רקע
זאב ז'בוטינסקי
נכר: מחזה בחמש מערכות
xמוגש ברשות פרסום [?]
kמחזות
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הוצאת "עמיחי", ערי ז'בוטינסקי; 1958

מַכְּסִים גּוֹרְקִי עַל “נֵכָר”

במכתב פרטי מ־20 בספטמבר שנת 1913 כתב מכּסים גוֹרקי אל עורך־הדין א. גרוזנברג:

… האם קרא אדוני את הקומדיה של ז’בוטינסקי “נֵכָר?” – דבר מצוין, ובכלל ז’בוטינסקי הוא אדם מענין להפליא, פיקח, כן ואמיתי ביצירותיו. הקומדיה שׁלו הסעירה אותי עד עומק לבי, ואני ממליץ עליה לפני כל אחד כעל דוגמה שׁל ספר שׁנכתב בכנוּת וביושׁר־לב…


הַנְּפָשׁוֹת הַפּוֹעֲלוֹת

1. הָרוּסִים

העלמה נַטַשָׁה.

סְטְיוֹפָּה, פוֹעל, מדבר בעגה הדרומית

סַבָּא פֶּטְרוֹ, דייג וספן, מדבר בעגה הדרוֹמית.

פְּרִיסְטַאב ושוטרים.


2. הַיְהוּדִים

הוֹנְטָה, איש איטליגנטי צעיר; דוֹמה לרוּסי.

אֶכְּסְטֶרְן אַבְּרָם, כבן 23; זקנוֹ, המכסה פניו עד לעינים משוה לו צוּרה קשישה יוֹתר.

חָבֵר מַקַר, אינטליגנט; חבר הקוֹמיטֶט העירוֹני, בעל גוף מוּצק, תנוּעוֹתיו – תנוּעוֹת בטוחוֹת של אדם תקיף וּרציני.

חֲבֵרָה מוֹטְיָה, מחברי הקוֹמיטט העירוֹני; דיבוּרה נמרץ, תנוּעוֹתיה זריזוֹת, לבוּשהּ רשלני.

קַאוּטְסְקִי, אֶקְסְטֶרְן.

לַסַל, אֶקְסְטֶרְן.

חֲבֵרָה רַשֶׁל.

נִינְקָה, בחורה בת 16, חיננתי1.

אַבָּא שֶׁל נִינְקָה.

דּוֹדָנָהּ שֶׁל נִינְקָה, במעיל־סטודנט אלגנטי.

עוֹרֵךְ־דִּין.

מֶנְדְל קְוַרְטַל, פַבְּרִיקַנְט.

יַכְנָה, אשׁתוֹ.

בְּנוֹ לַזוּרְצִ’יק, אידיוט.

בְּנוֹ אַרוֹנְצִ’יק, תלמיד כתה ד' של גימנסיה פרטית, המקנה זכויות לחניכיה.

גְּרַיְזְמַן, פַבְּרִיקַנְט.

צִיקֶרְזִיס, פַבְּרִיקַנְט.

אִיסַק. פועל בן 18, בערך.

עֶזְרָא. פועל בן 18, בערך.

דּוּדְיָה. פועל בן 18, בערך.

בֶּנְיָה. פועל בן 18, בערך.

אִמּוֹ שֶׁל עֶזְרָא.

אֲחוֹתוֹ הַצְּעִירָה לֵאָה.

נַעַר, המכוּנֶה לַסַלְצִ’יק, בן 14, “מְעורֵר תִּקְווֹת”.

יַשְׁקָה, כּייס.

חֲבֵרָה זִינֵאִידָה.

הָהָמוֹן.


 

מערכה ראשונה

בקייטנה. מדשאה לפני המרפסת. השמש טרם שקעה. – סטיוֹפה, פועל־חרושת צעיר, נכנס כמהסס. הוא מביט את החלון, אך מפני הוילון אינו רואה כלום. – מן הדלת יוצאת למרפסת העלמה נַטַשָׁה.

סְטְיוֹפָּה (בהיסוס)

סְלִיחִי… אוּלַי, אֶפְשָׁר מִמֵּךְ לָדַעַת

אִם זֹאת הִיא קַיְצָנָה מִסְפַּר שָׁלֹשׁ?

נַטַשָׁה

כֵּן, זֹאת.

סְטְיוֹפָּה

תּוֹדָה רַבָּה. 'סְתּוֹבַבְתִּי פֹּה, חִפַּשְׂתִּי,

אַךְ מִפַּחֵד לִשְׁאֹול – וּכְבָר חָשַׁבְתִּי

לָזוּז לַבַּיְתָה. מַה, כְּבָר מְדַבְּרִים?

נַטַשָׁה

כֵּן, כְּבָר פָּתְחוּ. קוֹרְאִים שָׁם רֶפֶרַט.

סְטְיוֹפָּה

טְיוּ! זֶה חֲבָל שֶׁכָּכָה אִתַּחַרְתִּי.

אַךְ גָר אֲנִי עַל־יַד הַבֵּית־חֲרשֶׁת –

רָאִית אֶת הַבִּנְיָן שֶׁל סַמוֹקְוַסוֹב?

אַרְבַּע וֶרְסְטְווֹת מִפֹּה.

נַטַשָׁה

אֵינִי יוֹדַעַת,

אֵינִי מִכָּאן.

סְטְיוֹפָּה

אֶהֶה! גַּם דִּבּוּרֵךְ כְּאִלּוּ

כָּזֶה כְּמוֹ, בְּעֵרֶךְ, מִמּוֹסְקְוָה.

נַטַשָׁה

הַרְחֵק מִזֶּה. מִוּוֹלְגָה.

סְטְיוֹפָּה

בַּנְתִּי תֵּכֶף

כִּי אַתְּ מֵאֵי־מִשָּׁם. נָחַשְׁתִּי בְּבִּן־רֶגַע.

הַטִּיפּ עַל הַפָּנִים. אֶצְלֵנוּ אֵין כָּאֵלֶּה.

סְטְיוֹפָּה

אֵלֵךְ לַהַרְצָיָה.

אֵיךְ לִכָּנֵס? יָשָׁר בְּדֶלֶת זֹאת־הִיא?

וְאַחַר –כָּךְ לְאָנָה?

נַטַשָׁה

פְּנֵה לִשְׂמֹאל.

(סטיוֹפה נתקל ליד הדלת בסטוּדנט במעיל טרזני; הלז מפַנה לו דרך ויוצא למרפסת.)

הַסְּטוּדֶנְט

אוֹי וַאֲבוֹי: שָׁמַעְּתי וְנֶחְמַצְתִּי.

אֲנִי נִמְלָט! וַעֲצָתִי לָךְ, גְּבֶרֶת,

שֶׁתִּבְרְחִי עִמִּי. – אוּלָם הַבִּיטִי:

עוֹד קָרְבָּנוֹת בָּאִים – הוֹי, זֶה דוֹדִי וְנִינְקָה,

בִּתּוֹ הַנֶּחְמָדָה. כְּפַרְפָּרִים אֶל אֵשׁ,

עָפִים גַּם הֵם אֶל אוֹר נְאוּם־הַקֶּסֶם.

(נכנסים נינקה ואביה)

עָלַי לְהַצִּילָם – אוֹתוֹ וְאֶת בִּתּוֹ!

לְאָן אַתֶּם? חִזְרוּ! – הוֹ, גַּם פַּרְפָּר שְׁלִישִׁי…

וְאֵיזֶה מִין פַּרְפָּר – לָכֶם עַל גְּדוֹת הַוּוֹלְגָה

עוֹד לֹא הָיָה כָּמוֹהוּ: זֶה פַּרְפָּר

מִן הַבִּצָּה שֶׁל פִּינְסְק – וּבְכֵן לֹא אַפְרִיעֶנּוּ.

תְּהֵא דַּרְכּוֹ פְּרוּשָׂה לוֹ כְּמַפָּה.

(נכנס אכּסטרן אבּרם: הוּא עושׂה תנועות בידיו בינו לבין עצמו; רואה אותם ונעצר.)

אֶכְּסְטֶרְן אַבְּרָם

כָּאן קַיְטָנָה שָׁלֹשׁ?

הַסְּטוּדֶנְט

כֵּן, עוּשָׁה־חוּשָׁה הֵנָּה.

זֶה כְּבָר חֲצִי־שָׁעָה שֶׁ“מְדַבֶּכֶת”

אֱמֶת עַצְמָהּ מִגְּרוֹן חָבֵר מַקַר.

אַבְּרָם

עַל מַָה הוּא מְדַבֵּר?

הַסְּטוּדֶנְט

תִּסְלַח לִי: מְדַבֵּר?

הוּא שָׁר! רוֹנֵן! רוֹעֵם! מַכְוֶה כָּל לֵב וָנֶפֶשׁ

בְּאֵשׁ דְּבָרָיו. הִנֵּה!

(פותח את החלון. משם נשמע קולו של מַקַר, המתיז כל מלה:)

"אָכֵן, הַמַּעֲבָר

מִמֶּשֶׁק נַטוּרַלִי־לְמֶחְצָה

לְמֶשֶׁק־חֲלִיפִין פִּלֵּס הַדֶּרֶךְ

לְקַפִּיטַל צָעִיר בְּרוּסְיָה הַנִּרְחֶבֶת.

אַךְ בַּד־בְּבַד עִם אוֹן־הַקַּפִּיטַל

קָם כֹּחַ, הַיּוֹנֵק וּמִתְפַּרְנֵס מִמֶּנּוּ,

שֶׁיַּהֲפֹךְ, סוֹף־סוֹף, קַעֲרָתוֹ עַל פִּיהָ.

וּשְׁמוֹ שֶׁל זֶה הַכֹּחַ־שֶׁל־מָחָר –

פְּרוֹלֶטַרְיַט אַדִּיר שֶׁל אֶרֶץ־רוּסְיָה.

(רעם מחיאות־כפים. הסטוּדנט סוגר את החלון.)

הַסְּטוּדֶנְט

לֹא רֶפֶרַט כִּי מוּסִיקָה!

אַבָּא שֶׁל נִינְקָה (בהתפעלות)

נָרוּצָה!

הַסְּטוּדֶנְט

מַה שָּׁם לְךָ?

אַבָּא שֶׁל נִינְקָה

מַה לִּי? דְּבָרִים כָּאֵלֶּה

כִּדְבַשׁ לְפִי. אֲנִי – סוֹחֵר־תְּבוּאוֹת,

אוּלָם אוֹהֵד גָּמוּר.

(אל אבּרם)

וּבְכֵן, חָבֵר, נֵלֵכָה?

אַבְּרָם

לֹא! לֹא אֵלֵךְ. כִּי אֵלֶּה כְּבָר קָרָאתִי

וַאֲחַכֶּה לְמַשֶּׁהוּ חָדָשׁ.

אַבָּא שֶׁל נִינְקָה

אַתְּ, נִינוּצְ’קָה?

הַסְּטוּדֶנְט

נוּ, מַה הִיא שָׁם תָּבִין?

הוּא לֹא יוֹצִיא מִפִּיו דָּבָר פִּיקַנְטִי.

מוּטָב שֶׁנְּטַיֵּל.

אַבָּא שֶׁל נִינְקָה

פּוֹחֵז וָרֵיק!

נוּ, עַד עַכְשָׁו אֶפְשָׁר הָיָה לִסְלֹחַ,

אוּלָם כָּעֵת – חֲסָל! הֲרֵי הָאוֹת נִתַּן,

וְהַשָׁעָה הִגִּיעָה… וְכֵן הַלְאָה.

אַתָּה אֶזְרַח וְ…

(מאחורי החלון נשמעות מחיאות־כפים)

בְּרַווֹ!

(רץ לשמוע)

אַבְּרָם

אִם אֲנִי

מַפְרִיעַ, אֶסְתַּלֵּק מִכָּאן.

הַסְּטוּדֶנְט

חֲלִילָה!

אֵינֶנִי מִתְבַּיֵּשׁ! קֳבָל עֵדָה וָעָם,

בְּקוֹל בָּרוּר וָרָם וּבְלֵב שָׁלֵם אַכְרִיזָה:

“הָעֵת הַחֲדָשָׁה”, שֶׁהִיא שִׂיחַת־כֻּלָּם,

אוֹתִי כִּמְלוֹא־נִימָה עֲדַיִן לֹא הֵזִיזָה.

גַּן־עֵדֶן שֶׁלָהֶם הָפַךְ אָפְנַת־הַיּוֹם,

אַךְ מוּל הַתְקָפָתָם עוֹמֵד אֲנִי כַּסֶּלַע.

נִשְאַרְתִּי בֶּאֱמֶת פּוֹחֵז כִּתְמוֹל־שִׁלְשׁוֹם,

וְהַטַָּפַת־מוּסָר – גַּם אֹזֶן לֹא אַטֶּה לָהּ.

שְׁעוֹן־הַכִּיס שֶׁלִּי הִנֵּהוּ בַּלּוֹמְבַּרְד,

וְהַטַּבַּעַת – לֹא. אוֹהֵב אֲנִי בִּילְיַרְד,

עוֹסֵק מְעַט בִּסְפּוֹרְט, רָץ לַקִּרְקָס בַּחֹרֶף,

נִמְלָט מֵחַיָּטִי – תּוֹבֵעַ־חוֹב קְשֵׁה־עֹרֶף –

וְחוּץ מִזֶּה נִטְפָּל לְכָל עַלְמָה נָאָה

כְּדֵי לַהֲבִיאָהּ לִידֵי תַּרְבּוּת רָעָה.

נַטַשָׁה

פּוֹרְטְרֶט! וְכִי לֹא חָשׁ לִבְּךָ בְּחִילָה וָגֹעַל?

הַסְּטוּדֶנְט

וְלָמָּה לֹא יָחוּשׁ? אֵין חֹק כָּזֶה בְּפֹעַל

שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹשֶׂה וְגַם בּוֹחֵל.

שְׁטֻיּוֹת וַהֲבָלִים! נֵלֵךְ נָא לְטַיֵּל!

נִינְקָה

עִמְּךָ? בְּשׁוּם פָּנִים!

הַסְּטוּדֶנְט

בְּלִי דִּבּוּרִים! קָדִימָה!

נִינְקָה

לֹא, יְדִידִי, חֲסָל, אוֹתְךָ כָּעֵת אַחְרִימָה.

תִּזְכּוֹר מַה שֶּׁהָיָה בְּסִירָתְךָ שִׁלְשׁוֹם,

בְּיוֹם שִׁשִּׁי?

הַסְּטוּדֶנְט

מַדּוּעַ זֶה “בְּיוֹם”?

הֵן זֶה הָיָה בַּלַּיְלָה, בַּחוּרֹנֶת.

אָכֵן, מִן הַדּוֹדָה חָטַפְנוּ נְזִיפֹנֶת!

נִינְקָה (אל נטשה)

אַתְּ מְבִינָה? חָתַרְתִּי בְּמָשׁוֹט –

וְלִי חֻלְצָה עִם גְּלַאי. הָיוּ שָׁם עוֹד סְטוּדֶנְטִים,

וְהוּא… חָצוּף כָּזֶה! מַמֶָּשׁ רָאוּי לְשׁוֹט

מִי שֶׁאוֹמֵר כָּאֵלֶּה קוֹמְפְּלִימֶנְטִים

עַל דְּבַר “כִּתְפֵי־הַחֶמֶד הַשְּׁחֻמּוֹת”!

הַסְּטוּדֶנְט

נוּ, מַה שֶׁהֵן שְׁחֻמּוֹת כְּצֶבַע שׁוֹקוֹלָדָה –

זוֹ רַק אַשְׁמַת אִמֵּךְ: כָּךְ הִיא אוֹתָךְ יָלָדָה.

נִינְקָה

שְׁטֻיּוֹת! אֲנִי אָמְנָם, מְעַט שְׁחֻמַּת־פַּרְצוּף,

אוּלָם… בִּכְלָל – לֹא כֵן. וּפִיךָ – פֶּה חָצוּף!

הַסְּטוּדֶנְט (משסעה)

הַס, הַס… הִנֵּה בָּאָה טוֹבַרִישְץ' מוֹטְיָה.

(במרוצה מגיעה מוטיה. נינקה פורצת בצחוק)

מוֹטְיָה

אוֹי, אַבְּרָם. אַתָּה כְּבָר פֹּה? לָמָּה אֵינְךָ שָׁם? כְּבָר הִתְחִילוּ? כֵּן, כְּבָר הִתְחִילוּ. אֵל אֱלֹהִים, אֵחַרְתִּי לָרֶפֶרַט? הַרְבֵּה אֵחַרְתִּי? אֲנִי רָצָה. – חַכֵּה, הִנֵּה הֶעָלוֹן הָאַחֲרוֹן, זֶה עַתֶָּה הוֹפִיעַ, עָלוֹן טוֹב מְאֹד. (סוֹקֶרֶת אֶת יֶתֶר הַנּוֹכְחִים) קְחוּ גַּם אַתֶּם, לֹא יַזִּיק לָכֶם. לְאַחַר הַקְּרִיאָה מִסְרוּ לְמַכָּרֵיכֶם. אַבְּרָם, אַתָּה נִשְׁאַָר? אֲנִי רָצָה. אֲנִי רָצָה.

נִינְקָה (מתגלגלת מצחוק)

אוֹי, פַּעַם, מֵרֹב צְחוֹק לְמוֹטְיָה זוֹ

חֲזִיָּתִי לְפֶתַע תִּתְפַּקֵּעַ!

הַסְּטוּדֶנְט

כֵּן, לְחָבֵר מַקַר – שְׁנֵי תְּרֵיסָרִים כָּאֵלֶּה

לְצֹרֶךְ פְּעֻלָּה פּוֹלִיטִית־קִמְעוֹנִית.

אַךְ בִּשְׁבִילִי כְּבָר דַּי! שָׂבַעְתִּי! מוֹטְיָה זוֹ,

בִּמְחִילָתָהּ, הָיְתָה לִי לְקִנּוּחַ.

אֶבְרַח! תֵּלְכוּ עִמִּי? לִכְשֶׁתִּרְצוּ, תַּסְפִּיקוּ

לָשׁוּב אֶל הַתָּכְנִית הַסִּפְרוּתִית.

נִינְקָה

אֲנִי נִשְׁאֶרֶת כָּאן. אַתָּה עָלַי נִמְאַסְתָּ.

אוּלַי אֶמְצַָא לִי כָּאן קָרְבָּן לִפְלִירְט. !Addio

(אל אַבְּרָם)

שְׁמַע אֲדוֹנִי: אָמְנָם לֹא אַכִּירְךָ,

אַךְ בּוֹא אִתִּי – אַתָּה מִשֶּׁלָּהֶם,

וְלִי הַכֹּל זָרִים.

אַבְּרָם

אֵינִי מִשֶּׁלָּהֶם,

אֲנִי בֶּן־חוּץ כָּמוֹךְ.

נִינְקָה

אַתָּה בֶּן־חוּץ?

לֹא יִתָּכֵן, שֵׂעַָר כָּל־כַּךְ פָּרוּעַ –

וְלֹא בַּמִּפְלָגָה? בְּלִי עֶקְרוֹנוֹת כָּמוֹנִי?

אַבְּרָם

כָּמוֹךְ? נוּ, כֵּן. אָמְנָם, לֹא בְּמֵאָה אָחוּז,

אוּלָם כִּמְעַט כָּמוֹךְ.

נִינְקָה

מַדּוּעַ זֶה “כִּמְעַט”?

אַבְּרָם

יֶשְׁנוֹ הֶבְדֵל.

נִינְקָה

וּמַהוּ?

אַבְּרָם

לֹא חָשׁוּב.

נִינְקָה

הוֹי, אֵיזֶה “נַדְנְדָן”! כָּזֶה עוֹד לֹא רָאִיתִי.

אַבְּרָם

אֲנִי?

נִינְקָה

וּמִי, אֲנִי? הִנְךָ מוֹצִיא מִלִּים

כְּאִלּוּ, בִּמְחִילָה, מַקְשֶׁה אַתָּה לָלֶדֶת.

אָכֵן, לְבַשׁ־נָא עֹז. אֱזוֹר גְּבוּרָה וָאֹמֶץ:

מָה הַהֵֶבְדֵּל?

הַסְּטוּדֶנְט

חִדְלִי־נָא, נִינְקָה, דַּי!

נִינְקָה

מַה הַהֶבְדֵּל?

הַסְּטוּדֶנְט

אֲנִי לָךְ זֹאת אַסְבִּירָה.

כָּל הַהֶבְדֵּל בְּטִיב מְבֻקַּשְׁכֶם:

אַתְּ רַק קָרְבָּן לִפְלִירְט שָׁם מְבַקֶּשֶׁת,

וְהָאָדוֹן הַזֶּה – אוֹבְּיֶקְט לְאַהֲבָה.

אַבְּרָם

אוּלַי צָדַקְתָּ.

נִינְקָה

כָּךְ! אִלּוּ שָׁמַע זֹאת אַבָּא,

הָיָה אוֹמֵר: הִנֵּה חַזְרָן סוֹלִידִי

וּבַעַל כַּוָּנוֹת רְצִינִיּוֹת.

יָפֶה, בָּחוּר, עֲלֵה־נָא וְהַצְלַח!

וּבְכֵן, אַתָּה הוֹלֵךְ? אֵינְךָ רוֹצֶה? אֵין צֹרֶךְ.

(היא רוצה להכנס לבית. פתאום נעצרת ושׁוב נותנת עיניה באבּרם, משׁהו בפניו מוצא חן בעיניה.)

שְׁמַע, אָדוֹן… אַבְּרָם, לֹא כֵן?

אִם תִּרְצֶה וְגַם תַּגִּיעַ

לְהַקְדִישׁ מְעַט יָגִיעַ

גַּם לְחֵקֶר בְּנוֹת־הַחֵן,

אָז אַמְלִיץ עַל גְּבֶרֶת־חֶמֶד,

צְעִירָה אַךְ מִתְקַדֶּמֶת

בְּמַדָּע בִּלְתִּי־רִשְׁמִי:

גְּבֶרֶת זוֹ – אֲנִי עַצְמִי.

אֵין הַחֵקֶר מְיַגֵּעַ:

כָּל יְדִיד שֶׁלִּי יוֹדֵעַ

מַה מֻּתָּר לוֹ… וְהֵיכָן

זֶה הַגְּבוּל שֶׁשְּׁמוֹ “עַד כָּאן”.

אִם זְמַנְּךָ אֵינוֹ בְּיֹקֶר,

נָא לָבוֹא: אַתָּה מֻזְמָן.

הַשָּׁעוֹת: מִלֵּיל עַד בֹּקֶר,

קַיְטָנָה שֶׁל צִימֶרְמַן.

(מסתלקת במרוצה)

הַסְּטוּדֶנְט

כַָּאֵלֶּה אֶצְלְכֶם עַל גְּדוֹת־הַוּוֹלְגָה אַיִן?

נַטַשָׁה

אֶצְלֵנוּ? בֶּאֱמֶת… לִי לֹא נִקְרוּ עֲדַיִן.

כֻּלְכֶם פֹּה… כְּחוֹלִים. וְחָלְיְכֶם מוּזָר:

מִין פַּחַד מְשֻׁנֶּה, רִיצָה בִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת.

אֵין מְתִינוּת נָאָה, אֵין שֶׁלֶו רַב־הָדָר –

אֵין גַּאֲוָה זוֹ שֶׁבַּשֶּׁקֶט…

(אבּרם מתבונן אליה. נטשׁה יוצאת עם הסטוּדנט לשׁדרה. אברם מלוָם בעיניו שׁעה ארוכה, אחר־כך מתהלך אנה ואנה על פני המדשׁאה, ממלמל משׁהו בינו לבין עצמו ועושׂה תנועות בידיו. – משׁדרה אחרת בא הוֹנטה, נעצר ועוקב אחרי אבּרם.)

הוֹנְטָה

סְלִיחָה, כְּלוּם לֹא אַתָּה הוּא…

אַבְּרָם

כֵּן, אֲנִי הוּא,

בָּרוּךְ הַבָּא! שָׁלוֹם לְךַָ, פַּן הוֹנְטָה.

הוֹנְטָה

בָּרוּךְ גַּם בּוֹאֲךָ! הוֹ, דּוֹר־תַּהֲפּוּכוֹת!

אַתָּה, אַבְּרָם, בֶּן הַ“צַּדִּיק” מִבּוֹדְנִי,

יוֹרֵשׁ פְּלָאָיו, פָּרוּשׁ וּמְקֻבָּל –

כֵּיצַד הִגַּעְתָּ הִֵנָּה?

אַבְּרָם

בְּפַשְׁטוּת:

אוֹ תַּחַת הַסַּפְסָל, אוֹ עַל מַדַּף־מִטְעָן,

אוֹ אַף בִּשְׁתֵּי רַגְלַי.

הוֹנְטָה

אָכֵן, הַפְלֵא־וָפֶלֶא!

וּמִי פִּתָּה אוֹתְךָ?

אַבְּרָם

אַתַָּה רִאשׁוֹן, פַּן הוֹנְטָה;

וְאַחֲרֶיךָ נִשְׁלְחוּ אֵלֵינוּ

עוֹד שְׁנֵי סְטוּדֶנְטִים שֶׁהֻגְלוּ. וְגַם קָרָאתִי.

קָרָאתִי אֶת הַכֹּל.

הוֹנְטָה

לְאוֹר הַנֵּר בַּלַּיְלָה,

בְּתוֹךְ אוֹתוֹ מַרְתֵּף?

אַבְּרָם

וַדַּאי.

הוֹנְטָה

וְאַחַר־כָּךְ?

אַבְּרָם

וְאַחַר־כָּךְ עָבְרָה רִנָּה בַּעֲיָרָה

כִּי מַשֶּׁהוּ מַתְחִיל. וּבְכֵן, חָשַׁבְתִּי כָּכָה:

קָרָאתִי אֶת הַכֹּל, אַךְ לֹא רָאִיתִי כְּלוּם.

עָלַי, אֵיפוֹא, לִרְאוֹת – וְגַם לִבְחוֹן כְּהֹגֶן.

חָשַׁבְתִִּי – וְיָצָאתִי.

הוֹנְטָה

מַה לִּבְחוֹן?

אַבְּרָם

מָה? בַּחֲלַל־אֲוִיר מְזַמְזְמוֹת מִלִּים

כְּיַתּוּשֵׁי־בִּצָּה, מִלִּים לְמִילְיוֹנוֹת.

דּוֹרֵנוּ מְטַפֵּס אֵי־שָׁמָּה כִּמְטֹרָף.

רוֹצֶה אֲנִי לִרְאוֹת, לְאָן וְאֵיךְ וְלָמָּה.

אֶרְאֶה הַכֹּל – וְסוֹף־כָּל־סוֹף אֵדַע.

הוֹנְטָה

אַךְ מַהוּ מַחְנְךָ – וּמָה אֱמֶת בְּפִיךָ?

אַבְּרָם

הַמַּחֲנֶה שֶׁלִּי? לֹא זֶה וְלֹא אַחֵר.

אֲנִי, לְפִי שָׁעָה, בֶּן־חוּץ: אֶכְּסְטֶרְן אַבְּרָם –

כֵּן שְׁמִי וְכֵן טִבְעִי. וְהָאֱמֶת? עֲדַיִן

שׁוֹתֵק אֲנִי. מַה יֵּשׁ לִי לְהַגִּיד?

אַךְ כַּאֲשֶׁר אֶרְאֶה הַכֹּל סְבִיבִי,

אֶחְשׁוֹב, אֶבְדּוֹק, אֶמְדּוֹד, אֶשְׁקוֹל, אָבִינָה –

תִּהְיֶה בְּפִי תְּשׁוּבָה…

הוֹנְטָה

וְאָז?

אַבְּרָם

וְאָז אֶקְרָא:

שִׁתְקוּ! רְשׁוּת־דִּבּוּר הַפַּעַם לְאֶכְּסְטֶרְן

אַבְּרָם!

הוֹנְטָה

אָכֵן, אַתָּה – טִיפּוּס מָלֵא עִנְיָן.

אֶבְּרָם

בַּמֶּה? הַמְעַטִּים מִן הַסְּבִיבָה שֶׁלָּנוּ

יָצְאוּ לִלְמֹד בָּעִיר הַזֹּאת תּוֹרָה?

אֶרְאֶה אוֹתָם בְּכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶַה:

בְּמַלְבּוּשֵׁי־זָרִים וּרְעֵבִים לְלֶחֶם,

לָנִים הֵם עַל רִצְפָּה, נוֹתְנִים פֹּה שִׁעוּרִים

בִּשְׂכַר כּוֹס־תֵּה מָתוֹק, בִּשְׂכַר לִינָה בַּלַּיְלָה,

וּמַתְקִינִים עַצְמָם… קָשֶׁה לוֹמַר לְמָה:

סָפֵק לַבְּחִינוֹת, סָפֵק לַבַּרִיקַדוֹת;

לוֹמְדִים לְסֵרוּגִין לַטִינִית וּמַרְכְּסִיזְם,

פּוֹלִיטִיקָה וְאַלְגֶּבְּרָה. אֲנִי

גַּם־כֵּן כָּזֶה אֶכְּסְטֶרְן, אַךְ אֶלְמַד

עַל־פִּי סִפְרֵי־לִמּוּד שׁוֹנִים מֵאֵלֶּה.

נוּ, וְעַכְשָׁו אֶחְקוֹר אֲנִי אוֹתְךָ.

הַאִם לִזְמַן אָרֹךְ חָזַרְתָּ הֵנָּה?

הוֹנְטָה

אָכֵן, לִזְמַן אָרֹךְ. שָׂבַעְתִּי נְדוּדִים.

אַבְּרָם

כֵּן – בְּאַמֶרִיקַָה. יָדוּעַ לִי. שָׁמַעְתִּי

מִבַּת־עֲיָרָתִי, חַבְרַת־הַמִּפְלָגָה.

מִשָּׁם בְּרֹב פְּרָטִים כָּתְבוּ לָהֶם עָלֶיךָ.

הוֹנְטָה

וּמַה בְּדַעְתָּם?

אַבְּרָם

אוֹמְרִים הֵם לְקַדֵּשׁ

עָלֶיךָ מִלְחָמָה.

הוֹנְטָה

אָמְנָם? מְסֻפָּקַנִי.

הֵבֵאתִי בְּעַצְמִי מִטְעָן גָּדוֹל שֶׁל רֹגֶז,

וּמִי יִתְקֹף אֶת מִי – עֲדַיִן שְׁאֵלָה הִיא.

(בבית מוחאים כף. מן הדלת פורץ למרפסת ולמדשׁאה קהל מגוּון: אינטליגנטים, גברות, עלמות; בחורים ובחורוֹת, בעלי צורה מפלגתית, וגם כעשׂרים פועלים. שׂיחה ערה ומעוּרבּבת.)

שְׁנֵי אֶכְּסְטֶרְנִים

אָכֵן זֶה נִקְרָא לַחֲשׁוֹב בְּאֹרַח מַדָּעִי! – וּמַה הַפְּלִיאָה?

הֲרֵי הוּא קָרָא אֶת כָּל שְׁלֹשֶׁת הַכְּרָכִים בְּגֶרְמָנִית.

גְּבֶרֶת פְּלוֹנִית

מְעַנְיֵן מְאֹד.

אֶכְּסְטֶרְן קַאוּטְסְקִי

אָמְנָם אֶת הַָרַעְיוֹן הַזֶּה הוּא לָקַח מִזּוֹמְבַּרְט.

הַפּוֹעֵל עֶזְרָא

לְמִי יֵשׁ הַכְּרוּז מֵהַיּוֹם, הַפְּרוֹקְלַמַצְיָה?

שְׁתֵּי בַּחוּרוֹת

פְּרוֹלֶטַרִיזַצְיָה? – קוֹנְצֶנְטְרַצְיָה!

חֲבֵרָה רַשֶׁל

וְכִי סְבוּרִים אַתֶּם כִּי בֶּבֶּל אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתָּפֵס לְדֶרֶךְ־מַחֲשָׁבָה רֵאַקְצִיּוֹנִית?

עזרא

“אֶזְרָחִים! מוֹלַדְתֵּנוּ רַבַּת־הַיִּסּוּרִים, אֲחוּזִים לַהֲבוֹת הָאֵשׁ הָאוֹכֶלֶת…”

הַנַּעַר לַסַלְצִ’יק

אֲנַחְנוּ לֹא נַרְשֶׁה זֹאת!

הַגְּבֶרֶת

שֶׁקֶט, בַּעַל־הַבַּיִת אוֹמֵר מַשֶּׁהוּ.

רַשֶׁל

וְכִי כְּדַאי לְהַקְשִׁיב לְבּוּרְז’וּק?

הַגְּבֶרֶת

עוֹרֵךְ־דִּין אֵינֶנּוּ בּוֹרְז’וּק.

עֶזְרָא

כֻּלָּם טִנֹּפֶת.

הַפְּרַקְלִיט (עם תוית בדשׁ הסמוֹקינג)

הַקְשִׁיבוּ חֲבֵרִים! הַרְשׁוּנִי לְהַצִּיעַ…

הוֹאִיל וְאָמָּנֵי־הַתֵּאַטְרוֹן,

שֶׁהִתְנַּדְבוּ לְהִשְׁתַּתֵּף בְּתָכְנִיתֵנוּ,

קְצָת עֲסוּקִים הָעֶרֶב (!force majeure)

וּמִשּׁוּם כָּךְ יַגִּיעוּ בְּאִחוּר, –

אָעוּצָה לָעֲצֶרֶת הַנִּכְבֶּדֶת

לֹא לְאַבֵּד אֶת זְמַן־הַהַפְסָקָה:

לִפְנֵי שֶׁנִּתְמַסֵּר לַחֲוָיָה אֶסְתֶּטִית,

נִשְׁקוֹד עַל בְּסִיסֵנוּ הַחָמְרִי

וּנְחַזְּקוֹ קִמְעָה בַּאֲרוּחֹנֶת.

אֲשֶׁר לַנְּאוּמִים, תִּהְיֶה לָכֶם לְנֵר

סִסְמָה קַדְמוֹנִיָּה: “זְכוֹר, מֶלֶךְ, בְּנֵי־אַתּוּנָה!”

אָמְנָם, אֵי־שָׁם נִתַּן לְבַעֲלֵי־דָבָר

שִׁכְנוּעַ מְצַלְצֵל, אַךְ נִמְצָאִים אֲנַחְנוּ

בְּרוּסְיָה הַקְּדוֹשָׁה: !memento mori

מוֹטְיָה

אֵינֶנִּי מְבִינָה לָמָּה תִפְחַד כָּל־כַּךְ מֵחִפּוּשׂ? הָעִיקָר שֶׁלֹּא יַעַצְרוּ אֶת מַקַר, וְאִם יְקַלְקְלוּ אֶצְלְךָ בְּמִקְצַָת אֶת הַשְּׁטִיחִים, לֹא יַזִּיק לְךָ הַדָּבָר כְּלָל וּכְלָל.

נִינְקָה (לאביה)

מִצְטָרֶפֶת בְּלִי הִסּוּס!

גַּם אֲנִי בְּעַד חִפּוּשׂ!

סְמַרְטוּטִי פֹּה כָּל הַחֶבֶר.

לְפָחוֹת, שׁוֹטֵר הוּא גֶבֶר!

אָבִיהָ (בהצביעו על מקר)

יַלְדָּה פְּתַיָּה אַתְּ, נִינְקָה. לוּ מָצָאתִי

הוֹן־תּוֹעָפוֹת בָּרְחוֹב, הָיָה גוֹרֵם לִי

פָּחוֹת סִפּוּק מֵרֶפֶרַט מִפִיהוּ.

כָּךְ מְדַבֵּר, אֲנִי יוֹדֵעַ מִי?

אוּלַי אֶחָד מֵאֶלֶף פְּרוֹפֶסּוֹרִים.

אֲנִי מַמָּשׁ רָצִיתִי לְנַשְּׁקוֹ!

(מתישׁב)

מוֹטְיָה

שְׁמַע, מַה הִתְיַשַׁבְתָּ כָּאן, וְכִי אֵין לְךּ מָקוֹם אַחֵר? שֻׁלְחָן זֶה הוּא רַק בִּשְׁבִיל אֲנָשֵׁינוּ.

אֲבִי־נִינְקָה

בִּשְׁבִיל פְּרוֹלֶטַרְיַט? סְלִיחָה, אָקוּם בִּן־רֶגַע!

הִנֵּה בְּבַקָּשָׁה! אֲנִי אוֹהֵד גָּמוּר,

אַךְ, כַּמּוּבָן, אֵשֵׁב אֵי־שָׁם בְּזָוִיֹּנֶת,

כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “דַּע, רֶמֶשׂ, מְקוֹמְךָ”.

מוֹטְיָה

מַקַר, דִּבַּרְתָּ הַיּוֹם בְּאֹפֶן קוֹנְסֶקְוֶנְטִי מְאֹד. מַקַר, הָרֵם אֶת צַוְּארוֹנָך. רַק זֶה חָסֵר לָנוּ שֶׁמַּקַר יַצְרִיד אֶת קוֹלוֹ.

מַקַר (בקול לא רם)

שָׁמַעְתִּי, חֲבֵרִים, שֶׁכָּאן רָאוּ אֶת הוֹנְטָה.

מוֹטְיָה

אֵיפֹה? אֲנִי לֹא רָאִיתִי. לֹא יִתָּכֵן! הֵן רַק אֶתְמוֹל הִגִּיעַ. וְכִי יָעֵז לָבוֹא לְכָאן? וּבְכֵן, אַיֵּהוּ? בָּאוּלָם? אֲנִי רָצָה.

מַקַר

“אֲנִי רָצָה” – פִּזְמוֹן־חוֹזֵר

אַחֲרֵי כָּל מַה שֶּׁפִּיךְ אוֹמֵר.

נוֹלַדְתְּ עִם זֹאת הַמְּלִיצָה,

בָּהּ גַּם תָּמוּתִי בְּרִיצָה.

מוֹטְיָה

לֹא, אֲנִי רָצָה בֶּאֱמֶת. אֶהְיֶה רִאשׁוֹנָה לְהוֹקִיעוֹ כְּבוֹגֵד.

מַקַר

נוּ, זֶה חָזָק מִדַּי – בּוֹגֵד.

מוֹטְיָה

מָה אַתָּה סָח? הֲרִֵי כְּבָר נֶחְשַׁב כְּאֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ…

מַקַר

כִּמְעַט. לֹא בְּצוּרָה רִשְׁמִית.

מוֹטְיָה

נוּ, כִּמְעַט מִשֶּׁלָּנוּ. אֲבָל כְּשֶׁיָּצָא לַאֲמֶרִיקָה, שָׁלַחְנוּ לוֹ כְּתוֹבוֹת? שָׁלַחְנוּ לוֹ הוֹרָאוֹת? וְהִנֵּה הַבַּרְנָשׁ אֵינוֹ כּוֹתֵב מִנְּיוּ־יוֹרְק אַף מִלָּה, אֵינוֹ נִפְגָּש עִם אִישׁ מִשֶּׁלָּנוּ, קוֹרֵא הַרְצָאוֹת, הַשֵּׁד יוֹדֵעַ עַל מָה, עוֹבֵר עַל מִפְלַגְתֵּנוּ בִּשְׁתִיקָה גְּמוּרָה וּמַבִּיעַ בְּפֻמְבִּי מַחְשְׁבוֹת־פֶּרֶא כָּאֵלֶּה, עַד שֶׁחֲבֵרֵינוּ בַּאֲמֶרִיקָה לֹא הֶאֱמִינוּ לְמִשְׁמַע אָזְנֵיהֶם. וּבְכֵן הֲרֵי צְרִיכָה אֲנִי לְגַדְּפוֹ וּלְחַָרְפוֹ.

מַקַר

אֵינֵךְ צְרִיכָה. בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן!

זִכְרִי זֹאת.

הַפְּרַקְלִיט

חֲבֵרִים, אֶל הַשֻּׁלְחָן!

מוֹטְיָה

מַקַר, זוֹ פּוֹלִיטִיקָה פַּשְׁרָנִית. מַקַר, תְּפֹס אֶת מְקוֹמְךָ. מֵילָא, אִם אֲנִי לֹא אֶדְאַג לְהוֹשִׁיבְךָ, לֹא יֵצֵא וְלֹא־כְלוּם…

(על המדשאה מסובים לשולחן בעלי צורה מפלגתית מובהקת. גם הַפְּרַקְלִיט כאן. הבּוּרגנוּת סועדת את לבּה בעמידה ומביטה על המדשאה ביראת־כבוד.)

הַפְּרַקְלִיט

שְׁבוּ, חֲבֵרִים, כֻּלְכֶם וְהִתְכַּבְּדוּ־נָא

בְּלִי הַפְצָרוֹת. סְבוּרַנִי כִּי הַפַּעַם

הַיְשִׁיבוֹת שֶׁל מַטָּה וְשֶׁל מַעְלָה,

כְּלוֹמַר הַמִּדְשָׁאָה וְהַמִּרְפֶּסֶת,

יַרְאוּ דֻגְמַת שִּׁתּוּף מַעֲמָדוֹת,

לְפִי עִקָּר גָּדוֹל: לְחוּד לָלֶכֶת,

אַךְ יַחַד – לְהַכּוֹ..ס. חַ־חַ, בְּבַקָּשָׁה!

מוֹטְיָה

אַל תִּדְאַג, גַּם אָנוּ יוֹדְעִים לְמַה נּוֹעֲדוּ מִצְרְכֵי־מָזוֹן. בִּמְקוֹם שֶׁתִּתְחַכֵּם, מוּטָב שֶׁתַּסְבִּיר מַדּוּעַ אֵין מֶלַח?

הַפְּרַקְלִיט

סְלִיחָה! אַלְפֵי סְלִיחוֹת! בִּן־רֶגַע! פְיוֹֽדוֹר!

מִיַּד יִתְּנוּ.

אֲבִי־נִינְקָה

אֵין מֶלַח? אֱלֹהִים!

(רץ כמטורף למרפסת)

קוֹלוֹת בַּמִּרְפֶּסֶת

שִׁמְעוּ, אֵין אֶצְלָם מֶלַח. – תְּנוּ־נָא מִמְלָחָה! – מֻּתָּר? קְחוּ אֶת זֹאת! – רַבּוֹתַי, מִמְלָחוֹת מַהֲרוּ וְהָבוּ מִמְלָחוֹת.

(דחק. מן המרפסת מביאים בריצת־תחרות ממלחות רבות.)

בְּבַקָּשָׁה, מִי צָרִיךְ? – הֵנָּה. – לְמִי עוֹד?

(אחרון נדחק אֲבִי־נִינְקָה ושם את הממלחה שבידו לפני מקר)

מַקַר

תּוֹדָה רַבָּה!

אֲבִי־נִינְקָה

הַמְלַח־נָא לִבְרִיאוּת!

(בהיסוס)

הַגֵּד, הַאִם יִהְיוּ בְּרָכוֹת־עַל־כּוֹס הַפַּעַם?

נִשְׁמַע בְּחֵפֶץ־לֵב, כֵּיצָד צָרִיךְ לִנְאוֹם.

מוֹטְיָה

וְשֶׁמָּא תַּנִּיחַ לוֹ לֶאֱכוֹל תְּחִלָּה? מַקַר, מְרַח לְךָ עוֹד חֶמְאָה. חֲבֵרִים, הַרְגִּישׁוּ אֶת עַצְמְכֶם כְּמוֹ בַּבַּיִת: כָּל הַטּוּב הַזֶּה בָּא מִן “הָעֵרֶךְ הַמּוּסָף”.

נִינְקָה (לאבּרם)

אַף כִּי לִבִּי חָרֵד שֶׁיְּגַָרְשׁוּנִי,

אָסֵב אֶל שֻׁלְחָנָם. סְבִיבוֹ עוֹמֵד הָמוֹן,

שׁוֹתֶה בְּצִמָּאוֹן כָּל צְלִיל, לוֹטֵשׁ עֵינַיִם

וּמִתְפָּעֵל. כָּל־כָּךְ אֹהַב לָשֶׁבֶת

בְּתוֹךְ מִתְפָּעֲלִים. – וּבְכֵן תָּבוֹא?

(סביב השולחן מתנהלת שׂיחה)

חֲבֵרָה רַשֶׁל

יָפֶה! אַךְ צַר כִּי הַמַּרְצֶה

לֹא דָן בְּאֹפֶן מְמַצֶּה

בְּטִיב שׂוֹנְאֵי תְּנוּעַת־עָמָל

לוֹבְשֵׁי מַסְוֶה־שֶׁל־לִיבֶּרַל –

שֶׁהַטִּפּוּס הַמְּתֹעָב

יֻצַּג בְּכָל מַעֲרֻמָּיו

וּמִכְּרֵסוֹ הַ“קִּדְמָנִית”

תֵּצֵא כַּרְכֶּשֶׁת שַׁמְרָנִית.

אֶכְּסְטֶרְן קַאוּטְסְקִי

לֹא! שִׂימִי לֵב אֶל הַקָּהָל:

כָּאן טוֹן חָרִיף יִגְרוֹם סְקַנְדַל.

רֻבָּם, כְּפִי שֶׁקַּל לַחְזוֹת,

צוֹפְנִים כַּרְכֶּשֶׁת שֶׁכָּזֹאת.

רַשֶׁל

וְאֵיךְ נַסְבִּיר אֶת הָעִנְיָן

לַפּוֹעֲלִים?

בֶּנְיָה הַפּוֹעֵל (לתוּמוֹ)

הֵם כָּאן – מִנְיָן.

רַשֶׁל

לוּ גַם שִׁשָּׁה!

אֶכְּסְטֶרְן לַסַל

לוּ גַם שְׁלשָׁה!

הַנַּעַר לַסַלְצִ’יק

אֱמֶת – אָסוּר לְטַשְׁטְשָׁהּ!

לַסַל (בהצביעו על המרפסת)

וְהֵם? זֶה עֵדֶר מְשֻׁנֶּה:

לֹא יֵעָלֵב אִם יְגֻנֶּה.

לְהֵפֶךְ: כָּל־שֶׁיְּגֻדַּף,

בְּיֶתֶר־עֹז מוֹחֵא הוּא כָּף.

קוֹלוֹת בַּמִּרְפֶּסֶת

אַתֶּם מַפְרִיעִים מִלִּשְׁמוֹעַ. – אַתֶּם הַמַּפְרִיעִים וְלֹא אֲנַחְנוּ.

– מַה זֶּה בֶּאֱמֶת? רַבּוֹתַי, אַל תַּפְרִיעוּ לִשְׁמוֹעַ!

אֲבִי־נִינְקָה

אַל תַּפְרִיעוּ לִשְׁמוֹעַ, רַבּוֹתַי!

מוֹטְיָה

נוּ, וּמַָה אוֹמְרִים הַפּוֹעֲלִים? עֶזְרָא, בֶּנְיָה, הַאִם מָצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם הַרֶפֶרַט?

בֶּנְיָה

אוֹי, לְבָבִי הָיָה חוֹשֵׁק

לָשִׁיר, לִרְקוֹד, לְהֵאָבֵק…

עֶזְרָא

וְלִי נִדְמָה: אֲנִי מוֹשֵׁל

בְּמֶרְחָבֶיהָ שֶׁל תֵּבֵל…

מוֹטְיָה

וְאַתֶּה, סְטֶפַּן, הֲבִינוֹתָ? עֲדַיִן קָשֶׁה לְךָ, בְּוַדַּאי?

סְטְיוּפָּה

לֹא כָּל־כָּךְ נוֹרָא הַקּשִׁי כְּמוֹ שֶׁזֶּה נִדְמֶה לָךְ.

רַק חָסֵר בְּהַרְצָיָה זוֹ אֵיזֶה… אֵיזֶה מֶלַח.

לַמְדָנוּת – הָמוֹן וָחֵצִי הַמַּרְצָן יוֹדֵעַ,

אַךְ, סְלִיחִי לִי, לֹא צוֹבֵט הוּא נֶפֶשׁ־הַשּׁוֹמֵעַ.

מוֹטְיָה

מַה חָסֵר לְךָ, בְּעֶצֶם?

סְטְיוֹפָּה

אָנֹכִי בּוּרְיָן, נַנִּיחַ – זְ’לוֹבּ, נֹאמַר בְּלִי בּשֶׁת,

אַךְ 'סְתּוֹבַבְתִּי וְהִכַּרְתִּי כְּפָר, נָמָל, חֲרשֶׁת,

וְעַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ, מַה פֹּה לֹא בְּסֵדֶר.

תִּשְׁמְעִי: עִקַּר־הָעֵסֶק – אַטַמַן לָעֵדֶר!

מוֹטְיָה

מַה? אֵיזֶה אַטַמַן?

סְטְיוֹפָּה

אִישׁ רוּסִי רְחַב־כְּתֵפַיִם וְגִבּוֹר בְּלִי פַּחַד,

בַּעַל קוֹל חָזָק כְּרַעַם וְנָעִים גַּם־יַחַד.

שֶׁיִּנְדּוֹף מִמֶּנּוּ רֵיחַ “סְטֶפּ'” לָאוּקְרָאִינִי,

רֵיחַ ווֹלְגָה לַקַּצַּפִּים… נוּ, עַכְשָו תָּבִינִי?

לֹא אִכְפַּת אִם לֹא חָכָם הוּא כְּמַקַר שֶׁלָּנּוּ,

רַק כִּשְׁתֵּי טִפּוֹת שֶׁל מַיִם יִדְָּמֶה־נָא לָנוּ!

יְדַבֵּר מִלֵּב אֶל לֵב – כְּמוֹ בְּטֶלֶפוֹן הוּא…

אִם קִשְׁקַשְׁתִּי לָךְ, סְלִיחִי־נָא לְטִפְּשִׁים כָּמוֹנוּ!

מוֹטְיָה

סְטֶפַן, עָלֶיךָ לָבוֹא לַאֲסֵפוֹת לְעִתִּים יוֹתֵר קְרוֹבוֹת וְלִקְרוֹא סִפְרוּת. הַאִם נִרְשַׁמְתָּ לַחוּג? הֵרָשֵׁם־נָא מִיָּד, כִּי לְפִי שָׁעָה מְדַבֵּר אַתֶָּה כַּחֲסַר־הַכָּרָה.

אֲבִי־נִינְקָה

מוּבָן, אֵינוֹ בַּר־דַעַת.

הַפְּרַקְלִיט (כוסו בידו)

אֲבַקֵּשׁ

שִׂימַת־לִבְּכֶם לְרֶגַע.

אֲבִי־נִינְקָה

הַס! הַקְשִׁיבוּ!

הַפְּרַקְלִיט

אֵינֶנִּי, חֲבֵרִים, בְּעֶצֶם,

נוֹאֵם־שֻׁלְחָן, אַךְ כָּאן פָּשׁוּט

לִבִּי נִכְנַע לְהִתְרַגְּשׁוּת,

כִּי רִגְשׁוֹתַי – מַעְיָן פּוֹרֵץ הֵם.

אֵין, חֲבֵרִים, אֲנִי רוֹצֶה –

וְלֹא אוּכַל, לוּ גַם נִפְתֵּיתִי –

לְהִתְחָרוֹת, מִצַּד אֶסְתֶּטִי

אוֹ עִנְיָנִי, עִם הַמַּרְצֶה.

אַךְ – כְּדִבְרֵי פִּתְגָּם קוֹלֵעַ

שֶׁל…כִּמְדֻמַּנִי, שֶׁל רֶנַן:

mon verre… – כּוֹסִי, אָמְנָם, קָטָן,

אַךְ מִכּוֹסִי אֲנִי גוֹמֵעַ!

(מפסיק לרגע)

וּבְכֵן כּוֹסִי אֲנִי מֵרִים

לִכְבוֹד אוֹרְחַי הַיְקָרִים,

לִכְבוֹד רָאשֵׁי מַסַּע־הַמֶּרֶד

בִּנְתִיב הַדָּם וְהַפְּגָרִים

לְאֶרֶץ חֹפֶשׁ מְאֻשֶּׁרֶת!

קְרִיאַת “!excelsior” אֶקְרָא

עִם… כִּמְדֻמַּנִי, עִם לוֹנְגְפֶלּוֹ.

הָרִימוּ נֵס בְּטָהֳרָה,

שִׁמְרוּ אֶשׁ־קֹדֶשׁ יְקָרָה –

וּדְעוּ: טִפּוֹת תִּשְׁחַקְנָה סֶלַע.

עַל־כֵּן – עֲלֵה וְהַעְפֵּל

תָּמִיד קָדִימָה, עַם עָמֵל!

לְלֹא מַרְגוֹעַ, לְלֹא נֹפֶשׁ

חִתְרוּ, חִתְרוּ בְּיָם־הַדָּם

לִקְרַאת אָשְׁרוֹ שֶׁל מִין־אָדָם,

לִקְרַאת שִׁוְיוֹן, אַחְוָה וָחֹ…

מוֹטְיָה

כֵּן, כֵּן, טוֹב. שֵׁב־נָא בִּמְחִילָה. מַקַר רוֹצֶה לְדַבֵּר.

(מחיאות כפים)

מַקַר (מדבר ברורות ושקולות)

אֲנִי מוֹדֶה לְךָ בִּשְׁמִי

וּבְשֵׁם כֻּלָּם. שִׁתּוּף בֵּינֵינוּ

לֹא בָּא מֵרֶגֶשׁ אַל־גַּשְׁמִי –

הוּא פְּרִי הֶכְרַח כָּפוּי עַל שְׁנֵינוּ.

לֹא מֵרֹב אֹמֶץ – מֵהֶכְרַח

מִרְדֵּנוּ אָנוּ הִתְלַקֵּחַ;

אַף עֶזְרְכֶם הַדַּל צָמַח

לֹא מֵחִבָּה כִּי מֵהֶכְרֵחַ.


הֶכְרַח קֵרְבָנוּ לְשָׁעָה:

אַךְ בִּמְהֵרָה יַחְלוֹף הַפֶּרֶק,

וְאָז תִּטְּשׁוּנוּ בָּרָעָה

וְתַפְקִירוּנוּ שׁוּב לְהֶרֶג.

יַד־צַר תִּקֹּם לִבְלִי רַחֵם,

וְדַלְתְּכֶם יִנְעַל מַפְתֵּחַ;

אַךְ לֹא מִפְּנֵי פַּחְדָנוּתְכֶם –

חַס וְחָלִילָה: מֵהֶכְרֵחַ.


וְכַאֲשֶׁר תִּזְכּוּ לִפְרוֹשׂ

אֶת כַּנְפֵיכֶם, בִּמְחִיר דָּמֵנוּ,

אָז רַגְלְכֶם בְּבוּז תִּרְמוֹס

בְּנַעַל־לַכָּה אֶת שִׁכְמֵנוּ,

וְעֹל־עָבָר יֵקַל כְּקַשׁ

מוּל עֹל מַחְנִיק וּמְקַפֵּחַ,

שֶׁיְּחַשְּׁלוֹ שַׁלִּיט חָדָשׁ –

לֹא מִשִּׂנְאָה כִּי מֵהֶכְרֵחַ.


וּבַמּוֹעֵד הָאַחֲרוֹן,

כְּשֶׁנִּכְפֶּה אֶתְכֶם לָרֶדֶת,

וּרְצוֹן־עָמָל, כְּחֹק עֶלְיוֹן,

יִכּוֹן עַל אֶרֶץ מְאֻחֶדֶת, –

נָקִים גַּן־עֵדֶן בַּמַּלְכוּת

שֶׁל הֶעָמָל הַמְנַצֵּחַ –

לֹא מֵרֹב רֶגֶשׁ, אַךְ פָּשׁוּט

בְּתֹקֶף צַו־הֶכְרֵחַ.


אֱמֶת, נָחוּץ מַנְהִיג וָרֹאשׁ,

אַךְ כְּבָר הִבְשִׁיל הַפֶּרִי:

כְּבָר בָּא מַנְהִיג כָּל מִין־אֱנוֹשׁ,

כָּל הֲפֵכָה וָמֶרִי.


בּוֹ יֵשׁ מֵרֵיחַ עֲרָבָה –

עָמֹק נֶחְרַת זִכְרוֹ שָׁם;

אַף רֵיחַ ווֹלְגָה – הוּא גַם בָּהּ

הִנִּיחַ הֵד וָרשֶׁם.


וְאִם קוֹלוֹ הָעַז נִשְׁמָע

מִפִּי זָרִים אֲפִילוּ,

יוֹדַעַת רוּסְיָה כִּי לִשְׁמָהּ

בַּמֶּרֶד הֵם הִתְחִילוּ.


אָכֵן דָּרוּשׁ פֹּה אַטַמַן

לְמַאֲבָק צָלֵחַ;

אַךְ הוּא כְּבָר בָּא, חָבֵר סְטֶפַּן, –

וּשְׁמוֹ נִקְרָא הֶכְרֵחַ.


הוּא אֶת כֻּלָּם בְּשׁוֹט־בַּרְזֶל

מַמְרִיץ לַקְּרַָב, קָדִימָה –

וּבְשֵׁם אוֹתוֹ הֶכְרַח גּוֹאֵל

לַקְּרָב כּוֹסִי אָרִימָה!


(המדשאה והמרפסת מוֹחאות כּף. אחר־כך קורא איזה קול מתפעל במרפסת: “נפלא!” והמרפסת פורצת שוב במחיאות־כפים. הונטה עומד על המדרגות. אבּרם מקשיב לכולם הקשבה רבה, מחליף תכופות את מקומו, כדי שייטיב לראות כל אחד ולפעמים, בהיסח־הדעת, ממלמל משהו ועושה תנועות בינו לבין עצמו.)

נִינְקָה (לאביה)

יִתְּנוּ לְךָ מַכּוֹת, שְׁמוֹר פִּיךָ, אַבָּא!

אַבָּא שֶׁל נִינְקָה

דַּי! שָׁתַקְתִּי כַּדָּג בַּמַּיִם

אַרְבָּעִים שָׁנָה – זֶה לֹא צְחוֹק!

חֲבֵרִים! רַק רֶגַע אוֹ שְׁנַיִם!

אֵינֶנִּי יָכוֹל עוֹד לִשְׁתּוֹק.


אָמְנָם, מוֹדֶה אֲנִי: הִֽנְנִי

אִישׁ אָמִיד, סַרְסוּר וְסוֹחֵר.

אֲבָל – בַּר־הַכָּרָה. וּמֵבִיֽן אֲנִי…

(לנינקה, המושכת אותו בשרווּל)

הִסְתַּלְּקִי!… לֹא פָּחוֹת מֵאַחֵר.


רֵאשִׁית: אַָנֹכִי יוֹדֵעַ

הֶבְדֵל בֵּין אַרְנָב לַאֲרִי –

וְלָכֵן אֵינֶנִּי שׁוֹפֵעַ

מְלִיצוֹת רָמוֹת בְּדַבְּרִי.


אֱמֶת, לֹא אֲרִי אֲנִי – אַֽדְּרַבָּא:

אֲנִי – פַּחְדָן וּמוּג־לֵב;

אִם שׁוֹטֵר, חָלִילָה, הַחַדְרָה בָּא,

אֶמָּלֵט לִי מִיָּד לַמַּרְתֵּף.


וַאֲפִילוּ הָעָם כֻּלּוֹ יַעַל

עַל הָרֶשַׁע, וְדָם יִשָּׁפֵךְ –

אָז, אוּלַי, אָנֹכִי בֶּן־בְּלִיַּעַל,

אַךְ אֲנִי בְּפֵרוּשׁ לֹא אֵלֵךְ.


וּמִי, מִכֻּלְּכֶם גַּם־יַחַד,

יֵלֵךְ אֶל הַקְּרָב בְּלִי מָגוֹר?

אָנֹכִי מִתְוַדֶּה עַל הַפַּחַד –

וְאַחֵר מַעֲמִיד פְּנֵי־גִבּוֹר.


אַךְ בְּשֵׁם כָּל מוּג־לֵב שֶׁכָּמוֹנִי,

בְּשֵׁם כָּל מִסְתַּתֵּר בְּחֹרִים,

הָאוֹהֵד לְמִלְחֶמֶת בְּנֵי־עֹנִי

וּמֵרִיעַ: “הֵידָד, בַּחוּרִים!” –


אֲנִי בָּא אֲלֵיכֶם, לוֹחֲמֵינוּ,

לְהַבִּיעַ תּוֹדָה וְחִבָּה.


וְשֵׁנִית – עַל פְּזוּרָיו שֶׁל עַמֵּנוּ

בַּמְדִינָה הָרוּסִית הָרַבָּה.


בְּוַדַּאי, לָכֶם אֵין עוֹד כָּרֶגַע

פְּנַאי לַחְשׁוֹב גַּם עָלֵינוּ לְחוּד –

אַךְ, אֲבוֹי, אֵין אַף רֶגַע בְּלִי פֶּגַע,

וְעַמֵּנוּ עָזוּב וְגַלְמוּד.


כַּמּוּבָן, הוּא יַמְתִּין, וּכְבָר נִיחָא לוֹ

אִם מֻתַָּר רַק לִבְטוֹחַ בָּזֹאת

כִּי עָזֹר תַּעַזְרוּ לוֹ. צָרִיךְ הֲלֹא

בְּצֵל מִישֶׁהוּ פֹּה לַחֲסוֹת!


לֹא לִשְׁטָר־הַבְטָחָה הִתְכַּוַּנּוּ.

הָעִקָּר – אֱמוּנָה בַּלֵּבָב

שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ

לְהַגִּיד לְרֵעָיו וּקְרוֹבָיו:


"גַּם לָכֶם הַמִּשְׁטָר הֶחָדָשׁ הַהוּא –

יָבִיא מַשֶּׁהוּ טוֹב, יְדִידַי!"

אָרִים כֹּוס… לִכְבוֹד אוֹתוֹ מַשֶּׁהוּ,

וּבְקוֹל רָם לְפָרֵשׁ לֹא כְּדַאי.

(הוא מחזיר בזהירות את הכוס למקומה. במרפסת מחיאות־כפים.)

גְּבֶרֶת מִן הַמִּרְפֶּסֶת (בהתרגשות)

אֲנִי… רוֹצָה… יַחְדָו צָרִיךְ לָלֶכֶת…

יַחְדָו… אֵין יְהוּדִי… אֵין יְוָנִי…

חֶפְצִי לוֹמַר כִּי אֵין אֲנִי תּוֹמֶכֶת

בִּנְאוּם כָּל־כָּךְ שׁוֹבִינִי… קַטְנוּנִי.

(במרפסת – מחיאות כפים.)

הוֹנְטָה

אֲבַקֵּשׁ אֶת רְשׁוּת הַדִּבּוּר.

מַקַר

הוֹנְטָה? לְשֵׁם מָה?

מוֹטְיֶה

זֶה הוֹנְטָה?

קוֹלוֹת לְיַד הַשֻּׁלְחָן

זֶה הוֹנְטָה. – הָאֻמְנָם, הוֹנְטָה? – הַאִם הוּא כָּאן? לֹא יִתָּכֵן! – שֶׁקֶט!

(משתררת דממה)

הוֹנְטָה

רַק שְׁתֵּי מִלִּים. רֵאשִׁית, עַָלַי לִהְיוֹת מֻצָּג:

אֲנִי, אִם לְצַטֵּט כִּגְבֶרֶת זוֹ מִיֵּשׁוּ,

אוֹרֵחַ בְּחַגְּכֶַם לֹא בְּבִגְדֵי הֶחָג,

אִישׁ זָר שֶׁבָּא הֲלוֹם מִבְּלִי שֶׁתְּבַקְּשׁוּ.

אֲבָל שָׁחוֹר אֲנִי בִּקְהַל הַמְּסֻבִּין

וּבָאתִי לְנַבֵּא יוֹם מַפָּלָה נִצַּחַת

וְהִֶרֶס קָדְשֵׁיכֶם. אֵינֶנִּי מַאֲמִין

בֶּאֱלִילֵכֶם וּבְכֹחֲכֶם גַּם־יַחַד.


בִּגְעוֹשׁ סָבִיב יָם זָר, רַב עֹצֶם וּתְנוּפָה,

הַמַּרְקִידְכֶם בְּעֹז עַל מַיִם כְּקָנֶֽה צָף, –

תִּרְאוּ אֶת עַצְמְכֶם כִּמְחוֹלְלֵי־סוּפָה,

אַתֶּם, שִׁבְרֵי עֵצִים בְּמַעַרְבֹּלֶת־קֶצֶף.

דַּלִּים מִלְּכַבּוֹת, דַּלִּים מִלְּהַבְעִיר

אֵשׁ תַּבְעֵרַת עוֹלָם, לִתְמוֹךְ אוֹ לְהַפְרִיעַ,

עִם חֶרֶב־שֶׁל־מִשְׂחָק בְּיָד חַסְרַת־שָׁרִיר –

מְיֻתָּרִים אַתֶּם בִּקְרָב כֹּחוֹת מַכְרִיעַ.


בִּעוּט גּוֹרָל מַלְעִיג הֵעִיף אֶתְכֶם לָרוּץ

כְּחֶבֶר פִּרְחָחִים, אֲשֶׁר לִפְנֵי צָבָא רָץ,

וְנִפְתֵּיתֶם לַחְשׁוֹב – וְעַם עָלוּב בַּחוּץ

נוֹאַל לְהַאֲמִין: הִנְּכֶם מוֹשְׁלֵי הָאָרֶץ.

וְהוּא סוֹגֵד לָכֶם, כְּסָב לְשַׂר עָרִיץ,

מִתּוֹךְ סִסְמַת דּוֹרוֹת שֶׁל הִתְרַפְּסוּת נִתְעֶבֶת:

“בְּמִישֶׁהוּ לַחְסוֹת”… לֹא: חֶפְצְכֶם – פָּרִיץ,

שֶׁלְּפָנָיו תּוּכְלוּ לְהִתְפַּלֵּשׁ כְּעֶבֶד!


עַמִּי הָיָה צָרִיךְ כְּצוּר לִהְיוֹת נִצָּב,

וְהוּא שֵׁכַר־זָרִים מָשַׁךְ אוֹתוֹ הַחַגָּה,

הוּא, שֶׁלְּתוֹךְ יֵינוֹ טְרַגֶדִיָה מָזָגָה

סַם־מִסְתּוֹרִין נִצְחִי, עַתִּיק כְּחוּט־יָמָיו.

תִּשְׁתֶּה, אֵפוֹא, עַד־תֹּם, פַּזֵּז־רַקֵּד עַד־קֶבֶר!

לִי אֵין עוֹד בִּשְׁבִילְךָ שׁוּם אֹמֶר וּבְרָכָה.

עַם מְחֻסָּר כָּבוֹד וְגַאֲוָה בַּשֶּׁבֶר –

וְאַרְצָה מִכּוֹסִי אֶשְׁפּוֹךְ אֶת מַשְׁקְךָ.

מוֹטְיָה (בחימה שפוכה)

מַקַר, מַה זֹּאת?!

קוֹלוֹת לָמָּה הִנִּיחוּ לוֹ לְדַבֵּר? – וְכִי אֵין זֶה מְרַגֵּל? – לֹא יִתָּכֵן כִּי זֶה הוֹנְטָה! – זֶה הוֹנְטָה, אֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ הֵיטֵב! – וְאִם הוֹנְטָה. מַדּוּעַ אָסוּר לְהַשְׁלִיךְ אֶת הוֹנְטָה הַחוּצָה? – מַהוּ, בָּרוֹן?

עֶזְרָא אוֹ בֶּנְיָה (בחימה)

מִיָּד מַקַר יָשִׁיב לוֹ כָּרָאוּי!

(מופיע פריסטאב)

הַפְּרִיסְטַאב (באדיבות רבה)

סְלִיחָה!

(מבוכה)

צַר לִי מְאֹד שֶׁקְּצַת אַפְרִיעֲכֶם,

אַךְ, רַבּוֹתַי, אֵינְכֶם בְּחוּץ־לָאָרֶץ.

אֲשֶׁר לַנַּעֲשֶׂה בַּחֶדֶר פְּנִימָה – נִֽיחָא,

יִמְחַל לָכֶם הָאֵל – אַךְ כָּאן לֹא יִתָּכֵן.

בּוֹטֵחַ גַּם אֲנִי שֶׁבְּקָרוֹב

יָבוֹא שִׁנּוּי בָּאָרֶץ, וַאֲַפִילוּ

רִאשׁוֹן אֶשְׂמַח לַחֹפֶשׁ, אַךְ בֵּינְתַיִם –

הַחַדְרָה, רַבּוֹתַי!

הַפְּרַקְלִיט

הַרְשׁוּנִי וְאוֹסִיפָה:

כְּבָר בָּאוּ רִאשׁוֹנֵי הַָאַָמָּנִים;

אָכֵן, אִם נִכָּנֵס עַתָּה לַבַּיִת,

נִכְרוֹךְ אֶת הַנָּעִים וְהַמּוֹעִיל.

הַפְּרִיסְטַאב

כֵּן… הוּא אֲשֶׁר אָמַרְתִּי… הַמּוֹעִיל.

וּבְכֵן, הוֹאִילוּ. אָנָּא. אָנָּא. אָנָּא.

מוֹטְיֶָה

אַל נָא תָאִיץ כָּל־כָּךְ, אֵיזֶה נֹהַג הוּא זֶה?

(מקר תופסה בידה)

הַפְּרִיסְטַאב

אַ, מְיֻדָּע וָתִיק! שָׁלוֹם, שָׁלוֹם עָלֶיךָ!

(מוטיה מזדרזת להסתיר את מקר)

הַפְּרַקְלִיט (משלב זרועו בזרוע הַפְּרִיסְטַאב)

יַרְשֵׁנִי שְׁתֵּי מִלִּים!

הַפְּרִיסְטַאב

יוֹם נֶהְדָּר, לֹא כֵן?

(שניהם נכנסים לשדרה. היום החשיך. חלונות הקיטנה מוּארים. המדשאה והמרפסת נתרוקנו. נותרו רק מקר, מוטיה, אבּרם והונטה.)

מַקַר

לָמָּה עָשִׂיתָ זֹאת?

הוֹנְטָה

הֵן לְשֵׁם כָּךְ חָזַרְתִּי.

אַבְּרָם

סְלִיחָה, אִם אָנֹכִי מַפְרִיעֲכֶם

אֵלֵךְ מִפֹּה.

הוֹנְטָה

חֲלִילָה, הִשָּׁאֵר נָא!

כֵּן, לְשֵׁם כָּךְ חָזַרְתִּי.

מַקַר

יִתָּכֵן.

אַךְ, לְפָחוֹת, לְזֵכֵר רֵעוּתֵנוּ

מִימֵי־עָבָר, צָרִיךְ הָיִיתִ קֹדֶם

לָצֵאת בְּהַכְרָזַת הַמִּלְחָמָה.

הוֹנְטָה

צָדַקְתָּ. לֹא מָשַׁלְתִּי בְּרוּחִי.

פִּתְאֹם כֻּלָּם הָיוּ לִי לְזָרָא,

לְגֹעַל כִּשְׁרָצִים…

מַקַר

מִי?

הוֹנְטָה

בַּרְנָשִׁים הַלָּלוּ,

עַם־חַלְּפָנִים בָּזוּי וּשְׂבַע־חֶרְפָּה,

שֶׁבְּקַלּוּת כָּזֹאת פָּרְטוּ, כִּפְרוֹט שְׁטַר־כֶּסֶף,

טְרַגֶדִיָה גְּדוֹלָה שֶׁל קִלְלַת־אֱלֹהַּ

לְבֶהָרוֹת־שֶׁל־שְׁחִין…

מַקַר

מַה לָּנוּ וְלָהֶם?

מַדּוּעַ־זֶה תַּפְרִיעַ כָּאן אוֹתָנוּ?

הוֹנְטָה

דַּוְקָא אֶתְכֶם! הֵן לְשֵׁם כָּךְ חָזַרְתִּי.

גַּם לֹא אֶרְאֶה הֶבְדֵּל בֵּינְךָ לְבֵין כָּל אֵלֶּה.

אַתָּה – צֶאֱצָאָם מֵרֵֶגֶל עַד קָדְקֹד.

מַקַר

לְפִי דַּרְכּוֹן וָאַף.

הוֹנְטָה

לֹא, גַּם לְפִי הָרוּחַ!

מָקוֹם, יָאֶה לוֹ דְמִי – כֵּן, רַעַם דּוּמִיָּה! –

שָׁם אֵין הֶבְדֵל בֵּין יִלְלַת הַלָּלוּ

לְמַרְסֶלְיֶזָה זוֹ שֶׁבִּגְרוֹנְכֶם:

שְׁנֵיהֶם – אַךְ רַעַשׁ־סְרָק שֶׁל הִתְרַפְּסוּת

בְּלִי גַאֲוָה זוֹ שֶׁבַּשֶּׁקֶט.

מֵבִין אַתָּה?

מַקַר

מֵבִין. חֲסַל. שָׁלוֹם!

הוֹנְטַָה

שָׁלוֹם… עַד הַפְּגִישָׁה.

(מקר ומוטיה נכנסים לבית. שתיקה. הוֹנטה נרגש מאוד.)

אַבְּרָם (בזהירות)

הַפְלֵא וָפֶלֶא!

הוֹנְטָה

מָה?

אַבְּרָם

" בְּלִי גַאֲוָה זוֹ שֶׁבַּשֶּׁקֶט" –

אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה שָׁמַעְתִּי כְּבָר אֵי־פַּעַם,

אַךְ לֹא אֶזְכּוֹר מִמִּי…

הוֹנְטָה (כמדבר לעצמו)

אֲנִי זוֹכֵר הֵיטֵב.

אַבְּרָם (בזהירות)

מָה?

הוֹנְטָה (לאחר שתיקת־מה)

פְרַאזָה זֹאת קְשׁוּרֶָה בְּיוֹם שִׁכְרוֹן־נַפְשִׁי,

יוֹם יְחִידִי שֶׁבּוֹ הִתַּרְתִּי לִי הָעֹנֶג

לִשְׁכּוֹחַ, מִי אֲנִי.

אַבְּרָם (בזהירות)

לִשְׁכּוֹחַ מָה?

הוֹנְטָה

לִשְכּוֹחַ

מִי אָנֹכִי.

(לאחר שתיקה קלה)

רָאִיתִי קִישִׁינְיוֹב.

הַוַּעַד־לְעֶזְרָה שָׁלַח אוֹתִי עִם כֶּסֶף

וַחֲבִילַת בְּגָדִים מְשֻׁמָּשִׁים.

שְׁלֹשָׁה יָמִים עָשִׂיתִי שָׁם.

אַבְּרָם (בזהירות)

וּבְכֵן?

הוֹנְטָה (בהעוית בחילה)

בַּלַּיְלָה הַשְּׁלִישִׁי בָּרַחְתִּי. שָׁם חָסַרְתִּי

אֲוִיר לִנְשִׁימָה. דִּמִּיתִי בְּנַפְשִׁי

כִּי הָעוֹבְרִים בָּרְחוֹב מַרְאִים עָלַי בְּאֶצְבַּע:

רְאוּ־נָא, יְהוּדוֹן! רְאוּ־נָא, זִ’יד מֻכֶּה!

נֶחְבֵּאתִי בַּקָּרוֹן, נִצְמַדְתִּי אֶל הַקִּיר,

נִמְנַעְתִּי מִלָּצֵאת בְּתַחֲנוֹת־בֵּינַיִם,

אִלַּצְתִּי אֶת עַצְמִי לֹא לְדַבֵּר עִם אִישׁ,

לֹא לְהַבִּיט סְבִיבִי, לֹא לְהַרְהֵר אֲפִילוּ

וְרַק לִנְסוֹעַ הַָלְאָה.

אַבְּרָם (בזהירות)

נוּ, וּמָה?

הוֹנְטָה

בַּזְּמָן הַהוּא שָׁמַעְתִּי אֶת הַפְרָאזָה.

הָיָה זֶה בַּסְּפִינָה. עַל פְּנֵי הַוּוֹלְגָה.

אַבְּרָם

וַדַאי, מִפִּי אִשָּׁה?

הוֹנְטָה

כֵּיצַד נִחַשְׁתָּ?

אַבְּרָם

אֲנִי יוֹדֵעַ?… כָּכָה.

הוֹנְטָה

כֵּן, שָׁמַעְתִּי

אֶת הַדָּבָר מִפִּי עַלְמָה רוּסִית

אֲשֶׁר עִמָּהּ חַגּוֹתִי אֶת חַגִּי.

כִּי חַג עָרַכְתִּי לִי. – וַהֲיָדַעְתָּ, מַהוּ?

אָמַרְתִּי לָהּ שֶׁהִנְנִי לֹא זִ’יד

כִּי אִם רוּסִי. נִגַּשְׁתִּי וְדִבַּרְתִּי

כִּשְׁוֵה־זְכוּיוֹת עִמָּהּ. כְּבֶן־חוֹרִין מִבֶּטֶן.

הוֹ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָשַׁמְתִּי לִרְוָחָה.

שׁוּב לֹא שָׂנֵאתִי אִישׁ, לֹא בַּזְתִּי וְלֹא בּשְׁתִּי,

וְנִשְׁמָתִי לְפֶתַע נִזְדַּכְּכָה,

כְּאִלּוּ מִמַּחְנָק שֶׁל בֵּית־מַרְזֵחַ

יָצָאתִי לַמֶּרְחָב – אוֹ עַל כַּנְפֵי־הָרֶנֶן

הוּעַפְתִּי לְמַלְכוּת הָאַגָּדָה,

וְכֶתֶר בְּרֹאשִׁי נִתַּן פִּתְאֹם… בַּבֹּקֶר

יָרְדָה הַצְּעִירָה מִן הַסְּפִינָה,

אֵינִי זוֹכֵר הֵיכָן. אָז בֹּשְתִּי וְנִכְלַמְתִּי

עַד בְּחִילָה. אַךְ לוּ לֹא לַיְלָה זֶה

וְלֹא חֲלוֹם הַמֶּלֶךְ־לְשָׁעָה,

כִּי־אָז, וַדַּאי הָיִיתִי מִשְׁתַּגֵּעַ.

אַבְּרָם

וְאַחַר־כָּךְ?

הוֹנְטָה

הַצְּעִירָה יָרְדָה־לָהּ,

וְאָנֹכִי מִהַרְתִּי לְתָאִי,

רָחַצְתִּי מִפָּנַי אֶת רִשּׁוּמֵי הַלַּיְלָה

וְעַל לוּחוֹת־לִבִּי שָׂרַפְתִּי חִישׁ בָּאֵשׁ

אֶת הַדִּבְּרוֹת כֻּלָּם – וּבִמְקוֹמָם חָרַתִּי

פִּתְרוֹן אֶחַָד לְכָל חִידוֹת־עוֹלָם.

אַבְּרָם

מָה?

הוֹנְטָה

רַק צִוּוּי אֶחָד: צִוּוּי שֶׁל גַּאֲוָה,

שֶׁל גַּאֲוָה קָרָה, הַמֻּצָּקָה כַּסֶּלַע

וַעֲמֻקָּה כִּתְהוֹם – גַּאֲוָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,

אֲשֶׁר גָּזְלוּ כִּסְאוֹ וַעֲטַרְתּוֹ.

(שתיקה)

אַבְּרָם (בזהירות)

וּבְכֵן?

הוֹנְטָה

כְּבָר שְׁתֵּי שָׁנִים חָלְפוּ מֵאָז. גָּנַזְתִּי

אֶת אֶבֶן־לוּחוֹתַי בִּסְגוֹר־לִבִּי,

שׁוֹטַטְתִּי בָּעוֹלָם וְהִתְבּוֹנַנְתִּי

וּבִנְדוּדַי לִטַּשְׁתִּי לְלֹא־הֶרֶף

אֶת הֶחָרוּת בָּאֶבֶן – וְהִנֵּה

הֵבֵאתִי דִבְּרוֹתַי אֶל הַמִּשְׁתֶּה,

לִמְקוֹם אוֹתוֹ מָחוֹל סָבִיב לַפֶּסֶל –

לָעֵגֶל הַיָּצוּק מִפָּז גָּנוּב.

אַבְּרָם (בזהירות)

וּבְכֵן?

הוֹנְטָה

רוֹצֶה אֲנִי לִשְׁבּוֹר אֶת זֶה הַפֶּסֶל.

אַבְּרָם

וּמַה תִּתֵּן לַנֶּפֶשׁ תְּמוּרָתוֹ?

הוֹנְטָה

הַרְבֵּה מְאֹד.

אַבְּרָם

וּמַהוּ הַדָּבָר?

הוֹנְטָה

תוֹרַת־הַנֶּחָמָה שֶׁל גַּאֲוַת־הָעֹנִי.

(שתיקה. הוֹנטה, בהיסח־הדעת, מצייר משהו על פיסת־נייר.)

אַבְּרָם (מסתכל בציור לאור החלון)

זֹאת הִיא?

הוֹנְטָה

אָכֵן, יָדִי צִיְּרָה זֹאת

מִבְּלִי שֶׁאֶתְבּוֹנֵן.

(קורע את הנייר)

אַבְּרָם

זְכוּרַנִי כִּי תָּמִיד

צִיַּרְתָּ לְהַפְלִיא. מוּזָר… מוּזָר… הַגֵּד־נָא:

מֵאָז לֹא נִפְגַּשְׁתֶּם?

הוֹנְטָה

וְגַם לֹא נִפָּגֵשׁ.

כְּלוּם יְזַמֵּן שֵׁנִית הָרוּחַ שְׁנֵי זָרִים –

וְהִיא אֲפִילוּ שְׁמִי אֵינָהּ יוֹדַעַת.

אַבְּרָם

וְלוּ קָרָה כָּזֹאת? שְׁמַע, יֵשׁ בְּפִי אֵלֶיךָ

רַק שְׁאֵלָה אַחַת…

(כמעט במרוצה נכנס הפרקליט)

הַפְּרַקְלִיט

אוּף! לִוִּיתִיו לַשַּׁעַר,

הִזְמַנְתִּי כִּרְכָּרָה, הוֹשַׁבְתִּי אֶת אוֹרְחֵנוּ,

שְׁטָרוֹן צָהֹב נָתַתִּי לָרַכָּב

וּשְׁטַָר אָדֹם תָּחַבְתִּי לַנּוֹסֵעַ.

חִכִּיתִי עַד שֶׁזָּז וְנֶעֱלַם בַּדֶּרֶךְ

וְאַצְתִּי לַחֲזוֹר, בִּמְרוּצָתִי בַּחשֶׁךְ

דָחַפְתִּי מִישֶׁהוּ – וְחוֹשְשַׁנִי, גְבֶרֶת.

יִסְלַח לִי אֱלֹהִים – נוּ, וּלְךָ, מַר הוֹנְטָה,

אָמַרְתִּי כְּבָר לִפְנֵי שָׁלשׁ שָׁנִים:

נוֹאֵם גָּדוֹל אַתָּה, אַךְ לְשֵׁם מָה וְלָמָּה

תַּקְנִיט הָאַוָּזִים? עָלֶיךָ, חֲבִיבִי,

אֶפְשָׁר לוֹמַר: זִלְזַלְתָּ בַּהֶרְכֵּב

שֶׁל הַשּׁוֹפְטִים הַמֻּשְׁבָּעִים. – נֵלֵכָה?

הוֹנְטָה

לִי אֵין רָצוֹן.

הַפְּרַקְלִיט

רַק לִרְגָעִים מִסְפָּר.

וָלֹא – יֹאמְרוּ: נִבְהַל. אַךְ אֵלֶּה טִפּוּסִים!

חַסְרֵי כָּל סוֹבְלָנוּת.

הוֹנְטָה

אָסוּר, אִם־כֵּן לְרֶגַע.

אַבְּרָם

אֲנִי לֹא אֶכָּנֵס… אַמְתִּין…

הַפְּרַקְלִיט

!Allons enfants

(ליד הדלת מתחילה ביניהם מלחמת־נימוסים. הפרקליט עובר ראשון.)

הוֹנְטָה

(הופך ראשו ועוקב רגע אחרי אברם, המתהלך ולוחש משהו מתוך תנועות־ידים. נכנסת נטשה.)

אַבְּרָם

עֶרֶב טוֹב.

נַטַשָׁה

עֶרֶב טוֹב.

אַבְּרָם

עוֹד לֹא שָׁרִים.

נַטַשָׁה

וּמָה?

אַבְּרָם

עוֹד הַפֻּלְמוֹס רוֹתֵחַ.

סִלְחִי, עַלְמָה, לְאִישׁ שֶׁלֹּא הֻצַּג כַּדִּין.

אֵינִי בָּקִי בִּסְבַךְ הִלְכוֹת־הַנִּמּוּסִין,

אַךְ שֶׁמָּא בְּטוּבֵךְ תַּרְשִׁינִי לְשׂוֹחֵחַ?

לֹא סַחְתִּי מֵעוֹדִי עִם גְּבֶרֶת רוּסִיָּה.

וּבְכֵן, מֻתָּר?

נַטַשָׁה מֻתָּר.

אַבְּרָם

תּוֹדָה. אֲנִי שָׂמֵחַ.

חִכִּיתִי לָךְ מַמָּשׁ: אֵין זוֹ מַעֲשִׂיָּה.

נַטַשָׁה

חִכִּיתָ? בִּשְׁבִיל מָה?

אַבְּרָם

בִּשְׁבִיל לְפַעֲנֵחַ

מִשְׁפָּט אֶחָד מִפִּיךְ, אֲשֶׁר אוֹתִי הִדְהִים.

נַטַשָׁה

מִשְׁפָּט מִפִּי? עַל מָה?

אַבְּרָם

כִּי אָנוּ פֹּה… חוֹלִים.

נַטַשָׁה

פְּלִיאָה הִיא בְּעֵינַי! הֵן בִּמְהוּמַת חֶבְרָֽה זֹאת

כְּגֶשֶׁם מִמָּרוֹם נִתָּךְ מַבּוּל שֶׁל פְרַאזוֹת.

כֵּיצַד זֶה, אֲדוֹנִי, יָכֹלְתָּ לְהַרְגִּישׁ

גַּם בִּי בְּשֶׁפַע זֶה?

אַבְּרָם

כָּךְ לֹא דִבֵּר כָּאן אִישׁ.

נַטַשָׁה

אֱמֶת. מְלִיצָתָם עוֹלָה וּמִתְגַּבַּהַת

עַד מְרוֹמֵי־שְׁחָקִים בְּרֹב בָּרָק וָלַהַט.

לִי אֵין כִּשְׁרוֹן כָּזֶה לְצִחְצוּחֵי־מִלּוֹת.

דִּבְרֵי בַּת־עַם דַּלָּה כָּמוֹנִי

נִרְאִים, מֵרֹב פַּשְׁטוּת וָעֹנִי,

כְּמוֹ שִׂמְלַת־פִּשְׁתָּה בְּנֶשֶׁף מְחוֹלוֹת.

אַבְּרָם

פִּשְׁתָּה לֹא מְקוֹמִית… מִמֶּרְחַקִּים, לֹא כֵן?

נַטַשָׁה

נִכָּר?

אַבְּרָם

הֲרֵינִי כָּאן בִּשְׁבִיל לְהִתְבּוֹנֵן.

נַטַשָׁה

מְחַל סַקְרָנוּתִי: אַתָּה מִנַּיִן?

אַבְּרָם

בָּאתִי

מִתְּחוּם קָצֵהוּ הַנֶּגְדִּי

שֶׁל הָרְחוֹב הַיְּהוּדִי.

נַטַשָׁה

יֶשְׁנוֹ רְחוֹב כָּזֶה? אַף פַּעַם לֹא שָׁמַעְתִּי.

אַבְּרָם

כֵּן, יֵשׁ רְחוֹב כָּזֶה – וְהוּא רְחוֹב־עֲנָק

אָרֹךְ לְאֵין־שִׁעוּר מִכָּל חוּצוֹת הַחֶלֶד.

יוֹצֵא הוּא מֵחֶשְׁכַּת מַעֲמַקֵּי־מֶרְחָק

וּמִתְּקוּפַת־קְדוּמִים נִשְׁכַּחַת–מְעֻרְפֶּלֶת.

חוֹצֶה הוּא נְתִיבֵי דוֹרוֹת וּמַמְלָכוֹת,

וּבְדֶרֶך־נַפְתּוּלָיו נִמְצָא, אִם נִתְבּוֹנֵנָה,

עִקְבוֹת כָּל קְרָב־דָּמִים, אֲבַק שִׁבְרֵי־לוּחוֹת

וְהֵד אֶנְקוֹת־מַכְאוֹב, גְּנִיחוֹת וַאֲנָחוֹת

בְּכָל לְשׁוֹן־אֱנוֹשׁ שֶׁנִּשְׁמְעָה עַד־הֵנָּה.

נַטַשָׁה

וְאָנָה הוּא מוֹלִיךְ?

אַבְּרָם

לֹא קָם עוֹד פִילוֹסוֹף,

הַמְסֻגָּל לִפְתּוֹר חִידָה זוֹ עַד הַסּוֹף.

אֲנַחְנוּ מִתְלַבְּטִים בֵּין פַּחַד לְתוֹחֶלֶת.

אוּלַי, דַּוְקָא אֶצְלֵךְ אֶמְצָא תְּשׁוּבָה גוֹאֶלֶת

לִקְשַׁת־הַשְּׁאֵלוֹת אֲשֶׁר נַפְשִׁי שׁוֹאֶלֶת.

נַטַשָׁה

דַּוְקָא אֶצְלִי?

אַבְּרָם

אֶצְלֵךְ.

נַטַשָׁה

סְבָרָה זוֹ מוּזָרָה:

הֲרֵי אֶת רְחוֹבְכֶם אֵינֶנִּי מַכִּירָה.

אַבְּרָם

אַךְ כְּבָר בָּחַלְתְּ בּוֹ? כֵּן?

נַטַשָׁה

כְּתָמִים יֵשׁ גַּם בַּשֶׁמֶשׁ.

אַבְּרָם

אַךְ אַתְּ בּוֹחֶלֶת בּוֹ? נָא, תְּנִי תְּשׁוּבָה שֶׁל מֶמֶשׁ.

נַטַשָׁה

אוֹדֶה כִּי אַנְשֵׁיכֶם אֵינָם לְפִי רוּחִי.

מַדּוּעַ־זֶה, כֻּלָּם, שׁוֹאֶלֶת אָנֹכִי…

אַבְּרָם

מָה?

נַטַשָׁה

… כָּךְ מִתְרוֹצְצִים, בִּמְקוֹם הִלּוּךְ נוֹרְמַלִי?

הֵם מְחַפְּשִׂים תָּמִיד עֵינָיו שֶׁל הַזּוּלַת –

וְכַאֲשֶׁר יַבִּיט, חוֹמְקִים מִן הַמַּבָּט.

קַדַּחַת־חִפְזוֹנָם כָּל כָּךְ לֹא מוּבָנָה לִי.

הֵם צוֹחֲקִים בְּקוֹל כְּשֶׁצָּרִיךְ לִבְכּוֹת;

אֶת מִישֶׁהוּ תָּמִיד רוֹצִים הֵם לְחַקּוֹת,

אַךְ אֵין הֵם מַצְלִיחִים. כָּזֶה, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת,

הוּא עֶבֶד מְשֻׁחְרָר – בְּלִיל בֶּן־חוֹרִין וָעֶבֶד.

אַבְּרָם

וּבִמְקוֹמְכֶם – לֹא כֵן?

נטשה

הוֹ, שָׁם הַנְּשִׁימָה

אֵינָה כְּאֶצְלְכֶם – הִיא עֲמֻקָּה, שְׁלֵמָה

כִּבְיַעַר, בּוֹ נוֹשְׁמִים עֲסִיס־עֵצִים רַב־בֶּשֶׂם.

מִשָּׁם אֶפְשָׁר לִשְׁאוֹב בִּסְפוֹג־הַנְּשָׁמָה

דָּבָר שֶׁהוּא גָדוֹל מִכָּל חֶדְוָה וָקֶסֶם –

אוֹצַר הַזִּכְרוֹנוֹת.

אַבְּרָם

הַאִם לְאֹרֶךְ־זְמָן?

נַטַשָׁה

הוֹ, כֵּן – לְעוֹלָמִים. דָּרוּשׁ לָזֶה רַק כֹּחַ

לָשֵׂאת אוֹתָם כְּכוֹס מָלֵא שִׁקּוּי־נִיחוֹחַ,

בְּעֹצֶר־נְשִׁימָה, בְּרֶטֶט נֶאֱמָן,

מִבְּלִי לִשְׁפּוֹךְ טִפָּה – וּבְלִי לֵידַע לְאָן.

אַבְּרָם

עִנְיָן לֹא קַל… וַדַּאי, אַתְּ בַּלֵּילוֹת חוֹלֶמֶת

עַל ווֹלְגָה?

נַטַשָׁה (בקול חותך)

לֹא

אַבְּרָם

וְאִלּוּ, בַּחֲצוֹת,

רָאִית חֲלוֹם כָּזֶה – וּפֶתַע הֲקִיצוֹת

בָּרְחוֹב הַיְהוּדִי… מְאֹד הָיִית נִדְהֶמֶת?

אֱמֶת בְּפִי?

(היא שותקת)

אֱמֶת?

נַטַשָׁה

דַּי, אֲדוֹנִי! נֵלֵךְ!

אַבְּרָם

כֵּן, דַּי גַּם בִּשְׁבִילִי. אַגַּב, הֲשַׂמְתְּ לִבֵּךְ?

אֵינֶנּוּ יְחִידִים: כָּאן מִישֶׁהוּ מַקְשִׁיב.

– אַ, זֶה אַתָּה?

(היא מפנה ראשה למרפסת)

הוֹנְטָה

(ברדתו מן המדרגות, בקול עצור)

נַטַשָׁה?

נַטַשָׁה

(מכירה אותו, מחייכת בשמחה, מושיטה לו יד ואומרת בשקט ובחיבה)

כֵּן, חָבִיב!

(מן הבית מגיע קול זמרה ונגינה)

אַבְּרָם

אַתֶּם מַכִּירִים? – שָׁם הִתְחִילוּ לָשִׁיר. מֵעוֹדִי לֹא רָאִיתִי אָמָּנִים. סִלְחוּ־נָא לִי – אֲנִי עוֹזֵב אֶתְכֶם.

(בעברו על הונטה, בקול יותר נמוך)

הִזָּהֵר־נָא, כָּאן קַל מְאוֹד לִשְׁפּוֹךְ אֶת הַכּוֹס.

(נכנס לבית)

הוֹנְטָה

נַטַשָׁה? הָאֻמְנָם?

נַטַשָׁה

כֵּן, לֹא נִבָּא גַם לִי

לִבִּי שֶׁנִּפָּגֵשׁ בְּאֹרַח כֹּה מַפְתִּיעַ.

הוֹנְטָה

אֵיךְ נִזְדַּמַּנְתְּ לְכָאן?

נַטַשָׁה

אָרֹךְ הוּא, מַחְמַלִּי,

סִפּוּר הַמַּעֲשֶׂה… סוּפָה אוֹתִי הֵבִיאָה.


 

מערכה שניה

זירת מנדל קוַרטל, יצרן משקאות מינרליים מלאכותיים. מסדרון־זכוכית גדול בקומת־הקרקע, שחלונותיו פונים לחצר. דלתות – אל בית־החרושת, אל הדירה ואל חדרונה של חברה מוטיה. בפינה – דלת ל“דפוס פרוֹגרס”. על הקיר לוח שחור, מלאכת־בית, ועליו עקבות גיר; תחתיו שׁולחן ועליו דיותה וגליון נייר־סופג.

מוטיה, חגיגית ונרגֹשת, מתהלכת בחדר ולעתים קרובות מציצה מן החלון החוצה. אבּרם יושב, עושׂה תנועות בידיו וּממלמל משהו בינו לבין עצמו.


מוֹטְיָה (ליד החלון)

אוֹי, נִדְמֶה לִי, נִרְאָה שָׁם פַּס־תְּכֵלֶת… לֹא. שׁוּב נֶעֱלַם. אֲנִי מְלֵאָה כַּעַס כְּשַׁד!

(מפזמת אגב הילוכה בחדר. אבּרם ממשׁיך בתנועותיו. הדבר נמאס עליה. היא ניצבת מאחוריו וקוראת בקול:)

אַבְּרָם! מָה אַתָּה מְכַשֵּׁף שָׁם? חֲדַל, סוֹף סוֹף, מִכִּשּׁוּפֶיךָ! יוֹשֵׁב וְּמְכַשֵּׁף!

אַבְּרָם

אֲנִי כִּשַּׁפְתִּי? לֹא כִּשַּׁפְתִּי כְּלָל!

מוֹטְיָה

לְפָחוֹת, פְּעַל בְּכִשּׁוּפֶיךָ שֶׁיִהְיֶה לָנוּ יוֹם־שֶׁמֶש. הֲרֵי זֶה נוֹרָא אִם דַּוְקָא הַיּוֹם יִהְיֶה מְעֻנָּן. הַיּוֹם הֶכְרַח לָנוּ בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ. הֶכְרַח הִיסְטוֹרִי!

(ליד החלון)

לֹא. כִּלְהַכְעִיס, עֲנָנִים. וַהֲרֵי הֵם בָּאִים בְּקָרוֹב.

אַבְּרָם

מִי הֵם? חָשַׁבְתִּי כִּי יִהְיֶה כָּאן עֶזְרָא

וְעוֹד מַקַר, נַנִּיחַ, וַחֲסָל!

מוֹטְיָה

לֹא, בִּמְחִילָה מִכְבוֹד מַעֲלָתְךָ. יָבוֹאוֹ כָּל אַרְבַּעְתָּם. כָּל בֵּית־הַחֲרשֶׁת צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּמַעֲמָד זֶה. כָּל מִי שֶׁהָיָה אָז. גַּם יַאכְנָה, גַּם אַרוֹנְצִ’יק, גַּם לַזוּרְצִ’יק. כֻּלָּם.

אַבְּרָם

דָּרוּשׁ כָּאן גַּם לַזוּרְצִ’יק? לְשֵׁם מָה?

מוֹטְיָה

אִי, כֵּיצַד לֹא תָבִין דְּבָרִים פְּשׁוּטִים כָּאֵלֶּה? לֹא רַק לַזוּרְצִ’יק, לוּ הָיָה סוּס בֵּשְׁעַת הַמַּעֲשֶׂה, הָיִיתִי דוֹרֶשֶׁת לְהָבִיא עַכְשָׁו אֶת הַסּוּס – וּלְאוֹתוֹ מָקוֹם בְּדִיּוּק. וְהַלְוַאי שֶׁיִּהְיֶה יוֹם־שֶׁמֶשׁ!

אַבְּרָם

וּמַה אִכְפַּת לָךְ צֶבַע־הַשָּׁמַיִם?

מוֹטְיָה

אִכְפַּת וְאִכְפַּת: רו­­ֹצָה אֲנִי שֶׁיִּהְיֶה חַם מְאוֹד. יוֹם שִׁשִּׁי הַיּוֹם, יוֹם־הַבּוּרְסָה. כַּאֲשֶׁר חַם, רוֹצָה הַבּוּרְסָה כֻּלָּהּ גַּזּוֹז עִם עָסִיס. שֶׁיִּגְּשׁוּ כּוּלָם, זֶה אַחַר זֶה, וְיֹאמְרוּ: “אוֹי, אֵצֶל מֶנְדְל קְוַרְטַאל סָגוּר הַיוֹם!” וְשֶׁיֵּלְכוּ לִשְׁתּוֹת גַּזּוֹז עִם עָסִיס אֵצֶל חוֹמֶנְקוֹ. וְשֶׁמֶּנְדְל יִרְאֶה זֹאת, וְשֶׁיַּכְנָה אִשְׁתּוֹ תִּרְאֶה זֹאת, שֶׁיִּתְפַּקְּעוּ מֵרֹב כַּעַס, וְשֶׁיַּרְגִישׁוּ מַה זֹּאת שְׁבִיתָה. וְהִנֵה עֲנָנִים מְקַלְקְלִים אֶת הַכֹּל!

(מתרחקת מן החלון)

הַלַּז עוֹד לֹא יָצָא מִבֵּית־הַדְּפוּס?

אַבְּרָם

הוֹנְטָה? דּוֹמַנִּי שֶׁלֹא.

מוֹטְיָה

דִּבַּרְתָּ עִמּוֹ?

אַבְּרָם

לֹא, לֹא נִפְגַּשְׁתִּי עִמּוֹ לְמִן הַמְּסִבָּה הַהִיא.

מוֹטְיָה

גַם זוּ לְטוֹבָה. לֹא כְּדַאי לְדַבֵּר עִמּוֹ.

אַבְּרָם (מהורהר)

יֵש לִי רַק שִׁאֵלָה אַחַת…

מוֹטְיָה

אִי, לֹא כְּדַאי לְדַבֵּר. לֹא־כְלוּם גָּמוּר. אֶפֶס מְאֻפָּס. הוּא חוֹשֵׁב שֶׁיַּפְחִיד אוֹתָנוּ מְאֹד אִם יַתְחִיל עַכְשָיו לְהוֹצִיא עִתּוֹן. וּמִי יִקְרָא אוֹתוֹ? שׁוּם אִישׁ הָגוּן לֹא יִקְרָא.

(היא מתהלכת הלוך ושוב, מנפנפת ידיה ומפזמת: “זרום הרחק, שירֵנו”. אברם עוקב אחריה במבטו. פתאום היא נעצרת.)

מַדּוּעַ אֵינְךָ שָׁר לְעוֹלָם? זַמֵּר מַשֶּׁהוּ!

אַבְּרָם

אֲנִי? אָשִׁיר? פִּתְאֹם? לְאֵיזֶה צֹרֶךְ?

מוֹטְיָה

בַּעֲיָרָה סִפְּרוּ תָּמִיד כִּי בְּנוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק חֻנַּן בְּקוֹל נִפְלָא.

אַבְּרָם

אַךְ לָמָּה אֲזַמֵּר? וּמַהוּ הַנִּגוּן?

הֲרֵי אָסוּר לָשִׁיר בְּלִי טַעַם. יֵשׁ לָדַעַת

הֵיכָן וְאֵימָתַי דָּרוּשׁ כָּל שִׁיר וָשִׁיר.

כְּשֶׁאֵדַע כָּל זֹאת, אוֹ־אָז אֶפְתַּח בְּזֶמֶר.

מוֹטְיָה

אַתָּה מְדַבֵּר מַמָּשׁ בִּלְשׁוֹן־הַקַּבָּלָה. אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת זֹאת.

אַבְּרָם

אֵינֵךְ אוֹהֶבֶת אֶת הַקַּבָּלָה? מַדּוּעַ?

מוֹטְיָה

פוּי! זוֹ אִידֶאוֹלוֹגְיָה שֶׁל אוֹתָהּ תְּקוּפָה שֶׁבָּהּ הִתְפַּתְּחוּ הַיְּהוּדִים בְּאוֹרַח חַד־צְדָדִי וּמִלְּאוּ תַפְקִידֵי תִוּוּךְ מִסְחָרִי בִּלְבַד. כָּעֵת יֵשׁ לָנוּ הֶרְכֵּב מַעֲמָדִי נָכוֹן, וְאֵין עוֹד צֹרֶךְ בְּמַעֲשִׂיּוֹת יְשָׁנוֹת.

אַבְּרָם

אָכֵן עַכְשָׁו אֶלְמַד גַּם – חֲדָשׁוֹת.

מוֹטְיָה

מַעֲשִׂיּוֹת חֲדָשׁוֹת? עַכְשָׁו אֵין מַעֲשִׂיּוֹת בִּכְלָל.

אַבְּרָם

לֹא, יֵשׁ וָיֵשׁ. הִנֵּה לְשֵׁם דֻּגְמָה:

שָׁמַעַתְּ עַל פַּרְפָּר בְּשֵם “כִּעֹרֶת”?

מוֹטְיָה

אֵיזֶה מִן פַּרְפָּר הוּא?

אַבְּרָם

בְּהִזְדַּמְּנוּת, אֵי־פַּעַם אֲסַפֵּר.

מוֹטְיָה

וַדַּאי, אֵיזֶה הֶבֶל דְקַדֶנְטִי. – הַקְשֵׁב־נָא רֶגַע: נָכוֹן שֶׁמִּישֶׁהוּ נוֹהֵם?

(מקשיבה)

אַחַת מִשְּׁתֵּי אֵלֶּה: אוֹ גוֹרְרִים עֵגֶל אוֹ יַכְנָה מַרְבִּיצָה בְּלַזוּרְצִ’יק. כַּנִּרְאֶה, זֶה עֵגֶל.

אַבְּרָם

לֹא, יַכְנָה בְּאֱמֶת מַכָּה שָׁם אֶת לַזוּרְצִ’יק.

(מצביע על החצר)

מוֹטְיָה

לְפִי דַעְתִּי, גַם הַבֵּן הַשֵּׁנִי אִידִיוֹט.

אַבְּרָם

אַרוֹנְצִ’יק? לֹא, אַרוֹנְצִ’יק הוּא בֶּן־חַיִל,

תַּלְמִיד חָרוּץ וּבַעַל־כִּשְׁרוֹנוֹת.

מוֹטְיָה

וּבְכֵן, יִהְיֶה אִידִיוֹט כְּשֶׁיִּגְדַּל. הַבּוּרְגָּנוּת מִתְנַוֶּנֶת – אוֹי. הִיא מוֹשֶׁכֶת אוֹתוֹ בְּאָזְנוֹ הֵנָּה.

(יאכנה נכנסת מן החצר כשהיא מוליכה את לזורצ’יק באזנו.)

יַכְנָה

אִידִיוֹט שֶׁכָּמוֹךָ! אֲסוֹנִי וּקְלוֹנִי!

מַה לְךָ וְלִילָדִים, שׁוֹאֶלֶת אֲנִי.

הֵן אָמְרוּ לְךָ, כְּסִיל, שֶׁלָּרְחוֹב לֹא תָּרוּצָה!

יִדְרְסוּךָ סוּסִים אִם תֵּצֵא הַחוּצָה.

בַּשָּׁבוּע שֶׁעָבַר קָנִיתִי לוֹ כַּדּוּר –

וְהִנֵּה כְּבָר נֶעֱלַם. תַּלְיָנִי הוּא הַבָּחוּר!

חַיֵּי אַבָּא וְאִמָּא יְמָרֵר עַל כָּל שַׁעַל.

הַלְוַאי וְתִיבַשְׁנָה רַגְלֶיךָ, בְּלִיַּעַל!

מוֹטְיָה

וְכִי אֵינֵךְ יְכוֹלָה לְקַלֵּל בְּדִירָתֵךְ? אֵין הַדָּבָר מְעַנְיֵן כָּל־כָּךְ.

יַכְנָה

מָה? שֶׁל מִי זֶה הַבַּיִת? לְמִי הוּא שַׁיָּךְ?

אִמְרִי, מִמָּתַי הַמִּסְדְּרוֹן הוּא שֶׁלָּךְ?

מוֹטְיָה

שָׂכַרְתִּי אֶצְלְכֶם חֶדֶר בִּתְנַאי שֶׁהַמִּסְדְּרוֹן יִהְיֶה מְשֻּתָּף. בַּעֲלוּת קוֹלֶקְטִיבִית מְחַיֶּבֶת כָּל אִישׁ לְהִתְחַשֵּׁב בָּאִינְטֶרֶסִים שֶׁל זוּלָתוֹ.

יַכְנָה

מַה זֶּה? בִּשְׂכַר אַרְבָּעָה רוּבָּלַיִךְ

כְּבָר כָּל הָעוֹלָם – מִרְמָס לְרַגְלַיִךְ?

בַּעֲדָם (וּבֵינְתַיִם שִׁלַּמְתְּ רַק מַחְצִית)

עָלַי עוֹד לִשְׁמוֹעַ שָׂפָה לַמְדָנִית?

עִם בְּנִי אֲדַבֵּר פֹּה כְּפִי שֶׁאָבִינָה –

וְאַתְּ אֶת חָטְמֵךְ בָּזֶה אַל תִּתְחֲבִי־נָא!

מוֹטְיָה

לְדַבֵּר אַתְּ יְכוֹלָה, אַךְ אַל־נָא תַּחֲרִישִׁי אֶת הָאָזְנַיִם. וְהָעִקָּר שֶׁהַצְּעָקוֹת הֵן לַשָּׁוְא: בֵּין כֹּה וָכֹה יָבִין לֹא יוֹתֵר מִן הַקִּיר הַזֶּה. מוּטָב שֶׁתְּדַבְּרִי יָשָׁר אֶל הַקִּיר.

יַכְנָה (בחימה שפוכה)

וְאוּלַי הוּא מֵבִין פִּי־אֶלֶף מִמֵּךְ?

לֹא אָמִיר צִפָּרְנוֹ בְּמֵאָה כְּמוֹתֵךְ!

לָךְ מְעַט, כַּנִּרְאֶה, שֶׁהָיִית לְלֹא בֹּשֶת

מְפַקֵּד־הַשְּׁבִיתָה בְּבֵית־הַחֲרשֶׁת,

לָךְ מְעַט שֶׁלַּחְמֵנוּ מִפִּינוּ נִכְרַת –

עוֹד תָּעֵזִי לִצְחוֹק לְפִצְעֵי־הַזּוּלַת?

מוטיה

פְּסְ! נוֹרָא וְאָיֹם! אֶפְשָׁר לַחֲשׁוֹב שֶׁאַתְּ נִזְהֶרֶת בְּפִצְעֵי הַזּוּלַת. מַדּוּעַ לֹא אִכְפַּת לָךְ שֶעֶזְרָא גָר בְּמַרְתֵּף וְעַתָּה מְגָרְשִׁים אוֹתוֹ עִם אִמּוֹ וְאַחְיוֹתָיו הַחוּצָה?

יַכְנָה

וְעָלַי יַחְמְלוּ שׂוֹנְאַי וְאוֹיְבַי?

וְרֹאשִׁי לֹא יִיבַשׁ מֵרֹב מַכְאוֹבַי?

וְאִם מְנַהֵל־הַגִּימְנַסְיָה בֵּינְתַיִים

יֹאמַר לְאַרוֹנְצִ’יק: "אַחַת מִן הַשְׁתַּיִם:

אוֹ שַׁלֵּם שְׂכַר־לִמּוּד – אוֹ מִיָּד הִסְתַּלֵּק;

קַח סְפָרֶיךָ וְלֵךְ לְבֵיתְךָ לְשַׂחֵק"?

מִי יוֹשִׁיעַ אוֹתִי בְּיוֹם אֲסוֹנִי?

מִי יַצִּיל מִכְּלָיָה אֶת בְּנִי הַשֵּׁנִי?

לֹא כְּדַאי לְדַבֵּר.

(אל לזורצ’יק)

בּוֹשׁ! כָּזֶה מִן בָּחוּר –

וּבוֹכֶה, אַל תִּבְכֶּה! שׁוּב אֶקְנֶה לְךָ כַּדּוּר.

(לזורצ’יק צוחק צחוק אידיוטי. – נכנס מנדל קוארטל, איש בּא־בימים, מתון בהליכותיו ובעל זקן מגודל.)

מֶנְדְל

בְּוַדַּאי, עוֹד מֻקְדָּם לָלֶכֶת לְשָׁם?

יַּכְנָה

לֹא אָסוֹן אִם תֵּלֵךְ קְצָת יוֹתֵר מֻקְדָּם.

אִם הֶחְלַטְתָּ לִדְפּוֹק עַל הַדֶּלֶת הַזֹּאת,

לֹא כְּדַאי לְאַחֵר. לֵךְ עַכְשָׁו, בְּלִי שְׁהִיּוֹת.

מֶנְדְל

אֵין דָּבָר. אֲחַכֶּה עוֹד כַּמָּה רְגָעִים.

וְאוּלַי, לֹא אֵלֵךְ: זֶה כָּל־כָּךְ לֹא נָעִים.

מוֹטְיָה

שְׁמַע, בַּעַל־בַּיִת. אִם תֵּלֵךְ אוֹ לֹא תֵּלֵךְ – זֶה עִסְקְךָ הַפְּרָטִי; אַךְ זְכוֹר שֶׁהֵם יָבוֹאוֹ בַּשָּׁעָה הַקְּבוּעָה וְשֶׁהִתְחַיַּבְתָּ לְחַסֵּל הַיּוֹם אֶת הָאִינְצִידֶנְט.

מֶנְדְל

לְכָל אִיש – דֵּעָה מִשֶּׁלּוֹ. לֹא כְּדַאי, אֵיפוֹא, לְדַבֵּר.

כָּל אֶחָד הוּא חָכָם בְּעֵינָיו – וְטִפֵּשׁ בְּעֵינָיו שֶׁל אַחֵר.

(מוטיה, בכעס, פורשת לחדרה. – לזורצ’יק פורט על שפתיו באצבעות. יאכנה, שעוּנה על מרפּקה, מביטה בחלון ופניה מלאות צער. מנדל מתישב, מחליק את זקנו, נושם בכבדות ואומר לאבּרם:)

מַה בֶּצַע לְאִישׁ בְּפֻלְמוֹס? מַה יָרִיב וְיֵצֵא מִגִּדְרוֹ?

בַּסְּפָרִים שֶׁלָּנוּ כָּתוּב: “אַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ”.

אִם נָדַר אָדָם נֵדֶר, שְׁמוֹר לָשׁוֹן כְּפִקֵּחַ:

אַל תִּשְׁאַל, אַל תַּחְקוֹר – וְאַל תִּתְוַכֵּחַ.

מָה אִכְפַּת לִי אִם אִישׁ מַאֲמִין כְּדַרְכּוֹ?

וְאִם אֲנִי כְּדַרְכִּי מַאֲמִין – מָה עִסְקוֹ?

(שתיקה)

שְׁמָעֵנִי! הֲרֵי אַתָּה אִישׁ מְלֻמָּד.

שֶׁמָּא תַּסְבִּיר לִי דָבָר אֶחָד.

אֲנִי יְהוּדִי לֹא צָעִיר־לְיָמִים,

בַּעַל בְּעַמָּיו, אָב לְבָנִים;

אֵינִי עַם־הָאָרֶץ, חָלִילָה – עוֹד אֶזְכּוֹר מַשֶּׁהוּ מִגְּמָרָא;

אֵינֶנִּי שִׁכּוֹר – וְיָדִי לֹא הָיְתָה מֵעוֹדִי בְּתִגְרָה;

אֶת עֶזְרָא עוֹדֶנִּי זוֹכֵר כְּתִינוֹק מִשְׁתּוֹבֵב לְתֻמּוֹ,

זוֹכֵר אֲנִי אֶת אָבִיו, מַכִּיר אֲנִי אֶת אִמּוֹ;

הוּא עוֹבֵד אֶצְלִי שֶׁבַע שָׁנִים – הַסְבֵּר, אֵיךְ קָרָה זֶה, אֵפוֹא,

שֶׁאֲנִי, מֶנְדְל קְוַרְטַל, יָכֹלְתִּי לִסְטוֹר פַּרְצוּפוּ?

חַכֵּה. בִּרְצוֹני לְהוֹסִיף וְלִשְׁאוֹל.

הִרְבַּצְתִּי לוֹ. טוֹב, אֲבָל אֵין זֶה הַכֹּל.

לוּ הֶחְלִיטוּ אֶצְלָם, שֶׁיּוֹסִיף גַּם עַכְשָׁו

לַעֲבוֹד בְּעִסְקִי – וְאָמְנָם הָיָה שָׁב

וְעוֹמֵד עַל־יָדִי – כָּכָה, גּוּף לְיַד גּוּף –

אֵין סָפֵק: שׁוּב הָיִיתִי סוֹטְרוֹ בַּפַּרְצוּף.

הֲתוּכַל לְהַסְבִּיר זֹאת? לִי עַצְמִי אֵין הֶסְבֵּר.

יַכְנָה (בקול עמוּם)

מֶנְדְל, כְּבָר מְאֻחָר.

מֶנְדְל (מוסיף לשבת)

כֵּן, עָלַי לְמַהֵר.

“אֲנִי רָץ”, כִּפְסוּקָהּ שֶׁל שְׁכֶנְתִּי הַנִּרְגֶּזֶת.

וְאָמְנָם, הִיא תָּמִיד מִתְרוֹצֶצֶת – נֶחְפֶּזֶת.

לְאָן הִיא נֶחְפֶּזֶת? מַהִי כָּל הַתִּרְגּשֶׁת?

מָה רוֹצָה הִיא מִמֶּנִּי וּמִבֵּית הַחֲרשֶׁת?

וּמַדּוּע בִּכְלָל הִתְהַפֵּךְ הָעוֹלָם:

הָאָסוּר בִּשְׁבִילִי – לֹא אָסוּר בִּשְׁבִילָם.

נוּ, אֵלֵךְ. אֵין בְּרֵרָה. נִגְזַר שֶׁאֵלֵכָה.

שְׁמַע, אַתָּה אִישׁ מַשְׂכִּיל. עוֹד דָּבָר לִי אֵלֶיךָ.

שְׁאֵלָה מְסֻבֶּכֶת. יוֹשֵׁב כָּאן בָּעִיר

אָחִי־בְּכוֹרִי, אִישׁ זָקֵן וְעָשִׁיר.

לַזוּרְצִ’יק שֶׁלָּנוּ כָּזֶה לֹא נוֹלַד.

מִלֵּדָה הָיָה יֶלֶד בָּרִיא וְנֶחְמָד.

בִּשְׁנָתוֹ הַשְּׁבִיעִית פֻּרְעָנוּת זוֹ הִתְחִילָה.

אָז פָּחַדְנוּ מְאֹד שֶצָּפוּי גַם שֵׁנִי לָהּ.

יַכְנָה

אוֹי, חָלִילָה וְחַס!

מֶנְדְל

חַס וְחָלִילָה!

אַךְ בִּמְלֹאת לְאַרוֹנְצִ’יק שֶׁבַע שָׁנִים,

רָאִינוּ: הוּא יֶלֶד כְּכָל הַבָּנִים.

סָרְקָה אוֹתוֹ יַכְנָה, נִקְּתָה אֶת בִּגְדוֹ –

וְהוֹלַכְתִּי אוֹתוֹ בְּיָדוֹ אֶל דּוֹדוֹ.

אֲנִי בָּא וְאוֹמֵר: שָׁלוֹם, אָחִי, סְלַח־נָא:

לְבַקֵּשׁ עֲצָתְךָ הֶחְלַטְתִּי עִם יַכְנָה.

הִנֵּה בְּנִי אַהֲרֹן. הוּא נַעַר בַּר־דֵּעַ,

לוֹמֵד בִּשְׁקִידָה וְהַרְבֵּה כְּבָר יוֹדֵע.

וְאִם־כֵּן יֵשׁ לַחְשׁוֹב וְלִדְאוֹג לְ“תַכְלִית” –

שֶׁיִהְיֶה מְהַנְדֵּס, אוֹ רוֹפֵא, אוֹ פְּרַקְלִיט.

מַה תַּגִּיד? – אָז עוֹנֶה לִי אָחִי בְּפַשְׁטוּת:

אֲדוֹנִים יֵשׁ כְּבָר דַּי – תְּלַמְּדוֹ חַיָּטוּת!

אָז מָחִיתִי שְׂפָתַי, בְּלִי פֻּלְמוֹס וּוִכּוּחַ,

וְאָמַרְתִּי: אַתָּה – בֶּן־אָדָם גַּס־רוּחַ.

לְקַלֵל – לֹא לְפִי טַעֲמִי וְרוּחִי,

וְרַק זֹאת אֶשָּׁבַע בְּאָזְנֶיךָ, אָחִי:

תִּיבַשְׁנָה רַגְלַי אִם עֵינְךָ תֶּחֱזֶה

אוֹתָנוּ עוֹד פַּעַם בַּבַּיִת הַזֶּה.

כָּךְ אָמַרְתִּי לוֹ אָז. תַּעֲנֶה לִי עַכְשָׁו:

מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת? אִם לָלֶכֶת אוֹ לָאו?

יַכְנָה (בקול חנוּק־דמעות)

אִם אַתָּה לֹא תֵּלֵךְ, מִי יֵלֵךְ בִּמְקוֹמְךָ?

אֵיךְ תָּסִיר אֶת הַחֵרֶם מִבֵּית־הַמְּלָאכָה?

מֵהֵיכָן עוֹד תִּלְוֶה? מַה תִּתֵּן בַּעֲבוֹט?

אֶת עוֹרְךָ וּבְשָׂרְךָ בִּמְחִילַת הַכָּבוֹד?

לֵךְ מִיָּד! אִם בְּלַעַג אֵלֶיךָ יִפְנֶה:

"מַה שְּׁלוֹם “אֲדוֹנִים צְעִירִים”? – תַּעֲנֶה:

לַזוּרְצִ’יק – כִּרְצוֹן רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם,

וְאִלּוּ אַרוֹנְצִ’יק יִהְיֶה בֶּן־אָדָם:

גִּימְנַזִיסְט הוּא, עוֹבֵר מִכִּתָּה לְכִתָּה

וּבְעֶזְרַת אֱלֹהִים…

(נכנס ארונצ’יק. הוא נראה קטן מכפי ארבע־עשרה שנותיו. על שכמו ילקוט. בעיניו דמעות.)

אַרוֹנְצִ’יק, אַתָּה?

כֹּה מֻקְדָּם? אֱלֹהִים!.. אֵיךְ קָרָה כָּזֹאת? אֵיךְ?

אַרוֹנְצִי’ק

לִי הֶחְזִירוּ הַנְּיָר וְאָמְרוּ שֶׁאֵלֵךְ.

(בוכה)

יַכְנָה

הַאִם לֹא שִׁחְרְרוּךָ מִתַּשְׁלוּם הַשָּׂכָר?

אַרוֹנְצִ’יק

לֹא! קָרָא הַדִּירֶקְטוֹר אוֹתִי וְאָמַר:

פְּנִיַּתְכֶם נִדְחֲתָה – וְלִלְמוֹד לֹא תַּמְשִׁיכָה

עַד סִלּוּק שְׂכַר־לִמּוּד. לֵךְ אֱמוֹר לְאָבִיךָ!

יַכְנָה

מַה לּוֹמַר לְאָבִיךָ? אַנְטִישֵׁמִי נִבְזֶה!

מַה לּוֹמַר לוֹ לָאָב הָאֻמְלָל הַזֶּה?

שֶׁיִּשְׁכַּב חַי בַּקֶּבֶר, כְּדֵי לֹא לִרְאוֹת

אֵיךְ גַּם בְּנוֹ הַשֵּׁנִי יֵהָפֵךְ אִידִיוֹט!

(לַזוּרְצִ’יק צוֹחֵק בְּקוֹל)

יַכְנָה (יוצאת מכליה)

מֶנְדְל, לֵךְ אֶל אָחִיךָ, רוּץ בִּן־רֶגַע אֵלָיו.

בַּקֵּשׁ, הַפְצֵר, הִתְחַנֵּן, כְּרַע בֶּרֶךְ, נַשֵּׁק נְעָלָיו,

יַלֵּל לְפָנָיו כַּכֶּלֶב, אַל תָּעֵז לָשׁוּב הֵנָּה רֵיקָם:

חֲמִשִּׁים רוּבָּלִים לְגִימְנַסְיָה – וְעוֹד חֲמִשִּׁים בִּשְׁבִילָם!

הֲשָׁמַעְתָּ? רוּץ, מֶנְדְל, אֵלָיו – אוֹ מִיָּד אָנֹכִי רוֹצַחַת

אֶת עַצְמִי וְאוֹתְךָ וְאוֹתָם ­– אֶת שְׁנֵי יְלָדֵינוּ גַם־יַחַד!

מֶנְדְל

דַּי, אֲנִי כְּבָר הוֹלֵךְ. אוֹי לְזֹאת הַבּוּשָׁה:

לַעֲבוֹר עַל מִזְנוֹן אוֹתוֹ גוֹי מְרֻשָּׁע!

שׁוּב חוֹמֶנְקוֹ יִלְעַג, יְמָרֵר אֶת חַיַּי…

יַכְנָה

מֶנְדְל, עוֹד אַתָּה פֹּה?

מֶנְדְל

כְּבָר הוֹלֵךְ אֲנִי, דַּי!

(יוצא. ארונצ’יק בוכה.)

יַכְנָה

מִתְיַפֵּח אַתָּה, מְנֻוָּל? וּזְמַנְּךָ תְּבַלֶּה לִי לָרִיק?

מַדּוּעַ קִבַּלְתָּ שִׁלְשׁוֹם בַּמִּבְחָן הַלַּטִינִי “מַסְפִּיק”?

וְ“טוֹב” לְקַבֵּל לֹא יָכֹלְתָּ? וּמַדּוּעַ – לֹא “מְצֻיָּן”?

הִנֵּה מִשּׁוּם־כָּך הֵם הֶחְלִיטוּ לָתֵת לְךָ עֹנֶשׁ, עַצְלָן!

“מַסְפִּיק” הוּא הִתְחִיל לְהָבִיא לִי! הִתְבַּיֶּשׁ־נָא, פּוֹחֵז וָרֵיק!

כְּבָר אָכַלְתָּ פַּת־בֹּקֶר?

אַרוֹנְצִ’יק

עוֹד לֹא.

יַכְנָה

לֵךְ, קַח פַּת בְּחֶמְאָה. הֵחָנֵק!

(יוצאת עמו. – לזורצ’יק פורט על שפתיו באצבעות. – אבּרם מקמט מצחו, ממלמל משהו ועושה תנועות בידיו.)

(נכנס הפועל בּניה)

בֶּנְיָה

שָׁלוֹם לְךָ! אֵיפֹה מַקַר? וּמוֹטְיָה?

אַבְּרָם

שָׁלוֹם. מַקַר לֹא כָּאן. וּמוֹטְיָה בְּחַדְרָהּ.

בֶּנְיָה

וְלִי נִפְגַּשׁ בָּרְחוֹב הַבַּעַלְבַּית.

הוֹלֵךְ הוּא וּפוֹזֵל לְצַד חוֹמֶנְקוֹ.

וְשָׁמָּה בְּדִיּוּק יוֹשֶׁבֶת חֲבוּרָה –

סְטוּדֶנְטִים, בַּחוּרוֹת – אַרְבַּעַת רוֹם־וַנִיל,

שְׁנֵי רוֹם פָּשׁוּט וּשְׁנֵי לִימוֹן וּפֶטֶל.

לוֹגְמִים וְרוֹעֲשִׁים. אַךְ זֶה לֹא־כְלוּם עֲדַיִן.

חַכֵּה מְעַט, כְּשֶׁתַּתְחִיל הַבּוּרְסָה,

אָז הוּא יִתְלֶה עַצְמוֹ מֵרֹב קִנְאָה. אַי, יֹפִי!

מוֹטְיָה (בפתח)

הוּא נִכְנַע. הָלַךְ לְהַשִּׂיג כֶּסֶף. שָׁמַעְתִּי מֵחֶדְרִי. צְאוּ וּרְאוּ, אֵיזֶה כֹּחַ טָמוּן בְּאִרְגּוּן. הָאִרְגּוּן מַקְנֶה כֹּחַ כַּבִּיר.

בֶּנְיָה (מתישב)

זֶה כְּבָר רָצִיתִי לִשְׁאוֹל, מַה זאֹת אוֹמֶרֶת:

"וְזִנֵּק לַקְּרָב בְּסַעַר

גִּבּוֹר־חַיִל עוּל־יָמִים".

מוֹטְיָה

הַפֵּרוּשׁ הוּא פָּשׁוּט מְאֹד: כַּאֲשֶׁר הַבּוּרְגָנוּת הַצָּרְפָתִית חוֹלְלָה מַהְפֵּכָה וּמִגְּרָה אֶת הַמִּשְׁטָר הַפֶאוֹדַלִי, הָיָה עָלֶיהָ לִכְבּוֹשׁ שְׁוָקִים חֲדָשִׁים; אֶת הַתַּפְקִיד הַזֶּה קִבֵּל עַל עַצְמוֹ נַפּוֹלֵאוֹן. בֵּין הַשְּׁאָר, הִתְקִיף גַּם אֶת רוּסְיָה, מִפְּנֵי שֶׁבְּרוּסְיָה יֵשׁ קַרְקַע פּוֹרִיָה, וּבִכְלָל. זֶה מִשִּׁיר שֶׁל לֶרְמוֹנְטוֹב; הוּא הָיָה מִמִּשְׁפַחַת בַּעֲלֵי־אֲחֻזָּה, לֶרְמוֹנְטוֹב. הָיִּיתָ בַּסִּפְרִיָּה הַצִּבּוּרִית?

בֶּנְיָה

מִתֵּשַׁע בְּדִיּוּק. וְגַם אִיסַק וְדוּדְיָה.

שְׁנֵיהֶם בָּאִים לְכָאן. הֵם נִתְעַכְּבוּ לְרֶגַע

לִקְרוֹא עַד סוֹף־פָּסוּק. וְעֶזְרָא מְחַפֵּשׂ

מָקוֹם חָדָשׁ. – רְאוּ, הִנֵּה אִמּוֹ שֶׁל עֶזְרָא.

(נכנסת אמו של עזרא. לזוּרצ’יק מביט בהּ צוחק ושוב יוצא לחצר.)

אִמּוֹ שֶׁל עֶזְרָא (על המפתן)

עֶזְרָא שֶׁלִי לֹא כָּאן?

בֶּנְיָה

עוֹד מְעַט הוּא צָרִיךְ לָבוֹא.

מְחַכִּים לוֹ. תֵּשְׁבִי בֵּינְתַיִם.

הָאֵם

שֶׁמָּא טוֹב שֶׁאֵינֶנּוּ פֹּה. אֵלֵךְ לִי.

בֶּנְיָה

וּבְכֵן, לָמָּה בָּאת?

הָאֵם

הַצֶּדֶק אִתְּךָ. מָה אֹמַר?

כְּלוּם יוֹדַעַת אֲנִי לָמָּה בָּאתִי? אוֹי, הַסּוֹף יִהְיֶה רַע וּמַר!

מוֹטְיָה

וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ שֶׁלֹא רַע וְלֹא מַר, וְעוֹד הַיּוֹם לִפְנֵי הַצָּהֳרַיִם יָבִיא לָךְ עֶזְרָא חֲמִשִּׁים רוּבָּל. בַּעַל־הַבַּיִת נִכְנַע. הִתְנַצְּלוּת פֻּמְבִּית וַחֲמִשִׁים רוּבָּל.

(הזקנה בוכה)

מַה זֶּה? לְשֵׁם מָה הַבְּכִי? אֵיזוֹ אָפְנָה חֲדָשָׁה הִיא זֹאת? עֲצַבִּים מְשֻׁנִּים לַבְּרִיּוֹת בְּיָמֵינוּ!

אִמּוֹ שֶׁל עֶזְרָא

הַלְוַאי וְהָיָה כְּבָר מֵבִיא, הַלְוַאי וְהָיָה כְּבָר מֵבִיא!

בֶּנְיָה (בלחשׁ)

הַחַצְרָן הָיָה שׁוּב אֶצְלְכֶם?

אִמּוֹ שֶׁל עֶזְרָא

הוּא אָחַז אוֹתִי בְּעָרְפִּי,

קִלֵּל בְּמִלִּים מְגֻנּוֹת, אֶת לֵאָה הִכָּה בְּמַגָּף –

הִיא נָפְלָה מֵעָצְמַת הַמַּכָּה, וְאוֹתִי הוּא הַחוּצָה דָחַף

וְקָרָא אַחֲרַי: חֲבָל, שֶׁבְּנֵךְ הַמַּמְזֵר לֹא בָּֽא עוֹד.

לוּ הִכָּה גַם אֶת עֶזְרָא שֶׁלִּי, הָיִיתִי פָּשׁוּט מִשְׁתַּגַּעַת.

מוֹטְיָה

מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת? אֵיזוֹ רְשׁוּת יֵשׁ לוֹ?

אִמּוֹ שֶׁל עֶזְרָא

וַאֲנִי רַק בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנּוּ, הִתְחַנַּנְתִּי אֵלָיו בִּבְכִיָּה:

אַל תִּגַּע עוֹד בְּלֵאָה שֶׁלִי… כְּשֶׁלָּנוּ הָיְתָה אַכְסַנְיָה,

לֹא הֵעֵז חַצְרָנֵנוּ הַגּוֹי לְהָרִים אֵלֵינוּ עֵינַיִם.

בְּדַבְּרוֹ עִם אִישִׁי הַמָּנוֹחַ, הוּא הֶחְזִיק כּוֹבָעוֹ בְּיָדַיִם –

וְלִי קוֹרֵא הָיָה “גְבֶרֶת” – וְעַכְשָׁו… מַזָּלִי הַבִּישׁ!..

(בוכה)

לָמָּה עָזַבְתִּי הַבַּיִת – וּמִכָּל הַשְּׁכֵנִים אֵין אַף אִישׁ.

כֻּלָּם הָלְכוּ לַעֲבוֹד – וְשָׁם הֲרֵי אוֹתוֹ גוֹי

נִטְפָּל כָּל הַזְּמַן אֶל לֵאָה… בַּת חֲמֵש־עֶשְׂרֵה… אוֹי וַאֲבוֹי!

בֶּנְיָה

אוֹי, צָרִיךְ לְהַסְתִּיר זֹאת מֵעֶזְרָא. הֲרֵי הוּא – גַּפְרוּר שֶׁכָּזֶה.

אִם יַרְגִּישׁ בַּדָּבָר, לֹא יִשְׁתּוֹק – יִתְקוֹטֵט עִם אוֹתוֹ נִבְזֶה.

אִמּוֹ שֶׁל עֶזְרָא

אוֹי, יִשְׁמוֹר אוֹתָנוּ הַשֵּׁם! הֲרֵי זוֹ מַמָּשׁ סַכָּנָה!

וַאֲנִי מְפַחֶדֶת בִּכְלָל… מַה־זֶּה: “בַּעַל הַבַּיִת נִכְנַע”?

וְכִי עֶזְרָא יוֹסִיף לַעֲבוֹד? יוֹסִיף לְקַבֵּל מַשְׂכֹּרֶת?

בְּדַבְּרוֹ עַל בַּעַל־הַבַּיִת, הוּא רוֹעֵד כַּאֲחוּז־צְמַרְמֹרֶת.

עֵינָיו בּוֹעֲרוֹת מִכַּעַס, פִּיו נַעֲשֶׂה עָקֹם –

יָדַעְתִּי כִּי עֶזְרָא הוּא אֵשׁ, מוּטָב שֶׁיֵּלֵךְ לְשָׁלוֹם.

מוֹטְיָה

הָאֲסֵפָה הֶחְלִיטָה שֶׁאָסוּר לוֹ לְהִשָּׁאֵר – וְלָכֵן דַּוְקָא חַיָּב הַמַּעֲבִיד לְשַׁלֵּם לוֹ שְׂכַר חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים מֵרֹאשׁ… הִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ, כִּמְדֻמַּנִי, עֶזְרָא שֶׁלָּךְ… לֹא, אֵלֶּה הֵם אִיסַק וְדוּדְיָה. וּבְכֵן, אַל תִּדְאֲגִי, לְכִי הַבַּיְתָה אֶל לֵאָה שֶׁלָּךְ, וּבִמְהֵרָה יָשׁוּב עֶזְרָא וְתוּכְלוּ לְשַׁלֵּם לַחַצְרָן שְׂכַר־דִּירָה וְגָם לִירוֹק בּוֹ, לְתוֹסֶפֶת, מְלוֹא־עֵינָיו.

(נכנסים איסאק ודודיה – פועלים)

אִיסַק

מַה זֶּה? (שָׁלוֹם!) מַקַר לֹא בָּא עֲדַיִן?

דּוּדְיָה

מַקַר לֹא בָּא? שָׁלוֹם! מַדּוּעַ הוּא לֹא בָּא?

אִמּוֹ שֶׁל עֶזְרָא

אֵלֵךְ, בֶּאֱמֶת, הַבַּיְתָה. אַל תֹּאמְרוּ שֶׁהָיִיתִי כָּאן.

אַל תַּגִּידוּ לְעֶזְרָא דָבָר עַל אוֹתָם מַעֲשֵׂי הַחַצְרָן.

אַךְ יָשׁוּב־נָא מִכָּאן בְּלִי שְׁהִיּוֹת, אַל יֵלֵךְ עוֹד לְשׁוּם מָקוֹם.

אֲחַכֶּה לוֹ עִם לֵאָה בַּבַּיִת – אִם יַכְנִיסוּ אוֹתָנוּ. שָׁלוֹם!

(יוצאת)

אִיסַק

מַה הִיא סִפְּרָה כָּאן?

בֶּנְיָה

אֶ…

אִיסַק (הבין)

נוּ, כֵּן. מוּבָן. וְאֵצֶל מִי לֹא כָּכָה?

אֶצְלִי? אוֹ אֶצְלְךָ? הוֹי, "זְרֹם הַרְחֵק, שִׁירֵנוּ!.. "

(רוחו טובה עליו. ניכר ששׂמחת־חג בלבּוֹ. וכמוהו גם דוּדיה וּבניה)

דּוּדְיָה

אַךְ זֶהוּ חֹם! חוֹמֶנְקוֹ כְּבָר פָּרַשׂ

סְכָכָה גְדוֹלָה, הִתְקִין שָׁם סַפְסָלִים

וּבִדְחִיפוּת הִזְמִין תּוֹסֶפֶת־קֶרַח.

מוֹטְיָה (פורצת אל החלון)

אוֹי. בֶּאֱמֶת, הַבִּיטוּ, שֶׁמֶשׁ!

אִיסַק

הֵיכָן פּוֹשֵׁט־הָעוֹר?

בֶּנְיָה

רָץ לְהָבִיא הַכֶּסֶף.

אִיסַק

וְהַמְכַשֵּׁפָה?

בֶּנְיָה

הִיא שָׁם.

אִיסַק

אוּלַי, מֵאֶמֶשׁ שִׁנָּה אֶת דַּעְתּוֹ.

בֶּנְיָה

אֲנִי סָבוּר שֶׁלֹּא.

מוֹטְיָה

וְעַכְשָׁו לֹא יְשַׁנֶּה אֶת דַּעְתּוֹ מִכָּל־שֶׁכֵּן. גַּם שֶׁמֶשׁ, גַּם יוֹם שִׁשִּׁי, וְגַם חוֹמֶנְקוֹ מִמּוּל… חוֹמֶנְקוֹ זֶה הוֹעִיל בְּיִחוּד. “יָתֵד בְּיָתֵד נֶעֱקֶרֶת”. הַמִּשְׁטָר הַקַּפִּיטַלִיסְטִי מָלֵא סְתִירוֹת פְּנִימִיּוֹת כָּאֵלֶּה.

(דממה קצרה)

אִיסַק (מביט בדודיה ועיניו קורנות)

אַי, מְצֻיָּן!

דּוּדְיָה (טופח אותו על שכמו)

אַי, טוֹב!

בֶּנְיָה (קורן אף הוא)

כַּפְתּוֹר וָפֶרַח!

אִיסַק

מִי אָנֹכִי? אִיסַק. וּמִיהוּ זֶה? זֶה בֶּנְיָה.

וְזֶה? זֶה דוּדְיָה. בּוֹאוּ וְנִשְׁאַל:

זוֹכִים הֵם לְבָשָׂר בִּימֵי־הַחֹל? חָלִילָה!

וְשֶׁמָּא בְּשַׁבָּת? לֹא גַּם לֹא בְּשַׁבָּת.

וְשֶׁמָּא אֵין לָהֶם חֹרִים בַּמִּכְנָסַיִם?

אוֹי, יֵשׁ וָיֵש – וּמִי, סוֹף־סוֹף, נִצֵּחַ?

וּמִפְּנֵי מִי הַלָּלוּ רוֹעֲדִים?

כֵּן, מִפְּנֵי בֶּנְיָה זֶה! מִפְּנֵי אִיסַק וְעֶזְרָא –

וּמִפְּנֵי דוּדְיָה זֶה! הוֹי, “זְרוֹם הַרְחֵק שִׁירֵנוּ!…”

חֲבָל שֶׁאֵין מַקַר.

דּוּדְיָה

אַתָּה יוֹדֵעַ?

נִדְמֶה לִי, עוֹד מְעַט תִּצְמַחְנָה לִי כְּנָפַיִם –

וְאָז אַמְרִיא גָבוֹהַּ בָּאֲוִיר.

אֶהְיֶה חָזָק מִכֹּל – וּמִכֹּחִי

שׁוּב לֹא יִקְשֶׁה דָבָר!

(בקול קפריסי)

הֵיכָן מַקַר?

הַגִּידִי, מוֹטְיָה, לָמָּה הוּא אֵינֶנּוּ?

מוֹטְיָה

אֲנִי מֻדְאֶגֶת בֶּאֱמֶת. בִּרְצוֹנְכֶם לִשְׁאוֹל מַשֶּׁהוּ? תּוּכְלוּ לִשְׁאוֹל אֶת אַבְּרָם.

אִיסַק

אֶת הַצַּדִּיק? רוֹחֵף הוּא בַּשָּׁמַיִם:

שָׁם אֶת הַמַּלְאָכִים תּוֹפֵס הוּא בִּזְנָבָם.

חֲבָל לְהַעִירוֹ.

דּוּדְיָה

אֶכְּסְטֶרְן אַבְּרָם – קַמְצָן הוּא:

כָּל־כָּךְ הִרְבָּה לִקְרוֹא – אֲפִילוּ מִמַּקַר.

אִיסַק

אֲפִילוּ מִמַּקַר? שׁוֹטֶה שְׁכְּמוֹתְךָ!

דּוּדְיָה

אַתָּה הוּא הַשּׁוֹטֶה. מַקַר עַצְמוֹ אָמַר לִי.

שְׁאַל אוֹתוֹ. אַךְ מַה שָּׁוֶה קַמְצָן?

מוֹטְיָה

תַּאֲרוּ לָכֶם, הַיּוֹם פָּתַח פִּתְאֹם אֶת פִּיו. הִבְטִיחַ לְסַפֵּר לִי אֵיזוֹ מַעֲשִׂיָּה עַל פָּרַת־משֶׁה… אוֹ עַל חִפּוּשִׁית, אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת, מַשֶּׁהוּ מְעֻרְפָּל. אַבְּרָם, אוּלַי, תַּתְחִיל, סוֹף־סוֹף, לְדַבֵּר?

(הוא שותק)

אֶ! נַנִּיחַ לוֹ! מוּטָב שֶׁתַּגִּיד לִי, אִיסַק: מַה מַּעֲשֵׂי אָחִיךָ? הַאִם לֹא נִרְגַּע עֲדַיִן?

אִיסַק (בפנים זועפים)

עוֹד לֹא. בִּקַּשְׁתִּי: שְׁתוֹק, אַל תְּדַבֵּר!

הֲרֵי אֲנִי בְּךָ אֵינִי פּוֹגֵעַ –

אַל נָא תִּפְגַּע גַּם בִּי. אַךְ לֹא! כִּלְהַכְעִיס,

יוֹרֵד הוּא לִכְבֵדִי. גַּם לִי לָשׁוֹן בְּפִי –

וְלֹא אָרוּץ לַשּׁוּק לִקְנוֹת מִלָּה הוֹלֶמֶת,

אַךְ גַּם אֲנִי לֹא קַאוּטְסְקִי – לֹא פַּעַם

נִתְקָע אֲנִי בַּבֹּץ. – הֵיכָן מַקַר?

מוֹטְיָה

אַל תָּשִׂים לֵב! פִּרְחָח מָשְׁחָת, תָּפַס כַּמָּה מִלִּים וְעוֹשֶׂה מֵהֶן לַהֲטוּטִים. צַפְצֵף עָלָיו!

דּוּדְיָה (בפנים זועפים)

וְלִי שָׁלַח מִירוֹן גְּלוּיָה שְׁנִּיָה.

מוֹטְיָה

מָה הוּא רוֹצֶה מִמְּךָ? הֲרֵי מַקַר הִסְבִּיר לְךָ אָז אֶת הָעִנְיָן. כָּתַבְתָּ לוֹ?

דּוּדְיָה

כָּתַבְתִּי.

(בענוַת מחבּר)

וְהִנֵּה מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי:

אֵינִי צָרִיךְ צִ’יקַגוֹ. לִי גַם כָּאן

יֵשׁ בִּשְׁבִיל כְּעָךְ וְדָג־מָלוּחַ,

וּבִרְצוֹנִי לִלְחוֹם לְמַעַן חֹפֶש. –

אָז הוּא שָׁלַח גְּלוּיָה..

(ברוגזה)

הֵיכָן מַקַר?

מוֹטְיָה

בֶּאֱמֶת, אֵינֶנִּי יוֹדַעַת, מַדּוּעַ לֹא בָּא מַקַר? מִיָּד אָרוּץ.

(נכנס מקר)

מוֹטְיָה

סוֹף סוֹף כְּבוֹד מַעֲלָתְךָ!

אִיסַק

בָּרוּךְ הַבָּא!

בֶּנְיָה (בשמחה)

נִפְלָא שֶׁבָּאתָ!

דּוּדְיָה (קורן)

יֹפִי!

מַקַר

מַה כָּאן?

בֶּנְיָה

הַכֹּל שַׁפִּיר.

דּוּדְיָה

נִצַּחְנוּ!

אִיסַק

פּוֹשֵׁט־הָעוֹר הָלַךְ לִמְצוֹא הַ“מַּמְתַּקִּים”.

מַקַר

וּבְכֵן, לֹא הִתְחָרֵט? וְעֶזְרָא עוֹד אֵינֶנּוּ?

מוֹטְיָה

הוּא יָצָא בַּבֹּקֶר לְחַפֵּשׂ עֲבוֹדָה חֲדָשָׁה. הִבְטִיחַ שֶׁלֹא יְאַחֵר. אִם אַתָּה רוֹצֶה, אָרוּץ מִיָּד.

מַקַר

לֹא, לְשֵׁם מָה לָרוּץ? נֵשֵׁב פֹּה וְנַמְתִּינָה.

– אֶכְּסְטֶרְן אַבְּרָם, שָׁלוֹם לְךָ, שָׁלוֹם!

(מתישבים במעגל. הפועלים משתדלים להתקרב אל מקר ומחייכים מרוב נחת)

מַקַר

(מביט בחיבה בעיני כל אחד מהם)

נוּ? מְרֻצִּים אַתֶּם? הַגִּידוּ!

אִיסַק

אוֹי, מַקַר!

כְּלוּם לֹא חוֹלְמִים אֲנַחְנוּ בְּהָקִיץ?

תָּאֵר לְךָ! דְּלֵקָה רַבָּה כָּזֹאת,

הָאָרֶץ מְשַׁנָּה כֻּלָּהּ פָּנֶיהָ,

גְּבִירִים וּנְסִיכִים מֵתִים מִפַּחַד

בְּאַרְמוֹנוֹת־פְּאֵר, עוֹלָם חָדָשׁ

קָם עֲלֵיהֶם בְּזַעַם – וּבָעֹמֶק,

בְּשֹׁרֶשׁ־הַדְּבָרִים, לְיַד הַמְּכוֹנָה

הַמַּפְעִילָה הַכֹּל בְּגַלְגַּלֶּיהָ,

מִי שָׁם עוֹמֵד, מֵנִיעַ וּמְסוֹבֵב?

כָּזֶה אִיסַק וְדוּדְיָה!

דּוּדְיָה (בגאוה)

“זְרוֹם הַרְחֵק!..”

אַבְּרָם (מרים פתאום את ראשו)

הֵן מְסַלֵּף אַתָּה! חֲדַל־נָא!

דּוּדְיָה

לֹא אִכְפַּת לִי!

מַקַר

נוּ, בֶּנְיָה, מָה אִתְּךָ? עוֹדְךָ קוֹרֵא שִׁירִים?

לְכָךְ אַתָּה חָתָן. מָתַי תַּזְמִין אוֹתָנוּ

לִרְקֹד בַּחֲתֻנָּה הַפְּרוֹלֶטַרִית?

בֶּנְיָה

אֲנִי יוֹדֵעַ?… אִמָּא קְצָת הִפְחִידָה.

מַקַר

מַה הָעִנְיָן?

בֶּנְיָה

תִּינוֹק חָלָה אֶצְלֵנוּ.

לָקְחָה אוֹתוֹ אִמִּי לַמִּרְפָּאָה.

הֵם, כַּמּוּבָן, שׁוֹלְחִים לְבֵית־מִרְקַחַת:

קְנִי זֶה וָזֶה… וּבְכֵן, חָזְרָה הַבַּיְתָה,

יוֹשֶׁבֶת לָהּ, יוֹשֶׁבֶת וְאוֹמֶרֶת:

אוֹי, הִשָּׁמֵר נָא, בֶּנְיָה, בְּנִי – וּמָה

אִם זַאֲטוּט כָּזֶה יִתֵּן בְּךָ לְפֶתַע

עֵינַיִם רְעֵבוֹת בְּרֶגַע שֶׁל מַחְסוֹר –

וְשָׁם יִהְיֶה כָּתוּב: עַל מָה? עַל אֵיזֶה פֶּשַׁע?

מַקַר

עֲבוֹר בְּכָל רְחוֹב, סַיֵּר בְּכָל סִמְטָה,

הָצֵץ בְּכָל מַרְתֵּף, בְּכָל פִּנָּה וְתָא:

עֵינֵי הָרְעֵבִים אוֹרְבוֹת מִכָּל אַפְסַיִם –

וְהַשְּׁאֵלָה “עַל מָה?” תִּלְהַט בְּכָל עֵינַיִם.

כָּל הָעוֹלָם כֻּלֹּו – אֶבְיוֹן נִדּוֹן לָצוּם,

כֻּלֹּו – מַבָּט אֶחָד, הַמְשַׁוֵּעַ “לָמָּה?”

כֻּלּוֹ – מִשְׁכַּן־דַּלּוּת, מַרְתֵּף אֶחָד עָצוּם…

עַל־כֵּן הָטִילוּ עוֹד בְּנֵי־עֹנִי הָעוֹלָמָה!

הָטִילוּ אֶבְיוֹנִים בְּלִי סְפוֹר וּבְלִי בַקֵּשׁ

שׁוּם חֶשְׁבּוֹנוֹת… יֵלְכוּ כְּמוֹ אַרְבֶּה לָאֵשׁ!

הֵם תְּעָלוֹת־אוֹיֵב בְּפִגְרֵיהֶם יִגְשֹׁרוּ –

וְעַל גַּבָּם אַתֶּם קָדִימָה תַּעֲבֹרוּ!

מוֹטְיָה

הֵבַנְתָּ? הַגִּדּוּל הַכַּמּוּתִי שֶׁל הַמַּעֲמָד הַמְיַצֵּר הוּא תְּנַאי הֶכְרָחִי לַמַּהְפֵּכָה הַסּוֹצְיָאלִית. זֶה פָּשׁוּט מְאֹד.

אִיסַק

אֹמַר לוֹ זֹאת!

מַקַר

לְמִי?

אִיסַק

לְ… יֵשׁ לִי אָח צָעִיר…

מַקַר

כֵּן, כֵּן, אֲנִי זוֹכֵר. זֶה מִנְהָגוֹ מִכְּבָר?

אִיסַק

חָלִילָה! בַּפּוּרִים שֶׁל אֶשְׁתַּקַּד

לָמַד עוֹד חַיָּטוּת, הָיָה נִפְגָּשׁ בַּ“בּוּֽרְסָה”

עִם כָּל אַנְשֵׁי־שְׁלוֹמֵנוּ – וּבַבַּיִת

קָרָא גַם לְפָנַי. קוֹרֵא הוּא כִּסְטוּדֶנְט.

וְלֹא טִפֵּשׁ – זוֹכֵר כָּל הַמִּלִּים הָאֵלֶּה,

וְאִם יִלְחַץ אוֹתִי לַקִּיר בִּשְׁעַת וִכּוּחַ,

שׁוֹתֵק אֲנִי כִּכְסִיל.

מַקַר

וּבְכֵן, פָּשׁוּט גַּנָּב הוּא?

אִיסַק

גַּנָּב… וְחוּץ מִזֶה… רָאִיתִי לֹא מִזְּמַן –

מוֹצִיא הוּא פּוֹרְטְסִיגַר יָקָר מִכִּיס־הַבֶּגֶד.

“זוֹ מַתָּנָה” – אוֹמֵר הוּא – "מֵאַחַת…

נוּ, בַּחוּרָה… "

בֶּנְיָה

לְעֶזְרָא יֵשׁ אָחוֹת,

יַלְדָּה יָפָה; אָז עֶזְרָא הַשָּׁבוּעַ

כִּמְעַט חָנַק אֶת הַבָּחוּר הַזֶּה:

הוּא בָּא לִלְחוֹשׁ לְלֵא’קָה בְּאָזְנֶיהָ…

אֲנִי יוֹדֵע?.. שֵׁד יוֹדֵעַ מָה…

אִיסַק

אִם תְּדַבֵּר עִמּוֹ, צוֹחֵק הוּא וְלוֹעֵג:

זְלוֹל לַחְמְךָ בְּרִיר, – בַּשֵּׁל, בַּשֵּׁל עָסִיס;

יִשְׁתּוּהוּ אֲחֵרִים, וְאַחַר־כָּךְ אַתָּה

תִּשְׁטוֹף אֶת הַכּוֹסוֹת. שְׁטוֹף הַכּוֹסוֹת, אוֹמֵר הוּא.

וְאָנֹכִי עַצְמִי שׁוֹתֶה עָסִיס – וְדַי.

מַדּוּע לֹא אֶגְנוֹב? כְּלוּם אֵין גְּנֵבָה – עָמָל?

וְלָמָּה זֶה אָסוּר לְבַחוּרָה בּוֹגֶרֶת

לִסְחוֹר בָּהּ בְּעַצְמָהּ? כְּלוּם אֵין הַגּוּף – גּוּפָהּ?

וְכִי נִגְרָם לְמִישֶׁהוּ כָּאן עָוֶל?

וּבְכֵן, אִם אִישׁ נִשְׂכָּר לִהְיוֹת לָהּ לְמָגֵן,

מֻתָּר לוֹ לְקַבֵּל מִמֶּנָּה כֶּסֶף

כִּשְׂכַר־טִרְחָה וּדְמֵי סִכּוּן הַנֶּפֶשׁ.

מַדּוּעַ זֶה אָסוּר? – וְאָנֹכִי שׁוֹתֵק.

מַקַר

וְהוּא צוֹדֵק. מֻתָּר.

אִיסַק

מֻתָּר? הֲיִתָּכֵן?

מַקַר

הַכֹּל מֻתָּר.

אִיסַק

הַכֹּל?!

מַקַר

הַכֹּל. בְּעוֹלָמֵנוּ

אֵין טוֹב וָרָע, אַךְ יֵשׁ דָּבָר חָשׁוּב

מִטּוֹב וָרָע, אוֹ מֵאֱמֶת וָשֶׁקֶר:

מַחְסוֹר הוּא – הַמָּנוֹף הַיְחִידִי.

הַכֹּח הָאֶחָד, אֲשֶׁר בְּסוֹף־הַקְּרָב

יַגִּיד דְּבָרוֹ הָעַז וְהַמַּכְרִיעַ.

כִּשְׁמוֹר חַיָּל עַל מְלַאי אֲבַק־שְׂרֵפָה,

כֵּן חַיָּבִים לִשְׁמוֹר בַּלֵּב אֲנַחְנוּ

אֶת נֶשֶׁק הַמַּחְסוֹר, הַחַד כְּמַאֲכֶלֶת,

אֲשֶׁר יַבְטִיחַ לָנוּ נִצָּחוֹן.

מִי שֶׁנִּתְפַּס לְרֶגֶשׁ־פַּחְדָנוּת

וּמַעֲרִים עַל חֹסֶר־כֹּל וָעֹנִי

בְּמַטְבְּעוֹת גְּנוּבִים מִכִּיס רֵעֵהוּ

אוֹ בְּאֶתְנַן־זְנוּנִים, בִּשְׂכַר לֵילוֹת־הֶפְקֵר, –

אוֹיְבֵנוּ הוּא, גָּרוּעַ מֵאוֹיְבֵנוּ:

מַרְטִיב אֲבַק־שְׂרֵפָה הוּא – וּבוֹגֵד!

מוֹטְיָה

הֵבַנְתָּ? הַפְּרוֹסְטִיטוּצְיָה וְהַכַּיָּסוּת הֵן שַׁסְתּוֹמִים, הַמַּטִּים אֶת מֶרֶץ הַהֲמוֹנִים הַצִּדָּה מֵעֲרוּצוֹ הַטִּבְעִי. זֶה פָּשׁוּט מְאֹד. – וְהִנֵּה דוּדְיָה קִבֵּל שׁוּב גְּלוּיָה מִמִּירוֹן. מִירוֹן זֶה יוֹרֵד לְחַיָּיו, הוּא קוֹרֵא בְּלִי־הֶרֶף לָבוֹא לְצִ’יקַגוֹ.

מַקַר

הֲרֵי כָּתַבְתָּ לוֹ?

דּוּדְיָה (במבוּכת־מחבּר)

הֶרְאֵיתִי גַם לְךָ.

מַקַר (נזכר)

כֵּן, כֵּן… עַל דְּבַר כְּעָךְ וְדָג־מָלוּחַ

וְעַל חֵרוּת בְּרוּסְיָה?

דּוּדְיָה

כַּמּוּבָן.

מַקַר

וְהוּא?

דּוּדְיָה

וְהוּא… רְאֵה־נָא, מַה שָּׁלַח לִי.

מַקַר (קורא)

הוֹי, לֹא יִהְיֶה לְךָ שָׁמָּה, בַּטְלָן,

לֹא חֵרוּת וְלֹא דָג־מָלוּחַ,

וְכָאן יֵשׁ רֶפּוּבְּלִיקָה מִן הַמּוּכָן

בְּזוֹל וּבְאֹפֶן בָּטוּחַ".

דּוּדְיָה

טִפֵּשׁ! שִׁבְעָה דוֹלַֽרִים, הוּא כּוֹתֵב לִי.

שְׁטֻיּוֹת! אַסְכִּים לִרְעוֹב שִׁבְעָה יָמִים

לְמַעַן יוֹם אֶחָד כְּבֹקֶר זֶה,

כְּשֶׁנִּדְמֶה שֶׁאֵין חָזָק מִמֶּנִּי

בִּמְלוֹא־תֵּבֵל. – שִׁבְעָה דוֹלַֽרִים לְשָׁבוּעַ –

מָצָא, שׁוֹטֶה, בַּמֶּה לְפַתּוֹתֵנִי.

בֶּנְיָה

הַגֶּד־נָא לִי, כַּמָּה זֶה בְּכַסְפֵּנוּ?

דּוּדְיָה (מגמגם במבוכה)

אַרְבָּעָה־עָשָׂר רוּבָּל.

בֶּנְיָה (לתומו)

אָמְנָם, שָׂכָר לֹא רַע הוּא.

דּוּדְיָה (מהוּרהר)

וּמָה אַתָּה סָבוּר? לָכֵן כָּל־כָּךְ רָצִים.

אוֹי־אוֹי, כֵּיצַד רָצִים! מַמָּשׁ כְּמִמִּצְרַיִם.

צְרוֹרוֹת עַל עֲגָלָה, הַטַּף עַל הַצְּרוֹרוֹת –

וּכְתוֹב גְּלוּיוֹת, שָׁכֵן! שָׁלוֹם – וּכְבָר אֵינֶנּוּ.

אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה לֹא תִּמְצְאוּ אַף בַּיִת,

שֶׁבּוֹ לֹא יְצַפּוּ לְמִכְתָּבִים מִשָּׁם.

רַק זוֹ שִׂיחַת־הַכֹּל. מוּבָן, הַצְּעִירִים

סָחִים בְּעֶקְרוֹנוֹת; אַךְ מִשְּׁלֹשִׁים וָמַעְלָה –

אַחַת לְשׁוֹנָם: דּוֹלַרִים, מַרְקִים, פוּנְטִים,

וְלִיוֶרְפּוּל וּ“בִּיזְנֶס”. אוֹי, רָצִים!..

אֲנִי, אָמְנָם, אֵינִי רוֹצֶה לִנְסוֹע,

אוּלָם, בְּעֶצֶם…

מַקַר

מַה בְּעֶצֶם?

דּוּדְיָה

כָּכָה…

בְּעֶצֶם, לֹא אֵדַע מַדּוּע לֹא.

זוֹכֵר אַתָּה, לֹא כְּבָר, בִּשְׁעַת וִכּוּחַ,

אָמַר לְךָ פְּלוֹנִי: אֵין לַפּוֹעֵל מוֹלֶדֶת.

עָנִיתָ לוֹ: כָּזָב – אֵין לַפּוֹעֵל נֵכָר!

מוֹלֶדֶת־הַפּוֹעֵל הִיא רַחֲבַת־יָדַיִם

כִּמְלוֹא עוֹלָם כֻּלוֹ – וּשְׁמָהּ הוּא מַאֲבָק.

פּוֹעֵל, כְּדָג בַּיָּם, בְּכָל מָקוֹם – בַּבַּיִת.

וּבְכֵן, מַדּוּעַ לֹא? כְּלוּם אֵין גַּם שָׁם מִלְחֶמֶת

בְּנֵי עַם עָמֵל נָמֵס בִּמְצוּקָתוֹ?

אֱמֶת, נוֹלַדְתִּי כָּאן – אַךְ בְּמִקְרֶה יָכֹלְתִּי

לְהִוָּלֵד גַּם שָׁם – כְּלוּם זֶה לֹא הַיְנוּ הַךְ?

מַה מַחְזִיקֵנִי כָּאן? אָמְנָם, אֵינִי נוֹסֵע,

אַךְ, לָמָּה?

מַקַר (לאחר שתיקה קלה)

לֹא אֵדַע.

דּוּדְיָה

אַתָּה?

מַקַר

אֵינִי יוֹדֵעַ.

אִם לִי תִּתְּנוּ בְּרֵרָה: לִהְיוֹת חָבוּשׁ בַּכֶּלֶא

שָׁנָה תְּמִימָה – וְחֹדֶשׁ בֶּן־חוֹרִין,

וְכָכָה כָּל חַיַּי, אַךְ כָּאן – אוֹ, מֵאִידָךְ,

לִחְיוֹת חַיֵּי־לוֹחֵם בִּדְרוֹר בְּחוּץ־לָאָרֶץ,

לֹא אֶמָּלֵט מִכָּאן. אֵינִי רוֹצֶה לִבְרוֹחַ.

רַק פֹּה אֶרְצֶה לִהְיוֹת. וְלָמָּה – לֹא יָדַעְתִּי.

מוֹטְיָה

נוּ, לִי יֵשׁ תְּשׁוּבָה יוֹתֵר קוֹנְסֶקְוֶנְטִית. הַנְּסִיעָה מַצְרִיכָה שְׁבוּעַיִם, וַחֲבָל לִי לִגְזוֹל שְׁבוּעַיִם מִן הַמַּאֲבָק בַּקַפִּיטַלִיזְם. פָּשׁוּט מְאֹד.

(מבית הדפוס יוצא הוֹנטה)

הוֹנְטָה (לאברם)

שָׁלוֹם! נוּ, מֶה חָדָשׁ?

(למקר)

שָׁלוֹם! כָּבוֹד וִיקָר!

מַקַר

שָׁלוֹם לְךָ.

אַבְּרָם

בּוֹא, שֵׁב־נָא קְצָת עִמָּנוּ.

(מוטיה עושה תנועה של אי־רצון, הפועלים מזעיפים פניהם)

הוֹנְטָה

חָלִילָה! לֹא אַפְרִיעַ שִׂיחַתְכֶם.

רְאֵה־נָא, יְדִידִי, כֵּיצַד יַבִּיטוּ

הַבַּחוּרִים בִּי – בְּרְרְ!

(מתבונן סביבו)

כָּךְ! בֶּאֱמֶת, שָׁמַעְתִּי

בְּדֶרֶךְ־הִלּוּכִי עַל הַשְּׁבִיתָה

בְּפַבְּרִיקָה לְמֵי־גַזּוֹז שֶׁל מֶנְדְל

קְוַרְטַל. סֶנְסַצְיָה זוֹ מִלְּאָה אֶת הַסִּמְטָה.

– הִנֵּה, אִם־כֵּן, זִירָה שֶׁל קְרָב־מַעֲמָדוֹת,

שְׂדֵה־מַאֲבָק בֵּין שְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת הַלָּלוּ,

הִנֵּה הוּא בֵּית־יוֹצֵר, אֶחָד מִן הָרַבִּים,

בָּהֶם נִבְנֶה עֲתִיד־הָאֱנוֹשׁוּת

… בִּידֵי הַבַּחוּרִים הַחֲבִיבִים הָאֵלֶּה.

קָטָן הוּא בְּמִקְצָת. הֵן יֵשׁ לִי הַכָּבוֹד

לִרְאוֹת כָּאן אֶת הַפַבְּרִיקָה כֻּלָּהּ?

בֶּנְיָה (בתום־לב)

לֹא, לֹא כֻּלָּה. יָבוֹא עוֹד חֲבֵרֵנוּ

הָרְבִיעִי.

הוֹנְטָה

הוּא מֶנְדְל בְּעַצְמוֹ?

בֶּנְיָה

חָלִילָה! הֵן אָמַרְתִּי “חֲבֵרֵנוּ”.

הוֹנְטָה

מֶנְדְל לֹא חָבֵר? מַדּוּעַ?

(הפועלים קופצים על רגליהם)

אִיסַק

מָה אָמַרְתָּ?

אַתֶּם שׁוֹמְעִים?

(נכנס עזרא)

אַתָּה שׁוֹמֵע, עֶזְרָא?

אוֹמֵר הוּא כִּי פּוֹשֵׁט־עוֹרֵנוּ מֶנְדְל

וְאָנוּ – הַיְנוּ־הַךְ, כִּי אֵין הֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ,

אוֹמֵר הוּא, חֲבֵרִים…

(קולו ניתק מרוב התרגשות)

עֶזְרָא

(עיף מאוד, עצבני; מתחיל לדבר לאיטו, באדישות)

יֹאמַר מַה שֶּׁיִּרְצָה!

(סוקר את הונטה)

מְעִיל כָּזֶה, וַדַּאי, עוֹלֶה שָׁם בִּנְיוּ־יוֹרְק

כַּחֲמִשָּׁה־עָשָׂר דּוֹלַֽרִים. וְאָמְנָם,

עָשׂוּי הוּא לְהַפְלִיא. – אֱמוֹר, אַתָּה גַם־כֵּן

חָבֵר שֶׁלָּנוּ?

(מתישב)

נוּ… חִפַּשְׂתִּי וְחִפַּשְׂתִּי –

וְלֹא מָצָאתִי כְּלוּם. אֵיפֹה הַלָָּז?

בֶּנְיָה

מִיָּד יָשׁוּב וְ… נוּ, כְּפִי שֶׁכְּבָר הֶחְלַטְנוּ.

עֶזְרָא

רַק לֹא לְהַאֲרִיךְ! שֶׁלֹּא אֻכְרַח זְמַן רַב

לִרְאוֹת אֶת פַּרְצוּפוֹ… עֵינָיו, זְקָנוֹ וּפִיהוּ…

(הוֹנטה פונה לצאת)

וּבְכֵן, מַה הוּא אָמַר? שֶׁמֶּנְדְל – חֲבֵרִי?

מִי? מֶנְדְל זֶה, הַמְעוֹרֵר בִּי גֹעַל,

עַל פַּרְצוּפוֹ, חָטְמוֹ וּמִכְנָסָיו,

עַל כַּפְתּוֹרוֹ – וְעַל אִשְׁתּוֹ זוֹ, יַכְנָה,

וְעַל יַבֶּלֶת אַדְמוֹנִית שֶׁבְּפָנֶיהָ?

אֲנִי, וְהוּא, וְהִיא – אוֹתוֹ דָבָר?

אוֹתוֹ הַגֶּזַע? לֹא! אֵינִי יוֹדֵעַ

מִי אָנֹכִי, אֲבָל – אֵינִי כָּמוֹהוּ.

הוּא בֶּן־אָדָם? וּבְכֵן, הֲרֵינִי כֶּלֶב,

אֵינֶנִּי מְדַבֵּר כִּי אִם נוֹבֵחַ.

הוּא יְהוּדִי? וּבְכֵן, הֲרֵינִי גוֹי,

פּוֹרֵעַ, מְשֻׁמָּד, אֵינִי יוֹדֵעַ מִי,

אַךְ לֹא כָּמוֹהוּ, לֹא! אַתָּה שׁוֹמֵעַ?

הוֹנְטָה

אֲנִי שׁוֹמֵעַ. שָׁם, בִּקְצֵה הַמַּעֲרָב,

גַּם־כֵּן רָאִיתִי קְרָב בֵּין הֶעָמָל לַכֶּסֶף,

שָׁמַעְתִּי זַעַם־עַם, שִׂנְאַת־הַהֲמוֹנִים.

אַךְ הַשִּׂנְאָה הַהִיא – הָיָה לָהּ קוֹל־שֶׁל־רַעַם,

וְהִיא אֶת מְלוֹא־תֵּבֵל חוֹבֶקֶת בִּכְנָפֶיהָ –

וְאִלּוּ אֶצְלְכֶם שִׂנְאָה זוֹ מְיַלֶּלֶת

וּבְיָד רָזָה תּוֹפֶסֶת בְּכַפְתּוֹר.

אַךְ סְלַח לִי: רוּחֲךָ אֵינָהּ טוֹבָה עָלֶיךָ,

וּבֶאֱמֶת, דְּבָרַי כֻּוְּנוּ לֹא אֲלֵיכֶם,

כִּי אִם לַמַּנְהִיגִים הַחֲכָמִים הַלָּלוּ,

אֲשֶׁר נָתְנוּ לָכֶם צַעֲצוּעִים

הַיְקָרִים מִדַּי לְאֶבְיוֹנִים כָּמוֹנוּ,

נָתְנוּ לָכֶם תּוֹתָח – וּמְלַמְּדִים לִירוֹת

פְּגָזִים בְּאַנְקוֹרִים, וְאַף לִלְבּוֹשׁ בֵּינָתַיִם

אֲרֶשֶׁת־גִּבּוֹרִים שֶׁל תֵּאַטְרוֹן־בֻּבּוֹת.

אִיסַק (בחרי־אף)

מַקַר!

מוֹטְיָה

עֲנֵה לוֹ כְהֹגֶן! חֻצְפָּה שֶׁכָּזֹאת!

מַקַר (בנחת)

יִנְאַם־לוֹ כִּלְבָבוֹ.

הוֹנְטָה

עַכְשָׁו אֲנִי מַנִּיחַ

אֶת שְׂדֵה־הַקְּרָב לְךָ. רְעַם כְּחֶפְצְךָ!

עוֹד אֶפָּגֵשׁ אִתְּךָ עַל פְּנֵי כִּכָּר גּוֹעֶשֶׁת.

מַקַר (בנחת)

לֹא אֲכַוֵּן בְּךָ חִצֵּי וִכּוּחַ־סְרָק

לֹא כָּאן, לֹא בַּכִּכָּר. אַךְ דַּע שֶׁכָּל דְּבָרֶיךָ –

הֵד רֵיק בְּאָזְנֵיהֶם, כִּי בֵּינֵיכֶם אֵין גֶּשֶׁר.

תִּכְתּוֹב בְּעִתּוֹנְךָ כְּכָל אַוַּת־נַפְשֶׁךָ.

אֶת אֵלֶּה שֶׁתַּצְלִיחַ לְשַׁכְנֵעַ

נוֹתֵן אֲנִי לְךָ בְּמַתָּנָה.

הוֹנְטָה

דְּבָרֶיךָ חֲדוּרִים גַּאַוְתָנוּת,

אַךְ הַפָּסוּק הַזֶּה – שָׁאוּל כְּכָל הַיֶּתֶר,

מִן הַנָּכְרִי שֶׁחַי אַתָּה מִפִּיהוּ.

מָשׁוּל הוּא כְּסִיגַר שֶׁל “גְּבִיר” בְּפִי כַּפְרִי:

לָמַדְתָּ לְעַשְּׁנוֹ – וּמְלַמֵּד אֶת אֵלֶּה.

נָכוֹן, לֹא בִּמְהֵרָה יֵלְכוּ הֵם אַחֲרַי,

כִּי אֵין לִי בִּשְׁבִילָם מַתָּת כְּמַתְּנוֹתֶיךָ –

אֵינֶנִּי מְעַשֵּׁן סִיגָֽרוֹת שֶׁל זָרִים.

אַבְּרָם (כמעט בינו לבין עצמו)

מְ… כֵּן!

(הוא עומד ליד הדלת, חוסם את היציאה ונותן עינים נוקבות בהוֹנטה. בקול נמוך:)

יֶשְׁנָהּ לִי שְׁאֵלָה אַחַת אֵלֶיךָ…

הוֹנְטָה

וּמָה הַשְּׁאֵלָה?

אַבְּרָם

לֹא… אַחַר־כָּךְ.

הוֹנְטָה (במבוכת־פתע)

שָׁלוֹם!

(יוצא. שתיקה קצרה. מקר מושך בכתפיו ויושב להגיה את עלון המחתרת.)

מוֹטְיָה

יִקָּחֵהוּ אֹפֶל! מַה שְּׁאֵלוֹת לְךָ אֵלָיו, אַבְּרָם? אֲנִי מְיַעֶצֶת לְךָ לֹא לְהַכְתִּים אֶת עַצְמְךָ בְּמַכָּרִים שֶׁכָּאֵלֶּה.

עֶזְרָא

יֵלֵךְ לַעֲזָאזֵל! הֵיכָן הַלָּז?

(נכנסת יאכנה עם ארונצ’יק. בעיניו – דמעות.)

יַכְנָה

הִנֵּה כָּךְ אֲהַבְתִּיךָ. מָחָר – שְׂכַר־לִמּוּד לַגִּימְנַסְיָה נַכְנִיס.

אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם, תְּקַבֵּל אַךְ וְרַק “חֲמִשּׁוֹת”, לְהַכְעִיס.

אַרוֹנְצִ’יק (מתיפח בחטמו)

אַךְ הֲרֵי פֹּה יוֹשְׁבִים.

יַכְנָה

אֵין דָּבָר. הֵם יוּכְלוּ, בִּמְחִילָה, קְצָת לִשְׁתּוֹק.

הֵן גַּם הֵם חַיָּבִים לְהָבִין: לְהָכִין שִׁעוּרִים – זֶה לֹא צְחוֹק.

מוֹטְיָה

זֶה עִנְיָן אַחֵר. כַּאֲשֶׁר שָׂכַרְתִּי אֶת הַחֶדֶר, אָמַרְתְּ לִי מֵרֹאשׁ כִּי בַּקַּיִץ לוֹמֵד אַרוֹנְצִ’יק בַּמִּסְדְּרוֹן מִפְּנֵי שֶׁפֹּה יוֹתֵר קָרִיר. לְמַד, אַרוֹנְצִ’יק.

אַרוֹנְצִ’יק

(משרטט על הלוח משוּלש שוה־צלעות ואומר תוך התיפחות מאוּנפפת)

יֵשׁ לָנוּ “שְׁוֵה־צְלָעוֹת” – נַנִּיחַ, ABC;

מִ־B נוֹרִיד אֲנָךְ, ו־O הוּא הַקָּצֶה.

נוֹכִיחַ שֶׁ־BO, בַּחֲלֻקָּה שֶׁחָלָה,

חָצָה לַחֲצָאִים אֶת הַזָוִית־שֶׁל־מַעְלָה.

הַמְשֻׁלָּשׁ הַזֶּה הָפַךְ בְּהִתְבַּקְּעוֹ

לִשְׁנֵי מְשֻׁלָּשִׁים: אֶחָד הוּא ABO,

שֵׁנִי הוּא CBO. נִבְדּוֹק נָא אֶת הַשְּׁנַיִם

כֵּיוָן שֶׁ… אוֹי… BO, אוֹ צֶלַע הַבֵּינַיִם,

הוּא כָּאָמוּר, אֲנָךְ, – עָלֵינוּ לְהַחְלִיט

כִּי שְׁנֵי הַמְשֻׁלָּשִׁים הִנָּם יִשְׁרֵי־זָוִית.

אִם כֵּן, הֲרֵי שָׁוִים שְׁנֵיהֶם בִּכְלָל. מַדּוּעַ?

לְפִי הַנְּתוּנִים, מֵרֹאשׁ הָיָה יָדוּעַ

כִּי… אוֹי… הַקַּו AB שָׁוֶה לַקַּו BC.

אַךְ הַנִּצָּב BO הוּא מְשֻׁתָּף. יוֹצֵא

כִּי שְׁנֵי הַמְשֻׁלָּשִׁים…

יַכְנָה (מכּה אותו על ידו)

שׁוּב כֶּתֶם־גִיר מִתַּחַת?!

אַרוֹנְצִ’יק

… שָׁוִים לְפִי נִצָּב וַאֲלַכְסוֹן גַּם יַחַד.

אוּלָם, לְפִי הַכְּלָל, בִּמְשֻׁלָּשִׁים שָׁוִים

צְרִיכִים לְהִשְׁתַּוּוֹת גַּם יֶתֶר הַקַּוִּים.

AO שָׁוֶה OC. עֻבְדָּה זוֹ – יֵשׁ מִמֶּנָּה

הֶקֵּשׁ עַל זָוִיּוֹת, שֶׁכֵּן גַּם הֵן תִּשְׁוֶינָה:

זָוִית… אוֹי… ABO שָׁוָה ל־OBC.

מִכָּאן שֶׁבֶּאֱמֶת הַקַּו BO חוֹצֶה

לַחֲצָאִים שָׁוִים אֶת הַזָּוִית־שֶׁל־מַעְלָה –

וְהִיא הַנְּקֻדָּה, בִּקַּשְׁנוּ הוֹכָחָה לָהּ…

(הוא בוכה. יאכנה נושקת לו על מצחו; הוא יוצא תוך התיפחות; יאכנה עוברת במסדרון בגאוה ונעלמת בדרך אחרת. הפועלים שמעו בהקשבה רבה, וכנראה, במידה מסוימת של השתתפות־בצער. – שתיקה.)

מוֹטְיָה (כמעט באהדה)

אוֹתוֹ גֵרְשׁוּ הַיּוֹם מִן הַגִּימְנַסְיָה הַבַּיְתָה. הֶרְגֵּל אִידְיוֹטִי – לִדְחוֹת אֶת תַּשְׁלוּם שְׂכַר־הַלִּמוּד לַמּוֹעֵד הָאַחֲרוֹן דַּוְקָא. אֲנָשִׁים מְשֻׁנִּים. – אַךְ אֵינֶנִּי מְבִינָה, הֵיכָן הוּא שָׁקַע? אֵיפֹה גָר אָחִיו? מִיָּד אָרוּץ.

עֶזְרָא

לוּ כְּבָר נִגְמַר… הוֹי, זֹאת הַפְּרוֹצֶדוּרָה

שֶׁל הִתְנַצְּלוּת נִתְעֶבֶת – שׁוּב לִשְׁמוֹעַ

קוֹלוֹ הַגָּעֳלִי… כְּלוּם אִי־אֶפְשָׁר

בְּלִי צֶרֶמוֹנְיוֹת־סִין מְגֻחָכוֹת הַלָּלוּ?

מוֹטְיָה

אֵינֶנִּי מְבִינָה אוֹתְךָ, עֶזְרָא. אַתָּה נִכְנָע בְּקַלּוּת לְאֶמוֹצְיוֹת, רָצִיתִי לְהָעִיר לְךָ זֹאת מִכְּבָר. אָדָם הִרְבִּיץ בְּךָ סְטִירַת־לֶחִי – הֲרֵי זֶה עִנְיָן פְּרִינְצִפְּיוֹנִי. וְאוּלַי, גַּם אֶת הַכֶּסֶף לֹא תִקַּח, שֶׁלֹּא לְלַכְלֵךְ יָדֶיךָ?

עֶזְרָא

וּבֶאֱמֶת, לֹא הָיִיתִי לוֹקֵח אִלְמָלֵא אִמִּי.

מוֹטְיָה

כֵּן, אִמְּךָ…

(בניה קורץ לה קריצת אזהרה)

וְלֹא אִמְּךָ הָעִקָּר כָּאן אֶלָּא הַפְּרִינְצִיפּ. אִם הַפּוֹעֵל מִתְפַּטֵּר בְּאַשְׁמַת הַמַּעֲבִיד, חַיָּב הַלָּז לְשַׁלֵּם לוֹ מֵרֹאשׁ שְׂכַר תְּקוּפָה מְסֻיֶּמֶת, הַנִּקְבַּעַת בְּהֶסְכֵּם מְיֻחָד בֵּין הַצְּדָדִים. זֶה חוֹק הַטֶּבַע. שְׁאַל אֶת מַקַר.

מַקַר (תוך כדי הגהה)

מַסְכִּים בְּהֶחְלֵט.

(מן החצר בא במרוּצה לזוּרצ’יק)

לַזוּרצִ’יק (בצחוק רם)

חוֹמֶנְקוֹ – לְאַבָּא – פַּעֲמַיִם אֶצְבַּע מְשֻׁלֶֶּשֶׁת.

(מראה בידיו)

מוֹטְיָה

אוֹי, בַּעַל־הַבַּית הוֹלֵךְ? חֲבֵרִים, הוּא הוֹלֵךְ.

(נכנס מנדל. פניו מעוּותִים, ידיו רועדות. אחריו ארוֹנצ’יק. מדלת אחרת פורצת יכנה ונועצת עיניה בבעלה. מקר קם).

יַכְנָה

יֵש?

מֶנְדְל (ברוגזה)

יֵשׁ, יֵשׁ, יֵשׁ. נוּ, נִגְמוֹר אַחַת־שְׁתַּיִם. נִמְאַס.

יַכְנָה

כַּמָּה?

מֶנְדְל

יֵשׁ, אוֹמֵר אֲנִי לָךְ!

(יאכנה נרתעת)

תְּנִי לִגְמוֹר אֶת הָעֵסֶק הַלָּז,

חִדְלִי לְבַלְבֵּל אֶת רֹאשִׁי. לוּ יָדַעַתְּ, לְכָל הַפָּחוֹת,

מֶה עָבַר עָלַי שָׁם – וּבָרְחוֹב… נְסַיֶּם־נָא, לְכָל הָרוּחוֹת!

מוֹטְיָה (בקור־רוח)

רֶגַע אֶחָד.

(סוקרת את החבורה. ניגשת אל ארוֹנצ’יק וגוררת אותו בשרווּלו למקום אחר.)

הוּא עָמַד כָּאן. עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל.

מֶנְדְל (רוצה לפתוח)

עֶזְרָא…

(קולו ניתק, התעוררותו שוקעת. קולו חוזר לנעימתו הרגילה)

… יֵשׁ עַל מֹשֶה רַבֵּנוּ סִפּוּר בְּאַחַד הַסְּפָרִים:

אַחֲרֵי שֶׁרָאָה כִּי מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ מֵאֶחָיו הָעִבְרִים,

וְדָמוֹ רָתַח בְּקִרְבּוֹ, וְהָרַג אֶת הַזֵּד הַנִּבְזֶה,

וְטָמַן גְּוִיָּתוֹ בַּחוֹל – הוּא רָאָה מַחֲזֶה שֶׁכָּזֶה:

לְיַד מְרִיצָה טְעוּנָה – שְׁנַיִם נִצִּים וְרָבִים:

עִבְרִי הְתְנַפֵּל עַל עִבְרִי – וְהִכָּהוּ כְּאַחַד הַכְּלָבִים.

אָז בָּכָה משֶׁה וְשָׁאַל: “לָמָה תַּכֶּה רֵעֶךָ?”

קְצָת שָׁתַק הַמַּכֶּה וְאָמַר: וְכִי לִי לֹא חֲבָל עָלָיו, אֶחָא?

אַךְ גַּם הוּא לֹא יָחוּס עַל עוֹרִי – כִּי גַם לוֹ אֵין בְּרֵרָה וְעֵצָה…

מַכִּים אָנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו – עַל שֶׁשְּׁנֵינוּ כְּבוּלִים לִמְרִיצָה.

עֶזְרָא, אֵינֶנּוּ זָרִים: אֶזְכָּרְךָ בְּעוֹדְךָ כָּזֶה קָט:

(מראה בידו לא־גבוה מן האדמה)

וְתוֹדָה לָאֵל, גַּם אוֹתִי תַּכִּיר לֹא שָׁנָה אַחַת.

עִנּוּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלִּי – אוֹתוֹ עִנּוּי יְהוּדִי.

כְּלוּם אֲנִי הִכִּיתִי אוֹתְךָ? אֲסוֹנֵנוּ הֵרִים אֶת יָדִי.

אַתָּה אִישׁ יָשָׁר וְהָגוּן – אֶת זֹאת לֹא אַכְחִישׁ בְּעַצְמִי,

אַךְ לִחְיוֹת עִמְּךָ לֹא אוּכַל – וְאַתָּה לֹא תּוּכַל עִמִּי.

אוּלַי אַתָּה הָאָשֵׁם, וְאוּלַי אָנֹכִי – הַיְנוּ הַךְ.

אֲנִי מְבַקֵּשׁ סְלִיחָתְךָ. הֲרֵי לְךָ כֶּסֶף. קַח!

(מושיט לו את הכסף. עזרא לוקח)

יַכְנָה (בחרדה)

הֵיכָן עוֹד חֲמִשִּׁים רוּבָּלִים?

מֶנְדְל (בקול עמום)

הוּא יוֹתֵר לֹא נָתַן לִי.

יַכְנָה (בחרי־אף)

רוֹצֵחַ!

מֶנְדְל (בקול עמום)

יָכְנָה, לָךְ שֵׂכֶל־אִשָּׁה. עִסְקוֹ שֶׁל חוֹמֶנְקוֹ פּוֹרֵחַ –

וּבֵית־הַחֲרשֶׁת שֶׁלִּי שָׁקוּעַ פִּתְאֹם בְּשֵׁנָה.

הַבִּיטִי. אֵינֶנִי יָכוֹל עוֹד. עָבַדְתִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה.

מָה רוֹצָה אַתְּ מִמֶּנִּי עַכְשָו? קְחִי אֶקְדָּח מֵהֶם (יֵשׁ לָהֶם, יַכְנָה)

וְהַרְבִּיצִי כַּדּוּר בְּרֹאשִׁי… לֹא אִכְפַּת, אֵהָרֵג, אֵרָצַח־נָא…

זֶה עַתָּה, בְּדַרְכִּי הַבַּיְתָה, חָרַץ לִי חוֹמֶנְקוֹ לָשׁוֹן.

שָׁם יָשְׁבוּ וְשָׁתוּ סְטוּדֶנְטִים – וְגַם הֵם צָחֲקוּ בְּלָצוֹן.

עֶשְׂרִים שָׁנָה מִשְּׁנוֹתַי עָבַדְתִּי כָּאן, יַכְנָה, בְּפֶרֶךְ.

אֶל מִי אֵלֵךְ כָּעֵת עוֹד? לִפְנֵי מִי אֶתְחַנֵן, אֶכְרַע בֶּרֶךְ?

אִיסַק, לֵךְ מִיָד לְבַקֵשׁ – שֶׁיִּתְּנוּ לִי בְּלִי כֶּסֶף קְצָת קֶרַח.

מוֹטְיָה

כַּמוּבָן, אָסוּר לְהַפְסִיק אֶת הַיִּצּוּר. זֶה אַבְּסוּרְד. עֶזְרָא, לֵךְ הַבַּיְתָה, שָׁם מְחַכִּים לְךָ בְּכִלְיוֹן־עֵינַיִם.

יַכְנָה (בחימה שפוכה)

רוּץ מַהֵר! הַאִם יֵשׁ בְּבֵיתְךָ

קֻפָּה־שֶׁל־בַּרְזֶל אוֹ כַּסֶּפֶת?

קַח גַּם נֵתַח בָּשָׂר מִבְּשָׂרִי, קַח גַּם דַּם מִדָּמִי לְתוֹסֶפֶת!

אַרוֹנְצִ’יק, מְסוֹר לוֹ הַכֹּל, הָסֵר סִמְלְךָ מִן הַכּוֹבַע,

תֵּן יַלְקוּט, מַחְבָּרוֹת וּסְפָרִים, אֶת הַכֹּל – יֵהָנֶה־נָא לָשׂבַע!

מְחֵה הַכָּתוּב מִן הַלוּחַ – הֵן אַתָּה כָּעֵת אִישׁ בֶּן־חוֹרִין,

לֵךְ שַׂחֵק בֶּחָצֵר עִם אָחִיךָ – מֵעַכְשָׁו לִשְׁנֵיכֶם אוֹתוֹ דִין.

וּבְכֵן, מִשּׁוּם־מָה אֵינְךָ רָץ? לְהַזְמִין עֲגָלָה עֲבוּרְךָ?

אִם אָרוּץ וְאָבִיא מֶרְכָּבָה, הֲתִתֵּן לִי פְּרוּטָה שְׂכַר־טִרְחָה?

לְלַזוּרְצִ’יק הִבְטַחְתִּי כַּדּוּר – וּבְכֵן, לֹא אִכְפַּת לִי כְּבָר, מֵֽילָא:

אֶקְנֶה עַתָּה שְׁנֵי כַּדּוּרִים – הֲרֵי יֵשׁ לִי כְּבָר שְׁנַיִם כָּאֵלֶּה!

עֶזְרָא (בהתפרצות־זעם)

לְכוּ כֻּלְכֶם לַעֲזָאזֵל!

(משליך את הכסף על השולחן ופורץ החוצה)

מוֹטְיָה

עֶזְרָא!! זֶה נֶגֶד הַחְלָטַת הָאֲסֵפָה!! אֲנִי מוֹחָה בְּכָל תֹּקֶף!

מַקַר (מציץ מן הדלת)

הָלַךְ.

(מושך בכתפיו, ועיניו צועפות)

נוּ, שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם.

(יוצא. מוֹטיה רצה לחדרה. איסאק, בניה ודודיה הולכים שחי־ראש אל בית־המלאכה. ארוֹנצ’יק נצמד לקיר. לזוּרצ’יק מנגן בשפתיו. אברם מחריש ומתבונן. יאכנה בוכה. – מנדל הרכין ראשו ומחליק בידו על זקנו.)

(שתיקה)

מֶנְדְל (בשׂפה רפה)

הַנָּשִׁים – עַם מוּזָר. הִנֵּה פֶּתַע תִּצְרַחְנָה –

וְהִנֵה תִּתְיַפַּחְנָה. מַה תִּבְכִּי, שַֽׁטְיָה־יַכְנָה?

הַשְּׁבִיתָה בַּמִּפְעָל שֶׁל מֶנְדְל קְוַרְטַל

נִסְתַּיְמָה בְּנִצְחוֹן־קַפִּיטַל.

לַזוּרְצִ’יק (צוחק)

הִי־הִי…


 

מערכה שלישית

רחוב ה“בּוּרסה” המפלגתית. על הבתים הנמוכים – שפע שלטים: “תעשיית גזוז ומזנון של מנדל קוארטאל”. “תעשיית שקיקי־נייר של נחום גרייזמן ובניו”, “תעשיית חותמות־גומי של א.ב. ציקרזיס”, “תעשיית דיו של ח. אנטוקולסקי”, “דפוס פרוגרס”, “פוטו רפאלי”, “חנות מכולת”, “טבק”, “ממתקים מזרחיים”, “קפה אוּגנדה”, חייט, סנדלר, עוד חייט, עוד סנדלר… בין השלטים מודבקים כרוזים, מהם חדשים ומהם קרועים למחצה, בפינה – סוכת־עתונים. באמצע, בין הבתים, מעבר לא־רחב לעומק, המוביל אל מעקה־אבן, שגבהוֹ כאמה וחצי. שם מתחיל המורָד. – דמדומי־ערב. “הבורסה” הומה מרוב צעירים: פועלים, פקידי־חנויות, אֶכסטרנים, כ“מנין” וחצי של אינטליגנטים ובחורות. רק לפני המזנון של מנדל קוארטאל – קומץ “בעלי־בתים”. בתוך ההמון מתהלך האכסטרן אברם, מתבונן, עושה אזנו כאפרכסת ומדבר עם עצמו בלשון תנועות־ידים. עם הרמת המסך, מצטופף ההמון ליד המורָד ואזני הכול נטויות בהקשבה דרוכה.


קוֹלוֹת

שֶׁקֶט!.. הַס!.. שֶׁקֶט!

(הפוגה מתוחה – פתאום מגיע מלמטה הד נהימה רחוקה של המוני אדם)

הֵידָד! יְחִי! בּוּז!

תשואות סוערות, שריקות וקריאות מצטרפות להמולה, שאין להבחין בה דבר, היא שׁוככת לאיטה. אחר־כך פורצת שׁוב: כנראה, אירע משׁהו סנסציוני, הרעשׁ גובר.)

מָה קָּרָה? מָה הָעִנְיָן? הַסּוּ!

קוֹל

הוֹלְכִים הֵנָּה!

ֺ(תנועת בהלה)

אֶכְּסְטֶרְן קַאוּטְסְקִי (עַל טוּמְבָּה)

חֲבֵרִים! חֲבֵרִים! הֵרָגְעוּ! אִישׁ אֵינוֹ הוֹלֵךְ הֵנָּה.

(הקולות משׁתתקים לאיטם)

קַאוּטְסְקִי

הָיְתָה זוֹ רַק הוֹדָעָה בִּשְׁבִילֵנוּ כִּי הַמּוֹרָד הָרָאשִׁי כְּבָר נִתְפַּס בִּידֵי הַצָּבָא, וְאֵין עוֹד מַעֲבָר לְשׁוּם אִישׁ.

קוֹלוֹת

הוֹּ־וֹ־וֹ־וֹ!..

קַאוּטְסְקִי

וְהוּא אֲשֶׁר צָפִינוּ מֵרֹאשׁ. כַּנִּרְאֶה, נִכְנָס הַמַּאֲבָק לְשָׁלָב רְצִינִי. הַחֲבֵרִים וְהָאֶזְרָחִים נִקְרָאִים לְגַלּוֹת קֹר־רוּחַ וְאוֹמֶץ. הָרֶגַע הַגָּדוֹל מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא.

קוֹלוֹת

בְּרַווֹ מְצֻיָּן! יְחִי! בּוּז!

עֶזְרָא (על טוּמבּה)

חֲבֵרִים! הַמּוֹרָד הַיְּחִידִי, הַחָפְשִׁי עֲדַיִן, הוּא זֶה שֶׁלְּפָנֵינוּ. הָרוֹצֶה לָרֶדֶת – עָלָיו לְהִזְדָּרֵז.

קוֹלוֹת

נָכוֹן!

עֶזְרָא

אֶלָּא שֶׁלֹּא כְּדַאִי לָבוֹא לְשָׁם בְּיָדַיִם רֵיקוֹת. הִילוּלָה גְדוֹלָה תִּהְיֶה שָׁם.

קוֹלוֹת

הוֹ־וֹ־וֹ־וֹ!..

קַאוּטְסְקִי (על טוּמְבָּה)

חֲבֵרִים! עָלַי לְהַבִּיעַ הִתְנַגְּדוּת נִמְרֶצֶת. לְמַטָּה יֵשׁ כְּבָר דֵּי וְהוֹתֵר בַּחוּרִים מִשֶׁלָּנוּ. אָסוּר לְהַשְׁאִיר אֶת הָעִיר בְּלִי פֶרְמֶנְט פּוֹלִיטִי. הָעִיר חַיֶּבֶת הַיּוֹם לְהַגִּיד אֶת דְּבָרָהּ.

קוֹלוֹת

נָכוֹן!

עֶזְרָא

תֹּאמְרוּ אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ, וַאֲנִי אֵלֵךְ.

דּוּדְיָה

חַכֵּה לְמַקַר. שָׁמַעְתִּי מִן הַבַּחוּרוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ לְכָאן מִיָּד. הֵם יוֹשְׁבִים בִּישִׁיבָה מִשָּׁעָה שְׁתַּיִם.

חֲבֵרָה רֵשֶׁל

גַּם מַקַר מִתְכּוֹנֵן לָרֶדֶת. הוּא עוֹד לֹא הָיָה לְמַטָּה.

אִיסַק

הוּא לֹא צָרִיךְ לָרֶדֶת. זוֹהִי שְׁטוּת.

עֶזְרָא

אֲחַכֶּה לוֹ. עַל כָּל פָּנִים, אָסוּר שֶׁיֵּרֵד לְבַדּוֹ.

נַעֲרָה (תופסת את עזרא בידו)

עֶזְרָא! עֶזְרָא! מָה נֶחְמָד הַיּוֹם, נָכוֹן שֶׁנֶּחְמָד?

עֶזְרָא

מִנַּיִן אַתְּ, לֵאָה?

לֵאָה

הָיִיתִי לְמַטָּה! בְּחַיַּי, הָיִיתִי לְמַטָּה! רָאִיתִי אֶת הַכֹּל! אֲפִלּוּ נָאַמְתִּי. בְּחַיַּי, נָאַמְתִּי!

עֶזְרָא

לֵאה’קָה, הֲרֵי שֶׁקֶר הַדָּבָר.

לֵאָה

יַעֲנִישׁ אוֹתִי אֱלֹהִים! וַאֲפִלּוּ מָחֲאוּ לִי כַּף! בְּחַיַּי! שֶׁאָמוּת בַּמָּקוֹם הַזֶּה אִם שִׁקַּרְתִּי.

עֶזְרָא

אַל תַּרְגִּיזִי אוֹתִי, לֵאָה. בְּיּוֹם שֶׁכָּזֶה אָסוּר לְשַׁקֵּר. הִסְתַלְּקִי הַבַּיְתָה.

(לאה חומקת ממנו ונעלמת בתוך ההמון)

גְּרַיְזְמַן (בקבוצת “בעלי בתים”)

נוּ־נוּ. עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד. נִרְאֶה בַּמֶּה יִסְתַּיֵּם הַדָּבָר.

חֲבֵרָה רֵשֶׁל

בַּמֶּה?

גְּרַיְזְמַן

נוּ־נוּ. נִחְיֶה וְנִרְאֶה.

רֵשֶׁל

מָה יֵשׁ לְדַבֵּר אִתְּכֶם? פִּזְמוֹנְכֶם תַּם וְנִשְׁלַם. עִמְדוּ כֻּלְּכֶם בַּפִּנָּה וְשִׁתְקוּ־לָכֶם.

מֶנְדְל

מֶסְיֶה גְרַיְזְמַן, אַל תִּתְוַכֵּחַ אִתָּם. וכִי מַה יּוֹעִיל הַוִּכּוּחַ?

(רעש, התרוצצות)

קוֹלוֹת

מָה קָּרָה? שֶׁקֶט! הַס! מָה הָעִנְיָן?

מִישֶׁהוּ מֵהַנִּדְחָקִים

הִנֵּה הוּא אוֹמֵר, שֶׁאָמְרוּ לוֹ בַּחוּרֵינוּ, שֶׁהָ“אֲפֹרִים” אָמְרוּ, שֶׁאִם יְצַוּוּ עֲלֵיהֶם לִירוֹת לְמַטָּה, הֵם יִירוּ אֶל הָעִיר.

קוֹלוֹת

הֵידָד! יְחִי! בּוּז!

גְּרַיְזְמַן

מָה הַהֵידָד הַזֶּה? הֲרֵי זֶה יָכֹל לִקְלוֹעַ! הֲרֵי זֶה יָכוֹל, חַס וְחָלִילָה, לִפְגּוֹעַ בָּעַיִן.

(שומעיו צוחקים לו)

מֶנְדְל

מֶסְיֶה גְרַיְזְמַן, אַל נָא!

גְּרַיְזְמַן

נוּ־נוּ.

עֶזְרָא

אֲפִלּוּ אֶת הֶעָלוֹן שֶׁל הַיּוֹם לֹא רָאִיתִי עֲדַיִן. לְמִי יֵשׁ הֶעָלוֹן?

אִיסַק

הֵא לְךָ.

עֶזְרָא

זֶה לֹא עָלוֹן, מַה זֶּה? אֵיזֶה מִן “מִגְדַּלּוֹר”?

אִיסַק

אַ, כֵּן. הִנֵּה הֶעָלוֹן. וְזֶה? מוֹדָעַת־פִּרְסֹמֶת שֶׁל הוֹנְטָה עַל עִתּוֹנוֹ. בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא יוֹפִיעַ הַגִּלָּיוֹן הָרִאשׁוֹן.

רַשֶׁל

בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא? בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא יִצְטָרֵךְ לְהַגֵּר לַיָּרֵחַ עִם עִתּוֹנוֹ זֶה. כָּאן לֹא יִמְצָא לוֹ עוֹד קוֹרְאִים.

אֶכְּסְטֶרְן לַסַל

יֵשׁ לְךָ מוֹדָעַת “מִגְדַּלּוֹר”? תֵּן לִי לְרֶגַע.

עֶזְרָא

קַח אוֹתָהּ בִּכְלָל, אֵין לִי עִנְיָן בָּהּ. אַבְּקָא! צְבִי! בְּיָדִי הֶעָלוֹן שֶׁל הַיּוֹם, בּוֹאוּ הֵנָּה.

לַסַל

חֲבֵרָה זִינָאִידָה, שָׁאַלְתְּ לְמוֹדָעַת “מִגְדַּלּוֹר”, הֲרֵיהִי לְפָנַיִךְ.

עֶזְרָא (בקבוצה משמאל)

"בָּא יוֹם הַגְּאֻלָּה! אַל מְלִיצוֹת! בְּסַעַר

מִתּוֹךְ נִבְכֵי הָעָם עוֹלֶה נַחְשׁוֹל־הַדְּרוֹר.

עִירְכֶם זָכְתָה לִהְיוֹת לַחֲלוּצַת־הַדּוֹר

וּלְקַבֵּל בְּגִיל אֶת הַחֵרוּת בַּשַּׁעַר.

הוֹכִיחוּ לַמְּכוֹרָה כִּי קוֹמַתְכֶם יָאָה

לְגֹדֶל הַכָּבוֹד וְגֹדֶל הַשָּׁעָה.

כְּלוּם יֵשׁ מַה לְּהַפְסִיד? הָסִירוּ אֶת הַכֶּבֶל

מֵחַיֵּיכֶם, אַחִים – אוֹ הַשְׁלִיכוּם כְּהֶבֶל

לְתַלְיָנֵי הָעָם. אוֹ חֹפֶשׁ – אוֹ שׁוֹאָה!

אַל מְלִיצוֹת רָמוֹת – אַךְ קִלְלַת־מוֹלֶדֶת

שְׁלוּחָה לְכָל פַּחְדָּן, שֶׁיְּבַיֵּשׁ שִׁמְכֶם!

אִתְּכֶם, בִּלְעֲדֵיכֶם – אוֹ אַף כְּנֶגְדְּכֶם –

אֲנַחְנוּ, הַשְּׁלִיחִים שֶׁל רוּסְיָה הָעוֹבֶדֶת,

נִפְתַּח בַּקְּרָב לְנִצְחוֹנָהּ

שֶׁל דֶמוֹקְרַטִיָה כֵּנָה

עַל כַּת־הָרֶשַׁע הַבּוֹגֶדֶת".

(הופך את העלון)

נוּ, כַּמּוּבָן. בַּסּוֹף, כְּדֶרֶךְ הַכְּרוּזִים,

יֵשׁ כָּל מִינֵי “יְחִי” וְכָל מִינֵי בּוּזִים.

הַנַּעַר לַסַלְצִ’יק (בקול של בר־סמכא)

טוֹב מְאֹד. בְּתַכְלִית הַקִּצּוּר – וְנֹאמַר כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ.

הַעַלְמָה זִינָאִידָה

(בקבוצה מימין, אגב קריאה במודעת “מגדלור”)

לְדַעְתִּי, יֵשׁ לְהַכְרִיז עַל אָדָם זֶה חֵרֶם.

לַסַל

לֹא, מוּטָב לְסָחֲבוֹ כָּעֵת בְּאָזְנָיו לְמַטָּה. תֶּחֱזֶינָה עֵינָיו עַד שֶׁתִּשָּׁפַךְ מְרֵרָתוֹ.

אִיסַק

הוּא נִמְצָא לְמַטָּה. מִישֶׁהוּ רָאָה אוֹתוֹ שָׁם.

(רעש)

קוֹלוֹת

מוֹטְיָה חָזְרָה מִלְּמַטָּה. מוֹטְיָה! חֲבֵרָה מוֹטְיָה! חֲבֵרִים, שֶׁקֶט!

מוֹטְיָה (על טוּמבָּה)

אוֹי! עָיַפְתִּי. חֲבֵרִים! מַצַּב־רוּחַ הֶהָמוֹן הִגִּיעַ לְשִׂיא הַדְּרִיכוּת.

קוֹלוֹת

בְּרַווֹ! הֵידָד! יְחִי!

מוֹטְיָה

בַּחוּרֵינוּ עוֹשִׂים מְלָאכָה מְצֻיֶּנֶת. כָּל חָבִית הָיְתָה לְדוּכָן. בְּגֹדֶל הַהַצְלָחָה מוֹדִים פֶּה־אֶחָד הַמַּשְׁקִיפִים הָאוֹבְּיֶקְטִיבִיִּים בְּיוֹתֵר. נָאַמְתִּי מֵעַל אַרְגָּז בַּמַּעֲגָן הַיָּשָׁן לִפְנֵי קְהַל סַבָּלִים: הֵם הִתְמוֹגְגוּ מֵרֹב הִתְפַּעֲלוּת, הֵם נִשְּׁקוּ אוֹתִי – אַתֶּם רוֹאִים, כֻּלִּי מְמֹעֶכֶת.

קוֹלוֹת

בַּת חַיִּל הִיא מוֹטְיָה! הֵידָד!

רַשֶׁל (בקפדנות)

עָלַי לִשְׁאוֹל: פֹּה לָחֲשׁוּ

כִּי בַּחוּרֵינוּ טִשְׁטְשׁוּ

מִפְּנֵי בֶּן־בְּרִית זְעֵיר־בּוּרְגָן

דְּמוּת פְּרוֹלֶטַרִי מְאֻרְגָּן?

קוֹלוֹת

הוּ־וּ־וּ…

מוֹטְיָה

עָלַי לְהַכְחִישׁ זֹאת בְּכָל תֹּקֶף. רַק בְּמִקְרֶה אֶחָד הִרְגַּשְׁתִּי בִּסְטִיָּה מְסֻיֶּמֶת: בַּמַּעֲגָן הַיָּשָׁן אָמַר אַחַד הַנּוֹאֲמִים כִּי הַבּוּרְגָּנוּת חַיֶּבֶת הַפַּעַם לִצְעֹד בְּשׁוּרָה אַחַת עִמָּנוּ.

קוֹלוֹת

אוֹהוֹ־הוֹ!

מוֹטְיָה

מִיָּד דָּרַשְׁתִּי אֶת רְשׁוּת הַדִּבּוּר וְהִכְנַסְתִּי אֶת הַתִּקוּן הַדָּרוּשׁ: לֹא בְּשׁוּרָה אַחַת אֶלָּא בְּעִקְּבוֹתֵינוּ. קְהַל־הַשּׁוֹמְעִים גִּלָּה הִזְדַּהוּת מְלֵאָה עִם הַשְׁקָפַת־עוֹלָם זוֹ. כָּךְ, לְמָשָׁל, סַבָּל אֶחָד קָרָא בְּקוֹל: בְּנֵי־כְּלָבִים הֵם כֻּלָּם!

קוֹלוֹת

מְצֻיָּן! יֹפִי! כָּךְ יָאֶה לָהֶם!

קוֹל פְּלוֹנִי

יִחְיוּ הַסַּבָּלִים!

הֶהָמוֹן

יִחְיוּ הַסַּבָּלִים! בּוּז!

בֶּהָמוֹן פּוֹתְחִים בְּשִׁירָה:

אַחִים לְעָמָל וֶעֱנוּת־הָאָדָם!

דַּלִּים בְּנֵי־בְּלִי־בַּיִת בִּמְלוֹא־הָעוֹלָם!

אֵלֵינוּ! אֵלֵינוּ! דִּגְלֵנוּ הוּרַם.

רוֹטֵט הוּא מִזַּעַם, אָדֹם הוּא מִדָּם.

הָאֶרֶץ תִּשְׁמַע שַׁוְעָתֵנוּ!

כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם – עֵדֵינוּ!

שְׁבוּעַת־הַשְּׁבוּעוֹת

שֶׁל דָּם וּדְמָעוֹת

שְׂפָתֵינוּ עַתָּה נִשְׁבָּעוֹת!

מוֹטְיָה (תופסת את אבּרם בזרועו)

נוּ? נוּ?

אַבְּרָם

וּבְכֵן, הֵם נִשְּׁקוּ אוֹתָךְ, מוֹטְיָה?

מוֹטְיָה

מַמָּשׁ עַד כְּדֵי חֶנֶק, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ, נוּ?

אַבְּרָם

מָה?

מוֹטְיָה

גַּם עַכְשָׁו לֹא תֵדַע עֲדַיִן, אֵיזֶה שִׁיר עָלֶיךָ לָשִׁיר?

אַבְּרָם

כֵּן… בֵּין שִׁנַּי בְּלִי־הֶרֶף מִתְפַּזֵם

נִגּוּן אֶחָד, מוּזָר מֵאֵין כָּמוֹהוּ.

מוֹטְיָה

אֵיזֶה נִגּוּן? שִׁיר־נָא עִמָּנוּ אֶת הַ“שְּׁבוּעָה”.

אַבְּרָם

לֹא, מִתְפַּזֵּם אַחֵר, שׁוֹנֶה תַּכְלִית הַשֹּׁנִי.

(רעש חזק)

קוֹלוֹת

מַקַר! שָׁלוֹם לְךָ, מַקַר! יְחִי חָבֵר מַקַר! – לַטּוּמְבָּה! לַטּוּמְבָּה! שֶׁקֶט! חָבֵר מַקַר מְדַבֵּר!

מַקַר (על טוּמבּה)

שְׂאוּ־נָא, חֲבֵרִים, בְּרָכָה נֶאֱמָנָה

לְיוֹם גָּדוֹל!

(תּשוּאוֹת)

אַשְׁמִיעֲכֶם סִפּוּר רוּסִי קָדוּם:

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר, אִישׁ מוּֽרוֹם אֵלִיָּהוּ.

שְׁלֹשִים שָׁנָה כֹּחוֹ הָיָה רָדוּם:

בְּבֵית אָבִיו יָשַׁב־לוֹ בַּפִּנָּֽה הוּא.

טַטַֽרִים שׁוֹטְטוּ בְּכָל שָׂדֶה;

“זָמִיר”, אַבִּיר־הַשֹּׁד, שָׁלַט בַּיַּעַר;

וְאֵלִיָּה עַצְמוֹ שָׂבַע חֶרְפָּה וָצַעַר,

וְלֹא הָיָה לָעָם מוֹשִׁיעַ וּפוֹדֶה.

אַךְ יוֹם אֶחָד עַל סַף בֵּיתוֹ הוֹפִיעַ

נוֹדֵד עָנִי, אִישׁ פֶּלִיא – וּבִשֵּׂר:

“קוּם אֵלִיָּה, כִּי הַשָּׁעָה הִגִּיעָה!” –

וְאֵלִיָּה לְפֶתַע הִתְעוֹרֵר.

בְּעֹז אַדִּיר הֵנִיף הוּא אֶת הַזְּרוֹעַ,

וְיַד כּוֹבֵשׁ אַכְזָר הִפְלִיא לִגְדּוֹעַ,

וְאֶת “זָמִיר” – הַזֵּד, אַלּוּף־הָרֹעַ,

עָקַר לָעַד מִיַּעַר אַלּוֹנָיו –

אַךְ לֹא הוֹסִיף מֵאָז רְאוֹת וּשְׁמוֹעַ

אֶת הַנּוֹדֵד – הַהֵלֶךְ הֶעָנָו.


וְזֶה הַכֹּל. לֹא שִׁיר וְלֹא מַזְכֶּרֶת

לְמִי שֶׁבָּא, קָרָא – וְנֶעֱלַם.

אַךְ הוּא הָיָה גִּבּוֹר בִּבְנֵי־הַמֶּרֶד

אֲשֶׁר לֹא קָם כָּמוֹהוּ מֵעוֹלָם.

מֵעַל רֹאשׁוֹ לֹא פַּעַם חָג הָעַיִט,

לוֹ הִתְנַכְּלוּ חִצֵּי עָרְמָה נָכְרִית,

וְזֵד “זָמִיר” שָׁלַח כַּלְבֵי־הַצַּיִד

לִשְׁבּוֹת אוֹתוֹ – לִשְׁבּוֹת אוֹ לְהַכְרִית.

אַךְ הוּא חָמַק מִכֶּלֶב וּמֵרֶשֶׁת,

וּמִצָּרָיו נִבְצַר אוֹתוֹ לִמְצוֹא:

הוּא הֶעֱרִים עַל רֹמַח וְעַל קֶשֶׁת,

בָּקַע סְבַךְ־עַד בַּדֶּרֶךְ הָעִקֶּשֶׁת,

חָצָה בִּצּוֹת – וּבָא לִמְחוֹז־חֶפְצוֹ.

בְּהוֹפָעַת־הַסֵּתֶר הַבּוֹדֶדֶת

כָּל סוֹד חַיָּיו: קָרָא – וְנֶעֱלַם.

אַךְ הוּא גִבּוֹר – וּדְעוּ כִּי הַמּוֹלֶדֶת

לָכֶם, צֶאֱצָאָיו, תִּשְׁמוֹר תּוֹדַת־עוֹלָם.

(תשואות סוערות, קריאות, שירה)

אִיסַק

מַקַר, מַקַר, הוֹי מִי לְךָ נָתַן

הַכֹּחַ הַנִּפְלָא – לָתֵת לְאִישׁ כְּנָפַיִם?

דּוּדְיָה

צַוֵּה־נָא לִי דְבַר־מָה, חָבֵר מַקַר.

צַוֵּה־נָא לִי דָבָר וְאֶעֱשֶׂנּוּ.

עֶזְרָא

אֵלֵךְ אִתְּךָ, מַקַר. אֵינֶנִּי זָז מִמְּךָ.

קַאוּטְסְקִי

לְשֵׁם מָה יֵלֵךְ לְמַטָּה? רַק זֶה חָסֵר לָנוּ. לֹא נַרְשֶׁה לוֹ לָלֶכֶת.

חֲבֵרָה זִינָאִידָה

לֹא נַרְשֶׁה בְּשׁוּם פָּנִים.

הַנַּעַר לַסַלְצִ’יק

לֹא נַרְשֶׁה – וַחֲסַל!

מוֹטְיָה

אֲנִי סְבוּרָה שֶׁאִי־הוֹפָעַת מַקַר עֲלוּלָה לַעֲשׂוֹת רשֶׁם בִּלְתִּי־רָצוּי עַל הַהֲמוֹנִים. מַקַר, לֵךְ! מַקַר, אַל תַּעֲשֶׂה שְׁטֻיּוֹת! עֶזְרָא, אַתָּה אַחֲרַאי לִשְׁלוֹמוֹ.

עֶזְרָא

לְכָל שַׂעֲרָה מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ!

קוֹלוֹת

גַּם אֲנִי! – גַּם אֲנִי!

מוֹטְיָה

שְׁנֵיהֶם וְלֹא יוֹתֵר! לְמַטָּה יֵשׁ דַּי מִשֶּׁלָנוּ. הָעִקָּר לֹא שָׁם אֶלָּא כָּאן. מַקַר וְעֶזְרָא, לְכוּ לָכֶם.

(הם הולכים)

מַקַר!

(מקר נעצר)

אַל תַּעֲשֶׂה שְׁטֻיּוֹת!

(מקר ועזרא יורדים במורד)

קַאוּטְסְקִי (אחריהם)

אָנוּ מְצַפִּים מִכֶּם לְאוֹת!

לַסַל

הַס! הֵם צוֹעֲקִים שׁוּב!

(מלמטה מגיע שוב נהם המון סמוי־מעין – תשואות)

רַשֶׁל

נוּ, מַה, מְסְיֶה גְרַיְזְמַן?

גְּרַיְזְמַן

נוּ־נוּ. וְכִי אֵין מִשְׁאַלְתֵּנוּ – אַחַת?

בְּעֶצֶם מִי מֵאִתָּנוּ אֵינוֹ

סוֹצִיאַל־דֶמוֹקְרַט?

רַשֶׁל

וּבְכֵן, נַעֲשֵׂיתָ אֶס־דֶק? וְאַתָּה, מְסְיֶה צִיקֶרְזִיס, גַּם־כֵּן?

צִיקֶרְזִיס

אִם אֶס־דֶ פֵּרוּשׁוֹ לִחְיוֹת בְּאֹפֶן יָשָׁר וְהוֹגֵן,

שֶׁכָּל אִישׁ יֵהָנֶה מֵחַיָּיו וְיִסְחַר לוֹ בְּלִי כָּל הַפְרָעָה –

לָמָּה לֹא? גַּם מְסְיֶה קְוַרְטַל, בְּלִי סָפֵק, בְּאוֹתָהּ הַדֵּעָה.

מֶנְדְל

אֹמַר לָכֶם, בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ הַשַּׁבָּת קָם וִכּוּחַ גָּדוֹל:

אֶחָד בְּעַד אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, הַשֵּׁנִי – הִתְנַגֵּד, כִּבְיָכוֹל.

אָמַרְתִּי לָהֶם: אַל תָּרִיבוּ, קְרִיגְט זִיךְ נִיט אוּמְזִיסְט, –

בְּעֶצֶם, עַל צַד הָאֱמֶת, מִי מִכֶּם לֹא צִיּוֹנִיסְט?

וְכֻלָּם נִשְׁתַּתְּקוּ פֶּה־אֶחָד, כִּי רָאוּ שֶׁאֲנִי צוֹדֵק.

וְהִנֵּה מְסְיֶה גְרַיְזְמַן שׁוֹאֵל: וְאֵיזֶה יְהוּדִי לֹא אֶס־דֶק?

וַאֲנִי אוֹמֵר: מְסְיֶה גְרַיְזְמַן, אָמַרְתָּ דְּבָרִים שֶׁל זָהָב!

הַצֶּדֶק אִתְּךָ וְאִתִּי, וְאִתָּךְ, מַדְמַזֶל, יַחְדָּו.

אֵין הֶבְדֵּל אֶצְלִי בֵּין מִפְלָגוֹת: לְכֻלָּן כַּוָּנוֹת רְצוּיוֹת –

וּבִלְבַד שֶׁיַּפְסִיקוּ לָרִיב.

צִיקֶרְזִיס

בְּוַדַּאי.

גְּרַיְזְמַן

כַּמּוּבָן.

רַשֶׁל (מתרחקת)

גַּן חַיּוֹת!

קַאוּטְסְקִי (על טוּמבּה)

חֲבֵרִים!

מוֹטְיָה

שֶׁקֶט!

קוֹלוֹת

שֶׁקֶט! מָה הָעִנְיָן? הַס!

קַאוּטְסְקִי

קְבוּצָה שֶׁל חֲבֵרִים שׁוֹאֶלֶת שְׁאֵלָה:

הַאִם גַּם הֲפֵכָה פּוֹלִיטִית עֲלוּלָה

לִלְבּוֹשׁ צוּרָה מִשְׁקִית וְאֹפִי סוֹצִיאַלִי?

סְבוּרַנִי שֶׁנּוֹשֵׂא זֶה אַקְטוּאַלִי

וְרַב־עִנְיָן לַכֹּל…

דּוּדְיָה

כֵּן, כֵּן. בְּבַקָּשָׁה!

מִישֶׁהוּ

הַקְשִׁיבוּ חֲבֵרִים!

לַסַלְצִ’יק (בקול קפדני)

הַקְשִׁיבוּ! שֶׁקֶט! שַׁ!

קַאוּטְסְקִי

אֵין חֲבֵרִים, סָפֵק: תּוֹרָה שֶׁל מַרְכְּס קוֹבַעַת

כִּי הִתְפַּתְּחוּת־חֶבְרָה קְפִיצוֹת אֵינָהּ יוֹדַעַת.

שִׁלְטוֹן־הַקַּפִּיטַל – נַזְכִּיר זֹאת בְּקִצּוּר –

שָׁלָב חָשׁוּב מְאֹד לְמֶשֶׁק מִתְפַּתֵּחַ.

בְּלִי לַעֲבוֹר תְּחִלָּה אוֹתָהּ דַּרְגַת־הֶכְרֵחַ,

אֵין לְהַגְשִׁים מִשְׁטָר שֶׁל הַלְאָמַת־יִצּוּר.

כָּזֹאת הַמַּסְקָנָה בָּאוֹר שֶׁל הַמֶּתּוֹדָה הַדִּיאַלֶקְטִית.

דּוּדְיָה (בדרך־ארץ)

נוּ, אִם כָּךְ גּוֹזֵר

אוֹר הַמֶּתוֹדָה – אֵין מָה לְדַבֵּר.

לַסַלְצִ’יק

חֲבָל מְאֹד.

קַאוּטְסְקִי

אַךְ –!

דּוּדְיָה

הַס!

קַאוּטְסְקִי

אִם חֲבֵרִים, נִשְׁקוֹדָה

עַל בְּחִינַת הַכְּלָל הַמְּאַלֵּף הַזֶּה,

נִמְצָא שֶׁהוּא נָכוֹן רַק אָז אִם נֶחֱזֶה

כָּל מְדִינָה לְחוּד – כְּמִין רְשׁוּת נִבְדֶּלֶת.

אַךְ מְדִינָה כָּזוֹ עוֹד לֹא הָיְתָה בַּחֶלֶד!

הַמְּדִינוֹת כֻּלָּן תִּסְחַרְנָה זֹאת עִם זֹאת:

הֵן בְּאַלְפֵי חוּטִים קְשׁוּרוֹת וַאֲחוּזוֹת.

דּוּדְיָה

הַקְשֵׁב!

קַאוּטְסְקִי

וְאִם אָמְנָם, עֲדַיִן אֵין לִמְצוֹֽא פֹּה

בָּסִיס לְהַגְשָׁמַת שִׁנּוּי־מִשְׁטָר יָשִׁיר,

יִתֵּן הַנֵּפֶץ כָּאן דְּחִיפָה לְכָל אֵירוֹפָּה,

שֶׁאֶת תְּנָאֶיהָ־הִיא זְמַנֵּנוּ כְּבָר הִכְשִׁיר.

אוֹ־אָז הַהֲפֵכָה מֵעֵבֶר לִגְבוּלֵנוּ

תִּפְרוֹץ כְּלֶהָבָה בַּחֲזָרָה אֵלֵינוּ.

לַסַלְצִ’יק (מאַשׁר)

מוּבָן!

(סֶנסַציה)

קַאוּטְסְקִי

הַכֹּל תָּלוּי בְּגֹדֶל הַמַּכָּה,

בְּעֹצֶם הַדְּחִיפָה שֶׁנְּחוֹלֵל בְּמֶרֶץ.

אִם כָּךְ הוּא, חֲבֵרִים – רַק לָנוּ מְחַכָּה

אֶמַנְסִיפַּצְיָה שֶׁל כָּל אֻמָּה וָאֶרֶץ.

(תְּשׁוּאוֹת וְהִתְפַּעֲלוּת)

הֶהָמוֹן

"מֵעוֹלָם שֶׁאָבַד עָלָיו כֶּלַח

אֶת חָצְנֵנוּ נִנְעַר־נָא בְּבוּז!"

אִיסַק (לדוּדיה)

אֱמוֹר לִי: אַתָּה שׁוֹמֵעַ? אַתָּה מֵבִין? כָּזֶה אִיסַק וְדוּדְיָה!

דּוּדְיָה

(משפשף ידיו מרוב התפעלות ושר עם ההמון:)

“לֹא נִרְצֶה לֹא אֱלִיל וְלֹא מֶלֶךְ…”

(נתקל באבּרם וצועק באזנו)

“הוֹי, קוּם, הִתְרוֹמֵם־נָא…”

אַבְּרָם

הֵן מְסַלֵּף אַתָּה. חֲדַל־נָא.

דּוּדְיָה

לֹא אִכְפַּת לִי!

… “הָעָם הֶעָמֵל!”

קוֹל

מִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ מִלְּמַטָּה.

קוֹלוֹת

מִי? – מִשֶּׁלָּנוּ?

הַקּוֹל (בנעימה אחרת)

זֶה יַשְׁקָה.

קוֹלוֹת

יַשְׁקָה! מַה מַּעֲשָׂיו שָׁם? לָמָּה, לַעֲזָאזֵל, תָּחַב אֶת חָטְמוֹ לְשָׁם?

דּוּדְיָה

יַשְׁקָה? מְמְ…

אַבְּרַם

מִי זֶה יַשְׁקָה?

דּוּדְיָה

מְמְ…

אִיסַק

זֶה אָחִי, הַהוּא.

רַשֶׁל (מתוך ההמון)

וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, צָרִיךְ לִשְׁאוֹל אוֹתוֹ.

קוֹלוֹת

מָה הוּא יוֹדֵעַ? – אַרְנָקִים לְכַיֵּס הוּא יוֹדֵעַ.

מוֹטְיָה

שְׁטֻיּוֹת, לְצָרְכֵי אִינְפוֹרְמַצְיָה מֻתֶּרֶת בְּהֶחְלֵט גַּם אוּטִילִיזַצְיָה שֶׁל אֶלֶמֶנְטִים מְפֻקְפָּקִים. בְּמִקְרִים כָּאֵלֶּה אֵין מָקוֹם לְבַּחֲלָנוּת. – לַטּוּמְבָּה!

קוֹלוֹת

לַטּוּמְבָּה! מָה נִשְׁמַע לְמַטָּה? שֶׁקֶט!

יַשְׁקָה

(על טוּמבּה. – פני חצוף פיקח, עמידה בטוחה של נואם־רחוב מנוּסה)

חֲבֵרִים!

(מחכה לרוֹשם. שתיקה זועפת.)

הָיִיתִי לְמַטָּה מִן הָרֶגַע הָרִאשׁוֹן. סִיַּרְתִּי אֶת הַמַּעֲגָן הַיָּשָׁן וְהֶחָדָשׁ, בִּקַּרְתִּי בְּסִירוֹת־מַשָּׂא וְגַם בַּמִּזְלָלָה. בְּכָל מָקוֹם רָאִיתִי אֶת בַּחוּרֵיכֶם: עוֹבְדִים מְצֻיָּן.

מוֹטְיָה

הַעֲרָכָתְךָ אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּלָל לְגַבֵּי הַנּוֹשֵׂא שֶׁלָּנוּ.

יַשְׁקָה

טָעוּת בְּיָדֵךְ, חֲבֵרָה מוֹטְיָה. אֲנִי – הַשּׁוֹפֵט הַמֻּסְמָךְ בְּיוֹתֵר. זֶה חֳדָשִׁים עַל חֳדָשִׁים שֶׁאֲנִי שָׁם בֶּן־בַּיִת.

קוֹל

זֶה נָכוֹן.

אִיסַק (בפנים קודרים)

זֶה נָכוֹן.

יַשְׁקָה

וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: זֶה עוֹמֵד לְהִתְרַחֵשׁ!

קוֹלוֹת

אוֹ־הוֹ־הוֹ… הַס…

יַשְׁקָה

וּבִמְהֵרָה! הִנֵּה־הִנֵּה!

קוֹלוֹת

טְשְׁשְׁשׁ!..

יַשְׁקָה

חֲבֵרִים!

(הרושם חיובי, דממה צמאה)

זֶה כְּבָר נִשָּׂא בָּאֲוִיר. עוֹד מְעַט – וְהֵם יַתְחִילוּ.

אַבְּרָם

מָה?

יַשְׁקָה

לִשְׁתּוֹת יי"שׂ!

(סערת התמרמרוּת)

קוֹלוֹת

אִדְיוֹט! הִסְתַּלֵּק! הוֹרִידוּ אוֹתוֹ מִן הַטּוּמְבָּה! מָצְאוּ אֶת מִי לִשְׁאוֹל!

אִיסַק

מוּטָב שֶׁתִּשְׁאֲלוּ אוֹתוֹ אִם הַרְבֵּה הִסְפִּיק לְכַיֵּס שָׁם מִכִּיסֵי הַקָּהָל הָעִירוֹנִי?

יַשְׁקָה

אָחִי הַיָּקָר, אֵינֶנִּי מֵבִין מַדּוּעַ אָסוּר לְכַיֵּס מִן הַקָּהָל הָעִירוֹנִי שָׁם – וּבִשְׁעַת טִיּוּל מֻתָּר. אֲנִי מַבְטִיחֲךָ כִּי גַּם לְשָׁם בָּא הַקָּהָל כְּמוֹ לְטִיּוּל מַמָּשׁ. רַק הַטִּפְּשִׁים שֶׁלָּכֶם לֹא הֵבִינוּ אֶת הָעִנְיָן.

מוֹטְיָה

רֵד מִן הַטּוּמְבָּה!

קוֹלוֹת

אַחֲזוּ אוֹתוֹ בְּעָרְפּוֹ! רֵד מִן הַטּוּמְבָּה! לֵךְ לַעֲזָאזֵל! כַּיָּס שֶׁכְּמוֹתְךָ!

יַשְׁקָה

חֲבֵרִים… אַל תִּגְעוּ בִּי. שִׁמְרוּ אֶת בְּנֵי־מְעֵיכֶם לְמַעֲשֵׂי־הַגְּבוּרָה שֶׁלִּפְנֵיכֶם!

(מניחים לו לעבור תחת מבטי שנאה ובוז. ההמון מתפצל לקבוצות קטנות ודן בהתלהבות במצב. הרוב, ליד המוֹרד, מתאמץ להבחין באור־הדימדוּמים, מה מתרחש למטה. – יאשקה מסתלק בהילוך זאֵבי, בהציצו לכל צד. לפתע ראה את לאה; הוא קורץ לה בעיניו ומסתתר מאחורי הקיוֹסק.)

לֵאָה

(מאחרי הזוית, מושׁכת בכתפיה ומעקמת שׂפתיה)

מָה אַתָּה שׁוּב רוֹצֶה מִמֶּנִּי?

יַשְׁקָה

גְּשִׁי אֵלַי.

לֵאָה

אֵינִי רוֹצֶה אֵלֶיךָ.

יַשְׁקָה

הֲרֵי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָךְ דָּבָר לְעֵינֵי כֻּלָּם.

לֵאָה

אַהָא, “לְעֵינֵי כֻּלָּם”.

יַשְׁקָה

הוֹ! לוּ לֹא הָיָה כָּאן אִישׁ…

(מציץ לתוך עיניה)

לֵאָה (בקול חרישׁי)

נוּ?

יַשְׁקָה

אַתְּ זוֹכֶרֶת, מָה אָמַרְתִּי לָךְ אָז?

לֵאָה

וְאַתָּה זוֹכֵר, אֵיךְ הִרְבִּיץ בְּךָ עֶזְרָא?

יַשְׁקָה

הָיָה עִמִּי סַכִּין. עֶזְרָא הָיָה שׁוֹכֵב עַכְשָׁו בְּבֵית־הַחוֹלִים הַיְּהוּדִי. אַךְ כַּאֲשֶׁר הִכַּנִי, חָשַׁבְתִּי: מֵילָא! זֶה אָחִיהָ שֶׁל לֵאָה

לֵאָה (מתקרבת אליו)

מוּטָב שֶׁתֵּלֵךְ מִכָּאן.

יַשְׁקָה

עִמָּךְ יַחַד?

לֵאָה

אֲנִי לֹא אֵלֵךְ. כָּל־כָּךְ טוֹב פֹּה הַיּוֹם! פַּעַם הָיִיתִי בְּנֶשֶׁף, כֻּלָּם רָקְדוּ עִמִּי, אַךְ כָּאן עוֹד יוֹתֵר טוֹב. אֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ לְהַסְבִּיר. כְּאִלּוּ אֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת בְּקָרוּסֶלָה, מַהֵר־מַהֵר. עוּף!

יַשְׁקָה

וּבְכֵן, גַּם אֲנִי לֹא אֵלֵךְ. חִפַּשְׂתִּי אוֹתָךְ.

לֵאָה

לֹא נָכוֹן. לָמָּה?

יַשְׁקָה

הֵא לָךְ.

(מושׁיט לה טבעת)

לֵאָה

אֵינֶנִּי רוֹצָה. אִם עֶזְרָא יִרְאֶה, יוֹדֵעַ אַתָּה מָה יַעֲשֶׂה לִי?

יַשְׁקָה

וְכָךְ יָאֶה לָךְ. אֵל תִּהְיִי טִפְּשָׁה וְאַל תַּרְאִי לְעֶזְרָא. לֵאה’קָה

לֵאָה

מָה?

יַשְׁקָה

קְחִי וּבוֹאִי אִתִּי.

לֵאָה

אֵינֶנִּי רוֹצָה. כָּאן טוֹב לִי יוֹתֵר.

יַשְׁקָה

אַתְּ זוֹכֶרֶת…

לֵאָה

אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת כְּלוּם. שֶׁקֶר בְּפִיךָ. לֹא אֵלֵךְ עִמְּךָ. לֹא עַכְשָׁו לֹא מָחָר, לֹא בְּעוֹד שָׁנָה.

יַשְׁקָה

אַהָא, הַחַצְרָן יֶגוֹר טוֹב מִמֶּנִּי.

לֵאָה

הַחַצְרָן יֶגוֹר יָכוֹל לָשִׂים אוֹתְךָ בַּכִּיס, וְאַתָּה מָה? – יְהוּדוֹן. אַךְ אַל תִּפְחַד: לֹא לְךְּ וְלֹא לוֹ.

יַשְׁקָה

וּלְמִי?

לֵאָה

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת. לְמִישֶׁהוּ יָפֶה, מְכֻבָּד, עָשִׁיר, מְלֻמָּד – כָּזֶה שֶׁאִם תַּעֲמוֹד אֲפִלוּ עַל בְּהוֹנוֹת־רַגְלֶיךָ, לֹא תַגִּיעַ אֵלָיו בְּיָדְךָ.

יַשְׁקָה

גַּם אֲנִי יָכוֹל לְהַפְגִּישׁ אוֹתָךְ עִם עֲשִׁירִים.

לֵאָה

הִסְתַּלֵּק! אֲנִי יוֹדַעַת לְמָה אַתָּה מִתְכַּוֵּן. חַה־חַה! זֶה לֹא זֶה! וְכִי יָכוֹל אַתָּה לְהָבִין?

(ההמון שר את “השבועה”)

וְגַם מְשַׁעֲמֵם לִי אִתְּךָ. שָׁלוֹם לְךָ.

יַשְׁקָה

לְאָן?

לֵאָה

אֶסְתּוֹבֵב לִי עוֹד בַּקַרוּסֶלָה. עוּף!

(חומקת לתוך ההמון)

יַשְׁקָה

אֵין דָּבָר, אֲחַכֶּה.

(אבּרם שׁוֹמע זאת. הוּא מתבוֹנן יפה אל יאשׁקה, אחר־כך עוֹקב בעיניו אחרי הנערה, וּלבסוֹף פוֹנה ללכת כשׁהוא עוֹשׂה תנוּעוֹת בידיו ומפזם לעצמו)

מוֹטְיָה

אוֹי, אַבְּרָם, כִּמְדֻמַּנִי, אַתָּה שָׁר?

אַבְּרָם

הֲרֵי אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁמִתְפַּזֵם נִגּוּן.

מוֹטְיָה

אֵיזֶה נִגּוּן? שׁוּב מַשֶּׁהוּ דֶקַדֶנְטִי?

אַבְּרָם

נִגּוּן פָּשׁוּט, אֲשֶׁר אוֹתוֹ תָּמִיד

שָׁרִים בְּבֵית־עָלְמִין: “אֵל מָלֵא רַחֲמִים!”

מוֹטְיָה

מַדּוּעַ? מָה פִּתְאֹם?

אַבְּרָם

זֹאת בְּעַצְמִי לֹא בַּנִתִּי. מִתְפַּזֵּם.

לָכֵן, אֵינֶנִּי שָׁר – כָּל עוֹד אֵינִי יוֹדֵעַ.

כְּשֶׁאֵדַע הֵיטֵב – אֲזַי אַתְחִיל לָשִׁיר.

קוֹל

מִלְּמַטָּה הוֹלֵךְ מִישֶׁהוּ!

מוֹטְיָה

מִי?

קוֹלוֹת

מִי זֶה?

אִיסַק

זֶה בֶּנְיָה שֶׁלָּנוּ. אוּלַי, הוּא כְּבָר מֵבִיא אוֹת מִמַּקַר?

קוֹלוֹת

אוֹת מִמַּקַר! – מִמַּקַר! – הַסּוּ!

מוֹטְיָה

לַטּוּמְבָּה! שֶׁקֶט!

קוֹלוֹת

זֶה בֶּנְיָה, בֶּנְיָה מִתַּעֲשִׂיַּת־הַגָּזוֹז. – שֶׁקֶט! – נוּ, מָה?

בֶּנְיָה (על טוּמבּה)

חֲבֵרִים, הַכֹּל כַּשּׁוּרָה, בַּחוּרֵינוּ פְּעִילִים, אֶלָּא שֶׁ…

מוֹטְיָה

נוּ־נוּ?

בֶּנְיָה

אֲנִי יוֹדֵעַ? הָרֹב כַּמּוּבָן, הוּא בַּעַל הַכָּרָה, אֲבָל בַּמַּעֲגָן הַיָּשָׁן…

קוֹל מִן הַקָּהָל

מָה?

בֶּנְיָה

שָׁם הַסַּוָּרִים…

מוֹטְיָה

כֵּן, כֵּן, הָיִיתִי שָׁם. וּבְכֵן, מָה הֵם עוֹשִׂים?

יַשְׁקָה

הֵם שׁוֹתִים יי"ש!

(תנועה בקהל)

מוֹטְיָה

שֶׁקֶר! בֶּנְיָה?!

(בניה שותק, ההמון מחריש רגע.)

קוֹלוֹת

מָה זֶּה? כֵּיצַד? מִי רָאָה? לֹא יִתָּכֵן!

מוֹטְיָה

בֶּנְיָה?!

(בניה פורשׂ כפיו במבוּכה ויורד מעל הטוּמבּה. מיד מקיפים אותו.)

לַסַל

כֵּיצַד הִתְחִיל הַדָּבָר?

בֶּנְיָה

אֲנִי יוֹדֵעַ?

חֲבֵרָה זִינַאִידָה

אוּלַי הֵם פְּרוֹבוֹקַטוֹרִים?

בֶּנְיָה

וְכִי אֵינֶנִּי מַכִּיר אֶת הַבַּלָּשִׁים?

רַשֶׁל

וּמָה עוֹשִׂים אֲנָשֵׁינוּ?

הַנַּעַר לַסַלְצִ’יק

כֵּן, אֵינֶנִּי מֵבִין, אֵיךְ הִרְשׁוּ זֹאת אֲנָשֵׁינוּ. אֲנִי מָלֵא הִתְמַרְמְרוּת.

בֶּנְיָה

אֲנָשֵׁינוּ שִׁדְּלוּ אוֹתָם בִּדְבָרִים.

רַשֶׁל

וְהֵם?

בֶּנְיָה

הֵם מִתְנַפְּלִים בִּנְשִׁיקוֹת.

לַסַל

שֶׁקֶט!

קַאוּטְסְקִי (על טומבה)

חֲבֵרִים, הַקְשִׁיבוּ־נָא רֶגַע. כָּאן נָפְלָה, כַּנִּרְאֶה, אִי־הֲבָנָה רְצִינִית.

קוֹלוֹת

שֶׁקֶט! אִי־הֲבָנָה!

קַאוּטְסְקִי

חָבֵר בֶּנְיָה טוֹעֵן כִּי שׁוֹתִים יי"ש הַסַּוָּרִים. הַאִם בָּטוּחַ חָבֵר בֶּנְיָה שְׁאֵלֶּה הֵם סַוָּרִים דַּוְקָא וְלֹא סַבָּלִים?

קוֹלוֹת

בֶּנְיָה, אַתָּה בָּטוּחַ? – הַס, אַל תַּפְרִיעוּ!

בֶּנְיָה

חָשַׁבְתִּי כִּי זֶה הַיְנוּ־הַךְ…

קַאוּטְסְקִי

כֵּיצַד זֶה הַינוּ הַךְ? הֵן זֶהוּ הַדָּבָר

שֶׁבֵּין מֻשָּׂג “סַבָּל” לְבֵין מֻשָּׂג “סַוָּר”

תּוֹרַת הַכַּלְכָּלָה גְּבוּלוֹת בְּרוּרִים מַצֶּבֶת.

שֶׁכֵּן הַסַּוָּרִים עוֹבְדִים תָּמִיד בְּצֶוֶת,

בְּאֹרַח קַבְּלָנִי – וְהַסַּבָּל מַשְׁתִּית

אֶת עֲבוֹדַת יוֹמוֹ רַק עַל שְׂכִירוּת פְּרָטִית.

חֲבֵרָה רַשֶׁל

(בנעימת אדם המתחיל לפענח את הענין)

רַק עַל שְׂכִירוּת פְּרָטִית? מֹחִי מַתְחִיל לָרֶדֶת

לְסוֹף כַּוָּנָתְךָ.

קַאוּטְסְקִי

כֵּן, סַוָּרִים הֵם גּוּף

הַמְּאֻרְגָּן יָפֶה בְּתֹקֶף הַשִּׁתּוּף,

בְּעוֹד שֶׁסַּבָּלִים, הַכַּת הַמְפֹרֶדֶת,

הֵם סֵמֶל שֶׁל פִּזּוּר וְהֶפְקֵרוּת נִפְסֶדֶת.

כָּאן – רוּחַ קוֹלֶקְטִיב, שָׁם – נֶחְשָׁלוּת שֶׁל פְּרָט.

מֵאַנַלִֽיזָה זֹאת הַמַּסְקָנָה בְּרוּרָה לִי:

הַסַּוָּרִים נִמְנִים עַל כָּלל־פְּרוֹלֶטַרְיַט

מִן הַבְּחִינָה שֶׁל סוּג וְאֹפִי סוֹצִיאַלִי,

אוּלָם הַסַּבָּלִים, עַל אַף הָעֲנִיּוּת –

אַחַד הַגִּלְגוּלִים שֶׁל זְעֵיר־בּוּרְגָנִיּוּת.

בָּזֹאת מוֹדִים כַּיּוֹם טוֹבֵי־הַסּוֹצְיוֹלוֹגִים.

אוּלַי, לַסַּבָּלִים יֶשְׁנָהּ חֻלְשָה לְלֹגֶם,

אוּלָם הַסַּוָּרִים – חוֹמָה שֶׁל אֲבָנִים.

בָּהֶם, לֹא בַּסַבָּל, תִּקְוַת־מַהְפְּכָנִים.

אוֹתוֹ חָבֵר שָׁגָה כִּי, לְמַרְבֶּה הַצַּעַר,

לוֹ לְעַצְמוֹ לֹא מְחֻוָּר

מָה בֵּין סַבָּל לְבֵין סַוָּר –

וְהוּא עִרְבֵּב אוֹתָם.

הַנַּעַר לַסַלְצִ’יק

(לבניה בבוז)

אִי, בַּעַר!

הֶהָמוֹן

נָכוֹן! בֶּן־חַיִל אַתָּה, קַאוּטְסְקִי! בּוּז לַסַּבָּלִים! יְחִי הַסַּוָּרִים!

לַסַל

שֶׁקָּט! דּוֹמַנִי, קוֹרְאִים מִלְּמַטָּה?

(דומיה דרוכה. כל הצוארים נטויים קדימה.)

לַסַל

לֹא טָעִיתִי.

דּוּדְיָה

מִשָּׁם לֹא קָרְאוּ זֶה־כְּבָר.

זִינָאִידָה

מָתַי קָרְאוּ לָאַחֲרוֹנָה?

לַסַל

עִם צֵאתוֹ שֶׁל מַקַר.

דּוּדְיָה

בֶּאֱמֶת אֵינֶנִּי מֵבִין. מַדּוּעַ פָּסְקוּ הַקְּרִיאוֹת?

גְּרַיְזְמַן

נוּ־נוּ. נִרְאֶה מָה יִהְיֶה בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר.

צִיקֶרְזִיס

אוֹי, יִשְׁמְרֶנּוּ הָאֵל…

גְּרַיְזְמַן

מוּטָב הָיָה שֶׁכָּל אֵלֶּה יִתְפַּזְּרוּ לְבָתֵּיהֶם, לֹא כֵן?

צִיקֶרְזִיס

וּבְיִחוּד לֹא טוֹב שֶׁמִתְקַהֲלִים דַּוְקָא לִפְנֵי בָּתֵּי־הַחֲרשֶׁת.

מֶנְדְל

אַל־נָא, מְסְיֶה צִיקֶרְזִיס.

צִיקֶרְזִיס

וּמָה אִם יָבוֹאוּ הֵנָּה?

מֶנְדְל

וְלוּ הִתְכַּנְּסוּ בַּקָּצֶה הָאַחֵר שֶׁל הָעִיר? הַיְנוּ־הַךְ, כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן “לָבוֹא” – יָבוֹאוּ הֵנָּה.

קוֹל מִן הַקָּהָל

מִלְּמַטָּה עוֹלֶה אָדָם!

קוֹלוֹת

מִי?

הַקּוֹל

אֵינֶנִּי מַכִּירוֹ. אִינְטֶלִיגֶנְט.

אִיסַק

(מציץ למטה וחוזר בהעוית־זלזול)

אֶ!

קוֹלוֹת

אַךְ מִי זֶה?

(מעבר למעקה בא הונטה)

קוֹלוֹת (לֹא רמים)

מִי הוּא זֶה? – זֶה הוֹנְטָה. – זֶהוּ הוֹנְטָה? – לְכָל הָרוּחוֹת, יֵלֵךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ. אַל תַּבִּיטוּ בּוֹ.

יַשְׁקָה

לַטּוּמְבָּה!

מוֹטְיָה

אֲבַקֵּשׁ מִן הַזָּרִים שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ כָּאן אֶת עַצְמָם לְסַדְרָנִים.

(מתישבת על הטוּמבּה)

הִנֵּה!

(הונטה עובר בין מבטי־איבה)

אַבְּרָם

שָׁלוֹם לְךָ!

הוֹנְטָה

שָׁלוֹם.

(שקט. העומדים מקרוב מאזינים לשיחתם. העומדים מאחור משתדלים שלא להפריע.)

אַבְּרָם

מַה לְּמַטָּה?

הוֹנְטָה

אֱמוֹר לַצְּעִירִים הַלָּלוּ, מִשְּׁנֵי הַמִּינִים גַּם־יַחַד, שֶׁיֵּלְכוּ הַבַּיְתָה!

(נגש אל הקיוֹסק)

יֵשׁ לָכֶם מוֹדָעַת “מִגְדַּלּוֹר”?

הַבַּחוּרָה מִן הַקִּיוֹסְק

אֵין אָנוּ מַחֲזִיקִים סִפְרוּת כָּזֹאת.

זִינָאִידָה

הִנֵּה שָׁם מֻנַּחַת מוֹדָעַת “מִגְדַּלּוֹר”.

הוֹנְטָה

תּוֹדָה רַבָּה!

(מרים את המודעה מעל המרצפת ומעיין בה)

זִינָאִידָה

עַל לֹא־דָּבָר. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינֶנּוּ קוֹרְאִים זֹאת.

הוֹנְטָה

עַד־מְהֵרָה תִּקְרְאוּ כָּל זֹאת בְּאוֹתִיּוֹת מְאִירוֹת־עֵינַיִם.

קוֹל

הִנֵּה הוֹלֵךְ מִלְּמַטָּה סְטְיוֹפָּה, – סְטְיוֹפָּה מִבֵּית־הַחֲרשֶׁת לְיוּטָה!

קוֹלוֹת

אֵיזֶה סְטְיוֹפָּה? שֶׁגָּר לְיַד שַׁעַר־הַמַּחֲסוֹם? אוּלַי הוּא בָּא מִמַּקַר?

לַסַל

צָרִיךְ לִשְׁאוֹל אוֹתוֹ, מַדּוּעַ פָּסְקוּ קְּרִיאוֹת?

מוֹטְיָה

שֶׁקֶט! לַטּוּמְ…

(נעצרת. בעצבנות)

סְטֶפַּן, מַה מִּתְרַחֵשׁ שָׁם?

סְטְיוֹפָּה

הָעֵסֶק מְחֻרְבָּן, טוֹבַרִישְׁץ' מוֹטְיָה!

מִן־קֹדֶם זֶה הָלַךְ כְּמוֹ עַל גַּלְגַּלִים.

עַכְשָו כְּבָר זֶה לֹא זֶה. אָבוּד מֵאָה אָחוּז!

מוֹטְיָה

אֵיפֹה בַּחוּרֵינוּ? מָה הֵם עוֹשִׂים?

סְטְיוֹפָּה

הָאַנְקוֹרִים עֲדַיִן מְצַיְּצִים,

אַךְ מָה מִּזֶּה? הִנֵּה, מַה שְּׁמוֹ… נוּ, עֶזְרָא

נִגַּשׁ אֶל זְ’לוֹבּ אֶחָד: “חֲדַל, חָבֵר, חֲדָל!”

אָז הַבַּרְנָשׁ תָּקַע בּוֹ כָּכָה עַיִן

כְּאִלּוּ בְּלַכְסוֹן – וְרַק אָמַר לוֹ:

'סְתַּלֵק מִכָּאן, יִמַח שִׁמְךָ – וָלֹא

קַאוּטְסְקִי

אַתָּה בָּטוּחַ שֶׁגַּם סַוָּרִים? אוֹ סַבָּלִים בִּלְבַד?

סְטְיוֹפָּה

מָה?

קַאוּטְסְקִי

סַוָּרִים אוֹ סַבָּלִים?

סְטְיוֹפָּה

כֻּלָּם, חָבֵר, כֻּלָּם שָׁם. גַּם קַצַּֽפִּים

וְגַם שֶׁלָּנוּ. עֵסֶק מְזֻפָּת!

מוֹטְיָה

אֵינֶנִּי מְבִינָה… הֲרֵי הֵם נִשְּׁקוּ אוֹתִי!

סְטְיוֹפָּה

וְגַם עַכְשָׁו – אִם מִישֶׁהִי נִתְפֶּסֶת,

מִיָּד נוֹשְׁקִים. אָז בְּעַד זֶה אָמַרְתִּי

לַבַּחוּרוֹת הָאֵלֶּה שֶׁלָּכֶם,

שֶׁיִתְפַלְחוּ מַהֵר־מַהֵר לַבַּיְתָה.

מוֹטְיָה

אֵינֶנִּי מְבִינָה… אֵינֶנִּי מְבִינָה… הָיִיתִי שָׁם בַּבֹּקֶר…

סְטְיוֹפָּה

בַּבֹּקֶר? אֶ! בַּבֹּקֶר עוֹד הָעָם

הָיָה מַמָּשׁ כְּוַנְקָה רוֹטְיוֹטְיוּֽ,

שֶׁעַל חוּטִים: בְּאֵיזֶה שֶׁתִּמְשׁוֹךְ,

לְשָׁמָּה הוּא קוֹפֵץ. רַק תְּפוֹס נָא אֶת הַחֶבֶל!

מִי שֶׁתָּפַס – הֲרֵיהוּ אַטַמַן.

אַךְ זֹאת הִיא הַצָּרָה שֶׁאֵין כָּזֶה בֶּן־חַיִל.

(שתיקת דכּאוֹן)

הוֹי־הוֹי, לוּ רַק יָצָא אֶחָד מִזֶּה הַמִּין

וְהַךְ בַּיָד – וּצְרָח: נוּ, בַּחוּרִים, נַרְבִּיצָה?

הָיָה צוֹבֵט אוֹתָם בַּטְּחוֹל וּבַכָּבֵד,

הָיָה אוֹחֵז בַּחוּט – וְאָז הָיָה שָׂמֵחַ!

אַךְ אֵין כָּזֶה! 'סְתּוֹבַבְתִּי שָׁם שָׁעָה,

רָאִיתִי – קֵץ קָצוּץ וְזַזְתִּי שׁוּב לָעִירָה!

שָׁלוֹם לָכֶם!

קוֹל מִן הַקָּהָל

שָׁלוֹם טוֹבַרִישְׁץ' סְטְיוֹפָּה!

(השאר שותקים. הוא הולך־לו. מחשיך.)

הוֹנְטָה (לאבּרם)

חֶ־חֶ! טְרָגִיקוֹמֶדְיָה שֶׁל סוּס

אֲשֶׁר עִם צָב זַחְלָן רִתְּקוּהוּ יַחַד.

אַל חִפָּזוֹן, סוּס־חַיִל! אֹרֶך־רוּחַ!

הַמְתִּינָה לִשְׁכֵנְךָ עַד שֶׁיַּגִּיעַ

לִמְלוֹא־מְהִירוּתוֹ. כֵּן, עוֹד מִגְדָּל־פּוֹרֵחַ…

עוֹד בְּעֵרָה אַחַת… תִּבְעַר לָהּ, אֵין דָּבָר.

הַכֹּל לַאֲבַדּוֹן – הַכֹּל אֶל הַשַּׁלְהֶבֶת!

אַבְּרָם

כֵּן. אַךְ אֱמוֹר נָא…

הוֹנְטָה

מָה?

אַבְּרָם

לֹא, זֶה אֲנִי סְתָם־כָּךְ…

וּבְכֵן, הַכֹּל לָאֵשׁ?

הוֹנְטָה

הַכֹּל אֶל הַמְּדוּרָה!

לִשְׁבּוֹר, לִנְתּוֹץ הַכֹּל לְלֹא חֶמְלָה, בְּלִי צַעַר.

עַל כָּל דִּגְלֵי־הַנּוֹי, תְּמוּנוֹת־הָאֱלִילִים

וְעַל הַסִּסְמָאוֹת הַמְחֻכָּמוֹת גַּם־יַחַד.

אַבְּרָם

וְעַל הָאֲנָשִׁים?

הוֹנְטָה

הִיסְטוֹרְיָה לֹא תִּכְתּוֹב

דִּבְרֵי־לִקְחָהּ בִּדְיוֹ.

אַבְּרָם

אֱמֶת. – אוּלָם אֱמוֹר נָא…

הוֹנְטָה

מָה?

אַבְּרָם

לֹא, אֲנִי סְתָם־כָּךְ… אֲבָל, אִם לַהֲרוֹס

הַכֹּל עַד הַיְסוֹד – מַה יְּהֵא בְּאַחְרִיתֵנוּ?

הוֹנְטָה

הוֹ, לִי נָהִיר הַסּוֹף. אוֹ־אָז אֶזְרַע זְרָעַי

עַל הֲרִיסוֹת וָאֵפֶר.

אַבְּרָם

אֶת זְרָעֶיךָ?

כָּךְ, כָּךְ. אֲבָל בְּפִי – רַק שְׁאֵלָה אַחַת…

(נוֹעץ בּוֹ מבט חוֹדר)

הוֹנְטָה (במבוכת־פתע)

וּמַהִי?

אַבְּרָם

לֹא עַכְשָׁו… אֶשְׁאַל אוֹתְךָ אֵי־פַּעַם.

אִיסַק

מַקַר הוֹלֵךְ! מַקַר!

הֶהָמוֹן

מַקַר! תּוֹדָה לָאֵל! – אוּלַי הָיוּ כָּל אֵלֶּה שְׁמוּעוֹת־שָׁוְא? – שֶׁקֶט!

יַשְׁקָה

לַטּוּמְבָּה! חֲבֵרָה מוֹטְיָה, אִמְרִי לוֹ שֶׁיַּעֲלֶה לַטּוּמְבָּה!

מוֹטְיָה

לָמָּה זֶה לַטּוּמְבָּה דַוְקָא? אוּלַי הוּא עָיֵף?

יַשְׁקָה

לֹא, לַטּוּמְבָּה!

מַקַר

(על טוּמבּה, בקול עמוּם, תוך דוּמיה כללית)

הַדְּקוּ־נָא, חֲבֵרִים, אֶת שִׁנֵּיכֶם,

קִפְצוּ אֶגְרוֹפֵיכֶם! יוֹמֵנוּ עוֹד יַגִּיעַ –

אַךְ שַׁעְתֵּנוּ טֶרֶם צִלְצְלָה.

מִישֶׁהוּ

חָבֵר מַקַר, מַה מִּתְרַחֵשׁ לְמַטָּה?

(מקר יוֹרד מן הטוּמבּה בשתיקה)

יַשְׁקָה

כֵּן, חֲבֵרִים! הַדְּקוּ הֵיטֵב שִׁנַּיִם,

אַךְ, בְּעִקָּר, הַדְּקוּ הַחֲגוֹרוֹת

עַל בִּטְנְכֶם – וְאֶת הָאֶגְרוֹפִים

טִמְנוּ־נָא בֵּינָתַיִם בַּצַּלַּחַת.

הַיּוֹם עָבַר, לְכוּ־לָכֶם לִישׁוֹן!

מָחָר צָרִיךְ לָשׁוּב, עִם אוֹר־הַשַּׁחַר,

אֶל דְּיוֹ וְחוֹתָמוֹת וְשַׂקִּיקֵי־נְיָר,

וּלְהַרְבִּיץ תּוֹרָה לְדַרְדַּקִּים,

וּלְהַטְלִיא חֻלְצוֹת וּמִכְנָסַיִם,

וּלְשַׁנֵּן לַטִינִית לִבְחִינוֹת,

לִרְקוֹחַ עֲסִיסִים – וְאַף לִשְׁטוֹף כּוֹסוֹת.

וּבְכֵן, לִישׁוֹן! וּמִי שֶׁלֹּא פַּחְדָן הוּא,

יוּכַל לָבוֹא אֵלַי. טוֹבַרִישְׁץ' יַשְׁקָה

מוֹרֶה הוּא לְשׁוֹטִים מְבֻגָּרִים!

גְּרַיְזְמַן

כֵּן, כֵּן, גַּם אֲנִי סָבוּר כִּי עֵת לְהִתְפַּזֵּר, זוּזּו, רַבּוֹתַי, זוּזוּ!

צִיקֶרְזִיס

אֵין פֹּה מַה לַּעֲשׂוֹת. לְכוּ לָכֶם.

רַשֶׁל

כַּנִּרְאֶה, כְּבָר פָּרַשְׁתָּ מִן הַמִּפְלָגָה שֶׁלָּנוּ?

גְּרַיְזְמַן

מָה? הַנִּיחִי לָנוּ, בְּבַקָּשָׁה!

צִיקֶרְזִיס

מַה לָּךְ כָּאן, מַדְמַזֶל? וַהֲרֵי אֵין אָנוּ מַכִּירִים אוֹתָךְ כְּלָל.

מֶנְדְל

מְסְיֶה צִיקֶרְזִיס, אַל־נָא! מְסְיֶה גְרַיְזְמַן, חֲדַל־נָא!

(מעל ההמון מנסרת המיה עמומה של כוורת הרוסה. יאשקה בולש בעיניו את ההמון ונחבא מאחורי הקיוסק. לאה יוצאת מתוך ההמון, מתקרבת לאיטה ומציצה שוב מעבר פינת הקיוסק.)

יַשְׁקָה

נוּ?

לֵאָה

מָה?

יַשְׁקָה

תֵּלְכִי?

לֵאָה

כָּאן נִהְיָה פִּתְאֹם כָּל־כָּךְ לֹא־שָׂמֵחַ.

יַשְׁקָה

גְּשִׁי הֵנָּה.

לֵאָה

בִּשְׁבִיל מָה?

(נגשת ועומדת בלי הביט, בידים מוּרדות)

יַשְׁקָה

אָשִׂים לָךְ טַבַּעַת עַל הָאֶצְבַּע.

לֵאָה

אֵינִי רוֹצָה… עַל הָאֶצְבַּע. עֶזְרָא יִרְאֶה.

יַשְׁקָה

הַחְבִּיאִי אוֹתָהּ בַּכִּיס.

לֵאָה

אֵין לִי כִּיס, עַכְשָו זֶה יָצָא מִן הָאָפְנָה.

יַשְׁקָה

גְּשִׁי יוֹתֵר קָרוֹב, אַחְבִּיא בְּעַצְמִי.

לֵאָה

לֹא צָרִיךְ.

(ניגשת)

יַשְׁקָה

(משלשל לאט את הטבעת לאחורי חזייתה)

לֵאה’קָה… לִפְנֵי שֶׁאֲנִי נוֹגֵעַ בָּךְ, נוֹפֵל עָלַי פַּחַד, כְּאִלּוּ עוֹמֵד אֲנִי בְּמֶרְחֲצָאוֹת־הַיָּם וְצָרִיךְ בָּזֶה הָרֶגַע לִקְפּוֹץ הַמָּיְמָה…

לֵאָה

אוֹי! הִיא כָּל כָּךְ קָרָה!

יַשְׁקָה

וְאַתְּ חַמָּה, לֵאָה… וַאֲנִי רָאִיתִי אוֹתָךְ כַּאֲשֶׁר הִתְרַחַצְתְּ לְיַד הַטַּחֲנָה.

לֵאָה

אַל תְּדַבֵּר.

יַשְׁקֶה

אַתְּ מִתְבַּיֶּשֶׁת. מִינְצָה וְגוֹלְדָה, שֶׁהָיוּ אִתָּךְ, לֹא הִתְבַּיְּשׁוּ כְּלָל, וְאוֹתָן רָאִיתִי עוֹד יוֹתֵר טוֹב.

לֵאָה

לֵךְ וְהַבֵּט עֲלֵיהֶן.

יַשְׁקָה

אַתְּ יָפָה מֵהֶן, לֵאָה.

לֵאָה (בחפזון)

אָז הָיָה לִי כֶּתֶם, הִנֵּה כָּאן. אַל תַּחֲשׁוֹב…

זֶה סִימָן־מַכָּה יֶגוֹר דְּחָפַנִי בְּמַגָּפוֹ.

יַשְׁקָה

וּמָה עַכְשָׁו?

לֵאָה

כְּבָר אֵינֶנּוּ.

יַשְׁקָה

לֵאָה!

לֵאָה

מָה?

יַשְׁקָה

בּוֹאִי עִמִּי.

לֵאָה

לֹא אֵלֵךְ. לְאָן?

יַשְׁקָה

לְמָקוֹם שֶׁלֹּא הָיִית בּוֹ מֵעוֹלָם.

לֵאָה

וּמַה יֵּשׁ בּוֹ?

יַשְׁקָה

הָיִית פַּעַם בַּחֲדַר־אַמְבָּט מִשַּׁיִשׁ לָבָן, עִם מַיִם חַמִּים, עִם חַשְׁמַל?

לֵאָה

לֹא אֵלֵךְ.

יַשְׁקָה

לֵאָה…

לֵאָה

חַכֵּה! שָׁם שְׂרֵפָה!

קוֹל מִן הַקָּהָל

חֲבֵרִים! דְּלֵקָה לְמַטָּה!

(בבואת־להבות)

קוֹלוֹת

מַה בּוֹעֵר? – מִכָּאן אִי־אֶפְשָׁר לִרְאוֹת. – גַּם בַּצַּד הַשֵּׁנִי. – זֶה עַל הַמַּיִם! – לֹא, בַּמַּעֲגָן. – וְהִנֵּה גַם שָׁם פָּרְצָה אֵשׁ.

אִיסַק

מָה פֵּרוּשׁ הַדָּבָר?

רַשֶׁל

מִי הִצִּית?

בֶּנְיָה

מִי אִם לֹא הֵם? הֲרֵי אֵין שָׁם אִישׁ מִלְּבַדָּם. הֵם.

דוּדְיָה

אַךְ מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת?

קוֹלוֹת

אוֹי, כַּמָּה מִתְפַּשֶּׁטֶת הָאֵשׁ! – אַתֶּם רוֹאִים אֲנָשִׁים? – שְׁחַרְחַרִים כָּאֵלֶּה, שְׁחַרְחַרִים…

לַסַל

חֲבֵרִים, יֵשׁ בָּזֶה מַשֶּׁהוּ…

קַאוּטְסְקִי

הֲרֵי אָמַרְתִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הַכֹּל אָבוּד.

מוֹטְיָה

תְּנוּ לִי לָגֶשֶׁת. אֲנִי מֻכְרָחָה לִרְאוֹת.

זְינָאִידָה

חֲבֵרִים, הֵם הִתְפַּכְּחוּ?

אִיסַק

אֵיפֹה מַקַר?

דּוּדְיָה

מָה אוֹמֵר מַקַר?

קוֹלוֹת

מַקַר, אַתָּה רוֹאֶה? – אֵיפֹה הוּא? – מַקַר! – הָנִיחוּ לְמַקַר לַעֲבוֹר. – מַה פֵּרוּשׁ הַדָּבָר, מַקַר?

מַקַר (ליד המוֹרד)

אוּלַי… אוּלַי…

קוֹלוֹת

גַּם מַקַר אוֹמֵר. – הוּא אָמַר: “אוּלַי”. – אֵיזֶה “אוּלַי”? בְּוַדַּאי! – מִי אוֹמֵר “בְּוַדַּאי”? – מַקַר אָמַר “בְּוַדַּאי”. – מַה בְּוַדַּאי? – הֵם הִתְפַּכְּחוּ! – לְמַטָּה מַתְחִיל הַדָּבָר! – זֶהוּ אוֹת! – אוֹת – אוֹת!

מַקַר

הַסּוּ. נַאֲזִין.

מוֹטְיָה

שֶׁיִהְיֶה שֶׁקֶט!

יַשְׁקָה (בהחזיקו ביד לאה, בקול חרישי)

נֵלֵךְ.

לֵאָה (בקול נרגז, תוך כדי הקשבה)

הֲנַח לִי!

(מלמטה עולה רעש עמוּם)

מַקַר

רַעַשׁ.

לַסַל

כֵּן, כֵּן! חֲבֵרִים! הֵם צוֹעֲקִים שׁוּב!

מוֹטְיָה

מוּבָן מֵאֵלָיו, זֶה פָּשׁוּט מְאֹד.

קוֹלוֹת

שְׁשְׁשְׁ…

(מלמטה נשמעת נהימת המוני־קולות. מלמעלה עונה כנגדה סערת התפעלות)

הֶהָמוֹן

"מֵעוֹלָם שֶׁאָבַד עָלָיו כֶּלַח

אֶת חִצְנֵנוּ נִנְעַר…"

מַקַר

מִלְּמַטָּה בָּא אָדָם!

קוֹל

מִיהוּ?

אִיסַק

עֲדַיִן אִי־אֶפְשָׁר לְהַכִּירוֹ.

דּוּדְיָה

הוּא רָץ בְּכָל כֹּחוֹ.

רַשֶׁל

בְּוַדַּאי נִשְׁלַח הֵנָּה.

זִינָאִידָה

הֵם קוֹרְאִים לָנוּ.

לַסַל

מָה הֵם צָעֲקוּ?

מַקַר

לֹא הִבְחַנְתִּי.

אִיסַק

גַּם אֲנִי לֹא.

דּוּדְיָה

נִשְׁאַל אוֹתוֹ. הוּא שָׁמַע מִקָּרוֹב.

אִיסַק

חֲבֵרִים, זֶה עֶזְרָא.

קוֹלוֹת

עֶזְרָא!

יַשְׁקָה (רוקע ברגלו)

נֵלֵךְ.

לֵאָה (ברוגזה)

אַל תִּמְשׁוֹךְ אוֹתִי! עֲזוֹב אֶת יָדִי!

קוֹלוֹת

עֶזְרָא לַטוּמְבָּה! – מַהֵר! – מַה זֶּה? – שֶׁקֶט!

(דומיה דרוּכה)

לַסַל

עֶזְרָא, מָה הֵם צוֹוְחִים?

עֶזְרָא (על המעקה)

“הַכּוּ אֶת הַזִּ’ידִים” – הֵם צוֹוְחִים!

(דממה. מלמטה נשמע קול־נהימה)

לֵאָה

נֵלֵךְ, יַשְׁקָה.

(הוא מוֹליכה מן המקום. רגע של דומיה. הלהבה מתפשטת)

מַקַר (על טוּמבּה. קולו תקיף ושלוו)

חֲבֵרִים! בְּשֵׁם הַקּוֹמִיטֶט אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתִּתְפַּזְּרוּ לְבָתֵיכֶם. תֵּיכֶף וּמִיָּד. בִּקְבוּצוֹת קְטַנּוֹת. מָחָר נוֹצִיא עָלוֹן.

קוֹלוֹת (לֹא רמים)

הוּא פָּקַד לְהִתְפַּזֵּר. הִתְפַּזְּרוּ. בִּקְבוּצוֹת קְטַנּוֹת.

(הקהל פוחת והולך. הבחורה בקיוֹסק מגיפה את התריסים. מוטיה ומקר יושבים על המעקה.)

הוֹנְטָה (לאבּרם)

אֲנִי הוֹלֵךְ, אַבְּרָם. עֲדַיִן לֹא בִּקַּרְתָּ אֶצְלִי. בּוֹא בְּאַחַד הָעֲרָבִים.

אַבְּרָם

הֲרֵי אֵינְךָ יוֹשֵׁב בַּבַּיִת. בַּעֲרָבִים אַתָּה יוֹצֵא.

הוֹנְטָה

מַדּוּעַ סָבוּר אַתָּה כָּךְ?

אַבְּרָם

אֲנִי? כָּכָה.

הוֹנְטָה

כֵּן! זוֹ אֱמֶת. אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ.

בְּיוֹם מִן הַיָּמִים אַשְׁמִיעַ בְּאָזְנֶיךָ

דְּבָרִים שֶׁבְּעַצְמִי אֵינִי מֵבִין פִּשְׁרָם.

אַבְּרָם

טוֹב. וַאֲנִי, אַשְׁמִיעַ בְּאָזְנֶיךָ

דְּבָרִים שֶׁאֶת פִּשְׁרָם הֵבַנְתִּי עַל בֻּרְיוֹ.

הוֹנְטָה

אִישׁ מְסֻכָּן אַתָּה.

אַבְּרָם

אֲנִי? אֲנִי – אֶכְּסְטֶרְן,

הַמִּתְבּוֹנֵן בַּכֹּל כְּדֵי לִלְמוֹד.

אַךְ עֵת לְךָ לָלֶכֶת. הֵן בַּדֶּרֶךְ

אוֹרֶבֶת סַכָּנָה. שָׁלוֹם וְלַיְלָה טוֹב!

(הוֹנטה הולך. אבּרם מפזם לעצמו תוך תנועות־ידים)

גְּרַיְזְמַן

וּמָה אִם הַלָּלוּ יָבוֹאוּ?

צִיקֶרְזִיס

עַל כָּל פָּנִים, לֹא עַתָּה:

עֲסוּקִים הֵם הַיּוֹם.

גְּרַיְזְמַן

וּמָחָר?

צִיקֶרְזִיס

דַּיָּה לְצָרָה בְּשַׁעְתָּהּ.

גְּרַיְזְמַן

אוֹי, הֵם יָבוֹאוּ מָחָר!

מֶנְדְל

וּבְכֵן, מָה תּוֹעִיל חֶרְדָּתֵנוּ?

זֶה אִיסַק מַאֲמִין שֶׁאֶפְשָׁר לְבַטֵּל אֶת רְצוֹן אֱלֹהֵינו.

אִיסַק

מִי דִבֵּר עַל רְצוֹן אֱלֹהִים? מְדֻבָּר כָּאן בִּרְצוֹן אֲנָשִׁים.

אַדְּרַבָּה, יְנַסּוּ־נָא לָבוֹא – גַּם אֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ טִפְּשִׁים.

גְּרַיְזְמַן

חֲדַל לְבַלְבֵּל אֶת הַמֹּחַ! לָהֶם יֵשׁ בַּמֶּה לְהַכּוֹת.

אִיסַק

וַאֲנַחְנוּ, לְפִי דַעְתְּךָ נֵשֵׁב בְּיָדַיִם רֵיקוֹת?

צִיקֶרְזִיס

נוּ, כֵּן, יוֹדֵעַ אֲנִי, לָכֶם יֵשׁ כָּזֶה מִין אֶקְדּוֹחַ:

לִפְנֵי שֶׁהוּא פַּעַם יִנְשׁוֹךְ, הוּא צָרִיךְ פַּעֲמַיִם לִנְבּוֹחַ.

בִּשְׁלֹשָׁה רוּבָּלִים חֲתִיכָה. אָכֵן, בְּשׂוֹרָה מְשַׂמַּחַת

בִּשְׁבִיל סַבְּתָא שֶׁלְּךָ הַזְּקֵנָה – וְנֶכְדָּהּ הַפִּקֵּחַ גַּם־יַחַד.

מֶנְדְל (לאיסק)

אַתָּה תֵּלֵךְ עִם אֶקְדּוֹחַ – וְלֹא “תַעֲשֶׂה” לוֹ לַגּוֹי.

וְהוּא, בְּלִי אֶקְדּוֹחַ בַּיָּד, יַעֲשֶׂה לְךָ – אוֹי וַאֲבוֹי!

מַדּוּעַ? כִּי הוּא כָּזֶה – וְאַתָּה לֹא כָּזֶה, אִיסַק.

אִיסַק

עַכְשָׁו גַּם אֲנַחְנוּ – כָּאֵלֶּה! נַעֲשֶׂה! אַל תִּהְיֶה מְסֻפָּק!

מֶנְדְל

וְאִם נַעֲשֶׂה, אָז מָה? כָּבוֹד גָּדוֹל לְכֻלָּנוּ!

לְשֵׁם כָּךְ אֲלָפִים בַּשָּׁנִים הִתְפַּלַּלְנוּ “אַתָּה בְחַרְתָּנוּ”?

לְשֵׁם כָּךְ נֶאֱבַקְנוּ תָּמִיד עִם כָּל גּוֹי, עִם כָּל עַם וּמַמְלֶכֶת,

וְקָרָאנוּ לָהֶם: “לֹא תִרְצַח”! – אֶ! אֲבוֹי… אַךְ עָלֵינוּ לָלֶכֶת.

צִיקֶרְזִיס

נֵלֵךְ, מְסְיֶה גְרַיְזְמַן, נֵלֵךְ. בְּוַדַּאי, כְּבָר עֲרוּךְ הַשֻּׁלְחָן –

וְהַתֵּה כְּבָר מוּכָן וּמְזֻמָּן.

גְרַיְזְמַן

מַה מּוּכָן? אֵיךְ מוּכָן? מֵהֵיכָן?

וְכִי יֵשׁ צָרְכֵי־אֹכֶל בַּבַּיִת? כְּלוּם קָנִינוּ הַבֹּקֶר דְּבַר־מָה?

כָּל הַיּוֹם רַק הִטִּינוּ אָזְנַיִם לְהַקְשִׁיב לְדִבְרֵי־חָכְמָה.

וְעַכְשָׁו כְּבָר סָגְרוּ כָּל חֲנוּת – וַאֲפִילוּ אֶת בֵּית־הַקָּפֶה.

לֶחֶם יֵשׁ? חֶמְאָה יֵשׁ? לֹא־כְלוּם! בְּקִצּוּר, גֹּעַל־נֶפֶשׁ! פֶ!

מֶנְדְל (לאבּרם)

אַל תִּשְׁכַּח לִסְגּוֹר אֶת הַדֶּלֶת עַל שְׁנֵי הַבְּרִיחִים. לֵיל־מְנוּחָה.

(נכנס הפריסטאב עם כמה שוטרים חמוּשי־רובים)

הַפְּרִיסְטַאב

בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם לְהִתְפַּזֵּר. בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם.

צִיקֶרְזִיס

כֵּן, כֵּן, אָדוֹן פְּרִיסְטַאב, בְּעֶצֶם, כְּבָר הִתְכּוֹנַנּוּ לָלֶכֶת הַבַּיְתָה לִשְׁתּוֹת תֵּה.

(בקול קפדני)

לְכוּ לָכֶם, רַבּוֹתַי, לְכוּ לָכֶם.

הַפְּרִיסְטַאב

אֲבַקֵּשׁ.

צִיקֶרְזִיס (לפריסטאב)

מַה יֹּאמַר מַעֲלָתוֹ עַל הַיּוֹם?

הַפְרִיסְטַאב

אֲבַקֵּשׁ.

(“בעלי הבתים” מתפזרים. וכן שרידי ההמון. הפריסטאב הולך עם שוטריו הלאה ורואה את מקר. הוא עומד מלכת.)

הַפְּרִיסְטַאב

אַ, מְיֻדָּע וָתִיק! יֵשׁ לִי הַכָּבוֹד!

(מוטיה מזנקת להסתיר את מקר בגופה. הפריסטאב הולך לו, והשוטרים אחריו.)

מוֹטְיָה

לְמַעַן הַשֵּׁם, הִסְתַּלֵּק מִכָּאן תֵּכֶף וּמִיָּד. בִּן־רֶגַע. אֲבָל לֹא הַבַּיְתָה. לְאָן? אֵלַי לֹא אַכְנִיס אוֹתְךָ, בְּרֹבַע זֶה בְּוַדַּאי יִהְיוּ חִפּוּשִׁים.

מַקַר

אֵלֵךְ עִם אִיסַק. אָלוּן בָּרְחוֹב הַהוּא. לְהִתְרָאוֹת מוֹטְיָה.

(מסתכל בבבואת־השלהבת)

סָבַבְתִּי בֶּהָמוֹן, הִקְשַׁבְתִּי לְשִׂיחָם,

סָקַרְתִּי עֵינֵיהֶם וְדֹם בִּקַּשְׁתִּי פֵּשֶׁר

חִידַת הַמִּסְתּוֹרִין: מַה סּוֹד הַתַּהֲלִיךְ

שֶׁיִּגְרְפֵם כַּגַּל הַרְחֵק־הַרְחֵק מִמֶּנִּי?

הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה – לְפָנַי;

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם, יָכוֹל בָּהֶם לִנְגּוֹעַ;

סִבְלָם – סִבְלִי, מַדְוָם הָעַז – מַדְוִי,

וּמַהוּ סוֹד הַחַיִץ שֶׁבֵּינֵינוּ?

מַה מִּתְרַחֵשׁ מֵעֵבֶר לַמָּסָךְ?

בְּאֵילוּ עֲרוּצִים עֲקַלְקַלִּים

זוֹרֶמֶת מַחְשַׁבְתָּם? וְלָמָּה, לָמָּה

אֲנִי, שֶׁנְּהִירָה לִי הָאֱמֶת,

בָּא לְמָסְרָהּ לָהֶם – וְאֵין אֲנִי מַצְלִיחַ?

אֵין שׁוּם מָבוֹא. אֵין שַׁעַר. קִיר אָטוּם.

אִם עַל כַּפְתּוֹר־הַסֵּתֶר לֹא לָחַצְתִּי,

אוֹ לֹא יָדְעוּ שְׂפָתַי מִלַּת־הַקֶּסֶם –

אַךְ הַסֶּזַם עֲדַיִן לֹא נִפְתַּח.

(הוא הולך עם איסק. – אבּרם נכנס למזנון של מנדל קוארטאל. – מוֹטיה לבדה. אברם מציץ מחלון המזנון.)

אַבְּרָם

מַדּוּעַ אֵינֵךְ נִכְנֶסֶת? צָרִיךְ לִסְגּוֹר.

מוֹטְיָה

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, אַבְּרָם.

אַבְּרָם

עַל מָה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת?

(היא אינה משיבה. היא יושבת על הספסל ליד החלון. – אבּרם מתישב בחדר על אדן החלון ומפזם משהו.)

מוֹטְיָה

חֲדַל מִן הַנִּגּוּן הַזֶּה.

אַבְּרָם

הוּא מִסְתּוֹבֵב בְּרֹאשִׁי.

מוֹטְיָה

וְאֶצְלִי מִסְתּוֹבֵב הָרֹאשׁ. אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מֶה הָיָה לִי. אֵילוּ אֶמוֹצְיוֹת, שֶׁאֵינִי יְכוֹלָה לִמְצוֹא לָהֶן בִּסּוּס.

אַבְּרָם

זֶה קָשֶׁה, בְּוַדַּאי, לַאֲנָשִׁים כָּמוֹךְ, מוֹטְיָה.

מוֹטְיָה

זֶה נוֹרָא וְאָיֹם. הֲמֵבִין אַתָּה, מֵעוֹלָם לֹא הָיָה מָצוּי בְּנַפְשִׁי דָבָר בִּלְתִּי־מְבֻסָּס, מֵעוֹלָם לֹא נִדְמָה לִי דָבָר.

אַבְּרָם

וְעַכְשָׁו?

מוֹטְיָה

עַכְשָׁו נִדְמֶה לִי…

אַבְּרָם

מָה?

מוֹטְיָה

שֶׁנִּקְלַעְתִּי לַמַּרְתֵּף.

אַבְּרָם

נוּ?

מוֹטְיָה

וְנוֹפֵל עָלַי פַּחַד.

אַבְּרָם

נוּ?

מוֹטְיָה

וּמִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה מַבִּיטִים בִּי מִכָּל עֵבֶר.

אַבְּרָם

מִי?

מוֹטְיָה

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת.

אַבְּרָם

אֵיךְ?

מוֹטְיָה

בְּעֵינֵי־זַעַם.

(בעגמה)

אַבְּרָם!

אַבְּרָם

מָה?

מוֹטְיָה

שְׁמַע, אַבְּרָם! וּמָה, אִם הַכֹּל שֶׁקֶר? מָה, אִם הַכֹּל שֶׁקֶר?

(יריה מרחוק. היא קופצת על רגליה.)

אוֹי

אַבְּרָם (בסקרנות)

מַה זֶּה הִתְפַּקֵּעַ?

מוֹטְיָה (בחרדה)

הֲרֵי זוֹ יְרִיָּה.

אַבְּרָם

זֶהוּ? מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְתִּי.

מוֹטְיָה

הִיא נִשְׁמְעָה מִן הַצַּד הַהוּא?

אַבְּרָם

כֵּן.

מוֹטְיָה

אוֹי, הֲרֵי הוּא הָלַךְ לְאוֹתוֹ צַד. אַבְּרָם, הוּא הָלַךְ לְאוֹתוֹ צַד.

אַבְּרָם

כֵּן, הוּא הָלַךְ לַצַּד הַהוּא.

מוֹטְיָה

אַבְּרָם, אֲנִי יוֹצֵאת מִדַּעְתִּי. אַבְּרָם, אֵינִי יְכוֹלָה עוֹד. אַבְּרָם!

אַבְּרָם

מָה?

מוֹטְיָה

אֲנִי רָצָה.

(נעלמת בריצה. הפוגה. אבּרם ממלמל או מפזם משהו עמום. – קול יריה. – מפיו של אבּרם פורץ ספק ניגון ספק אנחה:)

“אֵל מָלֵא רַחֲמִים…”


 

מערכה רביעית

בקיטנה. חדרה של נטשה. נטשה יושבת בכורסה בלי ספר, בלי עבודה, מביטה נכחה וחושבת על משהו טוב. – דממה ממושכת. נכנס סַפּן זקן.


הַסַּפַָּן

בַּבַּיִת הָעַלְמָה?

נַטַשָׁה

פֶּטְרוֹ? בּוֹא הֵנָּה, סַבָּא!

הַסַּפַָּן

דָּבָר אֵלַיִךְ.

נַטַשָׁה

מָה?

הַסַּפַָּן

אֲנִי עִם אֲבֵדָֽה בָּא.

יָרַד הַבֹּקֶר קוֹלְקָה לְנַקּוֹת

אֶת הַסִּירָה – וְשָׁם מָצָא אֶת זֹאת.

הֲרֵי לָךְ רְכוּשֵׁךְ!

נַטַשָׁה

אַ, מִטְרִיַּת־הַמֶּשִׁי…

אֲבוֹי לְצוּרָתָהּ! תּוֹדָה לְךָ, יָשִׁישׁ.

הַסַּפַָּן

רָצִיתִי לְיַבֵּשׁ, אֲבָל הָעֵסֶק בִּישׁ:

סְפוּגָה יוֹתֵר מִדַּי! הִנֵּה לִקְחִי, מַשְׁמֵשִׁי!

יֵׁש רְטִיבוּת בַּחוּץ. וְזֶה חֲבָל גָּדוֹל

שֶׁלֹא נָשְׁבָה הַיּוֹם הָרוּחַ שֶׁל אֶתְמוֹל;

הָיְתָה הַמָּטְרִיָּה יוֹבֶשֶׁת בְּבִּן־רֶגַע.

אֲבָל הַיּוֹם נוֹשֵׁב “שִׁירוֹקִי” – זֶה הַפֶּגַע.

וְזֶהוּ עִתּוֹנֵךְ?

נַטַשָׁה

לֹא.

הַסַּפָּן

'בְּכֵן שֶׁל חֲתַָנֵךְ.

נַטַשָׁה

הִסְפַּקְתָּ כְּבָר, הַסָּב, אוֹתָנוּ לְשַׁדֵּךְ?

הַסַּפָּן

וּמָה, כְּבָר אֵין לַסֶָּב עֵינַיִם?

עַד־תַּרְנְגוֹל שָׁטִים בִּשְׁנַיִם.

נַטַשָׁה

וְהֵן אוֹתָהּ רִיבָה

מִקַּיְטָנָה קְרוֹבָה –

יוֹצֵאת גַּם הִיא לָשׁוּט בְּלִי־הֶרֶף –

וְעִם בָּחוּר אַחֵר כָּל עֶרֶב.

הַסַּפָּן

נוּ, הִיא עִנְיָן אַחֵר. מִמֶּנָּהּ – מַה תִּדְרוֹשׁ?

לְקוֹלְקָה הִיא גַם־כֵּן כְּבָר מְבַּלְבֶּלֶת רֹאשׁ.

יְהוּדִיֹּנֶת, זֹאת אוֹמֶרֶת!

לְזֶה הַמִּין

כָּזֶה הַדִּין!

הֵן אֶצְלְהֶם הַכֹּל אַחֶרֶת.

עַם מְשֻׁנֶּה! וְהָעִקָּר –

קוֹלֵי־קוֹלִים בְּכָל דָּבָר.

הִנֵּה בַּחוֹף הַזֶּה – הָיְתָה שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט,

וְהֵם טִנְּפוּ הַכֹּל; כָּל קַיְצָנָה צוֹעֶקֶת.

וּמַה שֶּׁמְּדַבְּרִים אֶצְלֵנוּ – אַי־אַי־אַי!…

נַטַשָׁה

מָה?

הַסַּפָּן

לְסַפֵּר כָּל הֶבֶל לֹא כְּדַאי:

לֹא כָּל שִׂיחָה – אֱמֶת יֶשְנָּׁה בָּהּ;

אַךְ הַאֲמִינִי, בַּֽרִישְׁנְיָה, לְסַבָּא:

אַל תִּסְתַּבְּכִי עִמָּם… וְקוֹלְקָה לִי הִגִּיד

כִּי גַם פַּנִּיץ' שֶׁלַָּךְ…

נַטַשָׁה

לֹא, הוּא אֵינֶנּוּ זִ’יד

הוּא מִשֶּׁלָּנוּ.

הַסַּפָּן

כֵּן. מִיַָּד רוֹאִים שֶׁכַָּךְ.

אַי קוֹלְקָה, נִשְתֵַּגֵַּע לְגַמְרִי הַפִּרְחָח.

ׁ(נכנסים נינקה, אביה, הסטודנט והאכסטרן אבּרם)

נִינְקָה

הוֹי, מַה זֶּה? טֶט־אַ־טֶט? נַטַשָׁה, הִתְבַּיְּשִׁי־נָא!

וְאָנוּ – מִסְתַּלְּקִים. תֵּדְעִי לְאָן? בֶּרְִלִינָה.

נוּ, מַה שְּׁלוֹמְךָ, הַסָּב? רוֹצָה לִשְׁאוֹל אֲנִי:

אֵי קוֹלְקָה חֲתָנִי?

הַסַּפָּן

אֵינֶנּוּ. עִם כֻּלָּם לָעִירָה רָץ הַנֶּכֶד.

שָׁם אֲגֻדָּה כָּזֹאת. הָיְתָה פְּקֻדָּה לָלֶכֶת.

נִינְקָה

אַ, כָּכָה? שְׁמַע־נָא, סַבָּא, כַּאֲשֶׁר

יַתְחִילוּ לְהַכּוֹת גַּם כָּאן, רוֹצָה הִנֵּנִי

שֶׁקּוֹלְקָה בְּעַצְמוֹ יָבוֹא לְהַכּוֹתֵנִי;

אֲנַחְנוּ כְּבָר בֵּינֵינוּ נִתְפַּשֵּׁר.

הַסַּפָּן (לנטשה)

הֲרֵי לָךְ הָעִתּוֹן! שָׁלוֹם! צָרִיךְ לָלֶכֶת.

(יוֹצא. אבּרם לוקח את העתון.)

נַטַשָׁה

וּבְכֵן, בֶּרְלִין? מוּזָר! וּמַהִי הִַתַּכְלִית?

נִינְקָה

אָבִי הַמְכֻבָּד – פֶּרְסוֹנָה הֲפַכְפֶּכֶת.

הַכֹּל אֶצְלוֹ – בָּזָק. בִּן־לַיְלָה הוּא מַחְלִיט.

אַךְ לָמָּה־זֶה פִּתְאֹם?

אַבָּא שֶׁל נִינְקָה

וּבְכֵן אַגִּיד לָךְ, מֵילָא

(הֵן אַתְּ אֶצְלִי כְּבַת־הַמִּשְׁפָּחָה):

הִתְחִילוּ כָּאן… לִלְחוֹשׁ, לִלְחוֹשׁ כַּהֲלָכָה –

וְאָנֹכִי שׂוֹנֵא דְבָרִים כָּאֵלֶּה.

נַטַשָׁה

עַל מָה לִלְחוֹשׁ?

אַבָּא שֶׁל נִינְקָה

סְתָם־כָּךְ. טִפְּשִׁים, אוֹמֵר אֲנִי!

אַךְ בְּכָל־זֹאת מוּטָב לְהִסְתַּלֵּק בֵּינְתַיִם.

מָה אִם יִרְצוּ פִּתְאֹם לִשְׁפֹּוֹךְ אֶת הַמֵּעַיִם

מִמִּזְרָנִי – וְגַם מִתּוֹךְ בִּטְנִי?

וְלִי הֲרֵי יֵשׁ בַּת.

נִינְקָה

שְׁטֻיּוֹת וָהֶבֶל, אַבָּא!

מַה יַּעֲשׂוּ לִי כָּאן? לַשָּׁוְא כָּל פַּחְדְּךָ בָּא.

אֵין הַדָּבָר נוֹרָא כְּפִי שֶׁתַּאֲמִין.

נַטַשָׁה (אל הסטודנט)

וְגַם אַתָּה נוֹסֵעַ לְבֶּרְלִין?

הַסְּטוּדֶנְט

אֲנִי – אִם לְדַיֵּק – לְ“מוֹנוֹפּוֹל”.

נַטַשָׁה

וּמַֽה־זֶּה?

הַסְּטוּדֶנְט

זֶה בֵּית־קָפֶה בִּ“פְרִידְרִיךְ־שְׁטְרַסֶּה”.

נַטַשָׁה (לאבּרם)

וְגַם אַתָּה?

הַסְּטוּדֶנְט

לֹא, לֹא! הוּא בָּא לְהַאֲזִין

מֵרֹב נֶאֱמָנוּת לְעֹל מִצְוַת פִּקּוּחַ

עַל רֹבַע יְהוּדִי – זוֹ שְׁלִיחוּתוֹ מֵאָז.

לָכֵן, לְאוֹר־הַיּוֹם הוֹלֵךְ הוּא בְּפַנָּס,

שָׁקוּעַ בְּחִפּוּשׂ אֵבוּס־הָרוּחַ.

נַטַשָׁה

אַךְ פִּנָּתִי זוֹ הַצְּנוּעָה

כֹּה רְחוֹקָה מִכָּל תְּנוּעָה,

תְּנוּעַת “הָרֹבַע” הַנִּסְעֶרֶת…

אַבְּרָם

כֵּן. אַךְ אִם שָׁם דָּשִׁים דָּגָן,

הַמּוֹץ מַגִּיעַ גַּם לְכָאן.

הַאִם קָרָאת עִתּוֹן זֶה, גְּבֶרֶת?

(מצביע על הגליון שהביא לה הספן)

נַטַשָׁה

לֹא! “מִגְדַּלּוֹר” שְׁמוֹ – לֹא קְרָאתִיו:

מִקְרָא הָעִתּוֹנִים עַָלַי אֵינוֹ חָבִיב.

אַבְּרָם

אַהַא.

הַסְּטוּדֶנְט

לְדִבּוּרָיו תָּמִיד נָחוּץ מַפְתֵּחַ.

הִנֵּה הוּא שׁוּב הִפְלִיט מִפִּיו הַמְבֻלְבָּל

דְּבַר־מָה סָתוּם עַל מוֹץ. נַסִּי לְפַעְנֵחַ!

כַּמָּה בַּרְנַשׁ זֶה מְעֻרְפָּל!

אַל תִּתְפַּלְּאִי, גְּבִרְתִּי: עַד הֵנָּה

תָּמִיד נָהַג

לִשְׁתּוֹק כַּדָּג –

אֵין לוֹ הֶרְגֵּל־דִּבּוּר.

אַבְּרָם

חַכֵּה נָא!

צָבַרְתִּי כְּבָר נוֹשְׂאֵי־שִׂיחָה לָרֹב –

וְאֶת דְּבָרִי, אוּלַי, אַשְׁמִיעַ בְּקָרוֹב.

הַסְּטוּדֶנְט

אוּלַי הַיּוֹם?

אַבְּרָם

נִרְאֶה.

נַטַשָׁה

וּבְכֵן, מָתַי לַדֶּרֶךְ?

אַבָּא שֶׁל נִינְקָה

בְּלִי כָּל דִּחוּי. אֲנִי חֲסִיד זֵרוּז:

הַיּוֹם אֲנִי מַחְלִיט – מַָחָר הַכֹּל אָרוּז.

נַטַשָׁה

וְלַהַטְךָ מֵאָז? הָיָה פִּתְאֹם לְקֶרַח?

אַבָּא שֶׁל נִינְקָה

שָׂנֵאתִי דִחוּיִים. נַפְשִׁי לֹא מוּכָנָה

לָשׁוּב וּלְחַכּוֹת עוֹד אַרְבָּעִים שִָׁנָה.

אֵין חֶלְקִי עִם הַחוּג הַגָּבוֹהַּ –

אָנֹכִי רַק סַרְסוּר־לִתְבוּאוֹת,

אַךְ גַּם בִּי יֵשׁ נִיצוֹץ שֶׁל אֱלֹהַּ:

לִי דְרוּשָׁה אֱמוּנָה בַּבָּאוֹת.

דַּי לָצוּף כְּבוּל־עֵץ עַל פְּנֵי מַיִם –

תְּנוּ לִי חוֹף וְקַרְקַע מֻצָּקָה.

רַק לָאֵלֶּה אוֹשִׁיט הַיָּדַיִם

כָּל חַיַּי – וְכַפִּי עוֹד רֵיקָה.

בְּפִלְאֵי הַשְׂכָּלָה הֶאֱמַנּוּ.

וְצִפִּיתִי: תָּבוֹא שְׁעַת־נֵס –

וְהָעָם שֶׁלָכֶם וְשֶׁלָּנוּ

יִתְמַזֵּג לְכָזֶה שַׁעַטְנֵז.

סִפְרֵיכֶם בְּרֹב חֵשֶׁק זָלַלְנוּ,

אַךְ בֵּיתְכֶם לְפָנֵינוּ נִנְעַל;

מִשְּׁיָרֵי־מְזוֹנְכֶם שֶׁקִּבַּלְנוּ

הִתְפַּרְנֵס שֻׁלְחָנֵנוּ הַדַּל.


אָז בָּא יוֹם – וּפִזֵּר אוֹר אַחֵר צֵל:

מַה לִּי טוּב הָאֻמּוֹת וְרִשְׁעָן?

וְהִנֵּה בַּחֲזוֹן דּוֹקְטוֹר הֶרְצֶל

לִי רָאִיתִי לְפֶתַע מִשְׁעָן.

בְּרַם, גּוֹבֶרֶת כָּל יוֹם מְעַרְבֹּלֶת –

וְצִיּוֹן – אוֹי, עֲדַיִן אֵינָהּ.

הִתְיָאַשְׁתִּי: אֵינֶנִּי יָכוֹֽל עוֹד

לְחַכּוֹת שׁוּב אַלְפַּיִם שָׁנָה…

עֵת פָּרְצָה רֶבוֹלוּצְיָה בְּכֹחַ –

הִתְאוֹשַׁשְׁתִּי: הִנֵּה מַטָּרָה!

אַךְ בְּטֶרֶם הִסְפַּקְתִּי לִשְׂמוֹחַ,

כְּבָר עָלְתָה עַל שִׂרְטוֹן הַסִּירָה.

עוֹד אֲנִי מַאֲמִין – מֵאִינֶרְצִיָה,

אַךְ רַבָּה הִיא חֶשְׁכַּת־מִסְתּוֹרִין:

כִּתְבוּאָן לְפִי סוּג הַקּוֹמֶרְצִיָה,

יֵשׁ לִי צֹרֶךְ לִרְאוֹת הַגַּרְעִין.

כֵּן, גָּדוֹל עַרְפִלֵּנוּ בֵּינְתַיִם –

וְנִרְאֶה בּוֹ מַקֵּל־הַחוֹבְלִין…

וְלָכֵן… עַד טִהוּר הַשָּׁמַיִם,

אֶסְתַּלֵּק וְאֶסַּע לְבֶּרְלִין.

(לוקח מידי אברם את העתון, מתישב וקורא)

נִינְקָה

לָמָּה, אַבָּא, הַנִּתּוּחַ:

קֶשֶׁר, פֶּשֶׁר, מִסְתּוֹרִין?

מְעוּפִי – כִּנְשׁוֹב הָרוּחַ:

לְבֶּרְלִין – יְהִי בֶּרְלִין.

לָמָּה רוּחַ זוֹ פּוֹרֶצֶת –

לֹא אֶתְחַב בָּזֶה חָטְמִי;

וּבְדַרְכִּי אֲנִי קוֹרֶצֶת –

לֹא אִכְפַּת לִי כְּלָל, לְמִי.

כָּל יְדִיד – לֹא אֲקַפְּחֶנּוּ:

אֵין עֵינִי כָּל־כָּךְ צָרָה;

וּמַרְחִיק־מִדַּי – אֶדְחֶנּוּ

בְּסִכָָּה זוֹ חֲזָרָה.

זֶה הַכֹּל.

הַסְּטוּדֶנְט

וְאִם בָּרוּחַ

בְּעַצְמֵךְ תִּסְתַּחְרְרִי?

נִינְקָה

אַל תִּדְאַג לִי, יַקִּירִי –

נֶגֶד אֵשׁ יֶשְׁנוֹ בִּטּוּחַ!

בְּנֵי־זוּגַי הֵם נִלְהָבִים,

אַךְ אֲנִי – בְּרִיָּה שׁוֹקֶטֶת

מִגִּצֵּי אֲהַבְהָבִים

מַפְרִיחָה אֲנִי רַקֶטוֹת.

עֵרֶבְרַב זִיקֵי־דִי־נוּר

מִתְנוֹצֵץ בְּרַעַשׁ־נֵפֶץ;

אַךְ דְּלֵקָה – בָּהּ אֵין לִי חֵפֶץ

וּמִמֶּנָּה לֹא אָגוּר.

הַסְּטוּדֶנְט

אוֹי, מֵרֹאשׁ אֵין כָּל קִנְאָה לִי

בְּאִישֵׁךְ, חֲבִיבָתִי!

נִינְקָה

שְׁטוּת! אָפְיִי הַמִּשְׁפַּחְתִּי

הוּא, לְהֵפֶךְ, אִידֵאַלִי.

עֵת לַכֹּל. בְּבוֹא זְמַנִּי,

בְּלִי סָפֵק, אֶשְׂבַּע מִצַּיִד

וְאֶהְיֶה לְפַלְמוֹנִי

אֵשֶׁת־חֹק, עֲקֶרֶת־בַּיִת,

נֶאֱמֶנֶת לוֹ מְאֹד

אַף בַּפֶּה וּבָעֵינַיִם,

מִכַּף־רֶגֶל עַד קָדְקֹד –

וּבְכָל שֶׁטַח־הַבֵּינַיִם.

אַךְ עַד אָז אִתִּי לֹא רַע:

לְכֻלָּם אֲנִי חוֹלֶקֶת

יְדִידוּת…

הַסְּטוּדֶנְט

עַד חֲגוֹרָה.

נִינְקָה

זֹאת חֻצְפָּה!

הַסְּטוּדֶנְט

אֲבָל צוֹדֶקֶת.

(הפוגה. אבי נינקה קורא בעתון בהנאה גלויה.)

נַטַשָׁה (לסטודנט)

כָּךְ. וְאַתָּה – בְּאֵיזֶה מִין פְּרוֹגְרַמָּה

יוֹצֵא אַתָּה לָשׁוּט עַל פְּנֵי תֵּבֵל רַבָּה?

הַסְּטוּדֶנְט

אֲנִי, גְּבִרְתִּי, פִּרְחָח – פּוֹחֵז וָרֵיק מֻשְׁבָּע,

וְאֶת מִשְׁלַח־יָדִי לֹא אֲשַׁנֶּה גַם שָׁמָּה.

נַטַשָׁה

הוֹי. מַה מְּשַׁעֲמֵם!

הַסְּטוּדֶנְט

נָכוֹן – אַךְ אֵין מִפְלָט:

גַּם בְּכָל חוּג אַחֵר מִשִּׁעֲמוּם תָּמוּתִי.

אֲפִילוּ נִינְקָה זוֹ – בַּת שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה בִּלְבַד –

תַּגִּיד לָךְ: בָּעוֹלָם אֵין עֵרֶךְ אַבְּסוֹלוּטִי.

מָה הַתַּכְלִית? הֵיכָן? הָעָם, תְּנוּעַת־קִדְמָה?

הֵן גַּם אֲנִי נָכַחְתִּי אָז. הִקְשַׁבְתִּי.

אוֹדֶה וְלֹא אֵבוֹשׁ – צִפִּיתִי וְחָשַׁבְתִּי:

אִם לֹא אֶשְׁמַע שָׁם קוֹל הַהֲפֵכָה עַצְמָהּ,

יַגִּיעוּ לְאָזְנַי הֵדָיו שֶׁל זֶה הָרַעַם,

הֵדֵי כּוֹחוֹת הַפֶּרֶא וְהַזַּעַם,

שֶׁיִּשְׁטְפוּ חֲלַל־רֹאשִׁי,

יִשְּׁכוּ קְרָבַי, יַכְווּ נַפְשִׁי,

שֶׁמִּחַיֵּי־הָרִיק יָבִיאוּ גְאֻלָּה לִי,

שֶׁיִּגְרְפוּ לִקְרָב, לְחַג שִׁטְפוֹן־אָבִיב…

וְהַמַּרְצֶה הַלָּז – בָּא וּפָתַח אֶת פִּיו

עַל מַעֲבָר מִמֶּשֶׁק נַטוּרַלִי

לְמֶשֶׁק־חֲלִיפִין… וּמִסָּבִיב

יוֹשְׁבוֹת רִיבוֹת רָזוֹת, שְׁטוּחוֹת־חָזֶה כְּקֶרֶשׁ,

מְרֻפָּטוֹת, סְרוּקוֹת בְּרֹב כִּעוּר,

וּבְהַקְשִׁיבָן בְּפֶה פָּעוּר

מִתְמוֹגְגוֹת מִנַּחַת־חֶרֶשׁ.

וְכַָךְ, מִתּוֹךְ אוֹתָהּ הִתְפָּעֲלוּת צְמֵאָה,

תִּשְמַעְנָה גַם מָחָר – בַּפַּעַם הַמֵּאָה.

לֹא, אַל נָא תִּתְוַכְּחִי: לָעַד לֹא אֶשְׁתַּכְנֵעַ

כִּי אֵלֶּה הֵם חַיִּים. כָּזָב! אֲנִי יוֹדֵעַ

כִּי הַחַיִּים הֵם גַּן, חֶמְדָּה לַמִּסְתַּכֵּל,

גַּן־פֶּלֶא נֶהְדָּר, רַב־זִיו, מַרְהִיב־עֵינַיִם –

אַךְ הוּא נָעוּל. וּלְהוֹלְכֵי עַל־שְׁתַּיִם

נִתְנוּ לֹא הַחַיִּים, כִּי אִם תַּחְלִיף קְלוֹקֵל.

לָכֵן, גְּבִרְתִּי, בְּעֶצֶם, אֵין הֶבְדֵּל

בֵּינִי לְבֵין כָּזוֹ, נַנִּיחַ, מוֹטִי.

כֻּלָּנוּ לוֹעֲסִים מִן לַעַס אִידְיוֹטִי;

אֲנִי, וְהוּא, וְאַתְּ – כֻּלָּנוּ כְּמוֹתָהּ

חַיִּים עַל תַּחְלִיפִים, אֲשֶׁר שָׁוְיָם פְּרוּטָה.

וּבְכֵן, לְאוֹר אֱמֶת כָּל־כָּךְ מְשַׁעֲמֶמֶת,

הוֹאִיל וְיֵשׁ הַיּוֹם מֵרוֹץ בַּצִּיקְלוֹדְרוֹם

אֶגַּשׁ־נָא לְהָצִיץ. שָׁלוֹם לָכֶם, שָׁלוֹם!

נוּ, בּוֹאִי־נָא אִתִּי, תַּחְלִיף יַלְדֹּנֶת־חֶמֶד!

נִינְקָה (פורצת בצחוק)

זָכַרְתִּי מוֹטְיָה זוֹ. הִיא סֵמֶל זֶה הַמִּין.

אוֹי! מֵרֹב צְחוֹק תִּפְקַע חֲזִיָּתִי לְפֶתַע…

אַבְּרָם

וּמוֹטְיָה זוֹ שִׁלְשׁוֹם הוּבְלָה לְבֵית־עָלְמִין.

(נטשה נדהמת)

נִינְקָה (לתוּמה)

מַדּוּעַ? מִשּׁוּם־מָה?

הַסְּטוּדֶנְט

וַדַּאי, מִשּׁוּם שֶׁמֵּתָה.

(נינקה נבוֹכה)

אַבָּא שֶׁל נִינְקָה

(לאחר קריאת עתון, לאבּרם)

מִי הַכּוֹתֵב? הַלָּז, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם

נָאַם בַּקַּיְטָנָה?

אַבְּרָם

כֵּן.

אַבָּא שֶׁל נִינְקָה

לֶקַח טוֹב הוּא לָנוּ.

נוּ, נִינְקָה, נַחֲזוֹר לָעִנְיָנִים שֶׁלָּנוּ!

עוֹד הַמְּלָאכָה רַבָּה. שָׁלוֹם לָכֶם, שָׁלוֹם!

נַטַשָׁה

אַתֶּם נוֹסְעִים מָחָר?

אַבָּא שֶׁל נִינְקָה

מָחָר. הֲיִי בְּרִיאָה לִי!

בְּרָכָה נֶאֱמָנָה!

נַטַשָׁה

אָבוֹא לַתַּחֲנָה.

הַסְּטוּדֶנְט (לאבּרם)

אַתָּה הוֹלֵךְ גַּם־כֵּן?

אַבְּרָם

לֹא, אֶשָּׁאֵר עוֹד.

הַסְּטוּדֶנְט

!Vale

נִינְקָה

(עמדה כהלוּמה. מתאוששת ואומרת בנימתה הרגילה, באיימה באצבעה על אבּרם.)

אַל נָא תֶּחְטָא! יְהֵא זָכוּר

שֶׁהִיא “טְרֵפָה” גְמוּרָה, בָּחוּר!

ׁ(כולם יוצאים לפרוזדור. אחר־כך חוזרת נטשה, אחריה אבּרם.)

אַבְּרָם

(אחרי שתיקה, בקול שונה מן הרגיל, תקיף וכמעט חריף:)

נוּ מַה בְּפִיךְ?

נַטַשָׁה (פורשׂת כּפּיה בתמיהה)

מַה זֹּאת, אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם?

אַבְּרָם (באותו הטון)

מוּזֵאוּם יְהוּדִי – סִדְרָה שֶׁל דְּיוֹקְנָאוֹת.

אִם רְצוֹנֵךְ לִרְאוֹת,

אַחְזִיקָה אֶת הַנֵּר. אֲנִי שַׁתְקָן רַב־וֶתֶק,

אַךְ כְּבָר הִגִּיעָה עֵת לָשִׂים הַקֵּץ לַשֶּׁתֶק.

נַטַשָׁה

אוֹתָהּ הָרְגוּ?

אַבְּרָם

הָרְגוּ.

נַטַשָׁה

מִי? אֵיךְ? מָתַי? עַל מָה?

אַבְּרָם

שָׁכַחְתִּי הַפְּרָטִים, סִלְחִי נָא לִי, עַלְמָה!

מִטֶּבַע בְּרִיָּתִי, אֵין זִכְרוֹנִי פָּתוּחַ

לִשְׁלַל צְבָעִים, צוּרוֹת, תַּאֲרִיכֵי־הַלּוּחַ.

שָׁמוּר בּוֹ רַק הַכְּלָל, הַסְּכֶמָה, הַסִּכּוּם.

מָה עֵרֶךְ לַפְּרָטִים? מַה צֹּרֶךְ וּמַה בֶּצַע

לָדַעַת בְּדִיּוּק הֵיכָן הָיָה הַפֶּצַע:

בָּרֹאשׁ אוֹ בֶּחָזֶה? כָּל זֶה – קְלִפַּת הַשּׁוּם.

נַטַשָׁה

וּמַה אִם־כֵּן, חָשׁוּב?

אַבְּרָם

הַסְכֶמָה הַהִיסְטוֹרִית.

בְּלִיטָא יֵשׁ פַּרְפָּּר הַמְּכֻנֶּה “כִּעֹרֶת”.

כֵּיוָן שֶׁלֵּב כָּל חַי יוֹצֵא אֶל הָאָהוּב,

וּלְחֹק הָאַהֲבָה מְשֻעְבָּדִים כֻּלָּנוּ –

הִתְאַהֲבָה גַם זוֹ, הַפַּרְפָּרָה שֶׁלָּנוּ.

הִתְאַהֲבָה מְאֹד. בְּמִי הִתְאַהֲבָה?

כְּכָל הַפַּרְפָּרִים: בָּאֵשׁ, בַּלֶּהָבָה.

אֵי־שָׁם יָשְׁבוּ בְּרִיּוֹת. אוֹר־נֵר הִבְהֵב בַּחֶדֶר –

וְלֵב הַפַּרְפָּרָה נֵעוֹר מִקֶּרֶן זֹאת,

רָעֵב לְאוֹר וָנוֹי, צָמֵא לִתְעֻזּוֹת

הִיא חָגָה מִסָּבִיב לָאֵשׁ רַבַּת־הַהֶדֶר,

בְּאַהֲבַת אֵין־קֵץ סָפְגָה אֶת כָּל חֻמָּהּ.

נִדְמֶה לָהּ לַתַּמָּה

כִּי הִיא כֻּלָּהּ שְׁקוּפָה כְּנֵטֶף זַךְ שֶׁל מַיִם,

קַלָּה כִּרְסִיס־אוֹרָה שֶׁל קֶרֶן־מִשָּׁמַיִם;

וְאִלּוּ בֶּאֱמֶת – הָיְתָה כֻּלָּהּ גִּחוּךְ:

תְּנוּעוֹת מְבֹהָלוֹת, הִתְלַהֲבוּת נִלְעֶגֶת;

וּלְהַדְגָּשַׁת־גִּחוּךְ, כָּל־כָּךְ מַצְחִיק הַבֶּגֶד –

שֶׁגַּם הַיְדִידִים שׁוּב לֹא כָּבְשׁוּ חִיּוּךְ,

וּבַחוּרוֹת פָּרְצוּ בִּצְחוֹק אַדִּיר מִנֶּגֶד.

וּמַר הָיָה סוֹפָהּ: לְאֵשׁ הִיא נִכְסְפָה –

וּבָהּ גַּם נִשְׂרְפָה כְּשֶׁכֻּלָּהּ שִׁכּוֹרֶת

מִתַּאֲוָה וָרֶטֶט וּסְחַרְחֹרֶת…

וְאַחַר־כָּךְ שָׁכְבָה שְׂרוּפָה

כֹּה עֲלוּבָה וְלֹא־יָפָה,

כָּזֶה פַּרְפָּר מִמִּין “כִּעֹרֶת”…

נוּ, מַה תֹּאמְרִי?

נַטַשָׁה (לא מיד)

לֹא כְלוּם.

אַבְּרָם

וּבְכֵן, שִׁמְעִי: כָּעֵת

אַצִּיג לָךְ עוֹד פּוֹרְטְרֶט:

אִישׁ־עֵסֶק בַּעַל־טֶמְפּוֹ,

הַמְסוֹבֵב גַּלְגַּל שֶׁל מַחֲזוֹר עָצוּם

בְּלִי קֶרֶן, בְּלִי פְּרוּטָה לְצֹרֶךְ יוֹם־חֵרוּם.

כָּל עוֹד גַּלְגַּל חוֹזֵר, אֶפְשָׁר לְהִתְחַכֵּם פֹּה,

אַךְ אִם תָּבוֹא צָרָה, קְטַנָּה שֶׁבַּצָּרוֹת,

הַב לוֹ תְּרוּפָה מִיָּד, וָלֹא – יִהְיֶה בַּנְקְרוֹט.

הוּא פְּרוֹגְרֶסִיסְט גָּדוֹל – בְּרַם בְּתַכְלִית הַפּשֶׁט

חָשַׁב שֶׁהַפְּרוֹגְרֶס –

מִין אַמְבּוּלַנְס־אֶכְּסְפְּרֶס:

קוֹרְאִים לוֹ – וְהוּא בָּא וְחִישׁ עוֹשֶׂה תַּחְבּשֶׁת.

אַךְ אִם בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא, אָז, בִּמְחִילַת־כָּבוֹד,

מוֹצָא פָּשׁוּט וְקַל חָכְמַת־הַגְּבִיר הֵכִינָה:

פְּרוּטָה לְכָל רוּבָּל לְבַעֲלֵי־חוֹבוֹת,

סוֹגְרִים אֶת הַמִּשְׂרָד – וְנִמְלָטִים בֶּרְלִינָה.

נוּ, מַה תֹּאמְרִי?

נַטַשָׁה (מרכינה ראש)

לֹא־כְלוּם.

אַבְּרָם

וּבְכֵן, מִסְפַּר שְׁלשָׁה:

זֶה פֶּרַח־בְּתוּלִים מִצֶּבַע תְּכוֹל אוֹ צַחַר –

בִּתּוֹ שֶׁל אִישׁ־מִסְחָר, שֶׁגַּם נַפְשָׁהּ לְסַחַר,

הַמַּצִּיגָה בֻּבָּה יָפָה־מְשֻׁמָּשָׁה,

דְּהַיְנוּ אֶת עַצְמָהּ, לְרַאֲוָה וָחֶשֶׂף –

וְאַף לֹא בְּמָמוֹן. לֹא, לֹא: חִנָּם־אֵין־כֶּסֶף!

נוּ?

נַטַשָׁה (מדוּכאה)

אֵין לִי מַה לּוֹמַר.

אַבְּרָם

עַכְשָׁו: טַרְזָן מַבְרִיק,

“אַרְיֵה” שֶׁבַּחֶבְרָה, רַב־רשֶׁם וְרַב־רִיק.

הוּא, אַחֲרֵי עִיּוּן, הֶחְלִיט בְּגֹעַל־נֶפֶשׁ

כִּי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינֶנּוּ אֶלָא רֶפֶשׁ.

נְיוּטוֹן – אָדָם גָּדוֹל, אוּלָם עֵינָיו טְרוּטוֹת

וּמְעִילוֹ הַדַּל נִקְנָה בִּמְחִיר פְּרוּטוֹת.

עֵינָיו, אוּלַי, צָפוּ לְמֶרְחֲבֵי־הַנֵּצַח

אֲבָל פָּרְחוּ בּוֹ – פוּי! אֲבַעְבּוּעוֹת עַל מֵצַח.

“פוּי” – כָּל חָכְמַת הַלֵּץ. בָּהּ דַּי לוֹ בְּהֶחְלֵט.

לוֹ– פֶּה שֶׁל אִסְטְנִיס – וְהַלֵּב שֶׁל מְשָׁרֵת.

נוּ, מַה תֹּאמְרִי, עַלְמָה, עַל גִּבּוֹרֵנוּ “דָלֶת”?

נַטַשָׁה (מזוּעזעת)

מַסְפִּיק לִי, אֲדוֹנִי!

(נכנס הוֹנטה)

הוֹ, חֲבִיבִי, סוֹף־סוֹף!

כַּמָּה אֲנִי שְׂמֵחָה!

אַבְּרָם (בעקשנות, כמעט בחוּצפה)

הָאֹסֶף לֹא אָזַל עוֹד!

יֵשׁ עוֹד טִפּוּס אֶחָד שֶׁבִּרְצוֹנִי לַחְשׂוֹף.

זֶה מְשָׁרֵת גַּם־כֵּן, אַךְ בְּסִגְנוֹן דּוֹרֵנוּ:

הוּא מְשָׁרֵת־מַרְדָּן. נִמְאַס עַל גִּבּוֹרֵנוּ

לִבְלוֹעַ שְׁיָרִים דַּלִּים מִשֻּׁלְחַנְכֶם,

לִרְחוֹץ אֶת רִצְפַּתְכֶם, לִסְרוֹק אֶת חֲמוֹרְכֶם,

לָשִׁיר אֶת שִׁירֵיכֶם – וּלְהַפְרִיחַ מַעְלָה

בּוּעוֹת מִן הַסַּבּוֹן, שֶׁיַּד זָרִים נָתְנָה לוֹ.

אָכֵן, גַבּוֹ אֵינֶנּוּ שַׁח.

“לֹא מֵעֻקְצָךְ, לֹא מִדֻּבְשָׁךְ!”

הוּא יְהוּדִי גֵאֶה; בּוֹחֵל הוּא בְּתִלְבּשֶׁת

שֶׁל מְשָׁרֵת הָדוּר – גָּאוֹן לוֹ וְלֹא בּשֶׁת

לִלְבּוֹשׁ בִּגְדּוֹ שֶׁלּוֹ מִבַּד אוֹ מִפִּשְׁתָּה.

אַךְ תַּאֲוָה אַחַת פָּרְשָׂה עָלָיו רִשְׁתָּהּ:

סִיגָרוֹת־אֲדוֹנָיו נַפְשׁוֹ מְאֹד אוֹהֶבֶת –

שֶׁכֵּן, עַל אַף הַכֹּל, נַפְשׁוֹ עוֹד נֶפֶשׁ־עֶבֶד.

שִׂכְלוֹ אֵינוֹ שׁוֹלֵט עַל קֶסֶם־מַדּוּחָן…

בְּעוֹד שָׁעָה קַלָּה עוֹלֶה הוּא עַל דּוּכָן,

נוֹאֵם־רוֹעֵם בְּעֹז מִמְּרוֹם אוֹתָהּ קַתֶּֽדְרָה

עַל פֻּרְעָנוּת־הָעָם וְעַל חֶרְפַּת בּוֹגֵֽד רַע –

אַךְ בְּכִיסוֹ מֻנָּח הַמְלַאי שֶׁהוּא גָנַב,

וְעֹנֶג מְקֻוֶּה מַקְרִין אֶת עוֹר־פָּנָיו.

נוּ, מַה תֹּאמְרִי עַל זֶה?

נַטַשָׁה (בעוד ידה ביד הוֹנטה, בהתפרצוּת־פתע)

מִי, מִי הוּא? אֵיזֶה גֹעַל!

אַבְּרָם

אֶצְלֵנוּ הֵם רַבִּים בְּכֹחַ אוֹ בְּפֹעַל.

אוּלָם, כְּבָר עֵת לָזוּז. סִלְחִי לִי! אִם תַּרְשִׁי,

אָסוּר אֵלַיִךְ שׁוּב, כִּי יֵשׁ עוֹד עִם נַפְשִׁי

לִסְקוֹר מֻצָּג נוֹסָף בְּבֵית־הַנְּכוֹת שֶׁלָּנוּ,

אֲשֶׁר בִּנְדִירוּתוֹ עוֹלֶה פֹּה עַל כֻּלָּנוּ.

וּבְכֵן, לְהִתְרָאוֹת!

נַטַשָׁה

לְהִתְרָאוֹת! שָׁלוֹם!

אַבְּרָם

(ליד הדלת, בקולו הרגיל, במבוּכה)

סְלִיחָה! בֻּלְמוֹס פִּטְפּוּט אָחַז אוֹתִי פִּתְאֹם.

(יוצא)

נַטַשָׁה

כַּמָּה מוּזָר הָאִישׁ הַזֶּה הַיּוֹם…

הוֹ, יַקִּירִי, תּוֹדָה לְךָ שֶׁבָּאתָ:

רָוַח לִי. דִּבְרֵיהֶם דִּכְּאוּנִי מַטָּה־מָטָּה!

הוֹנְטָה (בקול עמוּם)

מִי כָּאן הָיָה?

נַטַשָׁה

אוֹתָהּ הַחֲבוּרָה.

שְׂפָתָם וּמַחְשַׁבְתָּם – כַּמָּה הִיא מְפֻלְפֶּלֶת:

דַּיְסַת־צְבָעִים מַבְרֶקֶת־מְבֻלְבֶּלֶת

חַסְרַת־כָּל־טַעַם כְּצִיּוּר עַל קְעָרָה,

שֶׁאֵשֶׁת גְּבִיר־סוֹחֵר תּוֹלָה עַל קִיר־חַדְרָהּ.

בְּרְרְ… לְבַסּוֹף, נִדְמָה לִי כִּי אֲפִילוּ

טְרַגֶדְיָה שֶׁלָּהֶם – תַּחְפֹּשֶׂת־רְמִיָּה,

כִּי דִמְעָתָם – גִּנְדּוּר, בִּכְיָם – הַעֲוָיָה,

כִּי אַךְ לְשֵׁם מִשְׂחָק יַלִּינוּ וְיֵילִילוּ,

כִּי אֵין עוֹרָם צוֹפֵן בָּשָׂר, שְׁרִירִים – לֹא כְלוּם.

כִּי אֵין לִבָּם מַרְגִּישׁ כְּאֵב כְּשֶׁיַּכּוּם…

הוֹנְטָה

(בראותו את העתון הפתוּח, בקוֹל עמוּם)

קָרָאת… אֶת הָעִתּוֹן?

נַטַשָׁה

לֹא, אֵין אֲנִי רוֹצָה בּוֹ.

נָשַׁר הוּא מִכִּיסְךָ בְּסִירָתוֹ שֶׁל סַבָּא.

קָחֵהוּ – כִּי עָלַי נוֹסֵךְ הוּא שִׁעֲמוּם.

הוֹנְטָה

וּבְכֵן, אָמַרְתְּ: סִבְלָם – קוֹמֶדְיָה וְזִיֹּפֶת?

נַטַשָׁה (מחפשת מלים)

אֵינִי רוֹצָה לִפְסוֹק. אַךְ לְבָבִי הוּא עֵד,

כִּי אֵין יִסּוּרֵיהֶם מְעוֹרְרִים בִּי הֵד.

הָבִינָה, יַקִּירִי, הֵן זוֹ מַחְשֶׁבֶת־תֹּפֶת:

בְּאֶרֶץ־מוֹלַדְתִּי יִתְרַחֲשׁוּ פְּרָעוֹת!

הֵן זֶה חֲזוֹן־אֵימִים, הֵן זֶה חֲלוֹם־זְוָעוֹת!

הָיָה עָלַי לִזְעוֹק, מֻכַּת בּוּשָׁה צוֹרֶבֶת,

לִנְשׁוֹךְ אַבְנֵי־רִצְפָּה, לִבְכּוֹת, לִסְפּוֹק כַּפַּי,

לִתְפּוֹס בְּאַרְכּוּפֵי רוֹצְחִים בְּזַעַק־דְּוַי:

“אִסְפוּ יֶדְכֶם! אַל דָּם!” – אוּלָם אֲנִי יוֹשֶׁבֶת

בְּשֶׁקֶט וְרוֹאָה שְׁחִיטָה שֶׁמִּתְקָרֶבֶת –

כְּמַשֶּׁהוּ מָפְשָׁט, בְּלִי דָם וּבְלִי בָּשָׂר.

כְּאִלּוּ לֹא אֵלַי נוֹגֵעַ הַדָּבָר,

כְּמַשֶּׁהוּ – אֵי־שָׁם – בְּמִישֶׁהוּ… מוּזָר!

הוֹנְטָה (בקול עמום בהצבּיעו על העתון)

עַל הַ“מּוּזָר” הַזֶּה כּוֹתְבִים פֹּה בְּעִקָּר.

נַטַשָׁה

מִי?

הוֹנְטָה

בֶּן־אָדָם, אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ הֵבִינָה

הֲלַךְ־רוּחֵךְ. בְּבַקָּשָׁה, קִרְאִי־נָא!

נַטַשָׁה

אַךְ לְשֵׁם מָה?

הוֹנְטָה (בהתאמצוּת)

קִרְאִי!

נַטַשָׁה

אִם רְצוֹנְךָ בְּכָךְ…

(היא לוֹקחת את העתּוֹן. הוא נועץ בה עיניו. רגע דומיה. – היא משליכה את העתון.)

נַטַשָׁה (בנעימת ילדה מפוּנקת)

מְשַׁעֲמֵם מְאֹד… הוֹ, חֲבִיבִי, תִּסְלַח!

אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִקְרוֹא מִבְּלִי שֶׁאֵלֶא

מֵ“רֹבַע יְהוּדִי”, מִן הַחָכְמוֹת הָאֵלֶּה

וּמֵאַנְחוֹת כְּאֵב כָּל־כָּךְ לֹא־מְהֵימָן.

קַח עִתּוֹנְךָ – הִנֵּה! לְאֵיזֶה כִּיס? לְכָאן!

נֵצֵא לָשׁוּט! נַפְלִיג לְלֵב מֶרְחָב פָּתוּחַ!

הַיּוֹם צָמֵא לִבִּי לַיָּם, לָאוֹר, לַָרוּחַ!

הוֹנְטָה

יוֹרֵד מָטָר.

נַטַשָׁה

חֲבָל! כֹּה טוֹב לְהַאֲזִין

לְשִׁיר־הַמֶּרְחַקִּים בְּדוּמִיַּת־הַשַּׁיִט…

זוֹכֵר אַתָּה?

הוֹנְטָה

אֶת מָה?

נַטַשָׁה

בַּיָּם קָרָאנוּ פַּיִט.

הוֹנְטָה

לֹא.

נַטַשָׁה

וַאֲנִי אֶזְכּוֹר. הִנֵּה הַחֲרוּזִים:

"יָבוֹאוּ דִמְדוּמִים. וְיֵרָדֵם הַיָּם.

וּתְכֵלֶת הַמָּרוֹם תֶּחְוַר חִוְרוֹן־עַצֶּבֶת

עַד כְּדֵי גוֹן־לִילָךְ. וּלְבָנָה זְהַבְהֶבֶת

תַּגְבִּיהַּ לַעֲלוֹת בְּשַׁחַק מְנֻמְנָם,

וְאֶלֶף סַפִּירִים תַּדְלִיק לְפֶתַע שָׁם;

וְסִילוֹנֵי זָהָב וְכֶסֶף מִגָּבֹהַּ

תַּתִּיז לַמְּצוּלוֹת, זָרֹחַ וְנָגֹהַּ;

וְתֶחֱצֶה בְּחוּט זַהֲרוּרִי־רוֹעֵד

מַעֲמַקֵּי־הַיָּם. וְרַק דּוּלְפִין רוֹצֵד

יָפֵר אֶת דִּמְמַת־אֱלֹהַּ"…

הוֹנְטָה (בלחש, לעצמו)

לֹא, לֹא אוּכַל לִשְׁפּוֹךְ כּוֹסֵךְ

מְלֵאַת יֵין־אשֶׁר מְחַיֵּךְ…

נַטַשָׁה

מָה?

הוֹנְטָה

כָּךְ. לִבִּי זָכַר, אֵיךְ נִזְדַּמַּנּוּ יַחַד.

נַטַשָׁה

הָיָה זֶה לֵיל־אָבִיב עַל ווֹלְגָה לֹא־נִשְׁכַּחַת.

אָז יָשַׁבְתִּי דוּמָם־דוּמָם,

וְעֵינַי – עֲצוּמוֹת תּוּמָם…

לֹא רָאִיתִי כְּלוּם, לֹא חָשַׁבְתִּי כְּלוּם,

רַק נָשַׁמְתִּי דֹם אֶת בָּשְׂמֵי־הַיְקוּם.

בָּאֲוִיר קָלַח בִּזְרָמִים־אֵין־סְפוֹר

הַמַּשָׁב הַלַּח שֶׁל גֵּאוּת־הַיְאוֹר.

וְנָתְנוּ רֵיחָם צַפְצָפוֹת פּוֹרְחוֹת

וַעֲצֵי־בָּכוּת, עֲרָבוֹת שַׁחוֹת.

מֵחֻרְשׁוֹת נָדַף נִיחוֹחוֹ שֶׁל סְרָף,

מִמְּדוּרוֹת דּוֹלְקוֹת – רֵיחַ עֵץ נִשְׂרָף…


כָּל בָּשְׂמֵי־אָבִיב מְשַׁכְּרֵי־הַלֵּב,

לַעֲנָה וּדְבַשׁ, עֵרֶב־רַב עָרֵב, –

אֶת מֵיטַב־רֵיחָם הֶעֱנִיקוּ לִי,

וָאֶמּוֹג בָּהֶם גַּם אֲנִי כֻּלִּי…

לֹא יָדְעָה נַפְשִׁי בְּאוֹתָן שָׁעוֹת,

אִם חַיָּה אֲנִי – אוֹ אֵינֶנִּי עוֹד,

אִם אֲנִי – אֲנִי, אוֹ נָהָר אֲנִי,

אוֹ, אוּלַי, זִיו־לֵיל מְסֹהָר אֲנִי…

(היום כמעט החשיך)

מֶה עָגַמְתָּ הַיּוֹם, מַחְמַדִּי שֶׁלִּי?

הֲתִשְׁמַע, אֵיךְ טִפּוֹת עַל עָלִים דּוֹפְקוֹת?

הֲתִשְׁמַע, אֵיךְ רוּחוֹת בְּשִׂיחִים שׁוֹרְקוֹת?

מֵאוֹתוֹ רִשְׁרוּשׁ הָאֲוִיר נִרְעָשׁ

וְנִשְׁמַע סָבִיב הֵד שֶׁל שִׁיר חָדָשׁ,

שִׁיר צָעִיר וָעַז.

עַמּוּד־אֵשׁ נִגְלֶֶה בֵּין עָבֵי־עָשָׁן –

שַׁחַר יוֹם חָדָשׁ מִתְלַקֵּחַ כָּאן,

אֵשׁ חַיִּים יָפִים חַיֵּי דוֹר אֵיתָן

וְגֵאִים, גֵּאִים!

מֶה עָגַמְתַָּ הַיּוֹם, מַחְמַדִּי שֶׁלִּי?

הֲרוֹצֶה אַתָּה – שֶׁאַָשִׁיר לְךָ?

הֲרוֹצֶה אַתָּה – אַגָּדָה מִפִּי?

הֲרוֹצֶה אַתָּה – שֶׁאֶרְקוֹד לְךָ?

יוֹם־סַגְרִיר הַיּוֹם, לֹא יָבוֹא עוֹד אִישׁ –

הֲרוֹצֶה אַתָּה – נְשִׁיקָה מִפִּי,

הַשְּׁמוּרָה לְךָ, לְרִאשׁוֹן־רִאשׁוֹן

שֶׁחָשְׁקָה נַפְשִׁי?

אֲלַחֵשׁ תְּפִלָּה, כְּלִפְנֵי קְפִיצָה

לִמְצוּלַת־נָהָר, מְעַרְבֵָּל, עָמֹק,

בִּזְרוֹעוֹת חַמּוֹת אֲחַבֵּק אוֹתְךָ,

אֲנַשֵּׁק לְךָ – וְאֵינֶנִּי עוֹד:

צָלְלָה עַלְמָה, בַּת־חוֹרִין תַּמָּה,

וְטָבְעָה לָעַד, לְלֹא קוֹל וָהֵד –

הֲרוֹצֶה אַתָּה?

הוֹנְטָה

הוֹ, אִירָא מִמֵּךְ.

נַטַשָׁה

הֲרוֹצֶה אַתָּה?

הוֹנְטָה

מֵעַצְמִי אִירָא.

נַטַשָׁה

הֲאוֹהֵב אַתָּה? לֹא אִירָא דָּבָר,

לֹא אֶמְדּוֹד עַצְמִי, לֹא אָשִׂים גְבוּלוֹת:

אִם אוֹהֵב אַתָּה – אֲנַשֵּׁק לְךָ,

אֲנַשֵּׁק לְךָ – וְכֻלִּי שֶׁלְּךָ.

לֹא אֶשְׁאַל אוֹתְךָ, עַל שׁוּם מָה תֹּאהַב,

לֹא אֶשְׁאַל אוֹתְךָ, אִם זְמַן רָב תֹּאהַב;

רַק אַחַת אֶשְׁאַל: אִם בְּכָל לִבְּךָ,

כְּאָדָם מִשֶּׁלָּנוּ, תֹּאהַב אוֹתִי?

הונטה (בקול חרישי ותקיף)

בְּכָל אֵשׁ־לִבִּי! בְּלִי שִעוּר, בְּלִי גְבוּל!

(נטשה מניחה את זרועותיה המוּשָׁטוֹת על כתפיו ומסתכלת בעיניו במבט חודר. לאחר רגע – ידיה צונחות.)

נַטַשָׁה (בלחש עמוֹק)

כְּכָל אַוַּת־לִבְּךָ!


 

מערכה חמישית

בית־הכנסת “לינת־צדק”. ערב. ההמון מן המערכה השלישית. המתפללים נדחקו לקרן־זוית ומקשיבים משם בלי הבין דבר. הם מרוגזים. רעש.


קוֹלוֹת

קֹדֶם־כֹּל – יוֹשֵׁב־רֹאשׁ! – מַהוּ סֵדֶר־הַיּוֹם?

– לִבְחוֹר יוֹשֵׁב־רֹאשׁ! – סֵדֶר־הַיּוֹם!

גְּרַיְזְמַן

אַךְ זוֹהִי חֻצְפָּה! חֲזִירוּת מְחֻזֶּרֶת!

אֶכְּסְטֶרְן לַסַל

חֲדַל לְבַלְבֵּל אֶת מֹחֵנוּ! אַחֶרֶת…

צִיקֶרְזִיס

לְהַפְסִיק הַתְּפִלָּה? הֵן לָזֹאת יִקָּרֵא…

גְּרַיְזְמַן

עָמַדְנוּ בְּדִיּוּק בִּ“שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה”!

יְכָלְתֶּם לְהַמְתִּין מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת.

לַסַל

בִּלְמוּ אֶת פִּיכֶם.

צִיקֶרְזִיס

גַּסּוּת מְנֻוֶּלֶת!

חֲבֵרָה רַשֶׁל

זוּזוּ קְצָת!

גְּרַיְזְמַן

כָּאן נָשִׁים לַעֲמוֹד לֹא תּוּכַלְנָה!

מֶנְדְל קְוַארְטַאל

מְסְיֶה צִיקֶרְזִיס, אַל־נָא! מְסְיֶה גְּרַיְזְמַן, חֲדַל־נָא!

קוֹלוֹת

לִקְבּוֹעַ סֵדֶר־הַיּוֹם! – לִבְחוֹר יוֹשֵׁב־רֹאשׁ!

מַקַר

חֲבֵרִים!

קוֹלוֹת

שֶׁקֶט! מַקַר מְדַבֵּר.

הַנַּעַר לַסַלְצִ’יק

חָבֵר מַקַר! בַּמֶּה נַעֲסוֹק? מַהוּ סֵדֶר־הַיּוֹם?

מַקַר

בְּשֵׁם הַנֶּאֱסָפִים אֲנִי מַבִּיעַ לְמִתְפַּלְלֵי בֵּית־הַכְּנֶסֶת אֶת צַעֲרֵנוּ. אָנוּ נֶאֱלָצִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבִנְיַָן זֶה לַאֲסֵפָה דְחוּפָה. הָעִנְיַן אֵינוֹ סוֹבֵל דִּחוּי.

גְּרַיְזְמַן

אֲבָל לֹא יִתָּכֵן לְהַפְסִיק אֶת הַ“שְּׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה” בְּאֶמְצַע!

מֶנְדְל

מְסְיֶה גְּרַיְזְמַן!

מַקַר

כִּנַּסְנוּ אֶתְכֶם מִפְּנֵי שְׁמוּעוּת מַדְאִיגוֹת. הֵן יְדוּעוּת לְכֻלְּכֶם. הַיְדִיעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת חֲמוּרוֹת בְּיוֹתֵר. קַיָּמִים חֲשָׁשוֹת כְּבֵדִים לְלַיְלָה זֶה. מִן הַהֶכְרַח לָדוּן בַּמַּצָּב וְלֶאֱחוֹז בְּאֶמְצָעִים. אֲבַקֵּשׁ לִבְחוֹר יוֹשֵׁב־רֹאשׁ.

קוֹלוֹת

מַקַר! קַאוּטְסְקִי! מַקַר! קַאוּטְסְקִי!

מַקַר

אֲנִי מִסְתַּלֵּק. מַצִּיעַ אֶת הֶחָבֵר קַאוּטְסְקִי

קוֹלוֹת

קַאוּטְסְקִי!

אֶכְּסְטֶרְן קַאוּטְסְקִי

אֲנִי פּוֹתֵחַ בָּזֶה אֶת הַיְשִׁיבָה.

הַנַּעַר לַסַלְצִ’יק

אֲנִי מְבַקֵּשׁ רְשׁוּת־הַדִּבּוּר לְסֵדֶר־הַיּוֹם!

קַאוּטְסְקִי

רְשׁוּת הַדִּבּוּר לְחָבֵר לַסַלְצִ’יק.

לַסַלְצִ’יק

הַ“סֵּדֶר”, חֲבֵרִים, עַד כֹּה

עוֹד לֹא נָהִיר לִי דֵי צָרְכּוֹ.

אִיסַק

מַקַר אָמַר כַּהֲלָכָה:

נַחְלִיט – וּמַרְשׁ אֶל הַמְּלָאכָה!

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ

אַל תְּדַבְּרוּ בְּבַת־אַחַת!

לַסַלְצִ’יק

חָבֵר אִיסַק הוּא צַר־מַבָּט!

רַבּוֹת דַּרְכֵי־הַמַּעֲשֶׂה,

אַךְ יֵשׁ הֶכְרַח שֶׁנְּנַסֶּה

לְהַתְאִימָן אֶל הָאַקְלִים

שֶׁל מַעֲמַד־הַפּוֹעֲלִים.

(קולות הסכמה)

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ

דַּבֵּר דְּבָרִים יוֹתֵר בְּרוּרִים!

לַסַלְצִ’יק

אֲנִי מַצִּיעַ, חֲבֵרִים,

לַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ, שֶׁבְּלִי דְחִיָּה

יִתֵּן מָבוֹא לַבְּעָיָה.

יַסְבִּיר יָפֶה כְּיַד פַּרְשָׁן,

מָהֵן פְּרָעוֹת וּמַה שָּׁרְשָׁן:

הַאִם גִּזְעִי הוּא אוֹ דָתִי –

וְאָז יֻבְהַר, לְפִי דַעְתִּי,

מָה הַתְּרוּפָה הַכַּדָּאִית

לְאוֹר בִּקֹּרֶת מַדָּעִית.

אִיסַק

הוֹי, מָה רַבּוֹת הַמְּלִיצוֹת!

כָּךְ לֹא נִגְמוֹר גַּם עַד חֲצוֹת!

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ

תְּחִלָּה בַּקֵּשׁ רְשׁוּת־דִּבּוּר!

אִיסַק

אַךְ לְשֵׁם מָה? הַכֹּל בָּרוּר.

יֵשׁ בְּלִי חָכְמוֹת וּוִכּוּחִים

לִסְפּוֹר לוֹחְמִים וְאֶקְדּוֹחִים,

לִבְחוֹר אִי־קָא וְזֶה הַכֹּל.

הַשְּׁאָר – פִּטְפּוּט. צָרִיךְ לִפְעוֹל.

מִישֶׁהוּ

לְמָה אִי־קָא? הֵן יֵשׁ גֶ־קָא!

כְּלוּם סַמְכוּתוֹ לֹא מַסְפִּיקָה?

אִיסַק

דָּרוּשׁ פֹּה וַעַד מְיֻחָד!

אֲנִי חוֹזֵר: הַפְסֵק מִיָּד!

חֲבֵרָה רַשֶׁל

אָנֹכִי רְשׁוּת בִּקַּשְׁתִּי.

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ

חֲבֵרָה רַשֶׁל, דַבְּרִי־נָא!

חֲבֵרָה רַשֶׁל

מִן הַדִּין שֶׁבֵּין הַדֶּרֶךְ

לַתַּכְלִית יָפֶה נַבְחִינָה.

הָעִקָּר הוּא בִּשְׁבִילֵנוּ

לֹא פְּלֻגּוֹת וְלֹא תַּחְמשֶׁת;

הָעִקָּר הוּא: לְשֵׁם מָה הֵן?

לֹא נָכוֹן?

לַסַלְצִ’יק

אֱמֶת וָקשֶׁט!

חֲבֵרָה רַשֶׁל

בִּשְׁבִיל מָה פְּלֻגּוֹת הַלָּלוּ,

כַּדּוּרִים וְּכֵלי־הַזַּיִן?

כְּלוּם מִלְּבַד מָגֵן פַּסִיֽבִי

שׁוּם תַּכְלִית אַחֶרֶת אַיִן?

הֶהָמוֹן נָתוּן כָּל רֶגַע

לִתְנוּדוֹת מַצַּב־הָרוּחַ:

מִיָּמִין אֶפְשָׁר גַּם שְׂמֹאלָה

לְמָשְׁכוֹ…

לַסַלְצִ’יק

דָּבָר בָּטוּחַ!

חֲבֵרָה רַשֶׁל

וּבִכְלָל בָּא זְמַן לִקְבּוֹעַ,

אִם, מִתּוֹךְ צָרוּת פְּרוֹזָֽאִית

נְנַהֵל אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ

עַל כְּסָתוֹת שֶׁל בַּעַל־בַּיִת –

אוֹ בְּרֹב תַּכְסִיס וָשֵׂכֶל

נַהֲפוֹך לְאַט, בְּשֶׁקֶט,

הַפּוֹגְרוֹם לְגֶשֶׁר מֶרִי

נֶגֶד רֶשַׁע…

לַסַלְצִ’יק

אַתְּ צוֹדֶקֶת.

(קולות הסכמה)

אֶכְּסְטֶרְן לַסַל

בְּסוֹדֵי־סוֹדוֹת אוֹסִיֽף עוֹד

פְּרָט קָטָן, אַךְ מְשַׂמֵּחַ:

בַּמֶּרְכָּז שֶׁל כָּל הָרַעַשׁ –

זאת אוֹמֶרֶת, בַּמַּרְזֵחַ,

כְּבָר הִבְחִינוּ בַּחוּרֵינוּ,

הַסּוֹקְרִים אוֹתוֹת־הַשֶׁבֶר,

פוֹעֲלִים שֶׁל סַמוֹקְוַסוֹב,

וּמֵהֶם – רָאשֵׁי־הַחֶבֶר.

קוֹלוֹת

מָה? שֶׁקֶט! הַס!.. מָה?

אֶכְּסְטֶרְן לַסַל

אֵין סָפֵק עוֹד בְּעֵינֵינוּ

כִּי בְּדֶרֶךְ מְחֻשֶּׁבֶת

פּוֹעֲלִים שֶׁל סַמוֹקְוַסוֹב

מִשְׁתַּלְּטִים עַל הַשַּׁלְהֶבֶת.

אַל נַפְקִיר אוֹתָם, חָלִילָה,

בַּמִּפְעָל אֲשֶׁר יִפְעָֽלוּ!

בֶּנְיָה (לתוּמו)

שֵׁד יוֹדֵעַ, מָה רוֹצִים הֵם,

סַמוֹקְוַסוֹבְצִים הַלָּלוּ!

וְאוּלַי גַּם הֵם (סִלְחוּ לִי

עַל חֲשָׁשׁ הַצָּץ בַּנֶּפֶשׁ)

בְּפַשְׁטוּת…

(רעש נורא)

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ (מצלצל)

טוֹבַרִישְׁץ' בֶּנְיָה,

הִתְבַּיֵּשׁ עַל רֶמֶז־טֶפֶשׁ!

זֶה חִרְחוּר פֵּרוּד פּוֹשֵׁעַ

בֵּין עוֹבְדִים – וְאִם לֹא תֶּרֶף,

אֲגָרְשֶׁךָ.

קוֹלוֹת

בְּרַווֹ! בְּרַווֹ!

אִיסַק

עוֹד שָׁעָה – וּבָא הָעֶרֶב.

(רעש. הכל פונים זה לזה ומתוַכחים בחריפות מתוך נפנוּף ידים. אי־אפשר להבחין אף מלה.)

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ (מצלצל)

חֲבֵרִים! מִן הַתַּקְרִית הָאַחֲרוֹנָה הִתְבָּרֵר לְמַעְלָה מִכָּל סָפֵק כִּי הַשְּׁאֵלָה טְעוּנָה בֶּאֱמֶת דִּיּוּן יוֹתֵר מַקִּיף.

קוֹלוֹת

נָכוֹן, אֱמֶת הַדָּבָר.

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ

וּבְכֵן הַרְשׁוּנִי לְהַפְסִיק אֶת הַוִּיכּוּחִים וּלְהַגִּישׁ לָכֶם, כְּהַצָּעַת חָבֵר לַסַלְצִ’יק, מָבוֹא תֵּאוֹרֶטִי קָצָר.

קוֹלוֹת

אָנָּא, בְּבַקָּשָׁה! שֶׁקֶט!

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ

הַקְשִׁיבוּ, חֲבֵרִים! אוֹמְרִים כִּי הַתַּרְבּוּת

עַל שְׁלֹשֶת יְסוֹדוֹת אֶת בִּנְיָנָהּ הִשְׁעִינָה:

יָוָן נָתְנָה מַדָּע וְרוֹמָא – אָמָּנוּת,

וְאִידֵאַל־חֶבְרָה נוֹלַד בְּפַלֶשְׂתִּינָה,

אוֹר סוֹצִיאַלִי זֶה שִׁנָּה גְוָנָיו תָּמִיד

בְּהִשְׁתַּבְּרוֹ דוֹר־דּוֹר בַּפְּרִיזְמָה שֶׁל הַמֶּשֶׁק.

בְּתוֹךְ מִשְׁטַר שְׁבָטִים שׁוֹלֵל־הָאִינְדִיוִיד

מָצְאָה אִידֵאָה זוֹ בְּיוּדַאִיזְם נֶשֶׁק:

הַלָּז נִסָה לִבְנוֹת מוּסָר כְּמִין קִנְיַן

הַקּוֹלֶקְטִיב כֻּלּוֹ… חָבֵר אִיסַק, בְּצַעַר

אֶהְיֶה מֻכְרָח, סוֹף־סוֹף…

אִיסַק (ביאוש)

אַךְ גַּשׁ נָא לָעִנְיָן!

קוֹלוֹת

אַל תְּשַׁסֵּעַ! הַס! גָּרְשׁוּהוּ! פֶּתִי! בַּעַר!

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ (בנעימה ארסית)

אָמְנָם הַמַּעֲנֶה אֵינֶנּוּ מְסֻפָּק,

אוּלָם הַרְשׁוּ לִשְׁאוֹל מִפִּי חָבֵר אִיסַק:

מַה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁלּוֹ לְכָל אוֹתָהּ שַׁרְשֶׁרֶת:

שַבָּת, שְׁמִיטָה, יוֹבֵל? כֵּיצַד הִיא מִתְבָּאֶרֶת?

אוֹתָם עֶרְכֵי־הַיְסוֹד – מִי אָז הָיָה נוֹשְׂאָם?

כְּלוּם פְּרָט אוֹ אִישִׁיּוּת? לְפִי דַעְתִּי, הָעָם!

הַמְחוֹקֵק הוֹצִיא מוּסָר זֶה הַכִּכָּרָה

כְּנֶכֶס־הַצִּבּוּר, כְּחֹק הַמְכֻוָּן

לַכְּלָל כֻּלּוֹ, לֹא כֵן?

אִיסַק (במבוכה)

בְּעֶצֶם… כַּמּוּבָן…

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ

אַךְ הַפְּרוֹגְרֶס נִמְשַׁךְ – אוֹתָהּ תְּקוּפָה עָבְרָה;

וְיוּדַאִיזְם זֶה נִרְקַב בִפְנִים, נֶחְרַב

מִתּוֹךְ הַנִּגּוּדִים שֶׁבֵּין מִשְׁטַר־הַשֵׁבֶט

לְרוּחַ־הַקִּדְמָה, שֶׁכְּבָר הָיְתָה נוֹשֶׁבֶת

בְּמֶשֶׁק־הַתְּקוּפָה בְּעֹז גּוֹבֵר וָרַב:

הַשֵּׁבֶט הַמֻּצָּק נִשְׁבַּר – וּבֵין שְׁבָרָיו

אַנַרְכִיָּה אִישִׁית הִתְחִילָה מִתְפַּתַּחַת;

וּמִשּׁוּם כָּךְ הָיְתָה הָאֶתִּיקָה מֻכְרַחַת

לְהַעֲבִיר כְּתָבְתּוֹ שֶׁל צַו־מוּסָר מֻחְלָט

מִמַּצְפּוּנוֹ־שֶׁל־כְּלָל לְמַצְפּוּנוֹ־שֶׁל־פְּרָט.

תּוֹרַת אֲבִי־נַצְרוּת עַל אַהֲבַת־זוּלַת,

עַל הִתְעַלּוּת נַפְשִׁית, עַל מְחִילָה וָחֶסֶד,

עַל שְׂכַר עוֹשֵׂי־הַטּוֹב… הַגֵּד, חָבֵר אִיסַק,

כְּלוּם אֵין זֶה שׁוּב אוֹתוֹ מוּסַר־משֶׁה מֻבְהָק,

אֲשֶׁר סֻגַּל בְּכוּר שֶׁל הֲפֵכָה תּוֹסֶסֶת

לַמֶּשֶׁק הֶחָדָשׁ, אַנַרְכִי וּפְרָטִי?

וּבְכֵן, הַמַּסְקָנָה בְּרוּרָה, לְפִי דַעְתִּי:

הָאַנְטִישֵׁמִיּוּת – שָׁרְשָׁהּ הָאֲמִתִּי

נָעוּץ בְּמַאֲבָק מִשְׁקִי וְסוֹצִיאַלִי

בֵּין יְרֻשַּׁת מִשְׁטָר פַּטְרִיאַרְכַלִי

לְרַעְיוֹנוֹת מִשְׁטַר־הַחֲלִיפִין.

וְזֶהוּ כָּל הַסּוֹד – כָּאן אֵין שׁוּם מִסְתּוֹרִין.

רֵאַקְצִיָה נִצְּלָה אוֹתוֹ אַנְטַגוֹנִיזְם

בֵּין שְׁתֵּי שִׁיטוֹת־מוּסָר לְשֵׁם חִרְחוּר פְּרָעוֹת.

אַךְ אֶת שְׁתֵּיהֶן יַחְדָּו יִמְחֶה מַהֵר מְאֹד

בְּמַטְאֲטֵא־הַשְׁמֵד מוּסַר־הַסּוֹצְיַלִיזְם!…

סִיַּמְתִּי.

(מחיאות־כפים. חילופי־פירושים.)

גְרַיְזְמַן

יָפֶה וְנָעִים! סִיַּמְתָּ? זֶה עֹנֶג מַמָּשׁ.

וּבְכֵן, לְכוּ לְשָׁלוֹם! פְּתַח אֶת הַדֶּלֶת, שַׁמָּשׁ!

בֶּנְיָה

מָחָר פּוֹעֲלֵי־סַמוֹקְוַסוֹב יִהְיוּ לְבוּשִׁים לְתִפְאֶרֶת!

אִיסַק

לְפָחוֹת, לְשׁוּקֵי־חֲנֻיּוֹת יֵשׁ לִשְׁלוֹחַ כָּרֶגַע מִשְׁמֶרֶת.

חֲבֵרָה רַשֶׁל

קֹדֶם־כָּל חַיָּבִים לְהַבְהִיר וְלִקְבּוֹעַ עִקַּר־הַתַּכְלִית!

לַסַלְצִ’יק

בְּהֶחְלֵט! לֹא נַרְשֶׁה לְשׁוּם אִישׁ לְעַרְפֵּל הַכָּרָה פּוֹעֲלִית!

גְרַיְזְמַן

אַךְ לְכוּ, סוֹף־כָּל־סוֹף, הִסְתַּלְקוּ!

לַסַל

בּוֹרְז’וּק!

גְרַיְזְמַן

מְטֻמְטָם!

צִיקֶרִזִיס

טִפֵּשׁ!

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ

אֶזְרָחִים־מִתְפַּלְּלִים, הֵרָגְעוּ־נָא! אַל תַּפְרִיעוּ. אֲנִי מְבַקֵּשׁ!

צִיקֶרִזִיס

אַךְ מָתַי נְסַיֵּם תְּפִלָּתֵנוּ?

לַסַל

מָה? כְּרֵסְכֶם כְּבָר יוֹצֵאת לְפַת־עֶרֶב?

מֶנְדְל

דַּי, מְסְיֶה גְרַיְזְמַן, חֲדַל־נָא! דַּי, מְסְיֶה צִיקֶרְזִיס, הֶרֶף!

עֶזְרָא

(קורא לדוּדיה הצדה)

רָאִיתָ אֶת אַבְּרָם?

דּוּדְיָה

אֶת הָאֶכְּסְטֶרְן אַבְּרָם?

עֶזְרָא

כֵּן.

דּוּדְיָה

כֵּן.

עֶזְרָא

בַּפִּנָּה הַהִיא?

דּוּדְיָה

מִכָּאן קָשֶׁה לִרְאוֹת.

עֶזְרָא

מִי זֹאת לְיָדוֹ?

דּוּדְיָה

גַּם אֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.

עֶזְרָא

בְּמִטְפַּחַת לְרֹאשָׁהּ.

דּוּדְיָה

אֵינָהּ מִשֶּׁלָּנוּ.

עֶזְרָא

מוּזָר.

דּוּדְיָה

אֵין דָּבָר. אִם אַבְּרָם מַכִּיר אוֹתָהּ…

עֶזְרָא

אַבְּרָם כָּל־כָּךְ מְפֻזָּר.

דּוּדְיָה

טוֹב, אֶעֱקֹב אַחֲרֶיהָ.

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ

רְשׁוּת־הַדִּבּוּר לְחָבֵר מַקַר.

(דממה)

אִיסַק

מַקַר, יׁש לִשְׁלוֹחַ הַשּׁוּקָה מִשְׁמָר!

מַקַר

צוֹדֵק הוּא. אָנוּ מִתְוַכְּחִים –

וְחשֶׁךְ־לֵיל כְּבָר לֹא רָחוֹק.

אוּלָם לִבֵּנוּ מַר, אַחִים,

וְאִי־אֶפְשָׁר לוֹ עוֹד לִשְׁתּוֹק.

לֹא הִפְחִידוּנוּ עִנּוּיִים –

גָּלוּת, בֵּית־סֹהַר וְגַרְדֹּם;

אוּלָם לִלְחוֹם בַּעֲנִיִּים

כָּמוֹנוּ – זֶה אָיֹם!


בְּרֶגַע מַר שֶׁל נִסָּיוֹן

עָלַי לוֹמַר מִלִּים מָרוֹת:

כֵּן, זוֹ אֱמֶת – בְּלֵב הָמוֹן

לֹא דָעֲכָה שִׂנְאַת־דּוֹרוֹת.

הַהַטָּפָה הִיא טֹרַח־שָׁוְא:

חַיָּה מִנֶּפֶשׁ לֹא נַרְחִיק.

חִבָּה – תַּרְמִית, שִׁוְיוֹן – כָּזָב

וְאַחֲוָה – שֵׁם־רִיק.


שִׁוְיוֹן – כָּזָב, חִבָּה – תַּרְמִית

וְאֲחֲוָה – מִקְסָם עָקָר.

גַּם בִּלְבָבוֹת שׁוֹלֵט תָּמִיד

חֹק הַמִּקָּח וְהַמִמְכָּר,

לוֹ שֵׁם הֶכְרַח, וְשֵׁם זֶה – צַו,

וְהוּא שׂוֹרֵר בְּכָל מָקוֹם.

הוּא יְחַבְּרֵנוּ – בִּכְבָלָיו!

לִכּוּד אַחֵר – חֲלוֹם.


כְּזֶרֶם תַּחַת אֲדָמָה,

כּוֹבֵשׁ לוֹ דֶרֶךְ הַפְּרוֹגְרֶס.

לֹא בְּיָדָהּ שֶׁל הַחָכְמָה

אוֹתוֹ לִדְחוֹף אוֹ לְזָרֵז.

מִי שֶׁנִּלְאָה מִצִּפִּיָּה –

יָשׁוּב הַבַּיְתָה וְיִפְרוֹשׁ!

בַּסּוֹף – תִּפְסַח קִדְמָה חַיָּה

עַל מֻרְכְּנֵי־הָרֹאשׁ.


אַךְ בַּעַל לֵב קָשֶׁה כַּצּוּר

יִגְזוֹר בִּפְרוֹץ סוּפַת־חֻרְבָּן

אֶת גְּזַר־הַדִּין: "בִּקְרָב־שִׁחְרוּר

יִעוּד עַמִּי – לִהְיוֹת קָרְבָּן";

דָּמֵנוּ – שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה

לְגַלְגַּלָּיו שֶׁל רֶכֶב־דְּרוֹר.

שְׁקוֹל, בֶּן־אָדָם, בְּנַפְשְׁךָ

אֶת הַבְּרֵרָה – וּבְרוֹר! "

(תּשׁוּאוֹת)

קוֹלוֹת

הוֹלִיכֵנוּ קָדִימָה! – לַשּׁוּק! – וְגַם הַבַּחוּרוֹת! –

– לְשׁוּק הַחֲנֻיּוֹת! – לֹא, לַפַּרְבָּר! – לֹא, לְשׁוּק־הַגְּרוּטָאוֹת!

– לְכָל הַכִּוּוּנִים!

לַסַלְצִ’יק (במלוא גרונו)

לְהַחְרִים אֶת הַמְּלַאי בַּחֲנֻיּוֹת־הַנֶּשֶׁק!

(מתפצלים לקבוצות ומדברים כולם בבת־אחת)

קוֹל מִן הַקָּהָל

אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת רְשׁוּת־הַדִּבּוּר!

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ (מצלצל)

רְשׁוּת־הַדִּבּוּר לְ…

קולות

מִי זֶה? לְשֵׁם מָה – אֵין צֹרֶךְ! – מַסְפִּיק!

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ

רְשׁוּת־הַדִּבּוּר לְחָבֵ… לְמַר הוֹנְטָה.

(רטינה עוינת כבושה)

אִיסַק

גַּם הַלָּז? לְמַעַן הַשֵׁם! אֵין פְּנַאי.

קוֹלוֹת

דַּי! הַוִּכּוּחַ נִסְתַּיֵּם.

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ (מצלצל)

לְשֵׁם לִבּוּן הַבְּעָיָה מִכָּל צְדָדֶיהָ, חַיָּבִים אָנוּ לָתֵת אֶת רְשׁוּת־הַדִּבּוּר. מַר הוֹנְטָה, הָרְשׁוּת נְתוּנָה לְךָ. אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁתִּתְחַשֵּׁב בַּהֲלַךְ־רוּחוֹ שֶׁל קְהַל־הַשּׁוֹמְעִים.

הוֹנְטָה

(מדבר באופן פשוט וצנוע כמסיח לפי תוּמוֹ. ההמון מקשיב באי־שקט. רבים מתלחשים.)

כֵּן. בִּרְצוֹנִי לָגֶשֶׁת לַשְּׁאֵלָה

בְּאֹרַח מַעֲשִׂי. הָאֲסֵפָה סוֹבֶרֶת

כִּי יֵשׁ לִבְחוֹר בְּדֶרֶךְ פְּעֻלָּה

הֱוֵה אוֹמֵר, הִתְקוֹמְמוּת וָמֶרֶד.

רַעְיוֹן יָפֶה מְאֹד. וְאִם הוּא יִתְגַּשֵּׁם

כְּפִי מַחְשַׁבְתְּכֶם, הֲרֵי תִּקְוָה רַבָּה יֵשׁ

כִּי שֹׁד הַחֲנֻיּוֹת שֶׁלָּנוּ יִסְתַּיֵּם

בְּהַתְקָפָה בָּעִיר עַל אַרְמְנוֹת־הַשַּׁיִשׁ.

(הוּא מפסיק לרגע. כמה קולות לא־רמים מעירים “נכון”. אחרים לוחשים זאת, כנראה, לשכניהם. מישהו אפילו מחא כף לתומו, אך היסוּהוּ מיד; אחר־כך דממה והקשבה רבה.)

אוּלָם, הֲיִתְגַּשֵּׁם? עַל כָּךְ מֻתָּר לַחֲלוֹק,

אַךְ סִכּוּיִים יֶשְׁנָם. גַּם אֲסַפְסוּף פָּרוּעַ

אֵינוֹ שָׁחוֹר כֻּלּוֹ. בּוֹ יֵשׁ אָחוּז יָדוּעַ

שֶׁל גַּנָּבִים, פּוֹרְעִים וּסְתָם פּוֹרְצֵי־הַחֹק,

וְאֵלֶּה, בְּלִי סָפֵק, לֹא יְוַתְּרוּ עַל רֶוַח

מִשֹּׁד הַחֲנֻיּוֹת בִּשְׁעַת פְּרָעוֹת וָטֶבַח.

אוּלָם הָרֹב, אוּלַי, יִבְחַל בְּאֵשׁ זָרָה,

אִם אָנוּ אֶת לִבָּם נַדְבִּיק בְּאֵשׁ אֶכְּסְטַזָה –

וְחֵלֶק הֶהָמוֹן בְּקוֹל עֲנוֹת־גְּבוּרָה

בְּזֶרֶם־אַדִּירִים מִשּׁוּק יִפְרוֹץ מֶרְכָּזָה.

וְתוֹךְ אֶנְקוֹת הוֹרִים נִסְפִּים עַל תִּינוֹקָם

וְרַעֲמֵי־הַצְּחוֹק שֶׁל כַּת־הֶפְקֵר צוֹהֶלֶת,

יִסְתָּעֲרוּ מוֹרְדִים – וְאֶקְדּוֹחֵי־נָקָם

עַל אַרְמְנוֹת הַפְּאֵר יַמְטִירוּ אֵשׁ קוֹטֶלֶת.

(התעוררות חזקה. הקהל מתלהב.)

אַךְ – שְׁאֵלָה אַחַת: מַה מְּקוֹמֵנוּ אָז?

הֵיכָן נִהְיֶה? בַּשּׁוּק אוֹ בַּמֶּרְכָּז?

(מצב־הרוח יורד פלאים. מבוכה. מלמול עמום.)

קוֹל פְּלוֹנִי

גַּם פֹּה, גַּם שָׁם!

הוֹנְטָה

מוּבָן. כָּךְ גַּם אֲנִי הִנַּחְתִּי.

עַל־כֵּן בְּהַקְפָּדָה סְטַטִיסְטִיקָה עָרַכְתִּי.

אָבִיא לָכֶם כָּעֵת כַּמָּה פְּרָטִים קַלִּים.

אַתְחִיל מִן הַפַּסִיב: דִּיוִיזְיָה שֶׁל רַגְלִים,

קוֹזַֽקִים – שְׁתֵּי מֵאוֹת, גְּדוּד־פָּרָשִׁים דְּרַגוֹנִי,

כְּלֵי־אַרְטִילֶרִיָה שׁוֹנִים לַעֲשָׂרוֹת

וְטֶלֶגְרַף – לְצֹרֶךְ תִּגְבּוֹרוֹת.

וְאִלּוּ הָאַקְטִיב – שׁוֹנֶה תַּכְלִית הַשֹּׁנִי:

שִׁשָּׁה כְּלֵי בְּרַאוּנִינְג מְפֻקְפְּקֵי־הַטִּיב

וְאַרְבָּעִים “בּוּלְדוֹג” מִסּוּג בִּלְתִּי־בָּטוּחַ;

מֵאָה אַלּוֹת, רוֹבֶה – וְיֶתֶר־הָאַקְטִיב

הוּא אֹמֶץ מוּסָרִי, הִתְרוֹמְמוּת־הָרוּחַ.

(דממה כבדה)

חֲבֵרָה רַשֶׁל

נִמְשׁוֹךְ אֶל הַמֶּרְכָּז אֶת הֶהָמוֹן כֻּלּוֹ!

הוֹנְטָה

כֻּלּוֹ? אַל תִּשְׁכְּחוּ כִּי נִסִּיתֶם כְּבָר פַּעַם

לִמְשׁוֹךְ אֶת הֶהָמוֹן. הַהִצְלַחְתֶּם אוֹ לֹא?

כְּלוּם חֶשְׁבּוֹנְכֶם הַיּוֹם עָרוּךְ בְּיֶתֶר־טַעַם?

(שתיקת־דכאון. הוֹנטה מביט בהם בלעג מר. הפוגה.)

רַק כֹּחַ מַמָּשִׁי בְּתוֹךְ הַמְּדִינָה

יוֹצֵר דִּבְרֵי־יָמִים. וְלָנוּ כֹּחַ אַיִן.

כְּנֶגֶד־זֹאת אוֹמְרִים: יֵשׁ לָנוּ הַתְּכוּנָה

שֶׁל סַם־תְּסִיסָה חָרִיף, אֲשֶׁר מַתְסִיס כָּל יַיִן.

מִין עַם־תַּעַמְלָנִים – וְלוֹ יִעוּד־סְתָרִים

לַחֲדוֹר כְּחַיְדַקִּים לְתוֹךְ גּוּפִים זָרִים.

אִם יֵשׁ לְהַחֲרִיד אֶת הָעוֹלָם בְּנֵפֶץ –

אֲנַחְנוּ הַנִּיצוֹץ בַּדִּינַמִיט הַזָּר.

כָּךְ אָנוּ מְכַזְּבִים כָּזָב שֶׁאֵין בּוֹ חֵפֶץ

וְכָךְ מִתְנַחֲמִים. אַךְ הֶבֶל הַדָּבָר!

כְּלוּם אַחֲרֵי אֱמֶת הוֹלֵךְ הָמוֹן בְּלִי רֶתַע?

נוֹהֵג הוּא עַל פִּי חוּשׁ כְּיֶלֶד הֲפַכְפַּךְ:

אִם חֹטֶם הַמּוֹרֶה נִרְאֶה לוֹ מְגֻחָךְ,

אֵין לוֹ אֵמוּן בְּאַלְפָא־בֵּיתָא.

מוּל נֶגַע אִי־אֵמוּן, שֶׁאֵין לוֹ כָּל רִפּוּי,

קוֹלֵנוּ הַמַּטִיף יִדֹּם בְּאֶפֶס־כֹּחַ.

לֹא עֵט מָלֵא שְׁנִינָה, לֹא קוֹל וְלֹא אֶקְדּוֹחַ

לֹא יִפְרְצוּ לָעַד הַחַיִץ הַסָּמוּי.

מַאֲבָקֵנוּ – צֵל, מִירַז' נְטוּל כָּל עֵרֶךְ;

בְּלִי שִׂים אֵלֵינוּ לֵב זוֹרֵם נַחְשׁוֹל בַּדֶּרֶךְ;

וְדַם הַקָּרְבָּנוֹת וּפֶרֶךְ הֶעָמָל,

שֶׁאָנוּ מַשְׁקִיעִים בַּהֲמֻלָּה וָשַׁאַג,

תַּמְשִׁיל, כִּכְלוֹת הַכֹּל, הִיסְטוֹרִיָּה בְּלַעַג

לְסִבּוּבֵי סְנָאִי בְּתוֹךְ גַּלְגַּל.

(הקהל מדוּכדך. אחרים מנסים למחות, אך המתח מתרופף.)

דּוּדְיָה (נדחק אל עזרא)

הִיא יָצְאָה.

עֶזְרָא

עַכְשָׁו?

דּוּדְיָה

בְּרֶגַע זֶה. כָּתְבָה מַשֶׁהוּ, מָסְרָה לְאַבְּרָם וְיָצְאָה.

עֶזְרָא

מוּזָר.

אֶכְּסְטֶרְן לַסַל

וּלְמָה אַתָּה מַטִּיף?

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ (בהיסוּס)

כֵּן, בְּסִכּוּם קוֹנְקְרֶטִי…

הוֹנְטָה

אֲנִי קוֹרֵא לַחְדּוֹל מִשֶּׁקֶר־אַשְׁלָיוֹת!

דְּעוּ כִּי אָנוּ כָּאן – בְּגֹב־הָאֲרָיוֹת,

כִּי כָּל הַחֲלוֹמוֹת – רַק הֲזָיוֹת שֶׁל פֶּתִי.

עַל רֹאשׁ הַר־גַּעַשׁ זָר אֲנַחְנוּ – גַּחְלִילִית.

אוֹר־חֶרֶק לֹא יַצִּית

שַׁלְהֶבֶת הַר־הַגַּעַשׁ –

אוּלָם דְּעוּ מֵרֹאשׁ: בְּבוֹא שְׁעַת הָרַעַשׁ,

בִּן־רֶגַע יְטַאטֵא אוֹתוֹ אֵיתָן אַלִּים

כָּל פְּרִי עֲבוֹדַתְכֶם, עֲמַל־הַנְּמָלִים.

דְּעוּ־נָא!

מַקַר

לְשֵׁם מָה?

הוֹנְטָה

כְּדֵי לִשְׂרוֹף לָנֶצַח

אַחְרוֹן גִּשְׁרֵי־הַלֵּב בֵּינֵינוּ לַנֵּכָר –

וּלְקַלֵּל לָעַד אוֹתָהּ מַמְלֶכֶת רֶצַח.

לֹא לְקַבֵּל דָּבָר – וְלֹא לָתֵת דָּבָר!

לִשְׁמוֹר כְּאוֹת־כָּבוֹד בְּלוֹאֵי־סְחָבוֹת שֶׁלָּנוּ

וּלַעֲבוֹר בְּבוּז עַל הוֹד־פְּאֵר לֹא־לָנוּ

מִבְּלִי הָעִיף מַבָּט בְּעשֶׁר אַרְמוֹנָם,

מִבְּלִי חֲמֹד בַּלֵּב אֶת דֶּשֶׁן־שֻׁלְחָנָם –

לִפְסוֹחַ עַל הַכֹּל בְּגַאֲוָה שֶׁל הֵלֶךְ,

אֲשֶׁר הָיָה אֵי־פַּעַם מֶלֶךְ!

(מתוך ההמון המחריש בדכאונו בוקעת שריקה של מישׁהו – צורמת, מוּזרה וממוּשׁכת)

קוֹלוֹת

מִי זֶה? מִי שׁוֹרֵק?

אַבְּרָם

אֲנִי שָׁרַקְתִּי. – שֶׁקֶר בְּפִיךָ, אָדוֹן הוֹנְטָה! שֶקֶר בְּפִיךָ!

(מתרומם מעל להמון בעמדו על ספסל)

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ

חָבֵר אַבְּרָם, אֲנִי דוֹרֵשׁ…

אַבָּרָם

אָדוֹן הוֹנְטָה, אַתָּה מְשַׁקֵּר! רֵד מִן הַבָּמָה!

הוֹנְטָה

יָצָאתָ מִדַּעְתְּךָ?

אַבְּרָם (בקול צווחני)

אָדוֹן הוֹנְטָה, כָּאן הָיָה מִישֶׁהוּ וְשָׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ.

הוֹנְטָה (כהלוּם־רעם)

מִי?

אַבְּרָם

קְרָא, מָסְרוּ לִי זֹאת כָּרֶגַע בִּשְׁבִילְךָ!

(מוציא פתקה, עוטף בה מטבע לשׁם משׁקל וזוֹרקה להוֹנטה)

קוֹלוֹת

מַה זֶּה? מַה פֵּרוּשׁ הַדָּבָר?

הוֹנְטָה

(פותח את הפתקה וקורא בתדהמה, בעינים קפואות)

אַ!

אַבְּרָם

אָדוֹן הוֹנְטָה, רֵד מִן הַבָּמָה!

(הוֹנטה יורד)

אַבְּרָם

אָדוֹן הוֹנְטָה, צֵא מִכָּאן!

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ

חָבֵר אַבְּרָם, אֲנִי כְּיוֹשֵׁב־רֹאשׁ…

אַבְּרָם

אֵין כָּאן יוֹשֵׁב רֹאשׁ. אָדוֹן הוֹנְטָה, צֵא מִכָּאן! גָּרְשׁוּ אֶת הָרַמַּאי הַזֶּה הַחוּצָה!

(הוֹנטה פורץ החוצה, אַבְּרָם עוקב אחריו בצחוק צווחני דק.)

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ

חָבֵר אַבְּרָם…

אַבְּרָם

אֵין כָּאן יוֹשֵׁב־רֹאשׁ. חִדְלוּ לְשַׂחֵק קוֹמֶדְיָה! הַאֲזִינוּ לִדְבָרַי! הָאֶכְּסְטֶרְן אַבְּרָם רוֹצֶה לְדַבֵּר!

(קורא בקול)

רְשׁוּת הַדִּבּוּר לְאֶכְּסְטֶרְן אַבְּרָם!

אִיסַק

אֲנִי אֶתְלוֹשׁ שַׂעֲרוֹת־רֹאשִׁי, אֲנִי אַכֶּה אֶת כֻּלְּכֶם! חִדְלוּ מִן הַפִּטְפּוּטִים! אֶל הַשּׁוּק!

אַבְּרָם

אִיסַק, גַּם אַתָּה מְשַׂחֵק קוֹמֶדְיָה. בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמְךָ. יֵשׁ בְּכוֹחֵנוּ לְהִתְגּוֹנֵן? הֲרֵי יַכְרִיעוּנוּ בְּאֶפֶס־יַד. בִּן רֶגַע.

קוֹלוֹת

שֶׁקֶר!

אַבְּרָם

אַל תַּעֲשׂוּ שֶׁקֶר בְּנַפְשְׁכֶם! מַדּוּעַ מִתְוַכְּחִים אַתֶּם שָׁעָה תְּמִימָה כְּשֶׁאָסוּר לְבַזְבֵּז רֶגַע? כִּי עֲקָרִים וְחַסְרֵי־אוֹנִים שָׁם בַּשּׁוּק, כְּשֵׁם שֶׁעֲקָרִים וְחַסְרֵי־אוֹנִים אַתֶּם בְּכָל מָקוֹם– וְאַתֶּם מַרְגִּישִׁים זֹאת בְּעַצְמְכֶם!

מַקַר

אַבְּרָם, חֲדַל! אַתָּה אוֹמֵר דְּבָרִים שֶׁמַצְפּוּנְךָ יִצְטַעֵר עֲלֵיהֶם!

אַבְּרָם

מוּטָב שֶׁתִּדְאַג לְמַצְפּוּנְךָ, אַתָּה, הָרַמַּאי הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר!

קוֹלוֹת

כֵּיצַד הוּא מֵעֵז? הַחוּצָה! רֵד!

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ

חָבֵר אַבְּרָם…

אַבְּרָם (בקולי־קולות)

שִׁתְקוּ כֻּלְכֶם וְהַאֲזִינוּ לִדְבָרַי! רְשׁוּת־הַדִּבּוּר לָאֶכְּסְטֶרְן אַבְּרָם, שֶׁהֶחֱרִישׁ וְהִתְבּוֹנֵן וְעַכְשָׁו חַיָּב לְהַגִּיד לָכֶם אֶת הָאֱמֶת כֻּלָּהּ, אֶת הָאֱמֶת הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם! הַקְשִׁיבוּ לִי וְאַל תַּקְשִׁיבוּ לָרַמָּאִים. הֵם דִּקְלְמוּ בְּאָזְנֵיכֶם חֲרוּזִים מְצַלְצְלִים. מִפִּי תִּשְׁמְעוּ אֶת הַפְּרוֹזָה! הַקְשִיבוּ לִי, אִם עֲדַיִן לֹא נֶהְפַּכְתֶּם בְּעַצְמְכֶם לְרַמָּאִים, כֻּלְכֶם עַד אֶחָד!

קולוֹת

תְּנוּ לוֹ לְדַבֵּר! הוּא שָׁתַק וְהִתְבּוֹנֵן כָּל הַזְּמָן. הוּא יוֹדֵעַ מַשֶּׁהוּ.

אַבְּרָם

וְאַל יָעֵז אִישׁ לְשַׁסְּעֵנִי, כִּי אֲבוֹי לָכֶם אִם תְּאַבְּדוּ אֲפִלּוּ טִפָּה אַחַת מִן הָאֱמֶת שֶׁבְּפִי. לְבַדִּי אֲדַבֵּר – וְעַל כֻּלְכֶם לְהַחֲרִישׁ! רְשׁוּת־הַדִּבּוּר לָאֶכְּסְטֶרְן אַבְּרָם!

קוֹלוֹת

הַסּוּ!

אַבְּרָם

אֲנִי אֶכְּסְטֶרְן אַבְּרָם, עָבַרְתִּי בִּרְחוֹבְכֶם מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, וְרָאִיתִי, וְשָׁקַלְתִּי וְחָרַצְתִי אֶת דִּינְכֶם. הַכֹּל שֶׁקֶר. בִּשְׁמֵיכֶם אֵין שֶׁמֶשׁ, לִפְנֵיכֶם אֵין דֶּרֶךְ. שִׁמְשְׁכֶם – רְמִיָּה, וְהַדְּרָכִים בָּהֶן מוֹלִיכִים אֶתְכֶם רַמָּאֵיכֶם – דַּרְכֵי־תֹהוּ.

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ

חָבֵר אַבְּרָם…

קוֹלוֹת

חָבֵר יוֹשֵׁב־רֹאשׁ, אַל תַּפְרִיעַ!

אַבְּרָם

כָּל מַטְבְּעוֹתֵיכֶם מְזֻיָּפִים הֵם. וְלָכֵן־דַּוְקָא הֵם רַבִּים כָּל־כָּךְ. וְלָכֵן אַתֶּם מְפַזְּרִים אוֹתָם בְּקַלּוּת וּבִנְדִיבוּת כָּזֹאת! עָבַרְתִּי אֶת כָּל מְדוֹרֵי הַמַּחְתֶּרֶת, בָּהּ יוֹצְרִים אַתֶּם אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה; וְהִשְׁתּוֹמַמְתִּי לִרְאוֹת, כַּמָה קַלָּה וְשׁוֹפַעַת יְצִירַתְכֶם. הֲיוֹדְעִים אַתֶּם, מִפְּנֵי מָה קַלָּה וְשׁוֹפַעַת? כִּי תּוֹצַרְתְּכֶם הִיא זוֹלָה וּקְלוֹקֶלֶת!

מַקַר

שֶׁקֶר! זָקַפְנוּ אֶת גַּבּוֹ הַכָּפוּף שֶׁל הַפּוֹעֵל הַיְּהוּדִי!

אַבְּרָם

וְהֲיוֹדֵעַ אַתָּה, בַּעַל־חֲלוֹמוֹת עִוֵּר, מַדּוּעַ עָלָה הַדָּבָר בְּיֶדְכֶם בִּמְהִירוּת כָּזֹאת? מַדּוּעַ אֵצֶל אֲחֵרִים מִזְדַּקֵּף הַגַּב לְאַט, וְאֶצְלְכֶם מִיָּד? כִּי שִׁבֹּלֶת רֵיקָה – לֹא קָשֶׁה לָהּ לְהִזְדַּקֵּף! כִּי קַל לְסוֹבֵב גַּלְגַּל הַנָּתוּן בַּחֲלַל־הָאֲוִיר: הוּא אָץ־רָץ כַּבָּזָק וְחִשּׁוּרָיו נוֹצְצִים בִּיעָף, כִּי אֵינוֹ מוֹבִיל שׁוּם אִישׁ לְשׁוּם מָקוֹם וְאֵינוֹ מֵנִיעַ דָּבָר. זוֹל וּקְלוֹקֵל, זוֹל וּקְלוֹקֵל!

מַקַר

אֵינוֹ מֵנִיעַ דָּבָר? סִפַּחְנוּ אֶת הַפְּרוֹלֶטַרִי הַיְּהוִּדי אֶל גְּדוֹל הָאִידֶאַלִים!

אַבְּרָם

וּגְדוֹל־הָאִידֶאַלִים נֶהְפַּךְ בְּיָדוֹ לְקָרִיקַטוּרָה. וְכִי זוֹהִי הִתְגַּשְׁמוּת חֲלוֹמְכֶם – הַמַּסָּע הָאַדִּיר שֶׁל אֶבְיוֹנִים כְּנֶגֶד עֲשִׁירִים? לֹא חוֹלַלְתֶּם אֶלָּא תִּגְרָה צַוְחָנִית בֵּין הָאֶבְיוֹנִים לְבֵין עַצְמָם. יְצִירַתְכֶם הַסּוֹצִיאַלִית? זוֹהִי טְרַגִיקוֹמֶדְיָה שֶׁל בֻּבּוֹת, סְעָרָה בְּכוֹס מַיִם – בְּכוֹס תַּמְרוּרִים וּדְמָעוֹת!

מַקַר

וְדָם! שָׁכַחְתָּ אֶת הַדָּם!

אַבְּרָם

לֹא שָׁכַחְתִּי. הוֹ, הָיָה גַם דָּם. וַאֲפִילוּ יוֹתֵר מִדַּי דָּם – וְהוּא מְשַׁוֵּעַ שָׁמַיְמָה עַל שֶׁנִּשְׁפַּךְ לָרִיק. רְצִיתֶם לַהֲפֹךְ אֶת הַדָּם לְשֶׁמֶן־הַמִּשְׁחָה לְגַלְגַּלֵּי־הַחֵרוּת – חַה־חַה (פורץ בצחוק צווחני), אַתֶּם מוּכָנִים וּמְזֻמָּנִים לְשָׁרֵת, זוֹ תְּכוּנַתְכֶם הָעִקָּרִית, אַךְ הָעֶגְלוֹנִים וִתְּרוּ מִתּוֹךְ גִּדּוּף עַל שֵׁרוּתְכֶם וְעַל שַׁמְנְכֶם גַּם־יַחַד. וְנִתְקַיְמָה בָּכֶם הָאֲיֻמָּה שֶׁבְּקִלְלוֹת הַתּוֹכֵחָה: “וְהִתְמַכַּרְתֶּם… לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קוֹנֶה”!

קוֹלוֹת

הַסּוּ! הַסּוּ!

מַקַר

אַתָּה חוֹזֵר עַל דִּבְרֵי הוֹנְטָה, אַךְ בְּצוּרָה עוֹד יוֹתֵר חַסְרַת־בּוּשָׁה!

אִיסַק

חָבֵר מַקַר, אַל תַּפְרִיעַ!

קוֹלוֹת

אַל תַּפְרִיעַ!

אַבְּרָם

אַ, אָדוֹן הוֹנְטָה? הוֹ, זֶה טִפּוּס מְעַנְיֵן מְאֹד. מַקַר, אָמַרְתִּי לְךָ כִּי אַתָּה הָרַמַאי הַגָדוֹל בְּיוֹתֵר? וּבְכֵן, אָדוֹן הוֹנְטָה הוּא הָרַמַּאי הַקָּטָן בְּיוֹתֵר. מַטְבְּעוֹתֵיכֶם הַמְזֻיָּפִים לֹא מָצְאוּ חֵן בְּעֵינָיו, וְהוּא זִיֵּף מַטְבֵּעַ חָדָשׁ – וָנָשָׂא אֶת דְּבָרוֹ עַל הַגַּאֲוָה, הוּא, אָדוֹן הוֹנְטָה! הוּא – וְהַגַּאֲוָה שֶׁלָּנוּ! הוּא יָשַׁב בְּתוֹכֵנוּ וְחָשַׁב עַל פִּי דַּרְכָּם, מֵעוֹלָם לֹא רָאָה בְּהָקִיץ אֶת הַחֻלִּין שֶׁלָּהֶם וּמֵעוֹלָם לֹא הֵצִיץ לְהֵיכַל קָדְשֵׁנוּ, בְּמַחֲנֵנוּ הִכִּיר רַק אֶת הַפְּרוֹזָה שֶׁלָּנוּ, בְּמַחֲנָם – רַק הַפִּיּוּט. לָכֵן, הָיִינוּ לוֹ לְזָרָא וּלְגֹעַל־נֶפֶשׁ; הַכָּרַת הַקִּרְבָה עִמָּנוּ הָיְתָה לוֹ לִנְחֻשְׁתַּיִם עַל רַגְלָיו, אוֹ גָרוּעַ מִזֶּה – לַחֲטוֹטֶרֶת עַל גַבּוֹ, שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לְהִפָּטֵּר מִמֶּנָּה – וְאָז הָפַךְ לוֹ אֶת הַהֶכְרַח לְאִידֶאַל וְהִתְחִיל צוֹרֵחַ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת: גֵּאֶה אֲנִי בַּחֲטוֹטֶרֶת שֶׁלִּי! גָּרְשׁוּהוּ לְכָל הָרוּחוֹת – וְאֶת כָּל שְׁאָר הָרַמַּאִים עִמּוֹ יַחַד!

אֶכְּסְטֶרְן לַסַל

וּבְכֵן, לְאָן אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָנוּ?

אַבְּרָם

אֲנִי? אֲנִי, אֶכְּסְטֶרְן אַבְּרָם, עָבַרְתִּי אֶת תְּחוּם־חַיֵּיכֶם מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, רָאִיתִי, שָׁקַלְתִּי וְחָרַצְתִּי אֶת דִּינְכֶם. נִגְזְרָה עֲלֵיכֶם כְּלָיָה. הִתְפַּתְּלוּ וְהֵאָבְקוּ כְּכָל שֶׁתִּרְצוּ, כַּרְסְמוּ אֶת הַקַּרְקַע בְּשִׁנֵּיכֶם בְּטֵרוּף־זַעַם – אֵין לָכֶם יְשׁוּעָה, דִּינְכֶם נֶחֱרַץ, לֹא תּוּכְלוּ לִיצֹר וְלֹא־כְלוּם, לֹא תִמְצְאוּ שׁוּם מִפְלָט וּמָנוֹס, וַעֲתִידְכֶם יָבִיא לָכֶם רַק גְּסִיסָה תְּפֵלָה בְּלִי תַּכְלִית וּבְלִי טַעַם.

קוֹלוֹת (במקהלה, בתביעה לוהטת)

נוּ?

הַיּוֹשֵׁב־רֹאשׁ (מתוך שגרה מכנית)

כֵּן, בְּאֹפֶן קוֹנְקְרֶ…

אַבְּרָם

לְמַה אֲנִי מַטִּיף? אֲנִי מַמְלִיץ עַל מִנְהָג עַתִּיק יָפֶה: לְנִדּוֹן לְמִיתָה הָיוּ נוֹתְנִים אָז בְּעַרְבּוֹ הָאַחֲרוֹן יַיִן וְאִשָּׁה!

מַקַר

אַבְּרָם, הִתְבַּיֵּשׁ!

הֶהָמוֹן (פה אחד)

לֹא לְהַפְרִיעַ!!

אַבְּרָם

אֲנִי מַטִּיף לַדָּבָר הָאֶחָד וְהַיָּחִיד שֶׁנּוֹתַר לָכֶם: לִכְפִירָה וְלִזְנוּת. לִכְפִירָה בְּכָל הָאֱלִילִים וְלִזְנוּת בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת. אֲנִי מַתִּיר לָכֶם אֶת הַכֹּל, אֲנִי מַפְקִיר לְיֶדְכֶם אֶת הַכֹּל: עֲשִׁירִים וְאֶבְיוֹנִים, יְשָׁרִים וְרַמָּאִים, חֲסִידִים וּרְשָׁעִים; אֲנִי מַתִּיר לָכֶם כָּל תּוֹעֵבָה וְשִׁפְלוּת וּבְגִידָה, לְכוּ וְהַשְׁחִיתוּ כָּל מַה שֶׁתִּמְצְאוּ בְּדַרְכְּכֶם!

עֶזְרָא (כשיכוֹר, במאבק אחרון עם עצמו)

לְשֵׁם מָה?

(ההמון מצפה בכליון־עינים)

אַבְּרָם

כָּכָה!

(רעש ליד הדלת)

קולות

מַה קָּרָה? – אַל תַּפְרִיעוּ! – מִי שָׁם? – מֵאַיִן? – הַאֻמְנָם? הֲיִתָּכֵן? – מַה קָּרָה? – לַסַּפְסָל! לַסַּפְסָל!

(ברעש הולך־וגדל מעלים על ספסל בחוּרה)

חֲבֵרָה זִינַאִידָה (בקול חנוּק)

שָׁם בַּשּׁוּק…

(אינה יכולה להמשיך)

קוֹלוֹת

מַה בַּשּׁוּק?

אַבְּרָם (במלוא כוח־גרונו)

לֹא אִכְפַּת!

(דממה)

מָה אִכְפַּת לָכֶם מַה נַּעֲשֶׂה בַּשּׁוּק, מִי הֵרִים יַד עַל רֵעֵהוּ וּבְאֵיזֶה בַּיִת פָּרְצָה הָאֵשׁ? וּבִלְבַד שֶׁתִּבְעַר! לְכוּ וְלַבּוּ אוֹתָהּ! לְכוּ וְהָבִיאוּ לְשָׁם אֶת שַׁמְנְכֶם. גַּלְגַּלֵּי־הַחֵרוּת אֵינָם זְקוּקִים לוֹ, הָעֶגְלוֹנִים יָרְקוּ לְתוֹכוֹ, וְגַם לְמַאֲכָל לֹא יִצְלַח – וּבְכֵן, שִׁפְכוּ אוֹתוֹ אֶל הָאֵשׁ, הוֹסִיפוּ שֶׁמֶן עַל הַמְּדוָּרה, כְּדֵי שֶׁהַכֹּל יַעֲלֶה בְּלֶהָבָה, כִּי הֵקִיץ עֲלֵיכֶם הַקֵץ!

מַקַר

אַבְּרָם! חֲבֵרִים!

הֶהָמוֹן

לֹא לְהַפְרִיעַ! רֵד!

אַבְּרָם

הַנִּדּוֹנִים לִכְלָיָה, עַל עֶבְרֵי־פִּי־תְהוֹם אֲנִי מַתִּיר אֶת רִסְנְכֶם. לַתְּהוֹם! לַתְּהוֹם! אַחֲרַי!

(פורץ החוצה)

הֶהָמוֹן (מתוך טירוף)

לַתְּהוֹם!

מַקַר

לְשֵׁם מָה?

הֶהָמוֹן

הַיְנוּ הַךְ!

(דוחק. הכל צועקים, מדלגים וקופצים על ספסלים ודוחפים זה את זה; מישהו נפל, אחרים פוסעים מעל לראשו, ומבלי שיוכל לקום מרוב הצפיפות הוא נגרר על ברכיו אחריהם. מקר וקאוטסקי נגרפו בזרם, קולותיהם נבלעו במהומה הכללית, ידיהם חסרות־הישע מתנפנפות באויר. – בית־הכנסת נתרוקן. המתפללים הגיחו מן הזויות, הם עומדים במבוכה ליד הבמה ומקשיבים להמולת ההמון המתרחק.)

אַחַד הַמִּתְפַּלְלִים

מַהוּ כָּל הָעִנְיָן?

הַשֵׁנִי

הִשְׁתַּגְּעוּ הֵם, חָלִילָה?

צִיקֶרְזִיס

הֲבִינוֹתָ דְּבַר־מָה?

גְרַיְזְמַן

לֹא, לֹא־כְלוּם.

צִיקֶרְזִיס

גַּם אֲנִי – לֹא.

הַמִּתְפַּלֵּל הָרִאשׁוֹן

מַה קָּרָה שָׁם בַּשּׁוּק?

הַשֵׁנִי

מְהוּמָה־שֶׁל־רְחוֹב.

גְרַיְזְמַן

אוֹי, בַּשּׁוּק – עֵסֶק בִּישׁ.

צִיקֶרְזִיס

וְהֵיכָן עַכְשָׁו טוֹב?

הַמִּתְפַּלֵּל הָרִאשׁוֹן

וּלְאָן הֵם בָּרְחוּ?

הַשֵּׁנִי

מָה רוּחָם כֹּה נִסְעֶרֶת?

צִיקֶרְזִיס

מֶה הָיָה שָׁם כָּתוּב בְּאוֹתָהּ הָאִגֶּרֶת?

גְרַיְזְמַן

אֵיזֶה רֶמֶז כָּזֶה.

הַמִּתְפַּלֵּל הָרִאשׁוֹן

אֵיזֶה סוֹד נֶעֱלָם.

גְרַיְזְמַן

מָה רָצִים הֵם בְּלִי סוֹף, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם?

מַה תַּכְלִית רִיצָתָם? וּלְמִי הִיא הוֹעִילָה?

הַמִּתְפַּלֵּל הָרִאשׁוֹן

לֹא אָבִין שׁוּם דָּבָר.

הַשֵּׁנִי

גַּם אֲנִי.

צִיקֶרְזִיס

גַּם אֲנִי – לֹא.

מֶנְדְל

גַּם אֲנִי לֹא מֵבִין. אֵלֶּה הֵם יְלָדֵינוּ –

וְהִנֵּה כָּל דָּבָר נַעֲשֶׂה בִּלְעָדֵינוּ.

הֵם הַכֹּל, הֵם בַּכֹּל: הִנֵּה פֹּה, הִנֵּה שָׁם;

הֵם חוֹרְצִים מִשְׁפָּטִים כְּכָל חֵפֶץ נַפְשָׁם;

כָּל שָׁעָה הֵם עוֹרְכִים – אוֹ רִקּוּד אוֹ הֶסְפֵּד:

“הָעָם קָם לִתְחִיָּה” – וְהִנֵּה הוּא שׁוּב מֵת.

מַה קָּרָה מֵאֶתְמוֹל עַד הַיּוֹם? לֹא יָדוּעַ.

וְהַכֹּל בִּלְעָדֵינוּ. בָּאֲרוּ לִי, מַדּוּעַ?

כְּלוּם אֲנַחְנוּ – מְעַט? לֹא, תּוֹדָה לְאֵל־חֶסֶד,

עוֹד אֲנַחְנוּ רַבִּים, עוֹד מָלֵא בֵּית־הַכְּנֶסֶת.

מַצְנִיעִים אָנוּ שֶׁבֶת בַּפִּנָּה וּבַצֵּל,

אַךְ עֲדַיִן אֲנַחְנוּ – שֹׁרֶשׁ עַם־יִשְׂרָאֵל.

מִישֶׁהֵם חוֹגְגִים אוֹ בּוֹכִים בַּעֲדֵנוּ:

“הָעָם קָם”, “הָעָם מֵת”. מִי זֶה כְּבָר מַסְפִּידֵנוּ?

מַה זֶּה “קָם”? מַה זֶּה “מֵת”? מַה פֵּרוּשׁ? אֵיזוֹ שְׁטוּת!

וְלוּ רָצִינוּ לָמוּת, כְּלוּם יָכֹלְנוּ לָמוּת?

סְעָרָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת עַל רָאשֵׁי עַם־הַנֵּצַח –

וְחוֹרְקוֹת עַצְמוֹתֵינוּ מִמַּבּוּל מַכּוֹת־רֶצַח…

כְּלוּם סוּפָה רִאשׁוֹנָה הִיא? אוֹי, בָּנִים, אוֹי, בָּנִים!

הֵן עַמֵּנוּ כְּבָר חַי אֲלָפִים בַּשָּׁנִים.

מִי אוֹתוֹ לֹא עִנָּה? מִי אוֹתוֹ לֹא עָכַר?

הִתְגַּבַּרְנוּ עַד כָּאן? נִתְגַּבֵּר גַּם מָחָר.

הַמִּתְפַּלֵּל הָרִאשׁוֹן (לעצמו)

אַלְלַי לְעַמֵּנוּ, אַלְלַי לְעַמֵּנוּ…

צִיקֶרְזִיס

בְּעַצְמֵנוּ הִרְכַּבְנוּ פִּרְחָחִים עַל שִׁכְמֵנוּ!

גְרַיְזְמַן

עוֹד נוּכַל לְרַסְּנָם, רַק אַחְדוּת, יְדִידַי…

מֶנְדְל

מְסְיֶה גְרַיְזְמַן, חדל! מְסְיֶה צִיקֶרְזִיס, דַי!

צִיקֶרְזִיס (ביאוש)

וּבְכֵן, מָה?

גְרַיְזְמַן (פוֹכר ידיו)

שֶׁנִּתְלֶה אֶת עַצְמֵנוּ עַל חֶבֶל?

הַמִּתְפַּלֵּל (תולש שערותיו)

שֶׁנִּקְפּוֹץ אֶל הַיָּם?

מֶנְדְל

אִי, חִדְלוּ מִן הַהֶבֶל!

הִתְפַּלַּלְנוּ? שִׁסְּעוּנוּ בִּ“שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה”?

נְסַיֵּם קֹדֶם־כֹּל הַתְּפִלָּה לַבּוֹרֵא!

זוֹ פִּנַּת־חִיּוּתֵנוּ וְנִשְׁמוֹר אֱמוּנָה לָהּ.

נִתְפַּלֵּל – וְנִרְאֶה, מַה יִּתֵּן הָאֵל הָלְאָה.

(הם מתפזרים למקומותיהם ומכוונים פניהם אל ארון־הקודש. הם מתפללים באפס קול, וברחוב שורר שקט. רק שפתיהם נעות, ולרגעים ברקע מלמול, אנחה או קול פיהוק עצבני; ודומה כאילו מתמזגים כל אלה למין יללה חרישית. ראשיהם שחים, ידיהם צונחות אין־אונים, הנרוֹת מבליחים, וצלילי־צער עמוּמים רוֹטטים בחללו האפל של בית־הכנסת “לינת־צדק”. זו – “שמוֹנה־עשרה”, תפילת ח"י הברכוֹת.)


הַסְּטוּדֶנְט

כֵּן, עוּשָׁה־חוּשָׁה הֵנָּה.

זֶה כְּבָר חֲצִי־שָׁעָה שֶׁ“מְדַּבֶּכֶת”

אֱמֶת עַצְמָהּ מִגְּרוֹן חָבֵר מַקַר.

אַבְּרָם

עַל מָה הוּא מְדַבֵּר?

הַסְּטוּדֶנְט

תִּסְלַח לִי: מְדַבֵּר?

הוּא שַׁר! רוֹנֵן! רוֹעֵם! מַכְוֶה כָּל לֵב וָנֶפֶשׁ בְּאֵשׁ דְּבָרָיו. הִנֵּה!

(פותח את החלון. משם נשמע קולו של מַקַר, המתיז כל מלה:)

"אָכֵן, הַמַּעֲבָר

מִמֶּשֶׁק נַטוּרַלִי־לְמֶחְצָה

לְמֶשֶׁק חֲלִיפִין פִּלֵּס הַדֶּרֶךְ

לְקַפִּיטַל צָעִיר בְּרוּסְיָה הַנִּרְחֶבֶת.

אַךְ בַּד־בְּבַד עִם אוֹן־הַקַּפִּיטַל

קָם כֹּחַ, הַיּוֹנֵק וּמִתְפַּרְנֵס מִמֶּנּוּ,

שֶׁיַּהֲפֹךְ, סוֹף־סוֹף, קַעֲרָתוֹ עַל פִּיהָ.

וּשְׁמוֹ שֶׁל זֶה הַכֹּחַ־שֶׁל־מָחָר –

פְּרוֹלֶטַרְיַט אַדִּיר שֶׁל אֶרֶץ־רוּסְיָה.

(רעם מחיאות־כפים. הסטוּדנט סוגר את החלון.)



  1. “חיננתי”: כך במקור (הערת פב"י).  ↩

המלצות קוראים
תגיות