רקע
נתן שחם
סרט איטום
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

צפירת האזעקה טאטאה את הרחוב כאילו הייתה רוח סערה ולא קול צופר. בני אדם מבוהלים נסחפו אל מבואות הבתים. הורים מודאגים רצו החוצה לכנוס את ילדיהם הביתה. מכוניות שעברו ברחוב החישו את מנוסתן כאילו מקום אחר בטוח יותר. נהגים ממושמעים עצרו את מכוניותיהם במקום שתפס אותם הקול המנסר במרום ומיהרו לתפוס מחסה בבניין הקרוב ביותר.

ברגע שמפוח האימים המבוהל נפח את נשימתו האחרונה באנחה קורעת לב כבר היה הרחוב ריק מאדם ונראה כמו בית עלמין נטוש. שני טורים של מצבות, זה מול זה, בדממת עולמים.

משא הדממה כבד מנשוא. אפשר לשמוע את הרוח המסיעה עלים יבשים ברחוב הריק. רק צפירה רחוקה של אמבולנס נשמעת פתאום. ואף כי זו עוד מגבירה את החרדה, יש מי שיעדיף אותה על הדממה הגמורה, השרויה במעין ציפייה למכת החסד הגואלת של הסקאד, שישים קץ לפחד מפני הלא נודע.

השעה קצת אחרי שבע – תשע עשרה אפס שמונה, יירשם ביומן האירועים – וכמו בבת־אחת דילגה העיר אל האשמורת השלישית.

כך נראה הרחוב בשעת לילה מאוחרת, ואולם בימים כתקנם תעבור בו מפעם לפעם מכונית שנהגה הלום היין נעצר בלי חשק מול הרמזור. הפעם כמו נדלק אור אדום מול כל מכונית נוסעת, והמכוניות הנטושות ברחוב במקום שאסור להחנותן בו נראות כאילו קפאו מקור. נהגים אחדים אף לא טרחו להחנות את מכוניותיהם על שפת המדרכה; המבוהלים שבהם נטשו את רכבם בצומת, והן חוסמות את התנועה.

שערורייה, יאמר שוטר תנועה ויתעלם מן העברה.

אף מי שנוטה להאמין שהגורל יפסח עליו, וודאי שאין לדעת היכן ינחת הטיל, כאן או במקום שאליו יגיע ברכבו כעבור חמש וחצי דקות – הזמן שעושה הטיל את דרכו מעיראק לישראל – אין לו בררה אלא לעצור את מכוניתו ולרדת ממנה. כמגדלור המזהירו מפני שוניות בים, מאיימת עליו מכונית המשטרה, הנוסעת מולו בפנס מהבהב, מפני התנגשות עם החוק. כזה הוא האיש הלא צעיר המסַפֵּר את הסיפור הזה. הוא ראה שמונה מלחמות – אף מאורעות תרצ״ו ברשימה שלו, שכן נאלץ לשכב על הרצפה בזמן שירו על הבית שגר בו – ובאחדות מהן השתתף באופן פעיל. הוא היה בערים שהופצצו קודם שנשמעה האזעקה ובכפרים שהורעשו במרגמות זמן רב אחרי שהוזהרו ובחפירות הגנה שהורעשו בתותחים פתע פתאום בלי שום התראה וחדל לבטוח בידיעה המוקדמת שתציל אותו ממוות. אך העובדה שיצא בשלום מכל המלחמות פיתתה אותו להאמין שהשגחה עליונה כלשהי, שהוא כופר בעצם קיומה, מוכנה להתעלם מן הטבע הספקני שלו ושומרת עליו באופן פרטי, ומן־הסתם לא תתעצל להגן עליו גם במלחמה הזאת. ועל כן, אף־על־פי שאין הוא מאמין שיש תועלת כלשהי במסכת־הגז או שיש בכוח החדר האטום להגן עליו מפני פגיעה ישירה, הוא עושה בעצלתיים, כמשתתף בטקס לא־מזיק של אזרחות טובה, את כל המעשים הנחוצים לעת כזאת: הוא עוצר את מכוניתו, מחנה אותה במפרץ־חנייה, מעלה על ראשו את המסכה, ויוצא לרחוב. ומה עתה? הרדיו מציע להיכנס לחדר האטום ולהמתין להוראות נוספות, אך הוא ברחוב שאין לו בו לא מכר ולא מודע ודלתות הכניסה לבניינים נעולות.

עד שהמספר מתלבט בינו לבינו נעצרת מאחוריו בחריקת בלמים מכונית צבאית. איש צבא, גבה קומה, במדים, המסכה על פניו, מזנק החוצה בזריזות של נער, ונעלם במבוא הבית הסמוך. הוא יוצא בעקבותיו, סומך על איש כוחות הביטחון שהוא מיטיב ממנו לדעת מה עושים כשהתקפת הטילים תופסת אותך ברחוב.

כשמגיע המספר אל הדלת המוגפת הוא כבר השלישי שם. קדם לאיש הצבא ולו גבר שב־שיער כבן־גילו, אך מוצק ממנו ורגוע ממנו. אף על פניו שפוכה איזו הבעה של תימהון ספקני, כאילו גם בזיכרונו מעלה המלחמה הזאת, אף־על־פי שאינה מזכירה שום מלחמה דומה לה, חוויות מן העבר.

כשהם מצטרפים אליו הוא מספר להם בחדווה משונה שכבר צלצל בפעמונים של כל הקומות ולא נענה.

המבוא מואר – איזו מלחמה משונה, באור מלא! – ויש לו שהות לסקור את פני האלמוני, שערכת האב״כ הסגורה שלו תלויה לו ברישול על כתפו. פניו נאים, חזקים ושזופים והוא נראה כמי שנמצא רוב שעות היום תחת כיפת השמים. בגלל החזות הזאת, והאופן שדיבר בלי תרעומת על ההתעלמות של דיירי הבניין מן הצלצולים החוזרים ונשנים, כחוקר טבע המדווח על תצפית שהגשימה את תחזיותיו: הפחד חזק מן הסולידריות ואין טעם לנקוט עמדה מוסרית כלפי הטבע האנושי, נתן לו המספר בלבו את הכינוי חוקר־הטבע.

“היי, אתה, תשים עליך את המסכה,” פוקד איש הצבא על האיש, בלי להדר פני שיבה.

עתה אפשר לראות שאיש הצבא הוא רב סרן וכומתה אדומה של צנחנים נעוצה לו מתחת לכותפת דובון החאקי שלו. מבעד אשנבי המסכה נשקפים תלתל בהיר ועיניים חדות ותקיפות.

“אתה בטוח שזה נחוץ?” שואל חוקר־הטבע בקול יבש, אירוני מעט.

“אתה, אל תתחכם, אתה,” אומר הרב סרן. “אם כל אחד יחליט מה נחוץ ומה לא נחוץ…”

אין הוא צריך לסיים את המשפט. הדברים מובנים מאליהם. ידיו של הקצין רועדות, כמו מזעם, ואולם אינן נרגעות גם כש״חוקר״הטבע״ – בחיוך אירוני המבקש להצהיר כי רק כדי לרצות את האיש האוהב לפקד הוא עושה זאת – מוציא את המסכה מתיבתה, מרכיב עליה את המסנן, מעלה אותה על ראשו, וכמו מאציל לזרבובה המגושם והמגוחך את התפקיד ללגלג על מי שמתייחס אליה ברצינות.

“קרררר, שיט!” אומר בזעף הקצין, שגם בכתפיו נאחז פתאום הרעד.

המספר מביט בו בתמיהה: הוא בדובון מרופד היטב וקר לו, והם במקטורן של בין־העונות ונוח להם בו.

“כולם כבר סגורים בוודאי בחדר האטום. יש יסוד להניח שאם כל בני המשפחה בפנים לא יסירו את סרטי האיטום כדי לברר מי זה מצלצל שם. אין פלא שמפחדים כשהסקאד האחרון נפל לא רחוק מכאן. אולי כדאי לנסות בניין אחר.”

קולו של האיש נאטם מתחת למסכה אך שמורה בו אותה תהייה על התנהגותם של בעלי־חיים, ובני האדם בכללם, שבגללה ובגלל פניו השזופים בחורף נתן לו המספר את הכינוי “חוקר־הטבע”.

“נורא לחשוב על האטימות הזאת,” אומר הרב סרן בקול רועד. “בדרך כלל יש במלחמות גילויים יפים של… וכל האנשים, זה לזה…”

קצין־הצנחנים מיטיב לומר חצאי משפטים האומרים דבר שלם.

“אולי לא שמעו כלל את הצלצול שלנו,” מגן עליהם חוקר ההתנהגות האנושית בתנאי לחץ. “הם יושבים בחדר אטום. הרדיו או הטלוויזיה בפול ווליום, והטלפון ודאי כבר התחיל לעבוד במלוא המרץ עוד לפני שהשתתקה הסירנה. מצלצלים לכל העולם ותופסים את כל הקווים, כאילו מישהו יודע משהו.”

גם הסגנון הזה, הארכאי מעט – מי עוד אומר היום “סירנה”? – קונה את לבו של המספר לאהוד את בן־דורו, המדבר בלשונו, ואף־על־פי שבוודאי ידע אכזבות לא מעט, הזמן עצמו הוא אחת מהן, עודנו מבית־הלל.

וכמו גמול על אהדתו לדיירי הבניין למרות התעלמותם ממנו נשמע פתאום זמזום בדלת והקצין הודפה והם בפנים. ואולם אין לדעת לאיזו קומה עליהם לטפס, שכן כל הכפתורים נלחצו.

“עלו, מהר,” פוקד הקצין. “מישהו כבר יפתח את הדלת. ואתה,” הוא קורא בקוצר־רוח לאיש המבוגר ממנו, “תשים את המסכה על הראש, אל תתחכם!”

ואולם אין איש הצבא משגיח אם ציית האיש להוראתו, שכן בו ברגע נשמע קול אשה מרום הבניין: “קומה חמישית. המעלית מקולקלת. מהר. יש עוד שתיים וחצי דקות.” והוא אץ רץ במדרגות והם אחריו, מפגרים מעט, מחמת גילם, המספר לפנים ו״חוקר־הטבע" אחריו, לפי שהוא גורר רגל אחת, אך גם הוא מצליח להחיש את המהירות, ודווקא בקומה האחרונה, כאדם שכוח הרצון חזק בו מרגליו, והוא יודע לדרבן את עצמו למאמץ חד פעמי.

“מהר, כנסו, אני רוצה לסגור ת’דלת,” קוראת האשה.

אין רואים את פניה המכוסים במסכה אך קולה הצעיר וגופה המלא והמוצק מתירים להעריך שהיא כבת שלושים. מעיניות המסכה נשקפות עיניים יפות שהבהלה והעייפות אינן מוחקות מהן את הארשת הטבעית של נדיבות וסקרנות, ולמראה הקצין הפוסע בראש מתעוררת בהן שמחה, כאילו ההצטרפות של דמות איתנה ונוסכת ביטחון כזאת אל החדר האטום, שנמצאים בו בני משפחתה הלומי הפחד, היא גמול הולם למי שנכון לפתוח את ביתו לזרים.

היא רצה אל החדר האטום בקצה הפרוזדור, שולי חלוקה מתנפנפים וחושפים רגליים דקות וחלקות, ואיש הצבא אינו מפגר אחריה. כמתביישים להראות את פחדם, ואולי גם מחמת כובד גילם, פוסעים המספר ובן־גילו בעקבותיהם בצעדים מתונים – הלא מן הכניסה עד החדר האטום חמש־עשרה עד עשרים פסיעות ולא מכובד להיחפז – וכשהם מגיעים לקצה הפרוזדור הם נכנסים לחדר במעין היסוס – דומה שאף בשעת סכנה לא נעים להם להיכנס לחדר המיטות של משפחה לא־מוכרת – ומעוררים עליהם איזו תרעומת – הלא נותרו רק עוד שתי דקות וצריך עוד להספיק לאטום את הדלת – אך “חוקר־הטבע”, שנכנס אחרון ורואה את המבטים המאיצים בו, מקפיד לסגור את דלת הכניסה בזהירות – הלא כל רעש יכול להחריד את לב השכנים – ונעמד ליד הקיר כמתלבט אם יש מקום גם לו בחדר הסגור שבאווירו הדחוס כבר מתחלקות שש נפשות: האשה הצעירה, הנושמת לרווחה – איזו תמימות!– ברגע שנסגרת הדלת; שני ילדים, אחד בברדס פסיווי והשני במסכה עם מפוח, הפותחים במריבה קולנית על הזכות לאטום מחדש את הדלת שנפרצה; איש זקן בכיסא גלגלים, שראשו עולה ויורד כמו בתפילה, או בגלל מחלת פרקינסון שהמסכה הכבדה מגבילה את תנועתה הבלתי רצונית; תינוק עירני השוכב בממ״ט שאינו אטום דיו ופורץ בבכי ברגע שהם נכנסים, מרעב כנראה, לא מאימתם, לפי שאינו מביט אליהם כלל; וכלב פודל ידידותי, המנחש משהו ומתחפר בין הכרים של מיטת הזוג התופסת כמעט את כל החדר. התינוק שנרגע בזרועות אמו מתיר את הקושיה, מדוע, למרות נוכחותם של שלושה גברים זרים בחדר, לא ראתה האשה הצעירה צורך להדק את החלוק הרפוי על חזה השופע: אם החולצת שד לתינוקה אין דעתה פנויה לדקדוקי צניעות.

“עוד דקה ועשרים שניות,” מכריז הילד הבוגר, שגבר על אחיו הצעיר והשלים את מלאכת האיטום בלי עזרתו. הוא גאה בניצחונו, וכן בשעון החדש, שהוא מגיש אל עינית המסכה.

האח הצעיר גועה בבכי ותולש מעל ראשו את הברדס. מעשה נואש של מחאה לשמה. פעמיים קופח בתוך שניות אחדות. גם שעון אין לו. האם מסתערת עליו ומחזירה את הברדס בכוח למקומו. היא כועסת מאוד, ואולם קולה קרוב לבכי. דומה שהיא מתביישת מפני הזרים. לולא באו אולי הייתה מרימה יד על הילד, שבכיו המר על עניין של מה בכך מערער את עצביה.

בוודאי הייתה זקוקה לנוכחות גברית בחדר הנתון במתח קשה מנשוא. אך אין בזה כדי למעט מנדיבותה. כשלחצה על כפתור הזמזם של דלת המבוא לא יכלה לדעת מי יבוא. יכלה להעלות בגורל גם איזה טיפוס היסטרי מטורף מפחד שהיה עוד מגביר את החרדה הדחוסה כאן בין ארבעה קירות.

ברגע שנכנסים הזרים מתחיל הזקן בכיסא הגלגלים לגנוח.

“הו, אבא, לא עכשיו!” קוראת האשה הצעירה בייאוש. “רק זה חסר לי…”

היא ממהרת אל הזקן, המחרחר משהו, שאיש מלבדה אינו מסוגל להבין, והיא מקשיבה למה שהוא מדווח לה בעיניים נעצבות והולכות. היא מתקנת על ראשו את המסכה ומגישה ספל מים אל קנה הפלסטיק המשתלשל ממנה. היא שקועה במעשיה כל־כך, שהיא היחידה, כמדומה, שאינה רואה את הרעד הגובר והולך בכתפיו של איש הצבא, שהתיישב על הרצפה, ליד הקיר הפנימי, וראשו בין ידיו.

את הילדים כבר הפליא הדבר והם מפסיקים את מריבתם ומביטים בו בסקרנות גוברת והולכת.

כל הדברים הרשומים כאן זה אחרי זה מתרחשים זה לצד זה ומשך קיומם שניות אחדות בלבד וקודם שינחת הסקאד העושה את דרכו לכאן יש למספר עוד שהות לסקור את החדר שהם נמצאים בו.

תופסת את רוב שטחו מיטת־זוג רחבה שצמודות אליה מזה ומזה שתי ארוניות שינה ועליהן מנורות לילה, שעוני רדיו, צלוחיות תמרוקים, משחות, מי־גילוח, אלו לאשה ואלה לגבר, וסמוכה אליה, ליד הקיר הפנימי, מיטת־תינוק מגודרת שמתחתיה מונח, אולי כדי להגן עליו אם יתמוטט הבניין, הממ"ט של התינוק, ולידו שולחן איפור, ועליו, צורך השעה, מכשיר הטלוויזיה, וכן כיסא תואם לו, ועליו, מכורח הנסיבות, אבזרים רפואיים המשמשים את הישיש היושב בכיסא־גלגלים לצרכים שאינם מוכרים למי שלא נזקק להם, ומעבר לו דלת סגורה אך לא אטומה, הנפתחת אל חדר־שירותים – השערה המסתמכת על הריח היוצא משם, ריח אינטימי כל־כך שנדחס בגלל אטימת חלונו היחיד של החדרון ההוא – ומנגד חלון גדול, שתריסו מוגף ועל זגוגיותיו הודבקו סרטי־איטום מצולבים, וכוסה, כמו ליתר ביטחון, בווילון מלמלה, ולצדו קיר ריק, שכתמים בהירים מעידים על התמונות שהוסרו ממנו ועל הכוננית שהורחקה משם – אין אפילו ספר אחד בחדר, רק עיתונים, והרבה, על הרצפה, ליד המיטה, לפי שאין מתעניינים כעת אלא בחדשות, שגם הן מתיישנות במהירות הבזק כשהטלוויזיה והרדיו מצליחים אף להזהיר מפני מה שיבוא – והיעדרם של התמונות והספרים, כמו נוכחותו של הישיש חסר־התודעה, והריח המחליא, המזכיר את צחנתם של בתי־שימוש ציבוריים, מקלים מעט מן המועקה של המספר, אורח לא־קרוא, שנאלץ לשבת על המיטה, שמא הישיבה על מיטתה של אשה צעירה, זרה לו לחלוטין, היא פריצה גסה אל מקדש האהבה של זולתו.

“חמש דקות,” מכריז הילד המתפנה מן המריבות עם אחיו כדי למלא תפקיד מועיל כלשהו במקום הסגור הזה שאווירו נדחס מרגע לרגע. הוא חף מפחד. חוש ילדותי נכון אומר לו כי לא ייתכן שדווקא הוא ייפגע מנשק קטלני שנורה באקראי ממרחק רב כל״כך.

בו ברגע נשמעים הדיה של התפוצצות קרובה, המזעזעת את הזגוגיות ושולחת את הפודל אל מתחת למיטה.

פני הילד הבוגר מביעים אכזבה ואיזו חרדה פתאומית. הרשויות שיכלו לטעות בחצי דקה – וכי לא אמרו חמש וחצי דקות? – עלולות לטעות גם בעניין ההגנה שמקנה להם אטימת החדר בסרטי־איטום.

האשה הצעירה נושאת את עיניה אל הרב סרן, כאילו יכול הוא לדעת, מכוח זיקתו למערכת־הביטחון, מה קרה והיכן. ואז היא משגיחה ברעד המרטיט את ידיו וכתפיו. ארשת של פליאה, חמלה וצער נשקפת מעיניה, ומייד היא מסלקת מבטה ממנו, אולי כדי שלא לפגוע ברגשותיו, אך גם היא נתקפת פחד פתאום – אם מי שיודע את העובדות מפחד, מי שאינו יודע כלום ודאי צריך לפחד.

המספר, המכבד את רגישותה – באיזו עדינות הסבה ראשה ממנו כדי לא לראות גבר בקלונו – מבקש להרגיעה, אך הוא חושש שאין בפיו אלא דיבורים סתם. הניסיון שרכש במלחמות קודמות אינו מקנה לו שום ידע שיש בו כדי ללמד אחרים כיצד להתגבר על פחדם. היציע להם להשליך את יהבם על חוק־ההסתברות או על עמדה פטליסטית כלפי החיים? לכל היותר יוכל לומר שאין לצפות למטח טילים שני בזמן הקרוב. עד כה לא הונחת יותר ממטח אחד בכל התקפה. אך לא נוח לו להעמיד פנים של בר־סמכא. אין הוא יודע דבר שלא קרא הבוקר בעיתון.

התינוק, שנחרד מקול הנפץ צורח במלוא כוח ריאותיו. האשה מביטה סביבה במבוכה וכורעת ליד הממ"ט.

“חכי!” פוקד הרב סרן. “עדיין אין אות ארגעה. זו יכולה להיות התקפה כימית… אי־אפשר לדעת…”

האשה נענית להוראה ומושכת את ידיה מן התינוק.

העיניים נשואות אל הטלוויזיה. פנים רגועים של איש עייף במדים נשקפים מן המסך. ברקע כתובית “אזעקה” בשתיים שלוש שפות.

“עוד מעט הוא יגיד לנו לשתות מים,” אומר הרב סרן בזעף.

“מה רע בזה?” אומר “חוקר־הטבע”, ומסיר מעל ראשו את המסכה ומוחה בגב כף ידו את מצחו.

“תת אלוף,” אומר הרב סרן. “המרגיע הלאומי. לא זוכר שראיתי אותו איפה שעפים פגזים.”

נוגעת ללב המספר משאלתו של איש הצבא, שכתפיו בגדו בו, לחזור ולהיות אחד מן החבר’ה, הקצינים הקרביים, השומרים טינה למי שעלו בדרגה בלי לפסוע עמם בדרך הקוצים הארוכה – פניו השזופים והגבריים של איש־שיחו מעוררים רושם שלפנים מילא תפקידים קרביים ולכן יש סיכוי שיבין מדוע ירגז איש־שדה, המוציא את נשמתו עד שהוא מטפס מדרגה לדרגה, למראה מי שנעשה תת אלוף רק מפני שהוא יודע לדבר – ואולם “חוקר־הטבע” מתעלם מדבריו ומוסיף לנגב את מצחו. אחר־כך הוא לוקח מן המגש המונח על הטלוויזיה כוס זכוכית, ממלא לעצמו מים מן הברז שבבית השימוש, וכמין התגרות במי שמזלזל בהמלצתו של הדובר הוא שותה אותם אט־אט. הוא נהנה מהרוגז שהצליח לעורר בלב איש־החיל המזלזל באיש רך־הקול המדבר אליהם מן הטלוויזיה, והתנהגותו, שאינה חורגת מכללי הנימוס, שהרי הקשיב ולא חלק על דברי הקצין, מצליחה לומר דבר שלם שבמלים לא היה אפשר לאומרו בצורה ברורה כל־כך.

“תשים את המסכה,” פוקד הרב סרן ברגע שהלה גומר לשתות. “מישהו הבטיח לך שזה היה נשק קונוונציונלי?”

למרבה הפליאה מציית האיש המבוגר להוראות הקצין הצעיר, שרגע אחד קודם לכן זלזל בו במחווה ברורה כל־כך.

“בגלל הילדים,” אומר חוקר הטבע למספר מתוך המסכה, “לולא הם לא הייתי משתמש כלל בכיסוי ראש המסריח הזה. אינם מבינים שם שאילו סדאם היה חושב שהוא יכול להרשות לעצמו לוחמה כימית, היה עושה זאת ביום הראשון.”

“אינך חושב שסדאם מטורף דיו לפעול גם מחוץ לשורת ההיגיון?” שואל המספר, נאמן לספקנותו.

“לא חושב,” הוא אומר. “אמנם הוא טעה בהערכת הכוונות של אמריקה, אבל טעות אינה מחוץ לשורת ההיגיון, והעובדה שלא ניצל את כל אמצעי הלחימה שלו מעידה עליו שאין בדעתו לחזור על אותה הטעות פעמיים.”

“אתה מייחס לו אופן חשיבה מערבי בעוד שהוא…” אומר המספר.

“אין מלחמה מערבית ומלחמה מזרחית,” אומר חוקר הטבע.

“זה, הכול הוא יודע יותר טוב מכולם,” מבקש הקצין להתיידד עם המספר. הוא אדם מהיר תפיסה וחש, שהאיש שזוף־הפנים, אף־על־פי שציית להוראותיו, מזלזל בו, ונחוץ לו לפחות בעל־ברית אחד כדי להחזיר לו את כבודו. ואולם, כמו נכנס ספק בלבו לשמע הפסקנות שבה נאמרו דברי האיש האחרונים, היא שואלו, בזהירות, שמא יריבו הוא קצין בכיר במילואים: “איפה היית בצבא?”

“אני,” אומר האיש. “אני כבר שכחתי מתי הייתי בצבא.”

הרב סרן נותן בו מבט ספקני. אולי הוא מהתל בו. פניו מביעים סמכות ותוקף ואיש הצבא קשה לו מן הסתם להאמין שיכול אדם לרכוש לו את ההבעה הזאת גם במקום שאין לאדם זכות לפקד על זולתו.

זמן מה הם שותקים. השתיקה מעיקה, כנראה, רק על איש הצבא. מבטו עוקב אחרי הילדים, ההודפים זה את זה מעל המיטה.

“אני שונא לשבת בחדר סגור ולא לעשות שום דבר,” הוא אומר במורת רוח. “כמו שאני שונא תקופות המתנה.”

“לפעמים צריך לדעת גם להתאפק, להמתין, ולא לעשות שום דבר מיותר,” אומר יריבו.

“יש מי שמסוגל. אני, לא!” אומר הקצין.

“חבל,” אומר האלמוני. “זו תכונה חיונית לאנשי צבא. לפעמים זה נחוץ מאוד. לחכות, וזה הכול. והרבה זמן.”

“מה המקצוע שלך?”

“זו תכונה ישראלית טיפוסית,” משיב האיש בלגלוג דק, כך מדברים בדרך כלל מי ששהו תקופה ארוכה בחו״ל, “לשאול אדם זר ‘ממה אתה מתפרנס?’ ויש שלא יהססו לשאול ‘כמה אתה מרוויח?’ אבל אם כבר שאלת – אני מודד קרקעות.”

“מודד קרקעות?” שואלת האשה הצעירה. “איזה מין מקצוע זה?”

“יש מקצוע כזה.” הוא משיב. עם האשה הצעירה הוא נכנס בשיחה ביתר רצון.

“איך זה מתקשר עם לחכות?” היא תמהה.

“שאלה טובה,” הוא אומר, אך מסתפק בזה. הוא מרוצה, שדובר צה"ל נכנס באמצע דבריו והוא פטור מלענות על השאלה הזאת.

עתה מותר לתושבי האזורים ג' ד' ה' ו־ו' להסיר את המסכות.

“אזורים א' ו־ב' אחרונים בתור,” אומר הקצין. “אנחנו המטרה העיקרית.”

יש גם מי שמסוגל להתגאות בזה. בלי להכניע את תושבי העיר העברית הגדולה, כל מאמצי האויב לריק. אך יש מי שמצב הדברים הזה אינו לרוחו כלל: הרב סרן. וגם התינוק. בכיו קורע לב.

“את יכולה,” אומר מודד־הקרקעות, מתיר לה מה שאסר עליה הקצין.

“אני מציע לך לחכות עד שתהיה הודעה שמותר להסיר את המסכות,” אומר הרב סרן, דבק בגרסתו: “אין שום ביטחון שלא הוטל ראש־נפץ כימי.”

“אבל אנחנו בחדר אטום,” היא אומרת בהיסוס. ידה נחה על חזה. כאב מתפתח שם, כנראה. אף כתם לח מתפשט על חלוקה.

היא מחזירה מבטה אל מודד־הקרקעות ופועלת על־פי מה שהנחה אותה מבטו. היא מוציאה את התינוק מתוך הממ"ט, יושבת על פאת המיטה, גבה אל הגברים, וחולצת לו שד. מי שמרים ראשו אל החלון המשובץ בסרטי איטום שקופים יכול לראות את התמונה המפיקה את הרחש המרגיע העולה ממקום שהגיעה פטמתה אל פי התינוק. שד זוהר בגון הדבש, שגבול סרט האיטום חורץ בו קו דק, העובר לכל אורכו, נשקף שם, כדבר שהרגש יכול להכיל בעדנה רוגעת.

הרב סרן מרכין ראשו. מבעד לעינית המסכה נשקף עלבונו. הוא מייצג כאן את רשויות הביטחון ואין מתחשבים בו.

עתה מתירים גם לתושבי אזור א' להסיר את המסכות.

בלי המסכה פניו של הרב סרן נעימים ורבי כוח. עיניו הכחולות והעגולות יפות וחודרות.

“אני לא מבין מדוע לא עושים שום דבר,” הוא אומר בשעה שהוא מפרק את המסכה ומניח אותה בתוך ערכתה. “זה ממש מרגיז. צה״ל מאבד את כוח ההרתעה שלו.” ומסיים בבדיחה נפוצה: "מה נמצא חמש דקות מכפר סבא? H2.״

איש אינו צוחק.

הרב סרן מוסיף: “זה לא בדיחה שהאויב המסוכן ביותר לישראל נמצא בטווח חמש וחצי דקות מתל־אביב.”

אין תגובה. אף לא חיוך של הסכמה. כאילו לא נאמר דבר. אפשר לתרץ את התנהגותם של אחדים מן הנוכחים. האשה הצעירה, ראשה מורכן אל התינוק האסוף בזרועותיה, בהאזנה לאותות החיים העוברים מגוף לגוף. הזקן שקוע בתנועה הנצחית של מערכת העצבים הצמחית. הילדים מרותקים אל הטלוויזיה המדברת רוסית. המספר הוגה ביופי המוחלט הנמשך ממקום החיבור שבין האימהות לנשיות. אך התנהגותו של מודד־הקרקעות בעל הדעות המוצקות שאליו כיוון איש הצבא את דבריו, ממש מעליבה. הוא מתיישב בין שני הילדים, שפתחו במריבה חדשה ומציע להם לשחק ב“נדמה לי”.

הם מקבלים את ההצעה בהתלהבות. וגם הפודל מחליט שהגיעה העת למשחקים. רק הזקן נרדם, כמדומה. ראשו הנתון במסכה צונח אל חזהו. עליו להמתין עד שתגמור האשה הצעירה להיניק את תינוקה לפני שישוחרר מכתר הפלסטיק השחור המחברו אל המקום והזמן.

איש הצבא אינו מוותר: “יש כאלה שאומרים, מה אנחנו יכולים לעשות? ואני אומר: הרבה. צה”ל יכול לשים קץ לגנב מבגדד. אילו רק היה לנו שר ביטחון ראוי לשמו, היינו יכולים…"

גם ההערות הללו אינן זוכות לתגובה. האלמוני משעשע את הילדים. האשה מיניקה. בזה הרגע החליפה שד. שותק אף המספר, אף־על־פי שנוגעת ללבו מצוקתו של איש הצבא, המדבר אל עצמו. הוא, כנראה, מאלה שאינם להוטים לקיים ויכוח פוליטי בכל מקום שיש מי שרוצה בזה. אך לבסוף אינו יכול לשאת זאת עוד.

“מה לדעתך אפשר לעשות?” הוא שואל את הקצין.

“הרבה,” אומר הלה בביטול. הוא מזלזל בשואל, שגילו מעיד עליו כמה רחוק הוא מן העניינים. עונש על רגישות שאין יודעים להוקירה.

“ודאי יש שיקולים מדיניים,” מגן המספר על עצמו. הממשלה אינה אהודה עליו אך את החלטתה להימנע מתגובה הוא מכבד.

“זו המלחמה הכי משונה שאני מכיר,” אומר הקצין במורת רוח. “במלחמה ממש יש אויב, שאתה יכול לראות מול העיניים ולהסתער עליו ולהשמידו. וכאן…”

בתנועות ידיו יש יופי מרתק. בעיקר מיטיבות הן לבטא את הקצוות: חוסר אונים מזה ותוקף החלטה מזה.

“חלם, המדינה הזאת. כל המערכת הפוליטית דפוקה. חומרים רעילים שפותחו במכון ויצמן נמכרו לעיראק באמצעות חברה גרמנית. והג”א – חבורה של אימפוטנטים. חדר אטום. מקלט. לרדת. לא לרדת. כל הזמן הוראות סותרות. והמסכות? בדיחה. קודם מכרנו אותן לגרמנים בחצי חינם ועכשיו אנחנו קונים אותן מהם במחיר מפולפל, בלי שיצאו כלל מן המחסנים שלנו. ואיזה מסכות! מימי תרח. הגז חודר מכל הסדקים. במקום לחלק לאנשים טבליות נגד גז, כן, יש דבר כזה, נותנים להם זריקות אטרופין, שהם תוקעים לעצמם ברגע של פחד. מהתקף לב כבר מתו אצלנו יותר מאשר מן הסקאדים. איך אפשר להחזיק ככה בני אדם. מרתף אטום זה טוב או לא טוב? ואולי כדאי לאטום את חדר המדרגות… מה שאני בטוח, זה שאחרי המלחמה יעופו כמה ראשים. בחיים שלנו לא היינו במצב עלוב כזה…"

הוא משתתק רק כאשר הוא משגיח במבטו של מודד־הקרקעות, האומר דבר שלם בלי מלים. דומה, שרק ברגע זה השגיח שהוא מדבר לעצמו. ואולם כעבור רגע מתברר שהיה מי שהקשיב.

שתי ההברות שנזרקות פתאום לחלל החדר מעידות שהזקן בכיסא־הגלגלים לא נרדם כלל. רק ראשו הוא שכבד עליו פתאום.

קשה להאמין שאמר מה שאמר. אך גם מי שלא רצה לשמוע, מחמלה על איש הצבא המתייסר בפחדיו, לא היה יכול להתעלם מן העובדה, שהזקן שיצא מקיפאונו השמיע בבהירות את המלה “פחדן”.

ואכן, הרב סרן שמע גם שמע. ואף הבין, שאליו היו מכוונים הדברים. אפשר לראות זאת בפניו, שחוורו מאוד, ובשפתיו הרועדות, כאילו מלות זעם עוברות שם בזו אחר זו באפס קול.

שוב לא יהיה אפשר להתעלם מן המלה התלויה ועומדת בחלל החדר. אמנם, הקול שיצא מן המסכה היה אטום, יבש וחסר צבע, כאילו המסכה עצמה הפיקה אותו ולא מיתרי גרונו של יצור אנושי, אך המשמעות הייתה ברורה. וכן ההקשר ההגיוני.

“אבא, אני מבקשת ממך,” אומרת האשה הצעירה. “לא עכשיו.”

היא ממהרת אל אביה כאילו התבקשה לעשות דבר מה למענו. השד שמיהרה להכניס לתוך רתמתו עוד מרטט בפתח חולצתה. מודד־הקרקעות נותן בה מבט חם. פניה, בלי המסכה, מפיקים חמלה עמוקה: על מי? על אביה, על התינוק, שנרדם על חזה, על הילדים השניים שמצאו עילה חדשה לקטטה, או על איש הצבא יפה התואר, שהמלה האכזרית התלויה בחלל החדר ודאי פגעה בו עמוקות?

יפה עד מאוד בעיני המספר ניסיונה להעמיד פנים כי לא אל הקצין אלא אליה היו מכוונות ההברות שפלט אביה ברגע של צלילות דעת, וכי לא “פחדן” אמר, אלא משהו דומה לזה, שרק היא יכולה להבינו.

היא מסירה את המסכה מעל ראשו המתנדנד של הזקן. בלי מסכת־הגז נראים פניו כמסכת מוות: גולגולת קירחת, מרובבת כתמי שמש גדולים, עיניים כבויות ושקיות עור מרופטות כרוכות מתחתן, שפתיים לבנות, סדוקות.

הזקן מתעלם ממעשיה. כמו חזר ושקע בתוך עולמו הסגור אחרי פריצה יחידה לעולמנו.

“תשתקו כבר, אתם לא יכולים לעזור לי קצת?” היא גוערת בילדים, אשר היסח דעתו של מודד־הקרקעות ממעשיהם שחרר אותם למריבותיהם.

“זה הוא התחיל,” צווח הילד הקטן, “ותמיד את אומרת אתם.”

פניו, היפים מפני אחיו הבכור ואף מעודנים מהם, מתכסים סומק עז. בפרץ של זעם הוא מזנק אל המקלחת וסוגר את הדלת בחבטה, שעצמתה עזה מקול הנפץ שהחריד אותם דקות אחדות לפני כן. מאחורי הדלת נשמע קול בכיו המר.

“אידיוט קטן. בית כיסא, זה המקום בשביל חרה,” מתגרה בו האח הבכור.

“זו העזרה שאני מקבלת ממך?” גוערת בו האם.

“איפרקטיווי אחד…” מתיז האח הבכור. מלת גנאי, המעלה סומק עז בפני האם הצעירה. אימתי לא נזהרה והשתמשה במלה הזאת בנוכחות ילד?

“לא לנעול את הדלת!” היא קוראת, בהישמע צליל המפתח במנעול.

“למה לו נתת לסגור במפתח?” נשמע קול מחאה צרחני.

“זה היה לפני האזעקה,” היא מתנצלת.

“זה היה בזמן.” רוגז מר נמסך בקול הצרחני: עתה היא מתירה לעצמה גם לשקר.

היא נאנחת, ואחר־כך מתקוממת: “ואני צריכה להתמודד עם זה לבדי, כאילו באמת צריכים אותו שם עכשיו.”

“אותו?” שואל המספר בהיסוס.

“בעלי במילואים,” היא אומרת. “מצאו זמן.”

“איפה הוא במילואים,” מתיר לעצמו הרב סרן לשאול.

“בבקעה,” היא אומרת.

“המקום הכי בטוח בעולם,” אומר הרב סרן. “מלחמה משונה. המקום הכי בטוח זה בצבא, בשטח, לא במטה.” ומייד מוסיף: “גברתי, בעלך בר מזל. יותר גרוע להיות תקוע כאן, כמוני. משהו דפוק בשיטה. לוקחים איש־שדה ומושיבים אותו ליד שולחן.”

הוא פונה אליה ומגלה שהוא מדבר אל עצמו. הוא מביט סביבו במבט של חיה נרדפת. ההתעלמות מדבריו יורדת לחייו.

“אני לא יכול לשאת זאת יותר. לשבת כך, כמו עכבר בחור. היו צריכים…”

אך גם דבריו אלה אינם זוכים לקהל מאזינים. שכן הזקן החל לרטון והאשה הצעירה ניגשת אליו, ומגישה את אוזנה אל פיו.

“תחליש את הטלוויזיה,” היא אומרת לבנה הבכור, המחזיק בידו את ה”שלט". “אני לא שומעת מה שסבא אומר.”

“אני רוצה לשמוע מה שאומרים בטלוויזיה,” אומר הילד.

דמעות צצות בעיניה: הטלוויזיה מדברת אמהרית.

מודד־הקרקעות מוציא מידי הילד בעדינות ובכוח את ה”שלט" שהוא מחביא מאחורי גבו. הטלוויזיה משתתקת. שפתי האשה השחורה על המרקע נעות אך קולה אינו נשמע. האשה הצעירה מרימה את ראשה משפתי אביה וניגשת אל דלת חדר־השירותים. היא מקישה בעדינות על הדלת.

“תגמור, חמודי,” היא אומרת. “סבא צריך קקי.”

“גם אני צריך,” נשמע קול בכייני אך תקיף מבפנים.

“תשתדל לגמור, אתה יודע שלסבא קשה להתאפק,” היא מתחננת. אך אפשר לשמוע שרוגזה גואה ועולה.

“עוד יוצא לי,” אומר הילד, ולאשש את דבריו הוא משמיע גניחות של מאמץ.

“אף פעם אתה לא יושב כל־כך הרבה זמן,” היא אומרת בייאוש. עתה קולה רם יותר, גבוה יותר, ומתוח מאוד.

“יש לי עוד קקי,” קולו של הילד נחרץ ותוקפני.

נקישותיה על הדלת נעשות דחופות יותר ונמרצות. הזקן גונח בקול רם. הילד הגדול מצטרף אל אמו ומקיש על הדלת באגרופים.

“אתה לא!” מבקשת האם.

“מדוע אני לא?”

“כי הוא לא יצא אם תרגיז אותו.”

“היפר אחד,” מוותר הבכור בלי רצון.

“גם אתה חכם,” אומרת האשה הצעירה בייאוש.

הרב סרן מתנדב להדוף את הדלת בכתפיו החזקות. שירותים של גבר לשעת צרה. היא דוחה אותו בתנועת יד. חבל על המנעול. היא נוקטת תכסיס בדוק: “תראו מה שרואים בטלוויזיה.” אבל הקטן, מנוסה בתכסיסים כאלה, אינו מתפתה. כעבור רגע נשמע אשד המים באסלה. אולם אין זה אלא תכסיס של הטעיה. הדלת אינה נפתחת. היא שבה ומרככת את קולה. “אני מבקשת ממך, חמודי. סבא לא יכול יותר.” אך אינה זוכה לתשובה. השתיקה מאחורי דלת נעולה מעניקה לילד כוח שאין הוא יכול לוותר עליו בנקל.

מודד־הקרקעות מציע שיטה אחרת. הוא מוציא מכיסו צרור מפתחות ומנסה להדוף מחור המנעול את המפתח התקוע בו.

מאוחר. ריח מחליא מתפשט בחדר.

“הוי, אבא. אתה לא יכול להתאפק?” דמעות צצות בעיני האשה.

“הוא האבא של בעלי,” היא אומרת, כאילו בשביל לתרץ משהו. בו ברגע נשמעת אזעקה נוספת. פני הדובר מופיעים בטלוויזיה השותקת.

“זה עובר כל גבול,” רוטן איש הצבא. “לא הייתה הרגעה ועושים אזעקה. הדבר יכול ליצור בלבול נורא…”

“כולם בחדר האטום, רואים טלוויזיה או שומעים רדיו,” אומר המודד.

דלת בית־הכיסא נפתחת בבהלה. הילד רץ אל המיטה והאם עוזרת לו לחבוש לראשו את הברדס.

“יכולת לחסוך לנו את זה,” היא אומרת לו בקול רצוץ ומסיעה את הזקן אל חדר השירותים. שוב אין היא טורחת להעלות על ראשה את המסכה, כמוה כמודד גלוי הראש, הנחלץ לעזור לה כשחיוך של מיאוס שפוך על פניו השזופים; חיוכו של אדם היודע כי צחנה כזאת אפשר לקדמה או בהבעה של תיעוב או לחפש אף לה צד קומי, ובחר לרככה בחיוך של מצוקת רבים חצי נחמה.

“איזה ערך יש למסכה, אם אינה יכולה לחסום אפילו ריחות אנוש רגילים?” אומר המודד, ונעימת קולו משתתפת אף היא בהדגשת הצד הקומי של המצוקה האנושית כל־כך, שכן בהתרסה על מפגע טבעי הוא מחקה בהצלחה את צורת הדיבור הנמרצת של הרב סרן כשהתלונן על הססנותם של ראשי מערכת הביטחון.

“יש מטהר אוויר בבית השימוש,” מתנצלת האשה.

“לא כדאי להשתמש בתרסיס ריחני כאשר הכול סגור,” הוא אומר. “אפשר להיחנק גם מניחוח סינתטי.” וכמו לנחמה הוא מוסיף: “כבר נאלצתי לשבת במקום שהריח היה גרוע יותר,” אך אינו מפרש היכן, ואיזה ריח, ונעלם בחדר השירותים.

איש הצבא, נאמן לעקרונותיו, מקפיד לקיים את ההוראות. הוא מעלה על ראשי הילדים את המסכה והברדס, ואחר־כך הוא מעלה אותה גם על ראשו שלו ומכסה בזה על הבעה נחרצת של אדם שלגלגנותו של אדם קל־דעת וחסר־אחריות אינה יכולה להשפיע עליו שיזלזל גם הוא בהוראות מפורשות, לרבות אלו שנראות לו מוטעות, ואולם בה־בשעה הוא מצהיר באוזני המספר – העוזר לאשה שנשארה בחדר לאטום את הממ”ט ומשתדל לשמור על עמדה נייטרלית בשאלה שאינו בקי בה – כי הפעם אין בדעתו לשבת בחדר האטום כמו אידיוט. הוא מוכן אפילו להיפגע, ובלבד שיראה מה קורה. הישיבה בחדר האטום, שאין רואים בו אלא פנים של אנשים נפחדים, משגעת אותו, הוא מכריז במורת־רוח. “שלוש דקות וחצי,” מצהיר הבן הבכור והודף ברשעות את האח הצעיר המבקש לשבת לידו, כקצין בכיר המסלק מחדר המבצעים קצין זוטר שאינו נמנה עם הצוות המנהל את המלחמה.

“יש פה גג?” שואל איש הצבא את הילד, שדמעות נקוות בעיניו.

“כן,” ממהר הלה להשיב וחיוך של גאווה מתנוצץ בעיניו שיבשו בן־רגע.

“פתוח?” שואל הקצין.

“סגור,” משיב הילד.

“אבל יש מפתח על הקולב שעל יד הדלת,” מכריז האח הבכור וגוזל מן האח הצעיר, חסר הישע, את מעט האושר שנפל בחלקו. “תראה שם, עם כזה מחזיק שיש עליו ציור של אוטו.”

“לאן אתה הולך?” שואלת האשה מפתח המקלחת.

“אני עולה לגג!” הוא אומר בתוקף.

בתוקף רב מדי, סבור המספר, כאילו ביקשה לעצור בעדו ויעשה זאת על אפה ועל חמתה. איש הצבא חש, כנראה, שתקיפות כזאת חורגת ממידת הנימוס, שכן היא לא ניסתה כלל להתערב בענייניו ורק דאגה הייתה בקולה, ואולי מטעם זה הוא רואה צורך לתרץ את מעשיו.

“אני מוכרח לראות מה קורה,” הוא אומר בקול רך, ידידותי.

“מה כבר אפשר לראות?” היא אומרת ומציצה בקוצר־רוח אל חדר השירותים, שם מפשיט המודד את חותנה מבגדיו הצואים. לא נוח לה כנראה שהמלאכה המבחילה ביותר נפלה בחלקו של איש זר.

“מה שקורה,” אומר הקצין. “לפחות אראה מתי זה בא ואיפה זה נופל. הישיבה בחדר הסגור משגעת אותי.”

הוא מושך את הדלת וסרטי האיטום נתלשים בקול קריעה מצמרר.

“גם אני,” קורא בנה הבכור.

“אתה לא!” היא נזעקת. ובמחאה היא פונה אל הקצין: “אתה רואה מה עשית. עכשיו הוא שוב יתחיל לצרוח.”

אבל הילד שותק בשפתיים חשוקות.

“אני מצטער,” אומר הקצין לילד. “אתה לא, אמא לא מרשה.”

הילד חונק את בכיו.

אתה רואה," אומרת האשה. “עכשיו זה יבוא.”

“אבל אני מוכרח לצאת,” הוא אומר לאשה הצעירה. “אני נחנק כאן.”

“אני לא מבינה אותך,” היא אומרת במורת רוח. “בגלל הריח?”

“לא,” אומר הקצין. “אני פשוט לא יכול יותר. אני לא יכול לשבת במקום סגור ולחכות.”

“שייצא,” נשמע קולו של המודד מחדר השירותים. ומייד נראה ראשו בפתח. “צא כבר, ונאטום את הדלת!” הוא פוקד על הקצין.

וכשהוא יוצא, והמספר, בעזרת הילד הבוכה חרישית, מחזירים את סרטי האיטום למקומם, ניצב המודד שידיו מגואלות בצואת־אדם בפתח חדר השירותים ומביט אל האשה כמתאפק מלומר לה דבר־מה.

אולי הוא מנסה להסביר לה מדוע לא היו צריכים לעצור את הקצין כשביקש לצאת אל הגג, ומדוע איש המלחמה, שנאלץ להתמודד במקום סגור עם זקנים, נשים וטף והובס, היה מוכרח לצאת ממנו למקום פתוח דווקא ברגע ההוא, דקה וחצי קודם שינחת הסקאד על העיר, ודקה וחצי קודם שיאבד את ההזדמנות האחרונה להשיב לו מול השמים הפתוחים את הכבוד שאיבד בחדר האטום.

מלים, אומרות עיניו המדברות בעד שתיקתו, עלולות לומר קצת יותר ממה שראוי לומר. וניכר באיש שבע־הניסיון, שנראה כחוקר־טבע ואמר שהוא מודד קרקעות, שהיה מרוצה מאוד, אילו ראה בעיני האשה הצעירה, שבפרק הזמן הקצר ששהה עמה בחדר־האטום התחבבה עליו יותר מנשים רבות שעשה עמן כברת דרך ארוכה, אותו זיק של הבנה, המעיד עליה שהיא מבינה גם מדוע היה איש הצבא מוכרח לצאת מן החדר האטום וגם מדוע אין הוא אומר לה את כל הדברים הללו שאומרות עיניו.


המלצות קוראים
תגיות