחות או יותר אחרי מעשיו. תלמידו ומחברי האוונגליונים אמרו במפורש, כי צליבתו לא היתה מקרה. רמז זה חשוב מאד. חלק מנסיונו הנפשי רכש ישו, כמו כל אחד מאתנו, בדרך הסבל. לא בדרך התגלות פתאומית, כפי שהיתה נודעת במקדשי היונים, אלא בדרך איטית של השגת המתרחש והמתהווה סביבו. והבנה זו מעמיקה את משמעות בחירתו.


ב. הכנסיה ופרוש האוונגליון


בברית החדשה כלולים לא בלבד שלושת האוונגליונים. כליל ספרים זה נתרקם והלך לאטו. ועברו כמאה שנה לאחר שכל חלקיו היו כתובים וידועים עד שהוחלט בעדה הנוצרית, אלו הם הספרים החשובים ביותר, שהוכנסו לרשימה (“קאנון” – מכאן “ספרים קאנוניים”), לכלל “כתבי־הקודש”. אודות “חזיונות” ועוד ספרים אחדים היו הדעות חלוקות במשך זמן מרובה. אבל, הכל מסכימים כי יפה עשו, שסרבו להכניס לרשימה את ספר “הרועה” של הרמאס, אם כי גם זה ספר שכדאי לקראו פעם אחת. אמנם, יש אומרים, כי אין עוד ספר גרוע כמותו ושכתב ידו נשמר במשך שלוש עשרה מאות שנים. ואם נשוה את הספרים שנכללו ברשימה לעומת הספרים שנדחו, נדע להעריך את תבונתם ואת טוב טעמם של הנוצרים הקדומים, כי בחירה זו נעשתה לאו דוקא בידי פקידי הכנסיה, כי אם בעיקר על־ידי ציבור הקוראים.

שאר ספרי הברית החדשה משלימים את ספרי האוונגליונים. בראש וראשונה מודגשת תחיתו של ישו מקברו. הבריות על גבעת־מארס צחקו על כך וכמותם צחקו גם הרבה אנשים אחרים, הם לא שעו לכך, שאם אינך מבין דבר־מה ואינך יכול לתארו לעצמך, אין זאת אומרת, כי ודאי שזה דבר־שקר. ברם, על כך ישפוט הקורא בעצמו. מבחינה הסטורית יכול אדם לקבל גם את הדעה, כי תחית־ישו היא תעתוע־דמיון, אלא שעובדה היא, שעל תחיה זו בנויה כל הדת הנוצרית, כי הנצרות כרוכה לבלי־הפרד באמונה כי “חסדו” של “אדוננו ישו” נתקיים והמשיך לפעול וכי היה לו יחס פרטי ומיוחד אל אלוהים־האב (ועדות לקשר זה – תוצאות נסיונו הפנימי המיוחד, שנבצר מעמנו להבינו, כפי שראינו). הכנסיה הנוצרית בנויה על ההכרה כי ישו היה אחד ויחיד. זה מקורה של הכנסיה. וההסטוריון של הנצרות ילמדנו, כי כוחה של הכנסיה לשלוט על בני־אדם ולשנותם – ויחד עמהם לשנות ולפתח גם את קלסתרה הרוחני של החברה, את האמונות אשר הן בסיס חיי כל חברה ופעולתה – כוחה זה היה עולה ויורד כל אימת שהיתה עולה ויורדת הדבקות בישו, הצבתו כדמות מרכזית, מקור כל עזרה, וראש־פינה לכל ענין. אנשים העומדים מחוץ למסגרת הכנסיה יעדיפו, אולי, השקפות אחרות, ויאמרו כן הן יותר מתקבלות על הדעת. אך הדעות הללו הן כרעל לכנסיה הנוצרית, כפי שהוכח מדי פעם במשך הדורות. כל אימת שהמדובר בכנסיה הנוצרית, כל כמה שנוכל להסתייע בנסיונה, אין אפוא לחשוש מפני הגזמה בהערצת ישו, אך יש ויש סכנה בהמעטת דמותו. אין זה מתפקידו של הסטוריון להנבא על העתיד. עליו רק לספר על העבר ולהבינו במידה שיוכל. ואף אנו לא ננסה כאן להנבא וגם לא נבקש הסברים למופלא משכלנו. תפקידנו נסתיים בכך שסיכמנו את נסיונן של תשע עשרה מאות שנה, הרצינו את העובדות והצבענו על משמעותן.

בד בבד עם הסחת הדגש לישו ולהסברה ההסטורית של חייו, בא שנוי גם בהערכת החיים שישו ביקש להראות לבני־האדם. נתחלפו מושגים ישנים. נתחלפו ערכים קבועים. הסטואיקים, דרך משל, היו מקטרגים על העבדות, ותוקפים אותה ברצינות ואף ברגש רב. השפעתם על חקיקת החוקים ברומי הביאה במשך הזמן לריכוך אטי של התקנות אודות העבדים. ברם, תורת הנצרות הציגה את העבדים בבת אחת במעמד חדש לגמרי. כשם שבוטלו בה ההבדלים בין היהודי לשאינו־יהודי, בין היוני לברברי, כן סרבה להכיר גם בשום הבחנה בין עבד לבן־חורין – כי שניהם שווים לגבי ישו הנוצרי. אל נא נשכח (ורבים מתעלמים מעובדה זו), כי הנצרות נולדה בחברה שבקרבה היתה העבדות דבר מובן מאליו. בעובדה זו יש כדי להסביר הרבה מושגים ובטואים המיוחדים לנצרות: פדיון, פודה, חרות, כופר נפש – כל המושגים הללו נולדו בנפשות אנשים שהסכינו לשמוע את צלצול הכבלים. סופר נוצרי במאה השניה אומר כי הנוצרים שרויים בעולם כמו הנפש בגוף. וההסטוריון יודע כי צדק במשלו זה. בעולם הקיסרות הרומית היתה הכנסיה הנוצרית האבר החי ביותר והשופע חיים גם על סביבו. לאו כל בני־הכנסיה, ולא כל המחברים הנוצרים היו בעלי שאר־רוח, אבל אצל רובם מורגשת בכל זאת נעימה חדשה. ובכל הדורות ימצאו אנשים שיבקשו לקרוא את כתביו של פאולוס השליח ואבגוסטינוס הקדוש, כדי לעמוד על נסיונם הנפשי החדש.


ג. הכנסיה ופרוש ההסטוריה.


הפארתנון היה לכנסיה נוצרית, עולם היונים, הרומים, הסורים קיבל את ישו הנוצרי. האלים הישנים הודחו ואף שמותיהם נשכחו. קצתם נזכרים במילונים, קצתם מצויים עוד בדברי־שירה, במיוחד אצל משוררים של המאה הי"ח, אלא שדוקא בכך נרמז לנו, לבל נתייחס לדבריהם ברצינות יתרה. אבל, מה פרושו של שנוי זה? כדי לענות על כך, נעיין־נא תחילה בדברי כמה הוגי־דעות קדמונים.

כבר הזכרנו בספרנו זה כמה מונים את פוליביוס וגם הפעם נזכיר את מימרתו שכבר הבאנוה לעייל. לא העובדה היא עיקר, אמר, אלא טעמה, לא מה שקרה, אלא מדוע קרה הדבר. “רק איש חסר־ערך או דל־רוח (שימו נא לב לתארים אלה!) לא יאבה לדעת את אמצעיהם ואת צורת משטרם הצבורי של הרומים, אשר בהם הצליחו לשפוך את ממשלתם על כל העולם המיושב במשך פחות מחמשים ושלוש שנים, דבר שאין עוד כמותו בהסטוריה”. טעות היא, אומר פוליביוס במקום אחר, בידי היונים הסבורים, כי התקדמות הרומים באה בדרך מקרה. אלה הם דברי־הבאי, לא שיחת בני־אדם רציניים. אכן, היו טעמים רציניים להשתלטותה של רומי. אין צורך לחזור כאן על הסברתו (ראה לעייל, ע' 261); העיקר, לפי דעתו, בכך, שההסטוריה הולכת בדרכי הגיון, והגיון זה מתגלה לנו, מתוך שאנו למדים את העובדות ושוקלים את משמען.

אמנם, לאו כל אדם טורח כדי כך. אותם היונים שאליהם נתכוון פוליביוס סבורים היו כי החיים והמות, כל דבר גדול וקטן, הם בידי המקרה והמזל, הטורפים את כל חשבונותינו ומגלים את כוחם בכל מיני הפתעות. אך היוכל בר־דעת להסכים כי מקרה בעלמא הוא שהפרסים הקימו ממלכה גדולה או שדוקא המוקדונים הם שכבשו את ממלכת פרס? כעין זה אומר גם קיפריאנוס הקדוש, והוא היה עורך דין ופקיד ואחר הגמון לאטיני באפריקה. כרוב אנשי מעמדו, כן גם הוא היה רחוק מעיון ונוטה לקבל בלי הרהור את דברי המסורת. בספרו להוכחת אפסות האלילים כותב הוא, כי המלכויות בעולם הזה אינן מיוסדות על שום מידות טובות, כי רק המקרה מעלה אותן ומורידן. היו סורים ופרסים, היו יונים ומצרים, ועתה הנה נתגלגל השלטון לידי רומי.

אבל, מי שאינו רואה את ההסטוריה כאוסף עובדות מקריות, בדומה לפתקי־פיס, יסמוך יותר על בינתו של פוליביוס. ואם כן, הן עולה לפנינו השאלה: כיצד עלתה וגברה הדת הנוצרית? כלום גרם לכך, שהנצרות היתה יותר נאותה לחיי האדם? או שמא סייע לכך איזה שנוי באופים של האנשים והנשים – ואם כן כיצד בא שנוי זה באופים? האם בדרך מקרה בעלמא? אולי נוכל להעזר להבנת הדברים במשורר רומי בן המאה החמשית. על כן נסיים פרק זה בשני פסוקים משיריו, ונניח לקורא להרהר בהם ולחרוץ את משפטו בעצמו.

המשורר הנוצרי הראשון, וגדול המשוררים הנוצריים במשך מאות שנים, היה פרודנטיוס. הוא רחוק מהומרוס ואף מוירגיליוס, אבל שירתו נתברכה בחן ובאופי ובכוח. והרי מה שאומר פרודנטיוס זה: “הה, ישו, אלוהים יחיד, הה זוהר, הה עצמתו של האב, הה יוצר ארץ ושמים, בונה החומות הללו, את שרביט המלכות באנושות כולה שמת על גבעת רומי. עולם ומלואו צוית לשרת את הטוגא של רומי ואת נשקה של רומי, למען יהיו כל העמים מאוחדים בחוק אחד ובמנהג אחד, על כל היותם נבדלים בלשונם וברוחם ובדתם”. ובשירו האחר הוא אומר: “קרבו זאת הנצחונות והמפעלים הגדולים של קיסרות רומי. כך נסללה הדרך לישו הנוצרי, כך הוכשר הדור לקבל את פניו”.


 

פרק חמישה־עשר. הקיסרות הרומית


א. חיי הבריות


בין המבקרים הספרותיים הקדמונים הנחמד ביותר הוא לונגינוס; ישנה אצלו שיחה בינו לבין פילוסוף־ידידו על התנוונות הספרות. אין מחסור בסופרים מוכשרים, נאמר שם, אבל חסרים לנו גאונים, אישים שעליהם שורה השכינה. הנקבל את הדעה השגורה, אומר הפילוסוף, כי הדמוקרטיה היא האומנת הטובה לאישים גדולים? הנאמין כי אין רוחות אצילים מתפתחים אלא בצל החרות ורק היא הנוטעת בהם מעוף־דמיון ותקוה? בימינו, ממשיך הוא, נוהגים לחתלנו בנימוסי עבדות מוסרית, כדרך שמחתלים ילדים לבל יגדלו, למען יהיו גמדים לקרקסים6. לאו, עונה לו לונגינוס, לאו דוקא; זו דרכו של אדם להיות רוטן על דורו. אבל, לא יתכן כי אישים גדולים אינם קמים בשל השלום השורה בעולם – קרוב יותר כי הגורם המעכב היא מלחמת היצרים בקרבנו ואהבת־הבצע; ושמא טוב לעמים כמותנו להיות נשלטים ולא חפשיים; וכל שכן שזה יותר בטוח לשכנינו. סיבת ההתנוונות היא בנו בעצמנו, בקטנות רוחנו, שהיתה לנו כמו טבע שני. וכעין משפט זה מוציאים אנו גם אצל טאקיטוס – גם הוא קובל, שאין קמים עוד אישים גאוניים.

לקיסרות הרומית נתרחש מה שראינו לעייל אצל יורשי אלכסנדר. זו כעין חניה של הסטוריה. אמנם, אין מחסור בהסטוריונים של תקופה זו, אבל עליהם הלעיג בצדק סופר יוני, כי רבים הקוראים בספריהם, אך מעטים הקוראים אותם עד תומם. מסופר שם על מות מלכים ועל מדנים ומלחמות בין מלכים שונים, אבל לא המלכים ולא מלחמותיהם חשובים עד כדי לשמש ציוני־תקופה. יחיד בדורו הוא ההסטוריון פוליביוס, והוא אמנם הסטוריון גדול מאד, ותוכלו לקראו בכל לשון, אף בתרגום. מאוחר ממנו טאקיטוס, בעל סגנון מעולה, שהוסיף נעימה מיוחדת לדמות המאה הראשונה לספירה והטביע את חותמו על כתבי כל ההסטוריונים מאז ועד ימינו. כל ההסטוריונים הכותבים את דבריהם (להבדיל מרושמי־זכרונות, מלקטים, כלכלנים וכדומה) רואים בו דוגמה לעצמם, מדעת או שלא מדעת. אבל, ההסטוריה האמתית של שתי מאות שנים עברה בלי מאורעות גדולים. לא היה בה שום דבר בדומה לקרב סאלאמיס או לקרב אקטיום. ודאי, לא חסרו בתקופה זו צרות ואסונות, כי אין חיי אדם ללא עמל ותלאות אבל, תפקידו של ההסטוריון הוא ללכת בדרך הקשה ולהתחקות על התמורות במחשבות ובדעות, על השנויים ביחס כלפי החיים ובכל קלסתרה של החברה. יש תמורות המתרחשות כמו מעצמן, ויש שהשנויים באים במהירות, עד כי חולף דור ואף שני דורות לפני שמרגישים בהם, על כל פנים לפני שעומדים על משמעם. אנגליה בימינו, למשל, אחרת משהיתה אנגליה בשנת 1820, אך גרמו לשנוי זה לא הכתרת המלכה ויקטוריה ולא פטירתה, לא חוק הבחירות משנת 1832 ואף לא ספרו המפורסם של דארוין.

הרי שעלינו עתה להסתכל בחיי בני אדם פשוטים וקהלות שאין בהם שום דבר מיוחד. ולשם כך נאחז נא במסעותיו של פאולוס השליח, בחפירות פומפאי, במכתביו של פליניוס מביתיניה, באמפיתיאטרון שבארל ובגשר פון־די־גאר (גשר המשמר) שבפאריס.

בספר “מעשי השליחים” מוצאים אנו יהודי דובר־יונית מתארסוס, אזרח־רומי לפי זכויותיו, והוא נוסע בים וביבשה על פני ארצות הקיסרות; בים וביבשה נשקפות לו סכנות, מספר הוא באחד ממכתביו, אבל סכנות אלו עראיות בלבד; ובכל מקום חפשי הוא לנוע כאוות נפשו. יש שהוא נוסע באניות המובילות תבואה ופניו מועדות אל מרכזים גדולים, אל מקומות כינוסם של בני־אדם רבים. רוב הערים שבהן ביקר קיימות עד היום וגם בימינו נודעת להן חשיבות. סלוניקי וקוניה עודן ערים מרכזיות. הוא פוגש בדרכו יונים ורומים וכן יהודים נושאי שמות יוניים ורומיים, גרים, הרפתקנים, פילוסופים. כותב דברי ימיו מדקדק מאד לציין בכל מקום את שמם ואת תארם של הפקידים האחראיים – הפרוקונסול בקורינתוס (על פיו נוכל לקבוע את התאריך המדויק של מסע זה – 51 לספירה), הפוליטארך של תסלוניקה, האסיארך של אפסוס, וכן ה“פרוטוס” (“האיש הראשון”) במלטה. בכל מקום בואו מעורב פאולוס בפולמוס, אבל אין זה אלא פולמוסו האישי נגד היהודים. לעומת זאת אין לו שום ריב עם פקידי רומי, פרט למקרה אחד, כשהפקידים עברו על החוק. ספר מסעות זה משמש עדות מצוינת להווי בדורו.

העיר פומפאי הופתעה בהתפרצות הר־הגעש וזוביוס בשנת 79 לספירה. בשנת 1748 החלו לחפור שם כדי לגלות דברי־אמנות. באמצע המאה הי"ט הורחבו החפירות ומגמתן הופנתה לחשוף את פומפאי גופה – את רחובותיה, את בתיה, את כל העיר הקדומה; ואמנם, תכלית זו הושגה, דרך כלל, והתוצאה מרהיבה את עיני המבקרים. הרחובות מצטלבים בזויות ישרות. הבתים קטנים ברובם, גדורים מצד הרחוב בחומה, שמאחוריה חצרות ובהן שיחים. רבים מן הבתים (ביניהם אף בתים צנועים) מקושטים בפסיפסים של שיש או בעטורי ארד. במקומות רבים יש על פני החומות תמונות צבעוניות, רובן מחזות מן האגדות על אלים ועל גבורים. בכמה מקומות ניכרים בתי־מרזח ופונדקים. וכן נמצאו בעיר שני תיאטראות. אך הדבר המענין ביותר הן הכתובות שנמצאו בעיר – והן כוללות כמעט כל דבר שניתן להכתב על הקיר – מלים גסות, מודעות, הודעות לבוחרים, הוראות לאגודי־אומנים. אבל, המשונה שבכל הכתובות היא זו של תלמיד־בית־ספר, שהחל לכתוב על הקיר חרוז משירו של וירגיליוס והפסיק את כתיבתו באמצע – אם מפני ששינה את דעתו או מפני שחברו משכו למשחק, וכך נשארה כתובה רק המלה האחת CONTICUEREOMN “וישתוקו” – ואכן שתיקה גדולה ירדה על פומפאי העיר.

פליניוס היה מושל ביתיניה, ארץ בצפונה של אסיה הקטנה, וכתב בלי הרף מכתבים אל טריאנוס קיסר, לשאול מפיו עצה בכל מיני ענינים. הגיעו לידינו גם מכתביו, גם מכתבי התשובה של הקיסר. היונים הללו, שהוא הופקד למשול עליהם, וכן היונים־למחצה שבתחום־שלטונו, אנשים נרגנים הם ואין להם מזל. העיר ניקודמיה בקשה פעמים לבנות אמת־מים ושתי הפעמים נכשל מאמצה. התיאטרון החדש בניקיאה התמוטט ונפל – ולא הוא בלבד. העיר פרוסה מבקשת בית־מרחץ צבורי חדש. פליניוס מבקש כי ישלחו לו אדריכל רומי. הרי יש לך הרבה אדריכלים יונים, עונה לו טריאנוס, וכפי הנראה אין זה נראה בעיניו לשלוח דוקא אדריכל רומי. אך ברור, כי פליניוס אינו סומך על האדריכלים היונים שבמקומו ולא קשה לנו לנחש את סיבת יחסו זה. פלוגת הכבאים בניקומידיאה לא תוקם, בנידון זה החליט הקיסר ברורות. לדעתו, תשמש פלוגה זו רק מועדון פוליטי שירבה מהומה ותככים מפלגתיים. בשעת דלקה יוכלו התושבים להעזר בדליים. העיר אמיסוס זכאית, לפי האמנה, להקים מועדון לתועלת הצבור. אין להתנגד לכך, אבל אין להקים מועדונים כאלה בערים אחרות. באפאמיה אין סדר בפנקסי הציבור. המכתבים נוגעים גם בשאלות מקדשים, בתי־דואר, וכו'. אחד המכתבים דן בענין הנוצרים. ודאי, יש להענישם על מרדנותם. אבל, מאידך גיסא, פתאים הם ואינם מזיקים. רבים הם עתה העוזבים את הדת – ודומה שפליניוס רומז למין נטיה של סתגלנות. אבל, פקודתו של טריאנוס בנידון זה ברורה: אין להאשים איש על סמך הלשנה אלמונית. אם הובאה עדות מסוימת וגם הוכחה, יש להעניש את הנוצרים, אחרת יש להניחם לנפשם ולא להציק להם. הרי זה בניגוד להגיון! טוען טרטוליאנוס לאחר שני דורות. אם יש להענישם, הרי זה משום שהם פושעים. ואם פושעים הם הרי שיש לחסלם. אך אם אין להציק להם, כל שכן שאין להענישם. ודאי, הגיון אין בכך. אבל יש ויש בכך משום ראיה לתבונת הממשל הרומי ולדרכיו – מצד אחד אין להתיר קיום מועדונים של נרגנים, אבל, מצד שני – די לצרה בשעתה.

המכתבים הללו מגלים לעינינו את הגורמים הראשיים בחיי הקיסרות בימים ההם: את גידולו המתמיד של הפיקוח הממשלתי (בימי הדרינוס קיסר עוד הוגבר פיקוח זה על ידי שיטה של עבודת־חובה, שגרמה בהמשך הזמן לניוון כל יזמה פרטית ומקומית); בזבוז כספים וכוחות־עבודה לבנינים עצומים, שהוקמו בערים מתחרות זו בזו (שתי הערים השכנות, נים וארל, למשל, שתיהן בנו להן אמפיתיאטראות; ועל גודל האמפיתיאטראות יש לשפוט מתוך כך, שבימי הבינים הוקמה בתוך האמפיתיאטרון שבארל עיר שלמה, ולה כנסיה ורחובות אחדים); והתנועה הדתית.

למרות קינתם של לונגינוס וחברו לא מתה עדיין הספרות. ארבע מאות השנים שעברו למן מותו של נירון קיסר (בשנת 69 לספירה) עד לנפילת הקיסרות המערבית (בשנת 476) לא היו תקופת־סרק, אם גם הסופרים שכתבו אז אינם מחובבים בימינו. “ספר טוב מה טיבו?” שאל בוסוול. “שכדאי לקראו”, ענהו ג’ונסון. וזה אולי המשפט הנכון על מרבית ספרים אלה, אלא שמן הראוי, אולי, להוסיף גם את פסוקו הקצר של קוינטיליאנוס: “שכדאי לקראו – אם עתותיך בידיך”. אמנם, היו ליונים ולרומים ספרים טובים מאלה וסופרים גדולים יותר. אך קורא שאיננו נחפז ימצא חשק בספרו של פאוזאניאס (בשנת 180 בקירוב) “סיור ביון”, המכיל אוצר של גררי־רעיונות נושנים ושפע שכיות־חמדה והוא מדריך מצוין אף לתייר הנוסע ליון בימינו. הנאה וענין של ממש ימצא הקורא באחדים מ“נאומיו” של דיאו כריזוסטומוס (בשנת 100 בקירוב), במיוחד רעננים ומושכים את הלב שני נאומים: האחד מתאר את החיים הכפריים באי איוביאה (כעין “פול ווירג’יניה” ביון הקדומה) והאחר מספר על החיים בעיר־ספר שברוסיה הדרומית, שם עומדים בכל עת על המשמר מפחד הסקיתים ואין קוראים אלא בספרות היונית הקדומה. בספרו של איתיניוס “הגאסטרונומים” (בשנת 180 בקירוב) ימצא הקורא כל מיני תפריטים מוזרים, אבל גם אוצר בלום של ידיעות שונות ומשונות אודות ארחות החיים בתקופה הקלאסית. על לוקיאנוס אין צורך להרבות בדברים, ומה גם שנוהגים להפריז בשבחו. את מאקיטוס ואת יובינאל כבר הזכרנו. אך רבים ביותר היו בכל הדורות קוראיו של “חמור הזהב” מאת אפוליאוס. אף הוא שכתב לראשונה את הסיפור אודות “אמור ופסיכי”, ואכן היטיב לספרו מכל שבאו אחריו. אמיאנוס מארקלינוס היה ההסטוריון גדול שחי במאה הרביעית והיטיב לתאר את זמנו לרבות קיסרותו הקצרה של יוליאנוס הכופר. אמנם, לא רבים קראו את כתביו עד תומם, אך אותם שקראום יודעים להעריכו מאד. אם יפנה הקורא אל הסופרים הנוצריים, שלושה הם הגדולים שביניהם – יוסטינוס, הפילוסוף שעבר לאמונה הנוצרית; קלמנט מאלכסנדריה, סופר שופע קסם, היודע למזג זכרונות מצוינים מספרי האוונגליון עם קטעי ספרות יונית מהומרוס ועד אפלטון. והשלישי הוא טרטוליאנוס, עורך־דין, איש־סטואה, שקיבל את הנצרות רק בימי בגרותו, מחבר מכתמים שנונים, ידוע כסנגור על אמונת הנצרות, מחריפי המוחין שבדורו. אמנם, אין לפטור את כתביהם של הסופרים הללו בקריאה חטופה, אך חבל שרבים מלומדי הספרות הקלאסית נוהגים לפסוח עליהם לגמרי.

יותר מהם נודעים שלושה שמות אחרים: את פלוטארך (בשנים 50 עד 115 בקירוב) שוב אין חושבים בימינו לחלק הכרחי של ההשכלה, אבל גם עתה יש ענין בקריאת ספרו על קורות חייהם של גדולי יון ורומי ואילו “מאמרים מוסריים” שחיבר משעשעים למדי ומכילים תמונה שלמה מחיי המלומדים והוגי־הדעות שבדורו, מלבד שפע הערות והארות על הדורות הקודמים. כבר הזכרנו את תרומתו לספרות האנגלית באמצעות מחזותיו של שכספיר. ואילו המבקר הצרפתי בריונטייר אומר עליו, כי “פלוטארך הוא שעשה את המהפכה הצרפתית” (מן הסתם, כוונתו בעיקר ל“חיי ליקורגוס”) – אמנם, הכל תלוי בכך, אם סבור אדם כי מהפכה באה בהשפעת לימודים או כתוצאה מתנאים כלכליים. יומנו של הקיסר מרכוס אברליוס הוא חומר רב ענין לכל איש, אלא שיש להצטער על צורת דבריו, באשר נרשמו קטעים קטעים, לסרוגין. הדמות הגדולה ביותר בתקופה זו היא אבגוסטיגוס הקדוש, גדול הוגי המחשבה הדתית שבין פאולוס השליח ובין לותר. השפעתו על המחשבה הנוצרית לכל גווניה, על אנשי מסתורין ועל אדוקי כנסיה, על קאתוליקים ועל קאלויניסטים כאחד גדולה מכל שעור. ספרו “ודויים” ושירת “אנאידה” של וירגיליוס הם הכתבים הנעימים למקרא וגם רבי־ההשראה שבכל הספרות הלאטינית.

ההוגים בפילוסופיה ודאי יזכרו את סכסטוס אמפיריקוס, העקבי ביותר בין הספקנים. חשובים ממנו הניאו־פלאטוניקים פורפיריאס ופלוטינוס, שהשפעתם העמוקה הורגשה בעולם הנוצרי ומחוצה לו במשך יותר מאלף שנים. אף שירתו של ספנסר “מלכת הרוחות” מלאה מושגים מן התורה הניאו־פלאטונית. בספרות המשפטים שבמאה השלישית מוצאים אנו את שלושת השמות הגדולים: גאיוס, פאפיאנוס ואולפיאנוס. שלשתם טרחו להתאים את החוק הרומי למושגי האנושיות, עד כי היה לחוק העולם התרבותי כולו.

סקירתנו זו קצרה למדי – אך בקשנו להראות בה, כי רבות קבלנו וירשנו מן הדורות הראשונים של קיסרות רומי וכי רבה הטובה שחייבות להם התרבות והספרות שבימינו.


ב. הירידה ודיוקלטיאנוס


לפני שנים רבות עמד הסטוריון מאנשי קמברידג' על ההבדל בנוסח החיים ברומי לפני מותו של נירון קיסר ולאחר מותו. יורשיו של אבגוסטוס היו ממשפחת אשתו. את טיבריוס תאר טאקיטוס בספרו “דברי הימים” כאיש זועם, שנתחנך להיות חשדן ובלבו טינה על כל בני־האדם, כי חושש היה שמתנכלים לרצחו. טוב ממנו קלסתר פניו של גאיוס, שהיה מטורף. קלאודיוס היה איש ישר ומשעמם, צעיר מבולבל, שאבגסטוס קיסר חשש שמא שוטה הוא (“חסר לו בורג”, אמר עליו אבגוסטוס בבטוי יוני עממי). הוא כתב ספר על ההסטוריה העתיקה והגיע למלכות בדרך מקרה: כשהחיילים התנפלו על גאיוס והרגוהו הסתתר קלאודיוס מאחורי וילון, אלא שרגליו נראו החוצה ואחד החיילים תפשו והוציאו ממחבואו – ומשהכירוהו, עשאוהו לפתע קיסר. לנירון קיסר נמצאו רק מעט סנגורים. הרומים היו מוכנים לסלוח לו רבים ממעשיו, אבל לא את נטיותיו האמנותיות. עם מותו בא הקץ לשושלת היוליים והקלאודיים. עם בואו של וספסיאנוס, מגיעים לשלטון שורה של קיסרים נאורים (רק דומיטיאנוס יוצא דופן) המושלים במשך יותר משני יובלות שנים. קיסרים אלה היו ממנים להם יורשים, אישים נבונים וחזקי־אופי, ואם אמרו על קיסרי רומי שהם “שרשרת האישים המעולים בהסטוריה”, הרי בעיקר זכו לכך המושלים הללו. נרוה, טריאנוס, הדריאנוס, אנטונינוס פיאוס ומרכוס אברליוס מצטרפים ל־96 שנים. המבוכה מתחילה עם קומודוס, בנו של מרקוס, שהיה גברתן וחדל־אישים.

[מפה של הקיסרות הרומית]

המבוכה מטביעה את חותמה על כל המאה השלישית. על הקיסרים היה לקיים משמר על הגבולות לאורך ששת אלפים מילין מן הפרת עד לקלייד שבאנגליה ועוד כאורך הזה מפאת מזרחית־דרומית. בפרס נצחה בשנת 250 בקירוב תנועת ההתחדשות הלאומית. היא מיגרה את מלכי השושלת הפארתית, שפכה את ממשלתה על הארצות שמעבר לנהר פרת והחזיקה מעמד כארבע מאות שנה. בארצות הצפון היו בלי הרף תנועות ונדודים, שנתחדשו מדי פעם בלחץ השבטים הגרמניים. בעצם, החלה תנועה זו כבר לפני כן. בספרו הראשון של מרכוס אברליוס צוין מקום־הכתבו “בארץ הקואדים”. הקיסר היה רושם אז ביומנו בלילות, ואילו בימים עסוק היה במלחמה נגד הגרמנים הפולשים. במאה השלישית פרצו שבטי האלימנים לאיטליה והפראנקים לגאליה. כבר הזכרנו לעייל, כי הרומים לא נהגו להסיע את גדודיהם ממקומות חניתם הקבועים. כל צבא מחוזי קבל במשך הזמן צביון לאומי־כמעט וכל צבא היה מקנא בצבא מחוז שכן. גיוס חיילים לצבא נתקל בקשיים מרובים. השלטונות היו חסים לגייס לצבא אנשים שהביאו לאוצר הכנסת־מס ניכרת. לעתים היו הטירונים בורחים מן הגיוס והיה צורך לתפשם ולהטיל סימנים בגופם, כמו בעבדים. לפיכך, עלתה ההצעה למסור את שמירת הגבולות לשבטי הברברים עצמם (לפי הכלל הידוע: אין שומר טוב מגנב7 לשעבר). הרי הם מחבבים קרבות, ולמה לא ילחמו בעד הקיסרות, במקום שילחמו נגדה? אך מלבד הקשיים הכספיים, שהיו כרוכים בהחזקת צבאות גדולים לשמירת הגבולות מפלישת הברברים, עמדה לפני כל קיסר גם בעיה אחרת: אם יוקטן הצבא, עלולים הברברים לפרוץ את הסכרים; אם יוגדלו הגדודים, עלולות לפרוץ מרידות, הצבאות המחוזיים ימליכו את מפקדיהם לקיסרים, והללו יחזיקו מעמד רק שנים מספר, עד שימוגרו במרידה חדשה או יספו במלחמה נגד הפרסים. באמצע המאה השלישית קפחו את חייהם במהומות כאלו כמה מושלים ומפקדים מוכשרים. “אין להכחיש – כתב אמיאנוס במאה הרביעית – כי שומה על כולנו להיות חרדים לשלומו ולבטחונו של השליט החוקי, באשר הוא פטרון ומגן לטובים ובו תלויה תקות הבטחון לכל האחרים”.

מסתבר, כי לא מפקדי־צבא מרדניים ולא שבטי הברברים שמעבר לגבולות היו עשויים לסכן את הקיסרות אילולי היתה חלשה מבפנים. זו דרכן של אומות גדולות, שהן מתמוטטות לאו דוקא בשל גורמים חיצוניים אלא בעיקר בשל סיבות פנימיות. ברור ללא ספק, כי במשך מאות שנים היו מבזבזים את אוצרות המדינה. במאת השנים האחרונה לרפובליקה הגיעה ביזת הפרובינציות לממדי שערוריה. אמנם, בימי הקיסרות נשתפר המצב במידה ניכרת, אבל לא היה בכך כדי לרפא את כל פצעי העבר. אחד הכובשים הרומיים, והוא איש מכובד, בעל אופי אציל, מכר לעבדות מאה וחמשים אלף איש מתושבי אפירוס. נזכר נא גם בנקמתו הנוראה של סולא באסיה. הסכומים העצומים שזרמו לרומי בוזבזו ברובם, כשם שבוזבז עשרם של יורשי אלכסנדר הגדול. בולמוס אחז את הכל לבנות חוילות ענקיות, בתי־מרחץ, מקדשים, קשתות־פאר; עוד יותר מזה הוציאו כספים למשחקי חיות־טרף, שהיו צדים ומביאים מכל קצווי תבל – ואחר קוטלים את כולן בפומבי רב. ושוב בקש כל אחד ללבוש בגדי משי וליהנות ממטעמים מתובלים. תפנוקים כעין אלה עלו ביוקר רב ופרושם היה בזבוז כספים רבים וכוחות עבודה.

במרוצת הזמן מגיעים אנו לכך, שמורגש מחסור בעובדים. במשך שתי מאות שנים, עד לקרב אקטיום, היו המלחמות הרבות בצפון ובמזרח מספקות לאיטליה שפע עבדים. עבדים היו עושים את רוב העבודה גם בחקלאות וגם בתעשיה, והרי זה מצב רע לחלוטין, כי עבדים עושים את מלאכתם בעל־כרחם, ברשלנות, ומשחיתים במקום לחסוך. לפיכך, אין למצוא בתקופה זו שום התקדמות בכלי־העבודה ובשיטות־העבודה (למרות שהיה בכך צורך). ועוד זאת: העבדים אינם מעמידים וולדות, אבל, מפניהם נדחו גם הפועלים בני־החורין, בעלי־משפחות. והתוצאה היתה: התמעטות אוכלוסים וצמצום העיבוד החקלאי בארץ. מה שנתרחש בשעתו ביון, חזר ונשנה עתה באיטליה. גם ביון גרמו מלחמות, הגירה לעבר־הים וסיבות אחרות לדלדול ערים ואיים, שהיו לפנים הומים מרוב ישוב ואחר עמדו שוממים כמעט מתושביהם. (למה יקיימו האלים את האוראקולים – שואל פלוטארוך – אם הארץ שוממה מיושב?) ברם, בתור־השלום של אבגוסטוס חדלו המלחמות ועם זה נסתם גם מקור אספקת העבדים והמחסור בעובדים הלך מאז הלוך והחמר מדור לדור. מי יוציא לנו לחם מן האדמה? לעבודה בשדות הביאו לאיטליה מתישבים גרמנים. לבסוף נאסר על האיכרים לעזוב את אדמתם עד שהושוו לצמיתים שבימי הבינים. וכן נאסר מטעם החוק על אומנים לנטוש את מלאכתם וגם המלאכות נעשו עוברות בירושה. אפילו שחקנית מצווה להמשיך בתפקידה ואסור לה לנטוש את התיאטרון. אך נקל להבין, כי אמצעים כאלה לא יכלו לסייע לעדוד החקלאות והתעשיה.

הזהב והכסף הוסיפו לזרום אל ארצות המזרח, המחסור בעובדים נמשך, העבדות נתפשטה והחוקים חייבו כל אדם להתמיד באומנותו ולעבד את חלקת־אדמתו אפילו למורת רוחו – בכל אלה לא היה משום תוספת של שמחת יצירה. ולגורמים הללו נוספה המגפה הגדולה במוצאי המאה השניה; שנות רעב; שבוש הדרכים (בשל תיקונים בלתי מספיקים) שהגיע לממדים רציניים, עד שהחל מעכב את תנועת המסחר; ואחרון אחרון נכבד – נטל המסים המעיק. ממילא נזכרים אנו כאן בדבריו של לונגינוס, כי מארת הקיסרות היא חסרון שאר רוח. וכשם שהמסים הכבדים גרמו לאדישות ולרפיון ידים, כן גרמה הפקידות הממשלתית, שסמכותה נתרחבה והלכה, לדכוי כל מאמץ חפשי, כל חרות רוחנית, כל יזמה ועצמאות (פרט למרידות צבא). כי אפשר ואפשר להגזים גם בממשלה טובה. סולון קרא דרור ליזמה האישית באתונה וזו היתה הדחיפה לעליתה. הפקידות בקיסרות רומי דכאה את היזמה ובכך גרמה לאבדן הקיסרות.

כך מוצאים אנו אפוא את הברברים מתדפקים אל שערי הקיסרות, גדודים של ברברים שומרים על השערים הללו, דמויות עראי על כסא המלכות ברומי, פקידות ממשלתית השלטת בכיפה ואוכלוסים הפוחתים והולכים במספרם וברוחם. ועדיין הבריות שואלים: מפני מה הקיסרות של רומי נפלה! השאלה היא: מדוע האריכה להחזיק מעמד?

בשנת 284 נעשה קיסר דיוקלטיאנוס, המפורסם בשלושה דברים: בארגון חדש של הקיסרות, ברדיפת הנוצרים ובהתפטרותו מן השלטון. ראשית דבר, היה עליו לשים קץ למהומות ולמרידות. לשם כך בחר לו דיוקלטיאנוס קיסר־חבר ולכל אחד משני הקיסרים מינה מראש יורש, שיקבל את השלטון אחריו. כל אחד מארבעת השליטים זכה לחצר מלכות מפואר והיה מוקף כבוד ומסתורין בנוסח מזרחי. מעתה היה מעמדו של הקיסר אחר לגמרי משהיה בימי אבגוסטוס או וספסיאנוס, הוא היה מורם מעל לכל המון נתיניו ולא עוד “אזרח ראשי”, כי אם כעין שולטן. הפרובינציות הגדולות, שנתקיימו במשך דורות, “שוברו לרסיסים”. גאליה, למשל, חולקה לשבעה עשר מחוזות. וכן חולקו הלגיונות. השלטון האזרחי הופרד מן השלטון הצבאי. נקבע סולם של תארים וערכאות והעלאות בדרגה. כל זה שימש למנוע להבא ריכוז כוח רב בידי איש אחד, העלול להתמרד במלכות. אבל, לפי שעה הביא הסדר החדש לפיצול מערכת הקיסרות מלמעלה עד למטה. לאחר שדיוקלטיאנוס חזר לחיים פרטיים, החלו ארבעת השליטים רבים ביניהם והמלחמות נמשכו עד שלבסוף היה קונסטאנטינוס לשליט יחיד (בשנת 323 לספירה). אבל, למשך מאה שנה ניתנה לקיסרות הפוגה. ואחרי כן, לא העיזו כבר אנשי המערב להתנגד בזרוע להשתערות הברברים. כי מספר הברברים היה רב מדי. ולחצה של הממשלה גדל כל כך, עד כי לא חששו עוד אפילו מפני נגישות הפולשים. הדבר המענין ביותר במצב זה היה רגש הערצתם של הברברים־הפולשים כלפי רומי ושלטונה.

מן הראוי לציין, כי גם הכנסיה הנוצרית קבלה לארגונה כמה מן ההסדרים החדשים, כגון את החלוקה למחוזות, למלכים וכו'. בבוא זמנה, קבלה הכנסיה גם את בניני המקדש האליליים (אך לא את כנוייהם, אף שנוטה היתה לקלוט מושגים של הדת האלילית). אולם, משניתן לה חופש לבנות מקדשים לעצמה, פיתחה הכנסיה אדריכלות משלה ודוקא לפי דוגמאות של בנינים חילוניים.

עתה בא הזמן לקרב האחרון על החרות. מימי נירון קיסר הרגישה המדינה בסכנה האורבת לה מצד הכנסיה הנוצרית. לא זו בלבד שהאשימו את הנוצרים בפריעת מוסר (אף שלא האמינו ביותר בשערוריות אלו). ראשוני הנוצרים אף הם לא היו מוכנים לכוף את ראשם לפני המדינה וחוקיה. הם העיזו לחשוב מחשבות משלהם. הם מאנו להשתחוות לפסלים, אפילו לפסלי הקיסר, ואפילו נצטוו על כך מטעם הרשות. מכתבו של טריאנוס קיסר לפליניוס הניח את מעמדם של הנוצרים מפוקפק למדי. היו מקומות שבהם חששו מפניהם ובקשו לדכאם, במקומות אחרים הניחום השלטונות לנפשם ושכניהם חיו עמם בשלום. הרי לפנינו סיפור על נוצרי בבית דין, הפותח בנאומו, אך השופט מצוה אחד מעוזריו להכותו על פיו, לקשרו ולהוציאו מבית־הדין. שופט אחר שואל את הנוצרים בלעג, מדוע אינם מביאים עמהם חבלים ואינם תולים את עצמם, אם אמנם כך רוצים הם למות. אבל לא הכל היו פונים אליהם בגסות “אדיבה” כעין זו. נוצרים רבים עונו ונרצחו בידי המון פרוע. כדאי וכדאי לקרוא את קונטרסו של טרטוליאנוס “על הבריחה בשעת רדיפות” (המופנה לנוצרים) ואת חיבורו “סנגוריה” (המופנה לעובדי־אלילים), קריאתם כדאית למי שיכול להבינם ולו גם בתרגום. אמנם, הקוראם לטינית יתענג על ברק סגנונו של המחבר. אחריו (בשנת 200 בקירוב) בא כיובל שנים של שלום יחסי. הממשלה היתה עסוקה בענינים אחרים – ברם, לא ויתרה על תביעת המשמעת ואף החמירה בנידון זה.

רדיפות הנוצרים בקיסרות רומי נבעו לא מתוך אמונה דתית מסוימת ואף לא נשענו על שום ארגון של כנסיה שלטת (בכך ההבדל ביניהן לבין הרדיפות באנגליה בימי המלכה מרי הראשונה). הדבר נשתנה רק בימי יוליאנוס “הכופר”. פרשה זו של יוליאנוס היא בכלל תופעה העומדת בניגוד מוחלט לכל מה שהיה לפניה ועלינו להקדיש לה מלים אחדות, למרות שבכך נבלבל את סדרי־הזמנים. יוליאנוס היה איש בעל רגש דתי עמוק, מצביא טוב למדי, אך ללא רגש כבוד עצמי. כלום יוכלו האזרחים לכבד כראוי קיסר השולח לתושבי עיר אויבת אגרת שבה הוא אומר בגאון, כי בזקנו כנים? כמו גרים רבים, האדוקים ביותר בדתם החדשה, היה גם יוליאנוס קנאי ולא ידע סבלנות, אבל, עמדתו זו לא היתה אפינית לדורו – לא ולא. גם עובדי־אלילים התנגדו לנסיונו לשלול מן הנוצרים את הזכות להשכלה גבוהה. כי האלילות לא היתה מאורגנת. זו לא היתה שיטה, לא מערכת אמונות מסוימת. היו לה מקדשים רבים והמון כוהנים, אבל כוהניה לא היו מאוחדים, לא היתה לה שום אמונה ברורה ולא עקרי־אמונה קבועים (על כל פנים לא עקרים חשובים). יוליאנוס ניסה לשנות את כל זאת, ליצור בכוחם של צווים מעמד של כוהנים, שיהיו אנשי־מוסר, עושי־חסדים, שוקדים־על־תעמולה. אבל יצירה כעין זו היתה מן הנמנע. מלכותו לא ארכה (בשנים 363־361) ועמה נכשל גם נסיונו. מאז לא היו עוד בקיסרות אויבים של ממש לתורה הנוצרית, כי אם בקרב הכנסיה גופה, ורק אחרי פלישת המוסלמים שוב נשתנה המצב. יפה אמר חוקר צרפתי אחד על הדת הרומית, כי היתה דת חילונית, שלא ידעה התרגשות אף לפני האלים. לתפקידי כהונה חשובים ביותר בוחרים היו את האנשים באספות עם. יוליוס קיסר היה “פונטיפקס מאכסימוס” (כוהן גדול) ותאר זה נשמר במשך שנים לכל הקיסרים. לא זו בלבד: עד היום זה תארם הרשמי של האפיפיורים.

הרדיפות המקומיות שרדפו את הנוצרים נבעו, דרך כלל, לא מתוך סכסוכים דתיים, אלא מטעמים הרבה יותר פעוטים. רבים מאנשי המסחר והתעשיה נטרו איבה לכנסיה. הם קבלו שהנצרות פוגעת לרעה בעסקיהם – כגון עושה ארונות־למתים באפסוס בימיו של פאולוס, אולי גם מוכרי המספוא לבהמות המועדות לקרבן בביתניה בימיו של פליניוס. הקרבה שנתפתחה לעתים בין עבדים נוצריים לבין נשי־אדוניהם היתה מעוררת את קנאת הגברים.

עמדת השלטונות לנוצרים השתנתה לפי מידת היותם עסוקים בענינים אחרים ואף לפי מזגם ואפים של הקיסרים. היו קיסרים (טריאנוס, למשל) שהניחו את הענינים בלי להתערב בהם, אף נטו להעלים עין. אבל, עקרונם הקבוע של השלטונות הרומים היה, כי אין לסבול שום סמכות מלבד סמכות הממשלה הקיסרית. יש לדאוג לאחדות האומה. שום אחד לא הפריע לנוצרים לעבוד את ישו – כשם שמניחים להם, למשל, בהודו בימינו – אלא ששומה עליהם לעבוד גם את אלי המדינה והעיר. במקדשו הפרטי של הקיסר אלכסנדר סיוירוס (235־222) (Lararium מלשון Lares תרפים( עמדו בצד פסלי האלים גם פסלים של כמה קיסרים מקודמיו וכמה “נפשות קדושות, ביניהם גם אפולוניוס (מטיאנה), ישו, אברהם ואורפיוס ואחרים כיוצאים בהם וכן פסלי אבותיו”. הוא רצה “לבנות מקדש לישו ולתן לו מקום בין האלים” אך אותות רעים מנעוהו מלכת בדרך זו; הם הראוהו “כי אם יעשה זאת, יהיו כל האנשים לנוצרים וכל שאר המקדשים יעמדו עזובים”. כך אומר כותב דברי ימיו.

אך הנוצרים לא רצו בשום פשרה. וגם המדינה לא רצתה לוותר. בימי מלכותו הקצרה של דקיוס הגיעו הדברים למלחמה בין הקיסרות לכנסיה. הריב פרץ עם עלית דקיוס לשלטון (בשנת 249). זו היתה הרדיפה הכללית הראשונה של הנוצרים. פקודת הקיסר (זו היתה הפקודה הראשונה נגד הנוצרים) תבעה כי כל אדם יביא עד ליום מסוים קרבן (לאלים). ונשתמרו תעודות המאשרות, כי פלוני הביא קרבן בהתאם לפקודה. הרי תעודה כזאת ממצרים לדוגמה (כלשונה המקורית, בלי קיצורים):

"לממונים להשגיח על הקרבנות בכפר שבאי־אלכסנדר, מאת אברליוס דיוגנס בן סאטאבוס, בכפר שבאי־אלכסנדר, והוא בן שבעים שנה וצלקת על גבי עינו הימנית. תמיד נוהג הייתי להביא קרבנות לאלים ועכשו, בהתאם לפקודה, הבאתי את הקרבן בנוכחותם והסכתי נסכים וטעמתי מבשר הקרבן והריני מבקש לחתום לעדות דברי אלה. יאיר נא הגורל את פניו לכם. אני, אברליוס דיוגנס, בקשתי זאת.

(תוספת בכתב יד אחר) אני, אברליוס סירוס מעיד כי השתתפתי עם דיוגנוס בהקריבו יחד עמנו.

(התאריך, כתוב בידי דיוגנס) בשנה הראשונה לקיסר האימפרטור גאיוס מסויס קוינטוס טראינוס דקיוס פיוס פליכס אבגוסטוס, בשני לחודש אפייף".

הגזרה באה לכנסיה בהפתעה ורבים מן הנוצרים לא החזיקו מעמד והיו בין המקריבים, אך שלטונו של דקיוס לא האריך ימים. ומשחלפה הגזרה מהרו אלפי “אנוסים” לשוב אל חיק הכנסיה ובקשו לכפר על חטאם ולהציל את נפשם. בכנסיה קמה אז שאלה חדשה: מה הם התנאים לקבלת החוזרים בתשובה לאחר שבגדו בישו? אין לתמוה על כך, ששאלה זו עוררה מחלוקת בצבור הנוצרי. לאחר מכן באה הפוגה שנמשכה כארבעים שנה. דעת הצבור במדינה שוב לא היתה עוינת כמקודם8, אולי מפני הרושם שעשו גבורות המעונים על דתם. במשך זמן מה שומעים אנו רק מעט על פגיעות המון פרוע בנוצרים.

במשך שמונה עשרה או תשע עשרה השנים הראשונות לשלטונו, לא יצא דיוקלטינוס בגלוי נגד הנוצרים. גם בין אנשי חצר הקיסר היו כמה נוצרים. לפי השמועה היו אשתו ובתו נוצריות. הקיסר עצמו היה איש אציל־אפי, שהתיחס לדת ברצינות ואפילו לאמונות טפלות. אבל הוא היה קודם כל מדינאי, עמוס חובות רבות ועסוק במלחמה. ברם, גאלריוס, אחד משותפיו בשלטון, היה אויב לנצרות. ובשנת 303, בחדש פברואר, פורסמה הגזרה נגד הנוצרים: יש להרוס בניני הכנסיות, לשרוף את ספריהם הקדושים של הנוצרים, להוריד את הפקידים הנוצרים לדרגות נמוכות. בכך לא היה עדיין מאומה נגד הנוצרים עצמם, אף לא נגד אנשי הכהונה, בלתי אם סרבו לוותר על ספריהם הקדושים. אך היו שהתנגדו לרדיפות. בארמון הקיסר אירעו שתי דלקות והנוצרים הואשמו בהצתה. פורסמו גזרות חדשות, על כל איש הוטל להביא קרבן לאלים – והפקודות גם הוצאו לפועל. אמנם הבצוע בגאליה נעשה ביד קלה, וכן בבריטניה (שם משל אז אביו של קונסטנטינוס), אך באיטליה הרבו להקפיד על מילוי הגזרה ובארצות המזרח בוצעה הפקודה באכזריות. כבר בשנת 308 ברור היה כי הגזרה נכשלה, אבל במזרח נמשכו הרדיפות עד לשנת 313. אך שפיכות הדמים ההמונית לא הרסה את הכנסיה. היא רק זרעה מרירות בלב מנהיגיה, אשר רבים מביניהם הוצאו להורג. וגם לקיסרות לא צמחה מכך טובה. השלטון האזרחי לא הצליח להשמיד את יריבו. ידו קצרה מלמגר את הכנסיה הנוצרית. היטיב להעיר על כך מלומד צרפתי כעבור אלף שנים ומעלה אחרי גזרה זו, “אדוני – אמר תיאודור ביזה למלך צרפת – כנסיתו9 של ישו, אשר בשמה אני דובר, דרכה לספוג מהלומות ולא ליתן מהלומות. אבל, יזכור נא אדוני, כי סדן זה התיש כבר הרבה פטישים”.

הברירה היחידה היתה אפוא לעשות שלום עם הכנסיה.


ג. קונסטנטינוס


לא רבים האישים בהיסטוריה שדמותם שנויה במחלוקת10 עזה כדמותו של קונסטנטינוס – אות ומופת, כי היה איש בלתי רגיל. ואמנם, ממשלתו היתה מכמה בחינות פרשת־תקופות. הוא היה לקיסר אחרי פטירת אביו (ביורק שבאנגליה, ביולי שנת 306), כי בו בחרו הלגיונות שבבריטניה. הוא שאחד את הקיסרות המפולגת (בשנת 323) ושמרה מאוחדת עד סוף שלטונו. גם אחרי מותו (בשנת 327) נשארה הקיסרות בשלימותה במשך יובל שנים. ומכיון שהצליח בפעולתו זו, עלה בידו לעשות גם דבר הרבה יותר נכבד: לפשר בין המדינה לבין הכנסיה ולעשות את שתיהן תומכות זו בזו. מלבד זאת, ביקש קונסטאנטינוס לאחד גם את הכנסיה שהיתה מפולגת ולשם כך כינס את הכנסיה בניקיאה. לבסוף, הוא שייסד את העיר קונסטנטינופוליס (קושטא). בכל הדרכים הללו הוא “עשה הסטוריה”, כפי שלא עשאה שום מושל מימי יוליוס קיסר. אך קשה לשער כי פעל את כל זאת בלי כוונה תחילה, כי לא ידע מה היא מטרתו ולא הבין מה פרושה של הסטוריה.

נסיונה של המדינה למגר את הכנסיה נכשל, כפי שראינו. נסיון זה נתקל במצפון ועל מכשול זה לא יכלו להתגבר פקידים ומושלים. המצפון היה הרבה יותר עמוק ונצחי מן הקיסרות השוקטת ונטולת החזון. בשנת 313 פרסם קונסטנטינוס את “כרוז מדיולאנום” (מילאנו בימינו), שהבטיח לנוצרים, וגם לזולתם, זכות מלאה לעבוד את אלוהיהם ככל הטוב בעיניהם. הכרזה זו מסמנת סוף תקופה וראשית תקופה חדשה. זמן רב לפני קונסטאנטינוס הכריז טרטוליאנוס, כי “אין זה מדרך הדת להיות כופה דת”. אבל, כאן באה המדינה הכל־יכולה, המדינה במלוא ארגונה, שררתה ומנגנונה, והכירה בקיומו של דבר־מה מעבר לתחום השגתה – בקיומו של המצפון. והמצפון הוא ענין אישי מאין עוד כמותו, זה ענינו של אדם המעמיק הגות על הספירות העליונות. אך בזאת לא נסתיימה עדיין הברית החדשה בין המדינה לבין הכנסיה. איש לא יכחיש כי ברית זו הביאה תועלת למדינה. אך שאלה אחרת היא, ושאלה שנויה במחלוקת מאז ועד היום, אם מועילה לכנסיה תמיכת הממשלה האזרחית, כי שמא מוטב לה לאחוז בעקרון הראשון של “כרוז מדיולאנום”, באשר אין מרבה לעשות למען האנושות כמו המצפון, כשאין תומכים בו ואין מפריעים בעדו. רעיון זה רחוק מהשגת אנשי השלטון, כן במדינה וכן בכנסיה, ותמיד הם מתקשים להבינו. כי הפקידות שואפת תמיד לפקח – פיקוח, בטחון, שקט, אלה הם מושגיה. ודאי, די לה לצרה בשעתה, אך אל נא תבוא שום צרה בלי רשות מפורשת מאת הממשלה. ברם, אם נשוב ונסתכל בקיסרות רומי, נראה כי הפשרה שהושגה הביאה חיזוק רב למדינה, וחיזוק זה היה דבר בשעתו, כי זמן קצר לאחר מכן היה על המדינה לעמוד בפני השתערות חדשה של ברברים ממערב וממזרח.

אולם, הכנסיה הנוצרית נשארה מפולגת, לתמהונו ולחרדתו של קונסטאנטינוס. הפלוגתה היתה אודות תורתו של אריאנוס. כמספר הפילוסופים כן מספר הדעות, מצא, לפי השמועה שופט רומי צעיר לאחר שנשלח לעיר אחת ביון; והוא לא השתדל לרדת לעמקו של נושא הויכוחים, אלא פקד על הפילוסופים להופיע ביום מסוים בבית דינו, למען יכריע ביניהם ויפסוק וישים קץ לכל הפלוגתות המיותרות. אבל, קונסטאנטינוס היה פיקח מן השופט הלז. הן עדיין לא נטבל לנצרות ולא אבה לקבל על עצמו להכריע מה היא האמונה הנוצרית הנכונה. לפיכך, החליט למסור תפקיד זה להגמונים (בישופים). יכול אדם לומר, כי אמת שעליה מחליטים בישופים אינה עולה בקנה אחד עם חופש המצפון – אך קיסרות ושלום הם ענינים מאד מעשיים וקונסטאנטינוס היה שליט מעשי וקבל את העמדה הרגילה כלפי ראשי כנסיה. בשנת 325 נתכנסו אפוא ההגמונים על פי הזמנתו לניקיאה, בצפונה של אסיה הקטנה – שלוש מאות ושמונה עשר הגמונים ממזרח וממערב. אמנם, מספר ההגמונים11 מן המזרח עלה בהרבה על מספר הבאים מארצות המערב. מבריטניה לא בא לניקיאה אף הגמון אחד. מבחינה מסוימת נוכל לראות את כנסית ניקיאה כאספה ראשונה של נוצרים נבחרים, כבית־נבחרים ראשון בהסטוריה. כי בימים ההם לא היו ההגמונים ממונים מטעם מלך או אפיפיור, אלא נבחרים היו על דעת העדה (ולעתים היתה בחירה זו פתאומית ומופלאה מאד; כך נבחר להגמון של מילאנו אמברוזיוס, והוא אז קצין בעיר, בשרות הצבא). יתכן כי בימים ההם ולשם אותה תכלית אי אפשר היה למצוא תכנית טובה מזו. קונסטאנטינוס הניח לאספה לדון, להתווכח ולהחליט ככל שתמצא לנכון. בסופו של דבר דחתה האספה את הפשרה המלולית שהציע הגמון מלומד וקבלה את נוסח האמונה שהציע אתאנסיוס. ורק אז התערב קונסטאנטינוס וקבע מסמרים בהלכה זו: אם זו האמונה הנוצרית, הריהי חובה על ההגמונים כולם.

מה רב מאז הצחוק שצחקו אודות אותה “פלוגתה בדבר תנועה קלה” – אך למה הדבר דומה? למי שממלא פיו צחוק בגלל הויכוח אם להוסיף או להשמיט במשפט את התיבה הקלה “לא”. הפלוגתה היתה, אם ישו “הומואוזיוס” או “הומויוזיוס” לאביו, אם הוא “שוה בטבעו לאלוהים” או “דומה בטבעו לאלוהים”. וכי כיצד נדע זאת? – יכול אדם לשאול. נניח נא לשאלה זו, אבל הן ברור, כי האומר “דומה בטבעו” כוונתו “לא שוה בטבעו”, כלומר: המשפט האחד מנוגד למשפט האחר. ועל אפם ועל חמתם של כל אנשי המעשה בימינו, וכן גם בימים ההם, לא נמצאה עדיין הדרך להשלים בין דבר והיפוכו. אי אפשר לסגור דלת ובו בזמן להניחה פתוחה. ודאי, אפשר למצוא פשרה בעניני מעשה. אם רוצה אדם להלך מרחק של מיל וחברו רוצה לישב במקומו, יתכן כי יסכימו שניהם להלך מרחק חצי מיל. על כל פנים, לא תהיה בכך משום פגיעה באמת. ותמוה בעיני, כיצד מתעלמים מכך אנשים, הקוראים לעצמם דתיים. וישנו עוד סעיף חשוב בנוסח האמונה של ניקיאה. הפרופסור בארי ז“ל אמר בשעתו, כי אילו נתקבלה בכנסיות ניקיאה עמדתו של12 אריוס (דהיינו: כי ישו דומה בטבעו לאביו), היה הדבר גורם ל”הסתלקות הנצרות לפני זמנה". הסטוריונים אינם נביאים. כבר עמדו נביאים רבים והכריזו כי סופה של הנצרות הגיע, אך דבריהם נתבדו לעתים כה קרובות, שחדלו מהיות מענינים. אבל, צדק בארי בהטעימו, שתורת אריוס כללה בעיקרה את שלילת האמונה הנוצרית. היא ראתה את ישו כאילו הוא אחד האלים לפי מושגי התורה הניאופלאטונית, ובכך לא חרגה ממסגרת האלילות. אין לתמוה על כך, שרבים מן הנוצרים לא הרגישו בסתירה, גם אריוס עצמו היה, לפי המסורת, איש אציל מאד. אך כל זה אינו מן הענין, הפלוגתה היתה אודות האמת הדתית. כנסית ניקיאה פתחה תקופה חדשה בתולדות המחשבה הנוצרית. והענין שנידון בה מוסיף לעמוד במרכז המחשבה הנוצרית בימינו.

קונסטאנטינופוליס עומדת במקום שעמדה בימי קדם ביצנטיום. בעברו האסיתי של מיצר בוספורוס עמדה לפנים העיר חאלקדון ועליה אמר יוני שנון, כי יש לכנותה “עיר הסומים” – כלום אין עינים לתושביה לראות, היכן צריכה היתה עירם להבנות, היכן המקום שיעד לה הטבע? במאה השניה לספירה חדלה רומי מהיות עיר בירה נאותה לקיסרות – היא היתה רחוקה מדי מן הגבולות וגם לא במרכז הקיסרות. קיסר טיבריוס בחר לשכון שנים רבות בחוילתו שבאי קאפרי ותושבי רומי תמהו עליו, כיצד יוכל “לחיות ללא ארץ” – אבל, למעשה, יכול היה לנהל את עניני הקיסרות מקאפרי כשם שניהלם מרומי. גם קיסר האדריאנוס לא ישב ברומי. אלא היה נוסע בלי הרף לארכה ולרחבה של כל הקיסרות. אכן, צדק יוליוס קיסר בהרגשתו, כי הקיץ הקץ על המשטר הישן וכי יש להשוות את זכויות הרומים ותושבי־הפרובינציות. רעיון זה של שוויון ואחווה מפעם גם את תולדות הכנסיה הנוצרית מימי פאולוס השליח ועד ימינו. דיוקלטיאנוס קבע את בירתו בעיר ניקומדיה, הסמוכה לבוספורוס, בעברו האסיתי. אבל קונסטאנטינוס החזיר את הבירה לאירופה, אל קרן הזהב, ובכך הוכיח את חזונו הגאוני. העיר שבנה שם עומדת עד היום. במשך יותר מאלף שנה היא היתה “מצודת המערב” והגנה על אירופה (שטרם הגיעה אז לרמה תרבותית שלמה) מפני הברברים ומפני האיסלאם, מפני ההונים והטורקים והסלאבים. בה נשמרה הספרות היונית ומחשבתה של יון ומידיה קבל אותן העולם המערבי, משהוכשרו שם הלבבות לקבלן. בשנת 1453 נכבשה העיר ע"י הטורקים והגדולה שבכנסיות ההסטוריות, כנסית האגיה סופיה, שבנה יוסטיניאנוס, נהפכה למסגד מוסלמי.


ד. מוסר השכל


לפני שלושים־ארבעים שנה נוהגים היו לומר ואף להטעים, כי מוטב להפריד את מדע ההיסטוריה מן הספרות ומן הפילוסופיה של המוסר, שכרוכות היו עמה מאז ועד עתה. בעבר מגזימים היו – כך טענו אז בקול רם – בחשיבות תפקידם של האנשים הדגולים, כמו תמיסתוקלס, אלכסנדר, יוליוס קיסר, קונסטאנטינוס קיסר, במידת השפעתם על ההיסטוריה העולמית, אך עתה יודעים אנו כי עיצוב המאורעות הוא מעשה “גורמים” שונים ושאר שמות מופשטים. אבל, המלחמה האירופית של 1918־1914 ושנות השלום שלאחריה הוכיחו לכל הסטוריון, אפילו איננו ממהירי התפישה, מה רב משקלו של האיש הגדול. ספרנו נפתח בריב שנפל בין אכילס לבין אגממנון. ואילו חי הומרוס בימינו כלום לא היה אומר, כי “רבוא רבבות צרות” עטו עלינו “מאז נפרדו במריבתם וודרו וילסון והנרי קאבו לודג'”? אולם, ההסטוריה היא מעשה ידי אדם ובין תוצאה מפעולת “גורמים”, הנוכל לראות את חוט השני העובר דרכה?

בראשית דברינו הסתכלנו קודם כל בגיאוגרפיה. ראינו כי במידת מה תלויים חיי האדם בצורת פני הארץ, במפה. גם בימינו זקוקים בני־האדם למזון ומחפשים את מזונם בשדה, במכרה, בבית־החרושת. חלק ניכר מן ההסטוריה תלוי חיפוש זה אחרי המזונות. כל זה ברור גם בלי שנעמיק חקור בעבר. אבל, לא על הלחם לבדו יחיה האדם. והנוכל לומר יתר מזה? ההסטוריון א. א. פר פנונים’תם הקדמון]הות על קנקנה ולשאול למשמעה ולפרושה. ההסטוריה בכל אשר יצאה היא זו שפאולוס השליח חזה אותה לכנסיה הנוצרית. ולטימן, איש אוכספורד, אמר דרך היתול, כי מפקפק הוא אם להתחיל את ההסטוריה החדשה בתאריך של תיקון חוק הבחירות באנגליה (דהיינו בשנת 1832 לספירה) או שבשעה שנתגלה האלוהים לאברהם העברי (יותר מאלף שנה לפני הספירה). בספרנו זה הצענו לכך תאריך אחר, אבל לא זה העיקר. העיקר הוא, שצדק פרימן בהדגישו, כי תולדות האנושות כולה ארוגים במסכת הסטורית אחת.

ומעתה נשוב ונשאל, כלום אומרת לנו ההסטוריה דבר מה החשוב גם לנו, בחיינו כיום, כלום יש בפיה דברים אלינו, לבני הדור הזה? אין מפתח אחד לכל שערי המדע וגם לא אל כל שערי ההסטוריה וכן אף לא אל פתח לבו של כל אדם, אשר כה רבה חשיבותו בהסטוריה. ברם, יש דברים מסוימים המזדקרים לעינינו, בסקרנו את ההסטוריה של ימי־הקדם, של ימי־הבינים ושל הזמן החדש. מדי פעם בפעם נוכחים אנו, כי הכוחות הממשיים הם דוקא הרעיונות, אף שלעתים עובר רעיון דרך הרפתקנית מאד. הרי משל לכך: מדור לדור גדלה והולכת חשיבותם המכרעת של חוק ומשפט, משפט המיוסד על עקרונות הגיוניים, המותאם תאום הדוק לנסיונם המעשי של בני־האדם, לצרכי האדם ולטבעו, משפט המתקרב והולך למושג הצדק, ל“משפט הטבעי”, כפי שראוהו אנשי סטואה הקדמונים. וכן מתחוור והולך בהשתלשלות קורות האדם, כי את מקום הרשות החיצונית יורשים לאטם עכובים פנימיים, מוסר כליות ולב. מתגשם והולך, מה שאמר בשעתו, בלשונו הפשוטה, ירמיהו הנביא “אחרי הימים ההם נאום ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה” (ירמיהו, ל“א ל”ב). הומרוס ואיוריפידס, אפלטון והסטואיקים, וירגיליוס ופאולוס השליח, כולם היו נביאי אותה תורה גדולה אחת. קבלת תורה זו היא התקוה היחידה לכל דמוקרטיה, בין היא זו שעליה חלם פריקלס באתונה, בין היא זו שפאולוס השליח חזה אותה לכנסיה הנוצרית. ועוד: אתונה עלתה כפורחת משעה שסולון קרא דרור לכל איש יחיד מבניה. קונסטאטינוס אף הוא קרא דרור למצפון של הפרט בפקודה שפרסם במילאנו. ככל שנלך אפוא, תמיד נמצאנו חוזרים אל היחיד, אל אמונתו ואל בחירתו.

יתכן, כי הקורא יסיק אף הוא מסקנות אלו ויתכן כי יסיק מסקנות אחרות. על כל פנים גדול לקחה של ההסטוריה, עשיר תוכן ונוגע ללב, יותר משנוכל לתאר במלים. ואין דרך טובה לאדם, מאשר להיות בעצמו קורא בספרה זה, לגלות את ההסטוריה בכל אשר ימצאה – ובכל אשר ימצאנו, לתהות על קנקנה ולשאול למשמעה ולפרושה.

[מפת העולם הקדמון]


  1. “תא” במקור המודפס, צ“ל את – הערת פב”י.  ↩

  2. במקור נדפס: “תחוסי”. הערת פרוייקט בן־יהודה.  ↩

  3. במקור נדפס: “כמרחקה”. הערת פרוייקט בן־יהודה.  ↩

  4. במקור נדפס: “דומת”. הערת פרוייקט בן־יהודה.  ↩

  5. במקור נדפס בטעות: “עצמם” במקום “עצמה”. הערת פרוייקט בן־יהודה.  ↩

  6. במקור נדפס בטעות: “לקרסקים” במקום “לקרקסים”. הערת פרוייקט בן־יהודה.  ↩

  7. במקור נדפס בטעות: “מנגב” במקום “מגנב”. הערת פרוייקט בן־יהודה.  ↩

  8. במקור נדפס בטעות: “כמוקדם” במקום “כמקודם”. הערת פרוייקט בן־יהודה.  ↩

  9. במקור נדפס בטעות: “כניסתו” במקום “כנסיתו”. הערת פרוייקט בן־יהודה.  ↩

  10. במקור נדפס בטעות: “במחלקות” במקום “במחלוקת”. הערת פרוייקט בן־יהודה.  ↩

  11. במקור נדפס בטעות: “ההגונים” במקום “ההגמונים”. הערת פרוייקט בן־יהודה.  ↩

  12. במור נדפס בטעות: “אל” במקום “של”. הערת פרוייקט בן־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות