רקע
זאב ז'בוטינסקי
לד"ר אבא אחימאיר
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

פאריס 12/11/1935

סודי

אדון אחימאיר היקר,

הנני מציע לאדוני שייכנס בתור חבר שוה־זכויות לנשיאות הנצ"א1 ויעבור לווארשה. החצי הוורשאי של הנשיאות יורכב כדלקמן: אדוני, ספקטור (לודז), יונגסטר, שחטמן וטיומקין.

מובן מאליו שהנני פונה אל אדוני בהצעה כזו רק בהסכם גמור מצד שאר חברי הנשיאות. את הצד הפורמלי (קואופטציה) נסדר בלי קושי.

את חלוקת המשרות בקרב הנשיאות הווארשאית עוד אינני יכול לקבוע ברגע זה; וגם עלי להעיר שחברי מסרו בידי את הרשות לחלק את התיקים לפי השערתי אני. נדמה לי שאוכל להציע לאדוני לטפל, אולי יחד עם אחר, במקצוע ההכשרה והעליה, אבל אין זאת הבטחה, ורשות לי לשנות את דעתי ולמסור לאדוני מקצוע שונה מזה או גם משרה של מיניסטר בלי תיק. מובן מאליו שלא אציע לאדוני עמל השנוא בעיניו, וגם לא תפקיד של דוֹלצ’אֶ פאַר ניאֶנטאֶ.

מובן גם כן, מצד שני, כי אדוני ידועים לו קוי טכסיסינו המדיניים, ואדוני יקבל את הצעתי אך ורק אם יחליט לתמוך בהם.

יש רק אולי להדגיש את הסיבות, שהביאונו לידי ההחלטה, שחלק גדול ממשרדי הנשיאות יימצאו בפולניה. הסיבות אלה הן:

א) רק בפולניה יש לנו כוח עצום ברחוב היהודי, כוח אשר באם יווסף עליו הפרסטיז' של מוסד עולמי, לא תוכל להתחרות בו שום מפלגה או תנועה אחרת; וזה יכפר במידה רבה על חולשתנו בלונדון ובירושלים.

ב) בדרך כלל נדמה לי, שחובתנו הכי־תכופה היא לנצל את כל הכוחות האישיים שבתנועה, ואין זה אפשרי אלא אם נסכים לדצנטרליזציה. אולי גם בווינה יהיו לנו משרדי הנשיאות; וגם בארץ ישראל אם רק אזכה לבקרה.

התנאים החומריים: בדוחק.

נא לענות לי בלי דיחוי. טוב יותר במברק – הן או לאו. איש נבון כמוהו לא ישאל שאלות ולא יתנה תנאים – הלא יודע אדוני שאין בזה כל טעם ואין לזה שום ערך קיים. ירגיש פשוט אם יש בינינו קשר אל־חוטי או לא.

הסכמנו צריך “אישור” גם מצד שלישי – הממשלה הפולנית. אם־כי בטוחני שהיא לא תתנגד לקביעת נשיאותנו בווארשה, בכל זאת מי יודע דרכי אַללה. אם תבוא התנגדות מהצד הזה – הצעתי תתבטל מאליה. על־כן, אם יסכים אדוני להצעתי, אבקשנו לא לעשות שום הכנות מעשיות טרם אודיענו שהזמן הגיע.

מכבדו ומוקירו

ז. ז’בוטינסקי


 

פאריס 4/12/1935

אדוני היקר,

אמש הקריא לי רמבא2 (נגד איסורו של אדוני, באונס מצדי) את השורות שבהן מתלונן אדוני על שלא עניתי על מכתבו. הצדק אתו: חטאתי. אמנם כבר בינתיים קיבל אדוני את מכתבי ששלחתי ע“י אחותי, וממנו אולי נוכח כי יחסי אליו איננו “הכרה” סתם, כי אם יחסי הרבה יותר מוחלט בכיוון החיוב והאמון; ואולם בכל זאת חטאתי באשר לא עניתי אז, ואתו הסליחה. הסיבות הן בטח ברורות לאדוני: מטופל כמוני – מתריסר עבודות, איזו מהן ידחה או יזניח? את זו שחייב לידידו; בפרט אם ה”עבודה" היא מכתב שצריך לחשוב לפני כתיבתו.

גם ברגע זה מתנגד מוחי המיוגע לנסיונות “לחשוב”: מכל מיני עמל, עמל המחשבה נעשה לי לקושי היותר גדול. בכל זאת, אנסה עוד פעם.

א) אדוני הזהירני נגד ה“רפורטים” מא“י המתארים את פעולתו, או פעולת חברים אחרים, באור בלתי־נכון. – מתוך הצעתי, שנמסרה ע”י אחותי, ראה שאינם משפיעים עלי. בכלל אי־אפשר ל“השפיע” עלי, לא מפני שאני צור וסלע וכו', כי אם פשוט: על כל ענין ועל כל אישיות, בלי יוצא מן הכלל, אני תמיד מקבל “רפּוֹרטים” משני הצדדים, חסידים ומתנגדים; ואני תמיד מושפע מאוד גם מאלה וגם מאלה; ז“א – מוכרח להחליט עפ”י דעתי אני.

ב) צר לי על הפירוד עם הד“ר ייבין ואורי־צבי ג. אדוני יעצני לכתוב להם: מה אכתוב? דלוּתי, דלוּתי החומרית, במובן הכי־פשוט, היא לפעמים שמה כבלים על ידי, למשל במקרה הזה. כשהיה ייבין בבית־הסוהר, ומשפחתו סבלה, לא יכולתי לעזור והשיבותי פניו ריקם; כשנפל אורי־צבי במצב קשה בווארשה, לא יכולתי לעזור. לא יכולתי, ואין פה אשמתי, אבל קשה לי אחרי זאת לתת עצות, לדרוש קרבנות נפשיים, או לנזוף נזיפה אם התנהגותם היא טעות בעיני. כמובן טעות היא בעיני. לא רק מפני שאני בטוח כי מעשי המפלגה, ומעשי אני, היו טובים ונחוצים בזמנם: לא זה העיקר, כי־אם שאלת האשראי המוסרי. כשאני עובד עם בן־אדם אחר, ויהי מפקדי או נתיני לפי־ההיררכיה, אני קודם כל נותן לו את הרשות לעשות גם שגיאות, בתקוה שבסך־הכל יכפר על כל הרע במעשה טוב אחד. האם אפשר אחרת, בפרט אצלנו הנלחמים תמיד בגיאוגרפיה – אדם יושב בפאריס ומוכרח לפתור בעיות בא”י, ומשם הוא מקבל תמיד “שני רפּוֹרטים” הסותרים זה את זה, ושניהם מידידיו הפוליטיים?.. לוּ אמרו לי ייבין ואורי־צבי: “די, שקלנו אותך ומצאנו שאינך מתאים, לֵך!”, הייתי מבין אותם. אבל פוחדני שאינם אומרים ככה, שעוד לא פטרוני בלבם, אלא רק מתמרמרים על שיש לי טבע אחר משלהם. – אני כותב על יחסם אלי, כי בזה, לפי דעתי, גם העיקר לסיבת יחסם אל אדוני, ואל “הירדן”. אדוני מכפר על עוונותי אני. צר לי מאין־הביע כי מפסידים אנו כוחות כאלה, שגבריאל המלך נגע במצחם; אבל מה אגיד להם? שתי השנים הבאות הן בשבילי בחינתי הסופית, או שאעמוד בה או “אתחרבן”; את דרכי אי־אפשר לי להמיר בתנאים שאני נתון בהם – מה אוכל להציע ובמה אנחם אלה שאינם מסכימים?

בכל זאת, אם אמצא רגע של רעננות פנימית אכתוב לשניהם. –

ג) אדוני כותב על ה“בּלוֹקדה” מסביב לעובד לאום ולכולנו. – מכבר3 Руки потирая לשאול את הציבור הבלתי שמאלי בא“י: היש לכם צורך בנו, בצעירים שלנו ובקרבנם? נדמה שהם, החוגים הבלתי־שמאליים, הורגלו בשוט, הסכימו להיות “המעמד הארור”, אינם מבקשים שנציל אותם מעבדותם. אם כן הדבר – אין זאת אומרת שעלינו להמיר את דתנו, אבל את הטכסיס הראדיקלי היינו משנים כמובן. – בינתיים אני מתחיל למרוד נגד עצמי ונגד כל התנועה בגלל האימפוטנציה הכספית שלנו: עזבנו את עובד לאום ב”בלוקדה" ואין אנו יכולים לעזור.

(שלש פעמים הפסיקוני מאז התחלתי. לא יתנו לי לגמור. יהיה שלום. הנני מצפה לתשובתו הפרינציפיונית: כאשר כתבתי לו, ההוצאה־לפועל איננה ענין של תו“מ, מפני המצב ה”דיפלומטי" ועוד סיבות אחרות. אולם אם אקבל הסכמתו, אנהל את העסק בכיוון מתאים).

שלו

ז. ז’בוטינסקי



  1. ה“נייא ציוניסטישע ארגאניזאציע” – הסתדרות ציונית חדשה.  ↩

  2. היה מזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי.  ↩

  3. מתחכּכות הידיים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות