רקע
זאב ז'בוטינסקי
מאיוֹר אוֹרמסבּי־גוֹר
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

למאיוֹר אוֹרמסבּי־גוֹר: ציר הפרלמנט הבריטי בלונדון

ירושלים 15/11/1928

גוֹר היקר,

אני מצטער על שמכתבי הראשון מארץ־ישראל צריך לשאת אופי של תלונה אישית, וניסיתי להימנע מזה בתבעי שהענין ייושב במקום. עתה, משנראה כי יסרבו להסדר כזה במקום, אין לי ברירה אלא להודיע לאדוני מה קרה, במיוחד כאן, שזה נוגע במקצת גם באדוני, או לפחות במכתב שכתב.

בעלותי לחוף ב־5 באוקטובר, שלחתי שלושה אנשים להביא את מזוודותי מבית־המכס, ונתתי להם את המפתחות על מנת שפקידי המכס יוכלו לבדוק אותן. בהביאם לי את המזוודות, סיפרו השלושה את הסיפור הבא: כשראה פקיד המכס באחת ממזוודותי כמה תיקים הכוללים מכתבים ומסמכים אחרים, שלח לקרוא שני שוטרים, ושני השוטרים הללו קראו כמעט את כל התכתובת האישית והסודית שלי. כאשר הגיעו למכתבים המסומנים “משרד המושבות”, העירו על עובדה זאת, והעבירו אותם לתשומת־לב מיוחדת. בין המכתבים בתיקים שלי היו איגרות מאדוני, מן ה"ה אֶמרי, וג’ווּד, קאֶנווֹרתי, מקדוֹנאלד, גב' דוגדייל, סאֶר אשטוֹן פאַוֹנוֹל ועוד. אחדים מהם בעלי אופי סודי.

הפקיד לקח את המכתבים לחדר שני, ונשאר שם מעשר עד עשרים דקות. חקרתי את שליחַי חקירה צולבת בנוכחות עורך דין; ומלבד זה, העובדה העיקרית שמסרו היא זו, שהממשלה הודתה אחר כך בתשובתה לעורכי־הדין שלי, כי התכתובת האישית שלי נקראה על־ידי המשטרה.

כאן עלי להוסיף, כי עם צערי הרב על אי־יכולתי להבטיח את סודיות המכתבים שנכתבו על־ידי אנשים אשר האמינו בשמירת־הסוד שלי, אין אני אשם באי־זהירות כלשהי.

לא היה מעלה או מוריד אילו נשאתי את התיקים בתיק־העור שבידי; אפילו מזוודת־הניירות שלי שנשאתי בידי עם עלותי לחוף, נבדקה באורח יסודי ביותר, והפקיד כיבדני בכבוד מפתיע בשאלו אותי פעמיים אם יש לי נשק. קשה מאוד להאמין, כי כל זה נעשה ביזמת כמה פקידים נמוכים.

כאשר כתבתי לאדוני מפאריס, גמרתי אומר להתייחס למאורעות בבדיחות־דעת, אבל חוששני שאינני יכול להתייחס כך במקרה מיוחד זה. יתכן שאני תמים (אם כי אינני סבור, שאנגלי יראה בכך תמימות), אבל אני רגיל להתייחס לקדושת קורספונדנציה פרטית כאל משהו חיוני, כמו לאוויר ולמזון. קריאת מכתבי הזולת ללא צו בית־המשפט נחשבת בכל מדינה תרבותית כשערוריה הטעונה תגובה. עורכי־הדין שלי, משרד סאקר, אמרו לי כי באנגליה היה מעשה כזה מצריך פעולה נגד המחלקה האחראית לו. אבל בארץ־ישראל יש, לצערי הרב, תוקף לפקודה מיוחדת שנתפרסמה ב־1926, האוסרת על בית־משפט לקבל תביעה נגד מחלקה ממשלתית.

לאור זה כתבו עורכי־הדין שלי אל הממשלה ודרשו לערוך חקירה משפטית, כדי לתת לי אפשרות להבהיר מיהו הפקיד האחראי לכך. אם אינני יכול לתבוע למשפט את הממשלה, תינתן לי האפשרות לתבוע לדין את הפקיד שציווה משהו, אשר לדעת הממשלה (כך הודו לאחר זה) הוא נוהג לא נאות “אשר יופסק”. ובכל זאת, אף על פי שהודו בכך, הם מסרבים לערוך חקירה.

מקרה מעניין להשוואה: לפני שנתיים הוציאה המשטרה בתל־אביב דיבה על אשה אוסטרלית. מיד נערכה חקירה משפטית, ומפקח משטרת תל־אביב דאז נתבקש להתפטר. מפקח משטרה זה היה יהודי, והאשה נהנתה מתמיכת הנציג האוסטרלי באנגליה. אני חושש, שהשוני לגבי המקרה שלי נובע מן העובדה, שאין אני פונה לנציגות דיפלומאטית באנגליה או במקום אחר – וכן מן העובדה שבמקרה הזה הפקיד האשם אולי לא היה יהודי.

הוריתי לעורכי־הדין שלי שוב לתבוע בתוקף חקירה משפטית, אבל כבר ברור כי יסרבו לכך. ירשה־נא לי לשאלו: מה אעשה ומה אני יכול לעשות? אני יכול, כמובן, להגיש תביעה נגד פקיד מכס נמוך ונגד שני בלשי משטרה רגילים, אבל למותר לי להתעכב על שום מה אני סולד מן הרעיון להתקיף פקידים נמוכים מיסכנים, שהיו חייבים לבצע פקודות. לאור זה אני נאלץ להגיד, כי הפקודה המונעת להגיש תביעה נגד מחלקה, אפילו הודו כי המחלקה אשמה בנוהג לא־הוגן מאופי מאוס ביותר, יכולה רק לחזק בקרב הבריות כאן את הדעה, כי הפרת־חוק מפורשת זוכה כאן לעידוד רשמי.

אני שולח העתק ממכתב זה אל וג’ווּד, ואני אבקש אותו לעזור לי בענין זה בראש וראשונה על־ידי שיחה עם אדוני. ושוב, יאמין־נא לצערי הכן על שנאלצתי לכתוב מכתב זה.

שלו בנאמנות

ז. ז’בוֹטינסקי


המלצות קוראים
תגיות