רקע
נתן שחם
סיפור ארוך
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

היא בחרה לבלות את חופשתה במקום רחוק שבו תוכל להתענג על שמש ומים כאשה אלמונית. הניחה את אצבעה על המפה ובחרה אי שאת שמו לא שמעה מימיה – סוכן הנסיעות אמר שהמקום נפלא, לא מהעולם הזה – וטסה לשם. בחניות הביניים התחרטה על החלטתה הנמהרת ואולם גמרה בדעתה להפיק את מירב ההנאה מהבדידות ומחוף התכלת, שנראה זוהר כל־כך בכרזת הפרסומת שבחברת הנסיעות. מקום שנשתמר בו טבע־בראשית ישיב לה את שלוות הנפש שהיא זקוקה לה.

כשהגיעה לשם לפנות ערב אחרי טיסה ארוכה הבינה שהנחותיה היו מוטעות. טבע בראשית לא השתמר באי ההוא. הכול מיושב, ממוסחר, ואפילו הדקלים והחול שייכים למישהו. והילידים, שלמדו לדבר אנגלית במבטא אמריקני, בטלים בששים. לאוויר נקי כזה יש מחיר גבוה כל־כך, שבקרוב יצטרכו להגר ממולדתם. ידם לא תשיג לשלם בעדו.

היו גם רגעים ארוכים של אי־נעימות, והיא לא הייתה במיטבה כשניהלה ויכוח קולני עם פקיד המלון, אף־על־פי שהיא שכחה לבדוק עם סוכן הנסיעות אם אשרר את פרטי מסעה. כשנכנסה למלון שהזמינו לה בו חדר התברר שהמחשב של המלון קרס ושמה נמחק מרשימת האורחים. מקרה זה העכיר את רוחה כהוגן, וכשנודע לה שגם כל המלונות האחרים מלאים הייתה על סף ההיסטריה.

למזלה, דווקא הוויכוח הקולני, שהתביישה בו, גאל אותה ממצוקתה. גבר אלמוני, בלבוש קולוניאלי לבן, מבריק ומצוחצח, ניגש אליה והציע לה בעברית לגור בביתו.

העברית הייתה כקול ממרומים, דְבַר אדוני. מנין ידע שהיא ישראלית? אין מקום רחוק, אמרה בלבה כשנהג במדים, בן תערובת, העלה את חפציה לתוך ארגז הלימוזינה של דובר העברית המסתורי, שחיוך כומס סוד התנוצץ בעיניו כשדחה בתנועת יד חיננית את הצעתה לשלם בעד ה”צימר". אין הוא משכיר חדרים; יש לו ברוך השם ממה לחיות, אמר. בעצם, היא רק העמידה פנים שהופתעה. היא ניחשה שהוא ישראלי ברגע שניגש אליה בצעד בוטח. כבר הכירה כמה מאלה. במקומות הנידחים ביותר בעולם אפשר לפגוש מהגר ישראלי שמתנהג כאילו הוא בעלי המקום.

אבל הבית שבאה להתארח בו הפתיע אותה. צלליתו, על רקע שמי הכוכב הבהירים, דמתה למבצר צלבני. מבפנים היה מרשים לא פחות. המבוא המואר בנברשות מצועצעות – לשם יופי בלבד, שכן אור עז שבעתיים הפיצו מנורות הלוגן חבויות במרומי הקירות הגבוהים – נראה כשחזור של אולם המחול בארמונו של אציל מן הממלכה האוסטרו־הונגרית. ואולם חדרה, בקומה השנייה, שהוליכהּ אליו משרת מן הילידים, דמה לאותם חדרים שאינם חסרים דבר במלון מודרני בן חמישה כוכבים.

נפעמת מן המזל הטוב שפקד אותה – לעולם לא מאוחר לנפול לתוך איזו הרפתקה משונה, אמרה בלבה – הסיטה את וילון המלמלה הרך שכיסה על החלון והשקיפה החוצה. הכוכבים נראו לה בהירים וקרובים כאורות הרחוקים, אחדים עומדים ואחדים נעים לאטם בתנועה עצלנית של ימי פגרה, שהתנוצצו על צלע ההר דמוי התבור שמעבר למפרץ שעגנו בו בצפיפות מדהימה היאכטות המוארות של השייטים החובבים. ואולם כשהשתכשכה עירומה בג׳קוזי, והניחה לזרמי המים להסעיר את איבריה המוצנעים, נכנם איזה פקפוק בלבה ופתאום חדלה להאמין במזל. כידוע, אין ארוחות חינם, ובכן, באיזה אופן תוכל היא לגמול לאיש הנחמד הזה, שאינו חסר דבר, על החסד שעשה עמה? ומה תעשה אם יתברר שאיש העולם המהדר בנימוסיו הוא תגרן זעיר שיתבע ממנה, במפורש או במרומז, לשלם בגופה בעד שבעה ימי לינה וארוחת בוקר? ואז החליטה להבהיר מראש שמיטתה היא מחוץ לתחום. ואם יחשוב שעשה מיקח טעות כשהזמין אותה לגור בביתו, זו השעה להתחרט. ובהגיע שעת הסעודה לבשה את השמלה השחורה שמצוירים עליה פרחים אדומים בצבעי פסטל רכים, ענדה תכשיט תימני לצווארה ועגילים שצורת תמרור “עצור” להם לאוזניה, וברדתה אל אולם האוכל קיוותה שמעשיה הסמליים יובנו כרוחם: לא לפתותו אלא להרחיקו התלבשה בבגדים היפים לאירוע רשמי. לא מפני שמראהו דחה אותה רצתה להרחיקו – להיפך, היא נמשכה אליו ממבט ראשון – ולא מפני שאהבות מזדמנות מגונות בעיניה מסיבות דתיות או מוסריות, אלא מפני ששנאה מפח־נפש. ניסיונה באהבות גנובות לימד אותה שבכל הנוגע לחטוף־ושגול ההבטחה תמיד מלהיבה יותר מההגשמה. כמובן, אם זו אהבה, זה סיפור אחר. בשבוע ימים אפשר רק להשתטות.

ואף־על־פי שלא מצאה כל דופי בהתנהגותו, ולא דיבר אליה בלשון שנוקט גומל חסד, ניצלה את המחמאה הראשונה שנתן לה – על טעמה בלבוש – כדי להעמידו במקומו. בעצם, כל שאמר היה רק זאת, שגם הוא אוהב לסעוד בבית כמו בחוץ ולכן הוא לבוש בחליפת ערב וכי הוא מרוצה שהתלבשה אף היא לכבוד האירוע וכי שמלתה יפה בעיניו מאוד – והלא אילו לא אמר זאת הייתה נפגעת – ואז הפתיעה אותו בתגובתה, הישראלית מאוד, כך השתבחה בלבה:

“אתה רוצה להשכיב אותי?”

ובו ברגע חשה שהיא עצמה, בעצם הדיבור הגלוי והישיר, הפילה את המחיצה שרצתה להעמיד ביניהם.

ואולם הוא לא פרץ לפתח פתוח.

“כך אומרים היום? להשכיב?” שאל בסקרנות אמיתית. “פעם היו אומרים כזה דבר רק על ילדים שמביאים אותם לישון בבית ילדים בקיבוץ.” לרגע נבוכה, כאילו גלגלה את השיחה לנושא מסוכן והוא, בעדינות וברוב טקט, מאפשר לה לחזור בה מגסותה. והרי לא התכוונה לגלגל ביניהם איזו אירוטיקה מגושמת. להיפך, רצתה רק שיבין כי היא אשה שפיה ולבה שווים ומוטב לה לשאת רגע אחד של מבוכה מאשר לשחק שבוע ימים בקומדיה של טעויות, ועתה הוא עוד עלול לחשוב שהיא אשה קלת־דעת, מתחנחנת, בוטחת בקסמיה.

“פעם? מתי הייתה ה’פעם' הזאת?”

הוא חייך והתוודה: במשך שלושים וארבע שנים כמעט שלא דיבר עברית. היא תמהה: שלושים וארבע שנים לא היה בארץ! אכן, כן, אמר. פלא שהוא זוכר אותה בכלל, נתנה לו מחמאה, וצחקה בחביבות כשביקש לומר גרסא דינקותא והתחלף לו הביטוי באחר. השפה השתנתה מאוד מאז, אמרה לו, והוא חשב רגע ואמר שאם יחליט לנסוע לארץ ילמד קודם באולפן לעברית. הוא שונא לגמגם, התוודה. והיא שאלה כמה שפות הוא יודע, והוא אמר: ארבע הוא יודע קרוא וכתוב ושתיים ככה ככה, ושאל אם עוד אומרים ככה ככה. והיא אמרה, כן, עוד אומרים כך. ופתאום אמר: “האפשרות הזאת מתקבלת על הדעת, אבל איננה תנאי.”

תחילה לא הבינה למה הוא מתכוון, ואז חזר על המלה “להשכיב” כטועם את טעמה בהקשר החדש לו. היא הסמיקה. סומק הוא סוג של הודאה באשמה, חשבה. וכאילו קרא את מחשבותיה אמר: “זה עניין שבין קונסנטינג אדלטס. נכון? אבל אם את אוהבת את בעלך זה כמובן לא בא בחשבון.”

פניה להטו והיא שתקה ארוכות קודם שהשיבה: “אינני חושבת שאני חייבת לך תשובה על השאלה הזאת.”

הוא גיחך, והיא שמעה בקולו איזו חדוות ניצחון לא נעימה: “לא שאלתי, אבל את ענית.”

“אני לא חושבת שההזמנה לגור בביתך מקנה לך את הזכות לדבר אלי בגסות,” אמרה בתוקף.

הוא חייך ועיניו התנוצצו בחיבה: “אני אוהב את האופן שאת מדברת. העברית שלך איז ורי ריץ׳. ביוטיפול. אחרי שבוע אתך ודאי אלמד המון. שווה לי כל רגע שאת כאן. אם מישהו יעשה חשבון אני אצטרך לשלם לך, לא את לי. אבל לא נתחשבן. תרגישי חופשייה לקחת מה שאת רוצה ולא לתת מה שאינך רוצה.”

היא השגיחה שאמר “אינך רוצה” ולא “לא רוצה” וחשבה שבנעוריו ודאי הקפידו עמו על שפה נכונה, ואולם הדברים שאמר הכעיסוה והיא אמרה: “אני מוכרחה להגיד לך, שאני לא אוהבת את הסגנון הזה, סגנון של רומן למשרתות.”

הוא נתן בה מבט מבודח: “מדוע מוכרחה?” אחר־כך שאל: “כך אומרים היום? רומן למשרתות? בזמני היו אומרים ‘רומן זעיר’. אבל את צעירה מדי, ודאי לא קראת את ‘סבינה’ ו’רגינה'.”

היא הכירה לו טובה שהחזיר את השיחה לעניין אחר. חששה, שנוסח הדיבור שלה, התוקפני מעט, דווקא הוא עלול להעניק לשיחה של מה בכך אופי אינטימי. הדיון הלשוני פירק את המתח, וקיבלה עליה ברצון לפתחו. הדיון בתמורות שחלו בביטויים שגורים הוא עניין מרתק בחברת מי ששמורה בזיכרונו שפה שעבר זמנה.

למחרת נתבדו חששותיה. הוא לא דיבר אליה כאילו משהו שנאמר בליל אמש מתיר לו איזו קרבת יתר והוסיף לנהוג בה כאשה זרה לכל דבר. ביומיים הראשונים כמעט שלא ראתה אותו. הוא טס מהאי ליבשת והמשרתים היו מארחיה. לא היה עליה אלא לרמוז, שנחוץ לה דבר מה, והמשרתים מילאו את מבוקשה. עשו מה שעשו ונעלמו קודם שהספיקה להודות להם.

ואולם כשהזמין אותה כעבור שלושה ימים לטוס עמו במטוסו הפרטי, התעורר בה חשד שהוא בכל זאת מחזר אחריה על־פי דרכו הילדותית מעט, שאינה הולמת איש מתוחכם שתלה ציורים של דה־קונינג בפרוזדור ושל אנדי וורהול בבית־הכיסא.

כשהמריא המטוס הקל ריחף על פניו חיוך מאושר של ילד, והיא אמרה בלבה שיש משהו מסוכן בחיוך הזה, אך כבר לא יכלה לחזור בה מהסכמתה לטוס עמו. כשראתה שהוא מבקש להמם אותה בתרגילים אירובטיים ואורב לה מזווית עינו ליהנות מפחדיה, השתדלה להימנע מתגובה. ואולם כשכיוון את מטוסו אל הגשר המחבר את האי אל היבשת, וראתה שהוא מתכונן לעבור תחתיו, נחרדה.

המטוס חלף מעל סירת מנוע והיא השגיחה שנוסעיה אף לא הרימו את ראשיהם. דומה, שהכול מכירים כאן את מארחה ואת שיגעונותיו, אמרה בלבה ונזכרה בסופר האנגלי חד המבט ולבן העור שפגשה על החוף. לפני שנודע לו היכן היא גרה חיזר אחריה במעין זלזול רשלני. ואולם כשנודע לו שהיא האורחת של “האיש הגדול”, כך כינה אותו, החל להדר בכבודה ופנה אליה בנימוס מופרז, והיא תהתה אם מכריו יראים מפניו או מכבדים אותו. עתה, כשהשתעשע בפחדיה, התחרטה שהפקירה את גורלה בידי אדם שהכול מפחדים ממנו.

כששבה השמש והתנוצצה בכנף המטוס מימין הבינה ש”האיש הגדול" עומד לבצע אותו תרגיל שנית. והפעם, הבחינה בחרדה גוברת והולכת, בקטע מסוכן יותר, בין שני עמודי־הגשר הקרובים לחוף. היא רצתה לבקשו שיחדל אך לא היה לה סיכוי לגבור על קול המנוע.

הוא השגיח שהיא רוצה לדבר והיטה את גופו אליה וממש ברגע שעברו בין שני עמודי הבטון המאיימים ונשימתה נעצרה הורה לה באצבעו על הכפתור של תקשורת הפנים. הם כבר היו ברום השמים כשיכלה לדבר. קולה באוזניות היה רדוד ויבש וכמו נמחה ממנו ביחד עם גוני הצליל החמים גם הפחד שהרעידו.

“אתה מנסה להרשים אותי? אין צורך. אני מלאה התפעלות. מצדי אתה יכול כבר לנחות.”

הוא הביט נכחו ולא ענה, וכעין רוגז נדרך במבטו, ואותן העיניים, אשר קודם לכן מצאה בהן חמימות וחריפות, נראו לה עתה ריקות ואכזריות. מייד לאחר־מכן הדמים את המנוע והשיט את המטוס בדאייה אל מסלול ההמראה הפרטי שלו. פניו הביעו אכזבה ושפתיו נמתחו כמו בשעת מציצת עשן.

הוא יודע להתבטא בשתיקה יותר מאשר בדיבור, אמרה בלבה. ואכן, רק אחרי שהנחית את המטוס וכיבה את המנוע ופתח לפניה את הדלת והוריד למענה את הכבש, והושיט לה יד, מעשה אביר, וסייע לה לרדת אל הקרקע המוצקה של שדה התעופה, מקום שהמתין להם הנהג השחור במדים הלבנים, פצה פיו לראשונה.

“עכשיו אומרים ‘להרשים’? פעם היו אומרים ‘לעשות רושם’.”

היא כבשה את זעמה. בני תרבות אין להם בררה אלא להעמיד פנים שהכעס אינו מעביר אותם על דעתם. היא אמרה כי אפשר לומר כך ואפשר לומר כך. הלשון החדשה אימצה, בהשפעת האנגלית, נטיות פועל שמקורן בשם־עצם. נטיות, שלפנים לא היו נסבלות כלל. אך כשהתבקשה לתת דוגמה לא יכלה להיזכר אלא בפועל לטלפן, שהיה מקובל עוד בימים שהיה בארץ. היא לא טרחה לחטט בזיכרונה כדי להביא דוגמאות חדשניות יותר. במלחמת המינים, חשבה, הוא חייל ותיק. השאלות על התמורות שחלו בלשון העברית נועדו “למחוק מהפרוטוקול” את הזלזול שזלזלה במפגן הגבריות שערך לכבודה. ואולם אף־על פי שיכלה לחוש בעלבונו מתחת למעטה העבה של שוויון הנפש שלבש, לא התפתתה להאמין כי דעתה עליו חשובה לו כל־כך. כבר הספיקה להרהר בזה ביומיים שעברו והסיקה שאין יסוד להניח שמכוחו של איזה תהליך כימי מסתורי התעוררו רגשותיו הרדומים של זכר שטוח־בטן בן־בלי־גיל ועשיר מופלג זה דווקא כלפי אשה בת ארבעים ושמונה וחצי, נאה במקצת אבל בהחלט לא יפה אמיתית ולא אחת שמקרינה מיניות עזה. הוא הרי יכול “להשכיב” בלי כל מאמץ כמעט כל חתיכה שהשקיעה את כל חסכונותיה כדי להגיע לכאן והיא רובצת על החוף או על שפת הברכה של מלון פאר כדי לשפשף מרפקים ואיברים אחרים עם ההצלחה ועם העושר, המגיעים לכאן כדי להפיג את שיעמומם בהנאה מיופיו הבתולי של הטבע ומבוסר סכלותן של הבתולות. קשה להאמין שבין שתי השתלטויות על חברת תעופה הסובלת ממחסור באשראי, יבזבז איש כמוהו את זמן החיזור היקר מפז על אשה שפניה נחרשות קמטים כשהיא צוחקת, וזאת מפני שהיא מזכירה לו, כך אמר, איזו ילדונת שאהב לפני ארבעים שנה כשלמדו יחד בגימנסיה. סביר יותר להניח שרגשות ערטילאיים כלפי הארץ שעזב לפני שנים רבות, ולא עורה שהושחם בקרם שיזוף מרוכז, הם שמשכו את תשומת לבו אליה כשעמדה אובדת עצות ליד דלפק הקבלה במלון שלא נמצא לה בו חדר, וגרמו שיזמין אותה לביתו ויעמיד לרשותה אגף מיוחד עם משרתים וכל הנוחיות, מערכות סגורה של פלאי האלקטרוניקה, בביתו המפואר שעל ראש הצוק, שנראה כמו שיגעון גדלות שנוצק בטון והוקף גדרות תיל.

אף־על־פי־כן, למרבה הפלא, הוא אכן מחזרה. תחילה חשבה: אולי זה מין משחק שבינו לבין עצמו: לא, אולי בין שתי פרשיות אהבים סוערות עם צעירות מלאות תקווה, להתנחם קצת במשגל עצלני, נטול אשליות ולכן אולי גם מענג יותר, עם אשה מבוגרת, היודעת כי כל העסק הזה של המין, אם נשמרים היטב מפני סכנות ממשיות, יכול להיות גם סתם חיכוך נעים ולא בהכרח משהו המשנה סדרי בראשית. מכל מקום, עד הטיסה המטורפת הזאת לא הטרידו אותה חיזוריו המבודחים מעט, כאילו עצם העניין שאיש כמוהו, בהתחשב באפשרויות האחרות הפתוחות לפניו, מחזר אחרי אשה בגילה, הוא דבר משעשע כשלעצמו. אולם עתה, עוררו בה חיזוריו פחד. אם הוא מוכן, להסתכן כדי “להרשים” אותה, הרי זה סיפור אחר.

הדרך אל ראש הצוק עברה בשתיקה, כאילו ראוי שיקשיבו בלי לחלל בדיבור לקולו החרישי של מנוע הלימוזינה רב העצמה המסיע אקלים בפני עצמו ממקום למקום בלי מאמץ. רק בקטע הדרך האחרון חזר לדבר. “היית צריכה להגיד שאת מפחדת, לא הייתי עושה את ה’לופ' השני.”

“גם הראשון היה מיותר.”

הוא חייך.

“חשבתי שאתם לא מפחדים אף פעם.”

“אתם?” תמהה.

הוא לא השיב.

ובכן, להפחיד אותה רצה, ולא רק “לעשות רושם”, אמרה בלבה. הדבר עורר בה סלידת נפש. האומנם עשה את התמרונים המסוכנים הללו רק כדי להוכיח לה שהיא מפחדת? וכי השתבחה באומץ־לב? ושמא היה זה עונש על שהעזה פנים כנגדו? : אם כן, מדוע אמר “אתם”? וכי פחדנותה שלה מנתצת את אגדת הישראלי העשוי לבלי־חת? וכי איזה צורך יש לו להוכיח שהדרכון הישראלי מפיח בנושאהו אותה רוח של גבורה שמייחסים לו יח"צני המגבית היהודית המאוחדת? וכי היה מוכן לסכן את עצמו ואותה רק כדי שתסכים עמו שאין יתרון למי ששירת בצה״ל על סתם יהודי בעולם?

“הייתי מוכנה להודות שגם ‘אנחנו’ מפחדים, אבל אני יכולה לדבר רק בעד עצמי. אני מודה. פחדתי, רעדתי מפחד. לא כתוב בפספורט שלי שאסור לי לפחד. עכשיו אתה מרוצה?”

הוא חדל לחייך.

“אני שמח לשמוע שכבר מותר לפחד.”

“אף פעם לא היה אסור.”

“אני זוכר שהיה אסור.”

“על מה אתה מדבר?”

“זה סיפור ארוך.”

בינתיים הגיעו אל ה“טירה” והשער נפתח כמו מאליו והלימוזינה החליקה אל הרחבה שלפני הכניסה הראשית, והנהג קפץ ופתח את הדלת, קודם לפניה ואחר כך לפני נותן לחמו, ומשני עברי המכונית לא יכלו להמשיך בשיחה, וכשנכנסו לבניין לא גילתה כל רצון לשמוע סיפור ארוך. ביקשה להיפרד ממנו לרגלי המדרגות, אבל הוא התלווה אליה ועלה עמה לקומה השנייה.

“פעם היה כתוב בפספורט שלנו ‘לכל הארצות פרט לגרמניה’,” עיכב אותה על סף חדרה. “עד היום אני שומר על הפספורט ההוא.”

“ודאי כבר אין לו תוקף,” אמרה.

“אני יודע,” אמר והוסיף: “תוקף, מלה גדולה בשביל פספורט.”

הוא מקשיב לשפת אמו כמאזין לקולות רחוקים, אמרה בלבה, וחשבה שאולי באמת הזמין אותה לביתו כדי להשתמש בשפה המשתכחת והולכת.

“אני מתנצל שהפחדתי אותך,” אמר פתאום.

“לא נורא. פחדתי. אבל שכנעת׳ את עצמי שאם אתה עושה את זה ודאי זה לא כל־כך נורא. הרי לא תהרוג את עצמך כדי לעשות עלי רושם.”

“אל תסמכי על זה,” אמר בחיוך סתום, “אולי אני מטורף… ואולי העסקים שלי הסתבכו כל־כך, שאין לי בררה אלא להתאבד.”

היא תהתה אם הוא משטה בה.

הוא גיחך: ״את שואלת את עצמך: אם כן – מדוע אני צריך להרוג גם אותך? שאלה טובה. בשביל הביטוח. מתאבדים מאבדים את זכויותיהם. תאונת מטוס עם אשה זרה לא תעורר חשד, שהייתה זו התאבדות…" ומייד הוסיף: “אינך צריכה להיבהל, אני בסדר. יכולת להיווכח.”

בצחוק שנפלט מגרונו מצאה איזו קשיחות לא נעימה. ואולם החיוך שנשא אליה היה תמים, כמעט ילדותי.

“זו הייתה הפעם הראשונה שעברתי מתחת לגשר,” הפתיע אותה. “פחדתי כהוגן. אחר־כך ראיתי שזה לא היה כל־כך נורא ועשיתי את זה עוד פעם.”

“כל זה נראה לי משונה למדי, טו סיי דה ליסט,” אמרה.

הוא נעץ בה מבט קר ושאל איך אומרים בעברית “טו סיי דה ליסט” ואולם התרגום נראה לו מליצי מדי.

“השפה הזאת אינה מתפתחת מספיק מהר בשביל העולם המודרני,” ציין במעין אכזבה והיא שמעה גם צליל קלוש של שמחה לאיד.

בחדרה, כשמחקה מפניה את האיפור שזיעתה חרצה בו תלמים, תהתה אם לא היא עצמה אשמה בזכות שלקח לעצמו להשתעשע בפחדיה כמו מתבגר שרוצה לעשות רושם על הבנות. סגנונה הישיר, חסר המעצורים, בלילה הראשון עורר בו את רוח השטות מימי הנעורים, שגברים רבים זוכרים בגעגועים ומכירים טובה לכל אשה המוכנה לשתף פעולה עמם בשחזור ימי ההבל ההם.

היא עשתה יותר מטעות אחת בלילה ההוא, אמרה בלבה כשנזכרה בלי חמדה איך הפליגה, הלומת יין, בדיבורים על עצמה. האלכוהול מתחבר על נקלה לכל יצר, לרבות יצר השטות המפתה אותנו לספר לזר מה שלא נספר אף לידיד קרוב. איוולת הייתה זו לפטפט באוזניו על היצר ההרפתקני, העוקר אותה מפעם לפעם ממשפחתה ושולח אותה להתאכזב מחדש באיזו פינת חמד אחרת בעולם, פיצוי שהיא לוקחת לעצמה על הנאמנות לבעל התובע יותר אהבה משהיא מסוגלת להעניק.

עתה נזכרה גם שלא הקפידה על הדדיות. היא דיברה ודיברה והוא על עצמו לא סיפר אלא מה שאפשר לספר לכל אחד. היא שיתפה אותו בחלומותיה הכמוסים, והוא סיפר רק עובדות: כמה נשים היו לו וכמה ילדים. הנשים לא זכו לפירוט. רק מספרן נמצא ראוי לציון. ועל צאצאיו דיבר בריחוק אירוני – הבכור בהודו, מבזבז את כספו על איזה מהרישי, הצעיר בסן פרנציסקו, בקומונה של איכות הסביבה, שבה מגדלים ירקות אורגניים ואוכלים את כל התוצרת, והבת באפריקה, בבית חולים למצורעים, שבו יש לה סיכוי להיעשות אלברט שווייצר ממין נקבה. בו בערב, כשבא לחדרה להזמינה לארוחת הערב כבר היה במבטו איזה זיק ערמומי, כאילו חוויית הטיסה המטורפת עושה אותם שותפים לאיזו קנוניה, ולא הופתעה כשבזמן ארוחת הערב החל לפטפט על אהבה, נושא ששותפות הסוד מצדיקה את החיטוט בו, ובמשך כל זמן הארוחה הייתה דרוכה להגן על עצמה מפני אינטימיות יתירה.

הם ישבו משני צדי השולחן רחב המידות והמשרתים התרוצצו סביבם כמו בסעודה רשמית, והוא דיבר כאילו הם לבדם באולם האוכל המלכותי. לפנים היה מכור להנאות הגוף, סיפר. ואילו עתה, שבגר וחכם והוא יודע שלא די באהבה הגופנית, נחוצה לו איזו הרגשה של התעלות התופסת את כל כולו. את מי שהנו עתה ואת מי שהיה לפנים, את הילד שאהב ילדה, את הנער שאהב נערה, את הבחור שאהב את האהבה, ואת הגבר שרצה בית.

בסיפור האהבה הזה, כך חשה, ייחד לה תפקיד של אהובת נעורים ששבה במפתיע מקץ שנים רבות והיא לא רצתה בו. ואכן, בשעת הכושר הראשונה, כשדיבר על אהבת נעוריו כעל “הרפתקה אצילית”, אמרה כי ההרפתקה היחידה שקוסמת אותה עתה, בגילה, היא פגישות עם אנשים מעניינים, המבינים דבר מתוך דבר. אין לה כל צורך לשכב על גבה לשם “התעלות”. התענוגות שלה הם “אורליים” בדרך כלל, הוסיפה, ונהנתה מהבטחת השווא המפולפלת שהציתה ניצוץ סקרני בעיניו. התכוונה לומר ״ורבלית״ – שהדיבור בא אצלה במקום החיכוך בבשר, הסבירה. לאמור, היא מקבלת “אורגזמה” משיחה עם אדם חכם היודע לספר משהו מעניין בצורה מרתקת. היא קיוותה שתגובתה החריפה, המוגזמת במקצת, תלמד אותו שהפחד שהפיל עליה בבוקר, וגאל אותה ממנו במשיכה מהירה של מוט ההיגוי, לא עורר בה לא הכרת טובה ולא איזו מיניות חבויה, הזקוקה לגירויים עזים.

ואולם עד מהרה התברר שנכשלה בטעות מבישה. הדיבורים על אהבה לא נועדו, כנראה, אלא להכשיר את הקרקע לעניין נחשב ממנה. הוא כלל לא חיזר אחריה, אלא רק ביקש להעניק לשיחתם איזו אינטימיות שתפתח פתח לסיפור אחר, שהוא מבקש לספר ואינו מוצא לו א־פרופו.

לבסוף, כמו עייף מללכת סחור סחור, שאל אותה פתאום אם היא מוכנה לשמוע סיפור לא נעים.

“אני לא מתה על סיפורים לא נעימים, אבל אם נחוץ לך לספר…”

הוא שיסע את דבריה. “נחוץ, זו מלה גדולה מדי.”

כשהציצה בעיניו חשה שהפריזה הפעם בגינונים של שליטה־במצב. היא מיהרה לתקן: “מוכנה, כמובן.”

“אבל זה סיפור ארוך,” אמר.

“לא היו לי תכניות אחרות ללילה,” התבדחה.

פניו היו רציניים. “זה סיפור על פחד.”

“כולי אוזן,” אמרה.

“שמחתי לשמוע שהיום כבר מותר לפחד. פעם העונש על פחד היה קשה מאוד,” אמר בשפתיים קפוצות.

“כולנו נענשים על פחד, בדרך זו או אחרת,” אמרה, משתפת פעולה.

“אינני מדבר במטפורות. אני מדבר על עובדות,” אמר בקוצר רוח וקם ממושבו. המשרת מיהר להסיע את הכיסא מאחוריו.

חשבה שהוא מבקש לזמנה לאחת מאותן לשכות שהוא מעמיד לרשות אורחיו, שם יוכלו לשבת בנוח, באינטימיות היפה לסיפורו, ואולם לתימהונה חזר ואמר “אבל זה סיפור ארוך,” והתנצל שפתח בדבר שלא יוכל לסיימו. השעה התאחרה ומחר מחכה לו יום עמוס. ואז נפרד ממנה בקידה קלה והלך לחדרו.

למחרת לא ראתה אותו כל היום. ארוחת הבוקר הוגשה למיטתה, אחר כך בא הנהג והסיע אותה אל החוף. הסופר האנגלי לא היה שם, כאילו אחרי שנודע לו מיהו פטרונה התברר לו פתאום שבעצם הוא אוהב להתחכך עם ההמון. היא שהתה בחוף כל שעות הבוקר וגילתה, למורת רוחה, שהיא חסרה את חברתו של מארחה. בזמן שישבה בצל סוכך וקראה שבועונים מצוירים ראתה את מטוסו צולח את המפרץ ונעלם מאחורי רכס ההרים. ארוחת צהריים אכלה לבדה בחדר האורחים הגדול. המשרתים לא ידעו לומר לה מתי ישוב. ממראה פניהם הקישה כי עצם השאלה היא בגדר הפרה של כללי המקום. בערב, כשבא פתאום והתיישב מולה, אמרה לעצמה כי רק בגלל השיעמום היא שמחה כל־כך לראותו. בזמן הארוחה לא הוציא הגה מפיו ואף חרג מנימוסיו ועיין במסמכים בין מנה למנה. זמן מה חשבה שהוא כועס עליה, ואולם אחרי הארוחה הזמינהּ אל חדר העבודה שלו. שם שלף מתוך ארון משקאות חבוי בקבוק של קוניאק צרפתי ואחרי שהקישו גביעים ושתו לחיים ושיקעו את עצמם בתוך כורסאות העור העמוקות, לנוגה מנורת שולחן חיוורת, ששיוותה לשיחתם מראית עין של ויעוד חשאי, פתח ושאל אותה לתדהמתה אם השגיחה אי פעם כמה דומה הקוניאק לשתן מרוכז של אדם שנאלץ להתאפק זמן רב.

השאלה נראתה לה מוזרה וסרת טעם כל־כך שלא ראתה צורך להשיב עליה, ואולם היא לא החמיצה פנים ולא הביעה מורת־רוח בהעוויה או בתנועת כתף, לפי שהניחה כי השאלה הזאת היא הפתיחה לסיפור הארוך. הוא לא ציפה לתשובה, רק הוסיף, וברק מוזר בעיניו: “הטעם, כמובן, שונה.”

אחר כך שאל אם הדבר מגעיל אותה והיא השיבה בחיוב. הוא אמר: “מצטער, אבל הפרטים המכוערים הללו הם חלק בלתי נפרד מן הסיפור.” והם באמת היו חלק מן הסיפור, שנפתח באמצע וחזר אל ההתחלה, וקפץ אל סופו ושב למלא את החסר באמצע, כדרך כל סיפור שנולד מן הצורך לספרו ומחברו עדיין לא החליט מה ראוי לתיאור מפורט ומה כדאי להצניע ברמז. “הפרטים המכוערים” היו נחוצים לשם הבנת קטע ביניים המתאר שורת עצירים העומדת בתור כדי להשתין לתוך ספל התה של חברם, עציר כמוהם ואף־על״פי־כן הוא בזוי בעיניהם, מפני שהם רק גנבו, או רימו, או שדדו, או אנסו, או ערקו, או נפקדו, ואילו הוא בייש את הדגל ואת ההמנון ואת תג הכובע בבריחתו המחפירה משדה הקרב. הסיפור על “הפרטים המכוערים” נקטע באמצע ושב ונשזר בסיפור הכללי כהרהור פילוסופי. העצירים שהשתינו לתוך הספל שלו ואילצו אותו לשתות את הנוזל המגעיל היו חבורה מכוערת למדי של ברנשים מפוקפקים שלא קראו את סמואל ג׳ונסון אבל ידעו בחוש כי “הפטריוטיזם הוא המפלט האחרון לנבל”. הם לא החמיצו את ההזדמנות להתעלל במי שנחות מהם. הפחדן שברח משדה הקרב ולא נמצא ראוי לסולידריות של הדפוקים אלא לעונש כפול ומכופל. ואולם בהמשך הסיפור התברר כי הפרטים הללו לא היו חמורים בעיניו כעובדה, כי אף־על־פי שלא היה חשש שיברח מן הארץ, שכן אז “לא הייתה לו פרוטה על הנשמה”, החזיקו אותו ארבעה חודשים במעצר עד תום ההליכים.

“ארבעה חודשים! וזה במדינה שקוראת לעצמה דמוקרטית!” קרא בזעם, כאילו לא עברו עשרות שנים מאז המאורע.

הוא סיפר את סיפורו הארוך בשפה עשירת ניבים, עובדות פשוטות בעברית מיושנת, ועניינים דקים מהן באנגלית. לשונו הייתה סרקסטית בדברו על חברים מנוער, ועוקצנית במיוחד כשדיבר על הוריו. הבעה של זלזול ומרירות העכירה את עיניו המבריקות כשהעיד על עצמו שהוא “נצר מגזע גיבורים”, ולגלג על הוריו שהשתמשו בביטויים “חזקים” בלי שום רתיעה מפני מליצה ריקה.

אביו ואמו היו מן המשפחה הלוחמת, סיפר. אנשים, המוכנים להקריב את עצמם ואינם נרתעים מלהקריב גם אחרים. בילדותו שמע רק סיפורי גבורה, על גירוש הבריטים מארץ ישראל ועל המלחמה בשבע מדינות ערביות. אגדות הגבורה שהלעיטו אותו בהן רבצו על לבו כנטל כבד: מצפים ממנו שיהיה ראוי למורשתם של לוחמים שהקדישו את חייהם לשחרור המולדת מעול זרים. אף על פי שהיה ילד חולמני, הנמשך אחרי האמנויות היפות, תרגל את עצמו באכזריות להיות לוחם לבלי חת. כשהגיעה שעתו להתחייל, התנדב ליחידה מובחרת. ולא היה קץ לאושרם של הוריו כשסיים את קורס הממכפים כחניך מצטיין ונחשב ל״חומר קצונה" מעולה. הוריו ומפקדיו תלו בו תקוות מרובות.

עד שלילה אחד הרס את חלומותיהם. חוליה שפיקד עליה נתקלה במארב של מסתננים ונמלטה על נפשה. בערב יצא לסיור שגרתי ובבוקר שלמחרת היה אדם אחר.

“היו לכם נפגעים?”

“לא. הם ירו מוקדם מדי ובנס לא נפגע אף אחד. ניתקנו מגע וברחנו.”

“ולהם היו נפגעים?”

“לא,” גיחך, “ודאי שלא. אנחנו לא ירינו כלל.”

“ירו עליכם ולא השבתם אש?”

הוא נתן בה מבט אירוני. “את שואלת כמו בתחקיר. לא, לא השבנו אש.”

“נבהלתם כהוגן, הא?”

“ודאי שנבהלנו, אבל לא בגלל זה לא השבנו אש, אלא מסיבה פשוטה יותר. לא הייתה לנו תחמושת.”

“יצאתם בלי תחמושת?” תמהה.

“קיבלנו פקודה לצאת בלי תחמושת.”

היא הביטה בו בפליאה, והוא אמר שהפקודה דווקא התקבלה על דעתו.

הסיור לא נשלח לתפוס מסתננים (“היום ודאי כבר לא משתמשים במלה הזאת”) אלא לתרגל אותם להתמצא בלילה. החוליה שלו, שנשלחה לשטח שהייתה בו פעילות צה״לית אחרת קיבלה הוראה לצאת בלי תחמושת. מפקד הגדוד חשש מפני היתקלות עם כוח אחר של צה״ל והניח שבלילה בלי כוכבים ובשטח לא מוכר יהיה קשה לתאם בין כוחות קטנים מיחידות שונות, והתנגשות בין שני כוחות שלנו סבירה יותר ומסוכנת יותר מהיתקלות מקרית במסתננים.

“זה הגיוני,” אמרה. “אם כן, מדוע היו צריכים להעניש אותך?”

“כי אני הייתי מפקד החוליה.”

“אבל הרי קיבלת פקודה.”

“כאן הסיפור מתחיל להסתבך,” אמר ובעיניו התנוצץ ברק קר. “אני הייתי צעיר מדי, וטיפש לא קטן, או, אם תרצי, הבן של הורי, ומישהו אחר היה או רשלן או שאפתן או סתם לא בן־אדם, ובמטה היחידה הוחלט שנחוץ עונש מרתיע ל’ביזיונר' – האם גם היום אומרים ‘ביזיונר’? – וכך קרה שהטוראים קיבלו נזיפה ואני נעצרתי עד תום ההליכים.”

המעצר עד תום ההליכים פגע בו יותר מכול. אילו ידעה על אילו פשעים מחזיקים אדם במעצר עד תום ההליכים, הגיב על ביטוי של פליאה שצץ בעיניה, הייתה מבינה את חומרת המעשה. ארבעה חודשים – ארבעה חודשים! – החזיקו אותו במעצר בלי להביאו לדין, והוא, חסיד שוטה של מערכת השיפוט הצבאית המייצגת את הערכים הנעלים של המשפחה הלוחמת, הצדיק עליו את הדין: ודאי היה חטאו חמור ביותר אם נוהגים בו בקשיחות כזאת, הרי לא יתעללו בו מתוך אטימות לב. תמיד נתן אמון באנשים החכמים בחלונות הגבוהים שמביאים בחשבון שיקולים חינוכיים נשגבים מבינתו. עד כדי כך בטח בצדקתה של “מערכת הביטחון”, שהוריו התייחסו אליה בחרדת קודש, שגם במשפט לא העז לומר שקיבל הוראה לצאת לסיור בלי תחמושת. ולשאלתה על האופן שהגיבו הוריו השיב בקול יבש שלעולם לא ישכח איך היו עומדים ליד השער של מחנה המעצר ובוכים. ואולם מייד הוסיף שבכו לא מפני שנעשה לו עוול, אלא מפני שבייש את המשפחה הלוחמת. הם היו שייכים לדור המתאכזר לעצמו יותר מלאחרים. הם אף לא שכרו לו עורך דין מפני שהחזיקו בדעה ש“לא מכובד לצאת בעונש קל באמצעות שועל פיקח.”

היא אמרה שכל הדבר תמוה בעיניה. הרי מפקדו ידע שאינו אשם. מדוע אפוא לא בא ואמר שנתן הוראה כזאת.

ואז אמר כי זהו הקטע האפל של כל הפרשה. אותו מפקד הועבר בינתיים ליחידה אחרת ואיש לא טרח להזמינו למשפט שהתקיים כעבור ארבעה חודשים.

הייתה זו התקופה הקשה בחייו. איש מחבריו לא ביקר אותו במחנה המעצר. אף לא מי שהייתה חברתו בימים ההם. כאילו פחדה שמא ידבק גם בה ריח הפחד, המגרה את הכלבים לתקוף.

הוא דיבר במרירות כאילו לא חל על סיפורו חוק ההתיישנות, והיא תהתה מדוע לא תבע לזמן למשפט את מפקד הגדוד.

הוא נשם עמוק. צריך להבין את הנסיבות. בית הוריו הכשיר אותו לקבל עליו את האשם. ואולי ההוראה שקיבל הייתה “המלצה” ולא פקודה. רק אחרי שישב ארבעה חודשים בציפייה למשפט עלה בדעתו שלא תהיה זו פגיעה ב“מערכת” אם ישחזר בבית הדין את השיחה עם מפקד־הגדוד.

“ומה הייתה התגובה?” שאלה.

“התעלמו מזה,” אמר כתוהה אם אכן כך היה הדבר. ואחר־כך מצא לזה צד זכות: “יכולתי להבין אותם. אחרי ששתקתי ארבעה חודשים היה מותר להם לחשוד בי שהנימוק הזה מצוץ מן האצבע.”

רק מקץ שנה וארבעה חודשים, בערכאה עליונה, אחרי שישב עוד שנה אחת בכלא צבאי – הכלא היה “מלון פשפשים מהוגן” לעומת המעצר – הבין שסכלותו והאמון הבלתי מוגבל בצדקת הממונים עליו, הם שהמיטו עליו את האסון. אז כבר תבע מהמשפחה לשכור לו עורך דין. ואולם העורך דין ששכרו לו, ידיד המשפחה הלוחמת, לא דרש צדק אלא הסתפק בערעור על חומרת העונש: הבחור לא הבין את הפקודה שקיבל, טען להגנתו. בית הדין הגבוה לצדק הפחית מעונשו וכעבור ימים אחדים שוחרר.

“סוף טוב, הכול טוב,” אמרה.

“באיחור של שנה וארבעה חודשים!” נעץ בה מבט חשדני, כאילו יצאה להגן על מי שעשו לו עוול.

רק אחרי ששוחרר הבין שלעולם לא ירצה את עונשו. מי שאכזב את חבריו נדון לבדידות מוחלטת בחברה שהדבק המלכד שלה הוא רגש החברות.

חבריו לא מחלו לו על חטא שלא חטא. אפילו הטוראים שהיו עמו בלילה ההוא, והציל אותם ממוות בטוח, היו בטוחים שהוא ראוי לעונש שקיבל – המכבש החברתי של האחים לנשק היה כבד מכוח כתפיהם של ילדים בני שמונה עשרה וחצי, ולא חשו שהם עוזבים פצוע בשדה.

תחילה היה הכאב קשה מנשוא, אמר. ורק אחרי זמן רב למד לחיות עמו.

עד עצם היום הזה הפצע פתוח, אמרה בלבה למראה הצער והזעם שבעיניו.

העונש שקיבל התפרסם בפקודת יום של הפיקוד, המשיך את הסיפור הארוך. ביטול גזר הדין לא התפרסם כלל. העונש המרתיע אף זכה לכותרות בעיתונים. הייתה זו תקופה שבה פולחן הגיבורים היה בשיאו, וצנחן שבייש את הכומתה האדומה בייש גם את הדגל. הזיכוי כבר לא היה בגדר חדשות. בינתיים הייתה מלחמת סיני, וחבריו הקריבו את נפשם בשביל לחלץ פצוע בשדה־אש. הסיפור הזה היה גם חדש וגם חינוכי. היה מותר להאמין כי העונש החמור שחטף מפקד צעיר ולא מנוסה, ש“נטש את המערכה”, אכן נשא פרי. הוא לימד, לפחות את אלה שחושבים על “חינוך העם”, שעונש מרתיע, והביזוי שבא בעקבותיו, צופנים בחובם כוח אדיר, הפועל גם כשהוא מיוסד על אי־צדק. יכלו לנסח זאת כך: אי־צדק כלפי יחיד, אשר כתוצאה ממנו ניצלו חיי רבים, איננו עוול כה חמור. דם, מכל מקום, לא נשפך, אמר לו בלוס אנג׳לס היסטוריון ישראלי בשנת שבתון אחרי שסיפר לו את סיפורו, כאילו אי־אפשר לרצוח נפש גם בלי לשפוך דם, סיכם את דבריו.

“אתה לא חושב שאתה מגזים?”

“המורה שלי לעברית היה אומר שאסור להגיד ‘אתה לא חושב’. צריך להגיד ‘אינך חושב’. אני מבין שהשפה בכל זאת מתפתחת. אנשים אינטליגנטים כבר לא מפחדים לעשות שגיאות בדקדוק.”

מן ההערה הדקדוקית, שנאמרה בארשת נינוחה של שוויון נפש מאולץ, הסיקה ששאלתה הכעיסה אותו. ואולם עד מהרה גבר על רוגזו ושב לתאר את חבורת הפליליים במחנה המעצר. הוא דיבר ברגש של תיעוב על ההנאה הכמו־סקסואלית שהייתה למחוקי הפרצוף ההם, השרויים במאמץ מתמיד לתפוס יתרון כלשהו על הזולת, כשהוציאו מתוך מכנסיהם אבר תפוח והשתינו לתוך ספל התה שלו, כמו מבטיחים לעצמם כניסה מכובדת אל תוך גופו, בפתח הראשי. אם הייתה גם בו אותה הומוסקסואליות סמויה, האורבת בחיקה של אחוות הגברים בשדה הקרב, שם נמחו שרידיה האחרונים. זו הסיבה שלא התאבד כאשר יצא מן הכלא. שוב לא היו לו חברים, שהתאבדותו עשויה לנעוץ סכין של חרטה בלבם.

אחר־כך תיאר את השנה הראשונה מחוץ לכלא. בכל מקום שמע מאחורי גבו את הלחישה הארסית “הבזיונר” – אחדים לחשו כדי שלא ישמע, ואחרים כדי שישמע – והוא היה אנוס לשמוע את עלבונו ולהחריש. הרי לא היה יכול להעניק לכל אדם שמתח עליו ביקורת מעמד של בית דין גבוה לצדק ולהתחיל לגולל בפניו את כל הפרשה, הפקודה שקיבל, הנסיבות של ההיתקלות ב“פדאיון” – הוא לא ידע את הכינוי הרווח היום – והיתרון של הבריחה על מות גיבורים – “בכל זאת ארבעה בחורונים חיים זה משהו שלא כדאי לזלזל בו” – ולכן ביקש העברה ליחידה אחרת, פחות גברית ופחות מכובדת, להעביר בה את הזמן שנותר לו עד תום השירות בצבא, שכן הזמן שישב בכלא לא נחשב, עוול בפני עצמו אחרי שזוכה מהתנהגות שאינה הולמת ונאשם רק בחוסר שיקול דעת, שכן גם השופטים שזיכו אותו לא טרחו לחפש את האדם שנתן לו את ההוראה, אלא הסתפקו בזה שנתנו לה פירוש: הכוונה הייתה שלא יסתובבו בשטח בנשק טעון, והוא, כמפקד – “מפקד! ממכף, פישר בן תשע עשרה וחצי!” – היה צריך להצטייד במחסניות ולהחזיק אותן בתרמילו לכל צרה שלא תבוא, כאילו מחסניות בעומק התרמיל היו מאפשרות לו לנהל שם קרב לילי במרחק של מטר וחצי ממארב יזום שתפס עמדה יוצאת מן הכלל בעיקול הוואדי. ולא סתם אמר “לא התאבד”, הדגיש, לא הייתה זו מליצה ריקה, שכן באמת ובתמים עלו בו מחשבות על התאבדות בתקופת המעצר, אבל אחרי שחדל להאמין באחוות החברים לנשק ואיבד כל עניין בפרחחים שהתנהגותם הפחדנית פגעה בו כל־כך – באיזו מהירות התנדפו מהשטח כאילו יש לו מחלה מידבקת – נטש את הרעיון. השחרור מן התלות בחברים שחרר אותו גם מן היצר להשיב לו את כבודו ומן הצורך להשתייך לדור השני של המשפחה הלוחמת, שרגשי החברות העמוקים בין חבריה עשו עליו בנעוריו רושם עמוק כל־כך, שלדידו החברות הייתה ההגשמה של החזון הציוני, ובלעדיה, כמדומה, איבדה הארץ, שחונך למסור עליה את נפשו, את ייחודה. אהבת המולדת שלו, בניגוד להוריו שהעריצו מושגים מופשטים, הייתה הנאמנות לחברים. בלעדיה ארץ־ישראל נהייתה באמת עניין מופשט, חסר משמעות. ואכן אט־אט נותק כל קשר עם בני דורו. ביחידה הלא־קרבית שצורף אליה רכש לעצמו מקצוע, שהיה עתיד לסייע בידו רבות, אך לא חברים חדשים, ואילו בני המחזור שלו בצנחנים שמחו להיפטר מן הזיכרונות הקשים שעורר בהם דווקא אחרי שנהייה ברור שעשו לו עוול. אף החברים מבית הספר הסתייגו ממנו, עדיין לא העזו אז, אף לא המסכנים והחלשים שבחבורה, להתקומם כנגד עריצותו של פולחן הגיבורים, הגלותי כל־כך. אף הקשר עם הוריו נותק. הם לא יכלו לשאת את החרפה ולא חדלו לצלצל לכל ידידיהם ומכריהם כדי “להבהיר את המצב המשפטי” והוא לא היה יכול לשאת את קולם המבקש מחילה על חטא שלא חטאו, ואחרי שאמו הלכה לעולמה, ואביו הייתה בו עזות המצח לומר שמתה מבושה ומשברון לב, עזב את הארץ והלך לבקש את מזלו במקום אחר, מקום שבו יוכל להתנקות מן הכתם שדבק בו.

הקשר היחיד שלו עם הארץ, ענה לשאלתה, הוא הצ׳ק החודשי שהוא שולח לבית־אבות בהרצליה, מקום שם מתפאר הלוחם הוותיק, ברגשי בושה, בהצלחות של בנו בעולם העסקים.

הוא דיבר בזעם עצור. והיא תמהה עליו, שעודנו שומר טינה עמוקה כזאת לכל המעורבים בפרשה. הוא אמר, שכעסו שכך במרוצת השנים. קשה לכעוס על מספר רב כל־כך של אנשים. אדישות היא חצי נחמה. רק אדם אחד הוא ממש שונא מעומק לבו, אמר לבסוף, והוא הקצין שנתן את ההוראה. מפעם לפעם הייתה שבה ומטרידה אותו השאלה: מדוע לא חילץ אותו ממחנה המעצר? הלא משפט אחד מפיו היה שם קץ לכל הפרשה. אחרי שהכיר מנגנונים הירארכיים, אמר מקץ רגע, הבין. האיש ציפה לקידום, וההודאה שנתן פקודה אווילית כזאת לממכף צעיר יכלה להזיק לו. לכן בחר להעמיד פנים שכל העניין פרח מראשו.

“אתה בטוח בזה?” שאלה אותו.

“קשה להיות בטוח. אבל קשה לי להאמין כי בצבא קטן כזה, כמו שהיה צה״ל אז, היה יכול משפט צבאי, שמלכתחילה נועד לו תפקיד חינוכי, להיעלם מידיעתם של קצינים בדרגתו.”

“ואולי באמת שכח שנתן לך הוראה כזאת. הרי לא נתן לך אותה בכתב. ובעצמך אמרת, כי עד המשפט עבר זמן רב, והוא הועבר למקום אחר…”

“את מגינה עליו?”

“מדוע שאגן עליו. הרי אינני מכירה אותו כלל,” אמרה. “אני מגינה עליך. אני פשוט חושבת שנורא להיות תקוע שנים רבות כל־כך עם…”

“אינני תקוע. עשרים שנה לא דיברתי על זה עם אף אחד.”

“אבל חשבת על זה.”

“חשבתי, אז מה?”

“וכל הזמן חשבת איך תוכל להתנקם בו.”

“לא כל הזמן,” אמר, אך הודה, כי מפעם לפעם גלגל במוחו מחשבות נקם, ואולם לא היה בכוונתו לממשן. הרי לשם כך היה עליו לבוא לארץ ולחכות להזדמנות. הרי זו שטות גמורה. וגם לא היה בדעתו לשוב לארץ, ודאי לא בשביל לעשות בה עסקים. “בארץ המטורפת שלכם,” הוסיף בחיוך אירוני, “ככל שהשלטון ליברלי יותר כך הוא בולשביקי יותר.”

כמו צלקת נושנה, שמתעורר בה כאב עם חילופי מזג האוויר, חוזר מוחו ומשחזר את העוול שעשה לו “השלטון”, אמרה בלבה. ואף־על־פי שידעה כי אין בכוח טיעונים הגיוניים להעביר את הכאב, ואפשר אף שיעתיקו את רוגזו אליה, לא יכלה להתאפק ואמרה לו ש“המערכת” לא ייחדה אותו כדי לפגוע דווקא בו. היא נהגה בו כפי שנהגה מפני אטימות שבטבע הדברים. המשמעות החינוכית של העונש חשובה לצבא מן הנזק הנפשי ליחיד. צדק גמור הוא עניין אזרחי.

הוא גיחך. “את מדברת כמו אשה של קצין בכיר,” אמר לה באירוניה.

“בעלי היה קצין בכיר,” אמרה. “הוא פרש רק לפני כמה שנים.”

הוא שתק רגע. אחר־כך שאל: “המשמעות החינוכית של העונש מתרצת גם את המעצר עד תום ההליכים?”

“אינני משפטנית ואינני רוצה לתרץ שום דבר, אני פשוט אומרת…”

“את יכולה לתאר לעצמך שאולי המעצר הזה הוא קנוניה שבין מפקדים כדי להבטיח את עתידו של קצין מוכשר, שחבריו חשבו שאולי מותר להקריב למענו את כבודו האבוד ממילא של סמל, שהצבא יכול להסתדר גם בלעדיו?”

“לפני ששמעתי את הסיפור שלך הייתי אומרת שהדבר אינו מתקבל על הדעת כלל, אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה.”

“זה מה שרציתי לשמוע,” אמר, ובעיניו עמוקות ההבעה צץ כאב חריף כל־כך ששוב לא יכלה להתבצר מאחורי האדישות שבה הגנה על עצמה מפני רגשותיה. הכאב, הרוגז, וסערת הרגשות העצורה, נגעו בלבה כל־כך, שבלי משים הניחה את כף ידה על זרועו, וכעבור דקות אחדות כבר היו במיטה.

היא לא ישנה כל הלילה ההוא, או אולי נרדמה לדקות אחדות מפעם לפעם, ורק לפנות בוקר, אחרי שיצא מחדרה על בהונות – היא לא פקחה את עיניה כדי שלא תצטרך לדבר – לקחה גלולת־שינה. אך זו השפיעה עליה כגלולת־מרץ. מוחה נהיה גרוי וער והיא הייתה מהפכת בדעתה את הפרטים, שהפילו אותם למשגל. לא יכלה להיזכר מי עשה את הצעד הראשון. זכרה רק שנגעה בזרועו ואחר־כך העבירה את כף ידה אט־אט על צווארו בתנועה של עיסוי, כמו בשביל לרפות מן המתח שנדרך בגופו בשעה שדיבר, וזו הייתה התנועה היזומה האחרונה שלה, וכל היתר, כמדומה, נגזר ממנה, כדבר שהיה דרוך בה ולא היה אפשר לעוצרו עוד. היא זכרה גם שברגע שירד מעליה נפלה עליו תרדמה עמוקה. הוא שכב מקופל כעובר, נוחר קלות, מפויס לחלוטין, כאילו כל הסיפור הארוך לא בא אלא “להשכיב” אותה, ועתה, משהושג היעד, נמחץ הזיכרון הכואב בין גופו לגופה והתנדף בזיעתם. חמש שעות תמימות ישן בשלוות עולמים של גור אנוש מאושר, כמו נשתכח מלבו שזה לא כבר חיטט בפצע פתוח, כאילו אחרי שזכה מן ההפקר בליל האהבה שהקנה לו הסיפור הארוך העלה פצעו ארוכה, כאדם שהפקיד את כאבו בידי חברו ונפטר ממנו. בזמן ארוחת הבוקר לא דיברו במאורעות הלילה. כל דיבור היה יכול לחלל את רגעי החמלה היפים שנכמרו בלבה אמש. היא זכרה את מגעו העדין והמרפרף כאירוע שעל גבול החלום. ואולם אט־אט נהייתה השתיקה קשה מנשוא, והיא פצתה פיה ראשונה ודיברה על הסיפור שסיפר לה אמש.

“יש סוף לסיפור שלך?”

“אתמול נגמר,” אמר והביט בה במבט מוזר.

“ואולי הגיעה השעה למחות אותו מזיכרונך.”

“לו היה אפשר…”

“לפחות את השנאה.”

“איני שונא איש.”

“רק אמש אמרת, שאת מפקד הגדוד אתה ממש שונא.”

“זה היה אתמול.”

היא שאלה אם פגש אותו אי־פעם אחרי שנעצר. והוא אמר שעקב אחריו מרחוק. התקוות שתלו בו מפקדיו התקיימו. הוא עלה בסולם הדרגות ונהייה קצין בכיר. ואילולא נכשל באיזה עניין רע אולי היה רמטכ״ל.

בו־ברגע התעורר בה החשד.

“מה שמו?”

“לא תשמחי לשמוע את השם,” אמר והוריד את עיניו אל צלחתו.

רק כעבור זמן־מה הבינה.

“כאשר הזמנתי אותך לכאן, לא ידעתי זאת,” מיהר לתקן את הרושם הקשה שעשו עליה דבריו.

“לכלכת,” אמרה. “כך אומרים זאת היום,” הוסיפה בלעג.

“אני מבקש שתאמיני לי.”

“לא מאמינה לך.”

“אני נשבע לך, שהזמנתי אותך בלי לדעת שאת אשתו. סתם רציתי לדבר קצת עברית עם אשה נאה ואינטליגנטית. כך נראית לי. אחרי שאמרת לי את שמך, עלה בדעתי שאולי את אשתו של האיש ההוא, אבל לא הייתי בטוח. בספר הטלפונים של תל־אביב יש חצי דף בשם הזה.” “ואז החלטת לבדוק.”

“לא בשביל לעשות משהו, סתם בשביל לדעת.”

“איך בדקת?”

“הסופר האנגלי הוא ידיד שלי.”

ובכן, אף זה לא חיזר אחריה בגלל עיניה היפות, רגליה הארוכות וחיטוב גזרתה, אלא העמיד פנים שהוקסם ממנה בשביל להוציא ממנה אינפורמציה. בו ברגע נתקפה גועל.

“ובכן, אני הייתי הנקמה שלך?”

“חס וחלילה,” אמר. “הרי אמרתי לך, שמזמן ויתרתי על מחשבות הנקם. להיפך, רק להודות לו אני צריך. לולא הוא לא הייתי מרשה לעצמי לחיות אי־פעם בחוץ לארץ. באמת האמנתי שמהחיים בארץ משחרר רק המוות.”

היא שתקה. בכל מאודה ביקשה לדחות ממוחה את הרעיון ששכב עמה כדי לפרוע איזה חשבון ישן.

הוא הניח את ידו על כתפה, מחווה של נחמה, ואולם היא דחתה אותה בתנועה נמרצת.

“מה זה עלה בדעתך? נקמה? הרי זה ילדותי כל־כך,” אמר בקול רך.

“אתה לא חדלת מלהיות ילדותי מרגע שדרכה כף רגלי באי הזה.”

“לא תוכלי לומר זאת על השעות האחרונות.”

“אני מקווה שאתה מבין כמה כל זה מכוער,” אמרה.

“את יודעת שלא,” אמר. “אבל אינך מצפה ממני להצהרת אהבה, אף־על־פי שזה היה הדבר הקרוב ביותר לאהבה שהרגשתי בעשר השנים האחרונות.”

“ואני צריכה להאמין לך?”

“אני יכול רק לומר לך מה שאני מרגיש. עשי בזה מה שאת רוצה. נכון, בהתחלה עלה בדעתי הרעיון הטיפשי, שאני יכול לדפוק אותו בין הרגליים שלך, אבל אחרי שלושה ימים חדלת להיות אשתו של האיש ההוא ונעשית את. והמחשבה על נקמה נראתה לי עלובה ומגוחכת.”

“אתה קשקשן לא קטן,” אמרה בכעס.

הוא הביט בה בעצב. “היו רגעים, שהייתי כמעט מאושר.”

“בבל״ת.”

“מה זה?”

“לא חשוב. בולשיט.”

“הבית הזה יתרוקן כאשר תסעי מכאן.”

“יופי. את המשפט הזה שמעתי יותר מפעם אחת.”

“ממי?”

“זה סיפור ארוך,” גיחכה.

“את משתדלת להעליב אותי. אני מודה שזה מגיע לי.”

“כל הגברים אותו הדבר. כשהם מלכלכים הם נעשים סנטימנטליים עד גועל. מחר אעלה על מטוס ואצא מחייך. אתה תצטער יום יומיים ותשכח.”

“אני לא אשכח. אני לא שוכח שום דבר.”

היא שתקה.

“הזיכרון שלי הורג אותי.”

משרת שחור אדיב וחרישי מזג קפה לספל החרסינה מוזהב השוליים שליד צלחתה הריקה.

“שמת לב שאמרתי ‘אני לא שוכח’?”

היא לא ענתה.

“לפני שנפגשנו הייתי אומר ‘איני שוכח’, כמו בגימנסיה, עכשיו אני כבר אומר ‘אנ’לא שוכח’, כמוך. אם היה לנו יותר זמן ביחד הייתי משפר מאוד את העברית שלי.”

היא תהתה אם הוא משטה בה או מפטפט במבוכה.

“אני שמח שנפגשנו,” אמר והביט בה כבוחן את מידת העוינות שבשתיקתה.

היא קמה מהשולחן תיקנה את שמלתה והרחיקה את הכיסא מאחוריה.

״חכי,״ אמר והושיט את ידו כמו בשביל לעכבה שם – ולהרף־עין נגעה ללבה המחווה חדלת הישע של הזרוע הנטויה ששולחן ארוך כל־כך חצץ בינה ובין מה שביקשה לתפוס, והיא נעצרה והבעה של קוצר־רוח בפניה, כאילו רק בשביל להניח לו לסיים את המשפט היא מתעכבת – “חכי רגע. אל תלכי. עדיין לא שתית קפה.”

“תודה,” אמרה והחלה לפסוע אל הפתח. “ותודה על האירוח.”

“אני הוא שצריך להודות.”

“בבקשה.”

“על הכול,” אמר בקול חרישי.

ושוב עיכבהּ כדי להודיעהּ שלא תוכל לקצר את שהותה עמו: העונה בעיצומה וכל המלונות תפוסים וגם מקום במטוס לא תוכל למצוא. היא “שבויה” בביתו עד תום חופשתה. ואולם אם תבקש זאת ממנו, לא יטריד אותה בנוכחותו.

“איזה קטע!” אמרה לעצמה בקול ונעצה את מבטה בפניו הקפואות של המשרת השחור העומד מאחורי גבו.

“סליחה?” אמר, ומקץ רגע הסכים עמה בתנועת ראש. “נכון, כל סיפור הוא קטע מסיפור ארוך יותר.”

המלצות קוראים
תגיות